הספר “קיץ בדרך הנביאים” הוא חלק ראשון מתוך הטרילוגיה “היכל הכלים השבורים” (הוצ' ספרית פועלים, 1969), אשר נמצאת עדיין בתהליך כתיבה. כבר מחלק זה ניתן להסיק, שטרילוגיה זו עתידה להיות גולת כותרת ביצירתו של דוד שחר.

אף שמבחינת התוכן מוסיף דוד שחר גם בספרו החדש להצטמצם בעיר ירושלים ובגלריה העשירה של טיפוסיה, שעליהם סיפר בסיפוריו הקצרים שרוכזו בשני הכרכים, “מותו של האלוהים הקטן” (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971), רומז הספר החדש על פתיחתו של מעגל חדש בכתיבתו, שבו הוא מבטא את השקפתו על החיים באמצעות שיחזור פרקים מן הביוגרפיה שלו. מעידה על כך אמירתו הבאה של הגיבור־המספר על כתיבתו: “משמעות של אמת אין אדם יכול להבינה ולהכילה אלא אם כן חווה אותה מבשרו” (עמ' 56).

ואכן, שחר שהתאמץ לממש שאיפה זו גם בספריו הקודמים, שבהם אסף את סיפוריו הקצרים, לא הצליח לתת להם ביטוי מלא עקב מגבלות התבנית הזו של הסיפורת. בעייתו העיקרית של שחר בסיפוריו הקצרים התבטאה בכך, שהוא התקשה ברובם להגשים אמת זו, שהיא פרי הניסיון האישי וההגות האישית, כך שתציף משמעות אנושית כוללת וכללית מהתוכן של עלילות הסיפורים. משום כך חזר שחר לספר בסיפוריו המאוחרים אירועים שכבר סיפר על הדמויות שלו באחד מסיפוריו המוקדמים, מאחר שלא מיצה בהם, לטעמו, בנוסחם הראשון, את מלוא משמעותם.

ומן הסיבה הזו דחו הוצאות הספרים המרכזיות את הרומאן הראשון של שחר, “ירח הדבש והזהב”, שבו ניסה שחר לפרוץ את הדימוי שכבר התגבש על נושאי כתיבתו בקובצי הסיפורים הקצרים. הרומאן יצא לבסוף בהוצאת “הדר” של יעקב עמרני, מייסד הוצאת “הדר”, הוצאה קטנה שהדפיסה את ספריהם של כותבים יוצאי המחתרות שפעלו ב"ישוב" לפני ייסוד המדינה, שזהותם הפוליטית היתה ציונית ולאומית על־פי תורתו של זאב ז’בוטינסקי, ובכללם גם את ספריו של מנחם בגין ואת ספרי השירה של יונתן רטוש.

“היכל הכלים השבורים”, שהוא, כמובטח, הכרך הראשון של טרילוגיה (שכבר במהדורה הבאה זכה לשם משלו: “קיץ בדרך הנביאים”), מעיד על רווחה לפי־שעה מלבטים ממושכים אלה ביצירות שפירסם שחר עד אז, כי בעלילתו בחר גיבור־מספר שמידת קרבתו לבוראו, דוד שחר, היא בלתי ניתנת להכחשה - אם משווים את השקפותיו של גיבור זה על החיים עם אלה שהשמיע שחר בראיונות שונים שנתן לאחרונה, שבהם התייחס אל דמותו של גבריאל לוריא, הגיבור הבדוי בעלילת הספר הזה.

מסקנה זו נתמכת גם על־ידי העובדה שלקורותיהם של גבריאל לוריא ובני משפחתו מיוחסים בכרך החדש חוויות שהתרחשו ל"מספר" ולבני משפחתו בסיפוריו הקצרים, אלה שחזרו ונדפסו עד כה כקבצים במהדורות שונות של הוצאות אחדות עד שנדפסו ביחד בשני כרכים בהוצאת שוקן: “מותו של האלוהים הקטן” (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971).

מעתה פטור שחר מן הלבטים הצורניים, שהיו מנת חלקו בכתיבת הסיפורים הקצרים (ואשר כל מעייניו יושקעו להבא בכתיבת כרכי הטרילוגיה, כולם בתבנית הרומאן) - יהיו נתונים מכאן ואילך להבלטת השקפתו על החיים ולביסוסה בשלושת כרכי הטרילוגיה הזו. ואמנם כבר הכרך הנוכחי, שהוא הראשון מבין השלושה, מעיד על חרות־הכתיבה הזו, שדוד שחר זכה בה, חֵרות שסוחפת את הקורא בעלילה שאיננה נקטעת עקב המגבלות של תבנית הסיפור הקצר, אלא חותרת לסיכום האירוע ולסגירתו על־פי כללי סוגת הרומאן בסיפורת.

ואכן, אמנות הסיפור המורכבת של דוד שחר זוכה בתבנית הרומאן לרחבוּת שציפה לה - והיא ההזדמנות להוספת סיפור־מעשה לסיפור־מעשה והאפשרות לשילובם זה בזה במתינות המעידה שקיימת יד־מכוונת המצרפת פרשיות חיים בפשטות ובטבעיות, כך שמשמעותה של המציאות הקיומית של הדמויות נחשפת לקורא כמו מאליה, בלי ש"המספר" יהיה מעורב בניסוחה המשכנע ובהגדרת אמיתותה.

במעגל החדש שנפתח כעת ביצירתו של דוד שחר, המותאם יותר למזג הסיפורי שלו, ניתן בהחלט לצפות להופעה מחודשת של כמה וכמה סיפורי־מעשה מסיפוריו הקצרים, שהתרחשו לאוכלוסיה המעורבת של ירושלים בתקופה המנדטורית, שהיא הזירה המשותפת לאותם סיפורים קצרים ולפרקי הרומאן הנוכחי שהינו, כאמור, הכרך הראשון של הטרילוגיה המובטחת. ואלה ודאי ייראו כחדשים אחרי שישתלבו גם בפרקים של שני הכרכים של הטרילוגיה אשר יופיעו בעתיד.

שמה של הטרילוגיה, “היכל הכלים השבורים”, מעיד במידה רבה על הנושא העיקרי שלה. העולם הגשמי־חומרי שבו אנו חיים מדומה להיכל של כלים שבורים, ולכן אין בכוחו להכיל את שפע השאיפות הרוחניות שהאדם נכסף לממש אותן. משום כך אין גבריאל לוריא מאמץ את החששות של אמו (יֶנטֶל־גֶ’נטילה) אשר חרֵדה תמיד, אם מפני התרוקנותו של בור־המים, שעליו בנוי ביתה, בשנה מעוטת גשמים, ואם מפני התפוצצותו של הבור בלחץ שפע המים שייאגרו בו בשנה גשומה ביותר, שהן הוא יודע, כי “הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע”. יש בכוחו של כלל זה, שהוא נכון הן לעונות של בצורת דלות בגשמים והן לעונות גשומות מאוד, לשחרר אותו ממוראן של דאגות מדומות, אך גם “לאמת את החשש העמום, לבררו ולהגבירו עד כדי אימה כלל־עולמית”.

משהו מן השפע, שכלי־הגוף אינם יכולים להכילו, גילה “המספר” - שהוא נער ירושלמי בן עשר שנים - באמצעות גבריאל לוריא, שזה מקרוב חזר משהות בת שנים אחדות בצרפת ואשר מתקרב ב־1936 לשנת הארבעים בחייו - כבר בפגישתם הראשונה, שבה הבהיר לו גבריאל שהעולם הוא מרחב חסר־גבולות (באחד מסיפורי הקובץ “מגיד העתידות” משתף אב את בנו בחוויה המרחבית הזו ש"ממדיה הם מעבר למידת אדם", כאשר הוא מראה לו את מראה השמיים בלילה).

חתירתו של דוד שחר לפענח את המשמעות האמיתית של החיים מתבטאת במאמץ שלו לתפוס את הקיום מבלי שכליו השבורים של היכל עולמנו יהיו מתווכים בינינו ובינם. אחת הדמויות בספר מדברת על פריכותו של העולם הזה “העומד על בלימה של חושים”, כי החושים יכולים לתפוס רק את מה שהוא מוגבל בחומר, בזמן ובמקום. משום כך מלאים גיבורי הספר הזה “כיסופים אל העולם המופלא והמיוחד במינו של החיים הגנוזים בו מעבר למעטה המגונן עליו”. “המספר” מכנה עולם מופלא זה בשם “יער החלומות בתוכו אני תועה, על כל שפע העֶרגונות והזיכרונות והתקוות והתשוקות והגעגועים והציורים והמנגינות שהם כַּיָם הגדול”.

העיסוק במהות האמיתית של החיים, זו שהיא מעבר למציאות הריאלית, שתפישתה מותנית בחושים המתעתעים, היא הדרך של דוד שחר להבליט את הנהייה אחר קדוּשה שמצויה באדם. קדושה זו אין לה ולא כלום עם הדתות הנורמטיביות. זוהי רֶליגְיוֹזִיוּת השונאת את כל המוסדות והשְׂרָרות למיניהם, ובייחוד את המוסדות הדתיים על פקידיהם, “הממיתים בעצם מהותם את רוח־הקודש תוך כדי שמירה על צורתו החיצונית של דבר האלוהים”. משום כך חייב אדם לשמור על עֵירנותו הרוחנית כדי לא לקפח את קדושת חייו המזומנת לו במֶה שמעבר לחומר הנבזה והכַּלֶה עם הזמן.

גיבוריו של דוד שחר חיים את המתח המתמיד של ההתמודדות לשמירה על קדושת החיים מול דמויות שנידונות לבזבז את זמנן בעיסוקי־הבל, בשל צרות־מוחן ואטימות נפשן, כגון: מריבות עם המִמְסד והתחברות אל בעלי השררה וההון, במקום להתחבר אל דמויות חיוניות שלהן רוחב־נשמה, רוחב־מבט וכוח־רצון להתרחק מן הבינוניות, כדי לעסוק בשפע שכְּלֵי־העולם הגשמיים והשבורים אינם מסוגלים להכילו.

הדמויות הקסומות בספרו זה של דוד שחר מתייחדות בכך שהן מעניקות לקורא את תחושת החֵרות הזו, המאפשרת לו להשתחרר משגרת החיים ומהבליהם. ואכן, גיבוריו של שחר נאבקים במגבלות של הגוף וכליו המגבילים כדי לזכות בשותפות עם הנצח ושלֵמוּיוֹתיו. את החרות הזו מדגים בעלילת הספר הבֶּק הזקן, אביו של גבריאל לוריא, אשר זועק בקולו הניחר כלפי ג’נטילה אשתו את שמו של משה רבנו. בזעקתו זו הוא מבטא את כמיהתו לחרות ולגדלוּת מול הטרוּניות הקטנוניות שלה כלפיו, החונקות אותו לא פחות מהסוודר המשובץ שהיא כורכת סביב צווארו.

שאיפת הבֶּק לחרות מהמחנק שכופה עליו ג’נטילה מבליטה, על דרך ההקבלה, את תחושת החרות שזיהה גבריאל כעבור שנים אצל אשה בְּרֶטוֹנית, עובדת בית־השימוש הציבורי בפריז, המרגישה עצמה חופשית במקום עבודתה זה, כפי שלא הרגישה בהיותה בחוצות העיר הגדולה והיפה הזו.

הקְבלה זו, אחת מהקְבלות נוספות בעלילת הספר, מבליטה שאין אמצעי טוב יותר להילחם בעולם המגוחך הזה, עולם שכֵּליו שבורים, מעצם היותם חומריים וגשמיים, מאשר ללחום בו באמצעות ההומור. הקבלה כזו צפה במחשבתו של גבריאל למראה הנזירים החבשיים, שסורסו בהיותם ילדים כדי להכינם ליֵעוד של חייהם, להיות מוצבים בפתח הקונסוליה של הקיסר היילי־סֵלאסי בירושלים. הנֵכות הזו בגופם מסבירה את סירובו של גבריאל, בתקופת שהותו בצרפת, לסרס את החזירונים של בעלת חווה שאצלה עבד, אשר נהגה לסרס חזירונים כדי להגדיל את משקלם כְּבשר־מאכל אחרי שחיטתם - סירוב שהסתיים בוויכוח תיאולוגי ביניהם. מִצרפת חזר גבריאל בלי שלמד שם רפואה, משימה שהועיד לו אביו הבֶּק הזקן, אך שב משם עם יכולת אבחנה בפגמיו של העולם הגשמי וגם בעיוותיו המגוחכים.

על־פי תוכנם של סיפורי הדמויות השונות המוצגות בכרך זה של הטרילוגיה המובטחת, ניתן לשער, ששני כרכיה הנוספים אשר יופיעו בעתיד, ימשיכו להבליט, באמצעות הקְבלות של פרשיות בחיי הדמויות של דוד שחר, את החיים בכֵפל זרימתם, בנִגלה ובנִסתר, כדי להרגיל את הקורא לראותם נכוחה.

מטרה זו מודגמת בפרק שבו צופה “המספר”, אז נער בן 10, בכניסתו של הקיסר החבשי אל הקונסוליה שלו בירושלים בשנת 1936. בעוד שהקהל מתפעם מפְּאֵר המעמד ומריע להוד רוממותו הלובש מדים, צופה גבריאל באירוע כפי שהוא מצטייר בעיניו - כהצגת תיאטרון מגוחכת שבה ממלאים השחקנים, והקיסר בכללם, את תפקידיהם כצפוי מהם במעמד כזה (עמ' 29–24).

פרקי הכרך הזה כבר רומזים על הדמויות שדוד שחר יעסוק בפרשיות מחייהם בכרכי ההמשך של הטרילוגיה, ועל המבט ההומוריסטי, הסאטירי־ביקורתי והקומי־גרוטֶסקי, שבעזרתו יציג אותן לקורא. מאליו מובן שסיכום ערכה של הטרילוגיה, וגם ההערכה של הכרך הנוכחי בה, יהיה אפשרי רק אחרי שהטרילוגיה תתפרסם כולה.

קטע מעבר א'    🔗

כבר מתוכן הפרקים בכרך הראשון של הטרילוגיה הנוסטלגית התבררו לי המסקנות הבאות על הצפוי לנו, הקוראים, בכרכים הבאים שלה:

הראשונה - שלכרך זה הועיד שחר תפקיד של אקספוזיציה לשני הכרכים הבאים, כדי להציג בהם לקוראיו את הדמויות שפועלות במרחב הזמן של הטרילוגיה (כזכור: משנת 1936 ואילך), את זירות הפעילות שלהן ואת המניעים שהשפיעו על הסתירות במעשיהן.

והשנייה - שבדעתו של שחר לספר בטרילוגיה זו על שלוש תקופות בתולדות הישוב העברי בא"י: התקופה התורכית־עות’מנית, התקופה האנגלית־מנדטורית והתקופה הישראלית שהן תקופות המאבק של הישוב העברי להכרה בזכותו לייסד בא"י את מדינתו הריבונית של העם היהודי.

והשלישית - שבני שלוש התקופות יהיו מיוצגים על־ידי 3 דורות של ירושלמים ממשפחות ספרדיות ואשכנזיות שהתגוררו ברחוב הנביאים וברחובות שהסתעפו ממנו - רובע המתייחד בעיר ירושלים כאזור תוסס של הלֶבַנְט - מונח המגדיר את אזרחי המדינות במזרח הים התיכון - מצרים, ישראל, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, ואת התרבות המקומית והמשותפת שפרחה בלבנט הארץ־ישראלי בין מאמיני הדתות המקובלות: מוסלמים (סונים ושיעים), נוצרים (קתולים ופְּרוטֶסְטַנְטים), יהודים, קַרָאים ודרוזים - תרבות שהתבטאה בסובלנות חברתית ברשות הרבים.

כלומר: שבטרילוגיה זו החליט דוד שחר לספר על החיים בירושלים במחצית הראשונה של המאה העשרים לא מנקודת־מבט אֶמונית־דתית של היהדות, אלא מנקודת־מבט חילונית מרחבית ולֶבנטינית או בקצרה: “כנענית” - כפי שכינה אותה בלעג גלוי המשורר אברהם שלונסקי. בכך התייצב דוד שחר זה מכבר כשולל את ההגדרה המזלזלת של האירופים כלפי התרבות של תושבי מזרח הים התיכון, וכסופר המייחד את האותֶנטיות הרב־תרבותית שלה, כפי שהגדירה אותה ז’קלין כהנא (1979–1917) במאמריה שרוכזו סמוך לפטירתה בספר “ממזרח שמש” (1978).

ועוד התברר כבר בכרך הראשון של הטרילוגיה, שבניגוד לכותבים, שגם הם כתבו ספרים שעלילתם מתרחשת בירושלים - והנודעים מביניהם היו ש"י עגנון ב"תמול שלשום" וב"שירה", חיים הזז ב"היושבת בגנים" וב"יעיש" וישראל זרחי ב"כפר השילוח" - בחר דוד שחר לספר בטרילוגיה הזו על ירושלים מנקודת מבט של בן־העיר ירושלים, אשר השתתף, אם כצופה ואם כשותף פעיל, באירועים המיסטיים והקומיים, שהתרחשו בעיר הזו.

כמו־כן התברר כבר בכרך זה, שבעוד שרוב סופרי דורו של שחר, סופרי “דור בארץ”, כתבו עלילות ריאליסטיות על בני דורם שבהם השתקפה התקופה של זמנם באופן אַלֶגוֹרי, סיפר שחר סיפורים על ירושלמים ברח' הנביאים בירושלים (הרחוב ששמו הוסב בשנות המדינה לרח' שבטי ישראל), אשר מרדו באורח־החיים של הישוב הישן, סיפורים שעסקו בטבע הרֶליגְיוֹזי שלהם במובן האוניברסאלי והקוסמופוליטי, ואשר היו חפים מהאַלֶגוֹריוּת שהשתמעה מן העלילות הריאליסטיות של סיפורי הכותבים האחרים בדורו.

בכל מקרה שחר אינו מקפיד על סדר כרונולוגי בשילוב הסיפורים על הדמויות בעלילת הכרך, אלא משלֵב נתחים שונים מהם, באופן אסוציאטיבי, כזיכרונות נוסטלגיים על שני הגיבורים: גבריאל לוריא, שהוא גבר בוגר בסוף העשור השלישי של חייו ו"המספר" שהינו אז, בשנת 1936, נער בן עשר שנים, שבעזרתם בחר להבליט את המגוחך בטבע של בני־אנוש או את המניע המיסטי בנפשם - צירוף שמניע אותם לחָלום, לפעול, להיכשל וגם להתחיל שלב התמכרות חדש להגשמת שאיפה שנרקמה בדמיונם.