החלק הראשון של הרומאן הופיע בשתי החוברות הקודמות של ‘סימן קריאה’.

 

1    🔗

“ובכן נחכה ונראה, והעתיד יגיד,” אמר ויליאם בנקס בכניסתו מן הגזוזטרה.

“חושך עד שכמעט אין רואים דבר,” אמר אנדרו בשובו מחוף הים.

“בקושי אפשר להבדיל בין הים ליבשה,” אמרה פרו.

“האם עלינו להשאיר את האור דלוק?” אמרה לילי בהסירם את מעיליהם במבוא הבית.

“לא,” אמרה פרו. “לא כשכולם בבית.”

“אנדרו,” קראה אחריה, “כבה את האור באכסדרה.”

אחת לאחת כבו המנורות כולן, אלא שמר קרמייכל, שאהב לשכב קצת ולקרוא בוירגיליוס, נרו נשאר דולק זמן רב מן השאר.

 

2    🔗

הנה כי כן כוּבו כל המנורות, שקע הירח, גשם דק תופף על גבי הגג וחשיכה אדירה החלה ניתכת ארצה. כמדומה, אין דבר אשר יעמוד במבול זה, בשפעת חשיכה זו, אשר חמקה בעד חורי־מנעולים וסדקים, התגנבה מאחרי וילונות, באה בחדרי־שינה, בלעה אל קרבה כד וקערה פה, אגרטל של דליות אדומות וצהובות שם, וכאן את קצותיה החדים ואת גופה המוצק של שידת־מגירות. לא זו בלבד שרהיטים ירדו לטמיון; כמעט שלא נותר זכר לגוף או לבינה שעל־פיהם יוכל אדם לומר “הרי זה הוא” או “הרי זו היא”. יש אשר נשלחה יד כמו ביקשה ללפות דבר או לדחות דבר, או אי־מי נאנק, או אי־מי צחק בקול כחולק מהתלה עם האַיִן.

דבר לא זע בטרקלין או בחדר־האוכל או על גרם־המעלות. רק מבעד לצירים המחלידים ולקורות הנפוחות מלחלוחית הים, באו אי־אלה משבי־אוויר, שהתנתקו מגוף הרוח (הבית הוא חורבה ככלות הכל), חמקו מסביב לפינות והעזו פנימה. כמעט שניתן לדמות כי בכניסתם לטרקלין עומדים הם, חוקרים ודורשים ותמהים, משתעשעים בטלאי טפיט מרופף, שואלים, כלום עוד זמן רב יתלה כך, מתי יפול? אחר־כך החליקו מעדנות על־פני הכתלים, עברו הלאה במהורהר כשואלים את הוורדים האדומים והצהובים שעל גבי הטפיט כלום עתידים הם לדהות, וחוקרים (בניחותא, שכן זמנם לפניהם) את המכתבים המקורעים שבסל הניירות, את הפרחים, את הספרים, שכולם פתוחים עתה לפניהם, ושואלים: כלום בני־ברית הם? כלום אויבים הם? עד מתי יחזיקו מעמד?

הנה כי כן, בהנחייתו של אור תועה מני כוכב מעורטל, או ספינה נודדת, או אפילו המגדלור, שמִדרָכו החיוור ניכר על־גבי מדרגה ומחצלת, טיפסו משבי־האוויר הקטנים במעלה המדרגות וריחרחו דלתותיהם של חדרי־שינה. אבל כאן לבטח שומה עליהם לחדול. כל דבר אפשר שיכלה ויגוז, אבל מה שמוטל כאן הרי יתמיד. כאן ניתן לומר לאורות החומקים הללו, למשבי־האוויר המגששים הללו, הנושמים ורוכנים על־גבי המיטה, כאן לא תוכלו לגעת ולא תוכלו להרוס. ולנוכח זאת, בלֵאות רפאים, כמו אצבעות להם קלות כנוצה וכמו התמד קליל של נוצות להם, יעיפו מבט אחד בעיניים העצומות ובאצבעות הנאחזות ברפיון ויאספו גלימותיהם מתוך לֵאות ויגוזו. והנה כי כן, בריחרוחים, בהתחככויות, פנו והלכו אל החלון הקבוע בגרם־המעלות, אל חדרי המשרתים, אל הארגזים שבעליות־הגג; בירידתם, העטו חיוורון לתפוחים שעל שולחן הסעודה, מישמשו בכותרתם של ורדים, בדקו את התמונה שעל גבי הכַּנה, טיאטאו את המחצלת וזרו בנשיפה קמצוצי חול על הרצפה. בסופו של דבר, הרפו, חדלו כולם יחדיו, חברו לחבורה אחת, נאנחו בחבורה אחת; בחבורה אחת פלטו אנקת קינה חסרת־תכלית, אשר דלת־מטבח אחת נענתה לה; נפערה לרווחה, לא קלטה כלום ונטרקה.

[וכאן סב מר קרמייכל, שקרא בווירגיליוס, וכיבה את נרו בנשיפה. שעת חצות כבר עברה.]

 

3    🔗

אבל ככלות הכל מהו לילה אחד? אתנח קצר הוא, ביחוד כאשר החשיכה מתעמעמת חיש קל, וחיש קל תזמר לה ציפור, יקרא תרנגול, או ירקרקות חלושה תגיח, כבעת חליפתו של עלה, בגומחתו של גל. ואולם, לילה רודף לילה. חפיסה שלמה של כמו אלה בידי החורף, והוא שולפם באורח שווה, מדוייק, באצבעות שאינן מתעייפות. הם מתארכים, הם מחשיכים. מהם מניפים ברום כוכבי־לכת צלולים, ריקועים של אורה. עצי הסתיו, מוכים וסחופים ככל שהינם, עוטים זוהרם של דגלים בלויים המהבהבים באפלולית מרתפיהן הצוננים של קתדראלות, אשר בהם אותיות של זהב על גבי גליונות שייש תגוללנה עלילות מוות בקרב והלבנתן ושריפתן של עצמות־אדם במרחקים, בחולות הודו. עצי הסתיו מנצנצים לאור הירח הצהוב, לאורם של ירחי הקציר, האור המשכך את כוחות העמל, ומחליק על גבי הדגן ומסיע את הגל, כחול ולוחך, אל החוף.

נדמה עתה, כי מחמלה על נוחם לב האדם וכל יגיעתו, קרע הטוב האלוהי את המסך וגילה לכל עין, מתוך יחוד ובבהירות, את הארנב הנזקף, את הגל היורד, את הסירה המתערסלת, שאילו ראויים היינו להם, שלנו היו תמיד. אבל אבוי, הטוב האלוהי מושך בפתיל וסוגר את המסך; רע הדבר בעיניו; הוא מחפה על מטמוניו במטר ברד, וכל כך הוא מעוותם, כל כך הוא מבוללם, עד כי נדמה אי־אפשרי שתשוב אליהם אי־פעם רגיעתם או שנצרף אי־פעם משבריהם מכלול שלם או שנקרא ברסיסים הפזורים מלות אמת צלולות. שכן נוחם לבנו אינו כדאי אלא להצצה בלבד, יגיעתנו להפוגה בלבד.

עתה מלאים הלילות רוחות והרס; העצים נהדפים ונכפפים ועליהם מתעופפים בעירבוביה עד שהמדשאה מרוחה בהם והם מוטלים ציבורים־ציבורים בביבים וסותמים צווארי מרזבים ומטשטשים שבילים לחים. גם הים מתהפך ומשתבר, ואם יקום אחד הנרדמים, וידַמה כי ימצא על החוף מענה לספקותיו, אי־מה שיחלוק עמו את בדידותו, וישליך מעליו את המצעים ויירד בגפו להלך בחולות, לא יימצא לו דימוי בעל סגולה של נכונות אלוהית ומסייעת, אשר יכניס סדר בלילה ויגרום לו לעולם שיהיה משקף את מצפן הנפש. היד הנלפתת בידו הולכת ופוחתת; הקול גועה באוזנו. כמעט שנדמה לו כי בתהפוכה זו אין טעם לשאול את הלילה כל אותן שאלות של מה ומדוע ועל שום מה, המקימות את הנרדם ממיטתו למען חפש מענה להן.

[מר רמסיי, שמעד בפרוזדור, פשט זרועותיו בוקר אפל אחד, אבל, כיוון שמרת רמסיי מתה בליל אמש, מיתה חטופה למדי, הוא פשט זרועותיו. הן נותרו ריקות.]

 

4    🔗

הנה כי־כן, בהיות הבית מרוקן והדלתות נעולות והמזרנים מגולגלים, באו אותם משבי־אוויר תועים, חילות החלוץ של צבאות עצומים, פרצו פנימה, טיאטאו מדפים עירומים, כירסמו וזרו, ולא נקרה על דרכם בחדרי־שינה או בחדרי־מגורים דבר אשר יתייצב נגדם ממש, אלא רק טפיטים שהתנפנפו, קרשים שחרקו, רגלי שולחנות בעירומם, סירים וכלי־חרסינה שכבר נתעבשו, נכתמו, נסדקו. דברים שפשטו בני־אדם מעליהם והשאירו אחריהם – זוג נעליים, מגבעת־ציידים, אי־אלו חצאיות ומעילים דהויים בארונות – הם בלבד שימרו צורת אנוש ובריקנותם רימזו היאך היו בהם אי־פעם מלאות וחיים; היאך התעסקו אי־פעם ידיים בקרסים ובכפתורים; היאך קלט אי־פעם הראי קלסתר פנים; קלט חלל עולם אשר בו הסתובבה לה דמות, ביצבצה יד, הדלת נפתחה, ילדים מתרוצצים וניגפים באו החדרה; וחזרו ויצאו. עתה, יום אחר יום, החזיר האור, כפרח משתקף במים, את צורתו הבהירה על הקיר שמנגד. רק צללי העצים, המתנפנפים ברוח, החוו השתחוויה על גבי הקיר, ולהרף עין האפילו את עין הבריכה שהאור השתקף בה; או ציפורים, במעופן, גרמו לכתם רק שירחף לאיטו על פני רצפת חדר־השינה.

הנה כי כן חמדה שַׂררה ודממה, ויחדיו הצטרפו לדמות החמדה כשלעצמה, צורה שנתרוקנה מחיים; גלמודה כבריכה לעת ערב, במרחק, כהתגלותה מחלון רכבת, הנגוזה כהרף עין, עד כי הבריכה, שהחווירה לעת ערב, כמעט שאינה מאבדת מבדידותה, אף כי פגע בה מבט. חמדה ודממה שילבו ידיים בחדר־השינה, ואפילו חיטוטי הרוח בינות לאגרטלים העטופים ולכיסאות מחופי־הסדינים, ואפילו נחיריהם הרכים של משבי־הים הלחלוחיים, המתחככים, המאנפפים, השונים וחוזרים ושונים את שאלותיהם – “האם תדהו? האם תגוועו?” – כמעט שלא היה בהם כדי להחריד את שלוות הרוגע, את שוויוון־הנפש, את התואָם הטהור, כאילו אין השאלה שהם שואלים מזקיקה באמת שישיבו עליה: אנחנו נשארים.

כמדומה אין דבר אשר יערער צורה זו, ישחית תוּמה זו, או יחריד את אדרת השקט המתנפנפת אשר, שבוע אחר שבוע, בריקנות החדר, ארגה אל תוכה צווחות ציפורים בוקעות, ספינות צופרות, זמזומם והמייתם של שדות, נביחתו של כלב, צעקתו של אדם, וקיפלה אותם מסביב לבית בהֶשקט. רק פעם אחת נשתחרר קרש על משטח־המדרגות; פעם אחת בחצי הלילה, בקול רעם, בקול שבר, כאותו סלע, שככלות מאות שנים של מנוח מתנתק הוא מן ההר ומדרדר ומתנפץ אל תוך הגיא, נתרופף קצה אחד של הצעיף והתנדנד אנה ואנה. אחרי זאת שבה וירדה השלווה; והצל הרטיט; האור החווה קידת סגידה לצורתו הוא על כותל חדר־השינה; בשעה שהגיעה מרת מקנאב, והיא קורעת את הינומת השקט בידיים שידעו קירצוף כביסה בגיגית, ממעכת אותה במגפיים אשר שחקו חצץ, ובאה למלא אחר ההוראות שקיבלה, לפתוח את כל החלונות ולהסיר אבק מחדרי־השינה.

 

5    🔗

בעודה מצטדדת (שכן התנודדה כספינה בלב ים) ומעקמת מבט (שכן עיניה לא נפלו על דבר במישרין, אלא בנקיפת־עין אלכסונית שהתריסה כנגד זלזולו ורוגזו של עולם – הריהי מטומטמת, היא ידעה זאת), בעודה נלפתת באדני המעקה ומכוונת נתיבה מעלה ומשייטת מחדר לחדר, שרה לה. בקרצפה את הזגוגית של המראה הארוכה ובלכסנה מבט אל דמותה המתנועעת, פלטו שפתיה צליל – דבר־מה שהיתה בו עליזות לפני עשרים שנה אולי על קרשי הבמה, שהיו מזמזמים אותו ורוקדים על־פיו, אבל עתה, בבקעו מפי אותה אשה חסרת־שיניים, ענודת־שביס, שמלאכתה בניקוי, ניטלה ממנו משמעות, והוא היה כמו קול הטמטום, מצב־הרוח, ההתמד כשלעצמו, שנדרס ונמעך אבל שב ומרים ראש, עד כי בהיותה מצטדדת, והיא מסלקת אבק ומקנחת, נדמתה כאומרת שהכל אינו אלא צרה וצער שאין להם סוף, אינו אלא השכמה בבוקר ושכיבה לעת לילה, ואיוורורם של חפצים והחזרתם למקומם. לא מקום של קלוּת ומבטחים היה עולם זה שהיא יודעתו קרוב לשבעים שנה. הריהי שפופה מרוב יגיעה. כמה זמן, שאלה, והיא חורקה ונאנקת על ברכיה מתחת למיטה, מסירה אבק מן הקרשים, כמה זמן יימשך הדבר? אבל משנטלטלה ועמדה על רגליה, זקפה עצמה, ושוב שלחה מבטה המלוכסן, אשר חמק וסר הצדה אפילו מפני קלסתר פניה שלה וצערה שלה, עמדה ובהתה מול פני המראה, חייכה בלי תכלית, ושוב פתחה באותה טפיפה וטלטֵלה ישנה־נושנה, מגביהה מחצלות, מציבה כלי־חרסינה, מלכסנת מבט במראה, כאילו, ככלות הכל, אף היא מוצאת לה תנחומים, כאילו שלובה בקינת הנהי שלה נימת תקווה אשר לא תפוס. חזיונות של חדווה, יש להניח, עלו בה אצל גיגית־הכביסה, נגיד בחברת ילדיה (אם כי שנים מהם ממזרים היו ואחד נטש אותה), בבית־המרזח, בעת שתיה; בעת חיטוט בסדקית שבמגרותיה. סדק כלשהו ניבע בחשיכה יש להניח, נתיב כלשהו במעמקי העלטה שבעדו בקע אור בשעור שהספיק לעיווי פניה כדי חיוך מול המראה ולהנעת שפתיה, בשובה אל מלאכתה, במלמול אותו שיר נושן מבימת המוסיקול. כל אותה עת התהלכו על שפת הים חכם־הרזים, בעל־החזיונות, החרידו מי שלולית ממנוחתם, התבוננו באבן ושאלו עצמם: “מה אני?” “מה הדבר הזה?” ופתאום הוענק להם מענה (מהו לא יכלו לומר): והנה כי כן הוחם להם בכפור ומנוח בא להם במדבר. אבל מרת מקנאב הוסיפה לשתות ולפטפט כמו קודם.

 

6    🔗

עת האביב בלי עלה לנענע, עירומה ומבהיקה כבתולה מעזת־פנים בתומתה, בוֹזה בטהרתה, השתרעה על פני שדות קרועת־עיניים וצופיה מסביב באי־איכפתיות גמורה כלפי מה שיעשו או יחשבו להם רואיה.

[פרו רמסיי, והיא נסמכת על זרועו של אביה, ניתנה לאיש באותו ירח מאי. מה נאה מזה? אמרו הבריות. וגם, הוסיפו ואמרו, מה יפה היא נראתה!]

בהתקרב הקייץ, בהתארך הערבים, תכפו על בעלי העירנות, בעלי התקווה, המהלכים על שפת הים, המחרידים את אגמי המים, דמיונות מוזרים מאין כמוהם – על בשר הנהפך לאטומים הנהדפים ברוח, על כוכבים מנצנצים בחביון הלבבות, על צוק, ים, ענן ורקיע אשר שולבו בכוונה תחילה על מנת לחבר מבר את חלקיו הפזורים של החזיון שמגו. באספקלרים הללו, מוחותיהם של בני־אדם, באגמי מים רדופי מנוחה הללו, שעננים מתחלפים בהם תמיד וצללים מתהווים, נתקיימו חלומות, ונבצר מהם לדחות אותה בת־קול מוזרה, אשר כמו בקעה מפי כל שחף, פרח, עץ, גבר ואשה, ואף מתוך האדמה הלבנה עצמה (אבל תשתתק תיכף ומייד אם יקשו עליהם בשאלות), כי סוף הטוב לנצח, כי אושר שׂורר, כי סדר שולט; או לדחות אותו גירוי מיוחד במינו לנדוד הנה ושמה בחיפוש אחר איזה טוב מוחלט, איזה גביש של תעצומות, שרחוק הוא מן התענוגות המצויים והמעלות המוכרות, איזשהו דבר שהוא זר לתהליכיהם של חיים ביתיים, יחיד ומיוחד, קשה ונוצץ, כיהלום המתגלגל בחול, אשר ינסוך ביטחון על בעליו. יתר על כן, מתוך התרככות ומתוך הסכמה שבשתיקה, התעטפה עת האביב, על דבוריה המזמזמות ועל יבחושיה המרקדים, בגלימתה, צעפה עיניה, הפכה ראשה, ובתוך המון צללים חולפים ומטרות של גשם דק נדמתה כמי שקיבלה על עצמה ידיעה על צערו של המין האנושי.

[פרו רמסיי מתה בקייץ ההוא במחלה כלשהי הקשורה בלידה, וזו באמת היתה טרגדיה, אמרו הבריות. הם אמרו שאיש לא היה ראוי לאושר יותר ממנה.]

ועתה בחום הקייץ שב הרוח ושילח את מרגליו בפינות הבית. זבובים ארגו קורים בחדרים שטופי־השמש; עשבים שצמחו בסמוך לזגוגיות בלילות הקישו בשיטתיות על גבי השמשות בחלונות. ברדת החשיכה, באה אלומת המגדלור, אשר השתרעה מתוך סמכות שכזאת על פני השטיח בחשיכה ובחנה את הדוגמה שעליו, ועתה קרבה באור האביב הרך המעורב באור ירח והחליקה מעדנות כאילו השפילה לטיפתה והשתהתה בחשאי והביטה ושבה וקרבה בחמדה. אבל בעצם הרוגע של לטיפת חמדה זו, ברכוֹן האלומה הארוכה על גבי המיטה, ניתק הסלע מרבצו; קצה נוסף של הצעיף התרופף; הנה כך נתלה והתנדנד. כל אותם לילות קייץ קצרים וימות קייץ ארוכים, שעה שנִדמו החדרים הריקים כממלמלים עם רחשם של השדות וזמזומם של הזבובים, התנפנף הפס המאורך מעדנות, התנדנד בלי תכלית; בעוד השמש משרטטת את החדרים בשלל קווים ורצועות וממלאה אותם אד ערפל צהוב, עד שאותה מרת מקנאב, אשר התפרצה פנימה והצטודדה הנה והנה, מסלקת אבק, מטאטאה, נראתה כדג טרופי החותר בנתיבו במצולות מים מדוקרות שמש.

אבל עם כל אותן תנומה ותרדמה בקעו בשלהי הקייץ צלילים מבשרי־רע כמהלומות קצובות של פטישים שנתעממו על־ידי לבד, והם בזעזועיהם החוזרים ונשנים הוסיפו לרופף את הצעיף ולסדוק את ספלי־התה. מפעם לפעם נצטלצל כלי־זכוכית כלשהו בארון כאילו זעק קול גדול ברמה מתוך יסוריו עד שגביעים מועמדים בארון נרעדו אף הם. אחר־כך שבה הדממה כשהיתה; ואחר־כך, לילה אחר לילה, ויש אשר באמצע היום, שעה שעמדו הוורדים במלוא זיוום והאור העביר צורתו על פני הכותל בבירור ניחת כמדומה לתוך אותה שלוות־שקט, אותה אדישות, אותה שלמות, קול חבטה של דבר־מה נופל.

[פגז התפוצץ. עשרים או שלושים בחורים התרסקו בצרפת, בהם אנדרו רמסיי, אשר מוטב כך, מת בו במקום.]

הללו שירדו בעונה ההיא להתהלך על החוף ולשאול את הים ואת הרקיע מה הבשורה שבפיהם או מה החזון שהם סומכים ידיהם עליו אנוסים היו להביא בחשבון, בתוך אותותיו השגורים של השפע האלוהי – שקיעת השמש על הים, חוורת השחר, זריחת הלבנה, סירות־דייגים כנגד הלבנה, וילדים המיידים זה בזה חופנים של עשב – אי־מה שאינו עולה בקנה אחד עם עליצות זו, עם הדרה זו. תמונת־רפאים דמומה של ספינה בגון האפר, למשל, אשר הופיעה ונעלמה; כתם ארגמני התפשט על פני חלקת מי הים כאילו רתח אי־מה ודמו זב באין רואה, במעמקים. פלישה זו אל תמונת נוף שמחושבת היתה לעורר את הנשגבים שבהגיגים ולהוביל לנוֹחוֹת שבמסקנות קטעה את מהלכם. קשה היה להתעלם מהם מניה וביה, לבטל את חשיבותם בנוף; להמשיך ולהשתאות, תוך כדי הילוך על שפת הים, היאך יפעה שמבר משקפת יפעה שמגו.

כלום משלימה הוויית הטבע את אשר האדם פותח בו? כלום מביאה היא לידי גמר את אשר הוא מתחיל בו? במידה שווה של זחיחות היא רואה את עליבותו, מוחלת לו את שפלותו ונותנת הסכמה שבשתיקה לענוּתו. אם כך, אותו חלום של שיתוף, השלמה, מציאת מענה בדד על שפת הים, אינו אלא השתקפות באספקלר, והאספקלר עצמו אינו אלא קליפה זגוגית המתהווה בניחותא שעה שנמים האיתנים היותר נאצלים שנתם במעמקים? מתוך קוצר־רוח, מתוך אמירת נואש אבל בלי חפץ להסתלק (שכן היפעה מציעה תעתועי־פיתוי שלה, יש לה נחמות שלה), הצעידה על החוף אינה אפשרית; ההגות אין לשאתה; נשבר האספקלר.

[מר קרמייכל הוציא לאור כרך של שירים באביב ההוא, והספר נחל הצלחה בלתי צפויה. המלחמה, אמרו הבריות, החייתה את התעניינותם בשירה.]

 

7    🔗

לילה אחר לילה, קייץ וחורף, יסורים של סופה, דממה דקה כחץ של מזג־אוויר נאה, ניהלו מלכותם באין מפריע. המטה אוזן (אילו נמצא מי שיטה אוזן) מחדרי הדיותה העליונה של הבית הריק, לא ישמע אלא בוהו אדיר מקועקע ברקים מידרדר ומתהפך, שעה שמבדרים עצמם הרוחות והגלים כמו הרי לווייתנים נטולי־צורה, אשר אור הבינה לא פילח את קודקודם, ומטפסים זה על גבי זה ונדחפים ונהדפים במחשכים ולאור היום (שכן לילה ויום, חודש ושנה התרוצצו יחדיו בלא סדר) במשחקים אוויליים, עד אשר נדמה כאילו מתנגחות ומתגוששות אשיות היקום בעירבוביה גסה ויצר משולח באין תכלית בינן לבין עצמן.

לעת האביב היו כַּדי הגן, אשר צמחים סחופי־רוח נבטו בהם בלא סדר, עליזים כתמיד. סיגליות הופיעו ונרקיסים. אבל דממה וזוהר שביום זרים ומוזרים היו כמוהו וכרחישה שבלילה, על העצים הניצבים שם והפרחים הניצבים שם, משקיפים נכחם, משקיפים מעלה, אבל אינם רואים דבר, באין להם עיניים, ועל כן איומים הם.

 

8    🔗

בלא כוונת זדון, שהרי המשפחה לא תבוא הנה עוד, לעולם לא, יש אומרים, והבית אפשר יימכר, כנראה. ביום מיכאל הקדוש, כרעה מרת מקנאב וקטפה זר פרחים להביא עמה הביתה. היא הניחה אותם על גבי השולחן בשעה שהתעסקה בסילוק האבק. היא אהבה פרחים. חבל לתת להם להתבזבז. נניח שיימכר הבית (היא ניצבה בידיים למותניים לפני הראי) צריך יהיה טיפול – צריך יהיה. הנה עמד כאן כל השנים האלה בלי נפש חיה. הספרים והחפצים נתעבשו, שכן עם המלחמה הזאת וחוסר ידיים עובדות, לא נוקה הבית בצורה שהיתה רוצה. למעלה מכוחו של אדם אחד להביאו עכשיו למצב תקין. היא זקנה יותר מדי. הרגליים כואבות לה. כל הספרים האלה יש לפרוס אותם בשמש על גבי העשב; טיח נופל באכסדרה; המרזב נסתם מעל חלון חדר־העבודה, ומים חדרו פנימה; השטיח הרוס לגמרי. אבל אנשים צריכים לבוא בעצמם; צריכים היו לשלוח הנה מישהו שיסתכל. שכן יש מלבושים בארונות; הם השאירו מלבושים בכל חדרי־השינה. מה עליה לעשות בהם? הם אכולי עש – בגדיה של מרת רמסיי. גברת מסכנה! להם היא כבר לא תזדקק. היא מתה, אומרים; לפני שנים, בלונדון. הנה החלוק האפור הישן, שהיתה לובשת בזמן העבודה בגינה (מרת מקנאב מישמשה בו). יכולה היתה לראותה, בעלותה בשביל עם הכביסה, בכרעה מעל לפרחיה (עכשיו היה מראה הגן עלוב, הכל ירד לאבדון, וארנבים מגיחים לעברך מתוך הערוגות) – יכולה היתה לראותה עם אחד הילדים על־ידה בחלוק האפור הזה. היו כל מיני נעליים ומגפיים; ומברשת ומסרק הושארו על שולחן־האיפור לכל דיכפין, כאילו חשבה שמחר תשוב. (היא מתה מאוד פתאומי בסוף, אומרים.) ופעם אחת עמדו לבוא, אבל דחו את בואם, מה אפשר לעשות עם כל המלחמה הזאת, והנסיעות כל כך קשות בימים הללו; הם לא באו אף פעם אחת כל השנים הללו; רק שלחו לה כסף; אבל אף פעם לא כתבו, אף פעם לא באו, והם מצפים למצוא את הדברים כמות שהשאירו אותם, אה, בחיי! הרי מגירות שולחן־האיפור מלאות כל מיני דברים (היא משכה ופתחה אותן), ממחטות, פיסות סרטים. כן, יכולה היתה לראות את מרת רמסיי שעה שעלתה במעלה השביל עם הכביסה.

“ערב־טוב, מרת מקנאב,” היתה אומרת.

היא נהגה בה בנועם. הילדות חיבבו אותה כולן. אבל בחיי, דברים רבים השתנו מאז (היא סגרה את המגירה); משפחות רבות איבדו את יקיריהן. הנה כי כן היא מתה; ומר אנדרו נהרג; והעלמה פרו מתה גם היא, אומרים, בלידת תינוקה הראשון; אבל כל אחד איבד מישהו בשנים הללו. המחירים עלו בצורה מחפירה, וגם לא ירדו אחר־כך בחזרה. היא זכרה אותה היטב בחלוקה האפור.

“ערב טוב, מרת מקנאב,” אמרה והורתה למבשלת שתשאיר לה צלחת של מרק חלב – סבורה היתה שהיא זקוקה לזאת, אחרי שסחבה את הסל הכבד הזה כל הדרך מן העיר. יכולה היתה לראותה עכשיו, והיא כורעת מעל לפרחים שלה (וברפיון ובמרופרף, כקרן־אור צהובה או החוּגה בקצהו של טלסקופ, יצאה גברת בחלוק אפור, הכורעת מעל לפרחיה, לשוט על פני קיר חדר־השינה, על שולחן־האיפור, בקערת הרחצה, בעוד מרת מקנאב מיטלטלת וטופפת, מקנחת אבק, מיישרת).

ושמה של המבשלת? מילדרד? מאריאן? – משהו כזה. אה, הנה שכחה – היא שוכחת דברים. אשת־לפידות היתה, כמו כל אדומות־השיער. הרבה צחוקים צחקו יחד. תמיד היתה רצויה במטבח. היא הצחיקה אותן, בהחלט. פני הדברים היו טובים אז מאשר היום.

היא נאנחה; עבודה רבה מדי יש כאן לאשה אחת. היא ניענעה ראשה הנה והנה. זה היה חדר־הטף. והרי לח כאן לגמרי; הטיח נושר. מה פתאום התחשק להם לתלות כאן גולגולת של חיה? גם היא מעלה עובש. ועכברושים בכל עליות־הגג. הגשם חודר. אבל אף פעם לא שלחו איש; אף פעם לא באו. מנעולים אחדים התקלקלו, על כן נטרקות הדלתות. אין לה שום חשק להישאר כאן עם רדת חשיכה. זה יותר מדי לאשה אחת, יותר מדי, יותר מדי. היא גנחה, היא נאנקה. היא טרקה את הדלת. היא סובבה את המפתח בחור־המנעול והשאירה את הבית מסוגר, נעול, בדד.

 

9    🔗

הבית הושאר; בית נטוש. הוא הושאר כצדף על גבי תלולית של חול, שיתמלא לו עתה בגרגרי מלח יבשים, שהחיים עזבוהו. נדמה כי נכנס לילה ארוך; משבי־האוויר המשטים, המכרסמים, הרוחות הלחלוחיים, המגששים, דומה שנחלו ניצחון. החליד הסיר ונמקה המחצלת. קרפדות ריחרחו דרכן פנימה. בעצלתיים, בלי תכלית, התנדנד הצעיף המתנפנף אנה ואנה. דרדר נדחק ויצא בין טבלאות החרסינה במזווה. הסנוניות בנו קיניהן בחדר־המגורים; הרצפה נתכסתה קש; הטיח נפל ציבורים־ציבורים; קורות נחשפו; עכברושים סחבו דבר זה או אחר בשביל לכרסמו מאחרי לוחות־הקיר. פרפרי־הצב בקעו מתוך הגלמים והוציאו חייהם בנקישות על גבי השמשות. פרגים זרעו עצמם בין הדליות; המדשאה נופפה עשב מאורך; ארטישוקים ענקיים התנשאו בין ורדים; ציפורן מצוייצת פרחה בין קלחי כרוב; ובינתיים, נקישתם הרכה של העשבים על גבי החלון נעשתה בלילות החורף תיפוף של עצים חסונים ומטפסים קוצניים, שהוריקו את החדר ומלואו בקייץ.

איזהו הכוח שהיה לאל ידו לחסום בעד הפוריות, בעד האווילות, אשר בטבע? חלומה של מרת מקנאב על אודות גברת, על אודות ילד, על אודות צלחת של מרק חלב? זה היבהב על גבי הכתלים כבהרת של אור שמש ונגוז. היא נעלה את הדלת; היא הלכה לה. זה יותר מכפי יכולותיה של אשה אחת, אמרה. אף פעם לא שלחו. אף פעם לא כתבו. יש שם למעלה דברים הנרקבים במגירות – בושה וחרפה להשאירם כך, אמרה. מקום זה יורד לאבדון ולטמיון. אלומת המגדלור בלבד נכנסה לחדרים לרגע, נעצה מבט פתאומי על פני מיטה וקיר בחשכת החורף, הביטה מתוך שוויון־נפש בדרדר ובסנונית, בעכברוש ובקש. דבר לא התייצב עתה בדרכם; דבר לא אמר להם לאו. יישוב לו הרוח; יזרע הפרג עצמו ותזדווג לה הציפורן לכרוב. תבנה הסנונית קנהּ בחדר־המגורים, ידחק הדרדר את האריחים ויתחמם לו הפרפר בשמש על הריפוד הדהוי של הכורסה. ינוחו להם שברי הזכוכית והחרסינה על הדשא ויכוסו בסבך עשב וגרגרי־בר.

שכן עתה בא אותו הרף עין, אותו רגע של היסוס שבו מרעיד השחר והלילה משתהה, עת אשר נוצה אם תנחת על כף המאזניים, תכרע זו תחתיה. נוצה אחת בלבד, והבית השוקע, המט לנפול, פונה היה ונוטה מטה אל מעמקי החשיכה. בחדר החרֵב היו יוצאי־לפיקניק מדליקים מדורה לקומקום; אוהבים יתורו להם מקלט בו, ישכבו על גבי הקרשים החשופים; והרועה ישמור את צרור מזונו על גבי הלבנים, והיחפן יישן שם מעוטף במעילו לגרש את הקרה. אחר־כך נופל היה הגג; שיחים קוצניים ומטפסים מוחים היו את השביל, המדרגות, החלון; מצמחים היו, בלא סדר אבל בחשק, על גבי התל, עד שמשיג־גבול, שתעה בדרכו, יידע רק על־פי פרח שלהבת בין הסרפדים או שבר חרסינה בין הברקנים, כי מישהו התגורר כאן; היה כאן בית.

אילו נפלה הנוצה, אילו היטתה את כף המאזניים כלפי מטה, היה הבית כולו צולל במעמקים, להיות מוטל בחולות השיכחה. אבל כוח עמל שם; דבר־מה שאינו משופע בהכרה; דבר־מה מצטדד, מלכסן מבט; דבר־מה שלא נמצאה בו השראה לעשות עמלו מתוך טקסיות הדורה או זימרה חגיגית. מרת מקנאב נאנקה; מרת באסט גנחה. זקנות היו; כבדות היו; רגליהן כאבו. הן באו עם מטאטאיהן ודליי המים שלהן סוף־סוף; הן ניגשו למלאכה. פתע פתאום, התואיל מרת מקנאב לדאוג שהבית יהיה במצב תקין? אחת הגברות הצעירות כתבה לה: התואיל לדאוג שהא ייעשה? התואיל לדאוג שדא ייעשה? הכל בחיפזון כזה. יתכן שיבואו לימות הקייץ; השאירו הכל לרגע האחרון; מצפים הם למצוא את הדברים כמות שהשאירום. לאט ובקושי, במטאטא ובדלי, מטאטאות ומקרצפות, הדפו מרת מקנאב ומרת באסט את ההתפוררות והריקבון; הצילו משטף הזמן, שהלך וסגר עליהן, איזה כיור, איזה ארון; בוקר אחד העלו מתהום שיכחה את כל הרומאנים מסדרת וייוורלי ומערכת כלי תה בבוקר אחד; אחר־הצהריים הוציאו לשמש ולאוויר סורגית נחושת ומערכת של מוטות ברזל לטיפול בקמין. ג’ורג', בנה של מרת באסט, לכד את העכברושים וקצץ את הדשא. הזמינו בנאים. בתוך התרוצצות של חריקת צירים ויללת בריחים, טריקתן והטחתן של דלתות נפוחות מרוב לחות, נדמה היה כי מתרחשת כאן איזו לידה רבת־עמל לעת־בלות, בעוד הנשים כורעות, מתרוממות, נאנקות, שרות, והן טופחות וטורקות, עולות לקומה השניה ויורדות למרתפים. אוה, אמרו, איזו עבודה!

לפעמים שתו תה בחדר־השינה או בחדר־העבודה; עשו הפסקה בעבודה בצהרי היום עם הלכלוך על פניהן, וידיהן הזקנות נתלחצו ונתקשחו מידיות המטאטאים. שמוטות על הכיסאות התבוננו עתה בכיבושם המזהיר של ברזים ואמבט; ובניצחון, שהושג בדי עמל ולא היה שלם, על טורים ארוכים של ספרים, שלפנים שחורים היו כעורבים, ועתה זרועים הם כתמי לובן, מצמיחים פטריות חיוורות ופולטים עכבישים כמוסים. גם הפעם, בהרגישה כיצד התה מפיץ חום בקרבה, נצמדה המשקפת אל עיניה של מרת מקנאב, ובתוך חוגת אור ראתה את האדון הזקן, רזה כמטאטא, מנענע בראשו, בעת עלותה במעלה עם הכביסה, מדבר אל עצמו, תיארה לעצמה, על המדשאה. אף פעם לא השגיח בה. יש אומרים שמת; יש אומרים שהיא מתה. מה הנכון? מרת באסט אף היא לא ידעה לבטח. האדון הצעיר מת. בזאת היא בטוחה. היא קראה את שמו בעיתון.

היתה להם מבשלת, מילדרד, מאריאן, שם מהסוג הזה – אשה אדומת־שיער, מהירה לכעוס, כמו כל הנשים הללו, אבל גם נעימה, אם ידעת איך להתנהג אתה. צחוקים רבים צחקו ביחד. היא שמרה צלחת מרק בשביל מאגי; לפעמים גם נתח של קותל־חזיר; כל מה שנשאר. הם חיו טוב בימים ההם. היה להם כל מה שרצו (התה חימם אותה מבפנים, ובעליצות שילחה לשונה והתירה את צרור הזכרונות שלה, מתוך ישיבה בכורסת הקש הסמוכה לסורגית־הקמין בחדר־הטף). תמיד היה מה לעשות כאן, הבית היה מלא אנשים, לפעמים לנו בו עשרים איש, ושטיפת הכלים התמשכה עד הרבה אחר חצות.

מרת באסט (היא לא הכירה אותם כלל; התגוררה בגלסגו בזמנים ההם) תמהה, בהציבה את ספלה הריק, בשביל מה תלו כאן את גולגולת החיה הזאת? צדו אותה בחוץ לארץ בלי ספק.

יתכן מאוד, אמרה מרת מקנאב, שהמשיכה להשתולל בזכרונות; היו להם ידידים בארצות המזרח; אדונים באו והתארחו כאן, גברות בשמלות־ערב; פעם אחת ראתה אותן בעד פתח חדר־האוכל כשכולם יושבים לסעודה. חי נפשה שהיו שם אולי עשרים עם כל תכשיטיהן, והיא נתבקשה להישאר ולעזור בשטיפת כלים, אולי עד אחר חצות.

אה, אמרה מרת באסט, הם ימצאו שחל כאן שינוי. היא נשענה על אדן החלון. היא התבוננה בבנה ג’ורג' הקוצר את העשב. לא תתפלא אם ישאלו, מה עשו למקום? אם נביא בחשבון שקנדי הזקן היה אמור להשגיח עליו, ואחר־כך בא עליו הסיבוך הזה ברגלו אחרי שנפל מן העגלה; ואחר־כך לא ניגש לכאן אדם אולי שנה, או כמעט שנה; ואחר־כך דייווי מקדונאלד, ואפשר שנשלחו הנה זרעים, אבל מי יכול לומר אם נשתלו בכלל? הם ימצאו שחל כאן שינוי.

היא התבוננה בבנה הקוצר. הוא מוצלח בעבודה – אחד מאלה השקטים. טוב, עליהן להמשיך עכשיו בארונות, היא מתארת לעצמה. הן הפליגו למעלה.

סוף דבר, ככלות ימים של עמל בפנים, של גזיזה וחפירה בחוץ, נוערו מטליות־האבק מן החלונות, החלונות הוגפו, המפתחות סובבו בכל רחבי הבית; דלת החזית נטרקה. תם ונשלם.

ועתה, כביכול הוחרשה על־ידי כל אותם ניקוי וקירצוף וקצירה וכסיחה, שבה ובקעה אותה נעימה רפה, אותה מנגינה הבאה במקוטע נתפסת בחצי־אוזן ואינה נקלטת; נביחה, פעיה; צלילים הבאים לסירוגין, במקוטע, אבל קשורים הם זה בזה איכשהו; זמזומו של חרק, רטט העשב הקצוץ, מנותקים אבל איכשהו שייכים; צרצורה של חיפושית־הדומן, חריקתו של אופן, צליל חזק, צליל חרישי, אבל באורח מסתורי הם מתקשרים; שהאוזן מתאמצת לחברם ותמיד היא על סף הבאתם לכלל הרמוניה, אבל אף פעם אינם נשמעים ממש, אף פעם אינם מצטרפים להרמוניה שלמה, וסוף דבר, לעת ערב, גוועים הצלילים אחד לאחד, וההרמוניה מתפוגגת, ודומיה יורדת. בשקוע השמש אבדה החדות, וכאד עולה מן הארץ עלה השקט, פשט השקט, הרוח שככה; ברפיון ניער עצמו העולם לקראת תרדמה, וכאן מתוך אפילה בלי אור, זולת מה שבקע מסונן וירוק בעד עלים, או חיוורון על גבי הפרחים הלבנים בסמוך לחלון.

[צרורה של לילי בריסקו נישא במעלה הדרך אל הבית בשעת ערב מאוחרת בספטמבר. מר קרמייכל הגיע באותה רכבת.]

 

10    🔗

אחר־כך באמת בא שלום. בשורות שלום, נשבו מן הים אל החוף. לא עוד יחרידו משנתו, אלא ירדימו ביתר שאת במנוחתו, ולכל אשר יחלמו החולמים בקדושה, יחלמו בחוכמה, ייתן תוקף – מה אם לא זאת היה מלחשש – שעה שהניחה לילי בריסקו ראשה על גבי הכר בחדר הצח והדומם ושמעה את קול הים. מבעד לחלון הפתוח בא קולה של יפעת העולם בלחשוש, והוא חרישי מכדי לשמוע את הנאמר לדיוקו – אבל מה איכפת אם פשר הדברים ברור? הפצרה בישנים (הבית שב והתמלא; מרת בקוית לנה בו, וכן גם מר קרמייכל), שאם לא יאותו לרדת בפועל לחוף, לפחות יסיטו את הוילון וישקיפו חוצה. אזי יראו את הלילה משתפך בארגמן; כתר לראשו; אבני־ייקר בשרביטו; ואל עיניו יוכל להישיר מבט אפילו ילד. ואם יוסיפו לפקפק (לילי בריסקו היתה יגעה מן הנסיעה ונרדמה כמעט מייד; אבל מר קרמייכל קרא ספר לאור הנר), אם יוסיפו לומר לא, כי כעשן עובר תפארת זו שלו, וכוחו של הטל גדול מכוחו, והם מבכרים את השינה; אזי מעדנות, בלא קובלנה ובלא ויכוחים יתרים, ישיר הקול שירו. מעדנות יתנפצו הגלים (לילי שמעה אותם בשנתה); ברוך יפול האור (נדמה כמו הוא בא בעד העפעפיים). ומראה המקום, חשב מר קרמייכל, משסגר ספרו והחל נרדם, אינו שונה הרבה ממראהו לפני שנים.

אכן עשוי היה הקול להתחדש ולומר, בהתעטף יריעות האופל מסביב לבית, סביב מרת בקוית, מר קרמייכל ולילי בריסקו, עד אשר נחו עם כמה וכמה תכריכי שחור על עיניהם, למה לא לקבל את הדין, להסתפק בזאת, לתת הסכמה בשתיקה ולוותר? אנקת כל הימים המתנפצים במשורה מסביב לאיים הרגיעתם; הלילה עטפם; דבר לא החרידם משנתם, עד אשר, בפצוח הציפורים ובארוג השחר את קולותיהם הדקים אל יריעת הלובן שלו, בחרוק עגלה, בנבוח כלב אי־שם, פתחה השמש את המסך, קרעה את הצעיף מעיניהם, ולילי בריסקו שהתהפכה בשנתה נאחזה בשמיכותיה כאיש נופל הנאחז באזוב שבקצה הצוק על פי תהום. עיניה נפקחו לרווחה. הנה שוב היא כאן, חשבה, והיא יושבת במיטה זקופה כרומח. ערה.

סוף הרומאן בחוברת הבאה.