מחזה בשלוש מערכות עם פתיחה

הנפשות

דָוִיד שַׁפִּירָא, לפנים בּעל־בּית חָשוּב והיוֹם סַרסוּר בּבּוּרסה

שָׂרָה, אִשתּוֹ.

בֶַטִּי, בּתּם. תּלמידת הַמחלקה האַחרוֹנה של הגימנסיה.

סְיוֹמְקָה, בּנם. תּלמיד המַחלקה השלישית של הגימנסיה.

שְׁנֵיאוּרְסוֹן, בּוֹגר הגימנסיה ואַחַר־כָּךְ תּלמיד האוּניברסיטה.

אִיוַאנוֹב, חברוֹ. בּוֹגר הגימנסיה.

גְרִינְסְבֶּרְגְּ, תּלמיד האוּניברסיטה. נוֹטה להתבּוֹללוּת.

פְרַאדְקִין, תּלמיד האוּניברסיטה. ציוֹני.

הוּרְוִיץ, מוֹרה. יליד ליטה, מדבּר בּשׂין שׂמאלית.

כַּץ, מכוּנה „קאֶצאֶלי". סַרסוּר גָרוּר בּבּוּרסה.

רֹאשׁ הַגַּאנְדַארְמִים.

שוֹעַר הַבָּיִת.

גִּימְנָזִיסְטִים רוּסִים, גִּימְנָזִיסְטוֹת יְהוּדִיּוֹת, גַּאנְדָארְמִים.

הפּתיחָה מתרחשת בּעיר פּרוֹבינציאָלית בּרוּסיה התּיכוֹנה. כּל שלוֹש המַערכוֹת – בּעיר מרכּזית בּלב תּחוּם־המוֹשב היהוּדי, בּמקוֹם שהישיבה אסוּרה ליהוּדים מחוּסרי זכוּיוֹת מיוּחָדוֹת. הזמַן – לפני מלחמת־העוֹלם, בּתקוּפת הגזירוֹת וההגבּלוֹת ליהוּדים בּרוּסיה הצארית.

 

פּתיחה    🔗

[משתּה בּחוּרים בּלשכּה מיוּחדת של מסעדה עשירה. סַפּוֹת וכוּרסוֹת רכּוֹת, מַראוֹת, פּסַנתּר. בּמרכּז שוּלחָן מכוּסה לָבן, ערוּךְ בּכל מיני מַאכלים וּמַשקאוֹת. המשתּתּפים בּמשתּה צעירים רוּסים, מסַיימי הגימנסיה העירוֹנית, – בּיניהם שניאוּרסוֹן ואִיוואנוֹב, – שנתכּנסוּ להילוּלה לכבוֹד הסיוּם. בּכל הפּינות רעש, צחוֹק ועשן סיגָריוֹת. – עם עלוֹת המסךְ ניצב אִיוואנוֹב על כּיסא מנַצח בּכפּית שבּידוֹ על מַקהלת חברים, המזמרת בּלוית הפּסַנתר אֶת זמר־הסטוּדנטים: גָאוּדאָאַמוּס אִיגיטוּר / יוּבאָנאָס דוּם סוּמוּס / פּוֹסט יוּקוּנדאַם יוּבאָנטוּטאָם / פּוֹסט מוֹלאָסטאַם סאָנאָקטוּטאָם / נוֹס האַבּאַבּיט הוּמוּס"…]

אִיוואנוֹב [קוֹפץ מעל הכּיסא]. הוֹי, המלצר! יֵין שאמפּאניה, יִקחךָ השד! המלצר!

קוֹלוֹת. המלצר, יֵין שאמפּאניה! על חשבּוֹנוֹ! על חשבּוֹן וואניא!

אִיוואנוֹב. על חשבּוֹני! הכּל על חשבּוֹני, יִקחני השד! וואניא אִיוואנוֹב משלם! [שני מלצרים מביאים יֵין שאמפּאניה בּדלי מלא קרח, פּוֹתחים אֶת הבּקבּוּקים, ממַלאיִם אֶת הגביעים. אִיוואנוֹב נוֹטל גָביע בּידוֹ]. רבּוֹתי, אֶל הגביעים יִקחכם השד! [הכּל נחפּזים אֶל השוּלחָן, נוֹטלים אֶת הגביעים בּידיהם]. שקט, חברים! אני נוֹאֵם נאוּם, יִקחני השד!… מה היִינוּ אֶתמוֹל, חברים? אֶתמוֹל היִינוּ לא כּלוּם, נערים תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, יוֹנקי שדיִם, עוֹללי גימנסיה! כּל מוֹרה נקלה היה רשאי לאחוֹז אֵת כּל אֶחָד מאִתּנוּ בּצוארוֹנוֹ וּלהשליכוֹ אֶל הצינוֹק. אבל היוֹם? אבל מחר? מחר, יִקח השד אֶת כּוּלָנוּ, הרי אָנוּ בּני־אָדם! סטוּדנטים! תִפאֶרת רוּסיה אִמנוּ!… חסַל סדר גימנזיסטים! הלאה הגימנסיה! תּחי האוּניברסיטה! הוּררא!

הכּל. הוּררא! [שוֹתים, נוֹשקים אֵלוּ לָאֵלו, מתפּזרים על־פּני החדר בּשאוֹן].

אִיוואנוֹב [ניגָש אֶל שניאוּרסוֹן, היוֹשב מן הצד כּפרוּש מכּל השׂמחה, מַבִּיט אֵלָיו רגע בּגיחוּךְ רךְ, מַניחַ ידוֹ על כּתפוֹ]. ואַתּה, היֶרשקוֹ, מה?

שניאוּרסוֹן. אני מה? לא כּלוּם.

אִיוואנוֹב, אֵין פּניךָ מוֹצאִים חן בּעֵינַי העֶרב.

שניאוּרסוֹן. וכי מה ראִית בּפני?

אִיוואנוֹב. כּוּלָנוּ שׂמחים, מזמרים, שוֹתים, יִקחנוּ השד, ורק אַתּה בּלבד פרשתּ מכּל הציבּוּר, יוֹשב וּמעפעֵף בּעֵיניך, כּאֶחָד פּילוֹסוֹף, אֵין זה מַעשה חָבר, היֶרשקו!… מה אַתּה יוֹשב כּאן בּפנים אֵלוּ, כּמתאַבּל על מת?

שניאוּרסוֹן. כּמתאַבּל על מת? יפה אָמַרתּ. אָמנם רוֹאֶה אני לנגד עֵינַי אֶת הכּתוֹבת “מיֶמיֶנטוֹ מוֹרי”

אִיוואנוֹב. מה אַתּה מדבּר דברי שטוּת? אֵיזוֹ כּתוֹבת “מיֶמיֶנטוֹ מוֹרי”? וכי הוֹלךְ אַתּה לָמוּת?… [יוֹשב אֶצלוֹ, מחַבּק בּידוֹ אֶת כּתפיו]. בּאמת, היֶרשקוֹ, מַה זה היה לךָ, יקירי?

שניאוּרסוֹן. לָמה תּציק לי בּשאֵלוֹתיךָ? [לאַחַר הירהוּר קל]. אֵין אני יכוֹל לשׂמוֹחַ בּשׂמחַתכם.

אִיוואנוֹב. בּשׂמחָתנוּ? ולא שׂמחָתךָ היא? כּלוּם לא סיימתּ כּמוֹנוּ אֶת הגימנסיה, יִקחךָ השד?

שניאוּרסוֹן. אֵין אני דוֹמה לָכם, אני – יהוּדי.

אִיוואנוֹב. הרי לךָ פּתאוֹם! וּמה אִם יהוּדי?… כּמדוּמה לי, שעלינוּ, על חבריךָ, אֵין לךָ להתאוֹנן. כּוּלָנוּ כּיבּדנוּ אוֹתךָ כּל ימי היוֹתךָ עמנוּ. היינוּ שׂמחים וַאפילוּ גאִים, שיֵש בּקרבּנוּ, בּגימנסיה שלָנוּ, גם יהוּדי אֶחָד, בּעל כּשרוֹנוֹת מצוּינים כּל־כּךְ.

שניאוּרסוֹן [בּלעג]. אֶפשר מפּני שהיִיתי בּיניכם היהוּדי האֶחָד… אִילוּ היוּ בּגימנסיה עוֹד עֶשׂרים היֶרשקוֹ כּמוֹני, לא היתה שׂמחַתכם גדוֹלָה כּל־כּךְ.

אִיוואנוֹב. לי, לוואניא אִיוואנוֹב, אֵין אַתּה צריךְ לדבּר כּדברים האֵלה. אֵין אני אַנטישמי, יִקחני השד!…

שניאוּרסוֹן. אֵין אני מַאשים לא אוֹתךָ ולא אֶת שאָר חברינוּ בּאַנטישמיוּת. [מתּוֹךְ התרגזוּת קלה]. אַךְ שוֹטה אַתּה, וואניא! וכי סבוּר אַתּה בּאמת, כּי כּל העוֹלָם כּוּלוֹ נצטמצם רק בּנוּ וּבחברינוּ? מחוּץ לכתלי הגימנסיה יֵש עוֹלָם אַחר. לךָ נראָה העוֹלָם ההוּא כּגן־עֵדן, אַךְ לא לי!

אִיוואנוֹב. הרגני־נא הרוֹג – ולא אֵדע, בּמה נשתּנית ממני?… וגם העוֹלָם אשר מחוּץ לגימנסיה עוֹלָם אֶחָד הוּא לכוּלָנוּ. אוּניברסיטה אַחַת!

שניאורסון, האוּניברסיטה נבראָה רק בּשבילךָ… השמַעתּ מימיךָ, כּי לָנוּ, היהוּדים, אֵין הכּניסה להיכלי־המַדע קלה כּל־כּךְ כּמוֹ לָכם, כּי עלינוּ גָזרוּ גזירוֹת של נוֹרמה פּרוֹצנטית, של הגבּלוֹת מיוּחָדוֹת וּשאָר דברים טוֹבים?

אִיוואנוֹב. שמַעתּי, בּוַדאי שמַעתּי. מה אַתּה מסַפּר לי חדשוֹת?… אבל מַה זה נוֹגע לָךְ? הלא סיימתּ אֶת הגימנסיה בּתעוּדת־בּגרוּת מצוּיֶנת, בּמידאליה של זהב, יִקחך השד! היִית ראשוֹן לכל התּלמידים!

שניאוּרסוֹן [התרגזוּתוֹ מוֹסיפה והוֹלכת]. כּבר מאַסתּי משמוֹע זאת מפּיכם מדי פּעם בּפעם! כּדי שאֶהיֶה דוֹמה לָכם אַף בּמקצת, צריךְ היִיתי להצטיין יוֹתר מכּוּלכם, להיוֹת ראשוֹן דווקא, לקבּל מידאליה של זהב! כּשאני מַעלה על דעתּי, כּי כּל זכוּת־קיוּמי תּלוּיה רק בּמידאליה של זהב, וּבלעדיה אֵין לי רשוּת לחיוֹת על האָרץ, יֹאחזני גוֹעל־נפש!… וּביִחוּד – הרעיוֹן, כּי מידאליה. זוֹ, שתּפתּח לפנַי אֶת האוּניברסיטה תּנעל אוֹתה בּפני אַלפי יהוּדים כּמוני!… הנה אַתּם תּיכּנסוּ לָאוּניברסיטה בּלא מידאליוֹת של זהב, אֶת פּניכם, עם תּעוּדוֹת הבּגרוּת הדלוֹת שלָכם, יקבּלוּ שם בכּבוֹד, משוּם שאַתּם אֵינכם יהוּדים, אַתּם תּפאֶרת רוּסיה אִמנו!… [קם]. אַךְ מה אדבּר אֵליךָ, ואַתּה אֵינךָ יוֹדע כּלוּם, אֵינךָ מבין כּלוּם, אֵינךָ מסוּגָל אפילוּ להבין!…

אִיוואנוֹב [קם אַף הוּא, נעלב קצת]. “אֵינךָ יוֹדע כּלוּם, אֵינךָ מבין כּלוּם, אֵינךָ מסוּגָל אפלוּ להבין!”… מַדוּע אֵינני מסוּגָל להבין זאת, יִקחני השד? עדיִין חָכם אני כּמוֹךָ!

שניאוּרסוֹן, שוֹטה שכּמוֹתךָ! לכךְ אֵין אַתּה צריךְ להיוֹת חָכם – צריךְ אַתּה רק להיוֹת יהוּדי. לוּא נתגלגלתּ בּעוֹרי רק שנה אָחָת!

אִיוואנוֹב, כּי־עתּה מה היה?

שניאוּרסוֹן. כּי־עתּה לא יכוֹלתּ להתקיֵים אפילוּ שנה אָחָת.

אִיוואנוֹב. כּךְ סבוּר אָתּה?

שניאוּרסוֹן. אני בּטוּחַ בּזה!

אִיוואנוֹב. אִם כּן, טוֹעֶה אָתּה. אֵין אַתּה מַכּיר אוֹתי. אֵין אַתּה יוֹדע, מי הוּא וואניא אִיוואנוֹב! [לאַחַר דוּמיה קלה]. יוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי בּרגע זה? [טוֹפח לעצמוֹ על בּרכּיו]. רעיוֹן מצוּין! שמעֵני, היֶרשקוֹ, אוּלי נתחַלף?

שניאוּרסוֹן [מַבִּיט בּוֹ]. בּמה נתחַלף?

אִיוואנוֹב. הנה אני מַציע לפניךָ קוֹמבּינַאציה מצוּיֶנת. אָמַרתּ, כּי אני לא היִיתי יכוֹל להתקיֵים בּעוֹרךָ היהוּדי אפילוּ שנה אָחָת? אִם כֵּן, הבה נתחַלף!

שניאוּרסוֹן [עדיִין לא ירד לסוֹף דעתּוֹ]. כּיצד – הבה נתחַלף?

אִיוואנוֹב. פּשוּט מאוֹד. נתחַלף. אוֹמר אַתּה, כּי צריךְ אני להיוֹת לוּא שנה אַחַת יהוּדי כּמוךָ – מוּטב! נתחַלף אֵיפוֹא לשנה אָחָת. אַתּה תּהיֶה אִיוואנוֹב, ואני אֶהיֶה שניאוּרסוֹן!

שניאוּרסוֹן [מַבּיט בּוֹ, מַתחיל צוֹחק]. קוֹמבּינַאציה גאוֹנית! כּמעט יהוּדית!…

אִיוואנוֹב [מתרגש]. מה אַתּה צוֹחק, היֶרשקוֹ? מדבּר אני בּאמת וּבתמים, יִקחני השד! מתאַוה אני להיוֹת תּחתּיךָ. רוֹצה אני לנַסוֹת בּעצמי נסיוֹן זה, לָדעת, מַה טיבוֹ של יהוּדי? כּיצד מַרגיש יהוּדי? ועכשיו יֶש לָנוּ הזדמנות לכךְ. שנינוּ עוֹמדים להיכּנס לָאוּניברסיטה. שנינוּ נוֹסעים לעיר זרה, למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתנוּ. אֵיזה רוּחַ צריךְ לָדעת, מי משנינוּ אִיוואנוֹב וּמי שניאוּרסוֹן? למי נוֹגע הדבר, שאני, אִיוואנוֹב, הריני שניאוּרסוֹן, ואַתּה, שניאוּרסוֹן, אֵינךָ אֶלָא אִיוואנוֹב, חַה־חַה־חַה? מַה תּאמַר על זה, היֶרשקוֹ? [טוֹפח לוֹ על שכמוֹ].

שניאוּרסוֹן. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? רוֹאֶה אני, כּי לא לשוא בּיזבּזתּ העֶרב אֵת כּל כּספךָ על יֵין שאמפּאניה.

אִיוואנוֹב, שיכּוֹר אני, לפי דעתּךָ? משקר אָתּה! מימי לא היִיתי פּיכּח כּל־כּךְ, כּמוֹ בּרגע זה, יִקחני השד! אוֹמר אני זאת מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש גָמוּר, היֶרשקו, ידידי יקירי, בּהן־צדקי נשבּעתּי לָךְ! הא לךָ ידי!… מתאַוה אני בּכל לבּי לטעוֹם טעם יהוּדי!… אָנא, היֶרשקוֹ, הבה נתחַלף! רק לשנה אַחַת נתחַלף!… [מחַבּק את שניאוּרסוֹן].

שניאוּרסוֹן [משתּמט מידיו]. אַל תּדבּר דברי שטוּת! לגוֹעל־נַפשי הדברים האֵלה! מַה פּירוּש – נתחַלף?

אִיוואנוֹב. פּשוּט, נַעמוֹד תּיכף וּמיד ונתחַלף! אַתּה תּתּן לי אֶת תּעוּדת־הבּגרוּת שלךָ עם ציוּני החמשה, ואני אֶתּן לךּ אֶת תּעוּדת־הבּגרוּת שלי עם ציוּני השלוֹשה, יִקחני השד, והכּל שׁריר וקיים! וּבכן, הדבר עשׂוּי? [פּוֹשט לוֹ את ידוֹ].

שניאוּרסוֹן. והוֹריךָ מַה יֹאמרוּ על זה, שנַעשׂית פּתאוֹם יהוּדי?

אִיוואנוֹב. לא יֹאמרוּ ולא כּלוּם! לָמה לָהם לָדעת זאת! הלא שנינוּ נהיֶה בּעיר אַחַת וּבאוּניברסיטה אַחַת. ויִכתּבוּ לָנוּ מכתּבים, הוֹרי אֵליךָ והוֹריךָ אֵלי – ואֶת המכתּבים נַחליף בּינינוּ. הבינוֹת אֵיפוֹא, ראש חָכם?… בּוֹא אֶל החברים [תּוֹפסו בּידוֹ, מוֹשכוֹ אֶל השוּלחָן].

שניאוּרסוֹן [משתּמט מידוֹ]. רוֹצה אַתּה לשׂימני לצחוֹק בּעֵיניהם: הנח אֶת המשׂחָק האוילי הזה, וואניא!

אִיוואנוֹב. אֵין זה משׂחָק אוילי! ואִיש לא יעִיז לצחוק לָך! אַל תּהי מוּג־לב, היֶרשקוֹ!

שניאוּרסוֹן. כּכל היהוּדים?…

אִיוואנוֹב. לא אָמַרתּי “כּכל היהוּדים”. אָמַרתּי: אַל תּהי חָרד על כּל פּסיעה שלָךְ!… [מוֹשכוֹ בּעל־כּרחו אֶל המרכּז, מַכּה בּידו על השוּלחָן]. סילאָנציוּם! שקט! חברים, החרישוּ כּוּלכם! [כּל הקהל משתּתּק וּמתכּנס סביבוֹ]. יֵש בּידי להוֹדיעכם דבר נכבּד מאוֹד, ואַתּם שמעוּ־נא בּתשׂוּמת־לב! [קוֹפץ על כּיסא]. ידוֹע תּדעוּ, חברים, כּי אני אֵינני עוֹד אני. אני הריני הוּא! [מַראֶה על שניאוּרסוֹן, העוֹמד מן הצד וּמַבִּיט אֵלָיו בּליגלוּג [של מבוּכה]. והוּא אֵיננו עוד הוּא, אֶלָא אני! הוּא – אני, ואני – הוּא… מה אַתּם קוֹרצים זה לָזה בּעֵיניכם וצוֹחקים בּתוֹךְ אֶגרוֹפיכם: אֵין אני שיכּוֹר, יִקחני השד! יוֹדעים אַתּם כּוּלכם, שאֵין אני שיכּוֹר – גיבּוֹר אני לשתּוֹת! עוֹד מעט תּשמעוּ, והכּל יִתבּרר לָכם, חברים! דעוּ לָכם, כּי אני וחברנוּ שניאוּרסוֹן עשׂינוּ חליפים בּינינוּ, התחַלפנוּ זה בּזה לשנה אַחַת. שנינוּ תּקענוּ כּף אִיש לרעֵהוּ, התערבנוּ. בּקיצוּר, אֵין זה עניין הנוֹגע לָכם, עליכם רק לשמוֹע, לראוֹת ולשתּוֹק. הלא אֵין אִיש זר בּינינוּ פּה, והרי אני מַשׂבּיע אֶתכם בּשם בּרית חַברוּתנוּ הקדוֹשה, לבל תּוֹציאוּ החוּצה אַף הגה מכּל הדבר הזה בּמשךְ השנה! מי שיעבוֹר על השבוּעה – בּוֹגד יִהיֶה מַלשין!… חברים! אני דוֹרש מכּם בּשם אַחדוּתנוּ, שתּישבעוּ לי כּוּלכם בּהן־צדקכם, כּי פּה, בּתוֹךְ כּתלי החדר הזה, יִהיֶה הסוֹד קבוּר לָנצח. המַבטיחים אַתּם לי זאת?

קוֹלוֹת. אָנוּ מַבטיחים! מַבטיחים!

קוֹלוֹת. אַף כּי אֵיננוּ יוֹדעים עדיִין מה אָנוּ מַבטיחים!

אִיוואנוֹב. עוֹד מעט ותדעוּ. ורק הישָבעו לי תּחילה, כּי תּשמרוּ סוֹד. [מרים שתּי אֶצבּעוֹת]. אִמרוּ כּוּלכם פּה אֶחָד: “אנחנו נשבּעים!”

הכּל [מרימים שתּי אֶצבעוֹת, שׁרים בּמַקהלה בּניגוּן של זמר־הסטוּדנטים]. אנחנו נשבּעים! אנחנוּ נשבּעים!

אִיוואנוֹב [מתמַרמר]. שקט! מה השירה הזאת, יִקחכם השד? אָנוּ עסוּקים כּאן בּענין נכבּד מאוֹד, והלָלוּ אוֹמרים שירה!… אני דוֹרש מכּם, כּי תּענוּ אַחרי מתּוֹךְ כּובד־ראש גָמוּר: "אנחנו נשבּעים!

הכּל [מתּוֹךְ כּובד־ראש]. אנחנו נשבּעים!

אִיוואנוֹב. כּךְ נאֶה! ועתּה, חברים, לאַחַר שנשבּעתּם לי כּוּלכם, הבה אסַפּר לָכם אֶת הדבר כּמוֹ שהוּא. חברנוּ היֶרשקוֹ שניאוּרסוֹן, כּפי שידוּע לָכם, הוּא בּן להעם השׂנוּא והנרדף בּכל העוֹלָם, לאוֹתוֹ העם, המפוּזר והמפוֹרד בּין העמים, – בּקיצוּר, יהוּדי הוּא. וקשה מאוֹד, כּמעט אִי־אֶפשר, להיוֹת יהוּדי. כּךְ אוֹמר הוּא, כּלוֹמַר היֶרשקוֹ. ואני אוֹמר, שאֵין הדבר כּן. אֵין השד נוֹרא כּל־כּךְ, כּמוֹ שמציירים אוֹתוֹ. והרי הוּא אוֹמר, היֶרשקוֹ שלָנוּ, שסבוּר אני כּךְ, משוּם שמעוֹלָם לא היִיתי יהוּדי. אנַסה־נא, הוּא אוֹמר, להיוֹת תּחתּיו, להתגלגל בּעוֹרוֹ היהוּדי לוּא שנה אַחַת, אָז אֵדע, הוּא אוֹמר, ואָז אַרגיש טעמוֹ של יהוּדי. טוֹב אֵיפוֹא. נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי אֶתגלגל בּעוֹרוֹ לשנה אַחַת. כּיצד נַעשׂה זאת! עמַדנוּ והתחַלפנוּ לשנה אַחַת…

שניאוּרסוֹן. עדיִין לא התחַלפנוּ! אֵין אני…

אִיוואנוֹב. התחַלפנוּ, התחַלפנוּ! אַל תּשמעוּ לדבריו! התחַלפנוּ!… [קוֹפץ מעל הכּיסא. פּוֹשט אֶת מַדוֹ וּמוֹסרוֹ לשניאוּרסוֹן מַפשיט מעל שניאוּרסוֹן את מַדוֹ ולוֹבשוֹ, מזדרז וּמַלבּיש גם אֶת שניאוּרסוֹן אֶת מַדו בּעל־כּרחוֹ. הקהל מקבּל אֵת כּל התּכוּנה הזאת בּתרוּעה].

הכּל. בּראווֹ! בּראווֹ!

אִיוואנוֹב [קוֹפץ שוּב על הכּיסא]. חברים! עכשיו כּשהדבר עשׂוּי כּבר, הרשוּני להתיצב לפניכם בּכל דמוּתי וצביוֹני. אני אֵינני עוֹד הנוֹצרי, האָציל הרוּסי לדוֹרוֹתיו, אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב, אֶלָא… [מוֹציא מכּיס־החָזה של מַדוֹ החָדש אֶת הפּאספּוֹרט עם תּעוּדת־הבּגרוּת] העירוֹני השקלוֹבי יִקחני השד, היֶרשקוֹ מוֹבשוֹב שניאוּרסוֹן, בּן לעם יִשׂראֵל השׂנוּא והנרדף, אשר בּחר בּוֹ אלוֹהים לסגוּלָה מכּל עמי העוֹלָם. והוּא [מַראֶה על שניאוּרסוֹן) אֵיננוּ עוֹד העירוֹני השקלוֹבי היֶרשקו מוֹבשוֹב שניאוּרסוֹן, אֶלָא. הבה, היֶרשקו, הוֹצא־נא מכּיסךָ אֶת תּעוּדוֹתיךָ החדשוֹת! [מוֹציא בּעצמוֹ מכּיסוֹ של שניאוּרסוֹן אֶת הניירוֹת]. האָציל הרוּסי לדוֹרוֹתיו, בּן ליוֹעֵץ־המַמלָכה בּפוֹעל, יִקחני השד, אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב! מַציע אני אֵיפוֹא, לכבוֹד החליפוֹת והתּמוּרוֹת האֵלה, למַלא אֶת הכּוֹסוֹת ולשתּוֹת. הוּררא!

הכּל [ממַלאִים את הכּוֹסוֹת]. הוּרררא! [שוֹתים וּמתנַשקים עם החברים המוּחלָפים].

שניאוּרסוֹן [כּוֹסוֹ בּידוֹ]. חברים! וואניא אִיוואנוֹב כּטוֹב לבּוֹ בּיֵין שאמפּאניה, התאַוָה פּתאוֹם לשׂחק אֶת משׂחַק היהוּדי, וּבחר בּי, שאני אֶהיֶה חברוֹ למשׂחָק. מוּטב, אני מקבּל עלי אֶת תּפקידי! רוֹצה אני להראוֹתוֹ, כּי אֵינני יהוּדי מוּג־לב, כּמוֹ שהוּא חוֹשד בּי מסתּמא, ורוֹצה אני להוֹכיח לוֹ בּעליל, כּי לא קל להיוֹת יהוּדי, כּמוֹ שהוּא משעֵר לעצמוֹ. וּבכן, הדבר נַעשׂה – בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. מחר יוּרם המסךְ, ונראֶה, מי משנינוּ יצליח יוֹתר בּמשׂחקוֹ. ורק דבר אֶחָד חַייב אני להוֹדיע מראש: מאַחַר שאֵין אָנוּ יכוֹלים לָדעת מַה יִקרה אֶת שנינוּ בּדרךְ מוּפלָאָה זוֹ, שאָנוּ עתידים לילךְ בּה, לָכן אני רוֹצה להתנוֹת תּנַאי קוֹדם למַעשׂה, כּי אִם תּאוּנה בּמשךְ השנה אֶל אֶחָד מאִתּנוּ רעה כּל־שהיא, כּלוֹמַר…

אִיוואנוֹב [מסַלקוֹ הצדה]. בּלא שוּם תּנאִים! בּלא שוּם פּשרוֹת! מַה שיִהיֶה הוּא שיִהיֶה! אֶת העשׂוּי אֵין להשיב!

קוֹלוֹת. נכוֹן מאוֹד! את העשׂוּי אֵין להשיב!

אִיוואנוֹב. הכּל שׁריר וקיים!

קוֹלוֹת. הכּל שׁריר וקיים!

שניאוּרסוֹן. זכוֹר לךָ אֵיפוא, וואניא, כּוונתי היֶרשקו, לבל תּהרהר אַחַר־כּךְ חרטה!

אִיוואנוֹב. חרטה? האִיוואנוֹבים… סליחה! השניאוּרסוֹנים לא ידעוּ חרטה מימיהם! אני יוֹצא־חלָציו של עם קשה־עוֹרף, יִקחני השד, שכּבר בּא בּאֵש וּבמַיִם וּבכוּר־בּרזל! אבוֹת אבוֹתי הקדמוֹנים, שעבדוּ אֶת פּרעה בּחוֹמר וּבלבנים, שהקימוּ לוֹ אֶת הפּיראמידים הנצחיִים, בּנוּ לוֹ אֶת הערים המהוּלָלוֹת סדוֹם וַעמוֹרה… סליחה! רציתי לאמוֹר, אֶת פּיתוֹם ואת רעמסס, – אבוֹתי אֵלה ראוּ בּשעתם הרבּה עוֹני, עד אשר התישבו בּאָרץ הבּרוּכה מצרים… סליחה! רציתי לאמוֹר, בּאָרץ כּנען. וכאשר התישבנוּ בּאָרץ כּנען הבּרוּכה, בּא בּלשאצר… סליחה! רציתי לאמוֹר, נבוּכדנאצר, ושׂרף אֶת היכל־קדשנוּ והגלָה אֶת בּנינוּ וּבנוֹתינוּ בּכבלי־ברזל לאֶרץ־הבּרבּרים שלוֹ, לבבל, וּמשם לספרד… חברים! אני קוֹפץ, יִקחני השד, קפיצה גדוֹלָה, מדלג על המן, בּלעם, אחַשורוֹש וּשאָר מיני בּריוֹת כּאֵלה, מפּני שבּחוּץ כּבר האִיר השחר… וּבכן, נתגלגלנוּ לספרד הקתּוֹלית, החשוּכּה, בּמקוֹם שהיתה מוּכנה לָנוּ האִינקוויזיציה… [בּחוֹם נפש]. חברים! כּלוּם יכוֹלים אַתּם לציֵיר לָכם אֵת כּל עינוּיֵי הגוּף והנפש, שעברוּ על אבוֹתי בּאִינקוויזיציה הארוּרה? בּמוֹקדי האוֹטוֹדאפה צלוּ אֶת בּשׂרם, לגרדוֹם העלוּ אותם עם נשיהם וטפּם, שחטוּ אוֹתם, ערפוּ אוֹתם, ריסקוּ אוֹתם אברים אברים…

קוֹלוֹת. בּראווֹ, היֶרשקוֹ, בּראווֹ!

קוֹלוֹת. אֵין להכּיר בּוֹ כּלָל, כּי נוֹצרי הוּא!

קוֹלוֹת. יהוּדי! יהוּדי מלידה וּמבּטן, חַה־חַה־חַה!

קוֹל אֶחָד. רק פּאוֹת חסרוֹת לוֹ!

קוֹל שני. וציציוֹת!

קוֹל שלישי. אוֹי לי, אַבּאלי, אִמאלי, ציצהלי האמילי! חַה־חַה־חַה!

אִיוואנוֹב. שקט! כּשאני מדבּר, עליכם לשתּוֹק, יִקחכם השד!

שניאוּרסוֹן, חַכּה מעט – אֵלה הם רק דמי־קדימה, התּשלוּמים יבוּאוּ אַחַר־כּךְ…

אִיוואנוֹב. כּל מי שיהין להתקלס בּיהוּדים – יֵדע את אֶגרוֹפי הקשה! [מקמץ אֶת אֶגרוֹפוֹ]. אני לא אַרשה שוּם בּן־אָדם להלעיב בּי על שאני מבּני־בניו של העם, שנתן לָעוֹלָם תּוֹרת־צדק, אֶת המלךְ דויד ואֶת ספר התּהילים, יִקח השד אֶת כּוּלכם!… חברים! אני מבקש למַלא עוֹד הפּעם אֶת הכּוֹסוֹת ולשתּוֹת לחַיֵי העם הנבחָר, עם יִשׂראֵל, שאני עכשיו אֶחָד מבּניו המהוּלָלים. יחי העם העתּיק הנבחָר! הוּרררא!

הכּל. הוּרררא!

המסךְ

 

מערכה ראשוֹנה    🔗

[בּבית דויד שפּירא. – חדר־האוֹכל. אַרבּעה פּתחים: אֶחָד ממוּל הצוֹפים, פּתוּח אֶל הפּרוֹזדוֹר, המוֹליךְ אֶל המַדרגוֹת למַטה, אֶחָד בּפּינה השׂמאלית, מוֹלִיךְ אֶל המטבּח, וּשנַיִם מימין, מוֹליכים אֶל שאָר חַדרי הבּית. חַלוֹנוֹת מצד שׂמאל. – על הסַפּה, בּין החַלוֹנוֹת, יוֹשבת בּטי, לבוּשה שׂמלָה ירוּקה וסינר של תּלמידת־הגימנסיה קוֹראת בּספר, חציה מתּוֹךְ שכיבה. על־פּני החדר מתהלךְ סיוֹמקה, לָבוּש מַדי גימנזיסט, חוֹזר בּלחש על שיעוּרוֹ מתּוֹךְ ספר שבּידוֹ. – מבּחוּץ נשמע קוֹל הפּעמוֹן מצלצל בּהפסקוֹת אַחַת, שתּים ושלוֹש.]

שׂרה [בּאה מן המטבּח מבוֹהלת, בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת]. בּטי, מצלצלים! [כּעבוֹר רגע]. בּטי, השוֹמַעת אָתּ?

בּטי [עֵיניה בּספר]. המ…!

שׂרה. ראֵה־נא, כּמה נשתּקעה בּספר! הלא מצלצלים שם, מַרעישים אֶת הבּית! רדי, בּתּי, וּפתחי. אֵין אני יכוֹלה להיראוֹת על המַדרגוֹת בּהילוּכי זה.

בּטי. לָמה אני? יֵרד סיוֹמקה.

שׂרה. הלא היֶלד לוֹמד אֶת השיעוּר, השמַעתּ כּזאת מימַיִךְ? [אֶל סיוֹמקה]. רד־נא, סיוֹמיֶניוּ, למַטה וּפתח אֶת הדלת. מצלצלים.

סיוֹמקה [מַבּיט אֶל פּני אִמוֹ, משנן שיעוּרו]. “קאַק ניִניֶע סבּיִחאַיעֶטסאַ וויעֶשטשעֵי אָליעֶג…”

שׂרה. ראֵה־נא גם ראֵה אֶת זה – מדבּרים אֵלָיו, והוּא כּכּוֹתל לא יִשמע. סבּיִחאַיעֶטסאַ, סבּיִחאַיעֶטסאַ"… לךְ פּתח אֶת הדלת – אָמַרתּי לָךְ. מצלצלים!

סיוֹמקה [כּניעוֹר]. מצלצלים? ואני לא שמַעתּי כּלָל, שמצלצלים. הנה אני יוֹרד תּיכף וּמיד. [רץ אֶל המדרגוֹת מתּוֹךְ קפיצה וּרקידה].

שׂרה [מטפּלת בּשוּלחָן]. ילָדים מיוּחָסים, מפוּנקים מנוֹער! וכוּלָם עסוּקים, אָסוּר לָגעת בּהם. הוּא מסתּוֹבב בּבּוּרסה, סוֹחר בּרוּחַ. זוֹ גימנזיסטה, קוֹראת בּספרים. זה גימנזיסט, משנן שיעוּריו. ורק אַתּ בּלבד מתלבּטת יחידה בּבּית יוֹמם וַלַילָה, מתרוֹצצת אָנה וָאָנה, פּעם כּה וּפעם כּה…

בּטי. אֶל מי אַתּ מדבּרת שם, אִמא? אל נַפשךְ?

שׂרה. אֶל מי אֵיפוֹא אדבּר, אִם לא אֶל נַפשי? הלא כּוּלכם טרוּדים, בּרוךְ השם, ורק עלי כּל הבּית, ללא עֵזר כּנגדי וללא משען־יד.

בּטי. וּמַדוּע לא תּקחי לָךְ משרתת?

שׂרה. מאַיִן אֶקח לי משרתת? המן הפּרנסוֹת של הבּוּרסה, בעווֹנוֹתינו הרבּים, שאָביךְ ירד פּלָאִים כּל־כּך, נידוֹן להיוֹת סַרסוּר עם כּל הסַרסוּרים, עם קאָצאָלי ועם שאָר שלוּמיאֵלים…

סיוֹמקה [עוֹלה בּמרוּצה, בּפנים צוֹהלים]. קאָצאָלי עם עוֹד שלוּמיאֵל אֶחָד!

שׂרה [מעקמת פּניה]. הזכּרתּי אֶת שמוֹ בּשעה לא־טוֹבה!… [נכנס קאָצאָלי, מוֹליךְ אַחריו אֶת אִיוואנוֹב, הנוֹשׂא בּידוֹ מזוָדה גדוֹלָה].

קאָצאָלי, שלוֹם, מרת שפּירא. העליתי לָךְ לויתן.

שׂרה. אֵיזה לויתן? [משלשלת אֶת השרווּלים על זרוֹעוֹתיה].

קאָצאָלי. דייר. לפני ימים אָמַרתּ, כּי נכוֹנה אַתּ להשׂכיר חדר אֶחָד בּצוֹק העתּים האֵלה. [מַשפּיל קוֹלוֹ]. והנה פּגשתּי כּאן בּרחוֹב אֶת הטיפּוּס הזה, כּשהוּא מסתּוֹבב וּמבקש חדר, ואָמַרתּי בּלבּי, אוּלי תּיבָּני ממנוּ, ואני אַרויח דמי סַרסרוּת.

שׂרה [מַשפּילה אַף היא קוֹלה, מַבִּיטה בּחשד אֶל אִיוואנוֹב]. מי הוּא זה? נראָה כּגוֹי.

קאַצאָלי. גם לי נדמה, שחוֹטמוֹ אֵיננוּ חוֹטם יהוּדי. אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. אַדרבּה, אוֹמר הוּא, כּי נעים לוֹ לָדוּר עם יהוּדים, וּבפרט, שטיפּוּס עשיר הוּא, כּפי הנראֶה.

שׂרה [אֶל אִיוואנוֹב, מאִירה פּניה]. רצוֹנךָ לראוֹת אֶת החדר?

אִיוואנוֹב. כּן, אִם אֶפשר.

שׂרה. לָמה אִי־אֶפשר? בּבקשה. [מַראָה לוֹ מקוֹם להעמיד בּו אֶת המזוָדה, מוֹליכה אוֹתוֹ ימינה, אֶל החדר הראשוֹן].

בּטי. לָמה הבאת גוֹי אֵלינוּ, מַר כּץ? אֵין אני אוֹהבת גוֹיִים בּבּית.

קאָצאָלי. היִתּכן? גימנזיסטה, הלוֹמדת בּגימנסיה של גוֹיִים?

בּטי. די לי, שאני לוֹמדת בּין גוֹיִים. כּבר היוּ לי לזרא!

סיוֹמקה. היא אַנטישמית גדוֹלָה! [שׂרה ואִיוואנוֹב חוֹזרים].

שׂרה [אֶל קאָצאַלי, בּלָחַש]. החדר מוֹצא דווקא חן בְּעֵיניו. שוֹאֵל הוּא, מַה יקר. כּמה אוֹמַר לוֹ, מַר כּץ, לפי שיקוּל־דעתּךָ?

בּטי. אִמא! לא מן הנימוּס הוּא להתלחש בּיהוּדית בּמַעמדוֹ של גוֹי!

שׂרה. הנה אֶלמַד נימוּס ממךְ!… [אֶל קאָצאַלי]. אֵיני יוֹדעת, כּמה אוֹמַר לוֹ? חמשה עשר ר"ךְ? אֶפשר, שזה מעט. עֶשׂרים ר"ך? אֶפשר, שזה הרבּה. מבּגָדיו של בּרנש זה ניכּר, שיֶש לוֹ כּסף, אַךְ לפי כּל הליכוֹתיו הוּא נראָה לי כּשלוּמיאֵל.

קאַצאָלי. הניחי לי, ואֶעשׂה אני פּשרה. [אֶל אִיוואנוֹב] בּעלת־הבּית אוֹמרת, כּי החדר יעלה לךָ לא פּחוֹת מעֶשׂרים וַחמשה רוּבּל כּסף.

אִיוואנוֹב. עֶשׂרים וַחמשה? מצוּין!

שׂרה [נדהמת]. מַה פּירוּשוֹ של זה? האֵין הוּא משטה בּנוּ?… [אֶל אִיוואנוֹב]. אבל עליךָ לָדעת, כּי מנהג נהגוּ אֶצלנוּ, שהדייר משלם מראש בּעד חצי החוֹדש.

אִיוואנוֹב. אפילוּ בּעד כּל החוֹדש. [מוֹציא שטר־כּסף וזוֹרקוֹ על השוּלחָן כּלאַחַר־יד].

שׂרה. מַה דעתּךְ, בּטי! בּרנש מהיר בּיוֹתר. מי יוֹדע, מַה טיבוֹ של שלוּמיאֵל זה? [שׂמה אֶת השטר בּכיס סינרה].

בּטי. אִם שלוּמיאֵל הוּא בּעֵינַיִךְ, אַל תּקחי ממנוּ עֶשׂרים וַחמשה רוּבּל בּעד חדר קטן וצר. לא נאֶה הדבר, אִמא!

שׂרה. חָסה אַתּ על ממוֹנוֹ של גוֹי?… ואַף־על־פּי־כן כּדאי לשאוֹל אוֹתוֹ, אִם יֶש לוֹ, לכל הפּחוֹת, אֵיזה כּתב, שחוֹר על־גבּי לָבן!

בּטי, שאלי אוֹתוֹ. מַה תּציקי לי?

שׂרה. אָמנם אֶשאָלהוּ. [אֶל אִיוואנוב]. סלח־נא לי… עליךָ לָדעת, כּי אֶצלנוּ מַחמירים… מַחמירים מאוֹד… כּל דייר חַייב להגיש למשטרה אֶת הניירוֹת שלוֹ, אֶת הפּאַספּוֹרט… יֶש לךָ פּאספּוֹרט?

אִיוואנוֹב. אָה? פּאַספּוֹרט! [מוֹציא מכּיס־חָזהוּ אֶת הפּאספּוֹרט וּמוֹסר גם אוֹתוֹ לשׂרה כּלאַחַר־יד].

שׂרה [מוֹשיטה אֶת הפּאספּוֹרט לבטי]. עייני־נא, בּתּי, מַה כּתוּב שם בּכּתב שלוֹ?

בּטי. אָנא, אִמא, הרפּי ממני. כּל זה על אַפּי ועל חמתי הוּא!

קאָצאָלי [פּוֹשט ידוֹ אֶל הפּאספּוֹרט]. הבה אֶראה אני, מַה טיבוֹ של פּאספּוֹרט זה. הלא גם אני יוֹדע נַגן קצת.

סיוֹמקה. תּני לי, אִמא, אני אֶקרא! [נוֹטל אֶת הפּאספּוֹרט, מעיין בּוֹ, קוֹרא תּחילה בּפני עצמוֹ, ואַחַר־כּךְ בקוֹל רם חגיגי], “תּעוּדת פּאספּוֹרט, ניתּנה מאֵת הנהלת המשטרה השקלוֹבית להעירוֹני השקלוֹבי היֶרשקוֹ מוֹבשוֹב שניאוּרסוֹן, בּן הדת היהוּדית…”

קאָצאָלי [מַבִּיט משתּוֹמם אֶל אִיוואנוֹב ואֶל שׂרה]. כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה וכל השנה כּוּלָה!… טפוּ!.. [אֶל אִיוואנוֹב]. אִם כּן, משלָנוּ אָתּה? לָמה אֵיפוֹא טרחנוּ אֵת כּל הטרחה הזאת?.. [נוֹתן לוֹ ידוֹ]. שלוֹם עליכם!

שׂרה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי, יהוּדי הוּא?

בּטי [קמה מעל הסַפּה, פּניה אוֹרוּ]. הלא שמַעתּ – שניאוּרסוֹן.

קאָצאָלי. היֶרשל שניאוּרסוֹ­­ן!

שׂרה, ואני עוֹמדת כּאן וּמפטפּטת עליו כּל מיני פּיטפּוּטים!… [אֶל אִיוואנוֹב]. סלח־נא לי, לא ידעתּי, שיהוּדי אַתּה וּמבין בּלשוֹננוּ.

אִיוואנוֹב [מַבִּיט פּעם אֶל האֶחָד וּפעם אֶל השני, פּוֹנה אֶל בּטי בּגיחוּךְ של בּוּשה]. לצערי, אֵין אני מבין מה הם סחים. מה אָמרה אִמךְ?

בּטי [אֶל אִמה]. דבּרי אֵלָיו רוּסית. אֵיננוּ מבין אַף מלה אַחַת יהוּדית.

שׂרה. הכיצד? יהוּדי ששמוֹ שניאוּרסוֹן אֵינֹו מַכּיר לדבּר יהוּדית?

בּטי. הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת! וכי מעטים בּימינוּ היהוּדים, שאֵינם יוֹדעים יהוּדית?

קאָצאָלי. אבל היֶרשל שניאוּרסוֹן משקלוֹב, ריבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם!…

אִיוואנוֹב [אֶל בּטי]. האנשים האֵלה תּמהים בּוַדאי, שאֵין אני מבין בִלָשוֹן יהוּדית? לצערי, גוּדלתּי לא בּשקלוֹב, בּבית הוֹרי, אֶלָא בּעיר רוּסית, בּבית… בּבית סָבָתִי… ושכחתּי לדבּר יהוּדית…

בּטי [אֶל אִמה]. הבינוֹת אֶת דבריו!

שׂרה. הבינוֹתי, הבינוֹתי. אבל מַה לי אִם הבינוֹתי – והלא מכּיוָן שהוּא יהוּדי, לא יִצלח בּכלָל לשוּם מלָאכה! אֵיךְ יוּכל לשׂכּוֹר אֶת החדר, וּבידוֹ אֵין מסתּמא אַף סימן של זכוּת הישיבה!

בּטי [אֶל אִיוואנוֹב]. אִמי שוֹאֶלת: אֵיךְ תּוּכל לָדוּר בּביתנוּ, אִם אֵין לך זכוּת הישיבה?

אִיוואנוֹב. זכוּת הישיבה? זוֹ מה היא?

בּטי. כּלוּם אֵינךָ יוֹדע, זכוּת הישיבה מה היא? הזכוּת לָשבת בּעיר הזאת.

אִיוואנוֹב. שׂאִיני־נא, אֵין אני מבין כּל־צרכּי. כּלוּם צריךְ אָדם לזכוּת מיוּחדת, שיֵשב בּעיר הזאת?

בּטי. לא אָדם, אֶלָא יהוּדי!

אִיוואנוֹב. יהוּדי?… וּמה אִם יהוּדי? וכי אֵין ליהוּדי רשוּת אפילוּ לָשבת פּה? [שׂרה, קאָצאָלי, ואַף סיוֹמקה העוֹמד מן הצד, נוֹתנים אֶת קוֹלָם בּצחוק].

שׂרה. נוּ? ולא אָמַרתּי, כּי שלוּמיאֵל הוּא? נראֶה הוּא לי כּחוּשים גָמוּר!

אִיוואנוֹב [מגחךְ בּמבוּכה]. רוֹאֶה אני, שנכשלתּי כּאן בּידיעוֹתי הדלוֹת בּעניני היהוּדים… אבל שׂאוּני־נא… הלא גם אַתּם יהוּדים, וּמנַיִן לָכם זכוּת הישיבה כּאן?

קאָצאָלי. רצוֹנךָ לראוֹת אֶת זכוּת הישיבה שלי? הנה זאת היא! [פּוֹרש לפניו אֶת כּפּיו, המשוּחוֹת כּוּלָן בּדיוֹ].

אִיוואנוֹב. מַה זאת!

קאָצאָלי. דיוֹ. דיוֹ שחוֹרה. כּדי שתּהיֶה לי זכוּת הישיבה בּעיר הקדוֹשה הזאת, חַייב אני לעסוֹק, לכל הפּחוֹת, בּעשׂיית דיוֹ. וּכדי שיאמינוּ לי, שאני עוֹסק בּעשׂיית דיוֹ, חַייב אני ללכלךְ בּכל בּוֹקר אֶת ידי בּדיוֹ. וּכדי שהמשטרה לא תּמרר אֶת חַיי כּל הימים, חַייב אני ללכלךְ פּעם אַחַת בּחוֹדש גם אֶת ידיה – לא בּדיֹו, אֶלָא בּדבר אַחר, בּזה שקוֹראִים בּמקוֹמנוּ שוֹחַד… הבינוֹת אֵיפוֹא?

אִיוואנוֹב. רק מעט מאוֹד… אִם כּן, גם עלי ללכלךְ אֶת ידי?…

קאָצאָלי. הנה אוֹמַר לָךְ. מַה מלאכתּךָ?

אִיוואנוֹב. סטוּדנט אָני.

קאָצאָלי [משנה מיד הבּעת־פּניו מתּוֹךְ פּליאָה ודרךְ־אֶרץ]. סטוּ־דנט? לסטוּדנט משפּט אַחר… סטוּדנט מַמש?

אִיוואנוֹב. כּמעט סטוּדנט. הגשתּי היוֹם אֶת ניירוֹתי לָאוּניברסיטה.

בּטי [אֶל אִמה]. השוֹמַעת אַתּ? סטוּדנט הוּא. [אֶל אִיוואנוֹב]. ואַתּה בּטוּחַ, שיקבּלוּךָ בּאוּניברסיטה?

אִיוואנוֹב. יֶש לי מידאליה של זהב.

בּטי [אֶל אִמה]. בּעל מידאליה הוּא, מידאליה של זהב.

שׂרה. [שעמדה כּל הזמַן כּנדהמה]. מידאליה? מידאליה של זהב! [סוֹפקת כּפּיה, אֶל בּתּה]. נוּ? מי צדק אֵיפוֹא? הלא אַתּם צוֹחקים עלי תּמיד, אַתּ ואַבּא, שאני רוֹצה, כּי סיוֹמקה יקבּל מידאליה של זהב!

קאָצאָלי. מכּיוָן שכּךְ, נחה דעתּי. סטוּדנט אֵינוֹ צריךְ ללכלךְ אֶת ידיו. יכוֹל אני אֵיפוֹא לָרוּץ אל הבּוּרסה. שלוֹם מרת שפּירא. דמי הסַרסרוּת כּמוּנחים אֶצלי בּכּיס. [יוֹצא].

שׂרה. [מַבִּיטה אֶל אִיוואנוֹב בּפנים מַבהיקים, מנַענַעת ראשה]. אִם כּן, בּעל מידאליה של זהב אָתּה?… שב, לָמה לא תּשב? [מַגישה לוֹ כּיסא]. הלא זה דברי תּמיד: כּל יהוּדי צריךְ למידאליה של זהב. [אֶל סיוֹמקה]. בּוֹא הנה, בּני. הרוֹאֶה אָתּה? הנה סיֵים האָדוֹן הסטוּדנט אֶת הגימנסיה בּמידאליה של זהב, והריהוּ בּטוּח, שיִכּנס, אִם יִרצה השם, לָאוּניברסיטה. הרוֹאֶה אַתּה אֵיפוֹא, כּיצד צריךְ נַער יהוּדי לשקוֹד על לימוּדיו?

בּטי [אֶל אִיוואנוֹב, בּפנים שׂוֹחקים]. אִמי מַטיפה לוֹ מוּסר, שיִשקוֹד על לימוּדיו, כּדי שיקבּל גם הוּא מידאליה של זהב. אָחי הוּא זה. גימנזיסט… סיוֹמה, קרב הנה, תּן את ידךָ [סיוֹמקה קרב, מַחוה קידה, מוֹשיט ידוֹ לאִיוואנוֹב].

אִיוואנוֹב. בּאֵיזוֹ מַחלקה הוּא לוֹמד!

סיוֹמקה. לפי שעה – בּשלישית.

אִיוואנוֹב. גָדוֹל כּל־כּךְ, ורק בּשלישית?

בּטי. מוּטב שתּשאַל, כּמה שנים התלבּטנוּ עד אשר הניחוּהוּ לעמוד למבחָן!

אִיוואנוֹב. ולָמה לא הניחוּהוּ לעמוֹד למבחָן?

בּטי [מַבּיטה בּוֹ, מַתחילה צוֹחֶקת]. יהוּדי – ושוֹאֵל שאֵלוֹת של גוֹי!…

אִיוואנוֹב [מַרגיש, כּי נכשל שוּב]. אָכן צדקתּ… תּמה אני רק על זה: לוֹמד הוּא בּמַחלקה השלישית, וּכבר נוֹשׂא אֶת נַפשוֹ אֶל מידאליה של זהב?

בּטי. בּוַדאי. שאִם לא כן, לא יקבּלוּהוּ לָאוּניברסיטה.

אִיוואנוֹב. ולָמה לךָ להיכּנס דווקא לָאוּניברסיטה? האִם כּל היהוּדים חַייבים ללמוֹד בּאוּניברסיטה?

בּטי. ולָמה לךָ להיכּנס לָאוּניברסיטה? הלא גם אַתּה יהוּדי, כּכל היהוּדים!

אִיוואנוֹב. שוּב צדקתּ, יִקחני השד… קשה לנַצח אוֹתךְ בּדברים… [מַבִּיט אֵליה בּעֵינַיִם מאִירוֹת].

שׂרה [שאֵין דעתּה נוֹחָה בּיוֹתר מהתקרבוּתה של בּתּה אֶל האִיש הזר]. אַל יִפּוֹל רוּחךָ! בּני עוֹד יִכּנס בּעֶזרת השם לָאוּניברסיטה, כּמוֹךָ. מקבּל הוּא בּגימנסיה אֶת הציוּנים היוֹתר טוֹבים.

בּטי, וּמקבּל מאִמא בּעד כּל ציוּן של חמשה חָמש פרוּטוֹת בּמזוּמנים.

אִיוואנוֹב. סוֹחר בּציוּנים?

סיוֹמקה. לא סוֹחר, אֶלָא משׂתּכּר בּעבוֹדה קשה.

שׂרה. אוּלי יִבחָנהוּ מעט האָדוֹן הסטוּדנט?

אִיוואנוֹב, גם זה אֶפשר. [נוֹטל מידי סיוֹמקה אֶת הספר, מעיֵן בּוֹ]. “פּיעֶסן אָ וויעֶשטשעָם אָליעֶגיעֶ”. [מַחזירוֹ לסיוֹמקה]. הבה, בּחוּר!

סיוֹמקה [מַניחַ אֶת הספר על השוּלחָן]. יוֹדע אני בּעל־פּה! [מכין עצמוֹ לקריאָה, כּשהוּא מכוון עֵיניו בּגנבה אֶל הספר הפּתוּחַ, מתנוֹעע וקוֹרא בּניגוּן וּבקצב מיוּחָד].

"קאַק ניִניעֶ סבּיִחאַיעֶטסאַ וויעֶשטשעֵי אָליאָג

אָטאָמסטיִט ניעֶהאַזוּמניִם כאַזאַחאַם,

איִךְ סיאָלאַ איִ ניִוויִ זאַ בּוּינעֵי נאַבִּיעֶג

אָבּחיאָק אָן מעֶטשאַם איִ פּאָזשאַחאַם…"

[בּטי ואִיוואנוֹב מציצים זה בּפני זה, מגחכים].

אִיוואנוֹב. בּראווֹ! מצוּין, יִקחני השד!… אַךְ לָמה הניגוּן הזה והתּנוּעוֹת האֵלה?

שׂרה [מתּוֹךְ חשש, אֶל בּטי]. מה הוּא אוֹמר: אֵין הקריאָה מוֹצאת חן בעֵיניו?

בּטי. לא הקריאָה עצמה, אֶלָא התּנוּעוֹת היהוּדיוֹת.

שׂרה. אוּלי יאֹבה לעזרוֹ בּלימוּדיו? שאלי־נא אוֹתוֹ. אִמרי לוֹ, כּי בּשׂכר זה אוֹריד לוֹ מדמי החדר.

בּטי [אֶל אִיוואנוֹב]. אִמי אוֹמרת, כּי נכוֹנה היא להוֹריד לךָ הרבּה משׂכר החדר…

שׂרה. לא הרבּה – רק משהוּ.

בּטי. אִם תּקבּל עליךָ לעזוֹר אֶת אָחי בּלימוּדיו.

אִיוואנוֹב. בּחפץ־לב. ואֵין צוֹרֶךְ כּלָל להוֹריד משׂכר החדר. אֵין אני זקוּק לכךְ.

שׂרה [בּפנים מַבהיקים]. הלוַאי כּה יִהיֶה מַזלי נאֶה, כּשם שהוּא אִיש נאֶה! ראִיתי זאת בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה! [אֶל אִיוואנוֹב]. האִם שוֹלחים לךָ מבּיתךָ? [יוֹשבת ממוּלוֹ, חוֹבקת ידיה על לבּה].

אִיוואנוֹב. מַה שוֹלחים לי מבּיתי?

שׂרה. כּסף.

אִיוואנוֹב. כּן, שוֹלחים לי מבּיתי.

שׂרה. אָביךָ מסתּמא? אוֹ אִמךָ?

אִיוואנוֹב [מַבִּיט אֶל בּטי, כּמבקש עֶזרה ממנה]. כּן.. כּלוֹמַר, לא… מקבּל אני כּסף מאֵת סָבָתִי.

שׂרה. הכן הדבר? הרי אַתּה, כּפי הנראֶה, יתוֹם!

אִיוואנוֹב. יתוֹם.

שׂרה. בּאֵין אָב וּבאֵין אֵם?

אִיוואנוֹב. בּאֵין אָב וּבאֵין אֵם.

שׂרה. מימי קטנוּתךָ

אִיוואנוֹב. מימי קטנוּתי.

שׂרה. וסב אֵין לָךְ?

אִיוואנוֹב. סב אֵין לי.

בּטי. אִמא! מַה טיבוֹ של מבחָן זה?

שׂרה. אֵין זה כּלָל מבחָן. אני רוֹצה לָדעת. [אֶל אִיוואנוֹב]. אִם כּן, הרי היא אַלמנה?

אִיוואנוֹב. מי?

שׂרה. הסבה שלָךְ.

אִיוואנוֹב. כּמוּבן, אַלמנה.

שׂרה. מכּבר?

אִיוואנוֹב. מכּבר.

שׂרה. ואֵינה רוֹצה להינשׂא שנית?

אִיוואנוֹב. לא, אֵינה רוֹצה.

שׂרה. והיא עשירה?

בּטי. אִמא! מה החקירה והדרישה הזאת?

שׂרה. אֵין זו חקירה וּדרישה. אני שוֹאֶלת סתם. [אֶל אִיוואנוֹב]. והיא עשירה?

אִיוואנוֹב. מי?

שׂרה. הסבה שלָךְ.

אִיוואנוֹב. עשירה.

שׂרה. עשירה מאוֹד?

אִיוואנוֹב. עשירה מאוֹד.

שׂרה. למשל, בּכמה מַעריכים אֶת עשרה?

אִיוואנוֹב [מַבִּיט אֶל בּטי בּיֵאוּש]. המ… כּדי מאתיִם אֶלף…

שׂרה. מאתיִם אֶלף? בּטי, השוֹמַעת אָתּ? מאתיִם אֶלף!

בּטי. לגוֹעל־נפש לי זאת!

שׂרה. מה אִיכפת לָךְ, שטיה? [אֶל אִיוואנוֹב]. אמוֹר לי אֵיפוֹא, בּבקשה ממך: וּנכדים אחרים אֵין לָה?

אִיוואנוֹב. לא, אֵין לָה.

שׂרה. והרי אַתּה אֶחָד?

אִיוואנוֹב. אֶחָד.

שׂרה. יחיד ומיוּחָד?

אִיוואנוֹב. יחיד וּמיוּחָד.

שׂרה. אם כּן, לאַחַר מאָה וְעֶשׂרים שנה תּהיֶה אַתּה…

בּטי [אֵינה מַניחָה לָה להמשיךְ, פּוֹנה אֶל אִיוואנוֹב]. הלא רוֹצה אַתּה בּוַדאי לָנוּחַ מעט, אוֹ להחליף בּגָדיךָ?

אִיוואנוֹב [קם, מוֹחה אֶת זיעת פּניו]. כּן, רוֹצה אני לָנוּחַ מעט.

שׂרה. אִם כּן, צריךְ להביא אֶת חפציו אֶל החדר, ולָתת לוֹ מַיִם וּמַגבת, וּלחַפּוֹת את הכּרים בּחיפּוּיִים נקיִים. בּטי, הטריחי־נא עצמךְ, ואני אֵלךְ בּינתים לראוֹת אֶת המיחָם, סיוֹמיֶניוּ, עזוֹר להאָדוֹן הסטוּדנט לָשׂאת אֶת המזוָדה! [בּטי יוֹצאת עם אִיוואנוֹב אֶל חַדרוֹ. סיוֹמקה נוֹשׂא אַחריהם אֶת המזוָדה מתּוֹךְ רקידה, בּשננוֹ לעצמוֹ בּשׂמחָה: “קאַק ניִניעֶ סבּיחאַיעֶטסאַ וויעֶשטשעֵי אָליעָג”. שׂרה חוֹשׂפת זרוֹעוֹתיה, הוֹלכת אֶל המטבּח וּמביאָה משם מיחַם רוֹתח עם כּלי התּה. אַחריה שבה בּטי מחַדרוֹ של הדייר).

שׂרה. נוּ? מה אָמַרתּי לָךְ?

בּטי. מה אָמַרתּ?

שׂרה. ולא אָמַרתּי, כּי צעיר יקר הוּא מזהב?

בּטי. אַתּ אָמַרתּ: צעיר יקר מזהב?

שׂרה. אֶלָא מה אָמַרתּי?

בּטי. שלוּמיאֵל אָמַרתּ, אִמא יקירה!

שׂרה. אני אָמַרתּי שלוּמיאֵל? אני?

בּטי. אֶלָא מי אָמַר שלוּמיאֵל? אני? [פּתאוֹם, בּלא צילצוּל הפּעמוֹן, נכנס דויד שפּירא, נעצר תּחילה בּפּתח, עוֹמד ושוֹמע].

דויד. אני אָמַרתּי, אַתּ אָמַרתּ, היא אָמרה… על המַדרגוֹת נשמע קוֹלכן… בּשם אלוֹהים, על מה אַתּן מריבוֹת כּל הימים, האֵם עם הבּת?… [פּוֹשט מעילוֹ העֶליוֹן, מַציג מַקלוֹ בּפּינה, יוֹשב אֶל השוּלחָן בּפנים נוֹחים]. הכּלָל, הבה אַשמַע, מה המַחלוֹקת שנפלה כּאן בּיניכן? “אני אָמַרתּי, אַתּ אָמַרתּ”?…

בּטי. המבין אַתּה, אַבּא…

שׂרה. אַל־נא, בּתּי! לא כּדאי לחזוֹר על כּל דבר־שטוּת… ואַתּה, דויד, מוּטב שאסַפּר לךָ חדשוֹת.

דויד. חדשוֹת? גם אני הבאתי חדשוֹת. מה הן החדשוֹת שלָךְ?

שׂרה [מוֹזגת לו כּוֹס תּה]. אלוֹהים שלח לָנוּ היוֹם על־ידי קאָצאָלי בּרכה לבּיִת. ולא בּרכה אַחַת, אֶלָא שתּיִם.

דויד. שתּי בּרכוֹת בּבת אֶחָת? והשליח הטוֹב היה דווקא קאָצאָלי שלוּמיאֵל? מה הבּרכוֹת?

בּטי [כּוֹפפת אֶצבּע אֶחָת]. ראשית, דייר.

שׂרה. דייר מיוּחָד בּמינוֹ, אֵין כּמוֹהוּ!

בּטי [כּוֹפפת אֶצבּע שניה]. ושנית, מוֹרה לסיוֹמקה שלָנוּ.

שׂרה. מוֹרה מיוּחָד בּמינוֹ. מוֹרה־חינם, אֵינוֹ מקבּל אַף פּרוּטה!

בּטי. עשיר הוּא.

שׂרה. עשיר גָדוֹל! אַדיר! בּעל־מיליוֹנים!

בּטי. לא הוּא – סבתוֹ!…

דויד [אוֹטם אָזניו]. טרא ־ טא ־ טא ־ טא ־ טא! שתּיהן בּבת אֶחָת! הלא אֵין לי אֶלָא זוּג אָזנַיִם אֶחָד!

שׂרה [אֶל בּתּה]. סַפּרי אַתּ אֵיפוֹא, אִם אַתּ יוֹדעת יוֹתר ממני. גימנזיסטה של המַחלקה השביעית – אַתּ קוֹדמת! [סרה הצדה].

בּטי. לא, אִמא, סַפּרי אַתּ – אַתּ קוֹדמת.

שׂרה [ניגשת שוּב]. הכּלָל, דויד, הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא הזמין לָנוּ דייר משוּנה. ראשית, שוה־נא בּנַפשךָ, כּי שמוֹ נקרא מאִירסוֹן…

בּטי. לא מאִירסוֹן, אֶלָא שניאוּרסוֹן.

שׂרה [בּמַבּט־נזיפה כּלפּי בּתּה]. כּוונתי שניאוּרסוֹן, ואֵיננוּ מבין בּיהוּדית אַף מלה אֶחָת. אינוֹ יוֹדע אפילוּ, מַה זאת זכוּת הישיבה.

דויד [שוֹתה מכּוֹסוֹ]. משוּמד!

שׂרה. חַס ושלוֹם! יהוּדי!

בּטי. סטוּדנט הוּא.

שׂרה [לוֹחשת על אוֹזן בּעלה]. עם מידאליה! מידאליה של זהב!… וּמשלם לי בּעד החדר עֶשׂרים וַחמשה קרבּוֹנים.

דויד. עֶשׂרים וַחמשה קרבּוֹנים! וכי משוּגָע הוּא? אוֹ חסַר־דעה?

שׂרה. חַכּה רגע, עדיִין לא שמַעתּ הכּל. וּמלבד זה קיבּל על עצמוֹ ללמד אֶת סיוֹמקה שלָנוּ חינם אֵין כּסף.

דויד. בּוַדאי לץ כּהלָכה, מן האוֹרחים הפּוֹרחים.

שׂרה. חַס ושלוֹם! צעיר יקר! הלא שילם לי בּעד כּל החוֹדש מראש. הוֹציא מכּיסוֹ שטר בּן עֶשׂרים וַחמשה וּזרקוֹ על השוּלחָן, כּמי שזוֹרק גפרוּר… הנה השטר. [מוֹציאָה מכּיס סינרה וּמַראָה].

דויד [נוֹטל אֶת השטר, מעיֵין בּוֹ]. ואַתּ לָקחַתּ מידוֹ עֶשׂרים וַחמשה קרבּוֹנים בּעד חוֹר אָפל כּחַדרךְ? [מַשליךְ אֶת השטר מלפניו]. לא, שׂרה, אֵין הדבר מוֹצא חן בּעֵיני!

בּטי. גם אני אָמַרתּי כּן!

שׂרה. הנה הנם, שני הצדיקים שלי, האָב עם הבּת! הלא בּעל־מיליוֹנים הוּא!…

דויד. מַה לי בּעל־מיליוֹנים? עשיר אני ממנוּ אֶלף אַלפי פּעמים! שפּירא אני! ממשפּחת שפּירא האמתּית, הסלאוויטית!… לא! לא יֵעשׂה כּן בּביתי!… [דוֹפק בּאֶגרוֹפוֹ על השוּלחָן, קם מוּרתָּח].

בּטי. הס, אַבּא! הלא הסטוּדנט יִשמַע.

דויד. ואִם יִשמַע, מה בּכךְ? אֵין אני נבהל מפּני סטוּדנט! [חוֹזר ויוֹשב, מרכּךְ קוֹלוֹ]. אֵיזה סטוּדנט הוּא? מה הוּא לוֹמד? דוֹקטוֹריה?

בּטי. עוֹמד הוּא היוֹם להיכּנס לָאוּניברסיטה.

דויד [בּקוֹל ממוּשךְ]. כּךְ? עוֹמד הוּא עדיִין להיכּנס לָאוּניברסיטה? חַה־חַה! אִם כּן, אסַפּר לוֹ דבר יפה. הלא אָמַרתּי לָכן, כּי הבאתי חדשוֹת. גזירה חדשה יצאה מפּטרבּוּרג… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. היכן הוּא?

שׂרה. מי?

דויד. בּן־הפּקוּעה הקטן, סיוֹמקה שלָךְ.

שׂרה. מַדוּע שלי דווקא? מַדוּע לא שלָךְ?

דויד. יהי שלי.

שׂרה. ולָמה הוּא לָךְ?

דויד. לא כּלוּם. רוֹצה אני לבשׂרוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי אֵינוֹ צריךְ עוֹד ללמוֹד יוֹמם וָלילה אֶת שיעוּריו לשם מידאליה של זהב. חסַל סדר מידאליוֹת! אֵין עוֹד צוֹרךְ בּמידאליוֹת של זהב!

שׂרה. האוּמנם? יקבּלוּ אֶת היהוּדים בּלא מידאליוֹת?

דויד. כּן, יקבּלוּם בּלא שוּם מידאליוֹת. אַךְ לא לָאוּניברסיטה – לצבא יקבּלוּ את היהוּדים, לצבא!…

שׂרה [פּוֹכרת ידיה]. רעם הממני!

בּטי. אַבּא! לָמה אַתּה מצעֵר את אִמא?

דויד. ולָמה ציערה היא אוֹתי? לָמה בּכתה ימים ושנים על ראשי: גימנסיה, וגימנסיה, ושוּב גימנסיה? כּי סיוֹמקה צריךְ להיכּנס דווקא לגימנסיה, כּי סיוֹמקה צריךְ ללמוֹד דווקא בּציוּנים טוֹבים?

שׂרה. אני בּכיתי על ראשךָ, כּי היֶלד יִכּנס לגימנסיה?

דויד, אֶלָא מי הרעיש עוֹלָמוֹת, כּי היֶלד יִכּנס לגימנסיה?

שׂרה [סוֹפקת כּפּיה]. נוּ, בּטי? אִמרי אַף אָתּ!…

בּטי. הסוּ… הנה הסטוּדנט בּא… [אִיוואנוֹב נכנס בּלוית סיוֹמקה, נראָה כּמוּכן לָצאת החוּצה. מתעכּב וּמַחוה קידה לדויד. בּטי מַציגָתם אִיש לפני רעֵהוּ]. זה אָבי, וזה דיירנוּ, מַר שניאוּרסוֹן.

דויד [מוֹשיט ידוֹ לאִיוואנוֹב בּסבר פּנים יפוֹת]. שלוֹם עליכם! מהיכן יהוּדי? מאֵיזוֹ משפּחת שניאוּרסוֹן?

שׂרה [לוֹחשת לבעלה]. הלא אֵין הוּא מבין אַף מלה אַחַת יהוּדית. דבּר אֵלָיו רוּסית.

דויד [דווקא בּקוֹל רם]. רוּסית – תּהי רוּסית. אֵין אני נבהל גם מרוּסית! [אֶל אִיוואנוֹב]. שב־נא, מֵר שניאוּרסוֹן, לָמה לא תּשב? [שׂרה מַגישה כּיסא]. וּמכּוֹס תּה הן לא תּמשוֹךְ אֶת ידךָ? שׂרה, מזגי כּוֹס תּה. [שׂרה מוֹזגת כּוס תּה]. שמַעתּי אוֹמרים עליךָ, כּי סטוּדנט אָתּה. כּלוֹמַר, יֵש אֶת נַפשךָ להיוֹת סטוּדנט…

אִיוואנוֹב. כּמעט סטוּדנט אָני. כּבר הגשתּי אֶת ניירוֹתי. יֶש לי מידאליה.

שׂרה. של זהב.

דויד. שמַעתּי. מידאליה, וּבפרט זוֹ של זהב, יֶש לָה עֵרךְ. זהב לעוֹלָם זהב הוּא. ואוּלָם אִם מידאליה זוֹ תּעמוֹד לךָ בכניסתךָ לָאוּניברסיטה – דבר המוּטל בּספק הוּא!

אִיוואנוֹב. מפּני מה?

דויד. מפּני חטאֵינוּ, מפני שהיוֹם כּבר פּקעה זכוּתן של מידאליוֹת. מהיוֹם וָהלאָה מַתחילה פּרשה חדשה: גוֹרל!

אִיוואנוֹב. זה מהוּ?

דויד. גוֹרל, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ: מַזל זוֹכה בּגוֹרל! אַתּה סיימתּ אֶת הגימנסיה, ואני סיימתּי אֶת הגימנסיה. אַתּה יֶש לךָ מידאליה של זהב, ואני יֶש לי מַכּוֹת. והרי אוֹמרים לשנינוּ: משכוּ גוֹרל. אני זוֹכה בּגוֹרל ונכנס בּשלוֹם לָאוּניברסיטה, ואַתּה מַעלה חרס בּידךָ ויוֹצא בּפחי־נפש. הבינוֹת אֵיפוֹא, עד היכן הדברים מַגיעים?

אִיוואנוֹב. לא, אֵינני מבין. מה הגָיוֹן בּדבר?

דויד. להגָיוֹן הוּא שוֹאֵל!… וכי מה הגָיוֹן בּדבר, שאִיוואן מטוּמטם־המוֹחַ מתקבּל בּאוּניברסיטה בּלא שוּם טענוֹת וּמַענוֹת, ויהוּדי חַייב להביא דווקא תּעוּדת־בּגרוּת מצוּיֶנת עם מידאליה של זהב, וגם אָז נוֹעלים אֵת כּל השערים בּפניו?… הגָיוֹן של גוֹי הוּא זה – להתקלס בּיהוּדי וּלהרבּוֹת יִסוּריו עד יציאַת הנשמה… הכּלָל, אִיש צעיר, צר לי מאוֹד, אַךְ חַייב אני לאמוֹר לָךְ, כּי עוֹמד אַתּה עדיִין בּמידאליה שלךָ מבּחוּץ!

שׂרה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי!…

דויד[מעיף בּה עין זוֹעֶמת. אֶל אִיוואנוֹב]. בּקיצוּר, הבה נַעבוֹר לדברים שׂמחים יוֹתר. מאַיִן בּאת, וּמאֵיזוֹ משפּחת שניאוּרסוֹן מוֹצאָך? האוּמנם מן השניאוּרסוֹנים האמתּיִים, הליוּבּאוויטשיִים?

אִיוואנוֹב[אֵינוֹ עוֹנה מיד, מַבִּיט בּמבוּכה אֶל בּטי, כּמבקש עֶזרה ממנה]. נוּ, בּוַדאי מן ה… ליוּבּאוויטשיִים… אבל מאַיִן אַתּה יוֹדע אֶת דבר הגוֹרל, שאַתּה מסַפּר?

דויד. סמוֹךְ עלי! אֶת הדבר הזה מסַפר לךָ שפּירא לא אָדם מן השוּק, אֶלָא דויד שפירא. אֵין אַתּה מַכּיר אוֹתי עדיִין, אבל כּשתּשאַל עלי בּעיר, יבארוּ לָךְ. הרי אני, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, נין וָנכד למשפּחת שפּירא האמתּית. הסלאוויטית, אִם שמַעתּ מימיךָ. לא שמַעתּ? צר לי מאוֹד… עד כּאן הקפה ראשוֹנה, והשנית, יוֹדע אני דבר זה מן הבּוּרסה. אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, סַרסוּר הבּוּרסה אני, וּבבּוּרסה אֵין דבר נעלָם ממנוּ… הכּלָל, הלא הוֹלךְ אַתּה אֶל האוּניברסיטה, ויסַפּרוּ לךָ שם, אבל עד שאַתּה הוֹלךְ, הבה נעיֵין יפה בּדבר בּינינוּ לבין עצמנוּ. [אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ וּמדבּר בּניגוּן הגמרא]. מַה יהא עליךָ, אִם אָמנם נכוֹנה השמוּעה הזאת? בּלא האוּניברסיטה אֵין לךָ זכוּת הישיבה, וּבלא זכוּת הישיבה אֵין אַתּה יכוֹל להתקיים פּה אפילוּ שעה אָחָת, אפילוּ לָלוּן לילה אֶחָד!

אִיוואנוֹב. האוּמנם? אפילוּ לילה אֶחָד? מַה טעם?

דויד. טעם פּשוּט. שמא יערכוּ עליךָ ציִד.

אִיוואנוֹב. מַה זה ציִד? פּוֹגרום?

דויד. אֵיזה פּוֹגרוֹם? הרי לךָ פּתאוֹם פּוֹגרום!… [נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק. למַראֵהוּ צוֹחקים גם שׂרה וּבטי, ואַף סיוֹמקה].

אִיוואנוֹב[בּבוֹשת־פּנים]. צוֹחקים אַתּם עלי, והצדק אִתּכם. חַייב יהוּדי לָדעת כּל דבר, הנוֹגע לעמוֹ. ואוּלָם אני, כּפי שכּבר אָמַרתִּי לָהן [רוֹמז על הנשים], גוּדלתּי לא בּין יהוּדים, אֶלָא בּעיר רוּסית, ושם שמַעתּי, וגם קראתי כּמה פּעמים, שכּאן, בּמקוֹם שיהוּדים יוֹשבים, יֵש לָכם פּוֹגרוֹמים…

דויד. פּוֹגרוֹמים הם ענין לעצמם, וציִד הוּא ענין לעצמוֹ. שם, בּעיר הרוּסית שלךָ, שמַעתּ בּוַדאי, כּי בּני־אָדם עוֹרכים ציִד על חַיוֹת־טרף, וכאן, אֶצלנוּ, מוּחלפת השיטה: חַיוֹת־טרף עוֹרכוֹת ציִד על בּני־אָדם. מתנַפּלים על יהוּדי, שאֵין לוֹ זכוּת הישיבה, בּחצוֹת הלילה, מוֹציאִים אוֹתוֹ ממיטתוֹ וּמשלחים אוֹתוֹ עם כּל אסירי המלךְ אֶל המקוֹם אשר בּא משם – והרי זה נקרא ציִד… [מַבּיט אֶל אִיוואנוֹב, מנַענע ראשוֹ, נאנח]. אִי, אִיש צעיר, אִיש צעיר! רוֹאֶה אני בּךָ שעדיִין תּינוֹק אַתּה, תּינוֹק שלא חָטא. ואָדם מאוּשר! אִם תּשב פּה עמנוּ, עוֹד תּזכּה, אִם יִרצה השם, לטעוֹם טעם ציִד לא פּעם אֶחָת!

שׂרה. עפר לפיךָ! לָמה תּפּיל עליו פּחד?

דויד[אֶל בּתּוֹ]. שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! היא מלמדת אוֹתי, כּיצד לדבּר עם בּני־אָדם!

בּטי [אֶל אִיוואנוֹב, השוֹאֵל ממנה בּעֵיניו פּשר דבר]. אִמי חוֹששת, שמא תּיבּהל מפּני הציִד, שעוֹרכים כּאן עלינוּ, ותברח, והיא תּישאֵר בּלא דייר!

אִיוואנוֹב[צוֹחק]. אָה, לא! [אֶל שׂרה]. תּנוּחַ דעתּךְ, מרתי, אֵין אני מן הפּחדנים.

דויד[אֶל אִשתּוֹ]. הרוֹאָה אַתְּ אֵיפוֹא? אֵיננו מוּג־לב, כּנשים!… [אֶל אִיוואנוֹב]. ואַף־על־פּי־כן לסמוֹךְ על אוֹמץ־הלב בּלבד לא לחָכמה תּיחָשב. צריךְ לָקוּם ולעשׂוֹת מַעשׂה!

אִיוואנוֹב. מַה יֵש לעשׂוֹת?

דויד. מַה יֵש לעשׂוֹת, אַתּה שוֹאֵל? אִם כּה תּדבּר, אוֹהַב אוֹתךְ. מכּיון שיהוּדי שוֹאֵל, מַה יֵש לעשׂוֹת, צריךְ לבקש עֵצה. [שוֹקע רגע בְּמַחשבוֹת, נוֹתן קצה זקנוֹ בּפיו, טוֹפח לעצמוֹ על מצחוֹ]. יֵש עֵצה!

אִיוואנוֹב. לפנוֹת אֶל מיניסטר־ההשׂכּלה? לשלוֹחַ טיליגראמה לפטרבּוּרג?

דויד. חַכּה רגע, אַל תהי אָץ! יהוּדי לעוֹלָם יהוּדי הוּא! יהוּדי אֵין לו פּנַאי! [מַחליק את זקנוֹ]. הבה נעיֵין בּדבר לאַט, לא בּחפּזוֹן ולא בּמרוּצה. תּעוּדת־בּגרוּת יֶש לָךְ?

שׂרה. דויד! מַה זה תּדבּר? עם מידאליה של זהב!

דויד. הניחי לי! זוֹ בּאה עם המידאליה שלָה היא בּאה! [אֶל אִיוואנוֹב]. וגם פּאַספּוֹרט יֵש? וּשאָר הניירוֹת נמצאִים אֶצלךָ מסתּמא בּסדר?

אִיוואנוֹב. בּסדר היוֹתר טוֹב!

דויד. אִם כּן, יפה. מכּיוָן שכּךְ, טוֹב ויפה. ועכשיו הבה נעיֵין עוֹד פּעם בּדבר [בּניגוּן]: היכן מצינוּ כּתוּב כּי.. מַה שמךָ הקדוֹש אשר יִקָרא לָךְ?

אִיוואנוֹב. שניאוּרסוֹן שמי. [מַבּיט אֶל התּקרה]. היֶרשקוֹ מוֹבשוֹב, עירוֹני שקלוֹבי…

דויד[בּניגוּן הקוֹדם]. היכן מצינוּ כּתוּב, כּי היֶרשקוֹ מוֹשקוֹביץ שניאוּרסוֹן, העירוֹני השקלוֹבי, חַייב להיכּנס דווקא לָאוּניברסיטה וללמוֹד דווקא חָכְמַת הרפוּאָה? אוּלי כּדאי ונכוֹן הדבר, כּי אֶת הניירוֹת שלךָ תּגיש אָמנם לָאוּניברסיטה, וּתחַכּה בּחוּץ עם כּל היהוּדים עד אשר תּזכּה, אוֹ לא תּזכּה. בּגוֹרל, וּלפי־שעה תּרשוֹם אֶת עצמךָ כּעוֹזר אֵצל רוֹפא־שינַיִם כּדי שתּקבּל זכוּת הישיבה. להוֹדיעךָ, שכּיוָן שאַתּה רשוּם כּאן כּרוֹפא־שינַיִם, הוּתּרה לךָ הישיבה כּכל אַוַת־נַפשךָ. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים?

אִיוואנוֹב[מבוּלבּל]. שׂאֵני־נא… לָמה לי רוֹפא־שינַיִם, ואני לא בּאתי הנה ללמוֹד רפוּאָה?

דויד. כּמה משוּנה יהוּדי זה! מי מדבּר כּאן בּלימוּדים? לעֵת־עתּה אָנוּ מדבּרים רק בּזכוּת הישיבה!

אִיוואנוֹב. יוֹדע אַתּה מַה? יֶש לָכם כּאן טיליפוֹן?

דויד. יֶש לָנוּ גם טיליפוֹן מלמַטה. לָמה לךָ טיליפוֹן?

אִיוואנוֹב. רוֹצה אני לטלפּן אֶל חברי. הוּא אָדם בּעל־מוֹחַ [מַראֶה על מצחוֹ], וּבוַדאי יִמצא דרךְ.

דויד. מי הוּא זה חברךָ, שהוּא בּעל־מוֹחַ כּל־כּךְ, כּמוֹ שאַתּה אוֹמר?

אִיוואנוֹב. בּא הוּא מאוֹתה העיר עצמה, שסיימתּי שם אֶת הגימנסיה. אִיש רוּסי הוּא. שמוֹ אִיוואנוֹב.

דויד. אִיש רוּסי, ששמוֹ אִיוואנוֹב, ועם זה בּעל־מוֹחַ הוּא, היוֹדע למצוֹא דרךְ?… מי הוּא? מאֵיזוֹ משפּחת האִיוואנוֹבים?

אִיוואנוֹב. אָביו הוּא מאַנשי המקוֹם ההוּא, יוֹעֵץ־המַמלָכה בּפוֹעל.

דויד [מתמַלא רגש כּבוֹד]. הרי זה בּן גיניראל!.. ואַתּה רוֹצה אֵיפוֹא לטלפּן אֵלָיו, כּי הוּא עצמוֹ יבוֹא אֵלינו?

אִיוואנוֹב. כּן, כּי יבוֹא לכאן.

דויד, אמוֹר לוֹ אֵיפוֹא, כּי ימַהר לָבוֹא, כּל זמַן שאני כּאן!… סיוֹמה! רד, בּני, עם הדייר שלָנוּ למַטה והראֵהוּ אֶת הטיליפוֹן. [סיוֹמקה ואִיוואנוֹב יוֹצאִים].

שׂרה. נוּ, דויד? מה אָמַרתּי לָךְ? האֵין זה בּרנש משוּנה?

דויד. בּרנש רגיל, ככל האָדם!… [יוֹשב לשתּוֹת אֶת התּה]. ורק דבר אֶחָד מוּפלָא כּאן ממני: שניאוּרסוֹן, מן השניאוּרסוֹנים הליוּבּאוויטשיִים, – ואֵינוֹ יוֹדע אַף מלה אַחַת יהוּדית!… [נאנח]. הוֹי, החינוּךְ של ימינוּ, הלימוּדים, הגימנסיוֹת!…

בּטי [מעיינת בּספר]. לא הגימנסיה, אַבּא, גוֹרמת לכךְ, אֶלָא המקוֹם. עיר רוּסית, גוּדל בּין גוֹיִים.

דויד, אָמנם כּן. עיר רוּסית, גוּדל בּין גוֹיִים… אבל הלא שניאוּרסוֹן הוּא! וכי קלים בּעֵינַיִךְ השניאוּרסוֹנים? אִילוּ קם מקברוֹ אבי־אבי־זקנוֹ, רב שניאוּר זלמן מלאדי, והציץ על נכדוֹ… אֶלָא מצד שני הלא שוּב אוֹתוֹ הדבר: אִילוּ, למשל, קם מקברוֹ אבי־אבי־זקני, רב שמוּאֵל אַבּא שפּירא מסלאוויטא, והציץ הוּא על כּל הנַעשׂה כּאן!… [אִיוואנוֹב וּסיוֹמקה חוֹזרים]. נוּ? הוּא בּא?

אִיוואנוֹב. תּיכף יבוֹא.

סיוֹמקה. בּאַבטוֹמוֹבּיל!

דויד, דווקא בּאַבטוֹמוֹבּיל? [אֶל אִיוואנוֹב]. שב, לָמה לא תּשב? מדבּרים אָנוּ כּאן בּאבי־אבי־זקנךָ, הרב מלאדי, בּעל ה"תּניא", זכר צדיק לברכה. אִילוּ קם, אני אוֹמר, מקברוֹ והציץ, אני אוֹמר, על פּני נכדוֹ ועל מַראֵהוּ… הלא תּסלח לי, שאני מדבּר אֵליךָ דברים גלוּיִים. שפּירא אני, עליךָ לָדעת, ממשפּחת שפּירא האמתּית, הסלאוויטית, ואני אוֹהב להשמיע לכל אָדם אֶת האמת בּפניו. אני מַבּיט אֵליךָ וּמהרהר בּפני עצמי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! שניאוּרסוֹן, נכדוֹ של רב שניאוּר זלמן – ואֵינוֹ מבין אַף מלה יהוּדית!… מילא, מוֹחל אני לךָ גם על זה… כּיצד אוֹמרת בּתּי? גוּדלתּ בּין גוֹיִים בּעיר שכּוּלָה רוּסים… אבל המָראֶה! הפּנים הלָלוּ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ!… מנַיִן לָהם להשניאוּרסוֹנים פּנים אֵלוּ וּמַראֶה זה?… [הכּל מתבּוֹננים בּתמיהה אֶל פּני אִיוואנוֹב].

אִיוואנוֹב [מגחךְ מתּוֹךְ מבוּכה קלה, מרים ידוֹ אֶל ראשוֹ וּמַפשיל שׂערוֹתיו]. האוּמנם? אֵין זה כּי־אִם מפּני ששׂערי לָבן.

דויד. לא השׂער הלָבן כּאן העיקר. גם בּמשפּחתּנוּ משפּחת שפּירא, אַתּה מוֹצא בּני שׂער לָבן.

שׂרה. מי הוּא, למשל, בּמשפחתּךָ בּן שׂער לָבן?

דויד. בּן דוֹדי, פּיני שפּירא.

שׂרה. משל כּחרס הנשבּר! בּן דודךָ, פּיני שפּירא אֵינוֹ לָבן – צהוֹב הוּא.

דויד [מתקצף]. פּיני שלי הוּא צהוֹב?

שׂרה. אֶלָא מה – ירוֹק?

דויד. בּטי! השוֹמַעת אָתּ?

בּטי. שוֹמַעת אָני… [מַבּיטה בּחַלוֹן]. הנה בּא אַבטוֹמוֹבּיל.

אִיוואנוֹב [מתעוֹרר]. זהוּ חברי שניאוּרסוֹן! [סיוֹמקה יוֹרד לפתּוֹחַ אֶת הדלת].

דויד. אֵיזה שניאוּרסוֹן? רצית לאמוֹר אִיוואנוֹב!

אִיוואנוֹב [צוֹחק בּמבוּכה]. טפוּ, יִקחני השד. רציתי לאמוֹר אִיוואנוֹב!… [סיוֹמקה חוֹזר עם שניאוּרסוֹן, הלָבוּש מַדי־סטוּדנט חדשים. אִיוואנוֹב הוֹלךְ לקראת חברוֹ, מַציגוֹ לפני בּעל־הבּית]. חברי אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב.

דויד [מוֹשיט ידוֹ להבּא בּספר פּנים יפוֹת]. שם כּפוּל־שלוֹשה כּזה לא יִתּכן בּינינוּ היהוּדים, שב, אִיוואן אִיוואנוֹביץ. לָמה לא תּשב?

שׂרה [מַגישה לוֹ כּיסא]. שב, לָמה לא תּשב?

דויד [יוֹשב אַף הוּא, מקרב כּיסאוֹ אֶל האוֹרח]. המַעשׂה הוּא כּךְ: חברךָ, מַר שניאוּרסוֹן, שׂכר אֶצלנוּ חדר. והרי הכּל טוֹב ויפה וּמתוּקן. ורק דבר אֶחָד חָסר הוּא.

שניאוּרסוֹן [מַבּיט בּגיחוּךְ אִירוֹני אֶל חברוֹ, מנַענע ראשוֹ לאט]. זכוּת הישיבה!

דויד [אֶל בּני ביתוֹ]. הראִיתם? נוֹצרי, ואָדם חָדש בּעיר – ויוֹדע כּבר, זכוּת הישיבה מהי!

שניאוּרסוֹן, יוֹשב אני כּאן זה שבוּע ימים ושוֹמע מפּי חברי היהוּדים אֶת צרוֹתיהם.

דויד [מַראֶה על אִיוואנוֹב]. גם הוּא יִשמַע וגם הוּא יֵדע אֵת כּל הצרוֹת האֵלה. אַךְ לפי־שעה הריהוּ, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, כּתינוֹק שנוֹלד. אֵינוֹ יוֹדע אפילוּ אֶת דבר הגזירה החדשה…

שניאוּרסוֹן. אֶת גזירת הגוֹרל על סטוּדנטים יהוּדים? גזירה זוֹ הלא הגיעה רק היוֹם עם צהרים אֶל האוּניברסיטה.

דויד [אֶל אִיוואנוֹב, בּרגש נצחוֹן]. הרוֹאֶה אַתּה אֵיפוֹא? ולא אָמַרתּי לָךְ? [אֶל שניאוּרסוֹן]. ואֶצלנוּ בּבּוּרסה – אני עצמי בּוּרסאִי אני – כּבר שמַענוּ עליה בּבּוֹקר… בּקיצוּר, ענין רע הוּא. גוֹרל הוא זה, והגורל הוא תמיד…

שניאוּרסוֹן [מנַענע ראשו]. בידי שמַיִם!

דויד [מַבּיט משתּאֶה אֶל בּני ביתוֹ]. מַה תּאֹמרוּ על זה שכּמוֹתוֹ? ודווקא נוֹצרי! [אֶל אִיוואנוֹב]. כּדאי היה לךָ שתּתחַלף בּחברךָ. כּוונתי, שאַתּה תּהיֶה הוּא, והוּא יִהיֶה אָתּה… [שני החברים מציצים זה בּפני זה וּמגחכים. דויד פּוֹנה שוּב אֶל שניאוּרסוֹן]. והשׂאתי לחברךָ עֵצה כּזאת [בּניגוּן]: הגוֹרל לעצמוֹ הוּא גוֹרל, הניירוֹת לעצמם הם ניירוֹת; אַךְ לפי־שעה, עד שיִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים, צריךְ הוּא להירשם על כּל צרה שלא תּבוֹא, אֵצל רוֹפא־שינַיִם.

שניאוּרסוֹן. לשם זכוּת הישיבה?

דויד [משתּוֹמם ונהנה כּאֶחָד]. הלא תּוֹפס אַתּה כּל דבר, כּיהוּדי מלידה וּמבּטן!… סלח־נא לי, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, שמא פּגעתּי בּכבוֹדךְ…

שניאוּרסוֹן. אֵין בּכךְ כּלוּם!

דויד. וחברךָ אֵינוֹ כּן. שוֹאֵל הוּא מיני שאֵלוֹת, כּאִילוּ לא היה יהוּדי כּלָל. ולבסוֹף הריהוּ דווקא יהוּדי, יהוּדי שבּיהוּדים! שניאוּרסוֹן, מן השניאוּרסוֹנים האמתּיִים, הליוּבּאוויטשיִים!… אַתּה, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, אֵינךָ יוֹדע, מַה טיבם של השניאוּרסוֹנים. מנַיִן לךָ לָדעת זאת? אבל כּשאבאֵר לךָ, תּבין גם אָתּה.

אִיוואנוֹב. אֵין הדבר הזה ענין לחברי.

שניאוּרסוֹן. אַדרבּה, רוֹצה היִיתי לשמוֹע.

דויד. אבי־אָביו, כּלוֹמַר אבי־אבי־זקנוֹ, הרב מלאדי, היה מפוּרסם בּכל העוֹלָם בּשם רב שניאוּר זלמן…

שׂרה [בּלחש]. מַה יוֹדע ערל כּמוֹתוֹ על הרב מלאדי ועל רב שניאוּר זלמן?

דויד [מתמַרמר]. אוּלי אֵלךְ ללמוֹד מפּיךְ, כּיצד מדבּרים עם אִיש רוּסי?

בּטי. אַבּא! דיירנוּ צדק – אֵין זה מעניֵין!

דויד [נכנע מיד]. מילא, בּקיצוּר… [אֶל שניאוּרסוֹן]. וּבכן, אָמַרתּי לחברךָ, כִּי אֵין טוֹב לפניו אֶלָא שיקבּל זכוּת הישיבה על־ידי רוֹפא־שינַיִם. יֶש לי בּין מַכּרי רוֹפא־שינַיִם אֶחָד, שלעקירת שינַיִם אֵיננוּ מוּמחה רב, אבל לזכוּת הישיבה אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה. אִם רצוֹנכם בּכךְ, אנַסה אֵלָיו דבר. אָמנם עלוּקה הוּא, מוֹצץ אֶת דם התּמצית, אַךְ אוֹתי לא ימוֹץ. סמכוּ עלי, שמי דויד שפּירא!

שניאוּרסוֹן [אָל איוואנוֹב]. גם אני סבוּר, שאֵין עֵצה אַחרת, ועליךָ להזדרז בּדבר, כּי בּלא זכוּת הישיבה לא תּוּכל לָלוּן אַף לילה אֶחָד בּעיר הקדוֹשה הזאת!

דויד. הלא זה דברי!… בּקיצוּר, אִם טוֹב בּעֵיניכם אֵרד ואטלפּן לרוֹפא־השינַיִם תּיכף וּמיד.

אִיוואנוֹב. אָנא, מַר שפּירא, אִם לא יִקשה הדבר ממךָ!

דויד. שוּם דבר לא יִקשה ממני כּדי לעשׂוֹת טוֹבה עם יהוּדי! [אֶל סיוֹמקה]. בּוֹא־נא, בּני, ותעזרני לצלצל בּטיליפוֹן.

שׂרה [הוֹלכת אַחַר בּעלה]. אבל, דויד, היזהר בּעלוּקה זוֹ, בּרוֹפא־השינַיִם. אִם יִשמַע, כי לדיירנוּ יֵש סבה עשירה, בּעלת־מיליוֹנים… [דויד מניע עליה בּידוֹ, יוֹצא עם סיוֹמקה. שׂרה וּבטי יוֹצאוֹת אַף הן אַחריהם. שניאוּרסוֹן ואִיוואנוֹב, כשהם נשאָרים לבדם, מציצים זה על זה ונוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק גָדוֹל].

שניאוּרסוֹן. נוּ, וואניא, מה עסקיךָ היהוּדים? קשה להיוֹת יהוּדי?

אִיוואנוֹב [מתּוֹךְ צחוֹק]. דברי שטוּת! אַדרבּה מעניֵין מאוֹד. ואַתּה, היֶרשקוֹ, מה?

שניאוּרסוֹן [עוֹבר מצחוֹק לכוֹבד־ראש]. תּפקידי לפי־שעה אֵינוֹ מעניֵין כּלָל. מסתּוֹבב אני בּאוּניברסיטה בּמַדים החדשים האֵלה, כּמוּקיוֹן שוֹטה בּלבוּש זר. לא קל לשׂחק אֶת משׂחַק החָזק והמאוּשר, בּשעה שאַחיךָ בּני־עמךָ מתרוֹצצים לעֵיניךְ חַלָשים ואוּמלָלים. הגזירה החדשה, וואניא, הדהימה אֶת כּוּלָם. רבּים מהם מדבּרים על אִיבּוּד עצמם לָדעת.

אִיוואנוֹב. אני לא אאַבּד עצמי לָדעת! ירוֹק אִירק על כּל האוּניברסיטה כּוּלָה עם החוּקים הבּרבּריִים האֵלה? יִקחם השד!…

שניאוּרסוֹן [מַבּיט בּוֹ בּגיחוּךְ רךְ]. אָכן רוֹאֶה אני וואניא, כּי נכנַסתּ לתפקידךָ היהוּדי בּכל לבבךָ וּבכל נַפשךָ.. וּמה בּעלי־הבּית שלָךְ?

אִיוואנוֹב, נראִים כּאנשים טוֹבים, ורק משוּנים מאוֹד. בּיִחוּד שפּירא זה – הוּא בּילבּל אֶת מוֹחי בּשפע דבריו… אַךְ כּנגד זה בּת יֶש לוֹ! מַה תֹּאמַר על הבּת, היֶרשקוֹ? הראִית מימיךָ בּת־מזרח נחמדה כּזאת? יפת־תּוֹאַר גמוּרה!

שניאוּרסוֹן. כּבר התאַהבתּ בּה?

אִיוואנוֹב. עדיִין לא… אבל אֶפשר להתאַהב בּה…

שניאוּרסוֹן [מַבּיט בּוֹ רגע, מאַיֵים עליו בּאֶצבּעוֹ]. וואניא, היזָהר והישָמר, לבל תּתּן פה חוֹפש לדמיוֹנךָ! אַל תּשכּח, כִּי אַתּה מתהלךְ כּאן בּמַסכה על פּניךָ, והיא אֵין לָה מַסכה. אָתּה נוֹצרי, והיא בּת יִשׂראֵל… השוֹמע אַתּה, וואניא? בּת יִשׂראֵל רכּה וּתמימה!…

אִיוואנוֹב. הנח, היֶרשקוֹ! וכי מי אני בּעֵיניךָ?… מדבּר אני סתם: נחמדה היא מאוֹד! הראִית את עֵיניה? אֶת ריסיה? אֶת מַבּטה הלוֹהט? יפת־תּוֹאַר מזרחית!…

שניאוּרסוֹן. וּבכל זאת מוּטב לךָ, שלא תּסתּכּל יוֹתר מדי בּעִיניה וּבריסיה וּבמַבּטה הלוֹהט, שמא תּיכָּוה… חוֹזר אני על דברי: אַתּה גוֹי בּמַסכה יהוּדית, והיא בּת יִשׂראֵל תּמימה… וּבכלָל אִיעצךָ, שתּיזָהר כּאן בּדבריךָ, לבל תּיכּשל. לָמה, למשל, בּדית לָהם שקר, כּי מוֹצאךָ מן השניאוּרסוֹנים הליוּבּאוויטשיִים!

אִיוואנוֹב. אִיש מוּזר אָתּה! לא אני, אֶלָא הוּא היהוּדי, שפּירא זה, שידלני לכךְ!… הוּא בּכלָל יהוּדי משוּנה חַה ־ חַה… כּמעט לא יֵאָמן, כּי יֶש לוֹ בּת כּזוֹ… [דויד וּסיוֹמקה חוֹזרים].

דויד. וּבכן, הכּל מתוּקן וּמקוּבּל!

שניאוּרסוֹן. דיבּרתּ בּטיליפוֹן עם רוֹפא־השינַיִם?

דויד, דיבּרתּי וצעקתּי ודפקתּי בּאֶגרוֹף – וסידרתּי הכּל על הצד היוֹתר טוֹב. בּקיצוּר, רוֹפא־השינַיִם מחַכּה לָנוּ. [לוֹבש מעילוֹ]. יוֹדע אני אֵת אשר לפנַי. בּקי אני, בּרוּךְ השם, בּהלכוֹת זכוּת הישיבה… הרוֹאֶה אַתּה, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, אֶת השׂערוֹת המַלבּינוֹת האֵלה? [מַראֶה על ראשוֹ ועל זקנוֹ]. לא מרוֹב טוֹבה הלבּינוּ. על כּל זאת חַייב אני להחזיק טוֹבה למשטרה שלָכם ולחוּקים שלָכם ולזכוּיוֹת שלָכם, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ… [פּוֹנה לָלכת אַחרי אִיוואנוֹב וּשניאוּרסוֹן).

שׂרה [נכנסת]. דויד! הן לא שתית אֶת התּה שלָךְ! וגם לא אָכלתּ עדיִין!

דויד [בּפתח הפּרוֹזדוֹר]. מַה לי תּה? מַה לי אוֹכל? עשׂיית טוֹבה עם יהוּדי קוֹדמת אֶצלי לכל האכילוֹת והשתיוֹת! כּלוּם שכחתּ, כּי שמי דויד שפּירא? ממשפּחת שפּירא האמתּית! [מאַחרי הפּתח]. הסלאוויטית!…

המסךְ

 

מערכה שנית    🔗

[אוֹתוֹ חדר־האוֹכל, כּמוֹ בּמַערכה הראשוֹנה, אַךְ סידוּרוֹ אַחר, מתוּקן לקבּלת אוֹרחים. השוּלחָן, הערוּךְ למשתּה, מפוֹאר בּפרחים, בּאַגָנים מלאִים פּירוֹת, אגוֹזים וּמיני מרקחת. עששית גדוֹלה מפיצה אוֹר בּהיר. – שׂרה, לבוּשה בּגדי־שבּתּה וּמקוּשטת בּשׂרידי תּכשיטיה, נכנסת ויוֹצאת לרגל מלאכתּה. סיוֹמקה ניצב ליד השוּלחָן וספרוֹ בּידוֹ.]

סיוֹמקה [משנן שיעוּרוֹ, מוֹנה דרךְ־אגב אֶת הכּוֹסוֹת לקצב המלים]. פּחיבִּיעֶזשאַליִ וו איִזבּוּ דיעֶטיִ, ווטאָחאָפּיִאַךְ זאָוואוּט אָטצאַ: טיִאַטיִאַ, טיִאַטיִאַ, נאַשי סיעֶטי פּחיִטאַשטשיִליִ מעֶחטוועֶצאַ!"… אוֹי!… [מַפּיל כּוֹס מעל השוּלחָן ונרתּע בּבהלה לאחוֹריו].

שׂרה. מַזל טוֹב! כּמה כּוֹסוֹת שיבּרתּ שם?

סיוֹמקה. כּמה כּוֹסוֹת? [גוֹחן לָאָרץ]. בּסַךְ־הכּל כּוֹס אַחַת קטנה.

שׂרה. אבל מַה לךָ פּה אֵצל השוּלחָן? מה אַתּה מתלבּט כּל העֶרב לרגלָי? לךְ למַד אֶת השיעוּרים!

סיוֹמקה. שיעוּרים! שיעוּרים! כּל הימים וכל הלילוֹת רק שיעוּרים! יוֹם־הוּלדת אֶחָד לבטי בּמשךְ כּל השנה כּוּלָה ואַף היוֹם שיעוּרים!… [נשמע קוֹל הפּעמוֹן]. מצלצלים! [רץ בּקפיצה אֶל המַדרגות, שב וּמבשׂר]. האוֹרח הראשוֹן למשתּה ההוּלדת – קאָצאָלי!

שׂרה [מעקמת פּניה]. קאָצאָלי? מי הזמין אוֹתוֹ, את שלוּמיאֵל זה?

קאָצאָלי [נכנס, לָבוּש מעיל־פרוָה קצר מרוּפט]. עֶרב טוֹב, מרת שפּירא. בּאתי אֵליִךְ בּשליחוּת בּעלךְ ודיירךְ.

שׂרה. מה הדבר? אֵיפה ראִית אוֹתם?

קאָצאָלי. אַל תּיבּהלי. ראִיתים בּמקוֹם טוֹב – בּמשטרה. מתלבּטים הם שם בּצרה הישנה – בּזכוּת הישיבה של אוֹתוֹ שניאוּרסוֹן עצמוֹ. וּביקש בּעלךְ למסוֹר לָךְ, לבל תּדאגי לָהם, אִם יִתמַהמהוּ קצת – בּוֹא יבוֹאוּ בּריאִים וּשלמים. [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. רוֹאֶה אני תּכוּנה רבּה אֶצלכם בּבּית. האֵין זה, דרךְ משל, משתּה אֵירוּסין?

שׂרה. אֵירוּסִין של מי?

קאָצאָלי. של בּתּךְ הגימנַזיסטה עם אוֹתוֹ שניאוּרסוֹן עצמוֹ.

שׂרה [מַבּיטה בּוֹ בּגיחוּךְ כּמוּס]. מַה זה עלה על דעתּךָ פּתאוֹם?

קאָצאָלי. פּתאוֹם? מחַכּה אני לכךְ כּל החוֹרף. הלא אני הבאתי אֶת הבּחוּר אֶל בּיתכם. מתּחילה הרוַחתּי על־ידיו דמי סַרסרוּת, ועכשיו אני נוֹשׂא עֵינַי לדמי שדכנוּת… וכי לא משתּה אֵירוּסין הוּא זה?

שׂרה. יהוּדי מהיר אַתּה יוֹתר מדי. יוֹם־הוּלדת של בּתּי הוּא.

קאָצאָלי. יוֹם־הוּלדת? אִם כּן, נסתּתּמוּ טענוֹתי, ליוֹם־הוּלדת אֵין אני מחוּתּן. [פּוֹנה לָלכת].

שׂרה. לָמה אַתּה נחפּז לברוֹחַ, מַר כּץ? המתּן עד אשר יבוֹאוּ האוֹרחים, ותהיֶה גם אַתּה אוֹרח, תּשתּה תּה.

קאָצאָלי. חַס ושלוֹם! בּלבוּש זה וּבידים אֵלוּ? [מַראֶה אֶת ידיו השחוֹרוֹת]. מוּטב שאַמתּין עד משתּה האֵירוּסין, אִם יִרצה השם. יֶש לי פּנאי. לילה טוֹב, מרת שפּירא! [יוֹצא].

בּטי [נכנסת, לבוּשה שׂמלת־נשף בּלתּי־פרוּפה מאחוֹריה]. אֵין פּה אִיש, אִמא? סיוֹמה, פּרוֹף־נא לי אֶת השׂמלָה בּבקשה!

סיוֹמקה [חוֹזר מסביב לָה]. אֵיפה? מפּנים, אוֹ מאָחוֹר?

בּטי. מאָחוֹר, מאָחוֹר, עם־האָרץ שכּמוֹתךָ!

סיוֹמקה [עוֹמד לפרוֹף]. פּחיבִּיעֶזשאַליִ וו איִזבּוּ דיֶעטי, ווטאָחאָפּיִאַךְ זאָוואוּט אָטצאַ… [מתּוֹךְ אוֹתוֹ קצב). כּאן היה קאָצאָלי שלוּמיאֵל, וְאָמַר עליִך דבר יפה…

בּטי. לא מלמַטה, סיוֹמה, מלמַעלה פּרוֹף! תּלמיד המַחלקה השלישית של הגימנסיה, ואֵינוֹ יוֹדע, כּיצד פּוֹרפים שִׂמלָה!… קאָצאָלי היה כּאן? וּמה אָמַר?

סיוֹמקה. אָמַר, כּי היוֹם משתּה האֵירוּסין שלָךְ עם שניאוּרסוֹן, ולָכן הוּא דוֹרש דמי שדכנוּת.

בּטי. אִמא, כּךְ אָמַר קאָצאָלי? האוּמנם! [נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק].

שׂרה. מה הוּא מפטפּט שם, פּרא־אָדם זה? תּלמיד המַחלקה השלישית של הגימנסיה, ונוֹעֵץ אֶת חוֹטמוֹ לכל מקוֹם!… לךְ לשיעוּריךָ! אני אֶפרוֹף אֶת השׂמלָה! [מגָרשת אוֹתוֹ מן החדר, עוֹמדת לפרוֹף אֶת השׂמלָה].

בּטי. בּאמת, אִמא, מה אָמַר קאָצאָלי?

שׂרה. לא אָמַר כּלוּם! וכי צריכה אני לשמוֹע מה אָמַר קאָצאָלי? הבה אֶשמַע, מה אוֹמרת אָתּ!

בּטי. גם אני אֵינני אוֹמרת כּלוּם… [מסתּכּלת רגע בּידה הימנית מתּוֹך גיחוּךְ כּמוּס, מרימה אוֹתה לאחוֹריה, אֶל מוּל פּני אִמה]. אִמא, אַתּ רוֹאָה?

שׂרה. [אוֹחזת בּיד בּתּה המוּשטת, מַניחָה תּיכף אֶת פּריפת השׂמלָה ועוֹברת אֶל מוּל פּניה]. מַה זה? צמיד עם שעוֹן?

בּטי. צמיד עם שעוֹן.

שׂרה. של זהב?

בּטי. של זהב.

שׂרה. עם אבנים יקרוֹת?

בּטי. עם אבנים יקרוֹת.

שׂרה. [סוֹפקת כּפּיה]. בּטי!..

בּטי. לָמה נבהלתּ, אִמא?

שׂרה. ממנוּ הוּא זה?

בּטי. כּן, ממנוּ. מַתּנה ליוֹם־הוּלדתּי. וכי מַה בּכךְ!

שׂרה. אִם כּן, הלא צדק קאָצאָלי!

בּטי. לא צדק כּלָל!

שׂרה. לא צדק?.. ולָמה קיבּלתּ אֶת זה ממנוּ?

בּטי. כּלוּם אָסוּר לקבּל מַתּנוֹת ליוֹם־הוּלדת? טיילנוּ בּחוּץ, ועמַדתּ להבּיט בּחלוֹן הַזֶהָבִי על צמיד אֶחָד, שמצא חן בְּעֵינַי, והלךְ היוֹם והביא לי אֶת זה מַתּנה.

שׂרה [בּמנֹוד־ראש]. לא, בּתּי, לא טוֹב עשׂית. אנשים הגוּנים אֵין נוֹהגים כּךְ!

בּטי. אֶלָא כּיצד נוֹהגים אנשים הגוּנים?

שׂרה. אנשים הגוּנים מדבּרים תּחילה עם הוֹריהם, אַחַר־כּךְ מקבּלים קנין, כּוֹתבים תּנאִים, משבּרים קערוֹת…

בּטי. אִמא! כּבר אָמַרתּי לָךְ כּמה פּעמים, שאֵין אני רוֹצה לשמוֹע מפּיךְ אַף מלה אַחַת מן הדברים האֵלה! הניחי לי תּחילה לגמוֹר אֶת הגימנסיה! [מַבּיטה בּפנים דוֹאגים אֶל הצמיד]. אִם כּן, לפי דעתּךְ, עלי להחזיר לוֹ אֶת זה?

שׂרה. חָלילה! אֵין מַחזירים מַתּנה לאִיש הגוּן! הלא תּביישי אֶת פּניו!… [נשמע צילצוּל הפּעמון. בּטי ממַהרת להסתּלק. שׂרה קוֹראָה בּקוֹל]. סיוֹמה! סיוֹמקה? [אֶל סיוֹמקה הבּא]. לךְ פּתח אֶת הדלת – מצלצלים! [סיוֹמקה רץ למַטה, חוֹזר בּפנים מַבהיקים].

סיוֹמקה [בּיד ימינוֹ אֶל צדעוֹ]. חברוֹ של דיירנוּ, בּן יוֹעֵץ־המַמלכָה בּפוֹעל, אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוב!

שׂרה [מגחכת]. הלוַאי יִהיֶה כּפּרת ציפּרנךָ הקטנה! לָמה הקדים כּל־כּךְ?

סיוֹמקה. ולָמה אַתּ מקללת אוֹתוֹ, אִמא? הלא גוֹי טוֹב הוּא!

שׂרה. לא ענינךָ הוּא זה! גם שרץ קטן כּמוֹךָ עוֹמד להתוַכּח עם אִמא? לךְ ותעזוֹר אֶת בּטי לפרוֹף את שׂמלָתה! [סיוֹמקה יוֹצא].

שניאוּרסוֹן [נכנס, בּידוֹ צרוֹר פּרחים]. עֶרב טוֹב, מַאדאם. בּרכתי ליוֹם הוּלדת בּתּךְ! [מוֹסר לָה אֶת הפּרחים]. רוֹאֶה אני, כּי הקדמתּי קצת לָבוֹא. אֵין אִיש עדיִין. [מציץ לתוֹךְ חַדרוֹ של אִיוואנוֹב]. גם חברי אֵיננוּ. ואַיֵה בּעלת־השׂמחָה בּכבוֹדה וּבעצמה?

שׂרה [בּפנים מאִירים]. בּעלת־השׂמחָה, כּמשפּט הבּתוּלוֹת, אֵינה מוּכנה עדיִין בּתלבּשתּה. והדייר עם בּעלי הלכוּ למקוֹם טוֹב – למשטרה, בּדבר זכוּת הישיבה של חברךָ.

שניאוּרסוֹן. שוּב משטרה? שוּב זכוּת הישיבה?

שׂרה. אֶלָא מה? כּלוּם סבוּר אַתּה, שקל להיוֹת יהוּדי? אַשריךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, שאֵינךָ יהוּדי ואֵין אַתּה צריךְ לחַסדם של הגוֹיִים הרשעים האֵלה, הלוַאי יִהיוּ כּוּלָם כּפּרת ציפּרנךָ הקטנה, מפּני שאַתּה אֵינךָ חָשׁוּב בּעֵינינוּ כּאֶחָד מהם…

שניאוּרסוֹן. בּמה זכיתי לכבוֹד כּזה?

שׂרה. האִם לא תּראֶה בּזה עֶלבּוֹן לעצמךָ? משוּם שלב יהוּדי לָךְ. וגם פּניךָ, הלא תּסלח לי, דוֹמים לפני יהוּדי… אפילוּ סיוֹמקה הקטן שלי אוֹמר כּךְ, ואפילוּ בּתּי…

שניאוּרסוֹן [בּגיחוּךְ מאִיר]. האוּמנם? גם בּתּךְ אוֹמרת כּךְ? ואני לא ידעתּי!…

שׂרה, שב, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, לָמה לא תּשב? [מַגישה לוֹ כּיסא].

שניאוּרסוֹן. לא, מוּטב שאֵלךְ ואַחַר אָשוּב. אַין אני אוֹהב להיוֹת הראשוֹן.

שׂרה. ואני שׂמחה דווקא, שבּאת הראשוֹן. [בּהשפּלת הקוֹל, כּמַמתּיקה סוֹד]. רוֹצה היִיתי זה־כבר לדבּר עמךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, בּאֵין אִיש בינינו.

שניאוּרסוֹן. לדבּר עמי בּאֵין אִיש בּינינוּ? זה מעניֵין! מה הדבר?

שׂרה. דבר לא חָשוּב בּיוֹתר. סתם, לשאוֹל עֵצה.

שניאוּרסוֹן [יוֹשב]. הבה נשמע. שבי גם אַתּ מַאדאם.

שׂרה [יוֹשבת ממוּלוֹ, מלבּבת אוֹתוֹ בּעֵיניה]. סלח־נא לי, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, אֶפשר שאֵין אני צריכה לעשׂוֹת כּן. אבל יוֹדעת אני, כִּי לבּךָ טוֹב עלינוּ, ולָכן היִיתי רוֹצה לשמוֹע ממךָ, בּינינוּ לבין עצמנוּ: מי הוּא וּמה הוּא?

שניאוּרסוֹן, מי, בּעֶצם?

שׂרה. מי!… יוֹדע אַתּה, מי, לחברךָ, לשניאוּרסוֹן, אני מתכּוונת.

שניאוּרסוֹן. אָה, לשניאוּרסוֹן! ולָמה אַתּ שוֹאֶלת זאת?

שׂרה. לָמה אני שוֹאֶלת? משוּם שכּל השוֹאֵל לא יֹאבד דרךְ. הלא שניכם חברים, גוּדלתּם בּעיר אַחַת, והוּא דבק בּךָ כּאָח, בּלעדיךָ לא ירים אֶת ידוֹ ואֶת רגלוֹ.

שניאוּרסוֹן. אִם כּן, מה אַתּ רוֹצה לשמוֹע מפּי?

שׂרה. והיִיתי רוֹצה לשמוֹע מפּיךָ, מי האִיש הזה וּמַה טיבוֹ?

שניאוּרסוֹן. אִיש טוֹב מאוֹד.

שׂרה. כִּי אִיש טוֹב הוּא – ידעתּי גם אָני. ורק רוֹצה היִיתי לָדעת, אִם אָמנם יֶש לוֹ סבה עשירה, אַלמנה בּעלת־מיליוֹנים, כּמוֹ שהוּא מסַפּר, וּמַה טיבה של סבה זוֹ, מַה משפּט בּיתה? האִם בּיִת יהוּדי הוּא, כּראוּי למשפּחת השניאוּרסוֹנים? הלא מפּיו אֵין להציל דבר בּרוּר, אֵיננוּ שייךְ לענינים אלוּ. ואַתּה, אַף כִּי אֵינךָ יהוּדי, מוֹחַ יהוּדי לךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, הלא תּסלח לי…

שניאוּרסוֹן. כּךְ הוּא אֵיפוא הדבר!… [יוֹשב רגע בּפנים קוֹדרים]. שמעיני, מַאדאם. אַתּ בּעצמךְ אוֹמרת, כּי מוֹחַ יהוּדי לי. וּבכן, הלא תּביני, כּי ירדתּי לסוֹף כּוונתךְ. אֵין אַתּ צריכה ליתּן אֶצבּע בּין שיני.

שׂרה. בּוַדאי! שמא תִּשָׁכֶנָה…

שניאוּרסוֹן. וּבכן, שמעיני, מַאדאם יקרה. עד שאָשיב לָךְ על שאֵלָתךְ, הבה אֶשאַל אני אוֹתךְ דבר.

שׂרה. שאַל, אִיוואן אִיוואנוֹביץ. על כּל שאֵלוֹתיךָ אָשיב לָךְ.

שניאוּרסוֹן. טוֹב ויפה, אִם כּן, הגידי־נא לי: האִם הוּא עצמוֹ דיבּר עמךְ בּענין זה?

שׂרה [מעפעפת בּעֵיניה]. מי דיבּר?

שניאוּרסוֹן. כּךְ? עכשיו הרי אַתּ שוֹאֶלת “מי”! מדבּר אני בּאוֹתוֹ האִיש עצמוֹ. רוֹצה אני לָדעת, אִם דיבּר עמךְ!

שׂרה. מַה דיבּר? סלח־נא לי, אֵין אני מבינה לכוונתךָ. אֵין אני יוֹדעת, בּמה אַתּה סח!

שניאוּרסוֹן. כּךְ! אֵין אַתּ יוֹדעת, בּמה אני סח! [קם]. סבוּר אני, מַאדאם, כּי חכמה אַתּ יוֹתר מדי.

שׂרה. חָלילה! לָמה תּחשדני בּמה שאֵין בּי?… וּלאָן אַתּה הוֹלךְ? אוּלי העלבתּי אוֹתךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ?

שניאוּרסוֹן. אֵין דרכּי להיעלב, אֶכּנס לחדר חברי עד אשר יבוֹאוּ האוֹרחים. [יוֹצא].

שׂרה. גוֹי ערוּם כּנחש! כּסבוּר היה, כּי יֶחכּם ממני, הלוַאי יִהיֶה כּפּרת ציפּרני הקטנה!… [נשמע קוֹל הפּעמוֹן]. סיוֹמקה! סיוֹמיֶניוּ? מצלצלים! [סיוֹמקה רץ דרךְ חדר־האוֹכל אֶל המַדרגוֹת וחוֹזר עם דויד, כּששניהם עמוּסים מיני חפיסוֹת].

דויד. [פּוֹשט אֶת מעילוֹ]. הרי לךָ מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה בּעֶצם יוֹם־ההוּלדת! שמא לא די לךָ בּצרֹות עצמךָ, והנה שלח לךָ אלוֹהים דייר עם משטרה, עם לָבלרים, עם פּגָעים רעים, וכל מַכּוֹת מצריִם לראשיהם!

שׂרה. ואַיֵה הוּא עצמוֹ?

דויד. שניאוּרסוֹן? תּיכף יבוֹא. נמלט משם כּמן הדליקה ורץ לקנוֹת עוּגָה וּפרחים וּשאָר ירקוֹת לכבוֹד יוֹם־ההוּלדת… ואַיֵה היא עצמה?

שׂרה. בּטי? מתלבּשת. [אֶל סיוֹמקה]. ואַתּה לךְ לשיעוּריךָ. אֵין לךָ לעמוֹד פּה.

דויד. לָמה אַתּ רוֹדפת אֶת היֶלד? שיעוּרים ושיעוּרים! גם היוֹם שיעוּרים?

שׂרה. אֵינני רוֹצה, שיעמוֹד פּה. צריכה אני לדבּר עמךְ.

דויד. סוֹד? [אֶל סיוֹמקה]. לךְ אֵיפוא, בּני. תּבוֹא אַחַר־כּךְ ותטעם מכּל הדברים הטוֹבים האֵלה. [סיוֹמקה יוֹצא בּלא חשק]. וּבכן, מה הסוֹדוֹת?

שׂרה. [גוֹחנת לאָזנו, מדבּרת בּלַחַש]. יֵש בּידי לבשׂרךָ בּשׂוֹרה, דויד. הם כּבר הרחיקוּ לָלכת הרחק מאוֹד!

דויד. [דווקא בּקוֹל רם]. מי – הם?

שׂרה. הַס!… משׂים עצמוֹ כּלא יוֹדע! הם, הילָדים, בּתּנוּ והדייר.

דויד. אִם כּה תּדבּרי, אֵדע גם אָני. מַה פּירוּש – הרחק מאוֹד? ולָמה קפצה עליִךְ שׂמחָה כּל־כּך?

שׂרה. ולָמה לא? כּלוּם יֶש לךָ שידוּךְ נאֶה מזה? המשפּחה, הלא אָמַרתּ בּעצמךָ, משפּחת שניאוּרסוֹן. הראשוֹנה בּין היהוּדים.

דויד. לא הראשוֹנה, אֶלָא השניה. תּחילה שפּירא, ואַחַר־כּךְ שניאוּרסוֹן. וּמה עוֹד?

שׂרה. ועוֹד – הצעיר עצמוֹ.

דויד. על הצעיר עצמוֹ אֵין לי כּלוּם, בּלתּי־אִם שהוּא… שהוּא… [מפשפּש בּאֶצבּעוֹתיו). שריח גוֹי נוֹדף ממנוּ בּיוֹתר.

שׂרה. אבל כּנגד זה אִיש יקר הוּא. וגם סבה עשירה לוֹ, בּעלת־מיליוֹנים.

דויד. הסבה העשירה שלוֹ כּאַיִן וּכאֶפס היא לי! ראשית, לא מניתי אֶת המיליוֹנים שלָה. והשנית, אֵין אני מוֹכר אֶת בּתּי בּכּסף. אַל תּשכּחי, מי היא. בּת שפּירא היא. וּמוֹצאָה, עליִךְ לָדעת, ממשפּחת…

שׂרה. ממשפּחת שפּירא האמתּית, הסלאוויטית. ידענוּ, כּבר שמַענוּ! אבל כּנגד זה הרי היא ערוּמה ויחפה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אֵין לָה אַף פּרוּטה לנדוּניה – הידעתּ אֶת הדבר הזה?

דויד. ידענוּ, כּבר שמַענוּ! [מַשפּיל קוֹלוֹ]. אבל הגידי־נא לי, שאָהבה נַפשי, זוֹ מנַיִן לָךְ, שכּבר הרחיקוּ לָלֶכת?

שׂרה. וכי עֵינַיִם לי ולא אֶראֶה? [בּלָחַש]. אִילוּ ראִית, דויד, אֶת הצמיד עם השעוֹן, שהגיש לָה ליוֹם־הוּלדתּה, עם אבנים יקרות כּאֵלה! [מַראָה בּידיה].

דויד [משתּוֹמם]. צמיד? אבנים יקרוֹת? [מרים קוֹלוֹ]. מַה טיבם של צמידים? מַה פּירוּשן של אבנים יקרוֹת? פֶה! לא יֵעשה כן בּביתי! שפּירא אָני! [פּוֹרץ לָלכת אֶל החדר הצדדי].

שׂרה [תּוֹפסת לוֹ בּשרווּלוֹ]. הס, אַל־נא בּאַפּךָ! אַל תֵּראֶה מַראֵה כּוֹהן! הלא כּל זה אֶפשר לעשׂוֹת לא בּרעש! לָמה הכּעס הגָדוֹל הזה, השמַעתּ כּזאת מימיךָ?

דויד [בּכעס]. אֵיזה כּעס? אני אֵין דרכּי בּכעס! שׂנאתי כּעס! אֶכּנס אֵליה ואוֹמַר לָה רק שתּי מלים – שׂנאתי דיבּוּרים ארוּכּים: “שמעיני, בּתּי, אוֹמַר לָה. מילא, עוּגוֹת, פּרחים וּשאָר ירקוֹת – כּל זה בּגדר הטבע הוּא. אבל צמידים! אבנים טוֹבוֹת? יהי־נא בּטוּבךְ להחזיר לוֹ אֶת הצמיד תּיכף וּמיד! השמַעתּ?”… [יוֹצא אֶל החדר. שׂרה מתייצבת ליד הדלת, מַטה אוֹזן להקשיב. בּרגע זה יוֹצא סיוֹמקה מן החדר דחוּף וּמבוֹהל].

סיוֹמקה. סוֹדוֹת, סוֹדוֹת! כּל העֶרב רוֹדפים אוֹתי מחדר אֶל חדר!… [נשמע קוֹל הפּעמוֹן]. אָה, מצלצלים! [רץ אֶל המַדרגוֹת, חוֹזר]. דיירנוּ, העירוֹני השקלוֹבי, היֶרשקוֹ מוֹבשוֹב שניאוּרסוֹן! [אֶל אִמוֹ, בּלָחַש]. החָתן, בּעל הצמיד… [שׂרה מגחכת, מאַיֶימת עליו בּאֶצבּעה].

אִיוואנוֹב [נוֹשׂא צרוֹר פּרחים ועוּגָה גדוֹלָה בּחפיסה של כּרטוֹן, מוֹסרם בּפנים מַבהיקים לשׂרה]. זה לכבוֹד בּרטה דוידוֹבנה, האִם לא אֵיחַרתִּי לָבוֹא, סַארא מיכאִילוֹבנה?

שׂרה [בּמאוֹר־פּנים]. חָלילה! אֵין אִיש עדיִין, חוּץ מן הגוֹי… בּחַדרךָ הוּא.

אִיוואנוֹב. אָה, הגוֹי כּבר כּאן הוּא? [פּונה אל חַדרוֹ. עם פּתיחת הדלת יוֹצא לקראתוֹ שניאוּרסוֹן]. זה כּבר בּאת, גוֹי?

שניאוּרסוֹן. כּן, הקדמתּי קצת לָבוֹא.

אִיוואנוֹב. ולָמה פּניךָ חמוּצים כּל־כּךְ? קשה להיוֹת גוֹי? [מַניחַ ידוֹ על שכמוֹ].

שניאוּרסוֹן. לפעמים לא קל… ואַתּה פּניךָ צוֹהלים?

אִיוואנוֹב. הלא חַג לָנוּ בּבּית – יוֹם־הוּלדתּה של בּרטה דוידוֹבנה!

שׂרה [מרחוֹק, בּפנים נוֹהרים]. דיירנוּ שׂמח בּשׂמחָתנוּ כּבן־בּית גָמוּר, כּאֶחָד מאִתּנוּ.

שניאוּרסוֹן. כּן, רוֹאֶה אָני… [דויד בּא עם בּטי, כּשהוּא חוֹבק כּתפיה מתּוֹךְ פּיוּס].

דויד. הנה גם שני החברים, הנאהבים והנעימים! [בּנעימה חגיגית]. וזאת היא בּרטה דוידוֹבנה שפּירא, שהיוֹם מלאוּ לָה בּדיוּק תּשע עֶשׂרה שנה! [נוֹשק לָה על מצחָה].

שׂרה. אמוֹר, לכל הפּחוֹת, עד מאָה ועֶשׂרים שנה. השמַעתּ כּזאת מימיךָ? [שני החברים נדחָקים יחד לברךְ אֶת בּטי, וּבשעת מַעשׂה כּל אֶחָד מתבּוֹנן בּהבּעת־פּנים מיוּחדת אֶל ידה הימנית, שהצמיד הוּסַר מעליה].

שניאוּרסוֹן. בּרכתי ליוֹם־הוּלדתּךְ!

אִיוואנוֹב, בּרכתי, בּרטה דוידוֹבנה, ליוֹם המַלאָךְ שלָךְ!

דויד. מה? מה אָמַר? יום המַלאָךְ?… מאַיִן בּא מַלְאָךְ אֵליה? הרי לךָ בּרכּת גוֹי, ששמוֹ שניאוּרסוֹן!

אִיוואנוֹב. וכי אָמַרתּי דבר שלא כּהוֹגן? [מַבּיט בּגיחוּךְ של מבוּכה אֶל חברוֹ].

שניאוּרסוֹן. אֵצל היהוּדים, היֶרשקוֹ, אֵין מַלאָכים. רק אנחנוּ, הפּראבוֹסלאווים, אֵיננוּ פּוֹסעים אַף פּסיעה אַחַת קטנה בּלא מַלאָכים וּקדוֹשי־עֶליוֹן… [דויד, שׂרה, בּטי וגם סיוֹמקה נותנים קוֹלָם בּצחוֹק].

דויד. אָכן קוֹמדיה היא זוֹ! אִיוואן מלמד אֶת היֶרשקוֹ תּוֹרת יִשׂראֵל! היוֹדע אַתּה, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? אוּלי תּקבּל על עצמךָ לָלכת בּמקוֹמוֹ גם אֶל המשטרה?

שניאוּרסוֹן [אֶל חברוֹ]. מה אַתּה עוֹשׂה כּל הימים בּמשטרה? הלא זכוּת הישיבה יֶש לךָ, וּמה הם מבקשים עוֹד ממךָ?

דויד. מַה מבקש הגוֹי מאֵת היהוּדי! הגוֹי מבקש מאֵת היהוּדי אֶת דמוֹ!

אִיוואנוֹב. דברי שטוּת!

דויד. “דברי שטוּת” הוּא אוֹמר לָכם! בּכל יוֹם שני וַחמישי מוֹשכים אוֹתוֹ אֶל המשטרה למרר אֶת חַייו בּדברי שטוּת אֵלה! וּמי אָשם בּדבר? רק הוּא בּלבד. התעקש, כּיהוּדי קשה־עוֹרף אמתּי, כּי לא יִתּן שוֹחַד לגוֹיִים!

אִיוואנוֹב [מתמַלא פּתאוֹם חימה]. לָמה אֶתּן לָהם שוֹחַד, לנבלים אֵלוּ? זכוּת הישיבה שלי הלא כּדת וּכדין היא: בּכל יוֹם אני הוֹלֵךְ לעבוֹד אֵצל רוֹפא־השינַיִם – וּמַה לָהם עוֹד? וכי בּשביל שאני יהוּדי, אני צריךְ לשלם לָהם, לבני־חָם אֵלוּ, בּעד כּל נשימה וּנשימה, שאני נוֹשם פּה, בּאֶרץ־מוֹלדתּי, יִקחם השד?…

שניאוּרסוֹן [בּפנים מוּאָרים, מחַבּק אֶת חברוֹ כּאִילוּ מתּוֹךְ ליגלוּג של חיבּה כמוּסה]. יפה אָמַרתּ, היֶרשקוֹ! "בּן־חָיִל!.

דויד. לךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, נקל לאמוֹר “בּן־חָיִל”. אבל אִילוּ ראִית היוֹם אֶת בּן־החַיִל הזה, כשהלבלָר השיכּוֹר, הממוּנה על הפאספּוֹרטים, הרים עליו אֶת קוֹלוֹ: “הֵי, היֶרשקוֹ, קרב הנה!”

שניאוּרסוֹן [בּגיחוּךְ]. וּמה השיב הוּא לוֹ?

אִיוואנוֹב. וכי מה אָשיב לוֹ? אַף אני הרימוֹתי עליו קוֹ­לי: “הי, דיאַדיאַ, מאֵימתי נַעשׂינוּ קרוֹבים כּל־כּךְ, שאַתּה קוֹרא לי בּשמי הראשוֹן?”

בּטי [בּהתפּעלוּת]. כּךְ אָמַרת לוֹ? בּראווֹ, שניאוּרסוֹן! כּךְ צריךְ כּל יהוּדי לענוֹת!

סיוֹמקה. גם אני… גם אני אֶענה כּךְ, כּשלא תּהיֶה לי זכוּת הישיבה!

שׂרה. אַל יִזכּוּ שׂוֹנאֵינוּ לכךְ!

דויד [מלטף אֶת ראשוֹ של סיוֹמקה]. הנה! אַף זה גיבּוֹר יִשׂראֵל!… אבל שאלוּ אוֹתוֹ, מה ענהוּ הגוֹי?

שניאוּרסוֹן. וּמה ענהוּ?

אִיוואנוֹב, לא ענה ולא כּלוּם. רק הכּה בּידוֹ על השוּלחָן: “שתוֹק, פּרצוּף יהוּדי!”… [שניאוּרסוֹן נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק].

דויד. מַה תֹּאמרוּ לצחוֹקֹו של זה? [אֶל שניאוּרסוֹן]. אָכן נוֹחַ לךָ לצחוֹק, שהרי סטוּדנט אַתּה, שמךָ אִיוואן אִיוואנוֹביץ ואָביךָ יוֹעֵץ־המַמלָכה בּפוֹעל. אבל מתאַוה היִיתי לראוֹתךָ, אִילוּ נתגלגלתּ אַתּה, למשל, בּעוֹרוֹ היהוּדי ­­‏­­– לא לזמַן רב, רק לשנה אָחָת… [שני החברים מציצים זה בּפני זה וּצחוֹק רם פּוֹרץ מפּיהם]. הנה שניהם צוֹחקים!… אֶחָד צוֹחק, משוּם שהוּא גוֹי שאֵינוֹ מַרגיש, והשני, – משוּם שהוּא תּינוֹק שאֵינוֹ מַרגיש… לא, אנשים צעירים, אני אֵינני יכוֹל לצחוֹק כּמוֹכם! כּשאני שוֹמע מפּי גוֹי אֶת השם “פּרצוּף יהוּדי”, כּל דמי מוּרתּח בּקרבּי! מַרגיש אני בּשם הזה אֵת כּל רשעוּת הנוֹצרים, אֵת כּל אַכזריוּת הרצח של חַיוֹת־טרף אֵלה, הצמאוֹת לדם היהוּדים!

אִיוואנוֹב [מַקדיר פּניו פּתאוֹם]. שׂאֵני, דויד סַמוּאִילוֹביץ! שוֹמע אני מפּיךָ זוֹ הפּעם השניה, כּי הנוֹצרים צמאִים לדם היהוּדים. זוֹ מנַיִן לָךְ! מאַיִן אַתּה בּקי כּל־כּךְ בּטבע הנוֹצרים?

דויד. מאַיִן אני בּקי בּטבע הנוֹצרים? אני בּקי, בּרוּךְ השם, בּכמה וכמה דברים!… אבל לָמה עמַדתּ פּתאוֹם להיוֹת מליץ־יוֹשר להנוֹצרים? לָמה אֵין חברךָ אִיוואן אִיוואנוֹביץ עוֹשׂה כּן?

שׂרה [בּלחש]. כּלוּם אֵינךָ מבין? היהוּדי אֵינוֹ רוֹצה שתּפטפּט בּאָזני הגוֹי פּיטפּוּטים שלא לצוֹרךְ!

דויד [מתמַרמר אֶל אִשתּוֹ]. אני מפטפּט פּיטפּוּטים שלא לצוֹרךְ?

בּטי. אָמנם כּן, אַבּא. בּפני אִיוואן אִיוואנוֹביץ כּל הדברים האֵלה מיוּתּרים לגמרי!

דויד. מַה לי בּפני אִיוואן אִיוואנוֹביץ? אַדרבּה, רוֹצה אני, כּי דווקא הוּא יִשמַע אֵת הדברים האֵלה! יֵצא־נא הוּא אֶל העיר ויִראֶה אֵת כּל המתרחש שם! העיר כּוּלָה כּיוֹרה רוֹתחת בּגלל היֶלד הנוֹצרי, שחַיוֹת־טרף אֵלה רצחוּהוּ, התעללוּ בּגוּפתוֹ, דקרוּהוּ שלוֹש עֶשׂרה דקירוֹת, והכּל לשם מה? כּדי להעליל עלינוּ עלילת־דם ולעשׂוֹת לָנוּ פּוֹגרום לחַג הפּסח הבּא!… המבין אַתּה, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, עד היכן הדברים מַגיעים? אַתּם, הנוֹצרים, מַאשימים אוֹתנוּ, היהוּדים, כּי אנחנוּ שׂמים אֶת דמכם בּמַצה שלָנוּ! הלא נבלה כּזאת זוֹעֶקת עד לב השמַיִם! אנחנוּ היהוּדים, העם היחידי בּכל העוֹלָם, שהדם תּוֹעבת־נַפשו הוּא, שאֵיננוּ אוֹכלים אפילוּ בּיצה, אִם נמצאָה בּה טיפּת־דם כּל שהיא, ־־ אנחנו נטמא אֶת המַצה הטהוֹרה שלָנוּ בּדם נוֹצרי!…

אִיוואנוֹב. שׂאֵני, דויד סַמוּאִילוֹביץ. הלא הנוֹצרים מַאשימים בּזה לא אֵת כּל היהוּדים, אֶלָא כּת דתית אָחָת, וכתּוֹת דתיוֹת יֵש בּכל עם וָעם…

שניאוּרסוֹן [פּתאוֹם]. רק לא בּין היהוּדים! דבר זה לא יִתּכן כּלָל!… [בּטי מתפרצת בּצחוֹק].

דויד. הלא צדקה, שהיא צוֹחֶקת! שניכם התחַלפתּם בּטענוֹתיכם, הוּא, היהוּדי השקלוֹבי, נכדוֹ של רב שניאוּר זלמן, אוֹמר, כּי בּין היהוּדים יֵש כּתּוֹת דתיוֹת, וזה, הנוֹצרי הטהוֹר, אִיוואן כפוּל־שלוֹשה, מוֹכיחוֹ ואוֹמר, כּי ליהוּדים אֵין כּתּוֹת דתיוֹת!

אִיוואנוֹב [נבוֹךְ]. לא אָמַרתּי, כּי אֶצלכם… כּלוֹמַר אֶצלנוּ יֵש כּתּוֹת דתיוֹת. אָמַרתּי רק, כּי אנחנוּ… כּלוֹמַר הם [מַראֶה על שניאוּרסוֹן] רשאִים להאמין, כּי אֶצלכם… כּלוֹמַר אֶצלנוּ אָמנם יֵש כּתּוֹת דתיוֹת…

דויד [כּמדבּר לעצמוֹ]. אבל מַה תֹּאמרוּ לָזה, כּיצד הוּא נוֹקָש בּלשוֹנוֹ: “אֶצלכם ־־ אֶצלנוּ, אֶצלנוּ ־־ אֶצלכם”!.. [נשמע קוֹל הפּעמוֹן].

שׂרה. אָה, סוֹף־כּל־סוֹף! הנה אוֹרחים בּאִים! סיוֹמיֶניוּ, לךְ פּתח!

סיוֹמקה [רץ אֶל המַדרגות, חוֹזר בּשׂמחָה]. כּת דתית גדוֹלה של יהוּדים – חבריה של בּטי! [נכנסים גרינסבּרג, פראדקין, הוּרוויץ וּשתּי גימנזיסטוֹת. החברוֹת נוושקוֹת לבטי. החברים מוֹסרים לשׂרה ולסיוֹמקה אֶת צרוֹרוֹת הפּרחים אשר בּידיהם].

בּטי. התוַדעוּ, רבּוֹתי: אֵלה הן חַברוֹתי, ואֵלה – מַר גרינסבּרג, מַר פראדקין וּמַר הוּרוויץ.

דויד. נעים מאוֹד! אוֹרחים יקרים! שבוּ, רבּוֹתי לָמה לא תּשבוּ?

שׂרה [מַגישה לָהם כּיסאוֹת]. שבוּ, לָמה לא תּשבוּ?

דויד. שבוּ אֶל השוּלחָן, רבּוֹתי, אֶל השוּלחָן! נַתחיל תּיכף וּמיד לקיֵים מצוַת יוֹם־ הוּלדת!… שׂרה אִשתּי! אוּלי תּטריחי עצמךְ להביא הנה אַחַר כָּבוֹד אֶת המיחָם, ונשתּה תּה עם האוֹרחים, כּדת וּכדין? [שׂרה וּסיוֹמקה יוֹצאִים וּמביאִים אֶת המיחָם, מוֹזגים וּמַגישים תּה אֶל השוּלחָן. דויד מוֹשיב אֶת האוֹרחים ויוֹשב בּעצמוֹ בּראש השוּלחָן]. כּךְ נאֶה! כּךְ אני אוֹהב! ועכשיו שׂימוּ סוּכּר וּשתוּ תּה וטעמוּ מכּל טוּב השוּלחָן. בּטי בּתּי, חתכי אֶת העוּגָה – המצוָה הזאת שלָךְ היא!… וְסַפּרוּ־נא לָנוּ חדשוֹת מן הנַעשׂה אֶצלכם בּאוּניברסיטה: מי נכנַס מי נשאַר מבּחוּץ, מי המיר אֶת דתוֹ, וּמי עוֹמד להמיר אֶת דתוֹ?… [בּוֹחש בּכּפּית בּתוֹךְ הכּוֹס]. אָח ־ אָח ־ אָח…

בּטי [חוֹתכת אֶת העוּגָה]. אֵלה המאוּשרים [מַראָה על גרינסבּרג וּפראדקין] נכנסוּ, וזה המסכּן [מַראָה על הוּרוויץ] נשאַר מבּחוּץ. וּכדי לעשׂוֹת נקמה בּגוֹיִים, הוּא מדבּר עם יהוּדים רק יהוּדית.

הוּרוויץ [נוֹטל מידה חתיכת עוּגָה]. אִילוּ דיבּרתּי רוּשׁית, היתה הנקמה גדוֹלָה סִבְעָתַיִם! [הכּל צוֹחקים].

דויד [אל הוּרוויץ]. וּמַה מַעשׂיךָ בּעיר הזאת לפי־שעה? מסתּמא רוֹפא שינַיִם?

הוּרוויץ [אוֹכל אֶת העוּגה]. חַשׁ וסלוֹם! מלמד דרדקי. מוֹרה לָסוֹן ושׁפר לילדי יִשׁראֵל בּעיר הקדוֹסה הזאת.

דויד. חַכּה כּמעט רגע. שמךָ הוּרוויץ, כּמדוּמה לי? מאֵיזוֹ משפּחת הוּרוויץ מוֹצאָךָ?

הוּרוויץ. ממספּחת הוּרוויץ האמתּית, הפּינשׁקאִית.

דויד. אִם כּן, הלא שמַעתּי עליה! אבי אָביךָ היה כּמדוּמה לי…

הוּרוויץ. סַמס בּבית־המדרס הגָדוֹל. [הכּל צוֹחקים].

דויד [נבוֹךְ קצת]. לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה? שַמש בּבית־המדרש יהוּדי כּשר הוּא. וזה לָכם האוֹת, כּי נכדוֹ לא המיר אֶת דתוֹ, כּשאָר המנוּוָלים!

גרינסבּרג. לָמה אַתּה קוֹרא לָהם מנוּוָלים, מַר שפּירא?

דויד. מפּני שמנוּוָלים הם, גרוּעים ממנוּוָלים! כּשאני מדבּר בּמשוּמדים החדשים האֵלה, כּל דמי יִרתּח בּקרבּי!

גרינסבּרג. אֵינני מבין את נקוּדת־השקפתךָ!

דויד. עוֹד מעט ותבין… הרוֹאֶה אַתּה אֶת הגימנזיסט הקטן הזה? בּני הוּא סיוֹמקה שמוֹ, כּלוֹמַר שמוּאֵל־אַבּא, נין ונכד לרב שמוּאֵל אַבּא־שפּירא מסלאוויטא… הלא אַתּה, מַר הוּרוויץ, שמַעתּ בּוַדאי אֶת שמוֹ של רב שמוּאֵל־אַבּא שפּירא, בּעל דפוּס סלאוויטא המפוּרסם?…

הוּרוויץ [קוֹלף תּפּוּחַ]. כּבר בּפּינשׁק סמַעתּי!

דויד. וּבכן, גם הוּא קאנדידאט, אִם יִרצה השם, לָאוּניברסיטה. בּעמל רב הכנַסתּיו לגימנסיה… אבל מיוֹם שהתחילוּ הסטוּדנטים היהוּדים להמיר אֶת דתם, נמאסה בּעֵיני הגימנסיה הרוּסית עם כּל הלימוּדים גם יחד!

סיוֹמקה. אַבּא! לי אַל תּדאָג! אני לא אָמיר אֶת דתי! שפּירא נוֹלדתּי ושפּירא אֶהיֶה כּל ימי חַיי – ממשפּחת שפּירא האמתּית! הסלאוויטית !…

דויד [בּצחוֹק־נַחַת]. שקץ שכּמוֹתוֹ! הריהוּ מחַקה אֶת אַבּא שלוֹ!

שׂרה. אֶהיֶה כּפרת ראשוֹ החָכם!

גרינסבּרג. אבל למדני־נא, מַר שפּירא, אֶת נקוּדת־השקפתךָ: מַה יעשׂוּ, לפי דעתּךָ, הצעירים האוּמלָלים האֵלה, שגָדרוּ בּעדם אֵת כל דרכי החַיִים?

פראדקין. אֵת כּל דרכי החַיִים? והיכן כּתוּב, כִּי חַייבים הם להיוֹת דווקא רוֹפאִים, או עוֹרכי־דין, אוֹ אִינזינרים?

הוּרוויץ [מקנח שׂפתיו, קם, מדבּר נמרצוֹת]. שׁנדלָרים? יהיוּ! חַייטים! חוֹטבי־עֵצים וסוֹאבי־מַיִם! אַךְ לא מסוּמדים! [יוֹשב, פּוֹשט ידו אֶל האגוֹזים].

דויד [אל גרינסבּרג]. הנה קיבּלתּ תּשוּבה ניצחת!… אַךְ לָמה לָנוּ להרחיק עֵדוּתנוּ? הלא פּה יוֹשב לפניכם קרבּן האוּניברסיטה, עוֹלָה תּמימה – דיירנוּ החָביב שניאוּרסוֹן, מן השניאוּרסוֹנים האמתּים, הליוּבּאוויטשיִים, אַף כּי אֵיננוּ מבין אַף מלה אַחַת יהוּדית…

הוּרוויץ. סניאוּרשוֹן, מן הסניאוּרשוֹנים הליוּבּאוויציִים, אֵיננוּ מבין יהוּדית? אֶחָד מִסִבְעַת פּלאֵי הבּריאָה!

בּטי. אֵין כּל פּלא בּדבר – גוּדל בּעיר שכּוּלה רוּסים. יחד עם אִיוואן אִיוואנוֹביץ.

דויד. אָמנם אֵין זה תּירוּץ מַספּיק, ואַף־על־פּי־כן מוּתּר לאמוֹר שבחוֹ בּפניו: נשמה יהוּדית לוֹ, אשר לא תּסוּלָא בּזהב. אַדרבּה, שאלוּ־נא אוֹתוֹ, מדוּע לא המיר הוּא אֶת דתוֹ בּשביל האוּניברסיטה?…

אִיוואנוֹב [מַבּיט בּגיחוּךְ כּמוּס אֶל שניאוּרסוֹן]. אִם אני לא עשׂיתי כּךְ, אֵין זה נוֹתן לי עדיִין רשוּת ליַדוֹת אֶבן בּאֵלה, המוּכרחים לעשׂוֹת כּךְ!

גרינסבּרג. בּראווֹ, שניאוּרסוֹן! נקוּדת־השקפה נכוֹנה מאוֹד: אֵין לָנוּ שוּם רשוּת לדרוֹש מאֵת אנשים צעירים, כּי יחריבוּ אֶת עוֹלָמם בּגלל דבר־שטוּת!

בּטי [בּאֵש־קנאָה]. דבר־שטוּת, אָמַרתּ? לבגוֹד בּעמנוּ אשר ממנוּ יצאנוּ, דבר־שטוּת הוּא בְּעֵיניךָ? להתכּחש לכל הקרוֹב והיקר לָנוּ, להוֹרינוּ, למוֹצאנוּ, לכל שלשלת היִסוּרים של עמנוּ העתּיק – דבר־שטוּת הוּא?… אֵין אני מבינה בּכלָל, אֵיךְ אֶפשר לוֹ ליהוּדי, המכבּד אֶת עצמוֹ, לברוֹחַ בּימים הרעים האֵלה מן החַלָשים אֶל החזקים, מן הנרדפים אֶל הרוֹדפים? מי שעוֹשׂה מַעשׂה מגוּנה כּזה מוּג־לב הוּא, שפל־נפש, בּוֹגד!

הוּרוויץ. בּראווֹ! כּךְ מדבּרת בּת יִשׁראֵל כּסֵרָה!

דויד [קם ונוֹשק לבתּוֹ על ראשה]. כּךְ מדבּרת בּת שפּירא, ממשפּחת שפּירא האמתּית, הסלאוויטית, עליכם לָדעת!

שׂרה [מתמוֹגגת מנַחַת]. אֶהיֶה כּפּרת ראשה המאִיר!

אִיוואנוֹב. שׂאִיני, בּרטה דוידוֹבנה. וּמַה דינוֹ של אָדם, הממיר אֶת דתוֹ לא לשם כּניסה לָאוּניברסיטה, אֶלָא מטעם אַחר. נֹאמַר, למשל, כּי נוֹצרי אָהב נַערה יהוּדית… [נתקל בּמבּטוֹ הלוֹהט של שניאוּרסוֹן, מסֵב עֵיניו ממנוּ]. הלא יִקרה מקרה כּזה…

הוּרוויץ [בּאנחה]. בעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… [קוֹלף תּפּוּחַ־זהב].

אִיוואנוֹב. וּבכן, הנוֹצרי, אני אוֹמר, אוֹהב אֶת היהוּדיה, והיהוּדיה אוֹהבת אֶת הנוֹצרי ועוֹברת לדתוֹ, – מה אֵיפוֹא דינה?

בּטי [מבוּלבּלת קצת, מעיפה עין בשניאוּרסוֹן, מדבּרת בּטוֹן חוֹתךְ]. הרי היא בּוֹגדת בּעמה!

הכּל [חוּץ מגרינסבּרג –­ ואִיוואנוֹב]. בּראווֹ! בּראווֹ!

שניאוּרסוֹן [קם פּתאוֹם]. שׂאוּני, רבּוֹתי. אני, כּנוֹצרי, לא התערבתּי כּל הזמן בּויכּוּחַ שלָכם, מפּני שהענין הזה זר לי, בְּעֶצם. עכשיו הרשוּני להעיר רק הערה אֶחָת. בּרטה דוידוֹבנה השמיעה בּכל תּוֹקף, כּי נַערה יהוּדית, העוֹשׂה מַעשׂה כּזה בּאַהבתה לנוֹצרי, בּוֹגדת בּעמה. והרי אני רוֹצה להוֹסיף, כּי, לפי דעתּי, אֵין זיווּג כּזה יפה וטבעי בּכלָל, כּי… [נוֹתן עֵיניו בּחברוֹ. וּמַטעים אֶת דבריו] הדם הוּּא הנפש! כּל מַה שינק האָדם עם חלב אִמוֹ לא יפוּג לעוֹלָם! כּאן מתנַגשים שני כּוֹחוֹת זרים זה לָזה, הכּוֹחַ התּקיף עם הכּוֹחַ הנכנע, וּמוּבטח לָכם, כּי בּהתגלע הריב הראשוֹן, יַראֶה הנוֹצרי האוֹהב לאִשתּוֹ היהוּדיה האהוּבה אֵת כּל התּהוֹם, הרוֹבצת בּיניהם…

הוּרוויץ. ולא יִתבּיֵיס כּלָל לכבּד אוֹתה בּסֵם המפוֹרָס “זידוֹבקה”!

אִיוואנוֹב [בּחמתוֹ]. לנבלה כּזאת מסוּגָל רק מנוּוָל גָדוֹל, אוֹ שיכּוֹר גָדוֹל!… [נשמע קוֹל הפּעמוֹן].

סיוֹמקה [רץ אֶל המַדרגוֹת וחוֹזר בּפנים צוֹהלים]. פּחיִבּיעֶזשאַליִ וו איִזבּוּ דיעֶטיִ, ווטאָחאָפּיאַךְ זאָוואוּט אָטצאַ: טיִאַטיִאַ, טיִאַטיִאַ, נאַשי סיעֶטי פּחיִטאַשטשיִליִ… קאָצאָלי!

דויד [אֶל שׂרה, בּתמהוֹן]. קאָצאָלי? רק עכשיו הוּא בּא בּשליחוּתי, שלוּמיאֵל זה?

שׂרה. כּבר היה קוֹדם.

דויד. אִם כּן, מַה לוֹ פּה שוּב? [מגָרד ראשוֹ]. סימן לא־טוֹב!… [מקדם אֶת קאָצאָלי הבּא בּסבר פּנים מאִירוֹת]. אָה, בּרוּךְ הבּא אוֹרח! [אֶל המסוּבּים. זהוּ מַר כּץ. מסתּוֹבב בּינינוּ בּבּוּרסה… שב, כּץ, ותשתּה תּה. שׂרה, מזגי לוֹ כּוֹס תּה! בּאת, כּץ, בּשעה יפה – יוֹם־הוּלדת בּתּנוּ היוֹם.

קאָצאָלי. כּבר שמַעתּי. אבל בּאתי לא ליוֹם־הוּלדת. [יוֹשב אֶל השוּלחָן]. בּאתי בּדבר נחוּץ מאוֹד.

דויד [אֶל אִשתּוֹ, המַגישה לקאָצאָלי כּוֹס תּה]. ולא אָמַרתּי לָךְ “סימן לא־טוֹב”?… [אֶל קאָצאָלי]. מה הדבר הנחוּץ, למשל? בּאת מסתּמא לבשׂר, כּי יערכוּ עלינוּ ציִד הלָילָה?

קאָצאָלי. דבר גָרוּע מציִד! [שוֹתה כּוֹסוֹ, מַבּיט אֶל אִיוואנוֹב]. הלא שם הדייר שלָכם שניאוּרסוֹן?

דויד. כּן, שניאוּרסוֹן.

קאָצאָלי. מן השניאוּרסוֹנים הליוּבּאוויטשיִים?

דויד. מן האמתּים, מן הליוּבּאוויטשיִים.

קאָצאָלי. אִם כּן, אֵינני מקנא בּוֹ… בּא אני מבּית־הכּנסת, התפּללתּי מַעריב, ושמַעתּי שם בּשׂוֹרה לא־טוֹבה שמַעתּי…

דויד [אֶל אִשתּוֹ]. הלא אָמַרתּי לָךְ!… [אֶל קאָצאָלי]. מה הבּשׂוֹרה, למשל?

קאָצאָלי, בּדבר היֶלד הנוֹצרי השחוּט פּקוּדה חשאִית בּאה מפּטרבּוּרג, כּי יִמשכוּ אֶל תּוֹךְ עלילת־הדם צדיק אֶחָד ממשפּחת שניאוּרסוֹן, כּדי להרבּוֹת השׂמחה… [מַסבּיר לכל המסוּבּים]. לפי שהצדיקים, הם אוֹמרים, אוֹספים אֶת הדם של כּל הילָדים השחוּטים וּמחַלקים אוֹתוֹ בּין יהוּדי כּל העוֹלָם לחַג הפּסח, וכיוָן שגדוֹלי הצדיקים אֶצלנוּ הם השניאוּרסוֹנים, לפיכךְ הם מבקשים לָהם צדיק בּשם שניאוּרסוֹן הם מבקשים לָהם…

דויד. טפוּ!… ואַתּה חוֹשש אֵיפוֹא, שמא יִמשכוּ אֶל תּוֹךְ הענין המזוּהם הזה אֶת דיירנוּ?

הוּרוויץ [מַניחַ ידוֹ על שכמוֹ של אִיוואנוֹב]. אָכן אֵין כּמוֹהוּ צדיק בּכל האָרץ! אֶחָד מלָמד־וָאו צדיקים, סֶעליהם העוֹלם עוֹמד!

אִיוואנוֹב [מגחךְ, אֶל סיוֹמקה]. מה הדבר? מה הוּא מסַפּר כּאן על שניאוּרסוֹן?

סיוֹמקה. מסַפּר הוּא, כּי המשטרה אוֹמרת להאשים אוֹתךָ, כּי אַתּה הוּא ראש הכּת היהוּדית, המשתּמשת בּדם נוֹצרי לחַג הפּסח… [כּל המסוּבּים צוֹחקים].

קאָצאָלי [אֶל אִיוואנוֹב]. לא אוֹתךָ דווקא, אֶלָא אֶת אֶחָד ממשפּחתּךָ מסתּמא. אוּלי אֶת אָביךָ, אוֹ אֶת סָבךָ?…

אִיוואנוֹב. אֶת אָבי אוֹ אֶת סבי?… [מַבּיט בּשאֵלָה אֶל שניאוּרסוֹן. זה מניד כּתפיו].

שׂרה. מאַיִן לוֹ אָב אוֹ סב? הלא יתוֹם הוּא, עלוּב־הנפש. אֵין לוֹ אָב ואֵין לוֹ סב. יֶש לוֹ בּסַךְ־הכּל רק סבה, אַלמנה עשירה…

קאָצאָלי. רק סבה, ואַלמנה עשירה? אִם כּן, נחה דעתּי!

דויד. בּקיצוּר, כּץ, בּיקשתּ להשבּית שׂמחָתנוּ, ולא עלה בּידךָ. ולָכן אֶתּן עליךָ עוֹנש. תּרד עמי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אֶל המַרתּף, ונַעלה משם מעט יין לכבוֹד האוֹרחים היקרים אֵין שׂמחָה אֶלָא בּיין!

קאָצאָלי. אָח, אִם ליין, הנני מוּכן וּמזוּמן! [שניהם יוֹצאים. אַחריהם קמים כּל המסוּבּים, מתפּזרים בּחדר, מַתחילים לזמזם מיני זמר. רק אִיוואנוֹב יוֹשב עדיִין אֶל השוּלחָן, שקוּע בּהירהוּריו].

הוּרוויץ [ניגָש אֶל אִיוואנוֹב]. אִם כּן אֵיפוֹא, הרי אַתּה מן הסניאוּרשׁוֹנים הליוּבּאוויציִים? ולָמה אַתּה יוֹסֵב עצוּב כּל־כּךְ? מתאַבּל על גָלוּת הסכינה? [מזמר].

מֵחַשְׁלָוִיץ עַד לְיֻבָּוִיץ –

הוֹי, מִי יִדְמֶה לִי?

מִלְּיֻבָּוִיץ עַד חַשְׁלָוִיץ –

הוֹי, מִי יִסְוֶה לִי?

בּטי וּפראדקין [עוֹזרים אַחריו].

אֲנִי נוֹסֵעַ אֶל הָרַבִּי –

הוֹי, מִי יִדְמֶה לִי?

לא בָּרֶכֶב, כִּי־אִם בְּרֶגֶל –

הוֹי, מִי יִשְׁוֶה לִי?

הוּרוויץ [מוֹרה בּידוֹ על אִיוואנוֹב].

סְנֵיאוּרְשׁוֹן זֶה סֵם הָרַבִּי –

הוֹי, מִי יִדְמֶה לִי?

אֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָאָרֶץ –

הוֹי, מִי יִסְוֶה לִי?

[אוֹחז בּאִיוואנוֹב בּעל־כּרחוֹ ויוֹצא עמוֹ בּריקוּד. שאָר בּני־החבוּרה מתלכּדים אַף הם לזוּגוֹת וּמסתּוֹבבים בּחדר].

בּטי. רבּוֹתי! הבה נַעבוֹר אֶל האוּלָם, אֶל הפּסַנתּר! [הכּל יוֹצאים אַחריה מתּוֹךְ ריקוּד וָזמר].

שׂרה [נוֹשׂאת אֶת המיחַם אֶל המטבּח]. סיוֹמיֶניוּ! עזוֹר־נא לי לפנוֹת מעט אֶת השוּלחָן. הלא אַתּה עֶזרי וּמגיני תּמיד.

סיוֹמקה [מסַדר אֶת הכּוֹסוֹת על טס]. מליוּבּאוויטש עד חַאסלאוויטש – הוֹי, מי יִדמה לי? רב שמוּאֵל־אַבּא מסלאוויטא – הוֹי, מי יִשוה לי?… [יוֹצא. רגע עוֹמד החדר ריק. נשמע קוֹל מזמרים בּלוית פּסַנתּר. אַחַר־כּךְ בּאה בּטי, ואַחריה אִיוואנוֹב].

אִיוואנוֹב. מה רצית לאמוֹר לי, בּרטה דוידוֹבנה?

בּטי [מהססת]. בּקשה לי אֵליךָ, אַךְ אָנא, אַל תּיעלב. הנה אֶת זה… אֶת זה קח־נא ממני בּחזרה. [מוֹשיטה לוֹ אֶת. הצמיד]. רוֹצה אני… צריכה אני להחזירוֹ לָךְ.

אִיוואנוֹב [נרעש]. כּל־כּךְ לָמה! אֵין אַתּ רוֹצה בְּמַתּנתי? אוֹ כּלוּם העלבתּי אוֹתךְ בּזה!

בּטי. חָלילה! מַתּנתךָ יקרה לי מאוֹד… אבל לא נעים לי בּפני הוֹרי. עשׂיתי משגה… אָנא, מַר שניאוּרסוֹן, קח אֶת זה ממני, שמרהוּ לפעם אַַחרת… אוּלי אַחַר־כּךְ… [תּוֹקעת אֶת הצמיד לתוֹךְ ידוֹ].

אִיוואנוֹב [נוֹטל שלא מדעת אֶת הצמיד, אוֹחז בּחָזקה בּידה]. אֵימתי – אַחַר־כּךְ?

בּטי. אַחַר־כּךְ, בּסוֹף מַאי, כּשאסַיֵים את הגימנסיה. הלא אָמַרתּי לךָ, כּי לעֵת־עתּה אֵיני יוֹדעת כּלוּם… [מתאַמצת להשתּמט מידוֹ]. הניחָה לי, מַר שניאוּרסוֹן, פּן יבוֹאוּ אנשים…

אִיוואנוֹב [אֵינוֹ מַרפּה אֶת ידה]. לא, בּרטה דוידוֹבנה! עד סוֹף מַאי אִי־אֶפשר לי לחַכּוֹת… לא יִתּכן כּלָל… רוֹצה היִיתי עוֹד היוֹם… מוּכן היִיתי לדבּר עם הוֹריִךְ בּהזדמנוּת זוֹ של יוֹם־ההוּלדת שלָךְ… מוּכן אני לכּל…

בּטי. יִשמרךָ אלוֹהים! אַל תּדבּר עמהם! לא היוֹם!… השוֹמע אָתּה? לא היוֹם!

אִיוואנוֹב. אֶלָא אֵימתי? בּלעדיִךְ אֵין לי חַיִים… אֵימתי?

בּטי. אֵינני יוֹדעת, אֵינני יוֹדעת כּלוּם… הלא אָמַרתּי לךָ – לאַחַר כּל הבּחינוֹת, בּסוֹף מַאי… הניחָה לי..

אִיוואנוֹב. זכרי אֵיפוֹא, בּרטה דוידוֹבנה!… [מַרפּה ממנה. בּטי נעלמת. אִיוואנוֹב מוֹחה אֶת זיעת פּניו, מַבּיט מתּוֹךְ פּיזוּר־הדעת אֶל הצמיד אשר בּידוֹ, פּוֹנה אָנה וָאָנה. שניאוּרסוֹן נכנס, ניגָש אֵלָיו מאחוֹריו, מַניח ידוֹ על כּתפו].

שניאוּרסוֹן. מַה לךָ, וואניא? מה אַתּה שקוּע כּל־כּךְ בּמַחשבוֹתיךָ! קשה להיוֹת יהוּדי?

אִיוואנוֹב. דברי שטוּת!

שניאוּרסוֹן. צריךְ אני להעיר לךָ, וואניא, כּי אֵינךָ מנוּסה כּלָל בּתפקידךָ היהוּדי. העֶרב, למשל, שׂיחַקתּ משׂחָק רע מאוֹד, כּחסַר־כּשרוֹן מַמש! כּמה פּעמים נכשלתּ וכמעט היִית בּכל רע. [מוֹציא סיגָריה, נוֹתן סיגָריה גם לאִיוואנוֹב]. כּללוֹ של דבר, לא הצלחתּ היוֹם.

אִיוואנוֹב [נוֹטל אֶת הסיגָריה]. כּן, יִקחני השד! היוֹם לא הצלחתּי.

שניאוּרסוֹן [פּתאוֹם]. מַה זה בּידךָ?

אִיוואנוֹב. זה? [מַבּיט אֶל הצמיד שבּידוֹ]. לא כּלוּם. [מַסתּירוֹ בּכּיסוֹ].

שניאוּרסוֹן. ואני יוֹדע, מַה זה.

אִיוואנוֹב. אַתּה יוֹדע?

שניאוּרסוֹן. קוֹדם שבּאת ישבתּי בּחַדרךָ ושמַעתּי שלא בּמתכּוון דברים קשים בּין הבּת לבין הוֹריה בּענין הצמיד הזה.

אִיוואנוֹב [מַצית גפרוּר וּמוֹשיטוֹ לסיגָריתוֹ של חברוֹ]. כּךְ? אוֹרב אַתּה לי ממסתּרים?…

שניאוּרסוֹן. הנח לָשוֹן טראגית זוֹ!… שמַע־נא וואניא, רוֹצה אני לשאָלךָ דבר. ורק אבקש ממךָ, כּי תּענני על שאֵלָתי בּאמת וּבתמים.

אִיוואנוֹב. לָמה לךָ לשאוֹל שאֵלוֹת? מה הענין הזה נוֹגע לָךְ?

שניאוּרסוֹן. הענין הזה נוֹגע לי גם נוֹגע! אני לא אַרשה, כּי תּרחיק לָלכת…

אִיוואנוֹב. אַתּה לא תּרשה?

שניאוּרסוֹן. כּן, אני לא אַרשה! [מַשפּיל קוֹלוֹ, מדבּר נמרצוֹת]. וכי לכךְ התחַלפנוּ בּשמוֹתינוּ, לכךְ ערכנוּ אֶת חזיוֹן־המַסכוֹת האוילי הזה, אֶת משׂחַק־הנערים הזה ביהוּדי וּבנוֹצרי, כּדי שתּדיח נַערה יהוּדית?.

אִיוואנוֹב. היֵה זהיר בּלשוֹנךָ, היֶרשקוֹ!

שניאוּרסוֹן. ואַתּה היֵה זהיר בּמַעשׂיךָ, וואניא!… אַךְ לָמה נריב אִיש עם רעֵהוּ? אמוֹר לי בּהן־צדקךָ: המתכּוון אַתּה לָזה בּכוֹבד־ראש?

אִיוואנוֹב. בּכוֹבד־ראש שאֵין למַעלָה ממנוּ!

שניאוּרסוֹן. וּמַה שהיא בּת יִשׂראֵל, ואַתּה הנךָ, כּדברי אָביה שפּירא, אִיוואן כּפוּל־שלוֹשה?

אִיוואנוֹב. כּל זה הבל וָריק!

שניאוּרסוֹן. וּמַה שהיא עצמה השמיעה זה־עתּה אֶת דעתּה הנמרצת על המרת הדת ועל המוּמרים, – גם זה הבל וריק בּעֵיניךָ?

אִיוואנוֹב. אִם רק בּזה יִהיֶה הדבר תּלוּי, נבקש מוֹצא אַחר.

שניאוּרסוֹן, מוֹצא אַחר? למשל, אֵיזה מוֹצא? אֶפשר יֵש בּדעתּךָ להישאֵר לעוֹלָם בּתפקידךָ זה וּלשׂחק אֶת הקוֹמדיה של היהוּדי גם להבּא?

אִיוואנוֹב. אֶפשר מאוֹד.

שניאוּרסוֹן. כּיצד אַתּה אוֹמר להוֹציא אֶת זה לפוֹעל, מתאַוה אני לָדעת?

אִיוואנוֹב. זה שוּב לא עניינךָ. סמוֹךְ עלי!

שניאוּרסוֹן. כּלוּם עליךָ אֶסמוֹךְ? לא! הדבר הזה לא יִהיֶה! אַל תּשכּח, וואניא, כּי המשׂחָק לא כּוּלוּ שלךָ הוּא – גם אני שוּתּף בּוֹ. אִם תּביא רעה על ראש הילדה התּמימה, גם עלי יחוּל העווֹן. אני חוֹזר וּמַתרה בּךָ, כּי אני לא אַרשה לעשׂוֹת אֶת הנבלה הזאת! אני אָפר אֵת כּל מַחשבוֹתיךָ!

אִיוואנוֹב. המתכּוון אַתּה לָזה בּכוֹבד־ראש?

שניאוּרסוֹן. בּכוֹבד־ראש שאֵין למַעלָה ממנוּ!

אִיוואנוֹב. אוּלי תּגלה אֶת סוֹדנוּ לפני סוֹף מַאי, קוֹדם שתּכלה השנה?

שניאוּרסוֹן. כּשיִהיֶה צוֹרךְ בּכךְ, אֶעשׂה אֵת כּל המוּטל עלי!

אִיוואנוֹב. ותּהיֶה בּוֹגד!

שניאוּרסוֹן. קרא לָזה כּכל אשר תּקרא!

אִיוואנוֹב. אִם כּן, הרי אַתּה אָמנם…

שניאוּרסוֹן. מי אני? אמוֹר, אמוֹר! זשיד אני? זשיד, אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב?…

אִיוואנוֹב [נרתּע ממקוֹמוֹ, רוֹעֵד, מאַיֵים בּאֶגרוֹפוֹ]. אַל תּביאֵני לידי נסיוֹן, היֶרשקו!… [מַפסיק פּתאוֹם, מניע בּידוֹ פּוֹנה ונכנס אֶל חַדרוֹ, סוֹגר אַחריו הדלת בּרעש. בּרגע זה בּאה בּטי].

בּטי [נבהלת, מדבּרת בּלָחַש]. מַה קרה בּיניכם? שניאוּרסוֹן היה פּה – לָמה בּרח?

שניאוּרסוֹן. שניאוּרסוןֹ שלָךְ נטרפה דעתּוֹ עליו.

בּטי. רבתּם?

שניאוּרסוֹן [מתאַמץ לגחךְ]. לא רבנוּ – התוַכּחנוּ.

בּטי. על מה? אָנא, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, סַפּר־נא לי! מה אֵירע כּאן בּיניכם? מה אָמַר לָךְ?…

שניאוּרסוֹן. אֵינני יכוֹל, בּרטה דוידוֹבנה! לא היוֹם – אַחַר־כּךְ, כּשתּגיע השעה…

בּטי. אֵיזוֹ שעה תּגיע?… לא, סַפּר לי תּיכף וּמיד בּרגע זה!

שניאוּרסוֹן. בּרגע זה יכוֹל אני לאמוֹר לָךְ רק דבר אֶחָד – חוֹבתי היא לאמוֹר לָךְ, מפּני שיקרה אַתּ לי יוֹתר מדי.. [אוֹחז בּידה]. שמעי־נא, בּרטה דוידוֹבנה! ידוע תּדעי, כּי… הדבר, שחברי מתכּוון לוֹ, לא יקוּם ולא יִהיֶה לעוֹלָם! השוֹמַעת אַתּ? לעוֹלָם!..

בּטי [משתּמטת ממנוּ]. אֵינני מבינה כּלוּם.. מַה פּירוּש?.. מדבּר אַתּה בּרמזים… אני מבוּלבּלה מאוֹד, אני אוּמלָלָה כּל־כּךְ… כּוּלכם קמתּם עלי לעשׂוֹתני אוּמלָלָה…

שניאוּרסוֹן [אוֹחז שוּב בּידהּ]. צר לי מאוֹד, שאני גוֹרם לָךְ יִסוּרים, יקירה. רוֹצה היִיתי לדבּר אֵליִךְ דברים גלוּיִים, בּלא רמזים, אַךְ לעֵת־עתּה אֵינני יכוֹל. ידי אסוּרוֹת – עד סוֹף מַאי… בּסוֹף מַאי אוּכל לסַפּר לָךְ הכּל, ואָז תּשמעי מפּי גם דבר, שכּבשתּי כּל הזמַן בּלבּי… בּוַדאי הרגשתּ בּזה גם אָתּ, אִי־אֶפשר שלא הרגשתּ בּזה… [בּטי משתּמטת ממנוּ פֹוֹנה אֵליו עוֹרף]. מַה לָךְ, בּרטה דוידוֹבנה?

בּטי, אֵינני רוֹצה לשמוֹע מפּיךָ שוּם דבר, לא עכשיו ולא בּסוֹף מַאי! השוֹמע אָתּה? שוּם דבר, שוּם רמז!… אָסוּר לךָ לשכּוֹחַ אַף רגע, מי אני וּמי אָתּה!

שניאוּרסוֹן. לא שכחתּי אַף רגע, מי אני וּמי אָתּ!… ואני אוֹמר לָךְ, יקירתי, כּי שוּם תְּהוֹם לא תּפריד בּינינוּ!… הדבר יִתבּרר מאֵלָיו בְּסוֹף מַאי…

בּטי. בּסוֹף מַאי, הכּל בּסוֹף מַאי… וּמַה פּירוּש דבריךָ, שדיבּרתּ קוֹדם לָכן?… אֵלי, אֵלי! כּוּלָם קמוּ עלי להוֹציאֵני מדעתּי!… [דויד וקאָצאָלי בּאִים, כּל אֶחָד נוֹשׂא בּקבּוּק יין].

דויד. אֵין שׂמחָה אֶלָא בּיין, אָמרוּ חכמינוּ, ויפה אָמרוּ… אַיֵה כּל החבוּרה שלָךְ, בּטי? [פּוֹתח אֶת דלת האוּלָם]. רבּוֹתי, אֶל השוּלחָן! בּוֹאוּ כּולכם, ונטעם מן האָדוֹם־האָדוֹם הזה! [ּכּל החבוּרה פּוֹרצת אֶל חדר־האוֹכל בּרעש וּבזמרה].

הוּרוויץ [מנַצח על המַקהלה].

מֵחַשְׁלָוִיץ עַד לְיֻבָּוִיץ –

הוֹי, מִי יִדְמֶה לִי?

מִלְיֻבָּוִיץ עַד חַשְׁלָוִיץ –

הוֹי, מִי יִסְוֶה לִי?

יֵין־צִמּוּקִים לְלֵיל סַבָּת –

הוֹי, מִי יִדְמֶה לִי?

דָג. מָלוּחַ לְסָלֹס שְׁעֻדּוֹת –

הוֹי, מִי יִסְוֶה לִי?

דויד [מוֹזג אֶת היין]. כּךְ אני אוֹהב! כּךְ יפה! זמר של חסידים להרבּוֹת השׂמחָה!… שׂרה, סיוֹמקה, שניאוּרסוֹן, היכן אַתּם? בּוֹאוּ ונשתּה לחַיֵי בּעלת יוֹם־ההוּלדת שלָנו! [שׂרה וּסיוֹמקה בּאִים מן המטבּח. בּתוֹךְ ההתעוֹררוּת נשמע פּתאום קוֹל דוֹפק בּחָזקה על דלת הכּניסה]. מַה זה? מי הוּא הדוֹפק שם ?

סיוֹמקה [רץ וּפוֹתח הדלת]. יעֶוואָ וויִסאָקאָ־פּראַוואָזשיִטעֶלסטוואָ השוֹעֵר מַאקאר! [נכנס השוֹעֵר, מסיר כּוֹבעוֹ, מגחךְ].

דויד [נבהל אֵלָיו]. מַה לךָ, מַאקאר? מַה פּתאוֹם? [בּלָחַש]. ציִד יִהיֶה הלָילָה?

השוֹעֵר. לא, אָדוֹן, לא ציִד, יִשמרנוּ אלוֹהים! בּאתי אֶל זה, אֶל רוֹפא־השינַיִם שלָכם, מַה שמוֹ?… שנירסוֹן!

דויד. אל שניאוּרסוֹן? מַה לוֹ וָלָךְ?… [מַבּיט על סביבוֹתיו]. אַיֵה שניאוּרסוֹן?

בּטי. כּאן, בּחַדרוֹ. [דויד דוֹפק על דלת החדר. אִיוואנוֹב יוֹצא זעֵף].

השוֹעֵר. הנה הוּא עצמוֹ! בּאתי אֵליךָ, אָדוֹן.

אִיוואנוֹב. מה הדבר?

השוֹעֵר. לא כּלוּם. מַשמע, בּפקוּדת המשטרה. בּאוּ זה־עתּה מן המשטרה ושאלוּ עליךָ. חקירה וּדרישה שלמה. מי אַתּה, מַשמע, וּמַה שמךָ, וּמי בּא אֵליךָ, וכל כּיוֹצא בּאלוּ. וציווּ לָשׂים עיִן עליךָ…

אִיוואנוֹב. מה הם רוֹצים עוֹד, הנבלים!

השוֹעֵר. אֵין לָדעת, אָדוֹן. הכּל, כּפי הנראֶה, בּשל זכוּת הישיבה. בּשל רוֹפא־השינַיִם…

אִיוואנוֹב. ואַתּה לָמה פּרצתּ אֵלי בּחצי הלָילָה?

השוֹעֵר. אני לָמה פּרצתּי? אני לא כּלוּם, אָדוֹן. בּאתי רק לראוֹת. מַשמע, שציווּ לָשׂים עיִן…

אִיוואנוֹב. אִם כּן, מה אַתּה דוֹרש ממני, בּן־כּלָבים שכּמוֹתךָ?

דויד. הס! לא בּרוֹגז! לא בּתקיפוּת!… מַאקאר אֵיננוּ דוֹרש כּלוּם. [תּוֹקע לידוֹ האַחַת של השוֹעֵר מַטבּע וּלידוֹ השנית חתיכת עוּגָה]. מַאקאר אִיש ישר הוּא וּמבין דבר…

השוֹעֵר [מתבּוֹנן אֶל שתּי הנתינוֹת]. רב תּוֹדוֹת, אָדוֹן. אֵינני דוֹרש כּלוּם…

דויד [אֶל אִיוואנווב]. כּל זה בּא לךָ רק מתּוֹךְ התּקיפוּת היתירה שלָךְ, מתּוֹךְ העקשנוּת היהוּדית שלָךְ… לָמה הרגזתּ היוֹם אֶת הלבלָר הזקן בּמשטרה?

אִיוואנוֹב [צוֹעֵק]. מַה נטפּלתּם אֵלָי! הניחוּ לי, לכוּ מעם פּנַי! לגוֹעל־נפש היִיתם לי, כּוּלכם, כּוּלכם עד אֶחָד, יִקחכם השד!.. [הכּל מַחרישים, מַבִּיטים אֵלָיו בּתמהוֹן].

שניאוּרסוֹן [ניגָש אֶל חברוֹ לאַט, מציץ אֶל פּניו, חוֹבק אֶת כּתפיו בּאַהבה וּברחמים]. אַל־נא, היֶרשקו, מַה לךָ כּי התרגשתּ פּתאוֹם? כּלוּם שכחתּ, מי אַתּה? כּלוּם שכחתּ?… אַתּה יוֹצא־חלָציו של עם קשה־עוֹרף, שכּבר בּא בּאש וּבמַיִם וּבכוּר־בּרזל!… אוֹרךְ־רוּחַ, היֶרשקוֹ, אוֹרךְ־רוּחַ!.. [מַשפּיל קוֹלוֹ, בּניגוּן סוֹדי]. אנחנוּ נשבּעים! אנחנוּ נשבּעים!.. [אִיוואנוֹב מוֹריד ראשוֹ דוּמם לָאָרץ].

המסךְ

 

מערכה שלישית    🔗

[אוֹתוֹ חדר־האוֹכל, ערוּךְ לסדר ליל פּסח. בּראש השוּלחָן מוּצעת מיטת־ההיסב, ועליה מוּכנים קיטל לָבן עם אַבנט־משי וכיפּת־משי עתּיקה, צהוּבּה מרוֹב ימים, מקוּשטת רקמַת־כּסף, שפּיף של משי תּלוּי בּאֶמצעיתה. – דויד מתגלה מתּוֹךְ החדרים שמצד ימין, לָבוּש חציוֹ, מטפּל בּכוּתּוֹנת לבנה מגוּהצת, בּלא צוָארוֹן. מַראֵהוּ מבוֹהל.]

דויד [בּקוֹל רם]. שׂרה! בּטי! סיוֹמקה! אֵיפה אַתּם? האִם מַתּם כּוּלכם? [מן המטבּח בּאה שׂרה, חבוּשה סינר לָבן, אוֹחזת בּידה כּף חדשה של עֵץ].

שׂרה. מַה קרה שם? מַה לךָ כּי נזעקתּ, כּמוֹ על שׂרפה?

דויד. מי נזעק? לא נזעקתּי כּלָל! הכינוֹת לי כּוּתּוֹנת – ואַיֵה הצוָארוֹן?

שׂרה. בּמקוֹם הכּוּתּוֹנת, שם הצוָארוֹן. בּקש ותמצא. השמַעתּ כּזאת מימיךָ? [יוֹצאת].

דויד. אֵין לי פּנַאי לבקש! אאַחר לָבוֹא לבית־הכּנסת! [יוֹצא וחוֹזר מיד, כּשהוּא קוֹרס אֶת הצוָארוֹן אֶל הכּוּתּוֹנת]. שׂרה! שׂרה!

שׂרה [בּאה]. מַה לךָ שוּב?

דויד. הכינוֹת לי צוָארוֹן – ואַיֵה העניבה?

שׂרה. מַה זה היה לָךְ? שם מוּנח הכּל. שם מוּנַחַת גם העניבה. אפילוּ אֶת הצילינדר הכינוֹתי לָךְ. לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ, דויד? נראָה אַתּה לי מבוּלבּל מאוד!

דויד. אֵיךְ לא אֶהיֶה מבוּלבּל? צריךְ אני לדבּר עמךְ דבר נחוּץ, ואֵין לי פּנאי.

שׂרה. מַה פּירוּש, אֵין לךָ פּנאי? וּמה הדבר הנחוּץ! [מַבּיטה אֵלָיו בּחרדה קלה].

דויד [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. אַיֵה הילָדים?

שׂרה. בּטי מתלבּשת, ואֶת סיוֹמקה שלחתּי אֶל קאָצאָלי להזכּירוֹ, כּי קרוּא הוּא אֵלינוּ אֶל הסדר. הלא שלוּמיאֵל זה וַדאי יִשכּח, או יִתבּיֵיש לָבוֹא, אִם לא יזכּירוּהוּ פּעם שנית… אבל מה הדבר הנחוּץ?

דויד [מטפּל בּצוארוֹנוֹ]. עֵסק בּיש. שׂרה, עֵסק בּיש מאוד! [מַשפּיל קוֹלוֹ]. נכנַסתּי לפני שעה אֵצל הרב, אֵצל רב לוי הלפּרין… אַךְ חַכּי מעט, אַיֵה הצילינדר? [פּוֹנה ויוֹצא].

שׂרה. מַה זה היה לוֹ היוֹם? משוּגָע מַמש!… [דויד חוֹזר עם הצילינדר]. בּשם אלוֹהים, דויד, סַפּר אֵיפוֹא! עד אָנה תּאריךְ אֶת נַפשי!

דויד [מַחליק בּמטפּחת על הצילינדר]. שמעיני, שׂרה! ורק אבקש ממךְ, לבל תּרימי קוֹל־זוָעה… מַעשׂה רע הוּא בּבטי שלָנוּ… כּלוֹמַר, לא בּבטי, אֶלָא בּחברוֹ של דיירנוּ, בּאִיוואן אִיוואנוֹביץ…

שׂרה [פּוכרת ידיה]. אוֹיה לי! מַה קרה?

דויד, חַכּי – הלא מסַפּר אני לָךְ!… נכנַסתּי אֵצל רב לוי הלפּרין, הרב שלָנוּ…

שׂרה. מה עשׂית בּעֶרב פּסח אֵצל הרב?

דויד. נכנַסתּי סתם, לשמוֹע חדשוֹת בּדבר הענין הרע של עלילת־הדם… ודרךְ־אגב – לשאול עֵצה מפּיו, אִם כּדאי הדבר, שנוֹצרי, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, יֵשב עמנוּ העֶרב אֶל הסדר?

שׂרה [בּקוֹל רם]. ואָמַר מסתּמא, שלא כּדאי? כּכל אשר אָמַרתּי אני לָךְ?

דויד. הסי!… דווקא להפךְ!… אבל לא זה העיקר. העיקר הוּא, כּי נוֹדע לי מפּי הרב דבר יפה…. (בּלָחַש]. כּי הנוֹצרי שלָנוּ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ עצמוֹ, נכנַס אַף הוּא היוֹם אֶצלוֹ, ואַף הוּא לשאוֹל עֵצה.

שׂרה. עֵצה בּדבר מה?

דויד. בּדבר קטן מאוֹד. רוֹצה הוּא בּסַךְ־הכּל להתגיֵיר. איוואן אִיוואנוֹביץ רוֹצה להתגיֵיר.

שׂרה. כּל חלוֹמוֹתי שחָלמתּי הלָילָה!… וכי יצא מדעתּוֹ?

דויד. חַכּי כּמעט רגע! הנה תּשמעי, לשם מה הוּא רוֹצה להתגיֵיר! נדהמתּי כּל־כּךְ, שסבוּר היִיתי, כּי אֶכרע תּחתּי ולא אָקוּם עוֹד!

שׂרה. אוֹיה לי, לשם מה?

דויד. רוֹצה הוּא להתגיֵיר, משוּם שהוּא אוֹהב, הוּא אוֹמר, אֶת… אֶת… בּטי שלָנוּ, וְיֵש בּדעתּוֹ, הוּא אוֹמר, ל… ל… להיכּנס עמה לחוּפּה וקידוּשין… נוּ? הנשמַע כּדבר הזה?

שׂרה [סוֹפקת כּפּיה]. אוֹי, רעם הממני! אוֹי, שבר נשבּרתּי! אוֹי, לא אוּכל לָשׂאת כּל זאת! [פּוֹכרת ידיה. מאַמצת אוֹתן אֶל לבּה]. אבל ידעתּי, כּי דברים בּגוֹ! אבל לבּי ניבּא לי, כּי לא לחינם מתלבּט כּאן הגוֹי לרגלָי!… למן יוֹם־ההוּלדת של בּטי ראּיתי, כּי אֵיזה דבר נפל בּינוֹ לבין שניאוּרסוֹן, וּביניהם לבינה… וּמי משךְ אוֹתוֹ אֶל בּיתנוּ? הלא אָתּה!

דויד. אני?

שׂרה, אֶלָא מי – אני? דבקתּ אַחריו, פּישפּשתּ וּמצאת, כּי יֶשׁ לוֹ פּנים יהוּדים עם חוֹטם יהוּדי..

דויד, חוֹטם יהוּדי – דבריִךְ הם. אני רק אָמַרתּי, כּי יֶש לוֹ נשמה יהוּדית. בּקיצוּר, אִם חוֹטם אוֹ נשמה – והענין רע מאוֹד. צריכים אָנוּ לבקש עֵצה, כּיצד ניפּטר ממנוּ!

שׂרה. מַה נבקש עֵצוֹת? יֵש רק עֵצה אַחַת – להשליכוֹ אַחַר הדלת והמזוּזה!

דויד. חָלילה! יִשמרךְ אלוֹהים, שׂרה, מעשׂוֹת קטנה אוֹ גדוֹלָה בּלעדי! עוֹד תּביאי צרה על ראש כּוּלָנוּ! וכי מבינה אַתּ אֶת כּל המתרחש כּאן? הלא רוֹמַאן הוּא זה – היוֹדעת אַתּ פּירוּשוֹ של רוֹמַאן? [מַשפּיל קוֹלוֹ]. ענין המדוּבּר בּיניהם מכּבר.

שׂרה [פּוכרת ידיה]. מַה זה תּדבּר, דויד? והשידוּךְ עם שניאוּרסוֹן? והצמיד, שרצה לָתת לָה? והסבה האַלמנה בּעלת־המיליוֹנים, אוֹיה לי?…

דויד. מַה לי שידוּךְ? מי לי סבה! הלא אָמַרתּי לָךְ, כּי לא שידוּךְ הוּא זה, אֶלָא רוֹמַאן!… [בּידיו על ראשוֹ]. אני דעתּי נטרפת עלי, שֶׁעשָׂיו נתן עֵינוֹ בּנכדתוֹ של רב שמוּאֵל־אַבּא שפּירא מסלאוויטא, וזוֹ לבּה הוֹלךְ עדיִין אַחרי צמידים! סבוֹת בּעלוֹת־מיליוֹנים בּאוֹת אֵליה בּחלוֹם!…

שׂרה. אוֹי לי, כּי חָשךְ עוֹלָמי בּעדי!

דויד. בּבכיוֹת וּבקינוֹת לא תּוֹעילי כּאן כּלוּם. צריךְ לעשׂוֹת מַעשׂה! אבל לא בּרעם וּברעש, כּי־אִם בּשוּבה וָנַחַת כּמוו שאָמַר רב לוי הלפּרין… [בּידיו על ראשוו]. ראשי מתפּוֹצץ עלי מרוֹב מַחשבוֹת!… [כּעבוֹר דוּמיה]. בּינתיים כּבר הגיע יוֹם טוֹב, ועלי למַהר לבית־הכּנסת. הנה יבוֹא לכאן הנוֹצרי. הזמַנתּי אוֹתוֹ לסדר, וּמדברי לא אָשוּב. גם רב לוי הלפּרין אוֹמר כּךְ… לא מן הנימוּס הוּא, וּבפרט בּעֵת צרה כּזאת. כּשמַעלילים עלינוּ כּל מיני עלילוֹת נבזוֹת… לָכן, שׂרה, היזָהרי והישָמרי, לבל תּעשׂי כּלוּם בּלעדי. יעברוּ־נא הסדרים, ואֵדע לכלכּל דבר! בּטחי בּי, כִּי יֵלךְ מבּיתי לבלי שוּב. לא תּישאֵר ממנוּ פּרסה, זכר לא יִהיֶה לוֹ פּה! לא יקוּם ולא יִהיֶה כּדבר הזה, כּי בּתּוֹ של דויד שפּירא, שמוֹצאָה ממשפּחת הסלאוויטיִים

סיוֹמקה [בּא מן החוּץ מתּוֹך קפיצה]. הוּא יבוא, הוּא יבוֹא, הוא יבוא! קאָצאָלי יבוֹא אֶל הסדר! כּבר קנה לוֹ כּוֹבע חָדש לכבוֹד יוֹם טוֹב, כּבר גָזז אֶת שׂפמוֹ, כּבר רחץ אֶת ידיו מן הדיו!…

דויד. ראֵה־נא אֶת הגדוּלה, שקפצה עליו! מַהר, מַהר! עֵת לָלכת לבית־הכּנסת! הבא לי אֶת המַחזוֹר!

סיוֹמקה [רץ וּמביא אֶת המַחזוֹר]. הנה המַחזוֹר, אַבּא.

דויד [פּוֹתח אֶת המַחזוֹר]. מַחזוֹר לראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים?… מצאת כּסוּמא בּארוּבּה! שם, על האִצטבה תּמצא מַחזוֹר אַחר. שנים יפוֹת! בּנוֹ של שפּירא אֵינו יוֹדע להבדיל בּין מַחזוֹר למַחזוֹר!… [לוֹבש מעילוֹ].

סיוֹמקה [רץ וּמביא מַחזוֹר אַחר, פּוֹתחוֹ וקוֹרא לפני אָביו בּקוֹל ממוּשךְ]. מַ־חֲזוֹר לֹשָׁ־לשׁ רַגְ־לַ־יִם!

דויד [תּוֹפס לוֹ בּאָזנֹו]. רְגָלים, ולא רַגלַיִם! בּחוּר בּר־מצוָה, נכדו של רב שמוּאֵל־אַבּא שפּירא, אוֹי לאוֹתה בּוּשה!… [חוֹבש אֶת הצילינדר על ראשוֹ. אֶל שׂרה]. זכרי אֵיפוֹא, שׂרה, מַה שאָמַרתּי לָךְ! [נוֹתן אֶצבּעוֹ על פּיו]. לא בּרעם ולא בּרעש! [יוֹצא עם סיוֹמקה. – מצד ימין בּאה בּטי, לבוּשה בּגדי חָג. שׂרה מעיפה בּה עיִן זוֹעֶפת, עוֹמדת לסַדר אֶת הכּוֹסוֹת על השוּלחָן].

בּטי. על מה התרגש כּאן אַבּא כּל־כּךְ?… אִמא, מַה בְּעֵינַיִךְ תּסרקתּי לכבוֹד הפּסח?… [שׂרה אֵינה זעה]. מַדוּע אֵין אַתּ עוֹנה, אִמא? ולָמה אַתּ נזעֶמת כּל־כּךְ?

שׂרה [אֵצל השוּלחָן]. כּשיֶש לי בּת כּמוֹךְ, מוּתּר לי להיוֹת נזעֶמת.

בּטי [ניגשת אֵליה]. מה הדבר, אִמא? מה חָדש?

שׂרה, לָךְ הוּא ישן, ולי הוּא חָדש… [פּוֹנה אֵליה]. לא ידעתּי כּלָל, בּתּי, כּי יֶש לָךְ סוֹדוֹת וּצפוּנוֹת כּאֵלה… מעוֹלָם לא פּיללתּי, כּי תּהיִי נצוּרת־לב כּל־כּךְ ותעשׂי לָנוּ מַעשׂה כּזה..

בּטי [תּוֹהה]. אֵילוּ סוֹדוֹת? מַה פּירוּשה של נצוּרת־לב? וּמה המַעשׂה אשר עשׂיתי?

שׂרה. אַבּא נסער מאוֹד. הוּא יִכרע תּחתּיו, הוּא אוֹמר. ולא יקוּם. וגם אני אָמוּת מסתּמא בּלא עתּי… [מַסתּירה פּניה בּסינרה, בּוֹכה].

בּטי [נבהלת, מחַבּקת אוֹתה]. אִמא יקירה! מַה קרה פּה? אֵין אני מבינה כּלוּם!

שׂרה [נוֹשׂאת אֵליה אֶת עֵיניה הבּוֹכיוֹת, מתבּוֹננת בּה]. הישירי־נא עֵינַיִךְ נגד עֵינַי! אֵיךְ תּוּכלי לכחד אֶת הדבר הזה מאִמךְ? [לאַחַר דוּמיה]. מה עשׂה הגוֹי בּבית הרב?

בּטי. אֵיזה גוֹי? בּבית אֵיזה רב?

שׂרה. ראֵה־נא, כּמה מַישירה היא להבּיט אֶל פּנַי! [בּהטעמה נמרצת]. מה עשׂה אִיוואן אִיוואנוֹביץ בּבית הרב רב לוי הלפּרין?

בּטי [מַאדימה, נרעֶשת]. אִיוואן אִיוואנוֹביץ היה בּבית הרב? מה עשה שם?

שׂרה. סבוּרה אני, שיוֹדעת אַתּ מכּבר אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, כּי הגוֹי רוֹצה להיוֹת יהוּדי!…

בּטי [בּפנים נוֹהרים]. אִיוואן אִיוואנוֹביץ רוֹצה להיוֹת יהוּדי?

שׂרה. שׂמחַת־עוֹלָם על ראשה!… ועדיִין משׂימה עצמה כּלא יוֹדעת!

בּטי [בּידיה על לבּה]. אִמא! בּחַיי נשבּעתּי לָךְ, כּי שוֹמַעת אני אֶת הדבר הזה בּפעם הראשוֹנה מפּיךְ!

שׂרה. האוּמנם? הדבר הזה לא היה כּלָל מדוּבּר בּינךְ וּבין הגוֹי מכּבר? הרב רב לוי הלפּרין הלא שקרן הוּא? ואַבּא הלא בּדה אֵת כּל הדבר מלבּוֹ, האֵין זאת?

בּטי. כּמדוּמה לי, אִמא, כּי גם אני לא היִיתי מימַי שקרנית!

שׂרה [בּמנוֹד־ראש]. אוֹי לי, בּתּי, שראִיתיךְ בּכךְ! אִיבּדתּ עוֹלָמךְ בּידיִם מַמש! אֵין אני מדבּרת עוֹד בּסבה העשירה – מדבּרת אני בּבּחוּר עצמוֹ: בּחוּר יקר כּזה, בּעל נפש עדינה, וּבן משפּחה כּזאת!…

בּטי [צוֹעֶקת]. אבל מה אַתּם דוֹרשים מחַיי? לָמה קמתּם עלי כּוּלכם? כּוּלכם עלי! כּוּלכם עלי!… [צוֹנַחַת על כּיסא, כּוֹבשת פּניה בּידיה, בּוֹכה. – נשמע קוֹל הפּעמוֹן. שׂרה רצה לפתּוֹח אֶת דלת הכּניסה וחוֹזרת מיד. בּטי מרימה אֶת פּניה הבּוֹכים]. מי זה?

שׂרה [זוֹעֶמת]. הַגֵר!

בּטי. אֵיזה גֵר?

שׂרה. אִיוואן אִיוואנוֹביץ שלָךְ! [בּטי קמה, מוֹחָה דמעוֹתיה, מבקשת לָצאת, אַךְ נעצרת בּמקוֹמה. שׂרה פּוֹנה אֶל החדרים מימין, מדבּרת בּדרךְ־הילוּכה]. אני הוֹלכת להתלבּש וּלברךְ על הנרוֹת. [נכנס שניאוּרסוֹן].

שניאוּרסוֹן [נוֹתן ידוֹ לבטי]. אָביךְ הוֹאִיל בּטוּבוֹ להזמינני העֶרב אֶל הטקס של חַג הפּסח שלָכם, אבל אִמךְ, כּפי הנראֶה, אֵין דעתּה נוֹחָה ממני. בּירכתּי אוֹתה בּרכּת החָג, ולא ענתה על בּרכתי, פּנתה אֵלי עוֹרף וּברחה… [דוּמיה]. ואַתּ, בּרטה דוידוֹבנה, אִם אֵין אני טוֹעֶה, גם פּנַיִךְ אֵינם כּתמוֹל שילשוֹם… מַה קרה? לָמה אַתּ מַבּיטה בּי כּאִילוּ בּזעף?

בּטי [מַישירה עֵיניה נגדוֹ, מדבּרת בּלָחַש]. גָרמתּ לי, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, אִי־נעימוּת רבּה! [מאחוֹרי הדלת הימנית מתגלית שׂרה, חציה לבוּשה, רוֹמזת בּידיה לבטי, לבל תּדבּר. בּטי רוֹאָה אוֹתה, אַךְ שניאוּרסוֹן, הפּוֹנה בּערפּו אֶל הדלת, אֵינוֹ רוֹאָה כּלוּם].

שניאוּרסוֹן. אני גָרמתּי לָךְ אִי־נעימוּת? בּמה?

בּטי [אֵינה משיבה מיד]. בּביקוּרךָ בּבית הרב.

שניאוּרסוֹן [תּוֹהה]. בּביקוּרי בּבית הרב? אֵיזה רב? [שׂרה מתגלית שנית, רוֹמזת רמיזוֹת נמרצוֹת, אַךְ בּטי אֵינה שוֹעה אֵליה].

בּטי [נרגזת מרמיזוֹתיה של אִמה]. כּן, כּן… לָמה אַתּה מתחַמק ממני בּשאֵלוֹתיךָ? לָמה תּכסה ממני דבר כּזה?… הלכתּ אֶל הרב הלפּרין להתיעֵץ עמוֹ על צעד חָשוּב כּזה, שאַתּה אוֹמר לעשׂוֹת בּשבילי, ואֶת פּי לא שאָלתּ!… [מתעוֹררת פּתאוֹם בּחמַת־קנאָה]. האוּמנם סבוּר אַתּה, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, כּי אֶת פּי היהוּדיה אֵין אַתּה צריךְ לשאוֹל כּלָל? כּל־כּךְ בּטוּחַ אַתּה בּגאוָתךּ הנוֹצרית, כּי היהוּדיה תּלךְ אַחריךָ גם בּלי אשר תּבקש אֶת הסכּמתה? אִם כּן, טעוּת גדוֹלָה טעית. היהוּדיה לא תּלךְ אַחריךָ!…

שניאוּרסוֹן. אבל, בּרטה דוידוֹבנה, אֵין אני יוֹדע, מה אַתּ סחה! מַה לי וּלהרב הלפּרין? שוֹמע אני אֶת השם הזה בּפעם הראשוֹנה מפּיךְ!

בּטי [מבוּלבּלת]. עכשיו אֵין אני יוֹדעת שוּב, מַה מתרחש כּאן מסביבי.. מַה פּשר החידה הזאת?…

שׂרה [בּפּתח, בּקֹול רם]. בּטי! בּוֹאִי הנה לרגע אֶחָד – אני צריכה לָךְ! נוּ? מַהרי! אַבּא יבוֹא תּיכף מבּית־הכּנסת, ואני לא בּירכתּי עדיִין על הנרוֹת! [בּטי יוֹצאת אַחרי אִמה בּלא חשק].

שניאוּרסוֹן [פּוסע אָנה וָאָנה, מתיצב בּאֶמצע החדר, שׂם אֶצבּעוֹ על מצחוֹ]. אַ אַ אַ? עתּה ידעתּי!… [ניגָש אֶל דלת חַדרוֹ של אִיוואנוֹב, מתוֹפף עליה]. פּה קבוּר הכּלב!.. [בּרגע זה נכנס מן החוּץ אִיוואנוֹב, לָבוּש הדר, רענן, נוֹשׂא צרוֹר פּרחים גָדוֹל. שניאוּרסוֹן פּוֹנה אֵלָיו]. בּלא צילצוּל?

אִיוואנוֹב. יֶש לי מַפתּח. [מַראֵהוּ אֶת המַפתּח, מניח אֶת הפּרחים על השוּלחָן].

שניאוּרסוֹן. מה הפּרחים האֵלה לפתע־פּתאוֹם?

אִיוואנוֹב. לכבוֹד הפּסחא שלָכם!

שניאוּרסוֹן. ולָמה לא הבאת אִתּךָ, ליֶתר רוֹשם, גם עוּגָה של חָמץ לאֵשת שפּירא?

אִיוואנוֹב [צוֹחק]. החָמץ – יוֹדע אני, כִּי אָסוּר הוּא לָכם… רוֹאֶה אני, היֶרשקוֹ, כּי לבּךָ טוֹב עליךָ לכבוֹד חַגךָ? אני הוּא אשר השתּדלתּי בּשבילךָ לפני בּעל־הבּית. כּי יזמינךָ אֶל סעוּדת הפּסחא שלָכם.

שניאוּרסוֹן. אָכן למצוָה גדוֹלָה תּיחָשב לךָ זאת!… ואַתּה, וואניא, כּפי שאני רוֹאֶה, כּבר נכנַסתּ בּראשךָ ורוּבּךְ לתוֹךְ היהדוּת? הוֹלךְ אַתּה לשמוֹע תּוֹרה מפּי הרב שלָנוּ מפּי הלפּרין?

אִיוואנוֹב [נרעש]. מנַיִן לךָ, שהלכתּי אֶל הרב? עקבתּ אַחרי?

שניאוּרסוֹן. אַל תּירא! אֵינני עוֹקב אַחריךָ. הדבר נוֹדע לי בּחדר הזה, רגע אֶחָד קוֹדם שבּאת. [מניח ידוֹ על כּתפוֹ]. וואניא, שמַע לעצתי. כּלךְ מדרךְ זוֹ!…

אִיוואנוֹב [בּפנים קוֹדרים]. אֵין אני זקוּק לעצתךָ.

שניאוּרסוֹן. זקוּק אָתּה!… הוּכּית בּסַנורים, ואֵינךָ מַרגיש כּלָל, כּי לחינם אַתּה טוֹרח. לא יוֹעיל לךָ כּאן שוּם רב, ואַף לא עשׂרה רבּנים!

אִיוואנוֹב. מאַיִן אַתּה יוֹדע זאת?

שניאוּרסוֹן. יוֹדע אני, כּי היהוּדיה לא תּלךְ אַחריךָ… היהוּדיה תּלךְ אַחרי יהוּדי…

אִיוואנוֹב [מַבּיט בּוֹ בּעֵינַיִם חוֹדרוֹת]. שמַע־נא היֶרשקוֹ! אוּלי אַתּה הוּא היהוּדי?

שניאוּרסוֹן. אֶפשר, שכּן.

אִיוואנוֹב. מתחָרה אַתּה בּי?

שניאוּרסוֹן. לא מתחָרה, מפּני שלךָ אֵין כּאן שוּם סיכּוּיים..

אִיוואנוֹב. כּךְ הוּא אֵיפוֹא הדבר?… הרי אַתּה מתחָרה פּשוּט?… ואני היִיתי שוֹטה והאמַנתּי לךָ, כּי לבּךָ כּוֹאֵב עלי רק משוּם שחָבר נאמן אַתּה לי!…

שניאוּרסוֹן. לחינם אַתּה מתמַרמר עלי. אָמנם לבּי כּוֹאֵב עליךָ, שהבאת אֶת ראשךָ בּסבךְ. דע לךָ, וואניא, כּי אִם קשה להיוֹת יהוּדי, הנה קשה שבעתיִם להיעשׂוֹת יהוּדי!…

אִיוואנוֹב. ואני אוֹמר לךָ, כּי שוּם דבר לא יִקשה ממני. השוֹמע אָתּה? שוּם דבר לא יִקשה ממני!… [שׂרה וּבטי בּאוֹת, נוֹשׂאוֹת אֶל השוּלחָן פּמוֹטוֹת־כּסף עם נרוֹת דוֹלקים. שני החברים מקדמים פּניהן בּקידה אִילמת. אִיוואנוֹב מַגיש אֶת הפּרחים לשׂרה. זוֹ מקבּלת אֶת הפּרחים בּמבוּכה גלוּיה, מאִירה פּניה לאִיוואנוֹב, פּוֹנה עוֹרף לשניאוּרסוֹן. בּטי מתכּוונת לפיֵיס אֶת שניאוּרסוֹן, מגחכת אֵלָיו בּפנים נרגָשים. – בּתוֹךְ כּךְ בּאִים דויד, סיוֹמקה וקאָצאָלי].

דויד [ואַחריו סיוֹמקה וקאָצאָלי]. יוֹם טוֹב! יוֹם טוֹב!

שׂרה [ואַחריה בּטי]. יוֹם טוֹב – שנה טוֹבה!

דויד. קרב אֶל השוּלחָן, כּץ. לָמה תּעמוֹד ליד הדלת?

שׂרה. היה כּמוֹ בּביתךָ. כּבר חוֹששת היִיתי, שמא תּשכּח לָבוֹא, ושלחתּי אֵליךָ אֶת סיוֹמקה שלי להזכּירךָ.

קאָצאָלי [ניגּש אל השוּלחָן, משתּעֵל אֶל תּוֹךְ שרווּלָיו]. אֵיךְ – אֶשכּח? מַעשׂה יפה! כּלוּם אֶפשר ליהוּדי לשכּוֹחַ לביבוֹת של פּסח?… הנה – אפילוּ אֶת ידי רחַצתּי מן הדיוֹ לכבוֹד הפּסח. [מַראֶה אֶת ידיו]. רק פּעם אַחַת בּשנה ידי נקיוֹת מזכוּת הישיבה…

דויד [סוֹקר אֶת השוּלחָן, מדבּר כּאילוּ לעצמוֹ]. וּבכן הכל מוּכן לסדר? הקערה עם המַצוֹת ועם ההגָדות, ואפילוּ כּוֹסוֹ של אֵליהוּ עוֹמדת בּמקוֹמה? יכוֹלים אָנוּ אֵיפוֹא לקרוֹב אל המלָאכה. [נאנח]. פּסח כּזה לא היה לָנוּ זה כּבר! כּל השׂיחוֹת והשמוּעוֹת השוֹנוֹת בּבית־הכּנסת, כּל הפּחָדים האֵלה מפּני פּוֹגרוֹם בּעצם החָג!… ועל כּוּלָם – הענין המזוּהם של עלילת־הדם, וּבכלָל – כּל הדברים הלָלו יחד… [מַראֶה על סביבוֹתיו].

קאָצאָלי. אבל דבר אֶחָד לא עלה בּידם. כּל עֶרב הפּסח חיפּשׂוּ בּנרוֹת צדיק בּשם שניאוּרסוֹן, הפכוּ אֵת כּל העיר, ולא מצאוּ. אִילוּ נמצא לידם צדיק בּשם שניאוּרסוֹן, וַדאי שהיוּ עוֹשׂים לָנוּ פּוֹגרום!

שׂרה. לָמה עמַדתּם לדבּר על פּוֹגרוֹמים לפני הסדר השמַעתּם כּזאת מימיכם?

דויד. צדקתּ, אִשתּי. הפּעם צדקתּ. לא נדבּר עוֹד בּזה. וּבכן, ילָדים? [אֶל אִיוואנוֹב]. ראשית חָכמה, אמוֹר לחברךָ, כּי ישׂים כּוֹבע בּראשוֹ. כּךְ הוּא המנהג אֶצלנוּ. וְאַף אַתּה, מַר שניאוּרסוֹן, בּמחילָה מכּבוֹֹדךָ, אֵינך פּטוּר מזה… [שני החברים הוֹלכים אֶל הפּרוֹזדוֹר וחוֹזרים חבוּשי כּוֹבעים. דויד לוֹבש בּינתים אֶת הקיטל, חוֹבש על ראשוֹ אֶת כּיפּת־המשי וחוֹגר למתניו אֶת אַבנט־המשי. שני החברים מתיצבים עם בּטי מרחוֹק].

אִיוואנוֹב. אָביךְ, בּרטה דוידוֹבנה, הדוּר בּלבוּשוֹ, כּכוֹהן גָדוֹל בּבית־המקדש העתּיק שלָכם…

דויד. בּטי! מַה מדבּר שם שניאוּרסוֹן?

בּטי. אוֹמר הוּא, כּי מַראךָ כּמַראֵה כּוֹהן גָדוֹל בּבית־המקדש.

דויד [דעתּוֹ נוֹחָה]. כּכוֹהן גָדוֹל?… קרב הנה, מַר שניאוּרסוֹן, ואסַפּר לךָ דבר. היוֹדע אַתּה, ממי קיבּלתּי בּירוּשה אֶת הקיטל הזה ואֶת הכּיפּה הזאת? מהם, מהסלאוויטיִים האמתּים עצמם – מאוֹתם הסלאוויטיִים הקדוֹשים שהאִיוואנים יִסרוּ אוֹתם לפנים בּשבטים לחים…

בּטי [נבוּכה מרמיזוֹת אָביה כּלפּי אִיוואן אִיוואנוֹביץ, רוֹצה לטשטש אֶת רוֹשמן, מדבּרת אֶל שניאוּרסוֹן בּלָחַש]. לךָ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, נראָה כּל הטקס הזה שלָנוּ מוּזר מאוֹד?

שניאוּרסוֹן [בּגיחוּךְ]. אַדרבּה, קרוֹב ונעים מאוֹד… ורק צר לי, שאָביךְ ואִמךְ רוֹגזים עלי. וּביוֹתר צר לי, שאַתּ בּעצמךְ עצוּבה כּל־כּךְ בּליל החַג השׂמח…

דויד, בּטי! מַה מדבּר שם אִיוואן אִיוואנוֹביץ!

בּטי. לא כּלוּם, אַבּא. שוֹאֵל הוּא אוֹתי בּדבר הסדר.

דויד. אָה, שוֹאֵל הוּא, גֵר־צדק זה, בּהלכות הפּסח?… יִקרב־נא אֶל השוּלחָן, אַל יִירא ואַל יִפחָד, אֵין לָנוּ כּאן שוּם סוֹדוֹת… [בּטי וּשניאוּרסוֹן ניגשים אֶל השוּלחָן. דויד פּוֹנה רק אֶל אִיוואנוֹב]. הרוֹאֶה אַתּה, מַר שניאוּרסוֹן, אֶת הקערה הזאת? באֵר־נא לחברךָ, כּי כּל זה הוּא זכר ליציאַת מצרים. הנה, למשל, מרוֹר זה, שאָנוּ אוֹכלים הלילה, – על שוּם מה? על שוּם שמיררוּ המצרים אֶת חַיֵי אבוֹתינוּ, כּשם שאֶחָיו של זה ממררים אֶת חַיֵינוּ היוֹם… וזה חרוֹסת שמוֹ – זֵכר לטיט, שהיוּ אבוֹתינוּ בּוֹנים בּוֹ אֶת פּיתוֹם ואֶת רעמסס… [אִיוואנוֹב מתבּוֹנן מתּוֹךְ סַקרנוּת רבּה בּכל מַה שבּעל־הבּית מַראֶה לוֹ]. אבל אַל תּפחדוּ – אֵין זה טיט מַמש, אֶלָא תּפּוּחים ואגוֹזים כּתוּשים. והאָדוֹם־האָדוֹם הזה, השפוּךְ עליהם, אֵינוֹ דם נוֹצרי, אֶלָא יין… יסתּכּל־נא, יסתּכּל־נא חברךָ יפה ויִראה בּעֵיניו!… [שניאוּרסוֹן מגחךְ, אַךְ אִיוואנוֹב מסתּכּל יפה]. ואֵלה הן הזרוֹע והגרגרת – זֵכר לקרבּן פּסח, שהיוּ אבוֹתינוֹ עוֹשׂים בּזמַן שבּית־המקדש היה קיים, אבל רק זֵכר בּלבד, כּי מיוֹם שחָרב בּית־המקדש אֵין אָנוּ מַקריבים קרבּנוֹת… ועכשיו, שבּיאַרתּי לָכם מכּל דבר שוֹרש, יכוֹלים אָנוּ לסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ. אני אֵשב בּראש השוּלחָן, על הכּרים האֵלה, כּמלךְ [יוֹשב על הכּרים ישיבה מאוּששת], להראוֹת, כּי בּני־מלָכים אנחנוּ, בּני־חוֹרין, לא עבדים לפרעה מלךְ מצריִם וּלכל ההוֹלכים היוֹם בּעקבוֹתיו… ואַתּם שבוּ מסביב לשוּלחָן אִיש בּמקוֹמוֹ. [הכּל מסיבּים לשוּלחָן. שׂרה – מימין דויד, ואַחריה בּטי, סיוֹמקה – משׂמֹאלוֹ, ואַחריו קאָצאָלי, שניאוּרסוֹן ואִיוואנוֹב. דויד פּוֹתח אֶת ההגָדה העתּיקה]. הרוֹאִים אַתּם אֶת ההגָדה הזאת! אַף היא חמדה יקרה, ירוּשה בּידי מן הסלאוויטיִים. נדפּסה בּדפוּס שלָהם – דפוס סלאוויטא המפוּרסם… [נאנח]. אָח־אָח־אָח! אִילוּ ניתּן פּה להגָדה זוֹ, היתה מסַפּרת נסים ונפלָאוֹת!… [אֶל סיוֹמקה]. ואַתּה בּני? האִם לא תּיכּשל בּאַרבּע הקוּשיוֹת, כּמוֹ בּשנה שעברה, שקץ שכּמוֹתך?

סיוֹמקה. חָלילה, אַבּא! לָמַדתּי אֶת הקוּשיוֹת בּעל־פּה, כּדי ציוּן של חמשה!

שׂרה. אֶהיֶה כּפּרת פּיו המפיק מַרגָליוֹת!

דויד. וּבכן, אָנוּ מַתחילים… קדש! [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת וּמַתחיל לקדש על היין בּקוֹל רם וּבניגוּן. כּשהוּא מַגיע ל"זמַן חירוּתנוּ", נשמע קוֹל הפּעמוֹן בּצילצוּל עז וּממוּשךְ, המזעזע אֶת האַויר. הכּל נבהלים, משתּוֹממים זה אֶל זה. דויד גוֹמר אֶת הקידוּש בּהשפּלת הקוֹל וּבחטיפה, נחפז לגמוֹע מן הכּוֹס]. מַה זה לפתע־פּתאוֹם? מַה פּירוּשוֹ של צילצוּל זה?

קאָצאָלי. חוֹששני, שצילצוּל זה ריח של ציִד נוֹדף ממנוּ… בּקי אני בּצילצוּלים אֵלו!…

דויד. ציִד בּליל פּסח? דבר כּזה לא קָרַנִי מעוֹלָם, מיוֹם שעמַדתּי על רגלָי!… [הצילצוּל חוֹזר ונשנה].

שׂרה. סיוֹמיֶניוּ בּני, הטרח־נא עצמךָ!

סיוֹמקה [רץ וחוֹזר מיד בּפנים נבהלים]. גאנדארמים וּקצינים לאֵין מספּר, וגם השוֹעֵר מַאקאר בּתוֹכם… [נכנס ראש הגאנדארמים עם סיעה של קציני המשטרה וּבלָשים, וּמאַחריהם השוֹעֵר, מַחזיק בּידיו פּינקס פּתוּחַ].

הראש. שבוּ אִיש תּחתּיו! [מַעמיד אֵצל כּל דלת גאנדארם וּבלָש, והוּא עם שני קצינים סוֹקרים ממקוֹם עמדם אֶת המסוּבּים אֶל השוּלחָן].

קאָצאָלי [אֶל סיוֹמקה, בּלחש]. סיוֹמיֶניוּ יקירי, אֵיפה אֶפשר להשׂיג מעט דיוֹ?… מעט דיוֹ, סיוֹמיֶניוּ…

סיוֹמקה. דיוֹ? בּשביל הידיִם? תּיכף אָביא לָךְ! [קם רוֹצה לָלכת].

הראש [מרים קוֹלוֹ]. אִיש אַל יזודז ממקוֹמוֹ! ולא לדבּר! [ניגָש עם קציניו אֶל השוּלחָן]. מי כּאן בּעל־הבּית?

דויד [מתאַמץ להיוֹת שוֹקט]. בּעל־הבּית – אני הוּא! [אַחַד הקצינים מכוון אֶל פּניו פּנס חַשמַלי].

הראש. שמךָ?

דויד. יליד סלאוויטא, דויד שמוּליֶב שפּירא. ש־פּי־רא.

הראש. וזוֹ?

דויד. זוֹהי אִשתּי. שׂרה יצחָק־ליֵבּוֹבה שפּירא. ואֵלה בּנַי, בֶּרטה וסַמוּאִיל.

הראש. בֶּרטה וסַמוּאִיל. וּמי זה? [מַראֶה על קאָצאָלי].

קאָצאָלי [קם, רוֹעֵד, מרים ידיו]. שליוֹמַה מוֹרדקוֹב כּץ, הוֹד מַעלָתךָ!

הראש [בּחשד]. כּץ? היֵש בּפינקס־הבּית שֵם כּזה?

אַחַד הקצינים [מעיֵין בּפינקס־הפּתוּח שבּיד השוֹעֵר]. לא, רוּם מַעלָתךָ, אֵין שֵׁם כּזה בּפּינקס כּלָל! [מכוון אֶת הפּנס אֶל פּניו החרדים של קאָצאָלי].

דויד. אוֹרח הוּא בּביתי. אִיש בּוֹדד, בּלא משפּחה והזמַנתּיו לסעוּדת הפּסח.

הראש. כּךְ?… אוֹרח, אִיש בּוֹדד… וּמַה מַעשׂהוּ? רב? צדיק?

קאָצאָלי. צדיק? יִשמרני אלוֹהים, הוֹד מַעלָתך! לא עמַדתּי אפילוּ בּמקוֹם שצדיקים עוֹמדים!… יהוּדי עם־האָרץ אני, מתלכלךְ כּל ימַי בּעשׂיית דיוֹ. הנה ידי – עדיִין יֵש בּהם סימני דיוֹ… [הקצין מאִיר אֶת ידי קאָצאָלי בּפּנס].

הראש [אֶל דויד]. וּשמוֹ כּץ? לא שם אַחר?

דויד. כּץ, בּפירוּש כּץ. והראָיה, שאָנוּ קוֹראִים אֶת שמוֹ, דרךש חיבְה, קאָצאָלי.

קאָצאָלי. קאָצאָלי, הוֹד מַעלָתך!…

הראש. כּךְ. כּץ, קאָצאָלי… והאָדוֹן הסטוּדנט מי הוּא? [מַראֶה על שניאוּרסוֹן].

שניאוּרסוֹן. האָדוֹן הסטוּדנט יענה בּעצמוֹ, כּשיִשאלוּ אוֹתוֹ לא בּלשוֹן נסתּר, אֶלָא בּלשוֹן נוֹכח!

הראש [מרים קוֹלוֹ]. האַתּה תּלמדני, כּיצד לשאוֹל?! [אֶל דויד]. מי הוּא סוּבּיֶיקט זה?

דויד. סוּבּיֶיקט זה הוּא בּסַךְ־הכּל בּן ליוֹעֵץ־המַמלָכה בּפוֹעל, פּראבוֹסלאווי, וּשמוֹ אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב.

הראש. פּראבוֹסלאווי? אִיוואן אִיוואנוֹביץ אִיוואנוֹב? בּבית־יהוּדים, בּסעוּדת חַג יהוּדי?

דויד. אַף הוּא אוֹרחי. כּלוֹמַר, לא אוֹרחי, אֶלָא אוֹרחוֹ של דיירנוּ. [מַראֶה על אִיוואנוֹב]. שניהם חברים, בּני עיר אֶחָת. גם זה סטוּדנט. כּלוֹמַר, לא סטוּדנט בּאוּניברסיטה, אֶלָא אֵצל רוֹפֵא־שינַיִם…

הראש [מניע בּידוֹ]. כּל זה אֵינוֹ מעניֵן אוֹתנוּ! ואַתּה, אִיש חָביב, הנה אֶת זה תֹּאמַר לָנוּ: יֶש לךָ פּה בּביתךָ רב אֶחָד, צדיק ממשפּחת הצדיקים, שניאוּרסוֹן שמוֹ. אַיֵהוּ?

השוֹעֵר [נדחָק בּין הקצינים, מַראֶה בּידו על אִיוואנוֹב]. רוּם מַעלָתךְ, הנה…

אַחַד הקצינים [דוֹחפוֹ]. גש הלאה! [נוֹטל מידוֹ אֶת הפּינקס].

קאָצאָלי [אֶל דויד ושׂרה, בּלָחַש]. הלא אָמַרתּי לָכם כּי מחַפּשׂים אוֹתוֹ בּנרוֹת…

הראש. לא לדבּר! [לוֹקח אֶת הפּינקס מידי הקצין]. כּאן, בּפינקס־הבּית, כּתוּב שחוֹר על־גבּי לָבן, כּי בּביתךָ מתגוֹרר יהוּדי, יליד שקלוֹב, בּשם היֶרשקוֹ מוֹבשוֹב שניאוּרסוֹן. שני־אוּר־סוֹן… אַיֵהוּ? [שניאוּרסוֹן ואִיוואנוֹב קמים שניהם].

אִיוואנוֹב [מוֹשיב בּחוֹזק יד אֶת חברוֹ בּמקוֹמוֹ]. שניאוּרסוֹן – אני הוּא.

הראש. אַתּה הוּא אוֹתוֹ שניאוּרסוֹן? [מציץ בתמהוֹן אֶל הקצינים. אֶחָד מאִיר אֶת פּניו של אִיוואנוֹב בּפּנס]. לא, מַר שפּירא! יהוּדי חָכם אַתּה יוֹתר מדי! הראֵני־נא אֶת שניאוּרסוֹן האמתּי, מן הצדיקים, מן הליוּבּאוויטשיִים…

דויד [אֶל שׂרה, פּוֹרש ידיו]. מה הוּא דוֹרש מחַיי?

אִיוואנוֹב [מוֹציא מכּיסוֹ אֶת הפּאספּוֹרט, מוֹשיטוֹ אֶל הראש, מדבּר בּלעג]. אֵין אַתּם מאמינים, כּי אני שניאוּרסוֹן? הנה הפּאַספּוֹרט שלי, שיוֹכיח לָכם, כּי אני הוּא אוֹתוֹ צדיק שניאוּרסוֹן שאַתּם מבקשים, הדרוּש לָכם כּל־כּךְ בּשביל העלילה האִידיוֹטית, שבּה אַתּם שׂמים אֶת עצמכם לצחוֹק בּפני כּל העוֹלם…

הראש. אֵיךְ אַתּה מעֵיז פּניךָ לדבּר אֶל השלטוֹן בּלשוֹן זוֹ?!

אִיוואנוֹב, משוּם שאַתּם, ואֵלה אשר שלחוּ אֶתכם, אֵינכם יוֹדעים, מה אַתּם עוֹשׂים! בּבערוּתכם וּבזדוֹן־לבּכם אַתּם מַעטים חרפּה על כּל אַרצנוּ כּוּלָה!

הראש [בּחמתוֹ]. לא להבּיע מַחשבוֹת!… [אֶל הקצינים בּלעג]. אַרצם היא!…

אִיוואנוֹב. אָמנם כּן! אַרצנוּ היא! גם אנחנוּ בּנים לָאָרץ הזאת כּמוֹכם!

הראש. שתוֹק, יהוּדי אָרוּר! הנה אצוה לָקחת אוֹתךָ אָז תּדבּר אֵלי בּלָשוֹן אַחרת!

שניאוּרסוֹן [קם]. הניחוּ לו! לא הוּא שניאוּרסוֹן. שניאוּרסוֹן האמתּי – אני הוּא! [דבריו מעוֹררים מבוּכה ותמהוֹן בּפני כּל. הקצין מאִיר אֶת פּני שניאוּרסוֹן בּפנסוֹ].

דויד. מַה פּשר המשׂחָק הזה?

שׂרה. כּל חלוֹמוֹתי הרעים!…

שניאוּרסוֹן [מוּאָר בּאוֹר הפּנס]. הבּיטוּ, הבּיטוּ יפה! סבוּר אני, שאפילוּ בּחשכה אֶפשר לראוֹת, מי משנינוּ שניאוּרסוֹן. אִם צדיק, אוֹ לא צדיק, אבל שניאוּרסוֹן האמתּי – אני הוּא!

אִיוואנוֹב [ממקוֹמוֹ]. לא, אני שניאוּרסוֹן! אַל תּשמעוּ לוֹ! משטה הוּא בּכם! הנה הפּאספּוֹרט שלי…

שניאוּרסוֹן. וואניא, די! אֵין זה משׂחָק הפּעם, אֶלָא ענין חָמוּר! [אֶל הראש]. פּאספּוֹרט יֵש גם לי. [מוֹציא אֶת פּאספּוֹרטוֹ]. אַךְ הפּאספּוֹרטים אֵינם אוֹמרים כּלוּם. הפּאספּוֹרטים שלָנוּ מוּחלָפים. זה של חברי שייךְ לי, וזה שלי שייךְ לחברי, בּבקשה! [מוֹשיט להראש אֶת הפּאספּוֹרט. הראש והקצינים מעיינים זה אַחַר זה בּשני הפּאספּוֹרטים. השוֹעֵר נדחָק אַף הוּא לעיֵין].

אַחַד הקצינים [דוֹחפוֹ]. גש הלאה! [השוֹעֵר נרתּע לאחוֹריו).

שניאוּרסוֹן [אֶל בּטי]. הנה תּיפּתר החידה, בּרטה דוידוֹבנה, והכּל יִתבּרר מאֵלָיו… [אֶל דויד]. ואַתּה, רב דויד, אַל תּירא. אני הוּא שניאוּרסוֹן האמתּי, שהם מבקשים למַעשׂה־הנבלה שלָהם, אבל לוֹעֵג אני לאִמם־זקנתּם!…

דויד. השוֹמַעת אַתּ, שׂרה, אֶת הדיבּוּרים שלוֹ? מַה תּאֹמרי לָזה?

שׂרה. אֵינני מבינה כּלוּם.. ושל מי היא הסבה העשירה, בּעלת־המיליוֹנים?…

הראש [אֶל בּעלי־הבּית]. ואַתדם אַל תּדבּרוּ בּיניכם בּלעגי שׂפתכם היהוּדית: גַר־גַר־גַר!… רוּסית תּדבּרו! כּוּלכם רוּסית!… [אֶל הקצינים]. מוּזר מאוֹד! כּאן נַעשׂה מַעשׂה־תּעתּוּעים! זיוּף יהוּדי!

אִיוואנוֹב. אִם אַתּם קוֹראִים לָזה זיוּף, הנה אני עשׂיתי אֶת הזיוּף – אני, הרוּסי אִיוואנוֹב!

שניאוּרסוֹן. אֵין כּאן שוּם זיוּף! יכוֹל אני לסַפּר לָכם אֶת הדבר בּמלים מעטוֹת, אִם רצוֹנכם בּכךְ. אני וַחברי סיימנוּ שנינוּ גימנסיה אָחָת – אני, היהוּדי שניאוּרסוֹן, בּמידאליה של זהב, והוּא, הנוֹצרי אִיוואנוֹב, בּלא הצטיינוּת מיוּחדת, ונתעוֹרר בּינינוּ ויכּוּחַ: אני אָמַרתּי, כּי קשה להיוֹת יהוּדי אפילוּ בּמידאליה של זהב, והוּא אָמַר, כּי אֵין הדבר נוֹרא כּל־כּךְ, והציע לפנַי, כּי נתחַלף לשנה בּשמוֹתינוּ – הוּא יִהיֶה שניאוּרסוֹן, ואני אֶהיֶה אִיוואנוֹב. וכךְ בּאנוּ שנינוּ לעיר זוֹ, אֶל האוּניברסיטה. אני, בּשמוֹ אִיוואנוֹב, נתקבּלתּי תּיכף וּמיד, והוּא, בּמידאליה שלי, נשאַר מבּחוּץ, בּלא זכוּת הישיבה, שׂבע חרפּה ויִסוּרים, כּכל היהוּדים בּגיהינוֹם זה – עכשיו יוֹדע הוּא טעמוֹ של יהוּדי!… אַךְ כּיוָן שנשבּענוּ אִיש לרעֵהוּ, כּי סוֹד כּמוּס יִהיֶה בּינינוּ. שמַרנוּ על הסוֹד כּל הזמן, והיִינוּ שוֹמרים עליו עד כּלוֹת השנה, עד סוֹף מַאי הבּא. ואוּלָם הנה קרה מקרה משוּנה, אשר לא פּיללנוּ לוֹ, והרי אני רוֹאֶה אֶת עצמי נקי משבוּעתי. הלא מבקשים אַתּם יהוּדי בשם שניאוּרסוֹן, לטפּוֹל עליו אֶת הענין המזוּהם שלָכם, אֶת עלילת־הדם, ואני הוּא שניאוּרסוֹן האמתּי – ואֵיךְ אוּכל לראוֹת בּרעה, אשר תּמצא אֶת חברי הנוֹצרי בּגלָלי? אִם להעליל עלילוֹת – תּעלילוּ עלי, על היהוּדי. אנחנוּ, היהוּדים, רגילים בּכךְ זה אַלפי שנים!…

אִיוואנוֹב. הסירוֹת, היֶרשקוֹ, מעל פּנינוּ אֶת המַסכה קוֹדם זמַנה – וצר לי מאוֹד, שעשׂית כּן! צר לי, שקילקלתּ אֶת משׂחָקנוּ דווקא בּשעה זוֹ, שעלוּל היה להיעשׂוֹת דבר גָדוֹל וּמוֹעיל, להכּוֹת מַכּה ניצחת אֶת האדוֹנים האֵלה!… אִילו היִיתי שניאוּרסוֹן עד הסוֹף, היִיתי מקבּל עלי בּעוֹנג רב לָשבת בּמקוֹמךָ על סַפסַל הנאשמים. היִיתי מַראֶה לָהם, לאֵלה [רוֹמז על כּל סיעת המשטרה], לכל אֵלה, יִקחם השד, שהתעללוּ בּי וּמצצוּ אֶת דמי כּל החוֹרף, היִיתי מַראֶה לָהם, כּמה רעים ומגוּחָכים הם, כּמה בּזוּיוֹת וּמגוּחָכוֹת כּל העלילוֹת, שהם מַעלילים עליכם, היהוּדים!… היִיתי מַראֶה לָהם…

הראש. לָמה עמַדתּם פּה לדרוֹש דרשוֹת וּלהטיף מוסר בּפנַי? [רוֹקע בּרגלוֹ]. לשתּוֹק! אֶת פּי שניכם אֶסתּוֹם! אֶת שניכם אצוה לאסוֹר!

אִיוואנוֹב. אָמנם בּזה חָפצתּי!

הראש [בּחימה שפוּכה, אֶל הקצינים]. קחוּ אֶת שניהם! מי מהם הוּא שניאוּרסוֹן האמתּי – יבררוּ שם! קחוּ אוֹתם! [הקצינים ניגָשים אֶל שני החברים, היוֹצאִים מלפני השוּלחָן בּדוּמיה].

שׂרה. אוֹיה לי, אֶת שניהם?… [רוֹאָה פּתאוֹם אֶת בּטי, שהפשילה ראשה על הכּיסא מתּוֹךְ עֵינַיִם עצוּמוֹת]. אוֹי, דויד, הילדה מתעלפת! מַיִם! מַיִם! [שני החברים קוֹפצים אֶל השוּלחָן, תּוֹמכים בּבטי].

דויד [חוֹפז ונוֹטל כּוֹסוֹ, מַגיעה על פּי בּטי בּידים רוֹעדוֹת]. קחי, בּתּי, קחי מעט יין. כּךְ, כּךְ! הנה פקחה עֵיניה – נוּ, תּוֹדה לָאֵל!… אֵין בּכךְ כּלוּם, כּבר עבר… ואַתּ, בּתּי, אַל תּתרגשי… שוּם תּקלה לא תּצא לוֹ מזה [מַראֶה על שניאוּרסוֹן]. לא העלילה הראשוֹנה היא, שמַעלילים עלינוּ… ולָזה [מַראֶה על אִיוואנוֹב] בּוַדאי שלא תּאוּנה רעה! בּנוֹ של יוֹעֵץ־המַמלָכה בּפוֹעל, בּן גיניראל!… [מזדקף וּמדבּר אֶל אִיוואנוֹב]. נוּ, אִיוואן אִיוואנוֹביץ, הוֹד מַעלָתך? מַה תֹּאמַר הפּעם? מַה בּעֵיניךָ הלקח, אשר לָמַדתּ בּביתוֹ של דויד שפּירא? לקח טוֹב נתתּי לךָ, האֵין זאת?… היֵה שלוֹם ולךְ מבּיתי לשלוֹם! לךְ שוּב אֶל אַחיךָ בּני עמךָ וסַפּר לָהם אֵת כּל האמת. סַפּר לָהם, כּי קל מאוֹד לדבּר על היהוּדים, לכתּוֹב עליהם, ללעוֹג לָהם, להעליל עלילוֹת עליהם, – אבל להיוֹת יהוּדי לא קל כּל־כּךְ! קשה להיוֹת יהוּדי!… [מוֹשיט לוֹ ידוֹ, מהסס רגע, מוֹשכוֹ אֵלָיו וּמנַשקוֹ, מאַמצוֹ אֶל לבּוֹ מתּוֹךְ דמעוֹת כּבוּשוֹת]. הוֹי, נעמתּ לי, נעמתּ לי מאוֹד, אִיוואן אִיוואנוֹביץ יקירי… [אִיוואנוֹב וּשניאוּרסוֹן נפרדים מתּוֹךְ לחיצת־ידים מאֵת בּטי הנדהמה].

הראש. מַארש! [שני החברים יוֹצאִים בּלוית אַנשי המשטרה, המסוּבּים יוֹשבים אִיש בּמקוומוֹ בּדוּמיה כּבדה].

קאָצאָלי. נסים ונפלָאוֹת! מַמש יציאַת מצרים! אֵין צוֹרךְ עוֹד לקרוֹא אֶת ההגָדה.

דויד לא, מן ההגָדה אֵיננוּ פּטוּרים. ההגָדה היא למַעלָה מזה… וּבכן, נַחזוֹר לעניננוּ. כּהא לחמא עניא… [מַתחיל קריאָתוֹ בּניגוּן, אַךְ מיד הוּא מַשפּיל קוֹלוֹ, מַסתּיר פּניו בּידיו, גוֹמר מתּוֹךְ המיה דקה, בּוֹכיה. אַחַר־כּךְ הוּא מתאוֹשש, מרים ראשוֹ אֶל סיוֹמקה]. נוּ?

סיוֹמקה [נרגָש מאוֹד, שׂפתיו רוֹעדוֹת, בּבכי נחנק]. אַבּא… אַבּא… אֶשאָלךָ אַרבּע קוּשיות. מַה נשתּנה הלילה הזה מכּל הלילוֹת?…

המסךְ