דם הלב היא מחשבה – אמפידוקלוס

א

אמר לך אדם: אני שולל את המחשבה ומחייב רק את המעשה – אמור לו: איני מבין מה אתה סח. וכי לא סוף מעשה במחשבה תחילה? גדולה מזו: וכי אין דבורך זה בדבר שלילת המחשבה בכלל מחשבה? אולם מדרך הבריות, הרואים עצמם כאנשי מעשה, לדבר בביטול על פעולת השכל, המתישה את הכוח וממעטת את שמחת החיים. אילולא סתמו, אלא פירשו, שהם שוללים את המשחק המחשבתי ואת הפלפול הרעיוני, מסיגי גבול העשיה, לא היו דבריהם מתמיהים. אבל ההפרזה שבמחשבה אינה המחשבה עצמה. כל קיצוניות והגזמה מזיקות. יש בעלי תאוה לעשיה, השקועים עד הצואר בעסקים, בין לצורך ובין שלא לצורך, המסובבים תמיד איזה גלגל ויותר ממה שהם מסובבים אותו נמצאים מסובבים על ידו – אף הללו פלפלנים הם המעיילים פילים בקופות של מחטים ומעשיהם הגסים נבובים ממש כעיונים הדקים של סודקי השערות, בעלי תריסים מתפלפלים בדברים שאין מהם נפקא מינה לעשיה, אולם המעשה העקר אינו עדיף מן המחשבה העקרה. ואילו מחשבה פוריה, הסובבת על מי שהוא מסויים ועל מה שהוא ממשי, המשפיעה על אחרים ומניעה ממילא למעשים או משובבת נפשות כלום היא מזיקה לחיים? היא נותנת חיים. כיוון שגורמת נחת רוח, הריהי משמשת מקור עידוד. רעיון משעשע נותן כוח.

מי שמוחו מעין המתגבר ומחשבתו פועלת בלי הרף אנוס לכך על פי טבעו. אין לו ברירה, ושמא אין לו גם תפקיד אחר מברייתו. מכל מקום אף הוא אינו פועל בטל. ובלבד שהוא מצווה להגות מחשבות. כל הכרח לא יגונה. אין הכוח החושב של האדם נתון ברשותו כחומר ביד היוצר להטותו או להשביתו כחפצו. אף יצר העשיה רוח הוא באנוש, אלא שרוח זה כפוף למשמעתנו ומסוגל יותר לקבל מרות. אף על פי כן חולקים כבוד לאיש שקוע בעסקים, העושה אפילו את שבתותיו חול. כל מושך בעול נחשב בן־חיל, מעשיו גורמים הנאה לו והנאה לעולם, דרך ארץ בפני המעשה לעצמו, פולחן הכוח הגס, הבוז למחשבה מצד עצמה, נובעים מתוך חוסר יראת הכבוד כלפי מה שאינו מגושם. אין להבין כלל יהירות זו, המציינת את העושים, ההומים ומהמים תמיד, ההורסים לא פחות ממה שהם בונים, העורמים בנינים ללא צורך? הרבה דברו בשבחה של העבודה – אבל כלום הגזמה בעבודה. ביגיעה לשמה, אינה מין בטלה או שכרות? טעם העבודה במנוחה שלאחריה, תכלית החול – השבת והחג. המחשבה היא חגה של המעשה. המעשה מקבל הכשר מהמחשבה לפניו ומחשבון הנפש שלאחריו. כל הבנינים הם התגשמותן של תכניות, שעלו במחשבה תחילה. הרעיון הוא אבי המפעל.

אין הבריות עוינים את הרעיונות, הנעשים כוחות מניעים בחיים, אבל נוהגים הם זלזול בהרהור, ברחשי הלב ובהזיות, ששום דבר אינו יוצא מהם אל הפועל. אבל המצווה על בית היוצר שלא יוציא הרהורים לבטלה, הריהו כאילו אומר פסיק ראשו ולא ימות או כמחייב בנין ללא לבנים ותבן. כך דרכו של הטבע לבזבז הרבה גרעינים לרוח עד שהמעט נקלט ועושה פרי. בלי פחת ומפל אין צמיחה וגידול. זרוק גרעין לתוך בטן האדמה והוא נרקב. הרי זה פלא, שמתוך המוח האנושי, אין לממש בו תפיסה, יוצאים רעיונות, החוקקים צורות בולטות, מהם משנים סדרי עולם, הופכים ים ליבשה, מזרימים נהרים ונחלים דרך עורקי האדמה? אם רוב שתילים מחשבתיים אינם נקלטים לתוך החיים, קמלים באבם או מדולדלים מלכתחילה – כלום משום כך נטיל דופי במחשבה, ממנה יוצאות כל הצורות ובתוכה ממש מתהווים המעשים? אומרים לפלוני: כיוון שנתברכת במוח הוגה רעיונות, זכור, שלא תלך אחרי דמיונות־תוהו, שאין בהם פרי אלא פרחים.

ועל הכל זכור: תכלית! יש מידה של אמת בדבר, אבל צדק אין בכך. מי שפרחים צומחים במוחו, כלום הוא נחות דרגה? תכלית סמויה מן העין גם כן אינה יוצאת לבטלה. הרבה מעשים הם בגדר נסויים שלא יעלו יפה אם יעמוד וידפוק על הראש: תכלית! תכלית! ופסיעה יתירה מן המחשבה פגיעתה לרעה? מחשבה שאין לה תנאי־חורין נולדת סנדל. לא נאמר בכך, שהמחשבה מפונקת לעצמה והיא בחזקת אַל תגע בי, חלילה לה להתערב בגופי־חיים. לגבי המחשבה אין חומר גס. היא אוכלת חומר, מזבלת עצמה בגופים. מרום שאיפתה לתקן את המגושם ולהאיר את מחשכיו. אבל כדי לקיים את יעודה עליה לפעול על פי דרכה, לחשוב בשיקול הדעת ואף במנוחת הדעת. כשדופקים בה שוב אין היא היא. צפור בכלוב היא בריה פגומה. מחשבה תכליתית היא דבר והיפוכו. רוח כלואה מה רוח היא? אפילו תבונה מעשית מתכשרת לפעולתה בתנאים בלתי מעשיים, שכן היא זקוקה לתרגיליהם. החייל מתאמן לא בחזית, אלא בתחומי המולדת. המחשבה זקוקה לתרגולים גם כדי לקיים “ודע מה שתשיב” ולא להיזכר במאוחר, כדרך החכמים לאחר מעשה. צריך להתמחות בשקלא וטריא. השחקן והמתעמל מבזבזים הרבה שעות באימונים. אוהבי החכמה נדרשים להתישב בדעתם בשביל להגיד את דברם על עניני־חיים. מחשבה היא גם כן חיים, המשחק כהכנה לחיים, הוא הכרחי. משחק במחשבה הוא גוף המעשה, דופק החיים הוא חויה שיש בו אש להבה. הכל תהליך חיוני. גם עבודת המוח זקוקה ללב השותפה הראשית ומורה הדרך. תכלית מעשית נעוצה בכל רעיון העולה על הדעת. אלא שהמחייבים מעשיות במחשבה שלא כדין, מתכוונים לדרוש סמיכות של תכיפות בין המחשבה לבין פועל היוצא. כל הגנויים שטופלים על כמה סוגי־עיון, כגון הדרוש והפלפול, שאפשר לעשותם ענין לגבי כל תהליכי החיים. אכילה גסה, לגימה גדולה, הנאתנות יתירה, רדיפת בצע, תשוקת הכבוד, ההשתדלות הקדחתנית להשיג תארי כיבוד ואותות הצטיינות, בולמוס של השגת רווחים ועושר, הם סימניה של הדרשנות ושל הפלפלנות, הנוטלות את חוש הטעם והמידה. למה רגזו דווקא על השכל, התוקע עצמו לתוך סוגיות חמורות? כל התאוות שוקעות לתוך סוגיות מסובכות וסופן לאַבד את החוש המעשי לחיים נכונים וישרים.

אפילו שונאי המחשבה אינם מדירים עצמם הנאה מן השכל. אדרבא, הם אוכלים מפירותיו ושואלים בעצתו לעת מצוא. אבל משולים הם לאותם החולים השואלים בעצת הרופא רק לאחר שהמחלה כבר עשתה בהם שמות. השכל איננו רופא לפי מקצועו ואף פלא יועץ איננו, אולם הוא רואה חשבון ועליו לראות את הנולד, להקדים רפואה למכה. המחשבה עיסוקה בשמירת הבריאות מראש ובעוד מועד. פשיטא שהשכל מעשיי בחלקו הגדול. אבל מלבד הצד השכליי יש בו גם חלק אגדיי. המחשבה משרתת את ההויה, אבל היא תוהה גם על ההויה של עצמה. ואין לצוות עליה: חשבי רק על מה שמחוץ לך ולא בך עצמך. הרי זה ניצול הכוח הנאצל שבנו. ניצול האדם בידי עצמו הוא הקשה שבניצולים. החשדנות היתירה לגבי המחשבה באה בעיקרה מתוך כך שהיא חוש נתון לנו, הפועל בפנימיותנו. ואילו המעשה עיקרו בעולם חוץ. הרבה תאוות עלולות לערער את שיווי־משקלנו. והן באות על סיפוקן על ידי שיתוף מה שהוא או מה שהוא מבחוץ. אולם אדם חושב מתוכו בלבד. לפיכך חשוד הוא בעיני עצמו, שעלול הוא להפקיר עולם ומלואו ולשקוע לתוך דמיונות. אדם שוגה באהבה, שוגה בכוס, אולם שוגה בדמיונות נחשב מבלה עולם. מסתמא קמו ביוון, השטופה באלילות ובעבדות, מפריעים רבים לחיים ישרים. אבל שום כת של רודפי־תענוגות לא עוררה כל כך את חמת הקהל כסופסטים. כל יקירי קרתא נזדעזעו בשל הוגי־דעות אלה, שרבים היו ביניהם גדולי השכל והלב. לא נתקררה דעתם של שומרי החומות עד שתפסו את הנבון הגדול, זה שעמד במערכה עם הסופיסטים, והשקוהו רעל. על חטא המחשבה נפל איש אתונא הגדול. ולא לפי שנגלה להם כאחד מבעלי הלהטים פגעו בו, אלא להיפך, על שום שביקש לטהר ולזקק את המחשבבה ולהעלות את שלהבתה.

ב

אילו המעשה הוא התכלית היחידה, מניין חשק העיון ושמחת ההסתכלות הטהורה, המפעמים אותנו? לא תהא מחשבה נאה פחותה מכל כלי נאה, המרחיב דעתו של אדם? וכי משום שכוח החושב אינו של חרס ולא של כסף וזהב, אלא של שכל פסול הוא? האומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה, יפה אמר, והאומר מה נאה רעיון זה הוא פועל בטל? זכות המחשבה לא רק לבחון כל זולתה, אלא גם לבדוק את עצמה. ירדת לתוך עמקו של שכל, הפלגת ממילא מן המטרות המעשיות, הנך מטייל בפרדס המושכלות, חוקר ודורש, בוחן ובודק, ואינך חוטא לנפשך ולא לצבור. יושב־אוהל, המתייחד ימים בד' אמות של מחשבה, תוהה וחושש, שמא הוא מקפח את הרבים ואינו מכניס כלום לתוך קופת הקהל, שמא הוא ניתק ממקורות החיים. אוי להוגה הדעות מעלבונו שלו בעיני עצמו. העושה את מלאכתו הקטנה, האופה כך וכך ככרות לחם כל יום, תופר כפתורים או מוכר כל מיני סדקית בשוק, עוסק בהוית העולם כפועל נאמן, שהבריות צריכים לו והנאה ממנו לעולם אך הממיתים עצמם באהלה של מחשבה מלאים חששות ופחדים, שאוכלים ואינם עושים.

אשרי יראי־שמים. שאפילו הם הוגים בתורה יומם ולילה, אינם מבויישים לעצמם. לבם סמוך ובטוח, כי דבקותם במשנתם היא דבקות במקור החיים, כי התורה היא עץ חיים, ושאי לו תורה ומורשה, אלא יש לו היכל המושכלות, זורמים לתוכו רעיונות בלי הרף. במשנתו של מי הוא עוסק ותורתו של מי תזל כטל לתוך מוחו, אם לא של מעין השפע העליון, מקור החכמה? וכי תורה זו שבשכל אינה תורה, שמצוה להגות בה יומם ולילה? אף שלומי אמוני הדת הטילו על עצמם מצוות מעשיות ואמרו גדול כוחו של המעשה מן המדרש, אף על פי כן לא היה לבם צר עד כדי לגזור על עבודת הבורא מתוך דביקות במחשבה, ולא הוציאו מכללה את ההתבוננות וחשבון הנפש. ואילו המעשה לחילוניים הוא מעין עלוקה מוצצת, כאילו אין העולם אלא שוק למעשים וכולנו מצווים להיות אנשים מן השוק. אולם כלל היצורים הם אותיות מחשבתו של הבורא ועד שנבראו היו מצויים מחשבתיים. הנעלם חושב בתוכנו.

כל ההויה מחשבה. המעשה הוא קליפה. אלא שרוב מעשים של השכל הקטן הם. מוחין דגדלות עיקר עיסוקם ברעיונות, שאינם בהגשמה. הגדולות מעמיקים לתוך תהומות. הם יונקים מן המחשכים. מכון־שבתם ה"בכוח". אין להם כלל בית־אחיזה בעולם העשיה, בו הכל מתפורר בהכרח לוזוטות. מה שמקיף רעיון ברגע אחד עשוי להתגשם רק בעמל דורות. טבעי הוא, שהרעיונות גדולים והמעשים קטנים, ההשגות חובקות זרועות עולם וההישגים קטנים כזרת. יש מעדיפים משום כן כזית מעשה על מחשבה והזיה שהם כמעין המתגבר. אבל הרי המעשה אינו אלא פרי קטן על עץ הדעת. מה טעם לחבב פרי של עץ, שהוא גופו מאוס בעיניך? אולם מחשבה חיה, רעננה, משובבת נפש, היא ניצוץ מאין־סוף ואין למדדה באמת השכל הקטן: לא בטובת־הנאה. כמה עצים מן היער נחטבים להסקה, אבל היער, נופו ויפיו אינם לתנור. החפצים והכלים, הבתים והמוסדות, הישוב בכללו, הוקמו בתכנית השכל. אבל מנת המרץ המחשבתי של איש, שמוחו משמש ספוג ולשכת המודיעין למברקי השכל העולמי, עולה פי כמה וכמה על השיעור הדרוש בשביל בנין העולם. בהכרח זרם מחשבתי גדול מופנה לעיון הטהור, לתפארת הבטוי, לרוממות החכמה. שאלו לפרח מה טעם הוא נותן ריחו ולרוחות מדוע הן שורקות ולמעינות למה הם שוקקים. אין אדם אדון למוחו. נופלים לתוכנו רעיונות ועלינו לקבל את האורחים האלה, לייחד להם מעון בגנזירוחנו, אפילו יש כאלה, שמפאת רוב אורחים אינם יכולים עוד לפנות אל עסקי החיים הקטנים, אינם מבלי עולם ופועלים בטלים של החברה. כלי שרת הם לכוחות העליונים. מקודשים מלידה לרעיון. אין להם ברירה.

אין גנאי בפי הבריות מן החטטנות. אבל מדוע אסור לחטט, אם הנך נתבע לכך כצורך נפשי? פליאה היא שבני אדם, כל היוצא מעמקי־רוחם מטיל עליהם פחד יותר ממה שמחוץ להם. שום דבר לא הדריך כל כך את מנוחתם של בריוני הכוח כמחשבה, שאין בה ממש לכאורה, וכרעיון הצומח מגנזי נפשנו. אולם כל המומים שטפלו עליה מרוע־לב ומצרות־עין הם כאין לעומת גנאי הבטלנות שהטיחו בה.

את מאור־חיינו באים לכבות בנו, ברוח־אפנו שמים שמצה. עץ חיים נטע בתוכנו, הוא עץ הדעת. המתברך ממקורו ומקור ברכה הוא לחיינו. בטרם שהתינוק יודע לשבת, ללכת, לבטא, לבצע פעולה כל שהיא, הוא חושב. כל האברים שובתים בנו לעתים ורק המוח אינו שובת והלב פועם ללא הרף. זה לעומת זה: מוח לעומת לב. מכלל שהננו הוגים מחשבות, סימן שהן צורך־חיים לנו. רבים המעשים, לא כל אחד מסוגל לבצעם. הסנדלר לא ימצא את ידיו ורגליו בתפירת בגד. מי שמלאכת החרישה עולה יפה אצלו אינו יודע לתקן בורג במכונה או לחלוב פרה. המסגר עשוי שיהא רשלן בכל חרושת אחרת. כל אחד מתמחה באיזו מלאכה לטובת אחרים. אבל אין מתקין מחשבה לזולתו. כל אחד הוגה מחשבות משלו. אין למוח שעות עבודה קצובות. הוא סמבטיון סובב־הולך על כרחו. אפילו שאינו מחונן בביטוי הוגה, שולל המחשבה לא פחות ממחייביה. כל מלה היוצאת מהפה היא פרי עמל־רוחנו. אפילו הפזיזים בדבורם נמלכים תחילה בדעתם, אלא שמתוך פזיזות אינם שוקלים כהוגן ואינם הוגים את מחשבתם עד תומה. גם בעשיה רבים מתחילים ואינם גומרים. הם מוכשרים להתחלות, שאין להם כוח המסיים. מקבלים על עצמם סבל, והם מחוסרי סבלנות. שוללי המחשבה אינם שוללים, אלא את תקיפות המחשבה, עקביותה ויציבותה. רצונם לראות את האדם רב־פעלים ודל־מחשבה, שופע מבחוץ ונבוב מבפנים, מרבה מסקנות ללא הנחות, עמוס החלטות, שאין לו עליהן הוכחות, מין מנגנון מוציא אל הפועל שאין לו מאומה בכוח.

מכיון שהמחשבה אינה שובתת, הרי גודש של תוכן, התופס את חלל הנפש שהיה עלול לפגוע בנו קשה אילולא המחשבה הבונה ותוך כדי כך הורסת עצמה, וכך הכוח החושב עסוק ומעוסק לאין שיעור: הוא העובד והוא המשגיח על העבודה, מחלק העבודה והמסדר וממיין המוצרים. עובד המעביד עצמו חי במתיחות בלתי פוסקת. קשה עמלו של זה, שהטבע ייחדו כבית היוצר לרעיונות ולא מן המידה להעמיס עליו גם את הבוז. אי אפשר כלל להעלות על הדעת, שברכת המחשבה, שנפלה בחלקם של חכמים, היא ברכה לבטלה. הטבע יצר בני אדם כל איש וכושרותיו בו. אמן המחשבה אינו חוטא לעצמו ולא לכלל. בתוך המשק העולמי מועסקים פועלים שונים, ובלבד שלא יעשו את מלאכתם רמיה. הטבע, השופע מתוך הדעת העליונה, יוצר אמני מחשבה, הסופגים את זרמת הרעיונות ביקום, מאזינים ורושמים. הם שליחים להולכה, דוורים להריץ את המברקים של בורא העולם לתוך הלבבות. בעלי מחשבות שתולים בכל דור ודור, אפילו בתקופות המעשיות ביותר. אין העולם אלמן מחוקרים לכל תכלית. אמנם, לא הכל זוכים להשקות בלשד־מחשבתם ערוגת־חיים, אלהים עשיר גדול הוא ויכול הוא להרשות לעצמו מותרות שכאלו לקיים בני־אדם, שנר תמיד שבמוחם שורף אצלם את כוחות החיים. הרבה מעיינות יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, שאינם מקנים את הבריות. הרבה נחלים שאינם משקים. ואף הללו אינם זורמים מסתמא לבטלה. אין בידינו מאזני המחלט לדון מה מצרך הכרחי ומה לאו. דברים רבים יש, שבמשך דורות לא נראה בהם כל ענין, ולבסוף נתגלה, שאף בהם יש ממש. ולא עוד אלא שאורם היקר היה גנוז זמן רב על שום שלא הוכשרו הדורות. כל פעלי הטבע חיים צפונים בהם. ואך השפע המחשבתי, המתבזבז לבטלה, אפר יתגלה, כי כל רעיון, כל הגיג באנוש, יש בו זרחן, או מין סם שאפשר להפרות בו שדות־תנובה. אותה שעה יתברר, כי כל אדם נושא בחובו עולם של חן ועושר. הכשרון להגות מחשבות מתוך פנימיות הנפש, ללא בקשת ערה משום בשר ודם, הוא עשרנו. וחופר בה למצוא באר מים חיים, אף הוא מחטט. אין שחר בשלילת חיטוטים, אלא אם כן פוסלים בכלל את תורת הנפש, שאין להגיע אליה אלא בכוח ההעמקה והחיטוט. האומר חיטוטים פסיכולוגיים חוטא בשפת יתר. הפסיכולוגיה עוקרה. חיטוט המחשבה מעשית היא כפל לשון. אין מעשה כל שהוא, אף לא השחלת חוט בנקב של מחט, יוצא אל הפועל בלעדיה, אולם לא הרי מחשבה קטנה כהרי העיון בשרשי ההויה ובתופעות הגדולות.

מחשבה על קואופרציה ועל משק בית והנהלת חנות וביסוס המעמד האישי בחברה יונקת מן הבריאה ולא מן האצילות. חכם באצילות אפשר שאינו מחונן בחוש מעשי והוא נראה בטלן גמור. אך המומחה לעשיה אפשר שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו באצילות. בהגות שאין עמה טובת הנאה לגוף. אין מוחו תופס מה שאינו נוגע ישיר למטרות הקטנות. הוא הוגה בשכל, אבל ההגה נתון בידי הלב, ההתלהבות מניעה את המפרשים. בלי התלהבות אין רעיונות גדולים. אין סמיכות הפרשיות בין המחשבה למעשיות. רחב הדעה חושב לא על עולמו הקטן – אלא על גוי ואדם, על העולם, דופק על שער האין־סוף. המחשבה מתחילה מאין־סוף, מן הסתם הגדול. המחשבה היא תורה ותפילה. בחינה שכלית וכלות הנפש. היא נגינה ופריטה על מיתרי הנצח. את התבונה המעשית והשימושית צריך לציין במונח מיוחד. אין בינה והמחשבה הנאצלה ולא כלום. כעלית נשמה כך עלית השכל. הדביקות ברעיון הנאצל כרוכה בהתפשטות הגשמיות וההתפרשות מן ההגיון היומיומי. בספירה של מחשבה טהורה קיימים מושכלות שונים הנראים לנו יציבים מבעולמנו הקטן, שם מצויות משיכות ודחיפות אחרות. לא תתאה אלא עילאה גבר. אף כשהשכל אינו פועל מעשים, הוא פועל רישומים באיתר. המחשבה הטהורה באה על תיקונה בהתפשטות הגשמיות כחסד הנשמה היתירה. אבל אפשר לכוון אליה את הדעת גם בשעות החול. הכרח לכוון אליה בכך השעות. מי שאינו טורח בערב שבת אין לו שבת. אף המחשבה הנאצלה, שהיא מתנת חסד, מחייבת הכשרה עצמית, תרגילים. צריך שיחשוק הלב להשתחרר מנטל המטרות הקטנות, לגרש את המחשבות הזרות, הצרות, את קטנות המוחין. אין בין קטנות המוחין לבין מוחין דגדלות הבדל כמותיי בלבד, אלא גם הבדל איכותי. הרעיון הנאצל יש לו מקור אחר, שורש אחר כיסופים אחרים. להלך כנגד הנצח יש לתרגל את המוח. המחשבה השימושית לעולם יש לה מחוז־חפץ, פניה מועדות לנקודה פלונית, לכן דין שתהא נשאלת לנקודת־מוצאה ולמגמתה הסופית. שואלים אותה מאין ולאן. אולם הרעיון הנאצל אינו נשאל מאין ולאן. הוא מן הקדמון לאין סוף. אש נפלה בקמת הנפש ויצאה ללהב, מה שיישרף יישרף. התרגילים למחשבה טהורה טיולים הם. ואין שואלים את המטייל להיכן הוא מטייל. ולא עוד אלא שהמטייל מלכתחילה אינו מהלך בדרך המלך, אלא מצדד לשבילים ובורר לו נתיבות נעלמים. טיפה מן השכל הישר חייבים לטפטף לתוך כל הגות, כל זמן שהנשמה בקרבנו, נקיים את הקשר עם המציאות, מחשבה טהורה מפליגה מן השכל הישר והלאה. שמחת המחשבה בגילוי קרן־חזות וקרן־הגות חדשה. לא אורים אלא בני־רשף קורצים לה. לא מקומות־ישוב צפופים, אלא נאות דשא בודדים מרהיבים אותה. מה תימה שהמוח אוהב לטפס על רכסי־הרים ולהסתכן במדרונות כשרגלי ההלך חושקות במדרון. הפלפול תופס את כל האדם מכף רגל ועד ראש. מי שהציץ ונפגע וקיומו נראה לו תלוי בחוט השערה, טועם הרגשת חיים חריפה, אף אותה שעה הוא רואה את מלאך החיים פנים אל פנים. החיים הם השתוקקות מתמדת לגילוי מלאך החיים. המחשבה עוקרת הרים, קורעת צעיפים, מבקעת מנהרות, להגיע אל העצם, לחזות באור הפנים העליונים של החיים ולצאת מדמדומי החומר לאור הצחצחות. כל חידושי־תורה מכוונים לחדש את החיים.

אין צורך כלל לחפש הכשר למחשבה לשמה, שהכרחית היא כנשימה. יש מתירים גם את החיים רק על מנת לעשות בהם כל שעה דבר מועיל, לקיים מצוה, לכוון לאיזו תכלית שיהא תמיד מחוייב בקום ועשה. אבל כל תורות החיים לא הצליחו לקעקע את כוח החיים לשמם, כל הנסיונות, שנעשו לרתום את החיים לעשיה דווקא, לא עלו יפה. החיים לעצמם אינם מעשיים. הם בזבוז לאין שיעור. אין אדם חושש כלל לאיבוד ימיו וכל שמשדלים אותו לחסוך זמן, הוא מבזבז אותו על כל מיני משחקים ובורח לתוך המשחק מן החיים המעשיים, אלא שהפך את המשחק עצמו לעשיה והציב לו מטרות רכושניות. נפל מן הפח אל הפחת. המשחק נועד לשחררו מן העסקיות, ביקש אדם חיי חורין והמציא את המשחק, שנהפך לו לכלא. השטוף במשחק אינו חי, אלא שורף את חייו. רק המחשבה הצרופה, שאינה מבקשת לעצמה כלום, חסרת הפניה, הנוסכת שכרון מפוכח, המרקיעה לשחקים ומפריחה מעל למציאות של מעלה, רק היא מטעימה טעם חיים אמתיים, חיים של חיים ולא רק של קיום נוקשה. הוגה־דעות אינו תלוש מן המציאות. הדעות הטהורות נושאות את מציאותן בחובן, רגבי הנצח מדובקים בהן. אל תקרי דעות אלא קרי אידיאות.

אידיאות הן נשמות חיות. הוגה האידיאות אינו תלוש, יש לו חברים, היושבים עמו במסבה. מחשבות קטנות על חיי השעה קשורות בתנאי השעה ובילדי ההווה, המכירים את העניינים בצורתם הזמנית. אבל החושב בחיק הנצח סח אל כל האנשים שהיו בעולם. משה, סוקרטס, רבי שמעון בר יוחאי, פסקל, חיים לפניו. כדבר איש אל רעהו ימתיק אתם שיח. אפילו היושב בעיר או במדינה שאין מכירים אותו, מכיוון שהוא מטפל בעניני כל הזמנים, רשאי להתברך בנפשו, שקולו נשמע בעולם. הוא סח על דברים שאינם מענינם של חוג מכיריו, אבל הם מענינים את אפלטון ואת שופנהויאר וכיוצא בהם. הם שואלים אותו והוא משיב. הוא לומד בישיבה של מעלה עם גדולי העולם. אין הוא ערער. הוא שרוי בחברה הגונה, אף הנאצלות בונים. הם בונים את עולם האצילות. איש המחשבה הצרופה הוא איש המעשה וגם בן־לדורו. סדן הזמן חד הוא. בתוך המחשבה העבר והעתיד הם בגדר הווה, כיוון שאני סבור, כי מי שחי לפני אלפי שנים, דיאוגונס או גיאורגס הביע דעה לא נכונה, שכלי מתקומם וחולק עליהם, משל אני מצוות לחכמים הקדמונים. מחשבה היא התפשטות. היא ממתחת את יריעת חיינו מן הקדומים ועד לעתיד לבוא. כל המרחקים מתקרבים בה, כל האפשרויות נעשות מציאות, הסופי בולע חטיבות אין־סופיות והמצויים הגשמיים נעשים עננים או בבואות. המצויים הרוחניים הם הקיים לאמתו. אין כושר ואין עוז להביע אף קורטוב מגעש השכל. בכ"ב האותיות הלבשנו מוצגי השכל והרגש, במונחים העטפנו את כל המוחשים, אבל דל ניבנו לבטא מחשבתנו ולשרטט קו או תג מעולמנו הנפשי. הדיבור הלך לרשות הרבים, לחוץ, שהוא פרוזדור, ואילו רשות היחיד הלפני ולפנים, נתונים בספירת הדממה.

ג

המחשבה היא כלי מחזיק חיים וגם עשיה. ויפה נאמר השכל הפועל. בית היוצר לנו במוחנו ובו מדורות שונים, המצטרפים למעבדה ענקית להקיף עד כמה שיד ההשגה האנושית מגעת – והיא מגעת גם מעבר לגבול הדעת. מחשבתו של אדם גדולה מידיעתו עליה, כשם שרצונו גדול מיכלתו. בני־עליה המחרפים כביכול בעולמות העליונים אינם מעורים לכאורה בחיים המעשיים, אף על פי כן אי אפשר להם שלא לתרום חלק ממחשבתם לטיפול בענינים שהקיום תלוי בהם. הוא הדין אנשי־מעשה השקועים בהתקנת כלים, יש להם חלק בנאצל ועולים לעתים גם שלא מדעת לספירת הנאצל. השמים שמים לא רק לגאונים, למשכילים המזהירים כזוהר הרקיע, לתלמידי חכמים ולחכמי היצירה, אלא גם להדיוטות. פעמים אדם פשוט משמיע דיבור שבאצילות, שאינו שאול כלל מספרים. כל אחד יש לו חלק באצילות. כל אחד אפילו קשור בטבורו למדורו, קופץ ויוצא עתים משם ונכנס על קצות אצבעותיו למדור עליון משלו. כל הנשמות מקבלות שפע מן השכל הפועל העליון. ולא שמתוך המחשבות יוצאות פעולות, אלא הן עצמן מהוות פעולות, סמויות או גלויות, בעולם מתרחשים תמיד מעשים. נצנץ רעיון אפילו לא יצא ממנו כלום מן הכוח אל הפועל, דבר מה יצא ממנו, שינוי נתהוה על ידו, גוון חדש נוצר – וגוון משנה פני העולם. מסתכל אדם בפרצופו של חברו ורואה שהלך ממנו הסומק, סימן שנצנצה מחשבה במוחו והיא שינתה את מראהו שינוי זה משנה את מצב רוחו או הלך־מחשבותיו ומעוררו למעשה. שינוי הפנים הוא לעולם תוצאה משינוי המחשבה, ארשת הפנים משמשת מליץ בין האנשים, המחשבה מתהווית מתוך תנועת המוח. הפנים חושבים פעמים בלי תנועה שבמוח. כל העצמים חושבים גם על דעת עצמם, כיוון שהם נפעלים מתמורות באויר ותופסים עמדה כלפיהם מקבלים מברקים ומחווים את דעתם עליהם, וכלום אין אנו מאמינים בכוחה של המחשבה לחולל שינויים בעולם החיצון? הרי אנו מתפללים לגשם. משמיעים ברכות, דורשים טוב. מקללים שונאינו. אנו מרגישים, כי בשנאתנו שאנו מחלחלים לתוכם, הננו עלולים להזיק להם. אשרי המזכך את מחשבותיו ואינו לוטש מהן סכינים וחרבות, אלא משלחן כיוני־שלום לתוך הלבבות. העולם מתקיים מהבל פיהם של תינוקות כי לבם הרך דורש רק טוב. לפי צלמם של רעיונות המרחפים בחלל העולם מתרקמות הויות העולם. "טוב לחיות כעת! קראנו ברון, כשרוח חדשה רוח של חירות ואימון, התחילה מנשבת בעולם. יש תקופות בהן שורר מחנק. האויר ספוג רעל משטימה וקנאות. קשה לנשום, המוחות הוגים דעות נוקשות, מטפחים מחשבות שיטנה, נקם, קנאות חשוכה. תקופה, בה שרויים הוגי דעות נאורות זרוע אור בעולם. אפילו צדיק אחד, שהוא חכם גדול, היושב בסתר מערתו והוגה דעות זכות, אם גם איננו מביע אותן בקול, משמש סם־חיים לעולם. קרניים יוצאות מתוך מערתו האפלה ומחממות את הלבבות. כלום צריך דווקא לבטא את הגות הלב הטוב ולתקעה לתוך המוחות? באור פני חכם חיים. אף הצורה הנאה היא מחשבה. היופי הוא מלאכת מחשבתו של הבורא. פרח נאה, פרצוף אדם מעלה חן, מעוררים מחשבות, הואיל והיופי הוא עצמו מחשבה. אין העולם מפסיד על שום שכך וכך מנינים של יושבי־אוהל מצויים בתקופה, שאינם מסיעים אבנים, אינם חוטבים עצים ואינם תופרים בגדים ואינם חורשים וזורעים ואף אינם נושאים משרות כבודות במנגנון הממשלה ואפילו אינם מורי הוראות ונואמים חוצבים להבות, אלא הם מתבודדים, פשוטו כמשמעו. אפילו אינם מתבודדים עם התורה הכתובה והמסורה, אלא לשם התייחדות עם הדר זיו הבריאה, עם הדשאים והאילנות, עם הרהורי־לבם בתוך השתיקה האופפת אותם. אין העולם מפסיד על ידיהם, אפילו הוא נאלץ לכלכלם כעורבים את אליהו בלחם צר ובמים לחץ. אין הם אוכלים נהמא דכסיפא על שולחנם של הבריות. הם תורמים את חלקם לתוך קופת הקהל, בהכניסם את שתיקתם הפוריה לתוך המהומה הכללית. יודע איש העולם, אי שם שוכן אדם פלאי, שתקן, חשבן, הגיין, בסתר פנתו והוא מוסר את כל נימי מוחו לשכל הפועל בעולם לפרוט עליהם. שואף בן העולם המובלע בחמריות נפשו שובתת עליו. עם הארץ אינו שונא את תלמיד החכם ואינו מבקש לקרעו כדג, אלא אם כן משסים אותו ואומרים לו: ראה, חובש בית המדרש הזה, את לחמך הוא אוכל, אוכל ואינו עושה. הבריות הפשוטות, שאינן יודעות חכמות, אוהבות את אנשי המחשבה, את הפרושים, את הנזירים המתבודדים. החכמה שכנה דורות רבים בתאי המנזרים. הרבה יותר ממה שהעולם קיים במתנותיו ובנדבותיו את המנזרים, הועילו המנזרים לקיים את העולם. האמונה הנפוצה, שהמתבודד יודע מחשבות ובוחן לבבות, יש לה על מה לסמוך. ככל שאדם שוקע לתוך מצולות המחשבה העולמית – משם זורמות המחשבות לתוך המוחות – כן הוא מתקשה עם מנין גדול של מחשבות המרחפות אותה שעה בחלל העולם ובתוך המוחות. ככל שהננו מתרוממים מעל לפרטים ומעל לאני הפרטי לספירות של מעלה ומתקרבים אל השרשים ואל צומת הלבבות והמוחות, כן הננו מתחברים עם הרבה אישים ונעשים בני־בית בתוך מניין גדול של נפשות. אינו דומה המטייל בפרוזדור של בית החרושת ומטפל בברגים קטנים או מי שנעמד על יד ההגה ונכנס לפני ולפנים של תחנת הכוח ואוחז במכונה המרכזית המחלקת את הכוח. הקרוץ מחומר לא ישיג לעולם את אבני השיש הטהור, את המחשבה הזכה, הנקיה מכל סיגי החומר, ובמידה שהוא דבק בחומר הרינו דבק בחמרו הפרטי, המבדיל בינו ובין יתר היצורים. אבל יכול הוא לזקק הרבה סיגים, להמעיט בנפרדות ולהרבות בכללות, לעקור מחיצות.

כיוון שהבריות מרגישים בחכם זך, הפותח לפניהם את מדור המחשבה הטהורה, והוא חושב לא על מנת להפיק מעשיות, תועלת, חמריות, אלא חושב דברים מצד עצמם, מדבק בהם מעבר לפרטיותו, אף הם חושבים עמו יחד ומתגלים לפניו בצביונם האמתי לאותו רגע. החכם זוכה להכיר אותם מלפני ולפנים, בוחן לבבותיהם ויודע את מחשבותיהם. ידיעת המחשבות אינה בדותה. יש בנו חוש לבחון לבבות. אנו מצפים לזמנים, בהם נקרא בפרצופים כבספרים. ידיעה זו לא בשמים היא, היא בנו.

יבדוק כל אחד את עצמו – כלום אין הוא מנחש ומפלל מחשבותיו לפני שהוא יודע אותן? המהרהר בנושא אינו יודע עליו לפי שעה ולא כלום. אבל יודע הוא, שאם יעמיק את מחשבתו לתוכו ידלה משהו. הוא גם בטוח בכך. וכנגד זה נושא אחר בטוח הוא מראש, שאף אם יחפור בתוכו לעומק לא ימצא בו את ידיו ואת רגליו. יש בנו ידיעה סתומה, מטושטשת. קריאה עולה מתוך מעמקינו: ענין זה שלך הוא. יש לך מה להגיד עליו. העורך את מחשבתו וכותבה על הניר זכורים לו מקרים, בה לא נחה עליו דעתו גם לאחר שהרצה על איזה סוגיה. לא נחה עליו דעתו, ולא עוד אלא אי מנוחה, עקה, מנקרת בו: לא אמרת עדיין ולא כלום על עצם הענין, לא מצית אותו. אין הוא יכול להגיד שום דבר ברור למה הוא מתכוון בעצם הענין ומה יש לו להוסיף שלא ביטא. אבל אי־מנוחה מקננת בו. לשכל יש מצפון משלו, המכה ואומר: עשית את מלאכתך רמיה. לא חשבת על הענין עד תומו, מידך יידרש הדבר.

הלב נוקף. המוח שרוי בערפל כבד. בשעת לילה מאוחרת שכבת ולא סיימת את עבודתך. אולם לבך לא שכב. דעתך לא נתקררה עליך. אתה שופע זיעה. סיוט טורד אותך. הנך בדאי. השכל הפועל, המעביד העליון, אינו מרוצה ממך. לא עמדת בנסיון המחשבות שעלו בדעתך ולא ירדת לתוך עמקן, שנהגת בהן קלות דעת והנחת אותן בגלמיותן מטרידות אותך בימים ובלילות. על כרחך אתה אומר, שיש מגמה למחשבה ותכלית גם להרהורי הלב. ככל שאתה מוסיף מחשבה, ככל שלבך מתרחב כדי לארח בתוכו הויה גדולה יותר, כן אתה מתמחה בידיעת מחשבות ובהבחנת לבבות. העולם נחרש לא רק לטובת החורשים אלא גם בשביל הבאים אחריהם. דור לדור ינחיל את נטיעותיו. נחרש לדור ולדורות. המחשבה היא באין־סוף ולאין־סוף. אבל גם הטבע הוא אין סוף, אף על פי כן יש בו חלקות. לאדם החי בגבולותיו ניתן הוא בצורות סופיות. הוא דין עולם המחשבה. במידה שדורות הוגי־דעות עוברים בחלל הבריאה וכל מוח לעצמו מעמיק חרישה, כן כלל האדם מתמחה במקצוע המחשבה, בידיעת תנאיה ובשכלול כליה. מכונות מחשבתיות משוכללות מגבירות את התנובה. לא אמונה תפלה היא השאיפה לסגל לעתיד לבוא את הסגולה של בחינת הלבבות וידיעת־מחשבות.

ברגע שהנני בא להביע איזו מחשבה על העולם נפל דבר מה לתוך העולם, שלא היה בו תחילה אלא בכוח. והואיל ואני הוצאתיו לתוך הבפועל הרי שהוספתי נופך חדש לעולם, שהיה תחילה סמוי מן העין. משל לבית־מדות שעלה מי על גפי מרומיו וצייר או כייר שם תמונה בין באופן ציורי ובין בצורה בולטת. לאחר מכן זהו אותו בית ולא אותו. ייתכן כי מאותה שעה ואילך יהא מי שברצותו לתת סימן היכר יאמר: אותו בית שברום גבהו יש ציור שכזה או בליטה שכזו. תג אחד וכאילו חל עיבור צורה או גם עיבור תוכן בבית. הוא הדין העולם. צמחה בו מחשבה נוספת ושוב אינו העולם שהיה אלא מחודש. מכל מקום חידוש הוא לגבי מי שהרה את המחשבה. אני שבאתי להביע את מחשבתי על העולם – זאת אומרת, להקיפו, שכן כל מחשבה מבקשת להקיף את העולם או לתת את מצויו – שוב איני יכול לומר שסיכמתי במחשבתי את מהותו של העולם, מכיוון שאם המחשבה נתנה סך הכל של העולם היא גופה לא נכנסה לתוכו. כל מחשבה על העולם גוררת ממילא מחשבה על המחשבה. וכך עד אין סוף. אמנם לא כל מחשבה מחוללת עולם או זוכה להגיע אפילו למעלת קו ותג, הטובע את חותמו בצורת הבנין ומשמש סימן היכר. אבל ראשית אין אנו יודעים את גלגולם של רעיונות ובתוך המשק העולמי אין שום פרט בטל. שנית, והוא העיקר, כל אחד לעצמו עולם או העולם. רחשי לבו והגיגיו הם קורות העולם. ואין הוא יכול כלל להשיג את ההויה, אלא באספקלריה הפרטית שלו. ולאחר שהנני רואה באספקלריה שלי את העולם שהיה בתוספת מחשבתי האחרונה על מהותו של היקום או הקיום, שוב איני יכול לומר, שהצלחתי למסור במחשבה אחת תמצית הכל. כל מחשבה יכולה לשאת את העולם, אבל לא את עצמה והיא זקוקה לסומכה או לאסמכתא. היא מעניקה על עצמה המון גלגלים, אבל אינה יכולה לגלגל את עצמה אלא בכוח המנוף של נחשולי החשיבה ההולך ובא. לפיכך אין מחשבה אמתית אלא זו, שצופה את פני העתיד ושואבת את חילה ממעין המתגבר. ומחשבה המכוונת עצמה כלפי העתיד שוב אינה יכולה להיות חוצפנית להגיש בקנה אחד, כפתגם קולע, במכתב קצר, עולם ומלואו. אין פוסקים על העולם הלכות פסוקות, אין לומר: רצונך אלמדך תורת החיים על רגל אחת. אתן לך הגדרה ממצה, כגון האדם הוא רצון, החיים הם זרם, הקיום הוא כוח. הכל אש או מים. חומר או רוח. במאמר נברא העולם. בלוגוס, באתא קלילא. מתוך כל ההגדרות הללו דובר האנושי עז הפנים, המתחכם לשאוב בכף את הים הגדול. אם עיוורוני נוטל ממני את ההבנה, שכלב שכמותי יכול רק ללקק מן הים הגדול, אבל לא להגיחו אל קרביו, הרי עלי לפחות להסתכל בי גופי ולהיווכח כי אף העולם הקטן שהוא אני אינו אגם עומד, שאפשר להריקו מכלי אל כלי. לא קטנות המוחין מפליאה ביותר, אלא אותו חוסר דרך ארץ בפני אין סוף הוא שעלול להביאנו לידי יאוש ממעשי אנוש ומתחבולותיו.

המחשבה אינה קרדום לחפור בה. היא כנור המנגן על עצמו. לאמתו של דבר אין אנו חושבים שום דבר אלא את מחשבתנו עצמה. אין אנו חושבים לתוך העולם אלא הננו ממשיכים פרורי עולם לתוך מחשבתנו. כל ההתרחשויות ביקום במידה שהן באות לתוך תודעתנו הריהן מתרחשות שם. צפור פרחה לעינינו, אבן נפלה, גשם ירד, ברק פלח את האויר, רעם התחולל, חתול עבר ביעף, רחש כל שהוא זע אי שם – הכל נוסע ובא לתווכנו. הללו הם ברקי מחשבתו של העולם, המנצנצים גם בתוכנו. לא אנו חושבים את העולם אלא הוא חושב אותנו, בנו. הכיצד יכול הסופי להשיג את אין הסופי? אינו יכול. אבל הסופי פותח עצמו לקראת הזרם אין הסופי. יעשה הזרם בי מה שיעשה, אם הוא רוצה להיכנס לתוכי. אני אין יכולתי מגעת אלא כדי להפקיר עצמי אליו, למסור לו את רשויותי לרוח העולם, שיכנס לתוכי וישתכן בי כראות עיניו. מחשבה היא התמסרות, מתן עצמו, לא התנפלות והתקפה. משאני מרכז עצמי, זאת אומרת, נכנס לתוך מצב של סבילות, הריני פורש לתוך ספירת המחשבה. משולה המחשבה לתפילה. אין מתפללים ביד חזקה, בחוצפנות, ב"הנני עליך!". כך אין חושבים מתוך גסות רוח וגודל לבב. מחשבה מחייבת ענוה, עמידת חן בפני כסא מלכותו של הרוח, ואולי גם בקשת רשות מאת שר ההויה להכנס לחדריו. קדמונים היו מקדימים לתורה תפלת יהי רצון. אנו רוצים לשחר סודות – נהיה ראויים על ידי חן ושכל טוב לקנות את לבו של שר הרוחות. אכן, אין שכל אלא טוב. ואין שכל בלי לוית חן. אין הוגה הדעות בא לתת לעולם את מחשבתו, להפתיעו בתגליתו, להרעישו בחריפותו, לנעוץ חרב בבית מדרשו, אלא נוהה הוא לקבל שפע. ובכן הוא פותח את שערי לבו. אין רוח העולם מבקש להשפילנו ואינו תובע מאתנו שנעמוד אצלו כעני בפתח לקבל נדבה, שכן קבצנים מקבלים רק פירורים. אבל אין מגיע לכלל דעה שמלכתחילה בא להשמיע דעה ולחוות דעות. יודעים אנו לכל היותר את הידיעה האחרונה, היינו, את מחשבתנו האחרונה. והיא הרי איננה העולם שיצאנו מלכתחילה לחקור אותו. היא התוספת. אפילו מחשבת הגאון אינה קומה לעצמה וגם עליה איננה אלא תג כל שהוא, קישוט פעוט בקצה הכרכוב.

אין אני יכול להכיר את העולם כל זמן שמחשבתי זורמת לתוכו ומשנה בלי הרף את צלם תבניתו. וכך אינני יכול להכיר את עצמי מכיוון שהעולם זורם בלי הרף לתוכי וממיר מדי רגע ברגע את דמות דיוקני. לא רק אין להכנס לתוך עולם־ים פעמיים אלא אי אתה יכול לומר גם כן, שטבלת בתוך אותו אדם־נחל פעמיים. בין טבילה שבחוץ ובין טבילה שבפנים אינה חוזרת ונשנית. ולפי שכל פרט פושט ולובש צורות הרי שוב אין פרט, אלא קיים מחסן משותף, אוצר דמויות קיבוצי. כל עצמותו של אדם שאולה עמו מתוך המחזור העולמי. האמונה בגלגול אינה דבר הבל ואין היא גם משל בלבד. יש להבינה כפשוטה בהחלט. וכי אין אנו אומרים: פלוני דומה לפלוני? ויש שאנו מוסיפים: כשתי טיפות מים! אין זה שהטבע פעמים חוזר על עצמו, אלא משום שכל עיקרו חזרה. מה שפרט פושט מעל עצמו אינו משלך לשער האשפות אלא מוסע לתוך המחזור הכללי. צורות הנושרות פורחות באויר ומצפות להלביש שוב איזו גויה, פעמים אותה גויה עצמה. הזקן דומה הרבה יותר לדיוקנו בילדותו מאשר לדמותו בנעוריו הוא בגיל בגרותו. התינוק, משמע, לא מת, אלא פרש לקרן זוית וצפה שנים לבוא תורו לעת זקנה. אחרי הבליה היתה לצורת הבראשית עדנה. ולא רק צדיקים ובעלי מופת בישראל היו מפיצים אמונות הגלגול בהעידם על עצמם, שנשמתם היא של אחיה השילוני או של דוד המלך, אלא גם חכמי דבי אתונא היו רגילים לקשר את שלשלת היוחסין שלהם באישים קדומים ומהם הפיחו לפי תומם, שכבר היו קיימים בעולם הזה פעמים אין ספורות. אלא שחזרה זו אינה פוסקת. לא החומר אין סופי אלא לבושיו אין להם שיעור.

מי שחייב את האדם ב"דע את עצמך" גזר עליו גזירה שהיא למעלה מכוחו. עם כל הדרת כבוד, שהננו רוחשים לסוקראטס, אי אפשר שלא להבחין בשרטוטי דמותו ובגינוני דבורו קו של ליצן ושל שעיר, כפי שכנוהו חבריו. האומר לאדם: “דע את עצמך” הריהו כמצווה עליו לפסוק ראשו של עצמו ולהיות אף על פי כן הוא. אפשר ומסוגל אדם לחשוב מחשבה כוללת ידענית, על העולם, מכיון שהוא עשוי להקפיא את העולם, אבל הרי את עצמו אינו יכול להקפיא. חושבים רק חומר מת ולא את התוסס. אדם אינו יכול לדמות עצמו מת ואף לא לשער לעצמו את חדלונו. אין הוא יכול להכיר את עצמו. דע את עצמך – דע הוא אחד. את עצמך שניים. משמע: אתה מצווה עליו להתפלג. לא רך פסוק ראשך אלא פסוק ראשך וכפול אותו ותהיה בעל דו־ראשים. אולם בעל דו־ראשים הכרח שיהיה גם בעל דו־פרצופים, בעל דו־דעות. אילו השיג פעם אדם בידיעה ממצה את מהות עצמו היתה נשמתו פורחת מתוכו. אילו עלול היה להסתכל פעם בצורתו באספקלריה של זולתו היה מזדווע ודעתו נטרפת עליו. האדם הוא עולם קטן, אבל עולם קטן זה אין סופי הוא. כתופס ומשיג הוא מצומצם מאד וכנתפס וכמושג הוא רב אנפין, זרם בלתי פוסק, ים גועש. עד שזה יודע משהו על עצמו בא זה, המשנה שלו, ושוב זה אינו זה אלא אחר. הקפאה זו בדמיון שהננו מסוגלים לעשות לגבי כל חומר שהוא אין אדם עושה לגבי עצמו. אין מנתח מסוגל לפעול בתחומי גופו. המחשבה היא ניתוח, ברית בין הבתרים. לך ובתר את עצמך. זו היתה כוונתו של סוקראטס הלגלגן. בהרף עין זה שאני מנתח את עצמו אין הוא עוד אותו אני שניתונו מבוקש, שהרי הכרח היה להפריש תחילה חלק מן האני שיהא מי מנתח. יכול אדם לתלוש את שערות ראשו, אבל אינו יכול להרים עצמו בשערותיו הנתלשות. מסוגל אדם אפילו להמית עצמו, אבל כלום ניתן לו גם הכושר להחיות עצמו תוך כדי המתה בשביל להסכל בצורתו שלו? אין אדם יכול כלל וכלל לחשוב על עצמו אלא להתפלל על נפשו, שאילו היה מסוגל למחשבה אישית לא היה בא לידי תפלה. ואכן, יובלות רבים נקופו ובני אדם הרבו חקר על כל מראות העולם, אספו דעת וחכמה על כל מה שיש במציאות, שאלו מה למעלה ומה למטה, פלחו את בטן הטבע, קרעו רקיעים, התחקו על מהלך הכוכבים והמזלות, בקשו להבין גם את דרכי אלהים ומחשבותיו ולדעת עצמם לא שעו. האדם טפס לעלות בכל העולמות העליונים, אבל חוש נכון הורה לו להתעלם מבשרו, מנפשו, מחקר רוחו. הוא לא רצה דעת עצמו, הוא פחד מנפשו. חוקרים, מורים, נביאים, מוכיחים, גערו בו והכוהו בשבט פיהם. הם טענו: ידע שור קונהו, חמור אבוס בעליו, כל בריה נאמנה לעצמה, ורק האדם עצל להסתכל בנפשו. אין הוא יודע את עצמו, אבל ידיעת בראשית שמורה בקרבו, שאינו מסוגל למוד את תהומותיו של עצמו. ולפי שאינו מסוגל מחד ונרתע ויעמוד מרחוק לנפשו. לפיכך קדמו מדעים רבים למדע הנפש, שהנו בן־זקונים לדעת האנושות, וכבן־זקונים אין כוחו במתניו ואבריו רופסים ביותר. בכל מקצועות החקירה מצויות שיטות קלוקלות, אבל הקלוקלות שבפסיכולוגית האדם עוברת כל גבול.

התיאטרון מכורתו הפולחן, מלאכתו הקרבן, יעודו ההתקרבות, מחוז חפצו ליכוד היחידים לעדה.

על ידי הצגת הנפשות הפועלות על במה מוכח בעליל כוחו של הגורל, שאין מנוס ממנו והכל שוים לפניו, הצופים במשחק הם גם שחקניו. מוסר ההשכל; כל האנשים חברים ושותפים לצרה וליגון, אף לישועה ולשמחה.

אמנם, חלקן של הטרגדיות רב משל הקומדיות בתיאטרון. גדולה מזו, אף רוב הקומדיות עצובות הן. אעפ"י כן פעל התיאטרון ברוב הזמנים בכיוון של עידוד על ידי הגברת החברות והתחבורה בין אדם לחברו ובין יחיד לציבור וכן שימש ראי נכון כמעט לחיים, אלא שכל ענפי האמנות קרובים לפי טיבם לנשברי־לב ולנתונים בצרה. התיאטרון על אחת כמה וכמה שימש משביר מרכזי לכל שברון. הרי שלשלת היוחסין שלו נעוצה בשעיר לעזאזל, לכן נתחייב כל מחזה להציג לראוה איזה גיבור המיועד לפורענות, שעיר לעזאזל של הגורל, המעורר בקהל הצופים המיית־רחמים, פעמים זעם או לעג. כך או כך, אבל הצופים ראו את הגבור כבבואה של עצמם ודנו גזרה שווה בינם לבינו: מה הוא נתייסר על ידי הגורל, אף הם צפויים לכך, כללו של דבר, עיקר חיוּתו של התיאטרון בהדגשת השותפות בין הגבור, הוא השחקן, על הבמה וקהל הצופים, בין היחיד והציבור.

לא בא התיאטרון לגלגל את כל החובה על הגורל בלבד כמקור ליסורי בני־אנוש. האדם הוא לא רק מעונה, אלא גם חוטא, שגמול פעלו ישולם לו. הגבור על הבמה מתנה תוקף יסוריו וגם מתוודה במישרין או בעקיפין על חטאיו. כל קרבן טעון וידוי. בכלל הדברים, שהגבור על הבמה צריך להתוודות עליהם, הוא הרשע וגם הכסל. יצרי־לב וגם הרהורי־לב. התיאטרון הוא, כביכול, רק משחק, בעיקרו הוא גילוי הלב. המסכה על הפנים מסייעת בידי השחקן – הוא הגבור – לגלות את לבו ללא בושה ופחד. השחקן על הבמה דומה למלך הפורץ גדרים; גדרי־מוסר וגדרי־נימוס. מותר לו לתעתע ולהשתטות, להביע דברים, שאין הלב מגלה אותם לפה, להלביש במלים כל מיני מחשבות זרות, לעשות העוויות משונות, להוציא לפרהסיה דברים שהם מכבשונה של נפש. אבל כל מעשיו מכוונים לגשר בן הבריות, ללכד את כלל הנפשות. רבים מעשי התיפלות והניבול, שנשתזרו לתוך התיאטרון, אף הם היו בגדר אמצעים – ולוּ נקלים – לתכלית הנעלה, מצוות הבאות בעבירה.

ההתלהבות היא נפש התיאטרון. בלי שכרון החושים אין האמת נפלטת מתוך הנפש. האמת היא תכלית המשחק. המשחק הוא האוויל הוא אוויל ממש לאותה שעה, אויל בראשו וברובו, בכל הרמ"ח ובמו"ח, אם כי אי־שם בירכתי הישות מהבהב ניצוץ שכל, החולש על אי־שכל, וגם על השגעון, אף המשחק רשע הוא רשע לאמתו בשעת עמידתו על דוכנו, עיקרו של המשחק, שדינו להיות רציני, היינו, לא־משחק. אדם בשוק יכול לעסוק בכל משא ומתן מתוך קלות ראש והעמדת־פנים, אבל השחקן אין לו ברירה אלא להיות שקול ומחושב וכבד־ראש. הוא כהן וכך הוא. ואם לאו, הוא אינו הוא, ו"אשחק לפני ה' ", אמר דוד המלך בכרכרו ובפזזו לפני ארון אלהים. השחקן חייב לשחק לפני ה', לפני הגורל, לפני הקהל ועל דעת־הקהל ולמען החברות האנושית הגדולה. מחזה הבא להכריז על העדר חברות בין הבריות ועל הרס כל הגשרים בין הלבבות עושה את עצמו פלסתר. אם אין גשר, על איזה גשר עבר מחבר המחזה אל הבמה? אם אין תחבורה, כינוס הצופים לצוותא למה? הרי דומה הוא לסוכן־הגרלה פלוני, שבא בלילה ודפק על חלונו של בעל הבית להודיע לו, שלא זכה בפיס. מה טעם לכתוב מחזה, הדוגל ברעיון, שכל הבריות בעולם הם חרשים? אם הכל חרשים, באזני־מי מדברים השחקנים?

תיאטרון של חרשים ייתכן רק אם נקבל את ההנחה, שכל הבריות הם לא רק חרשים אלא גם אוילים גמורים ולא איכפת להם, שהכסיל לאמתו, לא הטיפש לפי תפקידו, מושל על כל הבמות, היינו, גם על במות החיים.

התיאטרון בהתפתחותו נתגלגל לדבר והיפוכו. שוב אין הוא משחק עוד לפני אלהים, לא לפני הגורל, אף לא לפני האדם. דומה, הוא משחק באמת לפני קהל חרשים עיוורים, שאינם שומעים אלא אם מכים לפניהם בתופים ואינם רואים, אף אינם רוצים לראות צורת־אדם, די להם בבובות, בבעלי־חיים. די להם בלהקות־רמשים. ואם בני־אדם הרי מן הדין שיהיו להקות אסירים במחנות־הסגר, אודי־אדם, נכפים, חולי־רוח, שתיינים וקלפנים, מזוהמים דווקא. אנשים בעלי־צורה, שיש בהם בריות־גוף, קל־וחומר קצת נהורא מעליא, הם טריף־פסול על קרשי הבימה. אדם פשוטו כמשמעו נעשה מוקצה מחמת שעמום. גבור על הבמה ללא ריר וקיא מה חידוש יש בו?

האם נפגום בחוש המידה או נחטא בהגזמה, כשנקבל את ההנחה, שהתיאטרון בתקופת הדבש שלו היה מעין מקדש מעט והשחקן כיהן בו לשרת את הציבור, לטהר את הלבבות? בוודאי יש בכל פרק־אמנות מיסוד הטיהור. במה דברים אמורים, שלא הונחה ביסודו כוונה הפוכה מזו, והיא לזהם. אבל מה צידוק לאמנות הבימה, המקהילה המונים, כדי להמטיר עליהם פיגולים לעין ולאוזן, שהחלאה מפעפעת בהם הן מצד התוכן והצורה והן מצד הרקע, ללא קרן־אורה של כבוד אנושי וללא כוונה לתקן משהו? הסיר מפוגל, הכף טריפה, המאכל טמא, האש זרה. לכאורה הענין ברור. אבל לא. אומרים לנו: זהו גל חדש! מאימתי נעשה פיטום עגלים לעבודה זרה עניין של אפנה חדשה דווקא? הרי זה כמדומה, מעשה עתיק־יומין לקפוץ מתוך העור האנושי לתוך עור הבהמה והחיה. בפולחן המפלצת אין שום חידוש.

הגל החדש בתיאטרון מחזיר לישנו את פולחן המפלצת. הוא משתחווה לאימתן, לבן־שחץ וכלום יש אימתני ושחצני יותר, מפולחן האפס וחוסר השחר.

את מקום המחריד והמזעזע או המצחיק והמשעשע מלשעבר תפסו המלעיג והמבדח, ההגזמה והשנינה, השלא כדרכו, פסלתן של הטרגדיה והקומדיה, יצאו מכלל שאור שבעיסת המחזה ונעשו לעצם העיסה, הליצן נהיה לנפש הראשית הפועלת על הבמות. אמנם גם ראשוני המחזאים של הזמן החדש עשו כורך את המלך, את המאהב, את הקנא היוצא מכליו, את תועה הלבב, עם הליצן. לעולם היתה יד הליצן באמצע כל תסבוכת טרגית או מצחיקה. מכל מקום שיתפו אליו בכל התנאים את הגבור במערכות הקרב או במערכות האהבה, את התועה בדרכי החיים והשואל לנתיבות החיים, מאחר שהתיאטרון הורתו ולידתו נעוצות בתשוקת האדם להידבק במקור החיים ולחפש פתרונים למופלאות הגורל.

אולם התיאטרון, שינק מתחילתו ממקור האהבה לדביקות, נתרחק אט־אט ובהתמדה מדור לדור ממקור־חיותו ונידרדר לתלישות הגמורה. מכיוון שהליצן נעשה ראש המדברים על הבמות נסתמו בפני התיאטרון מעינות החיים – החיים חותמם כובד ראש – ואמני הבמה נזדקקו לתחליפים. תחת החיים באו דפוסיהם ותחת נפשות פועלות הופיעו צללי־בריות, צמחו הטיפוסים, שטיבם מזגם וצביונם, ידועים מראש לקהל הצופים, כגון הליצן, הבדחן, הבטלן, השלומיאל, הזולל־וסובא, הקמצן, רודף הנשים, השוטה המופלג. הכסיל בראש. הבמה נכבשה על ידי הכסיל. ולא הכסיל המחופש או עלום־השם, אלא הכסיל הידוע בציבור, שהכל מכירים אותו על כל קויו ותגיו. שוב אין לגבור המחזה מה להגיד לקהל הצופים, כל־שכן שאינו צריך להסיח עצמו לספר איזו פרשה מחייו, לגלות חידוש כל הוא מבית מדרשו. הכל יודעים את ארחו ושיגו ומכירים מראש את כל תנועותיו והעויותיו.

כיוון שהאדם החי ירד מעל הבמה יצאה גם התנועה החיה בדימוס ואת מקומה תפסה ההעוויה… שוב אין נוהרים אל התיאטראות כדי לחיות בהם – היינו, להתרכז בהם, החיים הם ריכוז הנפש – אלא להתבדר, כלומר, להתפזר, רצה לומר, להשתטות, בהם. הולכים אל התיאטרון לא לשם זכירת האני על כל מאמציו ומעמקיו, אלא לשם שכחתו, ובשביל לברוח מן האמת, מן החיים ומן התיאטרון עצמו. שוב אין התיאטרון מפגש האדם עם טבעו ועם מהותו, אלא בית־ראיונות עם האי־טבעי ועם האי־מהותי, האפסי, רוצה הצופה לראות על הבמה לא רק את עצמו ושכמותו, אלא כל שהוא תמהוני, יוצא־דופן, גלמי והיולי. מה ענין באדם כמות שהוא על הבמה? זה הרי חי ומתהלך בינינו. זה הרי אני, אתה, הוא, השלומיאל, הפתי, המבוהל והמבולבל, הנבל הגדול, המנוון, כל נחות־דרגה שבעצם הופעתו מקנה לנו את הרגשת רבוניותנו, הם לבדם רצויים לנו במחזות על הבמות.

אין בידינו לומר בוודאות יד מי ראשונה במעל, היינו, במורד הזה, שפגע בתיאטרון, קוצר המשיג של קהל הצופים ונמיכות דרישותיו, או השאפתנות לבצע כסף ולבצע תהילה של שחקני־הבמות. אלו ואלו שותפים לכך, שהכסיל והמנוון, הגולם והשלומיאל, נעשו ראשי המדברים במחזות. מי שיאמר שהכסיל למופת המוצג לראווה על כל הבמות הציל בתקופה ממושכת את התיאטרון מן השקיעה וכי הטיפוס הלא־יוצלח, המופיע על קרשיו, תרם הרבה להצלחת התיאטרון והתבצרותו כמוסד מחוייב המציאות כביכול, לא יהא מן הטועים.

בין כך וכך אף מעמד השחקנים נהפך ברובו ללהקת מוקיונים. שוב אין התיאטרון בדורות האחרונים חוליה בשרשרת הקדומים, שראשיתה נעוצה בפולחן קדוש, בכיסופים לחזון ובנהיה אחרי פתרונים לבעיות אדם ועולם, הבעיה על קרשי הבמות מופרכת משכבר. השחקן נצר מגזע כוהני־קדם, המשרתים בקודש, נעשה משרת לקהל המתאווה לשעשועי־פריצות. הכוהן מלפנים בא־כוח הקהילה, הנביא שליח־האל, האמן נציג הרוח. בשליחות מי פועל המוקיון? בשליחות יצר הטירוף. הכסיל מושכו בתלתלי הפיאה הנכרית, העוטרת את ראשו. “אנו רוצים להשתגע, מצווח קהל הצופים, עשה לנו שיהיה שמח”. גילויי הכשרון של המשחקים על הבמות הם מקריים בלבד, על הרוב בלתי רצויים לחולשים על תעשיית הבידור. גם המוקינות מותנית בניצוץ של כשרון, באיזה יתרון הכשר. לכן גם סופו של המוקיון לרדת מעל הבמה. התיאטרון כבר נעשה בית־המקדש, שכתוב על שערו: כל כוהן לא יבוא בו. רק כל זר, כל הדיוט, עיוור ופסח. כל חסר ניצוץ הקודש, רשאים לשמש בו. הבדרן נתבע לבלי היות אפילו בדרן, אלא שערורן פומבי, יצואן למערומים.

הואיל והתיאטרון ניתק ממקורותיו, לקו מאורותיו ונתרוקן מעיקרי־תכניו. אבריו נשרו בזה אחר זה. כיוון שהתעלם מן המציאות התפשט מן האמת. לאחרי זאת נשמטה מתוכו החיוּת, עזבוהו הנפשות הפועלות, גורש מן המשחק ניצוץ האמת, אבדה התנועה והכשרון נהיה למיותר, יתירה על זאת, למזיק.

מה תימה שכתוצאה מן השכולים הרבים כל כך נהיה התיאטרון גופו למיותר? לתעשיית המערומים ולטיפוח הפריצות יש בתי־מלאכה ובתי־אולפנא מוכשרים ממנו.

על שום מה נידון סוקרטס למיתה? אין אנו מוצאים נימוק ברור לכך לא בדבריו שלו ולא בדברי שופטיו. בכתב בית דין נאמר חטא כפירתו באלים והדחתו את הנוער, אבל לא נתפרש ענינה של הדחה זו אם גם הוא מכוון כלפי האמונה באלים. שאם תאמר כן – מה ראו הדינים להדגיש באופן מיוחד את השפעתו הרעה של הכופר על הנוער? תאמר לאו – מה טיבו של הזרע הרע, שאיש מסוכן זה לחברה נטע בלבבות בני הנעורים? בנאום ההתנצלות פורט סוקרטס עוד כמה חטאים אחרים, שנתחייב עליהם בפי מאשימיו, והם: סוקרטס מרשיע ועושה את עצמו למשא על הקהל מפני שהוא חוקר ודורש במה שמתחת לארץ ובמה שבשמים ממעל וגורם לסברה המוטעית שתהא נראית כנכונה ומלמד אותם הדברים גם לאחרים. ואף הדברים הללו סתומים למדי. שאם כוונתם לטפול על סוקרטס מדה סופיסטית, שעל ידי שהוא מערים על שומעיו בפלפולי הבל הוא מפיץ דעות מזיקות וגוזל זמנם של הבריות, מדוע יצא הקצף על סוקרטס בלבדו בדור שמרובים בו חכמי ההטעאה.? מה גם שההאשמה זו לא היתה בה מסתמא ממש גם בעיני המאשימים עצמם, שכן בוודאי גלוי וידוע היה להם, שסוקרטס הוא בר פלוגתא השנון של הסופיסטים וכל עיקרו טרח לעקור את השפעתם מן הלבבות. וכן מקשים אנו בפירוש הפיסקה “עושה את עצמו למשא על הקהל” – כלום כפה עצמו על הבריות להטות אוזן לדבריו? דומה, ששום איש, שאין בידו כוח שלטון, אינו יכול להשכיל אחרים על כרחם. ולא עוד אלא שסופו של פסוק זה סותר את ראשו. שכן תוך כדי דבור זה מטיחים לסוקרטס בפניו, שהיה דורש בשכר ומקבל הענקות מן הקהל. ואם קהל השומעים משלם שכר למוד סימן, שדעתו נחה מדברי המורה ולא סולדת מהם. תאמר שסוקרטס הוציא כספים מהקהל על ידי אביונות טרחנית – וכי יעלה על הדעת, שהוא היה קבצן יחיד באתונה, שכדאי היה להרעיש עליו את המדינה? ורגלים לדבר, שאי אפשר היה כלל למצוא צד גנוי בסוקרטס מבחינה זו, שהרי כמה מתלמידיו היו עשירים ולא הניחו מסתמא לרבם הנערץ להתבזות בבקשת נדבות. וראינו שסירב להציל את חייו על ידי פדיון כספים, שתלמידיו הציעו לשומרי בית הסוהר כופר נפשו וכן לא הסכים לקבל כל תמיכה כספית מתלמידיו העשירים אפלטון, קריטון, קריטובולוס ואפולודרוס. לא על עניני כסף נתפס אציל גיא זה. ואמנם, רואים אנו שסוקרטס אינו נותן כלל את דעתו לרחוץ את כפיו בנקיון מחשד הכסף אם כי הוא מכחיש חשדים אחרים מתוך אריכות דבור. אבל עם כל פירוט הדברים לא הודגש, דומה החטא העיקרי, המהווה ראש פנה בכתב ההאשמה. סוקרטס בעל ההסברה, שאינו נוהג להניח נקודות סתומות בשיחתו, השוקד למצות על ענין מצוי אחרון, לפרש הכל ולקרוע את הלוט מעל פני הכל, המדקדק לסדר את טענות מתנגדיו ביושר הגיון לא פחות ממה שהוא מסדר את טענותיו שלו, לא העלה לפנינו בנאום ה"התנצלות" המפורט בדברים ברורים ומפורשים את עיקר התביעה כנגדו וכנגד זה הציג בהדגשה יתירה דברי שטנה ורכילות שונים, שנלעזו עליו ואת הטינא שבלב בעלי דינו עליו, שאין להלחם בהם בכוח ההגיון ואין לבחנם, שאם יבוא לסתרם יהא כמי “שנלחם בצללים”. אשר לשנאת הרבים אליו – ענין זה נראה לסוקרטס ראוי להרחיב עליו את הדבור ולפרש את גורמיו. וכדרכו עשה זאת בהרחבה ובפרוטרוט. שרשה של זו ביתרון חכמה שנפל בחלקו והעושה אותו עליון על כל יתר הבריות. "אני מוכן, אומר הוא, להשתדל ולהראות לכם מהי הסבה שהביאה עלי שם רע ודבה רעה. הקשיבו, איפוא, לדברי ואפשר אהיה בעיני אחרים כמבדח, אך היו בטוחים שאגיד לכם את האמת כולה.

הסבה היחידה, רבותי העיתונאים, שבגללה יש לי שם רע היא מה שיש בי “חכמה ידועה”. והנה ספק גדול הוא אם היתה מן החכמה הבלטת מעלת עצמו בחכמה בפני שופטיו, שרחשו לו, לפי כל הסימנים איבה גלויה. שאם נתכוון לרכך את לבם בהתפארות זו הרי בוודאי העלה חרס בידו, ולא עוד אלא שהשיג על ידי זה מטרה הפוכה. וכלום יעלה על הדעת, שאיש זה, שחרבו של מלאך המוות מרחפת עליו, יוסיף עוד בדברי התפארותו שמן על מדורת המשטימה שבלב מבקשי נפשו? סוקרטס היה איש האמת ולא שכמותו יתכחש לעצמו מפני מוראו של המות. אבל מה טעם לדברי הרהב שבפיו ולהפלגת ערך עצמו ביום הדין? השכל מחייב, שנאשם בר לב יצהיר בגאוה בפני קהל שופטיו אפילו רגע לפני הוצאת נשמתו, כי שומר אמונים הוא לרעיון אשר עליו יצא להישפט ובכך יש משום קדוש השם. אבל כלום סוקרטס חכם מכל אדם הוא הרעיון אשר עליו בקש למסור את נפשו עד כדי לחזור ולשנן עליו לפני יציאת הנשמה? דרך חסיד וישר שיהרג ואַל יעבור על מצוות אלוהיו. וכי כלום אלוהי סוקרטס ציווה עליו להיות החכם שבאדם?

נחזור לראש חטאיו של סוקרטס: הכפירה באלים. הרבה טרח הנאשם להסירה מעל עצמו. אולם מלאכת הסניגוריה יצאה הפעם מטושטשה למדי. סוקרטס אמן הוכוח, הפרשן והנתחן מאין כמוהו, גמגם הפעם בלשונו. משהוא מוסר לנו את טענות מתנגדיו כנגדו איננו יורדים לסוף דעתו. אומרים הם, לפי ניסוחו שהוא מלמד את בני הנעורים “לכפור באותם האלים, שהמדינה מאמינה בהם, ולקבל במקומם אלוהויות אחרות וחדשות”. אבל מה טיבן של האלוהויות האחרות סתם ולא פירש. ואין הדברים מתחוורים לנו יותר גם לאחר שהנאשם משתדל להוכיח על ידי פלפול מעמיק, שלא ייתכן שהוא כופר באלים, כיוון שהוא מאמין במציאותם של מעשי האלוהויות. לא די שאיננו יודעים טיבם של מעשי האלוהויות האלה, הרי אנו תמהים ושואלים למה בחר לו סוקרטס לשון עקיפין להוכיח את אמונתו באלים, במה מצינו מאמונתו במעשי האלוהויות ולא אמר פשוט ומפורש, שהוא מאמין באלים. ממה נפשך, אם הכפירה באלים היא ראש החשדים שמותחים עליו אין לו אלא לעקור שורש רעל זה בדברים ברורים ולומר: להדם! מימי לא הייתי כופר, שכן הנני מאמין!

עיון קריאה בנאום התנצלות מעלה בלבנו את ההשערה, כי דבר מה חבוי בין השטין וכי משהו עיקרי לא הובע. דומה, הנאשם מרחיב במתכוון את הדבור על ענינים תפלים בשביל להבליע תוך כך את העיקר. תחת לבטא במשפט ממצה אחד את תוכן האשמה הוא בוחר לו לשון ערומים לחרוז כמה וכמה קטרוגים ולעזים, כפי שיצאו מפי מתנגדיו ורוצה לומר: ידברו הם בלשונם שלהם ברוב גיבוב וטשטוש ונמצא הוא נשכר, שהעיקר דווקא יהא חסר מתוך כתב ההאשמה. ואין לשער, שמתכוון הוא בגיבוב זה להעלים את ענין הכפירה באלים גופו, כדרך שנהג אותו איש, שענה על השאלה אם הוא מלך ישראל בהשתמטות “אתה אמרת!”. לא איש תחבולות היה סוקרטס ולא מפיח כזבים, שכן לא הופיע כגואל ומשיח לאנושיות. הוא היה איש פשוט, אולי האיש הפשוט הראשון בתולדות העולם. הוא לא בא ברוב ענן להיות משיב הרוח ומערפל ערפלים, הוא לא בא בכלל להשיב אלא לשאול. יושר לבו ויושר הגיונו זה אמתו לאלוהיו וזה האל לאמתו. אילו היה כופר בלבו לא היה משקר לעצמו ולאחרים. אולם סברה היא, שהוא אמנם כפר במה שהוא, שמותר ואולי גם חובה היא להעלים את הכפירה בו משום תועלת הרבים. ימות סוקרטס ויוריד את סודו שלו לקברו, אולם פיו לא יכשילנו לבטאו באזני בני האדם. שאם יבטאנו מכשול הוא נותן לפני העיוורים ותקלה תצא ממנו לאותם פשוטי בני אדם, שהוא מייצגם עלי אדמות. הוא סוקרטס יש לו כוח נפשי לישא בדעת הזאת, אבל אחרים, כיוון שאין להם הכוח הזה, מה טעם יפרש לפניהם זאת. ענין אחר אילו העלים את כפירתו באלים, שהיה במעשה זה משם מורך רוח. אולם, דומה, אפילו שונאיו לא גינוהו במידת הפחדנות. לא מוג לב היה זה, שלא חיפש מפלט לעצמו מן המות. לא מוג לב היה זה שהטיח לשופטיו בפניהם: “כי אם סבורים אתם, שאם תמיתו בני אדם תמנעו ממי שהוא מלהוכיח אתכם על שאינכם חיים כראוי, אינכם אלא טועים”. לא איש כסוקרטס יעלים במזיד את האני מאמין או את האני כופר שלו משום חשש נזק לעצמו. גדולה מזו הוא בפירוש מודה ואומר: “אני משרת לאל”, “תפקיד זה מוטל עלי על ידי האל”, “כי זו היא מצוות האל”, “העמיד אותי האל על המדינה” ו"אני עובד עבודת אלהים" – חוזר הוא פעמים רבות. והיכי תמצא כי יקר רוח כסוקרטס ישא בפיו שם אלוהים לשוא? כללו של דבר, סוקרטס היה מאמין. ואם כך התמיהה במקומה עומדת: מה טעם לא סתר במחי פה אחד את הדבה הרעה, שאין אלוהים בלבו?

הדעת נותנת, כי ענין הכפירה לא שימש סעיף ראשי בתביעה, אלא נשתלב דרך אגב כמעין מאמר המוסגר בפי הקטיגוריה, שבקשה לציין בכך את התנהגותו המוזרה של אותו סוקרטס, שגרמה לדבת רבים על כפירתו. לא על הכפירה נידון אלא על התנהגותו המשונה, שגרמה להפצת שמועות על כפירתו. דומה שהקטרוג גופו לא נתפרש כל צרכו לא בכתב האשמה ולא בניסוח בפי סוקרטס לטענות מתנגדיו. מה טיבו של הקטרוג? שתיקה יפה לו. הטוען והנטען מדברים הרבה על אלים ובני אלים, על אלוהויות ומעשי אלוהויות, על אלים ישנים ואלים חדשים. ואין לשער כלל שהשקלא וטריא בין סוקרטס ושופטיו היה מוסב על החלפת אלים ישנים בחדשים, שהרי על כך לא נתן סוקרטס כל תשובה. מה בצע שהוא מאמין באלים החדשים, אם כופר הוא באלים הישנים, המקודשים על כל בני המדינה? ומתמיה ביותר משל הסוסים, שנתמשל על ידי סוקרטס לחיזוק התנצלותו, באמרו: “מוזר הדבר במדה שווה, אם יש איש שהוא סבור שיש בני סוסים או בני חמורים, ולא סבר שיש סוסים וחמורים”. הללו טוענים באלים ישנים וחדשים והוא להם בסוסים, שאינם לא ישנים ולא חדשים.

ושוב עלינו לחזור אל נקודת החכמה, המשמשת ציר ראשי בנאום ההתנצלות של סוקרטס. סוקרטס מוכיח וחוזר ומוכיח שהוא חכם גדול, שיש בו חכמה שאינה באחרים, שהאל בדלפי גילה לסירפון ידיד נעוריו, בפי הנביאה הפתית, שאין חכם מסוקרטס. כל כך הרבה בשבח חכמתו שלו! כלום אין דבר זה גופו מעשה שטות גדול? תאמר שציפה למצוא בהדגשת חכמתו אמתלה הוגנת לשנאת הבריות עליו – הרי הדגשה זו עלולה להגביר את רגש השנאה בלב אלה שחייו נתונים בידיהם לשבט ולחסד. אשר לשנאת אחרים אליו מצא סוקרטס נימוק הגיוני יותר ואף מתקבל יותר על הדעת והוא מנהגו להטיף מוסר. מטבע המוכיח להיות שנוא. מי שיש הסבר זה בידו אינו צריך לחזר על הסברים אחרים. הוא “העומד על גפי המדינה, בפקודת האל, ממש כאותו זבוב, המעורר איזה סוד גדול ואציל, שמפאת גדלו הוא עצל קצת וזקוק לדחיפה”, פשיטא שהוא מרגיז ודרך הטבע הוא שיהא שנוא על הנרגזים והנדחפים על ידו, כזבוב טרדן, כניסוחו שלו באמרו לשופטיו: “אפשר הדבר שתכעסו כמי שהעירוהו משנתו מתנומתו ותכו אותי ותמיתוני על נקלה, ואחר כך תהיו שרויים בשינה כל ימי חייכם”. והרי לפניכם נימוק חזק, שאין טוב הימנו לשנאת הבריות אליו. ואין לנו אלא לתמוה במידה שאין למעלה הימנה, אם לאחר כך טורח אותו נבון הרבה טרחות להכניס בלב שופטיו, שהם שוטניו, שהוא סוקרטס הנהו גדול החכמים שבעולם, שהוא לבדו חכם ואין בלתו, ולא עוד אלא שכל האחרים הם שוטים מופלגים. לא הסתפק סוקרטס בהכרזתו, ש"מתוך החקירה שציווה עלי האל נראה לי, שהמפורסמים ביותר הם מחוסרי חכמה כמעט במדה היותר גדולה", והוא הולך ומונה כל סוגי הכסילים המצוים במדינה. לאחר שהוא פוסל את חכמתם של המדינאים הוא מעביר תחת שבט בקרתו הקשה את עם המשוררים, וכיון שהוא מעלה מתוך עיון מעמיק, שמרוב כסילותם אין הם עצמם מבינים במחילה את שיריהם שלהם, הוא עוזב את הללו ונפנה אל בעלי האמנויות, העושים אמנם מלאכות יפות, אבל בערותם מכרזת עליהם כל אימת שיוצאים מתחומי מקצועם. קיצור הדברים אין נקי בפני משפטו החמור של סוקרטס. כל האדם טפש. כל האישים במדינה שקועים באיוולתם. יוצא מן הכלל סוקרטס, היודע דבר מה, שאינו ידוע לשום בר נש, היודע דבר, שנגלה לו מפי האל עצמו ושהפצתו ברבים הוטלה עליו על ידי האל כתפקיד, והוא, משרת האל, עובד בכך עבודת אלוהים. ומהו הדבר? אותו רז מה טיבו? אבל כלום עדיין צריכים אנו לשאול מהו אם דרך אגב, במאמר מוסגר לכאורה, גילה לנו סוקרטס את הדבר, והוא, שהכל הם שוטים וכי האיוולת, השוכנת במחשכי לב אנוש, עמוקה לאין שיעור מן החכמה? אמנם כן, לא לשוא טרח סוקרטס והרחיב את הדבור בשעות חייו האחרונות במעמד האחרון והנשגב ביותר של חייו להוכיח, כי כל המשוררים, חכמי החרשים, מנהיגי המדינה, גדולי הדור והמפורסמים שבתקופה, הם שוטים גמורים. זהו התפקיד אשר נטל עליו להוכיח לעולם. הוא הוכיחו בכל מיני הוכחות כיד הגיונו התקיף בפולמוס, והוכיח מבלי משים כביכול בכך שהוא, החכם מכל אדם עומד ביומו האחרון ומדבר בשער בת רבים על עומק חכמתו. כן, הכל שוטים, אבל גם סוקרטס שוטה. וראיה לכך: עצם דבורו על חכמתו בנאום ההתנצלות. וכי אין כל אדם בטוח בסתר לבו שהוא החכם היחיד בעולם וכל האחרים הם שוטים? כל אדם ואף סוקרטס אדם. אילו רצה סוקרטס היה יכול לכבוש את יצר ההתפארות בשעה חמורה זו, אבל הוא לא רצה, הואיל והוא רצה דווקא להוציא את כל רוחו מתוך שאיפה קדושה לאמת בשעה הקדושה של חייו. אני סוקרטס אומר, שהכל שוטים ואני החכם היחיד – וכך כל אחד ואחד מכם סבור כך. נמצא שנאום ההתפארות הוא הוא נאום הוידוי של סוקרטס, האני מאמין שלו, דרך של קדוש השם שלו. כל אחד מקדש את השם בדבר אמת זה, שהיה חשוד עליו ושנתפס עליו למלכות. מסתבר, שחטאו של סוקרטס היה לא כפירה באלים ולא הדחת הנוער מן האלים המקודשים. אלא מה? חטאו היה בכפירה בשכלם של הבריות. כל מה שטרח סוקרטס בשווקים היה להוכיח, כי כל איש יושב לו בסתר לבו כסיל. סוקרטס הוכיח את אמתו לא רק בדבוריו אלא גם במעשיו. כך מנהגם של קדמונים: בנוח עליהם הרוח הם יוצאים מגדר האדם ועושים מעשים זרים ומשונים ואף מתנהגים בשגעון. בשגעון התנהגו הנביאים בישראל. בשגעון התנהגו הפילוסופים ביון. דיוגונס הצטנף לתוך החבית. וסוקרטס התהלך ככסיל. מסתבר כי בעניני אמונה ודעות, בתורה ומוסר, לא היה סוקרטס יוצא דופן בקרב בני מדינתו. הוא האמין ולא האמין באלים ישנים וחדשים בה במדה שהאמינו ולא האמינו רבים מחכמי דבי אתונא. אולם נבדל מכל האחרים בהתנהגות ולא על כפירה באלים אלא על כפירה בנימוסים ועל חטא ההתנהגות המוזרה נתפס למלכות. הבלטת הכסיל שבאדם, שסוקרטס נהג בשיחותיו והדגים בהתנהגותו, קריעת הלוט מעל פני יקירי קרתא, השמצת שם המדינאים והמפורסמים, הסרת כתרי החכמים מעל ראשיהם, אלו הדברים שהרגיזו את בני הדור. לא קנאת האלים אלא קנאת כבודם של עצמם עוררה את נטורי קרתא של אתונא לחייב את סוקרטס במשפט. כיוון שאין מדרך חכמים לעשות דינים ומשפטים לכבוד עצמם בחרו להם לשון ערומים, שחסים הם לטובת בני הנעורים, השותים את המים המאררים של אותו מתנהג בשגעון וכבוד גדולים ויראת חכמים נכרתים מלבם. סוקרטס לא ניסה כלל להכחיש את האשמה הזאת, אלא ראה דרך לעצמו לעשות את מאשימיו ללעג.

כלום מה חטאו ופשעו בעיניהם? עניני כפירה באלים ובבני אלים (היינו, החכמים) הרי אין הוא כופר באלים ומסתבר שאינו כופר גם בבני אלים בכוח גזירה שווה של הסוסים ובני הסוסים (אף בהשוואת החכמים לסוסים, אם גם ברמיזא, יש צד של לעג), אלא מה יעשה אם אין חכמים. הכל שוטים המשוררים, חכמי החרשים, המדינאים וכל אנשי השם. וברמז סח להם שאף סוקרטס הוא שוטה גדול, שכן הוא מתפאר בחכמתו. אכן סוקרטס לא הכחיש את החטא שנתפס לו.להיפך, הוא הביא ראיה נצחת למאשימיו מהתנהגותו ביום הדין. בכך קדש את הרעיון שלו, קדש את השם והוכיח במופת מותו כי מאמין הוא באלים. כי מי נותן בלבנו את הרעיון? הוי אומר: הכוחות הנסתרים. והכיצד לא יעמוד זה, שרואה את תמצית האדם בדבר סתר היצוק בו, בתשוקת המסתורין שלו לכל מה שיוצא מגדר הטבע? אכן, עובד אלוהם היה סוקרטס עד אחרון לימי חייו. על כך תעיד עדות נאמנה גם התנהגותו ביומו האחרון, כל שיחו ושיגו אז. דרך כסל לא עזבתו עד רגעו האחרון. החכמים מדברים במשובה ומתנהגים בנחת, ורק בחדרי חדרים עושים העויות משונות ובסתר לב הוגים שטויות איומות, אולם מי אשר נגה עליו רוח קדשו והדימון השתכן בקרבו פיו ולבו, תוכו וברו, דבוריו וחייו שווים.

סוקרטס התיאש מן החכמה וראה את הכסיל מושל באדם. דעה זו הטיף ברמזי רמזים ואף שימש מופת לה בהתנהגותו ובכל העויה שלו. אבל מתוך רחמיו על הבריות הטיף לה רק ברמזים ולא במפורש. גם בנאום ההתנצלות גילה ולא גילה. הוא שילח ברבים מרעיונו, אבל את עצם רעיונו הוריד עמו לקברו.

א

חייבים אנו שלמי תודה לשפת אנוש, המשפיעה עלינו רוב טובה ובמדה נפרזה כזו, ששוב אין אנו משגיחים בה. טבענו לזלזל במה שניתן לנו בשפע. צא וראה עד היכן מגיע כפיון הטובה שבנו לאמרי פינו בהשוואה לפינוק הנהוג על ידינו בצלילי קולנו. אנו אומרים נעים כצליל, ערב כלחן, מתוק כניגון, ואין אומרים מחיה נפש כדבור. אדרבא הננו משמצים: מלים, מלים, מלים. וטעמו של דבר: מעטים יודעי נגן, אבל בחתוך הדבור מחוננים הכל.

נשער לנו אנושיות אילמת, שאין בפיה לא ברכות ולא קללות, לא תפלות ולא תורות, לא נאומים ולא ספורים, לא כתב ולא לשון – כלום אנושיות כזו לא היתה משולה לבהמה ממש, ואף ירודה הימנה? בהמה בלי כוחותיה של הבהמה, בלי תום לבה וכשרון הסבל שלה, בלי ישרה וזריזותה. בלי קוי הנאמנות שבאפיה וסימני הטהרה שלה. ויתכן כי אילולא הלשון לא היה אדם לומד שום דעת ומלאכה, אף לא דעת ההילוך ברגלים והשימוש בידים, לא היה רוכש לו שום כלי – והאדם בלי כלים הנהו היצור העלוב והאומלל שבברואים. כנגד זה מוצא אתה הרבה צפרים ועופות, שקולם ערב והם מטיבים לסלסל ניגודים מרכבים ומופלאים משמחי לב, ולא עוד אלא שיש מהם שזמירותיהם שימשו יסוד ודוגמאות־חקוי לחכמת הזמרה האנושית, אף על פי כן לא השיגו אמני הצליל שבבעלי החיים דרגה רמה של התפתחות ולא יצרו אפילו בבואה שבבואה מאותה תרבות אנושית מסועפת. אפשר שמקורותיו של הניגון בנפש עמוקים משל מקורות הדבור, אבל הצליל לא נתעלה, כמלה, למעלה של בונה עולם ולא עשה, כמלה, נפש להתפאר כשל נפש האדם. וכי משום שמותר האדם מן הבהמה והחיה הוא הדבור ננהוג קלות ראש דווקא במותר הזה?

שכל יש בראשנו והוא עץ הדעת שלנו, דבור יש בפינו והוא עץ החיים שלנו. בראשית היה לא הרעיון אלא המאמר. השם נותן תוכן. ניב שפתיים מכוון את הלך הרוח ומפרה חיי הנפש. אדם הראשון הוא אשר קרא בשמות וכשרון השמות הוא כשרון היוצר שבו. אפילו תאמר שעמעומו של מושג תובע את הגדרתו הרי מצד שני הגדרתו מעמיקתו לתוך־תוכו ואף יוצרת מושג חדש כפועל יוצא שלו. אמנם, יש חיים גם בעצם תהליך המחשבה, אבל מנות של חיות הן המלים המחושבות, המדומות, אם כי בלתי מבוטאות. ועדיין יש מקום לדיין אם אין המחשבה עצמה מין דבור, שיש בה חיתוך מלים, שאינן מתלבשות בניב שפתיים. מסתבר, כי כל התכני הוא דרך של בטוי. ודין הוא שניגמל מן ההנחה הנושנה, שרק הפה מדבר. מדברים כל האברים, כל פרפורי המוח וכל שרעפי הלב, דם נפשנו הוגה במלים ומצרף אותיות. תודעתנו, מבוע מחשבתנו, היא דרך של מבע. מתבקעות ביצי המלים ויוצאים מתוכן אפרוחי הברות. כל מלה קיימת בהווה מעוברת המון מחשבות. שולחן אינו לבוש לעצם מסויים זה בלבד בעל ארבע הרגלים. במלה שולחן מקופלים מושגים ותכנים לאין שיעור. לא מוחנו הוגה דעות אלא המלים הוגות אותן. המוח הוא הפטיש, המפוצץ את המלים ומתיז מתוכן זהב המחשבה. כל אטום של מלה משהוא מתפוצץ עלול להחריב עולם או לבנות עולם. אין מזמור שירי משובב ומחיה מן המלה מזמור, מן המלה שיר, מן המלים משובב ומחיה. אפילו המלה אין יש בה טעם גן עדן. ובדין אמרו קדמונים שהעולם נברא באתא קלילא. רצה לומר, באותו אטום שבמלה האחת, שיש בו עולם מלא. קל וחומר שאין תולדות התרבות אלא תולדות שימוש הלשון. התפצלות הלשונות מסמלת ומדגימה את התפצלותה של תרבות זו לפי ייחודי טבע, נוף, אקלים ואופי. כל תופעות פני וחוץ, חומר ורוח, נגלה ונסתר, מוטבעות בתוך שפת אנוש. תבקש מאת האלמוני שיפסוק לך פסוק אחד ומיד תדע בן איזה עם וגזע הוא, באיזה חבל עולם נולד ומה טיב מולדתו. כל המכורה וכל המסורה מצטלמות במלה אחת של איזו לשון שהיא. אם בעל הבחנה אתה תדע להכיר לפי ההגה וההברון את אומנותו של האלמוני אם שוכן יבשה הוא או יורד ימים. המלה היא אספקלריה הבהירה ביותר להסתכל על ידה לפני ולפנים של הנפש. היא לא רק טבועה בגושפנקה של האישיות, אלא היא הגושפנקה או האישיות עצמה.

הדבור לעולם חותמו אמת. אם כי שקר מביעים באמצעות השפה הרי השקר המתבטא באמצעות הלשון הכסוי עליו מובטח פחות מאשר כשרון החפוי שיש על השקר בדרך הנגינה. אוזן מלים תבחן. אבל מעטות האזנים המבחינות צלילים. הנגינה מרוממת אותנו, מעדנת את חושינו, יוצרת זרמי התלהבות לתוך נשמתנו, אבל פעולתה לסירוגין. היא מתלקחת בנו כניצוצות בודדים, שאינם נחרזים ברציפות על חוט אחד, שיש בו משום חוט השני של כל ימות חיינו. אפשר שאדם יהא מנגן במתיקות נפשית יוצאת מן הכלל בנוח עליו רוח השיר ושיהא בכל יתר שעות החולין מר מני מר. אולם המהלך מן הדבור, מחיתוך הדבור, לאישיות המעשית אינו רחוק כל כך. האדם הממשי ניכר לאלתר בדבורו שיצא, ולא בניגון שנצטפצף לו, מפיו. צלילים שופעים ממרחקים ורק ממרחקים. אולם הדבור הוא גם רחוק וגם קרוב. עולם הניגון הוא העולם המדומה, המרחף בזכרון, איזה גוש של געגועים וכיסופים, הויה הוזה. אולם עולם הדבור, עם שהוא יונק מספירה של מסתורין, הנהו יש גמור, קשור ומשולב בכל ההויות הגסות והממשיות. אין הרוחני שבו צורר את שכבת החומר שעליו. הניגון, הפועל עלינו, מעבירנו לעולם אחר, והדבור הפועל עלינו, עושה אותנו יציבים בעולם הזה עם שהוא מעניק לנו כשרון הזיקה והמגע לעולמות החן.

הנגינה היא זכירת מה ויקיצת מה, שהיה אבוד או רדום. ובכן, היא עבר, או, נכון יותר, היתז של קדומים, הפורץ לתוך ההווה. אנו אוהבים את הנגינה כשם שהננו מתנים אהבים עם עברנו הפרטי או עם עברה של האנושיות. זהב הנגינה שופע מתוך תור הזהב של העבר ומגן עדן של הילדות. הדבור הוא הווה, הבגרות. ולא מן הדין הוא שנשפוך את כל אוצר אהבתנו על בן הרשף, האורח הבא מן המרחק ונזלזל בבן משק ביתנו, העומד עלינו תדיר לשמשנו, כשהוא מלא וגדוש בינת החיים. כגצים פורחים לעומת אש התמיד היא הנגינה בהשוואה למתנת הדבור. המלים לא תדענה תנומה, ואם כי גם הן חולמות הריהן חולמות בהקיץ. הן חרותות בזכרוננו תמיד במצב הכן, אם כי רק בחסד ההשראה ימריא הנואם לשיא אמנותו לחצוב מדבורו להבות אש. השימוש ברבוי תפקידים אינו מוּם בדבור אלא יתרון הכשר. ככוחו לחולין כך מעלתו בקודש. כשם שהוא נחתך בבטויו בשפתיים לאוזן השומעת כך הוא מנסר בשרעפי לב ואף בחלום ובחזיון לילה הוא שומר את חוקיו וסדריו. עם דופק לבנו לא ישבות אף הוא. מעינות הניגון עתים נעולים עתים פתוחים. ואילו מעין הדבור נובע באדם ללא הרף. יש גם שתיקה נמלצה. ויאמר בעברית מוסב גם על הרהורי לב.

חיתוך הדבור מצוי בפי כל, אבל נועם הדבור וכשרון הבטוי אינו נחלת הכל, אלא, להיפך, הם יקרי מציאות אפילו מקול נגינה ערב. נדירים ביותר היודעים לדבר כהלכה, לבנות משפט כתיקונו ולשבצו לתוך מסגרתו הנאותה. רוב בני אדם, אפילו מהירי דבור הם, אינם יודעים מה נושא ומה נשוא בשטפם הלשוני, מה מחוייב הבטוי ומה השתיקה יפה לו. תמה אני אם עשרה מקרב המאה מבינים את פירושן של רוב המלים היוצאות מפיהם. במשכילים הכתוב מדבר, הדיוטות על אחת כמה. הרי הבריות משתמשים במטבעות ניר או כסף, שאינם מבינים בהם, לא בחמריהם ולא בעשויים, אלא במספר הטבוע בהם והמציין את שוויים העובר לסוחר. הוא הדין במטבעות לשון. המלה כציון, כמספר, כערך לחליפין, מובנה להם, אבל אין להם מושג על חמרה, על תכנה, על דרכי התגבשותה ועל החיים הפנימיים המפכים בה. לא לחנם נתעטרו הרבה בספרי ראשונים ואחרונים בפירושים, הדורשים תלי תלים על כל תג ותג שלהם, הואיל ולעולם אין בטחון, ששניים מכוונים במלה אחת אותה הוראה עצמה. לא רק דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, שכל מלה ומלה שבהם יוצאת למשמעויות לאין שיעור, אלא אף דברי חול כך הם. צבור שומע ניגון או מזמר יחד ניגון – מדמה כל אחד מהם, שהוא וכל יתר האנשים שפכו את לבם בניגון הזה לתוך אגן אחד וכולם יחדיו קלעו לנקודה האחת. הנגינה מאחדת, הדבור מפריד, הואיל וכל חלק הימנו שואב בבת אחת ממקורות שונים. השיחה היא בירור. אולם כל שיחה גוררת אחריה בירור נוסף לעצמה ובירור לבירור, וכך עד אין שיעור. ובסיכום הכללי טוענים תמיד בני אדם, שלא ירדו לסוף דעתם. סתומה הנגינה ומעטה בה אי ההבנה בהשוואה לבלבול המוחות המצוי בדבור שענינו המפורשות. אי אתה מגיע אפילו אל הפשט בלי פירוש מעמיק. אולם נוסף לפשט יש דרש, רמז וסוד, שנאחזים בהם לא רק חכמי הפרדס. כל איש ששפתו אתו עושה בה לפחות שני שימושים הסותרים זה את זה. הוא מבטא את הרהורי לבו ואף מחפה עליהם. הנגינה מגלה לעולם ומערטלת, ואילו הדבור רובו טשטוש, הבלעה, כסוי. אילו הלשון היתה מערה מפה לאוזן את תכני הלב כמות שהם היה אולי עוד מקום להבין את הזלזול בה משום טבעו של אדם להיות גס במשרתיו הנאמנים. אבל כל לשון היא לשון ערומים. אין היא כלל משרתת פשטנית. מה שהיא מעבירה מאדם לאדם אינו כלל בחזקת מתן ודאי ומוחלט. גברת נוכלת היא. מצד זה לפחות יש לנהוג בה יראת הרוממות, שהרי מדרכנו לכבד את בעלי התככים. דומה, הלשון מקיימת בעצמה לגבי האדם עם עקש תתעקש. כיוון שאין הוא חולק לה כבוד ואינו נוהג בה אימון אף היא מתהלכת עמו בקרי, מבלבלתו בשטף מרצה ומירוצה, מטילה לתוך פיו דבורי כשל ומלים שוטיות, שהסרק מצפצף מתוכן או שהאיוולת מבצבצת בהן ושכתוצאה מכך האדם מאבד את שליטתו על דבורו ומגיע לידי ערבוב ענין בשאינו ענין או לידי טשטוש גמור של הנידון.

ענין השלא מן הענין תורה גדולה היא. אפילו הפקחים שבבני אדם, אינם יכולים על הרוב להתרכז בנושאם ומבלבלים על אפם ועל חמתם. פלוני בר דעת ובעל הגיון הוא לכאורה, אף על פי כן כשהוא פותח את פיו מיד הדבורים יוצאים משם דחופים ומבוהלים ומעורבבים, הטפל דוחק את העיקר, הוא מאריך במקום שראוי לקצר ומקצר במקום שראוי להאריך, ועל הכל סוחב לתוך השטף מה שאינו כלל מן הענין או סותר אותו. אומרים שיגרא דלישנא ושיטפא דלישנא ופליטת פה ושגגת דבור וכשל בניסוח וכיוצא בזה, אבל בסיכומו של דבר רוב שיחנו ושיגנו עם הבריות הוא מין בליל של מלים, סבך ענינים, הנוגעים ויותר מזה אינם נוגעים זה בזה, שעטנז של פטפוט ולהג ומיעוט שבמיעוט דברי טעם והכרח. כל מקרה של שגגת דבור לחוד הוא אולי ענין מקרי, ואין מן הצורך ליחס לו חוקיות, בחינת גזירה על הלב שיגלה תמיד את מצפוניו. אבל כלל הבלבולת שבמערכי לשון, אותו אי הכשרון המזווע לדבר כהלכה, המציין את רוב הבריות, לאחר שמין האדם מלמד את לשונו במשך יובלות לאין מספר לשימוש מילולי, הם בלי ספק תוצאה מן היחס של זלזול, שאנו נוהגים באוצר לשוננו. אין אנו מכבדים אותו – לפיכך אן הוא נשמע לנו ומכשיל אותנו על כל צעד ושעל. אין לנו שפה ברורה הואיל ולא בררנו לנו את יקר ערכה של הלשון, את החמדה הגנוזה בה ואת אור היקרות הנאצל ממנה עלינו. הכל יודעים, למשל, שהלשון מרוממת אותנו על כל יצור, שבזכותה עשה האדם את כל החיל והגיע למעלת קונה עולם, אבל כמה מעט יודעים אנו להעריכה מצד עצמה כערך מרומם ולא כמטבע לקנין. איננו מעלים כלל על דעתנו, שאף את הלשון חייבים אנו לקנות תמיד בכל עת ובכל שעה כמו את העולם. כסבורים אנו בטעות, שהיא נתונה ומוחלטה לנו מאליה לאחר שרכשנו לנו ידיעה בפירוש מליה. אבל כלום פירוש המלים קבוע ועומד? כשם שהעולם משתנה חדשים לבקרים ואדמתו טעונה חרישה וזריעה בכל מחזור של שנה, ולפי תקופות השנה בשביל שתתן את יבוליה, כך הלשון מתקשטת ומתעטפת בפרחים ובצמחים בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה ואף בכל שעה ושעה. שולחן בשיחתי עם ראובן משמעותו שונה מאשר בשיחתי עם שמעון. שולחן גבוה של חסידים ענינו נבדל משולחן האורחים או משולחן של השולחני. אף הלשון נושמת באין סוף. היא סופגת לתוך כל מלה משלה את הלכי הרוח של הבריות והמצבים. אולם כל הבא לקצץ בה ולצמצמה על מצע של הארעי, של החלוף והחטף, כל נמהר ברוחו החוטף ועושה אותה פחז כמים, מיד נכשל בלשונו והדוחף נהפך לנדחף והריהו מתגלגל במורד ופיו מכשילו בכל מלה ומלה. הוא מערבב ענין בשאינו ענין. רמז הוא לו, שאמנם קל דעת הוא ושאינו משיג בשכלו אפילו מה שפיו משיג בשיטפא דלישנא, שעולמנו אין סופי ושכל הדברים משולבים זה לתוך זה ומשתלשלים זה מזה.

אנו רואים הכל בלשון ורק את העיקר איננו רואים בה. גשר בין הבריות, מליץ בין אדם לחברו, מצבת סימנים וציונים ומתן שמות. אבל הרי היא משמשת בתפקיד יסודיי מזה. היא נשמת הדברים ונשמת האדם. בה אדם מדבר לא רק אל חברו אלא גם אל עצמו ואל היקום. לא תחבורת חוץ בלבד אלא גם תחבורה בפנים הנפש לא תיתכן בלי הגיגיה. בדלייה שואב המוח מתוך הלב ואף משאיב את הלב. אין שום חוש באדם שאינו נזקק לשירותה. אף אצבעותינו ומבטינו לשונות הם. אין הכאב אלא תו מילויל, המצלם בזכרון את הסלידה מתחושת החבלה. אף תחושת החבלה היא תוצאה מן הדמוי המילולי שקדם לו. מכל מקום הפחד מגדיל בהרבה את הכאב. כאב הוא אופן בטוי. האבר החולה נותן קולו. הרצון צר תחילה את העצם הרצוי באותיות הנפש לפני שהוא רוצה בו. הידיעה היא תבנית מילולית. הלב אומר, החושים לוחשים, היצרים תובעים, הרוח הוגה. כללה של המציאות היא הנחה ציורית כתובה באותיות. אותות השמים. והשמים פרושים כספר, הכוכבים קורצים כנקודות. עם עולם היה גאון עולם, בקדשו את הכתב. העולם נוצר, פירושו, שהעולם נכתב. השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. אפילו יום ליום יביע אומר. הכל בדבור ומפי הדבור.

יש בזים למלים ומעמידים כנגדם את היצרים. יצר לעומת דעת, חיים בניגוד לתבונה, הרגשה בהיפוכה של תודעה. ואין אלו אלא דברי הבאי. כלום יצר אינו מכיר עצמו? אילו היצר היה לאמתו סוס עיוור, כפי שמשערים אותו, היה בכל רגע ורגע נופל לתוך מהמורה ושובר לו זרוע וקדקוד. העולם הזה הוא תהום חפורה – וכיצד יכול היה היצור להחזיק מעמד, אילולא ניתנה בינה יתירה גם בסוסים שבנפשו? אין היצרים אלא מושגים מגובשים. ואין המושגים אלא מונחים שנתהתכו בחום התאוה. אף התאוות יודעות למה הן מתאוות. המלים השנונות הן שני התאוות. ואף בתאוות יש חלונות ואשנבים, שדרכם הן מתפרקות. ותדע לך, שנבדל האדם מבעלי החיים ביצריו, שהבהמה והחיה משתוקקות רק אל מה שבסמוך להן, שמדליק את בשרם במגעו המוחשי, ואילו האדם שואף מתוך הכוח המדמה שבו גם אל הרחוק והמפשט. בעלי החיים יש להם תאניות עונתיות, אנוסות על פי צו הטבע. ואילו האדם מוזמן מפי עצמו כל אימת שיכיר יתאווה. הוא יודע את מבוקשו, הוא שומע קול דמו אם אין קול שכלו נותן לו אישור. האדם מרגיש זמן על שום שהוא יודע זמן. הבהמה שאין לה דעת מסתבר כי גם הרגשת הזמן אין בה. היא מרגישה מסתמא מה שהוא בעמעום הווה, אבל אין היא מצרפת לו עבר ועתיד. ייתכן כי אין היא משיגה כלל חיים והויה אלא מין של התהוות, לידה בלתי פוסקת או גסיסה אריכתא, שכן כל רגע ורגע ניתן לה במפורד. אבל כיוון שאנו רואים שאף שור יודע קונהו, אין אנו יכולים להניח שאין לו אלא רגע ללא כל השגה של רציפות. ורציפות היא חבור, היא כתב ולשון. לפיכך חייבים אנו לומר, כי במדה שיש דעה גם בבעל חיים יש לו גם לשון וצירופי מלים, היינו רעיונות. ואין זו אלא צרות השגה לייחס מחשבות ללב אנוש בלבד. אין אנו מבינים את שפת הבהמות והחיות – וכי מכך ראיה שאין להן שפה? אף את שפתנו שלנו איננו מבינים כל צרכה. הדבור הוא אבי הרעיון. והואיל ובעלי חיים מדברים, וסימן לכך, שאנו מדברים אליהם מתוך בטחון שמבינים אותנו, מכלל שיש להם הרגלי מחשבה. בנשאנו תהלה למלים עלינו לישא אותה לא בשמנו בלבד אלא גם בשם בעלי החיים, המדברים מתוך גרונו של האדם. האדם הוא שליחו של כל עולם החי והרבה מן המלים והבטויים שלו הם פשוט חקויים לשפת בהמות וחיות.

ב

רבים חטאי הלשון ומראות נגעיה, וכוח השקר הוא, כמובן, אחד העיוותים הגדולים הטבועים בה. אבל תמה אני אם יש טעם והגיון בשסוי הרב, עד כדי תביעת נדוי, הנהוג כנגדה בפי בעלי קטרוגים שונים. ובמיוחד מתמיהה הדעה, הרואה בלשון בשל קוי שחיתותה משום סרח העודף, שאין לו יסוד נכון בטבע האדם. הדין עם הדעה שכנגדה. על שום שהלשון היא חטיבת טבע צומחים בה לקויים ותחלואים מרובים והיא עשויה לעוות את דרכיה עד כדי לצאת מעוצם הסטיה לתרבות רעה. אם לפסול את הלשון משום שיקרותה, למשל, הרי יש להטיח דברי כבושין גם כנגד השמש, המוליכה על הרוב שולל בחזיונות שרב, כנגד הנשיאים והרוח, שאינם מביאים את הגשם, כנגד האדמה אם כל חי, שאינה עונה לעמל האדם, לפי הברית הכרותה בינינו לבינה וכנגד הבריאה כולה, המכזיבה אותנו לעתים תכופות. וכבר היה מי שאמר כל האדם כוזב ואף על פי כן לא נוציא מכך את המסקנה, שיש לפרוש לחלוטין מעדת האנשים הרעה ולהתבדל ממנה לחלוטין. ואילו חכמי מוסר גוזרים פרישה גמורה מהלשון כעונש על חטאיה. נשער לנו לשון שהיא כולה צדק ואמת, שאינה מסוגלה כלל לבטא דבר שקר, האנוסה להיות תוכה כברה בגזירה קדומה, מה מקום היית מניח לבעל הלשון, האומן שלה, שנועד לצור את צורתה וללוש מתוך ידיעה ובחירה את תכנה ותבניתה? הניב האנושי הוא תו החירות של האדם. חומר גלם יש לו בפיו, שהוא, היוצר, מסוגל לעשות בו כחפצו, לחצוב מתוכו פסוקים גאים, הממריאים אל על כבעלי כנף בצווחה עליזה או לבטא בו הגות לב חרישית ושפך שיח נוגה, לבנות בו היכל מחשבה כמו רמים, גבהם כהררי אל או להקציע משפטים כתהום רבה, להמטיר את מליו כאשד של אש או לחרוז אותם בנחת ובענוה קו אל קו וצו אל צו, לחבר בו פרקי תוכחה או מגילת נחמה, שיר השירים או קוהלת. בשום ספירה אחרת האדם אינו מרגיש עצמו בן חורין כבספירת הלשון – האמנם נאה היה יותר אילו ניטלה זכות מאתנו מלכות החירות הזאת? ברשות הבטוי הננו מרגישים את טעמה האמתי של הבחירה והנפוי הנתונה לנו. אשרינו שאיננו עבדי לשון, שיש לנו הברירה לשקר. על ידי ברירה זו הננו מגיעים למלכות האמת והיכולת בידינו להקים את האמת כמפעל אישי. אלוהים יצר את העולם, והאדם יוצר את האמת, יכול ליצור אותה בכל שעה ורגע. וכי מוטב היה אילו יצר אלוהים את האמת שבפי האדם כאחד עם יצירת גופו וכל נברא אנושי היה קשור ומכופת אל אמתו כדרך שהוא קשור ומכופת אל גזרת גופו ואל קלסתר פניו? החיים והמות ביד הלשון, אולם הלשון היא רבונית לעצמה. היא יכולה להגיד הכל, אם כי הגוף אינו יכול לעשות הכל. היא יכולה לבטא מלה אחת שהיא נצח או אלמות או אלוהים, אם כי הפה הדובר את המלה הזאת והמוח ההוגה אותה אינם מסוגלים להשיגה. ובכך הלשון משמשת רמז והוראה לאדם: ראה עד היכן גדול אתה בכוח, אם כי הנך עוד קטן בפועל. עמוק אתה הרבה יותר מכפי השגתך, הואיל ולשונך בך. אי אתה יכול לטפס על הרריה ולמדוד את תהומותיה, אבל היא בכל זאת חלק ממך. אפילו תינוק מבטא מלים שהן יסודי עולם. ולפיכך מחמם אותנו הבל פי תינוקות ואף מפתיענו לאין שיעור. בגמגום העולל הננו רואים בעליל את נס הבריאה ואת המופת להתחדשות היצירה בכל הרף עין. המלים, כתוב בספר היצירה, הן אבני ההויה. ולאמתו של דבר, כלום רק הכוכב המאיר מגיה את דרכנו ולא גם המלה כוכב הכתובה והמבוטאת? אמרת כוכב הדלקת מאור. בטאת פרח אתה מרגיש ריח ניחוח. מתוך המלה מעין אתה שומע קול משק. והמלה שקר מזהירה גם כן באותיות האמת, שהרי בעמידתה לפנינו, בחבור המתמיד הקיים בין שלוש אותיותיה, בתכנה שאינו מש ממנה לעולם, היא מכריזה לפנינו בקולי קולות על מציאותו של הקיים לעד. שקר הוא שקר והיה כזה מאז ומעולם ויהיה כזה עד אחרית הימים.

מכאן אנו למדים כמה גדול כוחה של האמת, שכל הדברים שבעולם מעידים על יציבותה. ותבין אם כן על שום מה לא נוצרה האמת כבריאה לעצמה. שהרי הכל טבוע בחותמה והכל מפרסם את קיומה, נמצא שהיא נוצרת מתוך כל הדברים שנוצרו. העולם כולו נתון לנו, אבל את האמת עלינו לקחת לנו בידיים לחצבה מתוך פנימיותנו ובבחירתנו. דומה, שהטבע הגדול אדיש לאמת, הואיל ואינו רוצה להסיג את גבול האדם, שהאמת היא מלכותו והלשון היא דבר המלכות הזאת.

משאנו תולים שקר בלשון איננו נאמנים כל צרכנו למציאות. וכי רק במלים הננו דוברים שקר? עשוי אדם לשקר גם במבע פניו, בהתנוצצות עיניו, בארשת בת צחוקו ובכל תנועה והעויה משלו. ואפילו בשתיקה אפשר להפיח כזבים. וכנגד זה מעלה ללשון, שעל אף כל המאמצים להטותה לחפצנו ולהפכה למכשיר של כזב, היא מגלה על הרוב מה שאנו רוצים להסתיר ומפילה אותנו בפח. הלשון מלשינה על השקרן על אפו ועל חמתו, היא או הקול שבו היא נאמרת. מתחת לכל הטיח של הרמאי, לפי נטיית משפטיו, לפי הקשר או רפיון הקשר שביניהם, לפי פימוטי מלים ופליטות פה, מבצבצת ועולה כוונת הרמיה. יש מין נסיוב בלשון הפועל כנגד השקר. משולות המלים ללבנים – והשקר עני במלט. על כרחו הוא לווה תמיד מקצת דבק מן האמת, איזה ניצוץ. והניצוץ הזה נוטל אותו בשבי. מפליא ביותר, שכל מלה היינו, כל לבינה, לחוד, הריהי אמת מצד עצמה גם בפיו של השקרן, נמצא שהלה מסוגל לבצע את זממו רק באמצעות המלט שאינו שלו. השקר פועל תמיד בכלים שאינם שלו. לפיכך קשה לו להחזיק מעמד לאורך ימים. על כרחו לבוא לידי פשיטת רגל. וכל מפלה שלו היא תוצאה מן המכות, הניתכות עליו מידי הלשון, הן הלשון שלו והן הלשון של האמת. אילולא הלשון שבפינו היה השקר האנושי, הבא לתוכו של דבר, לידי גלוייו לאו דווקא בדבור בלבד, מבוסס הרבה יותר בעולמנו. אולם צדקה נעשתה לנו, שניתנה לשון בפינו והיא שנלחמת אפילו בפי גדולי השקרנים את מלחמתה של האמת. ולא עוד אלא שבאמצעות הלשון אפילו השקר נהפך למכשיר האמת ופעמים הוא עושה שליחויות, שהן למעלה מכוחה. מיטב השיר ומיטב האגדה יונקים מן הכזב. והכיצד נעלה על הדעת לשון המחוייבת אמת מעצם ברייתה? בלשון כזאת לא היינו אומרים שירה ומחברים אגדות. בלשון כזאת לא היינו מסוגלים להתרומם מעל למראות הנגלים בשביל להגיע לאיזו השגה במסתורין. האדם היה מדבר אמת, אמת תמיד, אמת ההולמת את המציאות הקטנה שבד' אמותיו, אמת הקוראת לשולחן שולחן ולכסא כסא, אמת המוסרת את העובדות הפעוטות כהויתן, כגון שאתמול בבוקר ירד גשם ולא ברד מן השמים, שפלוני הכלב נבח הראשון ולא חברו, שתרנגול של השכן קרא בבקר בקול ממושך ולא התרנגול שלו, וכיוצא בזה דיוקים ודקדוקי עניות, אבל לא היה מתחצף, למשל, לשקר ולומר: אני ראיתי את אלוהים, אלי נגלתה השכינה, במעמדי נפתח הרקיע. מכיוון שכך אפשר שלא היה מעלה כלל על דעתו את מציאות אלוהים ולא היה בא כלל לידי בטוי שמו. היה אולי בקי וחריף בכל עניני העולם הזה, ולא היה בודה מלבו שום מציאות אחרת. לא היה בודה מלבו את עולמות היופי. אילולא השקר הקדוש לא רק שלא היינו משיגים שום יופי אלא האמת עצמה היתה כה קטנה ומציאותית ואדמתית, שהיתה פשוט מכוערת. ולא זו שלא היו מכבדים אותה יותר מאשר בזמננו, אלא ייתכן, שהי שונאים אותה עוד יותר מאשר עכשיו. קל וחומר שאיש לא היה מוסר את נפשו על זקנה מכוערת זו, שידי הכל ממשמשות בה. בזכות השקר הקדוש אף האמת זוכה לקרני הוד ולמעמד של קדושה. מי קשר לנו את כל עטרות הנוי ומי טווה לנו את כל צעיפי האגדה, אם לא הלשון, המרחפת בת חורין בתוך ערפלי הבריאה וגונבת למעננו ניצוצות?

נובלים כל הפרחים שבעולם, אבל אין בליה לפרחים הכתובים באותיות הלשון, בקיץ ובחורף לא יכהה הדר זיוום, שלהבות ושטפונות לא ישלטו בהם. שלחת בהם אש אותיותיהם פורחות ומתקיימות באויר כמם וסמך שבלוחות. אף מול מבול הדמים הניתך בעולם הננו עומדים ושומרים על פרחי לבנו, העשויים בתבנית האותיות. שני הזמן חלו בכל מצבות האבן והשיש ולא פגעו אפילו כקוצו של יוד במלה אחת אנכי ובכלל עשרת הדברות, שנמצא חרות שבלבבות. שפת האדם היא השומרת על צל האדם ורק בזכותה יצא האדם בשלום מכל מדורות הגיהנום ומוקדי האש, אשר ערכו לו בכל העתים. הררי קרח נערמו בעולם, ערימות חללים, גושי עלבונות, הדמיון המבעית יכול ליצור לו תמונת כליון לכל יושבי תבל, אם נותרו שניים ואחד אמר לחברו בתוך עמק הבכא הזה: נעשה שלום – ומיד העולם התחיל פורח מחדש. בשתי המלים “יהי אור” כלולים עולם ומלואו. האות לעצמה היא אמת העולם. שלוש אותיות בחבורן יחד הן יסוד ושורש ובונות פועל. ואפילו שתיים מהוות שם עצם. הלשון לא רק חותמה אמת אלא היא התגשמותה של האמת עלי אדמות. אנו יכולים לשער לנו חורבנו של העולם כולו, הכל ייהפך לתוהו ובוהו, אבל הלשון אינה עשויה להיחרב. כל זמן שהיא מרחפת על תוהו ובוהו זה רוח אלוהים מרחפת בעולם. ונמצא שאף העולם קיים. עמים עתיקים רבים נשמדו מעל פני האדמה, אבל לשונות עתיקות חיות וקיימות. וכיוון שהאמת היא קיום הרי הלשון אמת.

הרבה חרדה אתה מוצא אצל יראי שמים לטהרת הלשון וגדולי בעלי המוסר מזהירים וחוזרים ומזהירים על שמירת הלשון והנאמנים ביותר לשיטתם מעמידים את השתקן במעלה עליונה בקרב הצדיקים המזכים את הרבים ומחברים רבים של שבחי צדיקים מדגישים ביותר את חין ערכו של הצדיק, שלא הוציא כל ימיו הגה מפיו משום חשש עבירה על נקיון הלשון. בהפלגה זו עד כדי קיצוניות בשבחה של מדת השתיקה אתה רואה, כבכל משקפת מגדלת, את שרשו של הענין – שורש זה כולו רקוב. החרדה היתירה על הלשון מטעמי יראת שמים מעידה אמנם על יראת שמים ואולי גם על אהבת שמים, אבל היא מעידה גם על אי אהבה לאדם. כל החוסך מחברו מענה פיו גרוע מזה שחוסך מחברו בגד, פרוסת לחם או כל מתנה שהיא. קודם כל מצפים הבריות זה לזה לשמוע איש את קול חברו, הקול הוא ראש הגשרים שבין אדם לחברו. קול שבאדם מפיג את האימה אשר מסביב. הקול הוא שמוציא את העולם מכלל ישימון ועושה אותו למקום ישוב. אותו צדיק, המונע נדבת שפתים לאדם כערכו בשביל לזכך את לבו ואת כל הרהוריו לבורא, הריהו פזרן לאלוהים על מנת להיות כילי לבני אדם. הוא מוכן לתת את כל חלבו ודמו – שהרי שרעפי הלב הם חלבנו ודמנו – לעליונים ובלבד שלא להפריש אף “צפרא טבא” לתחתונים. וכל כך למה? שמא לשונו לא תהיה חס ושלום נקיה כל צרכה, שמא יפול חלילה רבב כל שהוא על בגד השבת של לשון הקודש שלו. נקיות יתירה זו אף היא דרך של שגעון או של רוע לב. צא וראה, בעלי המוסר הללו ניסוח מצאו והניחו: דבורים בטלים! ונוסחה זו מוקיעה את נימוקיהם הנסתרים של הצדיקים האלה, שבחינה מעשית להם. בדומה לאנשי עסק, הרואים תכלית החיים במשא ובמתן ובעשיית רווחים ומתיחסים לפיכך בבוז לכל שיחה נאה, שאין עמה רווחים או טובת הנאה כל שהיא, הפסולה משום בטלנות, כך אנשי העסקים לעולם הבא חוששים לבטל כל רגע זמן, שאפשר להרויח בו מנה יתירה בצדקות ובישרנות, על שיחות חולין. אבל הרי בשיחות חולין אלו נדלקות נשמות, החברות מתרבה על ידיהן בעולם ובני אדם מגיעים לדרגה רמה של שותפות הלבבות. צדיק שותק, צדיק החס על כל דבור שלו, הזהיר וזהיר בסיג לחכמה, הרי קודם כל הנהו נמנע מלהנות את הבריות בתנובת נפשו. אמנם, יראים מעמידים דברי תורה כנגד דבורים בטלים ועדיין הם מניחים דרך של התחברות בין הבריות. אולם היראים הגדולים גוזרים אפילו על שימוש הלשון בדברי תורה גזירה שמא לא יתכוון הדובר לשם שמים ושמא ייגרר מתוך כך לדבור במילי דעלמא. דעת פרושים, שהלשון עשויה רשת של מעשי עבירה ומלאה פחים ומהמורות. מוצא אתה בה רכילות ולשון הרע ומלי מגונות ושקר ורמזי תפלות ושפת חלקות ואמרי חנופה ונוסף לכך דברים בטלים. מי יעמוד בפתוייה של זו? רק שומר פיו ולשונו שומר את נפשו. אבל גם השמירה טעונה שמירה וסייג מחייב סייג לסייג. עשויה הלשון כמין צרעת ממארת, חטא הקדמון דבוק בה. ואין מתירים להשתמש בה אלא לשם איזה תיקון. מותר להתפלל, אבל אסור לדבר. מצווה לברך לבורא יתברך ועבירה לומר “שלום לך, אדם!”. אין דרך פרושים אלא מסקנה מרחיקה לכת מהלך־מחשבה, המקובל אצל רוב הבריות על סורה הרע של הלשון בשימושה שלא לצורך. הללו מקדישים את מתנת הדבור לשמים והללו מסייגים אותה רק בצרכי עסק ומסחר או המדע השימושי ומשמצים כל הרצאה, המעוטרה בשפת־פרחים. אלא מדירים הנאה מהלשון משום טעמי נזירות ואלה גוזרים על שעשועי לשון מפאת חסרון המועיל שבהם. אלו ואלו רואים את כשרון הדבור היפה כחילול ונביחה. הפה הוא דבר טמא או טחנה ריקה. וכבר הגדיר בן האלוהים את הפה כבית היוצר של נבילות וטריפות. וכך נמנו וגמרו הן אנשי דת והן אנשי העולם, שהפה הוא רשע או פועל בטל, גנב או קוביוסטוס, שוטה ועבריין. וככלב שוטה יש להחזיקו קשור בשלשלאות.

לא נחה דעתם של יראי השם עד שגזרו גם על המחשבות הזרות או על המחשבות הבטלות. ולפי שיטתם הדין עמהם. אף המחשבה עשויה בתבנית של מלים ההגויות באותיותיהן. ומי שענה את כחשה של המלה חייב ליתן דופי גם בשרעפי לב. נפשנו אינה מהימנית עלינו. הטומאה דבוקה בנבכינו. מה שהנפש חושבת לתומה הוא טריפה־פסול. ובכך השיג הלעז את תוך תוכו של האדם. כיון שהאדם אינו שלו ואף לא של העולם אלא של אלוהים. כולו קודש לשמיים, הרי מן המדה להגעיל את כל המוח ואת הלב לכרסם עד השורש כל נדנוד של הרהור חול, שכן כלי קודש זה אסור להשתמש בו לצרכי חול. לאחר שאנו משליכים מפינו את לשוננו דין הוא שנשליך גם מתוך מוחנו את תוצרתו. אם אנו מטמאים את השפתיים, המשמשים תכלית לעבודת המוח, הרי המוח העובד למען התכלית הטמאה הוא גופו טמא. אכן, החיים והמות ביד הלשון. פסלת את לשונו של אדם לא שבקת לו חיים בכלל הפסלנות מפעפעת לתוך לשד עצמותיו. על משקל מלים, מלים, מלים אנו משמצים ואומרים: רגשות, רגשות, רגשות. וכך עושים באמת אנשי מסחר וקנין שבין החילוניים, הצועדים ברוב הערכותיהם אחרי הפרושים, השולחים את לחם העסק על פני המים של העולם הבא והגן־עדן, כיוון שהם רואים בלוי־עולם בעסקי לשון ומליצה הריהם מחרפים בקול רם את ההגיגים הבטלניים, את מהלכי הרוח ואת חיי הרוח ואת תשפוכת הרגש. אנשי עסק, בין שהם צוברים רכוש בנכסים ובין משמשים את המדע החמרני מתוך צבירת רכוש בידיעות, לועגים לכל מה שיסודו בהזיה, שיש בו משום מזון לנשמה בלבד. החושניים והפרושים מקיימים על הרוב בינם לבין עצמם ברית שבלא יודעים. אלו ואלו מבטלים את ערך הדברים, שאינם מצמיחים פירות בעולם הירא והחרד: מה אומר ומה אדבר בפני אלהים והוא כבר אמר הכל? דעת החמרן: למלים אין חומר, הן פורחות באויר ואינן מהוות כוח. תפארת המליצה נקלה בעיני הכל, על שום שאין בלבבות אהבה ללשון, שהיא יקר סגולתנו. זה הכלל: דברים אהובים הננו מעטרים ומקשטים אותם בכל התכשיטים שברשותנו ואיננו חוששים כלל. אדם מעניק לאהובת לבו אבני־חן למליצה. את לשוננו איננו אוהבים ולפיכך הננו מפגיעים בה את כל הקלקולים התלויים ושאינם תלויים בה ואת מראות הנוי שלה הננו פוסלים כמליצות. אין בנו אהבת לשון. וכי אין זה סימן גם לאי־אהבת־עולם שבנו?

ג

יראים אומרים לשון הקודש, חמרניים גורסים מכשיר שימושי ואנו, הבינוניים, מה מדערך בידינו לגבי הלשון? אין ממידת הבינוניים להתבצר בהערכותיהם בתחומי ההקדש, אבל תפיסה בינונית אינה משתחררת לעולם משרידי מסורה מקודשת, המפעפעים במודע ובלא מודע שבה. לפיכך יש שהיא פוסחת על שתי הסעיפים ומקיימת לעצמה השגה שעטנזית, שיש בה משום תפיסת החבל בשני ראשיו או קרחות מכאן ומכאן: לא מאור הנאצל של הקדושה ושל יום השבת ולא מנהורא מעליא של החולין הבריאים ושל ששת ימי המעשה. אוהבי השירה ומוקירי אמנות הבטוי, בין שהם מחוננים בכשרון היצירה בין שהם מתרפקים על בת השיר כקוראים נרגשים ומשכילים, הם גם חובבי לשון, ומסתבר שיש בהם רגישות לגבי החיות של המלה, הלבנה, ועירנות לגבי מבנה המשפט, המהווה נדבך. ולא עוד אלא שמתוך זיקתם היתירה לבית היוצר של הבטוי האנושי הם באים לידי הבנה, שאף הלשון מהווה מלכות לעצמה, וככל מלכות אף זו זקוקה למנגנון פעיל משלה לסיפוק צרכיה ונמצא, שהלשון רשאית ליצור מתוך עצמה למען עצמה כתכלית לעצמה. אבל ענין אחד ההודאה בלשון כעולם חי וענין אחר מתן כבוד לעולם החי הזה. אנו מניחים חיים למלים, אבל לא חיי כבוד. אפילו הרואים את הלשון כתכלית לעצמה אינם מייחסים לה תכלית עליונה ועם שמסלסלים את מליצותיה היפות אינם נוהגים בה יראת הרוממות, ונמצא שנתקיים בם מחצית הפסוק של סלסליה ולא המחצית השניה ותרוממך. דומה הדבר, כאילו בסולם הערכין הלשוניים קיימות רק שתי מדריגות: הקדושה והחולין – וכל שאינו אומר קדוש עושה ממילא חול את צפור־נגן של נפשנו. אבל אם כך עלינו לנהוג ממה נפשך זה לגבי כל הערכים שבעולם: או קדושם או זלזולם. אלא שיחס או–או זה אין לו כל יסוד לא בתחומי הלשון ולא בכל רשות אחרת. אפשר לא לקדש ואף לא לחלל אלא לאהוב, להוקיר להעריץ. ומה מעט אין אנו מייחדים אהבה, על אחת כמה לא הוקרה והערצה, לכוח חיים נפלא זה, היוצא מתוך גרוננו והמלווה אותנו תמיד הן בהליכות הנפש ובהגות לב והן בקשרים עם עולם חוץ. מיעוט אהבה זה הוא אחד מגדולי הפלאים. הצירוף שיגרא דלישנא, המצוי בפינו, מעיד על כך במידה מספיקה אפילו אילולא היו בידינו הרבה הוכחות אחרות. שיגרא אין אוהבים. בשיגרא מזלזלים. אין אנו מלשינים על לשוננו כדרך בעלי המוסר ואיננו אומרים, שמלים בטלות הן טמאות, אבל אנו דנים אותן ביתר חומר ואומרים, שהן אפסיות. כאחד עם החמרניים הננו מדגישים את הצד השימושי של הדבור, אם כי הננו מתירים לנהוג נוי באמצעי זה כמנהג הבריות לקשט גם חדרי השימוש וכלי השימוש.

אף אנו מדגישים בלשון בעיקר את הצד העסקיי וכוח החבור שבה, היינו, מה שהיא מחברת את הבריות זה עם זה וכשרה לחבר את המלים הבודדות לחלקי משפט. משל כל מלה לעצמה נבובה ומחוסרת תואר ורק צירופן של זו לזו נותן להן שיעור קומה. אבל אם אין משקל ערך ליחידה הכיצד כמה יחידות יחד עושות משקל? מבחינה זו עולים היראים לאין ערוך, שמקדשים לא רק את הפרשה ואת הפסוק אלא גם את המלה והאות והנקודה. מה טעם לא תתחיל גם האהבה מן הנקודה? כך דרכה של אהבה לאמתה, היונקת באמת מן הנקודה וקושרת עצמה אליה, אבל בעולם החילוניים מעוטה האהבה ומרובה הנימוס. ואמנם, אין לך בטוי שגור כנימוסי לשון. אנשי דרך ארץ מעמידים את הלשון כולה על עסקי דרך ארץ, על נוסח, על מנהגות, על דפוסים ועל סגנון מגובש. ללמדך, שלא המלה יקרה מפז, לא הרטט החי והמתחדש בכל שעה בפי הדובר, לא אויר הנפש היוצא כאחד עם הבל הפה המפיק את האומר, אלא הקישור בכללו, המבנה, הפסוק, המהווה בית כלא לתוכן, הממית את הנשמה. לא באו הנוסח והסגנון והפסוק והפתגם והמכתב אלא בשביל לעשות את הלשון ריתמה ומוסרה. המלה אינה כלום, הניב הוא העיקר, ההברה הבודדה הדופקת כצפור על סף הקן, אין לה חשיבות, אבל חשוב מבנה המשפט, קובעת טהרת הדקדוק, ויש מהדרים ואומרים לא מה שנאמר אלא איך שנאמר, נעימת הקול, ההברון, להיזהר ברפויה ובדגושה. יש חסידים שוטים בכל ספירה וספירה. וחסידיה השוטים של החילוניות בלשון מוותרים על פועם הלב ובלבד שיקיימו כהלכה את הלכות הלשון החיצוניות ופיסקי הטעמים שלה. כיוון ששירות הלשון הוא בעיקר חיצוני חובה להקפיד על החיצוניות. אם המלים אינם ברקי תוך של הנפש אלא פרקי תיווך בן אדם לחברו יש לדייק שהדבור יהיה עשוי למשעי, מסורק ומתוקן. ממילא נקבע יחס אל המכשיר הלשוני כאל מוסד מקשר. שר הלשון הוא שר החוץ ועליו להדר בנימוסים. על טקסים חיצונים שומרים בדייקנות, אבל אין דבקים בהם באהבה.

אכן דביקות בלשון היא מדה בלתי מצויה ומומרי לשון שכיחים הרבה יותר ממומרי דתות או מומרים לקנינים רוחניים אחרים. צרה היא לרוב בני אדם, שאינם מסוגלים לרכוש לעצמים ידיעת לשון נוספת לשפת אמם. אבל רק מעטים מבין המחוננים בחוש לסיגול לשונות אינם קופצים לתוך מומרות לשון, אם צפויה להם טובת הנאה מכך.

שקדו חכמי המוסר לתלות מנעול על הפה, שלא ניזקק יתר על המדה למופקרת זו הנתונה שם, אלא לשם תכלית עליונה, אבל פולחן התוכן שלנו כלום אינו משמש גורם לסתימת מעינותיה של הלשון? כלום אינו עושה את גברת הלשון משרתת לאיזו תכלית, אם גם רוב המטרות, המשתמשות בה, אינן כלל בחינת תכלית עליונה, ולא עוד אלא שהן בגדר תחתונה ביותר? אינו מודה בלשון זה שכופר ברבונותה לעצמה ובזכותה לשמש לא רק פירוש ללב אלא גם תורה שלימה. אין השפה אוצר התרבות בלבד אלא היא גופה חטיבת תרבות, הנשגבה ביותר שבאוצר. בתוכה מקופלים דברי ימי האדם, אבל לא בכך עיקר חשיבותה, אלא בכך שהיא דבר האדם. היא שמשה שופר לדורות, אבל אין היא סתם שופר, שיכול דור הרוצה להחליפו באחר, אלא היא עצמה תוקעת בשופר לכל הדורות הבאים. אפילו אין מדברים בה היא מדברת. כיוון שנתגבשה בגווילין הריהי אנדרטה לכל הזמנים, שמעלתה של זו לא בתשמישה זכרון מה שהיה אלא בכך שהיא עשויה מעשי חושב. רוח העולם מדבר מתוך כל השפות שבעולם. וגם האומר אנדרטה לא דק. היא למעלה מזה. אין המלה מצבה על המושג, אלא היא המושג עצמה, היא נפש חיה. ונפש יש שהיא פשוטה ויש שהיא מרכבה מאד. בודאי שפה פשוטה ושוטפת היא נוחה ביותר, אבל רק קטני שכל מתענגים על דבור צח ומהיר, אשר ירוץ השומע בו ורק קלי דעת טוענים תמיד: דבר אלי בלשון בני אדם, אמור מפורש ובקיצור נמרץ, חד וחלק. לשון חלקות פירושה גם לשון רמיה, הנאמרת מן השפה ולחוץ, הלב אינו ניתן להוציאו תמיד במהדורה מקוצרת ולא תמיד הוא חלק. דקי ההרגשה מחבבים את הגמגום וכושלי לשון מהימנים עליהם ביותר. מי שאינו כבד פה לעולם, סימן שדעתו קלה תמיד. לא די לומר מה שהוא. אהבת הצורה מחייבת אותנו להביע הכל בצורה המניחה את הדעת. וצורה טעונה עיבוד, ליטוש מחייב עמל. אי אפשר לדרוש שדבור, שהושקע בו עמל רב, יגלוש לתוך אזני השומע כאותה ביצה קלופה המשתלשלת לתוך פי הרעב. הכל מודים שדין מנגן לסלסל בקולו ולהעמיק את הצליל, שכן הניגון הוא לפי דעת הכל משהו דק מן הדק. ודבור רשאי להיות של סובין? אף בהבדל בלתי מוצדק זה שבין הנגינה לדבור מפעפעים שרידים מן היחס המסרתי. מן הנגינה לא הופקעה עדיין מדת הקדושה במדה זו שנעשתה לגבי הדבור. אפילו החילונים משערים להם, שנגינה משמעה רגש הייחוד עם הטמיר והנעלם, שמנגנים לפני מי שהוא, אבל בטוחים הם, שדבור הוא כולו יציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאין מדברים לפני מי שהוא אלא מדברים אל מי שהוא. אולם הדבור האמתי והנכון הוא כל עיקרו עמידה לפני מי שהוא, מתן דין וחשבון על חיי פנים, ודוי. המנגן כאילו אומר: זה אלי ואנוהו בסלסולים עדינים. אבל גם המדבר התמים יורד בשעת דבורו לפני תיבת המסתורין. מזמרים מתוך הנפש, גם דין הדבור להיות שופע מתוך הנבכים. עבודה קשה היא זאת, עבודה מפרכת, אין אנו מכנים אותה בשם עבודת הקודש, הואיל וראוי לנו להיזהר בתשמישי קדושה ובמונחי קדושה. מכל מקום אין להניח כלל דבור שהוא כולו חולין, כולו עסק, כולו תיווך. אף הסוחר המשבח את סחורתו והנחתום המעיד על עסתו, בורר מלים יפות, לא רק מנומסות אלא גם חמות, חיות ומלבבות. הלקוחות מתקרבים אל המוכר לא רק על ידי סבר פנים היפה אלא גם על ידי חן לשונו לקנות לבבות… לשון קונה, לשון מוכרת, אבל עיקר יעודה לקנות לבבות. הלב הוא היכלו של האדם, הוא היכל העולם. המדבר מתכוון להכנס להיכל, לתפוס בו מקום. הוא מבקש לתפוס את האדם בלבו. ובכן כל הפותח את פיו פותח היכל ונגש אל היכל. הוא מקריב על המזבח לא נסך יין ולא נסך רמים אלא נסך נפש. דבור שאין עמו השתפכות הנפש הריהו באמת פליטת פה. פליטת קליפות של מלים אבל קליפות של מלים אינן המלים עצמן. והרי מחובתנו לפרש, כי בוזנו למלים מכוון לא להן אלא למשתמש בהן שלא בחיותן. פה דובר שקרים המלים מה חטאו? להיפך, המלים עומדות בטהרתן, אלא שתכנן מסולף. מלה שלא נערה לתוכה תוכן חי נתערטלה מתכנה ושכבה לישון. כלום נבוז לבני אדם על שום שבשעה שהם ישנים הריהם נראים כאילו ניטל מהם כוח החיים?

אין להכחיש כי חוק הבלאי וההסתאבות חל גם על המלים. יש מלים נדושות לשעה, שטעמן חלשות. ודומה שקיימות תקופות בהן שפת אנוש מעלה חלודה בכללה וכאילו מתיבש כוחה המחיה וכושר השפעתה על הלבבות. אף מעינות מתעבשים לזמן מה. אבל העובש הלשוני אינו אלא תקלה זמנית. גן הלשון ירוק כמעט תמיד. שעה סגרירית עוברת והשמש שוב זורחת ועולה. שפת אנוש מחדשת בכל דור ודור את נעוריה. עם גמגומו של כל עולל היא אומרת שירה חדשה. “אבא”, “אמא”, “כלה”, “חתן”, “רעיה” ו"ידיד נפש" אינם מתישנים לעולם. אילולא נשתכחו לחלוטין מזכרונו של מין האדם היה כל נולד חדש יוצרם מדעתו ומהשגתו. ולאמתו של דבר, אנו יוצרים בכל שעה ורגע בלשון. כל המבטא מלה בטעם וברגש מעלים עליו כאילו חצבה מתוך אוצרו הפנימי. סכום הניבים, שהאדם מבטא בו את עצמו, הוא סכום יצירותיו בשדה הלשון. וכיוון שהמלים הנאותות לאדם וההולמות את רוחו הן ילדי רוחו מה טעם לא יאהב את ילדיו? על אהבת לשון הננו מצווים מטעם השכל והרגש. אבל כלום תיתכן אהבה חזקה בלי הערצה נאמנה?

צרות ופורעניות מתרגשות על הלשון ברוב הזמנים. המתקדשים משלשלים אותה לתוך הכלא של עולם התיקון בשביל לשמור על טהרת בתוליה, שלא תטעם חלילה טעם אויר צח, טעם חירות, שלא תכשל במלה שאינה מהוגנת או בטלה, שכן מחובתו של הדבור, לפי השגתם של הללו, ליצור מלאך בכל מוצא פה ולתקן, תמיד לתקן, משהו בעולם הזה בכל ניב והגה. וכל כך הם מעבידים עניה שבויה זו, שגורמים לה ריסוק אברים ממש על ידי שמרסקים כל פסוק ומלה לנוטריקון ודורשים בהם גימטריאות, ונמצא שאין ללשון חיים משלה אלא עשויה כולה אבק זהב, אבק של דרשות, אבק של סמלים ולא הנקודות והתגים משמשים אותה לא היא כולה עומדת לשירותם של אלה. והיפוכם בפוקרים, הסוחטים ממנה כל לחלוחיות ומשיירים רק את העצמות והשלדים שבה, כל מלה אינה אלא מונח, שם של עצם, עצם ללא דם, ללא רטט, ללא פועם מסתורי. ואם יש שאף הם נוהגם עיקומי לשון ומדרש פסוקים הרי בשביל להפיק רמזים חושניים כפולים ומכופלים עד כדי תכלית הניוול, ניוול דמות וניבול פה, קילול וחילול. ושמחים הללו להבליט את סיטרא דמסאבותא שלה, את הלועז שבה, את שוקיותה ואת הנוהג ההדיוטי שלה. חביבים עליה פרווריה מאשר לבה החי, סטיותיה ודיאלקטיה מאשר יסוד ושורש בה. אף חילוניים דרשנים ונקדנים הם, חטטנים ופרשנים, אלא שהם נדרשים יותר אל שער האשפתות והמבואות המסואבות מאשר אל היכליה וטרקליניה. אפיקורסות בלשון, מומרות בשפה, גסות רוח בדבור, התהדיטות בניבים, מצויות יותר כאן מאשר בכל שטחי החיים האחרים. ותקלה גדולה היא שבעסקי לשון הבריות מתנדנדים תמיד בין שני הקטבים: או כלה נאה וחסודה ואסור לדבר, או פרוצה ומופקרת וכל המרבה לנבל את פיו הרי חכם־לשון הוא. אבל אי היכולת להחזיק מעמד על קו הנכון בתחומי הלשון משמש גורם לתקלות רבות. רוב מדוחים ותעתועים שבחיי אנוש הם פרי העבירה בלשון. ראית דור שפניו כפני כלב דע לך אף לשונו יש בה משום נביחה. כל שפל תרבותי, שיש בו קלקול המדות, נעוץ בשפל לשוני ובקלקול מדות הבטוי. קלות ראש באה לידי בטוי בליצנות, שהיא מיעוט דמותה של כל מלה, הנמכת קומתה והוצאתה מזוך פשטותה למשמעות דופי. חכמת אדם תאיר פניו, ואילו איוולתו מקדירתם. ולפי מידת הכסילים שבמקום גדולה החשכות השרויה במקום הזה. חתוך הלשון שבעם הוא חתוך גורלו. נשער לנו אדם ששכח את כל המלים שבלשון חזקה עליו, ששכח גם את כל המראות הצורות. את אביו לא יכיר ואת בנו לא יחונן. אין אב ובן בלי המלים המציינות אותן. אותיות הלשון הן באמת לבושיהם של כל הדברים שבעולם. אין לפסול את הלשון מבלי לפסול שורש הנשמה באדם מבלי להמעיט את דמותו כולה.

החיים בלשון ואף רוח השיר בתוכה ינווה. אמנם האדם שר מתוך נפשו, אבל דרך לשונו. אפילו ילמוד מחונן ברוח השיר שפה זרה על בוריה לא יבנה בה בתי שיר נאותים, הואיל ואין הלשון בנבכיה נשמעת לו. הוא מכיר אותה היכרות חיצונית, מטייל בפרוזדוריה ואין לו דריסת הרגל בטרקליניה, על אחת כמה קמטיה הדקים אינם נהירים לו. ושירה שופעת מתוך הקמטים דווקא: מתוך קמטי הנפש ומתוך קפלי הלשון. המשורר חובק את שפת מולדתו ביסודא דילה. לא די שהוא אוהב אותה באהבת ילדות וזוכרה מתוך גירסא דינקותא, אלא הוא מעריצה גם כן כדרך האדם להעריץ את תור הזהב של עברו. והערצה דרך צניעות לה. לא מבחוץ הוא בא אליה ולא בתפיסה שכלתנית הוא משיג אותה. הוא זוכר לה חסד כל התגלויותיה אליו, כל הראשונות והנצורות שנחזו לו בה. אבל באין שמחה ודביקות והתרפקות מנוער או התעלסות מדי רגע ברגע מתוך התחדשות נעורים בלתי פוסקת, יצירה מניין? רבים תמהים וקובלים על הסתתמות מעינותיה של השירה בשעתם ובדורם, והם מחפשים כל מיני הסברות לכך, אלא שאינם מעלים על דעתם לחפש נימוק נוסף לירידה הפיוטית בירידה שבהערכת הלשון. בשפה מזולזלת אין שר השירה נזקק אל בני אדם. עד שאנו תמהים על מיעוט השירה יש לתמוה יותר על כך, שלא נשתכחה עדיין לחלוטין בדורותינו, שכל כך הרבו לזלזל בערך הניב האנושי. בני אדם חדלו להתפלל, לברך, להתוודות, לנשק את האותיות, להתרפק על כתב ולשון, אלא הם מניחים מלים כסימנים חיצוניים בלבד, שאינם אפילו תוים או סמלים, לשון סמרטוטית שכזו מה כוחה לזמר בה שירים ולחבר בה הימנונים? לשון שהיא כולה נפלים, הכיצד תשמש סולם להיכל השיר? מתרסים נשברים אין בונים טירה. דורות שגלה כבוד משפתם אף שכינת היצירה הבטויית מסתלקת מעליהם. אילו היו כנפיים למלים – סח אלפרד דה מוסיה – היו פורחות ועוברות מאתנו ללא שוב. אין הלב נוטה לדעה זו. ואולי נכון יותר, שמלים מצוידות בכנפים היו שבות אלינו ביתר מהירות וביתר התחדשות מפעם לפעם. שהרי אדם הוא קן ללשון. ואמנם, רק במידה שהמלים מחוננות בכנפים כוחן עמן ליצירה. מלים ללא מעוף, שאינן ממריאות לערפלי מרחקים ואינן שותות מתהום של מטה, מחוסרות חן וברק. עלובות הן ביותר. כמוהן כפגרים מתים. ורק החיים אומרים שירה. חי חי הוא יודך.