גדול היה הקסם של פייארברג בהופיעו. יגון התקופה פעם בשירתו, אך ברוח נגינתו הוצק משהו מבשר, אביבי. עד היום הוא מעורר געגועים, כנעורים קצרים ונפלאים.

דומה, שדוקא עכשיו אנחנו חוזרים אליו. כליון נפשו לחיים, כליון נפשו לקדושה – כמה באו לידי ביטוי בזה המעט, שהיה סיפק בידו להביא. כמה מן העומק השירי ב’הצללים' – אפילו ב’ליל אביב'! הוא היה משורר, והיה גם פרוזאיקן מצוין. משהו מופלא היה מלבלב בניבו הטהור. זה היה הוידוי של הדור, תפלתו הזכה.

הרשימה המתפרסמת בספר זה נדפסה ב’מאזנים' השבועון והוקדשה לזכרו במלאת שלשים שנה לפטירתו. היא באה כאן כמעט בלא שינויים.

[א]    🔗

הימים שלפני המאה שחלפה היו ימיה הנפלאים של תקופה ממשמשת ובאה – ימי ההתחלה. הכל זז ממקומו בבת אחת. אנשים חדשים, מצדדים שונים, התחילו עולים בזה אחר זה. משהו עוד צמח בסתר ומשהו כבר זינק בגלוי. אך הצמאון היה רב, כאשר יהיה תמיד בערב תקופה. אי־שקט תפס את כל המחנה, והאויר כולו היה שקוי צפיה.

אותה שעה עבר במחנה אחד, אשר איש לא הגשים כמוהו צפיה ראשונה זו, אותו אי־שקט שתקף את כל הדור. זה היה יוצרו של ‘לאן’. שירת התחלה זו שיותר משהיתה יצירה, הביעה את הצמאון לה, את החרדה לגורל אשר נתלה עלינו ואשר איש לא ידע עוד את פשר חידתו. הוא שנפנף אלינו מתוך הערפל ביד אמונה, שרמז, שהזהיר, ששאל וקרא, ובעודנו שואל וקורא נלקח מעלינו והשאיר אחריו רק הד חרישי כצלצול־כנפים רחוק, כקריאת בודד בלילה.

יש חן לא־יאָמר בכל שירה של התחלה, בראשית אונה של תקופה, חן של רפיון הוא, הלוקח לב במין נקיון של ביטוי, במין התמכרות שלמה לעצב, ליאוש, למבוכה הגדולה, שאין יצירת בגרות מסוגלה לה לעולם. יצירות כאלה צוררות בקפליהן את חרדת הפרידה הראשונה, ועם כל פגימותיהן רעננות־עולם שמורה בקרבן. כזו היתה שירת פייארברג. היא היתה כולה התחלה, כולה רמז לכוחות שעוד לא נתגלו. אכן ‘רמז’ כזה שיש בו לפעמים יותר מאשר בכל הגשמה.

[ב]    🔗

כפרוזאיקן, לא ציין, לכאורה, דרגה של התפתחות חדשה, היה ביצירה זו מעט מאד מאמצעי־הביטוי החדשים. כלי־הקיבול ושטחי־הראייה היו מצומצמים כל־כך. לאחר מנדלי היה בפרוזה אורירית כזו יותר משום ויתור על הכיבושים הקודמים משהיה בה רצון להרחיב, לתקוע יתד נאמנה בחיי המציאות.

ובכל זאת היתה שירה זו לא גוף, ללא ביטוי ריאלי כמעט, כלי־יוצר שלם, ניגון ללא פגם, ללא צל של מלאכתיות או זיוף. ודאי שלא בה נתלבש כוחה של הפרוזה העברית החדשה, זו שצמאה לדמות, לאחיזה מוצקת, – למלוא־הויה. החיים כאן שוב נתרכזו במלחמה פנימית, באותה 'התבערה הנוראה אשר ממסתרים תגיח. אבל בתום ניבה של פרוזה שקופה זו, ברסיסי־הוידוי שנקוו בה לפלג צלול, בכל המלודיות המלאה, שצללה בפשטות ובחמימות של תחינה עממית – היה בלי ספק משום הרחבת הכיבוש של ביטוי עברי טבעי. וממילא גם משום התחדשות.

היה בה משום התפתחות חדשה של הסגנון העממי, זה שפרץ, ברדיצ’בסקי והבאים אחריהם הביאו אותו אחר־כך לידי שכלול ומלאות. אפשר להגיד, שקומץ היצירות האלה של סופר צעיר כל־כך, שטרם הגיע למדרגה של בגרות, חיזקה בסגנון העברי את היסוד של פשטות, – את יסוד האגדה. סגנונו של מנדלי היה ביטוי הגבורה, כוחה המרוכז של השפה. הוא שאף להבלטה, לכיבוש־המציאות הגמור. סגנון זה, עם כל מעלותיו הגדולות, היה תקיף ומורכב ביותר, כדי לשמש מבטא ליצירת־עם. סגנונו של פייארברג, השקוי נפשיות במידה מרובה, שאין בו כלום מהתאמצות הביטוי שהוא כולו תנועה, – שימש יסוד לסגנון המעשיה, שהוא עצמו התחיל בה בהצלחה גדולה כל־כך (‘בערב’). רק במלים תמימות, צלולות ופשוטות אלו אפשר היה לתת ביטוי לאפיקה העממית, ששעת יצירתה הגיעה.

[ג]    🔗

רוח של אגדה חופפת עלי יצירה מעוטת־כמות זו, שבה נתרכזה מהות יהודית, ‘עצב ישראלי’ זה, היונק ממעמקי התולדה העברית. מתוך כולה עולה הד חרדה זו, המפעמת את אוקראינה היהודית זה מאות בשנים. אפשר, שקול הדם הוא, דם ‘קדושיה’, ההולך מאז ועד עתה על פני הערבה הגדולה ואשר כל ילד יהודי נושא אותו עמוק בנפשו. פייארברג עצמו היה אחד מיוצאי ירך אותם היהודים, שנהרגו על קידוש־השם. בעודנו ילד הוא רואה כבר בחלומו את אביו־זקנו הקדוש, זה שהנחילוֹ את הגעגוּעים על טוהר המות יותר מאשר על יפי החיים, ובחיים שנעשו חולין הוא מחפש את הצללים הקדושים: ‘הוי, אמי, היש גם בימינו קדושים? ההולכים גם היום בפולנאה עד הברכים בדם?’ זכר הקדושים האלה, העוטרים אותו תמיד ותובעים ממנו שלומים, הוא שנוסך על החיים אור מיוחד. בן־בנם של אלה, שעזבו בגיל את ‘העולם הזה, הנתעב והטמא’, אינו ירא את המות כיראו את החיים ללא גבורה, ללא רוממות – ללא קידוש השם. ‘הנני רואה, כי הכל יורד לטמיון… הקדושה הולכת ומתמעטת’… זהו ניגון הלואי של כל יצירתו, המושך חוט של עצב עליה. ערך החיים ירד לא מפני דלדולם החיצוני, כי־אם משום שהעולם נתרוקן מקדושתו.

תקופת־ביניים זו, תקופת ההשכלה שהיתה כבר במורד – השכלה ללא גבורה, ללא קורטוב אידיאליזם, הולידה את החרדה הגדולה הזאת. הכל נקל לשאת וכדאי לשאת, – רק לא חיים נקלים אלו, חיים של אפיקורסות עלובה, קלות־דעת ודאגות־פרנסה. כצמאו ליופי, לטבע, לחופש, כן צמא לצער, ליסורים של קדושה. כל אותו הוידוי הארוך של ‘לאן’, השתפכות זכה זו, שיש בה משום התחטאות של כנסת ישראל לפני הקב"ה, אינה אלא שפעת אהבה של נשמה, שיותר משהיא קובלת על גורלה, היא תובעת יסורים כדי להווכח, שהיא עוד עומדת בקדושתה, שהיא עוד מוכשרת לקרבן.

זה היה הקול האחרון, שקרא לקידוש־השם, שצמא להויה טרגית. בכל המחאה שהביע נגד הסיגופים, נשא בקרבו רק יראה אחת – היראה מפני השכחה, מפני הקלות והשחוק המטרידים את היהודי מעולמו, – מפני אבדת היגון העתיק, שהוד לו וגובה לו ושרק הוא אינו נותן לשקוע.

[ד]    🔗

ובאותה שעה – כמה נמשך אל ההויה הפשוטה, אל יצירת החיים ותקון החיים! כמה חפץ לצאת מתוך כבשן־האש של מלחמה בעד הדת או נגדה! כמה צמא למעט שמש, למעט צחוק ומשובה של ילדות – להנתק מעל הגוף הקודר של הכלל ולרקום את רקמת חייו, מבלי לשאת את כובד הדורות על שכמו הרפה! הוא, הצעיר לימים, שהיה כולו רוך ווהליני, לא נוצר להיות איש־צבא, לעמוד בחזית ולהלחם מלחמת הדורות. לא היה בו כלום מן הדין, הנוקב את ההר. יצירותיו המעטות, שהשאיר אחריו, הן כמעט כולן דברים שבנגינה. הוא היה כולו לב, כולו חסד. לא לעמוד בקשרי מלחמה היה צריך, כי־אם להמשיך את מסורת האהבה של ר' ישראל בעש"ט, זה שהיה גבורו ושבדמותו המאירה דבק בימי חייו האחרונים.

קשה לשער, מה היה מהלך התפתחותו, אילו היה חי לפנינו. בימים המעטים שניתנו לו מיד גורלו ליצירה וחזון, הלך וגדל לעינינו במהירות מפליאה בכל פסיעה שפסע. למן ‘בערב’, ‘הקמיע’, ‘העגל’, ‘ליל אביב’, ועד גולת־הכותרת של יצירותיו – ‘לאן’ ו’הצללים' – כל יצירה עמוקה ומבוגרת מחברתה. אכן את כולן פיעם ניגון אחד. כולן הן קינה אחת על גלות השכינה, על הסתלקות הטוהר מעולמנו, ותפלה לחיים, תפלה להתעלות, להתפשטות הקליפה. רק לזה קרא חיים.

[ה]    🔗

יהודי חלש, רפה־אונים, אבל יהודי גזעי, שגאותו על תורת־אבות, על תרבות דורות וצער דורות, מדבר אלינו מתוך הוידויים הליריים האלה, יהודי שאינו מתבטל מפני ברק תרמית של עולם זר, – יהודי המכיר את תפקידו ויודע על מה הועמד לשמור.

לא, אין זאת שירת געגועים על העולם הזה כל־עיקר. שירה זו היא כולה התרפקות על השכינה, שנעזבה מבניה, זו שבשירת ישראל החדשה נאמנו לה שנים – הוא וביאליק. היא שנסכה על הסיפורים מעוטי־הצבעים האלה חן עליון, היא שקראה לשמור, להמשיך, מה שנמסר לידינו מתוך התעוררות חדשה ליצירה ולחיים.

ובימים של התרוקנות ודלדול־הלבבות היא הקוראה לנו להתנער מכל קטנות, לקדש את עבודתנו, – לשמור בהיכל היצירה העברית על האבוקה