א. תקופת הניידות המוחלטת: תקופת האבות    🔗

תוך עיון מדוקדק בקורות עמנו בימי אביב חייו ההיסטוריים ובמקורות הארכיאולוגיים, אשר נתגלו עד היום, ולאחר מחקר השוואה עם הווי חייהם הכלכליים והחברתיים של עמי המזרח האחרים, ניתן לחלק את תקופת חייהם של העברים הקדמונים מלפני זמן התיישבותם בארץ לשני שלבים:

השלב הראשון התאים לחיים הבדואיים במדבר הגדול, והשלב השני – לחיי עדה, שצרכיה המפותחים ויכולתה הטכנית הבשילו את התנאים להתערותה – ולו אך התערות ארעית, ראשונה וחלקית בתחילתה – בקרקע הערבה, בגבולות ארץ נושבת.

המשטר החברתי, שהיה קיים בשלב הראשון של ההתפתחות הוא המשטר העדתי הקמאי. זה היה המשטר הקדום ביותר של אביב תולדותינו, משטר תקופת הניידות המוחלטת, הקרויה תקופת־האבות. באותה תקופה נדדו העברים עם עדריהם על פני הערבה הגדולה מארם נהריים עד לגבולות מצרים והיוו חוליה במערכת נידודי העמים באסיה המערבית כאלפיים שנה לפני הספירה.

משפט התקופה הבדואית הוא מנהגי. אין כתב ואין חקיקה בכתב. המנהגים יסודם בהווי הכלכלי של שבט־הרועים והם נמסרים מדורי־דורות מאבות לבנים. ייעודם הכללי הוא לשמור על השיתוף המשפחתי ולהתגונן כלפי משפחות יריבות.

בתוך המשפחה פנימה שורר השוויון הגמור בין חבריה. כולם עובדים בשווה במשק המשפחתי המשותף, הגברים והנשים כאחת לפי תנאי חלוקת־העבודה, המונחים ביסוד המסורת: הגברים רועים את הצאן והבקר. הנשים מציידות אותם במזון ובמים. הן גם חולבות את הפרות, מבשלות ואופות.

המשפחה האמורה בתקופה הבדואית היא המשפחה הגדולה. היא מורכבת מן האב והאם ויוצאי־ירכם, הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות, הנינים והנינות. אין היא נפרדת לחוליות עצמאיות עם נישואי־הבנים והבנות, כי אם היא מוסיפה לשמש יחידה חברתית־כלכלית כל ימי חייו של האב.

באותה תקופה נפלגה, לפי המסורת, משפחת אברהם מיתר משפחות גזעה ומקומה ושמה את פעמיה יחד עם עדריה מבקעת שנער מערבה־ דרומה, מקום חנייתם של שבטים רבים ושונים על פני המדבר הגדול.

טרם נתבררו הסיבות, אשר גרמו להפלגה זאת, אולם דבר אחד הוא וודאי וברור, כי לאחר פרישתה ממשפחות אחרות הצליחה לעמוד במאבקה ובתגרותיה עם שבטי הסביבה, להתקיים ולהתפתח בתור חטיבה חברתית מיוחדת לעצמה בגלל משטר החיים הכלכליים אשר שרר בה כדוגמת החברות הקמאיות האחרות ושהיה מיוסד על שיתוף הרכוש הקדמוני ועל השתתפותם הכללית של הגברים והנשים בפעולות המשקיות ובהתגוננות הקיבוצית.

עוד ניכרים בצורה מעורפלת ומקוטעת במקורותינו הראשונים רמזים ושרידי־אגדות על היציאה מהווי הצייד שקדם להווי־הרעייה. באגדה העתיקה מסמל עשיו את הווי־הצייד, בשעה שיעקב, “איש תם, יושב אהלים”, מסמל את הווי־הרעייה החדש. בניו של יעקב שרויים כבר כולם מנעוריהם בתקופת המרעה, המהווה שלב של התפתחות מהפכנית בחיי החברה הקדומה, שבו למד האדם להדביר ולאמן את הבהמה הפראית במקום להאבק אתה, לצודה ולהרגה.

בניגוד לתקופת הצייד, שבה נגרר האדם והולך בעל כרחו בעקבות בעלי החיים הפראיים, המשתמטים מן הכניסה לרשותו, ונודד ללא מצרים במרחבי הערבה, מוגבלים כבר ביותר תחומי נידודיו הגיאוגרפיים של הרועה. לא זו בלבד שתחומים אלה מחולקים בין שבטי רועים שונים בדרך של הסכם ומסורת או כתוצאה של תגרות ומאבקים בין־עדתיים, אלא שעצם ההתעסקות ברעיית הבקר והצאן, בעיקר ברעיית הבהמה הדקה, מצמידה את עדת הרועים לשטחים יותר מסויימים, אשר בהם יש בידה למצוא מזון טבעי לעדרים ומקורות מים להשקאתם.

במידה מיוחדת הולכים ומצטמצמים שטחי־המרעה במקום שלא ניתן על ידי טבע־הארץ להשקות את הבהמה ממי־נהרות, כי אם ממי־בארות. על ידי כיבוש בארות כרויות מראש בידי אחרים או על ידי כריית בארות חדשות קונה לעצמה עדת־הרועים חזקת־רעייה בסביבה גיאוגרפית מסויימת ומצומצמת יותר בגלל ההכרח הטבעי להוליך את העדרים לעיתים מזומנות אל הבארות, לגול מעליהן בצוותא את האבנים המכסות עליהן למגן בפני קרני־השמש הלוהטות, לשאוב מים ולהשקות את הבקר והצאן משקתות־האבן, מלאכת־ידם של הרועים.

עצם חפירת הבארות בארץ־הנגב בתקופה של שימוש במכשירי־אבן בלבד היתה עבודה קשה ומפרכת את הגוף, ורק ציבור מלוכד ועקשני היה מסוגל להתגבר על הקשיים והמכשולים שעמדו לו בדרכו ולמצוא בערבה מים, שהיו נחוצים לו באופן חיוני לקיומו ולקיום הבקר והצאן, מקור מחייתו.

גורם כלכלי זה הוא שהביא לידי ליכודה החברתי של עדת הרועים ולקביעת יסודי משטר חייה.

גם ההכרח לשמור באופן מאורגן מפני עשק הבארות מצד שבטים המתיימרים לכבוש אותן לשם השקאת עדריהם הם או לסתמן בעפר, כדי לכוף את בעלי־הבאר לעזוב את מקום המרעה שהתאחזו בו וכן גם הצורך בשמירת העדרים מפני חטיפה או מפני חיות טורפות הם שגרמו לליכוד המשפחה, להתהוות המשפחה הגדולה ולקביעת בנייתה הפנימית.

הבאר, בתור מרכז חיותה של העדה המשפחתית, משמשת לה באופן טבעי גם מרכז ציבורי. על יד הבאר יתאספו הרועים לא רק על מנת להשקות את עדריהם, לשתות ולנוח עת צהריים וערב, כי אם גם לטכס עצה על ענייני־העדה. אל הבאר תבואנה הנערות לשאוב מים, להנעים שיחה עם נערי־העדה ושמה יסור גם עובר־אורח להשקיט את צמאונו ולבקש מחסה.

העדרים, הבארות ושטחי־המרעה הם קניינה המוחזק והמיוחד של העדה. לשם הדגשת זכותה השיתופית של העדה על שטח מרעה מסויים ועל בארות מסויימות מסמנים המקורות הכרוניקאליים לפרקים את שמות המקומות ואת גבולותיהם, ויש אשר השמות הללו ניתנים על ידי עצמם לשם עדות תעודתית. לשם אותה מטרה נקבעה גם מסורת, הממשיכה להתקיים עד ימינו במזרח הקרוב, להעמיד גלי־עד בין שטח־מרעה אחד לרעהו או בין שדה לשדה לשם תעוד על התחומים שאין לעבור עליהם: “הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה” (בראשית ל"א, 51–52).

לשם אותה מטרה עצמה של תעוד על בעלותה השיתופית של המשפחה על בארות־המים שבאזור הרעייה היה ניתן לכל באר כרוייה או כבושה או רכושה שם סמלי מיוחד, שהיה מקפל בתוכו לפרקים את תולדות כרייתה, כיבושה או רכישתה.

בתקופת־קדומים ראשונה זו בתולדותינו הלך והתחלף מזמן לזמן מקומו והיקפו הגיאוגרפי של שטח נידודי־אבותינו בהתאם לתמורות הכלכליות והמדיניות שהתרחשו במזרח הקרוב והם הלכו והשתרעו בין גבולות ארם ־נהריים וגבולות ארץ מצרים. אולם במשך כל התקופה, אשר ראשיתה בימי אברהם העברי וסופה בימי הרעייה בארץ גושן שבמצרים, נתונה היתה העדה במצב של ניידות מוחלטת, שמרה על המשטר השיתופי הפנימי והיוותה חוליה בתוך נחשול הגירת העמים השמיים, שהלך והתפשט באותה תקופה.

השלטון בעדה היה פאטרימוניאלי. הוא לא נקבע על ידי בחירה ומינוי, כי אם היה קבוע ועומד מתחילתו בכוח המוצא והיוחסין. הטבע הוא שהיה מעניק למוליד את זכות השלטון וההנהגה כלפי יוצאי־ירכו. הוא היה הראשון, הגדול בין השווים, אבי־המונם.

הבעיות הקנייניות של אותה תקופה, שרישומיהן ניכרים במקורות התורה, היו בעיות בין־משפחתיות בלבד, כגון בין משפחת אברהם ומשפחת לוט, בין משפחת אברהם ובין השלטון העירוני של מלכי־צדק מלך שלם או בין משפחת לבן ומשפחת יעקב או בין משפחת עשיו וזו של יעקב.

קניין אישי, פרטי טרם היה קיים בעדה המשפחתית העברית. היא היוותה כלפי פנים יחידה משקית אחידה וסגורה, משק משפחתי שלם ובלתי־מחולק במשך כל חייו של האב העומד בראשו.

בניו של האב ובנותיו וכל הנולדים להם ומהם היו נכנסים מאליהם לתוך רשותו האבהית ולמשק המשפחתי המשותף.

במשטר הפאטריארכלי הזה היו קיימים עוד, כפי שיש להניח לפי מקורות ־התורה, שרידים בודדים של העיקרון האימהי, המטריארכלי, שהיה קיים בעדה בתקופת טרום־היסטורית שאינה נהירה לנו.

העדה היוותה מכל מקום איגוד פרסונאלי ולא איגוד טריטוריאלי. חברי־העדה היו נעים במלוכד על פני הערבה בלוויית העדרים, אשר צרכי־מזונם בתנאי־האקלים התת־טרופיים הם שהיו קובעים ומגדירים מפעם לפעם את חילופי מקומות המרעה במסגרת השטח המוגדר ובשנות בצורת גם מחוצה לו.

כדרך כל העדות הקמאיות של עמי־הקדם לא היתה בעלותה השיתופית האחידה של העדה המשפחתית קיימת עולמית והיא היתה פוקעת עם מותו של אבי־המשפחה. מאז ואילך היתה העדה מתפלגת לפי בתי־האבות, וכל בית־אב היה מקיים יחידה רכושית לעצמו לאחר חלוקתו של הקניין המשפחתי הקודם לחלקים שווים, ורק הבן הבכור, ראשית אונו של האב, שהיה משמש לפי טבע הדברים העוזר הוותיק ביותר בעבודת המשק המתחלק, והיה נושא את התואר הקדמון של “גביר לאחיו ונגידם” היה מקבל בתור פרס בעד הוותק הטבעי שלו במשק חלק כפול בנכסי־ המשפחה.

ראשי בתי־האבות שימשו משעת פיצולה של משפחת־האב הראשונית אבות למשפחותיהם־עדותיהם הם למשך כל ימי חייהם ויש שהמשפחות היו ממשיכות לקיים לצרכי־הגנה ברית בתי־אבות ומצטרפות בשלב יותר מאוחר לשבט שלם בעל חטיבות אבטונומיות לפי בתיו, דבר שהיה מחוייב המציאות בתור אמצעי מגן כלפי חוץ.

ראשי בתי־האבות היו מתכנסים לעיתים מזומנות בשדות־המרעה המשותפים על יד הבארות המשותפות לשם דיון בעניינים המשותפים לכולם. כינוסים אלה היו קרויים, כנראה, בתקופה הקדומה ביותר, בשם “סוד” על שם מקומה בשדה, ובתקופה יותר מאוחרת כשהכינוסים נעשו יותר קבועים ופריודיים ניתן להם השם “מועדים” והמשתתפים בהם כונו בשם “קרואי־מועד” או “קריאי־מועד”. כינוסים יותר מאוחרים אלה היו מתקיימים באוהל ציבורי, שהיה נושא את השם “אוהל מועד”.

התנאים הכלכליים הבלתי־יציבים בערבה הגדולה והצורך התמידי להגן על שטחי־המרעה, על העדרים ועל הבארות בפני שבטים נודדים יותר תקיפים היו מונעים בעד פיצולה של המשפחה הגדולה וגם לאחר עיצוב דמותו המשקית העצמאית של בית־האב לא היו בתי־האבות מתרחקים ביותר זה מזה בדרך נידודיהם בערבה, היו רועים בשטחים סמוכים זה לזה, שהיו מהווים חלקים נפרדים של השטח המשפחתי המחולק והיו מהווים ברית־הגנה.

לשם הגדלת כושר־ההגנה היתה המשפחה הנודדת בערבה מצווה במידה יתירה על הגידול הפנימי, על הפרייה והרבייה – “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה” (בראשית א', 28).

עם היות המשפחה יחידה גיניאלוגית לא ניתן לה להגדיל את אוכלוסיה על ידי צירוף אנשים ונשים מבחוץ, כי אם על ידי לידה והולדה בתוך המשפחה עצמה. הילכך שימש אמצעי יחידי לגידולה המספרי ולחיזוק כושר־הגנתה של המשפחה ריבוי־הנשים, הפוליגמיה, מצד האב, הפטריארך, ומצד יוצאי־ירכו, ריבוי, שהיה מוצא את וויסותו ותיחומו מצד הטבע והתנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים של הסביבה וכמו כן בכושר תפוקת אמצעי־המחייה מעדרי הבקר והצאן הנתונים בידי המשפחה.

האשה, אשר פקעה ריבונותה ושליטתה במשפחה עם המעבר מן הצייד הקדמוני אל המרעה, היתה שווה לגבר בכל עבודות המשק המשותף של עדת הרועים והיתה נהנית במידה שווה אתו מבשרם, מחלבם ומצמרם של הצאן ושל הבקר.

במסגרת הנישואין הפוליגמיים היתה ניתנת זכות עדיפות לאשה הראשונה. שאר הנשים, הנישאות לעיתים קרובות רק במקרה של עקרות האשה הראשונה ולפי המלצתה, הן נשי־עזר. הן משמשות צרות לאשה הראשונה, וזכותה של זו היא לדרוש את גירושיהן כדרך שהמליצה קודם על נישואיהן.

השם המיוחד, שהיה קיים לנשי־העזר, היה ־ “אמה” ואין לזהותו עם המושג המאוחר של “שפחה”, שהופיע בשלב השני של ההתפתחות החברתית עם קביעת העבדות בחברה הישראלית. כל חברי העדה המשפחתית הקדומה היו בני מוצא אחד ומשותף וכולם היו בני־חורין ושווים.

גם המושג “פלגש”, שהוא מיוחד לאשה ממדרגה שנייה, אשה בפועל, טרם היה קיים באותה תקופה ראשונה. הפלגש היא ברוב המקרים אשה הבאה מן החוץ. היא דבר שבמותרות מבחינה משקית, והופעתה במשפחה מעידה על רכישת קניין פרטי, שהופיע עם בוא תקופת הקניין הפרטי בכלל.

טבעי הדבר, כי מספר הנשים המיועדת לנישואין פוליגמיים יהיה מוגבל בתנאי החיים של עדה משפחתית סגורה. דבר זה הוא שגרם מאליו להיתר נישואי קרובות, אפילו אחיות מן האם. דיני־העריות באו לעולם והלכו והתרחבו בהדרגה רק כתוצאה ישירה מפירוז העדה הסגורה בשלב יותר מאוחר של התפתחות. ייתכן גם, כי בשעת הדחק היו בני העדה הסגורה אצלנו שובים או גוזלים לעצמם נשים מבנות העדות השכנות, כמו שאירע הדבר אצל שבטים אחרים.

במקרים מיוחדים, כשהעדה המשפחתית היתה נתונה בשעת חירום וזקוקה ביותר להגנה בפני תקיפים, היתה מגבירה את כוחה על ידי אימוץ חניכים או נערים מבני שבטים קרובים וידידותיים, שהיו משמשים לה צבא עזר מבלי אשר יהיו נמנים על בני־העדה ומבלי אשר יהיה להם חלק בשדות המרעה, בבארות ובעדרים.

ההווי הכלכלי השיתופי של העדה המשפחתית וצרכי ההגנה ההדדית של חבריה הם שגרמו לפיתוח עקרון הערבות ההדדית לחיי אדם בפני התנקשות מן החוץ. קם והתבצר בתור מסורת קדם ובתור חוק הרגלי בלתי־כתוב מוסד גאולת הדם, מוסד האחריות הפלילית ההדדית לדם הזולת בן העדה: בכל מקרה שיישפך דמו של אחד מחברי העדה בשעת תגרה עם בן עדה אחרת חייב היה כל אחד מבני עדתו של הנרצח לגאול את דמו, הצועק מן האדמה, על ידי שפיכת דם רוצחו. פירושו של דבר, כי מבלי היות עוד רשות חוקרת, שופטת ועונשת קבועה ומיוחדת היתה העדה כולה משמשת רשות כזאת והיתה אוסרת על חבריה עמידה על דם זולתם.

גאולת־הדם היתה מחסלת את הסכסוך שבין עדה לעדה, או יש גם שסליחתם של בני עדת הנרצח לבני עדתו של הרוצח היתה מתחזקת על ידי כריתת ברית שלום, כדוגמת ה"סולחה" הערבית.

הצורה החגיגית ביותר של ברית מעין זו היתה הברית בין הבתרים. הצדדים הבאים בברית היו עוברים בסך בין בתרי כבשות הצאן, המבותרות לשניים. על כן יאמר העברי מקדמות הימים “כרת ברית” על שם כריתת הבהמה הדקה לאות הברית. גם עצם המלה “ברית” גזורה, כידוע, מן הפועל “ברת=בתר”: “עלה לך היערה ובראת לך שם” (יהושע י"ז, 15) ו"כי יער הוא ובראתו" (שם, 18) או “ובראתי מכם המרדים והפושעים” (יחזקאל כ', 38). צורה זו של כריתת ברית אופיינית היא ביותר בשביל משפחות רועים, המצהירות את הבטחותיהן החגיגיות על העצמים החשובים ביותר במשק המשפחתי.

צורה שנייה של התחייבות הדדית וזכות הדדית כרותה לפי מסורת קדומה בין חברי־העדה היתה גאולת־האשה. היא היתה קיימת בצורה הרחבה ביותר בתקופת הנישואין הקיבוציים הקדומים ולפיה היתה שמורה לכל אחד מחברי העדה המשפחתית זיקה מינית לכל אחת מנשי־העדה. בתקופה זו של העדה הפאטריארכלית אין הפוליאנדריה (נישואי אשה אחת לכל הגברים שבמשפחה, הגאולה הכללית) קיימת עוד.

היא חלה רק על הגואל הקרוב ביותר ורק ביחס לאלמנה, שנשארה עקרה או חשוכת־בנים. כל חברי העדה הבוגרים מהווים מעין חטיבה של גואלים וכל הקרוב ביותר לנפטר הוא יותר קרוב לגאול את אלמנתו, ורק עם סירובו נכנס במקומו קרוב ממדרגה יותר רחוקה.

צורה זו של גאולה כרוכה בדאגה המשותפת להמשך קיומה וגידולה הטבעי של העדה ובשלב קדמון זה אינה קשורה כלל ברעיון של הקמת שם המת על נחלתו, מכיוון שלא היתה למת נחלה מיוחדת לעצמו, כי אם שותפות בנכסים הכלליים של העדה, והקניין הפרטי טרם נתקיים עוד לגמרי.

 

ב. המיפנה הכלכלי. פירוז המשפחה הגדולה    🔗

עובדה היסטורית יסודית, שאינה סובלת מיעוט דמות והיסוס, פקפוק ועיוות היא עובדת הגירתה של משפחת הבידואים העברים בתחילת האלף השני שלפני הספירה מבאר־שבע מצרימה באחת מתקופות הרעב, שהיו שכיחות באותו אזור מדברי.

לפי דברי המסורת עברו על משפחת הבידואים העברים משעת השתכנותה בחבל ארץ המרעה המבורך במזרחה של מצרים, בגושן, הקרובה לייב (הליופוליס) או המזדהה אתה מבחינה גיאוגרפית, ועד זמן יציאתה ההמונית ממצרים לפחות מאתיים ועשר שנים, או ארבע מאות ושלושים שנה. לא נתחוויר ממקורות ההיסטוריה העברית או ממקורות אחרים כמה זמן עבר על שבט הרועים עד שעקרו אותם שליטי מצרים ממקומם והטילו עליהם עבודת־פרך בבניית ערי מסכנות ומצודות בגבולות המדבר, אך צריך להיות ברור לכל חוקר בתולדות כלכלתם של עמים, כי גם בתקופת חייהם והתרבותם הטבעית בארץ ברוכת־המים ועשירת התעלות וגם בשעת עיסוקם בעבודות בנייה כפויות חרגו העברים מגדר הכלכלה הפרימיטיבית, כלכלת תקופת־האבן של אבותיהם הראשונים בבאר שבע, למדו פרק מן הכלכלה המפותחת של מצרים וסיגלו לעצמם את השימוש במכשירי מתכת, בכלי ברזל ונחושת לצרכי עבודתם בחקלאות ובבנייה: במחרשות, מגלים, קרדומים, קלשונים, משורים, פטישים וכלים אחרים. השימוש הזה, שגרם לקידום מפתיע בפריון העבודה, שימש אצלם, כמו אצל שבטים אחרים, שהיו נתונים באותו מצב, מיפנה מהפכני במשטר חייהם הכלכליים. הוא הביא לידי פירוק המשק הראשוני של המשפחה הגדולה, לידי היפרדות המשפחה האחידה לבתים, לבתי־אבות ולמשקים אינדיבידואליים ולידי יציאת הציבור כולו מתחום הכלכלה הקדומה של מרעה הצאן. המעבר מחיי־ רועים לחקלאות הפך לצוו הכלכלה החדשה והוא שגרם לפירוז העדה הסגורה ולשאיפה ההמונית לצמידות בקרקע, להתיישבות חקלאית, שהזינה את תנועת היציאה ממצרים.

החיזיון המהפכני הזה של שינוי הוויי יסודי בחייהם של שבטי הרועים הקודמים הוא שהוליד בזכרון הדורות, כדרך החזיונות הדומים בחייהם של כל העמים האחרים, רישומים בעלי תכונה אגדתית, אשר לפחות בחלקם נשתמרו בספרותנו העתיקה ובראשם האגדה על קין והבל, על קין, עובד האדמה, המכריע את הבל אחיו, רועה הצאן (בראשית ד', 3–8), והאגדה על תובל קין, “לטש כל חרש נחשת וברזל” (בראשית ד', 22).

לא כיורדי מצרימה, “כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש” (שמות א', 5) המצורפים למשפחה גדולה אחת, בעלת משק משותף, החיה על מרעה הצאן בלבד, ציבור עשרת הריבוא של יוצאי־מצרים, שאולי עברו כבר בחלקם למעשה לחקלאות ארעית במצרים ושהמעבר הזה היה להם מעכשיו צורך כלכלי חיוני¹.

בתקופת ישיבתה במצרים הפכה, איפוא, המשפחה הגדולה של העברים לגוי, ועל ברכי הכלכלה החדשה השתנה באופן יסודי משטר עדתו הסגורה של שבט הרועים, התהווה והתבצע פירוז העדה, נוצק הבסיס המשפטי למשפחה הקטנה בעלת הרכוש הנפרד, בעלת הקניין הפרטי, הצועדת במאורגן בדרכי־הישימון על מנת לכבוש לה קרקע לשבתה ולעיסוקה בחקלאות תחילה בערבות מואב ואחר כך בארץ כנען.

בזמן אחד עם הנהירה לארץ חדשה, הולכת ומתגבשת אצלם גם הדרישה בתורה חדשה, בחוקה מותאמת לצרכי עם עובד אדמה. משה בן עמרם, המבין לצרכי־העם בכל היקפם, צועד בראש העם המתהווה כמחוקק וכמנהיג.

 

ג. חוקת עשרת הדברות    🔗

שני לוחות־הברית, הכוללים את העיקרים והיסודות הראשונים של חוקת ־העם, של התורה שבכתב, והמשמשים למעשה פתיחה לספר־הברית, נמסרו לנו בשתי נוסחאות, אחת קדומה יותר (שמות כ', 2–14), ואחת מאוחרת יותר (דברים ה', 16–18), כנראה, מימי החקיקה הנבואית של תקופת־יאשיהו המלך. מבחינת תוכנם המשפטי אין הפרש ניכר בין שני הניסוחים. שניהם אינם אלא רישום יסודי החוקה הראשונה, אשר חוקקה בהר סיני בתקופת המעבר מחיים בידואיים להתיישבות ארעית, וכדוגמת חוק שנים עשר הלוחות של הרומאים הם מביאים לידי רגלמנטציה תחוקתית את המעבר היסודי מן המשטר הפאטריארכלי השיתופי למשטר הקניין הפרטי, שנתהווה, כפי שראינו, כתוצאה מן השימוש במכשירי מתכת.

מה שברור לחוקרי־המשפט הרומאי צריך להיות ברור גם לחוקרי משפטנו אנו.

עצם תהליך מתן התורה, כפי שהוא מתואר במקורות הראשונים, כבר מעיד על שני האירועים כאחד: על ביטול הקניין המשותף ועל צמיחת הקניין הפרטי, המוגן בחוקה הכתובה הראשונה הזאת, ועל השימוש במכשירי מתכת, שגרמו להפיכה זו.

הכשרת האבן, אשר עליה נחרתו עשרת הדברים, והחריתה עצמה מעידות כבר על ראשית השימוש במתכות. לא ייתכן תהליך של פיסול אבנים ללא שימוש במכשירי־ברזל, וכבר מבחינים המקורות הראשונים בפירוש בין אבנים שהונף עליהן ברזל ובין אבנים שלא הונף עליהן ברזל.

לצרכי פיסול הלוחות, המתואר במקור המקראי, היתה צריכה להקדים, כדרך הטבע, חציבה בהר, שהיתה מתבצעת במשורים ובקרדומים, כדרך שהפיסול היה מתבצע בפקיעים ובמפסלות והחריתה – בציפורן שמיר, בעט־ברזל או בחרט.

נמצא שמשה היה מאומן במלאכת הפיסול והחריתה. אם נכונה הנחת חוקרי הקדמוניות, המתקבלת על הדעת, כי חרטומי מצרים היו מצטיינים בתור יודעי־הכתב וחריתתו על לוחות אבנים, הרי כאן לפנינו תלמידם המובהק משה, אשר סיגל את ההמצאה הפלאית, את “מכתב־אלוהים” לצרכי הזכירה והשמירה של תורת החברה החדשה.

הדיבור הראשון והשני מהווים פתיחה עקרונית לחקיקה כולה, מעין פריאמבולה, הוראה ראשונית על מקור הצדק והחירות.

הדיבור השלישי על שמירת יום השבת וזכירתו קובע את חובת המנוחה גם לעבדים ולאמהות, אבל על ידי עצם קביעה זו הוא מעיד על קיום מותרות במשק המשפחה, העוסקת בגידול צאן ובקר ובעבודה חקלאית ארעית בנאות־המדבר ועל מסחר־חליפין המאפשר את רכישת־העבדים והאמהות. יש בדיבור זה משום עדות מובהקת על הפילוג המעמדי, שהשתרר במשק לעומת השוויון המוחלט, שהיה קיים בעדה הקדומה. מופיע כאן לפנינו מעמד של עבדים ואמהות, ילידי־בית וקנויי־כסף, שהם מחוסרים כל חלק ונחלה במשק ושבגלל ניצולם הבלתי־מרוסן מצד המעבידים בא המחוקק להזהיר על חובת־המנוחה, הקיימת לגבם כדרך שהיא קיימת לגבי המעביד עצמו, לגבי בניו ובנותיו. השוואה זו של העבד והאמה עם הבנים והבנות היא תופעה טיפוסית, המעידה בכל מקום על המשפחתיות, שהיתה נוהגת עוד כלפי העבדים באביב המשטר העבדותי, כדוגמת המשפחתיות, שהיתה נוהגת בכל מקום באביב המשטר הרכושני לגבי שוליות של אומנים ובעלי־מלאכה.

הדיבור הרביעי ־ כיבוד אב ואם – הוא הצו היסודי של משטר־החיים,

המיוסד עכשיו על האבוטנומיה של הקניין הפרטי בתחום המשפחה. הוא אות־המשמעת החברתית והמשקית בתוך הפלג של העדה הפאטריארכלית הקודמת, הנתון בנסיבות החדשות לא למשמעתו של אבי־השבט, כי אם לשלטונו של אבי־הבית ואף לשרידי שלטונה של האם (המטריארכט).

מצוות לא תרצח, הקבועה בעשרת־הדברים בתור דיבור חמישי, מכוונת לחזק את הגנת חיי־היחיד, אשר רפתה מאליה עם התחסלותה של העדה הסגורה, שגאולת־הדם היתה נוהגת בה כאמצעי־מגן יחידי נגד כל התנקשות על חיי־הפרט, הבאה מן החוץ. עם פירוז העדה רפה במידה מרובה כוחה של גאולת־הדם והמחוקק בא להזהיר בהדגשה מיוחדת על חומרתה של עבירת־הרצח. הרוצח יועמד מעכשיו למשפט־העדה, אשר תשפטנו ותחליט עם למסרו לרשות גואל־הדם או להעניק לו זכות־מקלט באחת מערי־המקלט, אשר נקבעו כבר בראשונה באותה תקופה של מרעה וחקלאות ארעית בעבר הירדן מזרחה.

מצוות לא תנאף מעידה בעליל על ביטול הנישואין הקבוצתיים הקדומים ואף של נישואי העריות, שהיו קודם, כפי שראינו, סימני־היכר מובהקים של העדה הפאטריארכלית הסגורה, – סימנים לכניסתו של הקיבוץ לנישואין זוגיים, שהם מיסודותיה של העדה החקלאית החדשה.

הדיבור “לא תגנב”, “לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך” – הם עדות לעיצוב דמותו הכלכלית־משפטית של הקניין הפרטי בעדה החקלאית הצעירה במקום הקניין השיתופי שהיה קיים בעדה הקמאית.

הדיבור “לא תענה ברעך עד שקר” – מזהיר על שמירת יחסי־הגינות חברתית כלפי הזולת בין שהוא חבר המשפחה והעדה ובין שהוא עומד מחוצה לה. מבחינה זו, מבחינת איסור השיקור הציבורי המוחלט לגבי כל אדם, קובעת חוקתנו המשפטית הראשונה, שנתקבלה במעמד הר סיני, את אחד מיסודי העדה החדשה, המפורזת, לעומת מסורת העדה הקדומה, אשר צימצמה את כל מערכת הזכויות והחובות בגדר המשפחה הגדולה הסגורה בלבד.

נמצאנו, איפוא, למדים, כי יש לראות את מתן עשרת הדברים בתור חוקת יסוד תמציתית וראשונה של משטר הקניין הפרטי וכי קביעת זמן נתינתם הוא זמן יציאת מצרים של אבותינו הקדמונים וראשית התיישבותם על הקרקע בקדש ברנע ואחר כך בארץ כנען.