אסרו חג סוכות תשל"ה, 9.10.74, במשכן הכנסת

מורי ורבותי,

שמח אני שמחה מרובה על ההזדמנות הנדירה שבאה לידי, לארח בבית הזה, משכן הכנסת, חבורה נכבדה של מלומדים צרפתיים, שבאו לירושלים כדי לקיים, יחד עם עמיתיהם המלומדים מישראל – סוד־שיח, סימפוזיון, על כמה וכמה אספקטים של המשפט העברי.

לבנו מלא תודה על ההתעניינות ועל המקום המכובד שהאוניברסיטאות בצרפת מקדישות למשפט העברי. כן אי־אפשר שלא להתפעל מן הסמליות שבקיום הסימפוזיון הזה דוקא בירושלים, בירת ישראל, שהיא ערש הולדתו וצמיחתו של המשפט העברי, כשם שהיא ערש הולדתו וקדושתן של הדתות החשובות.

בדרך מיוחדת ומקורית זו מתקיים הפסוק “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מורי ורבותי, הבית הזה הוא מיוחד במינו בעולם. אמנם הוא פרלמנט כדוגמת הפרלמנטים האמיתיים והחופשיים בעולם, שכמוהו ישנם בכל אחת מארצות התרבות והדימוקרטיה המערביות, והוא הצעיר שבכולם, ולא מעט למד מהם.

אבל זהו פרלמנט של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם, במשך כאלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם; תופעה מופלאה זו היא תוצאה לא רק של הדבקות הדתית אלא גם של הדבקות במשפט העברי, שכן הלכות הדת והלכות המשפט התקיימו בצמידות, כשני צדדים של מטבע אחת.

זהו אפוא פרלמנט יהודי במהותו אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים – 5 מתוך 120 – והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים ויש להניח שגם מספרם יגדל יותר; זהו פרלמנט, שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת יחיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התוכן.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, – יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל המשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת יומין זו אבל עדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת הצפונה בה ובכך גם לכבד אותה כנחלת אבות וכפי שאומר ספר משלי: “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

הפרלמנט שלנו, הוא מקור החוק במדינה כפי שהוא מקור השלטון. אעפ"י כן, בחוק יסוד: “הכנסת”, הוגדרה הכנסת כ"בית הנבחרים של מדינת־ישראל", אם משום שהמושג בית הנבחרים הוא רחב יותר, וכולל גם סמכויות חקיקה, ואם משום שאותו מושג עצמו הוא מצומצם יותר דוקא בתחום החקיקה, כאילו רוצה לומר שהבית הזה אינו הסמכות הבלעדית, או הראשונית, לענייני חקיקה, לפי שיש סמכות גבוה יותר: והיא המורשה התחיקתית הענפה והמסועפת.

לא ייפלא, שבדיונים שלנו על הצעות חוק חדשות, בייחוד בדיני ממונות, מתעורר כפעם בפעם הוויכוח בדבר אימוץ המשפט העברי.

יש אומרים שעלינו לאמץ את המשפט העברי כמהות שלמה ומושלמת. בין אלה יש לא רק רבנים, ואנשים דתיים, שזהו להם ענין שבאמונה ובמסירות לדת, אלא גם חוקרים ואנשי משפט, שעמדתם אינה מושפעת כלל מן הזיקה לדת. הם טוענים שהמשפט העברי, בייחוד בדיני ממונות, עבר תהליכי התפתחות עשירים ביותר, והגיע לשיאים של בהירות ורעננות.

מאידך, יש החולקים על דעה זו, וטוענים.

א) אנחנו גוף מחוקק חילוני, המחוקק בשביל מדינה שיש לה אזרחים יהודים ושאינם יהודים, דתייים וחילוניים, ואין לנו אפוא להניח גושפנקא שלנו על משפט שעקרונותיו והתפתחותו ניתנו וצמחו על רקע של הווי דתי ואמונה דתית – מהם בתקופה שהיהודים ישבו בארצם והיו עצמאים ובני־חורין, ומהם בתקופת גלותם ופיזורם בקרב ארצות ועמים רבים.

ב) דווקא עשרו הרב של המשפט העברי ורב־גווניותו, הם בעוכריו, שכן נתחברו בו ומסביבו מאות ואלפי ספרים של פסיקה, פרשנות ושאלות ותשובות. זהו אפוא ים גדול, עמוק וסוער, שאין אפשרות לשחות בו אלא בחופים שלו בלבד.

ג) לפיכך, אומרים הללו, מוטב לנו להסתפק בשאיבת כל המתאים לזמננו מן המשפט העברי, כשידינו חפשיות לעשות את הסלקציה הזו בלי כל התחייבות כוללנית.

ואמנם נהגנו כך לגבי דיני נישואין וגירושין שהחילונו עליהם את המשפט והשיפוט העבריים.

בחוקים אחרים יש בחירה והתאמות עם המשפט העברי במדה שמושגת הסכמה דימוקרטית עליהן.

גם הלשון של החוקים, וכן של הפסיקה של בתי המשפט היא מתאימה לכל היפה והברור בלשון המשנה והפוסקים תוך שקידה שהסגנון יהיה שווה ומובן לכל נפש.

גם באופן הקמתה של הכנסת נלקחה בחשבון זיקה אל המקורות של המשפט העברי.

כידוע היתה כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני, שהיתה מוסד מחוקק ומתקין תקנות, שממנה ואילך הלך והתגבש המשפט העברי או שכפי שנהוג לומר התורה שבעל־פה, שהגיע לשיאו בחתימת המשנה, שהיא הקודכס הראשי של המשפט העברי וממנה באו הסתעפויות עצומות של התלמודים ושל הפסיקה וחוזר חלילה.

אנחנו קראנו לפרלמנט שלנו “כנסת” ומטעמי צניעות לא קראנו לה “כנסת הגדולה” אלא כנסת בלבד כאות להמשכיות ולזיקה אל העבר הקדום.

וכיוון שמספר חבריו היה 120 קבענו גם אנו מספר חברי הכנסת ל־120 ואני מקווה שצרכים זמניים לא יצליחו ללחוץ עלינו לשנות מספר זה.

מובן מאליו שאנחנו נאמנים לעיקרון הדימוקרטי של הכרעת רוב שהוא תפארתה של תורת משה –"אחרי רבים להטות", עיקרון שנעשה טבע־קבע באופיו ובהתנהגותו ובהליכותיו של העם היהודי בכל הדורות.

גם עצמאותנו המדינית מושתתת כמובן על עקרונות הדימוקרטיה, החוק והמשפט, ובכך מתקיים דבר הנביא “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”, רוצה לומר בעשיית צדק.

שאו נא אפוא מיטב ברכותי, וברכת הכנסת והעם בישראל להצלחת הסימפוזיון שלכם, שהמטרה העיקרית שלו היא מה שאומר בעל התהלים: למען תצדק בדברך תזכה בשפטך.