להקת עטלפים שלמה נתכנס וישבה כמה ימים על המדוכה, – כיצד לסלק כל קרן־אור ולהפוך את בין־השמשות שבחיינו ליל־חשכה שחור משחור.אותן מאות אחדות של “קוזקים אשר לריבונו־של־עולם”, חבושי השטריימל, שנתכנסו מכל קצווי פולין ל"אספת הרבנים", – יודעים גם יודעים, שבמבצרם נפרצו פרצות גדולות. נציגה של הרבנות הוורשאית קונן בנאומו:

“סערת הכפירה משתוללת ללא־רחם ברחוב היהודי… חילול השבת בפרהסיא היה לתופעה תדירה… מוסדות התורה מיותמים, הישיבות הבודדות שנשארו נאבקות נואש על קיומן… כבודם של הרבנים יורד מדי יום כיומו”.

אולם, לא רק שאין בדעתם של הרבנים להכנע, אלא עומדים הם לפתוח בהתקפה מוגברת לשם כבושן־מחדש של העמדות, שאבדו להם. תנופתם גדולה. הם אינם מסתפקים במלחמה פרטיזאנית, מטרותיה של זו צנועות מדי: רדיפת מוסד תרבותי פרוליטארי, הטלת חרם על בית־ספר חילוני, הסתה נגד ספריה. כוונתם לשים את כפם על כל החיים היהודיים כולם, כמלפנמים. “בזמנים הטובים ההם”, שלטו ללא מצרים על כנסת־ישראל, פיקחו על כל צעד ופסע של צאן־מרעיתם, החניקו כל מחשבה חופשית ורדפו את “הפושעים” עד חרמה. יושב־הראש של ועידת־הרבנים הכריז בנאום הפתיחה: “לרבנים מגיעה רשות־הדיבור הראשונה בכל עניניהם של החיים היהודיים!”

כדי לקיים את ההשפעה על ההמונים, יש קודם־כל לדאוג לבל יקבל הדור הצעיר השכלה חילונית, אלא – חינוך, הנאמן לעובש הישן. על־כן, אזרו הרבנים את מותניהם למלחמה בבתי־הספר החילוניים, – ילדי ההמונים של העם היהודי צריכים להתחנך ב"חדר" החשוך והמעופש ולגדול כבעלי־מום רוחניים, רק אז עתידים הם להיות כפופים למרותם של הרבנים. כמובן, תביעתם זו של הרבנים נוגעת רק לילדים מדלת־העם. חסר היה האומץ לרבנים להתנגד לגימנסיות, המיועדות לילדי העשירים; לגביהן מסתפקים הם בתביעה לקבוע כמה שעות בשבוע ללימודי הדת.

הקהילות צריכות לשמש משענת חשובה שניה לשלטונם של הרבנים. בהתאם להחלטותיה של ועידת הרבנים צריכה הקהילה לשמש מעין “מונרכיה קונסטיטוציונית”. במועצת הקהילה מותר יהי לדבר, אך לפעול אפשר יהיה רק בהתאם למה שיפסוק הרב; רשות־הדיבור האחרונה היה לרב. הכנופיה השחורה העיזה להחליט:

“לרב תהא הרשות לבטל כל החלטה של מועצת־הקהילה – או של הנהלתה, – אם ימצא, שאיננה תואמת את דין התורה”.

אולם, גם לא הכל מותר לומר במוסדות־הקהילה: יש למנוע כל מלה של הסברה נגד הרבנים. לפיכך, הרחיקה לכת ועידת הרבנים והחליטה: “יש להוציא ממועצת הקהילה – או מהנהלתה – כל פרנס, שיתקיף את הדת היהודית, ויש לבטל את המנדטים שלהם”.

אגב, ההחלטות הללו מוכיחות עד כמה צדקה תנועת־הפועלים היהודית, שלא הפקירה את הקהילות אך ורק לרשותם של החרדים, אלא – פרצה פנימה. מורגש מאד בהחלטות האלו פחדן של הגלימות השחורות מפני ההסברה הפרוליטארית האמיצה, אפשר לחוש בזעמם על נציגי הפועלים המפריעים לשלוותם, המבהילים את מאורת העכברושים שבקהילה. אכן, זהו תפקידם של הנבחרים הפרוליטאריים בקהילות – להילחם ביתר־מרץ בקלריקליזם דווקא בקרב אותם המוסדות, שהוא רואה בהם את מבצרו החשוב ביותר. עם־זאת, מוכיחות החלטותיה של ועידת הרבנים, כי “הקוזקים אשר לריבונו־של־עולם” מתחצפים והולכים, תאבונם גדל והולך. זוהי אזהרה רצינית לציבור הפועלים, הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים.

את עוז רוחם שואבים הרבנים קודם כל משיגשוגה הכללי של הריאקציה בפולין. כלי־הקודש יודעים, שמגן חזק להם. ואין זה דווקא אלוהים שבשמים, שאותו הם רואים חסר־אונים במידה כזו, עד ששומרי־שבת ומקלות בידיהם יוצאים לגמול למקפחים אותו. החרדים סומכים על “מלכותא דארעא”, הממשית, על הריאקציה העומדת ליד הגה המדינה. שום ועידה יהודית בפולין לא זכתה לברכות כה לבביות מפי הממשלה, כמו הכנסיה השחורה הזאת… שר החינוך גראבסקי, שזיכה את העם הפולני בקונקורדט, בהסכם בין המדינה ובין האפיפיור, מוכן תמיד לכרות כמו־קונקורדט גם עם הכמורה היהודית. כשפנו הרבנים בתפילה אל הממשלה, למען תשמור על הקהילות מפני סכנה כלשהי של חילוניות, – נשמעה תפילתם מייד: נציגו של שר־החינוך הבטיח, שהקהילה תישאר דתית. הריאקציה השליטה מעוניינת בחשכה סמיכה עוד יותר בכל אתר ואתר של החיים הציבוריים. לפתן הריאקציוני עשרות ראשים, אחד מהם – חבוש שטריימל. והראשים השומרים אחד על משנהו, ואילו תנועת הפועלים מצווה, לפיכך להילחם בכולם כאחד.

לתנועת הפועלים היהודית אין שום בעלי־ברית בשדה המלחמה בקלריקליות, כשם שהיא חסרה אותה בהיאבקויותיה בתחומים האחרים. הציבוריות היהודית הבורגנית חסרה אפילו אותו סוג של “חופשים בדעותיהם”, הנמצא בקרב הבורגנות של עמים אחרים. אמנם, בליבו פנימה, עשוי מין דוקטור ציוני כזה להיות “אפיקורס מסוכן”; ואולם, כלפי חוץ, כלפי הבריות, – שאני, שם הוא נוהג “בנימוס”. הוא חסיד נלהב של “הסובלנות”, ובשם המידה הנאה הזאת – הוא מרכין ראשו בהכנעה בפני השטריימל. למעשה, זוהי אחת הצורות של ההסתגלות המגושמת של האינטליגנציה “הלאומית” אל בעל־הבית, שבו היא תלויה בסופו־של־דבר.

הוא הדין לגבי העיתונות הבורגנית. שומה עליה להשביע את רצונם של כל לקוחותיה – והיא, אמנם, דואגת לכולם. תוכלו, איפוא, להשיג אצלה את הכל בהתאם לתפריט: מנת ניבול־פה ומנת יראת־שמים, ביקורת על האופרטה החדישה ודין־וחשבון מפורט מחתונה בחצרו של רבי־חסידים, מאמר על האוניברסיטה העברית ומאמרים לכבודה של ועידת הרבנים שהצהירה כי “הישיבה היא הדרגה הגבוהה ביותר במוסדות המדע היהודי”… במאמרים הראשיים ברכו שני העתונים היהודיים הבורגניים – ה"היינט" (היום) וה"מאמענט" (הרגע) – את ועידת־הרבנים, וכמובן שלא הביעו לו גם מילה אחת של התנגדות לחלטותיה החצופות. לא בכדי זכו שני העיתונים הללו לכך, שוועידת הרבנים תפנה אליהם בבקשת עזרה ל"חיזוקה של הדת".

ציבור־הפועלים חייב לשאת לבדו בכל עומס־המלחמה נגד העובש הישן והשומרים עליו. עליו לנהל את המלחמה ללא פשרה, ללא “סובלנות”. וישמשו מופת בנידון זה כלי־הקודש עצמם. אכן, בפרט אחד צדקו בהחלט הרבנים: בוועידתם הם חזרו לא פעם על המימרה – “הדת איננה עניינו של פרט”. בשאלות הדת לא תיתכן נייטראליות. נכון בהחלט! אין זה עניינו של פרט, – אם תשרור חשכה, אם יורעלו מוחותיהם של ההמונים. כאן אין מקום לנייטראליות. הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים, חייב להילחם בפעילות נגד הקלריקליות ולסייע בכל צעד ושעל – בגרוש הצלילים השחורים מהרחוב היהודי.

“נייע ארבעטער־צייטונג” (עתון־הפועלים החדש), מספר 4, וארשה, 19 בפברואר 1926.