בריאן ו. אולדיס נחשב כסופר המד"ב הבריטי החשוב ביותר, ונמנה עם השורה הראשונה של סופרי המד"ב בכלל. קוראי ‘פנטסיה 2000’ הכירו בכך בוודאי בעקבות הנובלה ‘אויבי המשטר’ שפורסמה בהמשכים בגליונות מס’3–5 של הירחון. הסיפור ‘לוחם קטן ומסכן’ ראה אור לראשונה בשנת 1958, ובולט בו כושר הביטוי הנדיר של אולדיס וכשרונו הספרותי, אשר הקנו לו מעמד מכובד בספרות בכלל, ולאו דווקא בחוגי המד"ב בלבד.

* * *

קלוד פורד ידע בדיוק איך לצוד ברונטוזאורוס. היית זוחל בחוסר זהירות בתוך הבוץ שבין הערבות, בינות לפרחים הפרימיטיביים שעליהם ירוקים וחומים כמגרש רוגבי, בתוך הבוץ הקוסמטי; היית מציץ לעבר היצור השרוע בין השיחים, גופו אצילי כגרב מלאת חול. שם שכב, מניח לכבידה להשקיע את גופו בביצה, מעביר את נחירי הענק שלו סביב־סביב על פני העשב, בחיפוש נוחרני אחר קני סוף נקניקיים נוספים. זה היה יפה! כאן הגיעה האימה לשיאה, השלימה מעגל, ולבסוף נעלמה בתוך עצמה. עיני היצור הבהיקו בחיוּת האופיינית לעקב רגלה של גוויה שנפטרה לפני שבוע, הצחנה שנדפה ממנו והפרווה שבשקע האוזן שלו היו בהחלט מומלצים לכל מי שקיימת בו נטיה לדבר בהערצה על יצירותיה של אמא־טבע.

אך בזמן שאתה, יונק קטן האוחז בכפותיו רובה דו־קני 65. חצי אוטומטי בעל מחשב דיגיטאלי וכוונות טלסקופיות, ממשיך לזחול מתחת לערבות שנכחדו, נמשכת תשומת ליבך בראש וראשונה אל אחורי הלטאה שלו. אחוריו מדיפים ריח עמוק ומהדהד כצליל הבס בפסנתר. בהשוואה אליו נראה האֶפידרמיס של הפיל כנייר טואלט מקומט. הוא אפור כימאים הוויקינגים, שקוע לעומק כיסודות של קתדרלה. איזה קשר אפשרי אל העצמות יכול היה להשקיט את הקדחת הלוהטת בבשר ההוא? על גבו נסות על נפשן – ואתה מבחין בהן מכאן! – הכינים האפורות והקטנות החיות בין החומות והקניונים האדירים האלה, עליזות כרוחות רפאים, אכזריות כסרטנים. אם אחת מהן תקפוץ עליך, קרוב לודאי שתשבור את גבך. וכאשר אחד מטפילים אלה נעצר ומשעין רגלו על אחת מחוליותיו של הברונטו, אתה יכול לראות שהוא סוחב בעצמו מטען לא קטן של טרמפיסטים טפילים משלו, כל אחד בגודל של לובסטר, ואתה קרוב עתה – הוא קרוב כל כך – עד כי אתה מסוגל לשמוע את איבר הלב הפרימטיבי של המפלצת הולם בחללו.

חלף הזמן להטיית אוזן קשבת אל האוראקל! עברת את שלב האותות והמופתים, ואתה פונה לעבר הקטילה, שלו או שלך, האמונות השתלטו עליך היום במקצת, אך מעתה והלאה רק עצבים רגישים אלה שלך, מקבץ רועד זה של שרירים המשתרגים ללא שליטה מתחת לעור שטוף הזיעה הזה, דחף זעיר וארור זה להרוג את הדרקון, רק אלה יענו על משאלותיך.

יכולת לירות עתה. רק המתן עד שראש הבולדוזר הזעיר הזה יעצור לרגע נוסף, כדי ללגום מטען נוסף של קני סוף, ואז במהלומה וולגארית אחת תוכל להראות לכל העולם היוּרי האדיש, שהוא עומד ומסתכל בצד הלא נכון של רובה הקידמה. אתה יודע מדוע אתה ממתין, אפילו תוך כדי כך שאתה מעמיד פנים כאילו אינך יודע. המצפון החם הזקן ההוא, רחב כשדה בייזבול, מאריך ימים כצב, התעורר לפעולה; הוא מחליק מבעד לכל חוש, מפלצתי יותר מנחש הפתן. מבעד לתשוקות אומר לך: הרי לך מטרה נייחת, הו אנגלי! מבעד לאינטליגנציה, לוחש לך: השעמום, נץ זה אשר את תאבונו אין להשביע, יחזור ויעוט עליך ברגע שהמשימה תבוצע. מבעד לעצבים מגחך: כשזרמי האדרנלין יחדלו ממרוצתם, יופיע הקבס. מבעד לשֵדוֹן שמאחורי הרישתית: כופה עליך בצורה סבירה את היופי שבמראה זה.

חסוך מאיתנו מילה רגשנית זו – מצפון בסדר; אמא’לה קדושה, מה זה כאן, הרצאה בלווית שקופיות? “על גבו האדיר של היצור, אנו רואים עתה תריסר – ורבותי, בדיוק תריסר! – צפורים צבעוניות־נוצה, מפגינות בתוכן את כל שפע הגוונים שתצפה למצוא במקום נהדר ומפורסם כמו חוף הקופאקבאנה. הן עגולות כל כך כי הן מתפרנסות מן השאריות הנופלות משולחנו של הגביר. שימו לב לפגיעה הבאה! ראו איך זנבו של הברונטו מתרומם… הוא נחמד, כן, לפחות כמה דליים טובים יצאו לו מהצד האחורי. זה היה באמת יפה, רבותי, מן היצרן אל הצרכן. עכשיו הציפורים מתקוטטות על זה. הי, אתן! יש מספיק לעוד סיבוב, והרי אתן בין כה וכה מסובבות… ועכשיו לא נשארה ברירה אלא לחזור ולדלג לו על הגב, ולחכות למנה הבאה. ועתה, כשהשמש שוקעת במערב היורי, אנו נפרדים לשלום ואומרים ‘תערב לכן הדיאטה’…”

לא. אתה משתהה, וזו עבודה לכל החיים. פתח על החיה באש וגאל אותה מיסוריך. אתה נוטל את אומץ ליבך בכפך. מרים אותו עד לגובה הכתף וממצמץ מבעד לכוונות. רעם נורא נשמע; אתה המום למחצה. אתה מביט סביבך, ברעדה. המפלצת ממשיכה ללעוס, אפופת תחושת רווחה על ששיחררה רוח חזקה כל כך, שהיתה מטרידה אף מלח ותיק.

זועם (או שמא זאת תחושה אחרת כלשהי, דקה יותר?), אתה מתפרץ עתה מתוך השיחים ועומד מולו, ועמדה חשופה זו הינה אופיינית לצרות אשר לתוכן ההתחשבות שלך בעצמך ובעיקר באחרים מובילה אותך. התחשבות? או שמא שוב יש לנו עניין עם תחושה דקה יותר? אך זו הבעיה שיש לטפל בה אחר כך – אם בכלל יהיה אחר כך – דבר עליו חולקות עיני חזיר ענקיות אלה המביטות בך מלמעלה למטה ממרחק יריקה. אתה תעשה זאת בעזרת מלתעותיך בלבד, הן מפלצת, וגם בעזרת פרסותיך הענקיות, וכן אם נוח לך, על ידי גילגול גוף הענק שלך עלי. יהא נא המוות סיפור אגדה, חוכמה אדירה, גבורה עילאית.

במרחק רבע מייל משם מדלגים תריסר היפוֹס בשאון, לבושים מכנסי התעמלות מבוץ עתיק שיבש. ושניה אחר כך זנב אדיר ארוך כיום ראשון ועבה כליל שבת, מפלח את האויר שמעל ראשך. אתה מתכופף כפי שאתה חייב לעשות, אך החיה החמיצה אותך בין כה וכה, שכן המצב הוא שהקואורדינציה שלה אינה טובה יותר מזו שהיתה לך לו היית נאלץ לנופף בבניין וולוורת לעבר טְרָזִיוֹס. משנעשה הדבר, חשה החיה שמילאה את המוטל עליה, והיא שוכחת אותך. אתה מתפלל לכך, שהיית מסוגל לשכוח את עצמך באותה קלות. זו, ככלות הכל, היתה הסיבה שבשלה נאלצת להיטלטל כל אותו מרחק עד לכאן. תצא מזה, אמרה חוברת הפרסומת של חברת הטיולים, דבר שפרושו היה שאתה תצא מקלוד פורד, אדם נשוי, חסר ערך כמו שמו, בעל לאשה נוראית בשם מוד. מוד וקלוד פורד. שלא יכלו להסתגל לעצמם, האחד לשני, ולעולם בו נולדו. זו היתה הסיבה הטובה ביותר על פני כדור הארץ הנוכחי לחזור לכאן על מנת לירות בלטאות ענק – זאת, אם היית שוטה מספיק לחשוב, שמאה וחמישים מיליון שנה לכאן או לשם יהוו הבדל – ולא כזית – לגבי שלולית המחשבות שבקליפת מוחו של האדם.

אתה מנסה לחסום את מחשבותיך הטיפשיות, הבכייניות, אך לאמיתו של דבר, הן לא פסקו מאז ימי נעוריך; ואלוהים, לולא היתה קיימת ההתבגרות כחוק טבע, לא היה צורך להמציאה! הדבר מיַצֵב אותך מספיק, קלוד, על מנת לשוב ולהביט בגוש עצום זה של רודן צמחוני, שאל תוך נוכחותו התפרצת דחף לחיות־למות מעורב שכזה – התפרצת בכל עוצמת הרגשות שהאורג(ני)זם האנושי מסוגל לו. הפעם השד האפל הינו אמיתי, קלוד. בדיוק כשם שחפצת שיהיה, והפעם אתה חייב באמת ובתמים להתייצב מולו, לפני שהוא מסתובב וחוזר להתייצב מולך. וכך אתה שב וזוקף את ‘מרומם השפלים’ שלך, ממתין עד אשר תמצא את נקודת התורפה.

הצפורים הצבעוניות מתעופפות, הכינים בורחות ככלבים מוכים, הביצה נאנחת, כאשר ברונטו מתנועע ומפתל את גולגלתו הקטנה כנחש, ושולח אותה אל מתחת למים הצהובים־כמרה בחיפוש אחר מזון. אתה מביט בזאת; מעולם לא היית עצבני כל כך בכל ימי חייך העצבניים, ואתה סומך על כך שקטרזיס זה יסחוט ממך לנצח את טיפת חומצת הפחד האחרונה. או קיי, אתה חוזר ואומר לעצמך שוב ושוב בטרוף, השכלת המאה העשרים־ושניים רבת הערך שלך עלולה לרדת לטמיון. או קיי, וכשאתה אומר זאת לעצמך בפעם המי יודע כמה, הראש המשוגע חוזר וצץ מתוך המים כרכבת אקספרס, ומעיף מבטו לעברך.

מעיף עצמו לעברך. שכן בזמן שהמלתעות, בעלות השיניים הטוחנות הקהות שגדלן כעמודי בטון, עולות ויורדות, אתה רואה את מי הבִּיצה נוזלים על פני שפתיים חסרות שוליים – שוליים חסרי שפתיים – ניתזים על רגליך ומספיגים את הקרקע. עשבים ושורשים, גבעולים וקלחים, עלים וטיט – כולם מבצבצים לסרוגין בתוך אותה קיבה לעסנית, וביניהם נאבקים או מושלכים, דגים, סרטנים קטנים, צפרדעים – את כולם הופכת אותה תנועת מלתעות נוראית לעיסה סמיכה. ותוך כדי התרחשות הטחינה הזאת, בוחנות אותך שנית עיניו העמידות בפני בוץ.

והחיה הזאת מסוגלת לחיות כמאתיים שנה. כך קובע עלון הפרסומת של חברת התיירות, וברור שחיה זו אכן ניסתה לעשות זאת, שכן במבטה משתקפות מאות שנים, עשורים על גבי עשורים של התבוססות באי־מחשבה כבדת־משקל. לגביך משול הדבר להצצה אל תוך בריכה אפלה אתה חוטף הלם נפשי; אתה יורה בבת אחת משני הקנים אל השתקפות עצמך באנג! באנג! וכדורי הדום־דום יוצאים לדרך.

בלא חוסר־החלטיות, כבים אורות אלה, עמומים וקדושים, זקנים וסבים. משטחים אלה נסגרים עד יום־הדין.

השתקפותך נקרעת מהם, נשטפת מהם בדם, לנצח. על פני זגוגיותיהם השזורות מחליקות הממברנות וממצמצות לאיטן כלפי מעלה, כסדינים מזוהמים המכסים גוויה. המלתעות ממשיכות ללעוס לאיטן, באיטיות שבה שוקע הראש מטה. זרם של דם זוחלים קר נמרח לאיטו במורד אחד מאגפיה המקומטים של הלחי. הכל איטי, איטיות מעצבנת של העידן התיכוני, כטיפטוף מים. ואתה יודע, שאילו היית אתה ממונה על הבריאה, היית מוצא מֶדיום אחר, פחות שובר־לב מן הזמן, להציג בו את הכל.

לא חשוב! גימעו בהנאה מגביעיכם, שכן, קלוד פורד הרג יצור בלתי מזיק. יחי קלוד המזויין!

אתה רואה, בחוסר נשימה, את הראש נוגע בקרקע, הגרון המצחיק הארוך נוגע בקרקע, המלתעות נסגרות אחת ולתמיד. אתה רואה, ומחכה שמשהו נוסף יקרה, אך מאום לא יתרחש עוד. היית יכול לעמוד שם ולהביט במשך מאה וחמישים מיליון שנה, לורד קלוד, ודבר לא יקרה. גווייתו האדירה של הברונטו שלך, שטורפי הנבלות ינקרו בבשרה עד העצם, תשקע בהדרגה אל תוך הבוץ, נמשכת עמוק יותר על ידי משקל עצמה; ואז יגאו המים, והים, הכובש הזקן יבוא, בהבעה של קלפן המחלק לנער שמולו יד גרועה. טיט ומִשקעים יחלחלו אל הקבר העצום, וגם גשם איטי, שמאות שנים עומדות לפניו על מנת לטפטף פנימה. מיטתו של ברונטו הזקן תטולטל מעלה ומטה ושוב מעלה, אולי תריסר פעמים, ברכות מספקת דיה על מנת שלא להטרידו ממנוחתו, אן כי סלעי המשקע כבר ילכו עתה ויווצרו סביבו. לבסוף, לכשיהה עטוף בקבר מעודן יותר מזה שראג’ה הודי כלשהו יוכל להתגאות בו אי פעם, יטלטלוהו כוחותיו של כדור הארץ מעלה על כתפיהם עד אשר, רדום עדיין, ישכב ברונטו על מצחם של הרי הרוקי המשקיפים על האוקיינוס השקט. אך כל זה לא יהיה מעניינך, קלוד איש־החרב, משגוועו החיים הגמדיים בגולגלתו של היצור, כל השאר אינו מענינך.

אתה מרוקן עתה מכל תחושה שהיא. אתה המום במקצת. ציפית להתפתלויות ולפרפורים דראמטיים, לקולות זעקה מהדהדים; מצד שני, אתה שמח על כך, שנראה היה כאילו היצור לא סבל כלל. אתה – כמו כל האנשים האכזריים – סנטימנטלי; אתה – כמו כל האנשים – רכרוכי. אתה תוחב את הרובה מתחת לבית שחייך וסובב סביב הדינוזאור, לחזות בניצחונך.

אתה חולף על פני הפרסות המגושמות, לובנו המזוהם של התל המהווה את הבטן, ולבסוף אתה מגיע לזנבו. עתה אכזבתך ברורה ובולטת ככרטיס ביקור: הענק לא מגיע בגודלו אפילו למחצית מציפיותיך – רוחבו לא מגיע למחצית הרוחב שבעיני רוחך יש למוד אשתך ולך. לוחם קטן, מסכן. המדע לעולם לא ימציא משהו, שיוכל לסייע בידך להגיע למות־האדירים אליו אתה שואף בתוככי מערות האיד המפוחד והצפצפני שלך!

מאום לא נותר עתה לעשות, אלא לחזור ולהחליק את תוך מכונת הזמן, כשכרסך מולעטת באנטיקלַיְמֶקס. ראה, הצפורים הצבעוניות זוללות הצואה תפסו את הענינים די מהר; אחת לאחת הן אוספות את כנפיהן הקמורות ועפות באדישות אל מעבר לביצה, בחיפוש אחר פונדקאים אחרים. הן מיטיבות לדעת מתי נהפכת הקערה על פיה, ואינן ממתינות שיבואו העריצים לגרשן; זנחו תיקווה, אתם הנכנסים בשערים אלה! אתה סב על עקבותיך.

אתה סב על עקבותיך, אך עוצר. לא נותר לך אלא לחזור – נכון – אבל שנת 2181 אחרי הספירה אינה רק תאריך־הבית; השנה הינה גם מוד, וגם קלוד. היא כל אותו עסק נורא וחסר תיקווה של נסיון להסתגל לסביבה מורכבת־יתר־על־המידה, של נסיון להפוך את עצמך לבורג קטן. בריחתך משם אל תוך ‘הפשטות הנאדרת של התקופה היורית’, אם לחזור ולצטט שוב מתוך העלון, היתה בריחה חלקית בלבד, שתמה זה עתה.

אתה עוצר, וכאשר אתה עוצר, נוחת משהו הישר על גבך, הודף את ראשך קדימה לעבר הבוץ הטעים. אתה נאבק וצורח כאשר קורעות צפורני הסרטן את גרונך ואת צוארך. אתה מנסה לאחוז ברובה, אך למרות מאמציך אתה נכשל, ולכן אתה מתגלגל ביסוריך אל גבך, ואז מכרסם היצור הסרטני בחזך. אתה מכה בקליפתו, אך הוא מצחקק ומנקר את אצבעותיך. כשהרגת את הברונטו שכחת שהטפילים שלו ינטשוהו, וכי עבור צימוק קטן שכמוך הם יהוו סכנה גדולה הרבה יותר מאשר עבור הפונדקאי שלהם.

אתה עושה כמיטב יכולתך, ומפרפר לפחות שלוש דקות. בסוף תקופה זו נמצאת עליך חבורה שלמה של יצורים כאלה. הם כבר מנקרים בגווייתך ומנקים אותה עד עצמותיה. אתה תאהב לשהות שם, על פיסגת הרוקי, אתה לא תחוש בכלום.