(מערכה)

הנפשות    🔗

שני קצינים בצבא הרוסי.

מקום־המחזה: אלה־קצינים פשוט במחנה־הצבא.

הזמן: במלחמת העולם הראשונה.

קצין א': ובכן, מדוע מיואש אתה כל־כך אדוני, הקצין? המלחמה לא נגמרה עוד, סוף־סוף נהיה אנו המנצחים.

קצין ב' (צופה למרחקים): אנו – ננצח? חה־חה־חה… אי־אפשר!… אנחנו נוּצחנו כבר!

קצין א': הרי אי־אפשר לדעת עדיין… מחננו עודנו גדול ורב למדי… במקום כל חייל שנפל חלל – יש לנו עשרה חיילים חדשים…

קצין ב' (צופה עוד למרחקים כאלו ראה שם דבר־מה): שום דבר לא יעזור לנו עוד (מחיך חיוך משונה). אבדנו!…

קצין א': מדבר אתה, שר־הפלוגה, לא כאיש־צבא; אנה בא עוז רוחך? תמיהני עליך! הן לפני המלחמה היה לך אומץ־לב ואמונה רבה כל־כך.

קצין ב': אה, אלי! לפני המלחמה… אז האמנתי בנצחונו המוחלט של הצבא הרוסי… ברם עכשיו, בדעתי מי הוא מצביאנו – אין אני יכול להאמין עוד…

קצין א': כלום אינך מאמין בכשרונותיו הצבאיים של מצביאנו ניקולאי ניקולאיביטש? יש להודות, כי למרות כל המפלות, הרי הוא בכל זאת גבור־חיל, ומובטחני, כי סוף־סוף יגרש את האויב מן הארץ ובראש־צבאנו החדש יכנס כמנצח לארץ האויב.

קצין ב': אה, כן! אילו היה הוא שר־המצביאים, כי אז היה זה בגדר האפשרות, – בזמן פחות או יותר רחוק. אולם לאסוננו הגדול אין הוא שר־המצביאים שלנו… חיים אנו כולנו בטעות (לוטש עיניו וצופה למרחקים מתוך חיוּך המעורר חשד).

קצין א' (מושך בכתפיו): אינני יכול להבין לרוחך, אדוני הקצין; הרי מדבר אתה דברים מתמיהים… מה זאת אומרת, כי חיים אנו בטעות? וכי מסופק אתה, ששר־המצביאים האמתי הוא ניקולאי ניקולאיביטש, האיש אמיץ־הרוח ובעל־הרצון הכביר?! כלום סבור אתה, כי מושפע הוא על־ידי אחרים?…

קצין ב': כן… יודעני הכל… ניקולאי ניקולאיביטש הוא באופן רשמי שר־המצביאים… הוא איש בעל רוח כביר… ואין אדם יכול להשפיע עליו… הוא מנהיגנו היחיד… ואנו כולנו נכנעים ונשמעים לו; – פקודותיו קדושות לנו, אבל (מחייך) – בכל־זאת אין הוא שר־המצביאים…

קצין א': בשום אופן אינני מבין, אדוני הקצין; הייתי רוצה, כי תסביר לי זאת באופן ברור יותר…

קצין ב': ברור יותר?… אין זה קל כל־כך… נחוץ שיוּכל אדם לראות את זה… נחוצות לשם־כך עינים אחרות… ונוסף לזה… אך, – אתה לא תבין זאת, אדם בריא אתה יותר מדי… ונוסף לזה – חסר־אמונה…

קצין א' (מתבונן בקצין במבט חוקר): חולה אתה, אדוני הקצין; – צריך היית לבקש חופשה… כדי לנוח שבועות אחדים…

קצין ב': ידידי, מרגיש אני את עצמי בריא ושלם… לא זה… (חיש) אבל מי הוא שר־המצביאים שלנו – אין אתה יודע בכל־זאת. (מתפרץ בצחוק).

קצין א' (נבהל): אדוני הקצין!… האלך ואקרא הנה את מי־שהוא?… כמדומני, שיש לך חום…

קצין ב' (בכעס): אל תעיז!… כך הוא הדבר תמיד אצלכם; – אם מתחילים לראות את הדברים בצביונם האמתי, – נקרא זה אצלכם: מחלה, חום, – הדיוטים שכמותכם!…

קצין א': אבל הרי רואים, אדוני הקצין, כי עיף אתה מעט… באמת, עליך לקבל חופשה לשבועות אחדים, כדי להחליף־כוח… אחר־כך יכול היית לחזור לשדה־הקרב בכוחות מחודשים ולהוביל את גדוּדיך בדרך־הישר מחיל אל חיל…

קצין ב' (בתוקף): ומה יאמר הוא?….

קצין א' (בתמיהה): מי? –

קצין ב': שר המצביאים!…

קצין א': איזה שר־המצביאים?

קצין ב': הנה, כמובן לא בן־אחיו של הקיסר… הוא חדל זה כבר מהיות שר־המצביאים… באמרי “שר־המצביאים” – הריני מתכון לההוא – לההוא… אין אתה יודע אותו… אבל הוא, הוא שר־המצביאים האמתי…

קצין א': הרגע־נא, אדוני הקצין…

קצין ב': אני שקט מאוד (מחיך), אבל דוקא משום־כך יודע אני מי הוא שר־המצביאים שלנו…

קצין א' (משתדל למשול על עצמו): ובכן, הנה ואדע גם אני, מי הוא – אם לא ניקולאי ניקולאיביטש הגדול – שלנו…

קצין ב' (שמח כולו, עינו נוצצות): הנה, עכשיו אתה מוצא חן בעיני… שמעני על־כן… זה היה שבועות אחדים לאחר פּרוץ המלחמה עם האויב… כולנו היינו עוד מלאי־מרץ וחדורי־אמונה בנצחון מהיר ומוחלט… אני נהגתי אז את גדודי בדרך אל גבול־גרמניה… והנה לקראתנו נדדו מחנות־מחנות של יהודים… זה היה ראש־הלגיון שלנו אשר שלחם משם – ממקומות מגוריהם. מסתמא הבין כך… אני אינני מתנגד לפקודותיו של ראש־לגיון… חילינו צחקו ולעגו להם. והם באמת היו מגוחכים ומצחיקים במרוצתם… כנפי מעיליהם הארוכים התנופפו ברוח ככנפים של צפרים שחורות ונפחדות… ורק לאט, לאט הלכו ונעלמו מעינינו… הלכנו על פני שדות… על פני שדות ריקים ושוממים… היה זה בסתיו… והנה פגעה פלוגתנו ביהודי אחד, יהודי יחיד ובודד, קטן־קומה ונבהל, הוא רץ, כנראה, – מחמת פחד שנתרחק מאחיו, והיה רוצה להשיגם ולהדביקם… בידו החזיק חבילה. ופתאום קרא אחד החילים: מרגל!… יותר לא היה נחוץ. אני צויתי תיכף: לירות! – ובעוד רגע שכב כבר היהודי על הארץ מתבוסס בדמו… עוד עכשיו רואה אני לנגד עיני את היהודי החלל והפחד הקפוא שבעיניו… גחנתי, הרימותי את החבילה והתרתיה… וממנה נתפזרו ונפלו ארצה – ספרים… ספרים משונים… אותיות גדולות… עתיקות ומלאות־סוד כל־כך… קראתי את הכתוב בשער־הספרים למטה בשפה הרוסית, – והנה היו אלה ספרים עבריים, קדושים ועתיקים… תנ"ך… “תלמוד”… וכדומה מספריהם העתיקים… התבוננתי עוד פעם בפני היהודי ההרוג ונוכחתי תיכף לדעת, כי הפחד הקפוא שבעיניו נמוג ונעלם, ובמקומו נשקף מתוכן מין חיוך… אבל חיוך כה משונה… לא אומר – חיוך של כעס… אך איזה מין חיוך מרמז ומאיים… – “עכשיו אבוד הכול!” – הרהרתי בלבי ועשיתי את דרכי הלאה עם פלוגתי, מתוך פחד להביט לאחורי… נדמה היה לי, כי אותו יהודי, אשר נהרג בכדי ועל לא עוול בכפו – ירדוף אחרי… אולם פחדי היה פחד־שוא… הוא לא רדף אחרי! אבל אחר־כך ראיתיו כשהוא מעופף למעלה, מעל לראשי – ובכל פעם קדימה… נחלנו אחר־כך כמה נצחונות מסופקים. הצבא צהל והריע מרוב שמחה… אבל אני ידעתי, כי כל זה הוא רק לרגע… לנצח – כבר אין אנו יכולים… יען כי מנהיג־המלחמה הוא אותו יהודי הרוג… הולך הוא תמיד בראש הצבא, כשר־המצביאים, והחיוך שלו הוא הפקודה… מחייך הוא – והנה נכבש מאתנו מבצר; – חיוך שני – והנה נלקחנו בשבי; – חיוך שלישי – והנה אנו ביד האויב… כן, ידידי, שר־המצביאים שלנו הוא אותו יהודי… אנחנו נאבד!… שר־המצביאים המת – הוא אמיץ־לב ותקיף… רואה אני אותו בראש מחנות צבאנו, והוא מריע מרוב שמחה על נצחונותיו עלינו… ומה תוכל לעשות עכשיו… לירות בו עוד פעם – אין אתה יכול. כן, בלתי־מנוצח הוא שר המצביאים המת!…

קצין א' (בצער): חולה אתה, אדוני הקצין, אביאך אל בית־החולים.

קצין ב' (מתוך בוּז): אין אתה מבין זאת… וזה כל אסונכם… אגב – תוכל להובילני אל בית־המשוגעים, כי שם מקומי עכשיו… שם מקום כולנו… (מתפרץ בצחוק) אבל עכשיו יודע אתה כבר, מי־הוא שר־המצביאים… חה־חה־חה!… הנה – אותו יהודי קטן ונפחד… חי־חי־חי… ואני הוא שעשיתיו לשר־המצביאים… גבור הוא, והוא ינצח, ינצח, ינצח!… – ועכשיו, ידידי – קום והובילני! מוכן ומזומן אני!

(המסך)