7 מאי 1976

אפלטון / שש אפיגרמות    🔗

תחת האורן    🔗

בּוֹא וְשֵׁב תַּחַת עֵץ־אֹרֶן גְבַה־צַמֶרֶת

קַלוֹת רוֹעֵד סְבַךְ־עַלְוָתוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב,

קוֹל חֲלִילִי עֹנֶג רַךְ יַרְעִיף עָלֶיךָ

יוֹרִיד שֶׁנָה עַל עַפְעַפֶּיך, יָטִיל בְּךָ כִּשְׁפֵי־חֲלוֹם.

הנשיקה והנפש    🔗

כַּאֲשֶׁר לְאַגָאתוֹן נָשַׁקְתִּי נַפְשִׁי הָיְתָה עַל שְׂפָתַי –

הָאֻמְלָלָה! – לָצֵאת מִמֶנִי וּבוֹ לְהִכָּנֵס מְבַקֶשֶׁת.

תפוח    🔗

אֲנִי זוֹרֶק לָךְ תַּפּוּחַ וְאַתְּ, אִם אוֹתִי אַתְּ אוֹהֶבֶת,

תְּנִי לִי בַּעֲבוּרוֹ אֶת מַתְּנַת־בְּתוּלַיִךְ;

אַךְ אִם תְּכַזֵב תִּקְוָתִי וְשׁוֹנֶה הוּא כִּווּן מַחֲשַׁבְתֵּךְ,

בְּכָל זֹאת קְחִי אוֹתוֹ – וְחִשְׁבִי מַה קָצָר תּוֹר הַיֹפִי.

חמש פרות    🔗

עַל אֶבֶן־יָשְׁפֵה זוֹ הַקְטַנָה מְגֻלָפוֹת חָמֵשׁ פָּרוֹת

נִדְמֶה: הֵן חַיוֹת וְהֵן רוֹעוֹת עַתָּה בָּאָחוּ,

אוּלַי הָיוּ בּוֹרְחוֹת כָּל הֶחָמֵשׁ אִלְמָלֵא הָיָה הָעֵדֶר

סָגוּר וּמְסֻגָר בְּתוֹךְ מִסְגֶרֶת־הַזָהָב.

אל אסטר    🔗

א.

בַּכּוֹכָבִים אַתָּה מַבִּיט, אַסְטֵר שֶׁלִי, וְלוּ הָיִיתִי

שְׁמֵי שָׁמַיִם – וּבְעֵינַיִם רַבּוֹת בְּךָ הִבַּטְתִּי.

ב.

אַסְטֵר, בֵּין הַחַיִים כְּכוֹכָב שֶׁל בֹּקֶר זָהַרְתָּ

עַתָּה, מִשֶׁמַתָּ, תִּזְהַר כְּכוֹכַב־הָעַרְבִית לַמֵתִים.

הפילוסוף שביקש לגרש את המשוררים ממדינתו האידאלית נמצא הוא עצמו מחברם של שירים. פאראדוקס זה יפה בעינינו, כשם שהיה יפה בעיני אפולוגטים רבים של השירה בכל הדורות, אך למען האמת קל לפרק אותו לגורמיו, ולהראות שהסתירה היא סתירה־שלכאורה, קודם כל, מן הבחינה הכרונולוגית הפשוטה: אפלטון היה משורר בנעוריו המוקדמים, אך זנח את השירה למן היום בו הכיר את סוקרטס וגמר אומר לעסוק בפילוסופיה ולשכוח את חטאת־הנעורים שלו. אך זהו פתרון קל מדי של הפאראדוקס, ואין אנו יכולים להסתפק בו בלי שנוותר בתחושת חוסר־סיפוק וטרדה לא־קטנה. שהרי אפלטון זנח את כתיבת השירים – אך ספק אם נוכל לומר שהוא הניח לנפשה את השירה.

יוצרה של הפיוטית בכל השיטות הפילוסופיות, נשאר משורר בכל יצירתו הענפה, משורר מסוג אלה הנאבקים עם יעודם, ואשר יצירתם קונה לא־מעט מכוחה מתוך המאבק הזה בין היעוד העמוק והרצון המוּדע. רק משורר, אומרת לנו האינטואיציה, יכול היה להיות נגד השירה עד כדי שיציגנה לבסוף כאחת הסכנות העיקריות של המשטר החברתי האידאלי בעיניו. אופייני הדבר שהאיבה לשירה מתגברת אצל אפלטון עם השנים, ואם הדיאלוגים של שנות בגרותו זרועים איזכורים וכמה “מלים רעות” פה־ושם על אודותיה, הרי שרק בשתי יצירות־הזיקנה הגדולות, “המדינה” ו"החוקים", מקבלת האיבה הזאת אופי שיטתי, ניתנות לה הוכחות ומוקדשות לה מסכתות שלמות.

ב"יון", דיאלוג מוקדם יחסית, מבקש אפלטון לשלול גדוּלה מן המשוררים – אך לא מן השירה. הוא נוהג בהתאם לתאורית יצירה עתירת־מסורת, לפיה המשורר הוא כלי ריק, מקרי לחלוטין, שבתוכו נכנס האל ומדבר מגרונו, בלי שלמשורר יהיה חלק כלשהו ביצירה. כך, מן הסתם, ראה את דרך יצירת השירה הומרוס עצמו, אשר ידע כי בלי עזרתה של המוזה (“כני לי מוזה”) לא יצלח בידו מעשה־השיר. וזה מה שמסביר סוקרטס למדקלם הומרוס הצעיר והבוטח בעצמו יון: “שהרי כל המשוררים הכותבים שירים טובים אינם עושים זאת מכוח אומנותם הם; רק האל נכנס בתוכם והם אומרים דברי־שירה מתוך השראה פלאית; והדבר אמור גם במדקלמי־שירה… ואין המשורר יכול לעשות מאומה קודם שהאל נכנס בתוכו ומונע ממנו את דעתו שלו ומשאירו בלא שכל משלו”. בפסקה הבאה של “יון” מוסבר המניע שמביא את האל לשלול את שכלו “האישי” של המשורר: “כך מומחש ביתר שאת לשומעי־השירה שהיא דברי האל ולא של האיש המשוגע המשמיע אותה. המשוררים מכונים “מתרגמי האלים”. המלה המשמשת לתאור מצבם היא “מאניה” – שגעון. ועם זאת מביע סוקרטס ב”יון", ובדיאלוגים מוקדמים אחרים, הערצה ואהבה להומרוס ולמשוררים אחרים.

אך ה"מאניה" ההכרחית למעשה השיר הטוב תחזור ותופיע כעדות הקטגוריה העיקרית ב"המדינה" ו"החוקים". כאן ברור כבר לפילוסוף הזקן: גם למשוררים וגם לשירה (או לפחות “שירה” במובן המקובל) אין מקום במדינה המתוקנת, הנוהגת על פי החוקים המותנים בספרו האחרון של אפלטון. בראייתו הטוטאלית (ושמא: הטוטאליטרית – הרי אפלטון כונה¹ “הפאשיסט הראשון”) את שיטת־המשטר הרצויה אין מקום למעשים־שבשיגעון או למשוגעים שאינם נוהגים על־פי השכל וההגיון הפילוסופי. הפילוסופיה, הצריכה להנהיג את המדינה, היא אויבת ותיקה של השירה, והעימות מגיע למלוא חריפותו בספר השביעי של “החוקים”. במדינת־החוקים של אפלטון תורשה אמנם שירה מסוגים מסויימים – תפילות נשגבות לאלים או שבחי המדינאים והאזרחים שעשו לטובת המדינה – אך פקוח חמור של השלטונות ימנע כל שירה שיעודה היחיד הוא להנעים את הזמן, לעורר לאהבה או יתר התענוגות המביאים רפיון ועצלות על האדם, בקצרה: כל מה שמקובל כשירה למן ימי סאפפו (שבאחד משיריו מכנה אותה אפלטון “המוזה העשירית”) ועד אחמטובה (שיצרה במשטר שקיים בלי־דעת כמה מהוראותיו של אפלטון), לרבות כל מה שכתבו המשוררים בני זמננו של אפלטון.

לרבות כל מה שאפלטון־המשורר עצמו כתב. וכאן אולי ההפתעה האירונית ביותר באותו רומן פאתטי שניהל אפלטון עם השירה. שיריו של המשורר הצעיר הם מעין הדגמות של כל מה שראה הפילוסוף הזקן כמגונה בשירה. לפי מסורות מאוחרות ומפוקפקות למדי עסק אפלטון הצעיר גם בציור וכתב מחזות. אך מה שנשאר בידינו משירי נעוריו – כעשרים במספר – אינו מסייע להאמין שהוא כתב אי־פעם “שירה רצינית” במיוחד. שירתו אינה שירה דראמטית ואפילו לא שירה לירית של ממש – אלה הם שירים קצרצרים, מיניאטורות בנות שני טורים, או מרובעים מהוקצעים, קישוטים אלגנטיים המושלכים לחן, למבנה ולמקצב – אך בברור שעשועיו של האסתט, המודרך על־ידי החושים ומבקש להשפיע על החושים. כלום חזר וקרא אי־פעם בעל “החוקים” את המרובע המזמין את הקורא לנוח תחת האורן ולשכוח הכל לקולו העצל של החליל? אם אמנם עשה כן הרי שזעמו על המשוררים מרפי־הידיים כוון ביחוד כלפי משורר אחד שפסק לכתוב למעלה מחמישים שנה קודם שנכתבו “החוקים”.

אפלטון, שהפרוזה שלו מעמידה אותו כראש־וראשון ליוצרי תור־הזהב של יוון, הוא בשירתו משורר מובהק של “תור הכסף”, של השירה ההלניסטית והאלכסנדרינית, המתרפקת על העבר המזהיר וכבר ניכרים בה סימני הניוון הבלתי־נמנעים. אפלטון הקדים ובישר את התקופה בה האפיגרמה והאידיליה (“התמונות הקטנות”) היו הצורות המועדפות של השירה – צורות מוּדעות מאוד, השואפות לשלמות צורנית על חשבון הספונטאניות והכנות. המרובע על חמש הפרות המגולפות על אבן־הישפה הוא אופייני מאוד לשירה המאוחרת הזאת, האוהבת לתאר דברי אמנות. ואמנם קיימים עוד שני שירים בדיוק על אותו הנושא – של המלך פולמון מפונטוס (המאה הראשונה לפנה"ס) ושל משורר הלניסטי אחר, ארכיאס. יש לשער ששני בעלי השירים על הפרות (אצל פולמון: שבע במספר) המגולפות על העדי הכירו את שירו של אפלטון. שלושת השירים נאספו, יחד עם מאות שירים אחרים, באותו אוסף ענק שהוא האוצר העיקרי שבידינו של השיר היווני הקצר – “אנתולוגיה פאלאטינה” שכונסה במאה העשירית לספירה על־ידי המלומד הביזנטי קונסטנטינוס קאפאלס מתוך אנתולוגיות קודמות (היא קרויה “פאלאטינית” כיוון שנתגלתה במאה השבע־עשרה בספריה הפאלאטינית בהיידלברג על־ידי הפילולוג הצרפתי סלמסיוס). המהדורות המודרניות מוסיפות על האנתולוגיה הפאלאטינית חומר נוסף והאוסף השלם מכונה “האנתולוגיה היוונית”. שיריו של אפלטון הם מן המוקדמים שבשירי האנתולוגיה ומן היפים שבהם.

המרובע של התפוח מתייחס למנהג לפיו המאוהב מודיע למושא אהבתו על רגשותיו על־ידי שליחת תפוח או זריקתו של הפרי לעברו (פטרוניוס מבקש באחד משיריו שהנערה השולחת לו תפוחים תופיע בעצמה).

הנודע מכל שירי אפלטון הוא הדו־טור על מותו של אסטר. אסטר – מלה שפירושה “כוכב” – היה שמו (כינויו?) של נער שהיה אהוב על אפלטון. השיר על אסטר המת התפרסם בייחוד בתרגומו האנגלי של פרסי ביש שלי – נוסח יפה מאוד, אך חופשי למדי (הדו־טור נעשה אצל שלי למרובע מחורז). שיר נוסף על אסטר משחק שוב במשמעות שמו של האהוב. ספק רב אם אגאתון בשיר על הנשיקה והנפש הוא אותו מארח של אורחי המשתה “עשרים שנה לאחר־מכן”.