על סגולותיו המיוחדות של ר' בנימין עמדתי עוד בהיותו אחד מעוזריו של ברנר ב’המעורר'. כתבתי אז ב’היום' (של וארשה) מאמר גדול על ‘המעורר’ בו ציינתי את הסגנון המקורי, את ההומור, את מה שהטביע חותם מיוחד עליו בראשיתו. פעמים רבות נזדמן לי לכתוב עליו, להתפעל ממנו, ואף שמבחינה פוליטית לא הזדהיתי עמו, הרנין אותי תמיד ניבו הקל, הטבעי, השירי. פרקי זבורוב, שפירסמתי ב’מאזנים', הראוני גם את המשורר – דבר שבלעדיו לא יצוייר סופר בעל צורה.

הפרקים הבאים בספר הם דברי הערכה ליובל הששים (ב’מאזנים'), וליובל השבעים (ב’מולד'), ורשימה על זכרונותיו נתפרסמה ב’דבר השבוע').

 

[א]    🔗

בימים ההם, כשאורה של ארץ־ישראל הבהיק ראשונה בעיני ובלבי, וכל המראות וכל הדמויות היו עוד בבחינת התגלות ונקבעו לכל ימי החיים בעינים ובלב – ראיתיו בראשונה פנים אל פנים, לאחר שדמות הסופר היתה קבועה בהכרתי עוד מימי ‘המעורר’. זוכר אני את הרושם המוזר קצת שעשה עלי מדי עברו ברחוב אחד־העם על יד ביתו של אדלר, שבתוכו שוכנתי על ידי בצלאל יפה ז"ל כבדירת־עראי עד אשר אמצא את המנוחה בדירת־קבע באחד מקומץ הבתים הקטנים, שקורא להם שם תל־אביב. טרם היתה לי ההזדמנות להתוודע אליו מקרוב, ואני כבר ידעתי, שהאיש חום־הפנים אשר לו הראש השמי, ה’בדוויי' (כמו שהוא עצמו אוהב להתבדח לפעמים בכנותו את עצמו), העובר נחפז בשרב־אלול, משוקע בתוך עצמו כבדל מן הסביבה, – הוא יהושע רדלר, הוא פלדמן ורדלר־פלדמן, הוא ר' בנימין, בעל ‘משא ערב’ ו’מגלת שגיון' ו’מן הארג', שגם בסגנונם היה משהו, שהבדיל אותם מן הסביבה.

כה עברו ימים אחדים, ואני הייתי עוד צד את בבואתו מבין קפלי־הוילון מדי עברו, מסתכל בו ושואל: ‘הזה הוא?’ – תמיד יש משהו לא־צפוי בחיצוניותו של אדם, שאנו הוגים בו בטרם נכירהו וצרים לעצמנו את צורתו לפי סגנון דבריו. לפי מה שהעליתי עד אז מתוך קטעיו, היה איש־הומור, איש־רעים, – אדם המקפיד שלא להקפיד, שלא לחייב, שלא לסקול. והיה תמוה בעיני, שבהילוכו ובסבר־פניו היה משהו נפחד, פורש לצדדין, כאילו ראה את עצמו מבחוץ – הוא שעמד מבפנים וצמא תמיד לשמחה שמבפנים! נדמה לי, שתפסתי בו כבר אז, מתוך תהייה ראשונה, מקצת מזה, שבא לידי בטוי לאחר זמן ברשימותיו ‘בגבול השרון’: אותה משיכה לדיסטנץ, אותה עגמימות על ‘זו הגדולה שברעות – אשר לא יהיה לאדם בנפשו ד’ אמות של מנוחה, מעין אוהל נפשי להכנס בו לרגעים ולהסתכל מתוכו על עולמו וחייו'…

מובן, שלא עברו ימים מעטים, ונפגשנו והיה טבעי מאד שנתקרבנו עד מהרה זה לזה. לא היה אז יום כמעט, שלא נכנס אל ביתי, שלא השאיר על שולחני, כשלא מצאני בבית, אחת מפתקותיו הקוריוזיות, המלאות הומור וטוב־לב – פליטות־עט חמודות אלה, שבהן באו אולי לידי גילוי עתרת נפשו ועתרת עטו יותר משבאו בכתבים שהגיעו לידי פרסום. לפי כל מהותו, היה מיום שעמד על הבמה אדם שלא נוצר לעמידה על הבמה. לפי כל מהותו הוא אדם בלתי רשמי, שזה תפקידו: לעמוד ‘על הגבולין’ – בשולי הדברים, בצמיחת הדברים. לפיכך לא הגיע מעולם להבעה מלאה יותר, אישית יותר, כשם שהגיע בקטעים ובקטעי־קטעים, – ביומנים, בהערות, במכתבים. בכלל: בדברים שנכתבו דרך־אגב. כאן ניכר המשורר שבו. הוה אומר: אדם שהוא מקשיב תמיד לנפשו ושואל לנפשו, שהוא מתרונן תמיד עם כל מגע באדם, עם כל מגע ביצירה. זהו מה שהכשיר אותו תמיד לקרוב, לשמוע, להעריך – לגלות בכל הופעה קודם כל את מידת הנפש שקלטה לתוכה. אי־רשמיות זו היא בודאי שקירבה אותו לברנר, והיא שעשתה אותו לאחד מראשי המדברים ב’המעורר'. לכל אורך הקו הזה, שבקצהו עמד ברדיצ’בסקי כראש החבורה, הלכה והסתמנה עוד בראשית המאה הריאקציה נגד הרשמיות האחד־העמית. לכתחילה, בימי הפולמוס של הצעירים עם עורך ‘השלח’, נראה כל זה כמלחמה לערכי המערב, להרחבת התחומין – כהתקוממות לעוגה היהדותית הצרה. אבל בתוך תוכו היה זה ההפך מ’מערביות'. כשם שבכל ההתלבטות הזאת לא נתבטא אלא הרצון לחתור אל הדברים כפשוטם, לראותם באורם הראשון. בני החבורה נבדלו בזה לטובה, שאם לא היו משוררים, בני משוררים היו – בחזקת משוררים היו.

זהו מה שקירב גם אותי אליו מאז תפסתי את עיקר מהותו: השנאה להתחכמות, לקפדנות על דברים שבחיצוניות, לשממת נפש היונקת מדברים שבחיצוניות. הכרתי תיכף, שעם כל מה שהיה קרוב לרבים, עם כל מה שהיה בעצם מעורה בכל המתהווה מסביב לו, היה בודד מאז וביקש כל ימיו אדם שיוכל להשען עליו, ועוד יותר – להשעינו על עצמו, לצקת את נפשו לתוך נפשו. זה היה שוב אותו קו שבנדיבות, שהביא אותו להתמסר בחדוה כזו לעסקי ‘המעורר’, להניח את כל מה שמחזיק בצבת הדאגה לעתידותיו כל אדם העומד על סף החיים ולתת לו את זמנו, את עבודתו ושכר עבודתו, ולהפליג לבסוף ללונדון כדי לשאת בסבל חברו ובסבל מפעלו. לא יכולתי שלא להכיר תיכף אותו צורך בקרבת חבר, אשר יפעם את מלאכתו, יכוון אותה – אשר יעשה אותה בעיקר מתוך הכרת טובה לאדם אשר קרב אליו, אשר היה חלק מהוויתו. משעמדתי על מדת־נפש זו, עמדתי על סוד אפיו, ועל כל המסתעף ממנו בחייו וביצירתו, ולא אפריז אם אגיד שמבחינה זו הוכשר למסירות והוכשר לרֵעות במדה שאינה מצויה כמעט בדורנו.

זה לנו שנים הרבה מאז קרבנו זה אל זה. אין זה הכרח, כמובן, שכל מדה ר' בנימינית תהא מקובלת עלי. אבל משאני סוקר בסקירה אחת את כל הימים הרבים האלה, ממלאה אותי רגש נפלא ההכרה, שלא נפלה מעולם אי־הבנה בינינו, שלא הועם מעולם דבר בינינו. והרי זה מעיד על בגרות נפש גדולה, על אותו רצון להבנה, שאין צדקת־אדם גדולה ממנו.

אכן נפלאים במיוחד היו הימים הראשונים, כשהיינו עובדים יחד בעליה קטנה, ששכרנו לעצמנו אצל איכר גרמני זקן בשרונה. אותם הטיולים בצדי־כרמים ובמשעולי־קמה ‘בין העיר ובין הכפר’, אותה בדידות שמשית להגה יונים בשובך, לניע האקליפטוס הירוק בחלון, לריח הגנים והזבל שבחצרות. מה יש כאן להעלים? היתה לו תמיד זיקה נפשית אל הכפר הגרמני, בו עשה בנעוריו כשהוא מתכשר לעבודת־שדה, – אל התום הגרמני בטרם הוטלה בו הזוהמה הנאצית. כן, – בימים ההם היה קרוב לפולחן ‘עכו"ם’ אולי יותר משהיה קרוב אל שכינת־ישראל. זאת היתה אז עבודת־אלהים, עבודת־הציונות שלו: הדבקות בארץ, באילן, בריח הזבל שאין מתוק ממנו. משכבדה עליו מלאכת־העט בחדר, היה יורד אל הגן כששרוולי הכתונת הלבנים מתנפנפים ברוח־היום והיה עומד וממתיק שיחה ארוכה עם בעל־הבית לבן־השערות כשזה מעלה עשן מקטרתו במתינות, וכה הוא משתקע בהוויה אפּית זו, שכולה מישור, ו’כאילו אין תהומות ואין עומק וכאילו משברים לא ישאו דכים' לעולם…

רוח שלומים זו שצררה אותו מראשית דרכו כשנרתע ראשונה מפני המתיחות היהודית הכבדה ובקש מפלט לו בבהירות הגויית, שבה ופיעמה אותו אז, כשהיינו עומדים שנינו על המרפסת הקטנה שבבית הכפריי ועבי־היורה משוטטות עליזות על ראשינו. אבל, גם בימים הטובים ההם, הייתי תופס פתאום בפניו אותה ארשת יסורים יהודית, שעליה הוא מתאמץ לכסות תמיד בעליזות עטו, והכרתי שהומור זה שהוא תר אחריו בחיים ובשירה הוא מעין מקלט לו מפני עצמו, מפני נפשו המלאה חלחלה.

אולי זה היה סודה של העגמימות התל־אביבית. הגעגועים על הכפר, על הגליל, על כנרת ואנשיה, אשר בה ארג לו החלום דבר, שאליו ניבא לבו ואליו נתכשר –ולא עמד בו; אותו העצב ואותם הגעגועים על דבר שלא נתקיים בחייהם, שנשאו בקרבם כל ימיהם בני גילו, אנשים כיוסף אהרונוביץ וי. ח. ברנר – ולא רק הם בלבד. ימי כנרת, לילות הגליל עם דממתם ויגונם והתרכזותם הנפשית היו קצרים וחולפים, והימים הלבנים, הריקים, בתל־אביב נמשכו ארוכים, ארוכים. והם ארגו יריעת הוויה דהה, שהטילה אימה. ההליכה לשרונה באה להפיג מעט אימה זו – היתה מעין לתחליף לכנרת, ומובן שלא היה בה, עם כל הרווחה שנתנה הירקות הכפרית ללב, כדי למלא את השממה העירונית – זו שמפניה הוא בורח עד היום פעם בפעם לבת־ים עם מגרשיה מגודלי החילפה ונרות־הלילה, אל בית־הכרם שבמורד סלעיה בנה לו בית והאמין למצוא בו את המנוחה בערוב היום, וסופו שביצר לו מקום בבית־מידות ירושלמי עגום ונטול־ירק…

זה היה סוד־הדממה, שעמדה אז במחיצתו – ימי ‘יפת’, אמרסון, ‘בינתים’. היה ברור, שיש למלא ‘בינתים’ את הנפש במעט שירה, במעט ירק, במעט מלאכת הכשרה של הדור. היה ברור, שהנעורים הבטיחו אחרת – שמתמעטת והולכת דמות העולם בתנועה מנומנמת זו, בעליה מיניאטורית זו, והעיקר: בהוי עירוני זה, שלא יצמיח חזון. אז, בימי ‘המעורר’, עלה הלב גם בקטנות שנעשו, – דוקא משום שלא היה נוח, משום שהעולם היה שרוי במרחב העוני – משום שבנית העתיד טרם נמסרה ליהירים ומחמירים, ל’דייקנים וקפדנים'. גם בימי התקדש החזון, בין ירדן לכנרת, כשראה את עצמו ‘מוקף ים והרים’ כרובינזון קרוזו, והלילות נתמלאו כוכבים, – המה הלב ממלאות כזו שעל כרחו נעשה פייטן, והצליח בקטעים של זמרה מעטים להעלות תוגת־יה זו, המרחפת על הנוף הכומש בבקעת טבריה, ולמצות את כל היופי העזוב במכחול יהודי נפלא – היה ראשון למשוררי־נוף במולדת.

כן – אולי גם בזה היה סוד היגון, שהעולם נקלט בבדידות וביחידות העין, ומשהו דומה לשירה, ופעמים גם נעלה משירה, הוצק לתוך קטעי פרוזה אלה, ויופי זה הולך ונושר כעלים נישאים בשלכת, בעוד שהלב בוגר והולך ותובע הרבה־הרבה, והצינורות, בהם מפכפכים הנטיפים האצורים, כה משונים וסתומים, כה נעלמים מעין בעליהם עצמה. ערבוב זה של שירה ופרוזה, של וידויי־לב ופובליציסטיקה, של תום ואירוניה, – אותו הרכב צבעים וצלילים שבסגנונו, שהכל בו לא־צפוי ולא־מכוון: כל זה היה מקורי־יהודי בה במידה שהוא מסמן גם רוח מודרנית, זו שלבטיה וקרעיה פעמים נחפים זהב־שלוה ופעמים צווחים ומרננים בקול. כל ה’קומפלכס' החדש הזה שהיה בנותן טעם ב’המעורר', ושבאיזו מדה קבע את פרצופו, נצטרף לאירוניה של ברנר וללבטיו ולמערומיו. על כן היה לו כל־כך נוח לעבוד במחיצתו (לא לחנם קרא תקופת יצירה גדולה, – אולי הגדולה בחייו מבחינת ההתגלות האישית – על שם חברו זה), בה במידה שלא היה נוח במחיצתה של ‘האינטליגנציה הרוסית’, של חניכי אחד־העם ומיכאַילובסקי, שטעמם היה השליט ושלא גרסו את הנוסח שלו, את ההומור שלו (מה שהבין וידע להעריך כל־כך דוקא ברנר בכל רוחו הקשה) – את טבעיותה של הגרוטסקה, שמאחוריה מסתתר כובד־ראש ביישני. נבצרה מהם – ואולי גם ממנו – לדעת, עד מה הרנינה את הלבבות רשימה חטופה שלו על כנרת או על שדמות דגניה, קטע בלי התחלה ובלי סוף, אך כולו לב ואמונת־אומן ורננת־רגב כ’בצל המיתוס', או שורות מנוגנות מעטות על גנסין. זרועי־עט מפוזרים אלה לא היו ספרות, כי אם החיים עצמם, בלי כל מחיצה מפסקת בינם ובין איזו מציאות הגויה שצמחה יחד עם הניבים, וכל שנראו מסודרים ומדוקדקים פחות, היו חיוניים יותר, שקויי אמת יותר. שום איש אצלנו, חוץ מברדיצ’בסקי, לא ידע לבטא ‘בלי בטוי’ כמוהו, להגיד עד הסוף דוקא בדיבור הנפסק, בהברה הנפלטת, בפסוק שצף ממעמקים.

כן, זה לא היה הסגנון המוצק של בית אחד־העם, שם היו החיים לחוד, והמסקנות לחוד. וכאן ניתן כל זה במעורב – שתי המלכויות נגעו זו בזו, נכנסו אחת לתחום חברתה. רק אנשים החיים עם עטם באינטימיות כזו מסוגלים לפלוט ניבים נוקבים ונוגנים כאלה בלי הכנות, בלי שרטוטי תכנית מוקדמים, אלה שדורשים כל זה מר' בנימין, לא עמדו על טיבו – לא הבחינו ביסוד המזרחי, ה’בדויי' שבו, זה שמעדיף את האוהל על בית־האבן, המתנגן בצל כוכבים וזורע את צליליו לאפסי המרחקים… יודע אני, שגם הוא עצמו פעמים מצטער וקובל, שלא ‘נתרכז’ דיו ולהקים ‘בנין מוצק’ – בלי לדעת, שפיזורו – כינוס, ושדוקא פליטת צלילים זו מצטרפת אצלו למנגינה רוויה.

יחיד הוא באמנות זו להפריח את ההרצאה על־ידי איזו חירות שבעט, על־ידי בליטה והבלעה כאחת, על־ידי התחלה מן האמצע ומן הסוף – על־ידי בעיטה בכללי כתיבה, במשמעת דקדוקית וחוקית – והכל כדי להגיע בהקדם אל העיקר, כדי שלא להשהות את המבט בין נקודה לנקודה – שלא לערבב את הנגינה

הוא, שהגביר את היסוד הטבעי, שלא התקשה מעולם לכתיבה, למחשבה –ששר כשורר הציפור, כצמוח העשב, מתוך איזו מלאות, מתוך איזה צו פנימי, – העלה את הכתיבה על־ידי אימפרוביזציה מרנינה, הנוטלת את הכובד מן הדברים שבכתב, מתוך הסתמכות על עטו, אשר ינחהו בטח. באופן כתיבתו נתבטאה אותה אופטימיות, שמקורה בשפע טבעי, בחדוה טבעית.

כה הכניס את היסוד האינטימי, – את השיחה במקום הכתיבה, את הרישום במקום התמונה, את ה’משהו' במקום השלם המשעמם. היה לו אומץ לב לצורות אכּסטראוואגאנטיות אלו, לכתיבה ‘לא רצינית’ זו, שרק כשרון גדול יכול להתיר לעצמו. כל זה משוה לדברים גוון רומנטי, משהו המעביר אותם מיד לספירה מובדלת, נגינתית. בחיות זו שבקולמוסו, ברסיסי לב אלה הנושרים שלא במכוון, שלא במדויק, נעשה אחד מיוצרי הסגנון המודרני, אחד המשחררים, שכבשו דרך ופינו דרך למרץ שיתגלה.

עודנו צעיר, כמעט מנסיונות העט הראשונים, קנה את סגנונו – הביא בטנאו ציצי־שדה קלועים בתוך צמחי נוי מעודנים, דיבר בלשון נוכח ונשא את אמרתו מעבר לנוכח. בזה הניב השוחק נרמזה צורת הפיליטון החדש, שלא הבדיל בין ‘הלכה’ ל’אגדה' – לא זה של פרישמן, שהיה ביסוד ניגונו פרי וינה, ולא זה של לווינסקי, שהיה פרי מסורת דרשנית יהודית. סגנון אפוריסטי זה מוצאו מניצשה. פובליציסטיקה והתבוננות פייטנית כרוכות בו כאחד, ואין קו מפסיק ביניהן. בזה היה, כאמור, הקושי, ואולם בזה כבש את הדור; הדור שהטה את אזנו לקצב פעמיו – שלא ויתר על סבך צערו גם מדי קללו אותו, ומדי העקרו מתוך מיצר תחומיו.

הוא, שהיה מן הראשונים תמיד לעשות מעשה – לבצר מקום לספרות, לקום ולעלות, להרנין את ירכתי כנרת – לא בא עם ‘שולחן ערוך’ מחמיר. ככל הדור ההוא, ירא לשים בסד רגלו. הלב רק יצא לחתימת־ירק, לקטעי ניגון, לרמזי שירה. – מה מאד ידע להבחין במעט שניתן לאדם! מה רחוק היה מלזלזל במנחת עני! מה ידע לחונן אשר נעזב מרבים! הוא לא הלך בגדולות, – לא. רק נקודות־משען חפץ, מקום שזוהר ראשון מטפטף ועולה. לבו דבק באשר לא קיבל צורה, באשר צמיחתו החלה – והניח לאחרים לברך על המוגמר. משוש עטו מאז להבליט לא רק את אלה שעשו והצליחו, את אלה שהיו, כי אם ביחוד את אלה שיכלו להיות. את כל יפיו הנפשי גילה בשרטוטי־דמות אלה המוזהרים חנינה, שהקדיש לכשרון שלא ביכר את פריו, שצמח ונבט ונבל בלא עת. עד לדמעות הביאוני שורותיו שכתב זה לא כבר על גונצר, זה שנצנץ בנעוריו רגע מעט וכבה בקדרות ברלין. עשרות הפורטרטים שהקדיש לאלה שדפקו ולא נענו, שצמאו לחזון והלכו מן העולם ונפשם ריקה – הייתי מוציא בספר מיוחד, כביטוי המקורי ביותר והמוסרי ביותר של רוחו המחוננת.

שמחה זו להבליט את הטוב בכל מקום שהוא מגלה אותו, להרנין את לב מישהו, להביא למישהו כף־נחת – מדת־חסידות זו היא הפתוס הנסתר שבנפשו, וממנה קרנים לכל מה שהוא עושה, לכל מה שהוא רושם, מדי ימלא לבו, בשורותיו המהירות והמזהירות!

 

[ב]    🔗

אשרטט עוד קוים מעטים מראשית הימים. אין צורך להוכיח, שהגידול כאן לא פסק, שהעיגול הלך ונתרחב – שגם בעצם הבטוי חלה התפתחות עצומה. אף־על־פי־כן, הוא מאלה שבאו במלוא צביונם, וגם מה שנתחדש נרמז בדברים משכבר. ההומור שנעשה קבוע יותר ועליז יותר, הלשון שנתלבלבה ונעשתה כפופה לו יותר, הראיה שנתחדדה ונעשתה מקיפה יותר: כל זה נעוץ כבר בראשיתו. בינתים נעשה אחד הפורטרטיסטים המצוינים, שכוחו לצור צורה בשנים־שלשה שרטוטים. בינתים נעשתה הכתיבה עצמה וירטואוזית מבחינה טבעיותה, פשטותה, שקיפותה. אין ספק, שיצר ז’נר אמנותי מיוחד בשיחותיו הססגוניות, – משהו דומה לפיליטון של פרישמן, אבל משוחרר יותר, נטול מסגרת יותר: ז’נר צרפתי בעצם, שרישומי היומן נהפכים בו מאליהם למסות קטנות, למעשי־אמנות קטנים. על סגולות אלה רמזתי בקטעים הקודמים, ואולם סגנון לא־מסוגנן, לא־עשוי זה ראוי להטעמה מיוחדה ולהדגמה מיוחדה. יש בו מן הכיבוש של לשון שצמחה מתוכה, מאליה.

כי ארכו הימים, רחבו אזורי הצמיחה ורחבו אזורי היניקה. בדרך נדודיו ארח לחברה עם פייטנים עזי־צעד כויטמן, שמעטים מן המשוררים בעלי־המקצוע הצליחו למסור בעברית את קצב חרוזיו הפנימי כמוהו, הפרוזאיקן; ובני לויתו היו אנשים תמימי־בית, כפטר רוֹזגר, אותו חסיד כפרי מהרי שטיירמרק, שבענוות שירתו קינא, ועוד יותר – ביושר חייו, באשר כל מה שראה מן הטוב שאינו רועש ואינו מפגין את עצמו – חפץ שישמש לנו דוגמה כאן, בצל מולדת. ודאי שנשא את נפשו כמאז אל אנשי־מדות, וגבורת אדם מאד יקרה בעיניו, אך ככל אשר עיניו הרבו לראות את עלבון הבריות, כן דבקה נפשו בחסידי־אדם, בפשוטי־אדם, באלה המהלכים כפופים עם הכפופים, ונותנים שכמם לשאת, בלי להיאבק עם האיתנים ובלי להעניק פני חמה – אבל בלי להסיח דעת מעוני אדם שגם במרחבו של עולם אין נקודה פנויה ממנו.

אכן, לא אכחד, כי בעונג מיוחד משהה אני את מבטי על ר' בנימין הצעיר, על אותו בחור מזבורוב, העוזב בן עשרים את קן ילדותו והולך לבירת אשכנז על מנת לכבוש את עולמו. עליזים היו צעדי־נוער אלה. דרכו לא היה דרך צעיר מישראל בימים ההם. הקו היה פשוט וכמעט ישר. לא, הוא לא היה איש הלבטים מעולם, ולא שהה שלא במקומו יותר מדי. החניה הממושכת ביותר בטרם חתר יום אחד אל חוף המולדת, היתה אשכנז. אשכנז של ראשית המאה בשגשוגה, בבטחונה. ברלין, ‘הקשת’, בריינין – אלה היו הנקודות הראשונות. זאת היתה אדמת־אביבו – מקום שביכר פירות ראשונים, הכרה ראשונה. לא יפלא, כי דבק בגיטה ודבק בניצשה; כי בהשתוקקו לאנשי גבורה, נמשך גם אחרי צלו של ביסמרק – אחרי הרוח אשר לא ינוע. אכן עם כל ההפראה שבאה מן החוץ, בלטה מיד ההכרה הישראלית – ההכרה שלא ההישגים חשובים, כי אם ההתנסות, ההתמודדות, הכוח לעמוד מול פני המערכה. בעד ‘הרצון לכוח’ והקסם האלילי האירו פניה המנחמים של שכינת ישראל.

ובמוקדם באה גם ההכרה הציונית, ובכל מלוא צלה האפילה הטרגיות שבנכר. אותה פגישה בשדות גרמניה עם ‘העבד’ יוליוס, שלימדו את הציונות כולה על רגל אחת – זה שבמוחו ה’גויי' השיג שיש דרך אחת, אחת, והיא: אל סלעי־יהודה – היתה אולי המכרעת בימים שקסמי־נכר גדולים משכוהו אף משכוהו. והיא, שאחר־כך, במטרופולין של אנגליה, הולידה את השורות הנעלות של ה’מונולוג' המלוהט כולו אהבת ישראל וארץ־ישראל, כתמצית ההויה, כיחידת ההויה. ודאי שתמצאו גילויים ציוניים עזי־בטוי רבים בשירה ובפרוזה העבריות מאותם הימים, ימי הצמיחה הראשונים, אבל כאן – מעין הזדעזעות ההכרה, מעין מכוַת ההכרה: ‘וכי יבוא אלי בני, צועני כאביו, וישאלני|: אבא, מפני מה אני נזוף למקום ומנודה לבריות? מפני מה לית דין ולית דיין? אבא, מפני מה אתום לגווֹע בתהום־השופכין של הכרכים הגדולים? מפני מה לא נתתם גאולה לארץ ולא כבשתם לכם קרקע־בתולה אחרת? – – ועניתיו אמרתי לו: הוי, בן פצעי! הוי, בן חבורתי! לא הציוניות אשמה ואף לא הארציות חטאה, כי אם היהודים, היהודים. – – – ואף את זקני תמרוט ואף אותי תעב תתעב ושקץ תשקץ, כי חרם אני. כי ארץ אין לי, כי ארץ לא הכינותי בשבילך’.

מי עוד הביע את הכאב, את הכרת החטא, הבעה ראשונית, אלמנטרית כזו?

אהב מאד את המשל, את הרמז, את הציטטה. ראה את הדברים וראה את צלם. על כן עקף אותם תמיד מאיזה דיסטנץ, כדי שלא להכשל בקטנות. ההתנגשות שאירעה אז במחננו, זו שעלתה לנו במחיר יקר כל כך, העלתה מאליה זכר היסטורי סמליי, ונמתח מאליו קו בין ‘רומא וירושלים’. וכיון שכל זה נמצא כבר מעורטל בסאטירה גאונית על־ידי שקספיר, הרי הוא בוחר לשון רמזים ערומה: מרצה ומתרגם את קטע החזיון, ומתאר את התרגשות האזרחים אחרי רצח יוליוס קיסר – ומתרגם כך, שהדברים מתחילים להאיר כאן באור מיוחד, באירוניה מיוחדה – בסמליות מחרידה: כמה ממיתה מאז ומעולם ה’כשרות' המצומצמת את הגדול! הברוטוסים לא מתו: באשר יגדל הארז, לא עוד ישקוט האזוב!

רשימה זו, שרובה תרגום ומיעוטה מקור – גם מי שקרא ושנה את שירת שקספיר, לא יקראנה בלי הזדעזעות פנימית עד כדי כך הוטל בה משהו מקוריי־עצמיי מצד המצטט. אכן, מלבד ברדיצ’בסקי, אין אצלנו אמן־ציטטה כמוהו. מצא תמצאו אצלנו מומחים לקפוץ בשמחה על פליטת־עט או להוציא בכונה חוליה מתוך פסוק, כדי להראות חריפות. אבל מה מעטים הם היודעים לגלות ולהבליט פסוק זה, שאור גנוז בו, שספר שלם לא נכתב אלא בגללו!

אנחנו מכירים כיום כולנו את עט החמודות שלו בדרכי פולמוס. מי עוד כמוהו יודע לרסק את המתנגד בלי קצף על השפתים, כי אם דוקא בלטיפת ניב ובנועם הגיון (דוגמה: מענהו לאברהם שרון באחת מחוברות ‘מאזנים’). אבל גם בימים ההם, כשהוא עומד עוד בקשרי־מלחמה עם ‘היהירים והקפדנים’ ולבו מר עליו כל כך עד שבעצמו נעשה לפעמים קפדן ויהיר, – אינו ‘נועץ חרב בבית־המדרש’. אין ה’חרב' תכשיט לו, שהשלום חותמו, ומעולם לא האמין שעתידה לצאת טובה לאיזה רעיון, אם היא כובשת אותו. לתורה זו של דורנו, שאנו שומעים אותה גם במחננו לעתים קרובות, הוא מתנגד מראשית הימים. חלקו לא היה בין אונסי־דעות מעולם.

ואין מזה להסיק, שהיה סופר־איסטניס ולא קינא להרצל ולא קינא לציון ולא זעק מרה כשהבחין ברוח הקטנה המשתלטת, בקטנות־ההשגה המתגברת. זכור קול הזעקה שהרים בראותו את תל־אביב, בראשית ימיה, בנויה בידי זרים. כמה נפשות עשה אז המשפט הסנסציוני לרעיון העבודה! אכן, גם בעצם הרתיחה הוא מזהיר מפני רתיחה יתרה, ובדבר רתת, הוא מכיר ש’אין אנו רוצים בהתכווצות והצטמקות וקטנות דמוחין', והוא גם מכיר שלא ב’טמפרטורה מכסימלית' יצמח משהו לתיקון האדם. כמה הוא מזדעזע, כל פעם שיצר החיקוי מביא אותנו לידי נטיעת תורות ומעשים, שאין בהם אלא כדי לערער קודם כל את עצמנו – שעצם קיומם בועלם מכוון כנגדנו. מבחינה זו אקטואליים ביותר דבריו הראשונים. בטרם תפרח תורת פלסתר זו, שהיא שהטילה את כל הזוהמה עתה בעולם, התקומם לה, הוקיע את נוולותה, את סכלותה, ולא חשש להקים כנגדו את הקנאים מזה ומזה.

כאיש השירה, לא ביקש פורמולה לאמת שלו. את כל פורמולה ירא כצמצום, כנעילת שער, והוא חפץ לראות את לב האדם בלבלובו הנצחי. מהותו האמתית אינה הפוליטיקה, ואפילו לא הטיפול בשאלה הערבית. ברגע של הארה גדולה כתב פעם דפים אחדים בשם ‘מגילת שגיון’ – מגילת־זעם כנגד חוזי־הזעם, אשר ‘שכחו חנות ורחם’. אותה שעה הוא פולט ‘דברי מינות’, שלא נשמעו כמותם מאז נכתבה שירת השטנה של יל"ג על נביאי ישראל. כנגד דברי האוונגליון על ‘ירושלים ההורגת את נביאיה’, הוא צווח בכל מרי לבו ומרי הכרתו: ‘לא! זוהי שגיאה יסודית: ירושלים לא הרגה את נביאיה, לא סקלה את השליחים אליה. ירושלים, היא בעצמה, טיפחה וגידלה בעוז וברתת את נביאיה ושלוחיה – מחרפיה ומחריביה…’

ככה העיז להטיח דברים כנגד היקר ביותר, בהכירו את הסכנה שב’מדת הדין', שבצדק המופשט – בהכירו שלא אלה יבנו את בית ישראל החדש, כי אם הידים החמות השוחקות – אלה ש’יעבדו את ה' בשמחה, יעבדו את ה' בהומור'.

ביטוי עצמו הראשון היה פולמוס זה עם אחד־העם. בין שהיה מפורש ובין שנרמז מכלל הדברים, היה מורגש ניגוד זה לתפיסה הפכחית, ה’אריתמטית' – להסתמכות על הנראה המצומצם, מבלי להביא בחשבון את ‘הסמוי מן העין’: את הנס. הזדעזעות זו מפני החשבון, מפני ההגיון העגום, חידדה את קולמוסו של הסופר המתחיל, והשגותיו על בעל ה’פירורים' הן מדברי־הבקורת החריפים ביותר, שנשמעו אצלנו מפי ציוני הרצלאי. גם כיום, עם קריאת הדפים השמחים האלה, אתה מופתע מבגרותם, מתוקף ההכרה הצעירה, מן הבטחון, הטבועים במימרות רהוטות אלה. אכן היה זה ר' בנימין בכל קסמי עטו הטובים!

החסיד דיבר כאן רתת – זה שיותר מכל ירא את המידה הקטנה, את הדברים ‘כמו שהם’; ירא את הישנותו של ליקוי דורות לא ידעו אמונה. ודיבר הציוני הנלהב, שיותר מכל חשש לשעה הגדולה הנושאת פלאות בקרבה, – שלא נחמיצנה, שלא נכתימנה בקטרוג, בזעף, בידענות עלובה. פתוס חיוני היה זה שהריע מתוך כל ניב שלו: אל תרגזו בדרך, אל תטשטשו את הקו הישר בדברי נרגנות ובדברי עמקנות. כל המאמרים הראשונים האלה – לא הקו הפוליטי העיקר בהם, כי אם החשש לפיזור הרצון, לפיזור הלב: החרדה פן יתנדפו העבים ולא ישאירו ברכה אחריהם.

זה היה יסוד התנגדותו לאחד־העם האנליטיקן, הבודק, המצנן – איבת החסיד למתנגד. לסניגורו של הרצל נעשה בעיקר, משום שבו הכיר את תכונת המנהיג, את הכוח להתמסר בלי תנאי, בלי היסוס, להסתער על הגורל. בקטעי־דברים אלה בא לידי גילוי מלא ניגוד יסודי של שני המחנות – של המאמינים והספקנים, של היוצאים ו’העומדים לצאת'. מכאן רוח השירה, ההשתוקקות לאגדה. מכאן הזלזול בחשבונות, בעקרונות. היתה זאת בגרות ממין מיוחד, הכרה ממין מיוחד: הכרה שלא הידיעה העיקר, כי אם שפע הלב, הבטחון שבלב; ההכרה שיש רק מדה אחת גדולה, והיא: מסירות־נפש.

נעים לנו, לאחר שהכרנוהו במתינותו המאוחרת, לראותו בעודנו צעיר: במלוא שמשו, במלוא התלהבותו, בצמאונו הראשון ליופי, לגבורה, לאדם אשר ישוה לאלהים, אשר ימלא עוז אלהים! זה הצמאון לגאות אדם, שבא מניצשה, וזאת התורה, שבאה מר' פנחס מקוריץ, שלא לבוז לאדם ושלא להתכחש גם לחולשותיו –בהרכב מלא־ניגודים זה היה קצב הדור, געגועיו על חידוש העולם, על היהודי ששוב הוכשר לקידוש השם.

יצרי משיאני להכניס גם לתוך מסגרת זו משהו על המבקר, אף־על־פי שלא יהיה בזה אלא משום רמז בלבד. מלאכה זו שלא עשה אותה קבע, היא עם זה קו קבוע בדמותו. בעצם היא צורך תמידי וניגון־לואי תמידי לו בכל דרכי מחשבתו. כי מהי אהבתו להרצות דברי אחרים באותה התפעלות, העושה אותם חלק משלו, אם לא כשרון־הגילוי ושמחת־הגילוי, שלא ניתנו אלא למבקר האמתי, וכלום לא טביעת ביטויו ועצמיותו העברית הן העושות אותו יורד לנכסי המצוטט? אכן מידה זו ראויה להדגשה מיוחדה. מקובל אצלנו, ששמחה מקלקלת את השורה, וכיון שאדם דבק בדברים, הריהו חשוד על מיעוט הבחנה, בעוד שדוקא היא, השמחה המלאה, מגלה, פותחת שער, ובלעדיה אין בכלל להבחין דבר; וכל מקום שאתה רואה סמיות־עין, בדוק ותמצא, כי האיבה היא שעירפלה את הראיה.

כיון שאין לי כאן עסק אלא במוקדם שביצירתו, לא אביא ראיה מכמה מעשי־אמנות בקורתיים קטנים המפוזרים ביומניו המאוחרים (כעין אותה העלאת דמויות חריפה מתוך רומניו של זולא, שיש בה משום הבלטה נוספת זו שלא הוכשר לה אלא האמן). אסתפק כאן בשורות מעטות על אימבר (‘יזכור’), הפועלות כגילוי בקורתי ומראות על התפקיד שהיה עלול למלאות בבקורת, אילו נתן לה מכוחו יותר; ואציין עוד את הרשימה ‘בהיר וטמיר’ – קביעת אופי וקביעת דמות של שני חזנים, משוררים בהיכל ישראל – מהם אחד שנגינתו ינקה כולה מזיוו של עולם, בעוד שצלילי משנהו משכו למעמקיו ומסתוריו. בהספידו אותם ויהיו לו השנים, השונים כל כך זה מזה, כשני ענפים מלבלבים לאילן אחד, ועל שניהם אשר מתו ‘מות ישרים’ ואיש לא נתן לב ‘ואף זכר לא היה להם’, קרא לאבל בפסוקים מאירים, הכוללים שירה וניתוח – מה שמציין כל השגה גדולה, כל בקורת שאינה פורמלית בלבד.

ראייה כפולה, סינתטית, זו, שאינה בשום פנים ראייה של פוליטיקן, היא המקרבת אותו אל האמן, וגם לולא כתב דברי חפץ פיוטיים (כ’ירושלים', זו האודה העצורה, הביישנית, כ’זבורוב, עיר מולדתי' עם המילודיות הצלולה שלה) היינו מעריכים את דברי הפובליציסטיקה שלו כגילויים נפשיים – לא כ’הלכות קבועות', כי אם כבירורים הדדיים לפני השומע ועם השומע, – ללא כל מחיצה בין הבמה ובין הקהל. מידתו זאת נתגלתה בבקורת, שמקוריותה, כמו בשאר דבריו האחרים, בזה, שגם היא מחוץ לסוג ולמעלה מן ה’סוג' שלה – ושהיא בחינת שירה ופירוש לשירה כאחת.

לא יפלא, כי היה עמיתו ואיש בריתו של ברנר בימי ההתעוררות ההם – כשנוסד ‘המעורר’ שמתוכו שמע הדור את צו גורלו ונשבע לו אמונים עד הסוף. ההתגלות העירומה שבפסוקים מתיזי ניצוצות אלה היתה יקרה אז מכל כתיבה מדוקדקת. כשאתה שב וקורא כיום ב’על הגבולין' את י"ג הרשימות, שנתפרסמו בשעתן ב’המעורר', פעמים אתה שואל את עצמך: מה כאן מן היסוד הברנרי, ומפני מה דבקו שנים אלה כל כך זה בזה. והרי, לכאורה, הכל כאן כה שונה מן הזעף ומן האירוניה ומן המרירות של בעל ‘מכאן ומכאן’! אכן היו אלה שני בודדים מישראל, שהבינו זה לזה, שהיו זקוקים זה לזה. היה זה בלי ספק גם הקסם שב’צועניות', שהיתה משותפת במדת־מה לשניהם – זו הבחילה בנימוסין ובדקדוקים שבחיצוניות. ונקל לשער, כמה שמח דוקא ברנר על ‘כתיבה חפשית’ זו, שאין אימת במה עליה, שאינה מכוונת אלא לקומץ חברים, מאוחדים בהכרה ובכאב. כלום לא זאת היתה גם הרוח השלטת בקונטרסים מסוערים אלה, שכל הטוב שבהם היה בזה, שהוקפד על כך על לא־תכנית, על לא־סימטריה, על לא־מסורת.

דוקא זה שבצדו של הריאליזם הברנרי, נשבה כאן רוח תום, רוח אגדה, העמיק את צבע ‘המעורר’. ברנר לא היה בעל ‘מרה שחורה’ לתיאבון, כפי שאהב זאת להדגיש. ההומור התלהט גם בו התלהטות־פתאום, אמנם רק לשעה קלה, אך בכוח רב. ואולם מטבעו היה להתרפק על מה שלא דמה לו: על כן נמשך אל שלום־עליכם ונמשך אל טשרניחובסקי. – דוקא הוא הכיר, כי היציאה האמתית מן הגלות לובשת רוח אפּית, המגלה מרחב לא־נודע, והוא מצוי בשתי פסיעות מן המיצר – מצוי בתוך המיצר עצמו, לכשהעין נעשית אחרת. ‘המעורר’ ליבב אותנו בהרכב ראיה זו, – בכוח לגלות את העולם ‘מאיגרא רמא ומבירא עמיקתא’ כאחד. על כן נרמזה לנו כאן, עם כל הכרת העוני, גם העתרת של ההויה. בזה הכשיר אותנו לנסיונות אשר קדמונו, לימד אותנו להתנער תמיד, להרגיש בכל מחנק את קרבת איגדראזיל, הלא הוא עץ־החיים.

ועל ‘איגדראזיל’ זה דברו־רננו בכלות־נפש קטעי ה’נצנים', ה’עלים', ה’עיונים', – שורות קצרות, נוצצות, שהתנשבו כעלים רטובים ברוח, ובעצם ההתנשבות חידשו, קראו; הרעיפו תקוה. זה היומן מכפר לוזשן, שהיה צריך להיות ‘ספר החיים’, ספר הפלאות שהתרחשו בשדה, בגן, באורווה – סיפר על ההתחלה, הודיע שיש לעולם זה שארית טובה. מי שקרא אז את קטע היומן על פזור הזבל, הרגיש כי אורו עיני הדור, כי נעשה בבת־אחת ריוח בעולם.

בזה השלים את צורת ‘המעורר’, שהטיל חריפות רומנטית בקדרות דפיו – שנשא התלהבות במקום פסיכולוגיה, שכרון במקום ניתוח, ועם זה סיער ערכין והרגיז יצרים וטלטל את הלבבות כגל שנתלש מתהומו ונזרק אל חופים נשאים.

לא היה זה אולי קו מסוים ולא פתרון מסוים. אכן היה זה הדור, שהודיע על בואו ברננה היתה זאת רוח מסערת, עוקרת, מתקוממת לכל אמת מדלדלת ולכל צדקות נושאת חרב בין ירכותיה…

 

לדמותו    🔗

השם יהושע רַדלר משך את העין עוד בכתבו (באחד מ’לוחות אחיאסף') את השגותיו על אחד העם. לאחד העם היה קסם הסגנון, היה קסם המחשבה. והוא היה מקובל עלינו – גם על אלה ש’דרכיהם לא היו דרכיו'. בכל־זאת היה ניכר מיד, שזה הצעיר האלמוני ימשוך לבבות בקסם משלו. היתה זאת הרגשת השירה, הנעורים, גם ההעזה החסידית, בצירוף איזה רוך חדש, שהיתה מלבבת. לא היה זה כוח, כי אם אולי היה החן, – חן זה שגליציה הביאה עמה; זה ההומור, שלא היה דומה להומור שלנו יהודי רוסיה. כיום אתה מבחין כמעט בכל אחד מחבורה זו הומור מיוחד זה, נפשיות מיוחדת זו. מלבבת היתה אפילו הקוריוזיות הזאת, שחותם מיוחד היה טבוע עליה – משהו שהובא בו מאהלי ישראל שבארץ מכורתה.

אולי קוריוזיות מופלאה זו היא שמשכה גם את ברנר, איש הזעף והחיוך העצור. אל הנעימה הטראגית, שעלתה מן ‘המעורר’, נצטרפה התלהבות זו של ר' בנימין, שהכריזה על החדש, שתבעה את החדש. ר' בנימין, כטובים שבסופרי גליציה, הראה כי דוקא בלבוש יהודי, בתום יהודי, מנצנץ האור המודרני, שפירושו: חזון והגשמה כאחד.

באופק חיינו כאן, עמוק בה במידה שלא היה רחב בימים ההם, הופיע לי תמיד ככוכב־ידידות, וכל כמה שהרבה לעשות לספרות העברית מימי ‘המעורר’ ולפניו, ועמד לספרות הארץ, מימי כנרת, שהודיע עליה בשורות רוננות, כפייטן, כמבשר, ועד הספרים שכתב והמאספים שערך, הנה לי היה מן המלבב ביותר, מן המקורי ביותר באיש – עצם דמותו, עצם ניבו. זה השם החביב ר' בנימין – היה והנו עד היום לי השם הלבבי ביותר. הוא סימל לנו תמיד לא רק אדם קרוב, דורש טוב, נושא חדוה, כי אם תום וחכמה, ידיעת האדם והבנת האדם, רוחב דעת ורוחב בינה – היה אחד מאלה, ש’בעצם היותם', בלבם הטוב, באזנם הטובה, הם משקים את האויר על סביבם צמאון ליצירה, בטחון ביצירה.

מתוך אותה חבורה טובה של א. ד. גורדון ורופין, ברנר ואהרונוביץ, שעמה הופיע ועמה התהלך, נבדל בקורטוב בוהמיות פייטנית, בדיחות־דעת פייטנית, אם גם לא בלא קנאות נלהבת, כשהשעה היתה צריכה לכך (נזכור לדוגמה את הפולמוס על העבודה העברית בבנין). ואף שהפיליטוניסטן (בחן המיוחד שבמושג זה) הגיע בו לעתים קרובות לידי התגלמות מיוחדה, עמד כהוגה ועמד כלוחם על כל ערכי חיינו החדשים. היה שותף לעושים ושותף להוגים. חי את מלוא חיי הישוב, ולא הפקיר מפעלים, לא הפקיר רעיונות, שעליהם נתן את חייו מעצם ימי נעוריו. ארץ־ישראל לא היתה בחייו דבר שבמקרה, משהו שבא מאליו – שאפשר היה שלא יבוא. בכל סגולות נפשו, באמונתו, באהבתו, היה האיש שנוצר להתערות כאן – היה החומר שממנו קורצו הראשונים.

מאוהב בספרות עוד מימי ‘הקשת’, ו’המעורר', עשה מה שעשה במסירות־נפש חלוצית, בשמחה רומנטית, בלי היסוסים. לא גרס את ‘חישוביו המבוססים’ של אחד העם, והעדיף עליהם את מרירותו הלוהטת של ברנר; הכיר, שהרצל הוא האדם המבוקש, הלב המבוקש, באשר לא האמין אלא בשפע, באמונת חסידים, בדביקות גדולה, שרק בכוחם למשוך קרובים ורחוקים – להזיז את הסלע ממקומו. כן יש גם שהתרפק על ‘ההרפתקני’ – על המוזר, המופלא. כלום היה אימבר משוררו? אבל משך אותו האדם ההולך ‘לקראת נחשים’, זה הקול המדברי, החש מרחוק את המעינות ההומים, ואף אם פוסח אחר־כך עליהם.

את מהותו שיערתי עוד בהופיעו ב’המעורר', הכרתי בו את האדם שאינו מרותק להגיון הקטן – שעינו תקועה בערפלי מרחקים. בעצם סגנונו הבחנתי את הכמיהה לפלאות. היה זה סגנון, שהתיז ניצוצות כנהלולים כחולים, שביקש רעיון לא שערוהו. פעמים קשה היה לדעת, מה מבקש האיש – אבל היה ברור, שהוא רוצה להעקר מן השממה, מצרוּת־השטח. שהוא שוקק לאנשי־קומה. על כן הלך ללמוד את סוד הזבל. על כן דבק ראשונה אצלנו בתורת הגיבורים של קרלייל, ויש שנמשך גם אחרי קסמיהם המסופקים של הביסמרקים. היה בכך משום ערגה רומאנטית, שעוררה את תמהונו ואי־רצונו של ברנר, אבל עורך ‘המעורר’ לא נעל את שעריו גם בפני דברים תמוהים אלה. ידוע ידע, שיש לו עסק בכל זאת עם בנם של רחמנים בני רחמנים, – ששמשו היא אחרת, חופיו אחרים, ועדיין לא מצא במה למלא את החלל שבמבואי יומו העולה.

בו קשורים פלאי המולדת הראשונים. זכורים לי הטיולים בשעות השקיעה משרונה לתל־אביב. מן השדות הכחולים עלה שקט, לא ידענוהו עד אז – עלו שעיפי האושר של הארץ שזכינו בה, וטרם תעלה עליהם עב ככף יד איש. שדות־השרון ההם! דומה שגם להם היה אותו צבע כחול, עמוק, רוה, טלול־ערב. חלל העולם שוב לא היה ריק. וכל הבאות היו שטוחות בשדות ההם שהאדימו באודם ילדותי. העולם עצמו הן היה אז צעיר עדיין – צעיר…

 

מזְבּוֹרוּב עד כנרת    🔗

בימים, שהייתי עומד בעריכת ‘מאזנים’ – ימים מעוטי שמחה ורבי דאגה, שהרי רצוני היה תמיד גדול מיכולתי, וכל יגיעי לא עמד לי, אלא לכסות איך שהוא על הדלות – הופתעתי יום אחד על ידי ר' בנימין, ידיד הירחון ועוזרו הנאמן, ששלח לי את פרקי ‘זבורוב’ הראשונים. מלבד החן הנסוך על כתבו של ר' בנימין בכלל, נעשה לי ברור, מיד, שאני יכול בפרקים צוחקים ולבביים אלה לצאת בלי היסוס ידי חובת סיפור – מין דבר שהיה כמעט תמיד חסר בילקוטו של העורך. היתה זאת גם שמחה על הצלחת ידיד, שהביא בפרקים אלו לידי גילוי בולט כל־כך את יקרות כשרונו, את קסמי־סגנונו – הביא לידי גילוי את המשורר, שהיה נחבא אל כליו כל הימים, ולא היה מנצנץ אלא בירכתי יצירתו, פורץ שלא במתכוון ברגעים של התעוררות מיוחדה וחוזר מתוך ביישנות הנטועה בזה האיש השש בגווניו אל מחבואיו.

גם ב’זבורוב' שלו אך החל, וכבר פסק, לא הועילו מכתבי המעודדים, גם מה שדיברתי בשבחם בפומבי, להחזיר את הכותב אל הנושא היקר. יש לה לבת־שירתו של ר' בנימין קפריסות משלה, והיא אוהבת לשרך את דרכיה, ללכת אל אשר ישאנה הרוח. אין היא עושה את ישיבתה קבע, והיא נוטה מעצמה ושבה אל עצמה חליפות. אף על פי כן התחזק האיש, ולבקשת המערכת החדשה עמד וכתב עוד שני פרקים חמודים, ואף שלא היה בהם מן האור ומן הבליטה של דמויות אבא ואמא, הצטיינו בכל מעלות הביטוי ומקוריותו, שבהן ניכר גם בעודנו טירון – ביחוד, בדברים שפירסם ב’המעורר' – האכסניה לדברי־לב אינטימיים, בלתי רשמיים, בלתי מגוהצים. ואמנם לא לחינם זוכר הכותב אכסניה זו וזוכר את עורכה תמיד מתוך אהבה וכליון־נפש: רק לאורו של עורך כברנר היה עשוי לצמוח, להיות מה שהנו, בלי להתכחש לעצמו.

עצם מהותו היתה מלכתחילה השיחה בת־החורין, השמחה לזכור, לספר. ודאי, שאינו נובליסטן להלכה. הסיפור מחייב התרכזו כל החושים, מחייב מכחול אחר, שפופרת־צבעים אחרת. אבל יש לו שמחת הסיפור, – משהו מן ההתעוררות החסידית להעלות דמויות. לא אנשי־מידות, כי אם בעלי מידות. הוא מספר בהומור דק, הומור יהודי, על שפע הפנים, שאורו נופל על הדיוקן מבחוץ. הוא יודע להבליט את התמצית, את המהות – את נפש־האדם. עם זה אינו מופשט, כי אם נאחז גם בגופי הדברים. זאת העיר זבורוב אינה מושג מופשט כל עיקר. יש לה דמות הגוף, יש לה סימני היכר. את אביו ואמו תיאר כך, שהיו לקורא סמלי ישראל – ענוים וצנועים, ועם זה חן אדם להם וגובה להם משלהם, לא תחליפם באחרים. הם גדלו מתוך מסורת יהודית, ינקו מתוך שרשי־דורות. האם, זו שנשאה בסבל ביתה ובסבל בתה שנתאלמנה באביב ימיה – ועינה הערה היתה צופיה כל הימים יחד עם חנות הקמח שלה גם את חנות האריגים של בתה – היא דמות גדולה, דמות־אם ודמות אשה נבחרת. גם שתי החנויות עצמן – קוניהן, מראיהן, משאן־ומתנן – תוארו בצבעים לא־יישכחו. אנו נושמים את אוירן, נושמים את אוירה של זבורוב כולה, בתי מגוריה ובתי מדרשותיה, מתוכם צמח זה האיש, אשר לבו ייחם, כי יזכור את הימים שהסתופף בחצרותיהם.

מהי זבורוב? מה היתה לא רק לילד, ל’טלה הקטן', שספג את אורה, את ירק דשאה, את זיו הנהר סטריפא – שחי בה לתומו והסתכל לתומו באנשיה, במראותיה? מגמת הספר היא – כמובן, שלא מדעת המחבר, המתרפק קודם כל על מראות ילדותו וחוזר ונהנה מזיוה – להשיב על שאלה זו: במה קסמה לו פינת ארץ זו, שלא הצטיינה, לכאורה, באנשים יוצאים מגדר הרגיל – שאפילו ה’רבי' שלה, ר' מאיר’ל לא היה כלפי־חוץ אדם בעל שעור קומה, לא הפליא לעשות ולא הרנין במנהגיו. אבל דומה שדוקא אור שוקט זה, אורח חיים שגור זה – איזו ענוה שבמשיכת עול־החיים, המשיך חוט של חן על עיר־המולדת. המופלאה שבבריותיה היתה האם ‘הגבוהה, המרוכזת, הרצינית, המקפידה על כל רגע שלא יבוזבז לבטלה’ – והיא ששימשה סמל לבנה, אולי דוקא משום שרגעי החלום וההזיה יקרו לו מכל הדברים שתועלת של ממש בצדם. היא, שהיתה ‘שונאת דברים בטלים, שונאת התהדרות ודברי מליצה’, שחיתה כל הימים מתוך הכרה – ובלי מרירות – ‘שהיא צריכה להיות אחרת, לא ליהנות כאחרים ולא להתקנא באחרים’ – היתה לו סמל אשה עבריה, סמל אדם ביקר.

כל כמה, שעל הספר כולו משוך חן של שיחה ללא התלהבות, ללא רגשנות, מורגשת השמחה לספר ולשוב ולספר במעלות האם, ומיטב שבחיה בעיניו ש’להטה מבפנים ולא מבחוץ'… היש משהו קדוש בזכרוננו מזכרון האם?

אבל גם זכר האב, שהיה ‘אחד התמים־התמימים, יהודי בלי דיפלומטיה’, יקר לו מאוד – יקר בשל תמימותו, בשל פשטותו. האם היתה ‘אשת החיל’ והוא נחבא אל צלה. לא הלך בגדולות, לא חפץ במופלא. טול מכאן כל ברק חיצוני. הבן עצמו עומד ומעיד: ‘אנו עומדים פה בתיאור קוים רגילים, שאינם יוצאים מן הכלל’. אבל ל’קוים רגילים' אלה קסם משלהם. האב היה עובד את אלוהיו בפשטות, ‘מתפלל בלחש, בלי תנועות הגוף’, אבל קבע עתים לתורה כלמסחר – ואף שהאם התבלטה יותר במרץ, בחכמה, היה גם הוא נאמן לנפשו, נאמן לארחות חייו. אהב לקרוא את ‘דברי הימים’ של נ. ס. ב’הצפירה' ונתפעל מ’דברי ימי עולם של קלמן שולמאן, ואפילו מ’לא נחת ביעקב' של מנדלי; אף שהעיקר, כמובן, היה דף גמרא, ומפרשיה היו לחם חוקו.

‘בהתקרבו אל השמונים – מספר הבן מתוך חיבה ובדיחות הדעת – אמר לוותר על ה’תוספות’ ולהסתפק בדף גמרא ורש"י פשוט, אך לא יכול לעמוד כנגד יצרו. ‘מה אעשה, טען כמתנצל, אם ה’תוספות’ דוקר את העינים'. – – – ברם, קו היסוד בו היה בענות ישרים, בהיעדר כל התבלטות, כל רומנטיקה, כזבורוב בכלל – חוץ, כמובן, מבית הכנסת הגדול שלה, שחינו לא דהה בזכרון המחבר גם לאחר שראה היכלי תפארת רבים ברחבי העולם. ברם, יש גם בפרקים אלה רמזי דמויות מפיקות נוגה, כאותו חיימ’קה כ”ץ, ‘הציוני הראשון’, שהקדים לראות עוד לפני החוזה הגדול, ובעוד השלוה נסוכה על משכנות ישראל, צפה את השואה המתרגשת לבוא.

בחור נפלא זה מת בדמי נעוריו, ועליו יספר משוררה של זבורוב, לא כמנהגו בספר זה, מתוך אהבה וכליון נפש בלתי מרוסנים. מיד ניכר שזה היה האיש, שהדליק ראשונה לפניו את האבוקה הגדולה – את ההכרה בגורל האומה, שהיתה בימים ההם נחלת מעטים כל כך.

ספר זה אין לו, לפי דברי ההתנצלות של מחברו, תביעות גדולות, תפקידים גדולים. אין המגמה כאן מצבת־זכרון לעדה יהודית על היקף ההוי שלה, כ’בימים ההם' של מנדלי וכיוצא בו. מחברנו נוקט, מאז הכרנוהו ב’המעורר', סגנון של אדם מישראל, הרושם לעצמו, בלי פריטנזיות ובלי ‘יריעות רחבות’, דברים שבלב, משוחח מה שנראה לו ראוי להשמע, וקודם כל מכוון את הדברים לנפשו. בנוח עליו הרוח יחבר, ומנהגו להפסיק כשהרוח שוקעת או מושכת אותו לצד אחר. ורק שנעימה אחת, זו המיוחדה לו, רק לו, היא שעל פיה אנו מכירים אותו – הלא היא זו של ר' בנימין; זה שפעמים הוא שומע את צלצל־כנפיו, והוא מתחטא לפנינו, ורגע משנהו הוא שוב אותו איש, היודע כי לא כשרון הכתיבה מעלה את ערך האדם, כי אם כשרון נפשו, כוחו למעשים טובים, שרק הם מצטרפים למחשבות טובות.

את הפרקים הגדולים הראשונים הפסיק. ב’ריפובליקה הקטנה' אינו מעצב עוד דמויות מלאות־אור, כאלה של אבא ואמא, או כחיימ’קה כ"ץ, ואפילו סתם דיוקנאות רבי־משמעות, כמשכילי זבורוב ורופאיה, שעמהם אתה עומד על פרשת דרכיה של התקופה. את לבו מושך כאן ‘המקום זבורוב על רחובותיו, סמטאותיו, ככר־השוק הרחב’, ‘האוכלוסיה המגוונת קצת’, המצטרפת מיהודים, פולנים, רוסינים – מקום ‘בלי תמיהות ובלי תהיות’. הוה אומר: סתם רשמי חיים, – עשרים שנות חייו הראשונות. אין כאן מסגרת. אין תכנית. אבל יש קרקע, אויר, – כאן למד, צמח, כאן התכשר לחייו הבאים, והוא מכיר, שגם ‘בצאתו את זבורוב – זבורוב לא הרפתה ממנו. היא יצאה אתו. בכל מקום שגלה – זבורוב גלתה אתו’. כל אבטוביוגרפיה, מבחינה נפשית, מסתיימת לאחר עשרים שנות החיים הראשונות, אף על פי שרק אז היא מתחילה – לאחרים.

עד בואו ללונדון ופגישתו עם ברנר, הוא, כנראה, שרוי בלא ריע, שיהיה לו עולם מלא. חברו הגדול הוא בית המדרש הגדול. חבריו הם הספרים. על החיבה לספר מסופר בפרק הנאה על ‘מבצע אלול’. זוהי ‘תנועת הנוער’ שבזבורוב, שתכליתה לבצר מקום בבית המדרש לספר. עם פעולה זו ‘הלבבות הומים שירה’. הימנון כאן לאוצר הספרים שבקלויז סטריטין, או בזה של ר' מאיר’ל, שבנו זמם את המפעל הגדול של רכישת ש"ס וילנאי. והכותב מציין בהתפעלות וגאוה, ש’המבצע הצליח על כל הקו'… לא בלי המית לב הוא זוכר גם את בית ר' מאיר’ל. חסידיו היו אהובים על המחבר, באשר היו אנשים כלבבו: ‘ענווים, פשוטים, תמימים’. בהזכירו את הבית תנצנץ רגע דמות הרבנית, אשה יפת־תואר, שבאה מיאסי אשר ברומניה, וזיו־אצילות לה, ומשהו שבנפש שקסם לנער, אף אם, כנראה, לא כחנה’לי הקטנה, אחות חבריו, שהיתה לעתים ניגשת אל השולחן, שאליו ישבה החבורה, ‘נשענה בזרועה אחת עליו, כשהיא ישובה קצת אלכסונית, העמידה עינים גדולות, תמהות, בוערות, מאזינה ומקשבת’… ‘משנתחדש הלימוד, מיד קמה ממושבה וחזרה ויצאה בדומיה כלעומת שבאה בדומיה’…

יתכן, שעל חנה’לי זו היה לכותב עוד מה להוסיף, ואף שאין זה ‘מבצע אלול’ של הספר, אולי היה כדאי להאריך במקום שהמחבר מקצר.

ברם, בפרשה זו של בחרותו המחבר בכלל ‘תני ושייר’.

כל מקום שיהושע נתקל באדם קרוב ללבו, מפרשיו, מפרשי עצמו, מתמלאים רוח. איש־רעים הוא, ויש לו חוש להריח אנשים בעלי צורה – אלה שקירבתם יפה לו, יפה לנפשו, אף לכשרונו. הוא נמנה עם אותם הסופרים, שהכרח להם לכוון את דבריהם ללב קרוב.

פגישתו עם ברנר היא תאריך גדול בחייו. קדמו לה אחרים: בריינין, ד"ר מלץ, ‘איש תפארת ורב בינה’, כפי שהמחבר מעיד עליו, והוא גם אביה של יהודית, בת יחידה זו שעבדה בבנין ביתו, ושעליה, ש’דעך נרה' זה כבר, הוא מתאבל עד עתה – מתאבל על האי שופרא, ש’עד עתה לא ידע, כי היתה כה יקרה לו'…

ברם, המאורע הגדול בחייו היה ברנר. לא ‘איש תפארת’, אולי, אך אותו הלב הגדול, שהאיר כשמש את נעוריו. בקרבתו באה עצמיותו למלוא ביטויה, אף שהאדם היה אחר, ונשא הרי מחשכים על גבו. ברם, האור היה שופע על סביביו, בה במידה שאת הכאב שמר לעצמו.

אנחנו לא נתפלא, שברנר נקשר אל האיש השונה כל כך ממנו ושעוד במכתבו הראשון אליו, פולט הוא, הרחוק כל כך מסנטימנטליות, את הדברים: ‘אותך לא אשכח גם בשכבי גוסס על מטתי האחרונה’… את לב ברנר לקחה לא רק מקוריות ניבו, לקחו חיפושיו בתחומים זרים לו – אולי הבחין יותר מאחרים, שבכל הזרות הזאת הוא דמות אנושית, עברית, ציונית מובהקת.

תקופת ‘המעורר’ היתה למחברנו תור העלומים, ימי הפריחה. ואם מוזר, ששני אלה כרתו ברית ונשאו לדור את ההתלהבות לתרבות עברית, לעמידה עברית בקונטרסים דקים אלה – הנה לא יפלא, שר' בנימין חזק ממגעו של האיש זעום העפעפים', חזק עם נסיונותיו של עטו ב’המעורר'. קונטרסים אלה, שגם ברדיצ’בסקי, שופמן, חזקו, ‘עשו כנף’ בהם, היו לאיש זבורוב המקום, שבו דבר לא עמד לשטן לו, וכל כמה שברנר לא הסכים לכמה מדעותיו, הלך שבי אחרי האיש, אחרי הקסם שבביטוי שלו. בביטוי זה חרש ר' בנימין, שבא מ’שדות אחרים', חלקה משלו. וכבר אז נסתמנה הדמות המוכרת, שהיא חטיבה בפני עצמה, ושהיא בולטת גם כשהכתיבה הארעית זוממת לטשטש אותה.

הוא כאן משוררה לא רק של זבורוב בלבד, כי אם של הלחלוחית הקרקעית, ששמה נעורים. משמעה של פרשת ברנר הוא תום הימים הראשונים. כאלה הם גם ימי כנרת. רישומים של עלית תימן. ימי התהוות. בעטו המהיר, הטבול רסיסי נפש, יספר, וגם הנפשיות עצמה טבולה שחוק משיב נפש; הוא מציג נקודות אור לימים, לרגעים, לאישים. כמה חן ברישומה של דמות שרה מלכין, בדמויות אחרות. הטל של הימים ההם, של הפלאים ההם, לא יבש. הצבעים לא דהו. פעמים הוא מחיה את סיפורו בקורטוב קונדסות. אוהב הוא קצת משחק ילדותי, קוריוזים משכבר הימים. אוהב קצת את הלעג לעצמו, לתמימותו. כה טוב לזכור, שלא היינו אז חכמים יותר מדי, זהירים יותר מדי, ואין זה גורע כל עיקר אם היינו קצת מגוחכים לפעמים…

גם בספר זה, עם כל החשיבות שבתוכן, ראש קסמיו הוא ההומור הצלול, אמנות ההרצאה שאין דומה לה. זאת הנשימה הקלה, הפסיעה הקלה, הפסוק הנפסק, הנעקר ממקומו ואינו נתקל באבני נגף, חזרות אלה הדומות לקידות חן, – כל זה מגלה סופר מודרני, קולמוס חי, רוח דינמית. אין זאת הבעה חיננית בלבד, כי אם איזו פשטות שבאמירה, איזו ענוות ניב, שיותר משיש בה משום קוקטיות, משום התחטאות, יש בה משום הסברת פנים –משום חיוך שבדיבור, שמשמעו האמיתי הוא להמנע גם בדברו על היקר ביותר מכובד ראש מיותר, מכובד ניב מטיל אימה.

ההומור המיוחד של ר' בנימין, – דומני, לא רבים עמדו על טיבו. חכמת ניב זו, שהיא יותר מסתם בדיחות־הדעת – שמחלחלת בה עצבות נסתרה, הכרה שכל כמה שהכשרון הוא חשוב מאד, שהשירה היא יקרת־ערך ויקרת מציאות מאד, – הרי החשיבות האמיתית היא בנדיבות האדם, שהיא המעלה גם את הכשרון, עושה את השירה עצמה כלי־שרת לה.

ביד אוהבת מקרבת זו לא רק דמויות אבא ואמא, ברנר ושרה מלכין, – כי אם גם אותו סנדר השו"ב, אחד הזקנים שרק זבורוב בורכה בהם – זה שהרבה כחול ימים ושמר על חיוניותו על פוריותו עד מאה ולמעלה ממאה והשאיר אחריו אוכלוסיה שלמה של ‘זבורוב בתוך זבורוב’ – בכמה הומור, בכמה חיבה, העלה הכותב דג־פלאים זה במכמורת של זכרונותיו.

הוי, זה ‘הטלה הפעוט’ ששמר יקרות־חיים אלה עד השעה האדמומית של היום הנוטה לערוב, בורך בשפע שבלב. מתנת־נפשו ומתנת־עטו היקרה ביותר הוא זה ההומור, – עדי־הזהב של כל כשרון אמיתי, של כל רוח שלא הוגשה לנחושתים.