מלאו 70 שנה לסופר ולמשורר אברהם רייזין, ממניחי־היסוד של הספרות היהודית המודרנית. רייזין שהתחיל בפעולתו הספרותית בראשית שנות התשעים של המאה שעברה כבש לו מקום בספרות היהודית כאמן השיר העממי והספור הסוציאלי. ע"י תרגומי יצירותיו לעברית שנתפרסמו בשעתו בכל העתונות העברית, נתקשר גם עם הספרות העברית. שירתו העממית של רייזין ליוותה את תנועת־הפועלים היהודית הצעירה בגולה ועודדה אותה במלחמתה. בספוריו העלה לפנינו את דלת־העם על שכבותיו השונות, דמויות פועלים ועובדים, טיפוסים רצוצי־חיים ועלובי־גורל, חולמים ולוחמים, קליידוסקופ של סבל, אהבה, זוֹך נשמה, אידיאליזם ואהבת־ישראל. ביצירתו מתגלה רייזין במיטב סממניו האמנותיים – הסתכלות ריאליסטית חדה, ניתוח פסיכולוגי, פשטות ותמימות פנימית וזיווג מופלא של נימה אלגית והומור תוסס.

ליובלו של הסופר העממי הגדול מצאנו לנחוץ להוציא שמונה ספוריו של רייזין, בעיבוּד דרמטי. מן הראוּי להכניס לרפרטואר של החוגים הדרמטיים שלנו כמה ממחזותיו אלה ועל ידי כך לתת כבוד למשורר המובהק, ולהעלות לפני צבורנו בזעיר־אנפין את זכר הגולה הרצוחה, שלה הקדיש את שירת־חייו.

המרכז לתרבות.

(מערכה)

הנפשות

שני קצינים בצבא הרוסי.

מקום־המחזה: אלה־קצינים פשוט במחנה־הצבא.

הזמן: במלחמת העולם הראשונה.

קצין א': ובכן, מדוע מיואש אתה כל־כך אדוני, הקצין? המלחמה לא נגמרה עוד, סוף־סוף נהיה אנו המנצחים.

קצין ב' (צופה למרחקים): אנו – ננצח? חה־חה־חה… אי־אפשר!… אנחנו נוּצחנו כבר!

קצין א': הרי אי־אפשר לדעת עדיין… מחננו עודנו גדול ורב למדי… במקום כל חייל שנפל חלל – יש לנו עשרה חיילים חדשים…

קצין ב' (צופה עוד למרחקים כאלו ראה שם דבר־מה): שום דבר לא יעזור לנו עוד (מחיך חיוך משונה). אבדנו!…

קצין א': מדבר אתה, שר־הפלוגה, לא כאיש־צבא; אנה בא עוז רוחך? תמיהני עליך! הן לפני המלחמה היה לך אומץ־לב ואמונה רבה כל־כך.

קצין ב': אה, אלי! לפני המלחמה… אז האמנתי בנצחונו המוחלט של הצבא הרוסי… ברם עכשיו, בדעתי מי הוא מצביאנו – אין אני יכול להאמין עוד…

קצין א': כלום אינך מאמין בכשרונותיו הצבאיים של מצביאנו ניקולאי ניקולאיביטש? יש להודות, כי למרות כל המפלות, הרי הוא בכל זאת גבור־חיל, ומובטחני, כי סוף־סוף יגרש את האויב מן הארץ ובראש־צבאנו החדש יכנס כמנצח לארץ האויב.

קצין ב': אה, כן! אילו היה הוא שר־המצביאים, כי אז היה זה בגדר האפשרות, – בזמן פחות או יותר רחוק. אולם לאסוננו הגדול אין הוא שר־המצביאים שלנו… חיים אנו כולנו בטעות (לוטש עיניו וצופה למרחקים מתוך חיוּך המעורר חשד).

קצין א' (מושך בכתפיו): אינני יכול להבין לרוחך, אדוני הקצין; הרי מדבר אתה דברים מתמיהים… מה זאת אומרת, כי חיים אנו בטעות? וכי מסופק אתה, ששר־המצביאים האמתי הוא ניקולאי ניקולאיביטש, האיש אמיץ־הרוח ובעל־הרצון הכביר?! כלום סבור אתה, כי מושפע הוא על־ידי אחרים?…

קצין ב': כן… יודעני הכל… ניקולאי ניקולאיביטש הוא באופן רשמי שר־המצביאים… הוא איש בעל רוח כביר… ואין אדם יכול להשפיע עליו… הוא מנהיגנו היחיד… ואנו כולנו נכנעים ונשמעים לו; – פקודותיו קדושות לנו, אבל (מחייך) – בכל־זאת אין הוא שר־המצביאים…

קצין א': בשום אופן אינני מבין, אדוני הקצין; הייתי רוצה, כי תסביר לי זאת באופן ברור יותר…

קצין ב': ברור יותר?… אין זה קל כל־כך… נחוץ שיוּכל אדם לראות את זה… נחוצות לשם־כך עינים אחרות… ונוסף לזה… אך, – אתה לא תבין זאת, אדם בריא אתה יותר מדי… ונוסף לזה – חסר־אמונה…

קצין א' (מתבונן בקצין במבט חוקר): חולה אתה, אדוני הקצין; – צריך היית לבקש חופשה… כדי לנוח שבועות אחדים…

קצין ב': ידידי, מרגיש אני את עצמי בריא ושלם… לא זה… (חיש) אבל מי הוא שר־המצביאים שלנו – אין אתה יודע בכל־זאת. (מתפרץ בצחוק).

קצין א' (נבהל): אדוני הקצין!… האלך ואקרא הנה את מי־שהוא?… כמדומני, שיש לך חום…

קצין ב' (בכעס): אל תעיז!… כך הוא הדבר תמיד אצלכם; – אם מתחילים לראות את הדברים בצביונם האמתי, – נקרא זה אצלכם: מחלה, חום, – הדיוטים שכמותכם!…

קצין א': אבל הרי רואים, אדוני הקצין, כי עיף אתה מעט… באמת, עליך לקבל חופשה לשבועות אחדים, כדי להחליף־כוח… אחר־כך יכול היית לחזור לשדה־הקרב בכוחות מחודשים ולהוביל את גדוּדיך בדרך־הישר מחיל אל חיל…

קצין ב' (בתוקף): ומה יאמר הוא?….

קצין א' (בתמיהה): מי? –

קצין ב': שר המצביאים!…

קצין א': איזה שר־המצביאים?

קצין ב': הנה, כמובן לא בן־אחיו של הקיסר… הוא חדל זה כבר מהיות שר־המצביאים… באמרי “שר־המצביאים” – הריני מתכון לההוא – לההוא… אין אתה יודע אותו… אבל הוא, הוא שר־המצביאים האמתי…

קצין א': הרגע־נא, אדוני הקצין…

קצין ב': אני שקט מאוד (מחיך), אבל דוקא משום־כך יודע אני מי הוא שר־המצביאים שלנו…

קצין א' (משתדל למשול על עצמו): ובכן, הנה ואדע גם אני, מי הוא – אם לא ניקולאי ניקולאיביטש הגדול – שלנו…

קצין ב' (שמח כולו, עינו נוצצות): הנה, עכשיו אתה מוצא חן בעיני… שמעני על־כן… זה היה שבועות אחדים לאחר פּרוץ המלחמה עם האויב… כולנו היינו עוד מלאי־מרץ וחדורי־אמונה בנצחון מהיר ומוחלט… אני נהגתי אז את גדודי בדרך אל גבול־גרמניה… והנה לקראתנו נדדו מחנות־מחנות של יהודים… זה היה ראש־הלגיון שלנו אשר שלחם משם – ממקומות מגוריהם. מסתמא הבין כך… אני אינני מתנגד לפקודותיו של ראש־לגיון… חילינו צחקו ולעגו להם. והם באמת היו מגוחכים ומצחיקים במרוצתם… כנפי מעיליהם הארוכים התנופפו ברוח ככנפים של צפרים שחורות ונפחדות… ורק לאט, לאט הלכו ונעלמו מעינינו… הלכנו על פני שדות… על פני שדות ריקים ושוממים… היה זה בסתיו… והנה פגעה פלוגתנו ביהודי אחד, יהודי יחיד ובודד, קטן־קומה ונבהל, הוא רץ, כנראה, – מחמת פחד שנתרחק מאחיו, והיה רוצה להשיגם ולהדביקם… בידו החזיק חבילה. ופתאום קרא אחד החילים: מרגל!… יותר לא היה נחוץ. אני צויתי תיכף: לירות! – ובעוד רגע שכב כבר היהודי על הארץ מתבוסס בדמו… עוד עכשיו רואה אני לנגד עיני את היהודי החלל והפחד הקפוא שבעיניו… גחנתי, הרימותי את החבילה והתרתיה… וממנה נתפזרו ונפלו ארצה – ספרים… ספרים משונים… אותיות גדולות… עתיקות ומלאות־סוד כל־כך… קראתי את הכתוב בשער־הספרים למטה בשפה הרוסית, – והנה היו אלה ספרים עבריים, קדושים ועתיקים… תנ"ך… “תלמוד”… וכדומה מספריהם העתיקים… התבוננתי עוד פעם בפני היהודי ההרוג ונוכחתי תיכף לדעת, כי הפחד הקפוא שבעיניו נמוג ונעלם, ובמקומו נשקף מתוכן מין חיוך… אבל חיוך כה משונה… לא אומר – חיוך של כעס… אך איזה מין חיוך מרמז ומאיים… – “עכשיו אבוד הכול!” – הרהרתי בלבי ועשיתי את דרכי הלאה עם פלוגתי, מתוך פחד להביט לאחורי… נדמה היה לי, כי אותו יהודי, אשר נהרג בכדי ועל לא עוול בכפו – ירדוף אחרי… אולם פחדי היה פחד־שוא… הוא לא רדף אחרי! אבל אחר־כך ראיתיו כשהוא מעופף למעלה, מעל לראשי – ובכל פעם קדימה… נחלנו אחר־כך כמה נצחונות מסופקים. הצבא צהל והריע מרוב שמחה… אבל אני ידעתי, כי כל זה הוא רק לרגע… לנצח – כבר אין אנו יכולים… יען כי מנהיג־המלחמה הוא אותו יהודי הרוג… הולך הוא תמיד בראש הצבא, כשר־המצביאים, והחיוך שלו הוא הפקודה… מחייך הוא – והנה נכבש מאתנו מבצר; – חיוך שני – והנה נלקחנו בשבי; – חיוך שלישי – והנה אנו ביד האויב… כן, ידידי, שר־המצביאים שלנו הוא אותו יהודי… אנחנו נאבד!… שר־המצביאים המת – הוא אמיץ־לב ותקיף… רואה אני אותו בראש מחנות צבאנו, והוא מריע מרוב שמחה על נצחונותיו עלינו… ומה תוכל לעשות עכשיו… לירות בו עוד פעם – אין אתה יכול. כן, בלתי־מנוצח הוא שר המצביאים המת!…

קצין א' (בצער): חולה אתה, אדוני הקצין, אביאך אל בית־החולים.

קצין ב' (מתוך בוּז): אין אתה מבין זאת… וזה כל אסונכם… אגב – תוכל להובילני אל בית־המשוגעים, כי שם מקומי עכשיו… שם מקום כולנו… (מתפרץ בצחוק) אבל עכשיו יודע אתה כבר, מי־הוא שר־המצביאים… חה־חה־חה!… הנה – אותו יהודי קטן ונפחד… חי־חי־חי… ואני הוא שעשיתיו לשר־המצביאים… גבור הוא, והוא ינצח, ינצח, ינצח!… – ועכשיו, ידידי – קום והובילני! מוכן ומזומן אני!

(המסך)

(מערכה)

הנפשות

פושע א.

פושע ב.

פושע ג.

פושע ד.

השומר.

מקום־המחזה: בית־אסורים.

הזמן: עם פרוץ המלחמה העולמית.

התפאורה

בית־כלא לפושעים חמוּרים בעיר גדולה באירופה; שעת־הצהרים. הפושעים האחדים שנשארו עוד בבית־הכלא מסתובבים בצעדים כבדים בתא הצר ומביטים בכל רגע אל הדלת העבה הסגורה.

פושע א': השעה מאוחרת כל־כך והשומר לא הביא עדיין את מנות־הלחם.

פושע ב' (בלעג מר): כנראה שאין יחוּסנו גדול כל־כך… בסך־הכל רצח כל אחד מאתנו רק אנשים אחדים; איזה ערך יש לזה עכשיו בעיניהם…

פושע ג' (מתוך עצב): כן… מרגיש אני כי מידת “דרך־ארץ” בפני פושעים כמונו, – ירדה פלאים…

פושע ד': אומרים, כי בעיר חושך ואפלה. העם מתקומם… ואיש את אחיו יהרוג…

פושע א': אם רעבים ללחם, – מה הפלא?!… הה, מה מתירא אני עכשיו מפני העיר, מפני הרעיון פן יוציאוני לחפשי…

פושע ב': אני ירא באמת פן ישחררוּנו. פשעינו הישנים איבדו את חינם וטעמם… רצחו נפש אדם!… אל־אלוהים! הרי זה מעורר פשוט צחוק! – כיום הזה!…

פושע ג': נכון! מרגיש אני, כי מה שמחזיקים אותנו כאן אינו אלא טעות…

פושע ד': שמעתי באמת אמש, כי השומר אמר ברוגז: “די כבר לפטמכם, טפּילים שכמותכם!”…

פושע ג': ואני הרגשתי בזה עוד לפני ימים אחדים… היחס של דרך־ארץ לפושעים מהסוג הישן – אבד ונעלם. מפחד אני, כי היום או מחר ישחררוּנוּ ויוציאונו להפקר, אל תוך העיר הרעבה… ואז, – אפילו את מנת־הלחם הזעוּמה עם מעט הדיסה הדלוחה, לא נקבל עוד…

פושע ב' (בחרדה): ישמרנו אלוהים!

פושע א': ואת המנות אין מביאים עוד, שכחו אותנו!…

פושע ד': הבה ונדפוק בדלת.

פושע ג': זה אסור!

פושע א': מפני מה אתה מתירא, – פן יתלו אותנו?!

פושע ד': אה, לא! לזה אינני חושש. אבל יכולים הם לשחררנו בתור עונש, ולשלחנו העירה, במקום שם שולטים העוני, הרעב והמהומה!…

פושע ג': הדבר יהיה נורא ואיום! (נשמע קול צלצול מפתחות בדלת).

פושע א' (בשמחה): הנה הוא בא! (הדלת נפתחת ושומר בית־הכלא נכנס. בידו האחת פרוסות לחם־קיבר ובשניה גיגית־דיסה שמראה־מים־דלוחים לה).

פושע א': סוף־סוף!

השומר (ברוגז): אפשר, כי זו היא כבר הפעם האחרונה!

הפושעים (בקול אחד): מה?!

השומר (בקנטור): כן, אחים, הפעם האחרונה!… בעיר אזל הלחם… המהומות נוראות… בחוּצות יריות ומלחמת־אחים… על פת־לחם איש את אחיו יהרוג…

פושע א' (מתבונן אל השומר): והיכן הוא הרובה שלך?!…

השומר (מחייך): הרובה שלי?… נחוץ הוא לי בשביל פושעים גדולים מכם… אפשר, כי יתנפלו על בית־האסורים וישחררו את כל הפושעים…

הפושעים: וגם אותנו, – הרוצחים?!…

השומר (בלעג): גם אתם לי רוצחים!… (אל השלישי) אתה הרי היית טוען תמיד, כי הנך חף מפשע?!…

פושע ג' (מתוך מבוכה): הממם… חף־מפשע… אפשר כן, ואפשר גם לא… –

פושע ב': ואני אמנם רצחתי נפש… יש לי לשבת כאן עוד ארבע שנים, ואין לשום אדם רשות לשחררני. מתירא אנכי מפני העיר!

השומר: כאשר יבואו ויתנפלו על בית־האסורים לא יועיל כלום. יכולים אתם אפילו להיות אשמים וחיבים כמה שתרצו, – חסל סידור עווֹנוֹתיכם… ישחררוּכם ויוציאוּכם לחפשי!

הפושעים (בחרדה): אל־אלוהים!

השומר (בחיוך): כך, – אכלו איפוא היום לשובע… יתכן, כי מחר תהיו כבר בעיר ותרעבו ללחם ביחד עם כל העם החפשי… (יוצא).

הפושעים (נשארים רגע כמאוּבנים על מקומם ומביטים בפחד אל הדלת).

פושע א': הייתי נשבע, כי לא נעל אחריו את הדלת…

פושע ב' (נגש אל הדלת ומנסה לפתוח אותה): כן, לא נעולה… אבדנו!

פושע ג': יש לי עצה טובה: במקרה, אם יבואו הנה וישחררוּנו – אז ישובו ויביאוּנו חזרה…

הפושעים (בסקרנות): מה היא עצתך?

פושע ג': כמובן, – אין אני מתכוון לרצח חדש… זה לא יועיל כלום… על פשע כזה אין עונשים עכשיו… אני אצא לרחובות־העיר ואקרא שם בקול רם, לאמור: דיכם! די לכם לשפוך דם! די לרצוח איש את אחיו! חיו בשלום ובאחוה!…

פושע א': וכסבור אתה, כי זה יכול להועיל?

פושע ג': בטוח אני בזה! “לא תרצח!” – זה הוא כיום הפשע הגדול ביותר!…

פושע ב': הלואי ויתקימו דבריך!… בינתים הבה ונסגור את הדלת מבפנים ונשב לאכול… הם יכולים עוד להתנפל עלינו תיכף ולשחררנו…

(הם סוגרים את הדלת מבפנים, יושבים על יד הגיגית ומתחילים לאכול מתוך פחד ויאוש).

המסך.

(מערכה)

הנפשות

לאה: תופרת, – בחורה כבת עשרים ושבע, בעלת פנים כמושים ועינים דועכות.

ביילקה: נערה צעירה כבת שמונה־עשרה, בעלת פנים מזהירים ועינים שחורות ודולקות. שכירת־יום אצל לאה.

האם: זקנה כבת ששים וחמש, כפופה, נעה הנה והנה בחדר כצל, – מדברת בלחש ומתוך אנחה.

יצחק: בחור כבן שלושים, בעל פנים רציניים; לבוש חולצה שחורה.

מקום־המחזה: בעיר מחוזית שבליטא.

הזמן: לפני מלחמת־העולם הראשונה.

התפאורה

חדר קטן; ליד הדלת שבעבי־הבמה מימין – תנור; משמאל – ליד החלון היחידי, הפונה לחצר מלוכלכת, – שולחן־עץ מחוסר כל צבע, שמפוזרים עליו לבנים שונים, תפורים ושאינם תפורים עוד; ליד השולחן – מכונת־תפירה ושרפרף. ליד הקיר מימין – מטה מוצעת וליד הקיר משמאל – דרגש־עץ. ערב ליל־חורף. לאה וביילקה יושבות ועובדות, שקועות במחשבות; על השולחן דולקת עששית כהה.

מחזה א'.

ביילקה (אחרי דממה ארוכה, בהביטה על השעון הישן): כבר שמונה פחות עשרים… עוד עשרים רגע…

לאה (בנחת): מרבה אַת להביט על השעון?!

ביילקה (מבוישת למחצה): הרגל הוא…

לאה: אין זה הרגל, ביילקה, אלא אהבה… הוא עומד לו כבר בודאי בקצה הרחוב ומחכה לך, – הלא כך, ביילקה?

ביילקה (צוחקת): אין הדבר נורא כל־כך, כשם שאת חושבת… (מעיפה מבט על השעון, בחשבה שאין לאה מרגישה בדבר).

לאה (מתוך אנחה): כך, אין הדבר כך, כשם שאני חושבת. וכי מה יודעים אנו מדברים שכאלה… (חרש, כאלו לעצמה) לי לא חכה איש… איש לא חכה לי…

ביילקה: מה? משום־מה? (מביטה עליה מתוך רחמים).

לאה: משום מה? הה, משום־מה?! (בחיוך מר) בחיי, אין אני בעצמי יודעת – משום מה… (מסתכלת בשעון) הנה, יכולה אַת תיכף ללכת ותוכלי לראותו מיד… מושך הלב, מה? הגידי, אל תתבישי…

ביילקה (בעינים מוּרדות): ומה יש כאן להתבייש? הייתי רוצה באמת לראותו… אמנם מושך…

לאה: כן, – מושך, – יודעת אני… (נרגשה מעט) הגידי לי, ביילקה, כשאתם נפגשים שניכם יחד, – מה אתם עושים? אמרי, פתיה, הגידי…

ביילקה (בבושה): מה זאת אומרת, – מה שאנו עושים? מטילים אנו, – משוחחים בינינו…

לאה (מביטה עליה בחשק רז): וכשאת באה אצלו… הגידי, פתיה…

ביילקה: אצלו?… אצלו אני באה לעתים רחוקות מאוד… בחיי – רחוקות מאוד…

לאה (בתאוה גדולה יותר): אבל כשאת נמצאת אצלו, – כיצד אתם מבלים את הזמן? אמרי… לי – יכולה אַת לומר… הרי אין אני בעלת־בית שלך, אלא חברתך… הגידי לי הכול…

ביילקה: בודאי שאומר לך… אין אני יראה כלל… לפעמים יש שהוא מנשק אותי…

לאה (ממניחה את עבודתה מידה): לפעמים – מנשק… ויותר לא כלום? הנה, בזה אַת משקרת כבר… אין אני מאמינה לך… כסבורה אני, שאתם יושבים בודאי ומתנשקים בלי הרף… הלא כך?

ביילקה (צוחקת מתוך בושה): בלי הרף – לאו דוקא… אולם נושקים – דינו… חי־חי־חי! אני – לא, אולי – לעתים רחוקות מאוד… אולם הוא – אדם משונה הוא! מילא, – לך הרי אספר כבר הכל, – הוא היה יכול לשבת ולנשק ולנשק עד בלי די…

לאה (בלהב, נושמת בחזקה): והיכן, למשל, הוא מנשקך? אמרי, פתיה, אל תתבישי…

ביילקה (חפשית לגמרי): אדם משונה הוא… היודעת אַת היכן? הנה, – כאן… (מראה על צוארה) הנה כאן! לעתים רחוקות – בשפתים…

לאה (צוחקת מתוך תאוה): אכן, אין הוא שוטה כלל! יש לך באמת צואר יפה…

ביילקה (מתלהבת עוד יותר): לוּא ידעתי כי לא תצחקי – הייתי מספרת לך עוד דבר־מה… אך, לא! את זאת לא אספר… אדם משונה הוא כל־כך…

לאה (נרגשת כולה): פתיה, כלום למי אגלה זאת? וכי הולכת־רכיל אנכי? וכלום חושבת אני זאת לחטא ולעוולה? אדרבה, הלואי והייתי פעם אני… לא, לא זאת… ספרי, במה הוא אדם משונה?… הרי אני יודעת אותו. להיפך, הוא בחור חביב מאוד… ספרי איפוא!

ביילקה (גוחנת אליה): אולם, זכרי! אל תספרי זאת לאיש… כשאנו נשארים לפעמים לבדנו זמן רב, מבקש הוא ממני… אולם לא… מתביישת אני… לא אספר זאת…

לאה (קמה, בקול רועד): הנני משביעה אותך! מוכרחת אַת לספר לי. המתחיל – אומרים לו: גמור!…

ביילקה (מתרגשת גם כן ודוברת בלחש): כשהוא מכסה כבר את כל חלקת צוארי בנשיקות – מבקש הוא ממני, כי אפתח את החולצה… וכשאני מסרבת – מתיר הוא בעצמו את הכפתורים… אין בי אז כל כוח לעצור בעדו… כעין חולשה נופלת עלי… כאילו כוחותי אפסו… והוא מנשקני בחזה… אוי, לאה יקירה, מוכרחת אני כבר לספר לך הכול: אז – טוב לי כל־כך… נפשי תכלה בי לצאת…

לאה (נופלת עליה ולוחצת אותה בחזקה): אוי, ביילקה החכמה! אך טוב אַת עושה! טוב! טוב! טוב!

ביילקה (אינה מאמינה): האמנם? הזאת היא דעתך באמת? הגידי־נא לי, הרי אַת משכילה כל־כך… הן את קוראת ספרים רבים כל־כך… אני – אין אני יודעת כלום. לפעמים יש שאני מתחרטת על כך, ולפעמים נדמה לי, שאין בכך כלום… הוא אומר שהכול מותר… ובכל־זאת, – הכל – אין אני רוצה…

לאה (נרגשה כולה): הכול מותר, הכול…

ביילקה: גם אני חושבת שהכול מותר, אם רק אוהבים איש את רעהו באמת…

לאה: מותר, מותר… לחכמים הכל מותר, אך לכסילים אסור…

ביילקה: עכשיו הריני מבקשת ממך, כי תספרי לי גם אַת דבר־מה… הגם יצחק שלך מנשקך לפעמים? אדם משכיל הוא כל־כך… שלי אינו מלומד כל־כך… אמרי לי, בבקשה ממך… עלי לדעת זאת…

לאה (מהרהרת): שלי? יצחק? הוא אינו שלי כלל… סתם מכיר. עובדים אנו יחד בהסתדרות. – סר הוא לכאן לפעמים…

ביילקה: אצלכם – אין מתנשקים, – יודעת אני זאת… בני־אדם רציניים אתם…

לאה: כן, בני־אדם רציניים אנו… אין לנו פנאי לכך… (נשמע קול צעדים של אשה זקנה) אמא באה. לכי איפוא, בבקשה, כבר הגיעה שעה שמונה, לכי…

מחזה ב'.

הקודמות והאם.

האם (באה ובידה סל של תפוחים צלוים): הנה, הרי לכם יום… כתותי רגלי – ולשם מה? לא פדיתי אפילו עשרים אגורות מלאות; והשוטר, שתביא מגפה על ראשו, על גוי כלב שכזה! – אינו מניח לי לעמוד על המדרכה, – אפילו אם תתני לו “מכה” בצדו… הוי, מכאובי עליו! (נאנחה מרה).

ביילקה (מלובשה כבר ונכונה ללכת, חרש אל לאה): זכרי איפוא, לאה, סוד הוא…

לאה: טוב, בתי, אל תיראי… לכי כבר מהר… צר לי עליו…

ביילקה: אין דבר, יש לו פנאי. (צוחקת) ערבא טבא!

לאה: לילה טוב! (נאנחת)

האם: לילה טוב, בתי, לכי לשלום! (אל לאה, – בצאת ביילקה) הנה, נערה יפת־תואר! נחת רוח היא להביט עליה. שמעתי, כי יש לה כבר חתן.

לאה (מהורהרת): כן, יש לה…

האם: ובכן, למה־זה את דואגת כל־כך? גם לך יהיה…

לאה (בכעס): אמא, חדלי מדבר!

האם (באנחה): טוב, הסי! אין אני מדברת עוד… אכלי איפוא דבר־מה; הנה הבאתי לך גבינת־שמנת, אבל גבינת־שמנת אמתית…

לאה: בבקשה ממך, אמא, אל־נא תדברי עמי עכשיו בדבר גבינה…

האם: אל תדברי בדבר גבינה! מדוע לא לדבר? הרי בכוונה קניתי לך גבינת־שמנת; רפאוּת היא ללב…

לאה: רפאוּת ללב… את לבי לא תוכלי לרפא עוד…

האם: אצלך הרי הכול איפכא מסתברא! כשאומרים לך דבר – אין אַת שומעת בקולי… הביטי וראי מה מראה פניך…

לאה (נרגזת): אמא, האם לא תחדלי איפוא?! (נגשת אל הראי הקטן התלוי על גבי הקיר ועומדת להסתכל בו; מטיבה שערותיה בעצבנות) אמא!

האם: מה לך?

לאה (אינה מעיזה): אמא… רוצה אני לבקש ממך דבר־מה. אל־נא תכעסי עלי… מוכרחת אַת לעשות זאת למעני: רוצה אני, כי תלכי הערב לישון אצל הדודה שרה…

האם (בתמיהה): וכי מה יש? על מה־זה ולמה, לאה?

לאה (אינה מוצאת תיכף את המלים): המבינה אַת, אמא… יצחק בקשני… יצחק אמר, כי יתאספו כאן הערב… נחוץ לדבר כאן בדבר ענין חשוב מאוד… הרי יודעת אַת… הם אינם רוצים, כי יהיה אדם זר באותה שעה… המבינה אַת? אצל הדודה שרה הרי טוב לישון…

האם: חרפה ובושה היא לי… מה אומר להם שם? הצציליסטים צריכים לטכס עצה… הם ילעגו לי…

לאה: אמא, הריני מבקשת ממך, עשי זאת למעני היום, אולם מהר. (נרגשה) אולם מהרי! אמא, אל־נא תתרעמי עלי, מוכרחת אני… אני הבטחתי… (מתהלכת בחדר הנה והנה) אמא, לכי מכאן…

האם: הסי, הנני הולכת, הנני הולכת…

לאה: קחי ואכלי דבר־מה… אך מהר, אמא… הוא יבוא תיכף… הם יבואו תיכף.

האם (בכעס למחצה): אוכל כבר שם… אוי ואבוי לי… (יוצאת חרש כצל; לאה נשארת לבדה בחדר, מהלכה אנה ואנה, מביטה בכל רגע בראי וממלמלת).

לאה (לעצמה): היום עלי לגלות לו הכול… רוצה אני להנות מן החיים! ליהנות! (היא שומעת קול צעדים ומתרגשת כולה).

מחזה ג'.

לאה ויצחק.

יצחק (נכנס לאט; מעילו הישן אינו מרוכס; נראית מבעדו חולצתו השחורה): ערבא טבא! (מושיט לה את ידו).

לאה (נוטלת ידו ולוחצת אותה שעה קלה): ערבא טבא, יצחק; ובכן?

יצחק (יושב): מה – ובכן? היתה היום עבודה רבה… עלי שוב ללכת מיד. יש הערב אספה…

לאה: כך, אספה… שוב אספה… ואתה מוכרח ללכת באמת?

יצחק (מתבונן בה): כמובן – שאני מוכרח… וכי איזו שאלה היא זאת? הרי גם אַת תלכי עמדי…

לאה: כן… בודאי – גם אני אלך… (הרגעה) יצחק!

יצחק: מה? (מביט עליה בקרירות־רוח).

לאה: יצחק…

יצחק: יצחק, יצחק! מה יש?

לאה: חפצתי… מוטב שתשאר כאן… אמא איננה…

יצחק: מה אַת דוברת? נחוץ ללכת לאספה… מחכים לי שם… בודאי!

לאה: אין אני יכולה ללכת… אמא איננה…

יצחק: היכן אמא? הרי תבוא בודאי תיכף…

לאה: לא, היא לא תבוא… לא תבוא..

יצחק (בתמיהה): משום־מה?

לאה (בגמגום): אני שלחתיה מכאן בכונה… חפצתי… (מפסיקה באמצע).

יצחק: משונה אַת מאוד הערב, לאה. אין אַת מדברת. – איזה סוד משונה…

לאה: סוד… כן… דבר נורא…

יצחק: הגם בפני יש לך סודות? גם בפני?

לאה (מתבוננת בו): וכסבור אתה, שמותר לך לדעת את כל הסודות? (מחיכת חיוך מר).

יצחק (בבטחה): כסבור אני – שכן; כמדומני, שגם אַת יודעת זאת.

לאה: אין אני יודעת כלום… אין אני יודעת מאומה…

יצחק: ובכן, לאה, ספרי.

לאה: ואתה תשאר כאן?

יצחק: אין אני יכול… האספה… עלינו ללכת.

לאה: כך, האספה… ובכן בוא ונלכה. גם אני הולכת.

יצחק: ואַת אמנם לא תספרי?…

לאה (בכעס עצור): לא… אסור… אסור… סוד הוא… (מתפרצת בצחוק חולני).

יצחק (מביט עליה בתמיהה): לאה, מה לך הערב? אמרי, דברי!

לאה (שבה למנוחתה): לא, לא כלום… אם־כן, למה זה שלחתי את אמא?… חשבתי דבר־מה… חפצתי דבר־מה.. ושכחתי לגמרי כי כבר עבר המועד!

יצחק (מבלי להבין): כן, באמת כבר מאוחר מאוד… בואי ונלך לאספה…

(המסך נופל במהירות)

(מערכה)

הנפשות

ר' חיים זישס. בעל־בית אמיד.

חנה. אשתו.

גולדה, אסתר. בנותיהם, נערות צעירות ויפות.

חייקל, סרסור.

קצין א', זקן.

קצין ב', בינוני.

קצין ג', צעיר.

חנקה, הלנה, מניה. שלוש נערות מבית־הבושת.

מקום־המחזה: לבוב העיר.

הזמן: בימי המלחמה העולמית.

התפאורה

בביתו של ר' חיים זישס; – חדר־אוכל גדול המרוהט באופן “בעל־ביתי” מן הדור הישן; באמצע החדר – שולחן גדול המכוסה מפה לבנה; מסביב לשולחן – כסאות אחדים. על הקירות – תמונות של רבני־ישראל ומפת ארץ־ישראל. בחדר מתהלכים כצללים ר' חיים, אשתו ושתי בנותהם. האם סופקת בכל רגע את כפיה. נשמע קול צלצול בדלת והכל רועדים מפחד. גולדה ואסתר מתרפקות חרדות על אמן. חיים הולך לפתוח את הדלת ושב תיכף עם “חיקל סרסור”, יהודי באמצע שנותיו, בעל עינים טובות וחיות. תלבשתו – חסידית, אבל נקיה; זקנו הארוך ופאותיו – מסודרות כראוי. בבואו שותק הוא רגע, כאילו נכנס לבית־האבל ואסור לו על פי דין לפתוח בשיחה לפני בעל־הבית; סוף־סוף מתפרץ הוא ומתחיל).

מחזה א'

חייקל: הגיעו זמנים!

ר' חיים (משפיל עיניו ארצה): כך… ומה נשמע בעיר?

חייקל: רע, אבל בחסד… אין י"ש ולפיכך הם שקטים יותר. דורשים הם בלי הרף צרכי־מזון וכסף.

חיים: והרי נתנו להם כבר.

חייקל (מחייך חיוך מר): וכלום יש שיעור לשונא? ונוסף לזה מלשינים הפולנים, והרוטנים מראים באצבע על כל יהודי עשיר…

חיים: וכי יש עכשיו יהודי עשיר בעיר? – הכל חרב ושמם…

חייקל: מילא, אם אַין – הרי לא יתנו להם. אולם זה מה שיש והם נוטלים להם בעצמם –. זה הוא רע… (מביט על שתי הבנות). ולמה מסתובבות אלה כאן בבית, ונוכח החלון? יש סכנה בדבר.

חנה: עד עכשיו היו במרתף… קפאו שם מקור… ועלו הנה, כדי להתחמם קצת… צפרי המסכנות… הבן – במלחמה, ומי יודע היכן נתפזרו שם עצמותיו… והבנות צריכות לרעוד כעלה מפני כל רעש קל (פורצת בבכי), שובנה, בנותי, אל המרתף…

חייקל: בודאי – אל המרתף! ראיתי מחנה של קצינים שהסתובבו כאן ברחוב… הם לא הרגישו בי; היודע אני? יכול להיות, שלגבר אינם עושים כל רע (מחייך). יעשו לי דבר־מה! איזה ערך יש לחיים בכלל, – בימינו אלה? – קצתי בחיים. אין אני מתירא מפניהם ובלבד שבנותי נמצאות, – ברוך השם – בוינה… מי יודע, אם יש להן שם פרוסת לחם לאכול, אבל בטוחות הן, לכל־הפחות, מיד ה"שונא"…

חנה (בדמעות): ואנו – לבנו לא נתן אותנו לשלוח אותן מכאן לעת־כזאת… הבן בחזית המלחמה, תהיינה לכל־הפחות הילדות אתנו בבית. מי יכול היה לשער, כי האויב יתפרץ לכאן מהר כל־כך… (אל הבנות) ובכן, התחממתן כבר קצת? רדנה, בנותי, שוב אל המרתף, – הם יכולים להתפרץ הנה בכל רגע.

אסתר וגולדה (יוצאות בפחד).

חנה (נגשת ומציצה בעד החלון, עומדת רגע ונסוגה לאחור כשהיא סופקת כפיה, בקול יללה): אוי לי! – שלושה קצינים הולכים הנה!…

חיים (נגש אל החלון): כן… כמדומני שהם הולכים ישר הנה… רע! לכי אחרי הילדות, – אל המרתף.

חייקל (מתבונן בחנה): אי… יהודיה זקנה… יכולה היא להשאר כאן…

חנה (מבוישת): היודעת אני מה… (מעבר לדלת נשמע קול צלצול של דרבנות וחרבות, ודבור חי מעורב בצחוק).

כולם (בפחד): הם באים!…

(הדלת נפתחת ברעש ואל החדר מתפרצים שלושה קצינים בגיל של שלושים עד ארבעים שנה; הם לבושי מדי־צבא ארוכים וחגורים אבנטים רחבים. מימין, סמוך לחזה, תלוי אקדח בנרתיק של עור, ומשמאל חרב ארוכה הנגררת על הרצפה ברשלנות ובגאוה).

מחזה ב'

הקודמים והקצינים.

קצין א' (בתוקף ובגודל־לבב): ובכן, יהודי! המרוצה אתה מזה, – שהרוסים כבשו את לבוב שלכם?

חיים (מבין בקושי): כן, אדוני הנכבד! (שאר הקצינים צוחקים).

קצין א' (אל חנה): ואַת, חייטשקה… (מתבונן בה) הכבר זקנה אַת? בת כמה אַת, חייטשקה?

חייקל: היא אינה מבינה, כבוד מעלתך, היא אינה מבינה רוסית… יהודיה זקנה… למעלה מששים…

חנה (נרגעת מעט, מניעה בראשה מתוך ענוה): אשה זקנה, אדוני… (הקצינים צוחקים).

קצין ב': ובכן, היכן הם בניכם?…

חיים (נפחד): אַין… אין לנו בנים…

קצין א' (מתוך צחוק): עקר ועקרה? מה?

קצין ג': היכן הן החייטשקות הצעירות שלכן? התחבאו, – מה? או שלחתם אותן לוינה… מתנה לפרנץ יוסף?

חייקל: יש להם בן יחיד… ונלקח לצבא, למלחמה, העלוב…

חיים (נאות): בן־יחיד…

קצין א' (בכעס עשוי): הלך ללחום נגדנו… לירות בצבא שלנו!… (מאים עליהם בחרבו).

חיים (נפחד): הוא לא רצה באמת ללכת… ומה היה יכול לעשות?…

קצין ג' (משתעשע בחרבו): כן, איש מכם אינו רוצה ללכת לצבא. גם יהודינו הם כך, אבל לוקחים אותם בכוח ומעמידים אותם בשורה הראשונה – לנוכח האש… (צוחק).

קצין א' (נעשה רציני, אל חבריו): הנה, אחי, מה שאמת – היא אמת… יהודינו אינם רעים כלל וכלל… בגדודי – הצילני יהודוני אחד מסכנה… עכשיו חתכו לו את רגליו… הוא קיבל אות הצטיינות מן המדרגה הראשונה! יהודי גבור! אין מה לדבר!

קצין ג' (מתוך אש־להבה בעיניו האפורות): אבל, אדוני הקצין, הנני מרגיש, כי ליהודי זה צריכות להיות בנות… אנכי מבין קצת בענין זה. – ריח של יהודיות צעירות נודף בבית…

קצין ב': כן, מרגיש אני. – הן כאן… כמה – אין אני יודע… אבל ישנן כאן חיוטשקות (מתפרץ בצחוק של שביעת רצון).

קצין א' (מסתכל בחיים ובחייקל־סרסור): מי כאן בעל־הבית?

חיים (מגמגם): אני…

חייקל: ואני הנני שכן…

קצין א' (כטוב לבו עליו): הגד דבר־אמת: – היש לך בנות כאן?

חיים (באומץ): לא!

חנה: אין, אדוני, – אַין… חוץ מבן־יחיד… (הקצינים צוחקים).

קצין א': אם־כן, עליך להביא לנו נערות… המבין אתה? לא תועיל לכם שום חכמה… אנשי־צבא אנו, ודורשים אנו את כבודנו! מה שמגיע לנו – מגיע לנו! מכיון שכבשנו את העיר, חיבת היא לשלם לנו מס…

חיים: ומהיכן אקח לכם?

קצין ב': אין זה עסקנו! אין לנו סבלנות לחפש עוד…

קצין ג' (בכעס): יהודי! הבא לנו שלוש יהודיות יפות, ואם לא – (שולף חרבו מנדנה).

חייקל (נראה, – שרעיון חדש עלה במוחו): כבוד מעלתך… אנכי אביא…

חיים (מביט עליו בתרעומת).

חייקל (חרש לחיים): מבית־הבושת…

חנה (סופקת כפיה): אוי, ואבוי לשברי!…

חיים (לוחש): נורא!

חייקל: “גזרת ת”ח…

קצין ג': מה אתם מפטפטים שם בשפתכם הנלעגת?! דברו כבני־אדם! דברו רוסית.

חייקל: כן, רוסית… רוסית… אנוכי מבין…

קצין א': הם ידעו עוד רוסית! יהודינו יודעים רוסית כולם! אנחנו נלמד גם אותם כאן!

חייקל (משתחוה להם באופן משונה; הקצינים פורצים בצחוק).

קצין ג': לך ושוב מהר, והבא אתך סחורה משובחת, ואם לא – נהרגו כאן את יהודיך…

חייקל (מתוך פחד): תיכף, תיכף! תיכף ומיד! (יוצא).

קצין א' (מתבונן בתמונת הרב התלויה על הקיר): מי זה?…

חנה (בהנאה): רבן גדול… לאלוהים… (מראה באצבע למעלה…).

קצין א': כן, רבן… (מחיך, שולף לאט את חרבו מנדנה ודוקר בה בקור־רוח את התמונה. שברי־זכוכית נופלים ברעש ארצה; התמונה שנקרעה לשנים נופלת ארצה… הקצינים פורצים בצחוק… חנה מוחה דמעה מתוך עיניה. חיים עומד ליד החלון ונאנח קשה).

קצין א' (מתבונן למפת ארץ־ישראל שעל הקיר): איזו שטות היא זאת?

חיים (מביט בעיני־חבה על המפה ומחריש).

קצין א' (בכעס): מדוע אתה שותק?

חיים (בכעס עצור): ארץ־ישראל!… פלשתינה!…

חנה (בתחנונים): אל תגע, אדוני ה"פריץ", – עוון הוא…

קצין ב' (בהתול עוקץ): ארץ־מולדתם העתיקה…

קצין ג' (בלעג): מלכות ירושלים… (שלושת הקצינים פורצים בצחוק… פתאום נשמע קול צלצול בדלת. חנה קמה והולכת לפתוח. – נכנסים חייקל, מבויש, ואחריו שלוש נערות בעלות עינים שחורות ובוערות ופנים בלים. חנה וחיים משפילים עיניהם מבושה).

מחזה ג'

הקודמים, חייקל והנערות (המביטות בחוצפה על הקצינים).

חייקל (בבושה): שלוש נערות… הבאתי, – הוד מעלתך.

קצין ג' (מתבונן בנערות באי־רצון): היכן זה השגת אותן?

חייקל: בעיר… אצל בעל־בית אחד… אצל השני… אצל השלישי… את הנערות היפות ביותר שבין היהודים בחרתי… הכול למענכם!…

קצין א': רמאי אתה! סחורה כזו ידועה לנו עוד מביתנו! הזה הוא חן בנותיכם היהודיות? מכוערות שכמותן!

חייקל (נפחד): מצרות, הוד מעלתך… מרעב… בעת מלחמה…

קצין ג' (מביט על מנקה): אין דבר, לא רעה… (ניגש אליה ותופשה בחזה).

חייקל (אל מנקה): התראי כצנועה…

מנקה (אינה מניחה לנגוע בה למראית־עין).

קצין ב': עינים יש להן, יפות, דולקות, אולם הגופים… (מסתכל בהן).

חייקל (בהתלהבות): יפהפיות, הוד מעלתך, יפות מאוד, אך המלחמה… הצרות…

קצין א' (ניגש אל הלנקה): ובכן, נסיכה ירושלמית… הבאמת צנועה אַת כשם שאת נראית?

חייקל: בנות כשרות, וישרות כזהב טהור… ביישניות! וכי אינם רואים? בקושי רב עלה הדבר בידי, עד שהסכימו לכך!

חנה וחיים (שאין יודעים היכן להסתיר חרפתם): אוי ואבוי! אוי ואבוי!

(הקצינים מתבוננים בנערות העומדות לפניהם בראשים מורדים; פתאום נשמע מאיזה מקום קול בכי היסטרי).

הקצינים (בשמחה): בכי־נשים! יש כאן נשים – נחבאות!

חנה (סופקת כפיה): אוי לי! אוי ואבוי לי!

חיים (רומז לחייקל): רע!

חייקל (ביאוש): עכשיו רע ומר!

קצין ג' (בתרועת נצחון): אבל אני הרגשתי תיכף, כי ישנן כאן נשים.

קצין א': ובכן, אחי! תיכף נראה! (הקצינים הולכים אל הדלת שמשם נשמעה הבכיה).

חיים (חוסם בפניהם את הדרך): לא! לא!

חנה (נופלת לרגלי קצין א'): אדוני היקר! (מנשקת את קצה חרבו; אך הקצינים דוחים אותם בכוח מעם הדלת ורצים אל המרתף. חיים חנה וחייקל רצים אחריהם. הנערות עומדות ומביטות זו על זו מתוך השתוממות).

מנקה: אנחנו הננו הקרבנות בעד כל העולם…

הלנקה (ברוגז): היה לך לאבד דבר־מה…

חנקה: ואני – לבי בוכה בקרבי… חבל עליהן בכל־זאת… נערות כשרות… הבה ונציל אותן… (שתי הבנות גולדה ואסתר נהוגות בידי הקצינים, – נכנסות; אחריהן חיים, חנה וחייקל).

מחזה ד'.

הקודמות, הקצינים עם גולדה ואסתר, חיים חנה וחייקל.

קצין א': הנה, – אלה הן יפהפיות!

קצין ב': הנה לאלה התכוונו!

קצין ג': חבל רק, כי שתים הן!

קצין א' (בגודל לבב): אנחנו כבר נחלק בינינו…

חנקה (אל קצין א'): הנח להן!

הלנקה: קצינים צריכים להתנהג באופן נאה יותר!

מנקה: וכי אנו פסולות בעיניכם?

קצין א': המקנאות אתן? (צוחק אל מנקה) אגב – אַת השארי כאן!

קצין ב': תשארנה כולן!

קצין ג': בודאי – כולן!

מנקה: אני לא אשאר!

חנקה – וגם אני – לא!

הלנקה: אין זאת, כי אם מתות תחזיקונו כאן!

קצין א' (בהשתוממות): וכי מי אתן?

מנקה (כמו להכעיס): זונות!

חנקה: באנו לגאול מידכם שתי בנות־ישראל כשרות…

הלנקה: אסור לכם לנגוע בהן! נערות צנועות הן! (הקצינים מסתכלים זה בזה).

קצין א' (רוטן): מענין!

קצין ג': מה־זה עמדו להתוכח עמנו? או קחו אותן, או ירו בהן!

מנקה (מגלה את חזה): ירה!

חנקה והלנקה (מחשפות חזיהן, בקול אחד): ירו!

חנה (בניגון של תחינות): הוי, הרי בנות ישראל יקרות הן, צדקניות!

חיים (אל אסתר וגולדה): בנותי! גם אתן, – מוטב כי תתנה לירות בכן ו…

חייקל (מביט אל שלוש הנערות): עזורנה, בנות־ישראל! הצלנה שתי בנות ישראל כשרות וצנועות!

שלוש הנערות (באותה עמדה): ובכן, ירו בנו!

קצין א': אלה הן נערות אחרות לגמרי!

קצין ב': גבּוֹרות!

קצין ג': כן, – לגמרי לא רעות!…

קצין א' (מראה על מנקה): היא מתחילה למצוא חן בעיני מאוד.

קצין ב': כל שלושתן מוצאות עכשיו חן בעיני.

קצין ג': כן, עיניהן לוהטות כעיני ז’ן ד’ארק… (צוחק).

קצין א' (כמהסס): נניח אולי את השתים הללו?

קצין ב': חבל אמנם, – אבל…

קצין ג': אם שלוש אלה מבקשות כל־כך – ברוח גבורה…

שלוש הנערות (בקול אחד): אנו דורשות!

קצין א' (צוחק): מה בעיניכם חוצפה שכזאת?!

קצין ב' (מביט בבוז על אסתר וגולדה): שונא אני נשמות בכיניות. (חיים וחנה מביטים זה על זו. אסתר וגולדה לוטשות עינים ואינן מאמינות לכל המתרחש כאן).

חייקל (לוחש): “גזרת ת”ח… גזרת ת"ח. (דממה).

קצין א' (אל מנקה): הגידי להן איפוא, כי חפשיות הן.

מנקה (מלטפת בחנופה את שפמו): חביבי!

חנקה (אל קצין ב'): בן־חיל וטוב אתה!… (כל אחת הנערות לוקחת אחד הקצינים שלובת־זרוע ומובילה אותו אל החדר השני. אסתר וגולדה מכסות ראשיהן בכפות ידיהן ונופלות כמו לתוך ים של שכחה).

חייקל (אל חיים): כלום יכול אתה להעריך את גדלה של נשמה יהודית?!

חיים: מי יודע… אנכי יוצא מדעתי!

חנה (בפנים של יראת־שמים): יעזור להן ה'! מופקרות, – אך אלהים חיים בלבן… הצילו את בנותי מחרפה ובושה…

(דממה מעיקה)

(המסך יורד לאט־לאט).

(מהתלה במערכה אחת)

הנפשות

גליקסמן, בּס, הורוביץ, ברמן, חנקה. חבר צעירים מערים שונות.

רוכל א.

רוכל ב.

רוכל ג.

רוכל ד.

התפאורה

חדר מיוחד במסדרון ארוך בקומה הרביעית. בחדר, לצד־מזרח, שולחן קטן ועליו מונחים ספרים בלתי־מכורכים בלי סדר. מתחת לשולחן מכונה לבשול־תה. ליד השולחן כסא שמשענו שבור ומתגולל על הארץ לרגלי השולחן – כאבר מדולדל ויתום. ליד הכותל מצפון מטת־ברזל רעועה ולא מוּצעת; השמיכה מוטלת למחצה על המטה ולמחצה תלויה היא ויורדת על הארץ, ונראה מזרון־בד גס, שהקש שבתוכו נשקף החוצה.

ממעל למטה, על הקיר, תלוי כובע בּלה ומעיל ישן.

הבמה ריקה זמן־מה. אחר כך נשמעים מאחורי־הבמה קולותיהם של גליקסמן ובס. נפתחת הדלת ושניהם מתפרצים החדרה.

מחזה א'.

גליקסמן ובס.

גליקסמן (בחור כבן 27, גבה־קומה ורזה, לבוש מלבוש ממוֹרט וצארון מלוכלך): הרי לך – גם הוא איננו בבית! כשאין־מזל – לא יועיל כלום!

בס (בעל קומה בינונית, לבוש חולצה כחולה, שערותיו שחורות וארוכות; מרכיב משקפים, שמבעדם נשקפות שתי עינים שחורות וזועפות): הזה הוא ה"גביר" שלך? (מעיף עין על המטה הרעועה) “גביר” יפה!…

גליקסמן: בתור “גביר” לא תארתיו לפניך. אמרתי רק, שלפעמים מקבל הוא מביתו רובלים אחדים… שמא קבל בימים אלה.

בס: ואם אפילו קיבל – ודאי שכבר הוציאם ובזבז את הכול.

גליקסמן: כסבור אתה, שהכל דומים לך! אך מה־בצע בדבר, – אם איננו? בוא־איפוא!

בס: לא, אין אני הולך עוד לשום מקום… אין לי כוח. אשתטח לי כאן על גבי המטה ואשכב כך עד יציאת־הנשמה (משתטח על גבי המטה).

גליקסמן: שוטה אתה… מה שיך לומר “לשכב”? – אסור להתיאש. הריני אומר לך, כי עוד היום נשיג כסף. חש אני בי כוחות…

בס: אין לי צורך בשום דבר… ככה אשכב לי ו.. אילו היתה לכל־הפחות סיגריה! הלך אין כלום? שמא – קצה סיגריה?

גליקסמן: אמנם אצלי מונח באיזה מקום חצי־סיגריה, אלא שאני גופי רוצה מאוד לעשן – מילא, נחלק בינינו. היש לך גפרור?

בס: גפרור, כמדומני, יש לי. (מוציא מתוך שכיבה קופסת גפרורים מכיסו ופותחה) – גפרור בן־יחיד, הזהר־נא!

גליקסמן (מתבונן בגפרור): גפרור זה נוטה למות! (הוא משפשפו ומדליקו בזהירות כשחצי־הסיגריה נתון בפיו). הנה – הנה! לא! הולך וכבה, לא!

בס: מהר!

גליקסמן (מגיש בחפזון את הגפרור הדולק אל פיו, ומיד נראה עשן מתמר ועולה): חסל!

בס: הנה, ברוך־השם, עולה עשן! עשן והשאר גם לי “משיכות” אחדות.

גליקסמן: אני משאיר, – משאיר! (מושך “משיכות” חזקות אחדות ומוסר את השאר לבס; בס נוטלו, מתבונן בשיוּר ב"רוגז", מעווה פניו ומכניסו לתוך פיו).

בס: אילו היה בידי עכשיו מין דבר שכזה, שיחריב את כל העיר, הייתי עושה זאת. “גם לי גם לך לא יהיה!” –

גליקסמן: ואני – אילו היה לי עכשיו דבר־מה למכור בעבור ארוחה טובה, – הייתי מוכר. (חושב רגע) מה, למשל, יכול אני למכור? (בודק ומחפש בכיסי בגדיו ומוציא משם ארנק ישן) מה דעתך, בס? האפשר לקבל בעד זה דבר מה?

בס (מתבונן בארנק מרחוק): יכול אתה להשליכו החוצה!

גליקסמן: לפנים שלמתי במחירו חצי־רובל.

בס: לפנים.. לפנים גם אתה היית שוה יותר…

גליקסמן: כן, לפנים… אבל אין דבר, אין אני נופל ברוחי גם עכשיו… מרגיש אני כי החיים בוא־יבואו עוד… כל זה הוא רק מעין “הקדמה”… ומה אכפת לי אם ה"הקדמה" היא טפשית במקצת…

בס: כל ימי־חייך יהיו מעין “הקדמה” כזאת; לעיקר־החיים לא תגיע לעולם; כל ימי־חייך תבקש “שעורים” וארוחת־צהרים.

גליקסמן: זה נראה עוד… (מן החצר נשמע קול שירת הסמרטוטר: “סחור־מכור”, “רוכל”!), אלמלי היה מה למכור… (הקול “סחור־מכור”, “רוכל!” נשנה ונשלש).

בס: וכי־מה יכול אתה למכור? אין זאת, כי אם הנשמה שבך, ומי יקנה אותה? מזוהמה היא כבר.

גליקסמן (מעיף מבט אל הקיר במקום שתלוי שם המעיל): וכי למה לי למכור את הנשמה, אם כאן תלוי מעיל לא רע כלל וכלל? (ממשש את המעיל) כן, מעיל לא רע כל־עיקר!

בס (בתמיהה): כלום שלך הוא?

גליקסמן: שוטה שבעולם… מה שייך “שלי־שלך”? – הרוכל בחצר ואנו כאן – משמע שהוא שלנו.

בס: לאנרכיזם, כידוע לך, הנני נוטה אמנם במקצת, אך לא באופן שכזה.. יש דרכים יפות יותר…

(הסמרטוטר מכריז עדיין בקול: “סחור־מכור”, “רוכל!”)

גליקסמן (יוצא בחפזון אל החצר; בס נשאר יחידי בחדר וקם מן המטה; בעוד רגע נכנס גליקסמן עם הסמרטוטר, יהודי כבן־חמישים, לבוש קפוטה ארוכה וישנה ועל רגליו – מגפים גסים).

מחזה ב'.

הקודמים והרוכל.

הרוכל: ובכן, הבה ונראה את ה"סחורה" שלך! מה יש לך?

גליקסמן (מסיר את המעיל מעל הקיר): הנה, את המעיל הזה הייתי רוצה למכור.

הרוכל (נוטל את המעיל בידו, מסובבו לכל צד): “סחורה” ישנה… יש בה כבר חורים אחדים.

גליקסמן: היכן?

הרוכל: היכן – שואל אתה? כלום אינך רואה? שמא יש לך עוד דבר־מה? נעלים? מכנסים ישנים?

גליקסמן: הנה, מה שעיניך רואות, יותר אין לי כלום. ובכן איפוא, כמה אתה נותן?

בס (רוטן): מה שבן־אדם מרשה לעצמו!

הרוכל (מתבונן לבטנה): הבטנה כבר ממורטה לגמרי. כמה אפשר לתת בעד מעיל שכזה? כסבור אני… כמה אפשר לתת? וכמה אתה רוצה?…

גליקסמן: הרי קונה אתה לפעמים קרובות ואתה יודע בודאי יותר ממני?

הרוכל: כסבור אני… מה שייך אני יודע יותר. הרי ה"סחורה" – שלך היא ועליך לומר את המקח.

גליקסמן: כן, זה אמנם נכון: ה"סחורה" שלי היא…

בס (בקוצר־רוח): גמור־איפוא את הענין!

גליקסמן (מתפרץ): שני רובלים!

הרוכל (מסתכל בו ברוגז, לוקח את השק תחת זרועו ורוצה ללכת): שלום!

גליקסמן (נבהל): ובכן, מה? כמה אתה נותן? הרי יכול אתה לומר…

הרוכל (מתרכך קצת ושב): אני עצמי מוכר לך מעילים שכאלה במחיר של חמשה זהובים האחד. אפילו מאה.

גליקסמן (בכעס): אין אני סוחר במעילים! אמור – כמה אתה נותן?

הרוכל (נוטל שנית את המעיל ובודקו).

בס: אוי, גועל־נפש תוקף אותי!

הרוכל: חצי רובל.

גליקסמן (בחפזון): מילא, טול! זה הוא אמנם בזול, אך יהא יהודי מרויח…

בס (בלחש): אכן, “נדיב־לב” אתה…

גליקסמן (הצידה): שתוק!

הרוכל (נוטל שוב את המעיל בידו ובודקו מכל צד).

בס: היהודי מתחרט…

גליקסמן (בקוצר־רוח): ובכן, ר' יהודי, הזדרז־נא!

הרוכל: “חרטה אינה מעשה־סוחר”. חרטה אין לי, אלא גם לא אתעשר מזה… (מוציא מכיסו ארנק, ממשמש בו באצבעותיו ומוציא לבסוף מתוכו רובל־כסף) היש לך עודף חצי רובל?

גליקסמן: לא!

בס: אֶ, אילו היה לנו חצי רובל!

גליקסמן (לוחץ על נעלו של בס): שתוק!

הרוכל: ובכן, מה עושים איפוא? צריך ללכת ולפרוט.

גליקסמן (מיואש): האין לך מעות?

הרוכל: לא, יש לי רק רובלים שלמים אחדים…

גליקסמן: מילא, נרד למטה אל החנות ונפרוט.

בס: שוב תיכף.

גליקסמן: תיכף ומיד!

הרוכל (מרים את השק על גבו ונוטל את המעיל תחת זרועו): ובכן, בוא!

גליקסמן (נבוך): במטוּתא ממך, שים את המעיל לתוך השק.

הרוכל: רצונך לתוך השק – יהא לתוך השק (מניח את המעיל לתוך השק; גליקסמן והרוכל יוצאים).

בס (נשאר רגע לבדו ומתהלך בחדר הנה והנה. נשמע קול צעדים ושיחה במסדרון; נכנס הורביץ ואחריו עוד רוכל. הורביץ, בראותו את בס, נשאר עומד רגע ומסתכל בו בתמהון; בס חיור ונפחד).

מחזה ג'

בס, הורביץ, הרוכל, ואחר כך גליקסמן.

בס (נבוך במקצת): חברך גליקסמן הביאני הנה; שמי – בס.

הורביץ (במבוכה גם הוא): נעים מאוד. שב, בבקשה! (אל הרוכל) תיכף אני מראה לך (מחפש על גבי הקיר) היכן הוא המעיל? (מביט על בס; בס מתפרץ בצחוק היסטרי).

הורביץ (נבוך): למה אתה צוחק… המ…

הרוכל: ובכן, מה? אין לי פנאי. (במסדרון נשמע קול צעדים, נכנס גליקסמן).

הורביץ (אל גליקסמן): היכן היית?

גליקסמן: כאן בחנות, קניתי סיגריות.

הרוכל: ובכן מה יהיה? התראה את המעיל או לא?

הורביץ:תיכף, תיכף! (אל גליקסמן): דבר מוזר… כשיצאתי מכאן השארתי את המעיל תלוי על הכותל… בעיני ראיתיו… ועכשיו איננו (מביט על בס).

גליקסמן: ומי אשם בדבר? כשיוצאים מן הבית נועלים את הדלת…

בס (אל גילקסמן): אדם מכוער אתה!

הרוכל: שמע־מינה, שדרכי היתה לחינם…

הורביץ (כאשם): סלח־נא, ר' יהודי. מה יכולני לעשות? גנבוהו דוקא… עתים קשות! להיות “בעלן” על מעיל שכזה!

הרוכל: חוצפה! סוחב, סוחב אותי מן הרחוב השני, ולבסוף – מי? מה? גנבוהו!

גליקסמן: ר' יהודי – הא לך חמש פרוטות ולך־לך לחיים ולשלום!

הרוכל (נוטל את המטבע בפנים מרוצים): תודה רבה, יהא בשביל ככר־לחם (נאנח) אֶח־אֶח… עתים קשות (יוצא).

הורביץ (יושב על גבי המטה): הנה עתים, עתים. שלא להשיג בשום מקום רובל בהלואה… (אל גליקסמן), אמור־לי, הלך אין כלום? בשביל ארוחת־צהרים, – לכל־הפחות.

גליקסמן: מאי משמע – אין לי כלום? הנני עכשיו “גביר” גדול, יש לי שלושה זהובים שלמים בכיסי.

הורביץ: וכי למה־זה יספיק בשביל שלושה (מביט על בס).

גליקסמן: אין דבר, – יספיק! נערוך סעודה משותפת בעצמנו ויעלה לנו בזול יותר. מי הולך לקנות מטעמים?

בס: הב כסף ואביא!

גליקסמן: הא־לך (נותן לו מטבעות אחדים), תקנה שתי לטרות לחם.

בס: ולמי־זה יספיק?

הורביץ: בודאי שזה מעט, רעב אני ככלב ממש…

גליקסמן: מילא, קנה שלוש ליטרות, דג־מלוח טוב, אבל מן המין המשובח באמת! תה וסוכר באגורות אחדות וקופסת־סיגריות. ואם ישאר לך עוד כסף, – תקנה עוד חתיכת־גבינה טובה.

בס: נראה… (יוצא).

הורביץ: בעצם ענשני אלוהים… חפצתי למכור את המעיל אף על פי שאינו כלל שלי, לאמיתו של דבר הריהו של ברמן.

גליקסמן: מנין לך מעילו של ברמן?

הורביץ: הוא לן אצלי הלילה,– אין לו דירה… המעיל – הוא מעיל־חורף והיום – הוא יום חם, קם והלך לו בבוקר במעיל הקל שהוא לובש תמיד מתחת למעילו.

גליקסמן: כן… הנה, אין דבר, עכשיו חם בחוץ…

הורביץ: כן… ובכל־זאך חרה־יחרה לי מאוד: כיצד זה חפצתי למכור מעיל שאינו שלי?! בשעת הדחק מאבד האדם את רגש היושר הפשוט ביותר… אולם מתמהמה הוא, זה ידידך, מה שמו? –

גליקסמן: שמו בישראל בס, אך “בן־יקיר” הוא; נוטה אמנם קצת לאנרכיזם, כדרכו של אדם שלא אכל זה שלושה ימים… (במסדרון נשמע קול צעדים).

הורביץ: הנה הוא מביא כבר… רעב אני עד מאוד.

גליקסמן: לא! זה לא הוא… אין אלה צעדיו (נכנס ברמן עם רוכל שלישי, מלובש כראשון, אך זקן ממנו מעט. בידו האחת שק ועל השניה תלוי זוג־נעלים).

מחזה ד'

גליקסמן, הורביץ, ברמן והרוכל, אחר־כך בס.

ברמן (לאחר שחפש על הקיר מעל למטה, אל הורביץ): האם לא ראית את המעיל שלי?

הורביץ (מגמגם): המעיל? המעיל? גם אני אינני יודע, גם אני חפשתיו…

הרוכל: ובכן איפוא, הזדרז קצת, אין לי פנאי.

ברמן: תיכף… תיכף…

הורביץ: וכי למה־לך המעיל?

גליקסמן: מסתמא למכור! כלום אינך רואה?

הרוכל: ובכן, מה יהיה?

ברמן: אין אני מבין זאת כלל (מושך בכתפיו).

בס (נכנס, מחזיק בשתי ידיו חבילות צרורת בניר; בראותו את הפנים החדשים הוא משתאה, אחר־כך הוא מחייך, בתרעומת אל גליקסמן): ובכן – אכלו!

גליקסמן: ואתה?

בס (בכעס): אני לא אוכל… (קורא את גליקסמן הצדה) שמע־נא, אם לא תספר שאתה מכרת את המעיל,– אין אני אוכל…

גליקסמן (אל בס): טוב! (אל כולם) אחים! את המעיל מכרתי אנכי! הרי לא תתרעמו עלי?

הורביץ: שוטה שבעולם, – ולמה לא אמרת זאת תיכף?

ברמן: מכרת? לא איכפת לי… אדרבה… במוחי ניקרה רק השאלה: היכן יכול הוא להיות?

הרוכל: אם־כן, מי ישלם לי שכר־הליכה?

גליקסמן (אל בס): שמא נשארו לך עוד פרוטות אחדות, תן ליהודי.

בס: אף פרוטה לא…

גליקסמן: אל תתרעם ר' יהודי! שמא מוצא אתה תועלת בכובע זה? (מסיר מעל הקיר כובע ישן וקרוע).

הורביץ: כן, את הכובע יכול הוא לקחת. אני לא אחבוש אותו עוד…

הרוכל (נוטל את הכובע, מתבונן בו ומניחו חזרה): לכובע זה אין כל ערך בשבילי… אין הוא שוה כלום…

גליקסמן: ובכן, מה נוכל לעשות לך? הבו אחים ונסב לסעודה. בס הוא בן־חיל, קנה הרבה דברים טובים.

הורביץ (אל הרוכל): ר' יהודי שמא “בעלן” אתה לסעוד אתנו?

הרוכל (מבויש קצת): סבור אני… מה זה יכול להזיק? נתח דג־מלוח אקח באמת…

גליקסמן (מרוצה): האח, מהיכא תיתי! שב, ר' יהודי!

בס: אפשר רוצה אתה ליטול ידך?

הורביץ: הנה אני מביא מים. (רץ עם הקומקום אל המסדרון ומביא מיד מים. הרוכל נוטל ידיו מן הקומקום על הרצפה, אומר בקול רם: – “שאו ידיכם”, מנגב ידיו בכנפות בגדו, בוצע באולר שלו פת־לחם ואחר־כך נתח דג־מלוח, מברך “המוציא” ומתחיל לאכול; החבריה – אחריו).

גליקסמן (מתוך לעיסה): ובכן, האם לא היטבתי לעשות?

הורביץ: טוב מאוד עשית, – כלום מי בא בטענות אליך?

ברמן: אני בודאי לא.

בס: ואני בעיקרו של דבר מתנגד לכך… לגנוב – כן, אבל באופן נאה יותר… מבינים אתם? נאה יותר…

הרוכל (מנגב שפמו ומכין עצמו ללכת): יישר־כוחכם, בחורים… דג־מלוח טוב… השומעים אתם, אחים, הרי קונה אני דברים ישנים אצל העשירים, ברם אני אומר לכם, – כי לעשות “עסק” טוב אפשר רק עם אנשים שכמותכם.

גליקסמן: רואים אתם איפוא… ובס עדיין אינו מרוצה בנו!

ברמן: אי, בנאמנות, הרי זו קומדיה… חבל רק שאצטרך להתהלך עכשיו במעיל־הקל שלי, ובלילה קריר קצת.

הרוכל: אי, אין בכך כלום. אנשים צעירים אינם קופאים מקור. בימי בחרותי התהלכתי פעם חורף תמים כשאני לבוש מעיל־קיץ קל, ואם נגזר מן השמים על אדם לחיות, הרי רואים אתם… (רוצה ללכת; במסדרון נשמע קול צעדים).

הורביץ: מי־זה הולך שם שוב?

גליקסמן (בצחוק): ודאי עוד סמרטוטר.

בס: מילא, סמרטוטר אין לו עוד מה לעשות כאן; הרכוש נמכר כבר…

חנקה (באה במרוצה; היא בחורה למעלה מעשרים, בעלת פני־גבר וחזה־נפוּל; מדברת בקול עבה).

מחזה ה'

הקודמים וחנקה.

חנקה: אוי, בחיי, הרי אוכלים הם… זוללים וסובאים, השאירו גם בשבילי פרוסה. (חוטפת את שיוּרי־הסעודה) זה מעט לי (חוטפת מיד גליקסמן פרוסת־לחם מרוחה בחמאה) מדוע אכלתם הכל?

הרוכל: חה־חה… גם הבחורה רוצה לאכול, מסכנה…

חנקה: וכי מי הוא יהודי זה ביניכם? שמא מרצים אתם בפניו את תורת המרכסיזם?

בס: סמרטוטר הוא. יש לך אולי למכור לו דבר־מה?

חנקה: למכור… אוי, בחיי, צריך באמת למכור לו דבר מה… טבעת קונה הוא?

הרוכל: אה, מדוע לא?… הריני “קונה־הכל”.

גליקסמן: יהא ששון ושמחה, כשם שאני יהודי.

חנקה (מסירה טבעת קטנה מעל אצבעה): כמה אתה נותן, ר' יהודי, במחיר טבעת זו?

הרוכל (מתבונן בה): חצי רובל…

חנקה: הב כסף!…

הרוכל (מונה אל תוך ידה 10 מטבעות־נחושת, מתבונן עוד פעם אל הטבעת): אף על פי שאינה שוה.

גליקסמן: שוה היא, ר' יהודי, שוה.

הורביץ: איזו שאלה, אם היא שוה,– טבעת־זהב טהור.

חנקה: מתנה מאת סבתא.

הרוכל: לדידי תהא אפילו מתנה מאת סבא.

חנקה: ועכשיו נתחיל את הסעודה מבראשית!

גליקסמן: שמא יש עוד למי מכם למכור דבר־מה? אל־נא תתביישו, הלא “אנשים אחים” אנחנו!

הרוכל: אדרבה, חפשו ומצאו דבר־מה.

הורביץ: לי אין כלום.

ברמן: לי – בודאי לא.

בס: ולי – רק הנשמה בלבד…

חנקה (בעליצות): הוי, חבריה – קבצנים! (אל הרוכל) בוא אתי הביתה, ר' יהודי! ערדלים קונה אתה?

הרוכל (במין גאוה): הרי אמרתי לכם, שאני “קונה־הכל”…

חנקה: אם־כן, בוא אתי. אני גרה כאן ממול… יש לי זוג־ערדלים שהבאתי עוד מבית־אבא… אצלנו בעיירה הבצות מצויות תמיד… כאן אין לי צורך בהם… כאן “יבושת” תמיד.

הרוכל: כמובן… כאן אין צורך בערדלים. וכי מי נועל כאן ערדלים, חוץ ממשוגע?

בס: ולמאי אתה קונה אותם?

הרוכל: סבורני, הרי אני אומר לכם: אני “קונה־הכל”.

חנקה: – ובכן – בוא.

גליקסמן: אבל שובי תיכף ומיד. ואת חצי־הרובל השאירי אגב אצלנו.

חנקה: אשוב כרגע. (הרוכל וחנקה יוצאים).

מחזה ו'.

הקודמים, בלי חנקה, אחר־כך רוכל רביעי.

גליקסמן: דבר מצוין, בחיי… למזלנו נזדמנה לכאן חנקה עם טבעת וערדלים.

בס: ובכן, מה תמכרו עוד? (ברגע זה נשמע מן החצר קול שירת רוכל: “סחר־מכר”, רוכל).

גליקסמן (בפנים מאירים): אַי, רעיון מוצלח עלה במוחי…

בס: מה?

הורביץ: ובכן, – מה?

גליקסמן (מתבונן במטה): וכי למה לנו, כדומה, למשל, מטה זו?

הורביץ: מה שיך, – למה? לישון בה.

גליקסמן (בלעג): “פריץ” שלי! ואחרת אין אתה רגיל? ולישון על הארץ כלום חולה אתה?

ברמן: מדבר הוא דברים של טעם… המטה שוה כששים אגורה.

הורביץ (מהרהר רגע): לדידי יכולים אתם למכור אותה.

גליקסמן: בלי שום ספק! בין כך־וכך בשביל שלושה צרה היא המטה מהשתרע, ועל הארץ אפשר לישון אפילו ארבעה ביחד.

ברמן: דבריו מתקבלים על הדעת, בחיי…

הורביץ (חסר־רצון לגמרי): מילא, קראו לסמרטוטר.

גליקסמן: את זה הניחו לי (יוצא).

בס: אחי, רואה אני אתכם כאנשים בלתי־נורמליים.

הורביץ: כל העולם הוא בלתי־נורמלי.

בס: כן… כן… (דממה; נשמע קול גליקסמן במסדרון).

גליקסמן: תראה מטה מהארץ המטות!

הרוכל (בקול עבה): מטה? – תהא מטה, – הכל סחורה…

גליקסמן (בהכנסו): הנה זאת היא המטה.

הרוכל (יהודי זקן מאד, מרכיב־משקפים, מתבונן במטה): מטה זו אינה שוה כלום… (כולם – רוחם נופלת עליהם).

הרוכל: וחוץ מזה אין לכם כלום מה למכור?

גליקסמן: חוץ מזה – לא כלום.

הרוכל: לגמרי לא כלום?

גליקסמן (עצבני): לא כלום – לחלוטין.

הרוכל (מטה אזניו): מה אמרת?

גליקסמן: לחלוטין לא כלום…

הרוכל: אמר כך – לחלוטין – ואני מבין! זאת אומרת – לחלוטין לא כלום… (מתגדר בפדחתו… מתבונן אל המטה עוד פעם…) היודע אני, המטה אמנם שוה דבר־מה, אבל עלי לשכור בן־אדם שיוריד אותה למטה; אני עצמי, – אין לי כוח לזה, לא עליכם… ואין אני יודע אם כל ה"עסק" יהא כדאי לי… (מתבונן עוד פעם למטה) באמת לא, לא כדאי… אם כן שלום לכם,– בחורים! (יוצא כשהוא מתגרד בפדחתו).

(המסך)

(מהתלה במערכה אחת)

הנפשות

נטע חיקין. יהודי באמצע שנותיו, בעל זקן רחב ששיבה נזרקה בו פה ושם, ועינים ערמומיות וזריזות. לבוש בגד נקי לפי האפנה החדשה למחצה, ולמחצה לפי האופן הישן. מדבר בקול עבה ומלא, – שדכן.

ציפה. אשתו; יהודיה גם כן באמצע שנותיה, אך נזדקנה בלא עת, פניה מפוחמות בפיח; נראות מתוכם שתי עיניה הטובות והאמהות, מדברת בנחת ובנעימות.

קיילה. בתם. בחורה כבת עשרים ושתים, בעלת פנים מקוריים. זוג עינים שחורות, פקחיות ורבות־הבעה. לבושה בטעם עצמי, אם כי בפשטות; מדברת בקול נעים ומשכנע למדי. תנועותיה עצבניות ומהירות.

חייקלסון. בחור בן עשרים ושמונה, מורה ומחבר גם שירים, חוזר אחרי קיילה.

הרמן ליכטנשטין. מנהל־חשבונות בבנק; מלובש יפה, שחום ונאה, כבן שלושים.

ברתה, ליזה, רוזה. בחורות צעירות, חברותיה של קילה.

התפאורה

עיר מחוזית גדולה, בשנים האחרונות. חדר־אוכל. באמצע החדר – שולחן גדול המכוסה מפה. מסביב לשולחן – כסאות; ליד הקיר ממול הרואים – דרגש ישן, מצופה שעוונית. על הקירות תלוים שעון, מראה ותמונות יהודיות אחדות. מימין לחדר – דלת הפונה אל חדר קטן; משמאל – דלת שינה אל חדר־המשכב. בעלות המסך נמצאים על הבמה קיילה, שלוש חברותיה וחייקלסון.

קיילה (אל חייקלסון): ובכן, אדוני המשורר, החברת אי־אלו שירים יפים במשך הזמן האחרון?

חייקלסון (נבוך): לא… הימים היו יפים ביותר, והשמש האירה כל־כך.

קיילה (פורצת בצחוק, בהביטה על חברותיה): כיצד ימצא חן בעיניכן הפייטן? הימים היו יפים ביותר – חסרון גדול! (אל חייקלסון), מתי נחה עליך רוח השירה?

חייקלסון: משורר אני רק בשעה של עצב ושממון; ביחוד בימות־הגשמים…

קיילה: משורר הגשמים (צוחקת) חה־חה־חה! אצלך מגשים תמיד…

ליזה (ברצינות): ואני מבינה זאת דוקא: על מר חייקלסון נחה רוח־השירה כשמזג־האויר הוא רע.

רוזה: ולי יש מכיר אחד, משורר, ־ המחבר ושר שירים דוקא בימות־החמה. אם היום יפה הוא – הריני יודעת כבר, כי יביא לי שיר חדש…

קיילה: כל שיריהם הם הבל ורעות־רוח, האם לא כך, מר חייקלסון? הרי אוהב אתה את האמת.

חייקלסון (נעלב): לא למענכן אנו כותבים. (משתעשע בספר שבידו).

קיילה (מתוך צחוק): אה, הוא נעלב כבר מדברי־הבקורת שלי! הרגע, אין אני מפרסמת את חות־דעתי בעתונות.

חייקלסון: ואם גם תחפצי לפרסמם – לא יקבלום; לא את כל השטויות מדפיסים… (מניח את הספר מידו).

קיילה: מילא, רחימאי, שער בנפשך כי טעות היא בידך! מדפיסים אצלכם שטויות כאלה, ששתי האזנים תצילינה! (אל חברותיה) הן מכירות אתן את הניה פייטלסון ויודעות אתן איזו הדיוטית היא, והנה נמלכה בריה זו בדעתה והתחילה לכתוב דברי־ספרות.

ברתה: הדיוטית זו בעלת־המשקפים?

קיילה: הדיוטית זו בעלת המשקפים! שלשום באה אצלי והראתה לי מכתב מאת המערכת, שבו מודיעים לה, כי ספורה מוצלח מאוד ובקרוב יידפס. כעת תרכיב כבר על חטמה שני זוגות משקפים (צוחקת).

חייקלסון (רציני): למרת פייטלסון יש דוקא כשרון, ־ הריני מכיר אותה היטב.

ליזה: ובכל־זאת אין אני רואה אותך מטיל עמה אלא לעתים רחוקות מאוד…

חייקלסון: זה הוא ענין אחר לגמרי; אותי אין היא מענינת.

קיילה: אדרבה, דוקא היא צריכה להיות מענינת בשבילך: עמה יכול אתה לשוחח בעניני־ספרות. כי במה נחשבנו אנחנו בעיניך, אנחנו בנות־תמותה פשוטות!

חייקלסון (בהתלהבות, בפנותו אל קיילה בלבד): בשבילי הרי אַת עצמך שיר! (כמתבייש).

קיילה (מטוב לב): השמעתן, בנות? – אני עצמי הנני שיר! (אל חייקלסון) אל־נא תשלחני לאיזו מערכת, כדי להדפיסני. (מחדר־השנה נשמע קול שיעול) הרואה אתה, הנה עוררת את אבא משנתו, והיה כי יראך ויתנפל עליך בכעסו; אבא אין דעתו נוחה ביותר ממשוררים…

חייקלסון (בחשיבות): אנחנו המשוררים הננו מסוכנים בשבילו. אנו שרים על האהבה, והאהבה היא לשדכן כסם־המות!

ברתה: משום־מה?

ליזה: אני מבינה לאן הוא קולע.

רוזה: ואני – לא.

קיילה (בקול רם וחפשית): כן! אבי הוא שדכן – ומתנגד גדול לאהבה; הרי זה טבעי מאוד…

חייקלסון (בהתול עוקץ): ואַת הנך בת־השדכן… גם אַת אין דעתך נוחה מאהבה.

קיילה (בהלצה): בכל אופן לא מאהבתך אלי…

חייקלסון (נעלב): וכי מי־זה אמר לך בכלל, שאני אוהב אותך?…

קיילה: עיניך! (פורצת בצחוק).

(האב מכניס ראשו בעד הפתח. שלוש החברות פורצות בצחוק. קיילה מאיימת עליהן באצבעה; הן אינן יכולות להתאפק ובורחות החוצה מבלי להיפרד. חייקלסון אומר גם כן ללכת, אך נטע חייקין, האב, יוצא אליהם, מפכר אצבעותיו ומפהק).

חייקלסון (נבוך): צפרא טבא למר!

השדכן: הגיע כבר זמן תפילת־מנחה ואתה אומר: צפרא־טבא!… מותר לך כבר לומר: ערבא־טבא!

קיילה: אבא, מר חייקלסון הוא משורר, ולפיכך הוא מפוזר תמיד.

השדכן: משורר… מה זה משורר?… – שלומיאל, – מה?… לא־יוצלח?!

קיילה (צוחקת): אה, עד כמה מבין אבא היטב, מה זה משורר…

חייקלסון (נעלב): שדכן, הסוחר ומוכר באהבה מבין בודאי מה זה משורר… אם כי מאידך גיסא – אין המשוררים זקוקים לשדכנים לעולם…

השדכן (בבוז): וכי מי זקוק לכם?

חייקלסון (קם ממקומו): שלום!

השדכן (בלעג מר): לך לשלום…

קיילה (מושיטה ידה לחייקלסון): תסור הנה לפעמים, פייטן חביב שלי…

השדכן (לאחר שחייקלסון יצא): הוא נחוץ לך מאוד, – שלומיאל זה; למה הוא מגדל בלורית שכזו?

קיילה (בחיוך): שדכן אינו יכול להבין זאת…

השדכן: הנה, – אלה הם מכיריך… אוי ואבוי לך, בתי!

קיילה: ובכן, – אדרבה! – הרי יש לך פנקס מלא חתנים – תן נא לי מהם איזה בחור כהלכה.

השדכן: בשכר התנהגותך תקבלי באמת בחור כהלכה…

קיילה (בהלצה): תן לי באמת חתן, אבא, תן לי חתן…

השדכן (בכעס): הלאה ממני! יש לי למי לתת חתנים!

קיילה: אינך רוצה לתת? – יהא כרצונך! (מהרהרת רגע) אם כן בקשתי ומצאתי לי כבר חתן בעצמי…

השדכן: את השלומיאל הזה, בעל־הבלורית הארוכה?

קיילה: אה, לא, אבא, חתן טוב ומשובח ממנו, בחור כהלכה באמת, יפה וגם עשיר…

השדכן (מעונין): איפה זה מצאת אותו?

קיילה: בשבוע שעבר השתתפתי בנשף־נגינה ונתודעתי אליו… הוא ליווני עד פתח־הבית.

השדכן: עוד טוב הדבר שלא עד חדרך פנימה. עליך אפשר להאמין הכל…

קיילה: היום, – לפנות ערב, עליו לבוא הנה… אל־נא תעליבהו, אבא; אין הוא פייטן… השומע אתה?!

השדכן: גם זו לי דאגה! יש לי דאגות אחרות, חשובות יותר!… (מקמט מצחו ושוקע בהרהורים; הפסקה קלה) הנה, לוּא עלה בידי לגמור את ה"שדוך" שהתחלתי לשדך בזמן האחרון למשפחת גרינשפן…

קיילה: איזה שידוך עשיר?

השדכן: הייתי מרויח כחמש מאות רובל… מבינה אַת, – חמש מאות רובל!

קיילה: ובכן מה? הענין מתנהל בכבדות?

השדכן: לא רע; עם החתן אפשר לדבר… הענין הולך למישרים… עלי באמת ללכת תיכף אליו. האח, אילו עזר לי השם־יתברך להביא לידי גמר את ה"שדוך" הזה! הריני דחוק כל־כך… דחוק בכסף… דחוק כל־כך…

קיילה: השם־יתברך יעזור… עבוד על כל הכלים, הרי מומחה אתה!

השדכן: כן, צריך לעבוד… (פונה לעבר המטבח) ציפה, ציפה, במה אַת עסוקה שם במטבח? בואי נא הנה! (ציפה נכנסת).

ציפה: לשם־מה אני דרושה לך כאן?

השדכן: הכיני לי כוס תה… עלי ללכת תיכף…

ציפה: והכול בדבר אותו שידוך?

השדכן (ברוגזה): אותו שידוך, אותו שידוך… עסקה הוא!

ציפה (מעמידה פנים של יראת־שמים): יתן השם, שהכלה תמצא חן בעיני החתן! – אנו זקוקים כל־כך לכסף… באטליז בלבד חייבת אני למעלה משלושים רובל.

השדכן (בכעס): לכי לך כבר, לכי כבר, – הכיני כוס תה!

ציפה (חוזרת אל המטבח): וגם שכר־דירה יש לשלם אחרי השבת (יוצאת).

השדכן (שוקע במחשבות עמוקות, כמדבר לעצמו): אילו הבאתי את ה"שידוך" לידי גמר – היו עיני נפקחות! עיני היו נפקחות ממש! (מתהלך בחדר אנה ואנה ומפכר אצבעותיו).

ציפה (מכניסה לו כוס תה ומעמידה על השולחן): שתה, נטע, תה טרי, זה עכשיו חלטתי מחדש… שתה ולך באמת בדבר ה"שידוך"…

השדכן: הנני הולך, הולך כבר; – יודע אני גם בלעדיך (ציפה יוצאת).

קיילה (מביטה פעם על שעון־הקיר ופעם במראה): אבא, אתה הולך מיד, מה?

השדכן: כלפי־מה אַת שואלת זאת?

קיילה (נרגשה): כך, סתם… יתכן, כי יבוא תיכף… הוא הבטיח לבוא הנה היום (בגאוה) אם אינך רוצה לתת לי חתן – הרי עלי לקחת לי בעצמי… האם לא כך, אבא? (צוחקת).

השדכן: החתנים שלך! בודאי איזה ריקא, או סתם “לא־יוצלח”…

קיילה: בזה תסמוך כבר עלי… הרי בתך אני… והנני מבינה בחתנים!

השדכן: לדידי יכולה אַת להנשא אפילו למנקה־ארובות… יש לי דאגות מטרידות יותר… (קם ממקומו ומתכונן ללכת; סורק ועושה את זקנו, חובש כובעו הקשה ונוטל כבר מעילו העליון. בשעה זו עומדת קיילה לפני המראה ומטיבה את תסרוקתה. נשמע קול דפיקה קלה בדלת).

קיילה (נרגשת כולה): הנה, זה הוא בודאי… אבא לך־לך, כבר (נחפזת אל הדלת).

השדכן: רוצה אני באמת לראותו… (נכנס ליכטנשטין, אינו מרגיש בשדכן ומושיט ידו לשלום לקיילה, מתוך פנים צוהלים).

ליכטנשטין: ערבא טבא, גברתי!

השדכן (מתוך בהלה): הרי זה הוא, – אוי לי – החצופה! (פונה מבולבל אל ליכטנשטין) ערבא טבא! ערבא טבא! שב־נא… שב, מר ליכטנשטין!

ליכטנשטין (רואה את השדכן ואינו מכירו תיכף): נדמה לי, פנים מוּכרים… פנים ידועים לי… היכן זה יכולתי לראותו?

קיילה (מתוך צחוק): את אבי – מכירים רבים… הוא ידוע ומפורסם בין כל הבחורים…

השדכן (אל קיילה, מתוך כעס): שתקי, חצופה, הסי! (אל ליכטנשטין) מה זאת אומרת – אינך מכירני?… הרי הייתי אצלך בשבוע שעבר, – בדבר בתו של גרינשפן… הרי אמרת לי, לבוא אליך היום כדי לקבל תשובה מפיך… (ליכטנשטין נעשה מבולבל במקצת; קיילה מביטה עליו ברוגז; הפסקה קלה).

השדכן (אל קיילה): צאי מכאן לרגע. עלי לשוחח עם מר ליכטנשטין באיזה ענין.

קיילה (בתוקף): מר ליכטנשטין לא בא אליך, אלא אלי.

ליכטנשטין (שדעתו נתיישבה עליו): אמנם־כן, באתי אל הגברת…

השדכן (נבוך): ככה… אל הגברת… אל איזו גברת? הרי זו בתי… לא זו היא ה"כלה". זו היא רק בתי, – ותוּ לא!

ליכטנשטין (מחייך מטוּב לב): כן, אבל בתך מוצאת חן בעיני יותר ממרת גרינשפן…

קיילה (אל אביה, בצחוק): השומע אתה? מר ליכטנשטין מבין יותר ממך.

השדכן (נרגז מאוד): סורי מעל פני! (אל ליכטנשטין) שם מחכים לתשובה… הם נותנים במזומנים חמשת אלפים רובל בנדוניה, עם כתיבת ה"תנאים".

קיילה (בכעס): אבא, חדל לך מן הנדוניה. מר ליכטנשטין – אין לבו הולך אחר הנדוניה.

ליכטנשטין: באמת, ידידי, ה"שידוך" ההוא – אינו בשבילי… בתך מצאה מאוד חן בעיני: היא חכמה, יפה ומקורית… אין אני להוט אחר הכסף.

השדכן (נבוך): הגברת גרינשפן היא עלמה משכילה מאוד, מנגנת בפסנתר, מדברת צרפתית!

קיילה: אבא – חביב…

השדכן (מפסיקה): בתי, אליבא דאמת, אינה בשבילך… את האמת אוהב אני להגיד אפילו על בתי, עצמי ובשרי… אדם כזה אני.

ליכטנשטין (מתוך צחוק): כן, זה יפה מאוד מצדך. אבל אני הנני בעל־טעם מיוחד. בתך מוצאת בכל־זאת חן בעיני…

השדכן (שוכח כבר את הכל): בתי מאורסה כבר לפייטן אחד, בעל בלורית ארוכה. השידוך קרוב כבר ל"תנאים"!… (ליכטנשטין מביט על קיילה בסימן שאלה).

קיילה: אבא, זה כבר לא יפה כלל וכלל… הרי יודע אתה שאין זה נכון… הפייטן אוהב אמנם אותי, אך אני אינני אוהבת אותו, אתה יודע זאת.

ליכטנשטין: הנה, רחוק אני מהיות פייטן, ובכל־זאת… (מציץ בחבה לתוך עיני קיילה; פני קיילה צוהלים מאושר).

השדכן (נלהב): לבתי אין מלבושי־חתונה… אין לה נדוניה, ־ אין זו “כלה” בשבילך… – המבין אתה?

ליכטנשטין: בתך יפה גם בלי מלבושים, ועשירה גם בלי נדוניה (הם מסתכלים זה בזו מתוך חיבה) אגב – יש לי מעט כסף. נכון אני לתת לה את הכל.

השדכן (מופתע): והיכן אנוכי? גם לאב מגיע דבר־מה… אין אני נותן את בתי חנם! בנת?

ליכטנשטין: אני מבין… אני מבין… אם אוהב אני את בתך – הרי אוהב אני ממילא גם אותך… אין אני רוצה להעליבך. (אחרי רגע דממה) האם לא תוכל לומר לי, ידידי, כמה היית מקבל בשכרך, אילו היית גומר את ה"שידוך" בין מרת גרינשפן וביני?

השדכן (מתוך הרחבת־הדעת): חמש מאות רובל! מבין אתה?!

ליכטנשטין: טוב, את הסכום הזה מקבל אתה ממני, אם תתן את הסכמתך וברכתך לנו…

השדכן (כשכור מאושר, נושא כפו לברכה): הריני מברך אתכם, כי…

קיילה (מפסיקה אותו): אנחנו נסתפק כבר בלי ברכתך, אבא…

השדכן (צוחק מטוּב־לב): כך אזכה בשנה טובה, כשם שזו כלה הגונה לך… הגברת גרינשפן דומה לה כחתול לארי…

ליכטנשטין: אני עצמי יודע זאת…

קיילה (מתוך צחוק): ומה תאמר לחתן? הרי “מבין” אתה!

השדכן (נכנס לתוך תפקידו): החתן מושלם בכל המעלות, ספרא־רבא, יודע־נגן, בחור נאה ומרויח יפה…

ליכטנשטין: כך רשוּם אני אצלך בפנקס?

קיילה: אבא, עכשיו לך־לך מעט לטייל… יש לי לדבר דבר־מה עם מר ליכטנשטין!

השדכן: כן, ילדים, אלך לי לטייל… (אל ליכטנשטין) האח, תענוג הוא, שאיני צריך ללכת עכשיו אליך ולבלבל לך את המוח בדבר מרת גרינשפן! (מן המטבח מתראה ראשה של ציפה).

ציפה (שאינה רואה את ליכטנשטין): מדוע אינך הולך, נטע, בדבר השידוך? הרי צריך היית ללכת…

השדכן: חסל סידור שידוך! השידוך איננו עוד!

ציפה: אוי ואבוי לי! – מי זה קלקל את הענין? (נכנסת החדרה מבוישת).

השדכן: מי קלקל? – הנה, בתנו החביבה… הרואה אַת? – היא לקחה לעצמה את החתן! ומה תעשי לה?

ציפה (צוהלת מאושר): יהי לכם למזל טוב! (ליכטנשטין וקיילה מביטים זה את זו בחיבה רבה ונכנסים לאט לתוך חדרה של קיילה. ציפה שבה אל המטבח. השדכן נשאר רגע לבדו שקוע במחשבות בדבר ענין חשוב… הפסקה קלה; נפתחת הדלת הפונה אל הרחוב ונכנס הפייטן חייקלסון).

השדכן (מביט בו בבוז): שוב באת?

חייקלסון: שכחתי כאן את ספרי.

השדכן (בערמה): אנו מבינים, מבינים… שוכחים את הספר, כדי לבוא עוד פעם. ברם לשוא טרחת, דודי…

חייקלסון (נעלב מאוד): אל־נא תתערב. אתך אין לי שום “עסק”… בני־אדם העושים מסחר ברגשות הנעלים ביותר…

השדכן (מתלהב פתאום מרעיון שנצנץ במוחו, נוטל את קצה זקנו בידו ומפזם מין “ניגון” כלומד סוגיה קשה בגמרא).

חייקלסון (מתכונן ללכת).

השדכן (חיש): עמוד, המתן רגע, בחור! חפצתי לומר לך דבר־מה. המתן!

חייקלסון (מפנה ראשו, מביט על השדכן מתוך גאוה ותמהון).

השדכן (מתבונן בחייקלסון ובודקו במבטיו מכף רגל ועד ראש): המ… המ… (שוקע רגע בהרהורים) לגמרי לא רע, לחלוטין לא רע… בחיי, ־ ענין הוא… הגידה־נא לי, במטותא ממך… שב־נא… שב, למה־זה תעמוד? שב.

חייקלסון (בהשתוממות): אין דבר, אין דבר.

השדכן (בחביבות רבה): הגדה לי, בבקשה ממך, מהיכן אתה גופא?

חייקלסון (בגאוה): מוילנא.

השדכן (מרוצה): ככה… וילנא… וילנא – עיר יפה היא וילנא… מכיר אני את וילנא. וילנא היא עיר עתיקה ומיוחסת… כן, את וילנא מכיר אני… (הפסקה קלה) ובן־כמה אתה?

חייקלסון: בן עשרים וחמש.

השדכן: וכיצד זה נשתחררת מעבודת־הצבא?

חייקלסון (בקיצור): בן־יחיד אני.

השדכן (מרוצה): בן־יחיד, זאת אומרת… (מוציא מהר את פנקסו מתוך חיקו ורושם דבר־מה).

חייקלסון (בתמהון): כלפי־מה כל זה?

השדכן (כמומחה בעסקים): זהו כבר עסקי… תיכף תשמע! (מחייך בנעימות) אמור־נא לי, אילו הייתי נותן לך כלה – כלום היית מקבל?

חייקלסון (נבוך): כלה? לא! אין לי צורך בכלה… על ידי שדכן… דבר זה אינו לפי כבודי.

השדכן: שטויות! מה פירוש – דבר זה אינו לפי כבודך? אינני יודע רק, אם שם יהיה הדבר הולם… בררנים גדולים הם שם, הגרינשפנים… (מתבונן בו בעיון) המ… בחור נאה מאוד, בחיי… (מסתכל בבלוריתו מאחוריו) מבקשת היא בחור נאה מאוד. כן, הנה זה מקלקל את השורה – השערות… למה אתה מגדל בלורית ארוכה כזאת? בשביל “שידוך” זה חסרון גדול…

חייקלסון (נכנע): את השערות יכול אני לגזוז; כבר מזמן חשבתי על כך.

השדכן: הנה תהיה בן־חיל… את השערות תספר באמת… מבין אתה ו… (מסתכל בו בחיוך שדכני מיוחד) תשיג “כלה”…

חייקלסון (בבושת־פנים): כלה… היודע אני?… כלה (בחפזה) כלום נאה היא?

השדכן (בתוקף): עשירה!

חייקלסון: עשירה! ויפה – לגמרי לא?

השדכן: יפה… נאה… גזוז־נא את שערותיך… והשאירה לי את כתבתך.

חייקלסון (מתחיל להכתיב): רחוב פרנציסקני… (נכנסת קיילה ואחריה ליכטנשטין. חייקלסון מלא בושה חדל מהכתיב).

קיילה: האח, אדוני הפייטן! שוב אתה כאן?

חייקלסון: שכחתי כאן את הספר…

השדכן: כן, ספר… ספר… הענין ילך כשורה… הענין ילך…

חייקלסון (מרמז לשדכן).

השדכן: אין דבר… אין דבר… מאנשי־שלומנו הם.

קיילה (מתוך צחוק): כן, אבא, הענין ילך כשורה. גם פייטן יש לפעמים שהוא איש־מעשה. כמה נותנים הם הגרינשפנים? (מביטה אל ליכטנשטין ומחייכת).

חייקלסון (מביט עליה בכעס): אין זה עסקך!

השדכן: אל־נא תריבי, בתי – בחוּר הגון הוא, בחור הגון מאוד… הענין ילך כשורה… הנני הולך באמת אל הגרינשפנים (אל חייקלסון), אך למען־השם – הבלורית… את השערות עליך לגזוז… (חייקלסון יוצא; אחריו יוצאים קיילה וליכטנשטין).

השדכן (נשאר לבדו): יתכן איפוא, כי תהיה לי פרנסה כפולה ונוסף לזה יש לבתי חתן הגון… (בחדוה) ציפה, הגישי לי כוס תה – כוס זו נתקררה כבר…

(מסך).

(מהתלה במערכה אחת)

הנפשות

ברוך. פועל בעל־הכרה, כבן עשרים ושלוש.

האם. אשה אלמנה, זקנה ועניה.

ביילקה. פועלת, כלתו, בת עשרים.

אריה, חיים, גציל. פועלים צעירים, אורחים.

מקום־המחזה: בעיר גדולה בליטא.

הזמן: לפני המלחמה העולמית הראשונה.

התפאורה

חדר־רווקים קטן ודל. מימין – המטבח; במקום דלת תלוי מסך מלוכלך. ליד החלון בעל שש השמשות המאובקות – שולחן קטן המכוסה עתונים יהודיים; מעבר השני של השולחן – כסא ישן. על השולחן – קופסת־טבק, שברוך ממלא ממנה בכל פעם סיגריה ומעשן בזו אחר זו. לפנות ערב; זה עתה הודלקה העששית. ברוך עומד ליד השולחן, ממלא לו סיגריה, מעשן ומתחיל להתהלך בחדר הנה והנה, כשהוא תפוש מחשבות. אחרי רגע נגש הוא אל דלת המטבח).

מחזה א'

ברוך והאם.

ברוך: אמא…

האם (נכנסת בצעדים איטיים): מה?

ברוך: אמא… רצוני לומר לך דבר־מה. אַבל הריני אומר לך מראש, כי אינני רוצה לשמוע ממך שום טענות ומענות, משום שזה לא יועיל… הערב תהא החתונה שלי עם ביילקה…

האם: הערב? עם ביילקה? הנה עם זו…

ברוך (מפסיקה): אמא, הנני מבקש ממך: בלי טענות; – הערב, עם ביילקה… כך נדברנו וכך מוכרח להיות.

האם: מילא, הרי יודע אתה מן הסתם, מה שאתה עושה… יהא עם ביילקה – יהא בלי נדוניה, יהא בלי כרים וכסתות… אבל מה זה לפתע־פתאום הערב, בני?

ברוך: וכי מחר – נוח לך יותר? להתחתן עמה הרי מוכרח אני.

האם: מוכרח אתה? השמעתם כזאת? הוא מוכרח! וכי כתבתם “תנאים”? או שמא היתה אצלכם “קבלת־קנין”?

ברוך: יותר מ"תנאים" ויותר מ"קבלת־קנין" (באומץ לב) היא בחורה מצוינה, אין לי כנגדה כלום, ואני אוהב אותה באמת…

האם: אפשר לאהוב אותה – זו אמת; גם אני אינני שונאת אותה. אבל הרי היא עניה כל־כך.

ברוך: גם זו אמת, ־ עניה היא, אבל חיה־נחיה… אין דבר – נחיה!

האם: מילא, אם לך ניחא – אשתוק בעל־כרחי… אך היכן אומר אתה לעשות את החתונה? ובמה?

ברוך: היכן? כאן באמת, בחדר. ובמה? – הנה לך רובל כסף… (מוציא מכיסו רובל כסף ונותן לה).

האם (בלעג מר): ברובל רוצה אתה להכין צרכי־חתונה. אוי, בני, הרי אין דעתך צלולה באמת…

ברוך: ומה סבורה אַת, אמא, – לעשות חתונה? “למרק־זהב” אין אנו זקוקים. קני דגים מלוחים אחדים, מעט י"ש, עוגות אחדות, – והכל מוכן לחתונה…

האם: האם הזמנת לכל־הפחות את הדוד אריה?

ברוך (צוחק): הרי הדוד אינו מרוצה מהשידוך…

האם: ואף על פי כן…

ברוך: הניחי לה, אמא, למשפחה. ב"מתנות־דרשה" אין לי צורך, הם גם לא יתנו. מוטב כי תשמעיני, אמא: לכי וקני דבר־מה בעד הרובל – וחסל! ה"מחותנים" שלי – לא יתרעמו עלינו, – מ"אנשי־שלומנו" הם.

האם: ה"מחותנים" שלך – אוי ואבוי למחותנים שלך.

ברוך: הנה אמא! הרי יודעת אַת, כי לא תשני אותי עוד. קחי איפוא את הרובל ולכי לקנות את כל הנחוץ: הין י"ש, ובעד השאר – דגים מלוחים אחדים, ועוד איזה דבר…

האם: והחתונה בבית “החתן”… ומדוע לא בבית ה"כלה"? יזכו הוריה לנחת זו…

ברוך (בחיוך): גם אבותיה אינם מרוצים מן ה"שידוך"…

האם (בהתול): גם הם אינם מרוצים!… אוי ואבוי לך! יכולת לקבל שלוש מאות רובל מלבד מתנות־חתן, כנהוג אצל הבריות.

ברוך: יהיה לי כבר הכל, אמא.

האם (מנענעת בראשה): כן, כן, הכל יהה לך… בהתנהגות כזאת יהיה לך הכל… (הולכת).

ברוך (לבדו): סוף־סוף נגמר; ובלבד שהיא יודעת כבר… (נשמע קול צעדים).

מחזה ב'

ברוך וביילקה.

ביילקה (עומדת ליד המסך, מסירה אותו הצדה ומציצה החדרה מתוך בושה).

ברוך (בחדוה): אה, הנה באה כבר הכלה. בואי, כלה, הכנסי ואל תבושי מפני החתן… הרי מכירה אַת אותו מזמן…

ביילקה (נכנסת, כשהיא לבושה שמלת־בד פשוטה. שערותיה השחורות מסורקות כראוי לחג; על כתפיה רדיד לבן): האם לא בא עדיין איש?

ברוך: לא, ה"מחותנים" לא באו עדיין.

ביילקה: אוי, הלואי ולא יבוא איש באמת. הריני מתביישת כל־כך. – איזה מין טקס חסר־טעם. ואיזה צורך יש בזה – בעצם?

ברוך: הנה, הלא אלה דברי גם אני: וכי למה זה נחוץ בעצם? שמא באמת אין כל צורך בזה?

ביילקה: לא, לא! נחוץ, נחוץ! שאם לא כן, אינני בטוחה בך לעולם…

ברוך (כנעלב): אינך בטוחה בי?! מה, ביילקה?

ביילקה: לא, לא זאת כוונתי… אבל יש בזה מעין סימן… דבר־מה – אינני יודעת איך לומר זאת – בשביל הבריות… לבל ירננו הבריות אחר־כך…

ברוך: כך דברי, לבל ירננו הבריות אחר־כך… גשי איפוא הנה ואנשק לך.

ביילקה: בדיוק לפני החופה…

ברוך: אלא מה? – אחרי החופה?

ביילקה: ואחרי החופה כלום לא תנשקני?

ברוך (בהלצה): אחרי החופה תקבלי ממני “מכות”, כדודה רחל מאת הדוד אריה.

ביילקה: מוטב שלא תדבר… הריני מתיראת כל־כך…

ברוך: מתיראת אַת? מפני מי?

ביילקה: מפני הבריות… הוי, העולם הוא רע כל־כך, צר־עין כל־כך… הס, מי־זה בא?

ברוך: בודאי אמא… אם תאמר לך דבר־מה – שתקי… צר לי מאוד עליה, אך במה אוכל להושיע לה?

(נכנסת האם, מעמידה על אדן החלון הין י"ש ומניחה שם דגים מלוחים אחדים, תופינים וכדומה).

האם: הנה, הרי לך כל החתונה… עודף לא נשאר לי… אני הולכת מכאן (ברוגזה) בברכת ה"מזל־טוב" הריני מברכת אתכם עכשיו.

ביילקה (בבישנוּת): למה לך ללכת? מוטב, כי תשארי כאן…

האם: ל"חתונות" כאלה – לא הסכנתי… אפילו “רב” לא יהיה, אוי ואבוי לי…

ברוך: על פי דין די בשני “עדים”, והם יבואו תיכף.

האם: ה"עדים" שלך… מילא, עשוּ, ילדים, כטוב בעיניכם. – מסתמא יודעים ומבינים אתם יותר…

ברוך: כן, אמא, אנחנו יודעים ומבינים יותר…

ביילקה (באודם של בושה): ואף על פי כן – השארי…

האם: לא, בתי, אלך לי אל הדוד אריה, ואמתין שם שעות אחדות.

ברוך: אל־נא תספרי לו ספורי־מעשיות…

האם: אוי לי אם אדבר ואבוי לי אם אשתוק (יוצאת).

מחזה ג'

ברוך וביילקה.

ביילקה: מצטערת אני כל־כך, שאמא הלכה מכאן… צר לי עליה…

ברוך (ברצינות): וכי מה אפשר לעשות?

ביילקה: צריך היה לסדר זאת בצנעה ולהודיע לה אחר־כך.

ברוך: אחת היא. מילא, היא כבר תתפייס. היא התרגלה כבר לכל. (בשמחה) מוטב לך, כלתי הנאה, שתקומי ותכיני את צרכי־הסעודה, ־ הרי תיכף יבואו ה"מחותנים"… הכיני, כלה יקרה, את הדגים המלוחים… אל תתביישי.

ביילקה: הוי, אילו ידעה זאת אמי… (מהרהרת רגע) והיכן אלין באמת הלילה?

ברוך: הוי, כלה פתיה! מה זאת אומרת – היכן? כאן אצלי…

ביילקה (בבושת־פנים): ומה תאמר אמא לכך?

ברוך: מה זאת אומרת – אמא? הרי נהיה מיד, – כדברי הבריות, – בעל ואשה…

ביילקה: אי, – בעל ואשה! – כמה גס הדבר! אל תדבר כך, ברוך!

ברוך: אלא מה אַת רוצה?

ביילקה: כמו עד היום – בלי שם חדש.

ברוך: ואם־כן, למה רוצה את בחופה וקדושין?

ביילקה: כלום רוצה אני?… – הרי מוכרחת אני (מתאדמת מאוד ומפנה ראשה לקיר).

ברוך: כן, כן… (מהרהר רגע) זאת אומרת שאחרי החופה מותר כבר… הוי, משוגעים, משוגעים… (נשמע קול צעדים מעבר לדלת).

ביילקה: אוי, הולכים הנה!

ברוך: אלה הם בודאי חברי… (נכנסים שלושה בחורים: חיים, אריה וגצל. פניהם – פני פועלים משכילים; מקושטים קצת).

מחזה ד'

הקודמים, חיים, אריה וגצל.

אריה (מתוך הרחבת־הדעת): ערבא טבא! מזל־טוב! מזל־טוב!

חיים: כן, כן – מזל טוב! מזל־טוב!

גצל (מזמר בניגון הידוע) “הוי, חתן־כלה מזל־טוב! – הוי חתן־כלה מזל־טוב!”

ביילקה (אל גצל): בבקשה ממך, חדל!

ברוך: הכלה מתבישת…

ביילקה (בכעס עשוי): בבקשה ממך, אל תקראני בשם “כלה”…

גצל: ואלא מה אַת – חתן? ובכן, בואי הנה, כלה נאה, – ו"אושיבך"… ואומר לפניך מעט דברים כבושים…

חיים (נעשה עליז ושמח): אַי, באמת, הבה ונושיבנה ונברכנה.

אריה (גם כן שמחה): ואלא מה? – בודאי נושיבנה ונברכנה; ואתה גצל – הרי יודע אתה לחרוז חרוזים – היה אתה הבדחן!

גצל (עולה על כסא ומתחיל לזמר בניגון המקובל)

"הוי, כלה, כלה, רבת־התפארת,

הסתכלי נא בך בחסד ובחן; –

עוד מעט ותלכי בעטרת

אל חופת כלולותיך ונאמר: אמן!

ביילקה (מתעצבת): בבקשה ממך, אל תשתטה!

ברוך: ובכן, מה בעיניכם הכלה? מצב רוחה הוא באמת רציני מאוד. כעין יום־דין הוא לה יום זה.

גצל (באופן מצחיק ומבדח): כלה נאה, ־ שימי נא זאת אל לבך: היום הזה הוא יום־הדין שלך…

ביילקה: ובכן, גצל, חדל־נא, הריני מבקשת ממך…

אריה: הנה, דייך באמת! החתן והכלה בודאי ישבו היום ב"תענית" ולבם מתעלף בקרבם מחמת חולשה – הבה ונשב לסעודת החופה.

גצל: מה זאת אומרת? לפני החופה?

ברוך: ביילקה, הכיני איפוא, באמת את הדגים המלוחים ודבר־מה לקינוח אחרי הי"ש.

אריה: בודאי, על ביילקה ללמוד עכשיו הלכות בעלת־בית.

חיים: וה"שיעור" הראשון מתחיל בדגים מלוחים, מאכלנו הראשון והאחרון…

ברוך (ברצינות): אין דבר! ביילקה תהיה בעלת־בית טובה ותבשל לי ארוחות טובות, – מקוה אני.

גצל (בלעג): כן, כן, בימים טובים כאלה אפשר באמת לקוות לארוחות טובות.

ביילקה: אוי, בבקשה מכם, – אל־נא תדברו על זה – אינני יכולה לשמוע; סדרו כבר את הטקס – וחסל!

ברוך: הלואי ואדע כך מכל מרעין בישין, כשם שאני יודע כיצד ובמה מתחילים.

גצל: כנראה אינך בקיא עדיין בהלכות נשואין. אני למדתי פעם “חיי־אדם” והריני יודע את הדין. נוטלים…

חיים (נכנס לתוך דבריו): קודם־כל נחוץ ל"הושיב" את הכלה.

ברוך: אילו היתה כאן לכל־הפחות איזו חברה משלה, איזו אשה (אל ביילקה) מדוע לא הזמנת את מי־שהיא מחברותיך?

ביילקה: באמת – שטות; התבישתי…

חיים (ברצינות): למה־לך כל המעשיות הללו? קח מטבע, איזו מטבע כסף, ואמור" הרי אַת" – ונגמר העסק.

ברוך (במבוכה): מטבע… (מחפש בכיסי בגדיו) אמא לא הביאה עודף מן הרובל.

ביילקה: אין אני רוצה מטבע…

גצל: אינה רוצה! ואם היא רוצה, – מה בצע? – אם אין לו!

ביילקה (עושה את עצמה כלא שומעת): רוצה אני בטבעת…

ברוך: למה לך טבעת? – למי מכם יש טבעת?

גצל (לצדדין): ומטבע כלום יש לו?

אריה: למדתי פעם “חיי־אדם” והריני יכול לפסוק לכם הלכה למעשה: מותר לקדש גם בנשיקה…

ביילקה (בושה): די, די כבר, חדלו מחכמותיכם!

גצל: אוי, אם בנשיקה, הרי יש לי כבר הרבה נשים…

ביילקה: אדם גס אַתה!

גצל: ומה תגידו עליה? עוד טרם החופה וכבר היא צנועה? (אל ברוך) קנה לה ש"ס “תחינות”.

ביילקה: לא תזכה לכך, שאהיה קוראת “תחינות”…

גצל: אה, הרינו יודעים אותך! הנה, אדרבה, הראי־נא את הרחבת־דעתך ותני לקדשך בנשיקה…

ברוך: ובכן, ביילקה, להכעיסם – דווקא בנשיקה (נגש אליה ורוצה לנשקה).

ביילקה (אינה מניחה לו): הנח, ברוך!

גצל: מבינה היא את העסק, הנשיקה טובה כשהיא סמויה מן העין…

חיים: ובכן, יערכו כבר את הטקס…

ביילקה: באמת כך…

חיים: רוצה אני לטעום מעט משקה.

אריה: וגם אני.

גצל: ואני – בודאי.

ביילקה (בסבר פנים): מעט משקה אפשר לטעום גם לפני החופה.

ברוך: וגם אני סבור כך. ביילקה, הגישי את המשקה ומיני התרגימה.

ביילקה (מגישה על צלחת את הדגים המלוחים ובצלחת שניה תופינים): הרי לפניכם הכל.

גצל: כל סעודת־החופה! אשרינו, מה טוב חלקנו! ואין גם מן הצורך לתת “מתנות־דרשה”.

חיים: מאי משמע – אין צורך? בודאי שניתן. המתינו־נא לי רגע, אחים, תיכף אשוב.

ביילקה: לאן זה?

ברוך: לאן אתה הולך, חיים?

חיים: חכו, אחזור כרגע. (יוצא בחפזון).

גצל: מה איכפת – ילך לו, אנו לא נחכה לו.

ביילקה: לא, באמת לא צריך לחכות לו.

גצל: אבל חתיכת דג־מלוח מותר לי לקחת בינתים.

ביילקה: כן, זה מותר לך.

גצל (נגש אל השולחן): רק חתיכה קטנה אחת.

ברוך: ואפילו שתים.

גצל (אוכל): טעם גן־עדן! דגים מלוחים כאלה אין למצוא אפילו בחתונה של ה"גביר" המופלג ביותר…

ביילקה: אל־נא תתלוצץ, במטותא ממך… (נשמע קול צעדים; חיים נכנס).

חיים (בפנים צוהלים): “מתנת־דרשה” נוהגים אמנם לתת בשעת־הסעודה, אבל אין בכך כלום, – הא לך, ברוך, טבעת, וקדש בה את ביילקה כדת וכדין…

ביילקה (בשמחה): טוב מאוד! טוב מאוד!

ברוך (נוטל את הטבעת): וכי למה הן שטויות אלה?

ביילקה (בתוקף): נחוץ, נחוץ!

גצל: מילא, אם ישנה כבר טבעת, קום איפוא, בחור, וקדשנה, ־ ונגמר העסק!

ברוך (נבוך קצת): ובכן, ביילקה, גשי הנה והושיטי לי את ידך הרכה.

ביילקה (נגשת קרוב אליו, מושיטה לו את אצבע יד ימינה).

אריה: ויודע אתה את הברכה?

ברוך: יתכן גם בלי ברכה.

ביילקה: לא, רוצה אני דוקא בברכה, כדין…

ברוך: כנראה שמאמינה אַת בטבעת יותר מאשר בי… ובכן, יהא בברכה: “הרי אַת מקוּדשת לי בטבעת זוֹ כדת משה וישראל”.

גצל: כפתור ופרח! מזל־טוב! מזל־טוב!

חיים: מזל־טוב! מזל־טוב!

אריה: מזל־טוב! מזל־טוב!

גצל (מוזג לו כוס משקה): ועכשיו חתן וכלה – התנשקו!

ברוך (בחיוך): אם היא אינה רוצה בכך.

גצל: היא רוצה, היא רוצה!

ביילקה (נגשת אל ברוך): עכשיו כן! (הם חובקים זה את זו ונשמע קול נשיקה ארוכה ומצלצלת).

גצל: הוי, מה מתוק! – שפשף את הפה במעט משקה…

ברוך (נוטל את הכוס בידו): לחיים, אחים, לחיים! (שותה; גצל אריה וחיים שותים ונעשים שמחים יותר ויותר; ביחוד חיים נעעשה ב"גלופין". הוא נגש את ביילקה ורוצה לחבקה ולנשקה).

ברוך: לא, חיים, – הטבעת היא אמנם שלך, אך את ה"ברכה" ברכתי אנכי, וביילקה שלי היא.

ביילקה (בחדוה): כן, שלך, שלך!

חיים: הנה, יש לי עוד מעות לקנות טבעת שניה; יהיה לי כבר את מי לנשק…

גצל (מבוסס מעט): כן, יהיה לך, יהיה לך… העיקר הוא – הטבעת והברכה…

(המסך).

(מהתלה בשתי מערכות)

הנפשות

בוריס. בחור כבן 25, גבה־קומה ובעל פנים שחומים. – עוזר בחנות.

ברתה. נערה כבת עשרים ושתים; תופרת.

זלצר. חברו של בוריס; עוזר בחנות.

שרה. המשרתת.

מקום־המחזה: בכרך.

הזמן: בשנים האחרונות.

מערכה ראשונה

התפאורה

חדר קטן, מסודר ונקי; ליד הקיר מימין – מטה המכוסה סדין לבן; ליד הקיר משמאל, קרוב לחלון הפונה החוצה – שולחן קטן ושני כסאות; על מדף החלון – שתי כוסות נקיות; באחת הכוסות תחובה כפית. ליד הכוסות – חצי ככר־לחם לבן ופרוסת עוגה. על גבי הקיר מלמעלה – תמונת נערה המלקטת פרחים בשדה; מן הצד השני – תמונת נערה צעירה.

מחזה א'

בוריס ושרה.

בוריס (מתפרץ החדרה בחפזון ונבוך מאוד, משליך ארצה את כובעו ומניח מקלו על גבי השולחן; מיד נזכר הוא, מרים כובעו ומניחו על המטה, מסיר את המקל מעל השולחן ומעמידו בפינת החדר. מתחיל להתהלך אנה ואנה): כבר אחרי עשר… היא היתה צריכה להיות כאן כבר מזמן… (עומד ומביט אל החלון) אך אין מקשין קושיות על משוגעת שכזאת! היא יכולה לבוא גם בחצות־הלילה… גוזלת היא את מנוחתי, אנכי אחלה בגללה (נאנח) ושמא תאמר – מה מצאתי בה? לא כלום, ריבה כשאר הריבות; ובכל־זאת – מה מושכני לבי אליה! דומני, שהייתי חונק אותה בין זרועותי!… (פורש ידיו ועושה תנועה כאילו אומר הוא לחבק את מי־שהוא) ועינים לה – יפות… שחורות… כשהיא נותנת בי את עיניה, נדמה לי, כי הנני נשרף בלהבה… אכן נלכדתי ברשתה! (הרגעה) כבר אחרי עשר… לא, היא לא תבוא עוד… קלת־דעת היא ומתבלבלת מהר; רצה בודאי אל התיאטרון עם מי־שהוא! כל הקונה לה כרטיס – אחריו תרוץ… בשל תיאטרון נכונה היא לתלות את עצמה לדעת… תלך לעזאזל ואל־נא תבוא עוד! במשך יומים – אשכחנה! (מקשיב לדלת) הס, כמדומני שצעדיה הם… (פותח את הדלת מתוך רוגזה; בפתח מופיעה שרה).

שרה: האם צריך אתה לדבר־מה? אני יורדת אל החנות.

בוריס: כן, כן, צריך אני באמת; טוב שהזכרת לי (מוציא ארנק מכיסו) תביאי לי… (חושב ונמלך בדעתו).

שרה: מהר איפוא! אין לי פנאי. גם בלי זה אומרת “בעלת־הבית”, כי עובדת אני למענך יותר מאשר למענה… הרי זו מטרוניתה נאה…

בוריס: תביאי לי עוגות אחדות מן המאפיה, אבל מן המין המשובח… הא לך עשר אגורות.

שרה: ויותר לא כלום?

בוריס: לא.

שרה (אומרת לצאת).

בוריס: שרה, שרה!

שרה (מפנה ראשה): רבונו של עולם! מה שוב?

בוריס: הא לך זהוב וקני לי גם לחמניות אחדות וחתיכת נקניק… סוכר יש לי מן המוכן, גם תה, כמדומני… (שרה יוצאת).

בוריס (לבדו): ואולי בכל־זאת תבוא, המשוגעת, ותרצה לאכול… חבל אמנם על הכסף, שיחסר לי מחר לארוחת־צהרים… אך מה לעשות אתה?… על־נא תאמר, כי קבצן אנכי; קבצן גרוע בעיניה ממשומד… “אם קבצן אתה – אומרת היא, – אין לי עסק עמך!” (נשמע קול צעדים במסדרון; בוריס מכיר את צעדיה) הנה היא הולכת! היא באה. (הדלת נפתחת והחדרה מתפרצת – ברתה. פניה צוהלים ועליזים; לבושה היא תלבושת־קיץ קלה וסוכך לבן בידה. מתנועותיה המהירות מנשבת רוח קרירה. היא מושיטה ידה לבוריס, הודפת אותו בעליצות ויושבת על הכסא מתוך צחוק).

מחזה ב'

בוריס וברתה; אחר־כך שרה.

ברתה: היודע אתה, בוריס, מה שמציגים מחר בתיאטרון?

בוריס (לעצמו): שוב תיאטרון! (פונה אליה) מה־שם מציגים?

ברתה: “אַאידה”! האופירה החביבה עלי ביותר… קרושלניצקה משחקת את תפקיד אַאידה ביחד עם בטיסתיני… הנני הולכת מחר אל התיאטרון בלי שום ספק דבר יפה – לא לשמוע את אַאידה! גם אתה הולך בודאי!

בוריס (במבוכה): אראה עוד… מסתמה אלך! – בודאי שאלך! וכי יתכן אחרת?

ברתה: כמובן! מוכרח אתה ללכת! אין זאת, כי אם אינך רוצה להתראות אתי עוד… (מביטה לתוך עיניו בצחוק).

בוריס: ברתה! – מה רצונך?

ברתה: מה לך, בוריס?! חה־חה־חה! אהובי!

בוריס (תופס ידה מתוך חיבה): וכי יש לך כבר כרטיס, יונתי? –

ברתה: גם זו דאגה – כרטיס! הנה פינקלשטין רוצה לקנות לי כרטיס, אולם אני אינני רוצה… רצוני שהוא יקנה לי כרטיס… כי אתה תקנה לי…

בוריס (בעינים מבריקות): בעבור זה שאמרת לי “אתה” – הנני קונה למענך כרטיס…

ברתה (בצחוק): הוא יקנה לי…

בוריס: לא!…

ברתה: אתה תקנה לי…

בוריס (צוחק): כן, כן!… (רוצה לחבקה ולנשקה).

ברתה (הודפת אותו ממנה): זה אסור!

בוריס: מדוע?

ברתה: עדין מוקדם במקצת…

בוריס: ואימתי יהיה מותר?

ברתה (מתוך צחוק): אחר־כך, אחר־כך, כשתהיה ראוי והגון לכך!…

בוריס (בעינים דולקות): ובכל־זאת – מתי? דברי דברים ברורים…

(הדלת נפתחת ושרה נכנסת).

שרה (אל בוריס): הא לך, זה הוא בשבילך.

ברתה (פותחת את הצרורות): טוב מאוד! רוצה אני באמת לאכול!

שרה: אין זה בשבילך.

ברתה (בפנותה אל בוריס, בחיוך): האין זה בשבילי, – בוריס?!

בוריס (מתאדם): בשבילך, בשבילך! אכלי וינעם לך!…

שרה (לעצמה): איזה מין יחסים טובים ביניהם! ממש כמו בימים שלאחר החתונה… (יוצאת).

ברתה (אוכלת בתיאבון).

בוריס (מסתכל בה בעינים דולקות): ברתה – חיתי, הגידי לי: – מה יהיה הסוף?…

ברתה (מתוך לעיסה): הסוף יהיה טוב מאוד: אני אוכל את הלחמניות עם הנקניק, ותה הרי גם כן יהיה בודאי ואשתה; ואחר־כך אלך לישון.

בוריס: ואת מי תראי בחלום?

ברתה (בחיוך): אותך בודאי לא!

בוריס: ושמא – כן?

ברתה: בודאי – לא!

בוריס: משום־מה?

ברתה: משום שאין אני מהרהרת בך לעולם…

בוריס: זה הוא שקר!

ברתה: זאת היא אמת!

בוריס (אחרי דממה קלה): ברתה! די לך להתלוצץ!

ברתה: אינני אוהבת להיות רצינית!

בוריס: אבל הרי צריך שיהיה סוף לדבר!…

ברתה: אדרבה!

בוריס (מתוך חדוה): הנה, אפילו מחר!

ברתה: מוטב שתדחה זאת למחרתיים: מחר – יום שני בשבת הוא, יום שאין בו מזל־טוב (צוחקת).

בוריס (נרגז): ברתה! ברתה! די להתלוצץ! אין אני יכול לחיות אף יום אחד בלעדיך… הגידי לי דבר אמת: אוהבת אַת אותי?…

ברתה (ברצינות): אוהבת.

בוריס (בשמחה): ברוכה תהיי לי בעבור זה… (רוצה לחבקה).

ברתה: אל־נא בחפזה, חביבי. אמנם אני אוהבת אותך, אולם ישנו גם “אבל”! אחד גדול, ו"אבל!" – זה מרחיק אותך ממני…

בוריס: הסבירי דבריך: “אבל” זה – מה פירושו?

ברתה (אחרי דממה קלה; מביטה ישר לתוך עיניו): הגידה לי, בוריס, את האמת: כמה אתה משתכר לחודש?

בוריס (במבוכה): משכורתי – אינה גרועה כלל… אמנם, לומר כי זה הרבה אין אני יכול. משתכר אני כארבעים רובל לחודש (לעצמו: הנני משקר!…) ולפעמים עוד יותר…

ברתה (צוחקת): ולפעמים גם פחות…

בוריס (נעלב): פחות? – לעולם לא!

ברתה: ובעד ארבעים רובל לחודש רצונך כי אוהב אותך?!

בוריס (מעוה פניו): אי לך, ברתה! לא נאה לך לדבר כך! וכי מה ענין אהבה אצל כסף? אנחנו נהיה מאושרים גם בלי כסף… וכי ראית מימיך, שבני־אדם האוהבים זה את זה ישימו לבם לכסף?

ברתה (בחיוך): שוטה שבעולם! למה לנו לרמות את עצמנו?! רומנים הנני קוראת אמנם מדי שבת בשבתו כמוך; אולם יודעת אני, כי הסופרים הם עם של שקרנים גדולים; את המעשיות בודים הם מלבם…

בוריס (עצוב): ובכן, – אין אַת מאמינה כלל באהבה?

ברתה: אין אני מאמינה בשדים ובמתים (צוחקת).

בוריס: קשה אַת, ברתה!

ברתה: וכי נוח היה לך, לוּ הייתי רכה כקנה? אז נשברתי מזמן!

בוריס (מתהלך בחדר אנה ואנה; לבסוף נגש הוא אל ברתה, מניח ידיו על שכמה ואומר): שמעי לי, ברתה! יודעני, כי חפצה אַת לחיו חיים טובים, חיים שאין בהם מחסור ועוני; רוצה אַת ליהנות מן העולם הזה, ולחיות כשם שאדם צעיר צריך לחיות; הנני נשבע לך איפוא בכל היקר והקדוש לי, שבכל מאמצי כוחותי אשתדל למלא את כל מחסוריך, כדי שתוכלי לחיות ולהיות מאושרה בחיים, מאושרה!

ברתה (מהרהרת רגע): היודע אתה בוריס, מה שאומר לך? למה לך להשבע כאשה זקנה ואני אצטרך לפקפק בזה: אם להאמין או לא? הרי מוטב לך להוכיח לי זאת במעשים…

בוריס (בחדוה): בודאי אוכיח זאת, כי תהיי מאושרה

ברתה: אימתי?…

בוריס: תיכף אחרי החתונה!

ברתה: ואם לא? כלום אבוא אליך לקבל גט־פטורין ממך? לא, שוטה שבעולם! ענין זה אינו כדאי לי כלל וכלל. אין הגרושה סחורה מעולה כל־כך כבתולה… באשה גרושה לא תתאהב כל־כך מהר…

בוריס: ובכן, מה רצונך איפוא?

ברתה: רצוני, כי נעשה “חזרה”…

בוריס: מה זאת אומרת?

ברתה: הבה ואסביר לך את הענין כהלכה, אך הקשיבה לי בשים לב! בתיאטרון הרי היית כבר… הראית כי על הבמה ממלא כל שחק את תפקידו בחכמה ובהצלחה רבה? זו מנין לו? כיצד יעלה תפקידו בידו באופן פשוט וטוב כל־כך, עד שיהיה לרצון לפני הקהל? היודע אתה מהיכן?

בוריס: בודאי יודע אני: אנשים מוצלחים הם, ברוכי־כשרונות.

ברתה: הצלחה וכשרון בלבד – אינם מספיקים עדיין… נחוצים לשם כן גם תרגילים ו"חזרות"… תרגילים – אלה הם העיקר!… אין השחק עולה על הבמה לשחק לפני הקהל, אלא אם כן עשה מקודם, במשך זמן ידוע, “חזרות” רבות, המבין אתה? ועד שלא תעלה בידם ה"חזרה" יפה, יפה, אין הם מעיזים להופיע בפומבי…

בוריס (בתמיהה): כלפי־מה אַת אומרת זאת?

ברתה (ברצינות): כלפי החתונה הנני אומרת זאת; להנשא – זה הוא חזיון קשה, המבין אתה? ולא חזיון לערב אחד, אלא לכל ימי־החיים. ואתה רוצה להתחיל במשחק זה תיכף ומיד, מבלי לעשות “חזרה” כל־שהיא?! אכן בן־חיל אתה, בוריס!

בוריס: אינני מבין עדיין…

ברתה: וזה אמנם אינו טוב כלל… אנוכי מבינה את החיים יותר ממך. אף על פי שיש לי שערות ארוכות ושכל קצר… שמעני, בוריס! נדוניה – אין לי, ולוּא גם היתה לי – גם כן לא הייתי נותנת לך ולא כלום; ואם כן. כיצד תסדר את חייך? איך תשכור לך דירה נאה, לכל־הפחות, בעלת־שני חדרים? שמא יש לך משפחה עשירה?

בוריס (בבטחה): הכל יהיה!

ברתה: אדרבה! הוכיחה לי זאת במעשים… עשה מקודם “חזרה”; שכור לך דירה נאה, לכל־הפחות למשך חודש ימים. תן לי בכל יום ויום כסף לארוחת־צהרים; הובילני פעם בשבוע אל התיטארון; והנה אם תוכל לכלכלני במשך חודש ימים, אז הריני שלך! אז אדע, כי מוכשר אתה ויודע לשחק בחזיון־החיים הקשה…

בוריס (צוחק למראית־עין): הנה המצאה חדשה… חה־חה־חה! “חזרה”. תרגילם איך לחיות אחר החתונה… כלום זאת היא דעתך ברצינות?

ברתה: כן־הוא! אולם לא למה שאתה מתכוון… בעת ה"חזרות" עוברים על דברים קטנונים שכאלה…

בוריס: אין אני מתכון לשום דבר רע, ברתה החכמה שלי… יודע אני מה פירושה של “חזרה”…

ברתה: אם יודע אתה, הרי זה טוב; אך לולא ידעת וידעתי אני… ובכן, במה נגמר הענין? המקבל אתה עליך לעשות “חזרה”?

בוריס: האח, בחפץ־לב! מתחיל אני ממחר ואַת תעזרי לי בודאי, הלא כך, ברתה שלי?

ברתה: טוב! – את הכסף תתן אתה. ואני אקנה!

בוריס: טוב, טוב…

ברתה: ובכן, הוחלט איפוא?!

בוריס: הנני מוכן ומזומן…

ברתה: זכור על־כן: המתחיל אומרים לו! גמור!

בוריס: בטוח אני בזה…

ברתה: ובכן, אלך עכשיו הביתה, ליל־מנוחה! (מושיטה לו את ידה).

בוריס (רוצה לנשקה; ברתה הודפת אותו הצדה ובורחת בחפזון).

בוריס (לבדו): אך זהו מוח! שתלך לכל…!… (מחייך) אנכי אתחיל ואגמור! כן, כן! “חזרה”! חה־חה־חה! אך זה מוח! שתלך לכל…!

מערכה שניה

התפאורה

(חדר מרווח ומרוהט יפה. באמצע החדר – שולחן עגול ומסביב לו ארבעה כסאות; ליד הקיר – ספה רכה. מימין – דלת לחדר קטן; לשני צדי הדלת – וילונים. בוריס מתהלך בחדר אנה ואנה, משפשף את מצחו והומה: לא, לא! נשמע פתאום קול דפיקה בדלת; בוריס פונה כלפי הדלת מתוך פחד).

מחזה א'

בוריס ואחר־כך זלצר.

בוריס: מי שם?

זלצר (בקול עמום מעבר לדלת): אני.

בוריס (שואף רוח): זלצר?! – הכנס!

זלצר (בחור כבן 25, דל אבל מלובש נקי ובטעם, – נכנס, מתבונן בחדר, מושך בכתפו ושואל): מה פשר כל אלה, בוריס?

בוריס: שב ואספר לך הכל, אך אל־נא בחפזה.

זלצר: מדוע זה אין רואים אותך כלל בשום מקום? כלום עלית לגדולה ולא נאה לך עוד לבוא בחברת הקבצנים שלנו?

בוריס (בלעג מר): יתכן…

זלצר: האם אתה יושב מזמן בדירה נאה שכזאת?

בוריס: זה כחודש ימים (נאנח).

זלצר: אם־כן, למה זה מתאנח אתה, אחא? הלואי ואזכה אני למדרגה שכזו!

בוריס (משפשף בכיסי בגדו): שמא יש לך סיגריה?

זלצר: במקרה – לא! רציתי באמת לבקש ממך סיגריה. כיצד זה קפצה עליך פתאום דלוּת שכזו?

בוריס: הנני בעל “הוצאה” גדולה… הרי אני כבר בעל אש…

זלצר: בעל־מה?…

בוריס: לא כלום… (מתחיל להתהלך בחדר אנה ואנה).

זלצר (מתבונן מסביבו): אמור לי, חביבי, איזה מין חדר־משכב שם?

בוריס (במבוכה): לא כלום… לא כלום…

זלצר: הנה, אם יש לך סודות בפני, איני רוצה לדבר עמך – שלום! (קם ומושיט לו יד לשלום).

בוריס (מעכבו): אל־נא תהיה שוטה! מה אתה רוצה לדעת? אין כאן כל סודות… צרה יש כאן, ודוקא צרה גדולה. אך סוד אין כאן…

זלצר: גלה סודך, ספר צרתך, – ובלבד שתדבר!

בוריס: הרי יודע אתה את ברתה…

זלצר: כן, ומה איפוא הצרה? כמדומני שהיר ריבה טובה מאוד…

בוריס: גם אני סבור הייתי כך… להיפך, חשבתי שאין אושר גדול בעולם מאשר לשאת אשה כזאת…

זלצר (בתמיהה): כלום נשאת אותה כבר לאשה?

בוריס: אל תירא… יכול אני עוד להתחרט… הרי זה רק לשם “חזרה” בלבד!

זלצר: מה זאת אומרת – לשם “חזרה”?

בוריס: פשוט!… “חזרה” – כיצד לפרנס אשה, לתת לה לחם לאכול ובגד ללבוש, דירה נאה, וכדומה מן הדברים…

זלצר (צוחק מטוב לב): המצאה יפה – כשם שאני יהודי! “חכמה” זו של מי היא? מן הסתם שלה; הרי זה מוח!…

בוריס: ומה חשבת, כי זו “החכמה” שלי? “חכמה” שכזאת לא היתה עולה על דעתי לעולם…

זלצר: ובכן, המרוצה היא? היכול אתה לפרנס אשה?

בוריס: כן – הנני כבר חייב יותר ממאה רובל (מגרד בראשו).

זלצר (בלעג מר): “חכם” כזה הנך… ואם כן, מה יהא להבא?

בוריס: להבא? – לא טוב כלל וכלל… היא צריכה לבוא הנה מיד, ובודאי תרצה להכנס לחופה, לכל־הפחות, מחר… אמנם חכמה גדולה היא, ואף על פי כן – שכל נשים לה –…מהיכן לקחתי כסף כל אותו החודש, אין היא מבינה בשום אופן…

זלצר: חבל בכל זאת לעזוב את ברתה…

בוריס (ביאוש): אי… האמינה לי, אחא, כי כל אלה הם דברי־רוח והבל־הבלים… בתחילה סבור הייתי, כי אהיה האדם המאושר ביותר בתבל, אם ברתה תהיה שלי; ועכשיו כשהיא כבר כמעט “שלי” – עכשיו היו לי החיים למשא… וכי איזה אושר יש כאן? לשאת אשה ולחיות כך כל ימי חייך בערמה ובמרמה, ליגע את המוח בדאגות, היכן ללוות פרוטה ואיה לקחת ב"הקפה", מבלי שיהיה לך אף רגע של מנוחה… ואחר כך להביא בנים לעולם וה"הוצאה" גדולה יותר… אימה נופלת עלי!

זלצר: אמנם־כן, מקצת אמת יש בזה… (הרגעה) ובכן, מה אתה סבור, – להשאר רווק כל ימי חייך?

בוריס: כל זמן שלא ארויח די צרכי, באופן שאוכל לחיות חיים טובים, חיים שאין בהם דאגות, מרמה ובלבול־המוח – לא אשא אשה… אסור לי לשאת אשה… הנסיון הראה לי לדעת, כי אנו כולנו – אסור לנו לשאת נשים.

זלצר: כמדומני, שהולכים לכאן…

בוריס (נבהל): הנה, זאת היא! לך־לך עכשיו מכאן, במטותא ממך. עלי לדבר אתה, ובפני אדם זר לא אוכל…

זלצר: כמובן (הולך).

ברתה (מתפרצת החדרה בפנים צוהלים, מושיטה ידה לבוריס).

מחזה ב'

בוריס וברתה.

ברתה: אוי, כמה עיפה אני!…

בוריס: היכן־זה התרוצצת כל־כך?

ברתה: היודעת אני? – הנה והנה… מפני מה הנך מפוזר כל־כך?

בוריס: גם אני הנני עיף קצת..

ברתה: הנה… אם עיף אתה – לא אדבר עמך עכשיו…

בוריס: על־מה רצית לדבר עמי?

ברתה (בחיוך): היום הרי נמלא חודש ימים… זמן ה"חזרה" שלנו…

בוריס: כן… יודעני…

ברתה (נגשת קרוב אליו ומניחה כף ידה על כתפו): בוריס, בן־חיל אתה! אני אוהבת אותך!

בוריס (בחיוך): ובכן, האוכל למלא את התפקיד – מה?!

ברתה: כן! – עכשיו הריני מאמינה בך… במשך החודש כלכלת אותי וספקת לי את כל צרכי ותענוגי; גם תיאטרון לא היה חסר…

בוריס (מניח ידו על כתפה): ברתה, אולי תתני לי לנוח קצת… עיף אנכי מאוד מן ה"חזרה"… ראשי נשבר עלי לרסיסים…

ברתה (נבהלה): מה זאת אומרת?

בוריס: רצונך לדעת את האמת?

ברתה: את האמת – כמובן…

בוריס: אם־כן, – דעי לך, ברתה, כי ה"חזרה" היתה באמת דבר נחוץ מאוד… רק עכשיו רואה אני, עד כמה אין אני מוכשר לשחק את התפקיד הקשה הזה… אין אני יכול, – אינני יכול!

ברתה: הנך מתחרט איפוא?

בוריס: כן, ברתה, מתחרט אני, והעיקר – מתירא אנוכי… היי שלום! ותודה רבה לך על הלקח הטוב שנתת לי! הוא עלה לי אמנם בכסף רב, אבל שוה הוא את מחירו, כדאי היה… (מוריד ראשו בעצב).

ברתה (קופצת ממקומה, מסתכלת בכל פינות החדר ומתפרצת בצחוק): מוג־לב! פחדן מכוער! חה־חה־חה!… (היא יורקת בפניו ויוצאת מהר).

(המסך נופל מהר).