“המסע לאור כשדים” הינו חלק שני בטרילוגיה “לוריאן” - “היכל הכלים השבורים”, טרילוגיה שכרכיה אינם כתובים על־פי עקרון ההתפתחות, המחייב כל כרך להסתיים במקום שבו נשלמת ההשתנות של עלילתו המרכזית בחלק הקודם. כרכי המתכונת הזו אינם מתרכזים בדמות של גיבור וגם אינם מקדמים אירועים בסדר כרונולוגי כמקובל בסוגת הרומאן הנדפס ככרך עצמאי. במתכונת של “היכל הכלים השבורים” מסתיים כל כרך של הטרילוגיה במקום ש"המספר" בוחר לסיימו, אף שבכל כרכיה מגלגל דוד שחר (להלן “המחבר”) מאורעות השמורים בזיכרונו מקיץ אחד בילדותו בירושלים של אמצע שנות השלושים במאה הקודמת.
לכרך הנוכחי נוסף גם שם חדש, “מגילות ירושלים”, והוא מתרכז בזיכרונותיו של “המספר” כילד בן 10. בכך שונים פרקי הכרך הזה (וגם הקודם) מתוכנם של הסיפורים הקצרים של דוד שחר על אותם זיכרונות. כך, למשל, בסיפור הקצר “שפמו של האפיפיור”, שהוא בהווה הפקיד הראשי בבית המסחר לחומרי בניין של אביו, מתרכז “המספר” באירוע שהתרחש לגבריאל לוריא בעבר, כאשר הוא היה עדיין נער והיה נוכח כצופה באירוע. בהווה הוא מספר לאשתו את האירוע שנשמר בזיכרונו מאז: “משחזרו כל הדברים האלה ועלו וצפו בזיכרוני, סיפרתי לה, לרעייתי בבנות ל”שולמית" (שמה האמיתי של זוגתו של שחר) כפי שאירעו. כלומר: הוא מתנהג בסיפור הקצר כ"מספר־עֵד" מהימן ומדגיש שהוא משתף את רעייתו בתוכן של סיפור־מעשה שלא בדה במוחו.
שונים הדברים ב"לוריאן". בשני כרכיו שהופיעו עד כה, נוכח “המספר” בסיפור־המעשה שהתרחש לגבריאל לוריא כאשר הוא היה מעורב בו וכפי שהבין אותו אז בהיותו נער בן 10. כלומר: הוא אינו מעלים מהקורא את אחריותו לפרשנות שהוא נתן אז לאירוע שהיה נוכח בו, לא כעֵד, אלא כנער מעורב, כדמות בזירת האירוע ביום שבו הוא, נער בן 10, פגש לראשונה את גבריאל לוריא, שחזר מצרפת לבית אמו ברח' הנביאים בירושלים בקיץ 1936.
“המספר” מעלה את הדברים על הכתב כשלושים שנה לאחר אותו קיץ שבו נפגש לראשונה עם גבריאל לוריא. קודם לכתיבת פרקי הלוריאן תירגם “המחבר”, דוד שחר, ספר על חוכמת הזן וקרא בעיון את תולדותיו של ישו בברית החדשה - ספר שהצטייר לו “כממשיך את המסורת העתיקה של כל נביאי האמת שלנו” (א', עמ' 123). מטעם זה גילה עניין בשורה של דמויות שנתקדשו בכתבים של אמונות שונות: "האיש ישוע עניין אותי באשר הוא בן־אדם, כפי שעניין אותי האיש משה והאיש בודהא והאיש בודהידהארמה והאיש מוחמד, מבלי להתייחס אל אמת האמונות שהם הביאו לעולם. לעומת זאת, הוא סולד מהממסד הדתי של האמונות הללו הממית “את רוח הקודש תוך כדי שמירה על צורתו החיצונית של דבר־אדוני”.
בין חלום ליקיצה 🔗
סלידתו זו של “המספר” מבעלי־השררה למיניהם, וחיפושיו אחר מהותה של האמונה בטרם התרוקנה מקדושתה, מבליטים את אחת מתכונות הרוח היסודיות שלו בעבר: אי־ההשלמה עם המציאות הסובבת אותו בבגרותו, המתבטאת בחיפוש אחר משמעות קיומו מעבר למציאות זו.
ואמנם מגלה “המספר”, כי בעבר התייסר ב"חבלי־יקיצה", הכרוכים במעבר “ממציאות תודעת האדם בשנתו למציאות התודעה של אדם ביקיצתו”. על־כן יודע הוא להוקיר כיום את פשר “חדוות־היקיצות”,שאותה ידע בילדותו, ואשר כיום, בבגרותו, “אינה קימת עוד אלא בגעגועי הזיכרון ובתקווה הנואלת לשובה, ביום מן הימים”.
ההשתקעות בהעלאת זיכרונות מאותו קיץ ב־1936 אינה אפוא נטולת התכוונות מצד “המספר”. באמצעות פעולת־הסיפור הוא מקווה להשיב לעצמו אבידה שאין לה תחליף: “שנות ילדותו הרחוקות, שאינן קיימות עוד אלא בחלומות הפוקדים אותו מפעם לפעם או בהרהורים המתהרהרים לי” (כרך א', עמ' 118).
ההבדל הברור שבין ילדותו של “המספר” לבין בגרותו מוגדר היטב ע"י צמד הצירופים “חדוות־היקיצות” ו"חבלֵי־היקיצה". בימי הילדות היה מתעורר אל תחושת אושר ביקיצות רבות, ואילו בשנות הבגרות הוא מתעורר בייסורים מרובים אל מציאות אחידה בשיממונה, שאותם הוא מכנה כ"חבלֵי־יקיצה". בילדות היה המרחק שבין חלום למציאות טבעי ולא מכאיב כמו זו של אדם העובר “מחדר אחד למשנהו בארמון קסום בעליצות תוססת חדוות ההפתעות המפליאות” הצפויות לו בכל גילוי של המציאות. אך בבגרות ניכר הניגוד הקוטבי שבין המציאות המטרידה שנכפית עליו בהקיץ לבין החדוות של החלומות שפקדו אותו במציאות בעבר.
“המספר” של שחר מבקש להקטין את הפער בין שתי המציאויות על־ידי פעולת־הסיפור, כי הוא מאמין שבכוח הזיכרון יקים לתחייה את המציאות האבודה של הילדות “כאֶלעזר שקם מן המתים”, ושפעולת הזיכרון הזו היא הערובה וההבטחה היחידה לאפשרות קירובן אליו, באורח פלא, של שנות הילדות החיוניות שלו.
התכוונות ברורה זו של “המספר” להעמיד שפיטה ערכית ביחס לשתי המציאויות, כדי להעדיף את המציאות הקסומה של הילדוּת, המבטיחה אושר ומלאוּת של ההוויה, על המציאות התפֵלה והמייסרת של הבגרות - התכוונות זו מושגת בראש ובראשונה על־ידי ביטול הרגלי־הקריאה של הקורא.
הרגל ראשון שנעקר מן הקורא בכרכי “לוריאן” הוא ההרגל לייחס חשיבות רבה לארגון הכרונולוגי של המאורעות, כאילו מצוי בארגון כזה ביאור מלא למאורעות עצמם. אמנם “המספר” מקיף בסדרה זו קורות־חיים של שלושה דורות במשך חמישים שנה, אך במקום לנוע לאורך הזמן בסדר כרונולוגי, הוא כופה על הקורא אירגון אסוציאטיבי של אירועי השנים הללו בתולדותיו ובתולדותיהם של אנשים אחרים שעליהם בחר לספר.
הרגל־קריאה אחר, אשר מאלץ את הקורא להעדיף אירועים ברובד הנפשי של גיבורי העלילה על פני האירועים הריאליסטיים, מתבטא גם בביטול הסדר של ההתרחשויות הריאליסטיות בחייהם על־ידי קיטוע רציפותן, ועל ידי דילוג על שנות־חיים שלהם, תוך התעכבות בולטת על שנים אחרות בחייהם. יתר על כן: זיכרונו של “המספר” הוא סלקטיבי ביותר - הוא מקצר בתיאור האירועים שאירעו לגיבוריו בממשות הגשמית, אבל מאריך במסירת השפעתם על נפשם ועל מחשבותיהם.
אך יותר מכל שוקד “המספר” על הבלטת הסתירות בין שני הסוגים של האירועים. הסתירות הללו יוצרות הומור, אשר נועד לעודד את הקורא לשפוט את הממשות בלי הזדהות שטחית וסנטימנטלית כלפי מצבו הקיומי בה בעבר. ההומור מבטיח את המרחק הדרוש לביצוע שיפוט מאוזן יותר של הממשות, כי הוא מבליט את יחסיותם של האירועים בחייו, שהצטיירו לו עד כה כגורליים באופן מוגזם.
הואיל וההומור של שחר הגיע לשכלול גדול בחלק זה של “לוריאן” - “המסע לאור כשדים” - כדאי למנות אחדות מאופני השתלבותו ביצירתו. בנוסף לאלה שפורטו קודם, והם הקיטוע של הרציפות הכרונולוגית בין המאורעות וקישורם זה לזה בדרך אסוציאטיבית, המבליטה את האנלוגיות הסותרות ביניהם. כך, למשל מסמיך שחר את פירושו של קלווין לסעודה האחרונה, שהוא נושא הרצאתו של ד"ר שושן בכנס הגדול של הכְּנֵסִיוֹת הפְּרֶסְבִּיטֶרְיָאנִיוֹת, לתיאור סעודת המנחה שעורכות דודותיו באולם הקריאה של ספריית “בני־ברית”, בימים שבהם היה ד"ר שושן עדיין סרוליק שושן, הספרן בספרייה זו (עמ' 17–16).
הגחכת האירוע מושגת כאן על־ידי השוואת ההרצאה האקדמית של ד"ר שושן בחו"ל אל מצב מקביל לו המתרחש בתחום נחות יותר, זו של דודותיו באולם הספרייה בירושלים. כך, למשל, מצטיירים באופן מגוחך מאוד גם חיזוריו של ד"ר תלמי אחרי אוֹריתה היפה, כאשר טרחנותו המגושמת בשעת חיזורו אחריה מדומה למעשיו של מקק: “אותו מקק מתקרב ובא אליה במשושיו המגששים אילך ואילך ובנפנוף כנפיו הגידמות ומתחיל לעשות כנגדה העוויות משונות שנחשבות בעיניו כשופעות חן, חורק ומצרצר באוזניה דברי אהבה” (עמ' 61).
אולם דומה, שעיקר כוחו ההומוריסטי של שחר מושקע בהומור המושג באמצעות הלשון. דוגמא להומור זה תשמש לנו חיבתו למליצות מפורסמות, שעקב משמעותן הרצינית במקור, בטקסטים הקדומים המתארים סיטואציות רציניות, הן מגחיכות את השימוש בהן במצבים “נמוכים” מאלה שבהם נתונים הגיבורים של הסיפור.
עד כמה פריכה היא הרגשת האושר של גיבורי הכרך הזה במציאות הריאליסטית, ניתן להסיק מהתיאור של סרוליק שושן, המאוהב גם הוא באוריתה, כאשר הוא פונה אליה בשיחת־סרק: “ושוב פוקד רעש את הארץ, והפעם גדול הזעזוע מקודמו. ים־המלח ראה ויָנוס, הירדן נסוג לאחור, הרי ירושלים רקדו כאיָלים, וסרוליק הועף ככוכב־שביט אל השמיים בין השמשות המאירות בעיני אוריתה. רם ונישא ואדיר מרחף סרוליק, ומלפניו תחול ארץ” (עמ' 62).
מבט אחד של חֵן מאוריתה מקפיץ את סרוליק קְטן־הגוף אל השמיים והופך אותו בהרף־עין לאדונם של כל כוחות־הטבע, עד כדי כך מטיבות עימו המליצות ממזמור קי"ד בתהילים, ועם זאת כה קצרת־חיים היא הרגשתו האלוהית, עד שסרוליק איננו מסוגל לעמוד בניסוחים הנפיליים של המקור, ועל כן הוא מצמצם את תוקפן של המליצות מהמזמור לנופים המוכרים לו בירושלים.
יחס הביטול שמגלה “המספר” כלפי המציאות הבוגרת, מודגם היטב ומוצדק כדבעי, בסיפור תוכנית מסעו של סרוליק שושן אל אור־כשדים. מסע זה היה צריך לחלץ אותו מתוך הביצה העלובה של קיומו ולהעניק לו את התענוג של המרחבים והרגשת החרות בהם, ולכן סרוליק כבר מדמה לעצמו בהווה כי “מהות החיים כולם אינם אלא הנסיעה”, ושנסיעתו לאור־כשדים, מולדתו של אברהם אבינו, תקרב אותו אל מהותו, זו שלמענה בא אל העולם ולה נועד מראשיתו: לחזור אל אור־כשדים כדי שיתרחש גם לו הנס שהתרחש שם לאברהם, וגם הוא ישמע את דבר אלוהים המצווה עליו “לך לך!”.
נסיעה זו, שסרוליק לעולם לא זוכה להגשימה, מתנסחת בתבנית סיפורית קבועה. חלקיה של התבנית הזו הם: התגבשותו של רעיון הנסיעה במוחו של סרוליק, הסתייעותו של הרעיון באופן בלתי־צפוי על־ידי עולם־המעשה, שממריץ את סרוליק ליזום בהתלהבות את כל הפעולות הדרושות למימוש תוכניתו, ולבסוף - הכשלתו המפתיעה של הניסיון על־ידי אותו עולם־המעשה שעודד אותו קדם להוציא את רעיונו מן הכוח אל הפועל.
תבנית־סיפורית זו, שהתחילה בציפייה נלהבת והסתיימה בכישלון מדכא, חוזרת על עצמה ארבעה פעמים, וסופה שהיא קובעת בנו, הקוראים, יחס ספקני כלפי עולם־המעשה שבו אנחנו מתגאים בשנות בגרותנו. לעומת זאת, היא מעודדת אותנו להתגעגע אל ילדותנו האבודה, שבה הוגשמו כל חלומותינו ללא קושי כלשהו באמצעות הדמיון ושאר הכלים המופלאים של הילדות.
תחילה מדמה סרוליק, כי רק החובה לסיים את לימודיו בסמינר חוצצות בינו ובין אפשרות המימוש של נסיעתו. לכן הוא מייחל לסיומה של שנת־הלימודים, וכשזו מתקרבת במהירות אל סיומה, והוא רואה את ההצלחה כבר מאירה פנים לו ולתוכניתו, מגיעה אותה קריאה של אמו בטלפון, המודיעה לו, כי אביו “יבנה המקדש”, נעלם מן הבית יחד עם תבנית בית־המקדש שעשה. היעלמו של האב מעכב, לפי שעה, את נסיעתו של סרוליק, ובכך מסתיימת התבנית הסיפורית בפעם הראשונה.
העידוד לרקום את התוכנית הנסיעה לאור־כשדים פעם נוספת ניתן לסרוליק קרוב לסיומה של שנת־הלימודים, על־ידי הימצאות פיתרונות לפרנסת המשפחה, שהתערערה לגמרי אחרי היעלמו של האב. הסבתא שִׁפרה נאותה לסייע לבתה שנעזבה על־ידי בעלה, ולא רק משום שהיעלמו אישר את טרוניותיה הנצחיות נגדו, אלא שבנוסף לכך מצא גם סרוליק עצמו די־כלכלתו ממשרתו החדשה כספרן בספריית בני־ברית. אולם בדיוק אז, כאשר שבוע אחד בלבד חצץ בינו ובין יציאתו למסע שתיכנן, הופיעה במרוצה השכנה רוזה בחצר בסמינר להזעיקו אל אמו, שמעדה ונפלה על הרצפה בדירתם.
סרוליק מצליח להתנער גם ממפלתו זו, השנייה, בזכותה של אוריתה, המבטיחה להצטרף אליו לנסיעתו אל אור־כשדים. דומה שכעת עומדת ההצלחה באמת להאיר לו פנים, כי היעלמו של אביו העמיד לרשותו את בית־המלאכה שלו כמקור כספי למימון הוצאות ההשגחה הקבועה על אמו, שמאז נפילתה אי־אפשר להשאירה לבדה, וגם לכסות את הוצאות הנסיעה שלו. סרוליק פותח בחיפושים קדחתניים אחרי “חיים־ארוכים”, שותפו של אביו, המחזיק ברשותו את המפתחות לבית־המלאכה, כדי להסתתר שם מפני רודפיו־נושיו.
השלמתה של התבנית בכישלון היא לכן בלתי נמנעת והיא גם איננה מתאחרת, ממש כמו שתי קודמותיה. מפיו של ברל, אחיו של “חיים־ארוכים”, נודע לסרוליק, כי אוריתה יצאה לטיול עם ד"ר לנדאו, רופא־העיניים שעתיד להיות בעלה. או־אז נזכר סרוליק לפתע, כי בית־המלאכה כבר נתפס בצו בית־המשפט בגלל חובות שהשאיר אביו ערב היעלמו מנושיו.
התשוקה של סרוליק לצאת למסע אל אור־כשדים מתעוררת בו שוב כעבור שלוש שנים, אחרי שהמציאות המתעתעת מזמנת לו מספר מופתים שמבטיחים את הצלחת תוכניתו בפעם הזאת. רינה אחותו מודיעה לו על כוונתה להעביר את האם הנֵכה אל דירתה. הודעת זו של אחותו מעודדת את סרוליק לפעול מהר, והוא מזדרז להטיל על “המספר”, שהינו אז עדיין נער כבן עשר שנים, להביא אליו ספר העוסק באור־כשדים ובחפירות שנעשו בה, וגם מזוודה ממחסן הגרוטאות בביתו של הבֶּק יהודה פרוספר לוריא. וכאן, כאשר הכל מוכן ומזומן לכאורה לקיום הנסיעה הנכספת, מגיח שוב הכישלון מפינתו המובטחת בדמות שכנתן של דודותיו, המבשרת לסרוליק כי דודתו אלקה נפלה גם היא על ריצפת דירתה ולקתה בשיתוק.
סיפור נסיעתו של סרוליק לאור־כשדים, שנכשל שוב ושוב, מדגים את “חבלי־היקיצה” האורבים לנו בהגיענו לשנות הבגרות בחיים. “המספר” אכן מתעכב על שלב זה בחייהם של גיבורי ילדותו האבודה, כי במועד שבו הוא מספר עליהם, קרוב להשלמת העשור הרביעי בחייו, גם הוא מתייסר בחבלי־יקיצה כאלה, שאז, בהיותו נער, הפליאו ושעשעו אותו מאמציהם של המבוגרים שהכיר להגשים את חלומותיהם בעולם המעשה, ואילו כיום, בעודו מספר על כישלונם אז, הוא יודע ש"חבלי היקיצה" הם מנת חלקו בחיים של כל מבוגר וכי “חדוות היקיצות” היא נחלת שנות הילדות בלבד.
הקבלות אלו בין התקופות ילדות ובגרות בחיי גיבורים מדורות שונים לבין ילדותו ובגרותו של “המספר” תורמות אף הן לצורת ארגונו המיוחדת של סיפור־המעשה בספר הזה. הגעגועים אל הילדות כאל המקור להרגשת האושר מצטיירים כתופעה כלל־אנושית. משום כך נוטל לעצמו “המספר” היתר לפנות אל הקוראים בפניות רֶטוריות, שבהן הוא מצרף את ניסיונו האישי בנושא אל אלה של גיבורי העלילה.
בפעולת־הסיפור מקווה “המספר” להחזיר לעצמו את “חדוות היקיצות” שזכה בה בשנות ילדותו. ואמנם, ברגעים מבורכים בסיפורו הוא מצליח ליצור קשר פעם נוספת עם חוויות־ילדות שלו ושל הדמויות שלו.
קשר כזה נוצר, למשל, עם זיכרון־ילדות של “המספר” מגיל שש. באותו אירוע הגיע לבית־המלאכה של סבו (מצד אמא, שגדלה בבתי־אונגרין בשכונת מאה שערים) כדי להראות לו את נעלי־הלַכָּה השחורות שקנו לו הוריו: “סבא מפסיק מעבודתו, מנגב את ידיו בסינורו, מושיב אותו על ברכו, שר לו שיר ומנענע ברכו לקצב השיר”. כעבור מספר שבועות הוא מקבל מהסבא קופסה של עץ־זית בדמות ארון־קודש, שאין עוד בכל העולם כולו אחת כמוה. קופסה שסבא עשה במיוחד בשבילו" (עמ' 184).
להיזכרות משנות ילדותו זוכה גם סרוליק באחד הימים, כאשר שב פעם הביתה וראה מבחוץ דרך זגוגית החלון את עיניה המאירות של אמו, שבאותו ערב אירחה את “חיים ארוכים”. סרוליק מדמה, כי האיש שאליו מדברת אמו במאור־פנים כזה הוא אביו, “ייבנה המקדש”, אשר חזר הביתה במפתיע: “אושר עתיק אשר מת מזה שנים רבות קם לתחייה והציף אותו לפרטי־פרטיו, והוא זיכרון מגיל שש: תנופה שהניף אותו אביו בידיו החזקות לנוכח מבטה החרד של אמו, מעל האבק שעל גבי הארון והמזנון, וסוס־העץ שהוענק לו באותו יום, מעשה ידי אביו” (עמ' 80).
גם זיכרון־אושר של עודד, הבעל של אחותו של סרוליק, מגולם כעניין נטול־ערך בעיניהם של מבוגרים, אך דווקא בהיותו בירח־הדבש עם אשתו הצעירה בבית־המלון מהודר, נזכר עודד בהנאה ב"צלחת הקציצות ברוטב תפוחי־אדמה שהוגשה לו למיטתו באמצע הלילה כשהיה ילד" (עמ' 138).
חשיבותן של חוויות אינן, אם כן, בערכן האובייקטיבי, כי אם בערכן האישי - ערך שאיננו מתבלה עם הזמן. הכיסופים אל אוֹרֵי־עולם אלה מלווה את האדם לאורך מסע קיומו המיוסר של גופו בעולם עד יום מותו.
האסון שפוקד את כולנו הוא זה, שבחלוף השנים אנו שומטים מידינו את היכולת להיות מאושרים כדרך הילדים: פטורים מהתאוות, שכוחנו לממשן מפגר תמיד אחרי צמיחתן המפלצתית, בעוד שבשנות הבגרות שלנו הולכת ההוויה ומצטמצמת עבורנו, כי היא הולכת ומתמקדת בתכליות תפֵלות המתחדשות לִבקרים. רק בשנות ילדותנו אנו זוכים לפגישה עם מלוא ההוויה. והרי זו תחושת־האושר כולה: להתאחד עם מלוא ההוויה בעודנו חופשיים מכל התאוות.
קטע מעבר ב' 2 🔗
להלן מכתב מיום 11/1/1972 ששלח הסופר דוד שחר אל זיסי סתוי, העורך של המוסף לספרות בעיתון “ידיעות אחרונות”, והוא זה שהעביר ביוזמתו את המכתב אלי:
לזיסי סתוי שלום רב,
חובה נעִימה היא לִי למסוֹר לך שמכל אשר הוֹפיע עד כה בכל כתבי־העת למיניהם על ספרִי האחרוֹן, הדברים שנדפסו במוספך הם בעלי הערך הספרותי המהוּתי הרב ביוֹתר. יישר כוחך!
מאחר שכתובתו של יוֹסף אוֹרן איננה ידוּעה לי, אוֹדה לך עד מאוֹד אִם תוֹאיל להביא לידיעתוֹ את הערכתי הרבה לדבריו ואת תוֹדָתי עליהם. יש לדבריו טַעַם ויש לדבריו ערך, והם מעִידִים - מֵעֵבר לכוֹח הניתוח - על רגישות אמנותית אמִיתִית ועצמָאִית. חֵן חֵן לו.
וכל טוב לך,
וברכה,
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות