א    🔗

חייבים אנו שלמי תודה לשפת אנוש, המשפיעה עלינו רוב טובה ובמדה נפרזה כזו, ששוב אין אנו משגיחים בה. טבענו לזלזל במה שניתן לנו בשפע. צא וראה עד היכן מגיע כפיון הטובה שבנו לאמרי פינו בהשוואה לפינוק הנהוג על ידינו בצלילי קולנו. אנו אומרים נעים כצליל, ערב כלחן, מתוק כניגון, ואין אומרים מחיה נפש כדבור. אדרבא הננו משמצים: מלים, מלים, מלים. וטעמו של דבר: מעטים יודעי נגן, אבל בחתוך הדבור מחוננים הכל.

נשער לנו אנושיות אילמת, שאין בפיה לא ברכות ולא קללות, לא תפלות ולא תורות, לא נאומים ולא ספורים, לא כתב ולא לשון – כלום אנושיות כזו לא היתה משולה לבהמה ממש, ואף ירודה הימנה? בהמה בלי כוחותיה של הבהמה, בלי תום לבה וכשרון הסבל שלה, בלי ישרה וזריזותה. בלי קוי הנאמנות שבאפיה וסימני הטהרה שלה. ויתכן כי אילולא הלשון לא היה אדם לומד שום דעת ומלאכה, אף לא דעת ההילוך ברגלים והשימוש בידים, לא היה רוכש לו שום כלי – והאדם בלי כלים הנהו היצור העלוב והאומלל שבברואים. כנגד זה מוצא אתה הרבה צפרים ועופות, שקולם ערב והם מטיבים לסלסל ניגודים מרכבים ומופלאים משמחי לב, ולא עוד אלא שיש מהם שזמירותיהם שימשו יסוד ודוגמאות־חקוי לחכמת הזמרה האנושית, אף על פי כן לא השיגו אמני הצליל שבבעלי החיים דרגה רמה של התפתחות ולא יצרו אפילו בבואה שבבואה מאותה תרבות אנושית מסועפת. אפשר שמקורותיו של הניגון בנפש עמוקים משל מקורות הדבור, אבל הצליל לא נתעלה, כמלה, למעלה של בונה עולם ולא עשה, כמלה, נפש להתפאר כשל נפש האדם. וכי משום שמותר האדם מן הבהמה והחיה הוא הדבור ננהוג קלות ראש דווקא במותר הזה?

שכל יש בראשנו והוא עץ הדעת שלנו, דבור יש בפינו והוא עץ החיים שלנו. בראשית היה לא הרעיון אלא המאמר. השם נותן תוכן. ניב שפתיים מכוון את הלך הרוח ומפרה חיי הנפש. אדם הראשון הוא אשר קרא בשמות וכשרון השמות הוא כשרון היוצר שבו. אפילו תאמר שעמעומו של מושג תובע את הגדרתו הרי מצד שני הגדרתו מעמיקתו לתוך־תוכו ואף יוצרת מושג חדש כפועל יוצא שלו. אמנם, יש חיים גם בעצם תהליך המחשבה, אבל מנות של חיות הן המלים המחושבות, המדומות, אם כי בלתי מבוטאות. ועדיין יש מקום לדיין אם אין המחשבה עצמה מין דבור, שיש בה חיתוך מלים, שאינן מתלבשות בניב שפתיים. מסתבר, כי כל התכני הוא דרך של בטוי. ודין הוא שניגמל מן ההנחה הנושנה, שרק הפה מדבר. מדברים כל האברים, כל פרפורי המוח וכל שרעפי הלב, דם נפשנו הוגה במלים ומצרף אותיות. תודעתנו, מבוע מחשבתנו, היא דרך של מבע. מתבקעות ביצי המלים ויוצאים מתוכן אפרוחי הברות. כל מלה קיימת בהווה מעוברת המון מחשבות. שולחן אינו לבוש לעצם מסויים זה בלבד בעל ארבע הרגלים. במלה שולחן מקופלים מושגים ותכנים לאין שיעור. לא מוחנו הוגה דעות אלא המלים הוגות אותן. המוח הוא הפטיש, המפוצץ את המלים ומתיז מתוכן זהב המחשבה. כל אטום של מלה משהוא מתפוצץ עלול להחריב עולם או לבנות עולם. אין מזמור שירי משובב ומחיה מן המלה מזמור, מן המלה שיר, מן המלים משובב ומחיה. אפילו המלה אין יש בה טעם גן עדן. ובדין אמרו קדמונים שהעולם נברא באתא קלילא. רצה לומר, באותו אטום שבמלה האחת, שיש בו עולם מלא. קל וחומר שאין תולדות התרבות אלא תולדות שימוש הלשון. התפצלות הלשונות מסמלת ומדגימה את התפצלותה של תרבות זו לפי ייחודי טבע, נוף, אקלים ואופי. כל תופעות פני וחוץ, חומר ורוח, נגלה ונסתר, מוטבעות בתוך שפת אנוש. תבקש מאת האלמוני שיפסוק לך פסוק אחד ומיד תדע בן איזה עם וגזע הוא, באיזה חבל עולם נולד ומה טיב מולדתו. כל המכורה וכל המסורה מצטלמות במלה אחת של איזו לשון שהיא. אם בעל הבחנה אתה תדע להכיר לפי ההגה וההברון את אומנותו של האלמוני אם שוכן יבשה הוא או יורד ימים. המלה היא אספקלריה הבהירה ביותר להסתכל על ידה לפני ולפנים של הנפש. היא לא רק טבועה בגושפנקה של האישיות, אלא היא הגושפנקה או האישיות עצמה.

הדבור לעולם חותמו אמת. אם כי שקר מביעים באמצעות השפה הרי השקר המתבטא באמצעות הלשון הכסוי עליו מובטח פחות מאשר כשרון החפוי שיש על השקר בדרך הנגינה. אוזן מלים תבחן. אבל מעטות האזנים המבחינות צלילים. הנגינה מרוממת אותנו, מעדנת את חושינו, יוצרת זרמי התלהבות לתוך נשמתנו, אבל פעולתה לסירוגין. היא מתלקחת בנו כניצוצות בודדים, שאינם נחרזים ברציפות על חוט אחד, שיש בו משום חוט השני של כל ימות חיינו. אפשר שאדם יהא מנגן במתיקות נפשית יוצאת מן הכלל בנוח עליו רוח השיר ושיהא בכל יתר שעות החולין מר מני מר. אולם המהלך מן הדבור, מחיתוך הדבור, לאישיות המעשית אינו רחוק כל כך. האדם הממשי ניכר לאלתר בדבורו שיצא, ולא בניגון שנצטפצף לו, מפיו. צלילים שופעים ממרחקים ורק ממרחקים. אולם הדבור הוא גם רחוק וגם קרוב. עולם הניגון הוא העולם המדומה, המרחף בזכרון, איזה גוש של געגועים וכיסופים, הויה הוזה. אולם עולם הדבור, עם שהוא יונק מספירה של מסתורין, הנהו יש גמור, קשור ומשולב בכל ההויות הגסות והממשיות. אין הרוחני שבו צורר את שכבת החומר שעליו. הניגון, הפועל עלינו, מעבירנו לעולם אחר, והדבור הפועל עלינו, עושה אותנו יציבים בעולם הזה עם שהוא מעניק לנו כשרון הזיקה והמגע לעולמות החן.

הנגינה היא זכירת מה ויקיצת מה, שהיה אבוד או רדום. ובכן, היא עבר, או, נכון יותר, היתז של קדומים, הפורץ לתוך ההווה. אנו אוהבים את הנגינה כשם שהננו מתנים אהבים עם עברנו הפרטי או עם עברה של האנושיות. זהב הנגינה שופע מתוך תור הזהב של העבר ומגן עדן של הילדות. הדבור הוא הווה, הבגרות. ולא מן הדין הוא שנשפוך את כל אוצר אהבתנו על בן הרשף, האורח הבא מן המרחק ונזלזל בבן משק ביתנו, העומד עלינו תדיר לשמשנו, כשהוא מלא וגדוש בינת החיים. כגצים פורחים לעומת אש התמיד היא הנגינה בהשוואה למתנת הדבור. המלים לא תדענה תנומה, ואם כי גם הן חולמות הריהן חולמות בהקיץ. הן חרותות בזכרוננו תמיד במצב הכן, אם כי רק בחסד ההשראה ימריא הנואם לשיא אמנותו לחצוב מדבורו להבות אש. השימוש ברבוי תפקידים אינו מוּם בדבור אלא יתרון הכשר. ככוחו לחולין כך מעלתו בקודש. כשם שהוא נחתך בבטויו בשפתיים לאוזן השומעת כך הוא מנסר בשרעפי לב ואף בחלום ובחזיון לילה הוא שומר את חוקיו וסדריו. עם דופק לבנו לא ישבות אף הוא. מעינות הניגון עתים נעולים עתים פתוחים. ואילו מעין הדבור נובע באדם ללא הרף. יש גם שתיקה נמלצה. ויאמר בעברית מוסב גם על הרהורי לב.

חיתוך הדבור מצוי בפי כל, אבל נועם הדבור וכשרון הבטוי אינו נחלת הכל, אלא, להיפך, הם יקרי מציאות אפילו מקול נגינה ערב. נדירים ביותר היודעים לדבר כהלכה, לבנות משפט כתיקונו ולשבצו לתוך מסגרתו הנאותה. רוב בני אדם, אפילו מהירי דבור הם, אינם יודעים מה נושא ומה נשוא בשטפם הלשוני, מה מחוייב הבטוי ומה השתיקה יפה לו. תמה אני אם עשרה מקרב המאה מבינים את פירושן של רוב המלים היוצאות מפיהם. במשכילים הכתוב מדבר, הדיוטות על אחת כמה. הרי הבריות משתמשים במטבעות ניר או כסף, שאינם מבינים בהם, לא בחמריהם ולא בעשויים, אלא במספר הטבוע בהם והמציין את שוויים העובר לסוחר. הוא הדין במטבעות לשון. המלה כציון, כמספר, כערך לחליפין, מובנה להם, אבל אין להם מושג על חמרה, על תכנה, על דרכי התגבשותה ועל החיים הפנימיים המפכים בה. לא לחנם נתעטרו הרבה בספרי ראשונים ואחרונים בפירושים, הדורשים תלי תלים על כל תג ותג שלהם, הואיל ולעולם אין בטחון, ששניים מכוונים במלה אחת אותה הוראה עצמה. לא רק דברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, שכל מלה ומלה שבהם יוצאת למשמעויות לאין שיעור, אלא אף דברי חול כך הם. צבור שומע ניגון או מזמר יחד ניגון – מדמה כל אחד מהם, שהוא וכל יתר האנשים שפכו את לבם בניגון הזה לתוך אגן אחד וכולם יחדיו קלעו לנקודה האחת. הנגינה מאחדת, הדבור מפריד, הואיל וכל חלק הימנו שואב בבת אחת ממקורות שונים. השיחה היא בירור. אולם כל שיחה גוררת אחריה בירור נוסף לעצמה ובירור לבירור, וכך עד אין שיעור. ובסיכום הכללי טוענים תמיד בני אדם, שלא ירדו לסוף דעתם. סתומה הנגינה ומעטה בה אי ההבנה בהשוואה לבלבול המוחות המצוי בדבור שענינו המפורשות. אי אתה מגיע אפילו אל הפשט בלי פירוש מעמיק. אולם נוסף לפשט יש דרש, רמז וסוד, שנאחזים בהם לא רק חכמי הפרדס. כל איש ששפתו אתו עושה בה לפחות שני שימושים הסותרים זה את זה. הוא מבטא את הרהורי לבו ואף מחפה עליהם. הנגינה מגלה לעולם ומערטלת, ואילו הדבור רובו טשטוש, הבלעה, כסוי. אילו הלשון היתה מערה מפה לאוזן את תכני הלב כמות שהם היה אולי עוד מקום להבין את הזלזול בה משום טבעו של אדם להיות גס במשרתיו הנאמנים. אבל כל לשון היא לשון ערומים. אין היא כלל משרתת פשטנית. מה שהיא מעבירה מאדם לאדם אינו כלל בחזקת מתן ודאי ומוחלט. גברת נוכלת היא. מצד זה לפחות יש לנהוג בה יראת הרוממות, שהרי מדרכנו לכבד את בעלי התככים. דומה, הלשון מקיימת בעצמה לגבי האדם עם עקש תתעקש. כיוון שאין הוא חולק לה כבוד ואינו נוהג בה אימון אף היא מתהלכת עמו בקרי, מבלבלתו בשטף מרצה ומירוצה, מטילה לתוך פיו דבורי כשל ומלים שוטיות, שהסרק מצפצף מתוכן או שהאיוולת מבצבצת בהן ושכתוצאה מכך האדם מאבד את שליטתו על דבורו ומגיע לידי ערבוב ענין בשאינו ענין או לידי טשטוש גמור של הנידון.

ענין השלא מן הענין תורה גדולה היא. אפילו הפקחים שבבני אדם, אינם יכולים על הרוב להתרכז בנושאם ומבלבלים על אפם ועל חמתם. פלוני בר דעת ובעל הגיון הוא לכאורה, אף על פי כן כשהוא פותח את פיו מיד הדבורים יוצאים משם דחופים ומבוהלים ומעורבבים, הטפל דוחק את העיקר, הוא מאריך במקום שראוי לקצר ומקצר במקום שראוי להאריך, ועל הכל סוחב לתוך השטף מה שאינו כלל מן הענין או סותר אותו. אומרים שיגרא דלישנא ושיטפא דלישנא ופליטת פה ושגגת דבור וכשל בניסוח וכיוצא בזה, אבל בסיכומו של דבר רוב שיחנו ושיגנו עם הבריות הוא מין בליל של מלים, סבך ענינים, הנוגעים ויותר מזה אינם נוגעים זה בזה, שעטנז של פטפוט ולהג ומיעוט שבמיעוט דברי טעם והכרח. כל מקרה של שגגת דבור לחוד הוא אולי ענין מקרי, ואין מן הצורך ליחס לו חוקיות, בחינת גזירה על הלב שיגלה תמיד את מצפוניו. אבל כלל הבלבולת שבמערכי לשון, אותו אי הכשרון המזווע לדבר כהלכה, המציין את רוב הבריות, לאחר שמין האדם מלמד את לשונו במשך יובלות לאין מספר לשימוש מילולי, הם בלי ספק תוצאה מן היחס של זלזול, שאנו נוהגים באוצר לשוננו. אין אנו מכבדים אותו – לפיכך אן הוא נשמע לנו ומכשיל אותנו על כל צעד ושעל. אין לנו שפה ברורה הואיל ולא בררנו לנו את יקר ערכה של הלשון, את החמדה הגנוזה בה ואת אור היקרות הנאצל ממנה עלינו. הכל יודעים, למשל, שהלשון מרוממת אותנו על כל יצור, שבזכותה עשה האדם את כל החיל והגיע למעלת קונה עולם, אבל כמה מעט יודעים אנו להעריכה מצד עצמה כערך מרומם ולא כמטבע לקנין. איננו מעלים כלל על דעתנו, שאף את הלשון חייבים אנו לקנות תמיד בכל עת ובכל שעה כמו את העולם. כסבורים אנו בטעות, שהיא נתונה ומוחלטה לנו מאליה לאחר שרכשנו לנו ידיעה בפירוש מליה. אבל כלום פירוש המלים קבוע ועומד? כשם שהעולם משתנה חדשים לבקרים ואדמתו טעונה חרישה וזריעה בכל מחזור של שנה, ולפי תקופות השנה בשביל שתתן את יבוליה, כך הלשון מתקשטת ומתעטפת בפרחים ובצמחים בכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה ואף בכל שעה ושעה. שולחן בשיחתי עם ראובן משמעותו שונה מאשר בשיחתי עם שמעון. שולחן גבוה של חסידים ענינו נבדל משולחן האורחים או משולחן של השולחני. אף הלשון נושמת באין סוף. היא סופגת לתוך כל מלה משלה את הלכי הרוח של הבריות והמצבים. אולם כל הבא לקצץ בה ולצמצמה על מצע של הארעי, של החלוף והחטף, כל נמהר ברוחו החוטף ועושה אותה פחז כמים, מיד נכשל בלשונו והדוחף נהפך לנדחף והריהו מתגלגל במורד ופיו מכשילו בכל מלה ומלה. הוא מערבב ענין בשאינו ענין. רמז הוא לו, שאמנם קל דעת הוא ושאינו משיג בשכלו אפילו מה שפיו משיג בשיטפא דלישנא, שעולמנו אין סופי ושכל הדברים משולבים זה לתוך זה ומשתלשלים זה מזה.

אנו רואים הכל בלשון ורק את העיקר איננו רואים בה. גשר בין הבריות, מליץ בין אדם לחברו, מצבת סימנים וציונים ומתן שמות. אבל הרי היא משמשת בתפקיד יסודיי מזה. היא נשמת הדברים ונשמת האדם. בה אדם מדבר לא רק אל חברו אלא גם אל עצמו ואל היקום. לא תחבורת חוץ בלבד אלא גם תחבורה בפנים הנפש לא תיתכן בלי הגיגיה. בדלייה שואב המוח מתוך הלב ואף משאיב את הלב. אין שום חוש באדם שאינו נזקק לשירותה. אף אצבעותינו ומבטינו לשונות הם. אין הכאב אלא תו מילויל, המצלם בזכרון את הסלידה מתחושת החבלה. אף תחושת החבלה היא תוצאה מן הדמוי המילולי שקדם לו. מכל מקום הפחד מגדיל בהרבה את הכאב. כאב הוא אופן בטוי. האבר החולה נותן קולו. הרצון צר תחילה את העצם הרצוי באותיות הנפש לפני שהוא רוצה בו. הידיעה היא תבנית מילולית. הלב אומר, החושים לוחשים, היצרים תובעים, הרוח הוגה. כללה של המציאות היא הנחה ציורית כתובה באותיות. אותות השמים. והשמים פרושים כספר, הכוכבים קורצים כנקודות. עם עולם היה גאון עולם, בקדשו את הכתב. העולם נוצר, פירושו, שהעולם נכתב. השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. אפילו יום ליום יביע אומר. הכל בדבור ומפי הדבור.

יש בזים למלים ומעמידים כנגדם את היצרים. יצר לעומת דעת, חיים בניגוד לתבונה, הרגשה בהיפוכה של תודעה. ואין אלו אלא דברי הבאי. כלום יצר אינו מכיר עצמו? אילו היצר היה לאמתו סוס עיוור, כפי שמשערים אותו, היה בכל רגע ורגע נופל לתוך מהמורה ושובר לו זרוע וקדקוד. העולם הזה הוא תהום חפורה – וכיצד יכול היה היצור להחזיק מעמד, אילולא ניתנה בינה יתירה גם בסוסים שבנפשו? אין היצרים אלא מושגים מגובשים. ואין המושגים אלא מונחים שנתהתכו בחום התאוה. אף התאוות יודעות למה הן מתאוות. המלים השנונות הן שני התאוות. ואף בתאוות יש חלונות ואשנבים, שדרכם הן מתפרקות. ותדע לך, שנבדל האדם מבעלי החיים ביצריו, שהבהמה והחיה משתוקקות רק אל מה שבסמוך להן, שמדליק את בשרם במגעו המוחשי, ואילו האדם שואף מתוך הכוח המדמה שבו גם אל הרחוק והמפשט. בעלי החיים יש להם תאניות עונתיות, אנוסות על פי צו הטבע. ואילו האדם מוזמן מפי עצמו כל אימת שיכיר יתאווה. הוא יודע את מבוקשו, הוא שומע קול דמו אם אין קול שכלו נותן לו אישור. האדם מרגיש זמן על שום שהוא יודע זמן. הבהמה שאין לה דעת מסתבר כי גם הרגשת הזמן אין בה. היא מרגישה מסתמא מה שהוא בעמעום הווה, אבל אין היא מצרפת לו עבר ועתיד. ייתכן כי אין היא משיגה כלל חיים והויה אלא מין של התהוות, לידה בלתי פוסקת או גסיסה אריכתא, שכן כל רגע ורגע ניתן לה במפורד. אבל כיוון שאנו רואים שאף שור יודע קונהו, אין אנו יכולים להניח שאין לו אלא רגע ללא כל השגה של רציפות. ורציפות היא חבור, היא כתב ולשון. לפיכך חייבים אנו לומר, כי במדה שיש דעה גם בבעל חיים יש לו גם לשון וצירופי מלים, היינו רעיונות. ואין זו אלא צרות השגה לייחס מחשבות ללב אנוש בלבד. אין אנו מבינים את שפת הבהמות והחיות – וכי מכך ראיה שאין להן שפה? אף את שפתנו שלנו איננו מבינים כל צרכה. הדבור הוא אבי הרעיון. והואיל ובעלי חיים מדברים, וסימן לכך, שאנו מדברים אליהם מתוך בטחון שמבינים אותנו, מכלל שיש להם הרגלי מחשבה. בנשאנו תהלה למלים עלינו לישא אותה לא בשמנו בלבד אלא גם בשם בעלי החיים, המדברים מתוך גרונו של האדם. האדם הוא שליחו של כל עולם החי והרבה מן המלים והבטויים שלו הם פשוט חקויים לשפת בהמות וחיות.

ב    🔗

רבים חטאי הלשון ומראות נגעיה, וכוח השקר הוא, כמובן, אחד העיוותים הגדולים הטבועים בה. אבל תמה אני אם יש טעם והגיון בשסוי הרב, עד כדי תביעת נדוי, הנהוג כנגדה בפי בעלי קטרוגים שונים. ובמיוחד מתמיהה הדעה, הרואה בלשון בשל קוי שחיתותה משום סרח העודף, שאין לו יסוד נכון בטבע האדם. הדין עם הדעה שכנגדה. על שום שהלשון היא חטיבת טבע צומחים בה לקויים ותחלואים מרובים והיא עשויה לעוות את דרכיה עד כדי לצאת מעוצם הסטיה לתרבות רעה. אם לפסול את הלשון משום שיקרותה, למשל, הרי יש להטיח דברי כבושין גם כנגד השמש, המוליכה על הרוב שולל בחזיונות שרב, כנגד הנשיאים והרוח, שאינם מביאים את הגשם, כנגד האדמה אם כל חי, שאינה עונה לעמל האדם, לפי הברית הכרותה בינינו לבינה וכנגד הבריאה כולה, המכזיבה אותנו לעתים תכופות. וכבר היה מי שאמר כל האדם כוזב ואף על פי כן לא נוציא מכך את המסקנה, שיש לפרוש לחלוטין מעדת האנשים הרעה ולהתבדל ממנה לחלוטין. ואילו חכמי מוסר גוזרים פרישה גמורה מהלשון כעונש על חטאיה. נשער לנו לשון שהיא כולה צדק ואמת, שאינה מסוגלה כלל לבטא דבר שקר, האנוסה להיות תוכה כברה בגזירה קדומה, מה מקום היית מניח לבעל הלשון, האומן שלה, שנועד לצור את צורתה וללוש מתוך ידיעה ובחירה את תכנה ותבניתה? הניב האנושי הוא תו החירות של האדם. חומר גלם יש לו בפיו, שהוא, היוצר, מסוגל לעשות בו כחפצו, לחצוב מתוכו פסוקים גאים, הממריאים אל על כבעלי כנף בצווחה עליזה או לבטא בו הגות לב חרישית ושפך שיח נוגה, לבנות בו היכל מחשבה כמו רמים, גבהם כהררי אל או להקציע משפטים כתהום רבה, להמטיר את מליו כאשד של אש או לחרוז אותם בנחת ובענוה קו אל קו וצו אל צו, לחבר בו פרקי תוכחה או מגילת נחמה, שיר השירים או קוהלת. בשום ספירה אחרת האדם אינו מרגיש עצמו בן חורין כבספירת הלשון – האמנם נאה היה יותר אילו ניטלה זכות מאתנו מלכות החירות הזאת? ברשות הבטוי הננו מרגישים את טעמה האמתי של הבחירה והנפוי הנתונה לנו. אשרינו שאיננו עבדי לשון, שיש לנו הברירה לשקר. על ידי ברירה זו הננו מגיעים למלכות האמת והיכולת בידינו להקים את האמת כמפעל אישי. אלוהים יצר את העולם, והאדם יוצר את האמת, יכול ליצור אותה בכל שעה ורגע. וכי מוטב היה אילו יצר אלוהים את האמת שבפי האדם כאחד עם יצירת גופו וכל נברא אנושי היה קשור ומכופת אל אמתו כדרך שהוא קשור ומכופת אל גזרת גופו ואל קלסתר פניו? החיים והמות ביד הלשון, אולם הלשון היא רבונית לעצמה. היא יכולה להגיד הכל, אם כי הגוף אינו יכול לעשות הכל. היא יכולה לבטא מלה אחת שהיא נצח או אלמות או אלוהים, אם כי הפה הדובר את המלה הזאת והמוח ההוגה אותה אינם מסוגלים להשיגה. ובכך הלשון משמשת רמז והוראה לאדם: ראה עד היכן גדול אתה בכוח, אם כי הנך עוד קטן בפועל. עמוק אתה הרבה יותר מכפי השגתך, הואיל ולשונך בך. אי אתה יכול לטפס על הרריה ולמדוד את תהומותיה, אבל היא בכל זאת חלק ממך. אפילו תינוק מבטא מלים שהן יסודי עולם. ולפיכך מחמם אותנו הבל פי תינוקות ואף מפתיענו לאין שיעור. בגמגום העולל הננו רואים בעליל את נס הבריאה ואת המופת להתחדשות היצירה בכל הרף עין. המלים, כתוב בספר היצירה, הן אבני ההויה. ולאמתו של דבר, כלום רק הכוכב המאיר מגיה את דרכנו ולא גם המלה כוכב הכתובה והמבוטאת? אמרת כוכב הדלקת מאור. בטאת פרח אתה מרגיש ריח ניחוח. מתוך המלה מעין אתה שומע קול משק. והמלה שקר מזהירה גם כן באותיות האמת, שהרי בעמידתה לפנינו, בחבור המתמיד הקיים בין שלוש אותיותיה, בתכנה שאינו מש ממנה לעולם, היא מכריזה לפנינו בקולי קולות על מציאותו של הקיים לעד. שקר הוא שקר והיה כזה מאז ומעולם ויהיה כזה עד אחרית הימים.

מכאן אנו למדים כמה גדול כוחה של האמת, שכל הדברים שבעולם מעידים על יציבותה. ותבין אם כן על שום מה לא נוצרה האמת כבריאה לעצמה. שהרי הכל טבוע בחותמה והכל מפרסם את קיומה, נמצא שהיא נוצרת מתוך כל הדברים שנוצרו. העולם כולו נתון לנו, אבל את האמת עלינו לקחת לנו בידיים לחצבה מתוך פנימיותנו ובבחירתנו. דומה, שהטבע הגדול אדיש לאמת, הואיל ואינו רוצה להסיג את גבול האדם, שהאמת היא מלכותו והלשון היא דבר המלכות הזאת.

משאנו תולים שקר בלשון איננו נאמנים כל צרכנו למציאות. וכי רק במלים הננו דוברים שקר? עשוי אדם לשקר גם במבע פניו, בהתנוצצות עיניו, בארשת בת צחוקו ובכל תנועה והעויה משלו. ואפילו בשתיקה אפשר להפיח כזבים. וכנגד זה מעלה ללשון, שעל אף כל המאמצים להטותה לחפצנו ולהפכה למכשיר של כזב, היא מגלה על הרוב מה שאנו רוצים להסתיר ומפילה אותנו בפח. הלשון מלשינה על השקרן על אפו ועל חמתו, היא או הקול שבו היא נאמרת. מתחת לכל הטיח של הרמאי, לפי נטיית משפטיו, לפי הקשר או רפיון הקשר שביניהם, לפי פימוטי מלים ופליטות פה, מבצבצת ועולה כוונת הרמיה. יש מין נסיוב בלשון הפועל כנגד השקר. משולות המלים ללבנים – והשקר עני במלט. על כרחו הוא לווה תמיד מקצת דבק מן האמת, איזה ניצוץ. והניצוץ הזה נוטל אותו בשבי. מפליא ביותר, שכל מלה היינו, כל לבינה, לחוד, הריהי אמת מצד עצמה גם בפיו של השקרן, נמצא שהלה מסוגל לבצע את זממו רק באמצעות המלט שאינו שלו. השקר פועל תמיד בכלים שאינם שלו. לפיכך קשה לו להחזיק מעמד לאורך ימים. על כרחו לבוא לידי פשיטת רגל. וכל מפלה שלו היא תוצאה מן המכות, הניתכות עליו מידי הלשון, הן הלשון שלו והן הלשון של האמת. אילולא הלשון שבפינו היה השקר האנושי, הבא לתוכו של דבר, לידי גלוייו לאו דווקא בדבור בלבד, מבוסס הרבה יותר בעולמנו. אולם צדקה נעשתה לנו, שניתנה לשון בפינו והיא שנלחמת אפילו בפי גדולי השקרנים את מלחמתה של האמת. ולא עוד אלא שבאמצעות הלשון אפילו השקר נהפך למכשיר האמת ופעמים הוא עושה שליחויות, שהן למעלה מכוחה. מיטב השיר ומיטב האגדה יונקים מן הכזב. והכיצד נעלה על הדעת לשון המחוייבת אמת מעצם ברייתה? בלשון כזאת לא היינו אומרים שירה ומחברים אגדות. בלשון כזאת לא היינו מסוגלים להתרומם מעל למראות הנגלים בשביל להגיע לאיזו השגה במסתורין. האדם היה מדבר אמת, אמת תמיד, אמת ההולמת את המציאות הקטנה שבד' אמותיו, אמת הקוראת לשולחן שולחן ולכסא כסא, אמת המוסרת את העובדות הפעוטות כהויתן, כגון שאתמול בבוקר ירד גשם ולא ברד מן השמים, שפלוני הכלב נבח הראשון ולא חברו, שתרנגול של השכן קרא בבקר בקול ממושך ולא התרנגול שלו, וכיוצא בזה דיוקים ודקדוקי עניות, אבל לא היה מתחצף, למשל, לשקר ולומר: אני ראיתי את אלוהים, אלי נגלתה השכינה, במעמדי נפתח הרקיע. מכיוון שכך אפשר שלא היה מעלה כלל על דעתו את מציאות אלוהים ולא היה בא כלל לידי בטוי שמו. היה אולי בקי וחריף בכל עניני העולם הזה, ולא היה בודה מלבו שום מציאות אחרת. לא היה בודה מלבו את עולמות היופי. אילולא השקר הקדוש לא רק שלא היינו משיגים שום יופי אלא האמת עצמה היתה כה קטנה ומציאותית ואדמתית, שהיתה פשוט מכוערת. ולא זו שלא היו מכבדים אותה יותר מאשר בזמננו, אלא ייתכן, שהי שונאים אותה עוד יותר מאשר עכשיו. קל וחומר שאיש לא היה מוסר את נפשו על זקנה מכוערת זו, שידי הכל ממשמשות בה. בזכות השקר הקדוש אף האמת זוכה לקרני הוד ולמעמד של קדושה. מי קשר לנו את כל עטרות הנוי ומי טווה לנו את כל צעיפי האגדה, אם לא הלשון, המרחפת בת חורין בתוך ערפלי הבריאה וגונבת למעננו ניצוצות?

נובלים כל הפרחים שבעולם, אבל אין בליה לפרחים הכתובים באותיות הלשון, בקיץ ובחורף לא יכהה הדר זיוום, שלהבות ושטפונות לא ישלטו בהם. שלחת בהם אש אותיותיהם פורחות ומתקיימות באויר כמם וסמך שבלוחות. אף מול מבול הדמים הניתך בעולם הננו עומדים ושומרים על פרחי לבנו, העשויים בתבנית האותיות. שני הזמן חלו בכל מצבות האבן והשיש ולא פגעו אפילו כקוצו של יוד במלה אחת אנכי ובכלל עשרת הדברות, שנמצא חרות שבלבבות. שפת האדם היא השומרת על צל האדם ורק בזכותה יצא האדם בשלום מכל מדורות הגיהנום ומוקדי האש, אשר ערכו לו בכל העתים. הררי קרח נערמו בעולם, ערימות חללים, גושי עלבונות, הדמיון המבעית יכול ליצור לו תמונת כליון לכל יושבי תבל, אם נותרו שניים ואחד אמר לחברו בתוך עמק הבכא הזה: נעשה שלום – ומיד העולם התחיל פורח מחדש. בשתי המלים “יהי אור” כלולים עולם ומלואו. האות לעצמה היא אמת העולם. שלוש אותיות בחבורן יחד הן יסוד ושורש ובונות פועל. ואפילו שתיים מהוות שם עצם. הלשון לא רק חותמה אמת אלא היא התגשמותה של האמת עלי אדמות. אנו יכולים לשער לנו חורבנו של העולם כולו, הכל ייהפך לתוהו ובוהו, אבל הלשון אינה עשויה להיחרב. כל זמן שהיא מרחפת על תוהו ובוהו זה רוח אלוהים מרחפת בעולם. ונמצא שאף העולם קיים. עמים עתיקים רבים נשמדו מעל פני האדמה, אבל לשונות עתיקות חיות וקיימות. וכיוון שהאמת היא קיום הרי הלשון אמת.

הרבה חרדה אתה מוצא אצל יראי שמים לטהרת הלשון וגדולי בעלי המוסר מזהירים וחוזרים ומזהירים על שמירת הלשון והנאמנים ביותר לשיטתם מעמידים את השתקן במעלה עליונה בקרב הצדיקים המזכים את הרבים ומחברים רבים של שבחי צדיקים מדגישים ביותר את חין ערכו של הצדיק, שלא הוציא כל ימיו הגה מפיו משום חשש עבירה על נקיון הלשון. בהפלגה זו עד כדי קיצוניות בשבחה של מדת השתיקה אתה רואה, כבכל משקפת מגדלת, את שרשו של הענין – שורש זה כולו רקוב. החרדה היתירה על הלשון מטעמי יראת שמים מעידה אמנם על יראת שמים ואולי גם על אהבת שמים, אבל היא מעידה גם על אי אהבה לאדם. כל החוסך מחברו מענה פיו גרוע מזה שחוסך מחברו בגד, פרוסת לחם או כל מתנה שהיא. קודם כל מצפים הבריות זה לזה לשמוע איש את קול חברו, הקול הוא ראש הגשרים שבין אדם לחברו. קול שבאדם מפיג את האימה אשר מסביב. הקול הוא שמוציא את העולם מכלל ישימון ועושה אותו למקום ישוב. אותו צדיק, המונע נדבת שפתים לאדם כערכו בשביל לזכך את לבו ואת כל הרהוריו לבורא, הריהו פזרן לאלוהים על מנת להיות כילי לבני אדם. הוא מוכן לתת את כל חלבו ודמו – שהרי שרעפי הלב הם חלבנו ודמנו – לעליונים ובלבד שלא להפריש אף “צפרא טבא” לתחתונים. וכל כך למה? שמא לשונו לא תהיה חס ושלום נקיה כל צרכה, שמא יפול חלילה רבב כל שהוא על בגד השבת של לשון הקודש שלו. נקיות יתירה זו אף היא דרך של שגעון או של רוע לב. צא וראה, בעלי המוסר הללו ניסוח מצאו והניחו: דבורים בטלים! ונוסחה זו מוקיעה את נימוקיהם הנסתרים של הצדיקים האלה, שבחינה מעשית להם. בדומה לאנשי עסק, הרואים תכלית החיים במשא ובמתן ובעשיית רווחים ומתיחסים לפיכך בבוז לכל שיחה נאה, שאין עמה רווחים או טובת הנאה כל שהיא, הפסולה משום בטלנות, כך אנשי העסקים לעולם הבא חוששים לבטל כל רגע זמן, שאפשר להרויח בו מנה יתירה בצדקות ובישרנות, על שיחות חולין. אבל הרי בשיחות חולין אלו נדלקות נשמות, החברות מתרבה על ידיהן בעולם ובני אדם מגיעים לדרגה רמה של שותפות הלבבות. צדיק שותק, צדיק החס על כל דבור שלו, הזהיר וזהיר בסיג לחכמה, הרי קודם כל הנהו נמנע מלהנות את הבריות בתנובת נפשו. אמנם, יראים מעמידים דברי תורה כנגד דבורים בטלים ועדיין הם מניחים דרך של התחברות בין הבריות. אולם היראים הגדולים גוזרים אפילו על שימוש הלשון בדברי תורה גזירה שמא לא יתכוון הדובר לשם שמים ושמא ייגרר מתוך כך לדבור במילי דעלמא. דעת פרושים, שהלשון עשויה רשת של מעשי עבירה ומלאה פחים ומהמורות. מוצא אתה בה רכילות ולשון הרע ומלי מגונות ושקר ורמזי תפלות ושפת חלקות ואמרי חנופה ונוסף לכך דברים בטלים. מי יעמוד בפתוייה של זו? רק שומר פיו ולשונו שומר את נפשו. אבל גם השמירה טעונה שמירה וסייג מחייב סייג לסייג. עשויה הלשון כמין צרעת ממארת, חטא הקדמון דבוק בה. ואין מתירים להשתמש בה אלא לשם איזה תיקון. מותר להתפלל, אבל אסור לדבר. מצווה לברך לבורא יתברך ועבירה לומר “שלום לך, אדם!”. אין דרך פרושים אלא מסקנה מרחיקה לכת מהלך־מחשבה, המקובל אצל רוב הבריות על סורה הרע של הלשון בשימושה שלא לצורך. הללו מקדישים את מתנת הדבור לשמים והללו מסייגים אותה רק בצרכי עסק ומסחר או המדע השימושי ומשמצים כל הרצאה, המעוטרה בשפת־פרחים. אלא מדירים הנאה מהלשון משום טעמי נזירות ואלה גוזרים על שעשועי לשון מפאת חסרון המועיל שבהם. אלו ואלו רואים את כשרון הדבור היפה כחילול ונביחה. הפה הוא דבר טמא או טחנה ריקה. וכבר הגדיר בן האלוהים את הפה כבית היוצר של נבילות וטריפות. וכך נמנו וגמרו הן אנשי דת והן אנשי העולם, שהפה הוא רשע או פועל בטל, גנב או קוביוסטוס, שוטה ועבריין. וככלב שוטה יש להחזיקו קשור בשלשלאות.

לא נחה דעתם של יראי השם עד שגזרו גם על המחשבות הזרות או על המחשבות הבטלות. ולפי שיטתם הדין עמהם. אף המחשבה עשויה בתבנית של מלים ההגויות באותיותיהן. ומי שענה את כחשה של המלה חייב ליתן דופי גם בשרעפי לב. נפשנו אינה מהימנית עלינו. הטומאה דבוקה בנבכינו. מה שהנפש חושבת לתומה הוא טריפה־פסול. ובכך השיג הלעז את תוך תוכו של האדם. כיון שהאדם אינו שלו ואף לא של העולם אלא של אלוהים. כולו קודש לשמיים, הרי מן המדה להגעיל את כל המוח ואת הלב לכרסם עד השורש כל נדנוד של הרהור חול, שכן כלי קודש זה אסור להשתמש בו לצרכי חול. לאחר שאנו משליכים מפינו את לשוננו דין הוא שנשליך גם מתוך מוחנו את תוצרתו. אם אנו מטמאים את השפתיים, המשמשים תכלית לעבודת המוח, הרי המוח העובד למען התכלית הטמאה הוא גופו טמא. אכן, החיים והמות ביד הלשון. פסלת את לשונו של אדם לא שבקת לו חיים בכלל הפסלנות מפעפעת לתוך לשד עצמותיו. על משקל מלים, מלים, מלים אנו משמצים ואומרים: רגשות, רגשות, רגשות. וכך עושים באמת אנשי מסחר וקנין שבין החילוניים, הצועדים ברוב הערכותיהם אחרי הפרושים, השולחים את לחם העסק על פני המים של העולם הבא והגן־עדן, כיוון שהם רואים בלוי־עולם בעסקי לשון ומליצה הריהם מחרפים בקול רם את ההגיגים הבטלניים, את מהלכי הרוח ואת חיי הרוח ואת תשפוכת הרגש. אנשי עסק, בין שהם צוברים רכוש בנכסים ובין משמשים את המדע החמרני מתוך צבירת רכוש בידיעות, לועגים לכל מה שיסודו בהזיה, שיש בו משום מזון לנשמה בלבד. החושניים והפרושים מקיימים על הרוב בינם לבין עצמם ברית שבלא יודעים. אלו ואלו מבטלים את ערך הדברים, שאינם מצמיחים פירות בעולם הירא והחרד: מה אומר ומה אדבר בפני אלהים והוא כבר אמר הכל? דעת החמרן: למלים אין חומר, הן פורחות באויר ואינן מהוות כוח. תפארת המליצה נקלה בעיני הכל, על שום שאין בלבבות אהבה ללשון, שהיא יקר סגולתנו. זה הכלל: דברים אהובים הננו מעטרים ומקשטים אותם בכל התכשיטים שברשותנו ואיננו חוששים כלל. אדם מעניק לאהובת לבו אבני־חן למליצה. את לשוננו איננו אוהבים ולפיכך הננו מפגיעים בה את כל הקלקולים התלויים ושאינם תלויים בה ואת מראות הנוי שלה הננו פוסלים כמליצות. אין בנו אהבת לשון. וכי אין זה סימן גם לאי־אהבת־עולם שבנו?

ג    🔗

יראים אומרים לשון הקודש, חמרניים גורסים מכשיר שימושי ואנו, הבינוניים, מה מדערך בידינו לגבי הלשון? אין ממידת הבינוניים להתבצר בהערכותיהם בתחומי ההקדש, אבל תפיסה בינונית אינה משתחררת לעולם משרידי מסורה מקודשת, המפעפעים במודע ובלא מודע שבה. לפיכך יש שהיא פוסחת על שתי הסעיפים ומקיימת לעצמה השגה שעטנזית, שיש בה משום תפיסת החבל בשני ראשיו או קרחות מכאן ומכאן: לא מאור הנאצל של הקדושה ושל יום השבת ולא מנהורא מעליא של החולין הבריאים ושל ששת ימי המעשה. אוהבי השירה ומוקירי אמנות הבטוי, בין שהם מחוננים בכשרון היצירה בין שהם מתרפקים על בת השיר כקוראים נרגשים ומשכילים, הם גם חובבי לשון, ומסתבר שיש בהם רגישות לגבי החיות של המלה, הלבנה, ועירנות לגבי מבנה המשפט, המהווה נדבך. ולא עוד אלא שמתוך זיקתם היתירה לבית היוצר של הבטוי האנושי הם באים לידי הבנה, שאף הלשון מהווה מלכות לעצמה, וככל מלכות אף זו זקוקה למנגנון פעיל משלה לסיפוק צרכיה ונמצא, שהלשון רשאית ליצור מתוך עצמה למען עצמה כתכלית לעצמה. אבל ענין אחד ההודאה בלשון כעולם חי וענין אחר מתן כבוד לעולם החי הזה. אנו מניחים חיים למלים, אבל לא חיי כבוד. אפילו הרואים את הלשון כתכלית לעצמה אינם מייחסים לה תכלית עליונה ועם שמסלסלים את מליצותיה היפות אינם נוהגים בה יראת הרוממות, ונמצא שנתקיים בם מחצית הפסוק של סלסליה ולא המחצית השניה ותרוממך. דומה הדבר, כאילו בסולם הערכין הלשוניים קיימות רק שתי מדריגות: הקדושה והחולין – וכל שאינו אומר קדוש עושה ממילא חול את צפור־נגן של נפשנו. אבל אם כך עלינו לנהוג ממה נפשך זה לגבי כל הערכים שבעולם: או קדושם או זלזולם. אלא שיחס או–או זה אין לו כל יסוד לא בתחומי הלשון ולא בכל רשות אחרת. אפשר לא לקדש ואף לא לחלל אלא לאהוב, להוקיר להעריץ. ומה מעט אין אנו מייחדים אהבה, על אחת כמה לא הוקרה והערצה, לכוח חיים נפלא זה, היוצא מתוך גרוננו והמלווה אותנו תמיד הן בהליכות הנפש ובהגות לב והן בקשרים עם עולם חוץ. מיעוט אהבה זה הוא אחד מגדולי הפלאים. הצירוף שיגרא דלישנא, המצוי בפינו, מעיד על כך במידה מספיקה אפילו אילולא היו בידינו הרבה הוכחות אחרות. שיגרא אין אוהבים. בשיגרא מזלזלים. אין אנו מלשינים על לשוננו כדרך בעלי המוסר ואיננו אומרים, שמלים בטלות הן טמאות, אבל אנו דנים אותן ביתר חומר ואומרים, שהן אפסיות. כאחד עם החמרניים הננו מדגישים את הצד השימושי של הדבור, אם כי הננו מתירים לנהוג נוי באמצעי זה כמנהג הבריות לקשט גם חדרי השימוש וכלי השימוש.

אף אנו מדגישים בלשון בעיקר את הצד העסקיי וכוח החבור שבה, היינו, מה שהיא מחברת את הבריות זה עם זה וכשרה לחבר את המלים הבודדות לחלקי משפט. משל כל מלה לעצמה נבובה ומחוסרת תואר ורק צירופן של זו לזו נותן להן שיעור קומה. אבל אם אין משקל ערך ליחידה הכיצד כמה יחידות יחד עושות משקל? מבחינה זו עולים היראים לאין ערוך, שמקדשים לא רק את הפרשה ואת הפסוק אלא גם את המלה והאות והנקודה. מה טעם לא תתחיל גם האהבה מן הנקודה? כך דרכה של אהבה לאמתה, היונקת באמת מן הנקודה וקושרת עצמה אליה, אבל בעולם החילוניים מעוטה האהבה ומרובה הנימוס. ואמנם, אין לך בטוי שגור כנימוסי לשון. אנשי דרך ארץ מעמידים את הלשון כולה על עסקי דרך ארץ, על נוסח, על מנהגות, על דפוסים ועל סגנון מגובש. ללמדך, שלא המלה יקרה מפז, לא הרטט החי והמתחדש בכל שעה בפי הדובר, לא אויר הנפש היוצא כאחד עם הבל הפה המפיק את האומר, אלא הקישור בכללו, המבנה, הפסוק, המהווה בית כלא לתוכן, הממית את הנשמה. לא באו הנוסח והסגנון והפסוק והפתגם והמכתב אלא בשביל לעשות את הלשון ריתמה ומוסרה. המלה אינה כלום, הניב הוא העיקר, ההברה הבודדה הדופקת כצפור על סף הקן, אין לה חשיבות, אבל חשוב מבנה המשפט, קובעת טהרת הדקדוק, ויש מהדרים ואומרים לא מה שנאמר אלא איך שנאמר, נעימת הקול, ההברון, להיזהר ברפויה ובדגושה. יש חסידים שוטים בכל ספירה וספירה. וחסידיה השוטים של החילוניות בלשון מוותרים על פועם הלב ובלבד שיקיימו כהלכה את הלכות הלשון החיצוניות ופיסקי הטעמים שלה. כיוון ששירות הלשון הוא בעיקר חיצוני חובה להקפיד על החיצוניות. אם המלים אינם ברקי תוך של הנפש אלא פרקי תיווך בן אדם לחברו יש לדייק שהדבור יהיה עשוי למשעי, מסורק ומתוקן. ממילא נקבע יחס אל המכשיר הלשוני כאל מוסד מקשר. שר הלשון הוא שר החוץ ועליו להדר בנימוסים. על טקסים חיצונים שומרים בדייקנות, אבל אין דבקים בהם באהבה.

אכן דביקות בלשון היא מדה בלתי מצויה ומומרי לשון שכיחים הרבה יותר ממומרי דתות או מומרים לקנינים רוחניים אחרים. צרה היא לרוב בני אדם, שאינם מסוגלים לרכוש לעצמים ידיעת לשון נוספת לשפת אמם. אבל רק מעטים מבין המחוננים בחוש לסיגול לשונות אינם קופצים לתוך מומרות לשון, אם צפויה להם טובת הנאה מכך.

שקדו חכמי המוסר לתלות מנעול על הפה, שלא ניזקק יתר על המדה למופקרת זו הנתונה שם, אלא לשם תכלית עליונה, אבל פולחן התוכן שלנו כלום אינו משמש גורם לסתימת מעינותיה של הלשון? כלום אינו עושה את גברת הלשון משרתת לאיזו תכלית, אם גם רוב המטרות, המשתמשות בה, אינן כלל בחינת תכלית עליונה, ולא עוד אלא שהן בגדר תחתונה ביותר? אינו מודה בלשון זה שכופר ברבונותה לעצמה ובזכותה לשמש לא רק פירוש ללב אלא גם תורה שלימה. אין השפה אוצר התרבות בלבד אלא היא גופה חטיבת תרבות, הנשגבה ביותר שבאוצר. בתוכה מקופלים דברי ימי האדם, אבל לא בכך עיקר חשיבותה, אלא בכך שהיא דבר האדם. היא שמשה שופר לדורות, אבל אין היא סתם שופר, שיכול דור הרוצה להחליפו באחר, אלא היא עצמה תוקעת בשופר לכל הדורות הבאים. אפילו אין מדברים בה היא מדברת. כיוון שנתגבשה בגווילין הריהי אנדרטה לכל הזמנים, שמעלתה של זו לא בתשמישה זכרון מה שהיה אלא בכך שהיא עשויה מעשי חושב. רוח העולם מדבר מתוך כל השפות שבעולם. וגם האומר אנדרטה לא דק. היא למעלה מזה. אין המלה מצבה על המושג, אלא היא המושג עצמה, היא נפש חיה. ונפש יש שהיא פשוטה ויש שהיא מרכבה מאד. בודאי שפה פשוטה ושוטפת היא נוחה ביותר, אבל רק קטני שכל מתענגים על דבור צח ומהיר, אשר ירוץ השומע בו ורק קלי דעת טוענים תמיד: דבר אלי בלשון בני אדם, אמור מפורש ובקיצור נמרץ, חד וחלק. לשון חלקות פירושה גם לשון רמיה, הנאמרת מן השפה ולחוץ, הלב אינו ניתן להוציאו תמיד במהדורה מקוצרת ולא תמיד הוא חלק. דקי ההרגשה מחבבים את הגמגום וכושלי לשון מהימנים עליהם ביותר. מי שאינו כבד פה לעולם, סימן שדעתו קלה תמיד. לא די לומר מה שהוא. אהבת הצורה מחייבת אותנו להביע הכל בצורה המניחה את הדעת. וצורה טעונה עיבוד, ליטוש מחייב עמל. אי אפשר לדרוש שדבור, שהושקע בו עמל רב, יגלוש לתוך אזני השומע כאותה ביצה קלופה המשתלשלת לתוך פי הרעב. הכל מודים שדין מנגן לסלסל בקולו ולהעמיק את הצליל, שכן הניגון הוא לפי דעת הכל משהו דק מן הדק. ודבור רשאי להיות של סובין? אף בהבדל בלתי מוצדק זה שבין הנגינה לדבור מפעפעים שרידים מן היחס המסרתי. מן הנגינה לא הופקעה עדיין מדת הקדושה במדה זו שנעשתה לגבי הדבור. אפילו החילונים משערים להם, שנגינה משמעה רגש הייחוד עם הטמיר והנעלם, שמנגנים לפני מי שהוא, אבל בטוחים הם, שדבור הוא כולו יציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאין מדברים לפני מי שהוא אלא מדברים אל מי שהוא. אולם הדבור האמתי והנכון הוא כל עיקרו עמידה לפני מי שהוא, מתן דין וחשבון על חיי פנים, ודוי. המנגן כאילו אומר: זה אלי ואנוהו בסלסולים עדינים. אבל גם המדבר התמים יורד בשעת דבורו לפני תיבת המסתורין. מזמרים מתוך הנפש, גם דין הדבור להיות שופע מתוך הנבכים. עבודה קשה היא זאת, עבודה מפרכת, אין אנו מכנים אותה בשם עבודת הקודש, הואיל וראוי לנו להיזהר בתשמישי קדושה ובמונחי קדושה. מכל מקום אין להניח כלל דבור שהוא כולו חולין, כולו עסק, כולו תיווך. אף הסוחר המשבח את סחורתו והנחתום המעיד על עסתו, בורר מלים יפות, לא רק מנומסות אלא גם חמות, חיות ומלבבות. הלקוחות מתקרבים אל המוכר לא רק על ידי סבר פנים היפה אלא גם על ידי חן לשונו לקנות לבבות… לשון קונה, לשון מוכרת, אבל עיקר יעודה לקנות לבבות. הלב הוא היכלו של האדם, הוא היכל העולם. המדבר מתכוון להכנס להיכל, לתפוס בו מקום. הוא מבקש לתפוס את האדם בלבו. ובכן כל הפותח את פיו פותח היכל ונגש אל היכל. הוא מקריב על המזבח לא נסך יין ולא נסך רמים אלא נסך נפש. דבור שאין עמו השתפכות הנפש הריהו באמת פליטת פה. פליטת קליפות של מלים אבל קליפות של מלים אינן המלים עצמן. והרי מחובתנו לפרש, כי בוזנו למלים מכוון לא להן אלא למשתמש בהן שלא בחיותן. פה דובר שקרים המלים מה חטאו? להיפך, המלים עומדות בטהרתן, אלא שתכנן מסולף. מלה שלא נערה לתוכה תוכן חי נתערטלה מתכנה ושכבה לישון. כלום נבוז לבני אדם על שום שבשעה שהם ישנים הריהם נראים כאילו ניטל מהם כוח החיים?

אין להכחיש כי חוק הבלאי וההסתאבות חל גם על המלים. יש מלים נדושות לשעה, שטעמן חלשות. ודומה שקיימות תקופות בהן שפת אנוש מעלה חלודה בכללה וכאילו מתיבש כוחה המחיה וכושר השפעתה על הלבבות. אף מעינות מתעבשים לזמן מה. אבל העובש הלשוני אינו אלא תקלה זמנית. גן הלשון ירוק כמעט תמיד. שעה סגרירית עוברת והשמש שוב זורחת ועולה. שפת אנוש מחדשת בכל דור ודור את נעוריה. עם גמגומו של כל עולל היא אומרת שירה חדשה. “אבא”, “אמא”, “כלה”, “חתן”, “רעיה” ו"ידיד נפש" אינם מתישנים לעולם. אילולא נשתכחו לחלוטין מזכרונו של מין האדם היה כל נולד חדש יוצרם מדעתו ומהשגתו. ולאמתו של דבר, אנו יוצרים בכל שעה ורגע בלשון. כל המבטא מלה בטעם וברגש מעלים עליו כאילו חצבה מתוך אוצרו הפנימי. סכום הניבים, שהאדם מבטא בו את עצמו, הוא סכום יצירותיו בשדה הלשון. וכיוון שהמלים הנאותות לאדם וההולמות את רוחו הן ילדי רוחו מה טעם לא יאהב את ילדיו? על אהבת לשון הננו מצווים מטעם השכל והרגש. אבל כלום תיתכן אהבה חזקה בלי הערצה נאמנה?

צרות ופורעניות מתרגשות על הלשון ברוב הזמנים. המתקדשים משלשלים אותה לתוך הכלא של עולם התיקון בשביל לשמור על טהרת בתוליה, שלא תטעם חלילה טעם אויר צח, טעם חירות, שלא תכשל במלה שאינה מהוגנת או בטלה, שכן מחובתו של הדבור, לפי השגתם של הללו, ליצור מלאך בכל מוצא פה ולתקן, תמיד לתקן, משהו בעולם הזה בכל ניב והגה. וכל כך הם מעבידים עניה שבויה זו, שגורמים לה ריסוק אברים ממש על ידי שמרסקים כל פסוק ומלה לנוטריקון ודורשים בהם גימטריאות, ונמצא שאין ללשון חיים משלה אלא עשויה כולה אבק זהב, אבק של דרשות, אבק של סמלים ולא הנקודות והתגים משמשים אותה לא היא כולה עומדת לשירותם של אלה. והיפוכם בפוקרים, הסוחטים ממנה כל לחלוחיות ומשיירים רק את העצמות והשלדים שבה, כל מלה אינה אלא מונח, שם של עצם, עצם ללא דם, ללא רטט, ללא פועם מסתורי. ואם יש שאף הם נוהגם עיקומי לשון ומדרש פסוקים הרי בשביל להפיק רמזים חושניים כפולים ומכופלים עד כדי תכלית הניוול, ניוול דמות וניבול פה, קילול וחילול. ושמחים הללו להבליט את סיטרא דמסאבותא שלה, את הלועז שבה, את שוקיותה ואת הנוהג ההדיוטי שלה. חביבים עליה פרווריה מאשר לבה החי, סטיותיה ודיאלקטיה מאשר יסוד ושורש בה. אף חילוניים דרשנים ונקדנים הם, חטטנים ופרשנים, אלא שהם נדרשים יותר אל שער האשפתות והמבואות המסואבות מאשר אל היכליה וטרקליניה. אפיקורסות בלשון, מומרות בשפה, גסות רוח בדבור, התהדיטות בניבים, מצויות יותר כאן מאשר בכל שטחי החיים האחרים. ותקלה גדולה היא שבעסקי לשון הבריות מתנדנדים תמיד בין שני הקטבים: או כלה נאה וחסודה ואסור לדבר, או פרוצה ומופקרת וכל המרבה לנבל את פיו הרי חכם־לשון הוא. אבל אי היכולת להחזיק מעמד על קו הנכון בתחומי הלשון משמש גורם לתקלות רבות. רוב מדוחים ותעתועים שבחיי אנוש הם פרי העבירה בלשון. ראית דור שפניו כפני כלב דע לך אף לשונו יש בה משום נביחה. כל שפל תרבותי, שיש בו קלקול המדות, נעוץ בשפל לשוני ובקלקול מדות הבטוי. קלות ראש באה לידי בטוי בליצנות, שהיא מיעוט דמותה של כל מלה, הנמכת קומתה והוצאתה מזוך פשטותה למשמעות דופי. חכמת אדם תאיר פניו, ואילו איוולתו מקדירתם. ולפי מידת הכסילים שבמקום גדולה החשכות השרויה במקום הזה. חתוך הלשון שבעם הוא חתוך גורלו. נשער לנו אדם ששכח את כל המלים שבלשון חזקה עליו, ששכח גם את כל המראות הצורות. את אביו לא יכיר ואת בנו לא יחונן. אין אב ובן בלי המלים המציינות אותן. אותיות הלשון הן באמת לבושיהם של כל הדברים שבעולם. אין לפסול את הלשון מבלי לפסול שורש הנשמה באדם מבלי להמעיט את דמותו כולה.

החיים בלשון ואף רוח השיר בתוכה ינווה. אמנם האדם שר מתוך נפשו, אבל דרך לשונו. אפילו ילמוד מחונן ברוח השיר שפה זרה על בוריה לא יבנה בה בתי שיר נאותים, הואיל ואין הלשון בנבכיה נשמעת לו. הוא מכיר אותה היכרות חיצונית, מטייל בפרוזדוריה ואין לו דריסת הרגל בטרקליניה, על אחת כמה קמטיה הדקים אינם נהירים לו. ושירה שופעת מתוך הקמטים דווקא: מתוך קמטי הנפש ומתוך קפלי הלשון. המשורר חובק את שפת מולדתו ביסודא דילה. לא די שהוא אוהב אותה באהבת ילדות וזוכרה מתוך גירסא דינקותא, אלא הוא מעריצה גם כן כדרך האדם להעריץ את תור הזהב של עברו. והערצה דרך צניעות לה. לא מבחוץ הוא בא אליה ולא בתפיסה שכלתנית הוא משיג אותה. הוא זוכר לה חסד כל התגלויותיה אליו, כל הראשונות והנצורות שנחזו לו בה. אבל באין שמחה ודביקות והתרפקות מנוער או התעלסות מדי רגע ברגע מתוך התחדשות נעורים בלתי פוסקת, יצירה מניין? רבים תמהים וקובלים על הסתתמות מעינותיה של השירה בשעתם ובדורם, והם מחפשים כל מיני הסברות לכך, אלא שאינם מעלים על דעתם לחפש נימוק נוסף לירידה הפיוטית בירידה שבהערכת הלשון. בשפה מזולזלת אין שר השירה נזקק אל בני אדם. עד שאנו תמהים על מיעוט השירה יש לתמוה יותר על כך, שלא נשתכחה עדיין לחלוטין בדורותינו, שכל כך הרבו לזלזל בערך הניב האנושי. בני אדם חדלו להתפלל, לברך, להתוודות, לנשק את האותיות, להתרפק על כתב ולשון, אלא הם מניחים מלים כסימנים חיצוניים בלבד, שאינם אפילו תוים או סמלים, לשון סמרטוטית שכזו מה כוחה לזמר בה שירים ולחבר בה הימנונים? לשון שהיא כולה נפלים, הכיצד תשמש סולם להיכל השיר? מתרסים נשברים אין בונים טירה. דורות שגלה כבוד משפתם אף שכינת היצירה הבטויית מסתלקת מעליהם. אילו היו כנפיים למלים – סח אלפרד דה מוסיה – היו פורחות ועוברות מאתנו ללא שוב. אין הלב נוטה לדעה זו. ואולי נכון יותר, שמלים מצוידות בכנפים היו שבות אלינו ביתר מהירות וביתר התחדשות מפעם לפעם. שהרי אדם הוא קן ללשון. ואמנם, רק במידה שהמלים מחוננות בכנפים כוחן עמן ליצירה. מלים ללא מעוף, שאינן ממריאות לערפלי מרחקים ואינן שותות מתהום של מטה, מחוסרות חן וברק. עלובות הן ביותר. כמוהן כפגרים מתים. ורק החיים אומרים שירה. חי חי הוא יודך.