מוולאדיבוסטוק עד סאן־פרנציסקו יש מכבדים ומעריצים לגיטה הגרמני. כל העולם התרבותי כולו מכיר בו את המשורר הגדול ביותר אחר שקספיר האנגלי. והכל מעמידים אותו בשורה אחת עם הומירוס, דאנטה ושקספיר.

מהו סוד־גדולתו של המשורר הגרמני הנערץ?

מי שקורא כיום את שיריו. את מחזותיו ואת סיפוריו של גיטה בלא שיהא גרמני על־פי מוצאו או מושפע מן ההו’פנוסה הגרמנית, אי־אפשר לו שלא למצוא ליקויים גדולים בכל מה שיצר המשורר. שני החיבורים הגדולים ביותר, שהם מפעלי־חייו של גיטה. “ווילהֶלם מייסטר” ו"פאוסט", הם מחוסרי־שלמות במובן האמנותי: “שנות־הנדודים' של “ווילהלם מייסטר” והחלק השני של “פאוסט” הם, כביטויו של גיטה עצמו, Ein stück aus stücken– שמלת־צבעונים תפורה מחתיכות־בד מגוונות ובעלות ערך בלתי־שוה, שעל צד־האמת אינן תפורות ביחד, אלא מוכלבות. הדראמות המצוינות ביותר שלו, מעין “אֶגמונט” ו”טורקוואטו טאסו", אין בהן פעולה דראמתית מודרגת ותכופה, שכל עלילותיה הן קשורות ומהודקות זו בזו. ובשיריו הלו’ריים יש לעתים קרובות חכמה והגיון ומלאכת־מחשבת הרבה יותר מרגש בלתי־אמצעי, שנובע מחביון־הנפש או מסערת הדם החי והחם. ומה שנוגע לסיפוריו ושאר כתביו הפרוזאיים, הרי יש בהם אריכות והתפלספות, שמכבידות על הקצב של סיפור־המעשה והשתלשלות־העניינים העיקרית. במה זכה, איפוא, גיטה להערצה כזו מצדם של כל אנשי־התרבות שבכל העמים שבעולם כולו? –

לי נראה, שהתשובה על שאלה זו כלולה במלות מועטות: הָרַבְגוֹניוּת שלו, ההקף הגדול של יצירתו, הרחבות המפליאה של תפיסת־עולמו.

דעה קדומה היתה שלטת בעולם־המחשבה בסוף המאה שעברה ועל־ידי אחד־העם נשתרשה גם בספרות העברית החדשה: שהאדם הגדול הוא ענק חַדְצְדָדִי וכל רַבְצְדָדִי אֵינו אלא קרקע־עולם, שספג לתוכו חלקים־חלקים מחדצדדיות זו של בני־האדם הגדולים. זה נכון ביחס לבעלי־כשרונות, אפילו לבעלי כשרונות גדולים. אבל זה לא נכון בהחלט ביחס לגאון. הגאון הוא ענק רַבְצְדָדִי דוקה. יתר־על־כן: הגאון הוא נשמה פולארית, ששני הצירים ההפכיים מתרוממים ועולים מתוך מעמקי־הויתה ומתאחדים בה בגובה גדול, עד שהם נעשים שם הרמוניה עליונה אחת, שהאדם הבינוני אינו יכול לתפוס את מהותה, אבל מרגיש הוא את כל גדלה ורוממותה.

ונשמה גדולה מאד, נשמה פולארית כזו היה גיטה. גם גיטה האדם וגם גיטה המשורר.

ה"אולו’מפי הגדול", שהסתכל בכל הנעשה בעולם מתוך שלוה אפית, ובתור תלמידו של שפינוזה ראה את העצמים ואת המעשים “מתוך נקודת־המבט של הנצח”, יכול היה לכעוס, להתרעם ולהתרגז עד לידי טירוף־הדעת, ואף – לבכות כילד עם קריאת מכתב או שיר מעורר־לב. מי שאהב אהבה טהורה וצרופה במשך עשר שנים רצופות את שארלוטה פון שטיין – אשה בְּכירָה ממנו בשבע שנים, שבשעה שהתוודע אליה גיטה הצעיר בן העשרים והשש כבר היתה אֵם לשבעה ילדים חיים ומתים, – יכול היה לקחת לו לאשה נערה פשוטה, שאפילו מכתב לא ידעה לכתוב בלא שיבושים גסים, כחריסטיאנה ווּלפּיוּס. המשורר הגדול, בעל הלב הבוער באש־החירות, שחיבר את “גֵיץ מבֶּרכליכינגֶן” ואת “אֶגמונט”, יכול היה להיות גם מיניסטר רגיל בנסיכות קטנה ולשמש “פקיד טוב” ב"דיפארטמנטים" שונים. האדם הגדול, שנשא משאו “על גוי ועל אדם יחד”, יכול היה להשקיע את עצמו בקטנות שבקטנות ולהקפיד על דברים של מה־בכך. והאיש בעל המעוף הנפלא יכול היה למצוא סיפוק בחברתם הקלה והריקנית של נסיכים, חצרנים ונשים מתיַפות ולהחניף לאהבה העצמית שלהם על־ידי שירי־"לכבוד". ואותו ה"אריסטוקראט" וה"חצרן" יָדע לדאוג לטיבו של הבד בשביל בגדים חמים לעשרות הפועלים במכרות, שהיו שייכים לנסיכות־וויימאר הקטנה, ששימש מיניסטר בתוכה.

וכגיטה האדם כך אף גיטה המשורר. גיטה ההומניסטן, גיטה בעל הרוח האוניבֶרסאלית, כותב את הדראמה הפאטריוטית הגרמנית “גיץ מברליכינגן” ועושה לצחוק את המהפכה הצרפתית הגדולה על־ידי מחזות־התולים בלתי־מוצלחים. גיטה הקלאסיקן, גיטה המעריץ את האמנות היוונית הפלאסטית, האובייקטיבית, הטהורה כשיש והקרה כשיש, כותב בבחרותו את “ייסוריו של ווירטר הצעיר”, שביחד עם “הֵילואיזה החדשה” של רוסו התחילו את התקופה הרומאנטית; ובזקנתו הוא מושפע בחלק השני של “פאוּסט” ובשירי־הזהב (הסוניטים) שלו מן הרומאנטיקים לא רק במידה מרובה אלא אף במידה גדושה. מי יכול להאמין, שמי שכתב את הדראמה הקלסית והדומה בהוד־יפיה ובחיטוב־חלקיה להפארתינון שבאתונה, “איפיגֶניה בטַבריס”, כתב גם את “ליל־וואלפורגיס” הצפונית, שאינה אלא שגעון פיוטי אחד? ומי יכול לשער, שהמסתכל הגדול בכל הדברים ממרום־האולו’מפוס של הנצח במנוחת־אלים, שאי־אפשר להשביתה, מוכשר היה להתנקמות פעוטה במבקריו על־ידי כמה וכמה מן ה"אַכְּסיניות" שלו (Xenien), שהן מלאות מרירות וחמת־נקם כאחד?

ואולם זה כוחו של גיטה וזו גדולתו. אין לך מקצוע ספרותי ומדעי ואין לך צורה ספרותית ואמנותית, שלא ניסה בהם את כוחו הגדול. הוא עמד על מרום־ההשכלה של זמנו ושום דבר אנושי לא היה זר לו. לא לחינם אמרו עליו, שהוא ה"אנושי בבני־אדם". אכן, הוא סימל את כל האנושיות כולה בכוח, אם לא בפועל. מה שעשו המשוררים כולם, כל אחד בחלק מן השירה, עשה הוא בשירה לכל חלקיה. מה שעשו המספרים והדראמטורגים כל אחד בסוג ובכיוון מיוחדים לעצמם עשה הוא בכל הסוגים ובכל הכיוונים. והרי גיטה נעשה גם חוקר כאחד מן החוקרים הגדולים שבזמנו; ואם לא הצליח במלחמתו בתורתו של ניוטון על מוצא־הצבעים הרי הצליח לגלות בתורת־העצמות (באויסֵטיאנלוגיה) את העצם שבין הַלְסָתוֹת (Os intermaxillare), ועל־ידי ה"מיטאמורפוזה של הצמחים" שלו נעשה חבר ללאמארק ולזיופרואַ סֵינט־היליר והמקדים והמבשר של צ’ארלז דארווין.

ושני החיבורים הגדולים־ביותר שלו, הגדולים ביותר גם בכמות וגם באיכות, כוללים את כל החוָיות ואת כל נסיונות־החיים של אדם מבקש את דרך־החיים עלי אדמות. אין נסיון, שלא נתנסה בו פאוסט – ולא עמד בו; אבל מפני ששאף תמיד אל “המקור הראשון” (Urquell) – אל פתרונה של שאלת כל השאלות: במה יזכה אדם את ארחו בעולם הזה? – נגאל גאולה שלמה מידי השטן, שנתרמה ועטה כלימה בהַמְרָאָתוֹ עם אלהים על נפשו של פאוסט:

פאוסט, שקנה לו ידיעות הרבה ולא מצא סיפוק בהן, מוכר את נפשו לשטן ומקבל במחירה תענוגות־בשרים. אבל אלה ממיטים אסון על גְרֶטְכֶן אהובתו ועל הילד הנולד לה ממנו. וגם עליו: הריהו מסיים במלים הנוראות: “הוי, הלואי שלא הייתי נולד מעולם!”. בזה מסתיים החלק הראשון של המחזה הגדול. בחלק השני מנסה פאוסט לרוות את תשוקתו לכבוד ולכסף בחצר־הקיסר, כגיטה עצמו בחצרו של הנסיך מוויימאר,– וצמאו אינו מתרוה, ושטרות־הנייר של השטן (מֶפיסטופֶלס) אין בהם סימן־ברכה. אז מנסה פאוסט להגאל על־ידי האמנות – להתקשר עם הילני היפהפיה, הסמל של היופי היווני. אולם אליה הוא יכול להגיע רק על־ידי ירידה אל ה"אִמות" – אל האידיאות האפלטוניות, שהן קודמות לכל מציאות, או אל ה"שִׁתִּין", אל היסודות של ההויה והמציאות. אבל למרות מה שהילני היפהפיה ילדה לו בן, את אֶבפוריון, הרי הבן מת ומהילני היפהפיה נשאר לו רק הלבוש שלה: אפשר לתפוס את הלבוש המכסה על הופעת־היופי, אבל לא את היופי כשהוא לעצמו. ופאוסט מתיאש מן התענוג: “ההנאה גורמת לשפלות” (Geniessen macht gemein). ורק כשפאוסט מקבל במתנה חלקת־אדמה על שפת־הים, שהוא מציל אותה משטף־המים על־ידי ניקוז וייבוש ומכשיר אותה להתישבותם של בני־האדם, הריהו נגאל: הגאולה באה על־ידי המפעל הטוב, על־ידי המעשה המועיל לבני־אדם בדורך ובדור הבא אחריך. לא לחינם בא עוד פאוסט של החלק הראשון לידי המסקנה הגדולה, שבמקום “בראשית היה הדבר” שבאֵוונגליון על־פי יוחנן יש לכתוב: “בראשית היה המפעל!” (!Am Anfang war die That).

זהו התוכן המופלא של מפעל־חייו האחד של גיטה – של “פאוסט” בשני חלקיו^, הגדולים והבלתי־שוים בערכם, אבל השוים בכיוונם הכללי.

ואף מפעל־חייו השני של גיטה – “ווילהלם מייסטר” בשני חלקיו: “שנות־ הלימודים” ו"שנות־הנדודים" – כך.

ווילהלם מייסטר – דמות־דיוקנו של גיטה מכמה צדדים – מתחיל בתענוגי־אהבה, בתיאטרון ובאוסף של חפצי־אמנות, ומסיים – במפעלי־תעשיה, באירגון קבוצה לשם התישבות באמריקה וביצירת חברה אידיאלית חדשה, שבה שולטים שוויון־המעמדות, חלוקת־העבודה למומחים ועבודת־המכונה. ושוב לפנינו הקף כל החיים האנושיים כולם והקפת כל הפרובלימות האישיות והחברותיות. והסיום של הרומאן הגדול והבלתי־הרמוני בחלקיו הוא – הצצה מבעד לערפלי־העתיד, הכרה אינטואיטיבית של המעבר מן החברה האריסטוקראטית־הפיאודאלית והמבנה הכלכלי הפרימיטיבי שלה במאה הי"ח אל החברה הדימוקראטית ואל מבנה כלכלי חדש – תעשֵׂיָתִי וקאפיטאליסטי.

והערצה זו של גיטה להמעשה והמפעל הריאליים גרמה לכך, שהיתה לו בחיים ובעבודת־הרוח “יראת־כבוד בפני הקטנות” (Andacht vor dem Kleinen). אילמלא כך לא היה עוסק במדעי ומחדש במדע בדרך אינדוקטיבית – מן הפרט אל הכלל. אלמלא כך לא היה מעריץ את המומחיות, כמו שאנו רואים אותו מתיחס אליה בחלק השני של “ווילהלם מייסטר”. ואולם מעולם לא שקע גיטה בתוך הקטנות לגמרו; האיש, שהעדיף את ה"מפעל" על ה"דבר", העדיף את הרעיון על המפעל. הכל בא מן האישיות – והאישיות היא הרוח, הפנימיות של האדם. “גורלו של אדם הוא האופי שלו” – זהו אחד מפתגמיו העמוקים של גיטה. שירש מן הפילוסופים היווניים. האופי הוא הכל – והאופי הוא הרוח הקשורה בחומר, אבל המתרוממת על החומר. המפעל מקשר את האדם אל החברה ואל המדינה. ואולם האופי – זוהי האינדיווידואליות של האדם, נפשו־יחידתו. ובמיטב שיריו הנפלאים וברוב חיבוריו הגדולים יודע גיטה להטעים, ש"האושר העליון של בני־התמותה היא האישיות". האישיות היא היוצרת את הכל – בשביל הכל ועם הכל, אבל לא על־ידי הכל. והיצירה אינה אלא התגלמות בפועל של מה שצפון בחביוני־הנפש בכוח: מתגלה ומתפתח על־ידינו מה שהיה גלום וחבוי בתוכנו מלכתחילה. גיטה מחזיק בהשקפה העמוקה של פלוֹטינוס, שעל־פיה קולטת העין לתוכה את השמש מפני שיש בה, בעין, מן היסוד השמשוני:

ולפיכך חלילה לו, ליחיד, להבלע בתוך הרבים, אף אם הוא חייב לעבוד בשביל הרבים ועם הרבים. ולפיכך, אף־על־פי שהחשיב גיטה את הנצרות בתור הופעה תרבותית, ביחוד בסוף־ימיו, התנגד לנצרנות (Nazarenertum), שעל־פי המוסר הקיצוני שלה יהפך העולם כולו לבסוף לבית־חולים אחד גדול, שבו חלק יהיו חולים וחולות וחלק יהיו אחים רחמנים ואחיות רחמניות משמשי־חולים. ואם גם הפרזה היא לחשוב את גיטה ל"יווני טהור" ו"אליל" גדול" (Grossheide), שהרי אין – ואי־אפשר שיהיו – בתוך החברה המושפעת מן התנ"ך ומן ה"ברית החדשה" “יוונים טהורים” ו"אליליים גמורים", ומי שכתב את “גיץ” ואת “ווירטר”, את ה"ווידוי של הנפש היפה" (ב"ווילהלם מייסטר") ואת “פאוסט” ברובו הגדול היה לא קלאסיקן, אלא רומאנטיקן גמור, – אף־על־פי־כן לא לחינם חשב גיטה את עצמו ל"בן־הומירוס" (Homeride), ומתקופת מסעו הראשון לאיטליה (1786–1788) ועד סוף־ימיו היה האידיאל של האמנות בשבילו – היוצרים בני־האלמות של הֵילַאס שְוּיַת־השמש ושל איטליה הריניסאנסית, שיצאה בעקבותיה של זו. כאן נתמזגו באדם גדול אחד ובהרמוניה עליונה תפיסות־החיים וצורות־האמנות של כל התקופות ושל כל הכיוונים, שבאמנים אחרים לא היו אלא ניגודים בלתי־מתפשרים. הרוח האוניבֶרסלית תפסה ויִשְרָה את כל הניגודים, שקלטה והקיפה הנשמה הפולארית. ובזה סוד גדולתו של גיטה.

וחמש השפעות עיקריות על עצמו מונה גיטה במקומות שונים משיריו וספריו, וביחוד ב"פיוט ואמת" שלו: השפעתו של התנ"ך, השפעתם של הומֵירוס והאמנים הפלאסטיים היווניים, השפעתם של רפאל והאמנות האיטלקית מימי־הריניסאנסה, השפעתו של שקספיר והשפעתו של שפינוזה, ההשפעה הראשונה והאחרונה הן – יהדוּתיות, ההשפעה השלישית והרביעית הן הרכבה של יהדות־נצרות ויוונות. ורק ההשפעה השניה היא זו של יוונות טהורה.

התנ"ך היה לגיטה כל ימיו המקור של המוסר האישי והחברותי העליון. אבל גם מעיין נובע של יופי מוסרי מצא בתוכו. לא לחינם כתב בנערותו דראמה מחייו של יוסף הצדיק: היופי הנפלא שבסיפור־התורה על יוסף ואחיו. שהאמנות שבו מִתְחָרִית באמנות הסיפורית היוונית, לקח את לבו. ואולם חוֹשֵבְנִי, שעוד דבר אחד גדול בא לו, לגיטה, מן התנ"ך: מה שנחשב לו לשבח מיוחד, שכל מה שיצר בימי־חייו בשירה ובסיפורים ובמחזות הן חויות של עצמו. לכאורה הרי זו סובייקטיביות גמורה: רק את עצמו מתאר גיטה תמיד. ואולם גדולתו של גיטה היא – שידע לרומם ולעלות סובייקטיביות זו עד שהיא נעשית בעלת ערך כללי ואוניברסאלי. חייו והרגשותיו נעשים מופת לרבים – והסובייקטיביות נהפכת לאובייקטיביות. ובזה גדל גיטה ורם על כל המשוררים, שהיו לפניו ושבאו אחריו עד היום: באובייקטיבאציה שלו. ואולם דבר זה יכול היה לקלוט שלא מדעתו מן התנ"ך. אין ספר סובייקטיבי מכתבי־הקודש שלנו, שהרי הרוח השֵׁמָנִית רוח סובייקטיבית היא בכללה, ומפני־כן מצטיין התנ"ך בלו’ריקה שלו ביותר. ואולם השתפכות־הנפש האינדיווידואלית כל־כך שבתהילים נהפכה לתפילה כללית וכוללת של כל העמים ושל כל הדורות: הלו’ריקה הסובייקטיבית נהפכה בהתעלותה ליגון־כל־הדורות ונחמת־כל־הדורות. ואף היצירה של גיטה כך. וגם בזה גלום סוד־גדולתו.

מהומירוס, שהיה זמן, שגיטה הצטער על שלא באו “איליאס” ו"אודיסיאה" שלו במקום התנ"ך, למד גיטה את העיצוב האובייקטיבי: את הפלאסטיקה בתאור־הטבע ואת הרגשת־המדה בהבעה ובהרצאה. דראמה שלמה בתכלית מנקודת־המבט של האמנות מעין “איפיגֶניה בטַבריס” יכולה היתה לצאת רק מתוך קולמוסו־מכחולו של תלמיד מובהק לסופוקלֶס ואֶבריפידֶס. וציורי־הטבע השונים שלו, שהחום הכבוש שלהם מזכיר את הניצוצות העצורים ברגבי שיש קר, יכולים היו להִוָצר רק על־ידי תלמידו של הומירוס.

ואולם לפחת רוח־חיים בשיש הקר ולחצוב ניצוצות מאבנים דוממות למד גיטה ביחוד מן האמנים של הריניסאנסה האיטלקית. רק קוצר־ראיה היתה זו מצדם של משוררי “גרמניה הצעירה”, והיינה (ביחד עם בֶרנה בן־מחלוקתו) בראשם, לראות בגיטה “אולו’מפי שלֵו וקר”. הרוח המחיה והמְרַגֶשֶׁת של הריניסאנסה חיה ומורגשת לא רק ביצירותיו, שקדמו למסעו האיטלקי הראשון, אלא גם באלו שנוצרו לאחר שנת 1788. וסו’נתֵיסה עליונה זו של יוונות ויהדות־נצרות, שבה צפונה גדולתם של רפאל, מיכאל אנג’ילו וליאונארדו דא־ווינצ’י, היא היא גם סוד גדולתו של גיטה.

ואת תאור הטיפוסים הנפלאים שבמחזות ובסיפורים שלו, “מעשי־אנוש ותחבולותיו ויצרי־מעללי־איש”, למד גיטה משקספיר. ודאי, גיטה מתאר את עצמו ברוב הסיפורים והדראמות שיצר. ודאי, טיפוסי־הנשים, שהצליח בתאורן ביותר, הם קלסתר־פניהן של אהובותיו המרובות והשונות כל־כך זו מזו, מקֵיטכֶן (אניטה) שֵינקוֹפף ולוֹטה בּוּף ועד מַריאנה ווילמֶר ואולריקה פון לֶבֶצוב, ששָבו את לבו מבחרותו ועד שנתו השבעים והארבע, והתאור שלהן בסיפורים ומחזות היה לו גאולה מכבליהן הנעימים. אף־על־פי־כן שקספיר הוא שהתוה את הדרך לפניו, לכל הפחות, בדראמות שלו. אי־אפשר, שטיפוסי־נשים כג’וליֶטה, אופליה ודסדימונה לא ישפיעו על המעריץ הגדול של שקספיר, שמודה ואומר באחד משירי־הזקנה שלו, ש"וויליאם" (שקספיר) היה לו מורה־דרך ביצירה. גיטה לא השיג את השלמות השקספירית בכל הנוגע לקישור־המאורעות ולהשתלשלותם התכופה, להידוק־ההופעות ולהכרחיותן הפסו’כולוגית. אולם בהבלטתם של הנימוקים הנפשיים העמוקים, אפשר, עלה על המורה הגדול שלו בדראמות כ"איפיגֶניה", “טאסו” והחלק הראשון של “פאוסט”. בזה גדל מכל המשוררים שלפניו, ואחריו – מי יודע?

ולסוף, השפעתו של שפינוזה, שהיתה מכרעת בחייו וביצירתו. הפאנתיאיסמוס של שפינוזה נעשה אמונת־רוחו. וגיטה ידע להבדיל בין פאנתיאיסמוס יהודי זה ובין אַתֵּיאיסמוס והיה מתרעם כשהיה שומע, שחושבים את שפינוזה – ועמו גם את גיטה עצמו – לאתיאיסטן. לא כופר באלהות הוא שפינוזה־גיטה, אלא ממלא באלהות את כל חללו של העולם כולו, את הטבע כולו. ומכיון שכך, מכיון שהטבע הוא רק “הבגד החי של האלהות הנצחית” (Der ewigen Gottheitlebendiges Kleid) מה שנתן דחיפה לתומאס קארלייל לכתוב את ספרו הנפלא: Sartor Resartus, – הרי ברור, שאין דבר בלתי־חשוב בטבע, אפילו דבר קטן שבקטנים, שהרי הכל אלהות והאלהות בכל. ומכאן באה “יראת־הכבוד בפני הקטנות”, שהטעמתי למעלה.

אולם גיטה אינו משתקע בקטנות. עוד בבחרותו הוא מתפלל ממעמקי־לבו. ש"לא יהא נעשה קטן". עם הכרת־החשיבות של הקטנות הולך הוא בגדולות ובנפלאות. לחבק זרועות־עולם, להקיף את כל הידיעות של זמנו ואת כל המדעים של תקופתו, למצות את כל הים של ההרגשות האנושיות, לעקוב אחר כל הנעשה בעולם כולו ולעצב אותו ביצירה פיוטית –זוהי שאיפתו הכבירה והבלתי־יודעת־שבעה של גיטה. אין דבר נעלם ממנו במדע ובחיים, וכל תגלית מדעית חשובה הוא מקדם בברכה נלהבת. ומה שנוגע לספרות, הרי אם היה מישהו, שיצר ראשון את המושג “ספרות־העולם”, היה זה גיטה. הוא התעניין לא רק בתנ"ך ובהומירוס ובטראגיקים היווניים הגדולים, בדאנטֶה ובפֶטרארקה, בשקספיר ובקאלדירון. עוד בסוף־ימיו, כשכבר היה זקן למעלה משבעים, עקב אחר כל הכשרונות החדשים שבחדשים, שעלו על במת־הספרות באיזו ארץ נכריה שהיא. הוא, הקלאסיקן, הכיר ראשון בערכו של יוצר הרומאנטיקה האיטלקית, אלֶסאנדרו מאנצוני, ואת הרומאנטיקן האנגלי תומאס קארלייל הוקיר מאד ותמך בהתפתחות־כשרונו. ומה שנוגע ללורד ביירון, שהיה שונה כל־כך מגיטה בכשרונו ובכיוונן של כל יצירותיו, – לא רק הוקיר גיטה את יצירתו המיוחדת במינה והשתדל לתת לה פירסום, אלא אף עשה לו אפויתֵיאוזה, לאחר שנפל חלל במלחמתו בעד תקומת־יוון, בדמות אֶבְפויריון, בנם של פאוסט והילני, כלומר, בתור הסו’נתיסה של שאיפות הזמן החדש ושל היופי היווני העתיק. והתעניינותו בספרות העולמית הביאתו עד יצירותיהם הנצחיות של גדולי הודו, סין ופרס, ו"הדיוואן המערבי־המזרחי" שלו הריהו לכשעצמו סו’נתיסה של חכמת־החיים המזרחית באמונתה הגדולה ובנסיון־החיים הכביר שלה ושל חכמת־המערב החדשה בדקות־הרגשתה ובגאון מחשבתה היוצרת.

וכך הקיף גיטה את הכל: את ההרגשות ואת התפיסות של האישיות ואת ההתלבטויות של החברה. את כל צורות־הספרות ואת כל גילויי־המדע, את המזרח ואת המערב, את היוונות, את היהדות ואת הנצרות הקשורה בזו. לא חדצדדי היה, אלא רבצדדי, לא “בעל מלאכה אחת”, אלא גאון אוניבֶרסאלי קולט־הכל. בזה הוא יחיד ומיוחד, אחד ואין שני לו. בזה הוא סיום של התקופה האוניבֶרסאליסטית וההומניטרית המפוארת של המאה הי"ח והתחלה של תקופה חדשה – זו של המדע המדויק, המומחיות וחלוקת־העבודה אף בחיי־הרוח, שהצטיינה בהם המאה הי"ט. אבל עומד הוא יחיד ומופלא־במינו לא רק בתקופתו אלא אף בתקופתנו. אכן, אפשר להמליץ עליו את דברי־עצמו: הוא חי כהוגן בשביל זמנו, ועל ידי־כך הוא חי בשביל כל הזמנים! –

ובזה סוד גדולתו – סוד יחידותו המופלאה. סוד הגאון היחיד במינו, שחייו הם אמנות ויצירותיו הן חיים, ואלו ואלו יפליאו את הסגולה (élite) והבחירים שבכל האומות ובכל הדורות.

ירושלים – תלפיות, מארס 1932.