(מהתלה בשתי מערכות)
הנפשות 🔗
בוריס. בחור כבן 25, גבה־קומה ובעל פנים שחומים. – עוזר בחנות.
ברתה. נערה כבת עשרים ושתים; תופרת.
זלצר. חברו של בוריס; עוזר בחנות.
שרה. המשרתת.
מקום־המחזה: בכרך.
הזמן: בשנים האחרונות.
מערכה ראשונה
התפאורה 🔗
חדר קטן, מסודר ונקי; ליד הקיר מימין – מטה המכוסה סדין לבן; ליד הקיר משמאל, קרוב לחלון הפונה החוצה – שולחן קטן ושני כסאות; על מדף החלון – שתי כוסות נקיות; באחת הכוסות תחובה כפית. ליד הכוסות – חצי ככר־לחם לבן ופרוסת עוגה. על גבי הקיר מלמעלה – תמונת נערה המלקטת פרחים בשדה; מן הצד השני – תמונת נערה צעירה.
מחזה א' 🔗
בוריס ושרה.
בוריס (מתפרץ החדרה בחפזון ונבוך מאוד, משליך ארצה את כובעו ומניח מקלו על גבי השולחן; מיד נזכר הוא, מרים כובעו ומניחו על המטה, מסיר את המקל מעל השולחן ומעמידו בפינת החדר. מתחיל להתהלך אנה ואנה): כבר אחרי עשר… היא היתה צריכה להיות כאן כבר מזמן… (עומד ומביט אל החלון) אך אין מקשין קושיות על משוגעת שכזאת! היא יכולה לבוא גם בחצות־הלילה… גוזלת היא את מנוחתי, אנכי אחלה בגללה (נאנח) ושמא תאמר – מה מצאתי בה? לא כלום, ריבה כשאר הריבות; ובכל־זאת – מה מושכני לבי אליה! דומני, שהייתי חונק אותה בין זרועותי!… (פורש ידיו ועושה תנועה כאילו אומר הוא לחבק את מי־שהוא) ועינים לה – יפות… שחורות… כשהיא נותנת בי את עיניה, נדמה לי, כי הנני נשרף בלהבה… אכן נלכדתי ברשתה! (הרגעה) כבר אחרי עשר… לא, היא לא תבוא עוד… קלת־דעת היא ומתבלבלת מהר; רצה בודאי אל התיאטרון עם מי־שהוא! כל הקונה לה כרטיס – אחריו תרוץ… בשל תיאטרון נכונה היא לתלות את עצמה לדעת… תלך לעזאזל ואל־נא תבוא עוד! במשך יומים – אשכחנה! (מקשיב לדלת) הס, כמדומני שצעדיה הם… (פותח את הדלת מתוך רוגזה; בפתח מופיעה שרה).
שרה: האם צריך אתה לדבר־מה? אני יורדת אל החנות.
בוריס: כן, כן, צריך אני באמת; טוב שהזכרת לי (מוציא ארנק מכיסו) תביאי לי… (חושב ונמלך בדעתו).
שרה: מהר איפוא! אין לי פנאי. גם בלי זה אומרת “בעלת־הבית”, כי עובדת אני למענך יותר מאשר למענה… הרי זו מטרוניתה נאה…
בוריס: תביאי לי עוגות אחדות מן המאפיה, אבל מן המין המשובח… הא לך עשר אגורות.
שרה: ויותר לא כלום?
בוריס: לא.
שרה (אומרת לצאת).
בוריס: שרה, שרה!
שרה (מפנה ראשה): רבונו של עולם! מה שוב?
בוריס: הא לך זהוב וקני לי גם לחמניות אחדות וחתיכת נקניק… סוכר יש לי מן המוכן, גם תה, כמדומני… (שרה יוצאת).
בוריס (לבדו): ואולי בכל־זאת תבוא, המשוגעת, ותרצה לאכול… חבל אמנם על הכסף, שיחסר לי מחר לארוחת־צהרים… אך מה לעשות אתה?… על־נא תאמר, כי קבצן אנכי; קבצן גרוע בעיניה ממשומד… “אם קבצן אתה – אומרת היא, – אין לי עסק עמך!” (נשמע קול צעדים במסדרון; בוריס מכיר את צעדיה) הנה היא הולכת! היא באה. (הדלת נפתחת והחדרה מתפרצת – ברתה. פניה צוהלים ועליזים; לבושה היא תלבושת־קיץ קלה וסוכך לבן בידה. מתנועותיה המהירות מנשבת רוח קרירה. היא מושיטה ידה לבוריס, הודפת אותו בעליצות ויושבת על הכסא מתוך צחוק).
מחזה ב' 🔗
בוריס וברתה; אחר־כך שרה.
ברתה: היודע אתה, בוריס, מה שמציגים מחר בתיאטרון?
בוריס (לעצמו): שוב תיאטרון! (פונה אליה) מה־שם מציגים?
ברתה: “אַאידה”! האופירה החביבה עלי ביותר… קרושלניצקה משחקת את תפקיד אַאידה ביחד עם בטיסתיני… הנני הולכת מחר אל התיאטרון בלי שום ספק דבר יפה – לא לשמוע את אַאידה! גם אתה הולך בודאי!
בוריס (במבוכה): אראה עוד… מסתמה אלך! – בודאי שאלך! וכי יתכן אחרת?
ברתה: כמובן! מוכרח אתה ללכת! אין זאת, כי אם אינך רוצה להתראות אתי עוד… (מביטה לתוך עיניו בצחוק).
בוריס: ברתה! – מה רצונך?
ברתה: מה לך, בוריס?! חה־חה־חה! אהובי!
בוריס (תופס ידה מתוך חיבה): וכי יש לך כבר כרטיס, יונתי? –
ברתה: גם זו דאגה – כרטיס! הנה פינקלשטין רוצה לקנות לי כרטיס, אולם אני אינני רוצה… רצוני שהוא יקנה לי כרטיס… כי אתה תקנה לי…
בוריס (בעינים מבריקות): בעבור זה שאמרת לי “אתה” – הנני קונה למענך כרטיס…
ברתה (בצחוק): הוא יקנה לי…
בוריס: לא!…
ברתה: אתה תקנה לי…
בוריס (צוחק): כן, כן!… (רוצה לחבקה ולנשקה).
ברתה (הודפת אותו ממנה): זה אסור!
בוריס: מדוע?
ברתה: עדין מוקדם במקצת…
בוריס: ואימתי יהיה מותר?
ברתה (מתוך צחוק): אחר־כך, אחר־כך, כשתהיה ראוי והגון לכך!…
בוריס (בעינים דולקות): ובכל־זאת – מתי? דברי דברים ברורים…
(הדלת נפתחת ושרה נכנסת).
שרה (אל בוריס): הא לך, זה הוא בשבילך.
ברתה (פותחת את הצרורות): טוב מאוד! רוצה אני באמת לאכול!
שרה: אין זה בשבילך.
ברתה (בפנותה אל בוריס, בחיוך): האין זה בשבילי, – בוריס?!
בוריס (מתאדם): בשבילך, בשבילך! אכלי וינעם לך!…
שרה (לעצמה): איזה מין יחסים טובים ביניהם! ממש כמו בימים שלאחר החתונה… (יוצאת).
ברתה (אוכלת בתיאבון).
בוריס (מסתכל בה בעינים דולקות): ברתה – חיתי, הגידי לי: – מה יהיה הסוף?…
ברתה (מתוך לעיסה): הסוף יהיה טוב מאוד: אני אוכל את הלחמניות עם הנקניק, ותה הרי גם כן יהיה בודאי ואשתה; ואחר־כך אלך לישון.
בוריס: ואת מי תראי בחלום?
ברתה (בחיוך): אותך בודאי לא!
בוריס: ושמא – כן?
ברתה: בודאי – לא!
בוריס: משום־מה?
ברתה: משום שאין אני מהרהרת בך לעולם…
בוריס: זה הוא שקר!
ברתה: זאת היא אמת!
בוריס (אחרי דממה קלה): ברתה! די לך להתלוצץ!
ברתה: אינני אוהבת להיות רצינית!
בוריס: אבל הרי צריך שיהיה סוף לדבר!…
ברתה: אדרבה!
בוריס (מתוך חדוה): הנה, אפילו מחר!
ברתה: מוטב שתדחה זאת למחרתיים: מחר – יום שני בשבת הוא, יום שאין בו מזל־טוב (צוחקת).
בוריס (נרגז): ברתה! ברתה! די להתלוצץ! אין אני יכול לחיות אף יום אחד בלעדיך… הגידי לי דבר אמת: אוהבת אַת אותי?…
ברתה (ברצינות): אוהבת.
בוריס (בשמחה): ברוכה תהיי לי בעבור זה… (רוצה לחבקה).
ברתה: אל־נא בחפזה, חביבי. אמנם אני אוהבת אותך, אולם ישנו גם “אבל”! אחד גדול, ו"אבל!" – זה מרחיק אותך ממני…
בוריס: הסבירי דבריך: “אבל” זה – מה פירושו?
ברתה (אחרי דממה קלה; מביטה ישר לתוך עיניו): הגידה לי, בוריס, את האמת: כמה אתה משתכר לחודש?
בוריס (במבוכה): משכורתי – אינה גרועה כלל… אמנם, לומר כי זה הרבה אין אני יכול. משתכר אני כארבעים רובל לחודש (לעצמו: הנני משקר!…) ולפעמים עוד יותר…
ברתה (צוחקת): ולפעמים גם פחות…
בוריס (נעלב): פחות? – לעולם לא!
ברתה: ובעד ארבעים רובל לחודש רצונך כי אוהב אותך?!
בוריס (מעוה פניו): אי לך, ברתה! לא נאה לך לדבר כך! וכי מה ענין אהבה אצל כסף? אנחנו נהיה מאושרים גם בלי כסף… וכי ראית מימיך, שבני־אדם האוהבים זה את זה ישימו לבם לכסף?
ברתה (בחיוך): שוטה שבעולם! למה לנו לרמות את עצמנו?! רומנים הנני קוראת אמנם מדי שבת בשבתו כמוך; אולם יודעת אני, כי הסופרים הם עם של שקרנים גדולים; את המעשיות בודים הם מלבם…
בוריס (עצוב): ובכן, – אין אַת מאמינה כלל באהבה?
ברתה: אין אני מאמינה בשדים ובמתים (צוחקת).
בוריס: קשה אַת, ברתה!
ברתה: וכי נוח היה לך, לוּ הייתי רכה כקנה? אז נשברתי מזמן!
בוריס (מתהלך בחדר אנה ואנה; לבסוף נגש הוא אל ברתה, מניח ידיו על שכמה ואומר): שמעי לי, ברתה! יודעני, כי חפצה אַת לחיו חיים טובים, חיים שאין בהם מחסור ועוני; רוצה אַת ליהנות מן העולם הזה, ולחיות כשם שאדם צעיר צריך לחיות; הנני נשבע לך איפוא בכל היקר והקדוש לי, שבכל מאמצי כוחותי אשתדל למלא את כל מחסוריך, כדי שתוכלי לחיות ולהיות מאושרה בחיים, מאושרה!
ברתה (מהרהרת רגע): היודע אתה בוריס, מה שאומר לך? למה לך להשבע כאשה זקנה ואני אצטרך לפקפק בזה: אם להאמין או לא? הרי מוטב לך להוכיח לי זאת במעשים…
בוריס (בחדוה): בודאי אוכיח זאת, כי תהיי מאושרה
ברתה: אימתי?…
בוריס: תיכף אחרי החתונה!
ברתה: ואם לא? כלום אבוא אליך לקבל גט־פטורין ממך? לא, שוטה שבעולם! ענין זה אינו כדאי לי כלל וכלל. אין הגרושה סחורה מעולה כל־כך כבתולה… באשה גרושה לא תתאהב כל־כך מהר…
בוריס: ובכן, מה רצונך איפוא?
ברתה: רצוני, כי נעשה “חזרה”…
בוריס: מה זאת אומרת?
ברתה: הבה ואסביר לך את הענין כהלכה, אך הקשיבה לי בשים לב! בתיאטרון הרי היית כבר… הראית כי על הבמה ממלא כל שחק את תפקידו בחכמה ובהצלחה רבה? זו מנין לו? כיצד יעלה תפקידו בידו באופן פשוט וטוב כל־כך, עד שיהיה לרצון לפני הקהל? היודע אתה מהיכן?
בוריס: בודאי יודע אני: אנשים מוצלחים הם, ברוכי־כשרונות.
ברתה: הצלחה וכשרון בלבד – אינם מספיקים עדיין… נחוצים לשם כן גם תרגילים ו"חזרות"… תרגילים – אלה הם העיקר!… אין השחק עולה על הבמה לשחק לפני הקהל, אלא אם כן עשה מקודם, במשך זמן ידוע, “חזרות” רבות, המבין אתה? ועד שלא תעלה בידם ה"חזרה" יפה, יפה, אין הם מעיזים להופיע בפומבי…
בוריס (בתמיהה): כלפי־מה אַת אומרת זאת?
ברתה (ברצינות): כלפי החתונה הנני אומרת זאת; להנשא – זה הוא חזיון קשה, המבין אתה? ולא חזיון לערב אחד, אלא לכל ימי־החיים. ואתה רוצה להתחיל במשחק זה תיכף ומיד, מבלי לעשות “חזרה” כל־שהיא?! אכן בן־חיל אתה, בוריס!
בוריס: אינני מבין עדיין…
ברתה: וזה אמנם אינו טוב כלל… אנוכי מבינה את החיים יותר ממך. אף על פי שיש לי שערות ארוכות ושכל קצר… שמעני, בוריס! נדוניה – אין לי, ולוּא גם היתה לי – גם כן לא הייתי נותנת לך ולא כלום; ואם כן. כיצד תסדר את חייך? איך תשכור לך דירה נאה, לכל־הפחות, בעלת־שני חדרים? שמא יש לך משפחה עשירה?
בוריס (בבטחה): הכל יהיה!
ברתה: אדרבה! הוכיחה לי זאת במעשים… עשה מקודם “חזרה”; שכור לך דירה נאה, לכל־הפחות למשך חודש ימים. תן לי בכל יום ויום כסף לארוחת־צהרים; הובילני פעם בשבוע אל התיטארון; והנה אם תוכל לכלכלני במשך חודש ימים, אז הריני שלך! אז אדע, כי מוכשר אתה ויודע לשחק בחזיון־החיים הקשה…
בוריס (צוחק למראית־עין): הנה המצאה חדשה… חה־חה־חה! “חזרה”. תרגילם איך לחיות אחר החתונה… כלום זאת היא דעתך ברצינות?
ברתה: כן־הוא! אולם לא למה שאתה מתכוון… בעת ה"חזרות" עוברים על דברים קטנונים שכאלה…
בוריס: אין אני מתכון לשום דבר רע, ברתה החכמה שלי… יודע אני מה פירושה של “חזרה”…
ברתה: אם יודע אתה, הרי זה טוב; אך לולא ידעת וידעתי אני… ובכן, במה נגמר הענין? המקבל אתה עליך לעשות “חזרה”?
בוריס: האח, בחפץ־לב! מתחיל אני ממחר ואַת תעזרי לי בודאי, הלא כך, ברתה שלי?
ברתה: טוב! – את הכסף תתן אתה. ואני אקנה!
בוריס: טוב, טוב…
ברתה: ובכן, הוחלט איפוא?!
בוריס: הנני מוכן ומזומן…
ברתה: זכור על־כן: המתחיל אומרים לו! גמור!
בוריס: בטוח אני בזה…
ברתה: ובכן, אלך עכשיו הביתה, ליל־מנוחה! (מושיטה לו את ידה).
בוריס (רוצה לנשקה; ברתה הודפת אותו הצדה ובורחת בחפזון).
בוריס (לבדו): אך זהו מוח! שתלך לכל…!… (מחייך) אנכי אתחיל ואגמור! כן, כן! “חזרה”! חה־חה־חה! אך זה מוח! שתלך לכל…!
מערכה שניה
התפאורה 🔗
(חדר מרווח ומרוהט יפה. באמצע החדר – שולחן עגול ומסביב לו ארבעה כסאות; ליד הקיר – ספה רכה. מימין – דלת לחדר קטן; לשני צדי הדלת – וילונים. בוריס מתהלך בחדר אנה ואנה, משפשף את מצחו והומה: לא, לא! נשמע פתאום קול דפיקה בדלת; בוריס פונה כלפי הדלת מתוך פחד).
מחזה א' 🔗
בוריס ואחר־כך זלצר.
בוריס: מי שם?
זלצר (בקול עמום מעבר לדלת): אני.
בוריס (שואף רוח): זלצר?! – הכנס!
זלצר (בחור כבן 25, דל אבל מלובש נקי ובטעם, – נכנס, מתבונן בחדר, מושך בכתפו ושואל): מה פשר כל אלה, בוריס?
בוריס: שב ואספר לך הכל, אך אל־נא בחפזה.
זלצר: מדוע זה אין רואים אותך כלל בשום מקום? כלום עלית לגדולה ולא נאה לך עוד לבוא בחברת הקבצנים שלנו?
בוריס (בלעג מר): יתכן…
זלצר: האם אתה יושב מזמן בדירה נאה שכזאת?
בוריס: זה כחודש ימים (נאנח).
זלצר: אם־כן, למה זה מתאנח אתה, אחא? הלואי ואזכה אני למדרגה שכזו!
בוריס (משפשף בכיסי בגדו): שמא יש לך סיגריה?
זלצר: במקרה – לא! רציתי באמת לבקש ממך סיגריה. כיצד זה קפצה עליך פתאום דלוּת שכזו?
בוריס: הנני בעל “הוצאה” גדולה… הרי אני כבר בעל אש…
זלצר: בעל־מה?…
בוריס: לא כלום… (מתחיל להתהלך בחדר אנה ואנה).
זלצר (מתבונן מסביבו): אמור לי, חביבי, איזה מין חדר־משכב שם?
בוריס (במבוכה): לא כלום… לא כלום…
זלצר: הנה, אם יש לך סודות בפני, איני רוצה לדבר עמך – שלום! (קם ומושיט לו יד לשלום).
בוריס (מעכבו): אל־נא תהיה שוטה! מה אתה רוצה לדעת? אין כאן כל סודות… צרה יש כאן, ודוקא צרה גדולה. אך סוד אין כאן…
זלצר: גלה סודך, ספר צרתך, – ובלבד שתדבר!
בוריס: הרי יודע אתה את ברתה…
זלצר: כן, ומה איפוא הצרה? כמדומני שהיר ריבה טובה מאוד…
בוריס: גם אני סבור הייתי כך… להיפך, חשבתי שאין אושר גדול בעולם מאשר לשאת אשה כזאת…
זלצר (בתמיהה): כלום נשאת אותה כבר לאשה?
בוריס: אל תירא… יכול אני עוד להתחרט… הרי זה רק לשם “חזרה” בלבד!
זלצר: מה זאת אומרת – לשם “חזרה”?
בוריס: פשוט!… “חזרה” – כיצד לפרנס אשה, לתת לה לחם לאכול ובגד ללבוש, דירה נאה, וכדומה מן הדברים…
זלצר (צוחק מטוב לב): המצאה יפה – כשם שאני יהודי! “חכמה” זו של מי היא? מן הסתם שלה; הרי זה מוח!…
בוריס: ומה חשבת, כי זו “החכמה” שלי? “חכמה” שכזאת לא היתה עולה על דעתי לעולם…
זלצר: ובכן, המרוצה היא? היכול אתה לפרנס אשה?
בוריס: כן – הנני כבר חייב יותר ממאה רובל (מגרד בראשו).
זלצר (בלעג מר): “חכם” כזה הנך… ואם כן, מה יהא להבא?
בוריס: להבא? – לא טוב כלל וכלל… היא צריכה לבוא הנה מיד, ובודאי תרצה להכנס לחופה, לכל־הפחות, מחר… אמנם חכמה גדולה היא, ואף על פי כן – שכל נשים לה –…מהיכן לקחתי כסף כל אותו החודש, אין היא מבינה בשום אופן…
זלצר: חבל בכל זאת לעזוב את ברתה…
בוריס (ביאוש): אי… האמינה לי, אחא, כי כל אלה הם דברי־רוח והבל־הבלים… בתחילה סבור הייתי, כי אהיה האדם המאושר ביותר בתבל, אם ברתה תהיה שלי; ועכשיו כשהיא כבר כמעט “שלי” – עכשיו היו לי החיים למשא… וכי איזה אושר יש כאן? לשאת אשה ולחיות כך כל ימי חייך בערמה ובמרמה, ליגע את המוח בדאגות, היכן ללוות פרוטה ואיה לקחת ב"הקפה", מבלי שיהיה לך אף רגע של מנוחה… ואחר כך להביא בנים לעולם וה"הוצאה" גדולה יותר… אימה נופלת עלי!
זלצר: אמנם־כן, מקצת אמת יש בזה… (הרגעה) ובכן, מה אתה סבור, – להשאר רווק כל ימי חייך?
בוריס: כל זמן שלא ארויח די צרכי, באופן שאוכל לחיות חיים טובים, חיים שאין בהם דאגות, מרמה ובלבול־המוח – לא אשא אשה… אסור לי לשאת אשה… הנסיון הראה לי לדעת, כי אנו כולנו – אסור לנו לשאת נשים.
זלצר: כמדומני, שהולכים לכאן…
בוריס (נבהל): הנה, זאת היא! לך־לך עכשיו מכאן, במטותא ממך. עלי לדבר אתה, ובפני אדם זר לא אוכל…
זלצר: כמובן (הולך).
ברתה (מתפרצת החדרה בפנים צוהלים, מושיטה ידה לבוריס).
מחזה ב' 🔗
בוריס וברתה.
ברתה: אוי, כמה עיפה אני!…
בוריס: היכן־זה התרוצצת כל־כך?
ברתה: היודעת אני? – הנה והנה… מפני מה הנך מפוזר כל־כך?
בוריס: גם אני הנני עיף קצת..
ברתה: הנה… אם עיף אתה – לא אדבר עמך עכשיו…
בוריס: על־מה רצית לדבר עמי?
ברתה (בחיוך): היום הרי נמלא חודש ימים… זמן ה"חזרה" שלנו…
בוריס: כן… יודעני…
ברתה (נגשת קרוב אליו ומניחה כף ידה על כתפו): בוריס, בן־חיל אתה! אני אוהבת אותך!
בוריס (בחיוך): ובכן, האוכל למלא את התפקיד – מה?!
ברתה: כן! – עכשיו הריני מאמינה בך… במשך החודש כלכלת אותי וספקת לי את כל צרכי ותענוגי; גם תיאטרון לא היה חסר…
בוריס (מניח ידו על כתפה): ברתה, אולי תתני לי לנוח קצת… עיף אנכי מאוד מן ה"חזרה"… ראשי נשבר עלי לרסיסים…
ברתה (נבהלה): מה זאת אומרת?
בוריס: רצונך לדעת את האמת?
ברתה: את האמת – כמובן…
בוריס: אם־כן, – דעי לך, ברתה, כי ה"חזרה" היתה באמת דבר נחוץ מאוד… רק עכשיו רואה אני, עד כמה אין אני מוכשר לשחק את התפקיד הקשה הזה… אין אני יכול, – אינני יכול!
ברתה: הנך מתחרט איפוא?
בוריס: כן, ברתה, מתחרט אני, והעיקר – מתירא אנוכי… היי שלום! ותודה רבה לך על הלקח הטוב שנתת לי! הוא עלה לי אמנם בכסף רב, אבל שוה הוא את מחירו, כדאי היה… (מוריד ראשו בעצב).
ברתה (קופצת ממקומה, מסתכלת בכל פינות החדר ומתפרצת בצחוק): מוג־לב! פחדן מכוער! חה־חה־חה!… (היא יורקת בפניו ויוצאת מהר).
(המסך נופל מהר).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות