דם הלב היא מחשבה – אמפידוקלוס

א    🔗

אמר לך אדם: אני שולל את המחשבה ומחייב רק את המעשה – אמור לו: איני מבין מה אתה סח. וכי לא סוף מעשה במחשבה תחילה? גדולה מזו: וכי אין דבורך זה בדבר שלילת המחשבה בכלל מחשבה? אולם מדרך הבריות, הרואים עצמם כאנשי מעשה, לדבר בביטול על פעולת השכל, המתישה את הכוח וממעטת את שמחת החיים. אילולא סתמו, אלא פירשו, שהם שוללים את המשחק המחשבתי ואת הפלפול הרעיוני, מסיגי גבול העשיה, לא היו דבריהם מתמיהים. אבל ההפרזה שבמחשבה אינה המחשבה עצמה. כל קיצוניות והגזמה מזיקות. יש בעלי תאוה לעשיה, השקועים עד הצואר בעסקים, בין לצורך ובין שלא לצורך, המסובבים תמיד איזה גלגל ויותר ממה שהם מסובבים אותו נמצאים מסובבים על ידו – אף הללו פלפלנים הם המעיילים פילים בקופות של מחטים ומעשיהם הגסים נבובים ממש כעיונים הדקים של סודקי השערות, בעלי תריסים מתפלפלים בדברים שאין מהם נפקא מינה לעשיה, אולם המעשה העקר אינו עדיף מן המחשבה העקרה. ואילו מחשבה פוריה, הסובבת על מי שהוא מסויים ועל מה שהוא ממשי, המשפיעה על אחרים ומניעה ממילא למעשים או משובבת נפשות כלום היא מזיקה לחיים? היא נותנת חיים. כיוון שגורמת נחת רוח, הריהי משמשת מקור עידוד. רעיון משעשע נותן כוח.

מי שמוחו מעין המתגבר ומחשבתו פועלת בלי הרף אנוס לכך על פי טבעו. אין לו ברירה, ושמא אין לו גם תפקיד אחר מברייתו. מכל מקום אף הוא אינו פועל בטל. ובלבד שהוא מצווה להגות מחשבות. כל הכרח לא יגונה. אין הכוח החושב של האדם נתון ברשותו כחומר ביד היוצר להטותו או להשביתו כחפצו. אף יצר העשיה רוח הוא באנוש, אלא שרוח זה כפוף למשמעתנו ומסוגל יותר לקבל מרות. אף על פי כן חולקים כבוד לאיש שקוע בעסקים, העושה אפילו את שבתותיו חול. כל מושך בעול נחשב בן־חיל, מעשיו גורמים הנאה לו והנאה לעולם, דרך ארץ בפני המעשה לעצמו, פולחן הכוח הגס, הבוז למחשבה מצד עצמה, נובעים מתוך חוסר יראת הכבוד כלפי מה שאינו מגושם. אין להבין כלל יהירות זו, המציינת את העושים, ההומים ומהמים תמיד, ההורסים לא פחות ממה שהם בונים, העורמים בנינים ללא צורך? הרבה דברו בשבחה של העבודה – אבל כלום הגזמה בעבודה. ביגיעה לשמה, אינה מין בטלה או שכרות? טעם העבודה במנוחה שלאחריה, תכלית החול – השבת והחג. המחשבה היא חגה של המעשה. המעשה מקבל הכשר מהמחשבה לפניו ומחשבון הנפש שלאחריו. כל הבנינים הם התגשמותן של תכניות, שעלו במחשבה תחילה. הרעיון הוא אבי המפעל.

אין הבריות עוינים את הרעיונות, הנעשים כוחות מניעים בחיים, אבל נוהגים הם זלזול בהרהור, ברחשי הלב ובהזיות, ששום דבר אינו יוצא מהם אל הפועל. אבל המצווה על בית היוצר שלא יוציא הרהורים לבטלה, הריהו כאילו אומר פסיק ראשו ולא ימות או כמחייב בנין ללא לבנים ותבן. כך דרכו של הטבע לבזבז הרבה גרעינים לרוח עד שהמעט נקלט ועושה פרי. בלי פחת ומפל אין צמיחה וגידול. זרוק גרעין לתוך בטן האדמה והוא נרקב. הרי זה פלא, שמתוך המוח האנושי, אין לממש בו תפיסה, יוצאים רעיונות, החוקקים צורות בולטות, מהם משנים סדרי עולם, הופכים ים ליבשה, מזרימים נהרים ונחלים דרך עורקי האדמה? אם רוב שתילים מחשבתיים אינם נקלטים לתוך החיים, קמלים באבם או מדולדלים מלכתחילה – כלום משום כך נטיל דופי במחשבה, ממנה יוצאות כל הצורות ובתוכה ממש מתהווים המעשים? אומרים לפלוני: כיוון שנתברכת במוח הוגה רעיונות, זכור, שלא תלך אחרי דמיונות־תוהו, שאין בהם פרי אלא פרחים.

ועל הכל זכור: תכלית! יש מידה של אמת בדבר, אבל צדק אין בכך. מי שפרחים צומחים במוחו, כלום הוא נחות דרגה? תכלית סמויה מן העין גם כן אינה יוצאת לבטלה. הרבה מעשים הם בגדר נסויים שלא יעלו יפה אם יעמוד וידפוק על הראש: תכלית! תכלית! ופסיעה יתירה מן המחשבה פגיעתה לרעה? מחשבה שאין לה תנאי־חורין נולדת סנדל. לא נאמר בכך, שהמחשבה מפונקת לעצמה והיא בחזקת אַל תגע בי, חלילה לה להתערב בגופי־חיים. לגבי המחשבה אין חומר גס. היא אוכלת חומר, מזבלת עצמה בגופים. מרום שאיפתה לתקן את המגושם ולהאיר את מחשכיו. אבל כדי לקיים את יעודה עליה לפעול על פי דרכה, לחשוב בשיקול הדעת ואף במנוחת הדעת. כשדופקים בה שוב אין היא היא. צפור בכלוב היא בריה פגומה. מחשבה תכליתית היא דבר והיפוכו. רוח כלואה מה רוח היא? אפילו תבונה מעשית מתכשרת לפעולתה בתנאים בלתי מעשיים, שכן היא זקוקה לתרגיליהם. החייל מתאמן לא בחזית, אלא בתחומי המולדת. המחשבה זקוקה לתרגולים גם כדי לקיים “ודע מה שתשיב” ולא להיזכר במאוחר, כדרך החכמים לאחר מעשה. צריך להתמחות בשקלא וטריא. השחקן והמתעמל מבזבזים הרבה שעות באימונים. אוהבי החכמה נדרשים להתישב בדעתם בשביל להגיד את דברם על עניני־חיים. מחשבה היא גם כן חיים, המשחק כהכנה לחיים, הוא הכרחי. משחק במחשבה הוא גוף המעשה, דופק החיים הוא חויה שיש בו אש להבה. הכל תהליך חיוני. גם עבודת המוח זקוקה ללב השותפה הראשית ומורה הדרך. תכלית מעשית נעוצה בכל רעיון העולה על הדעת. אלא שהמחייבים מעשיות במחשבה שלא כדין, מתכוונים לדרוש סמיכות של תכיפות בין המחשבה לבין פועל היוצא. כל הגנויים שטופלים על כמה סוגי־עיון, כגון הדרוש והפלפול, שאפשר לעשותם ענין לגבי כל תהליכי החיים. אכילה גסה, לגימה גדולה, הנאתנות יתירה, רדיפת בצע, תשוקת הכבוד, ההשתדלות הקדחתנית להשיג תארי כיבוד ואותות הצטיינות, בולמוס של השגת רווחים ועושר, הם סימניה של הדרשנות ושל הפלפלנות, הנוטלות את חוש הטעם והמידה. למה רגזו דווקא על השכל, התוקע עצמו לתוך סוגיות חמורות? כל התאוות שוקעות לתוך סוגיות מסובכות וסופן לאַבד את החוש המעשי לחיים נכונים וישרים.

אפילו שונאי המחשבה אינם מדירים עצמם הנאה מן השכל. אדרבא, הם אוכלים מפירותיו ושואלים בעצתו לעת מצוא. אבל משולים הם לאותם החולים השואלים בעצת הרופא רק לאחר שהמחלה כבר עשתה בהם שמות. השכל איננו רופא לפי מקצועו ואף פלא יועץ איננו, אולם הוא רואה חשבון ועליו לראות את הנולד, להקדים רפואה למכה. המחשבה עיסוקה בשמירת הבריאות מראש ובעוד מועד. פשיטא שהשכל מעשיי בחלקו הגדול. אבל מלבד הצד השכליי יש בו גם חלק אגדיי. המחשבה משרתת את ההויה, אבל היא תוהה גם על ההויה של עצמה. ואין לצוות עליה: חשבי רק על מה שמחוץ לך ולא בך עצמך. הרי זה ניצול הכוח הנאצל שבנו. ניצול האדם בידי עצמו הוא הקשה שבניצולים. החשדנות היתירה לגבי המחשבה באה בעיקרה מתוך כך שהיא חוש נתון לנו, הפועל בפנימיותנו. ואילו המעשה עיקרו בעולם חוץ. הרבה תאוות עלולות לערער את שיווי־משקלנו. והן באות על סיפוקן על ידי שיתוף מה שהוא או מה שהוא מבחוץ. אולם אדם חושב מתוכו בלבד. לפיכך חשוד הוא בעיני עצמו, שעלול הוא להפקיר עולם ומלואו ולשקוע לתוך דמיונות. אדם שוגה באהבה, שוגה בכוס, אולם שוגה בדמיונות נחשב מבלה עולם. מסתמא קמו ביוון, השטופה באלילות ובעבדות, מפריעים רבים לחיים ישרים. אבל שום כת של רודפי־תענוגות לא עוררה כל כך את חמת הקהל כסופסטים. כל יקירי קרתא נזדעזעו בשל הוגי־דעות אלה, שרבים היו ביניהם גדולי השכל והלב. לא נתקררה דעתם של שומרי החומות עד שתפסו את הנבון הגדול, זה שעמד במערכה עם הסופיסטים, והשקוהו רעל. על חטא המחשבה נפל איש אתונא הגדול. ולא לפי שנגלה להם כאחד מבעלי הלהטים פגעו בו, אלא להיפך, על שום שביקש לטהר ולזקק את המחשבבה ולהעלות את שלהבתה.

ב    🔗

אילו המעשה הוא התכלית היחידה, מניין חשק העיון ושמחת ההסתכלות הטהורה, המפעמים אותנו? לא תהא מחשבה נאה פחותה מכל כלי נאה, המרחיב דעתו של אדם? וכי משום שכוח החושב אינו של חרס ולא של כסף וזהב, אלא של שכל פסול הוא? האומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה, יפה אמר, והאומר מה נאה רעיון זה הוא פועל בטל? זכות המחשבה לא רק לבחון כל זולתה, אלא גם לבדוק את עצמה. ירדת לתוך עמקו של שכל, הפלגת ממילא מן המטרות המעשיות, הנך מטייל בפרדס המושכלות, חוקר ודורש, בוחן ובודק, ואינך חוטא לנפשך ולא לצבור. יושב־אוהל, המתייחד ימים בד' אמות של מחשבה, תוהה וחושש, שמא הוא מקפח את הרבים ואינו מכניס כלום לתוך קופת הקהל, שמא הוא ניתק ממקורות החיים. אוי להוגה הדעות מעלבונו שלו בעיני עצמו. העושה את מלאכתו הקטנה, האופה כך וכך ככרות לחם כל יום, תופר כפתורים או מוכר כל מיני סדקית בשוק, עוסק בהוית העולם כפועל נאמן, שהבריות צריכים לו והנאה ממנו לעולם אך הממיתים עצמם באהלה של מחשבה מלאים חששות ופחדים, שאוכלים ואינם עושים.

אשרי יראי־שמים. שאפילו הם הוגים בתורה יומם ולילה, אינם מבויישים לעצמם. לבם סמוך ובטוח, כי דבקותם במשנתם היא דבקות במקור החיים, כי התורה היא עץ חיים, ושאי לו תורה ומורשה, אלא יש לו היכל המושכלות, זורמים לתוכו רעיונות בלי הרף. במשנתו של מי הוא עוסק ותורתו של מי תזל כטל לתוך מוחו, אם לא של מעין השפע העליון, מקור החכמה? וכי תורה זו שבשכל אינה תורה, שמצוה להגות בה יומם ולילה? אף שלומי אמוני הדת הטילו על עצמם מצוות מעשיות ואמרו גדול כוחו של המעשה מן המדרש, אף על פי כן לא היה לבם צר עד כדי לגזור על עבודת הבורא מתוך דביקות במחשבה, ולא הוציאו מכללה את ההתבוננות וחשבון הנפש. ואילו המעשה לחילוניים הוא מעין עלוקה מוצצת, כאילו אין העולם אלא שוק למעשים וכולנו מצווים להיות אנשים מן השוק. אולם כלל היצורים הם אותיות מחשבתו של הבורא ועד שנבראו היו מצויים מחשבתיים. הנעלם חושב בתוכנו.

כל ההויה מחשבה. המעשה הוא קליפה. אלא שרוב מעשים של השכל הקטן הם. מוחין דגדלות עיקר עיסוקם ברעיונות, שאינם בהגשמה. הגדולות מעמיקים לתוך תהומות. הם יונקים מן המחשכים. מכון־שבתם ה"בכוח". אין להם כלל בית־אחיזה בעולם העשיה, בו הכל מתפורר בהכרח לוזוטות. מה שמקיף רעיון ברגע אחד עשוי להתגשם רק בעמל דורות. טבעי הוא, שהרעיונות גדולים והמעשים קטנים, ההשגות חובקות זרועות עולם וההישגים קטנים כזרת. יש מעדיפים משום כן כזית מעשה על מחשבה והזיה שהם כמעין המתגבר. אבל הרי המעשה אינו אלא פרי קטן על עץ הדעת. מה טעם לחבב פרי של עץ, שהוא גופו מאוס בעיניך? אולם מחשבה חיה, רעננה, משובבת נפש, היא ניצוץ מאין־סוף ואין למדדה באמת השכל הקטן: לא בטובת־הנאה. כמה עצים מן היער נחטבים להסקה, אבל היער, נופו ויפיו אינם לתנור. החפצים והכלים, הבתים והמוסדות, הישוב בכללו, הוקמו בתכנית השכל. אבל מנת המרץ המחשבתי של איש, שמוחו משמש ספוג ולשכת המודיעין למברקי השכל העולמי, עולה פי כמה וכמה על השיעור הדרוש בשביל בנין העולם. בהכרח זרם מחשבתי גדול מופנה לעיון הטהור, לתפארת הבטוי, לרוממות החכמה. שאלו לפרח מה טעם הוא נותן ריחו ולרוחות מדוע הן שורקות ולמעינות למה הם שוקקים. אין אדם אדון למוחו. נופלים לתוכנו רעיונות ועלינו לקבל את האורחים האלה, לייחד להם מעון בגנזירוחנו, אפילו יש כאלה, שמפאת רוב אורחים אינם יכולים עוד לפנות אל עסקי החיים הקטנים, אינם מבלי עולם ופועלים בטלים של החברה. כלי שרת הם לכוחות העליונים. מקודשים מלידה לרעיון. אין להם ברירה.

אין גנאי בפי הבריות מן החטטנות. אבל מדוע אסור לחטט, אם הנך נתבע לכך כצורך נפשי? פליאה היא שבני אדם, כל היוצא מעמקי־רוחם מטיל עליהם פחד יותר ממה שמחוץ להם. שום דבר לא הדריך כל כך את מנוחתם של בריוני הכוח כמחשבה, שאין בה ממש לכאורה, וכרעיון הצומח מגנזי נפשנו. אולם כל המומים שטפלו עליה מרוע־לב ומצרות־עין הם כאין לעומת גנאי הבטלנות שהטיחו בה.

את מאור־חיינו באים לכבות בנו, ברוח־אפנו שמים שמצה. עץ חיים נטע בתוכנו, הוא עץ הדעת. המתברך ממקורו ומקור ברכה הוא לחיינו. בטרם שהתינוק יודע לשבת, ללכת, לבטא, לבצע פעולה כל שהיא, הוא חושב. כל האברים שובתים בנו לעתים ורק המוח אינו שובת והלב פועם ללא הרף. זה לעומת זה: מוח לעומת לב. מכלל שהננו הוגים מחשבות, סימן שהן צורך־חיים לנו. רבים המעשים, לא כל אחד מסוגל לבצעם. הסנדלר לא ימצא את ידיו ורגליו בתפירת בגד. מי שמלאכת החרישה עולה יפה אצלו אינו יודע לתקן בורג במכונה או לחלוב פרה. המסגר עשוי שיהא רשלן בכל חרושת אחרת. כל אחד מתמחה באיזו מלאכה לטובת אחרים. אבל אין מתקין מחשבה לזולתו. כל אחד הוגה מחשבות משלו. אין למוח שעות עבודה קצובות. הוא סמבטיון סובב־הולך על כרחו. אפילו שאינו מחונן בביטוי הוגה, שולל המחשבה לא פחות ממחייביה. כל מלה היוצאת מהפה היא פרי עמל־רוחנו. אפילו הפזיזים בדבורם נמלכים תחילה בדעתם, אלא שמתוך פזיזות אינם שוקלים כהוגן ואינם הוגים את מחשבתם עד תומה. גם בעשיה רבים מתחילים ואינם גומרים. הם מוכשרים להתחלות, שאין להם כוח המסיים. מקבלים על עצמם סבל, והם מחוסרי סבלנות. שוללי המחשבה אינם שוללים, אלא את תקיפות המחשבה, עקביותה ויציבותה. רצונם לראות את האדם רב־פעלים ודל־מחשבה, שופע מבחוץ ונבוב מבפנים, מרבה מסקנות ללא הנחות, עמוס החלטות, שאין לו עליהן הוכחות, מין מנגנון מוציא אל הפועל שאין לו מאומה בכוח.

מכיון שהמחשבה אינה שובתת, הרי גודש של תוכן, התופס את חלל הנפש שהיה עלול לפגוע בנו קשה אילולא המחשבה הבונה ותוך כדי כך הורסת עצמה, וכך הכוח החושב עסוק ומעוסק לאין שיעור: הוא העובד והוא המשגיח על העבודה, מחלק העבודה והמסדר וממיין המוצרים. עובד המעביד עצמו חי במתיחות בלתי פוסקת. קשה עמלו של זה, שהטבע ייחדו כבית היוצר לרעיונות ולא מן המידה להעמיס עליו גם את הבוז. אי אפשר כלל להעלות על הדעת, שברכת המחשבה, שנפלה בחלקם של חכמים, היא ברכה לבטלה. הטבע יצר בני אדם כל איש וכושרותיו בו. אמן המחשבה אינו חוטא לעצמו ולא לכלל. בתוך המשק העולמי מועסקים פועלים שונים, ובלבד שלא יעשו את מלאכתם רמיה. הטבע, השופע מתוך הדעת העליונה, יוצר אמני מחשבה, הסופגים את זרמת הרעיונות ביקום, מאזינים ורושמים. הם שליחים להולכה, דוורים להריץ את המברקים של בורא העולם לתוך הלבבות. בעלי מחשבות שתולים בכל דור ודור, אפילו בתקופות המעשיות ביותר. אין העולם אלמן מחוקרים לכל תכלית. אמנם, לא הכל זוכים להשקות בלשד־מחשבתם ערוגת־חיים, אלהים עשיר גדול הוא ויכול הוא להרשות לעצמו מותרות שכאלו לקיים בני־אדם, שנר תמיד שבמוחם שורף אצלם את כוחות החיים. הרבה מעיינות יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, שאינם מקנים את הבריות. הרבה נחלים שאינם משקים. ואף הללו אינם זורמים מסתמא לבטלה. אין בידינו מאזני המחלט לדון מה מצרך הכרחי ומה לאו. דברים רבים יש, שבמשך דורות לא נראה בהם כל ענין, ולבסוף נתגלה, שאף בהם יש ממש. ולא עוד אלא שאורם היקר היה גנוז זמן רב על שום שלא הוכשרו הדורות. כל פעלי הטבע חיים צפונים בהם. ואך השפע המחשבתי, המתבזבז לבטלה, אפר יתגלה, כי כל רעיון, כל הגיג באנוש, יש בו זרחן, או מין סם שאפשר להפרות בו שדות־תנובה. אותה שעה יתברר, כי כל אדם נושא בחובו עולם של חן ועושר. הכשרון להגות מחשבות מתוך פנימיות הנפש, ללא בקשת ערה משום בשר ודם, הוא עשרנו. וחופר בה למצוא באר מים חיים, אף הוא מחטט. אין שחר בשלילת חיטוטים, אלא אם כן פוסלים בכלל את תורת הנפש, שאין להגיע אליה אלא בכוח ההעמקה והחיטוט. האומר חיטוטים פסיכולוגיים חוטא בשפת יתר. הפסיכולוגיה עוקרה. חיטוט המחשבה מעשית היא כפל לשון. אין מעשה כל שהוא, אף לא השחלת חוט בנקב של מחט, יוצא אל הפועל בלעדיה, אולם לא הרי מחשבה קטנה כהרי העיון בשרשי ההויה ובתופעות הגדולות.

מחשבה על קואופרציה ועל משק בית והנהלת חנות וביסוס המעמד האישי בחברה יונקת מן הבריאה ולא מן האצילות. חכם באצילות אפשר שאינו מחונן בחוש מעשי והוא נראה בטלן גמור. אך המומחה לעשיה אפשר שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו באצילות. בהגות שאין עמה טובת הנאה לגוף. אין מוחו תופס מה שאינו נוגע ישיר למטרות הקטנות. הוא הוגה בשכל, אבל ההגה נתון בידי הלב, ההתלהבות מניעה את המפרשים. בלי התלהבות אין רעיונות גדולים. אין סמיכות הפרשיות בין המחשבה למעשיות. רחב הדעה חושב לא על עולמו הקטן – אלא על גוי ואדם, על העולם, דופק על שער האין־סוף. המחשבה מתחילה מאין־סוף, מן הסתם הגדול. המחשבה היא תורה ותפילה. בחינה שכלית וכלות הנפש. היא נגינה ופריטה על מיתרי הנצח. את התבונה המעשית והשימושית צריך לציין במונח מיוחד. אין בינה והמחשבה הנאצלה ולא כלום. כעלית נשמה כך עלית השכל. הדביקות ברעיון הנאצל כרוכה בהתפשטות הגשמיות וההתפרשות מן ההגיון היומיומי. בספירה של מחשבה טהורה קיימים מושכלות שונים הנראים לנו יציבים מבעולמנו הקטן, שם מצויות משיכות ודחיפות אחרות. לא תתאה אלא עילאה גבר. אף כשהשכל אינו פועל מעשים, הוא פועל רישומים באיתר. המחשבה הטהורה באה על תיקונה בהתפשטות הגשמיות כחסד הנשמה היתירה. אבל אפשר לכוון אליה את הדעת גם בשעות החול. הכרח לכוון אליה בכך השעות. מי שאינו טורח בערב שבת אין לו שבת. אף המחשבה הנאצלה, שהיא מתנת חסד, מחייבת הכשרה עצמית, תרגילים. צריך שיחשוק הלב להשתחרר מנטל המטרות הקטנות, לגרש את המחשבות הזרות, הצרות, את קטנות המוחין. אין בין קטנות המוחין לבין מוחין דגדלות הבדל כמותיי בלבד, אלא גם הבדל איכותי. הרעיון הנאצל יש לו מקור אחר, שורש אחר כיסופים אחרים. להלך כנגד הנצח יש לתרגל את המוח. המחשבה השימושית לעולם יש לה מחוז־חפץ, פניה מועדות לנקודה פלונית, לכן דין שתהא נשאלת לנקודת־מוצאה ולמגמתה הסופית. שואלים אותה מאין ולאן. אולם הרעיון הנאצל אינו נשאל מאין ולאן. הוא מן הקדמון לאין סוף. אש נפלה בקמת הנפש ויצאה ללהב, מה שיישרף יישרף. התרגילים למחשבה טהורה טיולים הם. ואין שואלים את המטייל להיכן הוא מטייל. ולא עוד אלא שהמטייל מלכתחילה אינו מהלך בדרך המלך, אלא מצדד לשבילים ובורר לו נתיבות נעלמים. טיפה מן השכל הישר חייבים לטפטף לתוך כל הגות, כל זמן שהנשמה בקרבנו, נקיים את הקשר עם המציאות, מחשבה טהורה מפליגה מן השכל הישר והלאה. שמחת המחשבה בגילוי קרן־חזות וקרן־הגות חדשה. לא אורים אלא בני־רשף קורצים לה. לא מקומות־ישוב צפופים, אלא נאות דשא בודדים מרהיבים אותה. מה תימה שהמוח אוהב לטפס על רכסי־הרים ולהסתכן במדרונות כשרגלי ההלך חושקות במדרון. הפלפול תופס את כל האדם מכף רגל ועד ראש. מי שהציץ ונפגע וקיומו נראה לו תלוי בחוט השערה, טועם הרגשת חיים חריפה, אף אותה שעה הוא רואה את מלאך החיים פנים אל פנים. החיים הם השתוקקות מתמדת לגילוי מלאך החיים. המחשבה עוקרת הרים, קורעת צעיפים, מבקעת מנהרות, להגיע אל העצם, לחזות באור הפנים העליונים של החיים ולצאת מדמדומי החומר לאור הצחצחות. כל חידושי־תורה מכוונים לחדש את החיים.

אין צורך כלל לחפש הכשר למחשבה לשמה, שהכרחית היא כנשימה. יש מתירים גם את החיים רק על מנת לעשות בהם כל שעה דבר מועיל, לקיים מצוה, לכוון לאיזו תכלית שיהא תמיד מחוייב בקום ועשה. אבל כל תורות החיים לא הצליחו לקעקע את כוח החיים לשמם, כל הנסיונות, שנעשו לרתום את החיים לעשיה דווקא, לא עלו יפה. החיים לעצמם אינם מעשיים. הם בזבוז לאין שיעור. אין אדם חושש כלל לאיבוד ימיו וכל שמשדלים אותו לחסוך זמן, הוא מבזבז אותו על כל מיני משחקים ובורח לתוך המשחק מן החיים המעשיים, אלא שהפך את המשחק עצמו לעשיה והציב לו מטרות רכושניות. נפל מן הפח אל הפחת. המשחק נועד לשחררו מן העסקיות, ביקש אדם חיי חורין והמציא את המשחק, שנהפך לו לכלא. השטוף במשחק אינו חי, אלא שורף את חייו. רק המחשבה הצרופה, שאינה מבקשת לעצמה כלום, חסרת הפניה, הנוסכת שכרון מפוכח, המרקיעה לשחקים ומפריחה מעל למציאות של מעלה, רק היא מטעימה טעם חיים אמתיים, חיים של חיים ולא רק של קיום נוקשה. הוגה־דעות אינו תלוש מן המציאות. הדעות הטהורות נושאות את מציאותן בחובן, רגבי הנצח מדובקים בהן. אל תקרי דעות אלא קרי אידיאות.

אידיאות הן נשמות חיות. הוגה האידיאות אינו תלוש, יש לו חברים, היושבים עמו במסבה. מחשבות קטנות על חיי השעה קשורות בתנאי השעה ובילדי ההווה, המכירים את העניינים בצורתם הזמנית. אבל החושב בחיק הנצח סח אל כל האנשים שהיו בעולם. משה, סוקרטס, רבי שמעון בר יוחאי, פסקל, חיים לפניו. כדבר איש אל רעהו ימתיק אתם שיח. אפילו היושב בעיר או במדינה שאין מכירים אותו, מכיוון שהוא מטפל בעניני כל הזמנים, רשאי להתברך בנפשו, שקולו נשמע בעולם. הוא סח על דברים שאינם מענינם של חוג מכיריו, אבל הם מענינים את אפלטון ואת שופנהויאר וכיוצא בהם. הם שואלים אותו והוא משיב. הוא לומד בישיבה של מעלה עם גדולי העולם. אין הוא ערער. הוא שרוי בחברה הגונה, אף הנאצלות בונים. הם בונים את עולם האצילות. איש המחשבה הצרופה הוא איש המעשה וגם בן־לדורו. סדן הזמן חד הוא. בתוך המחשבה העבר והעתיד הם בגדר הווה, כיוון שאני סבור, כי מי שחי לפני אלפי שנים, דיאוגונס או גיאורגס הביע דעה לא נכונה, שכלי מתקומם וחולק עליהם, משל אני מצוות לחכמים הקדמונים. מחשבה היא התפשטות. היא ממתחת את יריעת חיינו מן הקדומים ועד לעתיד לבוא. כל המרחקים מתקרבים בה, כל האפשרויות נעשות מציאות, הסופי בולע חטיבות אין־סופיות והמצויים הגשמיים נעשים עננים או בבואות. המצויים הרוחניים הם הקיים לאמתו. אין כושר ואין עוז להביע אף קורטוב מגעש השכל. בכ"ב האותיות הלבשנו מוצגי השכל והרגש, במונחים העטפנו את כל המוחשים, אבל דל ניבנו לבטא מחשבתנו ולשרטט קו או תג מעולמנו הנפשי. הדיבור הלך לרשות הרבים, לחוץ, שהוא פרוזדור, ואילו רשות היחיד הלפני ולפנים, נתונים בספירת הדממה.

ג    🔗

המחשבה היא כלי מחזיק חיים וגם עשיה. ויפה נאמר השכל הפועל. בית היוצר לנו במוחנו ובו מדורות שונים, המצטרפים למעבדה ענקית להקיף עד כמה שיד ההשגה האנושית מגעת – והיא מגעת גם מעבר לגבול הדעת. מחשבתו של אדם גדולה מידיעתו עליה, כשם שרצונו גדול מיכלתו. בני־עליה המחרפים כביכול בעולמות העליונים אינם מעורים לכאורה בחיים המעשיים, אף על פי כן אי אפשר להם שלא לתרום חלק ממחשבתם לטיפול בענינים שהקיום תלוי בהם. הוא הדין אנשי־מעשה השקועים בהתקנת כלים, יש להם חלק בנאצל ועולים לעתים גם שלא מדעת לספירת הנאצל. השמים שמים לא רק לגאונים, למשכילים המזהירים כזוהר הרקיע, לתלמידי חכמים ולחכמי היצירה, אלא גם להדיוטות. פעמים אדם פשוט משמיע דיבור שבאצילות, שאינו שאול כלל מספרים. כל אחד יש לו חלק באצילות. כל אחד אפילו קשור בטבורו למדורו, קופץ ויוצא עתים משם ונכנס על קצות אצבעותיו למדור עליון משלו. כל הנשמות מקבלות שפע מן השכל הפועל העליון. ולא שמתוך המחשבות יוצאות פעולות, אלא הן עצמן מהוות פעולות, סמויות או גלויות, בעולם מתרחשים תמיד מעשים. נצנץ רעיון אפילו לא יצא ממנו כלום מן הכוח אל הפועל, דבר מה יצא ממנו, שינוי נתהוה על ידו, גוון חדש נוצר – וגוון משנה פני העולם. מסתכל אדם בפרצופו של חברו ורואה שהלך ממנו הסומק, סימן שנצנצה מחשבה במוחו והיא שינתה את מראהו שינוי זה משנה את מצב רוחו או הלך־מחשבותיו ומעוררו למעשה. שינוי הפנים הוא לעולם תוצאה משינוי המחשבה, ארשת הפנים משמשת מליץ בין האנשים, המחשבה מתהווית מתוך תנועת המוח. הפנים חושבים פעמים בלי תנועה שבמוח. כל העצמים חושבים גם על דעת עצמם, כיוון שהם נפעלים מתמורות באויר ותופסים עמדה כלפיהם מקבלים מברקים ומחווים את דעתם עליהם, וכלום אין אנו מאמינים בכוחה של המחשבה לחולל שינויים בעולם החיצון? הרי אנו מתפללים לגשם. משמיעים ברכות, דורשים טוב. מקללים שונאינו. אנו מרגישים, כי בשנאתנו שאנו מחלחלים לתוכם, הננו עלולים להזיק להם. אשרי המזכך את מחשבותיו ואינו לוטש מהן סכינים וחרבות, אלא משלחן כיוני־שלום לתוך הלבבות. העולם מתקיים מהבל פיהם של תינוקות כי לבם הרך דורש רק טוב. לפי צלמם של רעיונות המרחפים בחלל העולם מתרקמות הויות העולם. "טוב לחיות כעת! קראנו ברון, כשרוח חדשה רוח של חירות ואימון, התחילה מנשבת בעולם. יש תקופות בהן שורר מחנק. האויר ספוג רעל משטימה וקנאות. קשה לנשום, המוחות הוגים דעות נוקשות, מטפחים מחשבות שיטנה, נקם, קנאות חשוכה. תקופה, בה שרויים הוגי דעות נאורות זרוע אור בעולם. אפילו צדיק אחד, שהוא חכם גדול, היושב בסתר מערתו והוגה דעות זכות, אם גם איננו מביע אותן בקול, משמש סם־חיים לעולם. קרניים יוצאות מתוך מערתו האפלה ומחממות את הלבבות. כלום צריך דווקא לבטא את הגות הלב הטוב ולתקעה לתוך המוחות? באור פני חכם חיים. אף הצורה הנאה היא מחשבה. היופי הוא מלאכת מחשבתו של הבורא. פרח נאה, פרצוף אדם מעלה חן, מעוררים מחשבות, הואיל והיופי הוא עצמו מחשבה. אין העולם מפסיד על שום שכך וכך מנינים של יושבי־אוהל מצויים בתקופה, שאינם מסיעים אבנים, אינם חוטבים עצים ואינם תופרים בגדים ואינם חורשים וזורעים ואף אינם נושאים משרות כבודות במנגנון הממשלה ואפילו אינם מורי הוראות ונואמים חוצבים להבות, אלא הם מתבודדים, פשוטו כמשמעו. אפילו אינם מתבודדים עם התורה הכתובה והמסורה, אלא לשם התייחדות עם הדר זיו הבריאה, עם הדשאים והאילנות, עם הרהורי־לבם בתוך השתיקה האופפת אותם. אין העולם מפסיד על ידיהם, אפילו הוא נאלץ לכלכלם כעורבים את אליהו בלחם צר ובמים לחץ. אין הם אוכלים נהמא דכסיפא על שולחנם של הבריות. הם תורמים את חלקם לתוך קופת הקהל, בהכניסם את שתיקתם הפוריה לתוך המהומה הכללית. יודע איש העולם, אי שם שוכן אדם פלאי, שתקן, חשבן, הגיין, בסתר פנתו והוא מוסר את כל נימי מוחו לשכל הפועל בעולם לפרוט עליהם. שואף בן העולם המובלע בחמריות נפשו שובתת עליו. עם הארץ אינו שונא את תלמיד החכם ואינו מבקש לקרעו כדג, אלא אם כן משסים אותו ואומרים לו: ראה, חובש בית המדרש הזה, את לחמך הוא אוכל, אוכל ואינו עושה. הבריות הפשוטות, שאינן יודעות חכמות, אוהבות את אנשי המחשבה, את הפרושים, את הנזירים המתבודדים. החכמה שכנה דורות רבים בתאי המנזרים. הרבה יותר ממה שהעולם קיים במתנותיו ובנדבותיו את המנזרים, הועילו המנזרים לקיים את העולם. האמונה הנפוצה, שהמתבודד יודע מחשבות ובוחן לבבות, יש לה על מה לסמוך. ככל שאדם שוקע לתוך מצולות המחשבה העולמית – משם זורמות המחשבות לתוך המוחות – כן הוא מתקשה עם מנין גדול של מחשבות המרחפות אותה שעה בחלל העולם ובתוך המוחות. ככל שהננו מתרוממים מעל לפרטים ומעל לאני הפרטי לספירות של מעלה ומתקרבים אל השרשים ואל צומת הלבבות והמוחות, כן הננו מתחברים עם הרבה אישים ונעשים בני־בית בתוך מניין גדול של נפשות. אינו דומה המטייל בפרוזדור של בית החרושת ומטפל בברגים קטנים או מי שנעמד על יד ההגה ונכנס לפני ולפנים של תחנת הכוח ואוחז במכונה המרכזית המחלקת את הכוח. הקרוץ מחומר לא ישיג לעולם את אבני השיש הטהור, את המחשבה הזכה, הנקיה מכל סיגי החומר, ובמידה שהוא דבק בחומר הרינו דבק בחמרו הפרטי, המבדיל בינו ובין יתר היצורים. אבל יכול הוא לזקק הרבה סיגים, להמעיט בנפרדות ולהרבות בכללות, לעקור מחיצות.

כיוון שהבריות מרגישים בחכם זך, הפותח לפניהם את מדור המחשבה הטהורה, והוא חושב לא על מנת להפיק מעשיות, תועלת, חמריות, אלא חושב דברים מצד עצמם, מדבק בהם מעבר לפרטיותו, אף הם חושבים עמו יחד ומתגלים לפניו בצביונם האמתי לאותו רגע. החכם זוכה להכיר אותם מלפני ולפנים, בוחן לבבותיהם ויודע את מחשבותיהם. ידיעת המחשבות אינה בדותה. יש בנו חוש לבחון לבבות. אנו מצפים לזמנים, בהם נקרא בפרצופים כבספרים. ידיעה זו לא בשמים היא, היא בנו.

יבדוק כל אחד את עצמו – כלום אין הוא מנחש ומפלל מחשבותיו לפני שהוא יודע אותן? המהרהר בנושא אינו יודע עליו לפי שעה ולא כלום. אבל יודע הוא, שאם יעמיק את מחשבתו לתוכו ידלה משהו. הוא גם בטוח בכך. וכנגד זה נושא אחר בטוח הוא מראש, שאף אם יחפור בתוכו לעומק לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו. יש בנו ידיעה סתומה, מטושטשת. קריאה עולה מתוך מעמקינו: ענין זה שלך הוא. יש לך מה להגיד עליו. העורך את מחשבתו וכותבה על הניר זכורים לו מקרים, בה לא נחה עליו דעתו גם לאחר שהרצה על איזה סוגיה. לא נחה עליו דעתו, ולא עוד אלא אי מנוחה, עקה, מנקרת בו: לא אמרת עדיין ולא כלום על עצם הענין, לא מצית אותו. אין הוא יכול להגיד שום דבר ברור למה הוא מתכוון בעצם הענין ומה יש לו להוסיף שלא ביטא. אבל אי־מנוחה מקננת בו. לשכל יש מצפון משלו, המכה ואומר: עשית את מלאכתך רמיה. לא חשבת על הענין עד תומו, מידך יידרש הדבר.

הלב נוקף. המוח שרוי בערפל כבד. בשעת לילה מאוחרת שכבת ולא סיימת את עבודתך. אולם לבך לא שכב. דעתך לא נתקררה עליך. אתה שופע זיעה. סיוט טורד אותך. הנך בדאי. השכל הפועל, המעביד העליון, אינו מרוצה ממך. לא עמדת בנסיון המחשבות שעלו בדעתך ולא ירדת לתוך עמקן, שנהגת בהן קלות דעת והנחת אותן בגלמיותן מטרידות אותך בימים ובלילות. על כרחך אתה אומר, שיש מגמה למחשבה ותכלית גם להרהורי הלב. ככל שאתה מוסיף מחשבה, ככל שלבך מתרחב כדי לארח בתוכו הויה גדולה יותר, כן אתה מתמחה בידיעת מחשבות ובהבחנת לבבות. העולם נחרש לא רק לטובת החורשים אלא גם בשביל הבאים אחריהם. דור לדור ינחיל את נטיעותיו. נחרש לדור ולדורות. המחשבה היא באין־סוף ולאין־סוף. אבל גם הטבע הוא אין סוף, אף על פי כן יש בו חלקות. לאדם החי בגבולותיו ניתן הוא בצורות סופיות. הוא דין עולם המחשבה. במידה שדורות הוגי־דעות עוברים בחלל הבריאה וכל מוח לעצמו מעמיק חרישה, כן כלל האדם מתמחה במקצוע המחשבה, בידיעת תנאיה ובשכלול כליה. מכונות מחשבתיות משוכללות מגבירות את התנובה. לא אמונה תפלה היא השאיפה לסגל לעתיד לבוא את הסגולה של בחינת הלבבות וידיעת־מחשבות.