א.    🔗

בכנסת, י"א בטבת תשל"ו, 15.12.75

בפתח ישיבתנו נעלה זכרה, ונשרטט קווים לדמותה, של הגב' בבה אידלסון עליה השלום, כתום שבעת ימי האבל על מותה.

בבה קראנו לה. ללא תוספת של תואר אישי או כינוי משפחתי. בבה – שם שיש בו משמעות של עשייה, של פעילות יוצרת, של חברות נאמנה, של זקיפות קומה ועמידה של כבוד, של מאבקים על עקרונות ודבקות באידיאלים כפי שנשקפו לה, והאירו דרכה ומעשיה, מתוך מציאות חיי הדור וחייה היא כאשה יהודיה, כציונית וכפועלת.

אחד אחד נעקרו משורות חיינו, והלכו לעולמם, אנשי בראשית, אמהות ואבות מייסדים, חלוצים מופלאים שהתחילו מלא־כלום ויצרו עולם חדש וחיים חדשים;

גם בבה הצטרפה אל הגלריה של מי שהיו ואינם עוד, אותה גלריה של בני הדור ששר האומה הטיל עליהם, בלי לשאול את פיהם, והם קיבלו על עצמם בלב שלם, להניח יסודות, ולבנות נדבכים ראשונים בבנין אומה שנחרבה וארץ שהיתה שממה; בני הדור שזכו להחיש את פעמי העצמאות והקוממיות ולהיות חלק בלתי נפרד מהם; הדור שהקים על רגליו את הפועל הישראלי ואת הנוער הישראלי ועשה מהם כמין חומר ולבנים לבניין המדינה והחברה הישראלית.

בבה נמנית על אותו הדור שבשבילו המשמעות של “צו התנועה” היתה – לא רק נשיאת כתר של שררה, או עטרה של ייצוג, אלא בעיקר עשיית מעשים, גדולים וקטנים, מרובים ככל האפשר, וטובים יותר ממה שאפשר, והכל למען העם, המדינה והתנועה.

בבה קיימה את הצו הזה במסירות ובנאמנות כל ימי חייה.

הכרתי את בבה במשך כארבע עשרות שנים בהיותה מזכירת מועצת הפועלות, לוחמת לזכויות הנשים בכלל והאשה העובדת בפרט, מייסדת ובונה רשת של מוסדות ומפעלים ברוכים למען האשה והאם העובדת ולמען ילדיהן; חברת המוסדות העליונים של תנועת העבודה הישראלית ונושאת דברה ושליחותה:

כחברה בועד הלאומי וצירה בקונגרסים ציוניים; חברה ממלאת מקום במועצת המדינה הזמנית ויושבת ראש ועדת הסמל והדגל מטעם המועצה, חברת הכנסת במשך קרוב לעשרים שנה וסגן יו"ר הכנסת קרוב לעשר שנים, כהונה שבה כיהננו שנינו יחד מתוך ידידות, שיתוף פעולה וכבוד הדדי; היא היתה דמות פרלמנטרית ייחודית, בעלת נוכחות בולטת ומשפיעה ולפעמים אף מסעירה.

אך בייחוד הכרנו אותה כולנו כלוחמת עקשנית על עקרונות וכשומרת אמונים הן לחבריה והן להכרעות דימוקרטיות.

בשנות השלושים היתה גאות המושבות העבריות על המוטור של המשאבה בבאר המים, שהיה מנסר בחלל המושבה במיקצב בלתי פוסק ומבשר שאיבה של מים חיים ממעמקי האדמה להשקיית הפרדסים.

לאותו קול מנסר ומבשר, שדָּמַם ונדם, דימיתך חברתנו היקרה בבה.

עוד יסופרו פרקי חייה ותפארת מעשיה לדור הזה ולבני הדורות הבאים כדי שישמשו להם דוגמה ומופת שממנה ילמדו וכן יעשו.

תהיה נפשה צרורה בצרור החיים והזכרון של האומה ושל תנועת העבודה בישראל.

ב.    🔗

באזכרה ט' בשבט תשל"ו, 11.1.76

כאשר נודע לי על פטירתה של בבה תקף אותי זרם של הרהורים עצובים. נעצבתי על בבה, שבמשך עשרות שנים מצאתי עצמי במחיצה אחת של שליחות וחברות וידידות איתה בועד הפועל של ההסתדרות, במפלגת פועלי א"י, במפלגת העבודה ובכנסת.

ידעתי, שבבה הגיעה לגיל גבורות; וכבר קבע מחבר ספר התהלים כי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”; וגם ידעתי שספדנים רגילים לומר על אדם, שהלך לעולמו בגיל גבורות: “הוא היה זקן ושבע ימים”. אך ידעתי גם ידעתי, שבבה לא ידעה זִקנה מהי, ומעולם לא השלימה עם שום דבר שנחשב זיקנה. כל שכן שאי־אפשר לומר עליה שבֵעַת־ימים. נכון לומר שהיתה רוצה לחיות ולחיות, עוד ועוד, לאו דווקא למען הנאת חיים רגילה ואנושית אלא למען תוכל להמשיך בתפקידיה ובפועלה.

אבל המוות הוא סוד החיים, שאין מנוס מפניו; וכשם שהוא אמת שבטבע כך גם העצבות על מות אדם – היא אמת שבטבע, בייחוד אם אותו אדם היה קרוב לך, מכל סוג של קירבה, ובייחוד שבייחוד אם אותו אדם היה יקר ונערץ בעיניך, בשל סגולות אישיותו או ברכת מעשיו, או שני הדברים כאחד.

אכן, עצוב לי שבבה נמנית כבר בין שוכני עפר, בין אלה שאנו נוהגים להוסיף אחרי שמם, דרך שיגרה, את המלה ז"ל.

אלא שזרם ההרהורים העצובים, שתקף אותי, העלה לנגד עיני רוחי את בבה על רקע המקומות והמעשים והדברים שהיו, מהם שעָצמוּ והרקיעו שחקים ומהם שדָּהו ונשתנו עד לבלי הכר.

זכרתי את הועד הפועל של ההסתדרות, אותו בנין בין שתי הקומות וחצי הקומה, החצר הגדולה ברחוב אלנבי 115, בתקופת היותו כמעיין מפכה, שממנו שאבו, ואליו זרמו זרמים עזים ותוססים של חזון ומעש; מוקד, שכל ניצוץ שפרח ממנו היה כגפרור המצית להבות; שם עסקו בהבאת עולים ומעפילים ובקליטתם בארץ; בתוך הבית ומסביבו שָכנו – עכשיו כבר מותר לגלות! – מפקדות ההגנה והפלמ"ח והמוסד לעליה ב'; משם, ומן הבית שממול, – בית המרכז החקלאי – זינקו המזנקים להקמת ישובים חדשים, ישובי חומה ומגדל; לשם באו דורשי עבודה ומשם יצאו היוזמות להקמתם ולהרחבת יכלתם של מפעלים כלכליים חלוציים – שבמרוצת הזמן נעשו עמוד התווך של המשק והכלכלה הישראליים.

שם צעדו צעדיהם וקיימו דיוניהם הנוקבים, והתיעצויותיהם המעמיקות ורבות ההשראה, כל האישים שבנו את ההסתדרות ואת כל אגפיה ומוסדותיה, נדבך על גבי נדבך, הפיחו בה רוח של אמונה, וכוח של עשיית מעשים רבים, ששום הסתדרות פועלים בעולם לא ידעה כמותם. חדרי הבית, מסדרונותיו ומדרגותיו הָמו מאנשים נושאי שליחות, שכבר אז היו ראשי המדברים והיוזמים והמכוונים של הישוב העברי, ולימים – כשקמה המדינה – עמדו בראשה; שם היה מרכז הדאגה והטיפול בבעיות של מיזוג העדות ושילוב העליות ומשם הבקיע שחר התחיה והצמיחה של תנועת הפועלות בישראל.

בבה ע"ה היתה אחת הנפשות הפועלות באותו בית, אחת מבני אותה חבורה של עושים ושל מדרבנים לעשייה, שרבים מהם כבר הלכו לעולמם וחסרונם מורגש בכל תחומי חיינו. זוכר אני פגישתי הראשונה עם בבה. עבדתי במחיצתו של יוסף שפרינצק ז"ל כמטפל בעניני התימנים ועדות המזרח. דפקתי בדלת חדרה של בבה ונכנסתי אליה, במטרה לדבר איתה על עריכת שבת־עיון לנשים תימניות. היא זינקה לעומתי כמו לביאה, וכמעט נבהלתי. אמרה: קודם כל עליכם להסיר את החרפה של נערות המנוצלות כעוזרות במשק בית במקום ללמוד בבתי־ספר. מיד מצאנו לשון משותפת ופעלנו אז מה שפעלנו בעזרתה ובהשפעת ההמרצה שהמריצה אותנו. אך לעולם לא אשכח את בבה באניה “קהירו סיטי”. חזרנו מן הקונגרס הציוני בג’נבה, בשנת 1939, לאחר שיצאנו ממנה, ואפשר לומר נמלטנו ממנה בחיפזון, עקב פרוץ מלחמת העולם. לא נמצאו עוד כלי תחבורה שיחזירו אותנו, צירי הקונגרס, הביתה. כך נקלענו לאניה שחשבנו אותה לאנית הצלה ומיד עם ההפלגה, נתברר לנו שנקלענו לאנית פירטים, מלאת רפש וזוהמה; הצטופפנו על סיפון האניה בחוסר אוכל ומים וכסא לשבת עליו או שמיכה להתכסות בה. 13 ימים היינו כמו כלואים באותה אניה נתונים לסחטנות שפלה של בעליה. במשך המסע תקפו אותנו סערות וגשמים נוסף לפחדים מפני צוללות ומטוסים של האויב, ורבים מאתנו התגוללו על אותו סיפון רעבים וצמאים וחולים במחלת־ים קשה. בבה, אזרה כוח כאשת חיל. השיגה באשר השיגה מים ושָׁפתָה לנו תה חם שהחיה את נפשותינו. מעודדת מהצלחתה השיגה גם לחם וחילקה לחברים. היא עודדה את החולים וחיזקה את רוחם של הבריאים והיתה היא אֵם ואחות לכל אחד ואחד מן הנוסעים עד שהגענו בשלום לחוף מבטחים.

משהגענו לחוף אלכסנדריה, שם עגנה אניתנו מספר שעות – הקיפו אותנו רוכלים־מוכרים מצריים, שהציעו כל מיני סנדלים וסלים קלועים וכיוצא באלה, ונמצאו נוסעים מבינינו שנִפתוּ לקנות מהם; בבה פרצה בסערת מחאה על שמוציאים כסף בארץ זרה במקום לקנות תוצרת הארץ. המחאה הועילה והמסחר ההוא שָׁבַת ונפסק מיד. כזאת היתה בבה.

עם קום המדינה מצאתי את עצמי עם בבה במועצת המדינה הזמנית – היא כממלאת מקום של חבר במועצה ואני כמזכיר. ומאז עברנו יחד כברת דרך ארוכה וברוכה בכנסת, שנינו כסגנים ליושבי ראש הכנסת, – יוסף שפרינצק, נחום ניר וקדיש לוז זכרונם לברכה, – והיא היתה הבכיר שבסגנים, וממלאת מקום היו"ר בהעדרו.

היו אלה ימי בראשית, ימים של הילה וזוהר לבית המחוקקים והנבחרים של מדינת־ישראל, כאשר שורת חובשי הספסלים בכנסת כללה את האריות שבחבורה, את המי ומי של דור המייסדים, את הרעמות והקרחות, שהאירו באור יקרות של ראשוניות. ורובם ככולם אינם עוד בין החיים. בבה ישבה ביניהם כאחד מהם. הוקירו אותה והיא אותם.

* * *

חשיבות לעצמה קובעת חברותה־חברותנו במוסדות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, על כל שלביהם ודרגותיהם ולאחר מכן במוסדות מפלגת העבודה הישראלית. אפייני לבבה שהיתה מתנגדת שיקראו למפלגת פועלי א"י מפא"י, על דרך הקיצור, כיון שחשה במלֵאוּת השם את מלוא התוכן והמשמעות התנועתית של המפלגה, בעוד שהקיצור בשמה כמוהו כצימצום מהותה ומשמעותה.

למפלגת פועלי א"י היו ימים של שגב ורוממות, וערגה לאחדות כוללת, ושאיפה לגדולות ומעשים רבי־ערך; והיו ימים ולילות של חרדות, של משברים, סערות־רוח, פילוגים ועגמת נפש. בכל אלה, לקחה בבה חלק פעיל ולפעמים בולט.

אחד המקרים הקשים קרה לבבה כאשר עמדה בראש ועדת ה־13, שנבחרה ע"י מרכז המפלגה כדי לדון ולהביא למרכז, שישב והמתין, המלצה: מה לעשות בענין הסיכסוך שנפל בין בן־גוריון ומשה שרת; הועדה סיכמה ברוב קולות, ובבה הביאה למרכז את הסיכום, שעל משה שרת לפרוש מכהונתו כשר החוץ; פניה של בבה היו חיורים כסיד וכולה רעדה מהתרגשות.

בבה היתה איש תנועה נאמן ומסור וקיבלה על עצמה את דין התנועה במלוא המשמעות המוסרית והאידיאית של המושג הזה, שעכשיו מתקלסים בו ליצני הדור. היא לא היתה אוראטור, ולא נמנתה על הנואמים הגדולים והמבריקים שישבה ביניהם ופעלה במחיצתם היא לא כיוונה דבריה אל הכותרות ולא רדפה אחרי סנסציות; אבל היא ידעה לומר דברה ולהשמיע דעתה ואמיתה באזני חבריה במלים פשוטות וקולעות, בעוז ובאמונה, ללא גימגום וללא רתיעה. היא ביטאה בדיוק מה שחשבה, ומה שחשבה היה פרקטי ומעשי כמוהו כאישיותה. דבריה כדעותיה היו ישרים ומוצקים ונוקבים. היא השמיעה אותם כמי שיורה זיקים. בבה, הקפידה להשתתף ולבוא בזמן הקבוע, ולפעמים היתה הראשונה, בכל פגישה, ישיבה או התיעצות.

פעמים שייחסו לבבה תקיפות וקפדנות יתרה. כך בכנסת וכך בכינוסי המפלגה ובישיבותיה. אך לא היתה זו אלא עדות לרגשי הצדק והאמת שפעמו בה. היא התקוממה נגד סילוף ודחתה בשאט נפש גילויים של צביעות ושל קרייריזם. משום כך לא הקפידו איתה אלא דווקה כיבדו והוקירו אותה, את האמת שלה, את החושים העירניים והבריאים שלה. גם כשלא הסכימו לדעותיה העריכו אותה וראו בה אישיות שטוב להאזין לה. לכן נשמעו תמיד דבריה הלוהטים תוך דריכות והקשבה. איש לא התעלם, ואי־אפשר היה להתעלם, לא מדבריה ולא מאישיותה.

את בבה ע"ה אין להספיד. חייה ומעשיה הם שירה. ובמקום שיש שירה אין מספד. […]¹ הוא על התקופה שחלפה מעל ראשינו כמלאך גדל כנפיים והשאירה אותנו פעורי פה; תקופה שהרגשנו בה פעמי משיח, ועכשיו כאילו נעלמ […] אנו מביטים אחורנית וצופים קדימה והרינו תוהים ושואלים: האמנם חלפה אותה תקופה לבלי שוב? ואם חלפה, מדוע חלפה כל כך מהר, כשאנו עדיין זקוקים לה מאד מאד?

המספד הוא גם על כל הגלריה המפוארת של אישים דגולים שהלכו לעולמם, דור שלם של אנשי חזון ואנשי מעשה, שבבה נמנתה עליהם. הם חסרים ויחסרו לנו, ולא נותר לנו אלא להתרפק על זכרם, לנסות ללכת בדרכם ולהמשיך במורשת מעשיהם, תוך כדי הארת דמויותיהם ומופת חייהם.

לאחותנו היקרה בבה ע"ה היו וישנם מוקירים ומעריכים רבים; אך יותר מהם יש לה מאמינות ונאמנות רבות לאין ספור בתנועת האשה העובדת. חזקה על כולם שינצרו זכרה ויחנכו לאורה. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.