על שום מה נידון סוקרטס למיתה? אין אנו מוצאים נימוק ברור לכך לא בדבריו שלו ולא בדברי שופטיו. בכתב בית דין נאמר חטא כפירתו באלים והדחתו את הנוער, אבל לא נתפרש ענינה של הדחה זו אם גם הוא מכוון כלפי האמונה באלים. שאם תאמר כן – מה ראו הדינים להדגיש באופן מיוחד את השפעתו הרעה של הכופר על הנוער? תאמר לאו – מה טיבו של הזרע הרע, שאיש מסוכן זה לחברה נטע בלבבות בני הנעורים? בנאום ההתנצלות פורט סוקרטס עוד כמה חטאים אחרים, שנתחייב עליהם בפי מאשימיו, והם: סוקרטס מרשיע ועושה את עצמו למשא על הקהל מפני שהוא חוקר ודורש במה שמתחת לארץ ובמה שבשמים ממעל וגורם לסברה המוטעית שתהא נראית כנכונה ומלמד אותם הדברים גם לאחרים. ואף הדברים הללו סתומים למדי. שאם כוונתם לטפול על סוקרטס מדה סופיסטית, שעל ידי שהוא מערים על שומעיו בפלפולי הבל הוא מפיץ דעות מזיקות וגוזל זמנם של הבריות, מדוע יצא הקצף על סוקרטס בלבדו בדור שמרובים בו חכמי ההטעאה.? מה גם שההאשמה זו לא היתה בה מסתמא ממש גם בעיני המאשימים עצמם, שכן בוודאי גלוי וידוע היה להם, שסוקרטס הוא בר פלוגתא השנון של הסופיסטים וכל עיקרו טרח לעקור את השפעתם מן הלבבות. וכן מקשים אנו בפירוש הפיסקה “עושה את עצמו למשא על הקהל” – כלום כפה עצמו על הבריות להטות אוזן לדבריו? דומה, ששום איש, שאין בידו כוח שלטון, אינו יכול להשכיל אחרים על כרחם. ולא עוד אלא שסופו של פסוק זה סותר את ראשו. שכן תוך כדי דבור זה מטיחים לסוקרטס בפניו, שהיה דורש בשכר ומקבל הענקות מן הקהל. ואם קהל השומעים משלם שכר למוד סימן, שדעתו נחה מדברי המורה ולא סולדת מהם. תאמר שסוקרטס הוציא כספים מהקהל על ידי אביונות טרחנית – וכי יעלה על הדעת, שהוא היה קבצן יחיד באתונה, שכדאי היה להרעיש עליו את המדינה? ורגלים לדבר, שאי אפשר היה כלל למצוא צד גנוי בסוקרטס מבחינה זו, שהרי כמה מתלמידיו היו עשירים ולא הניחו מסתמא לרבם הנערץ להתבזות בבקשת נדבות. וראינו שסירב להציל את חייו על ידי פדיון כספים, שתלמידיו הציעו לשומרי בית הסוהר כופר נפשו וכן לא הסכים לקבל כל תמיכה כספית מתלמידיו העשירים אפלטון, קריטון, קריטובולוס ואפולודרוס. לא על עניני כסף נתפס אציל גיא זה. ואמנם, רואים אנו שסוקרטס אינו נותן כלל את דעתו לרחוץ את כפיו בנקיון מחשד הכסף אם כי הוא מכחיש חשדים אחרים מתוך אריכות דבור. אבל עם כל פירוט הדברים לא הודגש, דומה החטא העיקרי, המהווה ראש פנה בכתב ההאשמה. סוקרטס בעל ההסברה, שאינו נוהג להניח נקודות סתומות בשיחתו, השוקד למצות על ענין מצוי אחרון, לפרש הכל ולקרוע את הלוט מעל פני הכל, המדקדק לסדר את טענות מתנגדיו ביושר הגיון לא פחות ממה שהוא מסדר את טענותיו שלו, לא העלה לפנינו בנאום ה"התנצלות" המפורט בדברים ברורים ומפורשים את עיקר התביעה כנגדו וכנגד זה הציג בהדגשה יתירה דברי שטנה ורכילות שונים, שנלעזו עליו ואת הטינא שבלב בעלי דינו עליו, שאין להלחם בהם בכוח ההגיון ואין לבחנם, שאם יבוא לסתרם יהא כמי “שנלחם בצללים”. אשר לשנאת הרבים אליו – ענין זה נראה לסוקרטס ראוי להרחיב עליו את הדבור ולפרש את גורמיו. וכדרכו עשה זאת בהרחבה ובפרוטרוט. שרשה של זו ביתרון חכמה שנפל בחלקו והעושה אותו עליון על כל יתר הבריות. "אני מוכן, אומר הוא, להשתדל ולהראות לכם מהי הסבה שהביאה עלי שם רע ודבה רעה. הקשיבו, איפוא, לדברי ואפשר אהיה בעיני אחרים כמבדח, אך היו בטוחים שאגיד לכם את האמת כולה.
הסבה היחידה, רבותי העיתונאים, שבגללה יש לי שם רע היא מה שיש בי “חכמה ידועה”. והנה ספק גדול הוא אם היתה מן החכמה הבלטת מעלת עצמו בחכמה בפני שופטיו, שרחשו לו, לפי כל הסימנים איבה גלויה. שאם נתכוון לרכך את לבם בהתפארות זו הרי בוודאי העלה חרס בידו, ולא עוד אלא שהשיג על ידי זה מטרה הפוכה. וכלום יעלה על הדעת, שאיש זה, שחרבו של מלאך המוות מרחפת עליו, יוסיף עוד בדברי התפארותו שמן על מדורת המשטימה שבלב מבקשי נפשו? סוקרטס היה איש האמת ולא שכמותו יתכחש לעצמו מפני מוראו של המות. אבל מה טעם לדברי הרהב שבפיו ולהפלגת ערך עצמו ביום הדין? השכל מחייב, שנאשם בר לב יצהיר בגאוה בפני קהל שופטיו אפילו רגע לפני הוצאת נשמתו, כי שומר אמונים הוא לרעיון אשר עליו יצא להישפט ובכך יש משום קדוש השם. אבל כלום סוקרטס חכם מכל אדם הוא הרעיון אשר עליו בקש למסור את נפשו עד כדי לחזור ולשנן עליו לפני יציאת הנשמה? דרך חסיד וישר שיהרג ואַל יעבור על מצוות אלוהיו. וכי כלום אלוהי סוקרטס ציווה עליו להיות החכם שבאדם?
נחזור לראש חטאיו של סוקרטס: הכפירה באלים. הרבה טרח הנאשם להסירה מעל עצמו. אולם מלאכת הסניגוריה יצאה הפעם מטושטשה למדי. סוקרטס אמן הוכוח, הפרשן והנתחן מאין כמוהו, גמגם הפעם בלשונו. משהוא מוסר לנו את טענות מתנגדיו כנגדו איננו יורדים לסוף דעתו. אומרים הם, לפי ניסוחו שהוא מלמד את בני הנעורים “לכפור באותם האלים, שהמדינה מאמינה בהם, ולקבל במקומם אלוהויות אחרות וחדשות”. אבל מה טיבן של האלוהויות האחרות סתם ולא פירש. ואין הדברים מתחוורים לנו יותר גם לאחר שהנאשם משתדל להוכיח על ידי פלפול מעמיק, שלא ייתכן שהוא כופר באלים, כיוון שהוא מאמין במציאותם של מעשי האלוהויות. לא די שאיננו יודעים טיבם של מעשי האלוהויות האלה, הרי אנו תמהים ושואלים למה בחר לו סוקרטס לשון עקיפין להוכיח את אמונתו באלים, במה מצינו מאמונתו במעשי האלוהויות ולא אמר פשוט ומפורש, שהוא מאמין באלים. ממה נפשך, אם הכפירה באלים היא ראש החשדים שמותחים עליו אין לו אלא לעקור שורש רעל זה בדברים ברורים ולומר: להדם! מימי לא הייתי כופר, שכן הנני מאמין!
עיון קריאה בנאום התנצלות מעלה בלבנו את ההשערה, כי דבר מה חבוי בין השטין וכי משהו עיקרי לא הובע. דומה, הנאשם מרחיב במתכוון את הדבור על ענינים תפלים בשביל להבליע תוך כך את העיקר. תחת לבטא במשפט ממצה אחד את תוכן האשמה הוא בוחר לו לשון ערומים לחרוז כמה וכמה קטרוגים ולעזים, כפי שיצאו מפי מתנגדיו ורוצה לומר: ידברו הם בלשונם שלהם ברוב גיבוב וטשטוש ונמצא הוא נשכר, שהעיקר דווקא יהא חסר מתוך כתב ההאשמה. ואין לשער, שמתכוון הוא בגיבוב זה להעלים את ענין הכפירה באלים גופו, כדרך שנהג אותו איש, שענה על השאלה אם הוא מלך ישראל בהשתמטות “אתה אמרת!”. לא איש תחבולות היה סוקרטס ולא מפיח כזבים, שכן לא הופיע כגואל ומשיח לאנושיות. הוא היה איש פשוט, אולי האיש הפשוט הראשון בתולדות העולם. הוא לא בא ברוב ענן להיות משיב הרוח ומערפל ערפלים, הוא לא בא בכלל להשיב אלא לשאול. יושר לבו ויושר הגיונו זה אמתו לאלוהיו וזה האל לאמתו. אילו היה כופר בלבו לא היה משקר לעצמו ולאחרים. אולם סברה היא, שהוא אמנם כפר במה שהוא, שמותר ואולי גם חובה היא להעלים את הכפירה בו משום תועלת הרבים. ימות סוקרטס ויוריד את סודו שלו לקברו, אולם פיו לא יכשילנו לבטאו באזני בני האדם. שאם יבטאנו מכשול הוא נותן לפני העיוורים ותקלה תצא ממנו לאותם פשוטי בני אדם, שהוא מייצגם עלי אדמות. הוא סוקרטס יש לו כוח נפשי לישא בדעת הזאת, אבל אחרים, כיוון שאין להם הכוח הזה, מה טעם יפרש לפניהם זאת. ענין אחר אילו העלים את כפירתו באלים, שהיה במעשה זה משם מורך רוח. אולם, דומה, אפילו שונאיו לא גינוהו במידת הפחדנות. לא מוג לב היה זה, שלא חיפש מפלט לעצמו מן המות. לא מוג לב היה זה שהטיח לשופטיו בפניהם: “כי אם סבורים אתם, שאם תמיתו בני אדם תמנעו ממי שהוא מלהוכיח אתכם על שאינכם חיים כראוי, אינכם אלא טועים”. לא איש כסוקרטס יעלים במזיד את האני מאמין או את האני כופר שלו משום חשש נזק לעצמו. גדולה מזו הוא בפירוש מודה ואומר: “אני משרת לאל”, “תפקיד זה מוטל עלי על ידי האל”, “כי זו היא מצוות האל”, “העמיד אותי האל על המדינה” ו"אני עובד עבודת אלהים" – חוזר הוא פעמים רבות. והיכי תמצא כי יקר רוח כסוקרטס ישא בפיו שם אלוהים לשוא? כללו של דבר, סוקרטס היה מאמין. ואם כך התמיהה במקומה עומדת: מה טעם לא סתר במחי פה אחד את הדבה הרעה, שאין אלוהים בלבו?
הדעת נותנת, כי ענין הכפירה לא שימש סעיף ראשי בתביעה, אלא נשתלב דרך אגב כמעין מאמר המוסגר בפי הקטיגוריה, שבקשה לציין בכך את התנהגותו המוזרה של אותו סוקרטס, שגרמה לדבת רבים על כפירתו. לא על הכפירה נידון אלא על התנהגותו המשונה, שגרמה להפצת שמועות על כפירתו. דומה שהקטרוג גופו לא נתפרש כל צרכו לא בכתב האשמה ולא בניסוח בפי סוקרטס לטענות מתנגדיו. מה טיבו של הקטרוג? שתיקה יפה לו. הטוען והנטען מדברים הרבה על אלים ובני אלים, על אלוהויות ומעשי אלוהויות, על אלים ישנים ואלים חדשים. ואין לשער כלל שהשקלא וטריא בין סוקרטס ושופטיו היה מוסב על החלפת אלים ישנים בחדשים, שהרי על כך לא נתן סוקרטס כל תשובה. מה בצע שהוא מאמין באלים החדשים, אם כופר הוא באלים הישנים, המקודשים על כל בני המדינה? ומתמיה ביותר משל הסוסים, שנתמשל על ידי סוקרטס לחיזוק התנצלותו, באמרו: “מוזר הדבר במדה שווה, אם יש איש שהוא סבור שיש בני סוסים או בני חמורים, ולא סבר שיש סוסים וחמורים”. הללו טוענים באלים ישנים וחדשים והוא להם בסוסים, שאינם לא ישנים ולא חדשים.
ושוב עלינו לחזור אל נקודת החכמה, המשמשת ציר ראשי בנאום ההתנצלות של סוקרטס. סוקרטס מוכיח וחוזר ומוכיח שהוא חכם גדול, שיש בו חכמה שאינה באחרים, שהאל בדלפי גילה לסירפון ידיד נעוריו, בפי הנביאה הפתית, שאין חכם מסוקרטס. כל כך הרבה בשבח חכמתו שלו! כלום אין דבר זה גופו מעשה שטות גדול? תאמר שציפה למצוא בהדגשת חכמתו אמתלה הוגנת לשנאת הבריות עליו – הרי הדגשה זו עלולה להגביר את רגש השנאה בלב אלה שחייו נתונים בידיהם לשבט ולחסד. אשר לשנאת אחרים אליו מצא סוקרטס נימוק הגיוני יותר ואף מתקבל יותר על הדעת והוא מנהגו להטיף מוסר. מטבע המוכיח להיות שנוא. מי שיש הסבר זה בידו אינו צריך לחזר על הסברים אחרים. הוא “העומד על גפי המדינה, בפקודת האל, ממש כאותו זבוב, המעורר איזה סוד גדול ואציל, שמפאת גדלו הוא עצל קצת וזקוק לדחיפה”, פשיטא שהוא מרגיז ודרך הטבע הוא שיהא שנוא על הנרגזים והנדחפים על ידו, כזבוב טרדן, כניסוחו שלו באמרו לשופטיו: “אפשר הדבר שתכעסו כמי שהעירוהו משנתו מתנומתו ותכו אותי ותמיתוני על נקלה, ואחר כך תהיו שרויים בשינה כל ימי חייכם”. והרי לפניכם נימוק חזק, שאין טוב הימנו לשנאת הבריות אליו. ואין לנו אלא לתמוה במידה שאין למעלה הימנה, אם לאחר כך טורח אותו נבון הרבה טרחות להכניס בלב שופטיו, שהם שוטניו, שהוא סוקרטס הנהו גדול החכמים שבעולם, שהוא לבדו חכם ואין בלתו, ולא עוד אלא שכל האחרים הם שוטים מופלגים. לא הסתפק סוקרטס בהכרזתו, ש"מתוך החקירה שציווה עלי האל נראה לי, שהמפורסמים ביותר הם מחוסרי חכמה כמעט במדה היותר גדולה", והוא הולך ומונה כל סוגי הכסילים המצוים במדינה. לאחר שהוא פוסל את חכמתם של המדינאים הוא מעביר תחת שבט בקרתו הקשה את עם המשוררים, וכיון שהוא מעלה מתוך עיון מעמיק, שמרוב כסילותם אין הם עצמם מבינים במחילה את שיריהם שלהם, הוא עוזב את הללו ונפנה אל בעלי האמנויות, העושים אמנם מלאכות יפות, אבל בערותם מכרזת עליהם כל אימת שיוצאים מתחומי מקצועם. קיצור הדברים אין נקי בפני משפטו החמור של סוקרטס. כל האדם טפש. כל האישים במדינה שקועים באיוולתם. יוצא מן הכלל סוקרטס, היודע דבר מה, שאינו ידוע לשום בר נש, היודע דבר, שנגלה לו מפי האל עצמו ושהפצתו ברבים הוטלה עליו על ידי האל כתפקיד, והוא, משרת האל, עובד בכך עבודת אלוהים. ומהו הדבר? אותו רז מה טיבו? אבל כלום עדיין צריכים אנו לשאול מהו אם דרך אגב, במאמר מוסגר לכאורה, גילה לנו סוקרטס את הדבר, והוא, שהכל הם שוטים וכי האיוולת, השוכנת במחשכי לב אנוש, עמוקה לאין שיעור מן החכמה? אמנם כן, לא לשוא טרח סוקרטס והרחיב את הדבור בשעות חייו האחרונות במעמד האחרון והנשגב ביותר של חייו להוכיח, כי כל המשוררים, חכמי החרשים, מנהיגי המדינה, גדולי הדור והמפורסמים שבתקופה, הם שוטים גמורים. זהו התפקיד אשר נטל עליו להוכיח לעולם. הוא הוכיחו בכל מיני הוכחות כיד הגיונו התקיף בפולמוס, והוכיח מבלי משים כביכול בכך שהוא, החכם מכל אדם עומד ביומו האחרון ומדבר בשער בת רבים על עומק חכמתו. כן, הכל שוטים, אבל גם סוקרטס שוטה. וראיה לכך: עצם דבורו על חכמתו בנאום ההתנצלות. וכי אין כל אדם בטוח בסתר לבו שהוא החכם היחיד בעולם וכל האחרים הם שוטים? כל אדם ואף סוקרטס אדם. אילו רצה סוקרטס היה יכול לכבוש את יצר ההתפארות בשעה חמורה זו, אבל הוא לא רצה, הואיל והוא רצה דווקא להוציא את כל רוחו מתוך שאיפה קדושה לאמת בשעה הקדושה של חייו. אני סוקרטס אומר, שהכל שוטים ואני החכם היחיד – וכך כל אחד ואחד מכם סבור כך. נמצא שנאום ההתפארות הוא הוא נאום הוידוי של סוקרטס, האני מאמין שלו, דרך של קדוש השם שלו. כל אחד מקדש את השם בדבר אמת זה, שהיה חשוד עליו ושנתפס עליו למלכות. מסתבר, שחטאו של סוקרטס היה לא כפירה באלים ולא הדחת הנוער מן האלים המקודשים. אלא מה? חטאו היה בכפירה בשכלם של הבריות. כל מה שטרח סוקרטס בשווקים היה להוכיח, כי כל איש יושב לו בסתר לבו כסיל. סוקרטס הוכיח את אמתו לא רק בדבוריו אלא גם במעשיו. כך מנהגם של קדמונים: בנוח עליהם הרוח הם יוצאים מגדר האדם ועושים מעשים זרים ומשונים ואף מתנהגים בשגעון. בשגעון התנהגו הנביאים בישראל. בשגעון התנהגו הפילוסופים ביון. דיוגונס הצטנף לתוך החבית. וסוקרטס התהלך ככסיל. מסתבר כי בעניני אמונה ודעות, בתורה ומוסר, לא היה סוקרטס יוצא דופן בקרב בני מדינתו. הוא האמין ולא האמין באלים ישנים וחדשים בה במדה שהאמינו ולא האמינו רבים מחכמי דבי אתונא. אולם נבדל מכל האחרים בהתנהגות ולא על כפירה באלים אלא על כפירה בנימוסים ועל חטא ההתנהגות המוזרה נתפס למלכות. הבלטת הכסיל שבאדם, שסוקרטס נהג בשיחותיו והדגים בהתנהגותו, קריעת הלוט מעל פני יקירי קרתא, השמצת שם המדינאים והמפורסמים, הסרת כתרי החכמים מעל ראשיהם, אלו הדברים שהרגיזו את בני הדור. לא קנאת האלים אלא קנאת כבודם של עצמם עוררה את נטורי קרתא של אתונא לחייב את סוקרטס במשפט. כיוון שאין מדרך חכמים לעשות דינים ומשפטים לכבוד עצמם בחרו להם לשון ערומים, שחסים הם לטובת בני הנעורים, השותים את המים המאררים של אותו מתנהג בשגעון וכבוד גדולים ויראת חכמים נכרתים מלבם. סוקרטס לא ניסה כלל להכחיש את האשמה הזאת, אלא ראה דרך לעצמו לעשות את מאשימיו ללעג.
כלום מה חטאו ופשעו בעיניהם? עניני כפירה באלים ובבני אלים (היינו, החכמים) הרי אין הוא כופר באלים ומסתבר שאינו כופר גם בבני אלים בכוח גזירה שווה של הסוסים ובני הסוסים (אף בהשוואת החכמים לסוסים, אם גם ברמיזא, יש צד של לעג), אלא מה יעשה אם אין חכמים. הכל שוטים המשוררים, חכמי החרשים, המדינאים וכל אנשי השם. וברמז סח להם שאף סוקרטס הוא שוטה גדול, שכן הוא מתפאר בחכמתו. אכן סוקרטס לא הכחיש את החטא שנתפס לו.להיפך, הוא הביא ראיה נצחת למאשימיו מהתנהגותו ביום הדין. בכך קדש את הרעיון שלו, קדש את השם והוכיח במופת מותו כי מאמין הוא באלים. כי מי נותן בלבנו את הרעיון? הוי אומר: הכוחות הנסתרים. והכיצד לא יעמוד זה, שרואה את תמצית האדם בדבר סתר היצוק בו, בתשוקת המסתורין שלו לכל מה שיוצא מגדר הטבע? אכן, עובד אלוהם היה סוקרטס עד אחרון לימי חייו. על כך תעיד עדות נאמנה גם התנהגותו ביומו האחרון, כל שיחו ושיגו אז. דרך כסל לא עזבתו עד רגעו האחרון. החכמים מדברים במשובה ומתנהגים בנחת, ורק בחדרי חדרים עושים העויות משונות ובסתר לב הוגים שטויות איומות, אולם מי אשר נגה עליו רוח קדשו והדימון השתכן בקרבו פיו ולבו, תוכו וברו, דבוריו וחייו שווים.
סוקרטס התיאש מן החכמה וראה את הכסיל מושל באדם. דעה זו הטיף ברמזי רמזים ואף שימש מופת לה בהתנהגותו ובכל העויה שלו. אבל מתוך רחמיו על הבריות הטיף לה רק ברמזים ולא במפורש. גם בנאום ההתנצלות גילה ולא גילה. הוא שילח ברבים מרעיונו, אבל את עצם רעיונו הוריד עמו לקברו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות