הקדמת המלבה"ד

בחג הפסח תשכ"ד, בהיותי בארה"ב, הגיעני מכתב מידידי דן פגיס, שעסק באותם הימים בהבאת שירי דוד פוגל לדפוס. באיגרתו כתב פגיס בין היתר:

את איגרתו סיים דן פגיס במלים “כתוב לי מהר, ואל נא תשכח את בקשתי”.

ואכן, מכאן ואילך התגלגלו הדברים במהירות. אני הופתעתי והתרגשתי למקרא הדברים – בתו של דוד פוגל נמצאת בארה"ב! ואולי אף אפגש עמה! ואף־על־פי שדן פגיס, בעדינותו וזהירותו, חשש להטריח את הבת, ביררתי מיד איפה היא מצויה. פרטים עליה קיבלתי מגבריאל פרייל. התברר לי כי תמר, בתו של דוד פוגל, מתגוררת באחד מרבעי העיר ניו־יורק, ושם משפחתה כיום – מזרחי. התקשרתי עמה וקבענו מועד לביקור.

פגישתי עם תמר מזרחי היתה פרוזאית למדי. בתו של דוד פוגל גרה בדירה מודרנית המצוידת במיטב חידושי הטכניקה, וכולה אומרת הווה. ואין פלא – העבר מר למדי, ומוטב שלא להעלותו. נוסף על כך, הבת נותקה מאביה בגיל רך ומעט מאד יש בפיה לספר עליו.

אחר שהשיבה תמר על שאלותי, שנועדו ללבן ספקות של דן פגיס, הצביעה על ארגז בפינת החדר ואמרה כי אוכל לחטט בו ולבדוק בין המסמכים, אולי אמצא דבר מועיל. היא עצמה אינה קוראת עברית.

מצאתי בארגז דברים חשובים – דרכון של פוגל, קטעי שירים בעברית ובאידיש ועוד. והנה העליתי מתוכו דפים אחדים, כתובים בכתב בהיר ומסודר, ונושאים את הכותרת: “לשון וסגנון בספרותנו הצעירה”. רותקתי למקומי: היתה זו השקפה סדורה של דוד פוגל על ספרות וסופרים. כתובה בעצם ידו. לא ידעתי מתי כתב פוגל את הדברים והאם ראו אור אי פעם. חשתי כי מציאה של ממש בידי.

כתבתי מיד לדן פגיס על הממצאים. במכתבו מיום 14.4.64 כתב לי דן:

כתבתי אל שלמה גרודזנסקי ז"ל שורות אחדות על התגלית – ותשובתו הגיעה כעבור ימים ספורים (29.4.64). הוא ביקשני לשגר אליו מיד את החומר. שלחתי את הרצאתו של פוגל אל מערכת ‘אמות’ – ואז נשתררה שתיקה ארוכה.

ביום 7.5.64 כתב אלי דן פגיס:

הרצאתו של פוגל לא נדפסה ב’אמות'. כעבור חצי שנה לערך נסיתי לפרסמה בבמה אחרת. כתבתי לעורך הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’ באותם הימים, בועז עברון, ושלחתי לו את העתק ההרצאה. ימים אחדים לאחר מכן פורסמה ידיעה בגליון יום ו' כי בגליון קרוב יפורסם מאמר של דוד פוגל שלא ראה אור מעולם.

הרצאתו של פוגל לא נדפסה גם ב’ידיעות אחרונות', לפליאתי הרבה. כעבור זמן נודע לי כי דורשי טובתי, ביניהם בני משפחתי, השפיעו על העורך לבל ידפיס את ההרצאה!..

הבמה היחידה שבה נדפסה הרצאתו של פוגל כמעט בשלמות היא ‘בצרון’, נ"א (תשרי חשון תשכ"ה). העורכים חששו להדפיס שורות חריפות במיוחד, ובמקום ההשמטה הופיע סימן המציין כי הושמטו מלים.

לאור כל זאת, פרסומה של הרצאת דוד פוגל בזה הריהו הפרסום הראשון שניתן לדברים אלה בשלמותם:

* * *

בבואי להרצות על נושא זה, עלי להגדיר תחילה הגדרה מדוייקת ויסודית את מהותם של שני מושגים אלו: לשון וסגנון, שרבים טועים בהם ומחליפים אותם זה בזה, ואחר כך אוכל להקיף בסקירה כוללת את תופעות היצירה העברית החדשה.

מהי לשון? לשון פירושה: סכום של מלים, ביטויים ונוסחאות, עם חוקים דקדוקיים וסנטכסיים, השמורים באוצר האומה בכתב, או הנמסרים בעל־פה מדור לדור, מאבות לבנים, כשפה מדוברת. יחס הגומלין בין החברים של קיבוץ־אנשים ידוע מותנה בלשון משותפת לכולם, שהיא המגשרת גשרים בין אדם לחברו, מתוך שהיא קובעת אמצעי ביטוי מובנים לכל אחד מן החברים של אותו קיבוץ או של אותה אומה. הלשון, שכל עצמה לא באה אלא לשמש אמצעי־ביטוי בלבד, דרכה לילך ולהתעשר מדור לדור, לילך ולהתרחב בהתאם לחיים המחדשים צורתם, המסתעפים בלי חָשַׂך לגונים וגוני גונים חדשים לבקרים. כוח היוצר הנעלם, האַנונימי, השפון בחביוני כל אומה ואומה, עובד בלי הפסק ובורא כלי ביטוי חדשים לצרכי חיים חדשים, אולם פרוצס זה של התחדשות והתרחבות מתמדת אינו מוציא את הלשון מתוך תחומיה והשם סגנון אינו הולם אותה. אין כאן שאלה של עניות ועשירות באוצר הביטויים, לא הכמות מכריעה, ולא היא המעלה את הלשון, שמהותה תכליתיות, למדרגת סגנון.

הסגנון מתחיל אך ורק עם הופעת האישיות, עם הפרט היוצר. ההבדל בין לשון וסגנון הינהו ההבדל שבין שיגרה לצורה עצמית. חז"ל אמרו: “אין שני נביאים מנבאים בסגנון אחד” – ויפה אמרו. כי במקום שאין עצמיות, במקום שאין ראיית עולם חדשה, ראשונית, מקורית, המוצאת לה דרכי ניב מתאימים – שם אין סגנון. הסגנון הינהו שם נרדף למקוריות, לעצמיות, לחותם האישיות היוצרת. היוצר התופס את העולם תפיסה חדשה ומקורית, המגלה בו צדדים וגונים חדשים, שעין לא ראתם לפניו, השופך אור נפשו המיוחד, אור עולמו הפנימי על העולם שמחוצה לו והגובל את החומר הלשוני כעיסה ומכשירו לקליטת עצמיותו וביטואה – יוצר כזה יש לו ממילא סגנון משלו, סגנון עצמי, נבדל מסגנוני היוצרים חבריו, שחותם בולט של אישיותו טבוע עליו. הסגנון הוא צבע נפשו של היוצר, הביטוי הטבעי שלו, אמיתו הפנימית. הסגנון הוא האדם, הוא מהותו המיוחדת לכל גילוייה ולכל קפליה הטמירים, היוצאת לרשות הרבים על־ידי היצירה, באמצעות הלשון, שנתעלתה למדרגת סגנון, אגב חותם העצמיות. ואחת היא לנו כאן, אם יוצר פלוני שליט באוצר לשון עשיר או עני; אחת היא לנו, אם כוחו רב לו בחידושי מלים, אם לאו. כל זה אינו מעלה ואינו מוריד. עיקר לנו כאן הפנים ולא החוץ, עיקר לנו הצבע הספציפי של נפשו, צביונה העצמי, הנותן גוון מיוחד לאופני הביטוי שלו.

כל יצירה אמיתית, ראויה לשמה – סגנונה המיוחד עמה. ואין אני בא לקבוע מסמרות ולומר, שהסגנון, שהוא חותמה המובהק של כל יצירה, מוכרח להיות יפה. פעמים שהסגנון אינו יפה, ולא עוד אלא שהוא מכוער, מרגיז, צורם את העצבים – בכל זאת אין הוא יוצא על ידי כך מכלל סגנון. כשם שאתה מוצא בתבל, במעשי אלוהים, כל מיני יצורים מכוערים, בעלי מומים וליקויים שונים, גופניים ונפשיים, שהם לדעתנו יצירות מגונות בסגנון מגונה – ואף על פי כן, הואיל ויצירות אלו בנות קיימא הן, הואיל וניפח באפן רוח חיים והן נושמות אוויר ומתקיימות – מגדר יצירה לא יצאו, כך גם אתה מוצא במעשי ידי אדם, באמנות, שהיא עולם בתוך עולם, עולם מתחרה בעולם. אומרים, שסגנונו של דוסטויבסקי איננו יפה, איננו מלוטש די צרכו ואיננו מבריק – לגופא דעובדה אין נפקא מינה. העיקר הוא, שאותו סגנון שימש ביטוי שלם וממצה לעולמו הגדול והעמוק נפקא מינה. העיקר של אותו גאון עילאי.

מן האמור יוצא איפוא, שאין יצירה אמיתית, ראשונית, בלי סגנון עצמי, ושסגנון ערטילאי הינהו דבר המופרך מעיקרו. לשון סתם משמשת אמצעי להבנה הדדית בין חברי קיבוץ ידוע. מהותה תכליתיות בלבד ובה היא מוצאת תיקונה. הסגנון, שאף הוא תכליתי בבחינה ידועה, יעודו למסור את הגונים המיוחדים של נפש היוצר, את תפיסת עולמו הספציפית. אל ה"מה" יצטרף כאן ה"איך" של יצירה וביטוי. אין סגנון אלא סגנונים; כמיספר היוצרים האמיתיים כך מיספר הסגנונים.

ספרותנו הצעירה ברוכה אמנם בסופרים רבים, אולם בעלי הסגנון מצומצמים מאוד, משום שהיוצרים העצמיים מועטים. ישנם אצלנו בעלי לשון, שבטויָם עני או עשיר, יש לנו מחדשי לשון, שעושים מעשיהם בכישרון בלשני ואף גם בחוסר כישרון, בטעם ובחוסר טעם, ישנם בספרותנו בעלי נוסח למכביר, שנטלו מלוא כליהם מן המוכן באוצר לשוננו, נוסח תנ"כי, מדרשי, משנתי, – אך בעלי סגנון עצמי מעטים. מדוע אנו עומדים משתאים בפני סגנונו של אחד העם? מפני שאחד העם נתן ביטוי בסגנונו העצמי למחשבות חדשות, מקוריות, משום שהעביר רעיונות בהירים דרך צינורות סגנון בהיר, שיצר לו לצורך זה. מאחד העם יש לנו ללמוד הרבה. לא שעלינו לחקות חלילה את סגנונו כמו שהוא. חיקוי לעולם אין בו משום יצירה. אבל עלינו ללמוד את השיטה, את הפרינצפיון שהדריכו בעבודת יצירתו, את שאיפתו להתאמה גמורה שבין סגנון ותוכן מחשבתי, את הביטוי המלא והמדויק למחשבה הגויה עד סופה. וכבר ביאליק ידע שממנו יש ללמוד והוא קרא לאחד העם רבו.

ושופמן? כלום אפשר להפריד בין סגנונו המצומצם, הקולע, הממוזג יסודות ליריים ותיאוריים, ובין תרכובת נפשו העצמית? שופמן, שעירטל את סגנונו מכל יתור, מכל שמץ של דברנות שבלהג, מכל ריתוריקה תפלה, מכל הפרזה לשונית – פתח לנו פתח אל נפשו הישרה, הנאמנה, שאין לפניה אלא אמת היצירה בלבד. דרך שפופרת מיוחדת לו לעצמו מציץ שופמן על העולם ועל חזיונות החיים והוא מוסר לנו מה שראה, את הצבעים, את היחוסים, את פגעי האדם, את חליפות הטבע, בלבוש סגנוני מיוחד לו לעצמו, שאין לזרים חלק בו. עצמיותו בולטת כל כך, עד שאם נקרא פסוק אחד משלו גם בלי חתימת שמו, מיד נדע את יוצרו.

והוא הדין בגנסין. אף הוא נגלה אלינו בסגנון נפשו המיוחדת, זו שהיתה מורכבת יותר, צבעונית יותר, ויתכן גם לומר, חולנית יותר מזו של שופמן. בסגנון המתפתל עקלקלות, הסוטה זיגזגית למשעולים חבויים, המתאמץ להאיר פינות אפלות שבנפש, קפלים מיקרוסקופיים, שעין ההכרה הבהירה עדיהם לא תחדור. הרודף לצוד ברשת הביטוי את בנות־הגוון הרגעיות הכי דקות של הרגשות והתחושות בעצם שטפם הדינאמי, במצב ההיתוך שלהם, גילה לנו גנסין את נפשו המעונה, הנפעמה תמיד, הנגועה בחטטנות גדושה, המעבירה את עצמה בלי הרף תחת שבט ההיתול, המשוללת סיפוק עצמי אף כמלוא נימה, אותו סיפוק עצמי, שהוא מנת חלקם של המטומטמים מתוך שובע ושל קצרי הראות. סגנונו המלא, המגוון, המכביד עלינו לפרקים כמעמסה, מתיק את מבטנו מן החוץ אל הפנים, מן הנגלה אל הנסתר. אכן, עוד יותר משהיה גנסין פרוזאיקן היה משורר בפרוזה. את הפרוזה של גנסין אפשר להשוות לפרוזה של המשורר הגרמני הגדול, ריינר מריה רילקה.

שונה לגמרי הוא סגנונו של ברנר. זהו סגנון של עני המסתפק בלחם ובצלים, של נכנע מפני הגורל האנושי, של כפיפות ראש מתוך צידוק הדין. סגנון פשוט וענו ללא כל ברק וללא גנדרנות, הנוהג קצת רישול בעצמו, מתוך אדישות גמורה לגבי כל גיהוץ חיצוני.

אסור לי לעבור בשתיקה על יוצרת אמיתית כדבורה בארון, שצניעות הניב שלה משקפת את אצילות נפשה הטהורה. סיפוריה של סופרת זו פנינים הם בספרותנו העניה כל כך מפרוזה ראויה לשמה. העצב הקל שהם נוסכים לתוך לב הקורא נובע מאותו מעיין היגון, שממנו שואבים כל האמנים הגדולים בכל דוד ודור.

מקוצר המצע אי אפשר לי למנות כאן כרוכל את כל בעלי הסגנון שבין משוררינו ומספרינו, שעצמיותם היא סגנונם. משל עממי אומר: את הדבר הטוב הכל מבחינים. אולם עלי לכוון עכשו את דברי כלפי הזייפנים, שבשנים האחרונות נתרבו כל כך בספרותנו, כלפי בעלי הלשון, בעלי הלהג הריק מכל תוכן יצירתי ומכל קורטוב של עצמיות. קמו אצלנו סופרים, שלשונם אומנותם, החסרים לחלוטין כל חוויית עולם, כל חבלי יצירה, והרוגמים אותנו בפצצות לשוניות, שאינן מתפוצצות כלל, וכשהן מתפוצצות במקרה – הריהן רק משמיעות קול רעש ואינן מדליקות, מחוסר חומרי שריפה. מזייפי סגנון הם, מזייפי יצירה, ואפילו מזייפי עצמיות, וכשאתה מסתכל בהם מקרוב, אתה מוצא אצלם רק פטפוטי מלים בלבד, ללא כל הכרח פנימי, ללא כל יסוד של אמת נפשית. סופרי־כביכול אלו תקלה הם לספרותנו. מעַוותים הם את טעמו של הקורא התמים, מסיגים את הספרות כדי חמישים שנה אחורנית. לדאבוננו עדיין נשתמרה בנו, ואפילו במעולים שבינינו, שמינית שבשמינית מאותה חיבת לשון קודש, שמקורה בימי ההשכלה, וחיבה זו היא המסלפת שלא מדעת את משפטנו, בבואנו לדון על דבר כתוב עברית. אף על פי שמאז כבר נהפכה שפתנו לשפה מדוברת בפיות רבבות יהודים והיא משמשת כבר ביטוי חילוני לצרכים חיוניים של יום יום – עדיין אנו מתייחסים לעברית כלדבר שבקדושה, ומכאן חוסר־הקפדנות והסלחנות, שכרוך בהם מיעוט דמותה של ספרותנו. זיקתנו המיוחדת לכתב האשורי היא המקלקלת את השורה. בכל דבר כתוב עברית, ובפרט בדבר הכתוב בלשון־קודש מסולסלת ומלאה חידושי מלים וביטויים, אנו נוטים לדון לקוּלָא. שלא מדעת אנחנו משתמשים באיפה ואיפה: איפה אחת, מלאת המשקל, לספרות לועזית, ואיפה שניה, פחותת המשקל, לספרות עברית. לו היינו מחמירים יותר, בוחנים יותר לטיב היצירה ואמיתותה, ואילולא היינו משוחדים מן העובדה, שזוהי ספרות לשון קודש, היינו מעמידים את ספרותנו על טהרתה, היינו מבערים מקרבה את כל הקוצים המעכבים את גידולה והתפתחותה. כי זייפנים אלו אינם יושבים בקרן זווית ועושים שם מה שעושים. הם קופצים בראש, כדרך כל ההדיוטות, מתיימרים להיות מדריכי הספרות, להיות בנותני טעם, וחיים ומחדשים כביכול. מוציאים הם שבועונים ומפיצים את שטרותיהם המזויפים ברבים, מכשכשים בלשונם מבוקר עד ערב, מציפים אותנו בחרוזיהם הריקים מכל תוכן נפשי ובדברי הפרוזה שלהם, שאין בהם אלא כדי לגנוב את דעת הקורא התמים בלהטי הלשון. ואמנם רבים טועים בהם וחושבים אותם ליוצרים אמיתיים, שסגנונם המיוחד עמם, ולא עוד אלא שאף בין המבקרים המוסמכים יש כאלה, המרימים את הרעשנים הללו על נס ומציינים אותם כיוצרים למופת. אבל מוטב לי להיות מוציא שם רע בשללי ממבקרים אלו את כישרון ההבנה, מאשר לעשות שקר בנפשי ולהעמיד את המלהגים מסוג זה בשורת היוצרים האמיתיים. עובדה היא, שבעשר השנים האחרונות שוררת בספרותנו הפקרות גמורה, לית דין ולית דיין, וכל נער מושך בעט הרוצה ליטול גדולה לעצמו בא ונוטל, באין מכלים דבר. עדים אנו לחזיון המעציב, שעם ישראל אשר העניק לספרויות העולם את המבקרים הכי חריפים והכי חודרים – לו לעצמו, לספרותו, לא השאיר אף אחד. לו היו לנו מבקרים נבונים ויודעי דבר – כלום יכול היה מוקיון ספרותי, כשלונסקי להרים ראש? וכלום לא היו מגלים ברבים את קלונו של מזייף יצירה וסגנון כשטיינמן? והאנדרולומוסיה המדרשית הנבובה של פלוני הסופר, שהוציאו לו מוניטין כיוצר אמיתי – וכי היתה קונה שביתה בספרותנו? מזכיר אני את אלה, מפני שהם טיפוסיים כבעלי לשון ויכולת בלשנית, בלי סגולות הסגנון והיצירה העצמית, ומפני שהם אבן מכשול לקוראים ומבקרים יחד. מלבדם ישנם עוד הרבה בעלי לשון כאלה – מספרם לגיון. מי שקרא את חרוזיהם וסיפוריהם כמוני, וכמוני לא הבין את כוונת הדברים, יודה בפה מלא לדעתי, שעסק לנו כאן עם עשייה ולא יצירה, שלפנינו אנשים, השואפים בכל מאודם להיראות כיוצרים, וכיוצרים מקוריים, והם עושים כל מיני מעשי לשון כדי לאחז את העינים. סופרים מסוג זה שוכחים פרט קטן אחד, היינו, שמקוריות אינה נעשית ברצון ובכוונה, שהיא אינה מלאכה שניתנה להיות נלמדת, אלא היא סגולה הטבועה מלידה בטבעם של נבחרים, ולפרקים שלא מדעת בעליהם. כל יוצר אמיתי הוא ממילא מקורי, חדש. ליצור אפשר רק דבר חדש, ולא דבר שכבר יצור הוא ועומד. ובמידה שהיצירה מכילה חידוש, תפיסת עולם עצמית, במידה זו חל עליה השם יצירה, ובמידה זו היא מופיעה בסגנון חדש, עצמי. אין איפוא בסגנון אלא מה שיש ביצירה, ויצירה משמעה חידוש, ראשוניות, עצמיות נפש היוצר. הלשון, שבה מתממשת היצירה, מתעלית למדרגת סגנון על ידי הטון החדש, על ידי הצבע המיוחד, הנאצל עליה מנפשו העצמית של היוצר. ואילו לשונם של הסופרים הזייפנים, מכיוון שבשקר יסודה, מכיוון שלא באה לבטא שום דבר הטעון ביטוי, ניטל ממנה גם בסיסה התכליתי והיא יורדת למדרגת להג ופטפוט. והמליצה השדופה, אותה העלאת הגרה של פסוקים מוכנים, אשר התקשט בה בשעתה כל “משכיל” ריק ומחוסר כשרון, מליצה זו, שכבר סתמנו עליה פעם את הגולל, קמה לעינינו שוב לתחיה, אם גם בצורה שונה קצת, בצורה יותר מודרנית, כדרישת זמננו.