(סקירה כללית)

את חקירת המשפט העברי בזמננו יש לראות כפרובלימה תרבותית עברית. מהלך ההיסטוריה שלנו במשך מחציתה השנייה של מאת-השנים האחרונה הוא עליה רוחנית מודרגת ובלתי פוסקת. היא מתחילה בתקופת ההשכלה במעולים שביחידים, נושאת בראשיתה צבע אינדיבידואלי קיצוני וריח האוויריות הגלותית עוד לא נמר ממנה. אין לה עוד שום אחיזה וקשר עם סביבה היסטורית קבועה. הארץ מתנודדת תחת רגלי העם הנודד. אך שעל אחר שעל עוברת ההשכלה האינדיבידואליסטית ומפנה את המקום לתנועה לאומית-חברתית. בתוך הגוף הקפוא של היהדות מתחיל תהליך של תסיסה, של רקימה פנימית, של הפראה אטית; החיים המתהווים קוראים את המשכיל העברי לעבודה. הוא מלקט אבנים לבניין חכמת ישראל; הוא נעשה גם עובד לאומי-ציבורי, וגרעיני התרבות העברית המתעוררת, שהוא נושא בקרבו, נעשים יותר בריאים, יותר ריאליים. העבר העברי הנשגב ועתידו המתרקם בארץ ישראל קמים לפניו באורם הארצי האמיתי. לאט לאט פוסקת תרבותנו השבה לתחייה להצטמצם בהגיון ובחקירה; היא פוסקת לחטט בנשמת האומה ולטפל בשאלת זכות קיומה, – השאלה המטרידה, שאין לה מקום בעם חי. השינוי הכביר הבא בחיי העם ומושגיו דוחף את חכמת היהדות קדימה והיא משתחררת ונגאלת מן האסכולסטיקה של ימי הביניים ומן הקיפאון הרוחני של הגיתו. היא שבה להיות מדע חברתי, תורת חיים.

ובשעה כזו, כשהחושים החברתיים מתחילים שוב לפעם במחנה העם, מופיע לפנינו בכל היקפו המשפט העברי, אותו הכוח החי והפועל, אשר מילא בכבודו ובהדרו את החיים הקדמונים של העם העברי. הוא עוזב את סתר חביון הדת, אשר הסתירה וריכזה בקרבה את כל פרי היצירה העברית; הוא קורץ וקורא ומדבר מבין דפי הספרים הקדושים, מבין הערבוביה של עיקרי הדת, אשר היה שקוע בהם, אל לב העברי, אשר החוש החברתי-לאומי נעור בקרבו והוא לומד לראות בחוקי-הקדם הצפונים בספרותנו סימני חיים חברתיים עבריים בריאים ונעלים, המפכים בעוז. הוא מבקש לו שיחרור מן הספרים, אשר הוכנס בהם בחיפזון בימי הצרה והמצוקה של תקופת רבינא ורב אשי בלי סידור ובלי שכלול; הוא דורש את עלבונו ואת קיפוחו מן המדע, אשר דיכא אותו במשך הרבה מאות שנים ולא הוציאהו לאור העולם כאשר עשה למשפטי עמים אחרים; הוא מרים את תביעותיו נגד כלל ישראל, אשר עזבהו כאבן שאין לה הופכים ויעסוק בסוגיותיו החילוניות ברטט של קדושה ועטה אותם מסך של מושגים ערפליים.

הוא קורא ברמה ומבקש את גאולתו, גאולה לא לשם התיימרות ולשם חיזוק חוש ה"אתה בחרתנו", כי אם לשם הבראה והפראה חברתית של הגוף הגלותי, לשם חינוך טבעי לחיים עבריים בריאים.

המשפט העברי צריך להעשות שוב כוח תרבותי אדיר בקרב העם העברי הקם לתחייה, כדי לסדר את חייו הסדר לאומי ולהדריכם הדרכה עברית אוטונומית.

בירור תכונתו ואופיו של המשפט העברי בהתאמה לפרובלימה חשובה זו – זהו מקצוע, שממתין עכשיו לעובדים חרוצים ועוד יותר מזה לחושבים ויוצרים. תכלית מאמרנו הכללי הזה אינה אלא לתת סקירה כללית, ואף זו רק בשרטוטים כוללים, על קורות המשפט העברי ולגלות רק את קצה-האופק של העניין רב-הערך הזה, עד שיבוא הזמן והמשפט העברי יתגלה בכל הודו ובכל שפעת כוחות היצירה הצפונים בו.

 

א    🔗

מהו המשפט העברי? איפה נולד ואיך התפתח?

ילדותו של המשפט העברי צפונה וטמונה בעולם האגדות, החופפות על אביב ימי העם עתיק היומין. הוא מתחיל את התפתחותו יחד עם משפחת העברים העוזבת את חופי הפרת ואת המישור אשר בקדמת סוריה על מנת לבוא למערבו של הירדן. כמו אצל כל משפחות הקדם, הנפרדות מאיזו סיבה חומרית או מוסרית משבט מולדתן ויוצאות לבקש להן מקומות-מושב חדשים, עמדו גם בראש משפחת העברים אנשים כבירי רוח, רבי מרץ, אשר לא יכלו להתפשר עם חיי מקומן, שהיו מעיקים עליהן באופן זה או אחר, ויבחרו בחיי נידודים.

האב – הוא התמונה המרכזית במשפחות נודדות כאלו. הוא הכוח הרוחני, המעורר ומעודד את הנלווים אליו לעזוב את ארץ מגורם, להיפרד מכל הקרוב והיקר להם ולבקש להם אלוהים חדשים וארץ חדשה, – אבל אותה שעה עצמה הוא גם נושא אתו את המסורת הקדושה של שבט מולדתו, אשר תחת השפעתה התחנך והשתכלל רוחו הכביר. הוא לוקח אתו בדרך נידודיו גרעין רך ומפרה של מוסר שבטו, נימוסיו, מנהגיו והשקפותיו על החיים. הוא מבליט ומרכז באישיותו היוצאת מגדר הרגיל את הרכוש הרוחני של גזעו, משכלל אותו ומביאו לידי התאמה עם תנאי החיים החדשים של המשפחה, היוצאת למרחב.

כך נולד גם המשפט העברי הקדמוני בחיק המשפט השמי הכללי, אשר על תעלומותיו עוד לא הופיעו למדי אור החקירה.

כשהננו מתבוננים אל סיפורי האבות, הננו רואים ברור מערכת נימוסים והרגלים הקובעים את יחס האב לבני ביתו ויחס העבד לאדוניו, האמה לגבירתה, יחס השכן לשכנו והמנצח לאויבו – נימוסים ברורים, שטהרתם ושלמותם היו משתמרים על ידי האב המושל והמחנך, המחוקק והשופט.

את הכוח לחנך ולשפוט שואב האב בחביון עוז אלוהיו, המתגלה אליו ברוח והמשפיע על כל מעשיו. הוא שומע בחושיו המוסריים את קול האלוהים המדבר אליו מתוך מצפונו והכרתו והוא מגשים את רצון קונו. לפעמים הוא עומד נפעם ונדהם מבלי דעת איזו היא הדרך הרצויה שילך בה, והוא מבקש ומתעמק ושואל את אלוהיו ועומד כמוה ועורג להתגלות רצונו. לפעמים הוא רואה את הרע, את הרשע באים ופורשים את שלטונם על הארץ, רואה ומתפלץ ומעלה את תביעתו כלפי אלוהיו ומבקש את דרך התיקון והטוב.

כך הולכים באביב ימי העם הדת והדין שלובי זרוע. אין שום פירוד בין הדבקים, בין הרעיונות הנצחיים ובין החיים בחברה ובמשפחה, בין האדם ובין האלוהים.

מקור המשפט והדת אחד הוא; הוא מתרכז בכוחו העולמי, האוניברסלי, של האלוהים; הרעיון המאוחר, הסיסמה – “אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא” עומדת כבר בתוקפה, בתור יסוד עיקרי של השקפת העולם העברית.

האלוהים מופיע ברוח לבחיריו, לראשי העם העומד להיוולד, והוא מורה להם את הדרך, דרך חיים מוסריים טהורים, ומבאר להם לא רק את ה"אני מאמין" הראשון של החיים הדתיים, אלא אף את יחסם בינם לבין עצמם. הוא מופיע לאברהם בתור כוח מתווך בריב רועיו עם רועי לוט; מלאך האלוהים מלמד את הגר פרק בהלכות עבדים; בהפכו את סדום ועמורה מרגיע האלוהים את שאון תביעותיו המשפטיות והמוסריות של אברהם: “האף תספה צדיק עם רשע?! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” ושולח להציל את לוט הצדיק מתוך ההפיכה; האלוהים מקרה לעבד אברהם את האשה היעודה כמשפט לבנו ליצחק; הוא מלווה את יעקב בדרך נידודיו הקשים, קובע לו את שכר עבודתו בבית לבן, “אלהי אברהם ואלהי נחור” שופטים בגלעד בין יעקב הבורח ולבן הרודף; אלוהים מגן על יעקב נגד הרשע והמזימות של אחיו; מגונן על יוסף, הנמכר בלי משפט לעבד במצרים, – רוח האלוהים סמל המשפט והצדק, מלווה את חיי העם מראשית ימי התפתחותו – הוא רוח ההיסטוריה, הוא נצח ישראל.

כמי מעיין המפכה ונוזל במעבה האדמה, כן הולכת ומתרקמת המסורת המשפטית בסתר חיי המשפחה העברית מאברהם ועד משה. בימי האבות מבקשת המשפחה להתבסס בארץ כנען, נלחמת בטבע ובאדם, ובהלך מלחמתה זו היא מתכשרת לחיים חברתיים, ונימוסיה ועיקריה המשפטיים הולכים ומתבכרים. היא מתגברת על כל הנסיונות ושולחת את שורשיה בארץ. ברדתה מצרימה היא נושאת כבר בקרבה געגועים חרישים לארץ ירושתה ותקווה כבירה לחזור אליה. ברגעי הפרידה אנו שומעים את קול האל הלאומי מעודד אותה. “אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”. והיא יורדת, ומחופי גושן היא עורגת אל השפלה והשרון, המשתרעים מעבר לים – ובימי לחצה היא נעשית לגוי גדול ונפרדת לשבטים ולבתי אבות. במקום האב היחידי עומדים עתה ראשי בתי האבות; ראש המשפחה נפרד לשנים עשר ראשים.

הקשר הרוחני שבין בני ישראל נעשה רפה. אחדות המנהגים, הנימוסים והמידות פוסקת. אין עוד יותר אישיות אחת נאדרה, אשר תרכז בקרבה את כל נימי הנשמה של המשפחה הגדולה; אין עוד רצון אחד קיבוצי ומרוכז, אשר יורה לשבטי ישראל דרך אחת וקבועה למהלך התפתחותם.

והנה קם משה ויהי לאב לעמו, לאבי הרוח, – ואותו האלוהים, אשר הורה לאברהם את הדרך לחינוך המשפחה העברית, הוא המופיע למשה להורותו את דרך שכלולה של החברה העברית המתהווה. אלוהים המתגלה ברוחו לאברהם בלפיד האש בין הבתרים, מתגלה עכשיו בלבת אשו בסנה ובהר סיני למשה מחוקקו.

משה – זו היא הדמות המרכזית בתולדות המשפט העברי. את משה הנביא אנו רואים כבר בימי השעבוד במצרים, אך משה המחוקק מופיע לפנינו בפעם הראשונה מרום הר סיני העשן, כשהוא נושא את שני לוחות הברית בידו, ומהם מזהירים נגד עיני רבבות אלפי העם עשרת הדברות הקצרים, המכילים במבטאיהם הנשגבים את מסורת השבט השמי, אשר הספיקה להשתכלל בימי האבות.

עשרת הדברות הן הקודיפיקציה הראשונה, התורה שבכתב, המסדירה את עיקרי המשפט ההרגלי, המשפט שנברא על דרך ההרגל בחיי משפחות ושבטים במלחמתם עם הטבע ובהתבוננותם בחוקיו. והמשפט ההרגלי הזה הכתוב וחרות על ידי משה, – משפט זה הונח כאבן היסוד לבניין האומה.

הדיבור הראשון הוא עיקר הדת הישראלית – ובכל זאת אין בו לא סתרי מיסתורין ולא עבודת אלוהים קצובה ולא דרישת קרבנות, כי אם מושג אלוהי יחיד וטהור בתור מקור התורה המוסרית והמשפטית בישראל.

הדת מופיעה כאן בתור תורה חברתית והמשפט שב אל מקור מחצבתו, אל האלוהים, ראשית כל החוקים, אל שופט כל הארץ.

המשפט לפי מושגיה של תורת משה הוא סיכום המצוות הנובעות ממקור הצדק המוחלט והמובאות לידי הסכם עם הצרכים החברתיים של עם העברים.

אם חפצים אנו לראות עין בעין את אופן התלכדותם של המושגים הדתיים עם הצרכים החברתים ליצירה משפטית אחת שלמה, עלינו רק להתבונן באופן פעולתו המחוקקית של משה ומייד יתגלה לנו, כי יסוד כל החוקים מונח בעיקרי המוסר של עשרת הדברות ובניינם, ושכלולם מתהווה על כס משה השופט, אשר “כל הדבר הקשה יבוא אליו”.

לאושרנו, עוד נשארו לנו מאותה התקופה הקדמונית רשמים רבים בתורתנו והם מראים לנו את אופן יצירתו המשפטית של משה. משה יושב ושופט את העם: הנה מופיעים לפני כס המשפט אנשי העדה. הם מגלים לו את מעשי אחיהם, אשר פגעו בהכרתו המשפטית של העם, מלמדים חובה עליהם ודורשים ממשה, כי יביע את גזר דינו. משה מתעמק בדבר. הוא מתבודד בעולם המושגים המוסריים המוחלטים, הוא מבקש את האלוהים – והוא מוצאו, ושומע את קולו מדבר אליו מעמקי הכרתו ומצפונו ומגלה לו הוראה מוסרית חדשה במשפט העברי.

קראו, למשל, את הסיפור על דבר האיש המקלל את האלוהים בפרק העשרים וארבעה לספר ויקרא. האיש נאשם בעוון פגיעה ברגש הדתי: “ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה… ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה. ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ד'”.

משה מבקש פתרון לשאלה בהכרתו המוסרית והוא חש את קול האלוהים הדובר אליו מתוך עמקי חושיו: “וידבר ד' אל משה לאמר: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה”.

ואחרי אשר הוצא לפועל גזר הדין, מבאר משה לבני ישראל את החוק החדש, הנובע מתוך עובדה משפטית זו, וקובעו לדורות:

“ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ד' מות ימות, רגם ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח בנקבו שם יומת”.

או קראו את משפט בנות צלפחד, הנוגע לענין ירושת הבנות בפרק העשרים ושבעה לספר במדבר:

,,ותקרבנה בנות צלפחד ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר… ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ד'". – “ויאמר ד' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברות. נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן”. – “ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו… והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ד' את משה”.

הלך היצירה הזה מביאנו לידי מסקנה בטוחה, כי ספר התורה איננו ספר חוקים שבא לאור עולם בפעם אחת, אלא שנתינת התורה היא תהליך ממושך, הממלא את כל חיי משה. הוא היה בונה ומשכללה ומורה אותה לעם עד יומו האחרון.

השופט המחוקק סקר ולמד את החיים בכל הופעותיהם יום יום, התעמק בשפת המאורעות ויהי מוסיף ומסדר את חוקיו ומעבד אותם לשיטה משפטית שלימה.

לא היה כמעט אף צד אחד בחיים המדיניים של הכלל וביחסי המשפחה, האישות, הירושה והנכסים של הפרט, אשר לא נגעה בו התורה. היא מבארת את המשטר הממלכתי, הכלכלי (יובל, שמיטה, פאה, לקט, שכחה) והמשפטי (מערכת בתי הדינין), את חוקי המלחמה, את ענייני השבת והחגים, את הנימוס הדתי המקובל, מסדרת את מצבם של הגרים הבאים להתיישב בארץ, מפרטת את חובות האזרח ואת מיסיו למדינה, למקדש ד', וקובעת לחוק את שוויון הזכויות.

היא מכילה חוקים המגינים על הסדר הרכושי (חוקים על הגניבה, הגזילה, המחתרת, השאלה, השכירות, השמירה, מילווה כסף, משכונות, שכר שכיר) וחוקים המגינים על אישיותו של היחיד (חוקים על המכות, על החבלות, גניבת הנפש, חוקים על חיי המין, על חיי העבדים).

פרקי התורה, העוסקים בענייני משפט ודין קצרים הם מאוד. הקשר בין העניינים אינו נראה לפרקים לעין הקורא, שלא התעמק כראוי בשיטה ההגיונית של המחוקק ולא דרש מדרש סמוכים, והוא רואה לפניו רק שברי מצוות וחוקים. אך באמת אין אלה שברים, כי אם יסודות מוצקים לספר חוקים לאומי שלם ומקיף, אשר נבנה בהדרגה חוליה אחר חוליה.

בכל חוק מבליט המחוקק את מגמתו לתת רק את הרעיון המרכזי והיסודי, מבלי לטפל בפרטיה ודקדוקיה של כל מצווה ומצווה. הוא רואה בעיני רוחו את קו המסורת ההולך ונמתח, את מורי העם, המחזקים ומשכללים את יסודותיו, מפרים ומרוממים את הגיונו. החיים בישראל עדיין לא נתגלו אז בכל היקפם ושאון זרימתם, ולכן אין הוא מורה על ספר התורה כעל ספר חתום וכעל המלה האחרונה של החיים. הוא רואה את המשך עבודתו בכוהנים ובלוויים:

“כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום, אשר יבחר ד' אלהיך בו, ובאת אל הכהנים והלוויים ואל השופט, אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר, אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר, אשר יגידו לך ימין ושמאל”.

וכך היה הדבר במציאות. תורת משה בצורתה הכתובה לא היתה יכולה לעמוד נגד זרם החיים המתפתחים ומתעשרים עם צבא חליפותיהם המרובים ויחסיהם החדשים.

אצל עמים אחרים היו היחסים המשתנים מביאים לידי שינוי התורה, לידי מתן תורה חדשה; היה קם מחוקק שני וסותר את אשר בנה הראשון, ומורה לעם תורה חדשה מתאימה לתנאי החיים החדשים.

אולי היה בא גם אצלנו לידי כך, לולא הערך הכביר של תורת משה, אשר השקיפה ממרחקי הדורות ותבן בכל עמקה והיקפה את נשמת העם, שאליו היא מדברת, את תכונתו ואת סגולותיו הנפשיות. ולכן נשארה תורת משה בעיקרה ויסודה נצחית ובלתי משתנית, והחיים והלך המסורת באו רק למלא ולתקן, אבל לא לשנות ולהרוס.

ולדבר זה היה ערך חינוכי והיסטורי גדול. התורה, שהכתה שורש בעם מילדותו, אינה צריכה להיות נעזבה ומוכחשת, אם גם יבואו בה פרצים במשך הימים, כי יסודי תורה חדשה, הבנויה על הריסות תורה עתיקה ומקובלת, רעועים למדיי ואין להם קשר עם המסורת הלאומית. העם מתרגל לשנות את ערכיו תחת עקת המאורעות, אינו מוקיר את עברו ולכן גם עתידו אינו עומד בפני הכליון.

 

ב    🔗

אבל כיצד התפתח המשפט העברי בהיותו קשור בעבותות נצחיים בתורה הכתובה? איך היה יכול העם להחזיק בעת ובעונה אחת בספר חוקים עתיק וללכת קדימה בדרך התרבות האנושית והשכלול החברתי?

אין אנו צריכים לערבב את הפרשיות. נאמנות העם למסורת התורה בימי החופש הלאומי אין זו אותה האדיקות הפעוטה של הגלות, אותה החרדה על כל קוצו של יו"ד – אלא המסירות לעקרונותיה של התורה.

ישנם בתורה שני צדדים: הרעיון המרכזי המוסרי, מצד אחד, ופרטי המצוות ודקדוקיהן, מן הצד השני.

היסוד הנצחי, בן האלמוות, שאינו סובל שינוי, גרעון ותוספת, הסלע האיתן שאין זרם החיים מזיז אותו ממקומו – הוא רק הראשון.

לעומת זאת נבנים הפרטים והדקדוקים של המצוות בכל דור ודור על בסיסה הנצחי של התורה. הם עוברים וחולפים יחד עם חילוף התקופות ושינוי הזמנים בהתפתחותו של העם; כל דור ודור בא ולומד את התורה בדרך שלו, אורג לו חוקים חדשים, מסביר ומשכלל חוקים סתומים – ובכל יצירותיו הוא נשאר נאמן לנשמת התורה, למגמותיה הנצחיות.

כן רואים אנו למשל, כי מושג השבועה וקדושתה לא נשתנה מעולם, אך באופנה ובתנאי הטלתה באו שינויים יסודיים בימי המשנה והגמרא, ומלבד השבועה דאורייתא נתחדשו אז עוד שבועה דרבנן, שבועה בתקנת סופרים, שבועת היסת, גלגול שבועה. כן רואים אנו גם את סדר הקידושין והגיטין, המקח וממכר והירושה, השמירה והשכירות, עונשי הגוף וקנסי הממון משתנים ונוספים. הננו רואים מסכתות משוכללות שלמות נבנות על יסוד מקראות אחדים, אך הרעיון המחוקקי העיקרי נשאר בתוקפו וכל השינויים הבאים אינם סותרים אותו, אינם הורסים ואינם מחללים את התורה, אלא, להיפך, מבארים, מפרשים ומפרים אותה. המחוקק עצמו ראה כבר מראש את ההשתרגות האפשרית של תנאי החיים, את החידושים והתיקונים, אשר יוכלו לבוא ואשר יהיו צריכים לבוא במשך הימים. לנגד עיני רוחו עבר דור דור וסופריו, דור דור ומוריו, דור דור ושופטיו – ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד היה לחדש הלכה למשה מסיני.

התורה הזורמת ומשתנה עם החיים – היא התורה שבעל פה; ובוראה, נושאה ומוסרה הוא העם בכללו. על פי מקורי משנה עתיקה מתחילה מסורת זו מימות משה. אך הספיקה התורה הכתובה לבוא במגע עם החיים, והנה החלה לברוא ולהעשיר את החיים ואת עצמה.

“משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”.

כל דור ודור מקבל את התורה החיה מן הדור שלפניו, ממשיך את בניין חוקיו ומשפטיו על יסוד עיקריה. מנהיגיו מורים אותה ומוסרים לדורות הבאים. בצורת המסורת בא לידי גילוי רעיון עממי, דימוקרטי, רחב: העם מופיע בתור יוצר משפטו. בימי המלכים אין המשנה רואה את קו המסורת עובר מן הנביאים הראשונים אל המלכים, אלא כל הימים היה דבר הנביאים, הטירבונים של ישראל, מבטא את צרכי העם.

אחרי שיבת העם מבבל מתגבר זרם המסורת. החיים מתעשרים, המשטר המדיני מתעצב, האחדות והשלום החברתי נעשים לחובות הקדושים של האזרח, ההגנה הלאומית – מעיין חייו. עבודת האדמה פורחת, המסחר מתפתח, צרכים חדשים נולדים, יחסים שונים דורשים הסדר משפטי, קביעת זכויותיו וחובותיו של אדם בחברה נעשית הכרחית. וכר נרחב לעבודה מחוקקית חדשה משתרע.

הרעיון המונח בספרי התורה נעור ונעשה פורה וקורא לחיים מלאי תשואה את בתי התורה המופלאים ואת המוסר המחוקקי הכביר; הסנהדרין הגדולה, אשר ראשי העם, זקניו, כוהניו ושופטיו מכל אוכלוסי ישראל משתתפים בה, מגלה פעילות עצומה.

המוסר שבתורה מוליד את המשל והאגדה, והמשפט – את התקנה וההלכה, וכל הארץ מלאה זרם יצירה כימים לים מכסים, ובירושלים באולמי בית המקדש ובבתי המדרש של החכמים הוא סואן ואינו פוסק ומשם הוא מתפשט בכל רחבי הארץ. כי העם העברי לא היה אז עם בודד בין העמים, אלא יונק מצוף אדמתו, עובד ולוחם, ופורש את רשת מסחרו על בבל, פרס, יוון ומצרים, ומשפיע מרוחו על העמים במושגיו המשפטיים ומנהגיו הנימוסיים הנישאים על ידי התגרים והלוחמים העברים, על דבשת גמלים ועל ירכתי אניות, דרך ציות וימים, אל ארצות קרובות ורחוקות.

 

ג    🔗

באיזה ספרים נתבארה מסורת משפטית זו? ואיזה מהם נשארו לנו לפליטה עד היום מתוך הריסות חיינו המדיניים?

הספרים הראשונים אחרי תורת משה, אשר בהם ניכרים עקבות המסורה, הם הספרים ההיסטוריים של התנ"ך, כמו ספר יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, דברי הימים, עזרא ונחמיה, והסיפורים שבספרים הגנוזים. ואולם גם בספרי הנביאים, ספר משלי, חכמת שלמה, בן סירא, ספר החשמונאים, מגילת תענית, ספרי ידידיה האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו יש למצוא שרטוטים מתכונת המשפט העברי של אותם הזמנים.

המסורת המשפטית בצורת מאסף תקנות, הלכות ומנהגים, באה אלינו רק בספרי המשנה של רבי יהודה הנשיא, הכתובים, לדאבוננו, רק מאה וחמישים שנה אחרי חרבן הבית, בשעה שרוב בניינו של המשפט העברי, המשפט המדיני ודיני הנפשות, כבר חדל להיות משפט נוהג. דורות רבים, שבהם היתה היצירה המשפטית מתנהלת בתוקפה, הדורות משמעון הצדיק עד ימי ההגמוניה הרומאית, הדורות שבהם היתה הסנהדרין הגדולה יושבת בלשכת הגזית ומפתחת את המשפט העברי לפי דרישת צרכי הזמן, – דורות אלה השאירו לנו שרידים מעטים מאוד. איננו רואים את מכונת היצירה המשפטית במהלכה התקין, אלא אנו שומעים מפי המשנה את שרידי מאמרי החכמים הראשונים ערוכים בקוצר נמרץ, מסקנות משפטיות קצרות בלי בירורה וליבונה של השקלא והטריא, בלי ביאורים של הגורמים שהביאו לידי דרך הוראה זו או אחרת, - הננו שומעים את זכרונות הימים הטובים מסופרים בתקופת השקיעה.

אכן היו לנו עוד ספרים רבים, תעודות משפטיות, שקדמו מאות בשנים לתקופת רבי יהודה הנשיא, אבל אלה לא הגיעו אלינו בשלמותן ובמקורן. איננו מוצאים בכל דברי ימינו בזמן הבית השני אף תקופה אחת, שבה היתה המסורת כולה בפועל תורה שבעל פה. גם באותם הימים, אשר בהם היו חושבים לחילול קדושתה של תורת משה לערוך בכתובים את חידושי המשפט, נתפשטו בחוגי החכמים מגילות, שבהן היו ערוכות השיטות המשפטיות ואשר גנזון מפני הפרסום, – אלו הן “מגילות הסתרים”, הנזכרות בתלמוד. אבל גם מלבד מגילות הסתרים היו קיימות תעודות משפטיות גלויות. הן ידוע, כי מהלך המשא-ומתן בדיני נפשות היה תמיד נערך בכתב על ידי סופרי בית דין, כי פסקי הדינין היו תמיד נכתבים ונמסרים לבעלי-הדינין, אם היו דורשים את זאת. יודעים אנו גם כן, שבימי שלטון הצדוקים היו ערוכים ספרי-חוקים שלמים, כתובים ברוח תורת משה, ושבזמן יותר מאוחר היו ראשי בתי-המדרש מסדרים את משנתם בצורת ספרי המשנה שלהם.

משנת רבי יהודה הנשיא שהגיעה אלינו מסכמת אמנם את סדרי המשנה של התנאים הקודמים, אולם הרבה נשתנתה זו על ידי הסדרנים, אשר סתמו את ההלכות המקובלות בזמנם ולא נתנו לנו להגדיר את זמן יצירתן בדיוק.

המשנה נותנת לנו את ההלכה בשפה צחה וברורה ומציעה לפנינו בפעם הראשונה את הסגנון המשפטי העברי החי; היא מעלה את מסך מעל חיים החברתיים בישראל, אולם אינה מבליטה למדי את מהלך התפתחותם המודרגת, כי הימים ההם היו רחוקים כבר מימי מסדר המשנה והד החיים הרגילים והיומיים נדם בפני הדרמה ההיסטורית הגדולה של חורבן העם והמדינה.

ואולי צפונים עוד הרבה ספרים כמתי עולם באדמת ארץ-ישראל, ספרים אשר היו יכולים למלא את הנקודות הסתומות בחיים ההם, ביצירתו המשפטית של העם.

אך גם משנת רבי יהודה עצמה פותחת כר נרחב לניתוח היסטורי-הגיוני ונותנת יכולת להבחין בין תקופה לתקופה, להפריד בין הדבקים, לאחד את הפזורים ולשמוע את דפיקת החיים החברתיים מתוך דפי הספרים ומבין שיטותיהם.

המשנה נחלקת על פי שיטתו של הלל הזקן לשישה סדרים. בסדר הראשון אנו רואים את המשפט החקלאי, האגררי של ימי התנאים בכל היקפו. לפני עיני רוחנו מתפשטים הכפרים הנהדרים ותמונת האיכר העברי מופיעה בשפלה ובהר. הננו רואים את הכוהן ואת הלוי על גדישם, את הפאה, הלקט והשכחה, שהעניים מטפלים בהם כבתוך שלהם, את המעשר שני כשהוא מובל ירושלימה למטרת חיזוק התעשיה והמסחר בעיר הבירה, את האידיליה הנעימה של הבאת הביכורים ואת מנוחת הארץ הארעית בימי השמיטה.

הסדר השני, החמישי והשישי – תוכנם אינו משפטי, אלא דתי, נימוסי והיגיאני; את חוקר המשפט מעניינת בהם רק תכונתו המשפטית של ההקדש (הפיסקוס העברי), זכויותיו וחובותיו וסדר המיסים שהוא גובה, הצד החברתי שבשמירת השבת ושבהבאת הקרבנות.

כנגד זה, מרכזים את התעמקותו והתעניינותו של החוקר המשפטי סדרי נשים ונזיקין. פה הוא רואה לפניו את התפתחות יחסי המשפחה ויחסי האישות, הייבום והנישואין, הכתובה והגיטין; את סדר הירושה המשוכלל, את התפתחות יחסי הרכוש, מקח וממכר, אבידה ומציאה, שכירות ושמירה, שאלה ומילווה כסף, הלכות שותפות ושכנים; את התפתחות דיני העונשין: גניבה, גזילה, מחתרת, חבלות ורציחה, הגדרת הנימוסים החברתיים והשלטון המדיני; הוא מוצא פה את מערכת בתי הדינין לכל פרטיה, – ובכול הוא רואה את ישרו, הגיונותו ועממיותו של המשפט העברי.

עמים גדולים ורבים היו באים במשא ומתן עם העם העברי בימי הבית השני בתור בעלי ברית ובתור כנעני-ארץ. מכל גבולות ארצו חדרו אליו לאומים וישאו את מנת השפעתם אל יהודה הקטנה על ראשי כידוניהם. אך נשתחרר העם מתחת שבט השלטון הפרסי ומהשפעתם של השומרונים בימי כורש והנה הגיחה התרבות היוונית. היא נישאה לא על ידי נואמים ומשוררים, כי אם על ידי מלכים ושרי צבא, שנהבים וסוסי-מלחמה, ואחרי זו באה ללא הפסקה התרבות הרומאית “לאשר ולרומם” את העם בעל כרחו ותביא את פסלי מלכיה ואליליה לשער מקדש ה'. שפות למאות צלצלו באווירה של יהודה, רמחים לרבבות התנוססו על חומות ירושלים, בכל יום ויום גדל החורבן ורבה העזובה. העם העברי נדמה אז לאיוב, שכל הפורענויות באו עליו לנסותו, היפול תחת שבט משאו, וכל אלה לא דיכאו כלה את רוח העם.

המשפט היווני של סולון וליקורג היה עולה כפורחת בראשית ימי פולמוס ההתיוונות ביהודה ובכל זאת לא השאיר רושם ניכר במשנה. התועלת בתור העיקרון העליון של המדינה, שלילת חופש היחיד לשם ביסוסו של קיום החברה, התפוררות המושג האלוהי, מושג הצדק והיושר, להרבה אלים בעלי גוף, מחוטבים ונהדרים, המתחרים איש בחבירו בכוחם, – זה היה מתנגד לגמרי להשקפת עולמו של העברי, אשר ריכז באלוהיו הנסתר והיחיד ביחידותו את כל הטוב והמוחלט שבעולם.

גם המשפט הרומאי, אשר הוראתו על ידי בתי המדרש הגדולים של קאפיטו ולביאו גברה בתקופת הלל, השפיע אך במעט על משפט המשנה. בתור משפט עם ששאף להיות מושל בעמים, היה המשפט הרומי רואה לפני רק שני אידיאלים: את ביסוסה של המדינה הרומית, את שכלול יישובה והרחבת גבוליה, מן הצד האחד, והטבת מצבו הגופני של האזרח הרומי הלוחם, מצד שני. רגש דתי כביר לא היכה שורשים עמוקים בלב העם הארצי שבארציים הזה. הוא מיזג במשך הדורות את רכושו המשפטי לשיטה שלמה, שהשתלטה אחרי מאות שנים על כל העולם לרגלי שימושיותה והסתגלותה לתנאי החיים של כל עם ועם.

לעומת זאת היה העם העברי עם מזרחי טיפוסי, מחונך במשך דורות שלמים על האידיאלים המוחלטים והצדק האלוהי, אוהב את חופש היחיד ושלום הכלל, ותאוות הכיבוש חסרה לו לגמרי. עם קשה-עורף כזה, המוותר על המועיל לשעה לשם חיי עולם, לשם קיום קנייניו ההיסטוריים – אין זה פלא שמשפטו לא יכול היה להתפורר ולהיבלע בתוך המשפט הרומי – ויישאר מקורי.

אך לא לעולם נשאר המשפט העברי מקורי. ההגמוניה הרומאית, שאסרה את קיום דיני ישראל אכן לא חיבלתום, וגם אחר החורבן מצא משפטנו מקלט ביבנה ובביתר, בבית שערים ובשפרעם, ויתפתח וישתכלל, – אבל אך ניתק את קשריו עם בסיסה של ארץ ישראל, עם סביבתו הטבעית, החופשית – והנה מתחילים לשמש בו בערבוביה אור וצללים…

משנת ארץ ישראל, שהביאו רב ושמואל אחרי מותו של רבי יהודה הנשיא בבלה, ינקה אמנם מאוויר ארץ ישראל, אך את שורשיה היכתה בסביבה זרה. ולכן רואים אנו בתקופת הגמרא הבבלית הופעה חדשה במשפט העברי. הננו רואים את ההתגוששות הראשונה של יצירה לאומית עברית, החוגרת שארית אונים על מנת להישאר מקורית גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

לפני עינינו מתגלות בישיבות בבל שתי תמונות מקבילות זו לזו: יצירה משפטית משותפת עם זו של חכמי ארץ ישראל, דבקות נאמנה במסורת המשנה והתפתחות מושגיה, זרם כביר של חידושים מקוריים, עומק הסברא, ההולך וקורן מכל סוגיה וסוגיה – כל זה מן הצד האחד; ומן הצד השני – שפה זרה בבית מדרש ישראל, שמות זרים לחכמיה, “דינא דמלכותא דינא”, ראש הגלויות דן את ישראל על פי המשפט הפרסי; התורה נלמדת לא רק לשם החיים, כי אם גם לשם עצמה; רובי המשפטים נשארים הילכתא למשיחא, שאינם נוהגים למעשה.

 

ד    🔗

חקירה מפורטת של משפט הגמרא מצפה עוד הרבה יותר ממשפט התורה הכתובה להארה מדעית חדשה. תורת משה סוף סוף הרי עוררה עניין רב גם אצל חוקרים ומלומדים נוצרים לענות בה. לא כן משפט הגמרא. זהו כמעט שדה שלא עובד עד הזמן האחרון מצד חוקרי המשפט השיטתי, למרות מה שעד הזמן האחרון היה המשפט התלמודי הגורם התרבותי היותר חשוב בהסדר חייהם של בני עמנו בכל מושבותיהם.

עם חתימת המשנה נפרד זרם המסורת המשפטית לשני ראשים. האחד, הבבלי, הולך ומתעמק ומתרחב, והשני, הארץ ישראלי, הולך ומתדלדל ומתנוון. הגלות מתעשרת בכוחות עברים יוצרים, אוכלוסי הגולים מתרבים ומתבצרים מחורבנה של ארץ ישראל. בבבל מסתדרות הקהילות העבריות הסתדרות אבטונומית. החיים הרוחניים מתרכזים, ובתי התורה, אשר ידענו אודותם עד הנה רק למקוטעים, מופיעים לפנינו מימי רב שילא, בן דורו של רבי, בתור הכוח המרכז והמסדר את החיים החברתיים והמשפטיים החדשים.

ההמשך האמיתי של המשנה אמנם היא רק הגמרא הירושלמית בלבד; המשפט העברי של ימי רבי עובר בהדרגה היסטורית מתקופת התפתחותו האחת לשנייה, באופן כזה, שמימי עזרא עד סגירת בתי המדרש בארץ אינו נפסק פתיל היצירה המשפטית; שטח פעולתו אכן מתכווץ, חופש ממשלתו פסק, אך הוא אינו עוזב את הסביבה ההיסטורית, אשר בה היכה את שורשיו במשך הדורות. הוא אינו נופל תחת השפעת משפטי עמים אחרים ועריצות המושלים, כי בארץ הוא השליט הרוחני גם בתקופת שקיעתו: כל הארץ מלאה הד עברו, ותקוות עתידו עודן מפרפרות על פני הריסות לשכת הגזית הגדולה וחורבן יבנה וביתר.

לעומת זאת מופיעה לפנינו הגמרא הבבלית מנקודת מבט החקירה המשפטית לא בתור המשך מתורת המשנה, אלא בתור הסתגלותה של זו האחרונה לתנאי החיים של סביבה חדשה ושונה לגמרי. האוכלוסים העברים בבבל אינם עוד שברים של מדינה עברית, אלא חלק אורגני של מדינה זרה; הם אינם נושאים עוד בקרבם הכרה מדינית ורעיונות מדיניים עברים, המשפיעים על מבנה המשפט ונותנים לו צורה מדינית. המושבות של אוכלוסי ישראל בבבל הם מקומות מושב, שצצו ועלו בימי הנדידה העברית הכבירה של ימי החורבן והמרד. המרץ העברי מילא את השטח השומם שבין נהר פרת ובין יהודה, הקים ערי מסחר ותעשיה, העומדות בקשר עם ארצות אסיה המערבית. פה התיישבו המוני האיכרים, הסוחרים והאומנים העברים, אשר איבדו את עמדתם בימי המהפכה, כל חלקי העם, אשר לא השתתפו במרד וגם לא נשארו בסוד חכמי העם, הבונים את מקלט הרוח העברי על הריסות המדינה.

בראשית ימי היישוב היה המשפט העברי מתפתח פה, בלי ספק, בדרך ההרגל. האזרח העברי שבא הנה הביא אתו את ההרגלים המשפטיים, אשר ברוחם התחנך בארץ מולדתו; ועל פי ההרגלים האלה סידר את יחסיו למשפחתו, לאחיו ולשכניו, את יחסיו בתור קבלן, בתור סוחר ובתור שכיר, ובמידה שלא היו ההרגלים האלה מתאימים לתנאי-החיים החדשים ולדרישות הממשלה, במידה שפגעו בדרכם חוקים טבעיים וחברתיים, שהשפעתם יותר מרובה, בה במידה היו מוכרחים להשתנות ולהסתגל לאט לאט ולקבל צורה אחרת. המשפט העברי צריך היה להתוות לו דרך התפתחות חדשה, לפשר בין המסורת העברית מצד אחד ובין התנאים המדיניים והכלכליים של ארץ מושבו מן הצד השני, והמשפט החדש המפשר הזה – הוא משפט התלמוד הבבלי.

הוא החל לשגשג ביחד עם עליית בתי התורה ועם מינוי ראשי הגלויות – המתווכים בין העם ובין הממשלה – וזה אירע בתקופת חתימת המשנה. בבתי התורה נתרכזה המסורת העברית, השופעת מארץ ישראל. היסוד הלאומי הזה מצא את נושאיו בראשי הישיבות. לעומת זאת נתרכזה בידי ראשי הגולה ההשגחה על מילוי חובותיו האזרחיים של העברי לממשלה ולשאר האזרחים, שמירת התכסיס הפוליטי של החברה העברית – ובהשתלשלות שני הכוחות הפועלים האלה, הלך לו המשפט העברי בבבל את דרך התפתחותו המיוחדת.

בדרכו זאת אי אפשר היה לו לבלי לבוא לידי חיכוכים ופירודי דעות עם המשפט העברי של ארץ ישראל ולידי התנגדות לממשלתם הרוחנית של הנשיאים, אשר רק להם היה עוד יפוי הכוח לסמיכת השופטים. ההתנגדות היתה רבה מאוד, ולמרות עבודתם המשותפת של חכמי שתי הארצות היא בולטת עוד היום בסוגיות המשפטיות של שני התלמודים. בייחוד התנגדו חכמי בבל להשפעת ארץ ישראל בסידור דיני ממונות, כי ההשפעה הזאת היתה עיצורית, וצורך השעה היותר נמרץ היה להשתחרר ממנה. בארץ ישראל פסקו המסחר והתעשיה, הערים היו חרבות, השדות שוממים, אורחות התגרים כמעט שחדלו מפני הסיקריקין והמורדים – הכול היה הולך ויורד מטה מטה, והחיים לא הורו יותר את הדרך לחידושים ולשכלולים משפטיים, ובבבל היו, להיפך, התעשיה והמסחר ממשיכים את זרם התפתחותם הטבעי, שנפסק בימי החורבן, יחסי המסחר והעבודה, אשר שלטו בימים הטובים בארץ ישראל ואשר מצאו את סידורם בספר נזיקין, נעשו עתה ליסודות, אשר עליהם הלך והתבסס ונבנה סדר דיני ממונות בבבל. אלה הם הדינים, אשר היו לרוח החיה וליסוד מבריא ומקדם בתקופת התפתחותו של המשפט המסחרי האירופי ואשר חינכו באמת את הסוחר היהודי המנוסה של ימי הביניים ושל הזמן החדש, אותו הסוחר היהודי, שהיה לו יד שם בכל שכלולי המסחר העולמי: מהודו וערב עד ספרד, הולנד ואשכנז. כי המשפט העברי בימי התלמוד היה כולו מתאים כבר לסדר הקפיטליסטי ויהי רואה בעיניו את המון המאורעות והסכסוכים האפשריים בחיים מסחריים מפותחים; הוא בנוי על האמת ועל היושר, על המרץ ועל השכל השימושי. לא לחינם אמרו:,,הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות".

לעומת זאת פסקה בבבל התפתחותו של המשפט החקלאי, אשר היה מן המצוות התלויות בארץ ובקיומה של מדינה עברית ושל מפלגה איכרית עברית. ובכלל היה המישור של מיסופטמיה הדרומית-מערבית עני במי-גשמים ואדמתו שדה-השלחין, שאין הלחם גדל בה בלי השקאה בידי אדם; והאיכרות התחילה מתנוונת ביהדות הבבלית. ולכן לא דבר מקרה הוא שאין לנו גמרא בבלית לסדר זרעים כולו.

 

ה    🔗

מנקודת הפילוסופיה של המשפט מתגלה לפנינו התורה-שבעל-פה בתור הופעה מיוחדת במינה, שאין לה מקום בספרותו של איזה עם אחר – היא ההתגלות העליונה של המשפט, של רוחו ונשמתו.

התורה שבעל פה אינה מפחידה את האדם, אינה מכריחה אותו לעשות את הטוב והמועיל ולמאס ברע רק בתוקף עונשי הגוף והממון בלבד, כמו שעשה המשפט הרומי.

המשפט שלנו היה עונש את החוטא רק אם ידע וחטא. הוא מקים לחוק את ההתראה עם ערכה החינוכי הכביר: “מתרים אותו עד שישוב או שיאמר יודע אני ואף על פי כן אני עושה”. הוא קובע את תלמוד התורה, את הוראת המשפט לעם, לחוק עולם. בימי הבית הראשון היה העם מתכנס למקדש ה' אשר בירושלים בחג הסוגות ובכל שנת השמיטה, שאז אין העם טרוד ועסוק בעבודת אדמתו, לשמוע אל קריאת התורה. אולם בייחוד גבר לימוד התורה מימי עזרא, אשר תיקן את קריאת התורה בשני ובחמישי ובימי השבת והמועד בבתי התפילה. במשך הימים חדר לבתי הכנסת גם מוסר הנביאים, ההפטרה שלנו. אבל חוץ מבתי הכנסת נעשו, מימי שמעיה ואבטליון, למרכז המסורת בתי-המדרש הרבים. בימי יוסף בן מתתיהו היתה ידיעת התורה נפוצה בכל קצות העם; בימי יבנה וביתר נתגברה ונתפשטה זו, למרות הרדיפות והגזירות, במרי-רוח ומרץ; ובימי רבי חייא היו אלפי ספרי מקרא ומשנה נפוצים כבר בכל רחבי הגולה.

והרי גדול ביותר ערכה של היצירה המשפטית בתקופת הגמרא. היא אינה מכילה בקרבה חוקים קצרים, סעיפים “יבשים”, שלדי-משפט. הננו רואים בה את המשפט העברי במסכת יצירתו; הננו שומעים את השקלא והטריא כשהיא תוססת ושואנת בחלל בית המדרש, מלאת סערת החושים והתרוממות ההגיון; כל סוגיה חוצבת להבות; שמי המזרח הבהירים משתקפים בה ופרחים יפים של האגדה, פיטורי ציצים נאים ועשירי-תוכן לה סביב.

התלמוד הוא יצירה מזרחית אמיתית. הוא איננו יליד השכל הקר, השאנן והמוגבל; הוא יליד הסברא, הוא מלא רגש, מלא תאוות האמת, והעריגה אל הטוב, אל המתוקן, אל המוחלט. הוא תולדה נאמנה של התורה. הוא יונק עוד ממקור הדת החיה, המלאה תשואות החיים.

עם חתימת התלמוד תמה היצירה המשפטית הקלאסית של היהדות. הזמנים נשתנו. תקופות היסטוריות מלאות דם ורצח באו וחלפו; מהפכות עצומות באו ועברו; עמים ירדו מגאונם ומתו ואחרים קמו ויעלו לגדולה. חוקי עמים רבים אבד עליהם כלח; גם העם העברי נתפזר בכל רחבי העולם ואת הערים נהרדעא ופומבדיתא כבר כיסה אבק הציה. אך רעיון פורה וזוהר נצחי נשארו ספונים בספרי התלמוד; מוסר נעלה וצדק נשגב קוראים בכל דור ודור מבין השיטין. אך נפתח את הספר העתיק ומחדש אנו שומעים את הד שאונה של היצירה העברית.

אכן נשמה חיה מלאה פלאות צפונה בספר הזה, אם אלף שנה אחרי חתימתו היתה אירופה עוד שורפת את דפיו העתיקים בגאון מנצחים על מרומי חוצותיה, וההמון הריע באלפיו ורבבותיו על הגווילים העולים בלהבה. אכן כוח מיוחד אצור בקרבו, כוח מוסרי חי ופועל, אם עוד בימינו אלה קמות ממלכות נאורות לגרש מגבולן את התלמוד ולאסור את תלמודו…

יש שגיאה גדולה בהלך ההיסטוריה התרבותית של האנושות ושגיאה זו כבר עלתה לה באלפי רבבות קרבנות אדם.

במקום יסוד התורה העברית: “ואהבת לרעך כמוך”, במקום חופש היחיד ושלום הכלל בתור יסודי החברה, קיבלה ושיכללה החברה הנוצרית את משפט רומי, שקדם להופעת הנצרות, שנלחם בנצרות, – ועמו יחד קיבלה את תאוות הכיבוש ואת השאיפה לניצחון ארצי, שהפכו את ההיסטוריה לים של דמי אדם ואת הארץ – לעמק הבכא של עבדות ובערות.

גם בקרב העם העברי עצמו, אשר התלמוד השפיע כל כך הרבה במשך תקופות רבות וארוכות על מוסרו הטוב, לא פשטה לדאבוננו, ההבנה האמיתית של הספר הגדול הזה. במשך ימי הגלות נתאבנה התורה, אחרי אשר חדלה מהיות גורם חברתי בישראל. כאותה מחרשה, אשר לא ירדה זמן רב אל תוך מעבה האדמה, כן כיסתה חלודה כל הווייתו והד החיים החברתיים שבקרבו נדם. ערפלים מסתוריים, הזרים לרוח היהדות החפשית והבהירה, כיסו את פני כל היצירה ההיסטורית שלנו, כשאלפי פיות בחורים במרחבי התפוצות משמיעים בקול נוגה, בעצבות קדושה ומתוך רטט דתי את ה,,סוגיות" ואת המימרות, שבהן אצורה תמצית חיי חברתנו בימי קדם, – נודדת נשמה ערטילאית גדולה ונאדרה בכל רחבי העולם ומבקשת את לבושה ואת תיקונה הארצי…

המשפט העברי מתגלה בכל עומקו והיקפו מתוך הערבוביה שבים התלמוד ודורש את גאולתו מכבלי הזמן ומחלודת הדורות. הוא דורש הסברה והארה חדשה וחדישה. הוא דורש לבוש עברי חדש, למען יוכל להופיע בהדרו אל בני עמו, והוא דורש לבוש מדעי כללי למען יוכל להופיע בהיכל המדע האנושי.

ההיסטוריה קוראת לנו ומתווה לפנינו את הדרך. הביטו אל חופי הים הערבי ואל נהרות הודו! עמי מזרח גדולים ועתיקים מתעוררים משנת דורות ולוחמים על חירותם. משפטם של עמי המזרח מתעורר ובעודו באיבו הוא מקבל את השפעתו ממשפטי עמי-המערב, הזרים לרוחו, רק כדי להתגבר לפי שעה על האנדרלמוסיה של תקופת-המעבר.

אל חברה מזרחית זאת, אל סוד העמים, אשר נשמתנו קרובה לנשמתם ורגשותינו לרגשותיהם, עלינו להביא את משפטנו המשוכלל, משפט העם השמי העתיק ולכונן אותו מחדש על הבסיס, אשר ניתק ממנו בכוח החרב הלוחמת. עלינו להשיב את היצירה הנעזבה והנידחה אל הסביבה, אשר בה התבצרה והתבשלה ואשר בה עוד תתפתח ותשתכלל. עלינו לבנות חברה עברית מקורית על יסודי המשפט העברי המקורי.

השפה והספרות העברית תשיבנה ליחיד העברי את אינדיבידואליותו הלאומית, שאבדה לו בגלות; המשפט העברי יחיה את סדרי החברה העברית הלאומית – וכוח יצירתו החברתית החדשה יתגלה בכל גאונו והדרו…

“העתיד”, מאסף ספרותי-מדעי לברור עניני היהדות והיהודים. הוצאת,,סיני" ברלין, ספר שלשי, תר"ע-תרע"א.