א. לכבוד נציגי פרלמנטים ידידי ישראל מאירופה    🔗

הכנסת, ג' באב תשל"ד, 22 ביולי 1974

ביציע האורחים החשובים יושבים היום ידידי ישראל, חברי פרלמנט משתים־עשרה ארצות באירופה. שבאו כדי להביע אהדתם, הזדהותם ותמיכתם במאבקה של ישראל על זכותה להתקיים בכבוד ובשלום.

הם קיימו כאן, במשכן הכנסת, כינוס רב־רושם ורב־חשיבות, שבו דנו על הדרכים שבהן יממשו אהדתם ותמיכתם. הכינוס המכובד הזה, הדברים שנאמרו בו, הסיכומים המתקבלים בסיומו והמיפגש הנלבב בינינו לבין למעלה מ־130 חברי פרלמנטים מכל ארצות אירופה המערבית, וחברי מפלגות שונות – מהן הנמצאות בממשלה ומהן הנמצאות באופוזיציה – הינו הפגנה אמיצה ונלבבת, בעלת ערך מוסרי וחשיבות מדינית ממדרגה ראשונה. זוהי הוכחה מובהקת כי “לא פסו אמונים מבני אדם”, כי יש מצפון בעולם והוא גם ער וקשוב והוא מפלס ויפלס דרכו בין הסלעים והדרכים העקלקלות של מדיניות קצרת רואי ואגואיסטית, המעדיפה אינטרסים בני חלוף על מידות של הגינות, צדק ותיקון העולם. תקוות אדם ותקוות עמים לא ינחלו אכזבה כל עוד נמצאים בעולם אישים, מנהיגים ושליחי ציבור כאלה היושבים במחיצתנו היום, אשר באו לעמוד לימיננו.

חברי הכנסת, אורחינו־ידידינו באו כולם מן הפרלמנטים של אירופה המערבית והדמוקרטית. וראוי איפוא להזכיר במעמד זה שההיסטוריה של אירופה וההיסטוריה של העם היהודי שלובות ומעורבות זו בזו, שאין להפריד ביניהן. באותה היסטוריה ישנם דפים שחורים של דם ודמעות, ויש דפים מזהירים של תפארת יצירה והישגי מדע ותרבות דשנה ומשובחת, שהם תולדה של הזיווג ההיסטורי הזה בין אירופה והיהודים מאז הוגלו על ידי הכובשים הרומאים מן הארץ הזאת לאירופה. לא תתואר תרבות אירופה ללא העם היהודי ולא יתואר העם היהודי ללא תרבות אירופית, אף על פי שמוצאו הוא שמי ומזרחי. עם שיבת היהודים לארץ הזאת והקמת מדינת ישראל הולך ונוצר שוב מוקד של תרבות־אדם ותרבות־עם על פי מיטב הערכים והמורשת של תרבות יהודית־אירופית, ויש מקום לצפות שיופק ממנה חום ואור גם על סביבתנו.

ידידי המכובדים, העובדה שאתם ואנחנו יושבים היום יחד באולם המליאה, בישיבה רגילה של הכנסת – לעת נעילת כינוסכם – עובדה זו מסמלת ומבטאה את המשותף בינינו וביניכם לא רק בתחום הבעיות והמאבקים של ישראל אלא גם מבחינת הערכים הנצחיים והאידיאלים האנושיים של החיים הדמוקרטיים. אנחנו קיימנו ומקיימים בישראל, כדבר טבעי ומובן מאליו שאינו מאולץ ואינו לראווה, משטר דמוקרטי, חופשי ואמיתי, וזאת על אף שאנחנו שרויים במלחמות כל השנים ומטופלים בבעיות כלכליות, משקיות וחברתיות כבדות, הנובעות מן המלחמות, וכן, כמובן, גם כתוצאה ממפעלי הפיתוח וקליטת העליה, שאנחנו שוקדים עליהם.

ידידים יקרים, אנחנו אסירי־תודה לכם על העוז והמרץ שגיליתם, והנכם מגלים, בדבריכם ובמעשיכם למעננו. עם שומר זכרון אנחנו. היו בטוחים כי נזכור לכם את אשר היטבתם עמנו. אנחנו שואבים עידוד רב ואמונה גדולה מביקורכם זה, מדבריכם, ממעשיכם ומאישיותו של כל אחד ואחד מכם. מי יתן ולא ירחק היום שבו נזכה לכינוס נוסף שלכם, כאן בירושלים, שבו ישתתפו גם ידידים לישראל, חברי פרלמנטים דמוקרטיים שיקומו בארצות ערב שכנותינו. קחו נא עמכם מיטב תודתנו וברכותינו ושובו לשלום אל ארצותיכם ואל פעלכם.

 

ב. באזני כנס הפרלמנטרים ידידי ישראל מאירופה    🔗

משכן הכנסת, ב' באב תשל"ד, 21 ביולי 1974

ידידים יקרים,

כבוד גדול ועונג רב הוא לי להקביל את פניכם, לעת בואכם בשערי ירושלים בירת־ישראל, העיר שהיא ערש הולדתן של הדתות והתורות המקודשות, שבה נתנבאו הנביאים וחזו החוזים את חזון הצדק, המוסר האנושי, האמונה הטהורה והשלום הנצחי.

והריני נושא ברכתי הלבבית, ברכת שלום נאמנה, לכם ולכינוסכם החשוב והנעלה הזה, המתקיים במשכן הכנסת, בית הפרלמנט של מדינת ישראל, המסמל והמבטא את ריבונותה ואת משטרה הדימוקרטי.

אל הכינוס הזה נקבצתם ובאתם משנים־עשר פרלמנטים של מדינות חפשיות ודימוקרטיות באירופה, כדי להפגין הזדהותכם עם מדינת ישראל וכדי לדון על הדרכים בהם תמומש הידידות שאתם, וחבריכם התומכים בכם, רוחשים למדינה הזאת ולעם היושב בה.

אנו מעריכים הערכה עמוקה את המעשה הזה שלכם, ורואים בו צעד אמיץ ומיבצע חלוצי, שיילך ויתרחב, ביטוי מחודש לטובים שבאידיאלים ולנפלאים שבמעשים, שאותם הגו טובי ההוגים ועליהם לחמו טובי הלוחמים, כשהם שואבים ממקורות תרבותה רבת הנסיון ועמוקת השרשים של אירופה.

באתם אלינו כידידים אל ידידים. כל אדם וכל עם זקוקים לידידות כאוויר לנשימה. הידידות נותנת טעם לחיי אדם ולחיי עם, והיא גם כעין חגורת בטחון שכל אדם זקוק לה, מפני הפחדים המקננים בחדרי נפשו, בין שהם ממשיים ובין שהם מדומים. המשורר האמריקני אמרסון, בן המאה ה־19, קבע ש"הידידות היא יצירת מופת של הטבע".

כל שכן שבואכם אלינו אינו לעת חג ושמחה אלא דוקא לעת עצב, תהיות ומצוקה. וזהו המבחן הנעלה ביותר של כל ידידות. הפתגם העממי השגור בלשונותיהם של עמים רבים אומר: בעברית – “ניכר ידיד ביום פיד”. באנגלית – “אי פרנד אין ניד – איז א פרנד אינדיד”. ובערבית – “מה צטיק אלא סאעת אלמצ’יק”.

ידידינו היקרים, מראש הנני מבקש סליחתכם שביחד עם דברי ברכתי, לא אשמיע באזניכם דברים חגיגיים כפי שראוי למעמד זה אלא דוקא אשיח לפניכם את אשר עם לבי, כפי שהישראלי הממוצע היה רוצה לספר באזני ידידיו.

אנחנו עצובים על קרבנותינו, מיטב בנינו שנפלו בסידרת המלחמות שניכפו עלינו החל מנובמבר 1947, כשעצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל, ומאז ועד הקשה והאכזרית שבכולן, – מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו עצובים על הדם הנקי של נשים וילדים, ואזרחים החיים לתומם, שנרצחו על־ידי טירוריסטים, לא רק מזמן שקמה מדינת ישראל אלא גם במשך עשרות שנים לפני קומה.

יתר על כן, עדין אורבות לנו סכנות גלויות ונסתרות, הן של מלחמה והן של טירור, ואנחנו לא יכולים להניח ראשינו על הכר לשינה בלילה בלי חרדה. מה ילד יום, מה ילד לילה.

אנחנו תוהים על התנהגותן של חלק מממשלות אירופה, באותה שעה שהותקפנו התקפת פתע אכזרית, בדומה להתקפה של היטלר על רוסיה ב־1941, אך בעצמה צבאית גדולה יותר, ובנשק מתוחכם הרבה יותר ממה שהיה בימי היטלר, חלק מממשלות אירופה התנהגו כמי שמזדרז לנעול את תריסי חלונו, שעה שבריונים מתנפלים על שכנו, כדי שהבריונים לא יכעסו עליו.

אפילו ממשלה, שעל־פי היושר, והחובה המוסרית הכבדה הרובצת עליה, היתה צריכה לחשוש מפני הסכנה של השמדת פליטי השואה, התנהגה כאותו אדם המשאיל לידידו מטריה בימי הקיץ ונוטלה ממנו בימי הגשם. כיוצא בזה היחס אל הטירור ואל הטירוריסטים. הם מתקיפים מטוסים, חוטפים והורגים, בתוך לבה של אירופה, נתפשים עם נשקם ומובאים למשפט, ותוך זמן קצר הם נהנים משיחרור וחוזרים לארצות ערב שם הם מתקבלים על־ידי ההמונים כגבורים. וכשהמרצחים מתגנבים לתוך ישובים שלנו, באישון לילה, ורוצחים נשים וילדים החיים לתומם, ואנחנו נאלצים להילחם בהם – מתייצבים נגדנו ומגנים אותנו מוסדות האומות המאוחדות, שהיו צריכים להיות מצפון העולם ושוחרי שלומם וטובתם של כל העמים ללא כל אפלייה ומשוא פנים ונמצא שעלינו לספוג את הרציחות הנתעבות ביותר ולהמתין בהכנעה לרציחות הבאות.

אנחנו כאן, בני העם היהודי, שבע התלאות והרדיפות, רצינו להקים לעצמנו בית משלנו, שקט ועומד ברשות עצמו, כדי שנחדל להיות מטרה לחיצים של צרות־עין ושל סתם שנאת־חנם. שלא עוד נהיה נושא לרחמים ולמנוד ראש; כדי שנוכל לחיות בשלום ובשלווה, לפתח את יכולתנו ואת כשרוננו, למען נחיה את חיינו בכבוד, ולהנחיל לבנינו אחרינו סיכוי של חיים שקטים יותר מאשר אלה שחיו אבותינו ושחיינו אנחנו.

אף שאפנו, והננו שואפים בכל הענווה, להיות אור לגויים, עם שנטפח דוגמה של סדרי חברה מתוקנים ומתקדמים.

מן הראוי לציין, שהמאמץ הזה שלנו, בהקמת ביתנו, לא החל לפני 26 שנים עם ייסוד מדינת ישראל. הוא נמשך דורות על גבי דורות. אולם, זה למעלה ממאה שנה, שהעם היהודי עמל בדבקות, במסירות וברציפות בבנין הבית הזה; ומאז ועד היום הושקעו בו הרבה עמל וזיעה, והרבה דם, יסורים וכסף, כדי להפוך ארץ שממה וחרבה לארץ נושבת ופוריה. וכיום, כל שטח בנוי או מעובד בארץ הזאת, לרבות מפעלי התעשיה, מפעלי הפיתוח, השירותים הציבוריים ומפעלי החינוך והתרבות – הינם פרי עמלם המצטבר של היהודים.

לא כזרים אל ארץ זרה באנו, כדי להקים בה את ביתנו, אלא אל ארץ עתיקת יומין, שהקשר הנפשי והפיזי, האידיאי והמעשי, בינינו לבינה לא פסק מעולם; בכל סנטימטר של אדמת הארץ הזאת, שתנסו לתפור, תמצאו בכל רובד מרבדיה עקבות לאין־סוף של חיים יהודיים, ותרבות יהודית, ועצמאות יהודית, ויתגלו לעיניכם תולדות הקשר החי והמופלא, שבין הארץ הזאת לבין העם היהודי.

ואם לא ישב העם היהודי כולו, או רובו, על אדמה זו, הרי זה משום שהדבר לא ניתן לו. לא זו ההזדמנות לפרט את כל המאבקים של היהודים על זכותם לשוב אל ארץ אבותיהם כדי לחיות בה. רק אחת יש להדגיש: מאז הובסה מלכות היהודים על־ידי הרומאים, לפני 1906 שנים, הארץ הזאת לא נעשתה יחידה מדינית ברשות עצמה ויושביה לא היו אומה בפני עצמה. היא היתה תמיד פלך של טריטוריה מדינית גדולה יותר, ויושביה התייחסו אל האומה השלטת, בין שהאומה השלטת היו הרומאים, הערבים, הממלוכים או התורכים, רק היהודים ראו בה תמיד יחידה אחת ששמה ארץ־ישראל. היא נעשתה יחידה מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהאנגלים קיבלו מנדט עליה. וגם אז היתה מסונפת לאימפריה הבריטית כאחת ממושבותיה. היא כללה אז את השטח שמשני עברי הירדן. לאחר מכן האנגלים חילקו את השטח לשתי יחידות, שאחת נקראה ממלכת ירדן והשניה נקראה פלשתינה ארץ־ישראל.

למרבה הצער קם נגדנו בכל עצמתו העם הערבי העם הזה, שהשטח שברשותו הוא 8% מכלל כדור הארץ, היינו כחמשה מיליון מיל מרובע של אדמה, שחלקים גדולים ממנה הם דלי אוכלוסין או שאינם מיושבים כלל; עם המונה 134 מיליון נפש, שיש לו 19 מדינות, שכולן קמו בעשרות השנים האחרונות; שעכשיו זורם אל כיסו ממון העולם, כתשלום בעד הנפט שברשותו, העם הזה עינו צרה בחלקה הקטנה הזאת שלנו, אשר בשנת 1967 היה שיטחה 8 אלפים מיל מרובע, והוא מבקש לעקור אותנו ממנה עקירה גמורה, על־ידי גירוש, או על־ידי השמדה פיסית, או בשתי הדרכים כאחת.

אנחנו מונים בסך הכל כשלשה מיליון נפש; מהם כמיליון נפש – ילידי הארץ, מיליון שני – הם יהודים פליטי מחנות ההשמדה באירופה, ומיליון שלישי – יהודים שנמלטו מן הגיטאות בארצות ערב, אותו גיהנום המתואר בפי כמה מן הדוברים הערבים כגן־עדן של חיים טובים, שוויון, סובלנות ודימוקרטיה, ש"התענגו" בו במשך דורות, יהודי תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים וארצות צפון אפריקה, ושדוגמתו היו רוצים, ברוב טובם, להעניק לנו במדינת ישראל. לצערנו, נשארו עוד כמה אלפי יהודים בסוריה ובעיראק, הממשיכים ‘להתענג’ באותו גן־עדן עצמו וכנראה, משום כך, אין נותנים להם לצאת משם.

בזמן האחרון אנחנו שוקדים על קליטתם של עשרות אלפי היהודים המגיעים אלינו מגן עדן אחר – שונה במהותו – הלא הוא גן העדן הסובייטי.

כנגד שלשת המיליונים הללו, והשטח הקטן הזה, מפעילות 19 מדינות ערב את כל המאסה האדירה העומדת לרשותן, בממון, בנשק, באנשים, בתעמולה המשתפכת מעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה, ועתונים ושגרירויות, ונאומים הצבעות בזירה הבינלאומית, הכל כדי ליצור ולחזק את הרושם שהם העשוקים ואנחנו העושקים, אנחנו התוקפנים והם הנתקפים, אנחנו עשינו את העוול והם מבקשים רק את הצדק.

לכן, הם, אדירי העושר והנכסים, שעשרות מיליונים מבני עמם סובלים מעוני, תת־תזונה, מחלות, ניצול ודיכוי על־ידי השכבות השליטות – הולכים יד ביד עם הקומוניזם, המספק להם נשק בכמויות עצומות ובאיכות החדישה ביותר, וגם מדינות מערביות תורמות חלקן לארסנל הערבי. בזמן האחרון בולטת חתירתם גם לאופציה גרעינית! כל כך לא מפני שהם זקוקים להגנה עצמית מפנינו, או מפני מישהו, אלא למען חיסולה של מדינת־ישראל, אם אפשר בבת־אחת, ואם לאו – בהדרגה.

הטענה הרווחת היא, שכל זה הם עושים למען שטחים, למען הפלשתינאים, או למען פליטים. ואולם יכול אני לומר לכם, ידידי, בכל גילוי הלב, שאלו היו מראים נכונות להכיר בקיומה של מדינת־ישראל, ולחיות בשלום אמיתי עמה, – אין לי כל צל של ספק, שלא היתה נוצרת בעיית שטחים ולא בעיית פלשתינאים; ובמידה שנוצרה בעיה של שטחים היתה מוצאת את פתרונה תוך זמן קצר במגע בין הצדדים, ללא צורך בשום תיווך ולשביעות רצונם של כל הצדדים.

וכן הדבר ביחס לפליטים, שנטשו מקומות מגוריהם כדי להינצל ממוראות המלחמה שהכריזו עלינו מדינות ערב, בשנת 1948; אילו היו דואגים להם דאגת אמת – היו מקדישים, לצורך יישובם ושיקומם, קימצוץ קטן מן העושר האגדי שיש ברשותם, שכבר היום מסתכם בעשרת מיליארדים דולרים. מה גם שלא יחסרו להם לא אדמה ולא מים. אין ספק שגם אנחנו, וגם הציבוריות הבינלאומית, היינו מסייעים במיבצע הומאני זה.

הרי אנחנו, בכוחות עצמנו, הצנועים והמוגבלים, עשינו גדולות ליישובם ושיקומם של מיליון היהודים שנמלטו מארצות ערב, השאירו אחריהם את כל רכושם והגיעו לכאן בחוסר־כל. במקום זה הם דוחקים את הפליטים ממקום למקום, מציגים אותם לעיני העולם כדי לעורר רחמיו, לוחצים עליהם להילחם או למות, ונוסף לכך הם מארגנים בשמם ולמענם אירגוני טירור המורכבים לא רק מהם ומבני ארצות ערביות אחרות, אלא גם מבני ארצות ועמים שונים, כולל יפנים ואירופים. התיאבון של הטירור גדל אצלם עד כדי כך שהם גם תומכים ומעודדים ארגוני טירור בארצות אחרות, וכמעט שהולך ונוצר אינטרנציונל של טרוריסטים, שמדינות ערב מפרנסות ומעודדות אותו בסתר ובגלוי. אמנם, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר מאמצי תיווך חשובים של ממשלת ארצות הברית, הגענו להפרדת כוחות בינינו לבין מצרים וסוריה. אבל זהו צעד מוגבל במהותו ובטווח הזמן לקיומו. האם יש בו משום פתיחת קצה דרך, שאפשר להתקדם בה לקראת שלום? זאת לא נדע אלא לאחר זמן. אנחנו בוודאי רוצים שזו תהיה ראשית דרך לשלום. ואילו מנהיגי הערבים מדברים בענין זה בשתי שפות: כלפי העולם הגדול מדבר נשיא מצרים בלשון מתונה וקונסטרוקטיבית. ואלו אל בני עמו הוא ואנשיו מדברים ברוח תוקפנית ומלחמתית. הסורים והעיראקים והנשיא קדאפי והמלך פייצל, מדברים רק בשפה זו. אל נא ייפלא בעיניכם אם אומר, שככל שאנו בטוחים ברצוננו הנחוץ להגיע לחיים של שלום, ובנכונותנו לעשות כמיטב יכלתנו להשגת מטרה זו – הרי יש לנו פיקפוקים רציניים לא רק כלפי כוונות הערבים אלא גם כלפי הסיכוי להגיע לשלום של קיימא בטווח הזמן הנראה לעין.

יש לנו ענין עם מציאות, ועם עולם־מושגים מיוחדים במינם.

במציאות – זהו עולם גועש ורוגש; אין בו שום דבר יציב. המחר אינו יכול להיות דומה להיום ומנהיג שעומד היום עשוי להיעלם מחר. ומה שקורה בקפריסין, שאינה ארץ ערבית, יכול לקרות גם בכל אחת ממדינות ערב.

גם עולם המושגים בסביבתנו הוא כזה שחוזה אינו חוזה והסכם אינו הסכם, וכל מיקוח בדבר השווה עשרה מתחיל במאה, ומה שגמרת לעולם אינו גמור.

לא לחנם אמר משורר התהלים, שכפי הנראה התגורר בסביבה ערבית, לפני כ־2500 שנה: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה” (תהלים ק"כ, 5).

גבירותי ורבותי, ידידים יקרים,

על אף העצב, התהיות והמצוקה, שאנחנו שרויים בהם, ברצוני להבטיח לכם שלשה דברים:

א) העם בישראל הוא נפלא, רוחו איתנה וכוחו עמו. העצב, התהיות והמצוקה, נהפכים אצלו למאיץ רב־עצמה בכיוון להשגת מטרותיו בבנין הארץ ופיתוחה, בחתירה לקלוט בתוכו את כל היהודים השרויים במצוקה חמרית, מדינית או תרבותית, ובעיצוב חברה מתקדמת כמיטב המסורת היהודית והתרבות המערבית.

זהו אחד המקרים ההיסטוריים המופלאים, שעם קטן ואמיץ מתייצב במערכה הכבדה אשר עם עצום ורב כופה עליו, ואינו נרתע ואינו מתייאש, ובאמונתו יחיה.

ב) אנחנו עושים ונעשה, כל מה שתלוי בנו, לשם מיצוי מכסימום יכלתנו ותובנתנו, כדי לסלול דרכם לשלום בינינו לבין שכנינו.

ג) יחד עם זאת נעשה כל אשר לאל ידינו כדי שהמזימות להשמידנו או לפגוע בנו או בעצמאותנו – ייהדפו אחור. אין לפנינו שום ברירה אחרת.

אסיים ואומר לכם, ידידים יקרים: בואכם לשלום, ברכונו לשלום, ואלו־הי השלום יפרוש סוכת שלומו עלינו ועליכם ועל כל העולם.