א    🔗

“פוּקוּסיוּ” פירושו נקמה בלשון היפאנית. אמנם, המונח היפאני השרשי להוראת המושג נקמה הוא קאטאקיוצ’י, אלא שמונח זה נתלוותה לו באחרונה משמעות ארכאית, והמלה המקובלת היא זו המכתירה את סיפורי, שמקורה לאמיתו של דבר בלשון הסינית. על שום מה בחרתי לסיפור זה כותרת שהוראתה נקמה ומקורה בלשון הסינית – דבר זה יתברר לקורא בהמשך הדברים. אמנם את עצם השימוש בלשונה של יפאן דווקא חייב אני להסביר מיד, עוד לפני שהתחלתי בהרצאת הדברים. אכן הנקמה האכזרית, שיסופר עליה להלן, כוונה נגדי, אך העיוותים שקנו להם שביתה בנפשות בני אדם על ארצות מוצאם ומגוריהם, על גילויי תרבותם ופראותם ברחבי תבל ובעמקי הזמן, על הגזעים המגוונים שלפיהם נחלקו ועל הציביליזאציות השונות שאותם יצרו, עיוותי שנאה ואהבה, רשעות וצדקות, השמדת הזולת והקרבה עצמית – כל אלה עשו אגודה אחת במקרה שידובר בו וגרמו לכך שקרבן למעשה הנקמה בי נפלה נערה מבנות העם היפאני, סאצ’יקו אהובת נפשי.

האמנם אהבתי את סאצ’יקו?

מה אומר ומה אדבר ומה אצטדק? בן שתים עשרה הייתי בימים ההם. והשאלה שהצגתי לעצמי זה עתה, שאלה ריטורית היא דוגמת הקושיות כגון: האם אהב אודיסס את פאלס־אתינה? האם אהב דון קיחוטה את דולציניאה? או, להבדיל אלף הבדלות: האם אהב האר"י הקדוש את השכינה?

בעיר שבה גדלתי הופיעו היפאנים ככובשים: אנשי פלדה, קשוחים, חטובים, ממושמעים עד גולמיות. את עמה של יפאן במולדתו לא היכרתי. עיני לא ראו אלא חיילים, קצינים, מושלים, פקידים, שוטרים וסוחרים – הן הימים היו ימי השיא של מגמות ההתפשטות, שהקיסרות היפאנית הגשימה הלכה למעשה. את לשונה של יפאן לא שמעתי, את שכיות חמדתה, את עדינות אמנותה, את פאר גינותיה, שאילנותיהן מרכינים ראשם בהכנעה וסרים ללא ריגון למשמעתו של הגנן המכביד ביד רכה את אכפו עליהם – את כל אלה לא ראו עיני, ואפילו את המוסיקה היפאנית, גם אם ניסרה מדי פעם בחלל, לא קלטה אזני. פעם אחת טיילתי בגן ציבורי ונתקלתי במחול קבוצתי מסורתי מבוצע על ידי מאות יפאנים. אותה שעה חדרה אל תודעתי בפעם הראשונה מנגינה יפאנית עצורה, לירית־אישית החוזרת על עצמה במונטוניות עקשנית, תקיפה אך נוגעת ללב. ואולם היצירה הכוריאוגראפית שהוצגה לעיני, לקול צליליה של זו, עמדה בסתירה כה בוטה למנגינה עד שהלחן נשכח ממני כליל ולא נותרה בזכרוני אלא תמונה מעוררת פלצות של גדודי רובוטים המנענעים אבריהם כאיש אחד נענוע מתכתי־מיכני תוך אבדן מוחלט של אישיות, משל למערכת נולים אוטומאטית המופעלת בבית חרושת מודרני לטקסטיל. אלא שמערכת המחול לא יצרה כסות לגופו של אדם, כי אם נתנה ביטוי למכונת מלחמה אדירה על מנופיה ואביזריה האימתניים, אשר הרקידה חיילי עופרת שהעלו בשר וקרמו עור, ודם זרם בעורקיהם. ואנכי לא ידעתי אז ולא עלתה על לבי כי תנופת עוז ותעצומות מעין זו תימוג כעשן בעוד תריסר שנים, והאקורד הסופי שלה יתבטא לא בפרשנות כוריאוגראפית־מיליטאריסטית לפזמון חוזר נוגה ולבבי, אלא בתצליל דראמתי ביותר של מנגינת ההיסטוריה האנושית שהשמיעו פצצות נאגאסאקי והירושימה.

וכשם שאזני שמעו מנגינות יפאניות בלא שקלטו אותן, כך ראו עיני נשים יפאניות בלא ששיגרו את דמויותיהן אל תודעתי, אל דמיוני ואל זכרוני, חוץ מאשר במקרה אחד בלבד, ולו מוקדש סיפורי זה.

מי היו הנשים היפאניות, שאת דמיותיהן יכלו עיני לשגר אל תודעתי באותה עיר סינית כבושה?

בראש ובראשונה מטרוניתות נשואות לאנשי הצמרת של הפקידות והצבא, שהיו על פי רוב עטויות משי צבעוני, ורק אפס קצהו היה נגלה מדי פעם בפעם עם נפנופי המסווה הפרוש על פתחה של מרכבת ריקשה מתנודדת, רתומה לבהמת משא מהלכת על שתיים בצורת סיני שטוף זיעה הרץ כל עוד נפשו בו לשבור בר לו ולמשפחתו תוך נסיון לעמוד בהתחרות לא רק עם סוס כי אם גם עם מכונית שעשתה בימים ההם את צעדיה הראשונים להדברת כלי הרכב המונעים בכוחות אדם ובהמה. מטרוניתות אלו, המוצנעות במעמקיהן של אותן מרכבות־אדם, השתייכו למעמד העליון.

במקום השני במידרג החברתי נמצאו נשי סוחרים יפאניים, תושבי הקבע של העיר, שהתיישבו בה זמן רב לפני הכיבוש ושימשו על פי השמועה מעין חיל חלוץ אזרחי העובר לפני המחנה הצבאי. נשים אלו היו ממש זהות זו עם זו בקומתן הבינונית האחידה, בדלות בשרן העטוף קימונו רחב שרוולים, בקול נקישותיהם של קבקבי העץ הנעולים לרגליהן על גבי ריבועי הביטון של המדרכות או אבני המרצפת, ואפילו בתינוקות שהיו קשורים אל גבותיהן באבנט מהודק הדק היטב לחזה שטוח והתנדנדו בקצב שתופפוהו הקבקבים – קצב אחיד שלא השתנה לעולם.

ועוד סוג אחד עשוי היה להיקלט במוחי ולוא אך במטושטש ובמעורפל: אלו הן הפרוצות המקצועיות, שהיו מועסקות בבתי הבושת היפאניים לרווחתם ולישועתם של חיילים וקצינים המרוחקים ממולדתם. בן שתים עשרה הייתי, כאמור, ומוסדות מסוג זה היו אפופים מסתורין בדמיוני, מעין ביברים על כוכב לכת אחר שכולו סגור ומסוגר, דוחה ומגרה, מעורר סקרנות וסלידה כאחד; על אחת כמה וכמה הבריות המאכלסות אותו, שכל אחת מהן קדשה וקדושה בעת ובעונה אחת. יש שמישהו מחברי הגימנאזיסטים בני כיתתי היה תוקע אצבעו בצלעי כשהיינו מהלכים ברחוב הראשי של העיר, ומורה על בובה מפורכסת שפניה מרוחים בכל צבעי הקשת וכל עצמה דומה היא לדגם סינתטי של חיה ססגונית המהלכת על שתיים ומזקרת את פרצופה בשוק כטווס בגן חיות. התיעוב שעוררו בי דמויות אלו לא היה בו כדי לעקור מקרבי את ההתרגשות המיסטית שהתחוללה בנפשי למראה נציגות המקצוע העתיק ביותר בעולם במהדורתו היפאנית דווקא; אולי משום שיפאן היתה באותם הימים סמל השלטון בעיני וצירוף זה של שליטה המפקירה את גופה גירה את דמיוני בעצם קוטביותו.

את מהותה של הגיישה היפאנית בפעולתה המקצועית־אמנותית היכרתי לראשונה שנים רבות לאחר מכן. עוד יותר –הרבה יותר –מאוחר, כמעט בגיל העמידה, הופיעו לנגד עיני דמויות הנשים באמנותה של יפאן, לאו דווקא ברחבי הקיסרות היפאנית אלא בבתי הנכאת שבאירופה או באלבומים באמנותיים שעל גבי הכוננית שלי בירושלים עיר הקודש. לא בכדי מצויה בהם האלה קיצ’יוטן מתקופת פוג’יווארה, שחוטבה במאה השתים עשרה מעץ אדום, והיא ניצבת עטורת כתר ועתירת עדיים על בזיך מלא פירות. אף שמורה בזכרוני דמות חמקמקת של נערה יפאנית משוכלת רגליים, שהאמן דאינצי ניאובאי הטביעה על משי בצבעים רכים־דקים עד טשטוש־מה ודהיון. ועוד זכורה לי הקורטיזאנית המקסימה בת המאה השמונה עשרה, שהרשם הגאון אוסטווא העלה את קווי דמותה השחורים־אפורים על נייר דק ושקוף בהינף חד־פעמי של נוצה מרחפת ברוכת אל. ועתה, בעת כתיבת הדברים, צפה ועולה לנגד עיני ליטוגראפיה־פרוטומה של הגברת הנאווה בקימונו מעשה ידיו להתפאר של קאטאגאווה איטאמארו. והנה עד היום הזה היתה רק יפאנית אחת בחיי שקישרה בין חוויות מאוחרות שבצפייה ביצירות אמנות לבין הצצות בוסר במופלא ממך בעיני בשר; היחידה שאיחתה את הקרע בין הנגלה והנסתר, בין קדושה לקדש, בין הופעה שמימית־רוחנית נשגבת לבין תופעה ארצית־גופנית משפילה עד דכא – היתה סאצ’יקו.

 

ב    🔗

סאצ’יקו התגוררה בדירתנו. אמנם, פרק זמן קצר מאד, אבל עובדה היא כי ישוב ישבה עמנו. ולא רק סאצ’יקו; באותו פרק זמן עצמו היה לנו עוד דייר אחד – דימיטרי אפאנאסייביץ' שמו.

אין צריך לומר כי סאצ’יקו היתה יפאניה, דימיטרי אפאנאסייביץ' – רוסי, ואנחנו משפחה יהודית.

מדוע התגוררנו כולנו בדירה אחת?

משום שאבי ידוע חולי היה והרבה להיזקק לרופאים, לתרופות ולבתי חולים, וביטוח רפואי לא היה ולא יכול היה להיות בסין בשנות העשרים והשלושים של מאתנו. כל ימיו עסק אבי בהוראה, שראה בה עבודת קודש כיוון ש"חינך ברוח לאומית עברית את ילדי ישראל בעדות נידחות, שההתבוללות אכלה בהם בכל פה". הוא לא הרפה ממלאכתו אלא כאשר מרותק היה למיטתו כליל או כל אימת ששיעולו השחפני מנע ממנו להרביץ תורה בכל צורה שהיא, לרבות הכנה לבר־מצווה. אמי אף היא מורה היתה, ועל מכסת שעותיה בבית הספר הוסיפה שיעורים פרטיים למכביר בנסותה להחדיר את תורת המתימטיקה למוחות אטומים של בני עשירים שהוריהם לא היו מוכנים להשלים עם טמטום בניהם ובנותיהם. מלבד אלה היתה אמי עקרת בית, אם לשניים – בת ובן – שבחינוכם השקיעה הרבה. אף על פי כן היו צרכי הריפוי של אבי מאכלים תכופות את משכורתם של שני המורים, והעיסוקים הנוספים לא היה בהם כדי למלא את החסר. לא נותר אלא האמצעי האחרון: השכרת חדרים. דירתנו השכורה היתה מרווחת למדי, ועל כל פנים המרווחת ביותר באותה חצר, שבירכתיה בית לבנים אדמדמות, ובו שתי דירות: האחת שלנו, והאחרת – קטנה יותר – של בעל הבית –קוריאני ענקמוני, שרוב ימיו ישב במולדתו ולא היה מופיע בביתו אלא פעם אחת בחודש, כדי לגבות שכר דירה ולגעור בחצרן הסיני שהשגיח על הבית ושימש את דייריו. מן הבית שלנו ועד לשער החצר השתרעו טורים של בקתות עץ עלובות שבהן נדחסו משפחות “ברוכות” ילדים של פועלים סיניים שכירי יום ותגרים הסובבים עם מרכולתם בחוצות העיר. ארבעה חדרים היו בדירתנו – אחד מהם היה מושכר כמעט דרך קבע. בצוק העתים הושכר גם השני. וכשהיו כלים כל הקצים יש שהשכרנו אפילו שלושה חדרים.

בפרק הזמן המתואר הושכרו כאמור שני חדרים: האחד לסאצ’יקו והאחר לדימיטרי אפאנאסיביץ' – שניהם כמעט בעת ובעונה אחת, בהפרש של יום אחד, שעות אחדות לאחר שליד שער החצר נתלתה מודעה “שני חדרים להשכיר”. למודעה זו קדמו כמה חדשי רווחה יוצאת מגדר הרגיל, כשכל ארבעת החדרים היו ברשותנו, ולא רק לאחותי הבכירה, כי אם גם לי היה קיטון משלי ובו שולחן כתיבה, כוננית ספרים, מיטה וקירות, שאת כולם כיסיתי בנוסחאות כימיות, שכן באותה תקופה התחלתי ללמוד כימיה וקיבלתי כעין גילוי שכינה את העובדה, שכל מהותו של העולם הגשמי ניתן להביעה בדרך של צירוף אותיות האלף בית הרומי.

כל החורף היה אבי כמעט בריא ופרט לכמה זריקות לא נזקק לשום טיפול רפואי. אולם באביב חלה הרעה במצבו ובהתיעצות בין רופאים שנתכנסו בבית הוחלט על הצורך בניתוח. מודעת ההשכרה היתה הצעד הראשון לגיוס הכספים הדרושים. הראשון בא דימיטרי אפאנאסייביץ', גברתן יפהפה שהתכלת בעיניו היתה נטולת הבעה כל שהיא, שערו השחור מסורק ומתומרק עד ברק, שפמו עשוי למשעי ולחייו מגולחות עד כחול. לבוש היה סגין של קצין צבא הפרשים הרוסי מימי הצאר, וכל כולו דמה לאלכסיי קירילוביץ' ורונסקי, מאהבה של אנה קארנינה, כפי שנצטייר בדמיוני באותו זמן, שכן זה עתה סיימתי את קריאת הרומן של טולסטוי. אמנם, ברגע שעלתה בדעתי השוואה זו בו ברגע התחלתי מערער עליה, כיוון שמיד נכנס הספק בלבי אם באיזה מקום שהוא ב"אנה קארנינה" נאמר ששיניו של ורונסקי היו עשויות לשמש דגם מושלם למושג הגיאומטרי מלבן, כשיניו של דימיטרי אפאניסייביץ', שהתיזו בהק מרתק על סביבותם כל אימת שפישק את שפתיו הדקות פישוק שהיה בו הן מן החיוך השובה את הלב והן מן האימתנות המבעיתה שבחריקת שן של חיה טורפת.

דימיטרי אפאנאסייביץ' שכר את חדרה של אחותי ובעוד יום אחד שכרה סאצ’יקו את קיטוני שלי. את השולחן כיסתה במפה אדומה והעמידה עליה אגרטלי שתילים שניטעו זה עתה ועדיין לא העלו ניצה, על הרצפה פרשה מחצלת ואת ארבע פאותיה קישטה בבזיכי זכוכית מלאים נוזלים צבעוניים. על משקוף החלון תלתה וילון צהוב, שנחצה במוט עשוי חוליות מתכת, ובאמצעותו ניתן היה להסיט את שני החצאים לימין ולשמאל ולהציף באור השמש את החדר שהיה כמעט שרוי באפלולית. גם את אצטבאות הכוננית, שרוקנה מספרים ונתמלאה בחפציה, הסתירה מן העין בווילון שאף הוא היה צהוב אך קטן מקודמו וללא חצייה לשניים. אל הקירות הצמידה בדים ארוכים המשתלשלים מלמעלה למטה, ועליהם רקומים עופות עתירי נוצות ססגוניות וארוכי מקור דורסני. את הנוסחאות הכימיות שרשמתי בכתב ידי השאירה על כנן, והן נראו עתה כפירושים בדף גמרא, העוטרים בכתב רש"י את טורי הטקסט התלמודי. ואולם כל מראה העיניים הזה היה כאין וכאפס לעומת הריח שהדיפו הנוזלים שבבזיכים – ניחוח מתקתק־חריף, נוסך שיכרון עדנה עד עלפון חושים. בתחילה מילא הריח את כל הקיטון כולו, לאחר מכן התפשט בהדרגה על פני כל הדירה ובסופו של דבר חדר אפילו לחצר ופתח בכיבושו שעל שעל. למן הרגע שעלה ריח הניחוח האלוהי באפי ידעתי כי הנוזלים שבבזיכים משיקוי האלים הם – נקטאר, אמברוסיה וכיוצא באלה – ואחת האלות, היא סאצ’יקו, באה להסתופף בצל קורתנו. ניתנה האמת להיאמר: מארבעת סוגי הנשים היפאניות שמניתי לעיל, לרבות אלו שלא חיות הנה אלא פרי דמיון אמנותי ‏–השתייכה סאצ’יקו לסוג השני. כאחת מנשי הסוחרים היתה. קומתה בינונית, כתפיה צרות וזוויתיות, בשרה עטוף קימונו רחב שרוולים, קבקבי־העץ שברגליה התפיפו אותו קצב אחיד שטשטש בתודעתי את אישיותה האינדיווידואלית של כל אשה יפאנית: ואף כי שום תינוק לא היה קשור אל גבה הידק האבנט את חזה השטוח. אפילו פרצוף אישי משלה לא היה לה. סאצ’יקו דמתה לכל בנות יפאן: אפה היה פחוס, עיניה שחורות, מלוכסנות־שקדיות, שערה אף הוא שחור עם גון לווי של כחילות, והוא מתוח ומבהיק על גולגולתה ואסוף ומהודק על ערפה בעזרת פריפות שונות מעשה אצטרובל, לסתותיה רחבות ובולטות ועור פניה נסוכה עליו צהיבות עדינה, כזו שבנות הגזע הלבן נושאות את נפשן אליה, מפקירות גופן לקרני השמש ומספיגות אותו משחות שונות ומשונות לפני צאתן אל חופי הרחצה, בעת שהן שרועות מעורטלות על החול אשר על שפת הים ובשובן אל מלונותיהן, המאבקן לזכות באותו גון של עור שהוענק לסאצ’יקו בהיבראה. שפתיה היו כמעט תמיד קמוצות, ואני לא זכיתי לשמוע מפיה אלא מלים בודדות ברוסית קלוקלת ועוד כמה קולות מאופקים של כאב, שהשמיעה שעה ששרויה היתה במצב מיוחד שיתואר בפרוטרוט להלן. מה הוא איפוא המופת, מלבד ניחוח הנקטאר והאמברוסיה, שהחדיר בי הרגשת ביטחון כי לא ילודת אשה אלא בת אלים שוכנת בקירבנו? זה היה האות: כאשר באה סאצ’יקו לשכור את החדר וניסתה להידבר עם אמי על דמי שכירות עלתה בת צחוק על שפתיה הקמוצות. שימו לב, שלא כדרך בני תמותה היא לא פישקה את שפתיה בחיוך, כי אם על שפתיה הקמוצות העלתה בת צחוק, אשר, תוך כדי המשא והמתן עם אמי, התפשטה לאיטה על פניה ומשהגיעה אל העיניים הקרינה שפע כזה של אור עד שכלי נפשי נלאו מלהכילו והתנפצו לרסיסים.

עד כה העליתי בפני הקורא רשימה ארוכה של דברים שלא ידעתים ולא עלו על לבי בימים הרחוקים ההם. עכשיו בא אני להוסיף עליהם כהנה וכהנה: כשנתנפצו כלי נפשי לא היה לי שמץ של מושג על תורתו של האר"י הקדוש בדבר הכלים שנשברו בשל שפע האור האלהי שהואצל דרכם אל הבריאה; כשראיתי את בת צחוקה של סאצ’יקו כשליח שנשלח אלי מאחת האלות, לא שיערתי בנפשי, כי הרמב"ם ראה את המלאכים כשכלים הנבדלים מן האלהים לקיום שליחות כל שהיא, וכשנבראתי מחדש בקרני מבטה של סאצ’יקו לא ידעתי דבר וחצי דבר על ההאצלה, האמאנאציה, הקרינה האלהית שעל פי התורות הניאואפאלאטוניות העולם נברא באמצעותה.

משחר ילדותי היה לי עניין רב במיתולוגיה אלילית, בעיקר יוונית, ואף על פי כן טעיתי טעות מרה בעמדי לראשונה לפני סאצ’יקו משום שנעלמו ממני תכונות היסוד של שוכנות הפאנתיאונים. כל כן אמרתי בחפזי, כי יהוה אלהי ישראל, קונה שמים וארץ, אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, מטיל מרותו ביד חזקה ומפיל אימתו בזרוע נטויה כי על כן אל גברי הוא. ואילו האלה הנקבה פורשת את שלטונה על באי עולם במקל נועם, ובבת צחוק לטפנית מושלת בכיפה על עושי דברה ומקיימי אמונתה. לא ידעתי כי ההיפך הוא האמת. אין דומה באכזריות לאלות –החל בתיאמת הבבלית ואיזיס המצרית וכלה בענת הכנענית ובפאלס אתינה היוונית – אשר צמאות לדם אויביהן וטורפות את גופם ונפשם, ואילו ריח העדנה המתפשט בחלל ונספג בכל סדקיו וחרכיו, כמוהו כבת צחוק החודרת לכל מעקשי הלב, אינו סימן היכר לאלוהות, אף לא לאלת האהבה מסוג אפרודיטי או וינוס, שהרי כל אלוהות יש בה מן היסוד הכובש, המכניע, המדביר, ולוא גם במקל נועם; אדרבה אות ודגם הם לנכבש, לאוהב בכל לבו, למתמסר בכל נפשו, למתמכר בכל מאדו, אף אם משתייך הוא עד ארגיעה לגזע אדונים בן חלוף.

בור ועם הארץ הייתי בכל הדברים האלה; כל כן כבר למחרת היום שבו הופיעה סאצ’יקו בביתנו, השכמתי קום, מתגבר כארי לשרת אותה, לעבדה ולשמרה.

 

ג    🔗

לא עברו ימים רבים עד אשר סאצ’יקו, בחסדה כי רב, הואילה להיענות לתפילתי החרישית – תפילת העיניים שנשאתי אליה מכל אתר ואתר שבבית – והרשתה לי לשרתה.

היא עבדה בלילות. היתה יוצאת מן הבית מבעוד יום וחוזרת מעבודתה עם הנץ החמה. בשובה בבוקר היתה חצר הבית ריקה מאדם, אך לפנות ערב, בשעות הדמדומים הארוכים שבארצות הצפון היו הילדים הסיניים מבין תושבי הבקתות מתגודדים בה בעשרותיהם. היפאנים היו שנואי נפשם של כל הסינים – מקטן עד גדול. הם לא הסתירו את איבתם לשום יפאני ויפאניה, ואם נבצר מהם לבטאה במעשים הביעוה במבטי משטמה. כבר בשבוע השני לשהותה אצלנו חששה סאצ’יקו לעבור בחצר לבדה לפנות ערב. באותו יום, כמימים ימימה מאז בואה אלינו, הצצתי בפרוזדור לעבר קיטונה מתוך תקווה לקלוט ביעף את דמותה ולוא כהרף עין בלבד. היא עמדה בפתח קיטוני שהיה לקיטונה, שעונה אל המזוזה ואוספת מאחור את שערות ראשה המוטה כלפי הפרוזדור. משהשגיחה בי קרן עור פניה באותה בת צחוק אלהית שמוגגה והמיסה את כל אשר בי. היא רמזה לי שאגש אליה, ומשהתייצבתי מולה, נטלה את ידי בכף ידה והוליכתני אל החלון המשקיף על החצר כאם המוליכה את ילדה לבית ספר. פיה מלמל ספק ברוסית ספק ביפאנית דבר־מה שלא יכולתי להבחין וודאי שלא להבין, ואצבעה הורתה על ילדים פוחחים, לבושים בלואי סחבות, מהם אפילו חשופי שת, שמילאו אותה חצר. לאחר מכן התכופפה, התיזה כמה חזיזים מעיניה ועשתה מחוות סאמוראי יפאני, המרטש את בטנו בטקס של חאראקירי מסורתי.

משסיימה לערוך את הטקס הסמלי שילבה זרועה בזרועי ופסעה חגיגית חזרה אל הפרוזדור. לאיטה פסעה, הלוך וטפוף, קבקביה קוצבים הלמות מדודה ואני מחזיק מחרה אחריה. בכל אותה העת לא סרה מפניה בת הצחוק – מורשת הרקיע השביעי – שהיתה עכשיו כולה שלה וחציה שלי.

המסר של ההצגה לא היה זקוק לפירושים. סאצ’יקו ביקשה אותי שאלוונה בעברה בחצר מוקפת אויבים בדרכה לעבודת הלילה. הדם זינק לראשי. הבזיכים נתנו ריח. וירח אלהים את ריח הניחוח וידע אלהים ויאמר: הילד הזה נעשה אדם. אזי אמרו המלאכים שירה. בשנת שתים עשרה לחיי נבקעו מעיינות השיר וארובות השמים נפתחו, כדי להזרים באזני את שירת המלאכים בשני קצבים בעת ובעונה אחת: מתפרץ ורגשני מזה ומדוד ושקול מזה. את המתפרץ והרגשני קצב הדופק שהלם ברקותי; את המדוד והשקול תופפו קבקביה של סאצ’יקו. הייתי בן מלך שהחזיר לחיים את בת המלך הרדומה; הייתי אביר שחרבו עשתה תשועה גדולה למלכת חלומותיו ותצילנה מידי שוסים אשר קמו עליה לחללה; הייתי אורפיאוס המוציא את אורידיקי מן השאול. אבל אורפיאוס ניבט לאחור והפסיד את משאת נפשו. ואילו אני לא הפכתי ראשי אפילו פעם אחת, אף כי חיצי הזעם שנורו מעיניהם של הנערים הסיניים, דומה עשו לכברה את בשרה של אלתי. על כן זכיתי להלך לצדה של סאצ’יקו בלא שאיבדתיה עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח אברי – אם לא באברי גופי הרי באברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המיספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי לאחור. כל אותו הזמן לא הבטתי אחורה. לא הבטתי אחורה גם בדרכי חזרה בחצר, אפילו כשעיני ראו בבירור כי אויביה הצעירים של סאצ’יקו עמדו בסך משני עברי החצר – כל נער ליד פתח בקתתו – ובידיהם קטעי לבינים אדומות שנשתיירו מאז הקמת הבנין שבו נמצאה דירתנו. גדולה מזו: אף בהיפתח הרעה, בעת הרגימה המאורגנת, המרושעת, המכאיבה, כאשר על כל עשרה צעדים שצעדתי ניתכו עלי גושי חצץ אדום מימין ומשמאל לא החשתי את פעמי אף כהוא זה: זקוף וחגיגי צעדתי במתינות באותו הקצב שהתוו קבקביה של סאצ’יקו עוד בהיותנו בקיטוני־קיטונה, זה הקצב אשר בו פסעתי החל מן הקיטון וכלה בתחנת אוטובוס. לא החשתי פעמי, לא הפכתי ראשי ולא הבטתי לאחור. אדרבה מבטי היה מרותק אל החלון שאליו הקריבתני סאצ’יקו לפני שעה קלה, ובלבי תפילה כמוסה שיקרה נס והיא תופיע בו כאותה בתולה קדושה עטורת הילה שעל גבי האיקונות בכנסיות הרוסיות.

היא לא הופיעה. שום דמות לא הצטיירה בחלונו של הקיטון. אבל בחלון הסמוך, לשעבר חלון חדרה של אחותי, הופיעה דמותו של דימיטרי אפאנאסייביץ'. הבחנתי בבירור שהוא עוקב אחרי בעיניים כוחולות־שקופות, ריקות מכל הבעה, ושפתיו פשוקות בחיוך טורף של חריקת שיניים חטובות להפליא.

 

ד    🔗

למזלי איש לא היה בבית חוץ מדימיטרי אפאנאסייביץ'. כשעליתי במדרגות הוא עמד כבר בפתח הדלת והמתין לי. עייף הייתי. יגע ורצוץ. נכנסתי לחדר המיטות של הורי, שעכשיו ישנו בו אחותי ואני, וישבתי על מיטתי. דימיטרי אפאנאסייביץ' נכנס בעקבותי. הוא חיפש כיסא בחדר ומשלא מצאו ישב על אדן החלון. מכיס מכנסיו – שהיו צרים למעלה עד שהידקו באכזריות את בטנו ואת ירכיו, אך החל מן הברכיים הלכו והתרחבו כלפי מטה עד שדמו לשתי חצאיות הקרויות בימינו מאקסי – שלה קופסת סיגריות עשויה כסף. בלחיצת כפתור פתח את הקופסה ונטל מתוכה פאפירוסה –סיגריה רוסית קצרה עשויה מנייר דקיק ומצוידת בפיית קרטון ארוכה. הקיש בה על גבי הקופסה עד שהטבק בצינורית הנייר נתהדק הדק היטב. אז הוציא מכיס חולצתו גפרור שעווה ושפשפף את ראשו בסוליית נעלי הלכה שלו. להבת הגפרור הבליחה בזוהר מוגזם, מאיים קמעה, בדמדומים המתכחלים. הוא הצית את הסיגריה, משך עמוקות את עשנה ופנה אלי בנימה עניינית־יבשה:

– אתה מתכוון ללוות את סאצ’יקו כשתצא מן הבית גם מחר?

– כן –עניתי בבטחה.

– וגם מחרתיים, ובעוד שלושה ימים, ארבעה, חמישה… עד עולם?

– עד עולם – פסקתי קצרות.

– ואתה חושב שתוכל להחזיק מעמד?

רוחי היתה איתנה, אך גופי היה פגוע ודווי. כל אברי כאבו מן הפגיעות: ידי, רגלי, גבי, צלעותי, אפילו ראשי. לאחר היסוס מה הפטרתי בגילוי לב:

–אינני יודע.

דימיטרי אפאנאסייביץ' ירד מהאדן ויצא אל חדרו, אך מיד חזר ובידו מאפרת נחושת קטנה. ניער את אפרה של הפאפירוסה וישב על מיטתי סמוך לי.

– אתה רוצה עזרה?

נבהלתי.

– לא.

– מדוע לא?

– כי אני לא רוצה שתלווה את סאצ’יקו יחד אתי.

דימיטרי אפאנאסייביץ' ליטף את שפמו בקפידה, כפי הנראה מתוך נסיון לכסות על חיוכו הטורף.

– אני לא אלווה, אבל אני יכול לעשות כך שהדרדקים הסיניים (הוא השתמש במלת עגה רוסית, שאיני יודע לתרגמה לעברית יותר מודרנית) לא יעיזו לנגוע בך כל ימי חייהם.

– איך?

– סמוך עלי. הייתי קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין. במו ידי דשתי בשומפולים את חלאת בשרם של החיילים המתפרצים מפני אדוניהם.

– מה זה שומפולים?

– שומפולים הם מוטות מתכת שנועדו לניקוי רובים. מוטות ארוכים, דקים וגמישים.

בפעם הראשונה ראיתי זיק של הבעה בעמקי התכלת של עיניו הקרות. זו לא היתה הבעה של חיה טורפת. אדרבה היתה זו הבעת צייד ותיק ומנוסה הבא על סיפוקו למראה החיה שנלכדה.

– אתה רוצה להלקות את הילדים שבחצר?

– להלקות? חס וחלילה. קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין יודע לא רק להלקות. הוא יודע גם לערוך מיבצע צבאי.

המיבצע הצבאי היחיד שראיתי עד אז היה כיבוש העיר בידי היפאנים. שעות מספר לאחר שנדמו קולות הירי והנפץ נהרו התושבים הרוסים של העיר אל המדרכות להקביל את פניו של הצבא הכובש, על הכביש המרוצף אבנים ניסו לצעוד בסך חיילים קרביים, לאים ויגעים, נושאי רובים ועמוסי ציוד אישי; והד מגען של סוליות מגפיהם המסומרים באבני המרצפות דמה למימטר של סילוני נקישות רצופות, מעין שארית רעם שנתנפץ זה עתה לאלפי קולות ובנות קול.

הייתי בטוח שדימיטרי אפאנאסייביץ' משטה בי.

– תעשה מה שאתה רוצה – אמרתי באדישות.

– ומה תתן לי?

– בעד מה?

– בעד זה שהילדים יחדלו להציק לך.

– גם אם אמשיך ללוות את סאצ’יקו בכל יום ויום?

– כן, גם אם תמשיך ללוות את סאצ’יקו בכל יום ויום לעבודתה.

את המלה האחרונה לא רק הוסיף כי אם הטעים במיוחד: ל־ע־בו־ד־ת־ה.

– מה אתה רוצה לקבל?

– כסף.

במשך כל זמן השיחה הלכו וגברו מיחושי. הרגשתי כל פגיעה ופגיעה. כשהמלה כסף ניתקה משפתיו הגיעו הכאבים לשיאם. נלאיתי נשוא את המחשבה שלמחרת היום אשוב להלך באותו נתיב יסורים. ומה יקרה אם יפגעו גם בסאצ’יקו בדרכנו אל האוטובוס? מילא באשה יפאנית לא יעיזו לפגוע. אבל אני? איך אשא? ואולי ברנש זה יכול באמת לעזור לי, אף אם משטה הוא בי במקצת.

– כמה כסף? – שאלתי.

– כמה שיהיה לך.

– אין לי הרבה.

– כמה שיהיה.

– יש לי שלושים יאן.

יאן הוא המטבע היפאני. ואכן שלושים יאן היו עמדי. עד להופעתה של סאצ’יקו היה הכסף שמור במגירת שולחני. משבאה סאצ’יקו שמתי את השטרות בין דפי ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שלא מש מעיניו של אבי בשעות הפנאי שלו, ועל כן מונח היה על הכוננית בחדר המיטות של הורי, שהפך עכשיו לחדרנו המשותף – של אחותי ושלי. הספר נשאר בו הן משום שבחדר היחיד שנותר לא היה מקום לכוננית והן משום שבימים האחרונים לא התפנה אבי לקריאה או שדעתו לא היתה נתונה לכך בצוק העתים.

זה כחצי שנה עזרתי בזיעת אפי להכין שיעורים לאחד התלמידים המטומטמים ביותר שבכיתתנו ובתמורה למריטת עצבים נוראה זו קיבלתי חמישה יאנים לחודש. שלושים יאן היו איפוא חלקי מכל עמלי, ואותם מוכן הייתי למסור לדימיטרי אפאנאסייביץ' על קידוש שמה של סאצ’יקו. הושטתי את ידי אל הכוננית.

דימיטרי אפאנאסייביץ' קם והזדקף מלוא קומתו הגבוהה. גבר מרשים היה: עורו החוורוור נקרם על לסתותיו ללא חריץ או קמט, מקטורן לבן נח רכות על כתפיו הרחבות עוטף את חולצת התכלת, אשר נמתחת על חזהו האתלטי ונחצית בעניבה צבעונית – פסים פסים כעין הקשת – ומהדק את מתניו הצרים. גבר כזה חלמתי להיות בבגרותי.

דימיטרי אפאנאסייביץ' הסיט את ידי השלוחה אל הכוננית ופסק כולו שופע אבירות:

– תתחיל לשלם לי אחרי המיבצע. מילת כבוד עדיפה על כסף.

מילת כבוד פירושה הן צדק. וכל שלושת המושגים – הכבוד, ההן והצדק – עשויים להתגלם בצירופים תמהוניים מאד. מכל מקום, כפי שנתברר, הם לבשו צורה סוריאליסטית בהחלט אם לא ברוחו הרי במעשיו של קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין, אשר במו ידיו דש את חלאת בשרם של חיילים המתפרצים מפני אדוניהם.

 

ה    🔗

בלילה הוא נדדה שנתי. לא רק משום שלא מצאתי לי תנוחה שתשכך את כאבי גופי החבול, אלא גם משום שמיצר הייתי על חסכוני שבן לילה יהיה לאין. על אף קשיי הפרנסה של הורי לא חסרתי דבר מכל אשר חפצתי. בעוד חמישה חדשים אמור הייתי להגיע למצוות ולעלות לתורה. אבי הבטיח לי טלית ותפילין וכבר התחיל ללמד אותי את נוסח ההפטרה. לפי הלוח הלועזי קדם יום הולדתה של אחותי לשלי כשבועיים ימים, ויום הולדתה של אמי חל כשבועיים לאחר מכן, וכך גם נהגנו לציינם. השנה היה מובן מאליו לכולנו שאין חוגגים בר־מצווה בתאריך לועזי. לפיכך הוחלט שגם את שאר ימי ההולדת נחוג בשנה זו לפי התאריך העברי. על כן הביא אבא הביתה טבלת התאמה בין הלוח היהודי ללוח הגריגוריאני והסביר לי את מהותה. לאחר עיון בה נתברר לתמהוני כי באותה שנה מיוחדת במינה נצטמצם ההפרש בזמן שבין ימי ההולדת של שלושת בני המשפחה ביום אחד בלבד: אחותי – יום לפני, אמי – יום אחרי. הוסכם לחוג את כל השלושה בסוף אותו שבוע, דהיינו בשבת שבה אעלה לתורה. ואני גמרתי בלבי שעם הגיעי למצוות אקנה את מתנות יום ההולדת לאמי ולאחותי מכספי שלי, מפרי עמלי, משכר הלימוד שאקבל. אפילו קבעתי בבירור את מתנתה של כל אחת מהן. לאחותי – מאדז’אן או מיונג; משחק, שהיה מקובל על המעמד הבינוני והגבוה בסין, המבוסס על עקרון של איסוף סדרות בדומה לקלפים, אלא שאת מקום הקלפים תופסות בו לבינים קטנות עשויות עץ. כל לבינה מהוקצעת, משופה וממורקת בדפנה האחורי ובארבע פאותיה, ואילו אל דפנה הקדמי דבוקה לוחית שן, ועליה מיספרים והירוגליפים סיניים עתירי משמעות חרותים בצבעים מרהיבי עין. הלבינים הוחזקו בארגז מיוחד מורכב ממגירות סדורות זו על גבי זו, דוגמת השידות שהיו מוצבות בימים ההם בחדרי המיטות להחזקת לבנים וכלי מיטה. בין אביזרי המשחק משענות עץ ארוכות שכל אחד מארבעת המשתתפים משעין עליהן את הלבינים שהוא מקבל (אם זכרוני אינו מטעני – ארבע עשרה במיספר). את כל השאר מניחים על השולחן כך שגבן מופנה כלפי מעלה. המשחקים נוטלים מן הערמה את הלבינה המתאימה ומחזירים אל השולחן לבינה שאינה דרושה להם, אלא שהפעם לוחית השן המצוירת מופנית כלפי מעלה. נעים היה ללטף בקצה האצבעות את גב העץ הממורט של הלבינה, שהיה נוסך בך הרגשה של מגע אינטימי־חמים, ומעניין מאד להחליק על פניו של השנהב הצונן ולחוש את חספוסם של קווי ההירוגליף החרות עליו – ציור מתוחכם, מסקרן ורב תוכן. ככל שארך המשחק ונתעצם היה השולחן הופך לתערוכת כתב סיני ואמנות סינית, שכן כמה מן הלבינים היו מקושטות בציורי פרחים או בדמויות של בני אדם. הצד האמנותי הוא שקנה, כנראה, את לבה של אחותי לא היתה להוטה אחרי משחקי קלפים אף כהוא זה. ייתכן עוד שהמשחק קסם לה משום שיעדה את עצמה להיות פסנתרנית וצורת הלבינים הזכירה לה את קלידי הפסנתר. תהיה הסיבה אשר תהיה בחדשים האחרונים היתה מדברת על המשחק בימים וחולמת עליו בלילות. הורי לא עודדו בנו את יצר המשחק מסוג זה וסבור הייתי כי לעולם לא יקנו לה מאדז’אן במתנה. לה עצמה לא היו מקורות הכנסה משלה, שכן כמעט כל שעותיה הפנויות היו קודש לפריטה על פסנתר, ואילו אני, אף על פי שגם אני מלבד לימודי בבית הספר הרוסי הקדשתי זמן רב ללימוד הלשון העברית מפי אבי ומכל אות מרובעת שהגיעה לידי – ולאותה עיר בירכתי אסיה, המרוחקת אלפי קילומטרים מכל מרכז יהודי, לא הרבו להגיע אותיות מרובעות – לא הייתי נתון למרותו של מוסד להשכלה שיטתית כגון קונסרבטוריון וכיוצא באלה: על כן היו עיתותי בידי לסייע בלימודיו של אותו קשב מוח ולאגור כספים משלי. אין פלא שהחלטתי לקנות לה מאדז’אן ויהי מה.

אשר לאמי הרי גם בעבורה בחרתי את המתנה זה מכבר. יום אחד ראיתיה מדיחה כלים בקערה ומשננת מלים אנגליות מתוך ספר שהיה מונח פתוח סמוך לקערה. היה זה ספר מרופט שדפיו הצהיבו ואותיותיו דהו כמעט כליל. בעת ההדחה ניתזו טיפות מים וסבון על הדף הפתוח ומשניסתה אמי לקנחן נתמסמס הדף כולו, ועמו חלק מן הדף הסמוך.

שתי שפות – גרמנית ורוסית – ידעה אמא על בורין ושלטה שליטה נאה בצרפתית. לשם מה זקוקה היתה ללשון האנגלית?

על שאלתי השיבה בהרצאה ארוכה. היא אמרה כי היפאנים עומדים ליטול לידיהם את כל המסחר. הם קנו את מסילת הברזל הרוסית במאנצ’וריה, שעוד בימי הצארים קישרה את סין עם סיביר, והיהודים שהתפרנסו מהמסילה בדרך זו או אחרת חזרו או יחזרו בקרוב לברית המועצות. השאר נושאים עיניהם לדרומה של סין. הקהילה היהודית דועכת ואבא, שהוא מורה עברי, יצטרך במוקדם או במאוחר להעתיק מושבו לדרומה של סין, שעריה פורחות כל עוד לא כבשון היפאנים, והקהילות היהודיות בהן משגשגות וכבר עתה מוכנות הן לקבל את אבא בזרועות פתוחות, אך בריאותו בתקופה זו מניאה אותו מנסיעה לפי שעה, אלא שכדאי כבר עתה לפתוח בהכנות ראשונות. והנה הלשון האירופית הרווחת בדרום אינה רוסית אלא אנגלית, שכן בכרכים הגדולים של סין שולטים למעשה הבריטים והאמריקנים בדרך של זכיונות למסחר, לחרושת, לבנייה ולתחבורה. על כן אם גם היא, אמא, תזדקק להשתכר ולעזור לאבא בפרנסת המשפחה עליה ללמוד אנגלית ויהי מה. באותו יום רשמתי לפני את שמו של ספר הלימוד, נחוש בהחלטתי לקנות לה עותק חדש, שדפיו לבנים, אותיותיו שחורות ובולטות וכריכתו קשה ועבה. לפני ימים מספר ראיתי ספר כזה באחר מחלונות הראווה, אבל עדיין לא היה סיפק בידי להיכנס לאותה חנות כדי לעמוד על מחירו.

אך הרכישה החשובה ביותר, שאליה נשאתי את נפשי, היתה מתנת בר־מצווה לי לעצמי: שלושה כרכים של מאסף “התקופה” בעריכת דויד פרישמן, הוצאת שטיבל, מוסקווה, 1918. ומעשה שהיה כך היה.

לפני כחצי שנה הוזמנתי לחגיגת בר־מצווה לאחר התלמידים היהודיים שבכיתתנו. הנער שהגיע למצוות היה בן למשפחה מתבוללת, שסירבה עקרונית לחוג את המאורע. הנער לא עלה לתורה ולא הניח תפילין. אבל סבו לימדו בסתר את ההפטרה וביום שמלאו לו שלוש עשרה שנה, הזמין לביתו את חבריו היהודיים של נכדו כדי שישמיע את ההפטרה לפחות באזניהם של אלה. הנער שנתברך בקול נעים ובשמיעה מוסיקאלית קרא את הדברים בצורה נאה מאד אף כי לא הבין אפילו מלה אחת מכל אשר יצא מפיו, וגם סלסל בחן רב בנגינת הטעמים. סבתו כיבדתנו בתה ובעוגת שוקולדה, וסבו – נציג מובהק של דור המשכילים שהתפקרו, אבל בנעוריהם היה עוד סיפק בידם לחזות מבשרם את חוויותיו של “המתמיד” באחת הישיבות שבמערב הקיסרות הרוסית, זה הסב שוודאי לא שיער בנפשו כי תהליך הסתפחותו אל “תרבות העולם” יוליכנו אל מעבר לגבולותיה של קיסרות זו במזרח – נאם לפנינו ברוסית צחה, שרק המיבטא הגרוני של הרי"ש היה בו כדי לחשוף את מוצאו בדברו, וחצב להבות אש על דור המתבוללים השולחים את בניהם ובנותיהם לרעות בשדות זרים ולהתכחש לתרבותו המפוארת של עמם עתיק הימים. כיוון שהייתי היחיד בכל החבורה שידע קרוא וכתוב עברית, הוליכני אל “חדר המשכית” (“אתה יודע איך אומרים בעברית קאבינט? לא? אני אגיד לך: חדר משכית”) ומבין מאות הספרים שניצבו על המדפים, אשר כיסו את כל הקירות, הצביע על שלושה כרכים בפורמאט גדול ובכריכה חומה מהודרת.

– ראית את אלה? – שאל.

– לא.

הוא הוציא אותם מן המדף – את כל השלושה – והניחם על שולחן עגול שעמד באמצע החדר. פתחתי אחד מהם, וככל שדפדפתי בו – ובעוד שעה קלה גם בשני הכרכים האחרים – נרעשתי ונפעמתי ונסערתי עד כי נעצרה נשימתי. שנים רבות לא קרה לי כזאת – לא לפני כן ולא אחרי כן – ורק כאשר בפעם הראשונה בימי חיי נכנסתי למוזיאון הבריטי נזכרתי בחוויית נעורים זו. עד לשלושת הכרכים הללו נסתיימה בעבורי השירה העברית בביאליק ובטשרניחובסקי, והפרוזה העברית בסמולנסקין ובמנדלי. והנה נגלו לעיני כתביהם של אנשי שם שרק את שמעם שמעתי בעקיפי עקיפין: יעקב כהן דויד שמעונוביץ ויעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן ודויד פרישמן ובוקי בן יגלי ועוד רבים וטובים שדבר קיומם לא היה נהיר לי כלל וכלל. אך כל “היוצרים והבונים” הללו היו כאין וכאפס לעומת “התרגומים”: “בין שני עולמות” מאת אנסקי ו"איליאס" מאת הומרוס, ומשירי היינע (היינה) ומיצירות גאטע (גתה) ורבינדרא נת טאגורי ו"המטאמורפוסות" לאובידיוס ו"הפרש" למיצקביץ' ו"מאנפרד" לביירון ועוד כהנה וכהנה מבכורות ספרות העולם וחלביה מוגשים לי על מגש הכסף בתרגום עברי, באותיות מרובעות, ערוכות מימין לשמאל.

הזקן ראה את התרגשותי. הוא שאל:

– אתה חושק בהם?

המלים נעתקו מפי. אפילו לא נדתי בראשי לאות הן. מובטחני שהמבט ששלחתי לעברו היה רווי הכרת טובה.

– כמה תתן לי? – שאל שוב וניצוץ של שובבות נדלק בעיניו.

לא יכולתי לענות לו מה שעניתי כעבור ששה חדשים לדימיטרי אפאנאסייביץ'. כי אז עוד לא הרבצתי תורה לאותו מפגר ולא היתה לי שום הכנסה משלי.

משלא נענה קרץ המשכיל הישיש בעינו ונקב שכרו לאמר:

– כל הכסף המזומן שיהיה בידיך ביום הגיעך למצוות.

באותה שעה לא נתתי דעתי על הקריצה. לוא ניסיתי לפענחה ייתכן שלא הייתי מתייחס לדבריו באותו כובד ראש, שבו קיבלתי את פסק דינו, וחוסך לי עמל וצער.

מכל מקום פסק דין זה הוא שהמריצני לסרהב בהורי שיבקשו בשבילי תלמיד בשכר, ומאז הושג התלמיד ועד עתה מתעלה הייתי עד לרקיע השביעי בהגותי באושר הצפוי לי לאחר חגיגית בר־מצווה. כל העלובים אשר סביבי, אם ירצו לקרוא ממיטב יצירות ספרותן של גרמניה, צרפת ואנגליה יקראו אותן ברוסית, כשם שקוראים שלט מעל לאטליז המכריז על מכירת קרביים כשם שקוראים ידיעה על רצח או אונס בעיתון העוטף דג מלוח שנקנה בשוק, כשם שקוראים מודעה גדולה על תרופה למחלות מין: ואילו אני אקרא את פרי רוחם של גדולי המין האנושי מועתק לשפת אבותינו, לשפת נביאינו, לשפה שבה ניתנה התורה לעם ישראל במישרין, ובעקיפין לעולם כולו. מי ישווה לי ומי ידמה לי?

 

ו    🔗

והנה עתה, על משכבי בליל שימורים זה, ידוע ידעתי כי תוחלתי נכזבה. סרתי ועבדתי אלהים אחרים ואת אלילי הרוח האירופית המרתי בסאצ’יקו האלה היפאנית. גדול היה דאבון הגוף וגדולה ממנו מצוקת הנפש, אך זכרון לכתי שלוב זרוע עם סאצ’יקו על פני החצר מתחילתה ועד סופה העלה בסופו של דבר ארוכה לכל. סאצ’יקו בלעה את כל גאוני שירתה של אירופה, יצוקה באותו כתב אשורי עצמו, שבו העתיק עזרא הסופר את תורת משה, כבלוע הנחש של משה את נחשיהם של חרטומי מצרים. ומשרווח לי קמעה מיסורי התחיל גם מוחי מתנער מדוק ההזיה ומתעורר לאיטו לפעולה. Cogito ergo sum – הייתי מגדיר היום – לאו דוקא באורח מקורי ביותר – מעבר זה ממצב למצב, שכן בתחילה חשבתי, אחר כך חישבתי ולבסוף תכננתי: את המאדז’אן ואת ספר הלימוד האנגלי אוכל עוד לקנות מההכנסות הצפויות לי משיעורי עד לימי ההולדת, ואילו בעד כרכי “התקופה” אשלם את יתרת הכסף שתישאר בידי לאחר הקנייה. לגבי השאר אבקש את הזקן שיואיל לקבל ממני תשלומים לשיעורין וימסור בידי כל כרך עם סילוק שליש החוב. לבי היה סמוך ובטוח שהוא לא יסרב. זיק השובבות והקריצה הערמומית של אותו ישיש היו שני המראות האחרונים שחלפו ביעף לנגד עיני עד שנפלה עלי תרדמה וכל עצמותי שבה וצללה בבריכת המזור לכל מכאובי – ניחוח חיקה של סאצ’יקו.

שנתי היתה קצרה אבל עמוקה וגואלת. הכאבים נתעממו ושככו. קמתי בבוקר רענן ומלא מרץ. בבית הספר התענגתי על המבחן לכימיה, שנערך באותו יום, כיוון שכל נוסחה ונוסחה הופיעה לעיני במקומה הקבוע על קירות קיטונה של סאצ’יקו. הנוסחאות גררו את תמונות הבד, את המחצלת, האגרטלים, ואת הבזיכים על תכולתם שריחם הולך מסוף העולם ועד סופו, ובתוככי הריח, כדג זהב באקווריום, שטה סאצ’יקו במלוא הדרה ועדינותה. בשובי הביתה ייחלתי בקוצר רוח לראשית הדמדומים, ובהגיע שעת צאתה של סאצ’יקו מן הבית, עמדתי על המשמר זקוף ומתוח, מוכן ומזומן לשנס מתני ולרוץ לפני מרכבתה. אבל אני לא רצתי. אדרבה, לאיטי הלכתי בחצר לצדה של סאצ’יקו – זרועי שלובה בזרועה ממש כביום אתמול עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח אברי – אם לא באברי גופי, הרי באברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המיספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי בידה. ובלכתי חזרה נקרע הים. לשון אחר: דימיטרי אפאנאסייביץ' עשה לי ממש אותו הנס שאלהי צבאות עשה לאבותינו בים סוף.

כביום אתמול ניצבו הנערים בפתח בקתותיהם ובידיהם קטעי לבינים אדומות. אך כל אימת שאחד מהם נשא זרועו לידות בי אבן, פגע בו דבר־מה מבחוץ בכוח אדירים. מיד היתה צעקת אימים נפלטת מפיו והלבינה שנועדה להיירות בי נופלת מידו. כמה מהם צנחו ארצה, משתרעים על הקרקע, זועקים ומייללים. בהגיעי אל אמצעו של החצר, לא קמה ב"דרדקים הסיניים" הרוח להרים עלי יד, ואילו הזאטוטים שעמדו ליד הבקתות הסמוכות לבניין הלבינים נסו בבהלה מן המערכה ונמלטו על נפשם.

כשהגעתי הביתה הרגשתי כאלכסנדר מוקדון, כיוליוס קיסר וכנאפוליון –ככל אחד מהם לחוד וכשלשתם יחד. תוהה על הנס הגדול פרצתי לחדרו של דימיטרי אפאנאסייביץ' – החדר היה ריק. ישבתי בכורסה, הכורסה היחידה שהיתה בדירתנו שהועתקה משום מה לחדר זה דווקא, והמתנתי לו. לא יצאה חצי שעה והוא הופיע. תרמיל טיולים על שכמו וכל ישותו משדרת גלים של קורת רוח והנאה עצמית. תחילה שלה מן התרמיל רוגאטקה: קלע עשוי פיסת עור, שתי קרני עץ, שתי גומיות עבות וידית ארוכה. אחר כך ניער את התרמיל ועל רצפת החדר התגלגלו חלוקי אבנים עגולות, כדורים מלוטשים עד שלמות, אבני בליסטראות בזעיר אנפין. ברור היה שממקום מסתור, אשר בחר לו בחצר, קלע אבנים אלו מתוך הרוגאטקה הישר בראשיהם של נערי החצר.

– מה בדבר הגמול? – שאל.

מהכיס האחורי של מכנסי שלפתי שישה שטרות בני חמישה יאנים כל אחד, שהוצאתים מבעוד בוקר מספר האגדה, והושטתים לו.

הוא נטל מידי את השטרות ונתנם בקופסת הכסף אשר לו, שעכשיו לא היתה בה אפילו פאפירוסה אחת.

– ומתי אקבל את השאר? – שאל שוב עניינית.

– איזה שאר?

– אתה זוכר ודאי ילדי, שהוסכם בינינו כי תתן לי את כל אשר יהיה לך?

– זה כל מה שיש לי.

– הבה ונדייק, ידידי הצעיר. אני חוזר על דברי. אמרתי לך בפירוש: כל מה שיהיה לך, לא אמרתי: כל מה שיש לך.

– כל מה שיהיה לי?

– כן.

– עד סוף ימי?

–חס וחלילה בני. לא עד סוף ימיך כי אם עד לסיום אותה תקופה בחייך, שבה תלווה את סאצ’יקו לעבודת הלילה שלה ושוב תשוב לביתך בריא ושלם אחר עברך בשובה ונחת את החצר הזאת –הוא הורה בידו על החלון, מרוצה מאד מרוח המליצה הרוסית שנחה עליו.

בפעם השנייה מיום שהתמקמו שני דיירי המשנה בדירתנו זינק הדם אל ראשי. אכן, מילת כבוד עדיפה על כסף בפה – רתחתי בעיים רוחי – אך הכסף יענה על הכל בלב: על צדק, על יושר על הגיון. נבל, נוכל, בן בליעל! קצין בחיל הפרשים של הצאר לכד אותי במרמה בשפת חלקות וסובבני בכחש במוצא שפתיו. לראשונה מאז נגלתה לפני סאצ’יקו חצץ דבר מה ביני ובינה. חמישה חפצים קמו וניצבו מולי, נתגבהו עד שהסתירו את דמותה מעיני, ולוא אך לרגע אחד בלבד. היו אלה ארבעה ספרים, שלשה באותו פורמאט ובאותה כריכה צמודים זה לזה כאבני גזית, ואחד שוכן לבדד, במרחק מה מהם, ועל ידו תיבה בצבע חום־אדמדם הדומה לשידה של חדר מיטות והיא צופנת קלידי מאדז’אן בחובה.

אזרתי עוז לא ייאמן ולבשתי גבורה בל תשוער לנוכח מיבצעו המזהיר של דימיטרי אפאנאסייביץ' שהושיעני זה עתה.

– לא אשלם לך יותר – פסקתי – אף לא פרוטה אחת.

הוא לא ציפה לתשובה כה החלטית. מעין צל של מבוכה חלף על פניו כהרף עין. כן, כהרף עין בלבד. עד מהרה ליטף את שפמו והפטיר בנחת:

–אתה עוד תצטער על כך.

שנינו החרשנו שעה ארוכה למדי. הוא הפר את השתיקה ראשון:

– אתה יודע את פירושה של המלה היפאנית “פוקוסיו”? – שאל לפתע בסבר פנים יפות.

לא ידעתי את פירושה של המלה היפאנית “פוקוסיו”. הוא לא המתין לתשובתי.

– אני בטוח – המשיך – שתזכור מלה זו כל ימי חייך.

משמעותה של המלה נודעה לי רק לאחר זמן. הוא לא גילה לי את פירושה. סבר הפנים היפות נמחה מפרצופו. עתה העלה את חיוכו הטורף, אך בעיניו הדוממות שוב התנצנצה מעין הבעה הדומה לזו שלבשו פניו בעת שהשיח לי על מלקות השומפולים שהעתיר ביד נדיבה בתקופת עברו המפואר אלא שעכשיו צפנה הבעה זו יותר מקורת רוחו של צייד שלכד את קרבנו, הרבה יותר. קצרה ידי מלתאר צפון זה, על כן אסתפק באסוציאציות המתעוררות בי לזכרה בעת כתיבת הדברים. סבור אני שכזאת היתה הבעת פניו של פרעה כאשר ציווה להשליך היאורה כל הבן הילוד, הבעת פניו של היטלר ברגע שנפלה ההכרעה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים והבעת פניו של סטאלין בשעה שהחליט על קולקטיביזאציה מאונס של החקלאות ברוסיה אשר עלתה בהשמדת שלושים מיליון נפש ברעב, בהרג ובעבודה קשה בכפרים ובמחנות הסגר. באותו רגע צלצל הפעמון בדלת הכניסה ואני יצאתי מחדרו של דימיטרי אפאנאסייביץ' כדי לפתוח את הדלת.

 

ז    🔗

המבצע “פוקוסיו” תוכנן בתבונה רבה, כיאות למבצע צבאי, אורגן בערמה ובשום שכל והוצא לפועל בקפידה אכזרית.

כשעה לאחר שיחתנו הקשה ניגש אלי דימיטרי אפאנאסייביץ' והזמין אותי לחדרו. שוב האיר פניו אלי, ככל שפנים אלה היו מסוגלים למאור, ניסה להתבדח עמי וברוחב לב משכנע הציע לי שנשכח את העבר. לחיזוק “הסולחה” התכופף כמעט עד הרצפה והוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ושתי כוסות – אחת רגילה ואחת קטנה יותר. מזג את הוודקה בשתיהן והגיש לי את הגדולה.

־ אינני שותה וודקה. זה שורף. אולי כמה גמיעות.

הוא שלה מכיסו צלוחית זערורית מלאה אבקה צהובה. בזק מן האבקה אל תוך הכוס. הוודקה הצהיבה.

– תטעם. כדאי לך.

טעמתי. אכן, היה זה משקה טעים, כל חריפות הכוהל, דומה, התפוגגה ממנו כליל.

–שתה עד הסוף – עודדני דימיטרי אפאנאסייביץ'.

שתיתי. המצב חזר לקדמותו, דהיינו כפי שהיה כשעזבתי את דימיטרי אפאנאסייביץ' בחדרו לפני שעה. כאז כן עתה נגוז מאור הפנים, וחיוכו הטורף של דימיטרי אפאנאסייביץ' נחשף במלוא דורסנותו. עד מהרה נעלם גם דימיטרי אפאנאסייביץ' עצמו ונותר רק החיוך, דוגמת חיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות" לאחר הסתלקותו של החתול. על כל טורפנותו וטירופו היה זה בכל זאת חיוך. אין פלא איפוא שניסיתי להיתלות בו בצלילתי המבעיתה אל מחשכי תהום רבה שאין לה תכלה, כהיאחז הטובע בקש. לאחר פרפורים ושקיעות, כשלונות ואכזבות, מאבקים וחתירות עלה בידי לצוף למעלה ולשחות אל חוף מבטחים. בחוף חיכתה לי סאצ’יקו, שיצאה מקצף מי התהום כאפרודיטי מימה של קפריסין. משצללתי בחיקה פקחתי את עיני ונוכחתי בטעותי. לא סאצ’יקו ולא אפרודיטי, כי אם אמא, אמי הטובה, החרדה לי מיום היוולדי, היא שגחנה מעל למיטתי, הניחה את כף ידה על מצחי והתבוננה בעיני בדאגה רבה.

– אתה ישן מאתמול לפנות ערב בלי הפסקה. נרדמת בשעה שש. – הוכיחתני רכות על פני– לא אכלת, לא התרחצת, אפילו לא התפשטת. אינך מרגיש בטוב?

ראשי נמלא אבנים כבטנו של הזאב ב"כיפה אדומה". הרגשתי קבס. בכל כוחי התאפקתי שלא להקיא. כל החבלות שבגופי, שלא הטרידוני אתמול, חזרו והכאיבו לי עכשיו בעצמה כפולה ומכופלת.

– כן, אמא – הודעתי לה במצפון טהור – אינני מרגיש בטוב.

–אל תלך היום לבית הספר. תישאר בבית ותנוח. אתה עובד קשה מדי בזמן האחרון.

היא נישקה לי ויצאה מן החדר.

עשיתי כדבריה. נשארתי בבית. אולם לנוח לא ניתן לי באותו בוקר לא עבות. אדרבה, כל מה שאירעני היה היפוכו של המושג מנוחה.

עם צאתה של אמי צללתי שוב בתהום רבה, אבל הפעם בלי כל התנגדות. בעודי ילד קטן המליטה הכלבה של שכנינו שנים עשר גורים: שבעה זכרים וחמש נקבות. כלבת רועים גזעית היתה והביקוש לגוריה הזכרים היה רב. לא כן לנקבות. רק משתיים מהן עלה בידי השכן להיפטר. את שאר השלוש הטביע בנהר, ואותי הזמין להיות נוכח בטקס הטביעה. אותה שעה נבצר ממני להבין כיצד אותו חובב כלבים כרך בקפידה מקצועית שקיק מלא אבנים בצווארו של כל גור. ומשהפליג בסירה אל טבורו של הנהר שיקע את הגורים אל תוך המים בזה אחר זה במין התרוממות רוח חגיגית, משל לכוהן המקריב קרבן ציבור כדי לכפר על העדה. באגרופו האדיר החזיק שעה קלה במים את הגור – ביתר דיוק את הגורה, שהרי ממין נקבה היו הקרבנות – ורק לאחר מכן הניח לה לצלול, והיא צללה בלי התנגדות. בריה ממין נקבה צללה אז ואילו עכשיו צלל יצור ממין זכר. לא התנגדתי, לא פרפרתי, לא נאבקתי, לא פירכסתי. לא הגבתי אפילו כאשר הרגשתי כי ידי אדם עושות בי כבתוך שלהם. כדרכי שכבתי על צדי הימני וראשי מופנה אל הקיר. מישהו הפך אותי כך שנמצאתי שוכב אפרקדן על גבי. מישהו כבל את ידי. מישהו קשר את רגלי. אני לא טרחתי אפילו לפקוח את עיני. רק לאחר שטולטלתי עוד הפעם מתנוחת השכיבה על הגב אל צדי השמאלי ופני הופנו אל החדר, הרימותי עפעף אחד וראיתי שכל אותה מלאכת הקישור, הטלטול וההפיכה נעשית ביד דימיטרי אפאנאסייביץ'. עתה ניסה לקשור אותי למיטה בעודי באותה תנוחה עצמה, דהיינו כשפני מוסבות אל החדר פנימה. על פרצופו לא נחה אף אחת משתי ההבעות האופייניות לו: לא חיוך טורף ולא מאור פנים. שקוע היה במלאכתו וארשת פניו דמתה לזו של שכננו שעה שהטביע את הגורות: עניינית, מרוכזת, תכליתית. הוא הידק אותי אל המיטה בשתי חגורות עור כהדק מזוודות לנסיעה ארוכה – האחת מעל לחזי והאחרת מסביב למתני – וזאת נוסף על אזיקי ההחבלים שכבלו את ידי ורגלי. לשם מה עושה האיש את כל המאמץ הזה? עד כדי כך אדיש הייתי לגופי שלי, שלא שאלתי שאלה זו מתוך דאגה לעצמי, אלא מתוך סקרנות כמעט מופשטת.

פקחתי את עיני השנייה. סמוך למיטת אחותי נמצא דלי מים, ומתוכו בלט קצהו של זרד־ענף שנקטף זה עתה. על המיטה שכבה אשה ערומה כביום היוולדה. על בטנה שכבה, פניה כבושות בכר של אחותי. עקביה דמו לשני אפרסקים והיו צמודים זה לזה. הסוליות של כפות רגליה, שגם הן היו צמודות זו לזו, היו חרושות תלמים ואצבעותיהן נעוצות במיטה, כחיילי עופרת במשחקי ילדים, העומדים בסך בטרם החל המשחק. סבכים מוצקים בלטו בשוקיה והחריצים אשר במעבר בין שוק לירך, שמעברם השני מצויות הברכיים, אף הן צמודות עד הדק, בלטו בלבנם על עורה, שהיה כולו צהוב כעין הלימון. ירכיה המלאים והשריריים הלכו והתרחבו כלפי מעלה בקצב מהיר ונסתיימו בשתי אשכוליות סמוכות זו לזו. במבט לאחור, על סמך כל שנהיר לי כיום וכל שהיה סתום בפני אז, נראה לי כי זוג האשכוליות ביטא בגיאותו המגרה את מלוא אמהותו הפוטנציאלית של אגן הירכיים בגוף נשי זה, שדמה לכינור מעשה ידי אומן בשל שני השקעים העמוקים שחיטבו את המתניים מתוך הפגנת הקיטוב שבין צרותן הגלילית של מתניים אלו לבין שפעתן העגלגלת של עגבות העכוז. גם הגב נראה לי דל בשר לעומת שפעה זו. בשל צהיבותו הזכיר לי את הווילון שתלתה סאצ’יקו בקיטונה. אף הוא חצוי היה לשניים בחוט השדרה, ואפשר שגם באמצעות חוליותיו ניתן היה להסיט את שני חצאי הגב לימין ולשמאל ולהסתנוור מן האור הגנוז מאחורי העור. ושמא שניהם ‏– האור והעור – נגנזו לצדיקים לעתיד לבוא?

זו היתה האסוציאציה הראשונה עם סאצ’יקו. ככל שהזדחל מבטי במעלות גופה של האשה הלכו ורבו האסוציאציות עד אשר הפכו לביטחון: המערומים שראו עיני מערומיה של סאצ’יקו היו. אפילו מבעד לקימונו היו עיני מבחינות במקצת כי כתפיה הצרות של סאצ’יקו לא נשתפלו בשיפוע רך ככתפי אשה, אלא נחתכו וירדו למטה בזווית ישרה. עתה נתגלתה הזווית במלוא ישרותה הגיאומטרית אף מבעד לשערות הארוכות, שכיסו כתפיים אלו והסתירו את הצוואר. היו אלה שערות שחורות עד כחולות, ישרות ומבהיקות ואף שלא היו מהודקות אל ערפה בפריפות מעשה אצטרובל, כי אם סתורות היו, עבותות על הצוואר ופזורות על הכתפיים, הן שהסגירוה כליל.

– סאצ’יקו! – נתמלטה גניחה מפי.

לגנוח – זו היתה הפעילות היחידה שנתאפשרה לי במצבי, כל עוד רציתי להימנע מדיבור, מזעקה, מבכי.

סאצ’יקו לא זעה. גם דימיטרי אפאנאסייביץ' לא שעה לגניחתי. בצעדים שקולים ומדודים קרב אל מיטתה של סאצ’יקו. מן הדלי שעמד סמוך למיטה שלף את הזרד הדק שנסתפג מים ובתנופה חזקה חתך את האוויר. שלוש פעמים ניפנף בזרד – אחת מלפניו, אחת לשמאלו ואחת לימינו – ובכל פעם פלחה שריקה חדה את אזני. אזי ניער את טיפות המים שנשרו מן השבט, הגביהו עד לכתפו – אם כי זרועו לא היתה נטויה אלא כפופה במרפק –ובמלוא הכוח שהרשתה לו כפיפה זאת החל מצליף על עכוזה החשוף של סאצ’יקו. בקצב אחיד הצליף – לא מהר מדי ולא לאט מדי – שקולות ומדודות. ובאותו הקצב נתפרסו רצעות אדומות על עורה הצהוב; בזו אחר זו, מקבילות זו אל זו, קרבות זו אל זו בצפיפות גדלה והולכת, עד אשר התלכדו זו בזו והיו לבשר אחד. שתי האשכוליות היו לפלחי רימון שנבקע לשניים.

עד לאותו רגע הייתי, כאמור, כגור כלבים, שאבן תלויה בצווארו והוא צולל תהומה. עתה הייתי כבול עץ שנתקע בזוטו של ים וחושיו ניטלו ממנו. כריש טורף מזנק אליו, נועץ שיניו בבשרו, פושט את עורו פסים פסים, והוא אינו חש ואינו מרגיש ואינו מגיב; לא כאב, לא עלבון, לא צער – בול עץ.

בתחילה לא הנידה סאצ’יקו איבר. אחר כך היו עגבותיה מתכווצות קמעה אחרי כל צליפה. כעבור זמן־מה פירפרו במקצת כפות רגליה הזקופות – תחילה הימנית ואחר כך השמאלית. הפירפורים הלכו והתחזקו. אל הצליל הצורם של מכת שבט –אחת הצורות המתוחכמות ביותר שהמציא האדם למגע בין קליפת הצומח לעור החי –נתוספה אנחה. ראשיתה היה מיצער – פליטת פה קצרצרת, בלומה, חנוקה, מובלגת – ואחריתה שגתה עד כדי יבבות מקוטעות, שהלכו ונתארכו ובסופו של דבר התמזגו ליללה רצופה ומתמשכת. אז בלט ביתר שאת הקצב המדוד של הצליפות, שלא שונה אף כהוא זה כל זמן שנמשך טקס מסמר שיער זה.

כמה זמן?

עדיין הייתי כבול עץ נטול תחושות, לרבות תחושת הזמן. על כן עד היום הזה איני יודע כמה זמן עבר למן השנייה שבה הופיעה רצועת האודם הראשונה על בשרה של סאצ’יקו ועד לרגע שבו נתכופפה ברכה הימנית ובעוד היא שרועה על בטנה ופניה כבושות בכר, ניתקו אצבעותיה מן המיטה, כף רגלה נתרוממה ועקבה נגע באחת מעגבותיה, מתוך נסיון רפוי של מחסה ומגן.

זה היה האות, כפי הנראה. דימיטרי אפאנאסייביץ' השליך חזרה אל הדלי את השבט שנתרפט. בשמאלו אחז בשוקה של סאצ’יקו, באותה הרגל שברכה התכופפה להגנתה, ואת ימינו דחק בין בטנה לבין המיטה בתנועה מיוחדת במינה, שאני בתבונת לב דקה של נער בן שתים־עשרה הבחנתי כי היה בה מן התערובת של גסות רוח אכזרית גלויה וקורטוב של עדינות סמויה, גרר את האשה אל הרצפה. כך גוררים כלב בית גדול, הרובץ להנאתו על הספה שבחדר האורחים ומסרב לציית לאדוניו, המצווהו לפנות את המקום. סאצ’יקו לא סירבה, לא התנגדה לו. לא כיהתה בידו אף כהוא זה.

היללה נדמה. זמן־מה היתה שרועה על גבה בתנוחה שבה הוטלה אל הרצפה. אולם כיוון שנחבלה מהמלקות שספגה, הכאיבו לה, כנראה, החבלות, והיא שכבה על צדה, גבה מופנה אלי ועכוזה המרוצע לוהט כנגד עיני בלהבה אדומה. מתנועת ראשה הסקתי, שהיא עוקבת אחרי תנועתיו של דימיטרי אפאנאסייביץ', שהתפרקד בינתיים על הספה להינפש ממלאכת העבודה אשר עשה. נדמה היה כי אכן התייגע הגבר.

סאצ’יקו קמה על רגליה. שערותיה נתלו מעל לשתי לחייה והסתירו את פניה. היא פסעה שתיים־שלוש פסיעות וגחנה למרגלותיו של דימיטרי אפאנאסייביץ'. כאחות רחמניה המטפלת בחולה אנוש, שנאסר עליו להתנועע באיסור חמור, התחילה מפשיטה אותו מבגדיו. ואכן אותה שעה דמה לחולה אנוש. חיוורון שלא מן העולם הזה נסוך היה על פניו, עיניו היו עצומות, נשימתו כבדה ועמוקה וידיו משוכלות על חזהו המתרומם ושוקע חליפות.

בראשית גררה סאצ’יקו את מגפיו משוקיו, אחר כך התירה את כפתורי חולצתו, הרימה קמעה את גבו והפשיטה את החולצה: תחילה משכה בשרוול השמאלי ואחר כך בימני. גוללה את גופייתנו והסירתו מעל לצווארו וראשו. לאחר מכן התירה גם את הכפתורים במכנסי הרכיבה של קצין פרשים שלבש באותו יום, ובאמנות מופלאה שלשלה אותם עד לברכיו, יחד עם התחתונים. עד כה קיבל דימיטרי אפאנאסייביץ' את טיפולה כדבר המובן מאליו – הוא לא הפריעה ולא עזר לה. עכשיו סייע בידה קמעה עם שהגביה קמעה את שתו ואת אגן הירכיים שלו. אז חזרה סאצ’יקו אל מרגלותיו וגרפה בזריזות את המכנסיים, מעשה אם המחליפה את לבוש תינוקה שהרטיב. משסיימה את כל מלאכתה כרעה על ברכיה לפני המיטה והליטה את ראשה בתחתית בטנו. במחווה חיננית הפשילה את שערה לאחור, אך גם עתה נבצר ממני לראות את פניה – כבושות היו באזור מבושיו.

שוב עצמתי את עיני ולא פקחתין עד אשר הגיעו לאזני נשיפות תכופות, קצרות, מקוטעות, מתלעלעות, שהבקיעו את נשימתו הכבדה, המוכרת, של דימיטרי אפאנאסייביץ', ונתערבבו בה – מנגינת פוגה לוהטת של קצב נטול לחן. שמורות עיני התרוממו מאליהן. מבעד לדוק הדמעות ראיתי את סאצ’יקו רכובה על דימיטרי אפאנאסייביץ', דוהרת עלה וירוד כתינוק על גבי סוס מתנדנד, וידיה כידיו של עיוור המנסה לזהות בחוש המישוש דמות מוכרת לו, מלטפות את מצחו, את גביניו, את עיניו, את חטמו, את שפתיו, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. פניו היו חיוורות, עיניו עצומות ותנוחתו אותה תנוחה לאה עד אפיסת כוחות, רק שפתיו קמוצות היו עד שסומקן הוסתר כליל מתחת לשפמו, שזיפיו הזדקרו קיפודית שלא כתמול שלשום. גביניו נתקרבו זה לזה עד מגע וידיו לא היו משוכלות על חזהו: פרושות היו למעלה וכפותיהן נחו כקסוות חזייה על שדיה הצעירים של סאצי’קו והצניעום מעיני כליל. גם פרצופה נעלם עוד ממני, כי שערותיה נתלו כווילונות ארוכים משני עברי ראשה, ואף על פי שהתנפנפו קמעה בקצב דהרתה, לא חשפו אף קו אחד מקווי פניה.

פרצתי בבכי. בקול גדול, כתינוק שאין לבכיו מעצור, בזעקת שבר של אדם שקרהו אסון שאין לו תקנה עולמית.

 

ח    🔗

אינני יודע איך הרגיש תרח שעה שאברהם בנו ניתץ אל כל אליליו. אשה אחת סיפרה לי, לאחר שובה ממסע ברוסיה בראשית שנות החמישים, כי מחלון רכבת מהירה שחלפה ביעף בהרי קאווקאז קלטה עינה עשרות פסלים מושלכים באחד העמקים, מהם כרותי ראש, מהם גדועי ידיים ומהם קטועי רגליים – פסליו של סטאלין שנעקרו מככרות כרכיה של רוסיה לאחר ששקעה שמש כל הארצות ואב העמים שבק חיים לכל חי. אשה זו האליהה את סטאלין כמעט כל ימיה. אף על פי כן – ואולי דווקא משום כך – נמנעה מלתאר את רגשותיה בהיגלות לעיניה המראה הגדול הזה והסתפקה בציון העובדה. גם האוונגליונים אינם מתארים את רגשותיהם של הנוכחים בצליבתו של ישו, אם כי מכלל דבריהם של בעלי הבשורה כביכול, המספרים דברים כהווייתם ושלא כהווייתם, רשאים אנו להסיק מסקנות ולהעלות סברות בעניין זה. אך לוא גם ידעתי בבירור את כל המתרחש בנפשותיהם ולהבאשת ריחם, לא הייתי לומד גזירה שווה מהם. שהרי לגביהם מדובר באלים בני זכר או בני בלי מין, ואילו אני ראיתי אלָה בהשפלתה, בייסוריה ובקלקלתה, אלה ממין נקבה שידעה לאהוב עד סיגוף הגוף ולהתמסר עד כלות הנפש – לאהוב לא אותי ולהתמסר לא לי. נער הייתי אז ועתה זקנתי ואף על פי כן כל אימת שאני מעלה בזכרוני את פוקוסיו, זה מיבצע הנקמה בי, שבעטיו צופה הייתי במחזה מיתולוגי על אלה שנפלה משמים ונגדעה לארץ, עדיין נמלאת עיני דמעה ולבי נצבט בקרבי עד כדי מיחוש פיסי של דקירה, אף כי בכל הנוגע לי אישית כל העניין הסתיים בכי טוב. ממש “הפי אנד” קלאסי.

מימי לא סיפרתי דבר וחצי דבר מן המוצאות אותו בשבוע ההוא, שכן שעה קלה לאחר שפרצתי בבכי הותרו אסורי ושני גיבורי המיסטריה יצאו את חדרי ועזבוני לנפשי. כעבור שלושה ימים הסתלקו שניהם מן הבית. סאצ’יקו –מעולם לא שבתי לראותה. את פרצופו של דימיטרי אפאנאסייביץ' ראיתי בתצלום שפורסם באחד העיתונים בין טורי מאמר סנסאציוני על רועה זונות יפהפה, שברשת קסמיו הגבריים לכד בת טובים יפאנית. דודי, אחי אמי, שהיה סוחר אמיד באחת הארצות הבאלטיות, משנודע לו כי צפוי ניתוח לאבי, שלח לנו סכום כסף נאה. לפיכך חזרתי אני לקיטוני ואחותי שבה לחדרה בלא שנודע לה שמץ דבר מכל שהתרחש בו באחד הבקרים. עד מהרה התברר כי גם תכניותי הכספיות עלו יפה – מעל ומעבר לכל המצופה והמשוער. לא זו בלבד שהכסף שהרווחתי משכר לימוד עד הגיעי למצוות הספיק לי לרכוש את כל אשר חפצתי, אלא שנותרו בידי אוצרות קורח ממש, בן משום שרבים הביאו לי מתנות בצורת המחאות כסף והן משום שלא הצטרכתי לקנות אלא את ספר לימוד הלשון האנגלית, שכן מסיבות שנבצר ממני להבינן נתחלפו היוצרות ולא אני קניתי מאדז’אן לאחותי, אלא היא שקנתה לי משחק זה כמתנת בר־מצווה. אשר לכרכי “התקופה” הרי המשכיל הזקן הביאם אלי לבית הכנסת ביום עלותי לתורה ומסרם לי חינם אין כסף. על אחד מהם רשם הקדשה בכתב ידו הנוקדני, בעט טבולה בדיו, שכל אשר נשר ממנה – שלא כנכתב בעט הכדורי של ימינו אנו –ביטא את יחודו של הכותב ושיקף את אופיו. הכרכים שמורים עמי, ואני מביא להלן את הכתובת כלשונה וככתבה מלה במלה:

מנחת שי להאברך הנחמד והישיש(?) יצחק בן יחזקאל למועד הגיעתו למעלת בר מצווה. מעמקי הלב יצחק ב"ר שמריהו יעקב. פה, חרבין, מאנדז’וריע.

עד כה עלו בתוהו כל מאמצי לפענח את פישרה של התיבה “ישיש” בהקשר של הקדשה על גבי ספר שניתן במתנה לחתן בר מצווה. עכשיו, כעבור ארבעים ושבע שנים, מוכן אני לראות בכינוי זה רמז לעתיד לבוא ואות לבאות, מעין נבואה סתומה שנזרקה מפיו של שוחר שפת עבר בא בימים שהעברית הלכה ונשתכחה ממנו באין לו מגע חי עם לשון זו, אך לבו אמר לו כי ישיש אהיה כאשר ארהיב עוז בנפשי להעלות את כל הדברים האלה על הכתב בלשון שכל ימיו נשא את נפשו אליה.