תעודות    🔗

מהחלטות הוועידה האזורית של “פועלי ציון” במחוז פולטאבה¹

א

האנושות מחולקת לחברות (עמים ואומות), ואלו – למעמדות. העמים נבדלים זה מזה, מפני שנתהוו ונתפתחו בכלָלוּיוֹת שונות של תנאי ייצור החיים החברתיים. ואילו המעמדות נבדלים זה מזה לפי השתתפותם באופן־הייצור גופא.

בשחר האנושות נודעה השפעה גדולה יותר לתנאים הבלתי־חברתיים (הפיסיים־אקלימיים, הגיאוגראפיים, הגזעיים) שבין תנאי חיי־הייצור; במשך הזמן הולכת וגדלה השפעתם של התנאים הפנימיים והחיצוניים (ההיסטוריים), שאליהם שייך גם מצב יחסי־הייצור, בשעה הנתונה, וכן מצבה של חטיבה חברתית מסויימת בקרב החטיבות החברתיות שמסביב.

עד לתחילת המשק הקאפיטאליסטי לא חרגה המלחמה בין המעמדות מתחומי כל עם ועם. עם ראשית המשק הקאפיטאליסטי מקבלת מלחמת־המעמדות צביון כפול: צביון בינלאומי, במידה שהקאפיטאליזם מקיף ומאחד את כל החטיבות החברתיות של העולם בזמננו, בלי שים לב לתנאי חיי־הייצור שלהם; צביון לאומי – במידה שמצויות כללוּיות שונות של חיי־הייצור אצל אומות שונות.

הבעיות הסוציאליות צצות ועולות במקום שמתחולל קונפליקט בין התפתחות כוחות־הייצור לבין מצב יחסי־הייצור; הבעיות הלאומיות מופיעות במקום שמתחולל קונפליקט בין התפתחות כוחות־הייצור לבין מצב תנאי־הייצור (בעיקר, התנאים החברתיים החיצוניים).

הטאֶריטוריה משמשת מיכל כללי של כל תנאי־הייצור. צורות החיים החברתיים והאינטאֶראֶסים הסוציאליים תכונתם היא לאומית רק במידה שיש להם זיקה כלשהי, חיובית או שלילית, במישרין או בעקיפין, קרובה או רחוקה – אל הטאֶריטוריה.

מאחר שזיקתם של מעמדות שונים אל הטאֶריטוריה שונה היא, ושונים האינטאֶראֶסים המעמדיים הכרוכים בטאֶריטוריה – הרי ששונים גם האינטאֶראֶסים הלאומיים של המעמדות השונים באומה, ורק לפעמים, עקב תנאים מיוחדים, יקרה שתוכנם של האינטאֶראֶסים הלאומיים אצל כל המעמדות או אצל אחדים מהם יעלה בקנה אחד.

לבעלי־הקרקעות הגדולים משמשת הטאֶריטוריה משען לשלטון המדיני ומקור לראֶנטה הקרקעית; גבולות השלטון המדיני חופפים את הגבולות של לשון המדינה ושל “אשיות המכורה”.

לבורגנות הזעירה משמשת הטאֶריטוריה שוק פנימי צרכני. זה האחרון – מוגבל אף הוא בתחומי התפשטות הלשון, ולכן, הלאומיות אצל שני המעמדות האלה היא מסוג אחד: היא בעלת תכונה שוביניסטית או נוחה יותר, כלומר תרבותנית.

לגבי הקאפיטאל הגדול – אין ערך לטאֶריטוריה וגבולותיה אלא בהיותם בסיס־משען לכיבוש השוק העולמי. על כן אין הבורגנות הגדולה לאומית אלא אימפּאֶריאליסטית, שואפת לשליטה עולמית.

להמונים הנתונים בפרוליטאריזציה משמשת הטאֶריטוריה כר־עבודה; והשאלה הלאומית בשבילם היא בעיית־ההגירה, בעיית כר־העבודה.

לגבי הפרוליטאריון הלוחם שתופס כבר מקום בייצור, נודע לכר־העבודה ערך חדש, – ערך של בסיס אסטרטגי במאבקו המאורגן נגד הקאפיטאל. לפרוליטאריון, בתורת מעמד, משמשת הטאֶריטוריה בסיס אסטרטגי.

המאבק הלאומי מתנהל בשל התנאים החמריים לחיי־הייצור של האומה, או בלשון אחרת, בשל נחלתה החמרית. המאבק הלאומי מתגלם בתופעות ההתחרות הלאומית. רק הפרוליטאריון כמעמד אינו מתחרה התחרות לאומית, ולכן גם אינו מנהל מאבק לאומי. אולם מאבקו נגד הקאפיטאל לובש צביון לאומי.

עול השיעבוד הלאומי מעיק על הפרוליטאריון של האומה המדוכאה, בולם את מהלך התפתחותו ועושה את בסיסו האסטרטגי לקוי. וזה הדבר הנותן צביון מיוחד למאבקו המעמדי הלאומי של הפרוליטאריון באומה מדוכאה, הוא מכניס לפרוגראמה שלו את האינטאֶראֶסים הלאומיים שמגמתם שינוי־מבנה הבסיס האסטרטגי בכיוון המסייע למלחמתו המעמדית.

המלחמה־המעמדית של הפרוליטאריון באומות המדוכאות מוליכה בהכרח היסטורי להכללת סעיפים בפרוגראמה שלו, הנוגעים בשיחרור הלאומי, כלומר סעיפים המכוונים, בסופו של דבר, לשיפור בסיסו האסטרטגי.

פרוגראמה־מאכסימום של כל פרוליטאריון בעל הכרה היא העברת אמצעי־הייצור לרשות החברה ושינוי־מבנה החברה על יסודות סוציאליסטיים.

פרוגראמה־מינימום של כל אירגון פרוליטארי בקרב עמים מדוכאים צריכה לכלול בתוכה את השיחרור המלא מעול השעבוד הלאומי, כיוון שבלי שיחרור זה לא ייתכן שימוש נכון בבסיס האסטרטגי למטרות המאבק נגד הקאפיטאל.

ב

הבורגנות הזעירה היהודית נדחקת מצד אחד מחמת סיבה כללית – השפעת הקאפיטאליזם בכלל, ומצד שני מחמת סיבה לאומית יהודית מיוחדת: אי כושרה לעמוד בהתחרות הלאומית. מכאן שאיפתה האוביאֶקטיבית (לא הסוביאֶקטיבית) לפרוליטאריזציה.

עקב מגמת הפרוליטאריזציה יוצא ההמון היהודי לשוק־העבודה ונתקל בהתחרותם של ההמונים המקומיים הנתונים בפרוליטאריזציה, ונוסף על כך הרי הוא מוצא את כל ענפי הייצור הקרובים לתהליכים המשקיים היסודיים תפוסים כבר ע"י הפרוליטאריון המקומי. היהודים תופסים את הענפים הקרובים ביותר לנקודות הסופיות של תהליך מחזור־הסחורות ולצרכנות.

מסביב לסיבות הכלכליות היסודיות הללו מתרכזים גורמי־לווי: חולשה פיסית, העדר ידיעות טכניות, וכן גם מעצורים זמניים (השבת, מסורת, בוז ליגיע־כפיים). באותו זמן חודרים יותר ויותר בני־המקום הנתונים בפרוליטאריזציה, – בכוח השיגרה בלבד (ולפי חוק ההמונים) לענפי־הייצור הראשיים.

בדרך זו נדחקת העבודה היהודית לגמרי מייצור אמצעי־הייצור (מכשירי־וחמרי־הייצור, דרכי־ואמצעי־התחבורה); ואפילו בייצור אמצעי־צריכה נדחקת העבודה היהודית מן הייצור הממוכן, וכולה משוקעת בייצור הזעיר והמאנופאקטורי, או גם בצורות המזיקות ביותר לבריאות של עבודת־מכונות.

עם התפתחות המשק הקאפיטאליסטי – גדל הקאפיטאל־הקבוע על חשבון הקאפיטאל־המשתנה, ייצור אמצעי־הייצור – על חשבון ייצור אמצעי־הצריכה.

בקשר לחוק הכלכלי הזה – ותכונות המיוחדות של המוני היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה – נותרו לעבודה היהודית רק ענפי־המשק המפגרים ביותר, הנתונים לנישול נמרץ ביותר.

הפרוליטאריון היהודי מסולק באורח זה מכל עורקי־הייצור במדינה, ולכן אינו יכול לנהל מלחמה תקינה ומוצלחת נגד הקאפיטאל.

מחמת ההתחרות הלאומית המחמירה בגלל כמה וכמה גורמי־לווי וגורמים זמניים, נדחקות רגלי ההמונים היהודיים הרחבים מכל ענפי המשק הקאפיטאליסטי; צרכיהם (הצורך של הבורגנות הבינונית היהודית – בשוק־סחורות; צורך ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה – בכר־עבודה, צורך הפרוליטאריון היהודי – בבסיס אסטרטגי) אינם באים על סיפוקם המלא לא בכמות ולא באיכות.

דבר זה נותן אותותיו הקשים במצבם של המוני העם היהודי. באין בידי היהודים עורקים חשובים כלשהם של החיים המשקיים – עלולים ההמונים היהודים להתנפלויות גלויות מכל עבר, וחסרי־אונים הם לעמוד ולהגן על עניניהם.

כך הולך ומבשיל במציאות היהודית הקונפליקט בין הצורך לבין היכולת. קונפליקט זה מתחולל ע"י כך, שהמוני־העם היהודי, הן הפרוליטאריון והן השכבות הקרובות לו, מתאמצים לספק את צרכיהם בתוך אותם התנאים שהולידו את הצרכים האלה, וזה מוצא את ביטויו בזרמים האסימילאטוריים והאסימילאטוריים־למחצה. ואולם במידת התגברותו של הקונפליקט מרגישים ההמונים היהודיים ביתר שאת בצורך להעתקת כר־העבודה והבסיס האסטרטגי (הבורגנות – בהעתקת השוק) למקומות חדשים, לכלָלות־תנאים חדשה.

אולם בה במידה שההמונים היהודיים ניתנים לדחיקה נמרצת ומקפת יותר, על פני שטח גדול יותר של כדור הארץ – הולכות ומבשילות בתוכם המגמות ליצירת תנאים נורמאליים להתפתחות חפשית בטאֶריטוריה משלהם, שצריכה לשמש שוק לבורגנות, כר־עבודה – להמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, בסיס אסטרטגי – לפּרוליטאריון.

השאלה היהודית פוסקת לאט־לאט להתפצל לפי הארצות השונות, והיא מתגבשת כשאלה יהודית עולמית. לתהליך זה מתאימה מגמה כפולה: מצד אחד היא מתבטאה בעליית תנועת־השיחרור הלאומית, המקבלת בקרב ההמונים היהודים הרחבים אופי טאֶריטוריאליסטי־עקרוני; מצד שני הרי גם כל העולם אשר מסביב, המנסה למנוע בכל האמצעים שבידו את תוצאותיה של דחיקת־רגלי היהודים ושל התנוונותם, הגורמות נזק לעולם (כגון הקבצנות, הדימוראליזציה, ההגירה, האנארכיזם וכו'), אף הוא מתחיל לחוש בהמשך הזמן בקונפליקט זה שבין הצורך לבין היכולת. קונפליקט זה הוא לגביו פחות חולני וקשה, מאשר לגבי היהודים, ואף־על־פי־כן הוא מעורר את התעניינותם של היסודות הבורגניים־הגדולים והפרוליטאריים בפתרון ראדיקאלי של השאלה היהודית. השאלה היהודית הולכת ונעשית עולמית, הן לגבי היהודים עצמם, והן לגבי העמים המקיפים אותם. תנועת השיחרור היהודית העולמית הולכת ומתפשטת בקרב היהודים על פני כל כדור הארץ וכובשת יותר את אהדתם של העמים אשר מסביב.

כחלוץ תנועת השיחרור הלאומית יעבור הפרוליטאריון היהודי המאורגן ובעל־ההכרה, בהנהלת מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית “פועלי־ציון”, ואחריו יימשכו ההמונים המעוניינים האחרים בקרב העם היהודי. תנועה זו תוגשם בסיוע כל היסודות בעלי־ההכרה בעולם הקאפיטאליסטי, הן הבורגנות והן, במיוחד, הפרוליטאריון של העמים מסביב. הפרוליטאריון היהודי ישתמש, לענייני שיחרורו, ככל האפשר, גם בכוחות ובאינטאֶראֶסים המבשילים בקרב מעמדות וקבוצות אחרים, הן בעמו הוא והן מחוץ לעם היהודי, במידה שכוחות ואינטאֶראֶסים אלה מסייעים להעתקה כר־העבודה והבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי לטאֶריטוריה מיוחדת בעלת יישוב יהודי אבטונומי.

ג

הערות:

1. בעניין “התרבותיות” ו"רמת הצרכים היחסית של האוכלוסיה היהודית" נחלקו הדעות. כמה ממשתתפי הוועידה חשבו סיבות אלו לקבועות וכמה לזמניות.

2. בעניין רמת־ההכרה העצמית המהפכנית הגבוהה באורח יחסי של הפרוליטאריון היהודי, וכן של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה – נחלקו דעות משתתפי־הוועידה: אחדים רואים תופעה זו כזמנית לחלוטין, אחרים – כתופעת קבע; ולבסוף, חלק שלישי רואה כאן תוצאה של גורמים קבועים וזמניים גם יחד.

3. אחד החברים נשאר בדעתו המיוחדת בעניין עולמיותה של השאלה היהודית. הוא חושב שאלה זו לעולמית רק במידה שההגירה והמעבר לארצות מסויימות או דרכן עשוה כך. לפי דעת חבר זה הופיעה השאלה היהודית מאליה רק בארצות המזרח (רוסיה, רומניה, גאליציה, מארוקו) בגלל האופי המיוחד של השאלה האגרארית בארצות אלו.

ה"בונד" על האבטונומיה הלאומית־התרבותית²

…כשאומה מסויימת נתונה לדיכוי במדינה, הרי זה מזיק לפרוליטאריון של האומה המדוכאה בשני דרכים: ראשית, הלחץ, המעיק על כל האומה, רובץ על כל חלק ממנה, ועל הפרוליטאריון כנטל כבד יותר מאשר על יתר המעמדות, כפי שכבר ראינו בעניין החוקים המיוחדים נגד היהודים; שנית, קשה לפתח את ההכרה המעמדית בפרוליטאריון של האומה המדוכאה. הפועל בן האומה המדוכאה נדמה לו, כי כל צרותיו נובעות מזה, שהוא יהודי, לאטבי וכד'. הוא רואה, שהדיכוי הלאומי נותן את אותותיו גם בבורגנות, ודבר זה עלול להסיח את דעתו מן הניגודים בין שכבות שונות של האומה. הוא רואה, שהפרוליטאריון של האומות הבלתי־מדוכאות אין לו אותה תוספת של דיכוי לאומי, ודבר זה עלול לעורר בו קנאה ושנאה. שוביניסטים ולאומנים יכולים למצוא קרקע נוחה לתעמולתם – בשוני האינטאֶראֶסים של יהודים ונוצרים. ודבר זה עלול להחליש את רגש הסולידאריות והאחווה בין פרוליטארים מאומות שונות. הסכנה הנובעת מכך לפרוליטאריון בעל ההכרה המעמדית היא, איפוא, רבה. ואנו צריכים לבטל את הדיכוי הלאומי, במידה שהדבר אפשרי בחברה הקאפיטאליסטית.

עד שנעבור לאמצעים שבעזרתם אנו יכולים ללחום נגד הדיכוי הלאומי, עלינו לבחון באילו פרטים מתגלה דיכוי זה, באיזה אופן הוא מופעל – ואז נוכל לבחון את האמצעים ולבחור את הטובים שבהם. הדיכוי הלאומי מתגלה בחיים הכלכליים, המדיניים והלאומיים במובן הצר של המלה (דהיינו בשפה, חינוך, תרבות). דיכוי עלול להיות בכל שלושת השטחים הללו, בשניים או באחד מהם. הפינים, למשל, מדוכאים מבחינה מדינית, ומתחילים לחוש גם טעמו של דיכוי תרבותי־לאומי, אך מבחינה כלכלית עדיין ניתן להם מנוח. הפולנים, היהודים מדוכאים בכל שלושת השטחים, היהודים במידה רבה, לפי ערך, יותר מאשר הפולנים, וכו'. נקל לראות, כי יש הבדל גדול בין דיכוי בחיים המדיניים־הכלכליים מצד אחד, ובין דיכוי בחיים הלאומיים מצד שני. אם רק קיימים חופש ושוויון פוליטיים ואזרחיים, אין הממשלה (יחד עם הבורגנות של האומה השלטת) יכולה לפגוע באינטאֶראֶסים הכלכליים־המדיניים של אומה אחת בלי לפגוע על ידי כך באינטאֶראֶסים של כל שאר האומות היושבות בטאֶריטוריה זו. כיום יכולה הממשלה לאסור על יהודי לפתוח חנות בכפר, למנוע ממנו אחיזה בכל עסקי־קבלנות ממשלתיים או לאסור על פלוני לקנות אדמה בפולין. ואולם בריפובליקה דימוקראטית (ואפילו במונארכיה קונסטיטוציונית, אבסולוטיסטית־למחצה כפרוסיה) אין זה אפשרי. במדינה חפשית אין הממשלה יכולה להפלות לרעה אזרחים בני לאום מסויים. היא יכולה לעשות רק זאת: לדאוג פחות להתפתחות התעשיה והמסחר בפלך מסויים, לא לבנות שם מסילות־ברזל, תעלות או לבנות פחות מאשר במקומות אחרים, להנהיג תעריף גבוה להובלה ברכבת, לא לבנות בתי־ספר טכניים וכו'. אולם על־ידי כך תגרום הממשלה נזק לאינטאֶראֶסים של כל האוכלוסיה היושבת בטאֶריטוריה זו. אם תעשה זאת בפולין, תזיק לא רק לפולנים, כי־אם גם לרוסים, לגרמנים, ליהודים הדרים בפולין.

עניין אחר לגמרי הם האינטאֶראֶסים התרבותיים־הלאומיים. להם תוכל הממשלה להזיק, בלי לפגוע באינטאֶראֶסים של שאר־האוכלוסיה. היא יכולה לדכא את הלשון, התרבות, יכולה להנהיג מדיניות־של־הטמעה נמרצת ומזיקה ולהגביל את הדיכוי רק לגבי אומה אחת, באופן שאחרים לא ירגישו בדבר.

אפשר יאמרו לנו, – ויש אמנם שאומרים זאת: כיוון שהמדינה יכולה בפרט זה לגרום כל־כך הרבה צרות, הרי מוטב שלא תתערב בו כלל. אולם דעה זו היא מוטעית. איננו יכולים לומר למדינה – אל תתערבי, תני רק חופש וזכויות שוות לכל האומות! המדינה והממשלה אינן יכולות ליצור את התרבות, אבל נועד להן תפקיד נכבד בהפצת התרבות וההשכלה בקרב האוכלוסיה. אנו דורשים מן הממשלה – שתפתח בתי־ספר עממיים, כדי שכל הילדים יוכלו ללמוד מגיל 6 עד 16, שתדאג לאמצעים להשכלה עממית. הממשלה מוציאה כל שנה מיליונים רובלים (ככל שהמדינה דימוקראטית יותר, היא מוציאה לכך יותר) לאמנות, למוסיקה ולציור, לתמיכה במשוררים, סופרים וכו'. כפי שאתם רואים יש לה לממשלה בפרט זה מה לתת לאזרחים, דברים שיש בהם ממשות. ומכיוון שהמדינה מחלקת דברים אלה לאזרחים יכולה היא לתת יותר לאומות החזקות, ומה שהיא נותנת לאומות החלשות יכולה היא להתקין באופן, שתהא להן מזה תועלת מועטה ואפילו תוספת נזק.

האינטאֶראֶסים הכלכליים־המדיניים והתרבותיים־הלאומיים הם, כפי שכבר ראינו, שונים מאוד. והאמצעים למנוע דיכוי בכל האינטאֶראֶסים הללו שונים אף הם, ממילא. בחיים הכלכליים־המדיניים יכולים אנו להחליש את הדיכוי הלאומי עד לדרגה הקטנה ביותר – אם ננהיג שיווי־זכויות, זכויות פוליטיות ואזרחיות שוות לכל האזרחים והאזרחיות, בלי הבדל לאום, והנהלה־עצמית רחבה לחבלים השונים.

לגבי האינטאֶראֶסים התרבותיים־הלאומיים אין להסתפק בתביעה לשיווי־זכויות. מה בצע בזכות לרכישת השכלה, לפיתוח כשרונות אמנותיים, אם המדינה לא תתן אפשרות ליהנות מזכות זו. השלטון העצמי בטאֶריטוריות ובחבלים לא יועיל אף הוא, כי העמים היושבים ברוסיה מעורבים זה בזה. אם קאווקאז יזכה, למשל, למידה רבה של עצמאות ולשלטון־עצמי, יגן השלטון העצמי היטב רק על האינטאֶראֶסים הכלכליים־הסוציאליים של כל האוכלוסיה. אולם דבר זה לא יוכל למנוע נזק לאינטאֶראֶסים תרבותיים־לאומיים. כל מה שאמרנו על הממשלה הכל־רוסית, על הדיכוי שתדכא את האומות החלשות, נוכל לומר גם על השלטון־העצמי של קאווקאז; והמאבק הלאומי יחל בפארלאמנט הקאווקאזי.

עתה נעבור אל האמצעים למניעת הדיכוי הלאומי בחיי התרבות.

א. כל אומה צריכה להיות עצמאית (אבטונומית) בחייה התרבותיים

במדינה כרוסיה, שיושבות בה אומות שונות מעורבות זו בזו, יש להוציא מרשות המדינה את עניין הפצת התרבות (השכלת־העם וכו') ולמסרו לידי כל אומה ואומה, כי תדאג באופן עצמאי לענייניה התרבותיים. ואז לא תהא אפשרות, שהמדינה תעניק לאומה אחת יותר מאשר לחברותיה ושתרבותן של אומות מסויימות תדוכא. הפארלאמנט, הממשלה המרכזית, הרשויות המקומיות והממשלות של טאֶריטוריות מסויימות – כל אלה יעסקו באינטאֶראֶסים הכלכליים, המדיניים, הסוציאליים, האזרחיים, הכספיים וכו' – של האוכלוסיה. אך לאינטאֶראֶסים השייכים לתרבות – לא יהיה להם שום מגע. לכך תדאג כל אומה לבדה ובאופן עצמאי. אם בפארלאמנט ידובר על ביטול מס או הנהגת מס חדש, על כריתת חוזה־מסחר עם מדינה זרה או על בניין מסילת־ברזל ותעלה, על תיקונים בשיפוט ובצבא וכיוצא באלה – בכל הסעיפים הללו יוכל להיות רק מאבק של אינטאֶראֶסים מעמדיים, אבל לא של אינטאֶראֶסים לאומיים. הצירים הבורגניים – בין שהם רוסים, או יהודים, פולנים או ארמאֶנים וכו' – יגנו על האינטאֶראֶסים של הבורגנות, הסוציאל־דימוקראטים יגנו על האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון. והוא הדבר בעניין הרָשות המקומית, ניקוי הרחובות והארתם, אספקת־מים, בתי־מטבחיים, בתי־חולים, בטחון האזרחים (משטרה) וכדומה. בכך מעוניינים האזרחים כמעמדות סוציאליים, ולא כקבוצות לאומיות: הבורגנות מזה והפרוליטאריון מזה, אבל לא יהודים, רוסים וכו', שיש להם, כביכול, דרישות שונות בנקודות אלו. אבל אם ענייני התרבות יאושרו בידי הפארלאמנט, מיד יתחילו צרות. ראשית, האומות החזקות יתחילו לדכא את תרבות האומות החלשות יותר, ושנית, דבר זה יערפל בהכרח את הכרתו המעמדית של הפרוליטאריון. הבורגנות מעוניינת, עד למידה מסויימת, בפיתוחה של התרבות הלאומית, וזה יביא לידי כך, שבפארלאמנט וברשויות המקומיות יתחיל מאבק לאומי: הבורגנות והפרוליטאריון של האומה החלשה יצטרכו לצאת יחד נגד הבורגנות של האומה החזקה. יהיה זה אסון לפועלים שהמאבק שלהם לתרבות ולהשכלה ילבש דמות של מאבק לאומי ולא מעמדי. סכנה זו תיעלם כשענייני התרבות יימסרו לרשותה של כל אומה לחוד. בידי הפארלאמנט והרשויות המקומיות יישארו רק האינטאֶראֶסים הפוליטיים והאזרחיים. ואם כל אומה תעסוק בעצמה בענייניה התרבותיים, הרי יתחיל בתוכה המאבק בין הבורגנות לבין הפרוליטאריון (כי הפרוליטאריון תובע תרבות אחרת, מאשר הבורגנות, והוא רוצה להפיצה בדרך אחרת). במקום מאבק לאומי בפארלאמנט וברשויות המקומיות יהיה לנו מאבק מעמדי בכל אומה לעצמה. ההכרה המעמדית של הפרוליטאריון תגבר ותוסיף להתפתח.

ב. הפרוליטאריון והתרבות הלאומית

תרבות לאומית – הרי זה אחד הביטויים שכל איש מכניס בהם תוכן אחר, הכול לפי המעמד שהוא שייך אליו, או לפי האידיאלים החברתיים שהוא דוגל בהם. לנו, הסוציאל־דימוקראטים, אין התרבות הלאומית משהו על־טבעי, אין היא בשבילנו דבר שבקדושה. מעמד הפועלים, יש לו רק תפקיד אחד – הסוציאליזם; לסוציאל־דימוקראטיה רק תפקיד אחד – פיתוח ההכרה המעמדית של הפרוליטאריון. אולם פיתוח ההכרה המעמדית של הפועל נעשה בד בבד עם התפתחותו הרוחנית־הכללית. תפיסתו הרוחנית נעשית בהירה וחריפה יותר, מתעורר בו רעב עז לדעת ולמדע, רוצה הוא להבין את הטבע והחברה. הוא מתחיל לאהוב ספרות ומוסיקה, תיאטרון וציור. התרבות הלאומית יקרה לנו, לא משום שהיא לאומית, אלא משום שהיא תרבות; לא משום שהיא מצטיינת בתכונות לאומיות מיוחדות, אלא משום שיש בה תוכן תרבותי מסויים. תוכן התרבות הלאומית אצל כל עמי אירופה כמעט שווה, אך הצורה היא שונה. היא מתאימה למסיבות הטבעיות והחברתיות השונות, שבהן חיה כל אומה. אין אנו אומרים, שהצורה שלובשת התרבות הכללית בכל אומה קדושה היא, ושיש לחנטה ולשמרה. אבל איננו אומרים, להיפך, כי הצורה הלאומית של התרבות, למשל אצל היהודים, היא דבר־מה מזיק, וכי יש לזרוק, במהירות האפשרית, צורה זו ולקבל צורה אחרת.

אנו סבורים, כי אוּטוֹפּיה מזיקה היא המחשבה, שאפשר להטמיע עם של מיליונים, הלוקח חלק פעיל ונמרץ בחיים החברתיים. דבר זה ישוער רק באנשים בודדים, ואולם מדיניוּת ההטמעה תשפיע לרעה על המוני העם הרחבים: את התרבות הזרה לא יקבלו, וגם תרבותם־הם לא תתפתח. – – –

ג. בית הספר העממי

אמרנו, שהתרבות הלאומית יקרה לנו, לא משום שהיא לאומית, אלא משום שהיא תרבות. אנו יכולים עכשיו להוסיף ולומר: היא התרבות היחידה להמוני־העם. רק על יסוד תרבות זו יכולים ההמונים לקנות דעת ולהתפתח מבחינה רוחנית. להמוני העם אין זמן וכסף לרכוש תרבות זרה, להעמיק־לחדור לתוכה עד כי תוכל לשמש יסוד להתפתחותם הרוחנית. כבר הצבענו על כך, כי בית־הספר העממי צריך להיות מאורגן יפה כל־כך, שכל ילד המסיים את לימודיו בו (אם אין באפשרותו ללמוד בבית־ספר גבוה יותר) יוכל להמשיך באופן עצמאי בלימודיו, לקרוא ספרים בענייני מדע המעניינים אותו. פרט לזה צריך בית־הספר לפתח אצל הילדים ראייה חפשית ורחבה, כדי שיהיו עצמאיים ויתמצאו באורח ביקורתי בחיים שמסביבם, שיאהבו את כל הטוב והיפה, ושיהיה להם מושג נעלה על כבוד־האדם ועל החופש.

האם צריכים אנו להסביר, מה חשובים כל התפקידים הללו שבית־הספר העממי חייב למלא? וזאת עלינו לזכור: את כל התפקידים האלה יוכל למלא רק בית־ספר לאומי, ביתי־ספר שהוקם על היסוד המוצק של תרבות לאומית, ואינו נטע זר שניטע על קרקע זר. נוכיח זאת באופן מוצלח ביותר על ידי דוגמה. נראה, מה לומד ילד יהודי בבית־הספר הקיים, הממשלתי, ומה היה צריך ללמוד שם. הילדים מקבלים בבית־הספר חינוך רוסי־לאומי. המקראות שהם לומדים בהן מכילים סיפורים מן החיים הרוסיים, השירה היא רוסית, ההיסטוריה שהם לומדים היא היסטוריה של העם הרוסי, הפזמונים שבפיהם הם שירי־עם רוסיים. במלה אחת – התרבות הרוסית שולטת שלטון־יחיד בבית־הספר. אולם על ידי כך אין בית־הספר יכול למלא את תפקידו השני, החשוב עוד יותר: ללמד את הילדים להתבונן במבט ביקורתי בחיים המקיפים אותם, לאהוב את כל הטוב והיפה שבהם. בית־הספר שדיברנו עליו אינו יכול לעשות זאת, כיון שהוא מנותק מן החיים שמסביבו. בבית, ברחוב, אצל החברים, רואה הילד לא מה שקיבל בבית־הספר. בית־הספר הוא בשבילו מוסד זר. אין הוא מבין את יפעתה של השירה, שרוצים להקנות לו. כדי לשיר בכל לב שירים רוסיים־עממיים צריך היה הילד לגדול בשדותיה הרחבים של רוסיה ובערבותיה, ולא רק הוא עצמו, אלא גם אבותיו ואבות־אבותיו צריכים היו לגדול שם. כל מה שבית־הספר נותן לו אין הוא יכול להשתמש בו לאחר מכן, ומה שהוא זקוק לו אין הוא מקבל. בית־הספר אינו מלמד אותו להתבונן בעין פקוחה יותר בחיים היהודיים. אין הוא יכול לבחון באופן ביקורתי את השירה היהודית, שירי־העם היהודים, שצמחו בערבי החורף הארוכים על יד הסדנה הדלה. מוריו לא לימדוהו זאת.

אתם רואים, איפוא, כי מעט הוא לדרוש, שבבית־הספר ילמדו הכל בלשון־האם, בית־הספר צריך להיות לאומי, ארוג ושזור בתרבות הלאומית, בחיים שמסביב. אבל הממשלה והרשות המקומית לא תוכל לתת זאת לאוכלוסיה של העמים החלשים יותר, גם אם יהיה לה הרצון הטוב לכך (אולם, כפי שאמרנו קודם, המעמדות השליטים של האומות החזקות יותר, לא ירצו זאת בכלל). לכן צריכים ענייני התרבות, ובעיקר ארגון השכלת־העם, להימסר לידי כל אומה לעצמה.

עכשיו תבינו, משום מה לא יכולנו לבוא על סיפוקנו בסעיף השמיני של הפרוגראמה של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית (“איסקרה”): “האוכלוסיה יש לה הזכות לקנות השכלה בשפת־האֵם. הזכות הזאת מובטחת ע”י כך, שעל חשבון המדינה והרשויות המקומיות יווסדו בתי־ספר הנחוצים לשם זה". ראשית, התביעה היא רק ללימוד בלשון־האם, והלימודים בלשון־האם עדיין אין בהם משום בית־ספר לאומי. אפשר ללמד את הילדים הכל ביידיש או בארמאֶנית, אבל הלימודים יהיו מיוסדים על התרבות הרוסית. ושנית, לפי סעיף זה בפרוגראמה, נשארת הדאגה להשכלת העם בידי המדינה והרשויות המקומיות. ודבר זה, לידי מה הוא מוכרח להביא? לידי כך, שהמאבק הלאומי יאפיל על המאבק המעמדי בפארלאמנט וברשויות המקומיות.

התעכבנו כאן הרבה על שאלת בית־הספר, מפני שבית־הספר הוא חוט־השדרה, הוא היסוד לחינוך העם ולהשכלתו. השאלה על אירגון טוב של בתי־הספר עומדת עתה על הפרק אצל חברינו בגרמניה. אצלנו ברוסיה בכלל, ובאומות המדוכאות של רוסיה בפרט, השאלה היא, כמובן, עוד יותר בוערת.

מחוץ להשכלת־העם צריכה האבטונומיה הלאומית להקיף עוד ענפים אחרים של חיי התרבות כגון ספרות, אמנות וכו'.

ד. כיצד יש לארגן את האבטונומיה התרבותית־הלאומית

אין אנו יכולים לטפל כאן בכל פרטי האירגון של האבטונומיה התרבותית הלאומית, החיים ילמדו אותנו הרבה. נצביע כאן רק על עקרונות היסוד, שלפיהם צריך לבצע את האנטונומיה.

האבטונומיה התרבותית־הלאומית היא מוסד ממלכתי ולא פרטי. – – – למדינה (לממשלה המרכזית או לרשות המקומית) יש להשאיר את המשימות התרבותיות־הכלליות, הנוגעות לכל האזרחים, ללא הבדל־לאום, כמו, למשל, ההשגחה על כך שבתי־הספר יהיו חילוניים, שכל הילדים ילמדו מגיל 6 עד 16, קביעת מינימום של ידיעות כלליות שהילדים צריכים לרכוש. כל השאר: אירגון בתי־הספר, עיבוד הפרטים של תכניות הלימודים, במלה אחת – ייסוד בתי־ספר לאומיים, וסיפוק צרכי התרבות הלאומית – יש למסור לידי כלל האומה האבטונומית.

לכן צריכה האבטונומיה התרבותית־הלאומית להיות מוסד מדינתי, זאת אומרת, מוסד שיש בידו שלטון מסויים לבצע את אשר הוא מחליט. כאגודה פרטית לא תוכל למלא את התפקידים המוטלים עליה.

מובן, שאם אנו דורשים, כי סמכות המדינה בענייני־תרבות תעבור לכל אומה לעצמה, אין פירוש הדבר, שכל אחד יהיה מחויב להצטרף לאיגוד האבטונומי של האומה שהוא שייך לה. לא יכריחו יהודי למסור את בניו דווקא לבית־ספר עממי יהודי, להזדקק דווקא לתרבות היהודית. כל איש יהא רשאי להצטרף לאבטונומיה הלאומית, שהוא בוחר בה.

ה. הפארלאמנט הלאומי (הסיים) והבחירות אליו

האומה כולה לא תוכל, כמובן, לנהל את ענייניה התרבותיים. יהא צורך בבחירת פארלאמנט שיחוקק חוקים בענייני השכלה וכו', שיעבד תכניות לימודים, שיקבע את שכר המורים. בסיים רק תתחיל מלחמת המעמדות. שם יופיעו הצירים הסוציאל־דימוקראטיים ויגנו על האינטאֶראֶסים התרבותיים של הפרוליטאריון.

כל הדרישות שאנו מעלים בנוגע לבחירות לפארלאמנט ולרשויות המקומיות, כוחן יפה גם לעניין הבחירות לסיים הלאומי. בחירות כלליות, שוות, ישירות וסודיות… הסיים הלאומי לא יתכנס לזמן רב. חודשיים בשנה יספיקו לו בשביל לקבל החלטותיו. ולפי שלא ייתכן פארלאמנט בלא ממשלה, שתבצע את החלטותיו, יצטרך גם הסיים הלאומי לבחור במין ועידה, שתנהל את ענייני התרבות הלאומית ושתהא אחראית על כל מעשיה בפני הסיים הלאומי.

ו. האבטונומיה התרבותית־הלאומית

כשדיברנו על ביטול החוקים המיוחדים נגד היהודים הדגשנו כי לגבי החוקה אין לנו תביעות מיוחדות. משתקבל החוקה את היסוד של זכות בחירה כללית, שווה, ישירה, סודית ואת העקרון של שוויון כל האזרחים לפני החוק, בלי הבדל לאום, יהיו בטלים ממילא כל החוקים המיוחדים נגד האומות המדוכאות. עניין אחר לגמרי הוא האבטונומיה התרבותית־הלאומית. הרי זה עקרון חדש, והוא צריך להיכלל בפירוש בחוקה. החוקה צריכה לקבוע בפירוש, כי הסיים הלאומי ייבחר על ידי האזרחים והאזרחיות של כל אומה על יסוד של זכות בחירה כללית, שווה, ישירה וסודית. – – –

…דיברנו על אויבינו הבורגנים. ועתה נאמר מלים אחדות על יריבינו הסוציאל־דימוקראטיים, על הסוציאל־דימוקראטיה הרוסית. בפרוגראמה של הסוציאל־דימוקראטיה הרוסית נמצא סעיף, על מתן “זכות הגדרה־עצמית” לכל עם. בשום מקום אין מדובר למה מתכוונים בזה החברים הרוסים. אך כשאנו השתמשנו ב"זכות ההגדרה העצמאית" שלנו והעלינו את דרישות האבטונומיה התרבותית־הלאומית קם רעש, ומאשימים אותנו בנאציונאליזם, בשוביניזם ובשאר חטאים כגון אלה. אנו רשאים לקוות בבטחון, כי לכשיגיעו למפלגה הרוסית שנים כתיקונן – יכירו חברינו הרוסים בטעותם.

דיברנו על אמצעים למנוע דיכוי לאומי ולא הזכרנו את העצמאות המדינית של העמים. לא הזכרנו זאת, כי אין אנו סבורים, כי באמצעי זה אפשר לסלק סכסוכים לאומיים. מכל העמים היושבים ברוסיה אפשר לדבר רק על עצמאות מדינית של פולין. (את פינלאנד אנו חושבים לארץ עצמאית); אשר לגרמנים, ללאטבים, ליהודים, לאוקראינים, לארמאֶנים, לטאטארים, לגרוזים – אין לדבר על עצמאות מדינית. וגם אם תיהפך פולין למדינה עצמאית שוב תצוף השאלה, מה יהיה על היהודים ברוסיה ובפולין: הן יצטרכו לתת להם אבטונומיה תרבותית־לאומית.

עצמאות לכל אומה בחייה התרבותיים – זוהי דרישתנו הפרוליטארית.

מהחלטות הבּוּנד    🔗

על השאלה הלאומית והאבטונומיה התרבותית־הלאומית ליהודים³

הואיל והדיכוי הלאומי בכל צורותיו משפיע באופן מזיק בהחלט על האינטאֶראֶסים של מלחמת השיחרור של כל הפרוליטאריון באותה מדינה, בהאפילו על הכרתו המעמדית, והואיל והוא מעיק בכל מלוא־כובדו על מעמד הפועלים של האומה המדוכאה, כשהוא מעכב את התפתחות כוחותיו בכל ענפי החיים ומסלף את מלחמתו המעמדית, – חייבת הסוציאל־דימוקראטיה להילחם נגד כל דיכוי לאומי ישיר או עקיף.

בשים אל לב, שרק הסוציאליזם, שישרש את כל צורות המדינה המעמדית, יביא גם לידי שיחרור גמור מכל דיכוי לאומי, חייבת הסוציאל־דימוקראטיה לשאוף בתחומי המשטר הרכושני לכיבוש המאכסימום האפשרי של הערובות מפני הקונפליקטים הלאומיים, במידה שאפשר להשיגן בחברה הבורגנית.

וכן בשים אל לב, כי מלבד הדימוקראטיזציה הכללית של המשטר במדינה והערובות הרגילות של שיווי־זכויות אזרחי ומדיני ואף שיווי־זכויות בתחום התרבות – יכולה ערובה כזו להתבטא רק בייסוד מוסדות ממלכתיים־משפטיים, הפותחים בפני כל אומה את האפשרות של התפתחות תרבותית חפשית; – כי לפי שרוסיה מיושבת עמים שונים, המתערבים יותר ויותר זה בזה עם התפתחותו של המשק הקאפיטאליסטי, הרי הפרדתם הטאֶריטוריאלית היא בלתי־אפשרית; כי מחמת עובדות אלו יכולים המוסדות הממלכתיים־המשפטיים האמורים לקבל רק צורה אַל־טאֶריטוריאלית של אבטונומיה לאומית־תרבותית, – מנסחת הוועידה השישית, בהתאם לעמדתה הכללית של ועידת ה"בונד" הרביעית בהחלטתה המתאימה, את הפרוגראמה בשאלה הלאומית היהודית, בסעיפים הבאים:

א. שיווי־זכויות אזרחי ומדיני גמור של היהודים.

ב. אפשרות, מובטחת על־ידי החוק, לאוכלוסי־היהודים להשתמש בשפת־האֵם בבית־המשפט ובכל מוסדות המדינה והשלטון־העצמי המקומי והאזורי.

ג. אבטונומיה לאומית תרבותית: הפקעת כל התפקידים הקשורים בשאלות התרבות (השכלת־העם וכו') מרשות השלטון־העצמי, המקומי והאזורי, ומסירת תפקידים אלה לאומה בצורת מוסדות מיוחדים, מקומיים ומרכזיים, הנבחרים על־ידי כל חבריה, על בסיס של הצבעה כללית, שווה, ישירה וחשאית.

הערה: האבטונומיה התרבותית־הלאומית אינה פוגעת בזכותו של השלטון המחוקק המרכזי לקבוע אי־אלה כללי־חובה בשאלות המשותפות לכל העמים היושבים ברוסיה, כגון: חובת השכלה יסודית, האופי החילוני של ההוראה וכדומה, וזכות הביקורת על קיום הכללים האלה.

על היחס לציונות

א⁴

הוועידה רואה את הציונות כריאקציה של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות והמצב המשפטי הבלתי־נורמאלי של העם היהודי.

הוועידה רואה את המטרה־הסופית של הציונות המדינית – השגת טאֶריטוריה לעם היהודי, – במידה שזו תכיל רק חלק מיצער של העם, – כדבר שאין לו ערך רב ושאינו פותר את “שאלת היהודים”; ובמידה שחושבים לרכז בה את העם היהודי כולו, או אפילו רק חלק ניכר ממנו – הרי היא אוטופּית ואינה ניתנת להגשמה.

הוועידה סבורה, כי תעמולתם של הציונים מפיחה את הרגש הלאומי והיא עלולה לעכב את התפתחות ההכרה־העצמית המעמדית.

אשר לפעולה התרבותית של קבוצות ציוניות שונות, מתייחסת הוועידה אליה כאל כל פעולה לאֶגאלית.

אין מקום לציונים, בשום אופן, באירגונים הכלכליים והפוליטיים שלנו.

ב⁵

בשים אל לב, שהציונות היא תנועה של הבורגנות הזעירה והבינונית, הנתונה בלחץ כפול: ההתחרות של ההון הגדול, מצד אחד, וחוקי־הפליה והסתת הממשלה והבורגנות שבאוכלוסיה הנוצרית, מצד שני; שהציונות, המניחה כי האנטישמיות היא נצחית, ושעל־כן היא נוטלת עליה את התפקיד להקים מדינה מעמדית בארץ־ישראל, – שואפת להאפיל על־ידי כך על ניגודי המעמדות בשם אינטאֶראֶסים שהם כביכול לאומיים־כלליים; שעקרונות הציונות מביאים בהכרח לטאקטיקה הריאקציונית שלה, שמתוך יחס־איבה לתנועה המהפכנית של הפרוליטאריון היהודי היא מצדדת באדישות פוליטית ובכניעה לממשלה אבטוקראטית, מעכבת את התפתחות רגשות האזרחות אצל היהודים ומחזקת בלבם את הפסיכולוגיה של הגיטו –

רואה הוועידה הכרח להילחם בציונות לכל זרמיה וגווניה.

פועלי כל הארצות התאחדו!

מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית - הצהרה⁶

עם התפתחות הקאפיטאליזם ברוסיה, עם עליית התנועה הסוציאליסטית בכלל, החלו גם הפועלים היהודים להוות מעמד פועלים בעל־הכרה. וככל שהתקדמה התפתחותו של הפועל היהודי, ככל שעצמה הכרתו המעמדית, כן הלך והשיג יותר, כי שאלת־הפועלים היהודית לפי תכנה אינה שאלה כלכלית גרידא של פועלים־יחידים בלבד, אלא גם, ובעיקר – שאלה סוציאלית של פועלים־יהודים, של חלק מקיבוץ לאומי מסויים; כן החל להרגיש יותר, כי פתרון שאלת־הפועלים היהודית קשור קשר הדוק בפתרון שאלת־העבודה לרובו של הקיבוץ הלאומי שהוא שייך אליו; כן החל להכיר יותר, כי אין שאלת הפועלים היהודים יכולה להיטמע בשאלת־הפועלים הכללית בארצות שהיהודים נמצאים בהן, והיא עשויה למצוא את פתרונה, רק כאשר העם היהודי יקים חברה עצמאית בטאֶריטוריה משלו. הרי שהמוני הפועלים היהודים ברוסיה אי־אפשר להם בשום פנים להיבלע במפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית הרוסית הכללית. כן צרה להם גם המסגרת של ארגון הפועלים היהודי הקיים, ה"בּוּנד", שמטרתו הסופית אינה כרוכה בקיומו העצמאי של העם היהודי. ופועלים יהודים החלו להתלכד באירגונים נבדלים חדשים – “פועלי־ציון”.

אגודות פועלי־ציון קמו מאליהן, ובכמה מקומות גם בלי עזרת האינטאֶליגאֶנציה. כלל תנאי־החיים של הפועל היהודי הביא אותו אל דגל פועלי־ציון, ובנקודות גדולות וקטנות, בערים ובעיירות, בפינות נדחות שונות צמחו ועלו אגודות־פועלים ציוניות, ורשת צפופה של אירגונים פועלי־ציוניים נתפשטה בכל מקומות מושבותיהם של המוני־היהודים, בעיקר – כמובן, ברוסיה, אך גם מחוצה לה, בגאליציה, לונדון, פאריס ואמריקה, באשר חיים שם המוני־פועלים יהודים וכן גם במקומות אחרים במערב־אירופה, שמצויה שם אינטאֶליגאֶנציה יהודית, בכל מקום שהמחשבה הפרוליטארית־היהודית פועלת שם.

בעצם צמיחתם והתפשטותם בכל מקום, הוכיחו פועלי־ציון, כי קיומם הוא חוקי, כי הם יונקים מן המציאות היהודית, ושרשים עמוקים להם בחיים. אולם בדרך גידולם הטבעי צריכים היו פועלי־ציון לעבור כמה שלבי־התפתחות. עד עתה טרם התגבשו פועלי־ציון בצורה המתאימה. האגודות הנפרדות לא יצרו עדיין מפלגה מוצקה. כל אגודה מקומית היתה אגודה לעצמה, ונבדלה בתוכנה, בפרוגראמה שלה, בטאקטיקה ובצורת העבודה. אגודה אחת הכירה רק בנחיצות הפעולה הכלכלית – בלבד. ואילו האחרת – גם בהכרח הפעולה הפוליטית. וגם האגודות שדגלו במאבק הפוליטי העריכו באופן שונה את ערכה וחשיבותה של החירות הפוליטית בארצות הגולה בשביל מטרתנו הסופית, ובהתאם לכך הגדירו באופן שונה את המאבק הזה ואת צורתו.

הן מבחינה רעיונית והן מבחינת החיים האירגוניים היו פועלי־ציון במצב של אנארכיה גמורה. בשעה שכל המון הפועלים פועל במלוכד ומהווה הסתדרות אחת, אותה שעה מופיע הגיון־המפלגה האוביאֶקטיבי, וכל פרט חייב להיות תכליתי, ואז מיטשטשת השפעתם הסוביאֶקטיבית של אישים־יחידים. ואילו ההמון הפועלי־ציוני היה עד לרגע האחרון מפורד ומפורר לאגודות שונות ועצמאיות, שכל אחת מהן טבועה בחותם מארגניה ומנהיגיה. אולם עם כל השוני בדעות ובהשקפות, האיר מתוכן התוכן הפרוליטארי האחד, והרוח המהפכנית של הפרוליטריון חדרה בהכרח לכל האירגונים הפועלי־ציוניים. הצמיחה הפרוליטארית הטבעית הביאה לנצחון המגמה המעמדית באופיה המהפכני, במלחמתה העקרונית נגד המסורות המזיקות והאידיאלים החברתיים הריאקציוניים. צמיחה זו הביאה לידי כך, שרוב אגודות פועלי־ציון ראו עצמן כציוניות־סוציאליסטיות.

בזמן האחרון באו אגודות פועלי־ציוניות שונות בקשרים אירגוניים מסויימים. במקומות שונים נתקיימו ועידות של גלילות שלמים. ההשקפות נצטללו, העקרונות יוצבו. ממשמש ובא הזמן, שפועלי־ציון יגדלו בדרך הטבע למפלגת־פועלים יהודית כללית אחת, אשר לה פרוגראמה אחת מעובדת וטאקטיקה אחת ברורה ומפורשת.

ועם האפשרות של יצירת מפלגה, גבר והלך גם הצורך להופיע כמפלגה.

ברוסיה החלו המאורעות להתפתח במהירות מיוחדת. שלטון־היחיד הרוסי המרעיל בכל מקום את האווירה, השואף לדכא את כל החותר לחופש, לחנוק את כל הכוחות הרעננים, להכרית את כל הצומח ועולה – שלטון־היחיד הרוסי, אשר כרוח־בלהות מימי־קדם, מעכב הוא את התפתחותם החפשית של כוחות־החברה, את התגבשותם הברורה של היחסים החברתיים, שיביאו עמם צורות מדיניות חדשות; שלטון־היחיד הרוסי הזה – כורע תחת נטל פראותו וחוסר־השחר שלו גופו. המלחמה האומללה עם יאַפּאַן, שלא אינטאֶראֶסים ריאליים של מעמד חברתי כלשהו הביאוה; אופן־הנהלת המלחמה הזאת, האנארכיה הגמורה, השוררת שם, המגלה בבהירות את כל רקבונו של מנגנון הממשלה; המוני היתומים והאלמנות, הרעב והעוני בקרב האיכרים; המשבר הכלכלי הנורא וחוסר־העבודה המקיף מאות אלפי פועלים; האווירה, הספוגה איבה לאומית, הפרעות ביהודים, הרציחות הפראיות בבאקו, שיסוי ההמונים באינטאֶליגאֶנציה – כל זה חותר תחת אשיות הכוח הפראי והאכזרי, המעיק כסיוט על כל האוכלוסיה של רוסיה. המוני רוסיה מתעוררים, עולה הפרוליטאריון המהפכני בעל־ההכרה וקם למגר את שלטון־היחיד, השואף ללפות את הכל בחישוק ברזל צר.

למראה התהום העמוקה ההולכת ונפערת לפני שלטון־היחיד, הרי זה מגייס את כל כוחות השחור, לשמור על עמדתו המתערערת, מתוך יאוש אוחז הוא בכל האמצעים הישנים והנוראים, רק כדי להאריך את קיומו. ואם כי ימיו ספורים, בכל זאת צריכים ההמונים, בהנהגת הפרוליטאריון, לאמץ את כל כוחותיהם, כדי למגר את האליל האכזר, הדורש קרבנות אדם לאין־ספור.

ועם נפילתו של שלטון־היחיד, משתחררים כל כוחותיה של רוסיה. ההתפתחות החברתית תלבש ללא־מעצור את הצורות המתאימות. במהירות עצומה מתפתח הקאפיטאליזם, ביתר חריפות מתחילים להתגלות כל הסתירות המיוחדות לחברה הקאפיטאליסטית, הבורגנות נהפכת למעמד שליט, והפרוליטאריון מופיע ככוח עצום, הגדל ומתארגן, נאבק גם המעמד הבינוני, שכל הכוחות החברתיים בייצור הקאפיטאליסטי פועלים נגדו. במאבק עם שלטון־היחיד אוזרים בינתיים כל קבוצה חברתית, כל מעמד, את כוחותיהם, כדי שיוכלו להגן על האינטאֶראֶסים שלהם לאחר כיבוש החירות הפוליטית. הכל מתכוננים ומגייסים את צבאותיהם למלחמה על האינטאֶראֶסים השונים שלהם, מלחמה זו הצפויה להם בעתיד הקרוב.

וברגע היסטורי זה חייבים גם אנו, הפועלים היהודים, להופיע ככוח אחד מאורגן ואקטיבי, כמפלגה פרוליטארית־יהודית. עלינו לאמץ את כל כוחותינו, יחד עם הפרוליטאריון של רוסיה כולה, כדי למגר את שלטון־היחיד, שהטיל את כפּו האכזרית־הטורפת ביתר שאת על הפרוליטאריון היהודי, ועל ההמון היהודי הרחב בכלל. באמצעים ובחוקים מיוחדים המכוּונים נגדנו, בכלאו אותנו בתחום־המושב הצר, בהסיתו נגדנו את ההמונים הנבערים, נטל מאתנו כל אפשרות של חיים שאפשר לשאת בהם במידה כלשהי, שיתק את כל כוחותינו, והותיר לנו רק דרך אחת, לדלות איומה, להתנוונות פיסית ורוחנית. ויותר מכולם הרגיש בזאת הפרוליטאריון היהודי, כמעמד מדוכא של עם משועבד. מצוידים בכל מרצנו המהפכני, בכל להט לבנו השותת דם, חייבים אנו לצאת נגד הצאריזם האכזר הספוג כולו דמנו.

עלינו לאסוף את כוחותינו כדי לכבוש לנו זכויות, חירות וצורות־חיים דימוקראטיות הכרחיות.

בקרב המוני־העם היהודים, הרי אנו, הפרוליטארים היהודים, הננו הכוח המהפכני היחידי, רק אנו הצבא, שיוכל להוליך את ההמונים היהודים בדרכם ההיסטורית לאושר ולחירות. אפשר, שעכשיו, כאשר דופק החיים החברתיים הולם ביתר עוז, יעלו גם קבוצות יהודיות אחרות על הבמה. אך המון העם הזעיר־בורגני שלנו והאינטאֶליגאֶנציה שלו, אינם מסוגלים להופיע ככוח עצמאי במאבק מתמיד ומחריף. גבו כפוף מדי, וקולו חנוק, והוא רגיל מדי לעמוד כעני בפתח ולבקש רחמים. ושעה שהמאורעות המתלקחים יטילו את השכבות היהודיות שאינן פרוליטאריות לתוך המאבק המהפכני – עלינו להופיע בתוכן כמבטאים נאמנים של האינטאֶראֶסים החיוניים של כל המדוכאים, כלוחמים אמיצים על צורות חיים חפשיות. ועלינו לצאת למלחמה כמעמד פועלים מיוחד, אשר לו אינטאֶראֶסים מעמדיים משלו, שהוא חייב להגן עליהם ביחד עם כלל הפרוליטאריון הרוסי. עלינו להתאמץ להגדיל את השפעת הפרוליטאריון על החיים הציבוריים, כי על ידי כך מתאפשרת יותר הגשמת האידיאל הסוציאליסטי שלנו. כל זה מחייב את הופעתנו עתה כמפלגת־פועלים יהודית מאורגנת. אך לא זה בלבד.

שעה קשה ומכרעת עוברת עכשיו על התנועה הציונית. הציונות ששׂמה לה למטרה את יצירת התנאים הנחוצים להתפתחות החפשית והעצמאית של העם היהודי, משכה בתכנה הלאומי שכבות שונות בעם. ואכן, אנו מוצאים בתנועה הציונית מספר רב של בורגנים־בינונים שבאו אל הציונות לא מתוך לחץ כלכלי, אלא מתוך שאיפות לאומיות־פילאנטרופיות. מקרבם עולות קבוצות, הרואות בציונות רק בבואה חיוורת של העבר, ובעוורונם הרומאנטי שוכחות הן את התוכן הריאלי החיוני של התנועה הלאומית. החירות הכלכלית־הפוליטית של ההמונים היהודיים הרחבים היא בשבילן ענין שני במעלה, שהם מוכנים להקריבו לשם תחיית המסורות שנשתמרו בפסיכיקה העממית, כצלמי דמיון ערטילאים של העבר, ללא בשר־ודם ולשד־חיים. באין בהן הכרת הצורך לשנות את כל צורות חייהם, רוצות הן להפוך את הציונות לתנועה תרבותית־משכילית, בה יעבדו ההמונים היהודים הרחבים לסיפוק צרכיו התרבותיים של מיעוט מבוטל בארץ־ישראל; במקרה הטוב ביותר הרי הם ציונים מתוך־רחמנות, שנפש פעוטה להם ואינטאֶראֶסים פעוטים – לעזור לקומץ אחים־עניים בארץ־ישראל או באוגאנדה.

את החלק הגדול של תומכי הציונות אנו מוצאים לעת־עתה בשורות הבורגנות־הזעירה היהודית – בעלי־מלאכה וחנוונים זעירים, ההמונים הרבים האלה שהולכים ומאבדים את הקרקע החמרי שלהם במשטר הקאפיטאליסטי; הבורגנות־הזעירה חסרה את אלילה של החברה הבורגנית – את הקאפיטאל, וגם את אֵל־האמת של העתיד המאיר – את המאבק למען האידיאל הסוציאליסטי. המון רעב ונדכא זה, גם אם הוא מעוניין בהגשמת האידיאל הציוני, אך באין לו קרקע תחת רגליו, ירא הוא לאבד את בטחונו בחסדי־שמים. ולכן הוא ריאקציוני־דתי, ומלא אמונות טפלות. אין הוא מוכשר לחשוב באורח ריאלי והוא צופה יותר לאחור מאשר לפנים.

שתי הקבוצות הללו משלימות ביניהן על מנת לאצול לכל התנועה הציונית אופי ריאקציוני. הן רוצות להכניסה לתחום הצר של תחיית הארץ היהודית, התרבות היהודית, המסורת היהודית, של הקלה פורתא בסבלם של ה"עניים", של עזרה למהגרים יהודים. והציונות, כבעייה סוציאלית, באופיה העממי הראדיקאלי־הכללי מפסידה על ידי כך את כוח־המשיכה שלה, כשינוי מוחלט של המציאות היהודית.

לפנינו, הציונים־הסוציאליסטים, המופיעים לראשונה כמפלגת־פועלים מאורגנת, עומדת עתה המשימה ההיסטורית לחשוף את תוכנה הדימוקראטי־הממשי של הציונות, ולעמוד על משמר האינטאֶראֶסים של ההמונים הרחבים בעם היהודי. רק אנו, המדגישים ומבליטים תמיד את התוכן הסוציאלי־הכלכלי של התנועה; רק אנו, שהאידיאל הסוציאליסטי מאיר לנו בכל זהרו, רק אנו יכולים וחייבים לשמור על עקרון הטאֶריטוריאליזם בציונות, רק אנו יכולים להעניק לתנועה את כיוונה הנכון, לא לתת לה לשכוח את מטרתה האמיתית.

יחד עם הצורך גדלה גם האפשרות של הופעתנו אנו, הציונים־הסוציאליסטים, על במת ההיסטוריה ככוח מאורגן ומלוכד. וכדי להוציא אפשרות זו לפועל, נתכנסה ועידה של נציגי האירגונים הציונים־הסוציאליסטיים (“פועלי־ציון”) העיקריים. בוועידה זו נדונו כל הבעיות העקרוניות והטאקטיות. אנו רואים צורך למסור לפי שעה את תוכנן של כמה החלטות שנתקבלו פה אחד:

בתנאי־החיים הסוציאליים־הכלכליים השוררים בארצות הקאפיטאליסטיות, שרוי העם היהודי בהכרח, כעם ללא משק לאומי, בלחץ חברתי־כלכלי ולאומי־מדיני חריף, המתגלה בהתרוששותם של ההמונים היהודים הרחבים, שהולכת וגדלה, ובעקרותם התרבותית. ההגירה, הנגרמת על ידי מצב זה, הפונה לארצות הקאפיטאליסטיות המפותחות ביותר, במקום שהוויתם החברתית־הכלכלית של ההמונים היהודים אינה יכולה להשתנות מיסודה, נתקלה בהכרח, תוך כדי גידולה, בהגבלות ובמעצורים שאין להתגבר עליהם. כדי ליצור את התנאים הנחוצים לחיים סוציאליים־כלכליים ולאומיים־מדיניים חפשיים, – צריכים ההמונים היהודיים הרחבים לרכוש להם טאֶריטוריה חפשית, בה יוכלו להתרכז ולחיות את חייהם העממיים על יסודות לאומיים־אבטונומיים. רכישתה של טאֶריטוריה כזו כבית־לאומי מובטח לרובו של העם היהודי – זוהי מטרת הציונות.

בהכירנו את האופי האֶבוֹלוּציוני־המתקדם של כל פסיכולוגיה עממית, ומתוך כך גם של הפסיכולוגיה היהודית; בהיותנו משוכנעים, כי כל אידיאולוגיה חברתית תלויה ביחסים החברתיים־החמריים ובאינטאֶראֶסים ממשיים, – וכי האינטאֶראֶסים החיונים של ההמון היהודי אינם כרוכים בארץ־ישראל, ואף לא בשאיפה דווקא לארץ זו, ומבלי שנייחס ערך ממשי ל"זכויותינו ההיסטוריות" כביכול על ארץ זו – איננו מכירים בשום קשר אורגאני בין הציונות לבין ארץ־ישראל.

הציונות כתנועה לאומית יכולה להקיף חלקים שונים של העם היהודי, שעתידם קשור בחברה עצמאית בטאֶריטוריה משלהם.

בראותנו בהגשמת הציונות – תהליך היסטורי ממושך, מוצאים אנו, כי בארצות הגלות צריכים ההמונים היהודים, המתארגנים לפי האינטאֶראֶסים והאידיאלים המעמדיים השונים, לקחת חלק פעיל בחיים המדיניים הכלליים.

אנו, הציונים הסוציאליסטים, מציבים לנו כמטרה־סופית, – חברה יהודית סוציאליסטית. בנקטנו את העמדה הסוציאל־דימוקראטית הכללית, ובלחמנו נגד המשטר הקאפיטאליסטי – הננו משוכנעים, כי את האידיאל הסוציאליסטי שלנו אנו יכולים להגשים רק בדרך של מלחמתנו המעמדית המתמדת, יחד עם שאר המעמדות של העם היהודי המעוניינים גם הם בהגשמת הציונות. אנו מופיעים בקרב הציבור הציוני הכללי כפרוליטאריון בעל־הכרה, שיש לו אינטאֶראֶסים מעמדיים ואידיאלים מיוחדים משלו. בארצות־הגלות אנו מגינים על ענייני־הפועלים שלנו ביחד עם הפרוליטאריון הכללי, יחד עמו אנו מנהלים את המאבק הבלתי־נרתע נגד הקאפיטאליזם, וכן נגד כל המוסדות שנשתמרו בארצות הקאפיטאליסטיות כירושת־הפיאודאליזם (האבסולוטיזם הרוסי וכו').

בוועידה זו נוסחו גם עיקרי הפרוגראמה והטאקטיקה שלנו, המאחדים אותנו עם כל המפלגות הסוציאל־דימוקראטיות ועם ההסתדרות הציונית הכללית.

הוקמו כל מוסדות־המפלגה, וכן נבחר הוועד־המרכזי – ועתה אנו, הציונים הסוציאליסטים, מופיעים כמפלגה.

אנו מופיעים בשעה קשה ורבת־אחריות. ההמונים היהודים הרחבים כורעים תחת כובד העול של הגלות. במחנה הציוני מתנצחים זרמים שונים. הפרוליטאריון היהודי אינו מאוחד, לא לכל חלקיו מאיר האידיאל הפרוליטארי האמיתי שלנו – החברה היהודית הסוציאליסטית. אולם כל המציאות היהודית, ההכרח האוביאֶקטיבי שבאידיאל הציוני־הסוציאליסטי שלנו מפלסים לנו את הדרך ומקבצים מסביב לדגלנו את כל היסודות המוכשרים־לחיים שבהמון־הפועלים היהודי. במרץ ובבטחון אנו מתייצבים על דרך זו של מאבק עד לנצחון, על דרך זו, שמתווה לנו רוחנו המהפכני והאידיאל הסוציאליסטי שלנו.

אמיצים ומלאי־תקוה עולים אנו על דרך זו. העתיד הוא לנו!

הלאה שלטון־היחיד! הלאה המלחמה! הלאה הקאפיטאליזם! יחי הסוציאליזם! תחי החירות הלאומית! תחי הציונות!

הדרישות המינימאליות שלנו לשעה זו בחיים המדיניים של רוסיה הן:

1. הפסקת המלחמה עם יאפאן מיד.

2. חנינה מלאה לכל האסורים והמוגלים על השקפותיהם הדתיות והמדיניות.

3. חופש־הדיבור, הדפוס והמצפון.

4. זכות ההתאגדות, חופש האספות וחסינות האישיות ובית־המגורים.

5. הגשמה דחופה של יום־עבודה בן 8 שעות.

6. כינוס דחוף של האספה המכוננת של נציגי־העם, שייבחרו לפי שיטת־בחירות פרופורציונאלית ע"י כל האזרחים, ללא הבדל מעמד, מין, דת ולאום, על יסוד של זכות־בחירה כללית, ישירה, שווה וחשאית.

7. זכות בחירה אקטיבית לכל האזרחים שהגיעו לגיל העשרים.

8. אי־התערבות מוחלטת של המנגנון הממשלתי בטכניקה של הבחירות.

דרישות לשינויי־פרוגראמה, המכוּונות לקונגרס הציוני השביעי:

א. מטרת הציונות: הציונות שואפת ליצור מקלט בטוח־במשפט להמוני־העם היהודים.

ב. האמצעים להגשמת הציונות הם:

1. לפתח ולהפיץ בהמונים הרחבים של העם היהודי את הכרת המצב הכלכלי והמדיני הבלתי־נורמאלי של האומה היהודית בארצות הגלות.

2. אירגון ההמונים היהודיים בארצות־הגלות, כדי להעלות את הכוחות החברתיים־המדיניים, הנחוצים להגשמת האידיאל הציוני.

3. משא־ומתן חפשי עם נציגי־המדינות, המנהלות מדיניות קולוניאלית.

4. יצירת מוסדות מדיניים וכספיים על יסודות קולאֶגיאליים, להנהלת הפעולה הציונית.

5. ההסתדרות הציונית תתכונן על יסוד העקרון הפאֶדאֶראטיבי.

הוועד־המרכזי

של “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית”.

מהחלטות “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (ס.ס.)⁷

על האבטונומיזם

מתוך הכרה,

כי כל מוסד מדיני־לאומי, הנוצר על יסוד האבטונומיה הלאומית לכל צורותיה, נודע לו ערך רק במידה שיש בו תשובה לסכום של תביעות מסויימות הנוגעות בצדדים שונים של החיים הלאומיים והמשותפים לכל המעמדות בעם;

כי מוסדות כאלה יש להם קרקע, כוח־של־כפייה, ומשום כך גם תוכן מדיני, רק כשהמעמדות השונים של האומה קשורים זה בזה באופן אורגאני בתהליך הייצור;

וכן מתוך הכרה,

כי הבורגנות־הגדולה וחלקים מסויימים מן הבורגנות־הבינונית היהודית קשורים בתהליך הייצור עם הפרוליטאריון היהודי;

כי הפרוליטאריון היהודי בארצות הגלות אינו יכול לספק את צרכיו הלאומיים הכוללים, לא רק את הקניית התרבות הלאומית בכל היקפה אלא גם את השכלת ההמונים;

כי בלשון היהודית כלשון החינוך מעוניינים רק ההמונים היהודיים העובדים, המבודלים בתהליך הייצור, בעוד שהאינטאֶראֶסים הכלכליים־הסוציאליים והתרבותיים־המדיניים של הבורגנות היהודית מאלצים אותה ללחום נגד הלשון היהודית בשם לשון־המקום או הלשון העברית;

כי כל החיים הכלכליים־החברתיים והתרבותיים־המדיניים של העמים אשר בתוכם מפוזר הפרוליטאריון היהודי, מאלצים אותו ללמוד חוץ לשפת עמו גם את שפת־המקום;

כי המוסדות הנחוצים לסיפוק צרכים אלה של הפרוליטאריון היהודי אינם יכולים להגיע לידי כוח־כפייה ממשי, מחמת היחסים הכלכליים הקיימים בעם היהודי;

מוצאת הועידה,

כי האבטונומיה הלאומית, בדמות של סיים מדיני, היא חלום ריאקציוני של שכבות שונות בבורגנות היהודית, שנתעוררו זה לא מכבר לחיים פוליטיים על ידי המהפכה הרוסית הגדולה, המרגישות כי כוחה של הריאקציה האנטישמית חזק מכדי שיותן להם לתפוס מקום מתאים בחיים המדיניים הכלליים והן שואפות משום כך להקים להם ע"י הסיים במה פוליטית למטרותיהן הבורגניות־ההתבוללותיות והלאומניות־ריאקציוניות;

כי האבטונומיה הלאומית, בדמות סיים לענייני־תרבות, שיצטרך בסופו של דבר להתפלג לאגודות נפרדות של בתי־ספר, לפי היסודות החברתיים המרכיבים אותו – אין לה קרקע־של־ממש בחיים התרבותיים־הלאומיים של העם היהודי בימינו,

ולבסוף – כי האבטונומיזם התרבותי־הלאומי, במאמציו לתת תשובה תרבותנית־רעיונית לבעייה הכלכלית־הסוציאלית של ההמונים היהודיים, ממיר את הסוציאליזם המהפכני בראדיקאליזם פוליטי־אֶתי ומסיח את דעת הפרוליטאריון היהודי מתנועת השיחרור האמיתית.

על דרישותינו הלאומיות

מתוך הכרה,

כי הפרוליטאריון היהודי יוכל לספק בארצות הגלות רק את צרכיו הלאומיים, הכלולים בהקניית השכלה בלשונו העממית;

כי הבורגנות היהודית תתנגד תמיד ללשון היהודית כשפת־החינוך, בשם שפת־המקום או בשם השפה העברית;

כי הפרוליטאריון היהודי נאלץ ללמוד מחוץ לשפתו גם את שפת־המקום;

כי המוסדות הדרושים לסיפוק הצרכים הלאומיים אינם יכולים לקבל בחיים היהודיים תוקף ממשי;

מוצאת הוועידה,

כי על המפלגה לתבוע את מסירת החינוך העממי לרשות איגודים חפשיים של בתי־ספר, שיתארגנו ע"י קבוצות יהודיות מסויימות, וכן תמיכה ממשלתית מסויימת לאיגודי בתי־ספר אלה;

כי יתר דרישותינו הלאומיות, עד כמה שהן ניתנות להתגשם בכלל במצבו הבלתי־נורמאלי של העם היהודי, כלולות בתביעותינו הדימוקראטיות הכלליות, כגון: שיווי זכויות אזרחי, שוויון השפות, חופש ההתאגדות וכו' – שאם אמנם הן דרישות דימוקראטיות בכלל, יש להן בשבילנו גם תוכן לאומי.

על הטאֶריטוריאליזם

I. א. ההגירה היהודית בימינו היא חוליה בשרשרת נדידות־היהודים התמידיות, שהן תולדה של המיבנה הכלכלי־הסוציאלי של העם היהודי מצד אחד, ושל מצבן הכלכלי־הסוציאלי של ארצות היציאה והכניסה, מצד שני.

ב. ההגירה היהודית, שהייתה הגירה של סוחרים־מתווכים בתקופה הפיאודאלית, נהפכת בתקופה הקאפיטאליסטית להגירה של בעלי־מלאכה ואנשי־עבודה, ובזרמה לארצות התעשיתיות המפותחות היא מקימה שם ענפי־ייצור מיוחדים, שהיא מתרכזת בהם בהכרח.

ג. בהוסיפה לגדול הרי היא מגיעה לידי סתירה לצורות ההתרכזות שהיא עצמה יוצרת, ונאלצת לשנות את כיוונה.

ד. בזרמה בכיוון ההתנגדות הקטנה ביותר, נהפכת ההגירה היהודית לקולוניזציה (התיישבות), המסייעת בגלל אופיה הקולאֶקטיבי לריכוז ההמונים היהודים בטאֶריטוריה חפשית.

ה. תהליך זה של ההגירה וההתיישבות יוצר בהתפתחותו בסיס ריאלי להתהוות חברה יהודית.

II. ו. ההכנה הדרושה להתהוותה של חברה יהודית היא רכישת מינימום של זכויות מדיניות, המבטיחות את התרכזותם של המוני העם היהודי בארץ ההתיישבות.

ז. מינימום זה של זכויות הוא פועל־יוצא מהשפעת־הגומלין של הגורמים הנזכרים להלן, המתעוררים ומתארגנים אגב תהליך־ההגירה־וההתיישבות: 1. גידול כוחות הפרוליטאריון היהודי, שמלחמתו המעמדית מעלה לפניו את בעיית הטאֶריטוריאליזם. 2. התארגנותם של המוני־העם המתרכזים מסביב לטאֶריטוריאליזם הבורגני־הדימוקראטי. 3. התעניינותן של ארצות ההגירה־וההתישבות של היהודים ביישוב הטאֶריטוריות הפנויות שברשותן, ובהפיכת התהליך הזה בעזרת הכוחות הללו, המתלכדים והולכים, להתיישבות מאורגנת ותכניתית.

III. ח. תפקידינו הם איפוא:

1. לארגן את הפרוליטאריון היהודי של כל הארצות על יסוד האינטאֶראֶסים המעמדיים שלו, כדי להקים מפלגת פועלים ציונית־סוציאליסטית כללית.

2. להשפיע על־ידי התעמולה הטאֶריטוריאליסטית על המוני העם היהודים ולעורר בהם את הכרת העניין שיש להם בטאֶריטוריאליזם.

3. להחדיר את השקפותינו לשורות הפרוליטאריון הבינלאומי ולהשפיע באמצעותו על הפרוליטאריון של הארצות, שאליהן פונה ההגירה־וההתיישבות היהודית.

4. להשפיע על המדיניות הטאֶריטוריאליסטית של הדימוקראטיה הבורגנית היהודית ולתמוך במפעליה הריאליים.

יחסנו להסתדרות הטאֶריטוריאליסטית היהודית (י.ט.א.).

מתוך הכרה,

כי הבורגנות־הזעירה היהודית וחלקים מסויימים מן הבורגנות־הבינונית מגיעים בהכרח, בשל האינטאֶראֶסים הכלכליים־הסוציאליים והלאומיים־המדיניים שלהם, לטאֶריטוריאליזם, כפתרון ראדיקאלי לשאלת היהודים;

כי האינטאֶראֶסים הנזכרים מביאים לידי כך, שהמעמדות הללו פועלים יותר ויותר להגשמת הטאֶריטוריאליזם;

כי פעילות זו מוצאת לה עכשיו ביטוי, במידת־מה, בהסתדרות י.ט.א. המנהלת כבר עכשיו פעולה טאֶריטוריאליסטית מסויימת;

כי אם פעולה זו לא תהא נתונה להשפעת הפרוליטאריון היהודי יגרום הדבר נזק לאינטאֶראֶסים הטאֶריטוריאליסטיים, – כפי שזה כבר קרה בעניין אוגאנדה;

מוצאת הועידה,

כי המפלגה צריכה להגביר את השפעתה על המדיניות הטאֶריטוריאליסטית של י.ט.א., במלאה את ידי הוועד־המרכזי להיכנס ביחסי־קואליציה עם מוסדותיה המרכזיים, בשעה שיראה זאת לנחוץ.

על הטאקטיקה של משלחת המפלגה לקונגרס הציוני השביעי

הועידה מוצאת,

כי משלחת המפלגה בקונגרס הציוני השביעי נקטה טאקטיקה הולמת בהחלט את עקרונות המפלגה והגנה בתוקף על האינטאֶראֶסים הטאֶריטוריאליסטיים של הפרוליטאריון היהודי.

הועידה מביעה את הסכמתה להודעה, שהשמיעה המשלחת באזני הקונגרס, ומאשרת את יציאת המפלגה למעשה מן ההסתדרות הציונית.

על יחסינו למפלגות טאֶריטוריאליסטיות־סוציאליסטיות בארצות אחרות.

בשים־לב לכך,

שהתנועה הטאֶריטוריאליסטית־הסוציאליסטית מתפתחת בכל הארצות שמרוכז בהן פרוליטאריון יהודי;

שמפלגתנו, המייצגת עכשיו רק את הפרוליטאריון היהודי ברוסיה, צריכה ליהפך למפלגה סוציאל־דימוקראטית יהודית כללית;

מחייבת הוועידה את הוועד־המרכזי לקשור קשרים מהודקים עם ההסתדרויות הטאֶריטוריאליסטיות־הסוציאליסטיות בגאליציה, אמריקה, לונדון, פאריס וכו'. להושיט להן תמיכה מוסרית וחמרית ולהכשיר את הקרקע לאיחוד בעתיד.

על הבּוּנד

בשים־לב לכך,

שתנועת הפועלים היהודית קמה בסביבה סוציאלית בלתי־מפוצלת כל צרכה, והיתה חדורה בשלבים הראשונים של התפתחותה, בדמות ה"בוּנד", אידיאולוגיה של סוציאליזם מופשט, המתבטא בראדיקאליזם פוליטי;

שה"בוּנד", בהתלהבותו למאבק על שיווי־זכויותיהם של היהודים, היה חדור אידיאלים בורגניים־התבוללותיים, בהפריזו בערך החרויות הדימוקראטיות בשביל הפרוליטאריון היהודי, ובהתעלמו מתופעות יסוד בחייו של זה, כגון אי־האינדוסטריאליזציה וההגירה, שהואפלו על־ידי האידיאלים הללו, הביא לידי השתרשות ההשקפה הכוזבת על יהודי רוסיה כעל עם נפרד מן היהודים בארצות אחרות;

שהמסקנה ההגיונית מכל זה יכלה להיות רק ההנחה, כי האינטאֶראֶסים הכלכליים של הפרוליטאריון היהודי אינם לא רק סולידאריים עם האינטאֶראֶסים הכלכליים של כלל הפרוליטאריון הרוסי, אלא גם זהים עמם;

וכי הנחה זו נטלה מן הבּוּנד כל בסיס בשאלה הלאומית, בדחפה אותו לדרך של השתקת עובדות, של התלהבות־עשויה לצורות המסורתיות של התרבות היהודית והעלאת צרכים לאומיים מפוקפקים;

בשים־לב לכל זה קובעת הוועידה, כי הבונד, שאינו נשען על האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון היהודי בשלמותם הממשית, מטיף לסוציאליזם אֶתי, מתעלם מערך כוחות־הייצור במלחמת הפרוליטאריון על הסוציאליזם, מביא את הפועלים היהודיים, מתוך עמדתם הכלכלית הרופפת, לאנארכיזם. ובאופן זה מפריע ה"בּוּנד" להתקדמותו הנוספת של הפרוליטאריון היהודי לקראת שיחרורו משלטון מעמדי ומשעבוד לאומי.

על יחסנו למפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית של רוסיה.

מתוך הכרה כי אַמת־המידה לחלוקת הסוציאל־דימוקראטיה העולמית להסתדרויות מדיניות צריכה לשמש לא רק השייכות ליחידות ממלכתיות אלא גם לאומות מסויימות, דבר שכבר אושר במידה מסויימת על ידי הקונגרסים הסוציאליסטיים הבינלאומיים;

כי הפרוליטאריון היהודי זקוק בגלל תנאי־חייו המיוחדים להסתדרות סוציאל־דימוקראטית עצמאית שתקיף את כל האינטאֶראֶסים המעמדיים והלאומיים שלו;

כי ר.ס.־ד.ר.פ. (מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית הרוסית) בשאיפתה למזג בהסתדרות אחת את הפרוליטאריון של עמי רוסיה בהרכבו הלאומי המגוון, מן ההכרח שתוחדר אוּטיליטאריזם והכנעת האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון של האומות המדוכאות לאלה של הפרוליטאריון בעם השליט;

ואילו קיומן של הסתדרויות סוציאל־דימוקראטיות שאינן־מאוחדות, מוכרח להשפיע לרעה על כל תנועת הפועלים;

מוצאת הוועידה,

כי ר.ס.־ד.ר.פ. צריכה להיות מורכבת מהסתדרויות סוציאל־דימוקראטיות לאומיות, המאוחדות על יסודות פאֶדאֶראטיביים, והיא קוראת להסתדרויות היהודיות להגן על עקרון זה, ללחום נגד השאיפות של ר.ס.־ד.ר.פ. למשוך לשורותיה את המון הפועלים היהודים, ולהוקיע את האידיאולוגיה הבורגנית־האסימילאטורית של האינטאֶליגאֶנציה היהודית מן ה"איסקרה", המסלפת בעיני הפרוליטאריון הרוסי את האינטאֶראֶסים האמיתיים של הפרוליטאריון היהודי.

על שם המפלגה

בשים־לב לכך,

ששמה של המפלגה כיום אינו הולם לא את תכנה הטאֶריטוריאליסטי ולא את תכנה הסוציאל־דימוקראטי,

מוצאת הוועידה לנכון לשנות את שם המפלגה, אך היא דוחה את שינוי־השם הזה עד לוועידת־היסוד הבאה, שבה צריך להתקיים איחוד המפלגות הטאֶריטוריאליסטיות־הסוציאליסטיות הפעילות בכל הארצות.

מתוך “ווֹזרוז’דאֶניאֶ”⁸

עקרון האבטונומיה הלאומיית⁹־המדינית¹⁰

…קו החלוקה הלאומית עובר בכל האינטאֶראֶסים הסוציאליים, שבכל לאום ולאום תכונות מיוחדות להם, בולטות פחות או יותר, והן מפורשות ביותר בתחום היצירה התרבותית. משום כך אנו סבורים כי ככל אשר נעמיק בניתוח היחסים הלאומיים, אין להגדיר היכן מסתיים ביהודי או בצ’אֶכי “נציגה של האומה הנתונה”, והיכן מתחיל בו “תושב של יחידה אדמיניסטראטיבית פלונית”. אנו חושבים כי חלוקת האינטאֶראֶסים החברתיים לתרבותיים־לאומיים מצד אחד, ולסוציאליים־כלכליים, מדינתיים כלליים, מצד שני – היא חלוקה מלאכותית, ואינה מבטאה את יחסי־הגומלין הממשיים שבין הדברים. – – –

אנו משוכנעים בכך, כי שינויים במיניסטריון להשכלת העם, ואפילו הכנסת תמורה יסודית בתוכו על־ידי ייסוד מחלקות לאומיות מיוחדות, – והן זהו בעצם סך־הכול של תביעות הבּוּנד – אין בכוחם לפתור את הבעיה הלאומית הקשה והמורכבת. בכל אומה פועלת השאיפה הטבעית ליצור לעצמה תנאים של חיים מדיניים, שיאפשרו לה לפתור באופן עצמאי את בעיותיה הסוציאליות: הן את המדיניות־המשפטיות, הן את החברתיות־הכלכליות, והן את התרבותיות־השכלתיות. הרי זו שאיפה חוקית וצודקת לכשעצמה, כיוון שטמון בה האינסטינקט הבריא, המעורר את האומה לבקש תנאים להתפתחותה הנורמאלית, לשגשוגה החמרי והתרבותי. אך בגבולות מדינת־לאומים אין שאיפה זו מתמלאת, במידה שריכוז כל התיפקודים הממלכתיים בידי אומה אחת מביא בהכרח לדיכוי האומות האחרות, שהיא צריכה לפתור אתן יחד, משום חייהן המשותפים תחת קורת־גג ממלכתית אחת, כמה שאלות של החיים הממלכתיים, המשותפות לכולן.

השאיפות הלאומיות הריאליות, העובדתיות הללו צריכות לשמש נקודת מוצא לחוק, שתפקידו הסדרת תחום היחסים בין האומה ובין המדינה. ביסוד ההסדר הזה צריך להיות מונח אותו עקרון בערך, התוחם בקונסטיטוציה האוסטרית בין הסמכויות של הלאנדטאגים (האסיפות האזוריות) ובין אלו של הרייכסראט (מועצת הממלכה), ושאפשר לנסחו בדרך זו: כל השאלות הנוגעות בחייה הפנימיים של האומה, נחתכות ומסודרות ע"י המוסדות הלאומיים־האבטונומיים, שתחום סמכויותיהם אינו חורג מעבר לחוג הלאומי הצר. ואילו שאלות של החיים החברתיים המקיפות את ענייניהם של כמה לאומים החיים במדינה אחת או של כולם נתונות לסמכותם של המוסדות האזוריים או הממלכתיים.

כך אנו ממיינים את האינטאֶראֶסים החברתיים לממלכתיים־כלליים וללאומיים לא לפי תכנם אלא לפי נושאם. כל שאלה של החיים החברתיים, אם היא נוגעת באירגון בית־הספר, באירגון האשראי הממלכתי, בסוציאליזציה של הקרקע או בריפורמות אגראריות אחרות – צריכה להימסר להכרעת הסיימים הלאומיים במקרה שנודעת לה חשיבות מיוחדת לגבי האומה הנתונה, עקב תנאי־חייה הלאומיים. אכן, תקנות הסיימים הלאומיים מחייבות רק את אישי האומה הנתונה, ורק במקרה שאין הן נוגדות את רוחם של החוקים הממלכתיים־הכלליים. אך בגבולות החוג הלאומי הצר צריכה המדינה לחלק עם האומה כמה מזכויותיה הריבוניות, דהיינו: את השלטון הכספי ואת זכות הייצוג. בצדה של המדינה צריכה להינתן גם לאומה הזכות לגביית מסי־חובה מכל חבריה, כדי לאסוף את האמצעים החמריים לביצוע התפקידים הנתונים לסמכותה. הסיוג בין המדינה ובין האומה ייעשה בדרך זו, שהמדינה תפקיע מרשותה לטובת האומה מס מסויים, שחלוקת־עומסו ושיעורו ייקבעו על ידי כל אומה לעצמה, בהתאם לצרכיה ולמבנה החברתי שלה.

חוץ מזה יש להכיר בזכותה של האומה להיות מיוצגת על ידי מוסדותיה כיחידה קולאֶקטיבית, הרשאית לבוא בקשרים בלתי־אמצעיים, שלא באמצעות המדינה, בשאלות הנוגעות בחייה הפנימיים של הראשונה, ואינם חורגים מגבולות סמכויותיה.

בסיכום של האמור לעיל אנו יכולים להגדיר כך את עיקרי־היסוד של האבטונומיה הלאומית, שאנו מעלים בתכניתנו: כל אומה החיה בתחומי מדינת־לאומים הרי היא איגוד פעיל משפטי־מדיני, כלומר, נושא של זכויות שלטוניות־מדיניות וחובות מדיניות. לאיגוד משתייכים כל אישי האומה הנתונה, שהם אזרחי המדינה, בין שהם חיים בה בהמונים צפופים ובין בקבוצות קטנות. על ידי מוסדותיהם, הנבחרים על־פי יסודות דימוקראטיים, ממלא האיגוד שירות ממלכתי־מחייב, בהיותו מכלכל את כל העניינים והאינטאֶראֶסים הכרוכים בתנאי־החיים וההתפתחות המיוחדים של האומה. במלאו את מקום המדינה בכמה מתיפקודיה – רוכש לו האיגוד הלאומי כמה מזכויותיה הריבוניות. הוא משתמש בזכות הייצוג והשלטון הכספי. תחום סמכותה של כל אומה מסתיים בקו המגע עם תחום סמכותו של איגוד לאומי אחר.

כבר מתוך הסכימה הקצרה והמצומצמת הזאת אפשר לראות, כי תכניתנו הלאומית מניחה שידוד־מערכות ראדיקאלי ביחסים שבין האומה ובין המדינה. אין לנו כל ספק בכך, שהפיכות כאלו מתחוללות לא בבת־אחת. אדרבא, אנו יודעים, כי בדרך להגשמת הפרוגראמה שלנו מונחים מכשולים לא מועטים, בהם האינאֶרציה של המשטר הקיים, הנוֹקשוּת של המחשבה המדינית. אך מי שיתעמק במשמעותן של התנועות הלאומיות המתקדמות, המתחוללות בזירה הפוליטית של אירופה, מי שיעריך נכונה את חשיבות המאבק הלאומי המכרסם באורגאניזם הממלכתי של מדינת־הלאומים, תחדור בו ההכרה, כי אחד התנאים ההכרחיים לשיווי־משקל באורגאניזם הזה הוא תיחום שטחי הפעולה של הכוחות החברתיים הנאבקים.

בלחץ הכוחות הצאֶנטרוֹפוּגאליים, העולים באורח סטיכי במדינת־לאומים, צריך הצאֶנטראליזם הקטלני, שהשפעתו הרסנית ביותר בחייהן ובהתפתחותן של האומות המשועבדות, לפנות את מקומו למערכת מוסדות, ההולמת את הצרכים החיוניים ואת התנאים להתפתחות הנורמאלית של היחסים הלאומיים. הסיימים הלאומיים יכלכלו את הצרכים המיוחדים של האומות, הסיימים האזוריים – את הצרכים המשותפים לכל האומות באיזור אחד, ואילו הצרכים המשותפים לכל האומות במדינה – הם ברשות הפארלאמנט הממלכתי־הכללי. זהו העקרון הכללי של אותה ריפורמה מדינית, שלפניה כבר עומדת אוסטריה, ולקראתה תצטרך לצעוד, בהתפתחותה המדינית הקרובה, גם רוסיה.

כל אומה צריכה להיות מוגנה מפני התפרצות של רצון זר לתוך חייה הפנימיים, ובמשפט־המדינה היסודי, בצד זכויות האדם יש להכיר גם בזכויות האומה. ורק בתנאי זה, רק בהינתן לכל אומה ערובות משפטיות לשימוש־בלתי־מופרע בכוחותיה הפנימיים, יהא תוכן ממשי וריאלי לאותה סיסמה, המופיעה בהרבה פרוגראמות סוציאליסטיות, והנראית כיום יותר כמליצה־של־טקס, מאשר כתביעה חברתית־מדינית ברורה ומפורשת: חופש ההגדרה העצמית הלאומית.

האבטונומיה הלאומית והטאֶריטוריאלית והאינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון היהודי¹¹

…באיזה כיוון תתקדם המציאות היהודית, לכשיתפתחו וייגלו כל הפּוֹטאֶנציות של החיים היהודיים הלאומיים, לאחר שהאומה היהודית בארצות הגולה תכבוש לעצמה, יחד עם אומות נדכאות אחרות, אבטונומיה מדינית? – – –

הוכחנו¹² כי התפתחות החיים היהודיים תפנה לא לצד ההתבוללות וטמיעתו של העם היהודי באוכלוסיה אשר מסביב – כפי שמשערים אי־אלה אנשים – אלא, להיפך, לצד גיבוש האורגאניזם היהודי העממי, במגמת ההתלכדות האמיצה של חלקיה השונים של האומה היהודית, הפזורים בעולם כולו. הוכחנו שהעם היהודי נתון ויהא נתון לניצול לאומי, יהא כפוף לשיעבוד לאומי, כל זמן שלא תסולק הסיבה היסודית לניצול הזה – חוסר צורות עצמאיות, בלתי־תלויות לחיים הלאומיים. כן הראינו כי שיעור ניצולו של העם היהודי הוא במגמה־של־עליה, במידה שאין מגמה זו מובאת לידי שיתוק על ידי התרופה הלאומית שלנו – נדידת המונים בחיפוש אחרי תחומים חדשים לשימוש המרץ הסוציאלי שלהם. קשה לראות מראש אילו צורות ממשיות ילבש בעתיד הרחוק הניצול הלאומי בתחומים שונים של החיים היהודיים. הדיאלאֶקטיקה של ההיסטוריה מכניסה שינויים מרובי־פנים לאין־ספור בתוכן הקונקראֶטי של “שאלת־היהודים”. כל סביבה חברתית שבתוכה חיים היהודים, עם הסטרוקטורה החברתית המיוחדת לה, כל תקופה היסטורית, עם הניגודים החברתיים המציינים אותה, מוסיפים תוכן משלהם “לשאלה היהודית”. עובדה זו מטעה את הדילאֶטאנטים, המצויים בשפע רב בספרות המוקדשת לשאלה היהודית. – – –

שומה עלינו להראות איזה תפקיד צריכה למלא האבטונומיה התרבותית־הלאומית כנשק במאבק על שיחרורו הלאומי של העם היהודי, ובפרט איזה ערך יוכל להיות לה מבחינת עמדתו של הפרוליטאריון היהודי במאבק זה. מהן, איפוא, אותן בעיות סוציאליות, שהחיים היהודיים מעלים לפני מוסדות השלטון־העצמי היהודי, ומה צריך להיות תפקידם של אלה האחרונים בפתרונן של הבעיות הללו?

כדי לענות על שאלה זו נציין קודם בקווים כלליים את תכנה הממשי של “השאלה היהודית” בתקופה ההיסטורית הקרובה, כלומר, נצביע על הגילויים הקונקראֶטיים של הדיכוי הלאומי, שלא יחדלו להעיק על העם היהודי גם כשנעבור את קו הגבול ההיסטורי המפריד בין רוסיה־של־עכשיו לרוסיה הדימוקראטית.

עלייתו הגוברת והולכת של הגורם הלאומי במאבק הציבורי משמשת רקע כללי לחיים הפוליטיים ברוסיה החופשית, ולהמשך ההתפתחות הלאומית של העם היהודי. קאוטסקי בדבריו על ארצות מערב־אירופה, קובע כי “הניגודים הלאומיים, כסוציאליים ממש, ילכו ויחריפו”¹³. אך אנו כבר הוכחנו בפרק הקודם¹⁴ כי המאבק הלאומי ברוסיה מקיף תחום הרבה יותר רחב, והוא יצטיין באופי מתוח וחריף אף מאשר במדינת־לאומים טיפוסית כאוסטריה.

בצד תנועות השיחרור הלאומיות הישנות – הפולנית, הארמאֶנית וכו', זיעזעה המהפכה הרוסית כבר כיום שורה שלמה של עמים לא־גדולים פחות תרבותיים, ועוררה שורה שלימה של תנועות לאומיות מהפכניות: של הלאטבים, האֶסטים, הליטאים, הבּאֶלוֹרוּסים, הגרוזים וכו'. ברבות הימים ילך התהליך הזה ויתפתח ביתר מהירות ותוקף. משוחררים מכבלי עבדות פוליטית ולאומית של דורות, יעלו על הבמה ההיסטורית לאומים רבים, שניעורו לחיים ציבוריים שבהכרה ביצירתם הקולאֶקטיבית, במרצם הקולאֶקטיבי, וכתוצאה של זרימה זו של כוחות סוציאליים יוצרים ורעננים, תבוא פריחה של התרבויות הלאומיות, כאשר לא היתה עוד כמוה. יבוא שיגשוג כביר של הכוחות המתקדמים בארץ וקצב גובר של התפתחות עצמתו הפוליטית של הפרוליטאריון. מגמה זו, כשהיא לעצמה, תיהפך בהכרח מצד אחד לגורם מלָאֵם לגבי העם היהודי ומצד שני – תחריף עוד יותר את הבעיה היהודית. המעמדות השליטים של אומות שונות, ככל שיגדל תאבונם הסוציאלי, ינהלו ביניהם מאבק קשה יותר על השווקים, השלטון הפוליטי, ועל ההגמוניה התרבותית.

הבורגנות היהודית, במידה שהיא יושבת בארצות מגוונות בהרכבן הלאומי, תילחם במאבק זה בשני האגפים: עם הבורגנות העולה של העם המשתחרר ועם הבורגנות של האומה השלטת. סיכויי מלחמתה יצטמצמו מחמת שייכותה לעם הנידון בגזרת הגורל לתלוּת לאומית, עקב האֶכסטאֶריטוריאליות שלו.

במאבק זה של אינטאֶראֶסים לאומיים מנוגדים ייפּגעו האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון היהודי כפליים: נוסף על הניצול המעמדי הוא יהווה תמיד את קו ההתנגדות הפחותה לניצול לאומי. אך השאיפה לשיחרור לאומי, המתעוררת בכל העמים המדוכאים, תשמש, מצד שני, דחיפה חיצונית להתעוררות ההכרה־העצמית הלאומית, כפי שאנו רואים זאת עתה בגאליציה. יחד עם זה היא תתן לפרוליטאריון היהודי בני־ברית במאבקו הלאומי. מקצתם של בני־ברית אלה עלולים, אחר־כך, לכשישיגו דרגה מסויימת של אֶמאנסיפאציה לאומית, לבגוד ביהודים ולדכא אותם, אך חלקם האחר, הפרוליטאריון הסוציאליסטי, יישאר תמיד מגן נאמן לחירות הלאומית.

זה יהיה הרקע הכללי, שעליו יתחולל המאבק של הפרוליטאריון היהודי על שיחרורו הלאומי. מה הם, איפוא, האימפּולסים הבלתי־אמצעיים של מאבק זה, בתקופה הקרובה הממשמשת ובאה?

הגורמים שפעלו לאורך כל ההיסטוריה היהודית בגולה, והביאו לידי כך, שחלק עצום של המרץ הסוציאלי של העם היהודי נבלע על ידי הלחץ של הסביבה הסוציאלית המקפת, שאין להתגבר עליה, – ישפיעו בהכרח על מאבק הפרוליטאריון היהודי ברוסיה החפשית. למרות העליה של הרמה הכללית, והעשרתם של החיים היהודיים הלאומיים, הרי המבנה הסוציאלי של האומה היהודית ישתמר עם כל הליקויים האופייניים לו – עם ההרכב הסוּבסטאנציונאלי של חלקיו השונים – אם ניתן לומר כך – ועם תלותם ההדדית התיפקודית – ישתמרו בהכרח העקבות הבלתי מיטשטשים של ההתפתחות הדיסהארמונית, אשר לה נידונים בגזרת גורל החיים היהודיים בגולה.

המעמד העצום של הבורגנות־הזעירה היהודית, המפותח לאין שיעור, ילך ויתנוון בהשפעת הלחץ הכפול: התפתחות הקאפיטאליזם וההתחרות מצד הבורגנות המתהווה של לאומים אחרים. התחרות זו תפיח את אש האנטישמיות במוקד הישן שלה – בזעיר־בורגנות. האנטישמיות, והמסורת הקבועה־ומושרשת – יכבידו מאוד על השכבות השונות של הבורגנות היהודית את השימוש למעשה בכל הפריווילאֶגיות החברתיות שמקנה ההשתייכות למעמדות השליטים. יסודות אי־השוויון הנושן של היהודים, שמאחוריו מסורת רבת־דורות, בהכרח שישתמרו בצורה זו או אחרת גם לאחר ביטול החוקים המגבילים. הגבלות מסוגים שונים, שיוצאו מן התחיקה הכתובה, יחזיקו מעמד בעקשנות במשפט הנוהג.

הזרימה הרבה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, הצמיחה הבלתי פרופורציונאלית של חיל־המילואים הפועלי והלומפנפרוליטאריון, הכרוכה בכך, יוטלו כעול כבד על צוארי הפרוליטאריון היהודי, שכל היסודות הללו יהיו מתחריו במישרין בשוק העבודה. סיבות אלו יגבירו את אי־היציבות בעמדותיו הכלכליות של הפרוליטאריון היהודי, העסוק בענפי־הייצור המפגרים ביותר. השוני בין רמת ההתפתחות הפוליטית של הפרוליטאריון היהודי ובין זו של הפרוליטאריון של עמים אחרים, אשר ינוצל על ידי הבורגנות, ייצור התנגשויות מיוחדות המכבידות על מלחמתו המעמדית ומסבכות אותה. דלותה של הלשון הלאומית, עניותה של היצירה התרבותית־הלאומית העצמית, לעומת הרמה הגבוהה־ביחס של ההתפתחות התרבותית, ריבוי הלשונות ההכרחי באופן אורגאני, המכניס שניוּת לחוג המושגים הנרכשים, בריחת חלק ניכר מן האינטאֶליגאֶנציה למחנה האומות החפשיות, בעלות תרבות גבוהה יותר – כל הסיבות הללו תפעלנה בכוח מיוחד בשלבים הראשונים של התקופה החדשה בהתפתחותו התרבותית של הפרוליטאריון היהודי, ותגרומנה בזבוז עצום בלתי־פורה של מרצו התרבותי.

אל הגדרים הללו תתנפץ האֶנאֶרגיה הסוציאלית של הפרוליטאריון היהודי בשאיפתו להתרומם לרמה החברתית של פרוליטאריון האומות החפשיות.

אחת התוצאות החשובות ביותר של כל האנומאליות הללו בחיינו הלאומיים תהיה הגירה המונית, הנושאת אצלנו אופי לאומי מובהק, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. ההגירה תשמש תמיד כבארומאֶטר, המראה את גובה הלחץ על האומה היהודית מבחוץ, ובה מתגלמת אי־התאמתו של העם היהודי לאותו סדר סוציאלי שבו הוא חי. הקלוּת היחסית שבה קמים ההמונים היהודיים להגר לארצות חדשות, בעלות סביבה סוציאלית זרה ובלתי רגילה, מעידה נאמנה, כמה לא עמוקים באופן יחסי הם השרשים ששלחו המונים אלו בסביבה הסוציאלית המקפת אותם. מתוך לימוד התנאים ההיסטוריים של ההגירה היהודית, הפנימית והחיצונית, אתה מקבל מושג של איזה perpetum mobile¹⁵ בלתי־פוסק, בו נודדים ההמונים היהודיים מיישוב יהודי אחד למשנהו, בחזרם תמיד על עבודת־סיזיפוס של הסתגלות לסביבה סוציאלית חדשה. כאן מתאמתים דברי־שופּנהאואֶר: “ליהודים אין מולדת. מולדת היהודים היא – כל שאר היהודים”. – – –

בתחילה תעמוד שאלת ההגירה היהודית לפני הסיים הלאומי היהודי, וכן לפני שאר מוסדות השלטון־העצמי היהודי בכל הארצות האחרות שהם יכולים לקום שם – במובן “הסדר ההגירה” ברוח ה"ווֹסכוד". אנחנו נעמוד, כמובן, על פתרון טאֶריטוריאליסטי של השאלה הזאת, באשר הוא היחידי התכליתי. בפתרון כזה של השאלה אנו רואים לא רק דרך לפתרון שאלת ההגירה, כאחת השאלות השוטפות של המציאות היהודית, אלא גם את הדרך לפתרון כל הבעייה היהודית הלאומית, ז. א. ליצירת חברה יהודית אבטונומית. כאן עובר הקוו המבדיל בינינו ובין שאר זרמים טאֶריטוריאליסטיים, פרוליטאריים ובורגניים. כיוון שלשאלה זו נודע ערך עצמאי מכריע, נתבונן בה במיוחד. לפי שעה נציין, שעצם העלאת שאלת־ההגירה בפני הסיים הלאומי יהיה לה ערך עצום במאבק למען הטאֶריטוריאליזם. – – –

מהחלטות ועידת־היסוד של “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית” (י. ס.)¹⁶

מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית רואה עצמה כחלק מן המחנה הסוציאליסטי הבינלאומי. היא מנהלת את פעולתה בהתאם להחלטות הקונגרסים הסוציאליסטיים הבינלאומיים. היסוד העיקרי המציין את הפרוגראמה של מפלגתנו הוא הדרישה להקים פארלאמנטים לאומיים אֶכסטאֶריטוריאליים (סיימים, מכאן השם סיימיסטים שמכנים בו את חברינו), שצריכים, לפי הכרתנו, להביא לידי פתרון משפטי של הבעיה הלאומית. תחום־הסמכות של הסיים אינו צריך להיות מוגבל רק בענייני־תרבות־והשכלה בלבד, עליו להקיף גם אותן השאלות המדיניות והכלכליות, הקשורות קשר עז בתנאי־ההתפתחות ההיסטוריים של האומה הנתונה. במיוחד בנוגע לעם היהודי, מעלה המפלגה את הדרישה, כי לסיים הלאומי היהודי תוענק, בין יתר תיפקודיו, הזכות לאחוז באמצעים הנחוצים, כדי לרכז בטאֶריטוריה חפשית בלתי־מיושבת את ההגירה היהודית. בזאת רואה המפלגה את הפתרון לא רק לבעיית־ההגירה, אלא גם לבעיה הלאומית היהודית בכללה. –

הוועידה הדגישה את הקווים המפרידים בינה לבין ה"בונד", המתעלם מאותם האינטאֶראֶסים המדיניים והכלכליים של הפרוליטאריון היהודי, הקשורים בבעיה הלאומית. יחד עם זה הסתייגה הוועידה ממפלגת ס.־ס., השוללת מעיקרא את מציאותם של אינטאֶראֶסים לאומיים אצל הפרוליטאריון היהודי ברוסיה ורואה אפשרות לעצמה לשתף־פעולה עם הבורגנות בתחום המדיניות הטאֶריטוריאליסטית. –

נטייתה של המפלגה היא לקבל את הפרוגראמה האגרארית של מפלגת הס.־ר. פחות או יותר בשלמותה. אשר לדרישות הכלכליות, המדיניות והמשפטיות האחרות של המפלגה, הרי הן נבדלות אך במעט מסעיפי־הפרוגראמה המתאימים אשר למפלגות הסוציאליסטיות האחרות. –

הצעת־פרוגראמה של מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית “פועלי ציון” ברוסיה¹⁷

א. הפרוגראמה הכללית של המפלגה

1. הפרוגראמה־מאכסימום של המפלגה – חיברור אמצעי הייצור, שינוי־מבנה החברה על יסודות סוציאליסטיים; הדרך היחידה, שהמפלגה מכירה בה, היא המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי בשורות הסוציאל־דימוקראטיה העולמית.

2. הסעיף העיקרי בפרוגראמה־מינימום של המפלגה, המבדיל אותה ממפלגות סוציאל־דימוקראטיות אחרות, הוא הדרישה לאבטונומיה טאֶריטוריאלית לעם היהודי, על יסודות דימוקראטיים, כתנאי הכרחי להתפתחותם הבלתי־מופרעת של כוחות־הייצור שלו.

3. אבטונומיה טאֶריטוריאלית זו ניתנת להתגשם רק בארץ־ישראל, והפרוליטאריון היהודי צריך לסייע בהגשמת סעיף זה בפרוגראמה־מינימום שלו, כבכל שאר הסעיפים, על־ידי מלחמתו המעמדית.

4. קשר ישר, ללא הפרד, קיים בין המלחמה המעמדית והחינוך הפוליטי של הפרוליטאריון היהודי בגולה, מצד אחד, ובין העבודה המעשית בארץ־ישראל, מצד שני.

ב. הפעולה בגולה

1. בארצות הגולה שואפת המפלגה להגיע בדרך המלחמה המעמדית לדימוקראטיזציה מאכסימאלית של החברה, ובכך שותפה היא לפרוגראמה־מינימום של כל המפלגות הסוציאל־דימוקראטיות.

2. בהתאימה מגמה זו לבעייה הלאומית מעלה המפלגה את תביעת האבטונומיה הלאומית־המדינית, עם סמכות כלכלית, תרבותית וכספית מקפת – בכל העניינים הלאומיים הפנימיים – בשביל אותם העמים, שהאינטאֶראֶסים שלהם אינם יכולים לבוא על סיפוקם במידה הראויה על ידי האבטונומיה הטאֶריטוריאלית (האזורית).

3. המפלגה מוצאת, כי בשלב מסויים, גבוה ביותר, בדימוקראטיזציה של החברה ובהבשלת הקונפליקטים הלאומיים יגיע מוסד זה של האבטונומיה הלאומית־המדינית להגשמתו המלאה.

4. עם העלאת התביעה לאבטונומיה לאומית־מדינית כנוסחה המאכסימאלית של הזכויות הלאומיות ליהודים בגולה, מדגישה המפלגה, בכל זאת, כי אין מוסד זה יכול להיחשב כדרך ההכרחית והיחידה לציונות, וכי עד להגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית אין שום מוסדות דימוקראטיים ושום זכויות לאומיות מבטיחים בגולה את הפתרון לבעיה היהודית. בדרך לנוסחה מאכסימאלית זו של הזכויות הלאומיות, האפשריות בגולה, מציעה המפלגה שורה של תקנות־מעבר: חופש החינוך הלאומי, אבטונומיה לאומית־תרבותית, שוויון השפות, נציגות פרופורציונאלית הן במוסדות המחוקקים והן באדמיניסטראטיביים ובמשפטיים.

ג. העקרונות הכלליים של הגשמת הציונות

1. הציונות הפרוליטארית רואה כממשיות רק דרכים אלו להגשמת הציונות, הקשורות בעקרון מלחמת־המעמדות ובדימוקראטיזציה מתקדמת של החברה, הן בארצות הגולה והן בארץ־ישראל גופא.

2. לפי שהציונים־הבורגנים נוטים לעתים לא־רחוקות לדרכים ואמצעים, הכרוכים בצורות שוקעות, ריאקציוניות של החיים החברתיים, שאינן מוליכות בשום פנים להגשמת הציונות, ומאחר ששלבי הגשמת הציונות נקבעים על ידי יחסי־הכוחות והאינטאֶראֶסים הממשיים, שהמדיניות הציונית צריכה כל פעם לתאם עצמה אליהם – רואה הציונות הפרוליטארית מתפקידה לתמוך בכל מדיניות הנשענת על אינטאֶראֶסים ריאליים וללחום במדיניות של פילאנטרופיה, אידיאליזם שמימי, שתדלנות, תחנונים וכיוצא באלו.

3. הציונות הפרוליטארית מכירה, כי ההכרח ההיסטורי מוליך לחיזוקן ולהרחבתן של עמדות היהודים בארץ־ישראל, וכן להגברת העניין של העמים שמסביבם בפתרון הבעייה היהודית בשני דרכים: א) התנוונות ההמונים הרחבים של הבורגנות־הזעירה היהודית, התנוונות הכרוכה בפרעות, בהתרוששות ובצמיחת המהפכנות היהודית, וכמו־כן תופעות ההגירה היהודית, מעוררות את עניינם של עמי־התרבות בפתרון טאֶריטוריאלי של הבעיה היהודית; השפעתם הלאומית של היהודים בגולה, ההולכת וגוברת בו בזמן, מסייעת לניצול הענין הבינלאומי למטרות הגשמת הציונות. ב) הרחבת העמדות היהודיות בארץ ישראל, וכן ההתנגשויות ההולכות ומתגברות והחיכוכים עם הכוחות הריאקציוניים שבארץ, ממריצים את עמי־התרבות להתערבות תקיפה יותר ויותר בעניינים הפנימיים של ארץ־ישראל כדי להסדיר שם את הבעייה היהודית בכיוון דימוקראטי. ההשפעה היהודית הלאומית הגדלה באותו זמן מסייעת לניצול ההתערבות הבינלאומית לצורך השגת האבטונומיה המדינית־הטאֶריטוריאלית בארץ־ישראל.

4. בכיוונים הכלליים הנזכרים לעיל פועלים הן כוחות הקאפיטאל היהודי והן אלה של העבודה היהודית. א) המאבק בין העבודה ובין הקאפיטאל בגולה גורר את הפרוליטאריון היהודי לתוך מלחמת־המעמדות העולמית ומשתף אותו במידה מסויימת בפירות הדימוקראטיזציה של החברה, שבה כרוכים גם חיזוק הצביון הלאומי של החברה בכלל והגברת ההשפעה היהודית בפרט. ב) המאבק בין העבודה היהודית ובין הקאפיטאל היהודי המהגרים לארץ־ישראל יוצר את הבסיס לדימוקראטיזציה גוברת של החברה בארץ ישראל גופא.

5. תהליך זה של עליית־יהודים לארץ ישראל הוא תהליך סטיכי, המתחולל מתוך כך, שבארצות הקליטה הקודמות, הקאפיטאליסטיות־הגדולות, נעשה קשה יותר ויותר ליהודים להיאחז בצורות הייצור הגבוהות, בעוד שצורך היהודים בהגירה לא זו בלבד שאינו נחלש אלא שהוא גובר והולך בעקבות הנישול הכלכלי הנמרץ, תוצאת התחרות הלאומית; לשם כך נאלצים היהודים בזמננו יותר ויותר לשים את פניהם לארץ־ישראל, לארץ היחידה, החקלאית־למחצה, שאפשרית בה, קליטת ההגירה הקאפיטאליסטית־הזעירה היהודית.

6. הציונות הפרוליטארית, שלא כזרמים הקודמים האוּטוֹפּיסטיים שבציונות, מכירה, שתפקיד התנועה הציונית הוא לא מציאת הטאֶריטוריה, לא השגת צ’ארטאֶר ולא התיישבות יזומה מראש, אלא הסדרה תכניתית של התהליך הסיטיכי של העליה היהודית לארץ־ישראל והשגת האבטונומיה המדינית־הטאֶריטוריאלית בארץ גופא. האבטונומיה המדינית־הטאֶריטוריאלית נשענת על התהליך הסטיכי של העלייה היהודית לארץ־ישראל ומתגשמת על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי בארץ, תוך שיתוף פעולה מצד הפרוליטאריון היהודי בגולה ובסיוע ההתערבות הדימוקראטית של עמי־התרבות, שתבוא כתוצאת המאבק הזה. המוסדות הציוניים הכלליים רק יקלו, יסדירו ויכניסו ראציונאליזציה לעלייה הסטיכית, בהישענם על הגורמים הנזכרים לעיל, של ההתעניינות הבינלאומית, הדימוקרטיזציה של החברה וגידול ההשפעה היהודית־הלאומית.

ד. היחס למוסדות הציוניים הכלליים

1. הציונות הפרוליטארית רואה הכרח לתאם את פעולותיה אל פעולות הציונות הבורגנית בשאלות הנוגעות לעבודה הממשית בארץ־ישראל, ואולם באופן שלא תקבל עליה אחריות על פעולות הנוגדות לטאקטיקה הפרוליטארית, וכן היא חושבת את השאלה על דרך ההשתתפות בקונגרסים הציונים לטכנית גרידא.

2. הציונים הפרוליטאריים מנצלים את השתתפותם בקונגרס למטרות של בקורת על דרכי חקירת ארץ־ישראל, לדימוקרטיזציה של המפעלים הלאומיים בארץ, וכן למטרות החינוך הפוליטי של הפרוליטאריון היהודי העולמי.

3. המפלגה עצמאית בהחלט ואינה נכנעת לקונגרס בכל השאלות הנוגעות לארגון הפרוליטאריון ולמלחמתו המעמדית, הן בגולה והן בארץ־ישראל.

4. הציונים הפרוליטאריים נוטלים חלק במוסדות המחוקקים, במוסדות־הבקורת הציוניים הכלליים ובמוסדות המיועדים לחקר ארץ־ישראל. בכל אלה דורשים הם נציגות מפלגתית, ולמוסד המחוקק – הקונגרס הציוני – שולחים הציונים הפרוליטאריים נציגים באופן נפרד מן הבורגנים.

5. המפלגה שואפת לדימוקראטיזציה של הקונגרס, ובפרט להמרת השקל בצורות דימוקראטיות יותר של בחירות ושל מימון התקציב.

6. לשם ביקורת מהלך הבחירות לקונגרס צריכות להיווסד ועדות־בחירות מנציגי שתי המפלגות הציוניות.

7. מתוך נקודת־ההשקפה, שתפקיד הבורגנות בכלל כלול בהסדרת הגורמים היוצרים של התהליכים ההיסטוריים הסטיכיים במשטר הקאפיטאליסטי, ותפקיד הפרוליטאריון הוא בשיחרור התנאים של התהליכים הללו ובהכנסת הגורם המהפכני לתוכם; ומתוך ההכרה, שהבורגנות היהודית, ככל בורגנות אחרת, זקוקה לכוח המשחרר של הפרוליטאריון, במלאה את תיפקודי־ההסדרה שלה בתוך התהליך הסטיכי של הגשמת הציונות – מנסחת המפלגה הציונית הפרוליטארית את תביעותיה לגבי הטאקטיקה ולגבי המוסדות של הציונות הבורגנית כתביעות, שסופן להתקבל במוקדם או במאוחר, כאשר החיים יאלצו את הציונות הבורגנית להכיר את האינטאֶראֶסים שלה גופה.

ה. העבודה המעשית בארץ־ישראל

1. זכות הכניסה לארץ היא ערובה משפטית מינימאלית הדרושה לזרם רחב של עליה, לשם הסדרה חפשית של ההגירה דרושה לאֶגאליזציה של האישויות המשפטיות, שנוצרו על ידי ההסתדרות הציונית.

2. ועוד לפני כן, לפני שתושג זכות הכניסה החופשית ליהודים לארץ־ישראל על־ידי המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, לפני שייווצרו היסודות להשגת שאר הערובות ההכרחיות, באמצעות המלחמה המעמדית בארץ־ישראל, דורשת המפלגה הציונית הפרוליטארית מן הקונגרס עבודה מידית בארץ־ישראל.

3. המפלגה דורשת מן הקונגרס, שיחד עם הקמת מוסדות קבועים לחקר שיטתי – גיאוגרפי, אקלימי, וכו' – של ארץ־ישראל, יוקמו גם מוסדות לחקר סוציאל־כלכלי של הארץ. המפלגה דורשת ייסוד לשכות־מודיעין קבועות בארץ־ישראל לתועלת העולים היהודים, המבקשים שימוש לקאפיטאל שלהם או לעבודתם. חוץ מזה, דורשת המפלגה ייסוד מפעלים משקיים למופת, כדי לעורר חיקוי רחב מצד האוכלוסיה היהודית, להרמת כוחות־הייצור של הארץ.

4. המפלגה דורשת דימוקראטיזציה של ההנהלה הפנימית במושבות היהודיות בארץ־ישראל על יסודות של אבטונומיה מוניציפאלית ושיתוף רחב של הפועלים במוסדות ההנהלה־העצמית של המושבות. כן דורשת המפלגה, שהמושבות עצמן תסדרנה את היחסים בין הקאפיטאל ובין העבודה בתחומיהן, בלי לפנות להתערבות האדמיניסטראציה התורכית.

5. המפלגה רואה מתפקידה להיאבק נגד המוסד הפילאנטרופי של החלוקה, במידה שהוא מערער את מוסר האוכלוסיה היהודית בארץ ובולם את התפתחות כוחות הייצור שלה.

6. המפלגה מארגנת את הפרוליטאריון היהודי בארץ־ישראל והיא רואה את הקמת הברית העולמית של הפועלים היהודים הסוציאל־דימוקראטיים “פועלי־ציון”, כתנאי מוקדם להנהלת עבודה פרוליטארית שיטתית בארץ־ישראל.

פרוגרמה של פועלי־ציון באמריקה¹⁸

הפלאטפורמה שלנו

א. היחס אל הציונות

1. לפי שהתפתחות האנושות מתבטאת בצורה של התפתחות לאומים מיוחדים;

2. לפי שהתפתחות סוציאלית־כלכלית, מדינית ותרבותית נורמאלית של איזו אומה מחייבת בהחלט, שאומה זאת תהווה רוב בטאֶריטוריה מסויימת;

3. ולפי שהתפתחות זו אינה יכולה להתגשם אלא בטאֶריטוריה השייכת מבחינה היסטורית לאומה זאת –

אנו מצטרפים לציונות, השואפת להקמת מולדת לעם ישראל בארץ־ישראל מובטחת במשפט פומבי.

ב. היחס אל הסוציאליזם

1. מתוך הכרה כי החברה ההווה, המיוסדת על יסודות הקניין הפרטי, היא חברה, אשר בה המיעוט, בעל אמצעי ומכשירי הייצור, נוטל לו את עמל הרוב חסר־הרכוש – אנו שואפים למיגורו של משטר חברתי בלתי־צודק זה ולכינון משטר סוציאלי, המיוסד על יסודות הבעלות הקולאֶקטיבית.

2. בתור סוציאליסטים, אנו נותנים ידנו לכל אשר מוליך לשיחרור המון הפועלים, והולכים שכם אחד עם כל האירגונים הסוציאליסטיים, עד כמה שאין הם סותרים את שאיפותינו הלאומיות.

3. אנו נלחמים נגד כל המגמות האסימילאטוריות והאימפאֶריאליסטיות בשורות הסוציאליסטים, ואנו דורשים, שהנציגות בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי תהיה לא לפי הגבולות הטאֶריטוריאליים כי אם לפי הקבוצות הלאומיות.

4. אנו שואפים לאירגון הפועלים היהודים על יסודות ההכרה־העצמית הלאומית והמעמדית.

5. אנו שואפים לאיחוד כל הפועלים היהודים מסביב לדגל פועלי־ציון.

6. אנו שואפים לארגן את פועלי־ציון בברית עולמית אחת.

7. אנו שואפים לכך, שמדינת־היהודים העתידה תקום ככל האפשר על יסודות סוציאליסטיים.

פרוגראמת־ההווה

אם כי להגיע לפתרון מלא בשאלת היהודים אפשר אך ורק בטאֶריטוריה שלהם, בארץ־ישראל, אנו נאבקים, יחד עם זה, להשוואת־זכויות מלאה של העם היהודי בארצות הגולה.

העבודה המעשית בארץ־ישראל

1. בשים אל לב, כי לשם מטרתנו העיקרית בארץ־ישראל, הכרח הוא, כתנאי־מוקדם, לכבוש את הארץ, כיבוש בפועל, כלכלי ותרבותי – אנו מכירים בהכרח של פעולה מעשית בארץ־ישראל מיד, ושל התערות מקפת מתמדת ובלתי־פוסקת בארץ.

2. בהסתמכות על ההחלטות בדבר עבודה מעשית בארץ־ישראל אנו דורשים מאת הקונגרס הציוני, שהקרן־הקיימת, משיותן לה האישור הרשמי, תופנה למטרה, אשר נועדה לה.

3. אנו דורשים מאת הקונגרס לחקור את אפשרות ההתיישבות לפי תכניתו של פ. אופנהיימאֶר.

השפה הלאומית

אנו מכירים בעברית כשפה הלאומית של העם היהודי ומתחייבים לעשות להפצתה ולהתפתחותה.

יחסנו אל מוסדות ואירגונים לאומיים וסוציאליסטיים שונים

א. יחסנו אל מוסדות ציוניים

ההסתדרות הציונית

1. אנו נכנסים להסתדרות הציונית הכללית ודורשים ממנה כי תכיר לא רק בהסתדרויות, לפי הארצות (לאַנדסמאנשאפט), אלא גם בהתאגדות לפי מפלגות, המתאחדות על יסודות פאֶדאֶראטיביים.

2. אנו מחייבים עקרונית את הכניסה לפאֶדאֶראציה של ציוני אמריקה.

הקונגרס

אנו מכירים בקונגרס הציוני כמייצג הנאמן של האינטאֶראֶסים הלאומיים של העם היהודי.

הקרן הקיימת

בקרן־הקיימת, שמטרתה היא הלאמת הקרקע בארץ־ישראל, רואים אנו, בתור סוציאליסטים, את המוסד החשוב ביותר בציונות וחושבים לחובתנו לפעול למענה.

ב. יחסנו אל מפלגות סוציאליסטיות

1. הסתדרות פועלי־ציון מאחדת על בסיס הציונות את כל הזרמים והגוונים הסוציאליסטיים.

2. אנו נותנים חופש לכל אגודה ולכל חבר בהסתדרותנו להצטרף לזרם סוציאליסטי, כאשר יורוהו השקפותיו הוא.

3. אנו שואפים לכך, שפועלי־ציון יוכרו בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי כנציגי הפרוליטאריון היהודי.

ג. האיגוד המקצועי

1. לפי שהאגודות המקצועיות של הפועלים הכרח בהן לשם המלחמה המעמדית בחברה הקאפיטאליסטית של זמננו, אנו מחייבים את חברינו להיכנס לאגודות אלה או להתארגן באגודות חדשות.

2. אנו מוסרים להכרתו של כל חבר את ההכרעה בדבר השתייכותו לאגודות שונות, טרייד־יוניונים או World־Workers.

ד. יחסנו אל י.ט.א

אנו מכירים בחשיבות התעמולה של י.ט.א., במידה שהסתדרות זו טוענת להכרח שלעם היהודי תהיה ארץ משלו. אבל אנו נלחמים בה, כשהיא קובעת, ששאלת היהודים יכולה למצוא את פתרונה באיזו טאֶריטוריה שהיא מחוץ לארץ־ישראל.

ה. יחסנו לסוציאליסטים־הטאֶריטוריאליסטים

אנו מכירים בחשיבות התעמולה של הסוציאליסטים־הטאֶריטוריאליסטים, במידה שהם טוענים להכרח שלעם היהודי תהיה ארץ משלו, כן מכירים אנו בחשיבות פעולתם הסוציאליסטית. אבל אנו נלחמים בהם, כשהם קובעים, ששאלת היהודים יכולה למצוא את פתרונה באיזו טאֶריטוריה שהיא מחוץ לארץ־ישראל.

הצעת־פרוגראמה למפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית “פועלי ציון” באוסטריה¹⁹

הקאפיטאליזם והבעיה הלאומית

ההתפתחות הכללית של היהודים בימינו מותנית ע"י מגמות ההתפתחות הקאפיטאליסטית של אותן הארצות, שבהן הם יושבים במספר רב. הקאפיטאליזם המתפתח נתקל בחיי היהודים בתופעות שמהוות בכללותן את מהות הבעייה היהודית, המתבטאת באנומאליה ובעיווּתים הכלכליים, בחוסר־האונים המדיני ובהתפוררות כל הקשרים התרבותיים של האומה היהודית.

הסטרוקטורה הכלכלית והעדר משק לאומי

התפתחותם הכלכלית של היהודים, כאומה חסרת־קרקע, המשוללת כל עצמאות, נקבעת על־ידי התפתחות כוחות־הייצור של העמים העיקריים בארץ. מכאן אי־הנורמאליות של המיבנה והפיצול הכלכלי בתוך העם היהודי: העדר מעמד איכרים, התפתחותן הזעומה של שכבות עם שלמות וריבוים המופלג של אנשי מסחר־זעיר ומלאכה־זעירה, אלה היסודות המהווים את רובו המכריע של העם היהודי, שעוסקים בענפים השוקעים ונדחקים בתוקף על־ידי הקאפיטאליזם ועל־ידי ההתחרות הלאומית.

הפרוליטאריון היהודי

צמיחתה של הבורגנות־הגדולה היהודית אינה כרוכה בקיומו של פרוליטאריון תעשייתי יהודי מתאים. החלק המכריע של הפרוליטאריון היהודי מרוכז במספר לא־גדול של ענפי־ייצור מפגרים מבחינה טכנית, בעלי־אופי של מלאכה זעירה ותעשיית־בית. המעבר לתעשיה הגדולה מביא לדחיקת מפעלי־הייצור הזעירים והמפגרים הללו, ובעקב זה, גם להתרוששותן ולעקירתן של שכבות נרחבות בעם היהודי ממעמדן. בעוד שההמונים מן האוכלוסיה העיקרית באותן הארצות, הניתקים מן הקרקע ועוברים לפרוליטאריון, נספגים בתוך התעשיה החדישה ומחזיקים מעמד איתן בעמדות הכלכליות שתפסו.

תפקיד הפרוליטאריון היהודי בייצור הכללי וגבולות מלחמתו המעמדית

התחרות לאומית זו, המעודדת ע"י משפטים־קדומים ריאקציוניים, גורמת שהגישה לתעשיה־הגדולה של זמננו חסומה כמעט לגמרי בפני הפרוליטארי היהודי. הפרוליטארי היהודי נדחק מכל ענפי־הייצור, שבשלבים הכלכליים הגבוהים יותר, מכל הענפים העושים את הפרוליטאריון ליסוד־הייצור הקאפיטאליסטי ונותנים בידו את החוטים העיקריים של חיי הכלכלה הלאומיים. הפיצול הבלתי נורמאלי של העם היהודי וההתחרות הלאומית מצֵרים את תחום מלחמתו המעמדית של הפועל היהודי – ומתוך כך היא מחישה את שקיעתן של שכבות־הביניים היהודיות, אך היא משוללת אופי יוצר ומחדש מבחינה חברתית.

תעודת הפרוליטאריון היהודי

הפרוליטאריון היהודי, הרתוק לענפים מפגרים, הנדחקים על ידי התעשיה הגדולה, והנתון משום כך לניצול קשה עוד יותר, מתחיל להכיר את מצבו ותעודתו: לפלס דרך להתפּתחות כוחות הייצור של העם היהודי על־ידי שינוי יסודי בתנאי־חייו.

מגמות ההתפתחות למדינת היהודים

מגמות המהפכה הזאת מתגלות בכל עובדות החיים של העם היהודי. וביותר הן בולטות בהגירה העצומה, שהיתה לתופעה היסטורית; הגירה המטלטלת לארצות שמעבר לים מיליונים של פרוליטארים יהודים, שאיבדו את רכושם ועבודתם. ההגירה מן הגיטאות של אירופה־המזרחית לארצות בעלות תרבות גבוהה, אינה מכילה, בצורתה של עכשיו, כל כוחות מניעים להתפתחות גבוהה יותר. להיפך, המהגרים מנוצלים על־ידי שיטת־ההזעה הנוראה ביותר, ומעוררים את האוכלוסיה הפועלית העיקרית לאמצעים נמרצים של התגוננות, כגון איסורי ההגירה.

הפתרון הטאֶריטוריאלי

רק הטיית זרם־ההגירה לארץ בלתי־מפותחה עדיין, ריכוז וארגון העבודה היהודית בתוכה ותפיסת כל העמדות הכלכליות בארץ על־ידי היהודים העובדים – עשויים ליצור יסודות למשק יהודי אחיד, שיש בו כדי להבטיח את התפתחותם הבלתי־מופרעת של כוחות הייצור ושל התכונות הלאומיות של העם היהודי ולהעלות את האומה היהודית המשועבדת לדרגת אומה החולשת באופן חפשי על גורלה.

הבעיה היהודית

הפרוליטאריון היהודי, בשאיפתו לפתרון טאֶריטוריאלי של הבעיה היהודית, נפגש עם שכבות אחרות בעם היהודי, המעוניינות גם הן בפתרון זה, והוא נותן ידו להן להגשמת השיחרור הלאומי, בלי להסיח דעתו מהבדל הנימוקים המניעים והאינטאֶראֶסים של המעמדות השונים בעם, ובראש וראשונה מן האינטאֶראֶסים המעמדיים שלו עצמו.

כיווּן ההתיישבות הלאומית בארץ־ישראל

ההתיישבות הלאומית אינה דומה למפעלים קאפיטאליסטיים קולוניאליים, שמטרתם היא ניצול הארץ ויצירת שוקי־ממכר חדשים, או לתכניות של התיישבות פילאנטרופית. ההתיישבות הלאומית היא תהליך היסטורי שכיוונו נקבע על־ידי המיבנה הכלכלי של המוני־העם העומדים להתיישב, ועל־ידי ההיסטוריה בת אלפי השנים של האומה היהודית. קשיי המעבר לחקלאות, העומדים בפני ההמונים הרחבים בעם היהודי, שהיוו במשך מאות שנים אוכלוסיה־עירונית, גורמים, כי יישובם על קרקע־בתולה, או על קרקעות שלא תהיינה ראויות במשך זמן רב אלא לחקלאות־רחבה בלבד, אינו עשוי לספק את צרכי ההתיישבות הלאומית. את ההגירה היהודית יש להפנות לארץ שמצבה הגיאוגראפי והמשקי יאפשר התיישבות תעשייתית ומסחרית רחבת־ממדים, לארץ שיש לה כוח־משיכה, כדי לקשור את ההמונים היהודים לקרקע וכדי להתגבר על הקושי ביצירת בסיס חקלאי לחברה היהודית.

תנאים־מוקדמים אלה קיימים רק במולדת ההיסטורית של היהודים – בארץ־ישראל, שהיא חלק ממדינה, שעודנה במצב של משק נאטוראלי, מפגר, ארץ הנמצאת על פרשת דרכי־מסחר גדולות, ובקרבת שוקי־ממכר העשויים להתפתח; ארץ, אשר במשך אלפי שנים נחשבה בהכרתו של העם היהודי – כיעודה לו לעתידו ולשחרורו.

הפרוליטאריון היהודי, חדור הכרת אי־הנורמאליות של מצבו, שהיא תוצאה מחיי־הגלות, רואה הכרח לא רק במאבק על שיפור מצבו של מעמד־הפועלים בתנאי־הייצור הקיימים, אלא גם בחיסול מוחלט של הניצול המשעבד אותו, הנובע מן המשטר החברתי הקאפיטאליסטי – חיסול על ידי המלחמה המעמדית, הכלכלית והפוליטית, הסולידארית של הפרוליטאריון הבינלאומי.

להשגת מטרה זו משתמש הפרוליטאריון היהודי, הן בגולה והן בארץ־ישראל, בכל האמצעים שנותנת בידו המלחמה המעמדית. בארץ־ישראל גדלים אמצעים אלה במידה ניכרת, מחמת האפשרות לקרב את המשק הלאומי המתהווה להגשמת הסוציאליזם, בדרך של מפעלים המוקמים על יסודות שיתופיים וביחוד בשטח החקלאות.

מתוך הנחות־יסוד אלה, מצהירה מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית “פועלי־ציון” באוסטריה:

א. אנו עומדים על בסיס התורה הסוציאליסטית ושואפים להעברת כל אמצעי הייצור והמונופולין לרשות החברה ולהפיכת ייצור הסחורות לייצור סוציאליסטי, המתגשם למען החברה ועל ידה.

ב. סעיף חשוב ביותר בפרוגראמה־מינימום של מפלגת פועלי־ציון, – התואמת בכל יתר הסעיפים לפרוגראמות המפלגתיות הסוציאל־דמוקראטיות – הוא הפתרון הטאֶריטוריאלי לשאלת היהודים בארץ־ישראל.

ג. עד להגשמת סעיף זה בפרוגראמה שואפת המפלגה לשיווי־זכויות מלא של העם היהודי במדינות־הלאומים, על יסוד של אבטונומיה לאומית. עם זה אין המפלגה רואה בהשגת מוסדות לאומיים־אבטונומיים בענייני הכלכלה, המדיניות והתרבות בשביל חלקי העם החיים בגלות – לא פתרון לשאלת היהודים ואף לא תנאי־מוקדם לפתרונה הטאֶריטוריאלי.

 

רשימת השמות    🔗

אבינוביצקי – עסקן ציוני ונואם עממי באודיסה בראשית ימיה של הציונות המדינית. עמד בוויכוח עם חובבי־ציון ועם האחד־העמיות. כציוני בעל־ביתי וריאקציונר נלחם בניצנים הראשונים של הציונוּת הסוציאליסטית, שיתף פעולה עם שלטונות הצאר ונתמנה על ידם כסגנו של “הרב־מטעם” לקהילת אודיסה. נוּדה ע"י דעת הציבור היהודית הדימוקראטית ונדחק לקרן־זוית.

אברהמי, צבי – ראה פארבּמאן, צבי.

אַוואֶנאריוס, ריכארד (1843–1896) – פילוסוף גרמני, מייסד (יחד עם מאַך) את שיטת האֶמפיריוקריטיציזם, שניסתה למזג את המאטאֶריאליזם עם האידיאליזם ולהעמיד את תורת־ההכרה על “הנסיון הצרוף”. ביקורת השיטה הזאת ניתנה ע"י לנין בספרו “מאטאֶריאליזם ואֶמפּיריוקריטיציזם” (עברית בהוצאת “ספרית פועלים”). מספרי אַוואֶנאַריוס: “הפילוסופיה כמחשבת־עולם לפי עקרון שיעור הכוח המועט ביותר” (1876), “ביקורת הנסיון הצרוף” (1888–1890), “הדימוי האנושי על העולם” (1891) וכו'.

אוּסישקין, מ. מ. (1863–1941) – מראשי חובבי־ציון והציונות. ממייסדי האגודה “בני־ציון” במוסקבה (1884) ומפעילי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם (1889). השתתף באסיפה המייסדת של ועד חובבי־ציון באודיסה (1890). ב־1891 ביקר לראשונה בא"י. השתתף בקונגרס הציוני הראשון, ובקונגרס השני נבחר לחבר הועה"פ הציוני. “מוּרשה” ציוני לדרום־רוסיה. בביקורו השני בא"י (1903) כינס בזכרון־יעקב את “הכנסת הגדולה של יהודי א”י" – נסיון ראשון לאירגון הישוב. מראשי המתנגדים להצעת־אוגאנדה, ומנהיגם של ציוני־ציון. בקונטרסו “הפּרוגראמה שלנו” (1904) ניתן ביטוי וביסוס לתכניתה של “הציונות הסינטאֶתית”, המשלבת יחד פעולה פוליטית, רכישת קרקעות, עליה, התיישבות, הכשרת העם וחלוציות. לאחר עלותו לארץ (1919) עמד בראש ועד־הצירים. נלחם למדיניות תקיפה כלפי השלטון הבריטי בארץ. מראשי המתנגדים לתכנית החלוקה. משנת 1923 ועד סוף ימיו – בראש הקרן־הקימת לישראל ומפעל גאולת הקרקע. על־אף היותו איש הציונות הבעל־ביתית – במוצאו ובתפיסת־עולמו – ידע להעריך את תפקידו החלוצי של הפועל ביישובה של הארץ והיה שותף לתנועת הפועלים במערכות התיישבותיות ומדיניות.

אוֹפּאֶנהיימאֶר, פראנץ (1864–1943) – סוציולוג וכלכלן. פרופיסור באוניבריסאות של ברלין ופראנקפורט. פיתח תורה של “סוציאליזם ליבּאֶראלי” – בניגוד לסוציאליזם המארכסיסטי. אף שראה את הקאפיטאליזם כשיטת ניצול, האמין בהארמוניה האפשרית, כביכול, בחיים הכלכליים על יסוד של “משק חפשי”; לשם זה יש לסלק את המונופולין על הרכוש והקרקע ולהגיע להתחרות “חפשית באמת”. הטיף לסוציאליזם אגרארי וקואופּאֶראטיבי – לריפורמה אגרארית ראדיקאלית וליצירת חבורות־יצרניות על יסוד של ביטול הקנין הפרטי על הקרקע והתיישבותם של איכרים עצמאיים. את תורתו על חקלאות שיתופיות ניסה להגשים בחוות בּאֶראֶנקליי בגרמניה. בהשפעתו של הרצל נתקרב לציונות וחשב להגשים בא"י את רעיונותיו על החקלאות השיתופית. הרצה על תכניותיו בקונגרס הששי (1903) והתשיעי (1909). בהתאם לתכניות אלה הוחלט על הקמת “הקואופּאֶראציה” במרחביה (נוסדה ב־1911). יזמתו של אופאֶנהיימאֶר מילאה תפקיד נכבד בהתפתחות ההתיישבות העובדת והמשק הקיבוצי, אם כי טיפוס־המשק שטופח על ידו – עיבוד משותף, חלוקת השכר על יסוד קואופאֶראטיבי והנהלת־משק אדמיניסטראטיבית, – לא נקלט בין פועלי א"י, שהגיעו בהתיישבותם השיתופית (גם במרחביה עצמה) לצורת משק קומוניסטית. אופאֶנהיימאֶר נשאר נאמן לשיטתו – בביקור בא"י בשנת 1926 מתח ביקורת על היסודות הקומוניסטיים במשק הקיבוצי בארץ. חיבוריו העיקריים: “הקואופאֶראציה ההתיישבותית” (1896), “היישוב השיתופי, נסיון להתגבר באופן חיובי על הקומוניזם ע”י פתרון בעיית השיתופיות במשק החקלאי" (1896), “האחוזות הגדולות והשאלה הסוציאלית” (1898), “קנין לאומי ופרטי בקרקע” (1914), “הערך והריווח”, “תורת הראֶנטה של ריקארדו”, “ההתיישבות השיתופית בא”י" (1910), “קאפּיטאליזם, קומוניזם, סוציאליזם מדעי” (1919), “מערכת הסוציולוגיה” (1922/4), “דרכי העדה השיתופית” (1925) וכו'.

אחד־העם (גינצבּאֶרג, אשר צבי) (1856–1927) – מגדולי הפּובליציסטיקה העברית, מבסס “הציונות הרוחנית”, מראשי תנועת חיבת־ציון ומייסדה של אגודת “בני־משה” (1889–1897). את פעולתו הפּובליציסטית התחיל במאמר “לא זה הדרך” (ב"המליץ" 1889) בביקורת השיטות הפילאנטרופיות של חובבי־ציון. עשה פעמים אחדות בא"י (לראשונה ב־1891) וביקר בחריפות את דרכי ההתיישבות בארץ באפוטרופסות של הבארון וייק"א (“אמת מארץ ישראל”, “היישוב ואפּוטרופסיו” וכו'). ב־1895 הופיע קובץ ראשון של מאמריו בשם “על פרשת דרכים” (אח"כ נוספו עוד 3 חלקים). מייסדו של הירחון “השלוח” ועורכו. השתתף בקונגרס הציוני הראשון. ב־1915–1918 עשה יחד עם וייצמאן בפעולה המדינית להשגת הצהרת באלפור. ב־1922 עלה לארץ והשתקע בה. בהשקפותיו הפילוסופיות הכלליות מושפע בעיקר מהפילוסופיה הבורגנית של האֶמפּיריזם האנגלי (לוֹק, יוּם) ושל הפּוזיטיביזם (קוֹנט, ספּאֶנסאֶר וכו') וכן מהוגי־דעות צרפתיים כטארד, ריבּוֹ וכו'. פיתח תורה ציונית שלמה מבוססת על חקר “רוח האומה” ועל יצר־הקיום הלאומי. עשה את חשבונן של ההתבוללות (“עבדות בתוך חירות”) וההשכלה. ב"הכשרת הלבבות" ובתחיית־התרבות העברית ראה תנאי קודם לתחיה הלאומית. לא האמין ביכולתה של הציונות לפתור את שאלת היהודים וראה את יעודה העיקרי בפתרון שאלת היהדות ע"י יצירת מרכז רוחני בא"י. התנגד לציונות המדינית של הרצל. לא האמין בחדירת הפועל היהודי לעבודות־היסוד בארץ, ותפיסתו היתה מנוגדת ליסודות הסוציאליים, העממיים והמארכסיסטיים של הציונות־הסוציאליסטית.

אטלאנטיקוּס – ראה בּאלוֹד, קארל.

אידלסון, אברהם (1865–1921) – סופר, עורך, הוגה־דעות ועסקן ציוני ברוסיה. היה חבר לאגודת “בני־ציון” במוסקבה (1887). בשנים 1889–1893 חבר ל"בני־משה" מיסודו של אחד־העם, אם כי שלל את האחד־העמיות. הצטרף לציונות המדינית ונלחם ליסודותיה הדימוקראטיים; השתייך ל"פראקציה־הדימוקראטית" (1901). עורך הירחון הציוני ברוסית “יאֶוורייסקאיאַ ז’יזן” והשבועון “ראזסוואֶט”. מפרסם מאמרים בשאלות התיאוריה הציונית. בהשקפותיו הסוציולוגיות וההיסטוריות ניכרת השפעת דרכי המחשבה המאטאֶריאליסטית, לאחר מהפכת 1917 – מראשי הדבּרים של הציונות הרוסית. ב־1919 יצא את רוסיה. השתתף ב"וועד המשלחות היהודיות" ליד ועידת השלום בפאריס. ערך את “העולם”, שהופעתו נתחדשה בלונדון (1920). מת בברלין. מבחר כתביו וכן זכרונות ומאמרים עליו כונסו ב"ספר אידלסון".

אַמון, אוטו (1842–1916) – אַנטרופולוג וסוציולוג גרמני ריאקציוני. ממטפחי התורות הגזעניות. ניסה לתת ביסוס בּיולוגי־גזעי לחלוקה המעמדית. דגל בשלטון עולמי של הגזע הארי (“ארוכי־הראש”) ובעליונות העם הגרמני. ממבשרי האידיאולוגיה הגזענית של הפאשיזם הגרמני. מחיבוריו העיקריים: “הברירה הטבעית אצל האדם” (1893), “המשטר החברתי ויסודותיו הטבעיים” (1895).

אֶנגאֶלס, פרידריך (1820־1895) – נולד בבארמאֶן, בחבל הריין בגרמניה. בן למשפחת חרשתן גרמני. בנעוריו השתייך לחוגי ההאֶגאֶליאנים־הצעירים. פגישתו הראשונה עם מארכס – בשנת 1844. ב־1845 הם כותבים את עבודתם המשותפת הראשונה “המשפחה הקדושה” – לביקורת הפילוסופיה של האֶגאֶל וההאֶגאֶליאנים־הצעירים. אותה שנה מפרסם אֶנגאֶלס את ספרו “מצב המעמדות העובדים באנגליה”. יחד עם מארכס הוא כותב את “האידיאולוגיה הגרמנית”. ב־1848 הם מפרסמים את “מאניפאֶסט המפלגה הקומוניסטית”. ספריו “מלחמת האיכרים בגרמניה” (1850) ו"ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה בגרמניה" (1851–1852) מסכמים את נסיון שנות המהפכה 1848–1849. פירסם שורת מאמרים בשאלות צבאיות. השתתף יחד עם מארכס בייסוד האינטאֶרנאציונאל הראשון (1861) ובמאבקיו. בשנים 1877–1878 כתב את מאמריו נגד דיהרינג, שהצטרפו אח"כ לספר “אַנטי־דיהרינג”, המברר את בעיות־היסוד של הפילוסופיה, מדע־הטבע ומדעי החברה. רשימותיו במדעי הטבע והמאתימאטיקה משנות 1873–1883 קובצו אח"כ לספר בשם “הדיאלאֶקטיקה של הטבע” (פורסם לראשונה ב־1925, בברית־המועצות). לאחר מותו של מארכס – ערך והביא לדפוס את הכרכים ב' וג' של “הקאפּיטאל”. ב־1884 כתב את “מוצא המשפחה, הקנין הפרטי והמדינה”; ב־1886 – “לודוויג פויאֶרבאך וקצה של הפילוסופיה הקלאסית הגרמנית”. מכתביו ומאמריו הרבים – יחד עם מכתביו של מארכס – אוצר בלום של מחשבות בבעיות המארכסיזם. “לאחר מותו של מארכס המשיך אֶנגאֶלס לבדו להיות יועצם ומדריכם של הסוציאליסטים באירופה” (ראה לנין – פרידריך אֶנגאֶלס. כתבים נבחרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ג', ע' 468–476). בּיבּליוגרפיה של כתבי אֶנגאֶלס בעברית, ראה – מארכס.

אריסטוֹ (384–322 לפני ספה"נ) – פילוסוף יווני. הכליל בשיטה אחת את סיכומי הדעת של זמנו. פילס נתיבות בתורת ההגיון. “המוח האוניוואֶרסאלי־ביותר בין פילוסופי־יוון העתיקים”, “שחקר כבר את הצורות החשובות־ביותר של המחשב הדיאלאֶקטי” (אֶנגאֶלס). השפעתו רבה על המחשבה הפילוסופית והמדינית של ימי הביניים – היהודית, המוסלמית והנוצרית. נאשם ב"כפירה באלוהים", נאלץ לברוח לאי אֶוובייאה, ושם מצא את מותו. לעברית תורגמו חיבוריו: “מאֶטאפיסיקה”, “על הנפש”, “על הפּיוט”.

בּאוּאֶר, אוֹטו (1882–1938) – מראשי הסוציאל־דימוקראטיה האוסטרית (יהודי). מהוגי־הדעות המחוננים ביותר של האסכולה ה"אוֹסטרוֹ־מארכסיסטית". בספרו “השאלה הלאומית והסוציאל־דימוקראטיה” (הופיע בשנת 1907; תורגם לעברית בהוצאת ספרית־פּועלים) ביסס את תורת האבטונומיה הלאומית־האישית; בנוגע ליהודים סבר, כי “החברה הקאפּיטאליסטית אינה מניחה להם להשתמר כאומה”, לפיכך שלל את זכותם לאבטונומיה לאומית וחזה את טמיעתם. גם ספרו “המהפכה האוסטרית” (1922), מוקדש בחלקו הגדול לחקר גילגוליה של הבעיה הלאומית, ובו חומר רב על המהפכות הלאומיות שלאחר מלחמת־העולם הראשונה. במשך שנים רבות עורך הבטאון “Der Kampf” (“המאבק”). היה בין מייסדי האינטאֶרנאציונאל הווינאי (“השניים וחצי”) ומבססו התיאוראֶטי. מעצב הקו המרכזי בס.־ד. האוסטרית עד למלחמת־האזרחים באוסטריה בפברואר 1934. לאחר כשלון הס.־ד. בגרמניה ובאוסטריה ניסה לבנות קונצאֶפּציה “המבטלת את הניגודים הקוטביים שבין הסוציאליזם הריפורמיסטי לבין הסוציאליזם הבּולשאֶביסטי בתוך הסינטאֶזה של הסוציאליזם האינטאֶגראלי”. ספריו המאוחרים: “ראציונאליזציה וראציונאליזציה כוזבת” (עברית בהוצאת “חברה”); “הסוציאליזם במחתרת” (עברית בהוצאת ספרית־פועלים); “בין שתי מלחמות עולם” (עברית בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”).

בּאזין – ראה זילבּאֶרפארב, משה.

בּאלוֹד, קארל (1864–1931) – פרופיסור לכלכלה מדינית ולמדע־המדינה באוניברסיטה של ברלין. בנו של איכר לאטבי. ב־1898 יצא לאור, בפסיבדונים “אַטלאַנטיקוּס”, ספרו “מדינת העתיד, הייצור והצריכה במדינה הסוציאליסטית”, בו האיר בעזרת חומר כלכלי־סטאטיסטי רב את בעיות הייצור והצריכה הסוציאליסטיים והצביע על האפשרויות הכלכליות והטכניות להגשמת הסוציאליזם (קארל קאוטסקי הקדים הקדמה לספר). פירסם מחרים בסטאטיסטיקה של אוכלוסיה (“כושר החיים של האוכלוסיה הכפרית והעירונית” וכו').

בּאֶם־בּאוואֶרק, א. (1851–1914) – פרופיסור־כלכלן, שר־הכספים בממשלות אוסטרו־הונגריה ונשיא האקדמיה למדעים בווינה. ראש “האסכולה האוסטרית” בכלכלה המדינית, המנסה להסביר את התופעות הכלכליות מנקודת־ראות של “הערות סוביאֶקטיביות” (תורת “התועלת הגבולית”). יריב מובהק למארכסיזם, טבע את חותמו על התפתחות התורות הכלכליות הבורגניות של זמננו. חיבוריו העיקריים: “יסודות תורת־הערך של נכסי משק”, “הקאפּיטאל והריווח”, “תורת מארכס וביקורתה”.

בּאֶנתאם, ירמיהו (1748–1832) – פּובליציסט ופילוסוף אנגלי. מפתח תורת “האוּטיליטאריזם” (פילוסופיית־התועלת), שנתנה ביסוס עיוני להשקפות־המוסר של הבורגנות. החברה, לפי תורה זו, אינה אלא סיכום פשוט של יחידים השואפים להנאה פרטית ולסיפוק האינטאֶראֶסים האישיים שלהם. משנתו של בּאֶנתאם ועקרון “המידה האפשרית ביותר של האושר בשביל המספר המרובה ביותר של הבריות”, – המשמש בתנאי החברה הקאפּיטאליסטית חיפוי אידיאולוגי להבטחת מעמדם של בעלי הקנין הבורגני, – היו לתורת הליבּאֶראליזם האנגלי. חיבורו העיקרי: “מבוא לעקרונות המוסר והתחיקה”.

בּאֶקון, פראֶנסיס או בּאֶקו איש וואֶרוּלאם (1561–1626) – פילוסוף ומדינאי אנגלי. ב־1618 – לוֹרד־קאנצלאֶר; אח"כ הודח מתפקידיו המדיניים וטפלו עליו האשמות שונות. “אבי־המאטאֶריאליזם האנגלי והמדעים הנסיוניים של הזמן החדש” (מארכס). מתח ביקורת חריפה על פילוסופיית ימי־הביניים והעלה את המשימה לשחרר את המחשבה מכבלי הסכוֹלאסטיקה והכנסיה ולהרחיב את שליטתו של האדם בטבע ע"י ידיעת חוקי הטבע, והפילוסופיה המאטאֶריאליסטית, אף כי “תורתו עדיין מלאה כרימון מסקנות־לא־מסקנות תיאולוגיות” (מארכס). בהשקפותיו המדיניות הוא חסיד ההתפשטות האימפּאֶריאליסטית של אנגליה ומייצג את האינטאֶראֶסים של הקאפּיטאליזם העולה. חיבוריו העיקריים: “האורגאנון החדש” (1620), “על הישגי המדעים”, “12 הנחות על הסבּר הטבע”, “החוט מהמבוך או נוסחת המחקר” וכו'.

בּאֶרתוֹלדי – ראה לאצקי, זאב.

בּוֹגדאנוֹב, א. א. (מאלינובסקי, א. א.) (1873–1928) – סופר והוגה דעות. לפי מקצועו רופא וחוקר־טבע. כתב רבות בשאלת הפילוסופיה, מדעי החברה, התרבות והספרות. משנות ה־90 של המאה הקודמת – מפיץ דעת בקרב הפועלים; הצטרף אל הבּוֹלשאֶביקים, חבר למרכז המפלגה ועורך עתוניה. לאחר 1905 הסתמנו חלוקי־דעות בינו לבין לנין בשאלות פילוסופיות וכן בשאלות פוליטיות־תכסיסיות. דבּרה של קבוצת “וופּאֶריוֹד” (“קדימה”) – סיעה “שמאלית” ששללה את הפעולה באירגונים לאֶגאליים, תבעה את החרמת הדוּמה וכו'. סטה מהיסודות הפילוסופיים של המארכסיזם; בעקבות מאַך וַוואַנאריוס פיתח שיטה פילוסופית משלו – “האֶמפּיריוֹמוֹניזם”. (לביקורת ההשקפות הפילוסופיות של בוגדאנוב וחבריו מוקדש ספרו של לנין “מאטאֶריאליזם ואֶמפּיריוֹקריטיציזם”). לאחר מהפכת אוקטובר – אחד האידיאולוגים של “התרבות הפּרוליטארית”. בשנותיו האחרונות היה יוזמו ומארגנו של “המכון לעירוי דם”. מת כתוצאת נסיונות של עירוי דם שעשה בגופו. חיבוריו הפילוסופיים העיקריים: “היסודות העיקריים של ההשקפה ההיסטורית על הטבע” (1899), “מהפסיכולוגיה של החברה” (1904), “אֶמפּיריוֹמוֹניזם” (1904–1906), “האמונה והדעת” (1910), “הפילוסופיה של הנסיון החי”, טאֶקטולוגיה" (“תורת האירגון הכללית”) (1913–1917), “מדע האירגון הכולל” (1921), “שאלות הסוציאליזם”, “על התרבות הפּרוליטארית” וכו'. כן חיבר ספרים בכלכלה מדינית (אחד מהם – “תורת הכלכלה המדינית” – תורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד), רומאנים אוּטוֹפּיים וכו'.

בּיקאֶרמאן, י. מ. (1867) – פּובליציסט בעתונות הליבאֶראלית הרוסית ועסקן יהודי־רוסי. מפעילי “חברת מפיצי ההשכלה בין היהודים ברוסיה”. מחוג המשכילים המתבוללים אשר שללו את הציונות וגם את הלאומיות הגלותית. במאמרו ב"רוּסקוֹייאֶ בּוֹגאטסטווֹ" (בעריכת וולאדימיר קוֹרוֹלאֶנקו) בשנת 1902, תוארה הציונות כאידיאה ריאקציונית מַשלה ומזיקה, ילודת האנטישמיות; היהודים נקראו להילחם יחד עם היסודות המתקדמים ברוסיה לעתידה של המולדת המשותפת ולפּרוגראֶס, שיטול מאליו את עוקצה של בעיית היהודים. לרעיונות אלה הטיף גם באסיפות רבות. (בעקבות הדברים האלה נכתב מאמרו של ב. ברוכוב “לשאלת התיאוריה של הציונות”). פירסם אח"כ חיבורים על תפקיד היהודים בחיי הכלכלה של רוסיה, במגמה לשכנע את החוגים השליטים ברוסיה בתועלתם של היהודים. ערך כתב־עת ליבּאֶראלי רוסי “בּוֹדרוֹיאֶ דיאֶלוֹ” (“מעשה רענן”). אחרי מהפכת־אוקטובר עזב את רוסיה והיה פעיל בחוגי האמיגראציה הרוסית הלבנה והלאומנית.

בן־אדיר – ראה רוֹזין, אברהם.

בן־יהודה, אליעזר (פאֶרלמאן) (1858–1924) – סופר ובלשן עברי. יליד רוסיה. מחיה השפה העברית כשפת דיבור. במאמרו “שאלה נכבדה” ב"השחר" בשנת תרל"ט קרא לתחיית עם ישראל בארצו. עלה לארץ בראשית תרמ"ב. ייסד את העתון “הצבי”, שנקרא בתקופות שונות גם “האור” ו"ההשקפה". נלחם נגד הקנאות הדתית וסדרי היישוב הישן. בימי פולמוס־אוגאנדה היה מהנלהבים ביותר להצעת־אוגאנדה, ראה בה פתח־הצלה להמוני היהודים הנרדפים ועשה לה תעמולה נמרצת. הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו. ממייסדי “ועד הלשון”. מפעל חייו: “המלון העברי הגדול”.

בּראַנדט, ב. פ. (1860–1907) – כלכלן ופובליציסט רוסי (יהודי). חיבוריו העיקריים: “הקאפּיטאלים הזרים, השפעתם על ההתפתחות הכלכלית של הארץ” (3 כרכים. פטרבורג 1898–1901) ו"המשבר התעשייתי־המסחרי ברוסיה ובאירופה המערבית" (1902–1904). הספרים שנכתבו ביזמת מיניסטריון הכספים הרוסי, עשירים בחומר עובדתי רב, אך טבוע בהם חותם האוֹפּטימיזם הרשמי והאפּולוגאֶטיקה הבורגנית. רחש אהדה לציונות.

ברוכוב, לוּבּה – ראה מאֶלצאֶר, לוּבּה.

גוֹבּינוֹ, יוסף ארתור ‏(1816–1882) – גראף, סופר ומשורר צרפתי, סוציולוג ריאקציוני ודיפּלומאט. מייסד הזרם האַנטרופּולוגי בסוציולוגיה, הרואה בגזע את הגורם היסודי של ההתפתחות ההיסטורית ובאי־שוויון הגזעים ובמאבק ביניהם – את הכוח־המניע בהתפתחות הסוציאלית והתרבותית של העמים. ממטפחי התורות של הגזענות האַרית והעליונות הגרמנית, הרואות את אבדן טוהר־הגזע כתמוטת הציוויליזאציה. תורותיו השפיעו הרבה על האידיאולוגיה הריאקציונית של ריכארד ואַגנאֶר, ניצ’שאֶ, אַמוֹן, צ’אֶמבּאֶרלאֶן וכד'. חיבורו העיקרי: “מסה על אי־השוויון של הגזעים האנושיים” ספרו “הריניסאנס” תורגם לעברית.

גוֹלדשייד, רוּדוֹלף (1870–1931) – פילוסוף וסוציולוג גרמני. שלל את השימוש בדארוויניזם לגבי חיי חברת בני־האדם, הפועלים מתוך שאיפות שמעלה המחשבה הביקורתית. פיתח את “תורת ביקורת הרצון”, שבאה לבחון את השפעת הרצון על ההוויה הרוחנית, על תכונות האדם, על היחסים הסוציאליים וההתפתחות ההיסטורית. מחיבוריו: “האֶתיקה של הרצון הקיבוצי” (1902), “קווי־יסוד לביקורת כוח־הרצון” (1905) וכו'.

גיאו (Guyau), ז’אן מארי (1854–1888) – משורר והוגה־דעות צרפתי. מחבר ספרים בשאלות הפילוסופיה, האֶסתאֶטיקה, האֶתיקה והדת. מראשי המדברים בפילוסופיית־ההתפתחות הפּוֹזיטיביסטית. לעומת האידיאליזם הקלאסי הדגיש את ההתנאה הסוציאלית של האמנות, המוסר והדת. את המאטאֶריאליזם ראה כהשקפת־עולם מיכאניסטית, והתנגד לו. בהשקפותיו הסוציאליות נטה לאנארכיזם מוסרי ואֶסתאֶטי. חיבורו העיקרי: “אי־הדתיות של המחר” (1887).

גידינגס, פראנקלין האֶנרי (1855–1931) – סוציולוג אמריקני. ראה ב"רגש השותפות הקיבוצית", בהכרת הזיקה לגזע משותף (גזע, חברה וכו') – הופעת־יסוד סוציאלית ואת ייחודה של החברה האנושית (בהבדל משאר בעלי־חיים). בהשקפותיו הכלליות על התפתחות החברה מושפע מקוֹנט ומספּאֶנסאֶר. ניסה לבנות תורה־אורגאנית של החברה, המתבססת על חוקים של פסיכולוגיה סוציאלית. חיבוריו העיקריים: “יסודי הסוציולוגיה” (תורגם לעברית ע"י יעקב טאֶפליצקי, בהוצאת “תושיה”, וארשה 1901), “מחקרים בתורת החברה האנושית” וכו'.

ג’יווֹנס (Jewons), וויליאם סטאֶנלי (1835–1882) – פילוסוף וכלכלן אנגלי. בהשקפותיו הכלכליות היה קרוב ל"אסכולה האוסטרית" בכלכלה המדינית. כמוה הוא רואה ב"תועלת הגבולית" את הגורם היחידי הקובע במישרין את ערך־החליפין; את התהליכים הכלכליים הוא בוחן מנקודת־ראות סוביאֶקטיבית של האנשים הפעילים בחיי המשק. ממייסדי האסכולה המאתימאטית בכלכלה המדינית, המעמידה במרכז מחקריה את בעיית שיווי־המשקל בשוק ואת המיכאניזם של התהווּת המחירים. חיבורו הכלכלי העיקרי: “תורת הכלכלה המדינית” (1871).

גרינבּאֶרג, ליאוֹפּוֹלד (1860–1933) – עסקן ציוני באנגליה. עד להתעוררות התנועה הציונית־המדינית היה רחוק מעניני היהודים. נכבש לציונות המדינית ע"י הרצל והיה מעוזריו הפעילים ביותר. ניהל את המשא־ומתן עם הממשלה הבריטית בדבר התיישבות יהודים באל־עריש ובאוגאנדה. מהתומכים הפעילים בהצעת־אוגאנדה ומהמתנגדים לפעולה מעשית זעירה בא"י. היה חבר לוועד־הפועל הציוני, חבר הדירקטוריון של “אוצר התיישבות היהודים”. ערך את העתונים “ג’ואיש כרוניקל” ו"ג’ואיש וורלד". בתקופה שלאחר מלחמת־העולם הראשונה התקרב לז’אבוטינסקי.

דאֶקארט, ראֶנאֶ (1596–1650) – גדול הפילוסופים הצרפתים של העת החדשה. יוצר הגיאומטריה האנאליטית. בפילוסופיה – דואליסט (ביסוד ההווייה ראה שני יסודות בלתי־תלויים זה בזה – החמרי והרוחני), ראציונאליסט; קבע את ההנחה Cogito ergo Sum (אני חושב – משמע, אני קיים). בפיסיקה פיתח את נקודת־הראות של המאטאֶריאליזם המיכאני. “מפריד לחלוטין את הפיסיקה שלו מן המאֶטאפיסיקה שלו. במסגרת הפיסיקה שלו משמש החומר העצמוּת היחידה, הסיבה היחידה להוויה ולהכרה” (אֶנגאֶלס). חיבוריו העיקריים: “על המאֶתודה”, (1637. תרגום עברי בהוצאת האוניברסיטה העברית), “הרהורים מאֶטאפיסיים”, (1641), “עקרונות הפילוסופיה” וכו'.

דוּבּנוֹב, שמעון (1860–1943) – היסטוריון, סופר, מבקר והוגה־דעות יהודי. את עבודתו הפובליציסטית התחיל בשנות ה־80 בעתונות היהודית־הרוסית (בעיקר ב"ווֹסחוֹד") כמשכיל־ראציונאליסט בעל מגמות קוסמופּוליטיות ואסימילאטוריות. לאחר תקופה של התפתחות רעיונית היה למבסס “הלאומיות הרוחנית” היהודית והאבטונומיזם. השקפותיו הלאומיות גובשו במאמריו שכונסו אח"כ על־ידו בספר “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” (1897–1907) (תורגמו לעברית ע"י א. לוינסון). היה מורה ומנהיגה של “המפלגה העממית היהודית” (“פאֶלקס־פּאַרטיי”). בשנות חייו האחרונות עקב באהדה אחר הציונות המתגשמת. את עבודתו ההיסטוריוגראפית התחיל בחקר כיתות שונות בישראל (שבתי צבי, פראנק וביחוד – זרם החסידות); פיתח אח"כ עבודת מחקר רחבה בתולדות יהודי מזרח־אירופה, וסיים בעבודה מקיפה על “דברי ימי עם עולם”. את תפיסתו ההיסטורית הגדיר בעצמו כסוציולוגית, בניגוד לשיטות התיאולוגיות של ההיסטוריונים היהודים הקודמים; אעפ"כ, בהיותו אמוּן על המחשבה האידיאליסטית והפּוזיטיביסטית וזר למאטאֶריאליזם־ההיסטורי – לא חרג מתחומי “היסטוריזם”, שאין בכוחו לחשוף שרשים סוציאליים ומניעי־יסוד בהיסטוריה היהודית. פיתח את ההשקפה על מרכזים־המוניים בתקופות שונות בתולדות ישראל ועל מוסדות האבטונומיה, לצורותיהן, כגורם עיקרי בקיום הלאומי של היהדות. לאחר שעזב את רוסיה (ישב בקובנה, ברלין, ריגה) המשיך ללא ליאות בעבודתו לחקר תולדות ישראל. נרצח בידי הנאצים. הופיעו שני כרכים של ספר חייו; הכרך השלישי הלך לאיבוד עם השואה.

דירקהיים, אֶמיל (1858–1917) – פילוסוף וסוציולוג צרפתי (יהודי). מראשי־הדבּרים של הסוציולוגיזם הצרפתי, המסביר את התופעות הרוחניות והתרבותיות מתוך גורמים סוציאליים או מצבי חברה. הבדיל בין עוּבדות סוציאליות לתופעות אינדיווידואליות־פסיכיות וטבעיות. קבע את הפרימאט של החברה לעומת היחיד. את החברה כולה ראה כ"קיבוץ (קולאֶקטיב) פסיכי" והשתמש במונח: “מושגים קיבוציים”. כּפר בערך המכריע של הגורם הכלכלי בניתוח הסוציולוגי והתעלם מהיסודות המעמדיים בחיי החברה. חיבוריו: “כללי המאֶתוד הסוציולוגי” (1895), “יסודות הסוציולוגיה” (1889), “חלוקת העבודה החברתית” (1893) וכו'.

דרימון, אֶדוּארד אדולף (1844–1917) – שונא־ישראל צרפתי ידוע. מייסדה של המפלגה האנטישמית בצרפת. קלאֶריקאל וריאקציונר מונארכיסטי. בספרו “La France Juive” (1886) ובחוברות־הסתה רבות מתוארים היהודים כגזע נמוך, המרעיל את צרפת, משתלט עליה ושואף לאבדנה. הבּוּלאנז’יסטים (תנועת השוביניזם הריאקציוני בראשותו של הגנראל בוּלאנז’אֶ) במלחמתם נגד הריפּובליקה (ברבע האחרון של המאה הי"ט) הסתייעו בתעמולה האנטישמית של דרימון. ב־1889 ייסד את “הליגה האנטישמית הלאומית של צרפת”. ערך את העתון “Libre Parole”. לשיא הסתתו הפרועה הגיע בימי משפט דרייפוס – קרא במאמריו לרצח ושוד יהודים. מ־1898–1902 – ציר הפּארלאמנט, ריכז בתוכו סיעה אנטישמית. באלז’יר עמד בראש ההסתה לפרעות ביהודים, שנגמרה בשפיכות דמים.

האֶפדינג, הארולד (1843–1931) – פילוסוף ופסיכולוג דאני, פרופיסור באוניברסיטה של קופּנהאגן, בחיבוריו ניכרת השפעתם של קאנט ושופּאֶנהואֶר וכן של הפּוזיטיביזם האנגלי. נציג מובהק של הפסיכולוגיה הנסיונית והסובּיאֶקטיבית, אולם יש בהשקפותיו (על הסיבתיות, השלמוּת, ההתפתחות וכו') גם מיסודות הדיאלאֶקטיקה, וכן הוא מכיר גם בקיומה של פסיכולוגיה פיסיולוגית וסוציולוגית, הנוקטת במאֶתודי־מחקר אוביאֶקטיביים. חיבוריו העיקריים: “הפּסיכולוגיה”, “פילוסופיית־הדת של קירקאגור”, “תורת־ההכרה ותפיסת־החיים” וכו'.

האֶרבּארט, יוֹהאן פרידריך (1776–1841) – פילוסוף, פסיכולוג ופּדגוג גרמני. פיתח את היסודות הריאליסטיים שבפילוסופיה של קאנט. ניסה לבנות שיטה שלמה של לוגיקה “פורמאלית” לעומת הדיאלאֶקטיקה של האֶגאֶל. בפסיכולוגיה ייצג את האינטאֶלאֶקטואליזם הצרוף. בתורתו הפּדגוגית הלך בעקבותיו של פּאֶסטאלוצי. הקים “אסכולה האֶרבּארטיאנית” בפילוסופיה, שהתרכזה סביב ל"כתב־העת לפילוסופיה מדוייקת במובן הריאליזם הפילוסופי החדש" (יצא לאור בגרמנית מן שנות ה־70). ביחוד רבו חסידי השקפותיו הפּדגוגיות. מחיבוריו הפילוסופיים: “נקודות־יסוד של המאֶטאפיסיקה” (1806), “פילוסופיה מעשית כללית” (1808), “אֶנציקלופּאֶדיה קצרה של הפילוסופיה, מנקודת־ראות מעשית” (1831), “מחקרים פסיכולוגיים” (1839) וכו'.

הרצל, תיאודור (1860–1904) – נולד בבודאַפּאֶשט כ' באייר תר"כ (1860). מ־1877 – בווינה, לומד משפטים וספרות. 1891–1896 – עוזר קבוע ב"נויאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ: (כּתב בפּאריס, אח"כ – עורך ספרותי). 1896 – פרסום “מדינת היהודים”; רכישת בני־ברית; ייסוד העתון “די וואֶלט”, הכנת הכּינוס של הקונגרס הציוני. 1897 אוגוסט – הקונגרס הציוני הראשון וייסוד ההסתדרות הציונית העולמית. 1897–1903 – בראש ששת הקונגרסים הציוניים הראשונים; יצירת המכשירים לפעולה ציונית (“אוצר ההתיישבות”, “הקרן־הקימת־לישראל” וכו'). הפעולה הפוליטית־הדיפּלומאטית: 1896–1901 – מאמצים להשגת ה"צ’ארטאֶר על א"י", הפגישה עם וילהאֶלם־קיסר (1898), מו"מ עם הסולטאן (1901); 1902–1904 – מו"מ עם הממשלה הבריטית על ההתיישבות בארצות הסמוכות לא"י (חצי־האי סיני, קפריסין), טיפול בהצעת ואדי־אל־עריש (אוקטובר 1902 – מאי 1903), ביקור ברוסיה וראיון אצל השר הצארי פּלאֶוואֶ (אוגוסט 1903), הצעת אוגאנדה (אוגוסט 1903), יצירות ספרותיות ציוניות (לאחר “מדינת היהודים”) – המחזה “הגיטו החדש” (1898), “אַלטנוילאנד” (1902. עברית: “תל־אביב” בתרגום נ. סוקולוב). מעזבונו־יומנו. כל הכתבים הוצאו בעברית בעשרה כרכים. מת כ' תמוז תרס"ד (1904). נקבר בבית־העלמין היהודי בווינה, עצמותיו הועלו לירושלים בשנת תש"ט. מייסדי הציונות הסוציאליסטית קיבלו את עיקר הציונות המדינית של הרצל, העריכו את תנופת חזונו ואת פעלו המארגן, את תפקידו ההיסטורי בתנועת השיחרור הלאומי של העם היהודי; עם זה עמדו במערכות רבות נגדו כשנשתבשו דרכי הנהגתו ומדיניותו (“צ’ארטריזם”, דיפלומאטיה במקום פעולה מדינית והתיישבותית, המשא־ומתן עם פּלאֶוואֶ וכו').

ואֶבּאֶר, אֶרנסט היינריך (1795–1878) – פיסיולוג ואַנאַטוֹם גרמני. מחקריו על הראייה, החול, התחושות הנוחו ביסוד החוק של ואֶבּאֶר־פאֶכנאֶר (ראה הערה 4 במאמר “לשאלות התיאוריה הציונית”). מחיבורי העיקריים: “האנאטומיה המַשווה של העצבים הסימפאציים” (1817), “התורה הגלית המבוססת על נסיונות” (1825), “רשימות באנאטומיה ובפיסיולוגיה” (1834–1851).

ואמבּאֶרי, א. (1832–1913) – מזרחן ובלשן. פרופיסור באוניברסיטה של בודאַפּאֶשט (יהודי). נתפרסם במסעותיו (בשנות הששים) לארצות אסיה־התיכונה ופרס, בהתחפשו לדרוויש (מתוארים בספריו “מסעות באסיה התיכונה ובפרס” (1864) וב"מסע לאסיה התיכונה", 1865). חיבר ספרים רבים באֶתנוגראפיה, בבלשנות, ובתולדות התרבות של עמי המזרח. עסק גם בבעיות המדיניות של המזרח התיכון והיה ממקורביו של הסולטאן עבדול־חמיד וממשלתו. בצעירותו עזב את היהדות. עזר להרצל במו"מ עם הסולטאן ותמך בשאיפות הציונות.

ואַרבּוּרג, אוֹטוֹ (1859–1938) – פרופיסור לבוטאניקה ומנהיג ציוני. נתקלב לציונות בהשפעתו של הרצל. ראש הוועדה לעניני ארץ־ישראל שנוסדה בקונגרס הציוני הששי ופעלה בארץ עד למלחמת־העולם הראשונה. בשנת 1905 נבחר לוועד־הפועל הציוני המצומצם. מ־1911–1920 – נשיא ההסתדרות הציונית. אח"כ סגן־נשיא הועה"פ הציוני; מנהל תחנת־הנסיונות החקלאית בא"י.

וואֶקפילד (Wakefield), אֶדוארד (1796–1862) – מדינאי בריטי קולוניאלי. מראשי “חברת ההתיישבות הבריטית”. התחיל להתעסק בבעיית המושבות עוד ב־1827. ב"מכתבים מסידניי" מתח ביקורת על דרכי ההתיישבות באוסטראליה, הציע מכירת חלקות־קרקע קטנות במחיר מוזל והפעלת קרנות לעידוד ההגירה. משנת 1839 – מנהל חברת־הקרקעות־ניו־זילאנד שניהלה את פעולת ההתיישבות בניו־זילאנד. עבר אח"כ לשם, ייסד ישובים ושימש יועץ למושל (מ־1854). הטיף להתיישבות תכניתית והנהלה־עצמית קולוניאלית. חיבוריו: “מכתבים מסידניי” (1827), “אנגליה ואמריקה” (1837), “אמנות ההתיישבות” (1849).

ווֹרמס, ראֶנאֶ (1869–1926) – סוציולוג צרפתי, מהאסכולה האורגאנית בסוציולוגיה הבורגנית (ראה הערה 55 במאמר “לשאלת ציון וטאֶריטוריה”). ממייסדי “המכון הבינלאומי לסוציולוגיה” (1893) ועורך “כתב־העת הבינלאומי לסוציולוגיה”. מחיבוריו: “אורגאניזם וחברה” (1896), “הפילוסופיה של המדעים הסוציאליים” (1903–1907), “הסוציולוגיה” (1921).

וייסמאן, אוגוסט (1834–1914) – ביולוג גרמני, אבי הגאֶנאֶטיקה, שמצאה את פיתוחה ע"י מוֹרגאן. ממייסדי תורת־התורשה הכרומוסומית – התורה בדבר רציפות “חומר־התורשה” (גאֶנים, כרומוסומים – פלאַסמת־הפריה) הבּדל מהגוף (סוֹמה), ומנותק מתנאי הסביבה החיצונית; שולל את אפשרות הורשתן של תכונות־נרכשות. “וייסמאן קרא לתורתו בשם ניאוֹ־דארוויניזם, אבל ביסודה היא שלילה גמורה של היסודות המאטאֶריאליסטיים בדארוויניזם והיא הכניסה לביולוגיה את האידיאליזם ואת המאֶטאפיסיקה” (ט. ליסאֶנקו. אַגרוביולוגיה). ביקורת תורת וייסמאן – ראה בכתבים של טימיריאזיאֶב וליסאֶנקו (עברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית־פועלים). מחיבוריו העיקריים: “תיאוריה של תורשה” (1892), “מחשבות חדשות לשאלת התורשה” (1895) וכו'.

וילבּוּשאֶביטש, נחום (1879) – מהנדס, מבוני התעשית העברית בא"י. יליד רוסיה. ממייסדי “החברה לפיתוח תעשיות בא”י", ברוסיה (1903). השתתף בקונגרס הציוני הששי. חבר המשלחת לחקר אפשרויות ההתיישבות היהודית באוגאנדה (1904). עלה אח"כ לא"י. פירסם מאמרים בעתונות הציונות ברוסיה ובגרמניה – על מי הנהרות בא"י ועל הפיתוח התעשייתי של הארץ. במשך שנים רבות– מנהלה של חברת “שמן” בחיפה.

ז’אבּוֹטינסקי, זאב (1880–1940) – ראשית פעולתו הספרותית (בפסיבדונים “אלטאלאֶנה”) בעתונות הרוסית. ב־1899 פירסם ב"ווסחוֹד" את שירו הציוני הראשון. מהסופרים והנואמים המחוננים של הציונות הרוסית בשעתו. בין עורכי “יאֶוורייסקאַיא ז’יזן”, “ראַזסוואֶט” וכו'. פירסם מאמרים רבים בשאלות התורה והמדיניות הציונית. הטפתו הלאומית מתבססת – לפי הגדרתו של ברוכוב (ראה “לשאלת ציון וטאֶריטוריה”) – על מאַטאֶריאליזם גזעי־ביולוגי, וציוניותו “הצרופה” מסוייגת מתכנים אנושיים־סוציאליים. מראשי המדברים בוועידת ציוני רוסיה בהאֶלסינגפורס (1906), שכללה בתכניתה דרישות לאומיות בגולה. בזמן מלחמת־העולם הראשונה – בין מייסדי הגדוד העברי בלונדון. ב־1921 – חבר ההנהלה הציונית, פורש ממנה ועובר לאופּוזיציה. מייסדו של הריביזיוניזם (1923) ואח"כ של “ההסתדרות הציונית החדשה”; טיפח איבה לתנועת הפועלים ולסוציאליזם; התאמר “לשבור” את הסתדרות העובדים. מחוץ למאמריו הפובליציסטיים (ונאומיו) כתב גם רומאנים, שירים ודברי ביקורת ספרותית ועסק גם בתרגום (ידוע תרגומו הרוסי לשירי ח. נ. ביאליק).

זאנגוויל, ישראל (1864–1926) – סופר ועסקן ציבורי. נולד בלונדון למשפחה יהודית עניה שהיגרה מפולין. מחבורת הסופרים הנאטוראליסטים באנגליה אשר תיארו את חייהם של החלכאים והנדכאים. ידועים מחזורי סיפוריו מחיי הגיטו – “ילדי הגיטו” (1892), “טרגדיית הגיטו” (1893), “מלך הקבצנים” (1894), “חולמי הגיטו” (1898), “קומדיות הגיטו” (1907) וכו'. ביחסו לבעיית היהודים עשה את הדרך מהטפה להתבוללות ועד לציונות וטאֶריטוריאליזם. עם הופעתו של הרצל הצטרף לתנועה הציונית ועשה לה נפשות בקרב יהודי אנגליה. השתתף בקונגרסים הציונים מה־1 עד ה־7. מ"המדינתיים" הצרופים בציונות, שהשליכו יהבם על המשא־ומתן הדיפּלומאטי עם המעצמות ועל השגת הצ’ארטאֶר. חסיד נלהב של הצעת אוגאנדה ואחר־כך אחד האידיאולוגים של הטאֶריטוריאליזם העקרוני. לאחר הקונגרס השביעי פרש מההסתדרות הציונית וייסד את ההסתדרות הטאֶריטוריאליסטית (י.ט.א.). חיפש בכל חלקי תבל טאֶריטוריות להתיישבות יהודים וניהל על כך משא־ומתן עם ממשלות. לאחר הכשלונות של הנסיונות הטאֶריטוריאליסטיים – הטיף להסדרת ההגירה היהודית. לאחר הכרזת באלפור חזר אל הציונות. ביקר חריפות את המדיניות הבריטית בא"י. לאחר מהפכת־אוקטובר נלחם, יחד עם חבורת ראדיקאלים אנגלים, נגד האינטאֶרוואֶנציה של המעצמות הקאפּיטאליסטיות ברוסיה – להכרה בראֶפּובליקה הסובאֶטית ולקשירת קשרים אתה.

זוֹמבּארט, ואֶרנאֶר (1863–1941) – סוציולוג וכלכלן גרמני, עסק הרבה בחקר ההתהוות וההתפתחות של הקאפיטאליזם. מהמבקרים הבורגניים של המארכסיזם, אשר התחילו בהבעת הערצה לגאונו המדעי של מארכס, וסיימו בטיפוח האידיאולוגיה של האימפאֶריאליזם והריאקציה הגרמנית, ועד לנאציזם הגיעו. עסק בחקר תפקידם של היהודים בהתפתחות הקאפיטאליזם במערב. לפני מלחמת־העולם הראשונה השמיע לא אחת את קולו נגד רדיפות היהודים ופגיעה בזכויותיהם; בכתביו שלאחר המלחמה התגבש יחסו האנטישמי המובהק ליהודים. חיבוריו העיקריים: “הקאפיטאליזם המודאֶרני” (1902), “מפעל חייו של ק. מארכס” (1909), “הסוציאליזם והתנועות הסוציאליות במאה הי”ט" (1897) (תורגם לעברית ע"י ד. בן־גוריון, בהוצאת “האחדות”). “היהודים בחיי הכלכלה” (1911), “קאפּיטאליזם ומותרות”, “הסוציאליזם הפרוליטארי” (1924), “עתיד הקאפיטאליזם” (1932) וכו'.

זיגווארט, כריסטופר (1830–1904) – פילוסוף גרמני, נתפרסם ביחוד בחיבורו הגדול בתורת־ההגיון. מושפע מתורות האמפּיריזם האידיאליסטי והפּסיכולוגיזם האנגלי (ג'. ס. מיל ואח'). נשאר ביסודו בתחומי הלוגיקה הפורמאלית. חיבורו העיקרי: “הלוגיקה” (1873–1878).

זילבּאֶרפארבּ (באזין), משה (1876–1933) – סופר ועסקן יהודי סוציאליסטי, ממייסדיה ודבּריה של “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית” (י. ס., סיימאים) ואח"כ (1917) – של “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת” (“פאראייניקטע” – ס.־ס. וי.־ס.). בהיותו משפטן לפי השכלתו, עסק במיוחד בביסוס הצורות המשפטיות־המדינתיות של האבטונומיה הפאֶרסונאלית־הלאומית. בשחר ימיה של הציונות הסוציאליסטית היה חבר לקבוצת “חירות” בברלין, מיסודו של נחמן סירקין (1902). בשנים 1903–1905 – בין הדבּרים המרכזיים של קבוצת “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ”. במועצת־בּאֶרדיצ’אֶב של אגודות פועלי־ציון בדרום־מערב רוסיה (דצמבר 1905) היה הוא בר־פלוגתא לברוכוב מצדם של הסיימאים. לאחר המהפכה ב־1918 – שׂר לענייני היהודים ב"ראַדה" של אוקראינה; מחבר הצעת־החוק על האבטונומיה הלאומית־פּאֶרסונאלית. ב–1921 עזב את רוסיה ועבר לפולין. כאן היה פעיל בשדה התרבות היהודית ובפיתוח רשת בתי־הספר העממיים ביידיש (מיסודה של ציש"א – ארגון בתי־הספר היהודיים), עמד בראש ה"אורט" (חברה להפצת עבודה בקרב היהודים) והיה מקורב לחוגי ה"בונד". כתביו כונסו בשני כרכים והוצאו ביידיש בווארשה 1935.

זימאֶל, גיאורג ‏(1858–1918) – פילוסוף וסוציולוג גרמני (יהודי) בורגני, בפילוסופיה שלו צורפו יסודות משל קאַנט ומשל בּאֶרגסון. פּראגמאטיסט ואוּטיליטאריסט, – שלל את הכרתה של האמת האובּיאֶקטיבית, והניח כי אין “אמת” אלא מה שמועיל ותכליתי למין האנושי. בסוציולוגיה הבחין בין מהותן (הבלתי־מוכרת) של תופעות לבין צורתן. הקאטגוריות הסוציולוגיות שלו הן אבסטראקטיות ביותר ונטולות תוכן היסטורי־קונקראֶטי. בכל השקפותיו באה לידי ביטוי המגמה ל"השיג" באורח פילוסופי ולהצדיק את הסתירות שבחברה הקיימת. מחיבוריו: “על הדיפאֶראֶנציאציה הסוציאלית”, “בעיות הפילוסופיה־של־ההיסטוריה”, “מבוא לתורת המוסר”, “פילוסופיה של הממון”, “קאנט”, “שופּאֶנהאואֶר וניצ’שאֶ”, “הסוציולוגיה” וכו'.

טארד, גבריאל (1843–1904) – סוציולוג וקרימינולוג צרפתי. ראה כפוּנקציות יסודיות בחיי החברה את ההמצאה (השאיפה לחידושים ותגליות) ואת החיקוי (מסורת ואופנה). מחיבוריו: “חוק החיקוי” (1890), “החוקים החברתיים” (1898), “תמורות השלטון” (1899).

טראצאֶוויצקי, פּ. (פאלאֶסטינאֶץ, פאוואֶל) – ממשתפי ועידת־פּולטאבה, שהניחה את היסוד למפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית “פועלי־ציון”. לפני כן השתתף גם במועצת פועלי־ציון במחוז פולטאבה ובכינוס הדרום־מערבי בבּאֶרדיצ’אֶב. היה אז סטודנט בקיוב, ושם היה גם מרכז פעולתו הפועלי־ציונית. פירסם מאמרים בעתונות המפלגה.

ייאֶלינאֶק, גיאורג (1851–1911) – חכם־משפטים גרמני (יהודי), מייצג המאֶתוד הסוציולוגי בחקר משפט־המדינה. מחיבוריו: “הערך הסוציאלי־אֶתי של החוק”, “חוסר־החוק הסובּיאֶקטיבי” (1892), “זכויות המיעוטים” (1898), “חוק המדינה המודאֶרנית” (1900), “מלחמת הישן והחדש בתורת־המשפט” (1907) וכו'.

יוּם, דויד (1711–1776) – פילוסוף, היסטוריון ומדינאי אנגלי. מגדולי הוגי־הדעות של תקופת ההשכלה באנגליה. אידיאליסט סובּיאֶקטיבי, ממבססי האַגנוסטיציזם (“אי־הידיעה”), הכופר ביכולתנו להכיר את הממשות האובּיאֶקטיבית ולהוכיח את עצם קיומה; הממשות היחידה – תחושתנו בלבד; הקשר הסיבתי אינו חוק הטבע, כי אם רק הרגל החושים. בחיבוריו הכלכליים רומם את הקאפיטאליזם העולה באנגליה ודָגל בחופש־המסחר. בחיים המדיניים היה אידיאולוג של הפשרה בין הבורגנות לבין האצולה. חיבוריו הפילוסופיים העיקריים: “מסכת על טבע האדם” (1739–1740), “חקר הבינה האנושית” (1748), “עקרונות המוסר” וכו'.

לאברוב, פטר (מירטוֹב) (1823–1900) – סוציולוג ופובליציסט רוסי, מורה ורבה של תנועת הנארוֹדניצ’אֶסטווֹ (העמונוּת). ספרו “מכתבים היסטוריים” (1868), שנכתב בהיותו בגירוש, היתה לו השפעה עצומה על האינטאֶליגאֶנציה הרוסית המהפכנית; בו הונחו היסודות ל"אסכולה הרוסית הסובּיאֶקטיבית בסוציולוגיה", שראתה במרכז ההתרחשויות ההיסטוריות את “האישים החושבים באורח ביקורתי”. היה חבר לארגון המהפכני “זאֶמליא אי ווֹליא” (בשנות ה־60) ואח"כ למפלגת “נארודנאיאַ ווֹליא”. חבר לאינטאֶרנאציונאל הראשון; השתתף בקומונה הפאריסאית. הוציא בחו"ל את העתון “וופאֶריוֹד” (1873–1876) ובו קרא ל"הליכה לעם" לשם פעולת הסברה ממושכת, לחינוך ההמונים והכשרתם הרוחנית לקראת הסוציאליזם. בשנים 1883–1886 ערך את “ידיעות נאַרודנאיא ווֹליא”. לעולם־האידיאות של לאברוב נודעה השפעה רבה על ראשוני הסוציאליזם בישראל; אהרון ליבּארמאן – אבי הסוציאליזם העברי – היה ממעריציו ומחסידיו, השתתף בעתונו.

לאסאל, פאֶרדינאנד (1825–1864) – ממניחי היסודות לתנועת הפועלים בגרמניה. מגדולי אמני הנאום והפובליציסטיקה הלוחמת. בן למשפחה יהודית מבראֶסלאו. בנעוריו כאב את כאב עמו וכתב ביומנו (1840): “משאת נפשי תמיד לעמוד בראש היהודים בנשק ביד ולעשותם לעצמאיים”. אח"כ התמסר כולו לתנועת־הפועלים הגרמנית. לקח חלק בתנועה המהפכנית של 1848 והשתתף ב"עתון הרייני החדש" הערוך ע"י מארכס. נלחם לזכות־הבחירה הכללית ולנציגות הפועלים במוסדות הנבחרים של המדינה. ב־1863 ייסד את “ברית הפועלים הכללית הגרמנית” – ראשונה לאירגון הפועלים בגרמניה. תוך כדי מלחמתו להפעלה מדינית של מעמד הפועלים בגרמניה ניהל גם משא־ומתן עם ביסמארק. אם כי הושפע מתורתו של מארכס – לא הבין לדרך המלחמה המהפכנית נגד הקאפיטאליזם; השליך יהבו על זכות הבחירה הכללית ועל הקמת “איגודים יצרניים” בעזרת המדינה הקיימת. בתפיסת־עולמו הכללית היה חסיד הפילוסופיה של האֶגאֶל ולא חרג בהרבה ממנה. הלאסאליאניוּת וספיחיה בוּקרו קשות ע"י מארכס ואֶנגאֶלס. מחיבוריו תורגמו לעברית: “פרוגראמה של פועלים” (ספרית ברזילי) ו"מס בלתי־ישיר והמעמדות העובדים" (הוצאת ועדת התרבות של ההסתדרות). ספר ביוגראפי על לאסאל, “בלבּת־אש”, חיבר פ. בן־עמרם.

לאצקי, זאב וילהאֶלם (באֶרתולדי) (1881–1940) – סופר ועסקן ציוני־סוציאליסטי. השתתף יחד עם נחמן סירקין בייסוד קבוצת “חירות” בברלין (1902) ובהוצאת “ההמון”. אח"כ היה בין מייסדיה ודבּריה של “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (ס.ס.), הטאֶריטוריאליסטית. התרחק אח"כ ממנה, וב־1917 הצטרף ל"מפלגה־העממית" (“פאֶלקס־פּאַרטיי” מיסודו של שמעון דובנוב). ב־1918 זמן קצר – שׂר לעניני היהודים באוקראינה. היה פעיל אח"כ (בברלין) ב"אֶמיג דיראֶקט" (איגוד־ההגירה המאוחד). ב־1925 עבר ללאטביה – עסק כאן בעניני הציבור היהודי וערך עתון ביידיש “דאֶס פאֶלק”. בשנת 1934 עלה לארץ – השתתף בפעולת התרבות של הסתדרות העובדים, כתב ב"דבר".

לוּאֶגאֶר, קארל (1844–1910) – עורך־דין וינאי, שונא־ישראל, ממנהיגי המפלגה הנוצרית־סוציאלית באוסטריה. כיהן שנים (מאז 1893) כראש העיר וינה. דימאַגוג נאציונאליסטי ואנטישמי. מתנגד חריף לשאיפות ההתבדלות של הונגאריה. הכריז מלחמה על “היודיאוֹ־מאַדיאַרים” (היהודים וההונגארים). במלחמתו נגד הליבאֶראליזם ובהפחת שנאת־ישראל רכש את אהדת הבורגנות־הזעירה הווינאית ועיצב הנהלת־עיר נוצרית־סוציאלית אנטישמית וקלאֶריקאלית.

לוּבּארסקי – פּובליציסט רוסי. מחבר המאמר “שני טיפּוסים סוציאליים” (נתפרסם בכתב־העת הרוסי “אוֹבּראזוֹבאניאֶ” באוגוסט 1905); אתו מתווכח ברוכוב בחיבורו “השאלה הלאומית ומלחמת המעמדות”.

לוראן, פראנסואה (1810–1887) – חכם־משפּטים צרפתי. פירסם חיבור היסטורי גדול “רשימות לתולדות האנושות” (1850–1870). ב־1867–1879 הוציא לאור את “עקרונות המשפט האזרחי” (בהרבה כרכים).

ליליאֶנפאֶלד, פאוּל פוֹן (1829–1903) – סאֶנאטור בפטרבוּרג, סוציולוג מהאסכולה האורגאנית. ראה את החברה האנושית כאורגאניזם במשמעות הטבעית של מושג זה, ואת החוקים הפועלים בחברה – כחוקי טבע. מחיבוריו: “הגיונות על המדע הסוציאלי בעתיד” (1873–1881), “הפאתולוגיה הסוציאלית” (1896), “להבנת המאֶתוד האורגאני בסוציולוגיה” (1898) וכו'.

מאירבּאַר ג’אקוֹמוֹ (1791–1864) – קומפּוזיטור, מחבר אופּירות. יהודי, נולד בברלין. היה מנצח בתזמורת של חצר המלך הפרוסי. המוסיקה שלו לאופירות “הוּגאֶנוֹטים”, “הנביא” וכו' זכתה לפרסום עולמי.

מאירוביץ, מנשה (1860–1949) – מן הביל"ויים. יליד ניקולאַיאֶב שבדרום־רוסיה. אַגרונום לפי השכלתו. בשליחות חובבי־ציון ברוסיה חקר יחד עם אחד־העם את מצב המושבות בא"י, ופירסם דו"ח מפורט. ב־1882 ישב באיסטאנבוּל והשתתף בפעולת “המשרד הפוליטי” של ביל"ו. בראשית 1883 הגיע לארץ. רוב שנותיו אח"כ – בין בוני ראשון־לציון, מעסקני התאחדות המושבות. פירסם בשעתו מאמרים ומכתבים מארץ־ישראל בכתבי־העת הציוניים ברוסיה (בחתימת: סטאַרי פּאלאֶסטינאֶץ – “פלשתינאי וָתיק”; בעברית היה חותם: “מזקני הישוב”), וכן בעתונות הציונית באירופה המערבית. קצת מאמרים ומכתבים שלו בשאלות א"י כונסו בספר “מהשביל אל הדרך”. ספרו האוטוביוגראפי: “מביל”ו עד יעפילו".

מאך, אֶרנסט (1838–1916) – פיסיקאי ופילוסוף אוסטרי. חוקר תולדות הפיסיקה והמיכאניקה. בפילוסופיה קרוב לאֶמפּיריוקריטיציזם של אַוואֶנאריוס (ראה רשימת השמות). נקודת־המוצא להשקפת־עולמו – “עקרון החיסכון בחשיבה”; המדע צריך להצטמצם בהרצאת העובדתי, ואין בעובדה אלא מה שיש בחוויות. את העצמים הוא בוחן כ"צירוף של יסודות הנסיון"; הנסיון מתפרש על־ידו באורח אידיאליסטי כמצב פסיכי וחוויה; התחושות הן היסודות של כל הקיים. להשקפותיו היתה השפעה ניכרת בקרב חוגי האינטאֶליגאֶנציה הסוציאליסטית באוסטריה וברוסיה. ספרו של לנין “מאטאֶריאליזם ואֶמפּיריוקריטיציזם” מוקדש בחלקו הגדול לביקורת הפילוסופיה של מאך ואוואֶנאריוס. חיבוריו העיקריים: “המיכאניקה בהתפתחותה”, “ניתוח ההמצאות”, “ניתוח התחושות” (1885), “ההכרה והטעות” (1905) וכו'.

מאֶלצאֶר, לוּבּה (לוּבּה בּרוכוב) – (נולדה בשנת 1881) – רעייתו של בּר ברוכוב. ילדותה ונעוריה עברו עליה בפולטאבה. כאן נפגשה עם ברוכוב. בת־לוויתו בנדודים (מאז 1907) – בקראקוב, וינה, באֶלגיה, ואח"כ (בשנות מלחמת־העולם הראשונה) באמריקה. ביוני 1917 יצאה יחד עם ברוכוב את אמריקה בדרך לרוסיה. נשארה עם בתה ובנה בשטוקהולם, לאחר שבּ. ברוכוב יצא ב־10 באוגוסט 1917 לרוסיה. חזרה אח"כ עם הילדים לאמריקה. בנובמבר 1925 עלתה לארץ־ישראל. רוב השנים בארץ. עובדת בוועד־הפועל של ההסתדרות. פירסמה זכרונות ורשימות על ברוכוב. בכתובים עמה: “ספר חיינו”.

מאֶנגאֶר, קארל (1840–1921) – כלכלן בורגני אוסטרי, פרופיסור באוניברסיטה של וינה. מייסדה של “האסכולה האוסטרית” בכלכלה המדינית. לעומת השיטה התיאוּרית־הסטאטיסטית של “האסכולה ההיסטורית” העלה את המאֶתוד העיוני בחקר הכלכלה המדינית. ממבססי תורת־הערך הסובּיאֶקטיבית, הבוחנת את הערך באַמת־מידה של “התועלת הגבולית”, – בניגוד לתורת ערך־העבודה המארכסאית. חיבוריו העיקריים: “עקרונות הכלכלה המדינית” (1871), “מחקרים על מאֶתוד המדעים הסוציאליים והכלכלה המדינית בייחוד” (1833), “שגיאותיו של ההיסטוריזם בכלכלה המדינית הגרמנית” וכו'.

מאנדאֶלשטאם, עמנואל (1830–1912) – פרופיסור למחלות־עינים באוניברסיטה של קיוב, רופא ועסקן ציבורי. מראשוני חובבי־ציון ומהעסקנים החשובים בתנועה הציונית ברוסיה. השתתף בקונגרס הציוני הראשון ובבאים אחריו; חבר הועה"פ הציוני. תמך בהצעת־אוגאנדה. אחרי הקונגרס הציוני הששי פרש מהציונות וייסד יחד עם זאנגוויל את ההסתדרות הטאֶריטוריאליסטית (י. ט. א.).

מאקאי, ג’ון האֶנרי (1864–1933) – מראשוני האנארכיסטים בגרמניה. מחמת “החוק נגד הסוציאליסטים” בגרמניה היגר לאנגליה. פיתח פעולה תעמולתית וספרותית אנארכיסטית בארצות שונות. ב־1891 הופיע הרומאן שלו “אנארכיסטים” (תורגם ליידיש בשנת 1908). ענינו המרכזי של הספר – הוויכוח האידיאולוגי בקרב האנארכיסטים: “אנארכיזם אינדיווידואליסטי” או “אנארכיזם קומוניסטי”. מחסידי האנארכיזם־האינדיווידואליסטי נוסח שטירנאֶר (ראה רשימת השמות). כתב גם ספר: “שטירנאֶר, חייו ופעלו” (1898).

מארכס, קארל (5 במאי 1818 – 14 במארס 1883) – נולד בטריר שבגרמניה למשפחת עורך־דין יהודי שהמיר דתו. בשנות הלימודים באוניברסיטה הצטרף לקבוצת “האֶגאֶליאנים צעירים” בעלי הלך־רוח מהפכני. עבודת־הגמר האוניברסיטאית שלו: “ההבדל בין פילוסופיית־הטבע של דאֶמוקריט ובין פילוסופיית־הטבע של אֶפיקור” (1841). ב־1842 ערך את “ריינישאֶ צייטונג” (“עתון הריין”) בקאֶלן, בעל מגמה מהפכנית־דימוקראטית. באוקטובר 1843 עבר לפאריס והוציא יחד עם רוּגאֶ את “השנתונים הגרמניים־הצרפתיים”. כאן נתפרסמו גם מאמריו “לבקורת פילוסופיית־המשפטים של האֶגאֶל” ו"לשאלת היהודים". בספטמבר 1844 מתחילה העבודה המשותפת של מארכס ואֶנגאֶלס. הם כותבים את “המשפחה הקדושה” (1845) – נגד חבורת ההאֶגאֶליאנים־הצעירים (בּרונו באואֶר ואח'); “האידיאולוגיה הגרמנית” (1845–1846). בבריסאֶל מפרסם מארכס את ספרו “דלות הפילוסופיה” (1847) כנגד “הפילוסופיה של הדלות” לפרוּדוֹן. כאן הצטרף ל"ברית הקומוניסטים", שבשליחותה נכתב “מאניפאֶסט המפלגה הקומוניסטית” (1848). לאחר מהפכת מארס 1848 בגרמניה – ייסד בקאֶלן את “העתון הרייני החדש”. ב־1849 גורש מגרמניה, השתקע בלונדון. ב־"18 בברוּמאר ללוּאי בוֹנאפארט" (1851) סיכם את שנות המהפכה 1848–1851. ב־1859 מופיע ספרו “לבקורת הכלכלה המדינית”; ב־1867 – הכרך הראשון של “הקאפיטאל” (הכרך השני והשלישי וכן תולדות “תורות הערך־העודף” – ראו אור לאחר מותו). ב־1846 הוא מייסד את “הברית הבינלאומית של הפועלים” – האינטאֶרנאציונאל הראשון. ב־1871 כתב את “מלחמת האזרחים בצרפת”, בו ניתח את נסיון הקומונה הפאריסאית. חליפת המכתבים בין מארכס לאֶנגאֶלס ובינם לבני־דורם מצטרפת לכרכי־הגוּת אחדים. כל כתבי מארכס־אֶנגאֶלס כונסו ע"י מכון מארכס־אֶנגאֶלס־לנין־סטאלין במוסקבה ב־30 כרכים. מתוך כתבי מארכס־אֶנגאֶלס הופיעו בעברית: ק. מארכס ופ. אֶנגאֶלס “המאניפאֶסט הקומוניסטי” (בתוספת מבואות, תעודות, הערות והארות); ק מארכס “השמונה־עשר בבּרימאֶר של לוּאי־בוֹנאפּארט”; “מלחמת האזרחים בצרפת”; מארכס־אֶנגאֶלס, כתבים היסטוריים כרך א'; פ. אֶנגאֶלס: “התפתחות הסוציאליזם מאוטופּיה למדע”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מארכס־אֶנגאֶלס כתבים נבחרים (א); ק. מארכס “הקאפּיטאל” (א', ב'); פ. אֶנגאֶלס “מוצא המשפחה והמדינה”; “מלחמת האיכרים בגרמניה”; “אנטי־דיהרינג”; מארכס “הפּרוגראמה של גוטא”; “שנת 1848” – בהוצאת ספרית־פועלים. מהספרים הביוגראפיים על מארכס – ראה: פראנץ מאֶהרינג, “קארל מארכס” (הוצאת ספרית־פועלים).

מיכאילוֹבסקי, נ. ק. (1842־1904) – מגדולי הפובליציסטיקה הרוסית, תיאורטיקן של הנארוֹדניצ’אֶסטוו (העמונות) בגלגולה הליבּאֶראלי. מרַבי ההשפּעה בדורו. מבסס “המאֶתוד הסוביאֶקטיבי” בסוציולוגיה, התורה על הפּרוגראֶס ההיסטורי ו"המאבק על האינדיווידואליות" וכו'. בתחום הסוציאלי־הפוליטי העמיד לעומת הקאפיטאליזם את המשק העמלני של האיכר ואת הקהילה הכפרית. בר־פלוגתא למארכסיזם, ממורי־הוראה של הסוציאליסטים־ריבולוציונרים (ס. ר.). ערך את “נארודנֶיא ווֹליא”, וכן היה מעורכי הירחונים “העבים” –"רוּסקוֹיאֶ בּוגאטסטווֹ" (“אוצר רוסיה”) ו"אוטאֶצ’אֶסטוואֶניאֶ זאַפּיסקי" (“רשימות המולדת”). פעולתו הפובליציסטית הקיפה שטחים רבים של החיים, המחשבה והספרות. מחיבוריו הגדולים: “הפרוגראֶס מהו?” (1869), “הגיבורים וההמון” (1882), “המאבק לאינדיבידוּאליוּת” וכו'.

מיל, ג’יימס (1773–1836) – פילוסוף, היסטוריון וכלכלן אנגלי. מדינאי ליבאֶראלי. בפילוסופיה – חסיד של באֶנתאם וממייסדי האוטיליטאריזם האנגלי. בבעיות הכלכלה – ממשיכו של ריקארדו וממפרשיו. מחיבוריו: “תולדות הודו הבריטית” (1818), “יסודות הכלכלה המדינית”, “ניתוח תופעות המוח האנושי” (1829) וכו'.

מיל ג’ון סטיוארט (1806–1873) (בנו של הנ"ל) – פילוסוף, סוציולוג וכלכלן, מראשי הפוזיטיביזם והליבאֶראליזם האנגלי. מחיבוריו: “שיטת הלוגיקה הסילוֹגיסטית והאינדוקטיבית”, “הכלכלה המדינית”, האוּטיליטאריזם" (תורגם לעברית: “התועלתיות”), “אוגיוּסט קונט והפּוזיטיביזם” וכו'.

מיליוּקוב, פ. נ. (1859–1943) – היסטוריון ומדינאי רוסי. מראשי הליבּאֶראליזם הבורגני הרוסי, מנהיג מפלגת הקאדאֶטים (קוֹנסטיטוּציונאליסטים־דימוקראטים). פרופיסור באוניברסיטה של מוסקבה להיסטוריה רוסית. לאחר מהפכת פברואר 1917 – שר־החוץ ב"ממשלה הזמנית", דבּר הבורגנות הרוסית ומדיניוּת־המלחמה וההתפשטות האימפּאֶריאליסטית. אחרי מהפכת־אוקטובר – בין פעילי האֶמיגראציה האנטי־סובאֶטית, עורך העתון “פּוסלאֶדנייאֶ נוֹבוֹסטי” (“חדשות אחרונות” בפאריס). חיבוריו העיקריים: “משק המדינה של רוסיה ברבע הראשון של המאה הי”ח והריפורמות של פיוֹטר" (1892), “רשימות לתולדות התרבות הרוסית” (1895/6), “הזרמים העיקריים של המחשבה ההיסטורית הרוסית” (1898), “מתולדות האינטאֶליגאֶנציה הרוסית” (1902), “תולדות המהפכה הרוסית השניה” (1921/23), “התמוטטותה של רוסיה” (1925/26) וכו'.

נאפּוליאון ה־1 (בונאפארט) (1769–1821) – אימפּאֶראטור צרפתי (1804–1814).

נאפּוליאון ה־3 (לוּאי בוֹנאפארט) (1808–1873) – בן־אחיו של נאפוליאון קיסר. בדצמבר 1848 נבחר לנשיא הריפּובליקה הצרפתית. ב־1851 חולל הפיכה מדינית והכריז על עצמו כנאפוליאון השלישי. המלחמה הגרמנית־הצרפתית משנת 1870 שמה קץ לשלטונו.

ניצ’שאֶ, פרידריך (1844–1900) – פילוסוף גרמני. מטפח הערצת הכוח ופולחן “האדם העליון”, שהוא טעמו ותכליתו של היקום. רואה ב"רצון לשלטון" את הכוח המניע בכל תהליכי הטבע והחברה, ושולל בשמו את כל הנוֹרמוֹת המקובלות של החוק, הדת והמוסר. ביסוד “שינוי הערכים” הניצ’שאֶאני יש צידוק מהותי של אי־השוויון, הניצול והתנשאות אדם על אדם. מכאן “מוסר האדונים” לעומת “מוסר העבדים”, הבוז להמונים, האיבה לסוציאליזם. תורת ניצ’שאֶ שירתה את האידיאולוגיה של האימפּאֶריאליזם הגרמני התוקפני והכשירה את הקרקע לאידיאולוגיה הנאצית. ברשת ההברקות הפאראדוכסאליות של ניצ’שאֶ נתפסו בשעתם גם לא מעטים מקרב האינטאֶליגאֶנציה היהודית (והלא־יהודית). חיבוריו העיקריים: “כה אמר סרתוסתרא” (תורגם לעברית בידי דויד פירשמאן), “מעֵבר לטוב ולרע”, “מוצא המוּסר” וכו'.

סידז’וויק (Sidgwick), האֶנרי (1838–1900) – פילוסוף אנגלי. הגדיר את השקפתו כ"אוּטיליטאריזם אינטוּאיטיבי"; מצד אחד יש להודות, שאדם קרוב לעצמו ומבקש את אשרו הפרטי, ומאידך יש מעין “אַכּסיוֹמה מוסרית”, הנתפסת תוך תפיסה אינטואיטיבית, שכל אדם עובד גם לטובת הכלל ולתקנת הרבים. חיבוריו העיקריים: “שיטת האֶתיקה”, “הפילוסופיה, מטרתה ופירותיה” וכו'.

סינוֹפטיקוס – ראה ראֶנאֶר, קארל.

ספּאֶנסאֶר, האֶרבּאֶרט (1820–1903) – פילוסוף וסוציולוג אנגלי. מבסס “התורה האורגאנית של החברה”, הלומדת גזירה־שווה מהאורגאניזם הביולוגי על החברה. העביר את תורותיו של דארווין על מלחמת־הקיום ועל הברירה־הטבעית מתחומי־הטבע לתחום החברה האנושית. מתוך כך בא לידי שלילת אפשרותו של הסוציאליזם וראה את הקאפיטאליזם ואת הניצול כהופעה נצחית וכתוצאה של חוקים ביולוגיים בלתי־משתנים. השקפותיו על הטבע התבססו על מאטאֶריאליזם־מיכאניסטי פשטני ואֶווֹלוציוֹניזם שטחי. כאַגנוסטיקן בפילוסופיה וכפוזיטיביסט במדעי־הטבע ביקש את הפשרה בין הפילוסופיה, המדע והדת. חיבוריו העיקריים: “שיטת הפילוסופיה הסינתאֶטית”, “יסודות הביולוגיה” (1864–1867), “יסודות הסוציולוגיה” (1876), “גורמי ההתפתחות האורגאנית” (1893) וכו'.

עבדול חַמיד (1842–1918) – סולטאן תורכיה. נודע בדיכויו האכזרי את עמי הקיסרות העותומנית. בשל פרעות־הדמים בארמאֶנים כוּנה בשם “סולטאן הדמים”. קבע בארצו שלטון עריצות בלתי־מוגבל, הידוע בתולדות תורכיה בשם “זוליום” (אלימות, השתוללות) – משטר של שחיתות ורקבון. במדיניות־החוץ ניסה תחילה לנצל את הניגודים בין המעצמות הגדולות, ולהשען על האנגלים במלחמתם נגד רוסיה. לאחר כיבוש מצרים ע"י האנגלים (1882) ולנוכח העמדה האנטי־תורכית שלהם בשאלת הארמאֶנים עבר לאוריאֶנטאציה גרמנית. אותו זמן התחילה מדיניות ההתפשטות של גרמניה במזרח (ביקורו של וילהאֶלם קיסר בתורכיה ובארץ־ישראל, בנין מסילת הברזל הבאגדאדית וכו') ועבדול־חמיד רותם את תורכיה במרכבת האימפּאֶריאליזם הגרמני. מהפכת התורכים־הצעירים ב־1908 שמה קץ לשלטונו של עבדול־חמיד; הוא נאלץ לחדש את הקונסטיטוציה; ב־1909 – נאסר והוגלה; מת במאסר. הרצל ניהל משא־ומתן עם עבדול־חמיד (מאי 1901) והציע שירות־כספי לתורכיה עמוסת־החובות תמורת הצ’ארטאֶר על א"י. יחסו של עבדול־חמיד לציונות היה שלילי בהחלט, הוא הציע לפזר את היהודים ברחבי האימפּאֶריה העותומנית, פרט לארץ־ישראל, וניסה למנוע עליית יהודים לא"י.

פּאלאֶסטינאץ, פאוואֶל – ראה טראצאֶוויצקי, פ.

פאֶכנאֶר, גוּסטאב תיאוֹדוֹר (1801–1887) – פיסיקאי ופילוסוף גרמני. הניח יסודות לפסיכולוגיה האֶכספּאֶרימאֶנטאלית ולאֶסתאֶטיקה הנסיונית. חתר לגלות את התלוּת הפוּנקציוֹנאלית בין הגוף ובין הנפש, בין העולם הפיסי ובין העולם הפסיכי (“הפסיכו־פיסיקה”). ביחוד עסק בבעיית היחס בין אינטאֶנסיביוּת התחושה ובין הגירוי (חוק ואֶבּאֶר־פאֶכנאֶר – ראה הערה 4 במאמר “לשאלות התיאוריה הציונית”). חיבורו העיקרי: “יסודות הפסיכופיסיקה” (1860).

פּאסמאניק, דניאל (1869–1930) – תיאוראֶטיקן וסופר ציוני ברוסיה. לפי מקצועו רופא, דוצאֶנט בפאקולטה לרפואה בז’אֶנאֶווה. חבר מערכת הירחון הציוני הרוסי “יאֶוורייסקאיא ז’יזן”. כאן פירסם גם את סידרת מאמריו לביסוס הציונות: “מכתבים אל הנוער הלומד היהודי” (בחתימת דניאל בן שמואל), ששימשו יסוד לספרו הגדול “גורל העם היהודי” (1917). את השקפת־עולמו הגדיר כ"דוּאליסטית" (המייחסת ערך שווה לגורמים כלכליים ורוחניים); מתוך נקודת־ראות זו גם נכתב קונטרסו “התורה והמעשה של הפועלי־ציונות” (בהוצאת “פועלי־ציון” האוסטרים ב־1907), תוך ביקורת הביסוס המארכסיסטי של הציונות הפועלית. לאחר המהפכה הרוסית ב־1917 פרש מפעולה ציונית ונקלע למחנה הקונטר־ריבולוציה הרוסית, זו שהגנראל דאֶניקין וצבא־הפורעים שלו היו שליחיה המזויינים. התרחק מענייני היהודים בכלל. ב־1923 הוציא בברלין (ברוסית) ספר אנטי־סובאֶטי בשם “היהדות והמהפכה” מת בפאריס, עזוב ומנודה.

פארמבאן, וו. (צבי אברהמי–הירש אברמוֹביץ) (מת ב־1936) – מסופרי הס.־ס.; חבר לקבוצה הציונית־הסוציאליסטית “חירות” מיסודו של נחמן סירקין, בציריך. כתב מאמרים לחקר מגמות הכלכלה היהודית, ובמיוחד בבעיות ההגירה היהודית. פירסם ב"יאֶוורייסקאיא ז’יזן" ב־1905 (בזמן שברוכוב פירסם שם את מאמרו “לשאלת ציון וטאֶריטוריה”) סידרת מאמרים “הציונות ושאלת אוגאנדה” ברוח היסודות של הטאֶריטוריאליזם (ללא הסקת מסקנות). בוועידת לייפּציג של הס.־ס. (מארס 1906) – בין מבססי הטאֶריטוריאליזם. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עבר לעתונות הרוסית (כתב הרבה בענייני ספרות וכו'). בימי המלחמה ואחריה נמצא באנגליה – כתב בעתונות האנגלית והרוסית; פירסם כמה ספרים באנגלית על ברית־המועצות.

פויאֶרבּאך, לוּדוויג (1804–1872) – מגדולי הפילוסופיה המאטאֶריאליסטית הגרמנית. תחילה השתייך לאגף השמאלי של האסכולה ההאֶגאֶליאנית. אחר־כך שלל את האידיאליזם ההאֶגאֶליאני, יצא בביקורת חריפה על התיאולוגיה ופיתח השקפת־עולם מאטאֶריאליסטית, אתיאיסטית והוּמאניסטית. משנתו של פויאֶרבּאך השפיעה על ההתגבשות הפילוסופית של מארכס ואֶנגאֶלס ושימש להם כעין מעבר אל המאטאֶריאליזם הדיאלאֶקטי. המאטאֶריאליזם של פוֹיאֶרבּאך היה לקוי בהפשטה ובאי־דיאלאֶקטיות, וכן בהעדר השקפה מאטאֶריאליסטית־היסטורית במדעי החברה. הערכה מרוכזת על מקומו של פויאֶרבאך בהתפתחות המחשבה המארכסיסטית ניתנה ע"י מארכס ב"תאֶזות על פויאֶרבאך" וע"י אֶנגאֶלס במחברתו “ל. פויאֶרבאך וחתימת הפילוסופיה הקלאסית הגרמנית” (מארכס־אֶנגאֶלס, כתבים נבחרים, הוצאת “ספרית־פועלים”). חיבוריו העיקריים של פויאֶרבאך: “לביקורת הפילוסופיה של האֶגאֶל” (1839) “מהות הנצרות” (1841), “הנחות מוקדמות לריפורמה של הפילוסופיה” (1842) “יסודות לפילוסופיה של העתיד” (1842), “מהות הדת” וכו'.

פוּליאֶ (Fouillé), אלפראֶד (1838–1912) – פילוסוף צרפתי. שיטתו בנויה על יסוד של סינתאֶזה בין האידיאלים של אפלטון ובין האֶבוֹלוציוניזם האנגלי של ספּאֶנסאֶר. קרא לתורתו: “אֶבוֹלוציוניזם של אידיאות־כוחות”. שייך לאסכולה האורגאנית בסוציולוגיה, נבדל מספּאֶנסאֶר ביחסו ערך רב לצורות הגבוהות של הפעילות השכלית. חיבורו העיקרי: “האֶבולוציוניזם של אידיאות־כוחות”.

פוֹלמאר, גיאורג (1850–1922) – סוציאל־דימוקראט גרמני. תחילה – קצין צבא, אח"כ פקיד מסילות־הברזל. מאבות הריפורמיזם. לאחר ביטול “חוק החירום נגד הסוציאליסטים” בגרמניה העלה (1891) תכנית המגבילה את פעולת הס.־ד. לתפקידים ריפורמיסטיים בלבד; הטיף ל"סוציאליזם ממלכתי" – נגד החרפת מלחמת המעמדות. בפעולתו בבאוואריה קירב לס.־ד. חוגים רחבים של האיכרות, על יסוד של תכנית אגרארית המבטיחה את הקניין האיכרי הזעיר במסגרת החברה הקאפיטאליסטית. “הריביזיה של המארכסיזם” של בּאֶרנשטיין נתמכה ע"י פולמאר. בין מנהיגיו של האגף הימני בס.־ד. הגרמנית ודבּריו בוועידות המפלגה. חיבר ספר “המדינה הסוציאלית המבודדת” (1880), קונטרס “הסוציאליזם הממלכתי” (1892). ערך עתונים ריפורמיסטיים במינכאן.

פּינסקאֶר, ליאון (יהודה־לייב) (1821–1891) – בעל “אוֹטוֹאֶמאַנסיפּאַציה” – מיצירות־היסוד של המחשבה הציונית. רופא, מעוֹרה בתרבות הרוסית, היה תחילה בין המטיפים הנלהבים להשכלה ולהתבוללות. הזעזועים שמצאו את האינטאֶליגאֶנציה היהודית עקב פרעות 1881–1882 – הביאוהו להתבוננות חדשה בבעיית היהודים. במחברתו “אוטואֶמאַנסיפּאַציה” (1881), שהופיעה (תחילה בגרמנית ואח"כ ברוסית, ותורגמה לעברית ע"י אחד־העם) כ"קול קורא של יהודי רוסי אל אחיו", – ניתח ניתוח מעמיק את ההוויה היהודית, כהוויית־זרים בין העמים; זהו גם מקורה של שנאת־ישראל ושל ייחוד מצבנו; “מולדתנו – ארץ נכר, אחדותנו – הפיזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגיננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת…” שוויון מדיני ואזרחי אין בהם כדי לפתור את שאלת היהודים; הפתרון הראדיקאלי היחידי: יציאת היהודים מקרב העמים וריכוזם הטאֶריטוריאלי; לא אֶמאַנסיפּאַציה, כי אם אוטואֶמאנסיפּאציה, שיחרור־עצמי לאומי; אין הכרח כי הטאֶריטוריה תהיה דוקא א"י: “לא הארץ הקדושה חייבת עתה להיות תכלית שאיפותינו, אלא ארץ שלנו”. במחברת של פּינסקאֶר לא סומנו דרכי הגשמה ותכניות פעולה. אם כי תפיסתו הטאֶריטוריאליסטית לא היתה קשורה בארץ־ישראל דווקא, הצטרף אל תנועת חיבת־ציון והיה לראשה ודבּרה.

פּיסאראֶוו, ד. אי. (1840–1868) – פּובליציסט רוסי ומבקר־ספרות, מ"שליטי המוחות" של דורו. נושא־דברה של ההשכלה הראדיקאלית. ראה ביסוד הפּרוגראֶס את התקדמות המדעים והדעת. אידיאולוג של “הניהיליזם” הרוסי, אשר – בתקופת מעבר בחיי רוסיה – קם על המקודש והמקובל; שלל שלילה קיצונית את ערכה העצמי של האמנות, האֶסטאֶטיקה וכו'. הטיף ל"ריאליזם עקיב" ולמתן זכות־בכורה ל"מדעים הריאליים". תפיסתו הפילוסופית והמדעית הכילה רעיונות מאטאֶריאליסטיים ודיאלאֶקטיים בצדן של השקפות מיכאניסטיות ואינטאֶלאֶקטואליסטיות. את ההטפה למדעי הטבע ול"אינדסוטריאליזם" כרך בשינויים בסדרי־החברה הכלכליים והמדיניים. לרעיונותיו נודעה השפעה רבה על עיצוב האידיאולוגיה המהפכנית של האינטאֶליגאֶנציה הרוסית בשנות ה־60, ואותותיהם ניכרים גם בספרות ההשכלה העברית ברוסיה. עיקר שנות פעולתו הספרותית עברו עליו בכלא במבצר פּאֶטרופּאבלוֹבסק, אשר נכלא בו בהיותו בן 22 על השתתפו בהוצאת כרוזים מהפכניים. מחיבוריו: “הסכולאסטיקה של המאה הי”ט", “רשימות לתולדות העבודה”, “הפּרוגראֶס בעולם החי והצומח”, “רשימות לתולדות העמים האירופיים”, מאמרים בענייני ספרות וכו.

פּיקלאֶר־מוֹסקאו, וואלטאֶר (1860) – רוזן גרמני, ממשפחת בעלי־אחוזות בשלאֶזיה. נציג האנטישמיות התוקפנית, מחסידיו של אדולף שטאֶקאֶר. הפליג עוד יותר מרבו בשיטות־ההסתה הגסות והפרועות. קרא לפרעות ביהודים וכוּנה על כך Dreschgraf (הגראף־הבריון). ערך יחד עם חברו לשנאת־ישראל אַלוואַראט את העתון “שטאטסבּירגאֶר צייטונג”. פירסם כתב־פלסתר: “המציל ממצוקות היהודים”.

פלֶוואֶ, וו. ק. (1846–1904) – שר־הפנים וראש הז’אנדארמים ברוסיה הצארית (משנת 1902). הוא שחיסל חיסול פיסי את “נאַרודנאַיא ווֹליאַ” ונתמנה לאחר זה (1881) לראש משרד המשטרה. נלחם ללא־רחם בתנועה המהפכנית ובכל גילוי של תסיסה ציבורית – דיכא שביתות פועלים ומהומות איכרים, הנהיג ביד חזקה רוּסיפיקאציה בפולין, פינלאנד וביתר אזורי הספר, דיכא את הארמאֶנים בקאווקאז, ניצח על פרעות ביהודים. לשם הסחת הדעת של ההמונים עשה לליבוי מלחמת רוסיה־יאפּאן. עורר אליו שנאת חוגים רחבים של הציבוריות הרוסית. הרצל בא עמו במשא־ומתן, – למורת רוחם של כל היסודות הדימוקראטיים והסוציאליסטיים בציונות. פלאֶוואֶ נרצח בידי הס.־ר. סאזוֹנוֹב ביולי 1904.

פלשתינאי ותיק – ראה מאירוביץ, מנשה.

צ’אֶמבּאֶרלאֶן, אוסטין סטיוּארט (1855–1926) – פילוסוף אנגלי, ריאקציונר ושונא־ישראל. עבר בזמן מלחמת העולם הראשונה לצדם של הגרמנים. בחיבוריו על תורת־הגזע טען לעליונותו של הגזע האַרי, בייחוד לעומת השֵמיים; הגרמנים היו המגלמים, לדעתו, את טוהר העקרון האַרי. הפילוסופיה הריאקציונית שלו טיפחה את הלאומנות ואת הגזענוּת הגרמנית ואת שנאת־ישראל ושימשה את הנאציזם. נודע ספרו – “יסודי המאה התשע־עשרה”.

צ’אֶמבּאֶרלאֶן, י’וסף (1836–1914) – מדינאי אנגלי, מראשי האימפּאֶרילאיזם הבריטי. בעל־תעשיה גדול מבירמינגאֶם. תחילה השתייך לאגף השמאלי של המפלגה הליבּאֶראלית. אח"כ – מראשי השמרנים. ב־1880 שר־המסחר בממשלתו של גלאדסטון. בשעתו התנגד לכיבוש מצרים, למדיניות תוקפנית באפריקה הצפונית ולאמצעים חריפים באירלאנד; אח"כ (1886) חל מיפנה בעמדותיו והיה בין מנהיגי האופוזיציה נגד מתן אוֹטונומיה לאירלאנד (“הוֹמרוּל”). ב־1895–1903 – שר־המושבות ומעצב המדיניות האימפּאֶריאליסטית הבריטית. בעל הרעיון של ברית־מכס אימפאֶריאלית, שבה תהיה אנגליה המרכז התעשייני וכל האימפּאֶריה תשמש כעין עורף חקלאי למטרופולין. חיבורו העיקרי: “האחדות האימפּאֶריאלית והריפורמה של תעריפים”. הוא שהציע להרצל (1903) את ההצעה בדבר התיישבות יהודית באוגאנדה.

קאוּטסקי, קארל (1854–1938) – ממורי־ההוראה של המארכסיזם בתקופת האינטאֶרנאציונאל השני. את עבודתו המדעית התחיל בהדרכתו הישירה של אֶנגאֶלס. פּוֹפּוּלאריזאטוֹר של השקפות ההיסטוריות, הסוצילוגיות והכלכליות של מארכס־אֶנגאֶלס. מ־1877 ערך את כתב־עת המארכסיסטי המדעי “נוֹיאֶה צייט”. בשעתו נלחם מלחמה רעיונית נגד הריביזיוניזם של בּאֶרנשטיין. מחבר “הפּרוגראמה האֶרפוּרטית” של הס.־ד. הגרמנית וספר פירושיה. פירסם גם מאמרים וספרים בשאלה הלאומית ובשאלת היהודים. כרוב בני־דורו אנשי־ההלכה הסוציאליסטים לא ידע להאיר הארה מארכסיסטית את המציאות היהודית ותהליכיה, לא הכיר בייחוד הלאומי היהודי ובעצם קיומה של אומה עברית, חזה את התבוללות היהודים והתנגד לציונות. שנים מספר לפני מלחמת־העולם תפס עמדת־ביניים – בין הימין ובין השמאל – בס.־ד. הגרמנית, ומאז היה הדבּר העיקרי של “הצאֶנטר” (“המרכז”). במלחמה נקט קו פּאציפיסטי; יחד עם הסתייגותו מהימין השוביניסטי נלחם בשמאל המהפכני־האינטאֶרנאציונאליסטי; היה בין מייסדי המפלגה הסוציאליסטית הבלתי־תלויה, ואח"כ בין המעוררים העיקריים להתאחדותה מחדש עם מפלגת הס.־ד. הימנית ולחידוש האינטאֶרנאציונאל השני (1922). מאז המהפכה הפרוליטארית ברוסיה – מראשי האנטי־קומוניזם, ממצדיקי ההתערבות המזויינת נגד ברית־המועצות, מגן הדימוקראטיה הבורגנית והפארלאמנטאריזם. עשה את דרכה של הס.־ד. הגרמנית עד לתבוסתה בפני הפאשיזם. במשך שנות חייו כתב מאמרים וספרים בשאלות שונות של הפילוסופיה, ההיסטוריה, הכלכלה והפוליטיקה, המצטרפים לכרכים רבים. מספריו העיוניים הופיעו בעברית: “השאלה האגרארית”, “תנועות קומוניסטיות בימי הביניים” (בהוצאת “ספרית־פועלים”), “טבע האדם”, שהוא חלק מעבודתו הגדולה על “התפיסה המאַטאֶריאליסטית של ההיסטוריה” (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

קאַזימיר הגדול (1333–1370) – ממלכי פולין. ידוע ביחסו הטוב ליהודים. מתוך דאגה למצבה החמרי של הממלכה הפעיל את היהודים, וכן זרים אחרים, בשדה המסחר והמלאכה בערי פּולין. העניק פּריווילאֶגיה ליהודים (ראה הערה 15 במאמר “לשאלות התיאוריה הציונית”).

קאַנט, עמנואל (1724–1804) – אבי הפילוסופיה הקלאַסית הגרמנית. פּרופיסור בקאֶניגסבּאֶרג. מניח היסודות ל"פילוסופיה הביקורתית", אשר ניסתה להשלים בין המאַטאֶריאַליזם לבין האידיאליזם, בין הראציונאַליזם לבין האֶמפיריזם, בין הדעת ובין האמונה – ע"י קביעת תחומים לשימושם. הבדיל בין “העצם כשהוא לעצמו”, שאין להכיר את מהותו האמיתית, ובין התופעות, כפי שהן בתחושתנו ובהכרתנו. מכאן, לפי קאַנט, גבולות התבונה האנושית; הזמן, המקום, הסיבתיות וכו' אינם אלא “קטגוריות” של התפיסה והמחשב האנושיים; כל נסיון של התבונה לחרוג מתחומי “הנסיון” (הסוביאקטיבי לגמרי, בתפיסתו הקאנטיאנית) מביא לידי סתירות ללא פתרון. לפי הגדרתו של מאַַרכס משתקפים בפילוסופיה של קאַנט “חוסר האונים, דיכויו ומצוקתו של האזרח הגרמני”. “החזרה לקאַנט” והנסיונות להשלים בין מאַרכס לקאַנט היו אופיינים לריביזיה הפילוסופית של המארכסיזם. חיבוריו העיקריים של קאַנט: “ההיסטוריה הכללית של הטבע ותורת השמים” (1755), “ביקורת התבונה הטהורה” (1781), “פרולאֶגומאֶנות” (1783), “ביקורת התבונה המעשית” (1788), “ביקורת כושר השיפוט” (1790) וכו'. כמה מספריו תורגמו לעברית.

קארפּאֶנטאֶר, ויליאם בנימין (1813–1885) – פּרופיסור לפיסיולוגיה בלונדון. מדגיש את תפקידו של הרצון לשלוט בהתרחשויות הפיסיולוגיות ולכוון אותן. מחיבוריו: “עקרונות הפיסיולוגיה המאֶנטאַלית” (1874), “מאֶסמאֶריזם וספּיריטואליזם” (1877), “טבע ואדם”.

קובאלאֶבסקי, מ. מ. (1851–1916) – סוציולוג, היסטוריון וחוקר־משפטים רוסי. פּרופיסור באוניברסיטה של מוסקבה, סולק בגלל השקפותיו הליבּאֶראַליות; היגר לצרפת וייסד כאן בית־ספר גבוה רוסי למדעי החברה (1901–1905). על יסוד חומר היסטורי ואֶטנוגרפי רב ביסס את התורה על בתי־אבות, כעל תורה כללית של האירגון החברתי הקדום. חיבוריו על מוצא המשפחה והקנין זכו להערכה רבה מצד אֶנגאֶלס. ביסודות השקפת־עולמו – פּוזיטיביסט בורגני; החשיב מאד את הגורם הכלכלי בהיסטוריה; כמניע עיקרי בהתפתחות החברה ראה את גידול האוכלוסיה ולא את עליית כוחות־הייצור. בהשקפותיו הפוליטיות – ליבּאֶרַל, ממייסדי “מפלגת הריפורמות הדימוקראטיות”, ערך כתבי־עת “וואֶסטניק יאֶוורוֹפי” (“מבשר־אירופה”) ו"זאַפּרוֹסי ז’יזני" (“תביעות החיים”). חיבוריו העיקריים: "מוצא והתפתחות המשפחה והקנין (1890), “הסוציולוגיה של זמננו” (1905), “התקדמותה הכלכלית של אירופה הטרום־קאַפּיטאַליסטית”, “המשפט הקמאי” וכו'.

קוֹנט, אוגיוסט (1798–1857) – פילוסוף צרפתי, מייסד הפּוזיטיביזם. לפיו עוברת המחשבה האנושית בהתפתחותה שלוש דרגות – מהתיאולוגיה דרך המאֶטאַפיסיקה אל המדע הפּוזיטיבי; בשלב אחרון זה מתקדם המדע לפי סולם מודרג מן הפּשוט והכללי יותר אל המסובך והמיוחד: המאתימאטיקה (המשמשת יסוד לכל המדעים), האסטרונומיה, הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה ולבסוף הסוציולוגיה. שלל את הפילוסופיה וזיהה אותה עם מאֶטאפיסיקה. הנחיל לסוציולוגיה את שמה ושיטה מדעית, שאף להשליט בעזרתה דת פּוזיטיביסטית, שיסודותיה הם: האהבה כעקרון, המשטר כיסוד, ההתקדמות כמטרה. שלל מהפכות וקפיצות בהיסטוריה. האידיאולוגיה של הפּוזיטיביזם אופיינית לזרמים שונים של הבורגנות הליבּאֶראלית במאה הי"ט. חיבורו העיקרי: “קוּרס הפילוסופיה הפּוזיטיביסטית” (1830–1842, ששה כרכים).

קרוֹפּוֹטקין, פטר (1841–1921) – מהוגי־הדעות של האנארכיזם הקומוניסטי. מהפּכן, איש־מדע, גיאוגרף וסופר. שולל־המדינה, מתנגד לאירגון ריכוזי של החברה, ראה כאידיאל של הסוציאליזם את ההתחברות (האַסוציאַציה) של איגודי־יצרנים חפשיים. בשנות מלחמת־העולם הראשונה היה בין מחייבי המלחמה מתוך אוריאֶנטאַציה על בעלות־הברית. פּרשת־חייו רשומה בספר זכרונותיו – “רשימותיו של מהפכן” (יצא בעברית בתרגום מ. פּוזננסקי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד). חיבוריו העיקריים: “סיסמאות המהפכה” (1885), “שדות, סדנאות ובתי־חרושת” (1899), “עזרה הדדית בעולם החי ובחברה” (1904. יצא בתרגום עברי), “הספרות הרוסית” (1905), “המדינה ותפקידה בהיסטוריה” (1906), “המהפכה הגדולה 1789–1793” (1909, עברית בהוצאת “חברה”), “אֶתיקה” וכו'.

קרוּשאֶוואן, פ. א. (1860–1909) – שונא־ישראל מובהק ואיש־המאה־השחורה. מו"ל של עתונות אנטישמית בקישניוב (“בּאֶסאַראַבּאֶץ”, “דרוּג”). בטאוניו שימשו במות להסתה פרועה ביהודים. המסית הראשי לפּוגרום בקישיניוב (1903) ומארגנו. היה קשור בשלטונות הצאריים ונתמך על ידם. ציר לדוּמה השניה. כתגובה על תפקידו בפּוגרום בקישניוב התנקש פנחס דאשאֶבסקי (מחוגי פועלי־ציון) בנפשו של קרושאֶוואן ופצעו. להתנקשות זו היה הד רב בקרב הנוער היהודי בזמנו, והיא שימשה אות לעליית מגמות המאבק הפוליטי בקרב המחנה הציוני־סוציאליסטי.

ראֶנאֶר, קארל (שפּרינגאֶר, רוּדוֹלף; סינוֹפטיקוס) (1870–1950) – ממנהיגיה וסופריה של הסוציאל־דימוקראטיה האוסטרית. אידיאולוג של הריפורמיזם. בחיבוריו בשאלה הלאומית (בחתימת: שפּרינגאֶר, סינוֹפּטיקוּס) ביסס את רעיון האבטונומיה הלאומית־הפּאֶרסונאלית, שהניחה את קיומן של אומות שונות על טאֶריטוריה אחת ואת זכותן ליהנות מאַבטונומיה מלאה. אם כי תורה זו היתה מכוּונת לפּתרון השאלה הלאומית באוסטריה רבת־הלאומים ולהבטחת שלמותה של האימפּאֶריה האוסטרו־הונגאַרית – נודעה לה השפּעה מיוחדת במחשבה הציבורית בישראל, והיא שימשה משען וביסוס לתכניות האבטונומיה הלאומית בגולה. במלחמת־העולם הראשונה היה ראֶנאֶר בין מחייבי המלחמה. לאחר מהפכת נובמבר 1918 באוסטריה ועד 1921 – קאַנצלאֶר ראשון של הריפּובליקה האוסטרית. בין שתי מלחמות עולם – דבּר האגף הימני בס.־ד. האוסטרית, מחשובי התיאוראֶטיקנים של הריפורמיזם. לאחר מלחמת־העולם השניה – נשיאה של אוסטריה. חיבוריו העיקריים: “המדינה והלאום” (1899, בחתימת סינופּטיקוס), “מאבק האומה על המדינה” (1902, בחתימת שפּרינגאֶר), “התחדשותה של אוסטריה” (1916), “המשק כתהליך כולל והסוציאליזציה” (1924), “מארכסיזם, המלחמה והאינטאֶרנאציונאַל” (1918), “משק המדינה, משק העולם והסוציאליזם” (1929), “דרכי ההגשמה” (1929).

רוטשילד, אֶדמונד (בנימין) (1845–1934) – “הנדיב הידוע”. מעשירי ישראל, ממשפחה בורגנית־פינאנסית מפורסמת, שעֵסק־הבנקאוּת שלה חלש על סניפים רבים בכל מרכזי אירופּה. חובב־ציון שנתן ידו לגאולת הקרקע וליישוב יהודים בא"י. במושבות בארץ־ישראל שהיו נתונות לחסותו הנהיגו פקידיו משטר של אפוטרופסות ואדמיניסטראציה נוקשה וצרת־לב. “הפקידות הבּארונית” היתה לשם־דבר. בשנת 1900 מסר את הנהלת הענינים במושבות אלו לחברת יק"א. ב־1923 ייסד חברה מיוחדת בשם “פיק”א" (פלשתיין יק"א) להנהלת המפעל ההתיישבותי שלו בארץ. ביקר בארץ פעמים אחדות.

רוזין, אברהם (בן־אדיר) (1878–1942) – סופר ועסקן יהודי סוציאליסטי. מהוגי־הדעות המרכזיים של מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית (י. ס.; סיימאים). עוד ב־1903 – לאחר פרעות קישניוב – פירסם כעין מאַניפאֶסט הקורא לייסוד מפלגה יהודית מהפכנית. השתתף בכינוסי היסוד של קבוצת “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ” וערך את קבציה העיוניים; המאמרים האידיאולוגיים ב"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ" על “הלאומי והסוציאלי” ועל “הסטאטיקה והדינאמיקה של המציאות היהודית” – הם פרי עֵטו. הוא שכתב את קונטרס־הפולמוס נגד “הבונד”: “עוז הדיבור ומורך המחשבה”. ממייסדי מפלגת הסיימאים (י.־ס. סאֶרפּ), חבר למרכזה, עורך וסופר בעתונותה. לאחר מהפכת פברואר פעיל במרכז “המפלגה המאוחדת” (“פאראייניקטע”) – י.־ס. וס.־ס.) באוקראינה, במערכת העתון היומי “די נייע צייט” בקיוב. בגבוֹר המגמות הקומוניסטיות במפלגה – פרש ממנה (1919). ב־1921 יצא מרוסיה. בשנים 1926–1928 ישב בארץ־ישראל. אח"כ בפאריס ובאמריקה – מעורכי האֶנציקלופדיה הכללית ביידיש. את מאמריו (מהתקופה שלאחר המהפכה) על בעיות סוציאליסטיות, – בוויכוח נגד הקומוניזם – כינס בספר “אין כאַאוֹס פון לעבן און דיינקען” (“במערבולת החיים והמחשבה”).

ריקאֶרט, היינריך (1863–1936) – פילוסוף גרמני, מראשי “האסכולה הבּאדאֶנית” (הדרומית־מערבית בגרמניה) של הניאו־קאנטיאניות. נציג האידיאליזם הטראנסצאֶנדאֶנטאלי, הסבור כי הצורות האַפריוריות של ההכרה קודמות לנסיון, והן בבחינת תנאים לו. פיתח את “פילוסופית הערכים”, לפיה התרבות היא מערכת ערכים בעלי תוקף כללי, – תפקיד הפילוסופיה הוא לא קביעת עובדות, כי אם קביעת “ערכים”. מחיבוריו: “מוּשׂא ההכרה” (1892), “גבולות התהוות מושגים טבעיים־גזעיים” (1896–1902), “מדע־התרבות ומדע־הטבע”, “בעיות הפילוסופיה של ההיסטוריה”, “על שיטת הערך” (1912) וכו'.

שאֶפלאֶ, אלבּאֶרט אֶבּאֶרהארד (1831–1903) – סוציולוג וכלכלן גרמני בורגני. משך זמן־מה – שר־המסחר באוסטריה. מראשי האסכולה האורגאנית בסוציולוגיה. מהנציגים הבולטים של “הסוציאליסטים דבי־קתדרה” (ראה הערה 6 במאמר “דברים בוויכוח בכינוס הדרום־מערבי של פועלי ציון”) – נלחם במארכסיזם, הטיף לשותפות־מעמדות בין הבורגנות ובין הפּרוליטאריון, גרס את הקניין הציבורי כצורה גבוהה של הרכישה החברתית, ופיתח תכניות חלוקה, נוסח פרוּדוֹן וכד'. בכלכלה – סניגורו של בעל האחוזה הפּרוסי. מחיבוריו: “מערכת משק האדם” (1867), “תמצית הסוציאליזם” (1875), “מבנהו וחייו של הגוף הסוציאלי” (1875), “חוסר־הסיכויים של הסוציאל־דימוקראטיה” (1885) וכו'.

שוּפּאֶ, ווילהאֶלם (1836–1913) – פרופיסור באוניברסיטה של גרייפאֶלד, מראשי “האסכולה האימאנאֶנטית בפילוסופיה”. לפי תורה זו, ההווייה היא אימאנאֶנטית לגבי ההכרה, כלומר, היא אינה אלא תוכנה הפנימי של ההכרה; המוּדע והמציאותי הם זהים. האידיאליזם בתפיסה זו גובל עם ריאליזם תמים, המכיר באוביאֶקטים רק כפי שהם ניתנים בתפיסתנו. החומר, לפי שוּפּאֶ, הוא משהו מאֶטאפיסי, מושג החורג מעֵבר לנסיון. “האימאנאֶנטים הם ריאקציונרים מובהקים, מטיפים בלא־עקיפין לפידיאיזם” כלומר, לפילוסופיה המחליפה את הדעת באמונה. (לנין). מחיבוריו העיקריים: “הלוגיקה התודעתית” (1878), “יסודות האֶתיקה ופילוסופיית המשפטים” (1881), “הקשר בין הגוף ובין הנשמה” (1902), “בעיית האחריות” (1913) וכו'.

שופּאֶנהוֹאֶר, ארתוּר (1788–1860) – פילוסוף גרמני, אידיאליסט, נציג הפּאֶסימיזם הפילוסופי הריאקציוני. על בסיס תורתו של קאנט בנה שיטה מאֶטאפיסית, לפיה “העולם אינו אלא דימוי שלי”, והרצון יסוד מהותו; החיים הם פרי רצון עיוור נעדר־הכרה והם – סבל וצער, שאין מנוס ומפלט מהם אלא אם כן בא איוּן הרצון – המעבר ל"הוויית האַיִן". הוא נטל מהבּוּדיזם את התורה המיסטית על “הנירוואנה” (“דעיכה”) כאידיאל של “שלווה” אַבסולוטית, הממיתה את ה"רצון לחיים". הטיף לאֶסתאֶטיזם המתבסס על אינטוּאיציה אמנותית “טהורה” אדישה, התבוננותית וחסרת תכלית, מתנכר לאינטאֶראֶסים החיוניים של האנשים ובז למציאות. מספריו: “העולם כרצון וכדימוי” (1818), “על הרצון בטבע” (1836), “מסות” (1851).

שטאמלאֶר, רוּדוֹלף (1856) – חכם־משפטים ופילוסוף גרמני. מנציגי “האסכולה של מאַרבורג” – ניאו־קאנטיאנים (האֶרמאן כהן, נאטורפּ, פורלאֶנדאֶר, שטמלאֶר וכו') שפיתחו את תורתו של קאנט במגמה של אידיאליזם סובּיאֶקטיבי ורוקנוּה מכל יסודותיה המאטאֶריאליסטים. המאֶתוד העיקרי של מדעי החברה (בהבדל ממדעי הטבע) לפי שטאמלאֶר הוא התאֶליאולוגיה (הצגת התכלית והגשמתה); לוּ היתה פועלת בחברה התנאה סיבתית, לא היתה כל אפשרות לפעולה אנושית. לפי פילוסופיית־המשפט שלו, הרי היחס בין המשפט ובין המשק הוא כיחס בין צורה ותוכן. הטיף לחידוש עקרון המשפט־הטבעי; ההופעות הסוציאליות מכוּונות ע"י נורמות. ביסוד חקר ההוויה הסוציאלית יש להניח שיטה אבסולוטית של נורמות אידיאליות (בדמותה של החברה הבורגנית וחוקיה). יצא בביקורת המארכסיזם. חיבוריו העיקריים: “המשק והמשפט לפי תפיסת־ההיסטוריה המאטאֶריאליסטית”, “ספר לימוד בפילוסופיית המשפטים” וכו'.

שטירנאֶר, מאכס (שמידט, קאספאר) (1806–1856) – פילוסוף גרמני, האֶגאֶליאני שמאלי. תיאוראֶטיקן של האֶגואיזם והאינדיבידואליזם האנארכיסטי. הניח כעקרון עליון את הנאת הפרט, שאינו מכיר בשום אוטוריטוֹת ו"קדשים": של הדת, האלוהים, השלטון, החברה, המולדת, המוסר, החוק, המשפחה, האהבה, השוויון, ו"האמת עצמה". את החברה האנאנרכיסטית העתידה חזה כברית חפשית של אֶגואיסטים. מארכס־אֶנגאֶלס ב"אידיאולוגיה הגרמנית" ובכתבים אחרים העבירו תחת שבט הביקורת את הפילוסופיה של שטירנאֶר וחשפו את מקורותיה הסוציאליים ומהותה הבורגנית. ספרו המפורסם: “היחיד וקנינו” (1845).

שפּינוזה, ברוך (1632–1677) – מגדולי המחשבה הפילוסופית של הזמן החדש. יהודי הולאנדי, אשר נוּדה ע"י הקהילה היהודית באמשטאֶרדאם בגלל דעותיו החפשיות (1656). ממניחי היסודות להשקפת־עולם מוניסטית, שהיא במהותה מאטאֶריאליסטית (על אף קליפתה התיאולוגית). “הפאנתיאיזם” שלו שלל את האלוהים כיוצר הטבע וראה את הטבע כאלוהים, כ"סיבת עצמו" (“cuja sui”). מהראשונים שהניחו יסוד לביקורת היסטורית של התנ"ך. לתורתו היתה השפעה רבה על מחשבת ההשכלה בצרפת ובגרמניה ועל המאטאֶריאליזם שלאחריו. ספריו העיקריים: “מסכת על השתלמות האינטאֶלאֶקט” (1662 בערך) “מסכת מדינית תיאולוגית” (1666–1670), “האֶתיקה” (1662–1675. תורגם לעברית בשם “תורת המידות”) וכו'.

שפרינגאֶר, רוּדוֹלף – ראה ראֶנאֶר קארל.

 

לוח מאורעות²⁰

1881

4 ביולי (ז' תמוז תרמ"א). נולד ב. ברוכוב.

13 (1) במארס. אלכסנדר השני, מלך רוסיה, נרצח על פי החלטת “הוועד הפועל של מפלגת נארוֹדנאַיאַ ווֹליאַ”. מבצעי ההתנקשות הוצאו להורג. שיאה וראשית קצה של “נארודנאיא ווֹליא”. ראשית מלכותו של אלכסנדר השלישי.

אפּריל. פרעות ביהודים ביאֶליסאוואֶטגראד, בקיוב ובערים אחרות של רוסיה. פרעות באודיסה (מאי) ובמקומות אחרים (יולי).

הגל הראשון של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה – למעלה מ־8.000 נפש. התרכזות המוני פליטים בבּרוֹדי, בגבול רוסיה־אוסטריה.

אותות הזעזוע במחשבה הציבורית היהודית. מאמרי מ. ל. ליליאֶנבּלום ב"ראזסוואֶט" על יישוב ארץ־ישראל. ראשית תנועת חיבת־ציון.

מופיע “ווֹסכוֹד”, ירחון יהודי־רוסי – לוחם לשוויון זכויות של היהודים, מתנגד לחיבת־ציון.

1882

30 ביאנואר (י' שבט תרמ"ב). ייסוד אגודת ביל"ו בחארקוב.

ייסוד אגודת “עם עולם” – להתיישבות יהודית שיתופית באמריקה.

27 (15) בפברואר. מתה בבית־הכלא המהפכנית היהודיה, מנידוני “נארודנאיא ווֹליא”, האֶסיה האֶלפמאן.

אפריל. פוגרומים חדשים בבאלטה, מוהילוב וכו' ברוסיה.

עלילת־הדם בעיירה טיסא־אֶסלאר, בהונגאריה.

15 (3) במאי. “התקנות הזמניות” של הממשלה הצארית על הגבלת זכות מושבם ועיסוקם של היהודים ברוסיה. גירוש יהודים מכפרים. הגדרת “תחום המושב”.

מאי. אסיפת מורשי קהילות יהודיות, בפּטרבורג, בשאלת ההגירה.

6 ביוליב (י"ט תמוז תרמ"ב). עליית הפלוגה הראשונה של ביל"ו לארץ־ישראל.

יולי. הקמת “אגודת תעמולה” (פּראֶפּאַגאַנדע פאַראיין") בניו־יורק נגד שיטת הניצול וההזעה – אירגון סוציאליסטי ראשון של פועלים יהודים בארצות־הברית.

31 ביולי (ט"ו באב תרמ"ב). ייסוד ראשון־לציון.

ייסוד מושבות יהודיות חקלאיות בארצות־הברית של אמריקה.

ספטמבר. הופעת ה"אוֹטוֹאֶמאַנסיפאציה" מאת י. ל. פינסקר.

מלחמה האנגלו־מצרית. כיבוש מצרים על־ידי אנגליה.

יצאו מרוסיה 17.000 יהודים.

1883

14 במארס. מת קארל מארכס.

ייסוד קבוצת “שיחרור העבודה” – אירגון סוציאל־דימוקראטי רוסי ראשון (בשווייצאריה). בין המייסדים: "פּלאֶכאנוֹב, אכסאֶלרוֹד, ואֶרה זאסוּליטש, איגנאטוב, דוֹיטש.

חוגים מהפכניים של פועלים יהודים במינסק בהדרכתו של חיים חורגין.

16 ביולי. ייסוד הטרייד־יוּניוֹנים היהודים הראשונים בלונדון על־ידי מוֹריס ווינטשאֶבסקי (1856־1930) וחבריו.

הקמת האגודה המקצועית הגדולה של פועלים יהודים בארה"ב– “דראֶס אֶנד קלואוקמייקאֶרס יוּניוֹן” – אגודת תופרי שמלות ומעילי נשים.

ייסוד “הברית הבינלאומית של עם העובד” על־ידי האנארכיסטים בארה"ב, שהצטרפו אליה גם סוציאליסטים יהודים.

ראשית פעולתו הספרותית של שלום־עליכם (1859–1916).

ייסוד אגודת הסטודנטים הלאומית “קדימה” בווינה על־ידי נתן בּירנבּוים.

1884

“חילוקי־הדעות שלנו” מאת ג. פּלאֶכאנוב – התחלת מאבקו הרעיוני של המארכסיזם הרוסי עם הנארוֹדניצ’אֶסטווֹ.

חוגים מארכסיסטיים יהודים במינסק בהדרכתו של אֶמיל אבּרמוביטש.

הופעת קונטרס סוציאליסטי ביידיש, בלונדון, “יהי אור”, מאת מוריס ווינטשאֶבסקי (בן־ציון נובחוביץ; כינוי ספרותי־עברי: בן־נץ).

יוני. הופעת הגליון הראשון של העתון הסוציאליסטי ביידיש “דער פּוילישער אידל” (“היהודי הפולני”) בעריכת מוריס ווינטשאֶבסקי, בלונדון.

ייסוד “הפאֶדאֶרציה הסוציאל־דמוקראטית” ו"האיגוד הפאבּיאני" באנגליה.

7 בנובמבר. פרעות ביהודים בניז’ני־נוֹבגוֹרוֹד – מחוץ לתחום־המושב.

נובמבר (חשוון תרמ"ה). ועידה ראשונה של “חובבי־ציון” בקאטוביץ.

ייסודה של אגודת “בני־ציון” במוסקבה.

כסלו תרמ"ה. ייסוד גדרה.

ראשית פעולתו של הבּארון רוטשילד בארץ־ישראל.

ייסוד “אגודת הפועלים הרוסית־היהודית” ואח"כ “אגודת הפועלים היהודית המאוחדת” בניו־יורק (לאחר איחוד עם “אגודת הפועלים היהודית ההונגארית־הגאליצאית”).

1885

הופעת הכרך השני של “הקאפיטאל” מאת קארל מארכס. המלביה"ד – אֶנגאֶלס.

קבוצת “שיחרור העבודה” פירסמה הצעה ראשונה לתכנית הס.־ד. הרוסית.

תכנית של חיים ז’יטלובסקי לייסוד אגודה לאומית־סוציאליסטית בשם “תשועת ישראל”.

יולי. ייסוד עתון הפועלים “ארבייטער פריינד” (“ידיד הפועלים”) בלונדון בעריכת פיליפּ קראנץ.

שביתת סורגות־הגרבים היהודיות בווילנה. נסיונות לאירגון חבורות יצרניות קואופאֶראטיביות (“אַרטאֶל”ים) של פועלים יהודים.

ייסודה של מפלגת הפועלים הבּאֶלגית.

קונגרס לאומי ראשון בהודו.

מופיע בווינה “זאֶלבּסט־אֶמאנציפּאציון” (“שיחרור־עצמי”), עתון ציוני ראשון בגרמנית, בעריכת נתן בּירנבּוים.

מת פרץ סמולנסקין (1842–1885).

הופיע קובץ ראשון של שירי ש. פרוג (1860–1916) – המשורר היהודי־הלאומי בלשון הרוסית.

1886

בפטרבורג נסדה קבוצה טאֶרוריסטית “נארודנאיא ווליא” בראשותם של אלכסנדר אוּליאנוב (אחיו של לנין), שאֶווירוב ולוקאשאֶוויטש.

חוגי פועלים יהודים בווילנה.

שביתת־המונים ראשונה של חייטים יהודים בניו־יורק.

פברואר. התחיל להופיע בפטרבורג העתון־היומי העברי הראשון “היום”, בעריכת י. ל. קאנטור.

יוני. מופיע בניו־יורק עתון־ערב סוציאליסטי ביידיש “די נייע צייט” (“הזמן החדש”) בעריכת אב. כהן וראיאֶבסקי (הופיעו 5 גליונות).

אוגוסט. שישה מנהיגי אנארכיסטים בשיקאגו נידונו לתליה.

ייסוד “פאֶדאֶראציית העבודה האמריקנית” (א. פ. ל.).

1887

13 (1) במארס. התנקשות א. אוּליאנוֹב וחבריו בחיי אלכסנדר השלישי. כשלונה ומאסר כל הקבוצה.

יולי. הגזירה בדבר הגבלת כניסת יהודים לבתי־ספר גבוהים ותיכונים ברוסיה.

יולי־ספטמבר. שביתת האורגים הגדולה בביאליסטוק.

אגודת הפועלים הראשונה בראשון־לציון, ביזמת מיכל האלפּאֶרן.

הופיע ביידיש (בלונדון) קונטרס־התעמולה הסוציאליסטי “פון וואֶס איינער לעבט” (“על מה יחיה האדם”) מאת ש. דיקשטיין (יאן מלוט); תורגם מפולנית על־ידי ש. ראבינוביטש בהוצאת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית “פּרוליטאריאט”.

יולי. ועידה שניה של “חובבי־ציון” בדרוּסגאֶניקי.

מת בגלות סיביר (יאַקוטסק) אליעזר צוקאֶרמאן – מראשוני הסוציאליסטים העברים, מחבורתו של אהרן ליבּאֶרמאן.

1888

קבוצת “שיחרור העבודה” הניחה יסוד ל"ברית הסוציאל־דימוקראטית הרוסית" ולמאסף “סוציאל דימוקראט”.

ייסודה של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית באוסטריה.

הקמת קופות־השביתה הראשונות של פועלים יהודים בווילנה. קופת העזרה־ההדדית של סורגות־הגרביים.

ייסוד “האיגודים המקצועיים היהודיים המאוחדים” (“פאראייניקטע יידישע געווערקשאפטן”) באמריקה.

שלום־עליכם מוציא לאור את הקבצים לספרות “יידישע פאֶלקס־ביבליאֶטעק” (“ספריית־עם יהודית”).

1889

14 ביולי. קונגרס סוציאליסטי בינלאומי בפאריס – ייסודו של האינטאֶרנאציונאל השני; הכרזת האחד־במאי כיום הסולידאריות הבינלאומית של פועלי העולם. בקונגרס משתתפים נציגי אגודות־פועלים יהודיות בלונדון ובניו־יורק (פיליפּ קראנץ ולואיס מילאֶר).

שביתה של רבבת חייטים יהודים בלונדון.

ועידה שלישית של “חובבי־ציון” בווילנה.

אחד־העם: “לא זה הדרך” (ב"המליץ").

הקמת האגודה “בני משה” (1889–1897) מיסודו של אחד־העם.

30 באוקטובר. מת ניקולאי צ’אֶרנישאֶבסקי, מגדולי הוגי־הדעות המהפכניים־דימוקראטיים ברוסיה.

מהגרים יהודים ראשונים הגיעו לארגאֶנטינה.

1890

ביטול חוקי־החירום נגד הסוציאליסטים בגרמניה (1878–1890).

הופעת עתון סוציאליסטי יהודי “די ארבעטער צייטונג” (“עתון הפועלים”) בניו־יורק, בעריכתו של פיליפּ קראנץ, אח"כ בעריכת אב. כהן.

הופע בטאון האנארכיסטים היהודים “פרייע ארבעטער שטימע” (“קול־הפועל החפשי”), בארה"ב.

ראשית ההתיישבות היהודית בארגאֶנטינה. ייסודה של המושבה מוזאֶסוויל.

1 באוגוסט (ט"ו אב תר"ן). ייסוד רחובות.

האישור הרשמי של “החברה לתמיכה ביהודים בעלי־מאכה ועובדי אדמה בסוריה ובארץ־ישראל” – “הוועד האודיסאי” של “חובבי־ציון”.

גל עליה מתגבר לארץ־ישראל. ראשיתה של “תקופת טיומקין” (עמד בראש הוועד הפועל מטעם “חובבי־ציון” – “הוועד־האודיסאי” – ביפו; הגיע לארץ ב־1891).

1891

מארס. גירוש יהודים ממוסקבה.

ביקורו של אחד־העם בארץ ישראל. “אמת מארץ־ישראל”.

נוסדה י. ק. א. (“חברת ההתיישבות היהודית”).

ייסוד אגודת פועלים בארץ־ישראל: “אגודת אחים” (הסתדרות “העשרות”) ברחובות.

ייסוד אגודות־פועלים יהודיות סוציאליסטיות בגאליציה.

16–22 אוגוסט. קונגרס שני של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בבריסאֶל. אב. כהן מייצג את האגודות המקצועיות היהודיות ואת הקבוצות היהודיות במפלגה הסוציאליסטית בארה"ב; העלאת השאלה היהודית.

הופיע “אנטי־דיהרינג” מאת פרידריך אֶנגאֶלס.

אוקטובר. ועידת הס.־ד. הגרמנית באֶרפוּרט. “הפרוגראמה של אֶרפוּרט”.

י. ל. פרץ מוציא את ספריית “יידישע ביבליאֶטעק” (“ספריה יהודית”) שנועדה לפועל היהודי.

ראשית הופעתו הספרותית של ח. נ. ביאליק (“אל הצפור”).

21 בדצמבר (כסלו תרנ"ב). מת י. ל. פּינסקר.

42.000 יהודים היגרו לארה"ב.

1892

משבר תעשייתי ברוסיה. הרעב, שהתחולל עוד ב־1891, מקיף עשרות מיליונים. התעוררות הלכי־הרוח האופוזיציוניים והמהפכניים.

אפריל. ייסוד “ארבייטער רינג” – חברה לעזרה הדדית של הפועלים היהודים בניו־יורק.

אחד במאי. כינוס־המונים של פועלים יהודים בווילנה. נאומים של ארבעה פועלים ופועלות.

חיים ז’יטלובסקי מפרסם את מאמרו: “אַ ייִד צו אַ ייִדן” – (“מיהודי אל יהודי”) – קריאה להכרת עצמאותו הלאומית של העם היהודי ולמיזוג סוציאליזם ולאומיות מתקדמת.

ייסוד המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית.

ייסוד המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פּ.פּ.ס.).

ייסוד “מפלגת הפועלים היהודית” בגאליציה (לא האריכה ימים).

נוסד הירחון הסוציאליסטי העיוני ביידיש “די צוּקוּנפט” (“העתיק”), באמריקה.

מת המשורר י. ל. גורדון (1830–1892).

מת דויד אֶדאֶלשטאדט (1866–1892) – משורר פרוליטארי יהודי באמריקה.

ראשית הופעתו הספרותית של שאול טשרניחובסקי (1875–1943).

76.000 יהודים היגרו לארה"ב.

1893

מהומות של פועלים בפטרבורג, חארקוב, רוסטוב וכו'.

התרחבות “החוגים” של הפועלים היהודים; המעבר מההסברה בחוגים מצומצמים – לתעמולה; המעבר להסברה ביידיש; “האופוזיציה הראשונה” (1893–1894) – נגד התנועה ההמונית והמלחמה הכלכלית; “האופּוזיציה השניה” – תביעת הדימוקראטיזציה של התנועה, הבלטת אופיה העממי בניגוד לאינטאֶליגאֶנטים האסימילאטוריים.

גל שביתות (1893–1897) של פועלים יהודים בערים ובעיירות של תחום־המושב.

קול־קורא מאת נתן בּירנבּוים: “תחיית עם ישראל בארצו. קול־קורא לטובים ולישרים של כל האומות”.

6 באוגוסט. קונגרס שלישי של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בציריך.

עליה גדולה לס.־ד. הגרמנית בבחירות לרייכסטאג.

הקמת “מפלגת העבודה הבלתי־תלויה” (אי. ל. פ.) באנגליה.

שביתה כללית בבּאֶלגיה.

ייסוד “מפלגת ס.־ד. של מלכות פולין” בהנהגתם של רוזה לוכסמבּוּרג וליאו יוֹגיכאֶס (טישקוֹ).

משבר כלכלי בארה"ב. צמצום הכניסה.

1894

תנועת שביתות במרכזי התעשיה הרוסית.

וו. אי. לנין: “מי ומי ‘ידידי העם’ וכיצד הם נלחמים בסוציאל־דימוקראטים” – נגד הנארודניקים.

ההופעה הספרותית של “המארכסיזם הליגאלי” ברוסיה (סטרוּבאֶ וחבריו).

הקונטרס “על התעמולה” מאת א. קראֶמאֶר מופיע בווילנה – מבסס את “הטאקטיקה החדשה” לתנועת הפועלים הרוסית והיהודית (מעבר לתעמולה רחבה ולמלחמה כלכלית המונית).

הופעת חוברות “יום־טוב בלעטלעך” (“גליונות יום־טוב”) בעריכת י. ל. פרץ, בהשתתפות דויד פינסקי ואחרים.

עתון־יומי סוציאליסטי ראשון ביידיש בארה"ב – “דער אבּענדבּלאט” (“עתון־הערב”) בעריכת פיליפּ קראנץ.

שביתת החייטים היהודים בניו־יורק. שביתת לוטשי־היהלומים היהודים באמשטאֶרדאם.

ראשית מלכותו של ניקולאי השני – אחרון מלכי רוסיה.

סוף דצמבר. משפט דרייפוס.

מלחמת סין־יאפאן (1894–1895).

ייסוד מפלגת “אחדות וקידמה” בתורכיה.

1895

הקמת “ברית המלחמה לשיחרור מעמד הפועלים” בפטרבורג, ולנין בראשה.

הופעת ספרו של פּלאֶכאנוב (בּאֶלטוֹב): “לשאלה בדבר פיתוח ההשקפה המוניסטית על ההיסטוריה”.

ביזמת הקבוצה ל"שיחרור העבודה" קמה “ברית הסוציאל־דימוקראטים הרוסים בחו”ל".

אחד במאי. כינוס פועלים יהודים בווילנה. נאומו של מארטוֹב: “נקודת־המפנה בתולדות תנועת הפעולים היהודית” – הכרזה על הצורך בהקמת תנועת פועלים יהודית עצמאית.

הקמת האיגוד המקצועי הארצי של הזיפאים – “בּערשטער פעראיין”.

מועצה של סוציאל־דימוקראטים יהודים ממינסק ומווילנה על איחוד הפעולה בערים שונות.

ראשית פעולתם של ה"זשארגאֶנישע קאֶמיטעטן" – להפצת תרבות ביידיש בין הפועלים.

5 באוגוסט. מת פרידריך אֶנגאֶלס.

20 באוגוסט – 9 בספטמבר. שביתה כללית של האורגים בביאליסטוק – יהודים ולא־יהודים.

ייסוד “קונפאֶדאֶראציית העבודה הכללית” בצרפת.

אוקטובר–דצמבר. נסיון ראשון של סוּן־יאַט־סאֶן להפיכה מזויינת בקאנטון, וכשלונו.

1896

פברואר. “מדינת היהודים” להרצל.

שביתת־המונים של פועלי האריג בפטרבורג; מאלצת את הממשלה לפרסם חוק להגבלת יום־העבודה.

26 ביולי. קונגרס רביעי של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בלונדון. משלחת של פועלי רוסיה משתתפת בקונגרס האינטאֶרנאציונאל; 3000 פועלים יהודים מאורגנים בווילנה, ווארשה, מינסק וכו' מסרו יפוי־כוח למשלחת הרוסית (פּלאֶכאנוב וּואֶרה זאסוּליטש) לייצגם בקונגרס.

הופעת הירחון “השילוח” בעריכת אחד־העם.

דצמבר. הופעת כתב־העת “דער אידישער אַרבייטער” (“הפועל היהודי”), נדפס בז’אֶנאֶבה ובלונדון.

1897

יוני. ייסוד “די וועלט” (“העולם”), שבועון בגרמנית, ע"י הרצל (אח"כ – בטאון ההסתדרות הציונית העולמית).

אוגוסט. הופיע גליון ראשון “אַרבעטער שטימע” (“קול הפועל”), שהיה אח"כ לבטאון של ה"בּוּנד" במחתרת (1897–1905).

27–29 באוגוסט (כ"ה–לק באב תרנ"ז). הקונגרס הציוני הראשון בבּאזאֶל. הקמת ההסתדרות הציונית העולמית. ניסוח “תכנית־בּאזאֶל”.

אוקטובר (25–27 בספטמבר). ייסוד ה"בּוּנד", – “הסתדרות כללית של הפועלים היהודים”, – בוועידה בווילנה.

במינסק נוסדה אגודה ראשונה של “פועלי ציון”.

תחילת פירסום מאמריו של ש. דובּנוֹב “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” (1897–1907).

נוסדה אגודת פּועלי הדפוס הראשונה בארץ־ישראל (לפי סברה אחרת, – נוסדה ב־1898).

בניו־יורק התחיל לצאת לאור ה"פאֶרווערטס" (“קדימה”) – עתון יומי סוציאליסטי ביידיש בעריכת אב. כהן.

קונגרס רביעי של פּ. פּ. ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) מכריז מלחמה נגד תנועת פועלים יהודית עצמאית ונגד ה"בּוּנד".

ועידה שישית של הס.־ד. האוסטרית בווינה. הונחו היסודות למיבנה הלאומי של המפלגה, כברית פאֶדאֶראטיבית של מפלגות סוציאליסטיות של העמים היושבים באוסטריה.

1898

13 (1) – 15 (3) במארס. ועידת היסוד של מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית הרוסית (ר.ס.־ד.ר.פ.), במינסק. ה"בונד" בין מכַנסי ומשתתפי הוועידה. במאניפאֶסט של המפלגה הוכרז על כניסתו של ה"בּוּנד" לר.ס.־ד.ר.פּ. כאירגון אבטונומי, עצמאי בשאלות הנוגעות לפועל היהודי.

קונטרסו של נחמן סירקין: “שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית” (נתפרסם תחילה בכתב־העת הגרמני “די דוֹיטשאֶ ווֹרטאֶ”, בווינה, יולי 1898).

ייסוד האגודה הציונית של פועלים ופקידי־מסחר יהודים בווינה “אחווה” בראשותו של ש. ר. לאנדאו; ייסוד אגודות פועלים ציוניות בערים שונות במוראביה, שלאֶזיה, גאליציה.

מאסרים המוניים ב"איזור הבונד" (בתחום המושב) בניצוחו של זוּבּאַטוֹב.

יוני. שביתה של רבבות אורגים בביאליסטוק.

אוגוסט. בווינה יוצא לאור בגרמנית “דאֶר יידישאֶר אַרבייטאֶר” (“הפועל היהודי”) –"בטאון לענייני הפועלים היהודים", בעריכת ש. ר. לאנדאו.

28–31 באוגוסט (אלול תרנ"ה). הקונגרס הציוני השני בבאזאֶל. סיסמת “כיבוש הקהילות”; החלטה על הקמת “אוצר התישבות היהודים”. תעמולתו של נחמן סירקין לציונות סוציאליסטית בין צירי הקונגרס.

ספטמבר. ועידה שניה של ה"בונד" בקובנה.

חיים ז’יטלובסקי מעלה ב"אידישער ארבעטער" הבונדאי את התביעה ל"זכויות לאומיות".

רוזה לוּכסמבורג מפרסמת את שורת־המאמרים נגד הרביזיוניזם, “ריפורמה סוציאלית או מהפכה?”

נובמבר. ועידה של “ברית הסוציאל־דימוקראטים הרוסים” בציריך.

פריחת “האֶקונומיזם” בקרב ס.־ד. הרוסית.

דצמבר. הופיע “דער וועקער” (“המעורר”) – בטאון אגודת הזיפאים (“בּערשטער בּוּנד”).

מלחמת ארצות־הברית וספרד בשל האי קוּבּה.

פרעות היהודים באלז’יר.

1899

יצא לאור ספרו של אֶדוארד בּאֶרנשטיין “הנחות היסוד של הסוציאליזם ותפקידי הסוציאל־דימוקראטיה”, הכולל את עיקרי “הריביזיה” הריפורמיסטית של המארכסיזם. סדרה שניה של מאמרי רוזה לוכסמבורג “ריפורמה סוציאלית או מהפכה”.

מתפרסם ספרו של לנין (וולאדימיר אילין) “התפתחות הקאפיטאליזם ברוסיה”.

הקונטרס “המדינה והאומה” מאת קארל ראֶנאֶר (בחתימת “סינוֹפטיקוּס”) מבסס את רעיון האבטונומיה הלאומית־הפּאֶרסונאלית.

בפּאריס יוצא לאור בצרפתית ירחון “למען יהדות ציונית וסוציאלית” – “לאַ פלאמבּוֹ” (“האבוקה”), בעריכת ז’אק בּאהאר ובהשתתפותו של בּאֶרנאר לאזאר.

חיים ז’יטלובסקי מפתח ב"אידישער ארבעטער" הבונדאי את הרעיון על ברית עולמית של הפועלים היהודים, שאחד מתפקידיה – הכוונת ההגירה היהודית.

15–18 באוגוסט (אלול תרנ"ט). הקונגרס הציוני השלישי בבאזאֶל. הגדרת מדיניות הצ’ארטאֶר.

ספטמבר. ועידת ה.־ד. האוסטרית בבּרין מקבלת פרוגראמה לאומית, המושתתת על עקרון זכות ההגדרה־העצמית לכל העמים והאבטונומיה הלאומית־הפּאֶרסונאלית.

דצמבר. ועידה שלישית של ה"בּונד" בקובנה. ראשית הוויכוח על “הסעיף הלאומי בתכניתנו ודרישותינו המיוחדות בתור יהודים”; הוועידה החליטה רק על תביעת “זכויות אזרחיות (ולא לאומיות) ליהודים”.

אגודת פועלים ציונים. “אַרבעטער ציוניסטן” במינסק.

ראשית פעולתה של י. ק. א. בארץ־ישראל.

ייסוד “אגודת הפועלים העברים במושבות ארץ־ישראל”.

נוסד בלונדון “אוצר התיישבות היהודים”.

מ. י. בּרדיצ’בסקי (1865–1921) מפרסם סדרת מאמרים: “על אֵם הדרך”.

מת מ. ז. פייאֶרבאֶרג, בעל “לאָן?” (1874–1902).

המלחמה האנגלו־בּוּרית השניה (1899–1902).

רדיפות היהודים ברומניה וגלי ההגירה מרומניה לארצות־הברית.

37.415 יהודים היגרו לארה"ב של אמריקה.

1900

6 בפברואר. מת פּיוֹטר לאברוֹב – מורה ורבה של ה"נארוֹדניצ’אֶסטווֹ" הרוסית.

מאי. התקוממות הבּוֹכּסאֶרים בסין והתערבות המעצמות האימפּאֶריאליסטיות.

יולי. פרעות ביהודים באודיסה.

7 באוגוסט. מת וילהאֶלם ליבקנאֶכט.

אוגוסט (אב תר"ס). הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. “ויכוח התרבות”; הרצאת האֶרמאן שפּירא על הקרן־הקיימת־לישראל.

23–27 בספטמבר. הקונגרס החמישי של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי בפאריס. הקמת הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית.

ייסוד מפלגת העבודה הבריטית (“ועד נציגי העובדים”).

נובמבר. ב. ברוכוב ושמעון דוֹבּין מייסדים ביאֶקאטאֶרינוסלאב “אגודת פועלים ציונים־סוציאליסטיים פועלי־ציון”.

24 (11) בנובמבר. מופיע הגליון הראשון של “איסקרה” (“הניצוץ”) בעריכת פּלאֶכאנוֹב, לנין, מארטוב, פוֹטראֶסוֹב, אכסאֶלרוֹד וזאסוּליטש.

י. ח. בּרנר (1881–1921) מפרסם סיפוריו הראשונים (“פת לחם” וקובץ הסיפורים “מעמק עכור”).

60.764 יהודים היגרו לארה"ב.

1901

תסיסה מהפכנית בקרב הסטודנטים ברוסיה, וביחוד במוסקבה. התנקשות בחיי מיניסטר ההשכלה בּוֹגוֹלאֶפּוֹב. הפגנות של סטודנטים ופועלים בערים הגדולות. מאסרים בהמון.

ייסוד מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים (ס. ר.) ברוסיה.

הקמת אגודות פועלים ע"י זוּבּאטוֹב, מטעם הבולשת הצארית. ייסודה של “מפלגת הפועלים היהודית הבלתי תלויה” הזובאטובית, במינסק.

אירגון הגנה־עצמית ע"י “פועלי ציון” ביאֶקאטאֶרינוסלאב.

מאי. הוועידה הרביעית של ה"בּוּנד" בביאליסטוק. ויכוח בשאלה הלאומית: הכרה בזכות העמים להגדרה־עצמית, “מושג האומה הולם גם את העם היהודי”, אעפ"כ “מוקדם” להעלות את תביעת האבטונומיה הלאומית ליהודים; בזכות מבנה פאֶדאֶראטיבי של מפלגת הס.־ד. הכל־רוסית; הכרזת מלחמה בציונות והחרמת הפועלים הציונים.

הקמת האיגוד הארצי של הבורסקים – “גארבּעד בּוּנד”.

מאי. נחמן סירקין: “קול־קורא אל הנוער היהודי” – “הוצאת ציונים סוציאליסטים”.

ייסוד האגודה הציונית־סוציאליסטית “האֶסיאנה” (ע"ש משה האֶס) בברלין ע"י נחמן סירקין.

אוגוסט. פתיחת פולמוס “איסקרה” נגד המגמות האבטונומיות והלאומיות של הבונד. מאמרו של מארטוב.

נובמבר. ועידה ראשונה של אגודות פועלים ציוניות במינסק. (“פועלי־ציון המינסקאיים”).

ייסוד “אגודת העזרה של יהודי גרמניה” (“הילפס־פאריין”) לתמיכה ביהודי מזרח־אירופה.

26–30 בדצמבר (טבת תרס"ב). הקונגרס הציוני החמישי בבּאזאֶל. ייסוד “הקרן הקיימת לישראל”. הופעת האופוזיציה הדימוקראטית.

התארגנותה של “הפראקציה דימוקראטית” בקונגרס הציוני החמישי, בראשותם של ח. וייצמאן, מוצקין ועוד.

תורת “אי־הפרוליטאריזציה”, שפותחה אח"כ בחוגי הציונות־הסוציאליסטית, הועלתה בעתונות ה"בּוּנד" (“ארבעטער שטימע” ו"בּיאליסטאֶקער ארבעטער").

מופיע שבועון “הדור” בעריכת דויד פרישמאן (1964–1922).

58.098 יהודים היגרו לארה"ב.

1902

משבר כלכלי ברוסיה. עלית גל השביתות וההפגנות. מהומות איכרים בדרום הארץ. תנועת הסטודנטים. התפתחות התנועה הליבּאֶראלית. פעילות טאֶרוריסטית של הס.־ר. מהומות ומרי אזרחי בפינלאנד.

אפּריל. הריגת מיניסטר־הפנים סיפּיאגין ע"י הס.־ר. בּאלמאשוֹב. מינוייו של פּלאֶוואֶ לשר־הפנים.

לנין: “מה לעשות?”.

שביתות כלליות בבּאֶלגיה, שוואֶדיה, ספרד.

אחד במאי. הפגנת פועלים יהודים בווילנה. מאסר והלקאת משתתפי ההפגנה (2 במאי).

18 (5) במאי. הירש לאֶקאֶרט, פועל, חבר ה"בּוּנד", מתנקש בחיי מושל ווילנה, פוֹן וואַל, כתגובה על ההתעללות במשתתפי ההפגנה באחד במאי.

20 במאי. העלאת הירש לאֶקאֶרט לגרדום.

אוגוסט. מועצה (חמישית) של ה"בּוּנד" בבּאֶרדיצ’אֶב. החלטה על “נקמה מאורגנת” בנציגי השלטון המתעלל. הכרזת חרם על “מפלגת הפועלים היהודית הבלתי תלויה” הזוּבּאטובית.

22–28 באוגוסט (אב תרס"ב). ועידה ארצית של ציוני רוסיה במינסק. השתתפות פעילה של אגודות פועלי־ציון. הרצאת ח. ד. הורביץ לביסוסה הכלכלי של הציונות ופיתוח תורת “אי־הפרוליטאריזציה”.

הופעת הבטאון הפועלי הציוני הראשון ביידיש “דער ארבעטער ציוניסט” (“הפועל הציוני”) במינסק.

ייסוד אגודות “מערבי” ו"חלוצי ציון" בלונדון, בעלי מגמות ציוניות דימוקראטיות וסוציאליסטיות.

נחמן סירקין מייסד בלונדון אגודה ציונית־סוציאליסטית “פאֶרווערטס” (“קדימה”).

ב. ברוכוב מפרסם את מאמרו הראשון בדפוס, “על תכונתו של השכל היהודי”, ב"אלמאנאך הציוני המצויר" (ברוסית).

שביתה של פועלי דפוס בירושלים.

ספּטמבר. התחלת המו"מ על ההתיישבות היהודית בחצי־האי סיני, באל־עריש.

אוקטובר. הופעת “אלטנוילאנד” להרצל.

57.688 יהודים היגרו לארה"ב.

1903

“מאניפאֶסט” של הממשלה הצארית מודה כי שורר “אי־שקט” בארץ, והוא מבטיח להתחיל ב"שיפור סדרי המדינה".

ינואר. בפטרבורג מתחיל לצאת לאור “דער פריינד” (“הידיד”) – עתון־יומי ראשון ביידיש ברוסיה, בעריכת שאול גינזבורג.

נחמן סירקין מייסד את האגודה הציונית־הסוציאליסטית “חירות” בברלין ובציריך. מוציא־לאור את “דער המון” (ביידיש) ו"השחר" בעברית.

לנין מפרסם ב"איסקרה" מאמרים נגד תביעות האבטונומיה של ה"בונד".

אפריל. (חול־המועד פסח תרס"ג) – מועצה של פעילי אגודות ציוניות־סוציאליסטיות ברֹובנה מחליטה לכנס ועידה לבירור בעיות־היסוד של הפרוגראמה והטאקטיקה של הציונות־הסוציאליסטית.

ייסוד “הסתדרות לאומית־ראדיקאלית פועלי־ציון” בניו־יורק.

19 (6) – 20 (7) באפריל. (אחרון של פסח תרס"ג). הפוגרום בקישיניוב.

17 (4) ביוני. התנקשות פנחס דאשאֶבסקי (1879–1934) בחיי קרושאֶוואן, מארגן הפּוגרום בקישיניוב.

בהוצאת הקבוצה “מוֹלוֹדוֹי איזראַאיל” (“ישראל הצעיר”) מופיע הקונטרס של נ. שטיף “מה מלמדת אותנו ההתנקשות של דאשאֶבסקי?” ובו קריאה למאבק פוליטי מהפכני. ברוח זו מתפרסם קול־קורא ע"י בן־אדיר (א. רוזין).

יוני. מועצה של אגודות פּועלי־ציון בווילנה. ויכוח רעיוני בין מחייבי המאבק הפוליטי ובין שולליו. מגמות טאֶריטוריאליסטיות.

יוני. הוועידה החמישית של ה"בונד", בציריך. ויכוח בשאלה הלאומית, ללא סיכום; תביעה מהס.־ד. הרוסית להכיר ב"בּוּנד" כ"נציג יחיד של הפרוליטאריון היהודי"; הכרזת מלחמה על הציונות לכל גילוייה; ביטול ההחלטה בדבר “הנקמה המאורגנת”.

יוני. התחסלותה של “מפלגת הפועלים היהודית הבלתי־תלויה”.

יולי. שביתה כללית בבּאקוּ, טיפליס ובּאטוּם.

29 ביולי – 22 באוגוסט. הוועידה השניה של הס.־ד. הרוסית בלונדון ואחר־כך בבריסל. הקרע בין הבולשאֶביקים לבין המאֶנשאֶביקים. דחיית תנאי ה"בּוּנד"; פרישת ה"בּוּנד" מר.ס.־ד.ר.פ.

אוגוסט. ההצעה הרשמית של הממשלה הבריטית בדבר נכונות לדון בתכנית של התיישבות יהודים באפריקה המזרחית (אוגאנדה).

23–28 באוגוסט (אב–אלול תרס"ג). הקונגרס הציוני הששי. פולמוס אוגאנדה; ההחלטה על שיגור משלחת לאוגאנדה. הרצאת פ. אופּאֶנהיימאֶר על דרכי ההתיישבות; החלטה על עבודה מעשית בארץ־ישראל.

כרוזי המחאה “ניט רוּהיג און ניט געזעצליך” (“לא בשקט ולא בחוקיות”) של קבוצת צירים סוציאליסטים בקונגרס הציוני הששי, עם נ. סירקין בראש, נגד המו"מ של הרצל עם שר־הדמים הצארי פּלאֶוואֶ.

ספטמבר. הפוגרום בהוֹמאֶל. קבוצת ההגנה־העצמית של “פועלי־ציון”.

אוקטובר. כינוס “המורשים” הציוניים בחארקוב. ה"התמרדות" נגד הרצל. ראשית התלקטותם של “ציוני ציון”.

אוקטובר (חול־המועד סוכות). מועצה ראשונה של הקבוצה הרעיונית “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ” (“תחיה”) בקיוב. בעיית “המאבק המדיני”, הסתמנות המגמות שמצאו את פיתוחן אח"כ בי.־ס. ובס.־ס.

אגודות ציוניות־דימוקראטיות “התחיה” ו"צעירי־ציון" במקומות שונים ברוסיה.

אגודות “פועלי ציון” קמות בלונדון ובערים אחרות של אנגליה.

בווינה יוצא לאור בגרמנית ירחון של פועלי־ציון “דאֶר יידישער אַרבייטאֶר” (“הפועל היהודי”). עבר אח"כ לקראקוב – הוסיף להופיע כשבועון ביידיש בעריכת ש. קאפּלאנסקי ול. שוסהיים.

נובמבר. העמקת הפירוד בס.־ד. הרוסית. לנין עוזב את מערכת “איסקרה”.

דצמבר. ועידה ראשונה של סאֶקציות בונדאיות בארצות־הברית. הקמת “האיגוד המרכזי של אירגונים בונדאים באמריקה”.

דצמבר (חנוכה תרס"ד). עליית “קבוצת הוֹמאֶל” – ראשית העליה־השניה לארץ־ישראל.

76.203 יהודים היגרו לארה"ב.

1904

מלחמת רוסיה־יאפּאן (התחילה ב־9 בפברואר). תבוסות הצבא והצי הרוסי.

התארגנות קבוצות “חלוצים לארץ־ישראל”. עלייתו של א. ד. גורדון לארץ־ישראל (פברואר. י"א אדר תרס"ד).

הוצאת מיליאֶראן, – מראשי ה"מיניסטאֶריאליזם", – מהמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.

פברואר. מת נ. מיכאילובסקי – סופר והוגה־דעות של הנארודניצ’אֶסטווֹ הרוסית.

בפטרבורג מופיע הירחון הציוני ברוסית “יאֶוורייסקאיא ז’יזן”.

מארס. מופיע הקובץ הראשון “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ” (בברלין).

אפריל. מושב הוועד־הפועל הציוני בווינה. נאומו האחרון של הרצל.

מאי. יוצא לאור באמריקה רבעון ראדיקאל־ציוני של פועלי־ציון “די נייע שטימע” (“הקול החדש”).

22–23 במאי. ועידה ראשונה של “פועלי ציון” באוסטריה, בקראקוב.

יוני. הקמת הוועד הצפון־מערבי של הס.־ד. הרוסית לשם פעולה באיזור היהודי (בניגוד ל"בּוּנד").

יולי. שר־הפנים הצארי פּלאֶוואֶ נהרג ע"י הס.־ר. סאזֹונוֹב.

3 ביולי (כ' תמוז תרס"ד). מת בנימין־זאב (תיאודור) הרצל.

סוף יולי. מועצה של אגודות פועלי־ציוניות בעלות מגמה טאֶריטוריאליסטית, בווארשה.

8–20 באוגוסט. קונגרס ששי של האינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי באמשטאֶרדאם. שליחי ה"בּוּנד" נכללו במשלחת של הס.־ד. הרוסית.

ספטמבר. סימני “האביב הפוליטי” ברוסיה. מינויו של הנסיך סוויאַטוֹפּוֹלק־מירסקי לשר־הפנים. פעילות מוגברת (תזכירים ובּאנקאֶטים) של האירגונים הליבאֶראליים.

25 (12) בספטמבר. “ההרג בביאליסטוק”. התנפלות רצחנית של המשטרה על אספת פועלים יהודים ביער ליד ביאליסטוק.

אוקטובר. הפגנות ואספות מחאה בכל איזור תנועת הפועלים היהודית, נגד ההרג בביאליסטוק.

פולמוס אוגאנדה ברחבי התנועה הציונית. ברוכוב יוצא למסע תעמולה נגד הטאֶריטוריאליזם.

דצמבר. שביתה כללית במפעלי הנפט בבּאקו.

דצמבר. נתפרסמה “התכנית שלנו” מאת מ. מ. אוסישקין.

23 בדצמבר. פתיחת ועידת־היסוד של “מפלגת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית” (“ס.־ס.” – טאֶריטוריאליסטים), באודיסה. כל משתתפי הוועידה נאסרו עם התחלתה והיא סיימה את עבודתה רק בפברואר 1905.

מועצה לעניין ההגנה־העצמית, באודיסה.

“הזמן” מופיע כעתון־יומי בווילנה.

106.236 יהודים היגרו לארה"ב.

1905

ינואר. תבוסות הצבא והצי הרוסי במלחמה עם יאפּאן. נפילת פּורט־ארתור (2.I.) התנגשויות בין שובתים לצבא בבאקו. השביתה בבית־החרושת הפּוּטילוֹבי בפטרבורג (16(3).I.) נהפכת לשביתה כללית של פועלי הבירה. תשעה בינואר (22.I) – “שבּת הדמים” בפטרבורג, בעקבות הפגנת רבבות פועלים אל חצר המלך. הפגנות ושביתות מחאה ברחבי רוסיה על הרצח ההמוני בתשעה בינואר. מלחמת־מתרסים בווארשה. מחאת ליבּאֶראלים ואינטאֶליגאֶנציה. סילוקו של שר־הפּנים “הליבּאֶראלי” סוויאַטוֹפּוֹלק־מירסקי ומינויו של בּוּליגין.

שביתות פוליטיות והפגנות בכל איזור תנועת הפועלים היהודית ברוסיה. מקרי תפיסת־שלטון ע"י פועלים יהודים בעיירות (בעיירה התעשייתית קרינקי וכו').

פברואר. שביתות, הפגנות והתנגשויות עם המשטרה בערים שונות של רוסיה. התמרדויות של איכרים. אסיפות המוניות של סטודנטים וסגירת אוניברסיטאות. הריגת הגנראל־גוּבּרנאטור של מוסקבה הנסיך סאֶרגיי אלכסנדרוביטש ע"י הס.־ר. קאַלאַייאֶב. תוכפות הדרישות מצד כל שכבות העם לזכות־בחירה כללית ושווה. נציגי הבורגנות והאצולה דורשים משטר קונסטיטוציוני.

ייסוד “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (“ס. ס.” – טאֶריטוריאליסטים) בוועידה באודיסה.

מועצה שישית של ה"בּוּנד", בדווינסק, מעלה סיסמאות להפעלת המונים וזיונם.

בחוברת פברואר של הירחון “יאֶוורייסקאיא ז’יזן” מתפרסם מאמרו של ב. ברוכוב “לשאלות התיאוריה הציונית”.

מארס. התפשטות השביתות, ההפגנות וההתנגשויות בכל רחבי רוסיה.

18 (3) במארס. פירסום מאַניפאֶסט ממשלתי על “שיתוף נבחרי האוכלוסיה בפעולת התחיקה”; בעקבותיו – תכנית “הדוּמה הבּוּליגינית” (הצעת חוקת בחירות ריאקציונית על יסוד של הפליה מעמדית ולאומית).

לנין מבסס לראשונה (ב־"וופּאֶריוֹד") את הסיסמה: “דיקטאטורה מהפכנית־דימוקראטית של הפרוליטאריון והאיכרות”.

ועידה טאֶריטוריאליסטית בווארשה.

אדר א'. קול־קורא של יוסף ויתקין לעליה.

6 באפריל. בחוגי הציונות־הסוציאליסטית מציינים את יום מלאת שלושים שנה למותו של משה האֶס (1812–1875).

הפגנת 30 אלף פועלים יהודים בווארשה ליד בית־הסוהר. התנגשות דמים עם המשטרה.

בכינוס בווילנה הוקמה “האגודה להשגת זכויות מלאות לעם היהודי ברוסיה”.

25 באפריל – 10 במאי. הוועידה השלישית של מפלגת הפועלים הס.־ד. הרוסית בלונדון. משתתפים רק הבּולשאֶביקים. קביעת הטאקטיקה הפרוליטארית בזמן המהפכה.

מאי. הפגנות אחד־במאי ושביתות בערים ובעיירות של תחום־המושב היהודי ברוסיה; התנגשויות דמים עם המשטרה.

6–9 במאי. פרעות ביהודים בז’יטומיר. התנגדות מאורגנת של ההגנה־העצמית הפועלית.

ייסוד “מפלגה סוציאליסטית יהודית” (ז'. פּ. ס.) בגאליציה.

ועידה ראשונה של “פועלי ציון” בארה"ב, בפילאדאֶלפיה – רוב טאֶריטוריאליסטי. בניו־יורק קם סניף של “פּועלי־ציון פלשתינאים” הדורש פירוד מעל הטאֶריטוריאליסטים.

בלונדון מתחיל להופיע ירחון של פּועלי־ציון “די יידישע פרייהייט” (“החירות היהודית”).

שביתה כללית של הזיפאים היהודים.

22 במאי. מושב הוועד־הפועל הציוני הגדול בווינה – דו"ח של המשלחת לאוגאנדה.

סוף מאי. השמדת הצי הרוסי ליד צוּסימה. עלית הלכי־הרוח האופוזיציוניים בקרב האוכלוסיה הרוסית. ועידת נציגי האיכרים במחוז מוסקבה מחליטה לכנס ועידה ארצית של האיכרים. מוקמת ההתאגדות הראדיקאלית־הדימוקראטית “ברית הבריתות” המקיפה חוגים רחבים של האינטאֶליגאֶנציה הרוסית. מוקם האירגון הריאקציוני והאנטישמי של המאה־השחורה – “ברית העם הרוסי”.

יוני. המשך ההפגנות והתנגשויות־הדמים עם המשטרה. יריות במפגינים בלודז'; קרבות־רחוב. שביתה כללית והקמת־מיתרסים בווארשה. התמרדויות בצי הרוסי. מרד אניית־השריון פּוֹטיומקין (30.VI).

ועידה שניה של “פועלי־ציון” האוסטרים בקראקוב.

בחוברת יוני של הירחון “יאֶוורייסקאיא ז’יזן” מתחילה להתפרסם סידרת מאמריו של ב. ברוכוב “לשאלת ציון וטאֶריטוריה”.

יולי. מאבק הגבורה של אניית־השריון המרדנית “פּוֹטיוֹמקין”. שביתות פּוליטיות והפגנות במקומות שונים וכן בתחום־המושב היהודי – במינסק, גרודנה, ביאליסטוק, וילנה וכו'. מהומות בצבא. ריבוי הפעולות הטאֶרוריסטיות.

21 ביולי. ועידה־מוקדמת (לפני הקונגרס הציוני השביעי) של “ציוני־ציון”, בפרייבּוּרג.

27 ביולי – 2 באוגוסט (תמוז תרס"ה). הקונגרס הציוני השביעי בבּאזאֶל. חיסול פרשת אוגאנדה; פרישת הטאֶריטוריאליסטים. משלחות נפרדות של פועלי־ציון ושל ס.־ס.; פועלי־ציון מופיעים לראשונה כסיעה עצמאית; ס.־ס. עוזבים את ההסתדרות הציונית יחד עם כל הטאֶריטוריאליסטים.

אוגוסט. פתיחת המו"מ לשלום בין רוסיה ליאפּאן. התפשטות תנועת השביתות והפעולות הטאֶרוריסטיות. פירסום החוק על “הדוּמה המחוקקת” שהוכן ע"י שר־הפנים בּוּליגין. תנועת מחאה נגד “הדומה הבּוליגינית” בכל איזור תנועת הפועלים היהודית. פרעות ונגישות ביהודים במקומות שונים (יאֶקאטאֶרינוסלאב, ז’יטוֹמיר, הומאֶל, ביאליסטוק, קאֶרטש וכו').

מופיע הקונטרס של לנין: “שתי דרכים של הס.־ד. במהפכה הדימוקראטית”.

מועצה של צירי פועלי־ציון בקונגרס הציוני (ובתוכם ב. ברוכוב) בציריך, בוחרת ועד־מארגן להכנת כינוסה של ועידת־היסוד לפועלי־ציון ברוסיה. בוועד גוברות הנטיות ל"ווֹזרוז’דאֶניאֶ". מתלקח המאבק בין פועלי־ציון לסיימיסטים. ברוכוב חוזר לרוסיה ומקים ועד־מארגן חדש לליכודה וגיבושה של התנועה.

ספטמבר. חתימת חוזה־השלום בין רוסיה ליאפּאן בפּוֹרטסמוּט (ארה"ב). הענקת אבטונומיה לבתי־הספר הגבוהים ברוסיה. מועצה של כל אירגוני הס.־ד. בדבר היחס אל “הדוּמה הבּוליגינית”; כולם, פרט למאֶנשאֶביקים, מחייבים את החרמתה האַקטיבית.

15 בספטמבר. שביתה כללית פוליטית והפגנות בבודאפאֶשט (הונגריה) במאבק על זכות־הבחירה הכללית.

17–23 בספטמבר. ועידת הס.־ד. הגרמנית בייאֶנה – החלטות חיוביות ביחס לשביתה־הכללית. בגנות המיליטאריזם, דרישה להפרדת הכנסיה מהמדינה, ברכות למהפכה הרוסית.

מועצה שניה של קבוצת “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ” בקרוּטשה (פלך מוהילוב). ניסוח תכנית ברוח הסיימיזם; הטאֶריטוריאליזם כמטרה־סופית.

מועצה של אגודת פועלי־ציון של דרום־רוסיה ביאֶקאטאֶרינוסלאב – רוב למגמות הסיימיסטיות.

הקמת הוצאת־ספרים לאֶגאלית של ה"בּוּנד" “ארבעטער שטימע” (“קול הפועל”) בווארשה.

אוקטובר. שביתת פועלי־הדפוס במוסקבה. התפשטותה עד לשביתה כללית של פועלי מוסקבה. שביתות, הפגנות, התנגשויות־דמים בפטרבורג, מוסקבה ובערים אחרות. שביתת פועלי הרכבת. השביתה הפוליטית הכל־רוסית. התארגנותה של מועצת הפועלים בפטרבורג. ייסודה של מפלגת ק.־ד. הליבּאֶראלית־הבורגנית. וויטאֶ ה"ליבּאֶראל" נתמנה ראש ממשלה.

26 באוקטובר. הוועידה השישית של ה"בּוּנד" בציריך. ניסוח סופי של התכנית הלאומית: אבטונומיה תרבותית־לאומית; נגד הציונות־הסוציאליסטית.

30 (17) באוקטובר. “מאניפאֶסט ה־17 באוקטובר” – הצאַר מבטיח חירויות אזרחיות והרחבת סמכויות הדוּמה.

31 (18) באוקטובר. גל של פוגרומים – הקונטר־ריבולוציה עורכת פרעות ביהודים ובמהפכנים במאות ערים, עיירות וכפרים; אלפי הרוגים ופצועים (31 (18) באוקטובר – 7 בנובמבר).

שינויים בחוקי ההגירה לארה"ב של אמריקה.

נובמבר. הלוויות המוניות של קרבנות הפרעות. התקוממות מלחים בקרוֹנשטאדט. הכרזת מצב־חירום בפולין. התקוממות בהאֶלסינגפורס והכרזת האבטונומיה של פינלאנד. החלטת מועצת־הפועלים בפטרבורג להנהיג את חופש העתונות באורח מהפכני. הופעת עתונות־פועלים לאֶגאלית. הקמת מועצות־פועלים, – דוגמת פטרבורג, – בערים שונות של רוסיה. ייסוד איגודים מקצועיים. השביתה הפוליטית הכללית השניה. מהומות אגראריות, הצתת אחוזות ותפיסת קרקעות ע"י איכרים. ועידת ברית־האיכרים הארצית. ההתקוממות בצי הים־השחור. הזדיינות פועלים. מו"מ בין הליבאֶראלים ובין חצר־המלוכה על הצטרפות לממשלה. ייסוד מפלגת הבורגנות הריאקציונית והאצולה “ברית ה־17 באוקטובר” (אוקטיאבּריסטים). פעולות אירגוני המאה־השחורה.

הפגנות בווינה למען זכות בחירה כללית. שביתות פועלי הרכבת. פועלי־ציון באוסטריה מצטרפים למאבק המדיני.

שביתות בערי נמל בצרפת.

חשון תרס"ו. ייסוד מפלגת “פועלי־ציון” בארץ־ישראל.

דצמבר. מאסרים בנשיאות הסוֹבאֶט הפטרבּוּרגי. “המאניפאֶסט הפינאנסי” של הסוֹבאֶט קורא לאי־תשלום מסים וכו'. השביתה הפוליטית השלישית, שנהפכה במקומות רבים להתקוממות מזויינת. ההתקוממות המזויינת במוסקבה (22 (9) – 31 בדצמבר); קרבות־מיתרסים; הפעלת תותחים ע"י הצבא; מצור פּראֶסניאַ (שכונת־פועלים); דיכוי ההתקוממות, פעולות עונשין וטאֶרור משתולל.

שביתת דצמבר בכל איזור תנועת הפועלים היהודים ברוסיה.

הופיע העתון־היומי הלאֶגאלי הראשון של ה"בּוּנד" “דער וועקער” (“המעורר”) בווילנה.

ברוכוב מפרסם ב"יאֶוורייסקאיא ז’יזן" את “היסודות המעמדיים של השאלה הלאומית”.

19–22 בדצמבר. וועידה אזורית של “פועלי־ציון” במחוז פּוֹלטאבה, בראשותו של ב. ברוכוב, מנסחת את עיקרי הפרוגראמה הפועלי־ציונית.

מועצה אזורית דרום־מערבית של פועלי־ציון בבּאֶרדיצ’אֶב בהשתתפות ב. ברוכוב – הקרע הברור בין פועלי־ציון לבין הסיימאים.

הקמת האיגוד הפולני של “פועלי־ציון”.

23 בדצמבר. ועידה ראשונה של “פועלי־ציון” באמריקה, בבאלטימור. קבלת הפּרוגראמה.

בשנת 1905 היגרו 129.910 יהודים לארה"ב.

עלו מרוסיה לארץ־ישראל 1320 יהודים (לפי רישום העולים דרך נמל אודיסה).

1906

ינואר. חיסול ההתקוממות במוסקבה. דיכוי ההתקוממות המזויינת בערים שונות. מאסר חברי מועצת הפועלים בפטרבורג. מצב־מלחמה בחבלים שונים של רוסיה. מסעי־עונשין בחבל הבּאלטי ובקאווקאז. הצבא פורע פרעות באוכלוסיה היהודית בהומאֶל. נסיון התאחדות של מרכזי הבולשאֶביקים והמאֶנשאֶביקים. התגבשות האירגון הצבאי של הבולשאֶביקים.

בחירות לפארלאמנט האנגלי – רוב לליבּאֶראלים. בפעם הראשונה קמה בבית־הנבחרים הבריטי סיעה של צירי הפועלים.

י. ח. ברנר מוציא בלונדון את “המעורר”.

פברואר. הונהגה זכות־בחירה כללית בבּאוואריה; הרייכסטאג הגרמני דחה את הצעת הס.־ד. להנהיג זכות בחירה כללית בכל מדינות הקיסרות.

12 בפברואר (י"ז שבט תרס"ו). הכרזת החרם על פועלי פתח־תקוה, ע"י האיכרים.

ועידת נציגי מעצמות אירופה באלז’אֶסיראס בשאלת מארוקו.

ועידה של “האגודה להשגת זכויות מלאות לעם היהודי ברוסיה”, בפטרבורג מחליטה להשתתף בבחירות לדומה הממלכתית ולארגן בתוכה את הצירים היהודים בתור קבוצה לאומית.

מארס. משפטי־מוות במקומות שונים ברוסיה. נתפרסם החוק בדבר ייסוד הדוּמה הממלכתית. הפועלים מחרימים את הבחירות לדומה. תנועת החרמה אקטיבית באיזור תנועת הפועלים היהודית.

שביתה כללית של פועלי המתכת בגרמניה. הפגנה כבירה של הס.־ד. הגרמנית נגד שיטת־הבחירות בשלושה שלבים בפרוסיה.

11 במארס (פורים תרס"ו). ועידת היסוד של “מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית פועלי־ציון” ברוסיה, בפולטאבה. מאסר צירי הוועידה וב. ברוכוב בתוכם.

ועידת “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (ס. ס.) בלייפציג. בעיות הגשמת הטאֶריטוריאליזם והסדרת ההגירה היהודית.

התחיל להופיע בטאונם של פועלי־ציון באמריקה “דער אידישער קעמפער” (“הלוחם היהודי”), בעריכת קלמן מרמר.

אפריל. בחירות לדומה הממלכתית הראשונה.

הכומר גאפּון הוצא להורג, עפ"י החלטת מרכז מפלגת ס.־ר., ע"י פועלים בהדרכתו של פנחס רוּטנבּאֶרג.

נוסדה “מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית” (י.־ס., “סאֶרפּ” סיימיסטים) בוועידה בקיוב.

מועצה שביעית של ה"בּוּנד" (בשווייצאריה). ניסוח תנאי־האיחוד עם ר.ס.־ד.ר.פ.; הוויתור על אולטימאטיביוּת של תביעת “הנציג היחיד”.

23 באפריל – 5 במאי. הוועידה הרביעית (המאַחדת) של ר.ס.־ד.ר.פ. בשטוקהולם; רוב של מאֶנשאֶביקים; החלטה על האיחוד עם הס.־ד. הפולנים והלאטבים ועם ה"בּוּנד".

מועצה ראשונה של “פועלי־ציון” באנגליה, במאנצ’אֶסטאֶר.

יוצא לאור בווילנה “דער נייער וועג” (“דרך חדשה”) – שבועון של “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (ס. ס.).

מאי. סילוק ממשלת וויטאֶ. גוראֶמיקין – ראש־ממשלה; סטוֹליפין – שר הפנים. שלטון “היד החזקה” של הריאקציה.

10 במאי (27 באפריל). פתיחת הדוּמה הממלכתית הראשונה.

21 במאי. שאילתה ראשונה בדומה הממלכתית בדבר הפוגרומים הנערכים ע"י המאה־השחורה בתמיכת השלטונות.

התחיל להופיע (23 באפריל, לפי המנין הישן) הבטאון של פועלי־ציון ברוסיה “יאֶוורייסקאיא ראבּוֹצ’אַיאַ כרוֹניקה” (“הכרוניקה של הפועלים היהודים”), בפולטאבה. כאן מתחילה להתפרסם “הפּלאטפורמה שלנו” מאת ב. ברוכוב.

חגיגת האחד־המאי הראשונה בארץ־ישראל. כינוס של פועלי־ציון בראשון־לציון.

יוני. הדוּמה מקבלת הצעת־חוק בדבר ביטול עונש־המוות. “הצעת החוק של 104” צירי האיכרים (הטרוּדוֹביקים) בדוּמה בדבר “הנחות יסוד לחוק הקרקעות”. התארגנות סיעת הס.־ד. בדומה.

14–16 ביוני. פרעות ביהודים בביאליסטוק, מאורגנות ע"י השלטונות. הדוּמה משגרת לביאליסטוק ועדת־חקירה. הנסיך אוּרוּסוב מוקיע בדומה את הפעולה הפוגרומית של משרד המשטרה.

מועצה של אירגונים סוציאל־דימוקראטיים ומהפכניים למלחמה בסכנת־הפוגרומים מחליטה על הגברת ההסברה נגד האנטישמיות.

מאסרו של ב. ברוכוב ואחרים בעקבות גילוי נשק ההגנה בביתו של יצחק בן־צבי בפולטאבה.

לאחר סגירת “יאֶוורייסקאיא ראַבּוצ’איא כרוניקה” מופיע בסימפאֶרוֹפּוֹל (קרים) “מוֹלוֹט” (“הפטיש”), כבטאון של “פועלי־ציון”. כאן נמשך הפירסום של “הפּלאטפורמה שלנו” מאת ב. ברוכוב.

התקוממות בקוריאה, דוכאה על־ידי צבאות יאפאן.

יולי. פיזור הדומה הממלכתית הראשונה. הקמת ממשלה בראשותו של סטוֹליפּין. ריכוז צבא והכרזת מצב־חירום בבירה. סגירת המועדונים, האיגודים המקצועיים ועתונות־הפועלים. אושרה חוקת הסיים הפינלאנדי. התכנסות 160 צירי הדומה המפוזרת בוויבורג (פינלאנד); פירסום ה"קול־הקורא הוויבּוֹרגי" נגד תשלום מסים ומתן חיילים. התקוממות מלחים וחיילים במבצר סוויאבורג (פינלאנד), נתמכת ע"י הגווארדיה־האדומה הפינית; דיכויי ההתקוממות.

17 ביולי. בלונדון נתכנסה ועידה סוציאליסטית בין־פארלאמנטית; בין השאר נדונה השאלה “בדבר האמצעים לתמיכת דבר המהפכה הרוסית בכל הפארלאמנטים”.

מועצה של האירגונים היהודים ליד המפלגה הס.־ד. הפולנית.

ועידה שניה של האיגוד הקרימאי של פועלי־ציון.

אוגוסט. התקוממות המלחים בראֶוואֶל ובקרונשטאדט. שביתות סולידאריות עם המתמרדים בפטרבורג ובמוסקבה. נתפרסם כרוז הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית על פועלי העולם הקורא לתמוך במהפכה הרוסית. הוצאו להורג ראשי ההתקוממות בסוויאבּוֹרג, ראֶוואֶל וקרונשטאדט. התנגשות דמים עם המשטרה בווארשה (“יום ד' הדמים”). הנהגת בתי־דין־שדה צבאיים.

27 באוגוסט – 8 בספטמבר. הוועידה השביעית של ה"בונד", בלבוב. הוויכוח בין “הרכים” ו"הקשים" (בשאלת האיחוד עם ר.ס.־ד.ר.פ.); ברוב של 2/3 הוחלט על חזרה לר.ס.־ד.ר.פ. לפי התנאים שהוחלט עליהם בועידת שטוקהולם.

ספטמבר. הכרזת הממשלה הצארית על ראֶפראֶסיות ו"ריפורמות". חוזר של שר־הפנים על איסור אסיפות וכו'. הצוו “שלא תהיינה עוד יריות באויר”. פרעות ביהודי שאֶדליץ.

ייסוד “מפלגת הסוציאליסטים־העממיים” ברוסיה.

ועידת הס.־ד. הגרמנית במאנהיים.

סוכות תרס"ז. “הקונפאֶראֶנציה התיאוראֶטית” של “מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית פועלי־ציון” בארץ־ישראל, ברמלה. ניסוח “המצע של רמלה”.

אוקטובר. משפט חברי מועצת צירי הפועלים של פטרבורג. ויכוחים בקרב הס.־ד. הרוסיים בשאלת הבחירות לדומה השניה. לנין נגד המשך הטאקטיקה של החרמה – בעד השתתפות בבחירות.

מועצה של “פועלי־ציון” ברוסיה; רוב בעד השתתפות בבחירות לדוּמה השניה; החלטה על השתתפות בקונגרס הציוני; ניסוח תכנית התביעות הלאומיות בגולה.

ועידה שלישית של “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית פועלי־ציון” באוסטריה, בלבוב. אישור הצעת־התכנית של ש. קאפלאנסקי, הכוללת תביעות ל"כיוון ההתייישבות הלאומית בארץ־ישראל" במגמה של התיישבות־פועלים שיתופית; תביעה לייצוג באינטאֶרנאציונאל הסוציאליסטי.

נובמבר. פירסום החוק האגרארי של סטוליפין במגמת עידודה של האיכרות האמידה. מועצה ארצית של ר.ס.־ד.ר.פ. בטאמאֶרפוֹרס (פינלאנד); הרוב של המאֶנשאֶביקים והבונדאים מחליט על אפשרות של הסכמי־בחירות עם הקאדאֶטים, במקרים מסוימים; בשאלת “ועידת הפועלים” הצביעו צירי ה"בונד" יחד עם הבולשאֶביקים.

ועידה תשיעית של פּ.פּ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית); הפילוג לשמאל (“לאֶוויצא”) וימין (“פּראוויצא”). הוועד־היהודי של פּ.פּ.ס. מצטרף לשמאל.

נובמבר. מועצה עיונית של פועלי־ציון, בגרודנה.

דצמבר. פירסום ההוראות בדבר סדרי הבחירות לדומה הממלכתית השניה. פעולות טאֶרוריסטיות והתנגדות מזויינת למשטרה במקומות שונים ברוסיה.

חוקת זכות־הבחירה הכללית באוסטריה.

4–10 בדצמבר (21–27 בנובמבר). ועידה ארצית שלישית של ציוני רוסיה בהאֶלסינגפוֹרס; מקבלת תכנית ל"עבודת־ההווה" ודרישות לאומיות בגולה.

מועצה שניה של “מפלגת הפועלים הציונית־סוציאליסטית” (ס.־ס.).

15–19 בדצמבר. ועידה שניה של פועלי־ציון בארה"ב וקאנאדה, בבּוסטון. החלטה לשגר משלחת לא"י לחקר אפשרויות העבודה המעשית בארץ.

25 בדצמבר. ועידה של “פועלי־ציון” באנגליה, בלידס.

ייסוד הסתדרות ראשונה של פועלי־ציון בארגאֶנטינה, בבואֶנוס־אייראֶס.

השבועון “העולם” – בטאון ההסתדרות הציונית העולמית – יוצא לאור בקאֶלן, בעריכת נ. סוֹקוֹלוֹב.

ייסוד “הקבוצה העממית היהודית” ברוסיה.

ייסוד “המפלגה העממית היהודית” (“פאֶלקס־פּאַרטיי”).

יובל ה־70 של מנדלי־מוכר־ספרים (1836–1917).

בשנת 1906 היגרו לארה"ב 153.748 יהודים.