ברגע שהנני בא להביע איזו מחשבה על העולם נפל דבר מה לתוך העולם, שלא היה בו תחילה אלא בכוח. והואיל ואני הוצאתיו לתוך הבפועל הרי שהוספתי נופך חדש לעולם, שהיה תחילה סמוי מן העין. משל לבית־מדות שעלה מי על גפי מרומיו וצייר או כייר שם תמונה בין באופן ציורי ובין בצורה בולטת. לאחר מכן זהו אותו בית ולא אותו. ייתכן כי מאותה שעה ואילך יהא מי שברצותו לתת סימן היכר יאמר: אותו בית שברום גבהו יש ציור שכזה או בליטה שכזו. תג אחד וכאילו חל עיבור צורה או גם עיבור תוכן בבית. הוא הדין העולם. צמחה בו מחשבה נוספת ושוב אינו העולם שהיה אלא מחודש. מכל מקום חידוש הוא לגבי מי שהרה את המחשבה. אני שבאתי להביע את מחשבתי על העולם – זאת אומרת, להקיפו, שכן כל מחשבה מבקשת להקיף את העולם או לתת את מצויו – שוב איני יכול לומר שסיכמתי במחשבתי את מהותו של העולם, מכיוון שאם המחשבה נתנה סך הכל של העולם היא גופה לא נכנסה לתוכו. כל מחשבה על העולם גוררת ממילא מחשבה על המחשבה. וכך עד אין סוף. אמנם לא כל מחשבה מחוללת עולם או זוכה להגיע אפילו למעלת קו ותג, הטובע את חותמו בצורת הבנין ומשמש סימן היכר. אבל ראשית אין אנו יודעים את גלגולם של רעיונות ובתוך המשק העולמי אין שום פרט בטל. שנית, והוא העיקר, כל אחד לעצמו עולם או העולם. רחשי לבו והגיגיו הם קורות העולם. ואין הוא יכול כלל להשיג את ההויה, אלא באספקלריה הפרטית שלו. ולאחר שהנני רואה באספקלריה שלי את העולם שהיה בתוספת מחשבתי האחרונה על מהותו של היקום או הקיום, שוב איני יכול לומר, שהצלחתי למסור במחשבה אחת תמצית הכל. כל מחשבה יכולה לשאת את העולם, אבל לא את עצמה והיא זקוקה לסומכה או לאסמכתא. היא מעניקה על עצמה המון גלגלים, אבל אינה יכולה לגלגל את עצמה אלא בכוח המנוף של נחשולי החשיבה ההולך ובא. לפיכך אין מחשבה אמתית אלא זו, שצופה את פני העתיד ושואבת את חילה ממעין המתגבר. ומחשבה המכוונת עצמה כלפי העתיד שוב אינה יכולה להיות חוצפנית להגיש בקנה אחד, כפתגם קולע, במכתב קצר, עולם ומלואו. אין פוסקים על העולם הלכות פסוקות, אין לומר: רצונך אלמדך תורת החיים על רגל אחת. אתן לך הגדרה ממצה, כגון האדם הוא רצון, החיים הם זרם, הקיום הוא כוח. הכל אש או מים. חומר או רוח. במאמר נברא העולם. בלוגוס, באתא קלילא. מתוך כל ההגדרות הללו דובר האנושי עז הפנים, המתחכם לשאוב בכף את הים הגדול. אם עיוורוני נוטל ממני את ההבנה, שכלב שכמותי יכול רק ללקק מן הים הגדול, אבל לא להגיחו אל קרביו, הרי עלי לפחות להסתכל בי גופי ולהיווכח כי אף העולם הקטן שהוא אני אינו אגם עומד, שאפשר להריקו מכלי אל כלי. לא קטנות המוחין מפליאה ביותר, אלא אותו חוסר דרך ארץ בפני אין סוף הוא שעלול להביאנו לידי יאוש ממעשי אנוש ומתחבולותיו.

המחשבה אינה קרדום לחפור בה. היא כנור המנגן על עצמו. לאמתו של דבר אין אנו חושבים שום דבר אלא את מחשבתנו עצמה. אין אנו חושבים לתוך העולם אלא הננו ממשיכים פרורי עולם לתוך מחשבתנו. כל ההתרחשויות ביקום במידה שהן באות לתוך תודעתנו הריהן מתרחשות שם. צפור פרחה לעינינו, אבן נפלה, גשם ירד, ברק פלח את האויר, רעם התחולל, חתול עבר ביעף, רחש כל שהוא זע אי שם – הכל נוסע ובא לתווכנו. הללו הם ברקי מחשבתו של העולם, המנצנצים גם בתוכנו. לא אנו חושבים את העולם אלא הוא חושב אותנו, בנו. הכיצד יכול הסופי להשיג את אין הסופי? אינו יכול. אבל הסופי פותח עצמו לקראת הזרם אין הסופי. יעשה הזרם בי מה שיעשה, אם הוא רוצה להיכנס לתוכי. אני אין יכולתי מגעת אלא כדי להפקיר עצמי אליו, למסור לו את רשויותי לרוח העולם, שיכנס לתוכי וישתכן בי כראות עיניו. מחשבה היא התמסרות, מתן עצמו, לא התנפלות והתקפה. משאני מרכז עצמי, זאת אומרת, נכנס לתוך מצב של סבילות, הריני פורש לתוך ספירת המחשבה. משולה המחשבה לתפילה. אין מתפללים ביד חזקה, בחוצפנות, ב"הנני עליך!". כך אין חושבים מתוך גסות רוח וגודל לבב. מחשבה מחייבת ענוה, עמידת חן בפני כסא מלכותו של הרוח, ואולי גם בקשת רשות מאת שר ההויה להכנס לחדריו. קדמונים היו מקדימים לתורה תפלת יהי רצון. אנו רוצים לשחר סודות – נהיה ראויים על ידי חן ושכל טוב לקנות את לבו של שר הרוחות. אכן, אין שכל אלא טוב. ואין שכל בלי לוית חן. אין הוגה הדעות בא לתת לעולם את מחשבתו, להפתיעו בתגליתו, להרעישו בחריפותו, לנעוץ חרב בבית מדרשו, אלא נוהה הוא לקבל שפע. ובכן הוא פותח את שערי לבו. אין רוח העולם מבקש להשפילנו ואינו תובע מאתנו שנעמוד אצלו כעני בפתח לקבל נדבה, שכן קבצנים מקבלים רק פירורים. אבל אין מגיע לכלל דעה שמלכתחילה בא להשמיע דעה ולחוות דעות. יודעים אנו לכל היותר את הידיעה האחרונה, היינו, את מחשבתנו האחרונה. והיא הרי איננה העולם שיצאנו מלכתחילה לחקור אותו. היא התוספת. אפילו מחשבת הגאון אינה קומה לעצמה וגם עליה איננה אלא תג כל שהוא, קישוט פעוט בקצה הכרכוב.

אין אני יכול להכיר את העולם כל זמן שמחשבתי זורמת לתוכו ומשנה בלי הרף את צלם תבניתו. וכך אינני יכול להכיר את עצמי מכיוון שהעולם זורם בלי הרף לתוכי וממיר מדי רגע ברגע את דמות דיוקני. לא רק אין להכנס לתוך עולם־ים פעמיים אלא אי אתה יכול לומר גם כן, שטבלת בתוך אותו אדם־נחל פעמיים. בין טבילה שבחוץ ובין טבילה שבפנים אינה חוזרת ונשנית. ולפי שכל פרט פושט ולובש צורות הרי שוב אין פרט, אלא קיים מחסן משותף, אוצר דמויות קיבוצי. כל עצמותו של אדם שאולה עמו מתוך המחזור העולמי. האמונה בגלגול אינה דבר הבל ואין היא גם משל בלבד. יש להבינה כפשוטה בהחלט. וכי אין אנו אומרים: פלוני דומה לפלוני? ויש שאנו מוסיפים: כשתי טיפות מים! אין זה שהטבע פעמים חוזר על עצמו, אלא משום שכל עיקרו חזרה. מה שפרט פושט מעל עצמו אינו משלך לשער האשפות אלא מוסע לתוך המחזור הכללי. צורות הנושרות פורחות באויר ומצפות להלביש שוב איזו גויה, פעמים אותה גויה עצמה. הזקן דומה הרבה יותר לדיוקנו בילדותו מאשר לדמותו בנעוריו הוא בגיל בגרותו. התינוק, משמע, לא מת, אלא פרש לקרן זוית וצפה שנים לבוא תורו לעת זקנה. אחרי הבליה היתה לצורת הבראשית עדנה. ולא רק צדיקים ובעלי מופת בישראל היו מפיצים אמונות הגלגול בהעידם על עצמם, שנשמתם היא של אחיה השילוני או של דוד המלך, אלא גם חכמי דבי אתונא היו רגילים לקשר את שלשלת היוחסין שלהם באישים קדומים ומהם הפיחו לפי תומם, שכבר היו קיימים בעולם הזה פעמים אין ספורות. אלא שחזרה זו אינה פוסקת. לא החומר אין סופי אלא לבושיו אין להם שיעור.

מי שחייב את האדם ב"דע את עצמך" גזר עליו גזירה שהיא למעלה מכוחו. עם כל הדרת כבוד, שהננו רוחשים לסוקראטס, אי אפשר שלא להבחין בשרטוטי דמותו ובגינוני דבורו קו של ליצן ושל שעיר, כפי שכנוהו חבריו. האומר לאדם: “דע את עצמך” הריהו כמצווה עליו לפסוק ראשו של עצמו ולהיות אף על פי כן הוא. אפשר ומסוגל אדם לחשוב מחשבה כוללת ידענית, על העולם, מכיון שהוא עשוי להקפיא את העולם, אבל הרי את עצמו אינו יכול להקפיא. חושבים רק חומר מת ולא את התוסס. אדם אינו יכול לדמות עצמו מת ואף לא לשער לעצמו את חדלונו. אין הוא יכול להכיר את עצמו. דע את עצמך – דע הוא אחד. את עצמך שניים. משמע: אתה מצווה עליו להתפלג. לא רך פסוק ראשך אלא פסוק ראשך וכפול אותו ותהיה בעל דו־ראשים. אולם בעל דו־ראשים הכרח שיהיה גם בעל דו־פרצופים, בעל דו־דעות. אילו השיג פעם אדם בידיעה ממצה את מהות עצמו היתה נשמתו פורחת מתוכו. אילו עלול היה להסתכל פעם בצורתו באספקלריה של זולתו היה מזדווע ודעתו נטרפת עליו. האדם הוא עולם קטן, אבל עולם קטן זה אין סופי הוא. כתופס ומשיג הוא מצומצם מאד וכנתפס וכמושג הוא רב אנפין, זרם בלתי פוסק, ים גועש. עד שזה יודע משהו על עצמו בא זה, המשנה שלו, ושוב זה אינו זה אלא אחר. הקפאה זו בדמיון שהננו מסוגלים לעשות לגבי כל חומר שהוא אין אדם עושה לגבי עצמו. אין מנתח מסוגל לפעול בתחומי גופו. המחשבה היא ניתוח, ברית בין הבתרים. לך ובתר את עצמך. זו היתה כוונתו של סוקראטס הלגלגן. בהרף עין זה שאני מנתח את עצמו אין הוא עוד אותו אני שניתונו מבוקש, שהרי הכרח היה להפריש תחילה חלק מן האני שיהא מי מנתח. יכול אדם לתלוש את שערות ראשו, אבל אינו יכול להרים עצמו בשערותיו הנתלשות. מסוגל אדם אפילו להמית עצמו, אבל כלום ניתן לו גם הכושר להחיות עצמו תוך כדי המתה בשביל להסכל בצורתו שלו? אין אדם יכול כלל וכלל לחשוב על עצמו אלא להתפלל על נפשו, שאילו היה מסוגל למחשבה אישית לא היה בא לידי תפלה. ואכן, יובלות רבים נקופו ובני אדם הרבו חקר על כל מראות העולם, אספו דעת וחכמה על כל מה שיש במציאות, שאלו מה למעלה ומה למטה, פלחו את בטן הטבע, קרעו רקיעים, התחקו על מהלך הכוכבים והמזלות, בקשו להבין גם את דרכי אלהים ומחשבותיו ולדעת עצמם לא שעו. האדם טפס לעלות בכל העולמות העליונים, אבל חוש נכון הורה לו להתעלם מבשרו, מנפשו, מחקר רוחו. הוא לא רצה דעת עצמו, הוא פחד מנפשו. חוקרים, מורים, נביאים, מוכיחים, גערו בו והכוהו בשבט פיהם. הם טענו: ידע שור קונהו, חמור אבוס בעליו, כל בריה נאמנה לעצמה, ורק האדם עצל להסתכל בנפשו. אין הוא יודע את עצמו, אבל ידיעת בראשית שמורה בקרבו, שאינו מסוגל למוד את תהומותיו של עצמו. ולפי שאינו מסוגל מחד ונרתע ויעמוד מרחוק לנפשו. לפיכך קדמו מדעים רבים למדע הנפש, שהנו בן־זקונים לדעת האנושות, וכבן־זקונים אין כוחו במתניו ואבריו רופסים ביותר. בכל מקצועות החקירה מצויות שיטות קלוקלות, אבל הקלוקלות שבפסיכולוגית האדם עוברת כל גבול.