(מהתלה במערכה אחת)
הנפשות 🔗
ברוך. פועל בעל־הכרה, כבן עשרים ושלוש.
האם. אשה אלמנה, זקנה ועניה.
ביילקה. פועלת, כלתו, בת עשרים.
אריה, חיים, גציל. פועלים צעירים, אורחים.
מקום־המחזה: בעיר גדולה בליטא.
הזמן: לפני המלחמה העולמית הראשונה.
התפאורה 🔗
חדר־רווקים קטן ודל. מימין – המטבח; במקום דלת תלוי מסך מלוכלך. ליד החלון בעל שש השמשות המאובקות – שולחן קטן המכוסה עתונים יהודיים; מעבר השני של השולחן – כסא ישן. על השולחן – קופסת־טבק, שברוך ממלא ממנה בכל פעם סיגריה ומעשן בזו אחר זו. לפנות ערב; זה עתה הודלקה העששית. ברוך עומד ליד השולחן, ממלא לו סיגריה, מעשן ומתחיל להתהלך בחדר הנה והנה, כשהוא תפוש מחשבות. אחרי רגע נגש הוא אל דלת המטבח).
מחזה א' 🔗
ברוך והאם.
ברוך: אמא…
האם (נכנסת בצעדים איטיים): מה?
ברוך: אמא… רצוני לומר לך דבר־מה. אַבל הריני אומר לך מראש, כי אינני רוצה לשמוע ממך שום טענות ומענות, משום שזה לא יועיל… הערב תהא החתונה שלי עם ביילקה…
האם: הערב? עם ביילקה? הנה עם זו…
ברוך (מפסיקה): אמא, הנני מבקש ממך: בלי טענות; – הערב, עם ביילקה… כך נדברנו וכך מוכרח להיות.
האם: מילא, הרי יודע אתה מן הסתם, מה שאתה עושה… יהא עם ביילקה – יהא בלי נדוניה, יהא בלי כרים וכסתות… אבל מה זה לפתע־פתאום הערב, בני?
ברוך: וכי מחר – נוח לך יותר? להתחתן עמה הרי מוכרח אני.
האם: מוכרח אתה? השמעתם כזאת? הוא מוכרח! וכי כתבתם “תנאים”? או שמא היתה אצלכם “קבלת־קנין”?
ברוך: יותר מ"תנאים" ויותר מ"קבלת־קנין" (באומץ לב) היא בחורה מצוינה, אין לי כנגדה כלום, ואני אוהב אותה באמת…
האם: אפשר לאהוב אותה – זו אמת; גם אני אינני שונאת אותה. אבל הרי היא עניה כל־כך.
ברוך: גם זו אמת, ־ עניה היא, אבל חיה־נחיה… אין דבר – נחיה!
האם: מילא, אם לך ניחא – אשתוק בעל־כרחי… אך היכן אומר אתה לעשות את החתונה? ובמה?
ברוך: היכן? כאן באמת, בחדר. ובמה? – הנה לך רובל כסף… (מוציא מכיסו רובל כסף ונותן לה).
האם (בלעג מר): ברובל רוצה אתה להכין צרכי־חתונה. אוי, בני, הרי אין דעתך צלולה באמת…
ברוך: ומה סבורה אַת, אמא, – לעשות חתונה? “למרק־זהב” אין אנו זקוקים. קני דגים מלוחים אחדים, מעט י"ש, עוגות אחדות, – והכל מוכן לחתונה…
האם: האם הזמנת לכל־הפחות את הדוד אריה?
ברוך (צוחק): הרי הדוד אינו מרוצה מהשידוך…
האם: ואף על פי כן…
ברוך: הניחי לה, אמא, למשפחה. ב"מתנות־דרשה" אין לי צורך, הם גם לא יתנו. מוטב כי תשמעיני, אמא: לכי וקני דבר־מה בעד הרובל – וחסל! ה"מחותנים" שלי – לא יתרעמו עלינו, – מ"אנשי־שלומנו" הם.
האם: ה"מחותנים" שלך – אוי ואבוי למחותנים שלך.
ברוך: הנה אמא! הרי יודעת אַת, כי לא תשני אותי עוד. קחי איפוא את הרובל ולכי לקנות את כל הנחוץ: הין י"ש, ובעד השאר – דגים מלוחים אחדים, ועוד איזה דבר…
האם: והחתונה בבית “החתן”… ומדוע לא בבית ה"כלה"? יזכו הוריה לנחת זו…
ברוך (בחיוך): גם אבותיה אינם מרוצים מן ה"שידוך"…
האם (בהתול): גם הם אינם מרוצים!… אוי ואבוי לך! יכולת לקבל שלוש מאות רובל מלבד מתנות־חתן, כנהוג אצל הבריות.
ברוך: יהיה לי כבר הכל, אמא.
האם (מנענעת בראשה): כן, כן, הכל יהה לך… בהתנהגות כזאת יהיה לך הכל… (הולכת).
ברוך (לבדו): סוף־סוף נגמר; ובלבד שהיא יודעת כבר… (נשמע קול צעדים).
מחזה ב' 🔗
ברוך וביילקה.
ביילקה (עומדת ליד המסך, מסירה אותו הצדה ומציצה החדרה מתוך בושה).
ברוך (בחדוה): אה, הנה באה כבר הכלה. בואי, כלה, הכנסי ואל תבושי מפני החתן… הרי מכירה אַת אותו מזמן…
ביילקה (נכנסת, כשהיא לבושה שמלת־בד פשוטה. שערותיה השחורות מסורקות כראוי לחג; על כתפיה רדיד לבן): האם לא בא עדיין איש?
ברוך: לא, ה"מחותנים" לא באו עדיין.
ביילקה: אוי, הלואי ולא יבוא איש באמת. הריני מתביישת כל־כך. – איזה מין טקס חסר־טעם. ואיזה צורך יש בזה – בעצם?
ברוך: הנה, הלא אלה דברי גם אני: וכי למה זה נחוץ בעצם? שמא באמת אין כל צורך בזה?
ביילקה: לא, לא! נחוץ, נחוץ! שאם לא כן, אינני בטוחה בך לעולם…
ברוך (כנעלב): אינך בטוחה בי?! מה, ביילקה?
ביילקה: לא, לא זאת כוונתי… אבל יש בזה מעין סימן… דבר־מה – אינני יודעת איך לומר זאת – בשביל הבריות… לבל ירננו הבריות אחר־כך…
ברוך: כך דברי, לבל ירננו הבריות אחר־כך… גשי איפוא הנה ואנשק לך.
ביילקה: בדיוק לפני החופה…
ברוך: אלא מה? – אחרי החופה?
ביילקה: ואחרי החופה כלום לא תנשקני?
ברוך (בהלצה): אחרי החופה תקבלי ממני “מכות”, כדודה רחל מאת הדוד אריה.
ביילקה: מוטב שלא תדבר… הריני מתיראת כל־כך…
ברוך: מתיראת אַת? מפני מי?
ביילקה: מפני הבריות… הוי, העולם הוא רע כל־כך, צר־עין כל־כך… הס, מי־זה בא?
ברוך: בודאי אמא… אם תאמר לך דבר־מה – שתקי… צר לי מאוד עליה, אך במה אוכל להושיע לה?
(נכנסת האם, מעמידה על אדן החלון הין י"ש ומניחה שם דגים מלוחים אחדים, תופינים וכדומה).
האם: הנה, הרי לך כל החתונה… עודף לא נשאר לי… אני הולכת מכאן (ברוגזה) בברכת ה"מזל־טוב" הריני מברכת אתכם עכשיו.
ביילקה (בבישנוּת): למה לך ללכת? מוטב, כי תשארי כאן…
האם: ל"חתונות" כאלה – לא הסכנתי… אפילו “רב” לא יהיה, אוי ואבוי לי…
ברוך: על פי דין די בשני “עדים”, והם יבואו תיכף.
האם: ה"עדים" שלך… מילא, עשוּ, ילדים, כטוב בעיניכם. – מסתמא יודעים ומבינים אתם יותר…
ברוך: כן, אמא, אנחנו יודעים ומבינים יותר…
ביילקה (באודם של בושה): ואף על פי כן – השארי…
האם: לא, בתי, אלך לי אל הדוד אריה, ואמתין שם שעות אחדות.
ברוך: אל־נא תספרי לו ספורי־מעשיות…
האם: אוי לי אם אדבר ואבוי לי אם אשתוק (יוצאת).
מחזה ג' 🔗
ברוך וביילקה.
ביילקה: מצטערת אני כל־כך, שאמא הלכה מכאן… צר לי עליה…
ברוך (ברצינות): וכי מה אפשר לעשות?
ביילקה: צריך היה לסדר זאת בצנעה ולהודיע לה אחר־כך.
ברוך: אחת היא. מילא, היא כבר תתפייס. היא התרגלה כבר לכל. (בשמחה) מוטב לך, כלתי הנאה, שתקומי ותכיני את צרכי־הסעודה, ־ הרי תיכף יבואו ה"מחותנים"… הכיני, כלה יקרה, את הדגים המלוחים… אל תתביישי.
ביילקה: הוי, אילו ידעה זאת אמי… (מהרהרת רגע) והיכן אלין באמת הלילה?
ברוך: הוי, כלה פתיה! מה זאת אומרת – היכן? כאן אצלי…
ביילקה (בבושת־פנים): ומה תאמר אמא לכך?
ברוך: מה זאת אומרת – אמא? הרי נהיה מיד, – כדברי הבריות, – בעל ואשה…
ביילקה: אי, – בעל ואשה! – כמה גס הדבר! אל תדבר כך, ברוך!
ברוך: אלא מה אַת רוצה?
ביילקה: כמו עד היום – בלי שם חדש.
ברוך: ואם־כן, למה רוצה את בחופה וקדושין?
ביילקה: כלום רוצה אני?… – הרי מוכרחת אני (מתאדמת מאוד ומפנה ראשה לקיר).
ברוך: כן, כן… (מהרהר רגע) זאת אומרת שאחרי החופה מותר כבר… הוי, משוגעים, משוגעים… (נשמע קול צעדים מעבר לדלת).
ביילקה: אוי, הולכים הנה!
ברוך: אלה הם בודאי חברי… (נכנסים שלושה בחורים: חיים, אריה וגצל. פניהם – פני פועלים משכילים; מקושטים קצת).
מחזה ד' 🔗
הקודמים, חיים, אריה וגצל.
אריה (מתוך הרחבת־הדעת): ערבא טבא! מזל־טוב! מזל־טוב!
חיים: כן, כן – מזל טוב! מזל־טוב!
גצל (מזמר בניגון הידוע) “הוי, חתן־כלה מזל־טוב! – הוי חתן־כלה מזל־טוב!”
ביילקה (אל גצל): בבקשה ממך, חדל!
ברוך: הכלה מתבישת…
ביילקה (בכעס עשוי): בבקשה ממך, אל תקראני בשם “כלה”…
גצל: ואלא מה אַת – חתן? ובכן, בואי הנה, כלה נאה, – ו"אושיבך"… ואומר לפניך מעט דברים כבושים…
חיים (נעשה עליז ושמח): אַי, באמת, הבה ונושיבנה ונברכנה.
אריה (גם כן שמחה): ואלא מה? – בודאי נושיבנה ונברכנה; ואתה גצל – הרי יודע אתה לחרוז חרוזים – היה אתה הבדחן!
גצל (עולה על כסא ומתחיל לזמר בניגון המקובל)
"הוי, כלה, כלה, רבת־התפארת,
הסתכלי נא בך בחסד ובחן; –
עוד מעט ותלכי בעטרת
אל חופת כלולותיך ונאמר: אמן!
ביילקה (מתעצבת): בבקשה ממך, אל תשתטה!
ברוך: ובכן, מה בעיניכם הכלה? מצב רוחה הוא באמת רציני מאוד. כעין יום־דין הוא לה יום זה.
גצל (באופן מצחיק ומבדח): כלה נאה, ־ שימי נא זאת אל לבך: היום הזה הוא יום־הדין שלך…
ביילקה: ובכן, גצל, חדל־נא, הריני מבקשת ממך…
אריה: הנה, דייך באמת! החתן והכלה בודאי ישבו היום ב"תענית" ולבם מתעלף בקרבם מחמת חולשה – הבה ונשב לסעודת החופה.
גצל: מה זאת אומרת? לפני החופה?
ברוך: ביילקה, הכיני איפוא, באמת את הדגים המלוחים ודבר־מה לקינוח אחרי הי"ש.
אריה: בודאי, על ביילקה ללמוד עכשיו הלכות בעלת־בית.
חיים: וה"שיעור" הראשון מתחיל בדגים מלוחים, מאכלנו הראשון והאחרון…
ברוך (ברצינות): אין דבר! ביילקה תהיה בעלת־בית טובה ותבשל לי ארוחות טובות, – מקוה אני.
גצל (בלעג): כן, כן, בימים טובים כאלה אפשר באמת לקוות לארוחות טובות.
ביילקה: אוי, בבקשה מכם, – אל־נא תדברו על זה – אינני יכולה לשמוע; סדרו כבר את הטקס – וחסל!
ברוך: הלואי ואדע כך מכל מרעין בישין, כשם שאני יודע כיצד ובמה מתחילים.
גצל: כנראה אינך בקיא עדיין בהלכות נשואין. אני למדתי פעם “חיי־אדם” והריני יודע את הדין. נוטלים…
חיים (נכנס לתוך דבריו): קודם־כל נחוץ ל"הושיב" את הכלה.
ברוך: אילו היתה כאן לכל־הפחות איזו חברה משלה, איזו אשה (אל ביילקה) מדוע לא הזמנת את מי־שהיא מחברותיך?
ביילקה: באמת – שטות; התבישתי…
חיים (ברצינות): למה־לך כל המעשיות הללו? קח מטבע, איזו מטבע כסף, ואמור" הרי אַת" – ונגמר העסק.
ברוך (במבוכה): מטבע… (מחפש בכיסי בגדיו) אמא לא הביאה עודף מן הרובל.
ביילקה: אין אני רוצה מטבע…
גצל: אינה רוצה! ואם היא רוצה, – מה בצע? – אם אין לו!
ביילקה (עושה את עצמה כלא שומעת): רוצה אני בטבעת…
ברוך: למה לך טבעת? – למי מכם יש טבעת?
גצל (לצדדין): ומטבע כלום יש לו?
אריה: למדתי פעם “חיי־אדם” והריני יכול לפסוק לכם הלכה למעשה: מותר לקדש גם בנשיקה…
ביילקה (בושה): די, די כבר, חדלו מחכמותיכם!
גצל: אוי, אם בנשיקה, הרי יש לי כבר הרבה נשים…
ביילקה: אדם גס אַתה!
גצל: ומה תגידו עליה? עוד טרם החופה וכבר היא צנועה? (אל ברוך) קנה לה ש"ס “תחינות”.
ביילקה: לא תזכה לכך, שאהיה קוראת “תחינות”…
גצל: אה, הרינו יודעים אותך! הנה, אדרבה, הראי־נא את הרחבת־דעתך ותני לקדשך בנשיקה…
ברוך: ובכן, ביילקה, להכעיסם – דווקא בנשיקה (נגש אליה ורוצה לנשקה).
ביילקה (אינה מניחה לו): הנח, ברוך!
גצל: מבינה היא את העסק, הנשיקה טובה כשהיא סמויה מן העין…
חיים: ובכן, יערכו כבר את הטקס…
ביילקה: באמת כך…
חיים: רוצה אני לטעום מעט משקה.
אריה: וגם אני.
גצל: ואני – בודאי.
ביילקה (בסבר פנים): מעט משקה אפשר לטעום גם לפני החופה.
ברוך: וגם אני סבור כך. ביילקה, הגישי את המשקה ומיני התרגימה.
ביילקה (מגישה על צלחת את הדגים המלוחים ובצלחת שניה תופינים): הרי לפניכם הכל.
גצל: כל סעודת־החופה! אשרינו, מה טוב חלקנו! ואין גם מן הצורך לתת “מתנות־דרשה”.
חיים: מאי משמע – אין צורך? בודאי שניתן. המתינו־נא לי רגע, אחים, תיכף אשוב.
ביילקה: לאן זה?
ברוך: לאן אתה הולך, חיים?
חיים: חכו, אחזור כרגע. (יוצא בחפזון).
גצל: מה איכפת – ילך לו, אנו לא נחכה לו.
ביילקה: לא, באמת לא צריך לחכות לו.
גצל: אבל חתיכת דג־מלוח מותר לי לקחת בינתים.
ביילקה: כן, זה מותר לך.
גצל (נגש אל השולחן): רק חתיכה קטנה אחת.
ברוך: ואפילו שתים.
גצל (אוכל): טעם גן־עדן! דגים מלוחים כאלה אין למצוא אפילו בחתונה של ה"גביר" המופלג ביותר…
ביילקה: אל־נא תתלוצץ, במטותא ממך… (נשמע קול צעדים; חיים נכנס).
חיים (בפנים צוהלים): “מתנת־דרשה” נוהגים אמנם לתת בשעת־הסעודה, אבל אין בכך כלום, – הא לך, ברוך, טבעת, וקדש בה את ביילקה כדת וכדין…
ביילקה (בשמחה): טוב מאוד! טוב מאוד!
ברוך (נוטל את הטבעת): וכי למה הן שטויות אלה?
ביילקה (בתוקף): נחוץ, נחוץ!
גצל: מילא, אם ישנה כבר טבעת, קום איפוא, בחור, וקדשנה, ־ ונגמר העסק!
ברוך (נבוך קצת): ובכן, ביילקה, גשי הנה והושיטי לי את ידך הרכה.
ביילקה (נגשת קרוב אליו, מושיטה לו את אצבע יד ימינה).
אריה: ויודע אתה את הברכה?
ברוך: יתכן גם בלי ברכה.
ביילקה: לא, רוצה אני דוקא בברכה, כדין…
ברוך: כנראה שמאמינה אַת בטבעת יותר מאשר בי… ובכן, יהא בברכה: “הרי אַת מקוּדשת לי בטבעת זוֹ כדת משה וישראל”.
גצל: כפתור ופרח! מזל־טוב! מזל־טוב!
חיים: מזל־טוב! מזל־טוב!
אריה: מזל־טוב! מזל־טוב!
גצל (מוזג לו כוס משקה): ועכשיו חתן וכלה – התנשקו!
ברוך (בחיוך): אם היא אינה רוצה בכך.
גצל: היא רוצה, היא רוצה!
ביילקה (נגשת אל ברוך): עכשיו כן! (הם חובקים זה את זו ונשמע קול נשיקה ארוכה ומצלצלת).
גצל: הוי, מה מתוק! – שפשף את הפה במעט משקה…
ברוך (נוטל את הכוס בידו): לחיים, אחים, לחיים! (שותה; גצל אריה וחיים שותים ונעשים שמחים יותר ויותר; ביחוד חיים נעעשה ב"גלופין". הוא נגש את ביילקה ורוצה לחבקה ולנשקה).
ברוך: לא, חיים, – הטבעת היא אמנם שלך, אך את ה"ברכה" ברכתי אנכי, וביילקה שלי היא.
ביילקה (בחדוה): כן, שלך, שלך!
חיים: הנה, יש לי עוד מעות לקנות טבעת שניה; יהיה לי כבר את מי לנשק…
גצל (מבוסס מעט): כן, יהיה לך, יהיה לך… העיקר הוא – הטבעת והברכה…
(המסך).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות