כתב־יד 0348 בגנזי ספרית בית־המדרש לרבנים בניו יורק, הוא אוסף של קונטרסים מתשובות שנכתבו על־ידי רבני תוגרמה, הקרובים בזמן לרבי אליהו מזרחי. נמצאות בו גם מספר תשובות של הרא"ם, ר' יצחק קארו, ר' יצחק ן' לב, ר' אהרן מטראני, ר' אברהם ירושלמי, ר' אברהם ן' יעיש וכן גם תשובות מרבנים פחות מפורסמים כגון, ר' יוסף ב"ר יעקב אבאיוב, ר' אליהו ב"ר דוד אלפגי, ויש מהם שמתורתם לא נתפרסם עדיין דבר. ראוי הוא קובץ זה, הן מחמת בעלי התשובות והן מחמת הענינים שהתשובות דנות בהם (בכמה מהן יש ידיעות חשובות לתולדות יהודי תוגרמה), לתשומת לב ולדיון מפורט¹. הפעם הנני מפרסם מתוכו² שתי אגרות של רבי משה בן יוסף מטראני, על דין ודברים שעברו בינו לבין מרן ר' יוסף קארו, בעל בית יוסף ושלחן ערוך.

הקונטריס המכיל את שתי האגרות מתחיל בראש דף 127 ומסתיים בדף 130 ב. אגרת ראשונה נגמרת באמצע ע"א של דף 129. ע"ב של הדף הנ"ל חלק והאגרת השניה מתחילה בראש דף 130. הכתב הוא אחיד בשתיהן, אף הנייר, צבע הדיו ועובי הקולמוס שווים בשתיהן. ניתן, איפוא, לשער ששתי האגרות נכתבו בפרק זמן אחד ולרגלי סיבה אחת. בסופה של האגרת הראשונה נמצאת חתימה בכתב אחר, צבע דיו יותר בהיר וקולמוס הרבה יותר דק וזה לשונה “העלוב משה”. באותו הכתב, הקולמוס וצבע הדיו של החתימה הנ"ל, נכתבו בראש האגרת השניה מלים אלו “טובה תוכחת מגולה וכו'”. כיוצא בכך ישנה בסוף האגרת השניה החתימה “נאם המבי”ט לארץ", אף היא בכתב אחר מזה של גופן של אגרות, אבל דומה דמיון גמור לכתב החתימה הראשונה ולתוספת הנ"ל, אלא שהיא כתובה בקולמוס יותר עבה. איני יכול למצוא הסבר מניח את הדעת, לשינוי הכתב של ההוספות וביחוד של החתימות, אלא בזאת שהאגרות נכתבו בידי סופרו של המבי"ט ולאחר מכן חתם עליהן המבי"ט בחתימת ידו³ והוסיף בהן מה שנראה לו להוסיף.

 

א    🔗

שתי האגרות נבדלות הן בכמותן והן באופיין ומטרתן. האגרת הראשונה היא ארוכה באופן יחסי בכמותה ומקיפה בתוכנה. נכנסת היא לדיון בפרטים הנוגעים למחלוקת אף בנושאים שבגופם אינם נזכרים אלא ברמז בלבד. נמנו בה שורה שלימה של ענינים “משנים קדמוניות”, בהם נחלקו שני החכמים בדעותיהם הלכה למעשה. ענינים אלו כוללים את רוב תחומי החיים – סדרי ציבור, דיני ממונות והלכות אישות. רישומם של האווירה שבה נכתבה האגרת ומצב רוחו של הכותב ניכר בחתימה “העלוב משה” שבסופה. המבי"ט יוצא בה בקובלנא חריפה על יחסו של ר' יוסף קארו אליו כל הימים. פורט הוא מספר מקרים שבהם טפל עליו החכם הנ"ל דברים שלא בדין, הקל בכבודו, זילזל בתורתו ופיקפק בכושרו לדון את הדין ולהורות הלכה. נקודת הכובד של ההאשמות נמצאת בשטח הציבורי. מרן האשים אותו חזור והאשם בעיקר בהתקוממות נגד דעתם של כל חכמי צפת⁴, ובניסיון להפר סדרי העיר ואי־קיום תקנות הקהילות שהמבי"ט עצמו הסכים להן, וכמו כן ברמות רוחא ובשאיפה לשלטון. אולם למרות כל זה היה הוא, המבי"ט, מכת הנעלבים ואינם עולבים. נימה זו של טענת קיפוח ללא דין נשמעת והולכת בכל האגרת הראשונה והיא מסתיימת במלים אלו: “ולא אאריך לשוני עליו כמו שהאריך הוא עלי שלא כדין, טוביה דשמע וחריש… ואבלום פי בשעת מריבה”. עד כאן על הצד הכללי של המחלוקת.

מבחינת הענין, אגרת זו הריהי כתב הגנה תקיף ומפורט מלא חריצות וחריפות. המבי"ט מונה אחת לאחת את ההאשמות והופכן על פיהן, מהן ומתוכן הוא מוכיח את צדקתו. בהכרת ערך עצמי מובהקת הוא מתאר את פעולותיו לטובת העיר ואת עמדתו המרכזית בהנהגתה, עמדה שהיא מקויימת על־ידי בני העיר ונובעת מתוך צורכי הקהילה ותועלתה. נושא הוא לעיפה במשא ההנהגה, משום שאין בני העיר מניחים לו לעשות אחרת.

“כמה פעמים נסיתי לפרוש עצמי מלסבול משא כל הקהלות ואינו עולה בידי… וגם בני העיר מפצירים בי” (128 שו' 1). באותה הכרת ערך עצמית מגן המבי"ט גם על כבוד תורתו. פעמים ושלוש הוא סומך על כוחו של זקן, הוא רבם הגדול ר' יעקב בירב ז"ל, ורומז כמעט בגלוי כי הרב החשיב את תלמידו הצעיר, המבי"ט, יותר מתלמידו הזקן הר"י קארו “ואת מי היה הרב ז”ל מחזיק למעיין ומי היה נמנה עמו בכל פסקיו ואת מי רצה לסמוך קודם ולו יש בינינו מוכיח גם עתה היה נראה" (128 ב שו' 22). וכיוצא בזה במקום אחר (שם ע"א שו' 21): “ונגע בזה בכבוד מורנו הרב ז”ל… ולא היתה רוחו נוחה הימנו כמו שהיתה נוחה בי וכמו שהוא מפורסם לכל". סמוך לבו ובטוח כי לפחות שווה הוא בערכו עם הר"י קארו, וכי דבריו שלו ראויים לעמוד כנגד דבריו של מרן, “כי גם במה שיש בו עומק אני כדאי להעמיד דברי שלא יושגו מדבריו, כי כבר ידע הוא וידע מי ששת ידו על שנינו כי השגתי כהשגתו” (129 א שו' 6).

עד כדי כך מכח הרב, מכח עצמו המבי"ט משוכנע שלא רק שאינו רשאי לפרוש מן הדיינות “משום ועצומים כל הרוגיה”, אלא שהוא מצהיר בצורה שאינה משתמעת לפנים כי לא נופל הוא ממרן בהוראה ופסק הלכה, “ואם בכל יום פסקי החולקים עליו אליו יוכלו ומאריה ישאג לא אירא בד”ת"⁵. אף לא נופל הוא ממנו בהרבצת תורה “ות”ל למדתי ולמדתי וזכיתי את הרבים כמוהו מזמן בחרותי" (129 א שו' 8), ואף לא בהעמדת תלמידים, כי התלמידים הגדיים נעשו “בעלי תריסין על ידו גם קצתם על ידי ורובם צריכים לי כמו שצריכים לו⁶ ומקבלים דברי בענותנותם כמו דבריו” (128 א שו' 18). הר"י קארו כתב על תלמידיו “מי הוא זה אשר יעמד לפניהם”, והמבי"ט עונה לו “בשאר הישיבות יש ת”ל מי שיעמוד לפניהם וגדולים מהם" (128 ב שו' 3) ואין ספק שיש בדברים רמז לישיבתו ולתלמידיו שלו. כוחו ככוחו ויותר מכוחו גם בפלפולה של תורה, ושוב הוא סומך על הימים שישבו לפני מהר"י בירב: “ועל מה שכתב יכתוב שאלות בסוגיות חמורות וישאלם או ישאלוהו וכו' כתבתי זכור אזכירנו סוגיות חמורות שלמדנו בישיבת מורנו הרב ז”ל מי היה הנושא ונותן בהן יותר" (128 ב שו' 19). וכשם שאין מרן גדול ממנו בחכמה כך אינו גדול ממנו במנין, כי אף באותו פסק שלפי דברי הר"י קארו חלקו על המבי"ט כל חכמי העיר, כותב האחרון “ואני דנתי וכתבתי פסק דין וקיימו דברי וחתמו בו ד' חכמים מפורסמים והם בחיים ת”ל וחתימתם ביד הזכאי בדין"⁷. והרבה יותר מזה הוא כותב באגרת השניה: “מה זה מהרת למצוא עלי משנים קדמוניות שחלקתי על כל חכמי העיר בכמה דברים אשר ידעת כי רבים אשר אתי מאשר עמך” (130 א שו' 7). האגרת השניה קצרה, אין בה פרטי המחלוקת אלא בקיצור נמרץ ואף מגופי הענינים לא נזכרו בה אלא אותם שבתחום הציבור כגון, מסירה לערכאות, התנגדות לכל החכמים ופריצת סדרי הקהילות, וכמו כן דברים שהמבי"ט ראה בהם פגיעה אישית ביושרו וצדקתו. על אלה האחרונים משיב המבי"ט ביחוד בחריפות רבה “על איזה מהם אשוב או על איזה מהם אתודה, האם מהשכמת בית הכנסת והערבתו או מלימוד בית המדרש, או מהיותי עסק רוב היום בדין ובצרכי צבור ובגדור פרצות בני העיר ואין לי פנאי כל היום לדרכים אחרים שאשוב מהם. ואם בזה אני משפיל זיו התורה והדרה על דעתך במה אגביהנה” (130 א שו' 16). רובן המכריע של ההבאות מדברי הר"י קארו שבאגרת השניה נמצאות כמעט מילה במילה בהבאות מדבריו שבאגרת הראשונה. כך למשל, לשונו באגרת ב: “על מה שכתבת שאני מתיר לבעל דין לילך לערכאות וכו' לחייב את הזכאי ולזכות את החייב כאשר אחלוק על חכמי העיר ולא ישמעו דברי” (130 א שו' 2) היא זהה עם לשונו באגרת א' (127 ב שו' 2): “ועל מה שכתב שאני חולק על כל חכמי העיר ולא ישמעו דברי שאני מתיר להוליך הבעל דין לערכאות”. כיוצא בו באגרת ב (130 ב שו' 4): “מה תעשה ליום פקודה על אשר כתבת עלי מסר אותנו ביד ערכאות ואוי לו למי שעל ידו נהיה כך”, וכך הוא גם באגרת א (127 ב שו' 14): “ועל מה שהרחיב עוד פיו וכתב אוי לו למי שעל ידו נהיה כך”. אף מקומות שאין הלשון מובאת באותן המלים, הרי בתוכן הדמיון הוא גמור. וחוץ מן הטענה שבפי הר"י קארו כלפי המבי"ט “כי אלו הם ראשי פרקים א' לאלף או לרבבה”, לא נתחדש באגרת השניה כל דבר לגופה של מחלוקת, שלא נזכר באגרת הראשונה.

מה ראה, איפוא, המבי"ט לכתוב בענין אחד שתי אגרות דומות, וביחוד מה ראה לקצר אחת מהן ולהשמיט ממנה עיקרי דברים, מעשה שהוא עשוי להפחית את משקלה הפולמוסי ואת ערכה העניני. מן הצד האחר, קשה מאד להניח כי האגרת השניה היתה ראשונה לכתיבה והארוכה נכתבה לאחר מכן, כדי לחזק ולמלא אחרי דברי האגרת הקצרה, מכמה טעמים: אין רמז וזכר באגרת הארוכה למציאותה של האגרת הקצרה, בה בשעה שלאגרת אחרת שכתב המבי"ט לפני כן נגד הר"י קארו יש לא רק רמז אלא הבאה די ארוכה ממנה⁸. שנית, מכל לשון הפתיחה לאגרת הארוכה מתקבל הרושם שהיא תשובה ראשונה על “כתב דברי קנטורין” שכתב הר"י קארו על הפתקא ששלח המבי"ט אל ממוני הקהילות. שלישית, קשה להסביר למה חזר המבי"ט להשיב באגרת הארוכה על דברים שכבר השיב עליהם באגרתו הקצרה, ובכמה מקרים בצורה יותר משכנעת. ורביעית, דבריו של המבי"ט באגרת השניה “הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל ולהשיב הלא כי יראת אלקי בקרבי כבד פה דובר חלקות וכבד לשון מדבר גדולות”, וכן דבריו שלאחר כך “ואינך צריך להשיב לי יותר ותשובתך הרמתה שמים לרום…”, וביחוד הקריאה המלבבת לשלום שבה מסיימת האגרת הקצרה, אינם מניחים כמעט מקום להנחה שהמחלוקת נמשכה בכתב מצד המבי"ט. אף סיומה של האגרת הארוכה “ואבלום פי בשעת מריבה”, נראה כסוף פסוק שלא יבוא אחריו המשך.

נראה כי את המפתח לפתרון השאלה הנ"ל נמצא בדרך הפניה של המבי"ט למרן בשתי האגרות. באגרת הראשונה רומז המבי"ט למרן תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בגוף שלישי – “ועל כל מה שדבר”, “וכתב קודם”, “והיתה פתיחת דברי אליו”, “ועל ריב ר' שלמה… כתב כי חלקתי”, עד סוף האגרת. באגרת השניה הפניה למרן היא תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בגוף שני – “מה תשיב… על מה שכתבת”, “מה תעשה ליום פקודה על אשר כתבת”, “מה זה מהרת למצוא”.

על סמך כל האמור לעיל מסתבר, איפוא, ששתי האגרות נכתבו כאחת, אלא שהארוכה נכתבה בשביל הרבים⁹ ואילו הקצרה נשלחה אל מרן. מכאן נובע גם ההבדל הבולט בכמותן ובנימה שלהן. האגרת הארוכה היא כתב הגנה שכתב המבי"ט כדי להגן על עצמו וכדי להעמיד את צדקתו, ועיקר מטרתה סתירת האשמותיו של מרן ודחיית דבריו. על כן היא נכנסת בפרטי פרטים, לשונה חריף ושנון ואינה משאירה דבר מדברי בעל הריב על כנו. האגרת השניה היא פנייה אישית אל מרן מתוך נסיון לסיים את המחלוקת ולשכך את אש המריבה. בפנייה כזאת אין, כמובן, מקום לגולל מחדש את פרשת המחלוקת, ואין צורך בבדיקת הטענות והטענות שכנגד, שהרי בעלי הריב יודעים את האמת בלבם.

כבר בפתיחת האגרת מעמיד המבי"ט את המחלוקת על בסיס אחר: לא הוא עצמו בלבד נפגע מדברי מרן ולא את עלבונו בלבד הוא תובע, כי צד אחר מעורב בדבר והוא כבוד שמים. צד שלישי זה הוא הוא שלפניו צריכים הם לעמוד ולהשלים ביניהם. ההדים הפולמוסיים המבצבצים ועולים עדיין במחצית הראשונה של האגרת, וכן המרירות והדיבורים הקשים המתפרצים בה פה ושם, חסרים לגמרי נעימת ההתנצחות שבאגרת הראשונה. במקומה נשמע צליל ברור של תוכחה היוצאת מפיו של נרדף בטוח בצדקתו, שאין לו אלא מפלט אחרון והוא מסירת דינו לשמים, מתוך אמונה שמפני דין זה ירתע גם בעל ריבו. במחציתה השניה של האגרת הולכת האווירה ומצטללת עוד יותר. נימה של סליחה ואפילו של ידידות מתחילה לבקוע ולעלות: “מה החתום הזה אשר חתמת את שמך הטוב וכינוייך היקר על דברי קנטור”, יחד עם רמז קל לתליית קולר המחלוקת בקצת תלמידים “המניאים את לבך”. בהמשך הדברים נעלם אפילו צליל התוכחה ובמקומו מתחילה לנשוב רוח של הנחה ופיוס, מלווה קריאה כנה לחשבון נפש והתבוננות עמוקה בתכלית האדם ותפקידו בעולם המעשה. מתוך הרגשת כובד האחריות המוטלת על גדולי האומה העומדים לפני ה' ומתוך ידיעת החובה הרובצת עליהם לקדש כבוד שמים וכבוד ישראל, רומז המבי"ט לתוצאות החמורות שעתידות לבוא בעקבות המחלוקת ולהרס שיצמח ממנה לכרם ה' צבאות. למרות ההצהרה שלפני כן, שאפילו יבואו מתנגדיו לבקש ממנו מחילה “היה לי דין שלא למחול חלקי”, מסיים המבי"ט בקריאה נוגעת עד הלב לשלום: “אם תשוב ואשוב לפני קדושת שמו נעמוד לשרתו ולברך בשמו כל הימים אשר אנחנו חיים על האדמה ונזכה לחיי העולם הבא וה' ית' יטע בלבנו אהבה ואחוה ושלום”.

החתימה שבסוף אגרת זו “המבי”ט לארץ" היא בודאי מליצה ע"פ תהלים קד, לב, אבל אין ספק שיש בה גם רמז לדברי הגמרא ביבמות קה, ב “המתפלל צריך שיתן עיניו למטה”, וביטוי לתפלתו של המבי"ט לשלום¹⁰.

 

ב    🔗

האגרת הקצרה הופנתה אל הר"י קארו. אם נתפרסמה ברבים אין אנו יודעים¹¹, אבל אף אם נתפרסמה הרי שלא נועד הפירסום אלא כדי להפגין את עמדתו המתונה של המבי"ט ואת שאיפתו לשלום.

אל מי הופנתה ונכתבה האגרת הארוכה, כמות שהיא לפנינו עכשיו, קשה יותר לקבוע ואין בידנו אלא סבר. עיון זהיר בלשונה וניתוח מדוקדק של חלקיה השונים מלמדנו שאין אגרת זאת אלא מהדורה שניה, בדרך של סכום, מתשובה קודמת לה על אותו כתב שכתב הר"י קארו לממוני הקהילות נגד המבי"ט. ודאי שמבחינת האוטנטיות אין מהדורת הסיכום נופלת בערכה מן התשובה המקורית, שהרי גם היא נעשתה על־ידי המבי"ט עצמו¹² והוא חתום עליה בחתימת ידו, כפי שכבר נתבאר לעיל.

בראש האגרת הארוכה מקדים המבי"ט פתיחה קצרה בה הוא מבאר את הגורם הישיר והעיקרי שהביא להתפרצות המחלוקת, וכמו כן הוא מתאר בה את שלביה הראשיים. המבי"ט שלח פתקא לממוני הקהילות¹³, שהכילה שתי הצעות תקנה. ממוני הקהילות שלחו את הפתקא אל הר"י קארו כדי שיחווה את דעתו אם ההצעות הן כדין. על כך השיב מרן “בכתב דברי קנטורין וחירופין והוצאת ש”ר… ולענין הדין לא השיב דבר כי אינו יכול לחלוק בדין …" על כתב זה כותב המבי"ט “השבתי לו דרך כבוד לומר שכתב מה שאין בי”. כאן מפסיק המבי"ט את רציפות הדברים של מאורע זה ומשלב לתוך הרצאתו סיפור מאורע אחר שקרה קודם לכן: “וכתב קודם כי זה ימים ושנים שפי' עצמו מדברי ריבות לראותו כי גברה ידי… וכל חכמי ישראל לא יזיזו אותי ממקומו ע”כ והיתה פתיחת דברי אליו כל: אמר המבי"ט ושומע חרפתו ואינו משיב אלא להציל עצמו מנדנודי חטא הנכתבים עליו… יחיו שארית הנמצאה". לאחר סטיה קלה זו מגופו של ענין אל העבר, חוזר המבי"ט להרצאת תשובה מפורטת על דברי הקנטורין וחירופין שכתב נגדו הר"י קארו. הרצאת תשובה זו מתחילה במילים “ועל ריב ר' שלמה די טאראנטו”, והיא נמשכת והולכת עד סופה של האגרת. למעלה מכל ספק הוא, שתחילת התשובה יחד עם המשך הדברים תלויים ועונים באופן ישר על המשפט המידי “ועל כל מה שדבר… השבתי לו דרך כבוד לומר שכתב מה שאין בי”, שבא לפני הסטיה הנ"ל. כלומר מכאן ואילך הוא מה שהשיב דרך כבוד. המשפט המידי הנ"ל משמש מעין הודעה כללית ותמצית מן התשובה שתבוא לאחר מכן והוא גם משמש כחוליית מעבר אל הסטייה הקצרה מעיקרו של ענין¹⁴.

מן הדברים האמורים לעיל ברור, איפוא, שחליפת הדברים שבין הר"י קארו והמבי"ט, שהאגרת הארוכה היא חלק ממנה, קדמה לה חליפת דברים אחרת וממנה לא הגיעו אלינו אלא שתי ההבאות הקצרות שבפתיחה לאגרת הארוכה, שלפחות חליפת הדברים השניה לא עברה בין שני החכמים בדרך ישירה אלא דרך ממוני הקהילות. היינו, המבי"ט שלח פתקתו לממוני הקהילות, הם שלחוה, כאמור, אל הר"י קארו ותשובתו של מרן היתה מכוונת ומופנית אליהם. המבי"ט השיב בודאי אף הוא לממוני הקהילות ובפניהם סתר ודחה את כל אותן ההאשמות שכתב אליהם מרן נגדו. באיזו דרך נתקיימה חליפת הדברים הראשונה וכמו כן מה היה היקף תוכנה, אין אנו יודעים, ברם, מלשון ההבאות הקצרות בפתיחה הנ"ל נראה קצת שאף היא נתקיימה דרך ממוני הקהילות¹⁵. הנחה זו יש לה סיוע גם מן האגרת השניה וממנו אפשר ללמוד גם על תוכנה והיקפה. כי נראה שלחליפת הדברים הראשונה רומז המבי"ט גם באגרת הקצרה, שכן הוא כותב שם “וכבר שנית בהגהותיך לחזק כתיבתך בידים רפות, ובברכים כושלות תאמץ דבריך הראשונים”. מתקבל מאד על הדעת שה"כתיבה בידים רפות" וכמו כן ה"דברים הראשונים" הוא הוא הכתב הראשון שאליו רומז המבי"ט בפתיחת האגרת הראשונה במילים “וכתב קודם” ואילו הכתב השני (וכבר שנית בהגהותיך) הוא ה"כתב דברי קנטורין" – היינו תשובה לממוני הקהילות על הפתקא של המבי"ט¹⁶. כתבו הראשון של הר"י קארו היה, איפוא, דומה בתוכנו לכתבו השני, אלא שבשני הוסיף כנראה הוספות כדי לחזק את כתבו הראשון¹⁷.

תשובתו המקורית של המבי"ט התחילה בודאי בויכוח על חילוקי הדעות הנוגעים לריב ר' שלמה די טאראנטו¹⁸ והיתה כתובה בסגנון הויכוח הרגיל של אותם הימים, היינו, הבאת פיסקא קצרה מדבריו של בעל הדין בסגנונם או בתוכנם בלשון “כתבת”, “עוד כתבת”, “ועל מה שכתב” וכיוצא באלו, בגוף שני כשהמשיב פונה באופן ישיר אל בעל דינו; או “כתב”, “עוד כתב”, “ועל מה שכתב” וכיוצא באלו, בגוף שלישי כשאין המשיב פונה אל בעל דינו. לאחר מכן באה כרגיל דחיית הדברים שהובאו בלשון “ואני אומר”, “אמר המשיב”, וכיוצא באלו¹⁹. מאחר שכבר הנחנו שתשובתו המקורית של המבי"ט היתה מופנית אל ממוני הקהילות, יש לשער שכל ההבאות מדברי מרן פתחו בגוף שלישי “כתב” וכדומה²⁰, ואילו הדחיות פתחו בגוף ראשון “ואני אומר” וכדומה. באגרת שלפנינו, שהיא כאמור, מעין מהדורת סיכום מן התשובה המקורית, שינה המבי"ט את לשונות הפתיחה של דבריו לגוף ראשון עבר “ואני כתבתי”, “רמזתי” וכו'.

מהדורת הסכום נועדה לפירסום ברבים, בין חכמי העיר, ועל כן ראה המבי"ט צורך להוסיף לפני עיקר הויכוח דברי הקדמה כדי לבאר לקורא את ראשית המחלוקת ומה הביא אליה²¹. כחזוק לעמדתו הוא מזכיר בדרך אגב גם את חליפת הדברים הראשונה שעברה בין מרן לבינו, ללמדך שלא בגלל הדין חלק עליו אלא שמקדמת דנא עשה כן²², ואף אז ענה לו דרך כבוד וענווה.

את הניתוח הכללי של שתי האגרות מן הראוי לסיים בהבחנה חשובה הנוגעת להבנת המחלוקת בשלב זה שבו נכתבו והיא, שחליפת הדברים שבין מרן והמבי"ט כפי שהיא משתקפת מן האגרות נמצאת הרבה מעבר לתחום מחלוקת שבהלכה גרידא. כמה וכמה מחלוקות, ומהן חריפות ומרות מאד, עברו בין חכמים בדור הקודם לשני החכמים הנ"ל, די לנו להזכיר כאן את המחלוקות שעברו בין מהר"י בירב ומהר"מ אלאשקר בהזדמנויות שונות²³ וכן את מחלוקת הסמיכה הנודעת. ברם, הללו כל הדיבורים הבוטים והעקיצות הדוקרות המלוות את המשא והמתן, לא הסיטו את הכותבים ממסגרת הלכתית ובתחום הענין הנדון במחלוקת – כל צד משתדל להגן על עמדתו ופסק דינו. בחליפת הדברים שבין מרן והמבי"ט נדחקו, בשלב זה שבו נכתבו האגרות, הבעיות ההלכתיות לגמרי מן הצד. המבי"ט אינו בא להוכיח את צדקת פסקיו בראיות כנהוג ואף מרן בתשובתו לממוני הקהילות “השיב בכתב דברי קנטורין… ולענין הדין לא השיב דבר” (127 א שו' 4). יתר על כן, מרן כנראה לא הגיב כלל על הצעות המבי"ט בפתקא, אלא עשה חשבון כולל עם האחרון והעביר תחת שבט הביקורת את מעשיו ופסקי דינו שהוציא במשך שנים מרובות, בלא להכנס כלל למשא ומתן הלכתי.

מתקבל הרושם שבשלב זה לא היו שני החכמים מעוניינים בהכרעת ההלכה אלא בהכרעת ממוני הקהילות, מוסד שלפי עצם טיבו אינו בעל סמכות הלכתית כל עיקר. פתקתו של המבי"ט לממוני הקהילות הביאה, כפי שיוצא מכל מהלך הדברים, לנקודת שיא שורה ארוכה של חילוקי דעות, הלכה למעשה, בין שני החכמים. ההצעות שבפתקא אינן נוגעות אמנם באופן ישיר לאותם חילוקי דעות, אבל בכוחן היה להטביע את חותמן על כל סדרי בתי־הדין שבעיר, מעמדם ומעלתם, הן בנוגע להרכב הדיינים והן בנוגע להבאת בעלי הדין למשפט. הן אף עמדו להביא לידי ריכוז הסמכות המשפטית בידי מספר מצומצם של חכמים זקנים. מובן מאליו ששנויים מרחיקי לכת כאלה, בנוהג המשפטי בעיר, לא היו יכולים להתקבל בלי הסכמתם של ממוני הקהילות ובלי תמיכתם של חכמי העיר הצעירים יותר²⁴. על־ידי־כך מתבאר מעמדה החשוב והמכריע של ההנהגה הכללית במחלוקת ואופיו המיוחד של הויכוח: לא על הצעות התקנה בלבד בא מרן לחלוק אלא על המעמד המיוחד של בית־דין יפה שהמבי"ט מבקש ליטול לעצמו. על כן הוא מטיל בו דופי של ביטול כל חכמי העיר, סירוב לקבל הסכמתם הכללית, ושאיפה להשתלטות עליהם. מן ההבאות הקצרות מדברי מרן, שהובאו באגרות, מתקבל הרושם שלא נאמרו אלא כדי לצמצם ולקפח בכלל עמדתו וסמכותו של המבי"ט בעיר, תוך העלאת רמזים ברורים שבעבר היו דיונים בין החכמים לאסור עליו את השיפוט בכלל.

 

ג    🔗

הגורם הישיר שהביא את המחלוקת בין מרן למבי"ט לממדים המתוארים בפרק הקודם היתה, כאמור, פתקא המכילה שתי הצעות תקנה, ששלח המבי"ט לממוני הקהילות. פתקא זו הגיעה אלינו בקובץ תשובותיו של המבי"ט²⁵, וז"ל: “שחה לעפר נעשינו²⁶ כי הגיעו שני' אשר נאמ' אין לנו בהם חפץ ספו תמו מן בלהותינו רוב השרידים אשר ה' קורא חכמי דייני ארץ יש' ונותרנו מעט מהרבה ב' ג' גרגרים בראש וגדיים שהונחו בישיבו' בימים שעברו נעשו תיישים תה”ל²⁷ ומהם יש מוכנים קרובים להגיע להוראה בחכמה ושנים ומורים ודנים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו בקהלו' מיוחדו' ולפעמי' צועקי' בני אדם ואומ' נלך אחר ב"ד יפה מהם ואינם נענים. ולכן אני מזכיר לראשי קהלותינו יצ"ו הם העומדים על הפקדים²⁸ לישר הדורים ולגדור פרצו' בני ישראל שישימו אל לבם להעמיד דייני התורה על תלם שלא ידונו החכמים שלא הגיעו לשני הוראה כי אם אחד בצירוף ב' חכמים שהגיעו לכלל שני הורא' וגם שיוכל תובע או נתבע לכוף את חברו ללכת אחר ב"ד יפה מהם כפי מה שהוא הדין הברור בגמרא ובספרי הפוסקים ועליהם לקיים מצות מינוי שופטים בא"י כי המשפט לאלקים הוא והדבר אשר יקשה מהם יקריבון אל החכמים הנמנים לכל דבר שבקדושה²⁹ וכל העם הזה על מקומו יבא בשלם".

כפי שכבר ראינו היתה תשובתו של מרן לממוני קהילות בדבר הפתקא הנ"ל חריפה ושלילית. כשם שהמבי"ט לא ביסס את הצעותיו בראיות אלא כתב סתם “כפי מה שהוא הדין הברור בגמרא ובספרי הפוסקים”, כך לא הביא גם מרן ראיות להתנגדותו כפי שמעיד המבי"ט (127 א שו' 5) “ולענין הדין לא השיב דבר”³⁰.

ברם, באותו פרק זמן שבו נשלחה הפתקא ונכתבו האגרות על־ידי המבי"ט הגיעה הבעיה לידי בירור מקיף בהקשר אחר, ומשם נוכל ללמוד גם משהו על השתלשלות הדברים בצפת. באחת מתשובותיו כותב המבי"ט “כי נשאל מעמדי מאת שר וגדול אשר בארץ מצרים עיר גדולה לאלקים על מה שגזרו הכמי' זקני' וכן רבים עונש נח”ש ששום בעל תורה שיהיה פחות מבן מ' שנה לא יוכל לימנות דיין ולא יצטרף עם ב' אחרים להיות ב"ד של ג'. ומפני חטאינו לא אתם לבדם יש מקום לכריתת ברית ואלה זו כי עם את אשר ישנו פה עמנו היו' יש הפרש וחילוק בכיוצא בזה בענין הבתי דינין שבעיר מי ידין מי יורה דעה יבין שמועה ולכן טוב וישר בעיני לברר וללבן ענין קביעת הדיינים …"³¹.

כבר מסיום דברי המבי"ט הננו רואים שהגורם העיקרי להרחבת הדברים בתשובה הם חילוקי הדעות שבצפת, ומטרתה של התשובה היא יותר ביסוס עמדתו שם מאשר תשובה על השאלה ממצרים. ואמנם באותה תשובה נכנס המבי"ט בדיון להרבה פרטים שאינם נוגעים כלל לשאלה. לעניננו חשוב להזכיר את הבירור בנוגע לבית־דין יפה ואת המסקנה שאפילו הלווה יכול לטעון ולומר לבית־דין הגדול קאזילנא, ואף־על־פי שאין עכשיו מומחין מכל מקום “כופין זה את זה ללכת לגדול כפי הדור”. על פרט זה לא נשאל כלל ממצרים אלא שאין הבירור בא אלא כדי לבסס את ההצעה השניה שבפתקא. התשובה הנ"ל נכתבה ללא ספק קודם לכתיבתה של האגרת הראשונה, שהרי באותה אגרת כבר רומז המבי"ט לתשובה זו “כמו שכתוב אצלי בפסק ארוך בנדון זה ששלחתי למצרים” (128 ב שו' 5). נמצינו למדים, איפוא, שבשעה שהגיעה השאלה ממצרים אל המבי"ט כבר עמדה בעיית הדיינים שהם פחותים מבני ארבעים על הפרק בין חכמי צפת בכל חריפותה, וכבר היה “הפרש וחילוקי וכיוצא בזה”. אלא שעדיין צריך הכרע אם קדמה השאלה ממצרים לשליחת הפתקא לממוני הקהילות או להיפך. כדי לענות על שאלה זו עלינו לעיין בחומר האחר הנוגע לשאלה ממצרים. שתי תשובות בענין זה אנו מוצאים בשו"ת אבקת רוכל של מרן, הראשונה לר' יוסף קורקוס³² ואילו השניה³³ מקוטעת וחתימתה חסרה, אלא שבראשה של תשובה זו נמצאת הכתובת דלקמן “ועל השאלה הנזכרת השיב עליה הרב מהרשד”ם ז"ל". ברם, ברור הדבר שאין תשובה זו להרשד"ם אלא למרן, שהרי נאמר בה “ובחבורי בית יוסף כתבתי טוב טעם ודעת להרי”ף והרמב"ם". וכן מוכח גם מהמשך התשובה “וכן ראיתי מורי הריב”ר³⁴ היה ממנה במקומו פה צפת תוב"ב דיינים שלא הגיעו למ' שנה". והנה בשתי התשובות אין רמז כלשהו למחלוקת בצפת. יתר על כן נראה כי מה שכתב מרן בתשובתו לממוני הקהילות “כי בחיבורו כתב טוב טעם ודעת לדעת הרמב”ם ז"ל ושכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל" (128 ב שו' 5) אינו אלא הבאה מהתשובה הנ"ל למצרים, שהרי בבית יוסף אין מרן מזכיר כלל את דעת הרא"ש³⁵.

על השאלה ממצרים השיב גם הרדב"ז שתי תשובות³⁶, אבל מן הראשונה שבהן ברור שלא ידע כלל על קיומם של חילוקי דעות בענין זה בין חכמי צפת³⁷, דבר שאינו מסתבר לאחר משלוח הפתקא והתפרצות המחלוקת הגדולה בין מרן למבי"ט. יתר על כן, מרן פנה בענין זה אל הרשד"ם לשאלוניקי שיכריע בינו לבין המבי"ט³⁸ ומפליא הדבר שהוא מביא ממרחק לחמו ואינו פונה אל הרדב"ז היושב בירושלים, שהיה יותר זקן ובודאי יותר ידוע בצפת מן הרשד"ם. אין דבר זה מתבאר אלא על־ידי ההנחה שהשאלה ממצרים קדמה למשלוח פתקתו של המבי"ט, תשובותיו של הרדב"ז נודעו בינתים בצפת³⁹ ולכשפרצה המחלוקת שוב לא היה צורך לשאול לדעתו מאחר שכבר היתה ידועה.

אם ההנחה האמורה נכונה, היתה איפוא השתלשלות הדברים בצפת כך: מתחילה היו חילוקי דעות בין חכמי העיר על הענין⁴⁰, ואליהם רומז המבי"ט בתשובתו. משהגיעה השאלה ממצרים נתעורר המבי"ט לכתיבת פסקו הארוך וכתוצאה מכך החליט לעשות מעשה גם בעירו. מאחר שלא נרתע המבי"ט גם מפני פסקיו של הרדב"ז פנה מרן גם אל הרשד"ם שיכריע ביניהם⁴¹.

 

ד    🔗

ננסה עכשיו לקבוע זמנן של שתי האגרות. והנה כבר בפתח הדברים יש להעיר שבין סי' קנו וסי' קנז, המכיל את הפתקא לממוני הקהילות, נמצא בשו"ת המבי"ט התאריך “שנת ישב”. אך תאריך זה שייך לסי' הקודם⁴². ברם, נראה לי כי דבריו של המבי"ט בפתיחה לאגרת א (127 א שו' 11) יכולים לשמש לנו נקודת מוצא. שם הוא כותב “גברה ידי ת”ל לגדור פרצות הקהלות יצ"ו בא"י זה לי יותר מל' שנה בסייגים ומשפטים ככל חכמי ישראל הנמצאו פה ורובם נאספו אל עולמם יחיו שארית הנמצאה". דברים דומים לאלו כותב המבי"ט באחת מתשובותיו וז"ל: “בימי חורפי מקדמוני משנת הרפ”א הייתי מן הראשונים לכל דבר שבקדושת ארץ ישראל בצפת תוב"ב נדרשתי לאשר שאלוני נמצאתי לאשר בקשוני כל הספרדים אשר באו פה צפת מאז ועד עתה סוף ערב ראש השנ' הבאה עלינו לשלום שנת השל"ה ונתן ה' בלבי לבנות חרבותיה ואני עומד עליהם ברוב בניינם לבתי יסיג איש גבול חברו… ואני מנהגי בקהל בית יעקב זה לי נ' שנה משנ' הרפ"ה עד תחלת שנת השל"ה …“⁴³. את זמן כתיבת תשובתו של המבי”ט נגד הכתב הקודם של מרן⁴⁴ אפשר איפוא לקבוע בשנת שי"ב (משנת הרפ"א), או בשנת שי"ז (משנת הרפ"ה). נקודת אחיזה אחרת אפשר למצוא בדברי המבי"ט באותה אגרת (127 א שו' 19) וז"ל: “ועל מה שכתב גם עתה מקרוב על ריב ר' שלמה די טאראנטו ור' משה חנן חלקו עליו כל חכמי העיר וחכמי ירושלים ודמשק ולא שת לבו אליהם וכו'. כתבתי אני כי א' מתלמידיו הסביר להם טענות ולא רצה להראות פסקי שהיה בידו ואפ”ה השיבו לפי דרכו בתנאי אם לא היה מגו ואם היה שם מגו שהיה פטור בשבועה כמו שכתבתי אני". והנה ענין זה מובא בשו"ת המבי"ט: “בא לפני כ”ר משה ן' שמחה והוציא פסק דין אחד שנכת' זה ט"ו שנה על הנעלה כ"ר שלמה בנימין ובראותי אותו אמרתי לו שהיה נראה לי כי בדין היה פטור כ"ר שלמה הנ"ל מכל מה שכתוב בפסק ההוא בשבועה אחת. ועכ"ז אמרתי כי להיות הענין מכמה שנים שהיה נראה לי לומר לכ"ר שלמה הנ"ל שיעשו ביניהם איזו פשרה. אחר כך באו שניהם פעם ופעמי' וחזרתי ואמרתי הדברים הנ"ל לכ"ר שלמה הנ"ל. עוד חזרו פעם אחרת לברר עוד טענותיה' ולא נתבררו ומפני שראיתי את משה הנ"ל שהיה מגמגם עלי שהייתי מסייע את כ"ר שלמה הנ"ל אמרתי שלא היה נראה לי לחייבו במה שכתוב באותו הפסק לפי פשוטו אלא שיקחו שני אנשים שיפשרו ביניהם ולא יהא עסק שבועה ביניהם, ואם לא ירצו יקחו שני חכמים שידונו ביניהם. וכן כתבתי פתקא⁴⁵ אחד מזה ונתתיה למשה הנ"ל ופתקא אחרת כמות[ה] לכ"ר שלמה הנ"ל ולא רצה לקבלה הוא והלך ונתתיה לבנו כ"ר יהודה בנימין. והלך משה הנ"ל עם הפתקא ההיא שמח וטוב לב (עם הפתקא). ומיד חזר משה הנז' ואמר אלי כי גם הוא אינו מרוצ' בפתקא ההיא כי היא לחובתו כאשר יעצו ה"ר חיים המון. ואז חזרתי ונתתי פתקא אחרת לכ"ר שלמה הנ"ל כי מצד הדין אינו מחוייב כי אם שבועה על הכל. והנני אוכיח בראיו' ברורו' על מה שפסקתי …"⁴⁶.

מנימת ההצטדקות הנשמעת בספור המעשה, וכן מן העובדה שלאחר מתן הפתקא לר' שלמה ראה המבי"ט לפרסם באריכות מהיכן הורה, אנו למדים שפסק דינו עורר חילוקי דעות והתנגדות. מי ומי היו החולקים משמיענו המבי"ט בפתיחה מלאה תוכחה שבאה לפני סיפור המעשה: “עולם הפוך ראיתי תחתונים רוצים לעלות למעלה שאינה ראויה להם ועליונים כובשים פניהם למטה מלמחות בידם תחתונים נוצחים את העליונים וכל אחד אומר אני אמלוך ואינם מכירים את מקומ' ונותנין מקום לעמי הארץ שירהב הנער נזקן⁴⁷ והנקל' בנכב' ושיזלזלו בכבוד התורה ולומדי' ושופטי דיניה ורעה זו חולה עד צואר יגיע ויחצה מלבישי' צוארם רעמה ותחתיה' ערמה. והנה אין לכם מוכיח הוכח יוכיח אותם ואם אין דין למטה יש דין למעלה…”.

הקירבה שבין תוכן דברי התוכחה ותוכן שתי ההצעות שבפתקא לממוני הקהילות בולטת לעין. למעשה באות שתי ההצעות שבאותה פתקא לתקן את המצב הזה. יחד עם זה ברור שאין המבי"ט מוכיח רק את התחתונים הרוצים להתעלות אלא גם את העליונים שבידם למחות והם כובשים פניהם ואינם מוחים. והנה המבי"ט חוזר אל הענין הנידון בשתי תשובות אחרות⁴⁸, שמהן אנו למדים פרטים נוספים על טיב הריב שבין ר' שלמה ור' משה וכמו כן מי הם אותם תחתונים ועליונים. כפי שיוצא מאותן שתי תשובות, כך היה המעשה: ר' משה ן' שמחה הוציא פסק דין שניתן ט"ו שנה קודם לכן על־ידי בית דין ובו נאמר כך: “שנמצאו ביד כר' שלמה… כמו קע”ו סול' וכ"ו חתיכות מנכסי כ"ר אלחנן ן' שמחה נ"ע אביו של ר' משה הנ"ל ותבע' ממנו ה"ר משה אלבוטיני⁴⁹ י"ץ שהיה בזמן ההו' אפוטרופו' משה הנ"ל". בשעתו טען ר' שלמה כי ר' אלחנן הנ"ל הוסיף בצואתו מאה סולטאנים לבתו, אשת ר' שלמה, ונ"ה סולטאנים אחרים נשאר ר' אלחנן חייב לו בשביל שטר שמכר לו ר' שלמה. באותו פסק שמלפני ט"ו שנה פסק בית דין יפה “שהיה נראה להם שהיה חייב כ”ר שלמה הנ"ל לברר שכן היה כתוב בצוואה או ע"י ב"ד ואם לאו שהיה חייב לפרוע המאה סול' ועל הנ"ה סול' אמרו שהוא חייב לפורעם מפני שלא היה דרך ליפרע מנכסי יתומים". במשך ט"ו שנה לא נתבע ר' שלמה לקיים את פסק הדין לא על־ידי האפוטרופוס ולא על־ידי גיסו ר' משה, שהגדיל כשש־שבע שנים לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל. לאחר כל השנים האלה הביא ר' משה את פסק הדין בפני המבי"ט, כנראה כדי לחייב את ר' שלמה לציית לדינא⁵⁰. כפי שכבר ראינו ראה המבי"ט לפטור את ר' שלמה בשבועה. בשלוש התשובות הנ"ל חוזר המבי"ט ומבסס את נימוקיו, ויחד עם זה הוא מצדיק את פסק הדין הישן לשעתו. תוכנם בקיצור הוא זה: כשעמדו בדין ר' שלמה ור' משה אלבוטיני האפוטרופוס לא היו שום הוכחות כי היה בידי הראשון איזה דבר ממעות ונכסי ר' אלחנן ולא נודע הדבר אלא על פי הודאת ר' שלמה, במצב זה צריך היה ר' שלמה להיות נאמן במיגו שהיה יכול להכחיש את הכל ולומר שאין בידו כלום. אלא שכאן מסביר המבי"ט כי לפני ט"ו שנה לא היה למיגו זה תוקף ועל כן חייבוהו בית דין יפה לר' שלמה. מה שאין כן עכשיו חזר להיות נאמן במיגו הנ"ל. כיוצא בזה מבדיל המבי"ט בין המצב שהיה לפני ט"ו שנה בנוגע לנ"ה סולטאנים למה שהוא עכשיו.

נקודת אחרת שהיתה במחלוקת בין הצדדים היה תוקפה של צוואת ר' אלחנן. לפי עדותו של המבי"ט נתקיימה צוואה זו על־ידי עדים “ושנתקבלו עדותם בפני ב”ד הגדול שבאותם הימים היה מורנו הרב הריב"ר ז"ל", אלא שלאחר מכן חזר בו אחד מן העדי וטען “שלא היה בדעתו ה”ר אלחנן כשצוה כך". על טענה זו אומר המבי"ט שאין בחזרת העד ולא כלום, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואם תאמר למה לא הוצאה צוואה זו בשעתו, לפני ט"ו שנה, בפני בית הדין היפה. על זה משיב המבי"ט כי אז לא היתה הצוואה מצוייה בידי ר' שלמה אלא ביד אחת מאלמנותיו של ר' אלחנן שביקשה לגבות על ידה ג' מאות סולטאנים נוספים על כתובתה.

והנה כל חליפת הדברים בין מרן למבי"ט בקשר לריב ר' שלמה טאראנטון ור' משה חנן יש לה התאמה מפתיעה בכל פרט ופרט בענין ר' שלמה בנימין ור' משה ן' שמחה. כפי שראינו האשים מרן את המבי"ט שחלק על חכמי ירושלים. ואמנם בתשובתו השניה⁵¹ נושא ונותן המבי"ט בשלוש תשובות מחכמי ירושלים “ונתחיל בראש הוא הגדול בחכמה ומגין הרב ה”ר דוד ן' זמרה נר"ו". המבי"ט מצטט קטע שלם מתשובת הרדב"ז⁵² “שכתב ז”ל אם הבגדים והמטלטלים והמעות אשר נמצאו ביד שמעון מנכסי חמיו יש עליו שטר בהם או עדים שאמרו עדין הם בידו באופן שאין לשמעון שום מגו יפה פסקו וכו' אבל אם אין שטר ואפילו יש עדים שנכנסו הנכסים האלו בידו אלא שאינ' יודעים אם עדין הם בידו נאמן בכל מה שיטעון". הרדב"ז חלק על פסקו הראשון של המבי"ט (היינו סי' קמז הנ"ל) רק משום שסבור היה שהמציאות בשעת העמידה לדין לפני ט"ו שנה היתה שלא היה שם מיגו. בתשובתו על כך חוזר המבי"ט ומוכיח שהרדב"ז לא ידע בדיוק מה היתה המציאות, כי לפי האמת היה והיה שם מיגו. טענה זו בדיוק משיב המבי"ט באגרת כנ"ל למרן: “ואפ”ה השיבו לפי דרכו אם לא היה מגו ואם היה שם מגו שהיה פטור בשבועה כמו שכתבתי אני". החכם השני שהשיב על דברי המבי"ט מירושלים היה ר' דוד ורנק⁵³, ואף הוא, כפי שיוצא מדברי המבי"ט, לא חייב את ר' שלמה אלא מטעם שמצא חולשה במיגו. המבי"ט שוב חוזר ומחזק את תוקפו של המיגו באופן שיתקיים פסקו הראשון. החכם השלישי שהשיב על כך מירושלים היה ר' יוסף קורקוס. חכם זה כתב על הענין שתי תשובות⁵⁴, התשובה השניה נגד תשובתו השניה של המבי"ט⁵⁵. מתשובתו של המבי"ט, באגרת, להאשמות מרן מסתבר שהוא ראה בתשובות חכמי ירושלים לא רק התנגדות לפסקו אלא הודאה בעיקרון היסודי שעליו בנוי פסקו. ההתנגדות לפסק נבעה מן העובדה “כי א' מתלמידיו הסביר להם טענות ולא רצה להראות פסקי שהיה בידו”. כלומר התלמיד הסביר את טענות שני הצדדים בצורה לא נכונה ומדבריו הוטעו החכמים הנ"ל לחשוב כי לא היה שם מיגו אבל אם היה מראה להם את הפסק היו רואים כי המציאות היתה אחרת ואף היו פוסקים כמותו. על טענה זו חוזר המבי"ט כמה וכמה פעמים בהמשך המשא והמתן עם החכמים הנ"ל: “ואני חושב כי אם המגיד להם לא היה מספר⁵⁶ ומראה להם הפס' שכתבתי שהיה בידו אולי לא היו כותבים שום דבר על זה”⁵⁷. כיוצא בזה “ושליחא הוא דעוית שאמ' להם כי אני שמתי אותם⁵⁸ ב”ד טועים ואלו היה מראה להם מה שכתבתי שהיה ביד(ו) לא היו כותבים מה שכתבו כי הם מרגישים חולשא ודוחק בדבריהם באמרם כי היה הענין בעדי' ורא[י]ה כי היכי דלא ליהוי שום מגו ועם היותו מציאות דחוק העמידוהו על מתכונתו דלא להוו ב"ד טועים".

אותו מגיד או שליח דעוית מי היה? מתשובת המבי"ט לר"י קורקוס אנו למדים שהיה חכם, שכן הוא כותב לו “ומן המגיד עצמו לא ראיתי פסק”. הוא נשלח מצפת לירושלים כדי להציע את הענין לפני חכמיה ולבקש את דעתם. אכן אותו חכם כתב פסק, שהמבי"ט כותב שם “אלא ששמעתי שכתב והראה לרבו נ”ר ושהגיה בו קצת". את יחסיו עם הרב הזה מתאר המבי"ט בהמשך הדברים: “וגם רבו הרגיל באלו הימים לחלוק עלי לא חלק ולא כתב בזה כי אם היה כותב לא היה מסתירו”. היינו, מצד אחד תומך הרב בתלמידו ומגיה את פסקו, אבל מצד אחר אינו יוצא בגלוי לכתוב פסק נגדי ומבקש את ההכרעה מבחוץ⁵⁹.

והנה נוסף על האשמת מרן נגד המבי"ט כי חלק על חכמי ירושלים הוא מאשימו גם בזה שחלק על כל חכמי העיר. האשמה זו חוזרת גם בתשובתו של הר"י קורקוס “וכתב כפי מה שהוגד לו רוב חכמי צפת אשר חולקים עלי”⁶⁰. כיוצא זה מאשימו מרן שחלק גם על חכמי דמשק. המבי"ט יש לו גירסא אחרת בזה: “ועד היום לא שמעתי ולא ראיתי ששום חכם מן בני העיר חלק עלי אלא פסק אחד נתנו לי בלי חתימה בכלל הפסקים החולקי' עלי מירושלם תוב”ב ודמשק וחקרתי על אותו הפס' והגידו לי כי הוא לבחור אחד נקרא חכם ע"פ שכניו שהם הכת התובעת וכן יורה לשונו⁶¹ … וגם אם היו פסקי' אחרי' לא היו מסתירים אותם מפני ולא שלחו לי אלא ג' פסקים מירושלם תוב"ב וא' מדמשק מן הגדול שהוא שם וא' חתו' בו לקיים דבריו וזה הפסק מבלי חתימ'⁶² לא ראיתי ולא שמעתי פסק אחר".

הרב המוזכר בתשובות המבי"ט אינו איפוא אלא מרן⁶³ והמגיד אחד מתלמידיו. מן האגרת הראשונה אנו למדים שענין זה קרה בסמוך לפני כתיבתה ואמנם מן הדברים המובאים לעיל “וגם רבו הרגיל באלו הימים לחלוק עלי”, אנו שומעים על המתיחות הגדולה ששררה באותו זמן בין השנים. ההתנגדות לפסקו של המבי"ט יצאה מחוג מרן ותלמידיו. אבל, כפי שאנו למדים מדברי המבי"ט נמנעו מלפרסם את פסקיהם⁶⁴, כנראה כדי שלא יאמרו שמחלוקת שלא לשם שמים היא, ובמקום זה הם משתדלים לבסס את ההתנגדות על פסקים הבאים מן החוץ, מחכמים שאין לתלות את התנגדותם אלא בטעמים שבהלכה. מרן אינו מתערב בענין בגלוי אבל גם אינו מונע מתלמידיו מלהתנגד⁶⁵ ועל זה קובל המבי"ט בדברי הפתיחה לפסק, “תחתונים נוצחים את העליונים… ואין להם מוכיח”⁶⁶.

והנה את ההבדל בהערכת הפסק מדמשק אפשר להבין יפה. מרן ראה בפסק ההוא פסק אוטנטי שחולק על המבי"ט ואילו המבי"ט לא החשיבו מאחר שלא היה חתום בידי הפוסק עצמו אלא בידי אחר שקיים את דבריו. ברם, ההבדל בהערכת עמדתם של חכמי צפת אומר דרשני, שהרי אין להניח חילוקי דעות בדבר הגלוי לעין. אלא שהדבר תלוי בהגדרת המושג “חכמי העיר”. בעיני מרן וכיוצא בזה בעיני הר"י קורקוס תלמידי מרן קרויים חכמים והם נמנעים להכרעה במנין רוב. בעיני המבי"ט אינם חכמים אצל מנין רוב⁶⁷ ואין דעתם מכרעת. בתשובתו האחרונה להר"י קורקוס אומר המבי"ט את הדברים האלה בפירוש: “ואם אין כאן רוב חכמי צפת כי בעונותינו שרבו נתמעטו חכמיה כי ה' יחמול על שארי' הנשארת ויגדיל הגדיים תיישים לרומם תורת אלקינו”⁶⁸. כלומר, חכמים שיש למנותם במנין רוב אין כיום בצפת, אלה שאתה קורא להם רוב אינם אלא גדיים שאינם נמנין. עמדה דומה לזו תופס המבי"ט בפתקא לממוני הקהילות ולא עוד אלא שהדברים דומים כמעט דמיון מילולי לנאמר שם.

על יסוד האמור לעיל אנו יכולים לקבוע בקירוב גדול את זמן כתיבת האגרות. בתשובתו השניה⁶⁹ כותב המבי"ט על פסק הדין שהוציא משה ן' שמחה כך “והוא ברור כי לא ידע כ”ר שלמה מפסק דין שנכת' עליו שהרי כתוב שבאו לפני ב"ד ביום א' בה' לתמוז שנת הבקר ושאות' העת היה נחוץ כ"ר שלמה ללכת לדרכו… ואחר כך כתוב חתמנו שמותינו ביום ד' בז' לאב". מאחר שהאגרות נכתבו בסמוך לזמן כתיבת תשובה זו עלינו להוסיף לשנת הבק"ר ט"ו שנה. השאלה היא רק אם הבק"ר מובנו ה"א ש"ב או ה"א ש"ז. לקבוע את הדבר על־פי חשבון הלוח אי אפשר משום שבשני התאריכים נפלה טעות. בשנת ש"ב נפל ה לתמוז ביום ב ושבעה לאב ביום ה ואילו בשנת ש"ז נפל ה לתמוז ביום ה ושבעה לאב ביום א. “דרך הכתיבה ביום א בחמישי בתמוז וכן ביום ד בשבעה לאב אינו רווח. אין ספק שאות כ' נתחלפה בשני המקומות באות ב. בדיקת הלוח מוכיחה שאכן בשנת ש”ב חל כה בתמוז ביום א וכז באב ביום ד"⁷⁰. ואמנם יש הוכחה ברורה לכך. כבר ראינו למעלה⁷¹ שאת תשובתו הראשונה של המבי"ט נגד הכתב הקודם של מרן אין לאחר לשנת שי"ז, נמצא שאם הבק"ר מובנו ה"א ש"ז לא נכתבה תשובתו השניה של המבי"ט בענין ר' שלמה בנימין לפני שנת שכ"ב והאגרות אף מאוחר מכן, ואין הדבר מתקבל כלל על הדעת שהמבי"ט יזכיר בהעברה בעלמא חליפת דברים קודמת שעברה בינו לבין מרן שש שנים ויותר קודם לכן⁷².

 

ה    🔗

ההאשמה הראשונה שבה האשים מרן את המבי"ט, לפי האגרת הראשונה, נוגעת לענין “ריב ר' שלמה טאראנטו עם ר' ישעיה גאבישון”. ריב זה ניתן לדעתי לא רק לזהותו בקובץ שו"ת המבי"ט ושו"ת אבקת רוכל אלא אף לקבוע את זמנו – שנים אחדות לפני ענין ר' שלמה ור' משה שנידון בפרק הקודם. ולא רחוק בעיני לשער כי חליפת הדברים הראשונה שעברה בין מרן לבין המבי"ט היתה תוצאה מן הריב הזה.

בדף 127א שו' 14 ואילך כותב המבי"ט וז"ל: “ועל ריב ר' שלמה די טאראנטו עם ר' ישעיה גאבישון כתב כי חלקתי על ד' דיינים ביד רמה וזכיתי את החייב ואני כתבתי ח”מ כי לא חלקתי על קצתם כי אם בהורוני מהיכן דנתוני כמו שכתב הוא בעצמו אח"כ⁷³ אבל בענין הדין שביניהם לא שמעו הם טענות ולא הטו אזנם לשמוע ואני דנתי וכתבתי פסק דין וקיימו דברי וחתמו בו ד' חכמים מפורסמים…“. הדברים סתומים במקצת, אין לומר שמרן מאשים את המבי”ט כי חלק על פסק הדין לאחר שכבר יצא מתחת ידם של ד' הדיינים, שהרי בהמשך דבריו אמר כנראה בעצמו⁷⁴, שהמבי"ט לא יעץ אלא שישאלו מהיכן דנו. מדברי המבי"ט באגרת מסתבר שמצב הדברים היה כך: לאחר שמיעת העדויות וטענות שני הצדדים ביקש בית הדין להוציא פסק דין, מתוך מהלך הדין נתברר לאחד הצדדים שהוא עומד להתחייב בדין והמבי"ט יעץ לו לשאול מהיכן דנו. בית הדין סרב להיענות לבקשה זו וכנראה השאיר את הדין תלוי. דבריו של המבי"ט “אבל בענין הדין שביניהם לא שמעו הם טענות ולא הטו אזנם לשמוע” – אין להבינם אלא, שאת הטענות נגד פסק דין של חובה סרבו לשמוע מאחר שלא רצו לומר מהיכן דנו. כיוון שכך, ראה המבי"ט את עצמו זכאי להוציא פסק דין משלו. מרן, שסבור היה כי אין בית הדין חייב לפרש מהיכן דן, ראה בזה מחלוקת ביד רמה על ד' הדיינים שדעתם בענין כבר היתה ידועה.

פסק דינו של המבי"ט נדפס בקובץ תשובותיו⁷⁵ וממנו אנו למדים ראשית כל שאותו בית דין שהריב הובא לפניו היה בית דין חשוב ושנית, שהמבי"ט כתב את פסק דינו שלו קודם שפסק בית דין זה בדין⁷⁶, אלא שהמבי"ט נתבקש לדון בדבר בצירוף עם חכמים אחרים ולא נענה לבקשה זו מסיבה ידועה⁷⁷.

והנה בעיה זו אם יכולים בעלי הדין לומר לב"ד הורונו מהיכן דנתונו נדונה בהרחבה בתשובות באבקת רוכל, סי' יז. הראשונה מהן נכתבה על ידי מרן והיא מתחילה כך: “בהיות כי בימים הראשונים אשר היו טובים מאלה לא ראינו מי שיתבע לב”ד שדנוהו הורוני מהיכן דנתוני ואם במקרה איזה פעם היה נמצא איזה אדם שהיה תובע שהיו גוערים בו. ועתה אירע מעשה שלמדו לבעל דין לתבוע כן מב"ד חשוב מומחין לרבים וממונים לשפוט את העיר עיר גדול' לאלקים לאמ' שיכתבו בטעמים וראיות מאיזה טעם דנוהו ונמצא מי שהחזיק בידו לומר שהדין עמו, ולכן הוצרכנו על הדבר להשיב". השוואה זו של הימים הראשונים הטובים עם ימי ההווה הרעים כשלעצמה עשויה ללמד כי התשובה נכתבה בימי משבר למעמד הדיינות בצפת. יתר על כן, מבין השורות אנו למדים שלא היה אותו בעל דין אדם שאפשר לפטור אותו בגערה⁷⁸ וביחוד מאחר שהיה נתמך על־ידי חכם בר סמכא. מרן דוחה אמנם את עצם הבקשה, אבל הוא רואה צורך להוכיח שמן הדין לא נענה לו אותו בית דין. לאחר משא ומתן הלכי מתאר מרן את גדולתו וחשיבותו של בית הדין הצפתי ומסיים בדברי תוכחה אלו: “ועתה הדור אתם ראו האי עולבנא דאורייתא ותמהו התמהמהו ותמהו שימצא מי שיחזיק ביד מי שתובע לב”ד כזה כתבו לי מאיזה טעם דנתוני… ולא נזקקנו לו מפני שהיה סבה להאריך זמן ולענות הדין יותר ממה שנתענה וגם כדי שלא להכניע אל⁷⁹ התורה שלא כדין וכדי שלא להחניף לזה מפני שהוא עשיר לעשות מה שלא נעשה לשאר בני אדם"⁸⁰.

הדימיון שבין המקרה הנידון על־ידי מרן בתשובתו לריב ר' שלמה די טאראנטו ור' ישעיה גאבישון הוא ממש בולט לעין. בשניהם בית הדין הוא חשוב, בשניהם אחד מבעלי הדין שואל מהיכן דנתוני ובשניהם הוא עושה זאת בעצתו ותמיכתו של חכם מפורסם, ועל הארכתו ועינויו של הדין מספרים המבי"ט⁸¹ ומרן. על כך יש להוסיף כי ר' שלמה די טאראנטו שלפנינו הוא ללא ספק אחד עם ר' שלמה די טאראנטו או ר' שלמה בנימין שענינו נתבאר בפרק הקודם. ואמנם כפי שיוצא מתשובות המבי"ט שנזכרו שם היה הלה אדם עשיר ובעל מעמד חשוב⁸². אלא שמדברי מרן “ולא נזקקנו לו… מפני שהוא עשיר” אנו למדים גם שאחד מן הדיינים באותו בית דין חשוב, שנשאל לומר הורוני, היה גם מרן⁸³.

לאור האמור לעיל מתבקשת מאליה המסקנה כי תשובתו המלאה פולמוס של מרן נגד זכותם של בעלי הדין לטעון הורונו וכו' היא תגובה על עמדתו של המבי"ט בריב ר' שלמה די טאראנטו ור' ישעיה גאבישון. דבר זה יש לו קיום מהמשך המשא והמתן באבקת רוכל. לאחר תשובת מרן נמצאת שם תשובה חולקת⁸⁴ וז"ל תחילתה: “פשיטא שבדורותינו אין להוציא ממון מהנתבע כל זמן שאומר הורוני מאיזה טעם דנתוני…⁸⁵ כ”ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו". אותו חכם שתמך בבעל הדין לשאול הורוני היה אפוא גם הוא אחד מן הדיינים באותו בית דין חשוב. ומיד לאחר מכן מודיע לנו המשיב כי המבי"ט היה נוגע בדבר שכן הוא ממשיך “הנוסף על פסקי החכמים השלמים כמו הרא”ש וכמו הרמ"ט יצ"ו שאין להוציא ממון מידי הנתבע הצועק הודיעוני". אין ספק כי הרא"ש הוא החכם הצפתי ר' אברהם שלום, דבר שמתאשר גם מאגרתו של המבי"ט⁸⁶ כי החכם הזה הסכים עמו שכדין יעץ לשאול הורוני. הרמ"ט הוא בודאי ר' משה טראני⁸⁷. הרי שיש לנו עדות מפורשת שבני מחלוקתו של מרן בענין הנ"ל היו ר' אברהם שלום והמבי"ט.

לאחר משא ומתן מפורט בדברי מרן בתשובתו, מעלה המשיב טענה זו: “ועוד נראה דבנ”ד אפי' ר"ת מודה כיון שהדיין הא' הוא בעזרת הנתבע ולא שב מידיעתו ודיין אחר מחמשה שחזר בו בעבור ששלשה דיינין כנגדו ולא שב מידיעתו שכן חתם שמה". לשון המשיב מעורפלת במקצת, אבל, אנו יכולים ללמוד ממנה בלי היסוס דברים אלו: הדיין שעליו נושאים ונותנים שני החכמים התחיל לא בפני ד דיינים אלא בפני חמשה, שלושה דיינים ביקשו לחייב את האחד מבעלי הדין והשנים רצו לפוטרו, משני דיינים אלו האחד החזיק בדעתו לפטור, ולא שב מידיעתו⁸⁸. השני אמנם חזר בו ונכנע לדעת ג הדיינים האחרים, מפני שהם הרוב, והסכים לפסקם למעשה, אבל להלכה לא חזר מדעתו⁸⁹. את עמדתו זו גילה בחתימתו שחתם בפסק הדין של הארבעה.

מן הדברים האמורים אנו מקבלים תמונה שלמה ממה שקרה בריב ר' שלמה ור' ישעיה. הריב הובא בפני ב"ד של חמשה דיינים חשובים, בין הדיינים היו מרן, המבי"ט וכנראה גם ר' אברהם שלום. מרן ושני דיינים אחרים ביקשו לחייב את ר' שלמה, המבי"ט ור' אברהם שלום ביקשו לפוטרו. המבי"ט החזיק בדעתו עד הסוף, ועד שלא הספיק בית הדין לפסוק כתב המבי"ט פסק דין לפטור. ר' אברהם שלום חתם אחר־כך בפסק דין של השלושה, שבסופו של דבר היה מעין פשרה⁹⁰, אבל בענין הודיעוני עמד לצדו של המבי"ט. משניתן פסק דינם של הארבעה נגמר כנראה הדין, אבל הויכוח על זכותם של בעלי הדין לומר הורוני נמשך.

לשורת הפרטים הדומים שבין ריב ר' שלמה ור' ישעיה הנזכר באגרת הראשונה והענין הנידון בתשובות שבאבקת רוכל, אנו יכולים עכשיו להוסיף את הפרט המשכנע ביותר: הדיין התומך בבעל הדין האומר הורוני חולק על ארבעה דיינים. יתר על כן דברי האשמתו של מרן נגד המבי"ט כי באותו ריב חלק ביד רמה על ד דיינים, מובנים עכשיו הרבה יותר – המבי"ט שהיה אחד מחברי בית הדין יצא בגלוי נגד רוב חבריו, טענה שמרן טוען נגדו במרירות רבה במקרה יותר מאוחר, כפי שיבואר להלן⁹¹.

תשובה אנונימית זו⁹² באבקת רוכל מסתיימת במילים אלו: “בשנת מלכות שד”י פרשת ידיו רב לו". ריב ר' שלמה ור' ישעיה אירע איפוא בשנת שי"ד, כשלוש שנים לפני פרוץ המחלוקת הגדולה בין מרן למבי"ט. על־פי עצם מהותה – מחלוקת זו אינה סתם הבדל דעות בדין, אלא במעמדו וערכו של מוסד בית הדין בכללו – היוותה בודאי חוליה עיקרית בשלשלת חילוקי הדעות בין החכמים שגרמה להתפרצות אותה מחלוקת גדולה.

 

ו    🔗

את הדברים הקשים ביותר נגד המבי"ט כתב מרן, בתשובתו לממוני הקהילות, בענין התרת כלת מוראליש. לדחיית דברים אלו מקדיש אף המבי"ט יותר מקום משהוא מקדיש לכל ענין אחר⁹³. נראין הדברים שכלת מוראליש זו היתה אחת מנשי היהודים שנמצאו בחדר התחתון של ספינה שטבעה בים וביקשו היתר לעצמן לינשא. שאלת הנשים האלו עוררה פולמוס חריף בין מרן והמבי"ט⁹⁴. השאלה הובאה לראשונה בפני המבי"ט והוא כתב פסק קצר, שבו נתן היתר לכל הנשים להינשא⁹⁵. את פסקו זה מסיים המבי"ט במילים אלו: “ואני סומך על מה שכתו' למעלה הלכה למעש' אם יסמכו ויחתמו שני חכמי' מבעלי ההוראה… והחכם ה”ר אברהם שלום ג"כ חתם בהוראתי זאת: גם כי איני מבעלי הוראה אני סומך על מה שכתוב למעלה אברהם שלם"⁹⁶. פסקו של המבי"ט מובא גם בשו"ת מרן ולאחריו באות שתי תשובות של מהר"י קארו נגד המבי"ט. בראש התשובה הראשונה כותב מרן: “ומתוך כך רצה להתיר נשותיהם זה שנתים ימים שלח לי הוראתו זאת ושלחתי לומר שישתקע הדבר ולא יאמר ועל כן משך ידו אז ולא עשה מעשה ועכשו שרצו לעשות מעשה על פי הוראתו… על כן באתי להשיב על דבריו”⁹⁷. על שלב זה של הענין אנו מוצאים יותר פרטים בתשובה של המבי"ט⁹⁸, שנכתבה זמן קצר לאחר מכן: “אחר שתי שנים שהתרתי אשה זו ותליתי התרתה למעשה עד שיחתמו ב' החכמים מבעלי הוראה ועדין לא חתם עמי אלא אחד בא לפני איש ודרש ממני שהיה רוצה לישאנה והשבתי לו שלא התרתי למעשה עד שיחתמו ב' חכמי' אחרי' מבעלי הוראה עמי שילך וידבר עם אי זה חכם שיעיין בה ויראה אם יסכים בהתר הלך לו ולא רצה שום חכם להתבטל מלימודו ולטרוח ולעיין… זולת החכ' ה”ר יוסף יצ"ו שגלה לי דעתו מקודם שהיה נראה לו להחמיר".

התנגדותו של מרן תחילה בעל פה, ורק לאחר שיצאו יותר משנתיים מזמן כתיבת פסקו הראשון של המבי"ט כתב מרן את פסקו, משביקש אחד שרצה לישא אשה מן הנשים ההן, היתר מן החכמים. שאר החכמים לא נענו לו. תשובתו השניה של מרן⁹⁹ עוסקת בשלב חדש: “כתבתי פסק אחד לחלוק עליו ולבטל דבריו והסכימו עמי כל בעלי הורא' שבעיר זולת אחד¹⁰⁰ שהסכים עמו ואח”כ נודע לנו שעמד איש אחד¹⁰¹ וקדש אשה מהיהודים הנז' שטבעו בים על פי הוראת החכם הנז' אחר התראה שהתרו ב"ד באשה הנז' שלא תקבל קדושין משום אדם וכן התרו בו שלא יקדשנה וכשמענו נבהלנו וגזרנו עליו שיגרש". נקודת הכובד של תשובה זו איננה עוד היתר הנשים ההן אלא הצדקת עישוי הגירושין והוכחתו שנעשה כדין. לאחר תשובה זו באה בשו"ת אה"ע של מרן תשובה קצרה של המבי"ט¹⁰² בה מפריך המבי"ט את עישוי הגירושין וטוען שהיה שלא כדין. אחד הנימוקים הוא, שההתראה היתה שלא כהוגן. יש לציין שמדברי המבי"ט בתשובה זו נראה שהיה נכון להתיר את קידושי האשה אף לכתחילה, בדעת מרן הוא רואה חומרא בעלמא (כפי שיוצא גם מדבריו שהובאו קודם לכן). על כך עונה מרן בתשובה חדשה, בה חורג הוא מן הנעימה השקטה שהתנהל בו המשא והמתן עד עכשיו. מרן מתווכח עם המבי"ט על טיב ההתראה “ומ”ש בנדון זה שלא התרו בו בב"ד… כמה גדול כח הניצוח שהביאו להכחיש הדב' הידוע ומפורס' שחכם קהלו אמר לו שהיא אשת איש גמור' בפני כמה עדים והחכם הב' החתום בפסק הוראתו אמר לו שיזהר מלקדשה אם לא יסכימו בדבר חכם קהלו וחכם אחר הרי כאן שתי התראות במקום אחד"¹⁰³. ועל האינטרפרטציה של המבי"ט שאין דעת מרן אלא חומרא כתב: “בא וראה כמה גדול כח הניצוח, שבתחלה כתב בפסקו שנר' לו להתיר אם יורו המורים ואחר שראה שלא הורו המורים להתיר אלא לאסור סמך על עצמו להתירה כנגד המורים ודחקו כח הניצוח להוציאו ממחיצתו להכנס בגבול שאינו שלו כי האיש והאשה אינם מקהלו ובא ביד רמה ובזרוע לסתור דברי בתי דיני האיש והאשה ולפרוץ את אשר גדרו… אין זה כי אם גודל לבב ולא די זה אלא שכותב דברים ונותן ביד המקדש להראות העמים אין זה אלא החזק במחלוקת בכל לב… ולא זו בלבד אלא שבודה דברים מלבו ומחפה עלינו דברים אשר לא כן לומר שאנו מחמירים… ואנו צווחנו ככרוכיא שדבר זה איסר גמור מן הדין גם החכם השלם כמה”ר יצחק מסעוד זלה"ה שלח לומר לו על הפסק שלו שהיתר זה אינו נמצא לא בתלמוד ולא בפוסקים וגם החכם השלם כמה"ר אברהם ירושלמי יצ"ו אמר על מי שהורה להתיר בדבר זה שאין לו צד היתר כלל"¹⁰⁴.

גם על שלב זה אנו מוצאים פרטים נוספים בתשובת המבי"ט: “אחר כמה חדשי' קרוב לשנה בא אדם אחר¹⁰⁵ ושאל את פי אם ישאנה. דחיתיו כמה ימים בטענ' הא' וסבב אחרי קצת מן החכמי' יצ”ו ולא שמעו אליו להטפל בענין אז אמרתי לו שילך לחכם כה"ר אברה' יצ"ו להסכים¹⁰⁶ בהתר ואם יראה לו לתת רשות שישא אותה גם אני מסכי' למעשה אחר שקצ' החכמי' יצ"ו לא רצו לעיין בדינו. והשיב לו החכ' הנז' כי לא היה נרא' לו לתת רשות עד שיסכי' החכם של בני הקהל שלו. אז הלך בחרי אף ולקח ב' אנשי' וקדשה בפניה' וככשמע החכם הה"ר יוסף שלח להכריז את האשה על שאמר שהתרה בה זה כמה ימים …"¹⁰⁷.

מנוסח סיפורו של המבי"ט ברור שמעולם לא התיר את הקידושין לכתחילה, ההקלה היחידה שהיה מוכן להקל לפני הקידושין, ואף זה רק משום ששום חכם לא רצה לעיין בדין האשה¹⁰⁸, לא היתה אלא שעכשיו היה מוכן להתיר את הקידושין רק בצירוף הסכמה שניה למעשה של ר' אברהם שלום בלי חתימת חכם שלישי, עצם הקידושין נערכו גם עכשיו שלא בידיעתו¹⁰⁹. ואמנם יש לציין שהפסק הקצר הנ"ל של המבי"ט לא הובא בקובץ תשובותיו¹¹⁰.

הבדל חשוב אחר בשתי הנוסחאות הנ"ל נוגע לעמדת חכמי העיר. מרן מסתמך על הסכמת חכמי העיר כבר בתשובה השלישית, תשובה שנכתבה שלוש שנים לאחר פסקו הראשון של המבי"ט, אבל אף בה אין מרן מזכיר שהמבי"ט ידע על עמדה זו חוץ מן הדברים ששלח לו ר' יצחק מסעוד. לפי המבי"ט לא היתה עמדתם ברורה כיוון שלא רצו לעיין בדין משום שלא רצו להתבטל מלימודם (את ר' יצחק מסעוד אין המבי"ט מזכיר¹¹¹). רק לאחר שכפו על המקדש לגרש את האשה נודעה למבי"ט עמדתם של חכמי העיר, אלא שהוא חוזר וטוען כי עמדה זו נקבעה על־ידי השתדלותו של מרן בפניהם, בזמן עישוי הגירושין. עד אז לא רק שלא ידע שיש מי שחלוק עליו חוץ ממרן אלא שגם לא היה מי שחלוק. אם כן לא היו עד אז אלא שנים כנגד אחד¹¹².

את תשובתו מסיים המבי"ט כך: “יעיינו החכמים יצ”ו בעלי הוראה ויסכימו לאסור אחר המשא ומתן ולא אחלוק עליהם ח"ו למעשה כי אחרי רבים להטות, אבל מה שנעשה עד עתה מהכרזת האשה ועישוי המקדש לגרש היה העיקר על ידי החכם כה"ר יוסף הנזכר ונראה לי שעשה שלא כדין". יתר על כן אף דבר אחר עשה מרן שלא כדין, לפי המבי"ט “ואחר שראיתי מה שהשתדל החכם הנזכר להחתים חכמים בהסכמה שסדר¹¹³ שלא יחפש עוד שום חכם אחר היתר אשה זו גם כי הסכמה זו היא שלא כדת לא רציתי להתיר לעצמי עוד לכתוב על ענין זה למעשה אלא להלכה”¹¹⁴. בדברים האחרונים מקבל איפוא המבי"ט את מרות חכמי העיר אף־על־פי שההסכמה היא לדעתו שלא כדין, והמחלוקת היתה לכאורה צריכה להגמר בזה. אולם הדבר לא היה כך, נגד התשובה הנ"ל של המבי"ט יצא מרן בפסק רביעי ארוך מקודמיו, שבו הוא מוכיח את המבי"ט בדברים קשים ומרים שאפילו בסגנון הפולמוס המוגזם, המקובל באותו הזמן, קשה למצוא כדוגמתו. ושלוש תשובות נוספות של המבי"ט אנו מוצאים בקובץ תשובותיו.

את הסיבה להמשך הויכוח אנו מוצאים בתשובתו הרביעית של מרן: “ואחר הדברים האלה ראיתי להתוכח עם החכם המתיר תוכחת מגולה מאהבה מסותרת מי שמע כזאת מי ראה כאלה להכנס בתחום שאינו שלו כי בהיות האיש והאשה אינם מבני קהלו¹¹⁵ כשבתי דיניהם בחברת חכמים אחרים שלחו להכריז האשה מי התיר לו לשלוח להכריז הפך מהכרוזותינו האם זה תורה או דרך ארץ לרדוף אחר המחלוקת… ולא זו בלבד אלא שהקהיל קהלות והיה אומר להם כי שלא בדין עשו כי מים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא ונמצ' שמה שהשתדלו חכמי' להעלים היתרו וקנסו להחכם המתיר¹¹⁶ מעתה נתגלה לכל העולם מפיו… והנה כל חכמי העיר הסכימו עמי לאסור וגם החכמים שחוץ לעיר… והרב רבי אברהם ירושלמי ז”ל אמר שהיה חייב נדוי והיה רוצה לנדותו על שהורה להתיר דבר איסור פשוט כזה אלא שחילו פניו קצת אנשים שלא ינדה אותו ועם כל זה הקשה ערפו ואימץ את לבבו להתיר' על פי הערכאות¹¹⁷ נגד כל חכמי ישראל ואלוקי משפט ה' היה בעזרנו וגם הערכאות הסכימו באיסורה"¹¹⁸.

מדברים אלו אנו למדים שהמחלוקת לא נגמרה בתשובתו השניה של המבי"ט. לאחר ההסכמה שסידר מרן שלא יחפשו היתר לאשה, הסכים המבי"ט שלא ידון עוד בעצם ענין העגונה, אבל בנוגע לעישוי הגירושין עמד על דעתו שהיה שלא כדין¹¹⁹, וכנראה עשה אף מעשה על־ידי הערכאות להתירה.

תשובתו הרביעית של מרן נכתבה, איפוא, בעיקר לשם הצדקת עישוי הגירושין. אלא שבתוך הדברים הוא חוזר גם לכמה ענינים שנתעוררו קודם לכן. המבי"ט טען שלא היה בדברי ר' אברהם שלום למקדש התראה (אלא עצה טובה להימנע מקטטה). מרן חוזר ומפרש את עמדתו של הלה: “ועוד אני משיב על דבריו למה (לא) השמיט מדברי החכם ההוא קצת מדבריו שלא כתב שאמר לו כי אם ברשות חכם קהלו בלבד שאין הדבר כן שהו' אמר הזהר שלא תקדש כי אם ברשו' חכם קהלך וה”ר יוסף קארו¹²⁰ שכך אמר החכם הנז' בפני כמה חכמים… וגם הביא¹²¹ מי שהעיד שזה היה נוסח דבריו וזה מוכיח שלא אמר לו דרך עצה… אעפ"י שהי' חתום בפסק ההיתר אפשר שאח"כ נסתפק בדבר או שכשחתם חתם להלכה אבל למעשה לא רצה לסמוך על עצמו ותחלתו וסופו מוכיחין כן תחלתו שחתם אעפ"י שאיני מבעלי הוראה מפני שהחכם המתיר כתב שהוא מסכים להתיר אם יחתמו ב' חכמי' מבעלי הוראה רצה החכם ההוא שלא יהיה הוא מכלל אותם ב'… סופו הסכי' עמנו לאסור אשה זו וחתם בהסכמתנו".

הבחנתו של מרן בנוסח חתימתו של ר' אברהם שלום מבטלת את טענת המבי"ט שבמשך שלוש שנים היו שנים לגבי אחד. דבר שמלמדנו שבאמת אי אפשר היה לקבוע במסמרות מה היתה עמדת חכמי העיר במשך זמן מה. יתר על כן מרן מוכן אפילו לקבל את טענת המבי"ט לגבי משך זמן זה¹²² אלא שהוא טוען למה לא קיבץ המבי"ט את חכמי העיר לשמוע את דעתם¹²³. אבל אחרי עישוי הגירושין הוא טוען כבר הדבר היה מפורסם לכל וגם המבי"ט ידע על כך. על תשובת מרן זו משיב המבי"ט בתשובתו השלישית¹²⁴, שהיא סיכום תשובתו השניה. החידוש היחידי נוגע שוב באופן ההתראה “והוא [המקדש] אמר כי החכם שלו אמר לו קודם כשבא לשאול ממנו רשות שהלואי שהיה מקדש וכונס אותה ולא היה שואל ממנו שום דבר ושעל זה לא חשש אח”כ למה שאמר לו אל תקדש". דברים שמהם אנו שומעים שוב עד כמה ביקשו חכמי העיר, ואפילו הנוגעים בדבר, לברוח ממחלוקת זו ולהימנע מקביעת עמדה. כמו כן חוזר המבי"ט שוב לתאר כיצד נתגבשה עמדת חכמי העיר, “ואז לא הייתי אני יודע שהיה שום חכם אח' מחמי' בדב' ואח”כ נר' שהוא (היינו מרן) הרצה כל דבר אליהם שיסכימו עמו, גם כי שמעתי אח"כ כי קצת החכמי' יצ"ו שנמנו עמו אח"כ שכב' עיינו בענין זה ושהי' נר' להם להחמי' ואפ"ה ידעתי כי אם לא היה הוא המגזים את המקד' לא היו שאר החכמים יצ"ו מסכימי' לכופו להוצי'“. המבי”ט מודה אמנם שלאחר העישוי של הגירושין כבר ידע על הסכמתם של חכמים אחרים, אבל גם אז עדיין לא היתה הסכמת הרוב נתונה לכך “ולענין האשה אם יעמדו למנין החכמים יצ”ו אח' העיון והמשא ומתן אני כפוף להיו' מבטל דעתי לדעת הרוב".

השוואת שתי הנוסחאות מלמדת אותנו כי, לפחות ביחס לתקופה שעד עישוי הגירושין, יש להן לטענות המבי"ט רגלים. את העובדה שאין שאר החכמים רוצים לעיין בדין האשה אין לפרש אלא בזה שאין הם רוצים להתערב בגלוי במחלוקת. המבי"ט מופיע בכל מהלך הויכוח במעמד שווה עם מרן, רק לדעת רוב חכמי העיר הוא מוכן לכוף עצמו. לצד אחר ברור כי הצטרפותם של חכמים לאיסור לא באה אלא לאחר השתדלות ושיכנוע מצד מרן, וכנראה שעמדת הרוב לא היתה ברורה. שהרי המבי"ט מציע שעל החכמים להתאסף ולדון בדבר. בין החכמים שהתערבו במחלוקת קודם לכן אין אנו מוצאים אלא את בני הדור הקודם ר' אברהם ירושלמי, ר' יצחק מסעוד ור' אברהם צרפתי. אולם גם בנוגע אליהם יש להעיר כי תשובותיהם של החכמים ר' יצחק הכהן ור' אברהם צרפתי¹²⁵ שאותן מזכיר מרן בפירוש בראש תשובתו הרביעית, לא הובאו בשו"ת מרן, ולעומת זה הובאו שם שלוש תשובות של ר' יום טוב ביבאס, ר' שם טוב אלפרנג’י¹²⁶ ור' יעקב אלחאמי, שלושתם כנראה מתלמידי מרן. אף עובדה זו יש בה ללמד שהחכמים הראשונים לא פירסמו את תשובותיהם ברבים. יתר על כן ר' יעקב אלחאמי כותב: “הנראה לע”ד כתבתי הדברים הללו שהרציתי הם אמורים לזכר בעלמא לא להכריע כי מה ליתום כמוני להשמיע קולו במרומים בין הרים גדולים ח"ו אולי ירצצו את מוחי"¹²⁷. דברים אלה משקפים ללא ספק את עמדתם של החכמים הצעירים, ונראה שלהם מתכוין מרן בדבריו כי שאר החכמים שנמנו עמו הסכימו עמו, הם ראו עצמם קטנים מלהכריע למעשה. הסתלקותם של החכמים הזקנים לעולמם הקשה מאד את ההכרעה.

תיאור הפולמוס הנ"ל מקביל לויכוח על כלת מוראליש: א. הטענה שהמבי"ט חלק על כל חכמי העיר, שמרן טרח על ביסוסה בשלוש מתשובותיו הנ"ל. ב. תשובתו של המבי"ט “כי קצתם חתמו בפסק שלי”, רומזת ללא ספק לחתימתו של ר' אברהם שלום¹²⁸. ג. טענתו השניה של מרן לפי האגרת היתה, שר' אברהם ירושלמי ביקש להטיל נידוי על המבי"ט, נמצאת בסוף תשובתו הרביעית של מרן. בתשובותיו עובר המבי"ט על ענין זה בשתיקה אולם באגרתו הוא מכחיש אותה. ד. לפי האגרת מסר המבי"ט את האוסרים לערכאות ועל זה היו בסכנה גדולה “לולי ה'”, ואף בסוף התשובה הרביעית מאשים מרן בכך את המבי"ט, ואף ההצלה נרמזת – “ואלקי משפט ה' היה בעזרנו”.

פיסקה אחת (שו' 17) טעונה הסבר. המבי"ט כותב: “ועל מה שכתב וכבר בא מי שהעיד שבעלה עודנו חי כתבתי ואיך נשאת האשה אח”כ ברשותו וישבה תחת בעלה הב' לפניו עד יום מותה". אם כפו את המקדש לגרש את האשה, הרי שיש מכאן סתירה. ברם, אין הדבר מובן כיצד נישאה לאחר אם נתברר בעדות שבעלה היה חי. כל זה מתבאר ממקום אחר. שאלת הנשים הנ"ל הובאה גם לפני הרדב"ז¹²⁹, והסכים עם מרן, שלכתחילה אין לנשים הללו היתר. בשאר הפרטים שהיו שנויים במחלוקת בין מרן למבי"ט הוא מסכים עם המבי"ט. את תשובתו הוא מסיים כך: “הילכך אני אומר כי הסכמה זו שלא מן הדין היא ואם יביא עדות אני אחפש לה היתר משום עגונא או אם עברה ונשאת לאחר לא אכוף אותו להוציא”¹³⁰. מסתבר שלאחר שנודעה תשובת הרדב"ז חזרה האשה ונישאה לאחר (הוא “בעלה הב'”) ולא כפו את בעלה להוציא, ולזה מתכוין המבי"ט בתשובתו – אם כדברי מרן, שהיתה כאן עדות שבעלה חי, למה לא כפה אף את השני להוציאה.

את זמנו של המאורע אפשר לקבוע בקירוב גדול, בבית יוסף לאבן העזר סי' יז (ד"ה ניסת) כותב מרן: “והנך רואה כמה רברבי חולקין על רבי אליעזר מוורדין בטעמים נכונים וברורים ודברי רבי אליעזר אין להם על מה שיסמוכו וכל הגס לבו בהוראה להתיר אשה ע”פ אותה תשובה עתיד ליתן את הדין לכן שומר נפשו ירחק ממנה". בדברים אלה כיוון ללא ספק נגד המבי"ט, שבתשובתו הראשונה הסתמך על דברי ר"א מוורדין¹³¹. ולא עוד אלא שנראה שדברי מרן נכתבו לאחר שנעשה המעשה, היינו כשלוש שנים לאחר המאורע. בית יוסף על אבן העזר נדפס בשנת שי"ג, ומכאן ששאלת הנשים הנ"ל נתעוררה לכל המאוחר בשנת ש"ח או ש"ט. הדבר יוצא גם מדברי הרדב"ז בראשית התשובה הנז': “וזה כמו עשרים שנה היה מעשה ביהודי שהיה בתוך ספינה והיו שלשלאות קשורים ברגליו…” ומעשה זה אירע בשנת ר"צ¹³². הרדב"ז כתב איפוא את תשובתו בשנת שי"א בקירוב. אולם השאלה שעליה נחלקו מרן והמבי"ט, באה לפניו שלוש שנים לאחר המקרה, ושוב אנו באים לשנת ש"ח או ש"ט בקירוב.

 

ז    🔗

הענין שעליו נתעוררו כנראה לראשונה חילוקי דעות רציניים בין מרן למבי"ט היה גביית כתובת אלמנת ר' משה אג’י¹³³. ענין זה מזכיר מרן בדרך אגב בסוף תשובתו הרביעית בדין מים שאין להם סוף, וזה לשונו: “הנני משביעו שיכתוב תשובותי אלה סמוכות לתשובותיו שהשיב על השגותי… ולא יעשה כאשר עשה בדין גרושת משה אג’י שכתב בספר תשובותיו מה שהשיב על דברי והשמיט הקונטריס שהשבתי על תשובותיו”¹³⁴. חיפשתי בכל תשובות המבי"ט ולא מצאתי זכרו בפירוש¹³⁵.

והנה בשו"ת מרן מובאות שתי מחלוקות שנפלו בין מרן להמבי"ט בדין גביית כתובה, האחת בדיני כתובות סי' ב והשניה שם בסי' ג. נראה לי שהמחלוקת הנזכרת באגרת שלפנינו היא זו שבסי' ג, וכמה ראיות מעידות על כך. בתשובת הנ"ל של מרן הוא מכנה את האשה “גרושת משה אג’י” ואילו באגרת הוא מכנה אותה “אלמנת ר' משה אג’י” – רק הענין שבסי' ג מתאים לחילוף זה כי האשה היתה גם גרושה וגם אלמנה, כפי שמתבאר מלשון השאלה. שאלה זו בנוסח דומה נמצאת גם בשו"ת המבי"ט¹³⁶. את השתלשלות הדברים מתחילתה מוסר לנו המבי"ט באחת מתשובותיו¹³⁷ על ענין זה: “במותב ב”ד ארבעה היינו כשהראו¹³⁸ לפנינו כתובה אחת מראובן שהתנה עם אשתו כשיפטר בלי זרע שתקח בכתובתה חצי כל עזבונו או ע' אוקיות הם שומת כל סכי כתובתה… ואחר משא ומתן נראה לנו שלא תגבה כתובתה כדין מגורשת אלא כדין אלמנה… ששני התנאים כתובים בכתובתה ביום אחד וטענות אחרות הכתובות בארוכה בפסק דינינו¹³⁹… והחכם ה"ר יוסף קארו יצ"ו אמר שלא היה נראה לו לחלק בין נדון זה לתשובת הרא"ש ולכבודו לא רצינו לפסוק הדין באותו יום עד שנתוועד ביום¹⁴⁰ ב"ד אחר וכשנתוודענו ביום הב"ד כל א' עמד טעמו וריחו לא נמר ואז אמר לנו החכם הנז' כבר אמרתי לכם דעתי אתם הרבים תעשו כפי מה שירא' בעיניכם בפרט כי ב' הכתות הם מבני קהלכם אז גזרנו על האלמנה שתחלוק הנכסים עם היורש ונחלקו הנכסים על פינו".

אנו למדים, איפוא, ששתי הכיתות היו מבני קהלו של המבי"ט¹⁴¹, וכמו כן על סדר כתיבת התשובות של המבי"ט ומרן: ראשונה נכתב פסקו של המבי"ט שבסי' סה ונתקיים על־ידי שני הצדדים. לאחר מכן כתב מרן פסק נגדי, היא תשובתו הראשונה בשו"ת אה"ע¹⁴², עליה ענה המבי"ט בתשובה שבסי' נה¹⁴³. בתשובה זו סותר המבי"ט את דברי מרן בדרך כבוד ורק בדבר אחד יצא מגדרו “ואישתמיטתיה מתני' השגורה בפיו¹⁴⁴ פ' זה בורר ומנין לכישצא וכו' בהיו[תו] נמנה עמנו ובחבורתנו¹⁴⁵ ושנעשה מה שנראה לנו וזה מקום תימא”¹⁴⁶. על תשובה זו ענה מרן בתשובה שניה¹⁴⁷ מלאה תוכחה והאשמות כי המבי"ט סילף בדבריו את העובדות. כיוון שפירטי ענין זה והשתלשלותו ברורים יותר משאר הענינים המוזכרים באגרות, ראוי לעקוב אחר כמה מטענותיו של מרן.

בפתח דבריו לתשובתו השניה הוא כותב: “ועם היות כי הסכמתי בתחלה שלא להשיב עליו כדי שלא יראה כאילו אנו הולכים איש לקראת רעהו בסלע המחלוקת וגם כי מאחר תהלות לאל העיר הזאת עיר תהלה היא עיר גדולה של חכמים ושל סופרים הם יראו דברי ודבריו ויבחינו בין האמת להפכו… חזרתי מהסכמתי להיות כי באו בדבריו בענין גופא דעובדא היכי הוה קצת דברים שאינם מדוקדקים והרואים דבריו לבד יחשבו שכן היה על כן הוכרחתי¹⁴⁸ להודיע אמיתת הדברים איך היה הענין”. מרן מצהיר, איפוא, בפירוש כי עיקר מטרתה של תשובתו זו היא להעמיד את האמת בפני חכמי העיר¹⁴⁹. אולם, בסוף תשובה זו כותב מרן “את הדברים האלה כתבתי בדרך נושא ונותן ומתווכח מנחה היא שלוחה לך השר מזמרת תוכחת מגולה מאהבה מסותרת וחי האהבה כי בושתי מדבריך ולא הראיתי דבריך לשום אדם ולכך לא רציתי שיועתקו דברי אלה ע”י סופר כדי שלא ישמע בחוץ שיש בינינו שום דבר של מחלוקת ח"ו"¹⁵⁰.

בהמשך דבריו מאשים מרן את המבי"ט בהאשמה החוזרת והולכת כי חלק על כל חכמי העיר “ואם הייתי בא לחטט אחר כל דבריו על כל דבר ודבר הייתי משיגו כיוצא בדברים אלו אלא שאפי' מה שאני משיב קשה בעיני להטריח שכלי ולהוציא זמני להשיב על מי שבנה דבריו על יסוד רעוע ותוקע עצמו לדבר הלכה לומ' אחת היא על כן אמרתי ולא אשוב בראות כל חכמי העיר חולקים עליו והוא בודה דברים וטח טפל להחיות אבני חרבותיו מערמות העפר… ולא עוד אלא שהאריך לשונו על כל חכמי העיר החולקים עליו שחתם דבריו והחולק על זה כחולק על האמת… מי גבר ויחיה ולא יראה מות לכתוב כדברים האלה על כל חכמי העיר חולקים עליו בטענות צודקות… והוא היודע ועד כי פסק דינו הובא אצל החכמים ושום אדם לא רצה לשלוח יד לכתוב נגדו והוגד לי כי הוא עצמו אמר אולי לכבודי לא רצו לכתוב תשאלו להם הדין בדרך שאלה והם ישיבו¹⁵¹ מה שנראה להם”¹⁵².

טענה זו בפי מרן במקרה זה היא בלתי מובנת. חברי בית הדין הסכימו כולם עם פסקו של המבי"ט¹⁵³ וכבר אין כאן דעת כל חכמי העיר. יתר על כן בדברים שהובאו למעלה בסמוך מודה מרן שחכמי העיר נמנעו מלכתוב נגד המבי"ט אף־על־פי שחלקו עליו, ובמקום אחר הוא כותב “ומה גם כאשר ידעתי שחכמי העיר היו כותבים כל אחד דעתו אמרתי כשיעמדו למנין אולי יהיו שקולים ואם הייתי נמנה עמהם לחוות דעי היו מכריעים הדין לצד אחד ואם לא אמנה חלקי עמהם נמצאתי גורם לחייב את הזכאי”¹⁵⁴. הרי שבני העיר כתבו פסקים, ולא עוד שהדעות היו כנראה מחולקות עד שדעת מרן היתה עלולה להכריע ברוב של אחד. ובסמוך לשם מוסיף מרן “ואמנם לסתור דינו אם רו' החכמי' יסכימו נגדו מעצמו יהיה סתור ואין הדבר מוטל עלי לבדי”. ואכן כפי שנראה להלן הכריעו רוב חכמי העיר לאחר מכן כדעת המבי"ט, ומכאן אנו למדים שקודם לכן לא היתה דעתם חלוטה לצד אחר.

בסיכומו של דבר אנו רואים שאף במחלוקת זו כבמחלוקות אחרות נמנעו רוב חכמי העיר מלהתערב בגלוי, אף־על־פי שבעל־פה חוו דעתם.

על תשובתו השניה של מרן לא השיב המבי"ט. יתר על כן, מתשובה אחרת שכתב לאחר מכן¹⁵⁵ נראה שאף היה מוכן לכוף דעתו לדעת החולקים עליו, “ועם כל זה אחרי אשר כפי הנראה קצת חכמי העיר¹⁵⁶ חולקים על סברתי… לא אהיה ח”ו מהממרי' על פי ב"ד¹⁵⁷ והייתי דן על פיהם והייתי מבטל דעתי מפני דעתם כמשפט אך אחר שנחלקו הנכסים ונגמר הדין נפל ביניהם חילוק על דבר אחד ושאלו לחכמים יצ"ו וכתבו מה שנראה להם שיש לה דין גרושה לעניין גביי' כתובת' ג"כ ועל זה רפו ידי עתה מלהחזיר הדין אחר שהיורש מוחזק". כל הפיסקה וביחוד הסיבה שבגללה החליט המבי"ט שלא להחזיר את הדין טעונה הסבר, שהרי אם היה מוכן לקבל דעת החולקים עליו ודאי שתגבה כתובתה כגרושה.

פשרו של דבר הוא זה, בפסקו הראשון פסק המבי"ט שדין האשה הזאת הוא דין אלמנה ותקח חצי הנכסים או ע' אוקיות – כפי שצוה הבעל. פסק הדין הוצא לפועל והאשה והיורשים חלקו את הנכסים. בשלב זה היה המבי"ט מוכן לקבל את דעת החולקים עליו ולדון אותה כדין גרושה שגובה את כל כתובתה, כי סכום כתובתה היה קרוב לסכום מחצית הנכסים או ע' האוקיות והשוואת הסכום לא היתה מצריכה ביטול החלוקה מכל וכל. אלא שאז “נפל ביניהם¹⁵⁸ חילוק על דבר אחד”. חילוק זה נדון בתשובתו של ר' יצחק הכהן¹⁵⁹. לאחר החלוקה נתברר שהיו על המת חובות והוצאות ונתעוררה השאלה אם יש לשלם קודם את החובות וממה שישאר תטול האשה את המגיע לה או שתטול קודם את חלקה ומן השאר ישלמו את החובות. על שאלה זו השיבו ר' יצחק הכהן ור' דוד אשכנזי¹⁶⁰. יש לציין כי בנוסח השאלה הנמצא בראש תשובתו של ר' יצחק הכהן, נמצאת בצד השאלה העיקרית¹⁶¹ תוספת זו: “ואם נדין אותה כאלמנה יורנו מורה צדק בענין ההוצאות וההקדש וחוב הארבעים שולטאניש אם יותנו מגוף הממון כולו או ממחצית היורשים”. שני החכמים פסקו שדין האשה כגרושה גמורה ותגבה קודם כל את כתובתה והמותר יהיה לחובות וליורשים. לפי פסק זה הוקטן חלק היורשים במידה רבה והיה צריך לבטל את כל החלוקה ולהוציא מן היורשים שכבר החזיקו במחציתם, ועל זה רפו ידיו של המבי"ט. על שתי התשובות של החכמים הנ"ל ענה המבי"ט קודם לכן¹⁶².

המבי"ט פנה כנראה אז לבקש את תמיכתם של החכמים. בסוף סי' סה נמצאת תוספת זו: “ומפני שחלקו עלי קצת חכמי העיר יצ”ו הראיתי הפסק לחכמים אחרים וחתמו בו החכמים ה"ר אברהם שלום וה"ר יעקב קואלייאר וה"ר שלמה חזן וה"ר אברהם בירב¹⁶³ והדיין הר"י ישועה¹⁶⁴ ושאר חכמים וגם ה"ר משה אלשקר ז"ל כתב כן מירושל' וה"ר דוד ן' זמרא ממצרים ששלחתי לשאול את פיהם"¹⁶⁵. לאחר מכן הובאה השאלה לפני חכמי העיר ורובם הכריע כדעת המבי"ט¹⁶⁶. לאחר ההכרעה נתעוררה מחדש שאלת גביית חובות הבעל, על זה אנו מוצאים שוב פסק של המבי"ט¹⁶⁷, ושוב הוא פוסק שיד האשה על התחתונה. לפי האגרת (127 א שו' 24) החזיק מרן בגירסתו כי כל חכמי העיר היו חלוקים על המבי"ט בענין. אפשר כי הוא מתכוין לפסק האחרון של המבי"ט. שהרי אף־על־פי שהוכרע כי דינה כדין אלמנה על־ידי הרוב לא הוכרע עדין שהחובות יפרעו מראש הממון, ומשום כך אף הזכיר את האשה כאלמנת ר' משה אג’י ולא כגרושתו בהתאם לפסקיו.

את פסקו הראשון כתב המבי"ט “בי”ב לניסן שנת הבק"ר אור" וכפי שיתברר במקום אחר¹⁶⁸, הכוונה לשנת ה"א ש"ב.

 

[אגרת ראשונה]    🔗

1 על דבר פתקא¹⁶⁹ א' שלחתי לממוני הקהלות יצ"ו¹⁷⁰ שלא ידונו בני אדם

2 לחברו ת"ח שאינם בני מ' שנה אלא בצירוף שנים שהגיעו

3 לכלל שני הוראה ושיוכל כל א' מהבעלי דינים ללכת לב"ד יפה¹⁷¹ שלחו

4 הפתקא לחכם ה"ר יוסף קארו נר"ו¹⁷² שיראה בה אם הוא כדין והוא השיב

5 בכתב דברי קנטורין וחירופין והוצאת ש"ר נגדי במסירות. ולענין הדין

6 לא השיב דבר כי אינו יכול לחלוק בדין על מה שכתבתי. ועל כמה מה

7 שדבר והתריס כנגדי השבתי לו דרך כבוד לומר שכתב עלי מה שאינו

8 בי וכתב קודם¹⁷³ כי זה ימים ושנים שפי' עצמו מדברי ריבות לראותו כי

9 גברה ידי לתקוע עצמי¹⁷⁴ לדבר א' וכל חכמי ישראל לא יזיזו אותי ממקומי

10 ע"כ. והיתה פתיחת דברי אליו כך: אמר המבי"ט ושומע חרפתו אינו

11 משיב אלא להציל עצמו מנדנודי חטא הנכתבים עליו, גברה ידי

12 ת"ל לגדור פרצות הקהלות יצ"ו בא"י זה לי יותר מל' שנה¹⁷⁵ בסייגים ומשפטים

13 ככל חכמי ישראל הנמצאו¹⁷⁶ פה ורובם נאספו אל עולמם¹⁷⁷ יחיו שארית הנמצאה.

14 ועל ריב ר' שלמה די טאראנטו עם ר' ישעיה גאבישון כתב כי חלקתי על

15 ד' דיינים ביד רמה וזכיתי את החייב ואני כתבתי ח"מ¹⁷⁸ כי לא חלקתי

16 על קצתם כי אם בהורוני¹⁷⁹ מהיכן דנתוני כמו שתכ הוא בעצמו אח"כ. אבל

17 בענין הדין שביניהם לא שמעו הם טענות ולא הטו אזנם לשמוע. ואני

18 דנתי וכתבתי פסק דין וקיימו דברי וחתמו בו ד' חכמים מפורסמים והם

19 בחיים ת"ל וחתימתם ביד הזכאי בדינן. ועל מה שכתב גם עתה מקרוב

20 על ריב ר' שלמה די טאראנטו ור' משה הנן¹⁸⁰ חלקו עליו כל חכמי העיר

21 וחכמי ירושלם ודמשק ולא שת לבו אליהם וכו', כתבתי אני כי א' מתלמידיו

22 הסביר להם טענות ולא רצה להראות פסקי שהיה בידו ואפ"ה השיבו לפי

23 דרכו בתנאי אם לא היה מגו ואם היה שם מגו שהיה פטור בשבועה כמו

24 שכתבתי אני. ועל מה שכתב כי משנים קדמוניות בגביית כתובת

25 אלמנת ר' משה אג’י¹⁸¹ חלקו עלי כל חכמי העיר ולא חששתי להם כתבתי

[127ב]    🔗

1 כי גם בזה חתמו עמי ג' חכמים הב' נפשותם בצרור החיים והא' בחיים¹⁸².

2 ועל מה שכתב שאני חולק על כל חכמי העיר ואם לא ישמעו דברי שאני

3 מתיר להוליך הבעל דין לערכאות¹⁸³ וכו'. כתבתי ח"ו להד"מ אדרבה

4 אני גורע את חקם ממה שאני מונע מלכת לערכאות בהיותי נושא טרחם

5 ויש תועלת לקהלות על ידי ת"ל ממון רב בכל שנה וזהו המפורסם בקהלותינו.

6 ועל מה שכתב כי גם באשת איש החמורה מלאני לבי להתיר כלת מוראליש

7 שלא כדין וחלקו עלי כל חכמי העיר, כתבתי כי קצתם חתמו בפסק שלי.

8 ועל מה שכתב כי כשראה הרב כמה"ר אברהם ירושלמי זלה"ה¹⁸⁴ הפסק שלי

9 בהיתר רצה לנדות וקרע בגדיו, כתבתי ח"י שעלה כזה על לב חכם

10 וצדיק כמוהו. ועל מה שכתב על זה מסר אותנו ביד הערכאות כתבתי

11 חס ליה לזרעיה דאבא והוא מוציא ש"ר על ישר כמוהו ולא ניתן למחילה.

12 ועל מה שכתב כי על זה היו בסכנה גדולה להכותם מכת מות לולי ה'¹⁸⁵

13 ושהיה כתוב וחתום בידו¹⁸⁶, כתבתי כך אם כתב וחתם עלי שלא בפני

14 מה שאמ' עונו ישא. ועל מה שהרחיב עוד פיו וכתב אוי לו למי שעל ידו נהיה

15 כך וכו', כתבתי מלאך טוב עונה אמן ברצונו. אוי ואבוי למי שעל ידו נהיה כך

16 כי ת"ל לא נעשה על ידי מה שכתב עלי ואין החי יכול להכחיש את החיים והאל"ים

17 יבקש את נרדף. ועל מה שכתב וכבר בא מי שהעיד שבעלה עודנו חי,

18 כתבתי ואיך נשאת האשה אח"כ ברשותו וישבה תחת בעלה הב'

19 לפניו עד יום מותה. ועל מה שכתב על הגדיים¹⁸⁷ שנעשו תיישים שהם

20 חולקים עלי בטענות ראויות, כתבתי כי רובם מרוצים ומפוייסים

21 בדברי ואם קצתם חולקים תשובתם בצדם לכשיגיעו להוראה. ועל

22 מה שכתב על ההסכמה שעשו שלא ידון שום חכם אלא לבני

23 קהלו¹⁸⁸ וכו' ושחתמתי שאני מסכים בה, כתבתי כי בחתימתי רמזתי כי

24 ההסכמה שלא כדין ובטלה מעצמה¹⁸⁹. ועל מה שכת' שאני מתמנה

[128 א]    🔗

1 על בני העיר שלא מדעתם וכו', כתבתי כך כמה פעמי' נסיתי לפרוש

2 עצמי מלסבול משא כל הקהלות ואינו עולה בידי כי לבי נוקפי על

3 ההולכים לערכאות וגם רוב בני העיר מפצירים בי. ועל מה

4 שכתב כי א' מן החכמים הנמנים עמי¹⁹⁰ פירש בשביל ההסכמה

5 וחשבתיו לאויב וכו', כתבתי להד"מ וישאלו את פי החכם ומזה תלקח

6 ראיה על כל השאר שכתב עלי שהוא שקר וכזב. ועל מה שכת' כי

7 על ריב ר' שלמה עלי¹⁹¹ שאל ממני הורוני מהיכן דנתוני וצוח

8 כי כורכיא ולא השגחתי בו, כתבתי כמה חכמים ראו הפסק שכתבתי על

9 זה מיד הסופר, אלא ששלחתי לראשי הקהלות יצ"ו שיעשו הסכמה על זה

10 שולחו לי¹⁹², והוא לא רצה שיורו מהיכן דנים. ועל מה שכת' כי על ריב

11 טאראנטו וגאבישון הנז"ל יעצתי שישאלו מהיכן דנו ושהיה שלא כדין,

12 כתבתי כי הרב ה"ר אברהם שלום¹⁹³ ז"ל והרב ה"ר יחיאל¹⁹⁴ נר"ו הסכימו עמי

13 ופסקו בידי. ועל מה שכת' שלא הסכימו עמי וכו' כתבתי כי נתתי

14 טוב טעם ודעת¹⁹⁵ והסכימו עמי בפסק שכתבו כל א' בפני

15 עצמו. ועל מה שכתב כי אני יראתי מן הגדיים וכו' לתת הפסק דין¹⁹⁶,

16 כתבתי את אלי השמים אני ירא ולא אירא מחרפות אנוש ואם בכל

17 יום פסקי החולקים עליו אליו יוכלו ומאריה שאג לא אירא בד"ת, איך אירא

18 מהגדיים שנעשו בעלי תריסין על ידו גם קצתם על ידי ורובם צריכים לי

19 כמו שצריכים לו ומקבלים דברי בענותנותם כמו דבריו¹⁹⁷. ועל מה

20 שכת' שהיה נידון בקרבו כשהיה חולה¹⁹⁸ להשלים נפשו לגזור עלי

21 שלא אדון, כתבתי כי לא היה לו רשות לזה ולא שלימות לנפש¹⁹⁹, ונגע בזה גם

22 בכבוד מורנו הרב ז"ל, ומעולם לא גזר עלי נידוי כמו שגזר עליו, ולא

23 היתה רוחו נוחה הימנו כמו שהיתה נוחה בי, וכמו שהוא מפורסם לכל.

24 ועל מה שכתב כי היה חושב אולי אשוב מדרכי בראותי כי שיבה זרק בי וכו'

[128 ב]    🔗

1 ואדרבה גבה לבי להשפיל הוד התורה וכו', כתבתי גבה לבי בדרכי האל

2 ת"ל לרומם הודה וזיוה והדרה. ועל מה שכתב על תלמידיו מי הוא זה

3 אשר יעמד לפניהם, כתבתי כי בשאר הישיבות יש ת"ל מי שיעמוד

4 לפניהם וגדולים מהם. ועל מה שכתב כי לא אוכל להשיב את א' מהם,

5 כתבתי כי חבריו ישיבו לו. ועל מה שכתב כי בחיבורו²⁰⁰ כתב

6 טוב טעם ודעת בפי' ההלכה על פחות ממ' שנה

7 לדעת הרמב"ם ז"ל ושכן הוא דעת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל, כתבתי כי אין

8 בפי' ההוא עיקר כמו שיבינו תלמידיו והיה מונח בקרן זוית והוא

9 גלהו, וגם דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל אינו כן כמו שכתוב אצלי בפסק ארוך

10 בנדון זה ששלחתי למצרים. ועל מה שכתב כי פשט המנהג

11 בקהלות ספרד ופורטוגאל וכו' להתמנות רכים בשנים, כתבתי

12 כי שמעתי מפי הרב כמה"ר יצחק מסעוד²⁰¹ ז"ל שהיתה תקנה קדומה

13 שם שלא יכנס במעמד פחות ממ' שנה אפי' היה בעל בינה והשכל.

14 ועל מה שכתב שיש לאל ידו לסתור דברי במה שכתבתי כי יכול כל

15 א' לכוף חברו ללכת אחר ב"ד יפה, כתבתי אל יתהלל חוגר וכו'.

16 ועל מה שכתב דלאו ברמות רוחא תליא מילתא לומ' אני ב"ד יפה,

17 כתבתי כי לא על עצמי לבדי רמזתי כי אם גם עליו בראש.

18 ועל מה שכתב כי נתפשטו פסקיהם, כתבתי כי עד עתה לא נתפשטו ויהי

19 רצון שיתפשטו ויגדיל תורה ויאדיר. ועל מה שכת' יכתוב שאלות

20 בסוגיות חמורות וישאלם או ישאלוהו וכו', כתבתי זכור

21 אזכירנו סוגיות חמורות שלמדנו בישיבת מורנו הרב ז"ל, מי היה

22 הנושא ונותן יותר בהן ואת מי²⁰² היה הרב ז"ל מחזיק למעיין ומי היה נמנה

23 עמו בכל פסקיו, ואת מי רצה לסמוך קודם. ולו יש בינינו מוכיח²⁰³ גם

24 עתה היה נראה. ועל מה שכתב על הגדיים שנעשו וכו' ויתפוש

[129 א]    🔗

1 ספר הרמב"ם ז"ל²⁰⁴ וישאל ראשי פרקים וכו' ואשר לא ידע להשיב וכו'

2 ואשר ישיב וכו' הוא הב"ד היפה, כתבתי כי בעונות הדור נקראו הם

3 ב"ד יפה. ועל מה שכתב היה לו להסתלק וכו', כתבתי איני מתיר

4 לעצמי משום ועצומים כל הרוגיה²⁰⁵ והקנאה והשנאה

5 מקלקלין את השורה והדין במקומו עומד, כי אין בו כח לסתור

6 בדברי הבאי הדינים הפשוטים, כי גם במה שיש בו עומק אני

7 כדאי להעמיד דברי שלא יושגו מדבריו, כי כבר ידע הוא וידע

8 מי ששת ידו²⁰⁶ על שנינו כי השגתי כהשגתו, ות"ל למדתי ולמדתי וזכיתי

9 את הרבים כמוהו מזמן בחרותי וגם עד זקנה ושיבה אשר

10 נזרקה בי²⁰⁷ כמו שכתב הוא לא אעזבנה, ואדון ואורה תורת ה' ואזהיר

11 לאותם שלא²⁰⁸ הגיעו להוראה בחכמה ושנים שלא יורו כי עבירה היא

12 בידם, וגם אשמע לתובע או נתבע הרודפים אחר ב"ד יפה כפי הדור²⁰⁹,

13 ויעשה כן גם הוא ישא טורח ומשא בני ישראל כמוני כיון שהוא מומחה

14 לרבים כפי הדור, ואל יחזיק ידי הקופצים להורות עד בא מועד. ולא

15 אאריך לשוני עליו כמו שהאריך הוא עלי שלא כדין, טוביה דשמע וחריש

16 כדאי' פ"ק דסנהדרין ואבלום פי בשעת מריבה.

נאם העלוב²¹⁰ משה

 

[אגרת שניה]    🔗

[130 א] טובה תוכחת מגולה וכו'²¹¹

1 מה ה' אלי"ך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ולכבד מכבדיו ובוזיו

2 יקלו. מה תשיב על תוכחתו על מה שכתבת שאני מתיר

3 לבעל דין לילך לערכאות וכו' לחייב את הזכאי ולזכות את החייב

4 כאשר אחלוק על חכמי העיר ולא ישמעו דברי. מה תעשה ליום פקודה

5 על אשר כתבת עלי מסר אותנו ביד הערכאות וכו' והקים את אויבינו

6 עלינו לפלילים וכו' ואוי לו למי שעל ידו נהיה כך²¹². מה זה מהרת למצוא

7 עלי משנים קדמוניות²¹³ שחלקתי על כל חכמי העיר בכמה דברים אשר

8 ידעת כי רבים אשר אתי מאשר עמך²¹⁴. מה תעשה לאחרית דבר זה

9 שכתבת כי אלו הם ראשי פרקים א' לאלף או לרבבה מאודותי וכו'.

10 מה תדבר ומה תצטדק במה שכתבת אשר לא כן היה בראות ק"ק

11 התקלות היוצאות מתחת ידי למסור ביד הערכאות לחייב את הזכאי

12 ולזכות החייב וכו' עשו הסכמה ואתה היית העושה ומעשה. מה

13 פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי והרהרת אחר מדותי וכתבת כי

14 היית חושב שאשוב מדרכי בראותי כי שיבה נזרקה בי וכו' ואדרבה גבה

15 לבי להשפיל הוד התורה וכו'. מה תאמר לאדון האדונים אם יוכיחך

16 ויעריך לעיניך באמרך שאשוב מדרכי, על איזה מהם אשוב או על

17 איזה מהם אתודה, האם מהשכמת בית הכנסת והערבתו, או מלימוד בית

18 המדרש, או מהיותי עוסק רוב היום בדין ובצרכי צבור ובגדור פרצות בני

19 העיר²¹⁵, ואין לי פנאי כל היום לדרכים אחרים שאשוב מהם, ואם בזה אני משפיל

20 זיו התורה והדרה על דעתך במה אגביהנה. מה יעשה אדם לי ויחרפני

21 ואשא ואהיה עלוב ולא עולב כמו שהוא נודע ואם על זה תכתו' עלי

22 דלאו ברמות רוחא תליא מילתא וכו', הודיעני על מה תריבני וה' ית' יודיעני

23 דרך זו אלך. מה היה הדבר ביני ובינך כי הקשית את רוחך ואמצת את

24 לבבך לדבר אלי קשות להקל בכבודי ולזלזל בי נגד בני עמי החפצים

[130 ב]    🔗

1 בכבודי כמו בכבודך ומדוע הקלותני, הקצור קצרה ידי מפדות ואם

2 אין בי כח להציל ולהשיב, הלא על כי יראת אלהי בקרבי כבד פה דובר

3 חלקות וכבד לשון מדברת גדולות אנכי. מה אנחנו יושבים פה עולם

4 המעשה כי אם להיותנו זוכים ומזכים. על מה ועל מה כתבת

5 שהיה לי להסתלק מלדון דין תורה, תורה לי באצבעך למי עותתי משפט

6 וצדק, כי כל מה שכתבת כבר נתברר לעין כל החותמים²¹⁶ כי לא כן היה

7 ודברי האמת והצדק. מה החתום הזה אשר חתמת שמך הטוב

8 וכינוייך²¹⁷ על דברי קנטור וקלקלה, הבא תבא אתה וקצת

9 תלמידיך המניאים את לבך להשתחות לפני ה' ארצה ולשאל מחילה, היה

10 לי דין שלא למחול חלקי. וכבר שנית בהגהותיך²¹⁸ לחזק כתיבתך

11 בידים רפות ובברכים כושלות תאמץ דבריך הראשונים ולא תציל את

12 נפשך לאמר הלא ש"ב²¹⁹ ואינך צריך להשיב לי יותר ותשובתך הרמתה

13 שמים לרום כי אין לפניו עולה וכו'. מה לנו נרדמים נקום ונקרא בשם

14 ה' אל עולם נזכה ונזכה נרים דגל התורה נגדור פרצות בני

15 עמנו כי זה חלקנו מכל עמלנו ואנחנו באחריתנו נדע מה נעשה

16 שלא נכוה בעולם הבא מחופות חברנו²²⁰ אשר קדמו אלינו שם.

17 מה הנה שבע כבשות האלה²²¹ צאן מרעית ה' אשר הצבנו לבדנה, אדם

18 הם כרם ה' צבאו' בית ישראל ונטע שעשועיו, ואנחנו ללעג

19 וקלס ביניהם וקצתם שמחים לגיל ואשמים בראשנו²²². ואם לעת כזאת לא

20 נגיע לקדש שם כבוד מלכותו, מה נעשה לאחריתנו ואי חשבון ניתן לו

21 ית', אם תשוב ואשוב, לפני קדושת שמו נעמוד לשרתו ולברך בשמו

22 כל הימים אשר אנחנו חיים על האדמה ונזכה לחיי העולם הבא וכו'.

23 ית' יטע בלבנו אהבה ואחוה ושלום.

נאם המבי"ט לארץ²²³

 

נספחות    🔗

א. שנות לידתו ופטירתו של המבי"ט    🔗

שנת לידתו, שנת עלייתו לצפת ושנת פטירתו של המבי"ט, נקבעו על סמך העדות המסורה בידינו מנכדו של המבי"ט – ר' משה, בהקדמתו לספר צפנת פענח (ויניציאה שנת הזא"ת) של אביו ר' יוסף מטראני. באותה הקדמה, ד"ה זה היום, הוא כותב: “ואשר על ידו השני אחיו החכם המרומם כממ”ר יוסף מטראני ז"ל אביו של הרב זקני אדוני משה ז"ל אשר נולד לו בשנת סר"ה קנאת אפרים בעיר שלוניקי יע"א והוא נער לא ימיש מתוך האהל כי בא לעיר אנדרינופלי ויצק מים על יד הרב דודו… ובהיותו כבן י"ח שנה עלה לארץ הצבי צפת תוב"ב… ושפט את ישראל נ"ד שנים כמנין ד"ן ידין עמו ונתבקש בישיבה של מעלה בשנת משה עלה …“. צונץ²²⁴ קבע על פי זה את שנת לידתו של המבי”ט לה"א רס"ה, שלא כדעת החיד"א²²⁵ ואחרים. הוא סומך בעיקר על ראשית דבריו של ר' משה בהקדמה הנ"ל “אשר יצאו ראשונה באו מעיר טראנה מהפוליא שנת עת הזמי”ר הגיע לפ"ק". אם יצאו שני האחים ר' אהרן ור' יוסף מטראנה בשנת ה"א רס"ב, היאך יכול היה – שואל צונץ – המבי"ט להולד בשנת ה"א ר"ס בשאלוניקי. אבל, טענתו אין בה ממש, שהרי “לפ”ק" אינו נמצא כלל בהקדמתו של ר' משה ואינה אלא הוספה של ר' דוד קונפורטי בקורא הדורות²²⁶. מעתה אין איפוא כל הוכחה ש"הזמי"ר" מנינו ה"א רס"ב ולא ה"א רנ"ז. ולא זו בלבד, אלא שיש ראיות מכריעות הפך דעתו של צונץ. לפי עדותו של ר' משה הנ"ל עלה המבי"ט לצפת בהיותו כבן י"ח. ברם, המבי"ט עצמו העיד²²⁷, שכבר בשנת הרפ"א היה בצפת, ואם כן לפי שנת הלידה שקבע צונץ לא היה המבי"ט באותה שנה אלא בן ט"ז²²⁸. יתר על כן, באותו קטע מספר המבי"ט שכבר בשנת הרפ"א היה מן הראשונים לכל דבר שבקדושה ונדרש לענות לכל הספרדים שנתיישבו בעיר בשאלותיהם, וזה דבר שקשה מאד לקבלו, שיהא צעיר בן ט"ז פוסק הלכות בעיר מלאה חכמים.

עדות מפורשת של המבי"ט עצמו על שנת הולדתו נמצאת בתשובתו הראשונה²²⁹ על ענין הגט שנתן הבחור שמואל בויניציאה ושלרגליו נתעוררה מחלוקת עצומה בין רבני איטליה. אותה שעה היה המבי"ט “קרוב לבן שבעים שנה ונתנו על ידי גיטין הרבה יותר ממה שנתנו על יד שום חכם מחבירי בני גילי”. הגט הנ"ל ניתן בשנת ה"א שכ"ו ובאותה שנה הופיעו דברי המכשירים ודברי הפוסלים בשני ספרים נפרדים²³⁰. כפי שיוצא מתשובת המבי"ט ראה אמנם את שני הספרים האלו והוא נושא ונותן בתשובות שנדפסו בהם אלא שמן הסברה בלבד כבר היה ניתן לומר שבודאי לא נכתבה תשובתו עשר שנים לאחר המאורע, כפי שעלינו להניח לפי צונץ. ברם, אין אנו צריכים בזה לסברה. בטופס הספר “הצעה על הגט” הנמצא בספריית הסמינר בניו־יורק נכרכו בסופו שתי התשובות של המבי"ט בהעתק כת"י²³¹ והנה בסופה של התשובה השניה נמצאת בצד חתימתו של המבי"ט הוספה שנשמטה בדפוסים וז"ל “יום ד' ג' לאדר שני שנת השכ”ח ליצירה". אנו למדים איפוא שבשנת שכ"ח היה המבי"ט קרוב לבן שבעים, ואין מעתה ספק ששנת הולדתו היתה שנת ה"א ר"ס.

את שנת פטירתו של המבי"ט מזכיר ר' משה הנכד פעמיים. בהקדמה לתשובות אביו המהרי"ט חלק א, הוא כותב: “בבא השמש ויתאבכו גאות עשן בליל ראשון שלשה ועשרים בניסן בשנת משה עלה…”, וכן בהקדמה לצפנת פענח הנ"ל: “ואחר פטירת רבו²³² בצפת עמד על כנו… ושפט את ישראל נ”ד שנים כמנין דן ידין עמו ונתבקש בישיבה של מעלה בשנת משה עלה… ביום טוב אחרון של פסח". בדומה לכך מוסר גם ר' שלמה בנו של המבי"ט בהקדמה לתשובות אביו: “שהרצה דברים לפני הרב… כמהר”ר יעקב בירב זללה"ה עד שנת משה עבדי מת". צונץ²³³ מחליט על סמך הפיסקא הראשונה מן ההקדמה לצפנת פענח ששנת פטירת המבי"ט היתה ה"א שמ"ה, כיוון שבשנת ש"מ לא נפל כ"ג בניסן ביום א. אולם אף כאן אין לקבל את תאריכו של צונץ. שתי ראיות מכריעות הביא קאססל בהערותיו לקורא הדורות²³⁴, ויש להביא ראיה נוספת. ר' יוסף בנו השני של המבי"ט כותב ב"התנצלות בן הרב המחבר" שבראש תשובות המבי"ט וז"ל: “פן יאמרו ממנו ומאתי יצאו כבשים… ואני מתרפה במלאכת שמים… הודעתי נאמנה כי זה מ”ח שנה בהתאסף ראש שבטי ישראל אל עמיו ז"ל שנת הש"ם בהלקח חן וכבוד מעל ראשי". התנצלות זו נכתבה להוצאה הראשונה של תשובות המבי"ט בשנת שפ"ט, ונכתבה איפוא לפני השנה הנ"ל. צא משפ"ט מ"ח שנים ואנו באים לשנת שמ"א. נמצינו למדים שההתנצלות נכתבה בשנת שפ"ח והמבי"ט נפטר בשנת ש"מ²³⁵.

עלתה בידינו איפוא ששנת לידתו של המבי"ט היתה ה"א ר"ס. מאחר שלדברי נכדו ר' משה עלה לצפת בהיותו כבן יח, הרי ששנת העליה היתה רע"ח בקירוב. בשנת רפ"א בהיות המבי"ט כבן כא זכה להכרה ומעמד של מורה הוראה בין בני העיר, ובשנת רפ"ה נתמנה לעמוד בראש קהילת בית יעקב. בהיותו כבן ל, בשנת הר"צ, התחיל להרצות דברים לפני מהר"י בירב²³⁶ ונפטר בשיבה, בשנת השמונים לימי חייו, בשנת ש"מ.

ב. לבירור שנות פטירתם של רבי משה אלאשקר ורבי יעקב בירב    🔗

שנת פטירתו של מהר"מ אלאשקר נקבעה בתאריכים שונים: רצ"ה, רצ"ח, ש"א וסמוך לשנת ש"ב²³⁷. ברם, אין ספק שבשנת ש"ב היה עדיין בחיים. בהערה שהוסיף המבי"ט לפסק דינו הראשון בענין הכתובה²³⁸ נאמר כך: “ומפני שחלקו עלי קצת חכמי העיר יצ”ו הראיתי הפסק לחכמים אחרים… וגם ה"ר משה אל שקר ז"ל כתב כן מירושל' וה"ר דוד ן' זמרא ממצרים ששלחתי לשאול את פיהם". בנוסח דומה לזה הוסיף המבי"ט הערה לפסק אחר באותו עניין²³⁹ “אח”כ נגמר הדין כמו שפסקתי… וגם החכמי' ה"ר משה אל שקר וה"ר דוד ן' זמרה חכמי מצרים²⁴⁰ הסכימו למה שפסקתי". פסק דינו הראשון של המבי"ט נכתב ונחתם על ידו “בי”ב לניסן שנת הבק"ר אור". המחלוקת בינו לבין מרן בענין הכתובה החלה איפוא בשנת “הבק”ר", ולאחר מכן היתה חליפת דברים ארוכה בין שניהם בעיקר העניין, שבעקבותיה כתבו שני החכמים ר' דוד אשכנזי ור' יצחק הכהן פסקים הנוגעים לפרטים ידועים מאותה מחלוקת. חילוקי דעות אלה הם שגרמו לו למבי"ט, לפי דבריו, לפנות אל ר' משה אלאשקר והרדב"ז בבקשת הכרעה. יש איפוא להניח שפניה זו לא נעשתה מיד, אלא לאחר שהמחלוקת כבר היתה בעיצומה, ועל כך עלינו להוסיף גם את הזמן שעבר ממשלוח השאלה עד לקבלת התשובות. כשהוסיף המבי"ט את הערותיו הנ"ל כבר לא היה מהר"מ אלאשקר בחיים, שהרי בהערה הראשונה מזכירו המבי"ט בברכת המתים. השאלה היא רק אימתי נוספו הערות אלו. עיון מדוקדק בלשונן מוכיח שנוספו בסמוך לכתיבת הפסקים, שהרי בהערה הראשונה אין המבי"ט מעיד אלא ששני החכמים הסכימו עמו ואילו בהערה השניה הוא כבר מעיד גם שכך נגמר הדין. ההערה הראשונה נוספה איפוא מיד לאחר שהגיעו הפסקים. מכאן אנו למדים שמהר"מ אלאשקר נפטר זמן קצר לאחר ניסן שנת הבק"ר. י"ב לניסן שנת ש"ז חל בשבת. נמצא שהפרט “הבק”ר" אינו אלא ה"א ש"ב²⁴¹. הוא נפטר איפוא, בסוף שנת ש"ב או בראשית שנת ש"ג.

קביעות מובנו של “הבק”ר" כנ"ל מביאה אותנו להכרעה גם בקביעת תאריך מותו של מהר"י בירב, שהוא שנוי במחלוקת עד עכשיו²⁴². הדיון בענין זה סובב כידוע על פירוש הפסקא שבתשובת המבי"ט “נשאלה לרב הגדול כמה”ר יעקב בירב ז"ל ולא הספיק להשלימה עד שנתבקש בישיבה של מעלה ליל שבת ר"ח אייר שנת אש"ה". מנין אש"ה יש פותרים אותו ה"א ש"ו ויש ה"א ש"א. על סמך קביעת הבק"ר לש"ב נראה ברור שהדעה השניה היא הנכונה. בתשובתו השניה של מרן²⁴³ נגד המבי"ט בענין הנ"ל²⁴⁴ הוא כותב לאמור “כי כבר בא מעשה לידו שניתן גט על ידו והיה בו גמגום שמא היה בו צד אונס… והראתי לו תשובת הרשב”א ותשובת הר(א)“ש בר צמח להתיר… ובין כך ובין כך בא מורנו הרב ז”ל לעיר והתירה"²⁴⁵. הרי שסמוך לשנת הבק"ר כשכתב מרן את פסקו זה כבר לא היה מהר"י בירב בחיים. יש להוסיף כי הדבר מוכרע גם מגופה של המחלוקת, אילו היה הרב עדיין בחיים בשנת ש"ב לא יתכן שהיה המבי"ט מבקש הכרעה ממרחק ולא היה פונה אל רבו²⁴⁶ ומעצם העובדה שהמחלוקת הגדולה הראשונה פרצה בין מרן למבי"ט בשנה הנ"ל.

כיוון שסוגיא דעלמא נוטה יותר לדעה הראשונה, נראה לי ראוי להוסיף סמוכין לאמיתותה של הדעה השניה. באחת מתשובותיו כותב הרדב"ז “וכן הסכים על ידי הרב כה”ר יעקב בירב ז"ל על מעשה שאירע בימיו"²⁴⁷. תשובה זו עונה על מחלוקת שפרצה בין שני חכמים בשאלוניקי על שטר בירורים שהוסכם עליו “בחמישי בשבת יום שמיני עצרת שנת הש”ב" ועל פסק פרנסים מ"יום ששי כ"ד לשבט". אף שני תאריכים אלו אינם מתאימים אלא לשנת ה"א ש"ב.

דבר זה ואף דברים הנוגעים לתולדות מהר"מ אלאשקר נלמד מאחת מתשובותיו של החכם האחרון. באותה תשובה הוא כותב “ואמנם בנקשר בשלשלאות בתוך הספינה כפי הנראה לא שמעת הדברים כהוייתן ועקרן של דברים כי היום קרוב לששה או שבעה שנים שלח הרב ר' אליהו יצ”ו לראות את דעתי בדבר זה ואני כתבתי לו אז דאין ולאו ורפיא בידי ולא אכניס עצמי… אבל אם נסתיי' הדבר לפניך ובפרט אם יהיה שם חכם אחר מתיר כמותך בעיניך עשה וכפי הנראה שחשש גם הוא לדעתי ולא עשה מעשה והנערה נשתמדה והלואי שהיה מתיר אותה וסומך על דעתו ולא היה שת לבו לדעתי ובפרט אם היה²⁴⁸ חכם אחר או חכמים אחרים מתירים כמותו הלא תראה כי הרב כמהר"ר יעקב בירב ז"ל הורה בה להתיר בתשובה בחיי ראשי כי נראו דבריו בעיני ואע"פ שהיו הפך הסכמתי ודעתי ואיך הייתי אני קובל עליו וגוער בו כמו שכתבת אחר שהרשיתיו לעשות כפי מה שיראו אותו מן השמים"²⁴⁹. מלשונו של מהר"מ אלאשקר ברור כי בשעה שכתב את תשובתו לר' אליהו כבר ידע מתשובת מהר"י בירב והוטבה בעיניו אף־על־פי שהיתה נגד הסכמתו, אלא שלא רצה לעשות מעשה.

תשובתו של מהריב"ר הגיעה אלינו בקובץ תשובותיו, סי' יג. והיא ללא ספק זהה עם השאלה שאנו מוצאים בשו"ת בנימין זאב וממנה אנו למדים, שהמקרה קרה בשנת ר"צ²⁵⁰. מהריב"ר נשאל על כך ה שנים ויותר לאחר המעשה²⁵¹, היינו בשנת רצ"ה בקירוב. לצד אחר מוסר מהר"מ אלאשקר שאת תשובתו הנ"ל כתב שש או שבע שנים לאחר שנשאל על ענין הנקשר בשלשלאות, ובאותה שעה ידע מתשובת מהריב"ר, הרי שעלינו לקבוע את זמן כתיבת התשובה ההיא בשנת ש"א או ש"ב. באותה תשובה אף הוא מזכיר את מהריב"ר בברכת המתים²⁵².

לקביעת זמנה של תשובת מהר"מ אלאשקר הנ"ל יש סמוכין גם מצד אחר. שאלה זו שעליה משיב החכם הנ"ל באותה תשובה נמצאת גם בשו"ת הרדב"ז²⁵³ וההתאמה היא גם בשמות האנשים ומקום המאורע, שאנו יכולים לקובעו בבטחון לשנת רצ"ח. אותה שנה וכשלאחריה מהר"מ אלאשקר היה עדיין במצרים²⁵⁴. בקונטרס השלישי של הרלב"ח במחלוקת הסמיכה²⁵⁵ הוא כותב לאמר “אח”כ עלה לכאן החכם השלם כמה"ר משה ן' אלאשקר יצ"ו לחונן עפרות חרבות ירושלם". קונטרס זה נכתב לא יאוחר מסוף שנת רצ"ט, שכן באותו קונטרס²⁵⁶ כותב הרלב"ח “מעשה הסמיכה לא יש כי אם שנה”. נמצינו למדים שהיתה עלייתו של מהר"מ אלאשקר לירושלים תוך שנת רצ"ט.

והנה על אותה שאלה מקנדיאה שעליה השיב מהר"מ אלאשקר את התשובה הנ"ל מצינו בקובץ תשובותיו שלשה פסקים נוספים. על הראשון שבהם (סי' קיא) נמצאת כתובת זו “שאלה מרבני קאנדיא יצ”ו". ואילו על השני (סי' קיב) לשון הכתובת היא “אחר כל אלה הדברים שלח חכם אחד מחכמי קוסטנטינה יע”א תשובתו לאסור… וקנטר והטיח דברים כנגד המתיר ושלחו אלי לירושלם תוב"ב ממצרים יע"א לראות מה טיבה"²⁵⁷, וכיוצא בזה גם בראש הפסק השלישי “גם זאת התשובה בענין שלמעלה לחכם אחר… שלחו אותה אלי ממצרים לראו' מה טיבה” (סי' קיג)²⁵⁸. שתי התשובות הנ"ל נשלחו למצרים כתגובה על תשובתו הראשונה, היינו סי' קיא²⁵⁹. מסתבר איפוא שהשולח היה החכם האוסר מקנדיאה, שביקש לסמוך את פסקו בפסקיהם של חכמי תורכיה. מכאן, ומן העובדה שממצרים היו מעבירים את הפסקים לירושלים, נראה שאת תשובתו הראשונה כתב מהר"מ אלאשקר עוד בהיותו במצרים, כיוון שידעו שהוא מתיר העבירום אליו לראות מה טיבם²⁶⁰.

העיון בסי' קיא מלמדנו שהתשובה נכתבה לשני החכמים החולקים²⁶¹, ר' אליהו ור' יודא²⁶², כמו כן אנו למדים משם שיחד עם השאלה בדבר העגונה נכללה גם שאלה אחרת שעליה סירב מהר"מ אלאשקר להשיב, שכן הוא כותב בסוף הסי' “מה שלא השבתי על השאלה האחרת לפי שלא היו העדויות כתובין ולא המשא והמתן אלא מכמהר”ר יהודה לבדו ולאו אורח ארעא אלא עד שתבוא מיד שניהם כגון זו²⁶³… וכ"ש בראות שהכונה לקנטר ולהגזים על חבירו שאין מן הראוי לקרותה ואפילו לראותה עד שיבא דבר שניהם". אנו למדים איפוא שאף־על־פי שהשאלה הראשונה נשאלה על דעת השנים הרי השואל היה ר' יודא והוא הוסיף על דעת עצמו את השאלה השניה בלווי דברי קינטור והגזמה ורק נימוקיו שלו. עובדה זו מבארת הטון שבו נכתבה התשובה הראשונה, שהוא מלא חיבה והערכה לר' אליהו עם זילזול ועקיצה גלוייה בר' יודא. לעומת זה מופנית התשובה שבסי' קיד לחכם אחד, ללא הזכרת שם, בה מייסר אותו מהר"מ אלאשקר בשבט לשון ודברים קשים כגידים. תשובה זו כוללת שורה שלימה של השגות על תשובה שכתב אותו חכם אל המהר"מ אלאשקר עצמו²⁶⁴ בענין העגונה הנ"ל וענין אחר הנוגע לקידושין בפני שני אחים. מי הוא אותו חכם וכיצד נתגלגל ענין הקידושין לכאן אנו למדים מתשובה אחת (סי' כט) של מהר"מ מפאדואה. באותה תשובה מביא החכם הנ"ל כמה וכמה מן ההבאות שעליהן משיג מהר"מ אלאשקר, בשם ר' יודא ובתוכן גם הבאות מענין הקידושין. השגותיו של ר' יודא בענין העגונה מכוונות בודאי נגד התשובה שבסי' קיא, וכך יוצא גם מדברי מהר"מ פאדואה בתשובה הנ"ל: “וראש דבריך בפסק הראשון²⁶⁵ היה סבה לכעס הגדול הזה בדברי' האחרונים”²⁶⁶. אבל, ההשגות על ענין הקידושין מוכיחות שמהר"מ אלאשקר השיב גם בענין זה נגד דעתו של ר' יודא.

והנה סמיכותם של שני העניינים הן בתשובת מהר"מ אלאשקר והן בתשובתו של מהר"מ פאדואה²⁶⁷ מעלות את ההשערה כי אותה השאלה האחרת שהמהר"מ אלאשקר לא השיב עליה בסי' קיא הוא ענין הקידושין. נראה שלאחר מכן שלח ר' יודא שנית לשאול על ענין הקידושין בצירוף המשא והמתן, אולי יחד עם הפסקים של חכמי תורכיה. וכיוון שעל־ידי כך נוצר הרושם שהשאלה באה משניהם השיב מהר"מ אלאשקר גם על שאלה זו. השערה זו יש לה סמך בסי' קיד. לאחר שמהר"מ אלאשקר מזכיר את שני העניינים הנ"ל, הוא כותב: “ולא די לי טעיותיך ודמיונות הבליך… אלא שהיית מתהלל במתת שקר ורצית להבאיש את ריחו לפני כל יודע דת ודין ולהתכבד בטלית שאולה עשויה מן הגרדין אף כי אנכי לא השבתי אלא על דבריך ודבריו בחשבי כי השאלות בו מאת שניכם וכתבת עליו בלי ידיעתו שנית…”. הדברים מכוסים במעטה המליצה, מכל מקום ברור שהמהר"מ אלאשקר מאשים את ר' יודא בכך שהטעהו בנסוח השאלות (בסי' קיא ברור שלא היתה הטעייה כזאת, כן יש לשים לב שכאן מדובר בשאלות בלשון רבים) שכאילו באו משניהם ובאמת לא באו אלא מר' יודא²⁶⁸. ואמנם מוצאים אנו פסק ארוך של מהר"מ אלאשקר בענין הקידושין במקום אחר²⁶⁹ ומשם אנו למדים שהיו לפניו נימוקי שני הצדדים²⁷⁰. אלא, שמגביית העדות באותו ענין²⁷¹ אנו למדים שהמקרה של הקידושין קרה ביום האחרון של חוה"מ פסח שנת הרצ"א. והנה כפי שנוכיח להלן נכתב גם אותו פסק ע"י מהר"מ אלאשקר בהיותו בירושלים, היינו לכל המוקדם בשנת רצ"ט, ואם כן הדבר מתמיה שיהיה ר' יודא שואל על ענין העגונה ושותק בענין הקידושין, ורק לאחר מכן יחזור וישאל גם על אותו ענין. לפי ההשערה האמורה הדברים מובנים יפה, שהרי באמת שאל על שני הענינים גם בראשונה אלא שלא נענו רק על אחד. מעודד מפסקיהם של חכמי תורכיה חזר ר' יודא ושאל גם ענין הקידושין, שלא בידיעת ר' אליהו.

סי' קיד ודאי שנכתב בירושלים, שכך יוצא מדברי מהר"מ אלאשקר: “ואח”כ שלחו לי לכאן לירושלם תוב"ב כל תשובותיך ודמיונותיך"²⁷². אבל ברור שהפסק של מהר"מ אלאשקר בענין הקידושין גם הוא נכתב שם ולשם שלח ר' יודא את השגותיו²⁷³. בסוף סי' קיד כותב מהר"מ אלאשקר: “עוד כתבת בחתימת דבריך על החכם השלם כמה”ר לוי נ"ר דהמתיר האסור נקרא דיינא רשיעא ואם כן שהתיר האסור לפי דעתך המדומה הנה הוא נקרא דיינא רשיעא … גם לפי שלא הביא ראיה לדבריו כתבת עליו שלא צדקו דבריו… והעבודה שלא העמדתי אותו על דבריך אלו כי הוא אדם קפדן דאוריתיה מרתחא ליה ובלי ספק כי היה מיסרך… ומה שכתבת עליו שלא הביא ראיה לדבריו כלום צריך להביא ראיה על עדות שני אחים… אף כי הוא ראה כל הכתוב לעיל ומה ראיות ברורות היה מביא יותר מהכתובות שם והוא חתם תחתיהן וכ"ש שכפי הנראה שזייפת דבריו וכתבת עליו שכתב כי לא נאמרו דברים הללו אלא במתיר את האסור לא במתיר את המותר ע"כ ולא צדקת בדבריך כי הוא לא כתב אלא ולאו דיינא שריינא אנא דלא שרינא אלא מה דשרי מדינא ע"כ וכתב זה לפני שקראת לחברך דיינא שריינא עם היותו אומר האמת ומתיר את המותר אמ' הוא גם אני מתיר כמותו ולאו דיינא שריינא אנא"²⁷⁴. ר' לוי זה הוא בודאי הרלב"ח שהרי בתשובותיו²⁷⁵ אנו מוצאים פסק קצר בלי ראיות בשני העניינים כמעט באותו לשון המובא לעיל, ולפי דבריו לא אמר את דעתו בענין זה אלא מפני שלא היה יכול לסרב לבקשת מהר"מ אלאשקר.

לאור כל האמור לעיל היה מהלך הפולמוס כך: לפני עלותו לירושלים כתב מהר"מ אלאשקר את פסקו הראשון, היינו סי' קיא, בענין העגונה. לאחר מכן הגיעו למצרים פסקיהם של חכמי תורכיה ושאלה מחדש בנוגע לענין הקידושין, כל זה נשלח למהר"מ אלאשקר לירושלים. אז כתב את תשובותיו נגד חכמי תורכיה והשיב גם על ענין הקידושין. כיוון ששני העניינים היו כרוכים יחד הסכים הרלב"ח עמו בשניהם. על תשובה זו השיב ר' יודא למהר"מ אלאשקר לירושלים ובתוך דבריו תקף גם את הרלב"ח. סי' קיד הוא תשובה על תשובת ר' יודא האחרונה.

חליפת דברים ארוכה ומיגעת זו, שהתחילה בשנת רצ"ח או רצ"ט נמשכה ללא ספק שנים אחדות וקרוב לודאי שסי' קיד נכתב בשנת ש"א או ש"ב. והנה באותו סי'²⁷⁶ כותב מהר"מ אלאשקר “מעיד אני עלי שמים וארץ שהרי אני כבן שבעי' וחמש שנה”. אין להקדים את התשובה לשנת ש"א ואין לאחרה הרבה משנת ש"ב. נמצינו למדים איפוא שמהר"מ אלאשקר נולד בשנת רכ"ו־רכ"ז. והיו ימיו שבעים ושש שנים בקירוב²⁷⁷.