עם פטירתו של יהודה שטיינברג פירסמתי את מאמרי הראשון עליו בשבועון האידי ‘דאס יודישע פאלק’, והוא ששימש יסוד למאמר הגדול שבא בראש ההוצאה של כתביו (הוצאת ‘מוריה’). המאמר בשינויים קטנים נתפרסם אחר כך בסידרת הספרים מיסודו של ישראל מץ (בעריכתו של צבי שרפשטיין). את העובדות העיקריות מתולדותיו מסרה לי אלמנת הסופר. את השאר השלמתי לפי זכרונותיו של שטיינברג עצמו, ששמעתי מפיו.
הזכרונות על חיינו בליאובה נתפרסמו ראשונה ב’הפועל הצעיר' במלאת עשרים שנה למותו.
כמעט בהיסח-הדעת בא לנו יהודה שטיינברג. כצמח חבוי בסתר יער נתגלה פתאום בספרותנו, מבלי אשר פלל איש, שכשרון מצוין כזה הולך ומתפתח לו בחשאי באחת מעירותיה של בּסרבּיה. הספר הקטן ‘בעיר וביער’ הוּטל כצרור פרחים חיים לתוך ספרותנו. חיי-הכפר התמימים, בעלי-החיים שבבית ובשדה, העופות והצמחים, שהיו כל כך רחוקים מאתנו, פתחו פיהם וידברו אלינו בלשונם, בלשון זו, שלא היינו נזקקים לה זה כמה. ועם זה היה כולו כתוב ברוּחנו, ברוח קרובה ומובנה לנו – במזיגה נעימה של חריפות תלמודית ותמימותה של האגדה. הכל עמדו משתוממים לכשרון העברי המקורי הזה, ופה אחד הביעו את תהלתו וינבאו לו גדולות בעתיד. לא היו ימים מועטים ושטיינברג נותן לנו ספר שני – שיחות ואגדות לילדים, המצטיינות גם הן במקוריותן ובסגנונן העברי העשיר. עוד שנה אחת או שנתים – והנה שטיינברג המספּר, הכותב אידיליות נחמדות מחיי העיירות הקטנות ונוֹבילוֹת חריפות, בעל שיחות החסידים, המלאוֹת רעיונות עמוקים וכתוּבות בסגנון חי ומבריק – והמורה הבסרבי הצנוע נעשה במשך עת קצרה לאחד מן הסופרים העברים המפורסמים והחביבים ביותר על הקהל העברי.
אך זמן פריחתו של כשרון מבורך זה היה קצר כל כך. בימיו האחרונים של שטיינברג שמו הולך ופוחת ואינו מושך אליו בכחו עוד את כל הלבבות, כמקודם. שנתים לפני מותו הוא עוסק כמעט רק בספרי-חנוך ובכתיבת כתבות ופיליטונים בשביל כתבי-העת האמריקאיים. רק זעיר שם עוד מבהיק ניצוץ מכשרונו המצוין של שטיינברג הקודם בנובילה או בשיחת-ילדים – עד שמגיעה אלינו הבשורה המחרידה על מחלתו הנוראה, ואחריה על מותו קודם זמנו.
כיצד אירע הדבר, שלכשרון מקורי כזה, שהיה בימים הראשונים כמעין המתגבר, נסתמו במשך זמן קצר כזה צנורות השפע, לאחר שהספיק לתת לנו רק חלק קטן מכפי יכלתו? צמח בריא זה, – למה נזרקה בו הכמישה קודם זמנו כל כך? על שאלות אלו אין לך תשובה יותר מספקת מהרצאת חייו של שטיינברג עצמם. חיים אלו, גם בלי הטעמה מיוחדת, משיבים על הכל, – ו’פירוש המלות' מיותר לגמרי.
[א] 🔗
מיתתו של שטיינברג באה לו באודיסה, באותו הכרך הגדול, שימים רבים-רבים בחייו נשא אליו את נפשו בגעגועים גדולים כל-כך ושקללהו אחר כך בודאי לא פעם, כשהיה שוכב על מטת חליו, כלוא בדירתו הצרה, מעונה בחליו וכואב את כאביו, שרק המות יכול לשים קץ להם. אך כל ימי חייו ישב שטיינברג בעירותיה הקטנות והרחוקות מן הישוב של בסרביה, – של אותה הפנה הנדחה, שהיתה במשך ימים רבים מפורסמת ברוסיה בתור ארץ החוכרים המגושמים וקן עם-הארציות, ושנתנה לנו בימים האחרונים בכל זאת שני כשרונות מצוינים כיהודה שטיינברג וש. בן-ציון.
בסרביה היא עכשיו אחת הפנות המוּעטות שברוסיה, שרוח ילדות ותמימות עדיין מרחפת על פני הרי-שמשה הירוקים, שכרמי ברכה משחירים עליהם ככתמים כהים על מרבדים בהירים, והוא אגדי עדיין מוצנע בתוך עמקיה העזובים והנשכחים; במקום שאתה תועה שעות מרובות בין עשבות-פרחים וירקות, עד שתירט לך הדרך לברכת מים לא-צפויה, המקלחת לה בחשאי בלא-דרך ואובדת בתוך שפע ירוק זה. זוהי ארץ העדרים הגדולים, הרועים להם בטח על פני ערבות הדשא הרחבות ועל ידם רובצים להם כלבים פראים מגודלי שער ומנמנמים, ועומדים נשענים על גבי מקלותיהם הארוכים רועים רמי-קומה ושזופי-פנים, אשר נגוניהם המולדביים העצובים והמתוקים נתמזגו זה מאות שנה בתוך נגוני החסידים הקדומים ביותר. ויש אשר בלכתך יחידי ביום מעונן למחצה בשדה הרחב בשעה שהאילנות והעשבים הירוקים-כהים עומדים בלי נוע כחטובי-שיש והרחק-הרחק רוכב לו פרש יחידי, טובע חציו בים הירקות, וצלילים אלגיים בודדים ומקוּטעים של שירת-עם נשאים ממנו ותועים עיפים ועגומים במרחב, – אז יש אשר תאמין, כי עוד חי אתה בתקופת הקדומים הנאה, עת עמים חפשיים ופראים ישבו בארץ הזאת, אשר נחשבה אז לקצה גבול העולם המזרחי התרבותי…
מראות הטבע היפים והצנועים שבבסרביה השפיעו השפעה גדולה על רוח שטיינברג. ריח שדותיה עולה מכל סיפוריו לילדים ואגדותיו, ותמונות חייה הכפריים מותחים חוט של חן מיוחד על כל מה שכתב.
יהודה שטיינברג נולד בשנת 1863 בעיירה קטנה שבבסרביה, בליפקאני. בית אביו עמד פרוש ונבדל מחוץ לעיר, על שפתו של הפרוּט, החוצה לו דרכו באדמה הרכה והשחורה שבין הרי בסרביה ובין רומניה. אביו של שטיינברג היה חסיד סאדיגוּרי נלהב וקנאי. אך ימי ילדותו של שטיינברג עברו עליו קלים ונעימים בבית אביו, שאמנם שמר על הילד מכל השפעה מזיקה, אך נפשו היתה קשורה בנפש הנער שהצטיין בכשרונותיו. עוד בימים ההם, כשהנער הקטן במעילו הארוך ובפאותיו הארוכות והמסולסלות היה שב מן החדר או מבית-המדרש הביתה היה עומד שעות ארוכות וחולם את חלומותיו הסתומים. כמה פעמים היה מביט בכליון-נפש לעבר הנהר, אל הרי מוֹלדוי הבהירים, העוטים חורשות קטנות וערפלי תכלת טהורים תלויים עליהם תמיד כסוּכּת שלום, ולבבו הומה לעולמות רחוקים ויפים, הרחק הרחק מן העירה ומחנוניה ומסוחריה ומחיי-החול, השוררים שם תמיד מצאת השנה ועד אחרית השנה. אך לב שטיינברג היה אז תמים עם אלהים ועם תורת אביו, וידע כי השטן פורש לו רשתו ומושכו לדברי עבירה. ויהי כאשר צר לרוחו בעולם ההלכה היבש והשומם, וישבר צמאונו לשירה במי-מנוחותיה של האגדה, בשירת החסידים ובסיפוריהם, אשר נעשה אחרי-כן לאחד ממשורריהם המצוינים.
צעיף של שכחה פרוש על ימי ילדותו של שטיינברג. נשמתו היתה מנמנמת לה בחשאי מכונסת ומצומצמת בתוך עצמה, אך כצמח זה שמתחת לאֵד-קיץ חם היתה סופגת בלא-יודעים את שירת העולם, כשהיא רואה אותה מקרן זוית שלה… בשיחותיו עמדי היה שטיינברג אוהב לדבר על תקופות שונות שבחייו, אך כמעט שלא היה נוגע בתקופת ילדותו הקדומה; ועל מעשיותיו וזכרונותיו מאותו הפרק הוא שופך איזה אור של רוך מיוחד, רוך אגדי. על הכל מרפרף אֵד-זהב של חלומות חביבים ונשכחים, ששבו לתחיה. זכרונות-החדר שלו מלאים הומור רך ונעים ורוח חבה. אפילו ש. בן-ציון, רומנטיקן רך ואידיאלי זה, שמעטף הכל בצעיף של משי – גם הוא אינו מושל ברוחו וטפות של מרה נזרקות מעטו לזכרון ‘רבי’ רע-לב ואב קפדן. לשטיינברג לא נשתיירו אלא זכרונות-זוהר מימי ילדותו הרחוקים, ובבת-צחוק של אהבה ותודה הוא שב אליהם לשאוב ממעיני ברכתם.
[ב] 🔗
רק על קצה גבול נעוריו נתקל שטיינברג ראשונה בשערי החיים וידע ויבן פתאום, כי היו נעולים לפניו כל הימים. הוא היה אז כבר נשוי, אך עוד צעיר לימים מאד, ובהתודעו במקום מגורי חותנו שברומניה אל אחד ממשכילי העיר, אשר המציא לו את ‘חכמת השיעור’ ואת ‘מגדל עוז’ ושאר ספרי השכלה, התחיל מוחו של הצעיר הנבון ועשיר הכשרונות לעבוד את עבודת ההריסה שלו. בכל חום נעוריו ותמימותם הוא מתחיל שואף לחיים אחרים, להשכלה, לדעת. לימים מועטים עלה לו לסדר את חייו כחפצו. הוא מתישב בכפר, באחד המקומות היפים שברומניה, ובכסף הנדוניה הוא פותח לו חנות של מכולת. מובן מאליו, שמי שהיה עתיד להיות סופר מצוין היה חנוני גרוע מאד, ולא היו ימים מועטים והוא נשאר בלא נדוניה בכיס ובלא סחורה בחנות. אך התקופה הקצרה של חיי חופש בכפר וברשות עצמו השפיעה הרבה על התפתחותו הרוחנית של משוררנו. חיי התום השאננים בתוך כפר ומראות הטבע הנעים התחילו, כנראה, כבר אז להעיר בלבבו רגשות חדשים ומתוקים. את שעתו הפנויה הוא מקדיש ללימודי חול, ובמשך עת מעטה משתלם שטיינברג, שהצטיין בכשרונות מצוינים ובמוח חריף, בידיעות המתימטיקה ורוכש לו ידיעות ראשונות בחכמת הטבע, המספיקות לו כדי להתיחס אל השקפת-עולמה של סביבתו בבקורת.
כשתי שנים אחרי נשואיו מוכרח שטיינברג לעזוב את רומניה, מאחר שאסרו עליו את הישיבה בה. הוא שב לבית אביו עני בכסף, אך עשיר בחלומות. כאן מתחילה בין החסיד הזקן והנלהב ובין האפיקורוס הצעיר, שלא היה פחות נלהב מאביו מלחמה קשה וארוכה. שטיינברג, שהחיים החדשים והיפים רמזו לו פעם, אינו יכול לשוב עתה אל חיי החול והבערות של סביבתו. בהיותו רך בשנים וחסר-נסיון ותמים גדול, ככל המשכילים הצעירים שבאותה התקופה, הוא בטוח ומאמין, שיעלה לו להוכיח לאביו אמתותן של השקפותיו הוא, מאחר שאביו מוכרח להווכח, כי הצדק והאמת אתו. מזוין ברציונליוּת שטחית, נכנס שטיינברג בהתגלות-לב שלמה עם אביו בוויכוחים ארוכים על האמונה והדעת, והחסיד הזקן והאדוק רואה לחרדת לבבו העמוקה, עד כמה שקע בנו החביב והעילוי בתהום הכפירה… מתחילה הטרגדיה הנוראה והידועה של מלחמת ‘האבות והבנים’. אשר האפילה על נעורי שטיינברג והרעילה את חייו בכל ימי שבתו בעיר מולדתו. המחלוקת הביאה לידי כך, שאשת שטיינברג היתה יושבת בבית חמיה, ושטיינברג עצמו – בבית זרים. ומשנעשה שטיינברג למורה, היה אביו חוזר על בתי הוריהם של תלמידיו ומטיף להם מוסר, על מסרם את בניהם לאפיקורוס כזה.
הדבר הגיע לידי כך, ששטיינברג מוכרח לאחר שנות התלבטות אחדות לעזוב (בשנת 1889) את עיר מולדתו ולעבור אל העיירה הסמוכה יידינצי. בימים ההם כבר קרא ושנה הרבה גם בספרות העברית החדשה ובכל הסביבה יצא לו שם ‘מליץ’ גדול בשפת עבר. אך ה’מלמדוּת', שהיתה מספקת לו את פרנסתו בצמצום, כבר היתה לו גם אז לזרא, ובעזרתם של אוהביו המעטים, אשר הוקירוהו וידעו להעריך את כשרונותיו המצוינים, הוא מוציא לאור את מחברתו הראשונה ‘ניב שפתים’ – מין תורת הספרות העברית – בהאמינו בתמימותו שהוצאת ספרו זה תשחרר אותו מן ההוראה. מובן מאליו, ששטיינברג נעשה אחר כך לאביון גדול משהיה, כי מכל הכסף אשר השקיע בעסק לא שב לראות אף פרוטה. נוסף על זה גדלו מאד גם יסוריו הפנימיים בהכירו, כי ספר זה – שהיה באמת דבר לא-מוצלח מאד – לא יכול להצליח, מפני שאין לו כל ערך. ביאושו הוא שורף את כל הטפסים הנשארים ושב אל המלמדות. אך הרוח העשירה לא יכלה עוד למצוא את סיפוקה בחייו היבשים של מלמד עני, וכל רגע פנוי שהיה לו הוא מוסיף להקדיש לנסיונות ספרותיים חדשים. בימים ההם כתב שטיינברג דרמה היסטורית בחרוזים בשם ‘הסוטה’. הדרמה מצאה חן מאד בעיני חבריו. עת רבה טיפל בה שטיינברג, עד אשר העלה בבוקר יפה אחד גם אותה על המוקד. לאחר שנים רבות הקריא לפני שטיינברג בעל פה קטעים אחדים מדרמה זו. אלה היו ‘קוּפּלטים’ גמורים ברוחו של גוֹלדפאדן. דוגמאות של דרמה אחרות לא ידע אז שטיינברג עדיין.
בימים ההם כתב שטיינברג גם שירים רבים, ביניהם – גם את משליו, אשר חלק גדול מהם נכתב לראשונה יהודית ובחרוזים. קראתי אחדים מהם. הם מצטיינים באותה החריפות של המשלים העבריים, אך מחוסרי כל משקל הם וכתובים בחרוזים גרועים. מובן, שנשלחו בחזרה למחבר ואיש לא רצה להדפיסם.
נקל לשער, אילו ימים קשים וארוכים של ספקות ויאוש עברו אז על שטיינברג, בהיותו מלמד עני ומדוכא החי בדחקות תמידית, משוּלל כל תקוה להיגאל מדלותו ומשפלותו בזמן מן הזמנים, היתה מאירה לו לחולם הצעיר רק שמש אחת ממרחקים – האושר להיות משורר עברי; ומה שעלה אז לכל חורז חרוזים ומפטפט במליצות, היה נבצר ימים רבים מאד מאת כשרון אמתי כמוהו.
במשך ימים רבים היה מרחף שטיינברג בין תקוה ליאוש, בין ספק לאמונה בכוכב חייו החדש. החיים היו קשים מאד. מלמד עברי היה עובד אז מן הבוקר ועד הערב, ושטיינברג היה לומד אז גם שפות וידיעות-הטבע ולא פסק גם מלעסוק בעבודות ספרותיות. בימים ההם התחיל כותב את משליו בפרוזה. מי שהיו תלמידיו ביידינצי סיפרו לי, כי דרכו היה לכתוב את משליו גם בשעות הלימוד עם תלמידיו על חתיכות נייר בודדות. משלים רבים היו מוצאים אחר כך תחת השולחן ורבים היה קורע בעצמו תיכף לאחר הכתיבה. ככה נוצר הספר ‘בעיר וביער’ של שטיינברג.
ובשעה שכמעט כל חבריו של שטיינברג התחילו מתיאשים ממנו, בשעה שגם בלבו התחילו דועכים ניצוצות התקוה האחרונים, – אותה שעה בוקע ועולה לו כוכב מזלו. חברת ‘תושיה’ מוציאה לאור את ספרו ‘בעיר וביער’ בשני חלקים ומשלמת לו את ההונורר הראשון. הספר עושה תיכף רושם גדול. פרץ, לווינסקי ורבים אחרים כותבים עליו בהתלהבות, ושטיינברג מתחיל מישר את קומתו ומביט בעינים מלאות בטחון לקראת עתידו.
[ג] 🔗
כמעין סתום, אשר אבנים גדרו דרכו ימים רבים, התפרץ פתאום גל-יצירתו החי והרענן של יהודה שטיינברג. כל עושר רוחו העצום, אשר אסף וישמר בלבו במשך שנים רבות, ביקש עתה וימצא לו מוצא. תיכף ליציאת הספר ‘בעיר וביער’, מפרסם שטיינברג גם ספר של מעשיות לילדים בשם ‘שיחות ילדים’ המצטיינות בנושאיהן המקוריים ובסגנונן העברי החי והעשיר. ‘תרגיליו’ הספרותיים המרובים הביאו לו תועלת לא מועטה. הוא סיגל לו על-ידי כך מראשית עבודתו סגנון עברי מבוגר אשר הלך והשתלם אצלו, עד אשר הגיע באחד מספריו האחרונים והמצוינים – ‘בימים ההם’ – למרום מדרגתו. אותה שעה כותב שטיינברג גם סיפורים לגדולים, וכל מה שהוא מוציא מתחת ידו מצטיין בבהירות מיוחדה, בחמימות ובחריפות – מעלות ספרותיות שעשו לו פרסום גדול במשך עת קצרה, והקנו לו במשך שנים אחדות מקום חשוב ב’כותל-המזרח' שבהיכל ספרותנו.
בשנת תרנ"ז נקרא שטיינברג לליאוֹבה, להיות מורה לבניהם של עשירי המקום, אשר שמעו את שמעו. תנאי חייו החומריים הוטבו במדה ידועה, וזה נתן לו את האפשרות לקבוע שעות ידועות ביום לעבודה ספרותית. למרות היותו אז כבר חולה במחלת-הקיבה וסובל הרבה מקדחת ממושכה, הוא כותב הרבה מאד. פוריותו באותה תקופה ממש מפליאה בכמותה.
את חלום חייו היפה ראה עתה שטיינברג בהקיץ. אך כאן מתחילה גם הטרגדיה שבחייו. – הטרגדיה שבחיי כל סופר עברי. את חלב לבבו ודמו מעלה שטיינברג על מזבח הספרות, סיפורים ואגדות למאות הוא כותב ומדפיס שנה שנה, – והוא נשאר בכל זאת אותו מלמד עני, המוכרח לעבוד עשר שעות ביום, כדי שלא תסבול משפחתו חרפת רעב. בכל האמצעים האפשריים אחז שטיינברג, כדי להשתחרר מן המלמדוּת ולהקדיש את עצמו כולו לספרות. הוא ראה בחוּש, כי להיות גם מורה וגם סופר אי אפשר לאדם חולני ורפה-כח כמוהו. אך להסתלק מעבודתו הספרותית החביבה עליו כל כך, מן האושר היחידי שבחייו, איננו יכול. לפיכך הוא לוקח על עצמו בשנות חייו האחרונות עבודות, כאלו, שהן זרות לרוחו לגמרי ושאינו מוכשר אליהן לפי טבעו כלל, ובלבד שימצא את פרנסתו רק מן הספרות. ואולם עבודה יקרה וקדושה זו נעשית על-ידי זה חול, נהפכת למלאכת יום-יום – וקרני האורה היחידות שבחיי שטיינברג, הרגעים הנשגבים שבאושר היצירה, סוף סוף גם כן מוּעמוֹת.
עצב כבד ילחץ את לבבי בזכרי את המצב, אשר בו נמצא שטיינברג, כשהתודעתי אליו בפעם הראשונה, בשנת תרס"ד. הוא בא אז לווארשה, כדי לסדר את עסקיו הספרותיים. בקומה כפופה ובפנים כחושים וחולניים עמד לפני מו"ליו בבקשה להעלות את שכר עבודתו, שלא יהיה אנוס להרבות בעבודה כל-כך. מוזר היה לראות באדם שח-הקומה וכחוּש-הגו הזה את המספר העליז בעל ההומור הנחמד; רק העינים המאירות והטובות היו מגלות את נשמת המשורר. גר ונכרי תעה בווארשה הגדולה וההומיה, מבלי מצוא איש, אשר ישפוך לפניו את מרי שיחו. כשהתוודע אלי (גם-כן יליד בסרביה) שמח מאד, ולא הרפה עוד ממני. הייתי מוכרח ללכת אתו אל מו"ליו אשר השיג אצלם עבודות פדגוגיות אחדות, ולאחר השתדלות מרובה גם ‘העלאה’ על ההוֹנוֹראר שלו – עוד פרוטה אחת לכל שורה…
ואולם כל הצרות והפגעים, אשר סבל שטיינברג בימי חייו, לא הזקינו את רוחו ולא גזלו את תמימותה ורעננותה. כאשר רווח לו מעט, שכח, כתינוק מתפייס, את הכל וששונו ותקותו ואמונתו שבו אליו ויעודדוהו. כשהשיג אז, לאחר משא ומתן קשה, אצל מו"ליו סכום כסף של איזו מאות רובלים וידע, כי יוכל להתמכּר עתה במשך ירחים מספר לעבודתו בלא דאגות פרנסה, ראה שוב את עצמו מאושר ובטוח. בעיניו, אשר עד ימי חייו האחרונים לא כבה בהן זוהר הילדות הטוב, שוב התלקחה האש העליזה, ובשכחו את כל עמל הימים האחרונים, סח לי בהתלהבות על דבר העבודות הגדולות, שבדעתו לגשת אליהן בקרוב.
[ד] 🔗
כשנקראתי לפני שנים אחדות גם כן בתור מורה לליאובה, אל העיירה האידילית השקטה, שכמעט בעד כל חלון נשקפים לפניך הרים ירוקים וגנים כהים, ובאתי בפעם הראשונה לביתו של שטיינברג, השתוממתי לראות את הפטריאַרכליוּת הגמורה, שהיתה נוהגת בחייו. הוא דר עם משפחתו בבית קטן, דומה כמעט לבית-אכרים, אך פשוט ונקי. על הקרקע ועל רהיטי החדרים היו פרושים שטיחי-צמר צבעוניים בטעם בני-הכפר הבסרביים. הרהיטים היו ישנים וכל סדרי הבית היו ידועים לי והזכירוני את ימי ילדותי בבית אבותי. בכל הבית כמעט לא היה זכר לספרים, תמונות ומעשי-אמנות, מלבד ספרי בּרֵיהם, אשר שטיינברג, חובב החיות והעופות הגדול, היה קורא בהם תמיד, וספרי היסטוריה אחדים, – שטיינברג למד אז את תולדות עמי-המזרח, מפני שהיה מכין את עצמו לכתוב אילו סיפורים היסטוריים – אי אפשר היה כמעט להכיר פה סימנים של תרבות עירונית. הכל מסביב היו לו פנים אידיליות. בחצרו של שטיינברג הייתם יכולים לראות פרה גדולה וחוּמה עם זוג עגלות מגודלות, פה ושם היו מטיילים להם בשלוה תרנגולות ואווזים עם אפרוחיהם, שהיתה להם דריסת הרגל גם בבית לא לעתים רחוקות. מאחורי הבית היה גן עצים וירקות, ששטיינברג היה מטפל בו בחיבה יתרה. על גג הסוּף בנו להן החסידות קן מימים ימימה, ושטיינברג היה אוהב להביט במשך שעות שלמות, איך הן בונות את הקן ולהקשיב לקרקורן, שמח על כל ‘חכמה’, שהיה מגלה בשיחותיהן, ומבאר בבדיחותו למה אין שלום בחיי הזוג…
שטיינברג לא עסק אז עוד בהוראה. שאת שעות הבקר היה קובע אז לעבודת הכריסטוֹמטיה, ורק לפרקים רחוקים היה כותב דברים חדשים. עוד לא כליתי את עבודתי בבית-ספרי, ושטיינברג היה כבר מחכה לי בחדרי ומושכני אל ההרים והכרמים, במקום שהיינו מתהלכים ומשוחחים עד שעה מאוחרת. בשעת הטיול בשדה היה שטיינברג אוהב להתעכב על כל צמח וירק, שהצטיין במשהו. כשראה איזה עוף או צמח בלתי ידוע לא היה מניח לאכרים שהזדמנו לו באותה שעה לעבור, עד שהיו מבארים לו את טיבו של העוף או הצמח, עד כמה שידיעתם היתה מגעת.
לידי התפעלות מרובה היה בא ביחוד למראה אותם הצמחים, שיניקתם משפע האדמה היתה על-ידי צינורות סמויים מן העין. על צמחים כאלה, שכל תנאי חייהם היו דנים אותם לכליון, והם היו מגינים בעקשנות מיוחדה על קיומם ומוצאים פרנסתם שלא כדרך הטבע. ‘צא וראה’, היה אומר לי, 'שאין דבר מוותר על קיומו, ואם גם כל התנאים הנחוצים לטבעו מתקוממים לו,. אני הייתי שומע אז את דבריו וחושב באותה שעה: וכי יש צורך להוכחת הדבר בדוגמה נאה יותר ממך בעצמך…
הרבה מן הילדות ומן התמימות הנוגעת עד הלב השתמרו בנשמתו של שטיינברג בכל ימי חייו. על כל פרפר פורח, על כל קנה-דשא יפה-גונים היה שמח כילד, כאילו ראם בפעם הראשונה בחייו. בכל חי וצמח היה מגלה תיכף את הנשמה שבו, את הסמל הגלום בו. את השדה ואת היער לא שבע מראות כל הימים. יום חג היה לו, כשאבדה פתאום פרתו או עגלה והוא היה מוכרח לתעות מן הבקר ועד הערב בהרים ועמקים ולבקשן לכאורה. כשהיה הוא באודיסה ואנכי בליאובה היה מתחיל, משנכנס אביב, לשאול לשלום החסידות, ואם כבר הלבינו הדובדבניות. בקוצר-רוח היה מונה את הימים, אשר עליו עוד לשהות באודיסה, ואין לתאר את גיל-הילדות, שהיה תוקפהו בימים הראשונים לשובו הביתה לחג-הפסח. כל היום היינו מבלים בשדה, מדליקים משׂוּאוֹת ומשתובבים כילדים. גופו הכפוף של שטיינברג היה אז מזדקף ומתיישר, ופניו החולניים לא היו לו עוד. מראות הטבע הרעננים הפיחו בו חיים חדשים ודומה היה, כאילו יחד עם עשבות השדה התחדשו נעוריו.
כהים וחוורים ודלי-צבעים נראים לנו חייו של שטיינברג מבחוץ, ואולם כשאני משווה נגדי את שטיינברג בשדה כשהוא מסתכל בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא המתגלה לפניו בכל אורותיו הגנוזים, יש אשר תעלה מחשבה בלבי, כי לחיים עשירים ויפים כאלה מבפנים זכו רק מעטים בינינו.
[ה] 🔗
הרבה סיבות היו בחיי שטיינברג, שגרמו לכך שכשרונו הטבעי המצוין לא התפתח באותה המדה, כפי שאפשר היה לקוות לאחר נסיונותיו הראשונים. הוא היה חסר השכלה, התפתחות ספרותית, אך קודם כל ובעיקר היה חסר את החיים עצמם. כל ימי חייו עברו עליו בעיירות קטנות ונידחות כליפּקאני, יידינצי וליאוֹבה, ולפיכך היה יכול לדעת היטב רק את החיים הקפואים האלה. החיים החדשים, הצעירים, אשר התחילו מתרקמים אצלנו בקול ובחשאי בתקופה האחרונה, הגיעו לשטיינברג כבת-קול רחוקה, אשר הטה אמנם אליה את אזנו ויקשב בצמא לכל רטט שלה, אך נשארה לו בכל זה סתומה ומוזרה תמיד, כחידה ללא פתרונים. כל ימיו היה שטיינברג נמשך כציפּוֹרת אל האור, מעירות מושבו הקטנות אל העולם הגדול. היה מבקש תחבולות, איך לעבור לאודיסה, לווארשה, ולהכנס ל’תוכם' של החיים, אך כל תחבולותיו לא הצליחו. למרות פרסומו של שטיינברג, לא נמצא מו"ל אחד, אשר יקציב לו בשכר עבודתו כדי פרנסה מצומצמת. בינתים ארכו הימים. השנים חלפו ועברו. בן ארבעים היה כבר שטיינברג, ועוד לא אבדה לו תוחלתו ‘להתחיל את הכל מחדש…’ כשתי שנים לפני מותו נעשה שטיינברג כתב קבוע מרוסיה של העתון הניו-יורקי 'די ווארהייט", אשר התנה עמו תנאי, שהוא מחויב לקבוע את דירתו דוקא באודיסה. אותה שעה הוא עובר – לפי שעה לבדו, בלא משפחתו – לאודיסה, ובשובו הביתה בימי האביב, (באביב האחרון בחייו) הוא נושא כבר בקרבו את המחלה הנוראה (מחלת הסרטן), אש הצעידתהו לקבר במבחר ימיו.
זוכר אנוכי את הימים האחרונים, שבילינו יחד בליאובה באביב שנת תרס"ז – האביב האחרון בחייו. עוד שבועות אחדים לפני חג הפסח היו מכתביו אלי מלאים געגועים על עירתו, ובכליון-עינים היה מחכה ליום, אשר יוכל לעזוב את אודיסה ולשוב אל בני-ביתו. האביב היה אז גשום מאד, וכל עוד נפשו בו הצליח שטיינברג לשוב בדרך הרפשית הכבדה הביתה. לכן שמח משנה שמחה, שהוא סוף סוף בצל משפחתו, ובבוקר השכם, כשהייתי שוכב עוד במטתי, שלח את בנו להודיעני על דבר שיבתו. כשראיתי אז את פניו בפעם הראשונה, נבהלתי למראה עיני – כל כך היו חולניים ורעים, אך יחד עם זה הביעו עליצות כזו, ובספוריו על חייו הקשים בחורף האחרון בעיר הגדולה היתה בדיחות הדעת מרובה כל-כך, שעד מהרה הסחתי דעתי מן החשש לבריאותו. שטיינברג היה תמיד ידוע חולי ופניו היו לעתים קרובות חולניים ומביעים יסורי גוף קשים. אך כשיצאנו שנינו לטייל בשדה, והוא התחיל להתאונן לפני על מכאובים בחזה, שהתחילו תוקפים אותו בימים האחרונים, אז נבהלתי מאד ולבי כבר נבא לי לא-טובות. עד מהרה הלכנו הביתה ושלחנו להביא את הרופא, אשר נתן לו אילו סמי-מרפא ואמר, כי ניכרים בו סימני מחלת ברוֹנכיט. סמי המרפא לא הקלו, כמובן, את מכאוביו, שהלכו הלוך וגדול מיום ליום. ואיש לא ידע את המחלה הנוראה המתרקמת בגופו של הסופר האומלל. אילו עמדו הרופאים אז על המחלה, כשהיתה עדיין בתקופת התפתחותה הראשונה, אפשר שהיו יכולים עוד למצוא לה תרופה. אך שטיינברג מהר אז לעבור עם בני-ביתו לאודיסה ובימים הראשונים לא הוסיף לשים אליה לב, אחרי אשר היה כבר מלומד ביסורים ובחליים. רק בסוף הקיץ, כשהמחלה התחילה להציק לו מאד ופניו נעשו כה כחושים ושקופים שהעירו את חרדת כל רואיו – רק אז התחיל לדרוש ברופאים. וגם אז עברו כשני חדשים, עד אשר עמדו הרופאים סוף סוף על המחלה וגזרו עליו את גזר-דינם.
זוכר אני את שטיינברג בצאתו את ליאוֹבה לנסוע לאודיסה, ועצב כבד מעיק עלי ומדכא את רוחי. כל ימי נעוריו, שנות הפריחה והעליה, נשא האיש רב הכשרון הזה את נפשו לשבת בכרך גדול, במקום של חכמים וסופרים – ולא עלתה בידו. ועכשיו, כשהקומה הזקופה שחה בלא עתה, כשברק העינים החי התחיל דועך, כשבריוּת הגוף וכוחות הרוח המעולים כבר אבדו במלחמות החיים הקטנות – אז מתקיים חלומו. אך כבר עבר המועד.
קשים ומלאים מכאובות ופגעים היו ימי חייו האחרונים של שטיינברג באודיסה, ובכל זאת לא הפסיק שטיינברג אפילו ליום אחד את עבודתו הספרותית. אינני יודע סופר אחר אשר היה מוכשר לעבוד מתוך עוני ומחסור כמוהו. בקיץ האחרון בחייו, בהיותו כבר חולה מסוכן, כתב עוד ספורים ואגדות רבים לילדים וספורים מצוינים לגדולים (ביניהם את הספור ‘בבית הסוהר’). כשבאתי לאודיסה בסתיו האחרון בחייו, כשהיה מבקר כבר יום יום את הרופאים, כשצללי המות הקרוב כבר היו מרחפים על פניו החוורים ונשקפו מתוך העינים השקועות עמוק בחוריהן – גם אז לא פסק מקוות ומעשות הכנות לעבודות ספרותיות חדשות.
קשה לתאר את כל אשר עשו סופרי ישראל באודיסה, ביחוד לווינסקי וביאליק, לטובת החולה האומלל. הקרבנות היו קשים ביותר, מאחר שכל העבודה, כל הטיפול, כל הדרישה ברופאים, לא באו אלא לאחז את עיני החולה, שהאמין באמונה לשמה, שהוא הולך ושב לבריאותו, בשעה שכולם ידעו, שאין לו כל תרופה, וכי המות הולך וקרב מיום ליום.
להשיב אלנו את שטיינברג - זה לא היה בכוחם של חבריו, אך את ימי חייו האחרונים המתיקו לו בכל אשר היה ביכלתם. כל קרבנות כסף ועמל לא יקרו בעיניהם, ובלבד שיבראו לו אילוּסיה, שהוא הולך ומבריא, וזה היה לפעמים כל-כך קשה! להאיר פנים לחולה ולדבר דברי בדיחות, בשעה שהדמעות מתפרצות מן העינים והלב חושב להשבר! וכך היו נוהגים חבריו, אשר היו מבקרים אותו לפעמים פעמים אחדות ביום.
והסופר האומלל, פיקח זה שידע כל-כך לתאר הונאת עצמם של אחרים, האמין עד רגעיו האחרונים שבריאותו הולכת וטובה. במכתביו אל מכריו הוא מבשרם בכל פעם בשורות טובות ומשמחות: שהוא מרגיש את עצמו יפה, שחבריו הסופרים נגשים להוציא את כתביו, וכיוצא באלה. רק בימים האחרונים, כשהמחלה הגיעה עד מרום קצה, ומצבו הלך והורע מרגע לרגע, הוא מתחיל להרגיש, כי סר אליו מר המות, ובעינים נפחדות ומלאות תחינה הוא מביט אל הסובבים אותו: האמנם רימו אותו הפרופיסורים שבברלין, אשר הבטיחוהו, כי אין אף צל של סכנה במחלתו? אין לתאר את כל אשר סבל החולה האומלל בימיו האחרונים, עד אשר פדהו המות מיסוריו הנוראים ביום ז' אדר (תרס"ח) בבוקר, בשנת הארבעים וארבע לחייו.
[ו] 🔗
יהודה שטיינברג אינו מאותם הסופרים, שצורתם בהירה וברורה כל כך, עד שאפשר לציין במלה אחת את נקודת המרכז שביצירתם, להביע בשרטוט אחד את כל תכנה. אין מזה משמע, כי שטיינברג חסר את הפיסיונומיה העצמית, שרק היא נותנת לסופר זכות לתפוס מקום מיוחד בספרות. שטיינברג, אפילו כשהוא רוצה להיות לא שטיינברג, – וזה הוא רוצה להיות, לצערנו תכופות יותר מדי – גם אז עצמיותו מתגלה, מתגלה אפשר לומר, למרות רצונו. רצוני רק לציין, כי קוויו העצמיים של שטיינברג כל כך מפוזרים, כל כך לא-מרוכזים בנקודה אחת, עד שהמון גוניה וצורותיה של יצירתו מטשטשים את עצמיותה החריפה.
כשרונו של שטיינברג היה כח טבעי בריא, כח-יוצר עוור, שהיה מתיז ניצוצות מאירים לכל עבר, בלי לצמצם אותם בדבר אחד. חריפותו המבריקה של הלמדן, עומק המחשבה של בעל-הקבלה, הסתכלותו הטהורה של החסיד וכנפי הדמיון הקלות והמהירות של המשורר – בכל אלה חוננה נשמתו העשירה; אך פעמים רבות היה חסר אותה הפשטות, אותה הישרנות של ההבנה, שאנו מוקירים כל כך אצל המשוררים הגדולים. בהיר-עין ותמים-נפש, לא יכול להשתחרר עד הסוף מן הפלפול, אשר הביא אתו מבית-המדרש, והרבה פעמים הוא מעקם עלינו את כתובי החיים מתוך פלפלנות תמימה, המחשיכה את אור הבנתו. פעמים רבות אנו רואים אותו מקמט את מצחו, מחטט ומבקש לגלות עומק-הדבר, במקום שהדבר ישר ופשוט מאד. פעמים רבות הוא חוקר לדעת את הגלוי וידוע, ופעמים רבות הוא מאמין להבין ולבאר את זה, שלא ניתן להיות מובן ומבואר לעולם.
שטיינברג כולו מושפע מהשקפת-העולם הישראלית הטהורה. לכל דבר יש תכלית נעלמה, יש טעם כמוס. אפילו השממית לא נבראה אלא לשם תכלית – כדי להסתיר בקוריה את דוד בברחו מאת שאול; העורבים – כדי שיכלכלו את אליהו במדבר בברחו מפני איזבל. על כל דבר, כל חי וכל צמח לתקן איזה תיקון בעולם, כדי להצדיק את קיומו… שום דבר לא נברא בעולם סתם – זוהי הנקודה הראשית בהשקפת-העולם הישראלית בניגוד להשקפת-העולם ההיליניסטית, שבה כל דבר עיקר לעצמו ותכלית לעצמו – שלכל דבר יש ערכו לא לפי יחסו לאחר, אלא לעצמו, והפיל הגדול והיתוש הקטן שניהם שוים בערך ותופסים מקום שוה בהרמוניה של העולם…
זה כחו של שטיינברג. הוא משורר עברי בכל רמ"ח אבריו. הליריות הטהורה, הרעיון החריף בביטוי אפוריסטי קצר וחד, המימרה בת הרבה פנים, המבריקה בטפח של ‘נגלה’ ומכסה טפחים של ‘נסתר’ – אלה הם צדדיו החזקים של כשרונו. שטיינברג רואה הכל בעינו של יהודי. למרות השפעות רבות ושונות, שיש לפעמים להכיר ביצירותיו, הוא נשאר בעצם סופר מקורי, יהודי. ההשפעות הזרות לא רק התמזגו, אלא נתבטלו מפני עצמיותו הבהירה, כנטפי מים בתוך יין. את היניקה העיקרית שלו ינק רק מתוך הספרות העברית הקדומה, מתוך אגדות העם, פתגמו ומשליו. בקצור הנמרץ, בדילוג הפזיז מענין לענין, בשטף ההרצאה בכלל ובדרכי הלשון בפרט, – בכל אלה אנו מכירים את האמן, שלידתו והתפתחותו היו באטמוספירה, שהיא כולה עברית.
אך שטיינברג התחיל כותב ספורים בשעה שהריאליזם נחשב אצלנו לצורה האידיאלית והיחידה של אמנות אמתית, ולפיכך הננו רואים אותו תיכף נוטה מדרכו. הוא רוצה להיות דוקא ריאליסטן, כותב ספורים ארוכים בתיאורים ארוכים, שאינם מעצם הענין ואינם מענינים גם אותו בעצמו, וכך הוא מתאמץ להיות מה שאינו ובמקום הנובילות החריפות והאגדות והמשלים העמוקים, הוא כותב הרבה ספורים בנוסח הריאליסטי, שבהם המציאות משתלטת עליו, ולא הוא עליה.
שטיינברג אינו ריאליסטן, מפני שאצלו אין לעצם חיים וזכות על חיים. העיקר הוא לא העצם, אלא האידיאה שלו, מהותו העליונה. כששטיינברג מתאר (בספורו ‘ניצוץ קדוש’) את שדה השבלים, אין אנחנו רואים סתם שבלים, אלא סמלים של זקנה ובחרות. אין מזה ראיה, כי שטיינברג לא אהב את הטבע ולא נתפעל מהוד הקמה. אך הוא מתפעל מ’מראות אלהים' שבטבע והם כאן העיקר. האובייקט של יצירתו אינו אלא זה, שיש לו רמז תוכי, שבא להשמיענו מה-שהוא. ציורי-החיים בלא ‘אידיאה’, בלא ‘תוך’ – אינם מענינו כלל. שטיינברג הוא יהודי פיקח, האוהב להסתכל בחיים, כדי ללמוד מהם. הציור לשם הציור – זר ולא מובן לו.
אנו מכירים את שטיינברג האידיאליסטן גם בזה, שברוב ספוריו המאורעות והמעשים מסובכים וארעיים, ומשתלשלים לפעמים שלא כדרך הטבע. לא המציאות אלא דמיונו העשיר יוצר לו את צירופי הספור, ולפיכך מוזר ולא-טבעי לפעמים אצלו ערבוב הדמיון החפשי ותיאורי המציאות המוגבלים.
ברבים מתיאורי הטבע שלו הננו רואים בחוש, שכל עיקרם לא נוצרו אלא בשביל איזה רעיון, איזו מימרה חריפה, שעלו בדעתו של המשורר. נקח נא לדוגמה את הפרק האחד-עשר של הספור ‘אב ובנו’. בפרק זה מתוארת נסיעת-טיול בשדה, מין פיקניק. הטיילים הולכים ומתפלספים בדבר זכותו של היחיד וחובתו לחברה. בדברם הם מגיעים עד למשעול צר, העולה ההרה בין שבלי הקמה ומוביל אותם בהיסח הדעת לעמק רחב, במקום שמתגלה לפניהם ציור-נוף חדש ולא צפוי. עולם חדש לפניהם, שמים חדשים פרושים על ראשיהם; וכששטיינברג מתאר את הנוף היפה אינו שוכח להעיר הערה פילוסופית כלאחר יד, שיש לה נגיעה אל שיחת הטיילים: ‘כל העולמות מתיחדים על-ידי שבילי היחיד’. האפוריזם הוא בודאי עמוק ויפה, אך הוא מוכיח לנו, כי כל התמונה של שדמת הקמה היפה לא משכה את לבו של שטיינברג, כרעיון היוצא לנו ממנה. לכשתרצו, אני נוטה לחשוד את המחבר, כי כל התיאור עם המשעול הצר בין שבלי הקמה לא בא אלא בשביל המימרה החריפה, ואלולא היא אפשר שכל הציור היה אחר לגמרי.
בצייני את דרכי היצירה של שטיינברג ואופניה אין בדעתי, כמובן, לדרוש את הדברים לא לשבח ולא לגנאי. רצוני רק להעיר, שאילו היה שטיינברג נשאר תמיד נאמן לעצמו, אילו ידע במה כחו גדול, כי אז אין ספק שיצירותיו היו מצטיינות ביתר שלימות. שטיינברג חפץ לתאר ולספר כאחד, וזה לא עלה בידו. כל כחו היה רק בהרצאת הדברים, באופן ספורו החריף והמצומצם, ולא בתיאור. דמיונו העשיר היה יוצר עולמות מלאים מתוך מגע קל במציאות; הכבדות הריאליסטית לא הלמה כלל את בת-שירתו הפזיזה.
שטיינברג לא היה גם פסיכולוג במובן המקובל, אף-על-פי שפעמים קו אחד שלו, שרטוט קל, אמרה אחת מתוך שטף הלשון מגלה לנו עולמות שלמים במסתרי הנפש היהודית. הפסיכולוגיה של גבוריו היא יותר מדי קבועה, רעיונית, כללית. נפש האדם אינה חידה לא-נפתרת לו, שיותר שאנחנו אומרים לגלות את סודותיה היא נשארת כמוסה ולא מובנה לנו. כשהוא נגש אל החידה, יש לו כבר פתרונה בידו. פעמים הוא אמנם מציג לעצמו פרובלימות מסוכסכות, והוא בוחר לו חלל ריק, תהום מכוסה, כדי לנסות את כחו, אם יוכל למלאהו (‘קלמן חזן’). ויש אשר יבחר מומנטים מרעישים, ניגודים פנימיים בין ההכרה ובין הרצון, ומנסה לשחות בין הגלים הרועשים האלה (‘חולשה’, ‘אכזריות אם עבריה’). אך על הרוב הפסיכולוגיה שלו היא זו של הרעיון, של מצב הנפש כמו-שהוא ולא כמו שהוא מתהווה; רק מסירת העובדה לאחר שבאה לידי גילוי, ולא תיאור השתלשלותה, על פי החוטים הנעלמים שמהם נתרקמה, על פי הקפיצות והדחיפות אל הנקודה וממנה, המובילות את הנשמה שלא מדעתה אל מטרתה. פסיכולוגיה כזו אמתית רק כשהיא נזקקת לטיפוס החברתי הקבוע או לתכונה הלאומית הידועה. הטיפוס המתרקם, המתהווה, שאָפיוֹ עדיין סתום ומלא סתירות – זהו לא מענינו של שטיינברג.
את שטיינברג בכלל מענין לא האדם הפרטי, אלא מדותיו האנושיות, הכלליות; לא המעשים כשהם לעצמם, אלא כוונותיהם. החיים הם לו סדר של מחשבות נצחיות. הפוך והפוך בו, כדי לקנות ממנו דעת האלהים ודעת החיים. העולם הוא לבושו החיצוני של רעיונו האלהי…
מבחינה זו היה שטיינברג אחד האמנים העברים ביותר שבזמנו. הוא היה יוצר ברוח-הקודש. אור הרעיון נבקע לו לפתע פתאום, כאור הברק המהיר. בחיי המציאות קשה למצוא צורה הולמת אותו. הצורה הקלה והחפשית של האגדה מתאימה לו ביותר, ולא לחנם הנן שיחות הילדים, האגדות והמשלות השלמות ביצירותיו של שטיינברג. מלבושי החול של החיים הריאליים משא כבד הם על המוזה הקלה ובת-החורין של יהודה שטינברג.
אכן שטיינברג אינו פייטן עשיר-המחשבה בלבד, – מעין מוּלטאטוּלי, למשל, שהוא דומה לו בהרבה פרטים. סופרים עשירי-המחשבה מצטיינים על הרוב במין יבושת לא-נעימה. המחשבה פוגמת בחירות הדמיון שלהם ועושה אותם מוגבלים, סכימטיים ביותר. שטיינברג אוהב גם את ספור-המעשה לשם עצמו, במקום שיש מרחב לקפיצותיו הקפריסיות של הדמיון, יער עבה ועמוק זה, ששטיינברג היה אוהב לטייל ולתעות בתוך צללי אילנותיו עד לאין מוצא. שטינברג הוא, כאמור, גם פייטן לירי, האוהב את הטבע באהבה של מסתורין. היכל אלהים הוא לו, שַל נעלי בבואך בו, אל תגע בקדשיו, פן תחללם…
סגנונו של שטיינברג, למרות הבריקו גם הוא לפעמים רחוקות בחריפות מפולפלת יותר מדי, מצטיין על הרוב בבהירותו, בצמצומו, וביצירות האחרונות – גם במין פשטות קלסית כמעט. אך מעלתו העיקרית, שבה הוא מצטיין גם מבעלי הסגנון, העולים עליו בעשרם ויפי בנינם וכיוצא באלו, – הוא השטף, הריהוט הנפלא, אותה הקפיצה הקלה והמהירה, שבה מצטיינים רק פתגמי-עם ומאמרי-חכמה, שנמסרו מדורות לדורות. אין בסגנונו של שטיינברג אותו הסלסול, אותו שיפור מדעת, אותו גיהוץ לשמו, הנותנים לפעמים טעם לפגם גם בסגנונים המשובחים ביותר. עשירותו של סגנון שטיינברג היא פנימית.; כחו נובע מאליו, שלא במתכוון.
והוא הדין גם בדרכי ההרצאה שלו. רק מעטים מן הסופרים העברים יכולים להתחרות בברק הרצאתו המצומצמת ובכחה המקורי. שטיינברג, במקום שהוא נאמן לעצמו, היה אמן מצוין להכניס בבטוי קצר אחד את הקורא לתוך עולם חדש. כמה חיים, כמה מהירות-התפיסה של הדבר מכל צדדיו היה משקיע באמרה אחת! משתים-שלש המלים הראשונות שאתה קורא יש אשר יתגלו לפניך המקום והזמן, הפועל והפעולה ביחד ואתה תופס את הגוון היסודי והפנימי של הענין, כאילו הוּאר בנגוהות-קסם. זה בא מתוך כך, שיצירתו של שטיינברג, שהיא לירית באָפיה היסודי, היא כח מתפרץ, שאינו יודע מנוחה אף רגע, ונמשך בלי הרף אל נקודת תכליתו. כל הרצאת הספור היא טפל לגבי העיקר; לפיכך אין הדבר כדאי להשהות יותר מדי את תשומת הלב על הפרטים, והם מסופרים כלאחר-יד, רק מתוך הכרח.
ואותה המהירות של ההרצאה, אותו הזלזול החיצוני בפרטי הענין לשם הבלטת העיקר, אותה תפיסת הענין לעמקו ולרחבו בלא הטעמה יתירה – מעלותיו אלה, הנובעות מעצם אָפיה של יצירתו העברית – הן הן שהקנו ליצירותיו של שטיינברג את מקומן המיוחד בספרות העברית.
[ז] 🔗
על חרבות החיים הישנים, חיים תמימים ומסוגרים אלה, שצורתם הולכת ונפסלת עכשיו מיום ליום, היתה מרחפת נשמת המספר. החיים האלה הולכים עכשיו ועוברים, קדושתם הולכת ומסתלקת מהם, וקול השכינה המנהמת עוד כיונה בתוך חרבותיהם לא יגיע עוד אלינו. אך שטיינברג, שכל ימיו עברו עליו בתוך החיים האלה, יודע עוד להבדיל בין החול ובין הקודש, וכשהוא מגלה לנו את החן המיוחד, המתוח על החיים הנשכחים האלה, יש אשר על כרחו נמשך עוד לבנו אחרי מחזות התום והטהרה, אשר אבדו לנו.
שטיינברג אינו משפיע אידיאליזציה יתרה על העולם ההוא, כדי לשפּרוֹ ולחבבוֹ עלינו. הוא מביט על החיים, הידועים לו גם בכל כיעורם, בעין פקוחה ופכחית. אך מוקיר הוא באותם החיים את הכח המתמיד השורר בהם, הכח היונק על ידי שרשים עמוקים, מוקיר הוא את הבנין הרם והקודר, שקדושתו – קדושת דורות ואורותיו – אורות קבע. כמעט שאין אנחנו מוצאים ביצירותיו של שטיינברג את היהודי הצעיר, הרוצה לפרוק מעליו את עול הגלות ו’לחיות' – ויהי מה; הוא אינו מרגיש כלל בעומק הצער המיוחד של היהודי, הרוצה להשתחרר מן המועקה של סביבתו, של עצמו, והוא נתון בה כבשלשלאות של ברזל – ואין להשתחרר ממנה, ואין מוצא ממנה. לעומת זאת כמה הוא יודע ומרגיש בטרגיותו של היהודי הישן, הרואה את עצמו נטרד מעולמו, מיקר עולמו, מכל מה שהיה מאיר לו ביגון חייו, – בצערו של אותו היהודי, הרואה את הכל הולך ומתרחק ממנו – בניו, תורתו וארחות חייו – הולך לבלי שוב, ואין לעכב בידם.
שטיינברג הוא שמרני בשמרנותו של האמן, שלא האמונה והדעת כשהן לעצמן חשובות לו ביותר, אלא זיקת הלב אליהן, מדת המסירות והצער והאושר, המשוקעים בהן. לפיכך אנו רואים, שדעתו של שטיינברג על הרוב נוחה ביותר מן הזקנים של הדור העבר, שידעו עוד את ערכם של דברים-שבלב (‘ר חיים המוזג’). אפילו כשהוא מצייר לנו את המהפכה שבאה בהשקפת-עולמם של גבוריו, גם אז הוא מגלה חיוביות וקביעות בדעה אצל האב הזקן, שנהפך ממאמין אדוק לכופר חפשי, ולא בבן הצעיר, שבמחלת אשתו הראשונה לא יכול לעמוד בנסיון ושב אל דתיותו, שבעמקי לבו לא האמין עוד בה (‘אב ובנו’).
שטיינברג הוא משוררן של המדות הישראליות, שבהן היו מצטיינים עוד כל כך בני הדור העבר. אין מוקיר כמוהו את הענוה, הצדקה-בסתר, אהבת המשפחה הטהורה, האידיליה של חיי המשפחה, ה’רוגז' בין אבות לבנים והתפייסם – באיזו חבה אמתית, אנושית הוא מצייר כל אלה! אברהם יוסי קרמינסקי שרוי ב’רוגז' על בנו היחיד, שכלתו לא נהגה כבוד בחמותה והוא, הבן, לא רק שלא גער בה, אלא ששכר לו דירה מיוחדת והריהו דר לו בפני עצמו. בערב יום-הכיפורים, האב בטוח בכל-זאת, שיבוא בנו לפייסו, אך כיון שעבר חצי היום וה’שקץ' לא בא, מוצא לו הזקן אמתלה ללכת לאחד מבעלי-חובותיו הדר סמוך לבית בנו, ובעברו שם ורואה את נכדיו מצחקים עירומים בחוץ, הוא מוצא לו שוב אמתלה להכנס לבית בנו ולהזהיר אותו על התינוקות, העלולים להצטנן, חלילה… והוא לוקח את נכדיו על ידיו, מביאם אל הבית, מתכוון לגעור בנזיפה בבנו ובכלתו – ומתפייס אתם… כמה יפה ומלאה חיים התמונה של פגישת האב עם בנו, כמה אידיליות תמימה וטהורה במחזה הפיוס, הבא אגב אורחא! (‘אברהם יוסי קרמינסקי’).
ביחוד מוקיר שטיינברג את הצניעות היהודית, התמימות שאינה מרגשת בעצמה. באחת משיחות החסידים היותר יפות שלו הוא מספר לנו על דבר ‘התם’, על דבר צדיק תמים וטהור זה, שלא היה מרגיש בנפשו שהוא צדיק, וכשאמרו לו מאמיניו שהוא צדיק, שמע והתפלא מאד, ולא מצא עוז בנפשו לבלי האמין לכנסת-ישראל… צריך לקרוא שיחה זו, שבה יסופר איך יצאו לקראת ‘התם’ בני עיר אחת, כדי לקדם את פניו בכבוד, והוא לא הבין, כי הוא הוא הצדיק שיצאו לקראתו, ורץ יחד עם חסידיו לקדם את פני הצדיק ולחלוק לו כבוד – צריך לקרוא את השיחה הזאת, אחת המרגליות היפות שבשיחותיו, כדי להבין את כל החבה והכבוד, שהוגה המשורר ל’גבורו' זה לרעיון האנושי המתגלם בו.
שטיינברג מבקש את הניצוצות המאירים בחיי היהודי, את ה’נשמה היתרה' שלו. מה הוא ששונו הצנוע? מה היא נחמתו בחייו הקשים? והוא דולה כמרגליות טובות את הרגעים המיוחדים של אושר, המוכרחים להיות בחייו של האדם היותר עלוב בעולם. ואם אין לו לאדם מאומה, ורק רגשי קנאה ושנאה מרירים מנת חלקו בחיים, הריהו מוצא גם בהם רגע של התעלות: המחילה, ההתפייסות עם הקדוש-ברוך-הוא, קבלת היסורים מתוך אהבה ומין הרגשה מרה ומתוקה של ספּוק הנפש כזו של התינוק, שאבותיו יסרוהו על לא-עון…
שטיינברג אינו מתרומם למדרגה של משורר, אלא כשהוא בא לידי התפעלות עמוקה. חיי החול ורגשות החול כמעט שאינם בהיקף יצירתו. ולידי התפעלות הוא בא כמעט תמיד רק למראה חזיון דתי פנימי ועמוק. את הניצוץ העליון האלוהי שבאדם הוא מבקש תמיד בכל דבר, שמקורו בהרגשה דתית טמירה, ברגע המרומם של התפשטות הגשמיות ועליית הנשמה. ואת הרגעים הגדולים האלה הוא מוצא בחייו של היהודי כמעט רק בימי החג, בשעה שלבו פנוי להרגשות טהורות ונשמתו ניזונה רק מחדוה אלהית ומדבקותה עם הניצוצות העליונים. צא וראה שכמעט רוב ספוריו של שטיינברג הם ספורי-חג. לספורים כאלה יש תמיד טינה מוקדמת בלב הקורא. הדבר חשוד ביותר, כשהמשורר נזקק לספורי האביב דוקא משנכנס ניסן, ושל הסתו דוקא כשנכנס אלול. אך ספורי החג של שטיינברג הם טבעיים לו, לפי שאין כמוהו משורר עברי, אשר גילה לנו את כל השירה הטהורה והצנועה של השבת והחג בחייו של היהודי, הטובע תמיד בים של חולין, והמתטהר ומתעלה בחגיו ומשתוקק תמיד אליהם כאל נקודות-האור היחידית שבחייו.
שטיינברג הוא משוררם של רגש החג ושל קיום ה’מצוה' אצל אדם מישראל. הוא אחד הפייטנים המועטים בתוכנו, המרגישים עמוק את שירת המצוה, אותה המצוה, שלכאורה אין בה כל טעם וכל תועלת. הוא אחד מאותם המועטים, שעוד נשמתם עצמה רועדת בגיל לזכר ההרגשות הדתיות הטהורות בשעת קיום מצוה מאהבה. אהבת האדם לבוראו – זוהי אצלו לא הרגשה מיטפיסית, כי אם אנושית, מורגשת וחיה.
החגים הם המומנטים המרכזיים בחייו של היהודי. בשבילם הוא עמל וסובל באהבה כל ימי החול. לפיכך, כשבא שטיינברג ורצה לגלות לנו את ניצוצות האור שבחיי יהודי, ביקש ומצא אותם בהרגשות החג. אין יודע כמוהו לצייר את החדוה הפנימית, הביישנית, של היהודי המדוכא ביסורים, בשעה שהוא מרגיש את קרבתו של איזה חג שהוא, של איזו חליפת זמנים. אין יודע כמוהו להביע את רעד הגיל הצנוע בלבבו של היהודי, כשקוראים ב’שבת-שירה' את פרשת הפסח, בשעה ששברירי-שמש חמים כבר נתקלים בשמשות החלונות, והוא מרגיש כבר בהרגשה מוקדמת את חמימותו של האביב הקרוב, את שמחת חג הפסח הענותנית, הפנימית, היהודית… אין יודע כמוהו להביע את העצבות המתוקה של נגון-הספירה, העצבות המופשטת, הטהורה, על ‘תקון הנפשות’ מכל ‘סיג ופגם’ ועל ‘קדושה של מעלה’; אותה העצבות הרכה, המתפשטת ויוצאת בעד חלונות בית-המדרש ומתערבת ביגון לילי אייר השחורים והחמימים ונשאת הלאה-הלאה, ממורד הר בית-הכנסת אל כרי-הדשא המשחירים ואל השדות הרחוקים והשותקים, וממלאה את הלב הכואב המית געגועים טמירה ורצון להתטהר, להתקדש ולהתעלות… זהו רגש חגיגי טהור מכל המתנה לתענוג גשמי, רגש אהבה אל קיום המצוה לשם עצמה. ‘תענוג גדול היה לראות את ר’ שמחה – הוא מספר על אחד מחסידיו – גם כשהוא שרוי בתענית של ערב פורים. זאת היתה חדוה כבושה ויגון מתוך אונס'… ‘חבה יתרה הראה הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל – אומר גדליהו, הטפוס המרכזי שבחסידיו – שעמד וצוה להם גם תרי"ג מצוות, בכדי שיזכה אותם בשכר טוב: כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו שומרים את השבת בלא צווי! כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות: ממרור בפסח, מתענית יום-הכפורים, מתורה ותפלה?’… אחד מגבוריו חולם על הזמן העתיד לבוא, כשהדת כולה תהיה רק של חובות מוסריות, והעיקר – חגים ומועדים…
שטיינברג מצייר בחבה יתירה אותם רגשות האהבה לטבע וההנאה ממנו, שמתעוררים אצל אדם מישראל בלא-יודעים, אותן דפיקות הגיל הנעימות בלב והרוחה בנשמה, שהיהודי מרגיש בשעת התעוררות הטבע בניסן, ואינו יודע, מה טעמה של שמחה זו… או כשהוא הולך לקטוף ערבי-נחל להושענות, ורגשות עצב לא-ברורים ממלאים את לבו למראה הכמישה של הבציר בשדות השוממים והעזובים, והוא אינו מבין, עצבות זו על שום מה היא…
וכמה יודע שטיינברג לצייר את העצב הדק, הנח על נפשו של היהודי עם המעבר מן הקודש אל החול, כשהוא מרגיש שה’ניצוצין העילאין' הולכים וכבים וחדות הנשמה היתירה הולכת ומסתלקת ממנו, והכיעור והשפלות שבחיי החול הולכים ובאים עליו ואין מפלט מהם – אותו העצב שהוא ידוע לנו כל-כך מעצם ימי ילדותנו… כמה הוא יודע לצייר את ההבדל הדק שבין חג לחג, בין התרוממות להתרוממות, הדרגה החגיגית בעליתה ובירידתה (‘היפרכוס ומלך’).
אך שטיינברג הוא לא רק משורר העונג הדתי, אלא גם של הטרגיות הדתית – לא של זו הבאה ממלחמת הפרט המשתחרר עם הכלל, עם הסביבה הדתית, אלא של מלחמת האדם עם עצמו, עם הכפירה החותרת חתירה תחת אמונתו שלא בטובתו. יודע הוא שטיינברג את כחה של האמונה, אך יודע הוא שבמקום האמונה הגדולה שם גדול גם ‘כח-השטן’, וכי המאמין הגדול באמת, הוא הוא הנלחם תמיד עם הכפירה, משום שהאמונה השלמה והעמוקה צריכה תמיד לכח ער, אשר יגן עליה בכל פעם, וכי פרפורי הנשמה המאמינה גדולים ונוראים מאותם של הנשמה, שאינה יודעת לא מן האמונה הכבירה ולא מן הספק המלוה אותה תמיד… יודע ומכיר הוא שטיינברג בדכדוכי הנשמה המאמינה, בשעה שהיא מרגישה את עצמה בעצם עלייתה ‘נופלת’ ומסורה בלא-יודעים לתאוות הגשמיות, החונות עליה מסביב, ואין להשתחרר מהן. ונאמן הוא בכל הפסיכולוגיה המסובכת של האדם, בשעה שאינו יכול לדעת, אם כח-עליון מעורר אותו לדבר, ואם להפך, כח-הטומאה, המתלבש בלבוש לא לו… (‘ניצוץ קדוש’).
שטיינברג הוא אחד האחרונים בספרותנו החדשה, שהתנגשות הדת והכפירה תופסת עוד מקום הגון ביצירותיו. אחד המעטים, היודע את הפרישות היהודית ואת כחה הנורא, את ‘הנפש הנשרפת בלהבה’ ואינה נצרפת ממנו, את השריפה העמוקה של הנשמה לטהרה ולעלייה, בשעה שהיא הולכת ושוקעת ונחנקת בטומאתה… כמה יודע שטיינברג את מצבו הנפשי המסובך והקשה של האדם, כשהוא ‘חוטא ומתטהר’ בשעה אחת והוא עובר ממלוי חובותיו להקדוש-ברוך-הוא להשתקע בתוך הרהוריו ולחטוא במחשבה ‘כאדם שהולם מחדר לחדר’!…
אצל שטיינברג איננו רואים את הפרוצס של המעבר מעולם אחד למשנהו, שאנו מוצאים אצל רוב משוררינו החדשים, אלא את המלחמה של המאמין, כשהוא עומד עדיין בתחומי עולמו. לכאורה, הרי אלה שרידי ה’השכלה', המלחמה האלימנטרית שב’הדת והחיים' וב’קוצו של יוד'. האנשים האלה מבקשים עוד פתרונים לספקותיהם ב’טור אבן העזר' ו’שאלתות דרב אחאי'. כל הפאבולה של ‘ניצוץ קדוש’ מזכירה עדיין את ‘קוצו של יוד’, אף על פני כל הספור הזה מרחפת כבר רוח אחרת. אנו מקשיבים כבר את קול החיים הרחוקים, הקורא מתוך החרבות. הרב הפרוש, הרוצה עוד להציל את ה’ניצוץ הקדוש' מ’אש הטומאה', הוא כבר ממשפחת האנשים הקרובים לנו.
[ח] 🔗
על פני כל תורת החיים והבנת החיים של שטיינברג שפוך איזה אור רך וטהור של תמימות נוגעת עד הלב, תמימות מתוך פקחות, היודעת ומבינה הכל, ובכל-זאת היא מצדיקה הכל ומקבלת הכל באהבה. יש בהשקפת-עולמו של שטיינברג מאותה האופטימיות רוות-הנוגה, שבה היו מצטיינים כל-כך בעלי החסידות הראשונים, שתיקון העולם ופגמיו על ידי שמחת החיים הטהורה היה היסוד העיקרי והחשוב שבתורתם.
אין בעולם נכס גדול מן החיים עצמם. גדליהו, אבי-אבות האופטימיסטים שבחסידיו, שכל תוכן חייו ואשרו הוא, לכאורה, האמונה וקיום המצוות, שהן משפרות את חייו ומכניסות בהם ניצוצין מן האור העליון, – אפילו הוא חומד את החיים עצמם ודבק בהם ביותר. החיים עצמם עם כל פגעיהם טובים הם לו, לעני מדוכא זה, מכל ההבטחות לעולם הבא. מאמין הוא ש’טוב מאד' זהו המות, ובכל זאת יפול עליו לבו בזכרו את יום המות, והוא שואל: למה זה ‘מאד’ וכי אין די ‘טוב’ גם בלי ‘מאד’?,..
כאחד מחסידיו, רואה גם שטיינברג בכל את ההשגחה הפרטית. הנהגת העולם היא שכלית, לא מקרית ועוורת. לכל חזיון בחיים יש כוונה טובה, שרק האדם מקוצר השגתו אינו תופס אותה לפעמים.
שטיינברג עמד על סודה העמוק של מהות החיים. הוא יודע, כי ערכם של החיים מונח לא בעצמם, אלא באדם המקבל אותם. אין לך עונש גדול מן החיים, ואין לך שכר גדול מהם. אך גם שכרם וגם ענשם בידך הם תמיד: זכית, – הם נעשים לסם-עדן, לא זכית, – אותם החיים עצמם נעשים לך סם-גיהנם… (‘שכר ועונש’).
אך זכותו של האדם על החיים ועל האושר הפרטי – קודמת לכל.
זוהי נקודת-היסוד בהשקפת-עולמו של שטיינברג. לפיכך הוא כל-כך מגן על הפרט. הפרט וחייו – זה ‘אסור בנגיעה’. רק פעם אחת חי האדם, ‘הפרט’, ואין לך רשות להתנקש בחייו אלה. הפרט מחויב להיות מאושר, משום שהוא חולף; הכלל קיים תמיד. מה שלא עלה בידו של דור זה יעלה בידו של דור אחר, שני, שלישי או עשירי, ואבדן חיים פרטיים עד סוף כל הדורות יהיה נתבע עלבונם ולא ימצא כפרם…(‘הם’)
כמה הוא מבין את חולשתו של האדם במלחמתו עם ה’חטא'! לפיכך אין מחלן וסבלן כמוהו. הוא אינו מאשים את האדם, הוא תמיד מצדד בזכותו, תמיד מכריע לזכותו. לשטיינברג אין ‘חוטאים’, אלא ‘אנשים’, ושני אלה הם לו ‘שמות נרדפים’… יודע הוא, כי החיים הם רשת של חטאים פרושה לאדם, והאדם הלא לחיים נולד. שטיינברג מכיר בזכות הויתו של החטא, כביסוד חיים הכרחי, לא-נפרד. לפיכך הוא מראה לנו לפעמים את הטהרה והטומאה, הגדלות והקטנות באדם אחד, ואין האחת פוגמת בכל זאת בחברתה (‘רבי מטיל ויצחק שלום זעירא’, ‘ירוחם פישל’). יודע הוא שבמלחמת האדם עם עצמו, כחות הטבע העצומים ממנו, נפילתו מוכרחת. לפיכך הוא טעון רחמים כל-כך, לפיכך אין להרהר אחרי מעשיו הרבה. ובמדה שהוא מתפעל מן הגבורה הרוחנית הגדולה, הכובשת את יצר האדם הרע, בה במידה הוא ממתיק את הדין על האדם בשעת ‘נפילתו’. את כל רחמיו הוא שופך אז על העלוב, ואינו פורש ממנו, עד שהוא מצדיק אותו וממרק את חטאו (‘רבי יעקב’, ‘בין המצרים’).
שטיינברג המשורר אינו אלא למחצה בן-דורנו אף-על-פי שביסוד יצירתו ותפיסת עולמו הוא קרוב לנו כל כך. עם כל מעלותיו השיריות המצוינות, לא נוכל בשום אופן להשלים עם החקרנות והפלפלנות, שני המלאכים הרעים המלווים אותו לרוב. אפילו באגדותיו, שברובן הן יצירותיו השלמות תובנות-הקיימא ביותר, אנו נפגעים פה ושם מן ה’פשט’לך' וה’דרושים'. עקמומית כזו מוציאה אותנו תיכף מעולם החזון, וגם יצירותיו היותר מצוינות מפסידות על ידי כך הרבה מחנן. תמימות יתירה בצד זה ו’פקחות' יהודית בצד זה. שטיינברג הוא אחד ממשוררינו האחרונים, שרגלם האחת היתה עומדת עדיין בתחומי הגיטו, ששחרורו לא היה עדיין שחרור גמור. שירתו היא עדיין שירת האסיר, הרואה את המרחב דרך חלון כלאו, ולא שירת בן-חורין עליזה, היורדת אלינו מראשי ההרים…
אך כשאנו מסיחים את דעתנו מיצירות בודדות ואנו סוקרים בסקירה אחת את כל הירושה הספרותית, שהשאיר לנו שטיינברג, אנו נכנעים מפני עושר הרוח העצום, השקוע בה, ומפני ברק הכשרון הנפלא, המעוור את העין לא רק באגדותיו ומשליו, שלפי-שעה הם כמעט היחידים בספרותנו, אך גם בהרבה ספורים ושיחות חסידים שלו, המזהירים בכל גוניה של שירה אמתית ומקורית. זה היה בלא ספק כשרון לקוי, אך מזהיר. עם חסרונותיו, כאמור, לא נוכל להשלים לעולם, אך ברק מקוריותו יכניע אותנו תמיד; ואת כל עושר המחשבה והסגנון, שהכניס שטיינברג לתוך בית-גנזיה של הספרות העברית, ידעו עוד להעריך גם הדורות הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות