מימנרמוס    🔗

אפרודיטה הזהובה    🔗

מָה הֵם חַיִים, מַה הִיא חֶמְדָה בְּלִי אַפְרוֹדִיטֶה הַזְהֻבָּה.

מוּטָב לִי¹ לָמוּת כַּאֲשֶׁר שׁוּב לֹא אֶתְעַנֵג²

עַל אַהֲבָה חֲשָׁאִית, עַל מַתָּנוֹת נְעִימוֹת וְעַל עִסְקֵי־מִטָה.

אֵלֶה פִּרְחֵי הַנְעוּרִים הָעֲנֻגִים הַנִתָּנִים

לַגְבָרִים וְלַנָשִׁים; וּבְבוֹא זִקְנָה מַמְאֶרֶת

הָעוֹשָׂה אֶת הָאָדָם לְרַע וְלִמְכֹעָר

כַּאֲשֶׁר מְעִיקוֹת עַל דַעְתּוֹ דְאָגוֹת קָשׁוֹת

וְשׁוּב אֵין הוּא חוֹמֵד אֵת אוֹר הַשֶמֶש הַבָּהִיר

וְהוּא שָׂנוּא עַל נְעָרִים וּמְבֻזֶה בְּפִי נָשִׁים –

כָּךְ גָדַשׁ הָאֵל אֶת הַזִקְנָה בְּיִסוּרִים.

מימנרמוס, בן המאה השביעית לפנה"ס, גם הוא, כרבים מן המשוררים בני תקופתו, בנה של יוון רבתי. מוצאו קרוב לוודאי מן העיר קולופון שלחוף אסיה הקטנה, ויש מן המלומדים הסבורים שמקום לידתו בסמירנאָ (איזמיר של היום). ערי מסחר עשירות אלה העמידו במאה השביעית לפני הספירה שכבה חברתית שלא העיקו על בניה דאגות פרנסה כלשהן, והם בילו את ימיהם במשתאות וברדיפת תענוגות, עד שהיו לשנינה בפי תושבי חצי האי היווני עצמו, דוגמת בני אתונה, שלא נהנו מרווחה כה מופלגת גם בשיאי עושרם. ויכוח שירי שנערך בין מימנרמוס לסולון האתונאי וחלקו נשתמר (ר' להלן) מעיד יפה על השוני ברגישויות בין תושבי שני המגזרים הגדולים של התרבות היוונית הקדומה.

ובכן, מימנרמוס חי סביב לשנת 630 לפנה"ס במחצית השניה של המאה השביעית. היתה זו עת נוחה במיוחד לבני יוון אשר לחוף אסיה הקטנה. אם בראשיתה של המאה השביעית עוד איים על הערים היווניות גיגס מלך לידיה – ודווקא את קולופון הצליח לכבוש כשהוא נדחק מסמירנא וממילטוס –ואם במחציתה של המאה הסתמן איום של פלישת ברברים מצפון־מזרח (אחד המשוררים בני התקופה, קלינוס איש אפסוס, קרא לבניה ההוללים של אסיה לקום ממשכבי המשתים שלהם ולאחוז בנשק מפני הרעה הנפתחת מן הצפון) – הרי שמחציתה השניה של המאה השביעית היתה תקופת שלווה לכל דבר ופריחה בכל תחום. מימנרמוס הוא משוררה המובהק של התקופה שוחרת התענוגות הזאת. אין זאת אלא שהוא ההדוניסט הראשון בספרות המערב.

שיריו, אלה שנשתמרו בעליל ואלה שנשתמרו מסורות על אודותיהם, הם כולם שירי חשק וקריאה להתענג על כל מנעמי הנעורים. אך כמבשרו של ההדוניזם על שני פניו, שרק לכאורה הם נוגדים, הפסימי והאופטימי (ולעיתים נוטים לשכוח את הפן הראשון שעה שמציגים פילוסופיה זו!) אין מימנרמוס משורר של חדווה ועליצות. ההיפך: בשיריו עוברת נימה של פסימיות עמוקה על תור־העלומים הקצר שאחריו באה הזיקנה הנוראה מכל. יותר משהוא מבקש להתענג על הנעורים הוא חרד מפני הזיקנה הממארת. השקפת החיים הבאה על ביטויה בשירת מימנרמוס היא בוודאי מאוד בלתי בשלה, ועליה הוכיח את מימנרמוס המחוקק והמשורר האתונאי סולון. מימנרמוס כתב שיר ובו הביע את רצונו למות בגיל שישים.

"בלא מחלות ובלא דאגות הנושאות יסורים וכאב לו אחיה

עד שנת השישים לחיי – אחר כך יחטפני המוות!"

סולון ענה כנגד שיר (שדומה כי רק חלקו נשתמר) בשיר הבא:

"אם אך תואיל להטות אוזנך לי, כי אז תשנה דעתך

ואל נא תהיה ממורמר שנמצאתי חכם ממך.

ולכשתשתנה דעתך ככה תשיר, זמירי:

בשנת השמונים לחיי יקחני נא המוות מכאן.

כן אין זה כלל לרוחי למות בלי שיבכו לי

מאת ידידי אצפה לעצב וליגון אחרי".

כך בא כאן על ביטויו, בזעיר אנפין, ההבדל בין המנטליות קלת הדעת של הערים המפונקות ביוון האסיאתית לבין הבינה הבשלה של האתונאים. לא ייפלא שעד מהרה – אם כי כמובן לא רק מסיבות המרומזות כאן – עבר מרכז הכובד של התרבות וההגות היוונית מאסיה הקטנה לאתונה.

בינתיים אנו מצויים במאה השביעית לפנה"ס. מימנרמוס, לפי מסורת של הקדמונים, היה חלילן במקצועו, וכן גם אהובתו, נאנו, חלילנית היתה. ואולם יש גם עדות, ודומה שהיא חותכת, הסותרת את יחוס המקצוע הזה למימנרמוס. מקצוע החלילן לא היה עיסוק המקובל על בני האריסטוקרטיה, ומימנרמוס נמנה על שכבת העלית בעירו. זאת אנו יכולים להסיק מאפוס אלגי, ששרדו קטעים ממנו, בשם “סמירנאיס” (תרגום מקורב “תולדות סמירנא”) ובו מסופר על הי היוונים בני יוון גופה שיצאו לאסיה הקטנה ויסדו שם את הערים אפסוס, סמירנא וקולופון. והנה באפוס זה מדבר המשורר בגוף ראשון רבים “באנו לסמירנא”, “התיישבנו בקולופון” וכו'. מן הנמנעות הוא שעבד יכתוב כך על עצמו, ונראה שמימנרמוס יכול היה להיות רק בן השכבה האריסטוקרטית המתייחסת על האבות המייסדים של הקהילות היווניות באסיה הקטנה.

עיקר יצירתו של מימנרמוס המצויה בידינו מורכבת משירים ליריים קצרים המדברים בשבחי האהבה הפיזית ושאר תענוגות החושים. מהדיריו של מימנרמוס בתקופה העתיקה כינסו את שיריו בקובץ וקראו אותו על שם אהובתו “נאנו”. בלי להימנות על המשוררים הגדולים זכה מימנרמוס לאהבה רבה מצד הקוראים המשכילים של הקדמוניות. היום היינו קוראים לו “משורר מינורי מעולה”.

אך מכל שיריו של מימנרמוס הידוע ביותר הוא שירו על אפרודיטה הזהובה. למען הדיוק, לא השיר עצמו ידוע כל כך כמו שורתו הראשונה שהיתה למעין פתגם למדני, החוזר ומופיע לעתים גם בספרים מודרניים שונים, אף בלי שהמצטט יביא את שם המחבר, כך ששוב מוכחת הטענה כי האלמוניות היא הצורה הנעלה ביותר של התהילה. הנה כי כן, בספרו הנודע של חוקר הספרות האנגלי סי. אס. לואיס “אלגוריה של האהבה”, העוסק בשירת ימי הביניים האירופית, כתוב בפרק המבוא (“אהבה חצרנית”):

"…בלי ספק נמצא משוררים שישירו ברמה את שבחיה של האהבה –

“מה הם חיים, מה היא חמדה, בלי אפרודיטה הזהובה”

– מה הם חיים בלי אהבה – טרא לא לא" כפי שאומר זאת שיר מאוחר יותר" –

ואת פסוקו של מימנרמוס מביא סי. אס. לואיס במקורו היווני. כך גם מכתיר אנטול פראנס את אחד מפרקי ספרו “מרד המלאכים” בכותרת “פרק תשיעי ובו יסתבר שכפי שאמר משורר יווני קדום אין לך חמדה מעל אפרודיטה הזהובה”.

כך תרם מימנרמוס את תרומתו לאוצר הקטן של “השורות הנצחיות” שהאנושות נזקקת להן תמיד והיא עשתה אותן לנחלתה עד כדי יכולת הויתור על הצבעה לעבר בעליה המקוריים של ה"שורה".