(להכנת “אוצר מונחי־המשפט”)

 

א    🔗

על ידי פעולות מודעות ובלתי־מודעות, לפרקים אפילו על ידי הימנעות וסבילה גרידא, משתתף כל אדם בחיים המשפטיים של זמנו ומקומו. הוא נכנס ביחסים משפטיים עם זולתו או מתנגד ליחסים המשפטיים המוצעים לו מן החוץ. בכל מקרה ומקרה הוא מביא את יחסיו אלה לידי ביטוי בלשון המדוברת בפיו, ולשון זו הולכת וקובעת לצורך זה עם הלך העתים מטבע מיוחד לעצמה – מונחים ודרכי־לשון משפטיים. אפשר לומר בוודאות מוחלטת, כי לא בתי־מדרשות ובעלי־עיון, כי אם העם הנושא ונותן הוא גם ההולך וצר תחילה בכל מקום ובכל זמן את צורת רובם המכריע של מונחים וכי מפיו חי וקובע את מסורתו המדען, המחוקק, השופט ועורך־הדין. “דיברה תורה בלשון בני־אדם”.

כך באו לעולם גם מונחי־המשפט העבריים. בכל תקופה, שבה חי העם את חייו הכלכליים, החברתיים והמשפטיים, הוא שהשתתף באופן יסודי בטביעת מטבע הלשון המשפטית והורישה מדור לדור. הוא הכניס בה את המשמעויות והכוונות שהיו דרושות בשעתן, נתן לכל מונח את תוכנו וטעמו, קבע באופן מוחשי את צורתו ודייק לפי מידת האפשר בקביעותיו מתוך הרגשה והכרה, כי אין לך מקצוע, שהכלל הנקוט “החיים והמות ביד הלשון” יהלום אותו יותר מאשר במקצוע המשפטי.

ספרותנו שבכל הדורות היא ביסודה ספרות־עם, ספרות חינוכית. היא רוויה מושגי־משפט ומוסר, צדק ומישרים, דברי־הגות ועיון ביחסי־אדם ועם, ציבור ומדינה, דברי־חינוך והדרכה בהלכות דרך־ארץ, תוכחה וקובלנא על קיפוח זכויות ועיוות־הדין. הדברים אמורים, קודם כול, בחלקים המשפטיים וההלכתיים של התורה שבכתב ושבעל פה, שבספרות הפרשנית, בחיבורי הפוסקים והשאלות ותשובות. אולם אין הדברים מצטמצמים בסוגי ספרות זו בלבד. גם החלקים הסיפוריים והמיסמכים ההיסטוריים והגראפיים של ספרותנו רבת־הדורות, אף גילויי המגילות, המכתבים ושאר החומר הגנוז, משקיפים את חייו המדיניים הפומביים של עמנו ואת מפעלי הקהילות היהודיות בעולם; גם ספרי־החזון אינם מופשטים ונטולי־שורשים חברתיים והם מביאים לידי ביטוי את ביקורתם של החוזים על המשטר החברתי הקיים ואת מאבקם למשטר של צדק ומשפט. והוא הדין גם לגבי ספרותנו הפילוסופית מספרי קוהלת ואיוב עד הרמב"ם, מימי הפילוסופים והמקובלים של ימי הביניים ועד החסידות, – בכולם נושקים המושגים המשפטיים והמוסריים אלה את אלה. בכל מקום צמח באופן טבעי הצורך בהבעת מחשבות, אמונות, דעות והוראות בלשון עברית מדוייקת ובטביעת מטבע לשוני מנוסח ומוגדר לכולן.

בבית־היוצר של הלשון הלכו ונגזרו ונלטשו מונחים משפטיים. לכל מושג ורעיון, לכל ציווי ותקנה יוחדה צורה לשונית, שתבליט ותגדיר את מהותו, כדי שיידע האדם בחברה לעמוד על תוכנם המדוייק, להבחין הבחנה דקה בין הטוב והרע, בין האסור והמותר.

לא בבת אחת צמחו והונחו מונחי־משפט מדוייקים. בספרות העתיקה ביותר אין הכותב – המחוקק או המורה – יודע עוד על פי הרוב להגדיר את המושגים בצורה כללית וסיכומית. הוא מרצה עוד על הפעולות הנאסרות או הנדרשות על ידו בצורה סיפורית־תיאורית. אולם לא לזמן רב ניתן לעצור בעד הצורך החיוני בהבעה מדוייקת, בהכללת־דברים ובהפשטתם עד שהדברים מגיעים בהדרגה ובמשך הזמן לידי מינוח מונחים משפטיים.

ראשיתו של המשפט בעמנו, כמו אצל עמים עתיקים אחרים, נעוצה במנהגי־קדם, זו התורה שבעל־פה הקדומה, אשר הועלתה לאחר דורות של קיום ערטילאי על הכתב למען תיזכר ותישמר ושעל ידי חריתתה וחקיקתה על האבן או רישומה על הגומא או הקלף קיבלה צורה מגובשת, נוצקה במטבע מוצק.

רושמיהם הראשונים של המנהגים, זקני־העדות, השופטים והשוטרים, מזכירי־המלכים והכהנים והלוויים, מפיצי־התורה בגבולות, היו גם הראשונים אשר טבעו את מטבע הלשון המשפטית. בייחוד יש לייחס ייעוד זה לכהנים, אשר ריכזו בידם, כמו אצל הרומאים בתקופה הטרם־קלאסית של היוריספרודנציה, את המנהגים והחוקים, הורו אותם לעם והדריכוהו, ומטֶבע הדברים הוא שהם גם צרו את צורתם.

בייחוד קם ונתהווה מעמד מיוחד של מורי־משפט וקובעי־הלכות מימי הסופרים ואילך. לא בכדי נאמר עליהם שהם קרויים סופרים על שהיו סופרים את האותיות. מאז הלך ונטבע במידה יתירה ובשלימות־יתר מטבע הסגנון המשפטי. ולא בקלות וללא לבטים הלך ונתבצע תהליך זה של קביעת לשון־לימודים משפטית, מכיוון שצורות לשון עתיקות, שמוצאן הראשון היה מן האשורית, הבבלית והמצרית ואולי גם מן החתית, הלכו ונסוגו עכשיו בפני צורות לשון שאולות מן הערבית והפרסית. וקצת יותר מאוחר – בפני היוונית והרומאית. גורמים כלכליים ומדיניים חדשים השפיעו בעל כרחם על אוצר הלשון בכלל ועל הלשון המשפטית בפרט.

 

ב    🔗

על שלושה דברים עומד מינוח משפטי תקין: על הדיוק, על הייחוד ועל ההכללה.

דיוק – פירושו שבכלי־הלשון נוצק בצורה ברורה, מלוטשת ובלתי־משתמעת לפנים שונות המושג המשפטי הברור והמוגדר, אשר אליו התכוון המחוקק, השופט, הפרשן או החוקר.

ייחוד – פירושו שלא ישמש ביטוי לשוני מוסכם אחד לערכים שונים, אף הקרובים והדומים ביותר, פעם לזה ופעם לזה, כי אם יהיה יחיד ומיוחד לאותו מושג מוגדר בלבד שעליו נקרא שמו.

והדבר החשוב ביותר הוא ההכללה או, יותר נכון, ההפשטה. למערכת התרחשויות ואירועים בעלי־תכונה משפטית מסויימת או בעלי תוצאות משפטיות מסויימות, שהמחוקק, השופט, הפרשן או החוקר רוצים ללמוד עליהם גזירה שווה, למצוא את המכנה המשותף שבהם, להכניס אותם יחד גג אחד, למסגרת מושגית אחת, תוך הסחת־דעת מן השונה והבלתי־קובע שבכל אחד מהם, – ניתן שם וגדר כולל ומופשט האופייני בשביל כולם כאחד, המגשר והמקשר את כולם לחטיבה משפטית אחידה. ואם בנוגע לדיוקם ולייחודם של המונחים המשפטיים היתה ידם של המשפטנים הרומאיים על העליונה והם הגיעו כבר בתקופת ה־ius vetus להישגים מכריעים במינוח מושגי־היסוד, הרי בשטח ההכללה וההפשטה היתה ידם על התחתונה לגבי חכמי־ישראל, וכפי שנסיתי להוכיח במקום אחר, קצרה ידם של אלה שהיו מחוננים ברוח ההגשמה והפנתיאיזם של הדת האלילית להגיע לתפיסה מושלמת של מושג מופשט וכולל, מעורטל מכל אחיזה בעצם גשמי, שאין לו גוף ודמות הגוף, כמו שהגיעו אליו אבותינו בימי בית שני ולאחריו.

ואף יתרון אחר היה למונחים המשפטיים העבריים לגבי הרומאיים. המשפט העברי – ככל משפטי המזרח, המושרשים בתפיסה הדתית של מוצא החברה והקובעים, כי המשפט אינו סובל “שינוי, תוספת וגרעון” – מתעגן ונכבל משפטנו לא רק לתכנים משפטיים קדומים, כי אם גם לצורות הבעה קדומות. הוא מקדש את צורות הלשון, אשר בהן מצאו את ביטויין מלפני דורות רבים מנהגי־העם, תורותיו, חוקיו ומשפטיו והוא משמר באופן כזה לדורות מונחים משפטיים שנקבעו בשעתם.

ויש אשר תופעה זו גורמת להתהוות פער בין לשון המשפט ובין לשון הדיבור וההגות היום־יומית של העם. בה בשעה שהלשון החיה – קודם העברית ואחר כך גם הארמית – נתונה במצב דינאמי, משלימה ומשנה את אוצר מליה ואת משמעותן בהתאם לצרכים השוטפים, מוסיפה על הקיים וגורעת ממנו, בשעה שניבים רבים הולכים ונעלמים ומשתכחים במציאות הלשונית ושפות חדשות ותרבויות חדשות הולכות ומשפיעות על חיי־הלשון, ־ קופאת הטרמינולוגיה המשפטית ושומרת על צורות־לשון קדומות למען הצרכים המשפטיים המיוחדים.

ואם נעמיק חקר במקורותיה הראשונים של הלשון העברית לאור הנחה מוקדמת זאת, ניווכח וודאי, כי במקרים מסויימים אירע לנו, כדרך שאירע לרומאים, כי ביטויים וצורות לשון, המשמשים במשך דורות רבים במיסמכים משפטיים ובספרי משפט ומנהגים עתיקים אבד עליהם כלח בשפה הספרותית או שניתנה להם הוראה אחרת מזו הקיימת במקורות המשפטיים.

אולם למרות כל אופייה השמרני של מערכת מונחי המשפט העברי לא ננעלו בפניה כלל שערי ההשפעה החיצונית. כמו אצל כל השפות שנולדו ונתפתחו על ברכי מאבקו הבלתי־פוסק של הקיבוץ הלאומי, מלחמת קיומו ומשאו ומתנו הכלכלי והתרבותי עם עמי־סביבתו, כן הושפעה גם הטרמינולוגיה המשפטית העברית בכל תקופה ותקופה ממכלול הגורמים החברתיים והמדיניים הללו. השפה העברית בכלל והשפה המשפטית בפרט קלטו אל תוכן תחילה אלמנטים מצריים, אשוריים, בבליים וארמיים ואחר־כך פרסיים, יווניים ורומאיים. תהליכי קליטה זו ראויים למחקר יסודי, אשר בו יש לשתף משפטנים ובלשנים־מזרחים כאחד. אולם דבר אחד נתחוויר לי במשך עיוניי הטרמינולוגיים הממושכים, כי לפי תהליך זה של קליטה וממדיו אפשר יהיה לבחון וללמוד את עצם מידת חיותה של השפה העברית בתור שפת־חיים והגות בתקופה זו או אחרת, בסביבה מדינית וחברתית זו או אחרת. על מידת כוחו המדיני והתרבותי של הקיבוץ העברי ועל כושר יכולתו לחיים עצמיים באותו זמן ומקום ניתן לדון לפי היקף הקליטה וכושר העיכול של המונחים הזרים, לפי מידת סיגולם למבנה הלשון העברית ולפי מידת כניסתם המוצלחת למסגרת המשקלים המקובלים בלשון העברית. בכל פעם כשהגוף הלאומי ־מדיני נחלש, כשהוא מתפרק והולך ונכנע להשפעות מדיניות מן החוץ, כששפתו הלאומית משתתקת בדיבור וחייו המשפטיים מצטמקים ומצטמצמים בקרן זווית, – משתבשת גם הלשון המשפטית. היא משתעבדת למונחים משפטיים זרים ומקבלת אותם כמו שהם ללא עיכול לשוני וללא תיאום לצורות־החיים וההבעה העצמיות ולטפוסי־הלשון המסורים והמקובלים.

דוגמה ברורה ביותר יכולה לשמש לנו התקופה הרומאית בתולדותינו בהשפעתה על הספרות המשפטית ועל המינוח המשפטי. באותה תקופה התנהלה היצירה בד בבד עם המאבק המדיני. הסייף והספר היו כרוכים בה. חכמינו ועסקנינו המדיניים היו הולכים לרומי בשליחות העם והיו עומדים במשא ובמתן יום־יומי עם השלטונות, כשהם מדברים בשפתם ולומדים את משפטם ונימוסיהם. אולם בכוח העמידה הלאומית־מדינית האיתנה הם נאבקו נגד כל היגררות יתירה אחר המשפט הרומאי ונמנעו בכל האפשר מקבלת צורותיו ומונחיו. הם המשיכו ליצור מונחי־משפט עבריים לצרכי־הזמן בצורה מקורית ולפרקים גם בהקבלה ברורה למונחים הרומאיים הקיימים, ובכל מקום שהנהיגו אינסטיטוטים משפטיים חדשים שאולים מן החוץ העדיפו לקרוא אותם בשמות יווניים מאשר בשמות רומאיים. כך התאזרחו בלשון המשפטית בתקופת היוונית־רומאית המונחים: אפיטרופוס, דייתקי, אפותיקי ואחרים והמשיכו להתקיים בשימוש המשפטי שבכל יום גם לאחר שהועתקו מרכזי היהדות לארצות אשר מחוץ לתחום השפעתן של הלשון היוונית והרומאית. הכתיב העברי של המונחים הלועזיים הלך והשתבש ולפרקים גם נשכח מוצאם היווני, אבל משמעותם המשפטית נתקיימה עד היום הזה. לעומת זאת לא קיבל המשפט העברי מן השפה הרומאית בתור שפת הכובשים שום מונח, אף את החיוני והפופולארי ביותר, כמו adoptio, peculium, ואם באחד המדרשים, בסוגיה אגדתית, נזכר האינסטיטוט המשפט הרומאי repudium (גירושים חד־צדדיים) נסתרסה צורתו ונשתכחה הוראתו ולא בא זכרו בשום סוגיה משפטית.

ואף על פי כן שימש המשפט הרומאי מקור רב־השפעה וחיקוי למשפטנו ולמונחים המשפטיים בדרך העיכול והקליטה. התקופה הקלאסית ביוריספרודנציה הרומאית השאירה את רישומיה בלשון המשנה והתוספתא, ותקופת הגלוסאטורים והפוסגלוסאטורים, פרשניו ומנסחיו הגדולים של משפט רומי, השפיעה במידה רבה על מוריו ומעצבי דמותו של משפטנו באותם הדורות, על הקודיפיקאטור הגדול של משפטנו רבי משה בן מיימון ועל הפרשן הגדול רבי שלמה יצחקי. שני חכמים אלה, וכן גם חכמים אחרים שחיו ופעלו בזמן ההוא, שתו מן הבאר הזו, למדו הרבה מקיצור לשונם ומבהירות ניסוחיהם של חכמי רומי ועיצבו את דמותה של הטרמינולוגיה המשפטית העברית. בעקבותיהם הלכו הפוסקים ומורי־ההלכה שבאו אחריהם עד גדול הפוסקים האחרונים רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך".

 

ג    🔗

מחיי המשפט העברי להלכה ולמעשה, אשר קמו בדורנו, ובייחוד עם ייסודה של מדינת־ישראל, חוקרי המשפט, המורים, המחוקקים והשופטים, מצווים ללכת בקוו ההמשך, להוסיף עיצוב ושכלול למונחים המשפטיים שנקבעו על ידי יוצריהם הגדולים בעבר ולהשלים את החסר ברוח הלשון ומסורתה.

אולם לא תמיד נהירים למעצבי דמות משפטנו שבילי התפתחותה של הטרמינולוגיה המשפטית העברית בעבר. מועט הוא מספר הלמדנים, חניכי בתי־המדרשות והישיבות בין מנסחי־החוקים ופסקי־הדין ואף בין מחברי ספרי־משפט, מורי המקצועות המשפטיים השונים ועורכי־הדין. מסיבה זו מופיעים לפרקים מונחים מחודשים ללא צורך או מונחים בעלי ־הוראה משובשת, ומרגליות רבות הגנוזות בספרות המשפטית של הדורות הקודמים נשארות מונחות כאבן שאין לה הופכים ללא שימוש. בנסיבות אלו נפרצים גדרי הלשון המשפטית העברית ומתרבה בה הלעז המיותר ללא גיבוש וללא הקצעה, ללא תיאום לרוח הלשון העברית. במקום עברית מקורית, בעלת שורשים בהיסטוריה ובמסורת המשפטית, התהוותה ומוסיפה להתהוות עברית משרדית, קלושה ושיגרתית, נטולת מקורות, שאף על פי שהיא כתובה באותיות מרובעות, ריח הלעז המתורגם עולה ממנה.

הלשון המשפטית העברית צריכה קביעה וסיגנון, ניקוי ממונחים משובשים, הבהרה והגדרה אחידה של מונחים סתומים ואטומים ומחיקת מונחים נרדפים, כפולים ומכופלים לאותו מושג, שנקבעו ללא צורך.

יש לבדוק את צורתם ומשקליהם של שמות העצם, המשמשים לציון מושגים משפטיים, על סומכיהם ונסמכיהם ועל דרכי שימוש הפעלים הכרוכים בהם, על נטיותיהם ובנייניהם. לא פחות מזה חשוב לקבוע מסמרות לכתיב מדוייק של מונחי־המשפט, בייחוד למונחים שהושאלו במשך הדורות ממקורות לועזיים וכן גם לאלה שהונחו בדורנו עם התחדשות חייה של לשוננו במשא ובמתן המשפטי והמדיני ועם השתלבותה עם המדע העולמי והמדיניות הבינלאומית.

ולא רק לשון־הלימודים, הלשון השכיחה בחוקים, בפסקי־דין, במיסמכים משפטיים ובהוראת המשפט צריכה בירור ותיקון, כי אם גם לשון־החיים, השפה המדוברת יום־יום, הקולטת גם מונחים בעלי תוכן משפטי ומשבשת אותם לפרקים בהיסח הדעת.

כדי שתינתן יכולת של זיקוק וניפוי יסודי של מונחי־המשפט יש קודם כול לכונסם ולסדרם בצורת מילון, שבו יבוא כל ערך משפטי הקיים בלשון ובספרות, בין שהוא עתיק ובין שהוא מחודש, במקומות בספר א"ב בתוספת הגדרה, תרגום ומראי־מקומות מן המקורות, או ציון מוצאו של הערך במידה שניתן לזהותו.

אוצר זה של מונחי המשפט, שירכז את הקיים בלשוננו ללא אבחנה, ישמש במשך הזמן נושא לבירורים משפטיים־בלשניים מעמיקי־חקר. במושב משפטנים יודעי־תורה, בעלי השכלה משפטית ולשונית כאחת ייחתך גורלו של כל מונח הכלול באוצר המונחים ויתברר מה טעון מחיקה ומה טעון שמירה ושכלול. על יסוד הקיים בלשון המשפטית תתברר גם מידת הפער, שעלינו למלא תוך עיון ושיקול דעת על מנת להעלות את משפטנו לאותה רמה של הבעה מדוייקת ורבת־צדדים, שאנו זקוקים לה עם כניסתנו לחיים משפטיים ומדיניים ערים וליצירה מדעית בכל ענפי המשפט העולמי.

 

ד    🔗

בתור מורה למשפט העברי במשך שנים רבות הועמדתי בפני הצורך היום ־יומי להשתמש במונחים משפטיים שימוש מדוייק, לדאוג לכינוסם ולליטושם ואף לחפש דרכים להשלמתם.

העבודה המתמדת בגדר ענף מחקרי זה לימדה אותי הרבה. נתחוורו לי דרכיה ואף נתגלו לי לפרקים חידושים משמעותיים.

אינני בלשן במובן השיגרתי והמקצועי, וייתכן שסטיתי לפעמים בשעת הסדר המונחים בספרי “אוצר מונחי המשפט” בכמה דברים מן הדרך הכבושה של הבלשנות השימושית. את עווני זה אשא ואתנצל אליו לכשאזכה לפרסם בחיי את המילון המשפטי האנציקלופדי הזה, אשר אתי בכתובים.

“סדנא דארעא חד הוא” – השיטה, שאותה יש לנקוט בשעת הסדר המונחים המשפטיים היא משותפת לפעולת המינוח בגדר כל מקצוע שהוא.

על עיקרי הדברים יש ברצוני להתעכב בקיצור במסגרת מאמרי זה:

א) כפילות מונחים. לא מן הנמנע הוא, שאוצר המלים העברי יכלול בתוכו כפל מונחים לאותו מושג, שהרי כל מונח נושא עליו, כפי שאמרנו, את חותם תקופתו ולא הוציאו אבותינו על פי הרוב את הישן מפני החדש וכרכו שניים או לפעמים אף יותר מונחים נרדפים יחד. למעשה אין ריבוי זה של מונחים גורם לנו תקלה יתירה: שפתנו העברית החיה כבר חוננה במידה ידועה בחוש של ברירה והיא מרחיקה על פי הרוב את המונח הנרדף האחד ומקרבת את השני. אך להלכה ולמען השלימות יש להביא במילון המשפטי את כל המונחים הנרדפים, ובר־הסמכא והפוסק הגדול, אשר קם לנו עם ייסודה של מדינת־ישראל, – האקדמיה ללשון העברית – היא שתכריע באיזו מהם יש להשתמש כיום הזה בחיים המשפטיים. היא תוציא את פסק־דינה בעל התוקף הממלכתי, כשיובא לפניה בשעתו בצורה מרוכזת ושלימה “אוצר מונחי־המשפט”. היא תוציא מן השימוש את המיותר והבלתי־מהוקצע.

ב) לא ניתן גם לפסול מונחים משפטיים בגלל סטייתם מטהרת הלשון העברית, מכיוון שטהרה זו היא בכלל מן המושגים המפוקפקים ביותר. על חוקר המשפט העברי ועל האקדמיה ללשון העברית בתור פוסק אחרון לנקוט רק כלל אחד: כל מה שנתקבל בחייו המשפטיים של העם העברי בתקופת עצמאותו המשפטית יש לאזרחו ולהכניסו לאוצר המונחים המשפטיים, להגדירו, לפרשו ולהשתמש בו הלכה למעשה.

ג) חידוש מונחים. חייה של מדינת ישראל התעשרו והתרחבו ויחד אתם התרחב והתגוון מצע האירועים המשפטיים. כל אירוע חדש וכל אינסטיטוט משפטי חדש, המביע ומגדיר אותו, זקוק למונחים חדשים ויש שאין המשפטן מוצא לו מטבע קבוע בספרות המשפטית. החיים דורשים בצדק חידוש מונחים. אך המחדש צריך להיזהר הרבה כשהוא בא להציע ומה גם לקבוע בהצעת חוק, מינשר, פקודה, פסק דין, תקנון של מוסד מונח חדש. אכן כל אזרח משכיל וכל משפטן תלמיד חכם ראוי להשתתף בתהליך של יצירת מונחים חדשים, אך נחוצה בדבר זה אזהרה כפולה: ייתכן, שבספרותנו המשפטית גנוז מונח ברור ומהוקצע, שהשתמשו בו מורים וחכמים למושג קרוב ודומה, ויש להימנע מחדשנות יתירה במקום שיש לאמץ מונח קיים, גנוז ונשכח. ומאידך גיסא, יש לזכור, כי לפרקים קל מאוד להכניס בשעת הצורך החיוני מונח מקרי, בנוי ללא שיקול, ללא טעם וללא הקפדה דקדוקית או אסתטית, ולכשיוכנס כתוצאה מהצעת יחיד, יהיה קשה כקריעת ים סוף להוציאו מן השימוש ולהחליפו במונח יותר מדוייק, משוכלל וכשר מבחינה בלשנית.

תובא כאן דוגמה פשוטה ומאלפת מחיי יום־יום של לשוננו: בראשית תחיית לשוננו, כשהיתה צמאה לביטוי ולציון המושגים האלמנטריים נתקבלה הצעת־יחיד לקרוא לקיסם, שבעזרתו אנו מדליקים אש בשם גפרור. מונח זה הוא מחוסר הגיון, מכיוון שהגפרור שבשימושנו – אין בו גפרית, אך אין יותר אפשרות להוציאו מן השימוש, אף כי הוצע על ידי אחד מחברי ועד הלשון המונח המוצלח, שהוא מחקה גם את הקול היוצא בשעת השפשוף והוא ציתה.

ד) תרגום המונחים העבריים ללועזית. קושי מרובה גורם לחוקר ולמתרגם המקצועי תרגומו של מונח משפטי עברי לשפה אחרת. בשום תרגום מלשון ללשון אין המונח המקורי נופל בדיוק על מונח נרדף ומקביל של הלשון, שמתרגמים אליה, ומה גם במקרה של תרגום מונח משפטי משפה בעלת מערכת מושגים משפטיים שונה כשפתנו לשפה בעלת מיבנה אחר ותכונה אחרת מאלה שלנו. הילכך לא ניתן כלל להגיע לזהות מלאה של המונח המשפטי המקורי ושל תרגומו הלועזי.

ה) מראי מקומות מן המקורות הראשונים. בשעת הכנת מילון משפטי עברי אין המחבר רשאי להסתפק בהגדרת המושגים ובתרגום לשפה לועזית או למספר מסויים של שפות. המושג המשפטי מתבהר על פי רוב כל צרכו רק ממראי המקומות המובאים מגופי המקורות, שהם חתיכות אורגניות של החיים המשפטיים, ויש להעדיף מראי מקומות מספרי־מקור בעלי־תוכן משפטי מוחלט מאשר להשתמש במובאות ממקורות בעלי תוכן הילכתי כולל.

כדי להדגים את עבודתי בחיבור “אוצר מונחי־המשפט”, שהוא מוכן ועומד בטיוטתו ומצפה למוציא לאור אני מביא פה ערך אחד מן הערכים, שאיננו גדול ביותר, את המונח “אגרת” יחד עם הגדרתו, מראי־מקומותיו ועם ערכי המישנה, המסתעפים ממנו כשהנם מתורגמים לטינית, אנגלית וגרמנית. בגוף המילון ניתן גם תרגום רוסי, אלא שמחוסר סימני־דפוס רוסיים למדפיס הנוכחי אני מוכרח לוותר עליו בדוגמה זו:

אִגֶּרֶת – שטר מוסמך בעל תכונה פומבית, libellus, epistula, rescriptum;

(ר' אגרות) letter, deed, charter, note, memorandum;

Vorschrift, Sendschreiben, Note.

ותכתב אסתר המלכה… –לקים את אגרת הפרים הזאת השנית (אסתר ט, 29); אם על המלך טוב, אגרות יתנו לי על פחוות עבר הנהר (נחמיה ב, 7); וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה (דהי"ב ל, 1); אתא איגרתא ממערבא (שבת קט"ו); אמר רבי יהודה: מעשה שהיו אגרות באות ממדינות הים לבני כהנים גדולים והיו בהם כמאה וכמאתים חותמות (אהלות יד, 5); מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו… אמר לו טול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלילאה תתאה שלומכון יסגא: מהודעין אנחנא לכון (סנה' יא:); כדוגמתן הייתה תכונה פומבית לאגרת רב שרירא גאון, לאגרת תימן של הרמב"ם ולאגרת חסדאי למלך הכוזרים.

אִגֶּרֶת אַפִּיפִיּוֹרִית – הוראת האפיפיור לעדתו Encyklikal

Encyclical letter, papal bull; Hirtenbrief, Bulle.

אִגֶּרֶת אָרְחִית – שטר זיהוי ועדות ועדות הניתן לעני העובר ממקום למקום.

שיצטרך קרוב ראובן (לחזור) על פתחי המתנדבים בעם… באגרת ארחית (שו"ת מהרש"ך חלק ב' סימן קפ"א).

אִגֶּרֶת אִשּׁוּר – כתב השלטון הממלכתי העליון במדינה, שבו ניתן אישור לנוסח חוזה בינלאומי שנכרת בינה לבין מדינה אחרת בחתימת מורשיה המוסמכים.

Ratification; Ratifikations־Schreiben.

אִגֶּרֶת בֵּית־דִּין – כתב־הזמנה להופיע בבית דין.

Summons, writ, citation;

Schriftliche Vorladung.

אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת – שטר הכרזה של בית דין על ערכם של נכסים העומדים למכירה בחוב.

Libellus licitationis;

Notice of public auction;

Licitations, Versteigerungsurkunde.

שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל… אם עשו אגרת בקורת ביניהן… מכרן קיים (כתובות יא, 5); אבל אם לא בדקו (בית דין) בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה (ר"מ, מלוה ולוה יב, 11)

אִגֶּרֶת הַאֲמָנָה – כתב ממלכתי המשוגר מממשלה לחברתה בדבר מינוי נציג דיפלומטי של הממשלה השולחת אצל הממשלה המקבלת.

Letters of credence, credentials;

Beglaubigungsschreiben.

אִּגֶּרֶת הוֹדָעָה – הצהרה רשמית של ממשלת מדינה לממשלה אחרת או לכמה ממשלות, הכוללת מודעה על עובדות מסויימות בעלות תוכן מדיני בינלאומי.

Notification;

Schriftliche Benachrichtigung, Meldung.

אִגֶּרֶת זְכוּיוֹת – כתב ממלכתי המעניק זכויות מיוחדות לגוף או ליחיד המוענק.

Charter; Privileg.

אִגֶּרֶת חוֹב – אובליגציה, שטר התחייבות של מדינה, באנק, רשות מקומית או חברה מסחרית.

Bond, debenture;

Obligation, Schuldschein.

פדיון א. – החזרת תמורתה.

Redemption of bond;

Einlösung einer Obligation.

אִגֶּרֶת חִזּוּר – אגרת דיפלומטית לראש מדינה אחרת בדבר בטול סמכותו של נציג.

Letter of recall;

Abberufungsschreiben.

אִגֶּרֶת חִלּוּף – המחאה בכתב.

Bill of exchange, preomissory note,

Order; Anweisung.

לפרוע את האיגרת חלוף שעשה לזכותו (פנים מאירות חלק ב, שאלה כ"ב).

אִגֶּרֶת חֲלִיפִין – כנ"ל.

ראובן מתעסק באמנותו בתיקון המשי ושמעון נושא ונותן ורב עסקיו באגרות חליפין (שו"ת דברי־יוסף לר"י אירגס).

אִגֶּרֶת חָסוּת – כתב ממלכתי, המעניק מגן ומחסה ליחיד או לציבור מסויים.

Letter of safe conduct;

Schutzbrief.

אִגֶּרֶת חֲשָׁאִית – ר' אגרת חתומה.

אִגֶּרֶת חֲתוּמָה – כתב ממלכתי חתום בחותם המלכות המופנה לפי כתובת מסויימת ואינו לעיון פומבי.

Secret note;

Geheimschreiben.

אִגֶּרֶת כָּבוֹד – כתב המלצה.

Letter of recommendation;

Empfehlungscrief.

רבי חייא בר אבא אתא לגביה רבי לעזר, אמר ליה: פייס לרבי ילדן נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר (אגרת כבוד)… ופייסיה וכתב ליה: “הרי ששלחנו לכם אדם גדול שלוחינו…” (ירוש' נדרים פ"י ה"ח).

אִגֶּרֶת מָזוֹן – שטר התחייבות בתשלום מזונות.

Libellus alimentationis;

Alimony order or undertaking;

Alimentationsurkunde.

אגרות מזון, מזונות אלמנה (ירוש' מוע"ק פ"ג ה"ג); מצא אגרות שום ואגרות מזון… הרי זה יחזיר (ב"מ א, 8); ואילו כותבין במועד:…איגרות שום ואיגרות מזון (מוע"ק ג, 3).

אִגֶּרֶת מֶלֶךְ – פקודת מלך בצורת מכתב לשלטונות.

Epistula regia, rescriptum regium;

Royal writ, imperial rescript;

Königliches Schreiben. ואתנה להם את אגרות המלך (נחמיה ב, 9).

אִגֶּרֶת מַמְלַכְתִּית – ר' אגרת זכויות.

אִגֶּרֶת מֶרֶד – שטר שכותבים בית־דין לאשה שמרדה מחיי־אישות.

Libellus detrectationis;

Writ of (a eife’s) disobedience;

Widersetzlichkeits,

Verweigerungsbrief (der Ehefrau).

כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם (כתובות סד:); המורדת על בעלה כותבין לו אגרת מרד על כתובתה (ירוש' קידושין פ"א ה"ב).

אִגֶּרֶת מַשָּׂא וּמַתָּן – חליפת דברים בכתב בעניין עיסקה משפטית העומדת להתבצע.

Libellus actionis;

Written pleadings;

Schriftsatz.

כיוון שהיו ראובן ושמעון נושאים ונותנין באיגרות שכותבין זה אל זה (תשובות הגאונים, הרכבי נ"ט).

אִגֶּרֶת נִדּוּי – שטר בית־דין שבו מכריזים נידוי על אדם.

Libellus communicationis;

Writ of exommunication;

Verbannungsurkunde.

ובית־דין כותבים אגרות נידוי ומנדין עליה ל' יום (ספר העיטור, דיני כתובות, אות כ').

אִגֶּרֶת נְזִיפָה – כתב המאשר את מעשה הנזיפה כלפי הנזוף.

Rügebrief, Verweis;

Reprimand;

אִגֶּרֶת סוֹדִית – ר' אגרת חתומה.

אִגֶּרֶת פְּתוּחָה – כתב ממלכתי גלוי, המתפרסם לידיעת הציבור, בניגוד לאגרת חתומה, סודית.

Open letter;

Offener Brief.

וישלח אלי סנבלט… את נערו ואגרת פתוחה בידו (נחמיה ו, 5–6).

אִגֶּרֶת קְבִיעַת וַעַד – אגרת ועד המדינה לקהילות, שבה נקבע זמן אסיפת הוועד. – מונח שכיח בפנקס ועד ארבע ארצות ובפנקסים אחרים.

אִגֶּרֶת קֵסָרִית – ר' אגרת מלך.

אִגֶּרֶת רוֹעִים – הוראת האפיפיור לעדתו. ר' אגדת אפיפיורית.

אִגֶּרֶת רִשּׁוּם – שטר אישור על רישום קרקע בספרי־האחוזה.

Landregistration; Bodenregistration.

ומלכא אמר: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא (ב"ב נד:).

אִגֶּרֶת רָשׁוּת – פקודה וציווי של שלטון (רש"י מוע"ק ג', 3); ואלו כותבין במועד… ואגרות רשות (מוע"ק ג, 3).

אִגֶּרֶת רְשׁוּת – כתב־מינוי לדיין והענקת סמכות להורות ולדון.

Libellus promotionis;

Letter of appointment, nomination;

Ernennungsbrief, promotion.

(שו"ת הגאונים, הרכבי ס"י ק"פ).

אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין – שטר כריתות, שטר הפקעת נישואין.

Libellus repudii, ־divortii;

Deed of release, ־of divorce;

Trennungs־, Scheidungsurkunde.

ודין דיהוי לכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין (גטין ט, 3).

אִגֶּרֶת שׁוּם – שטר בית־דין על הערכת (שומת) נכסים נמכרים לשם פרעון חוב.

Libellus estimationis;

Assessment note;

Taxierungs־, Schätzungsurkende.

מצא אגרות שום, אגרות מזון… הרי זה יחזיר (ב"מ א, 8).

אִגֶּרֶת תְּנָאִים – כתב הסכם והתחייבות על תנאי הנישואין העתידים להתקיים בין הצדדים.

Libellus sponsaliarum;

Marriage settelment;

Verlobungsurkunde.

ועל אשר נשבע לבתו סך מה בנדון כמבואר באגרת תנאיהם (שו"ת מהר"י קולון פ"א).

חִלּוּף אִגְרוֹת – משא ומתן דיפלומטי בכתב בין ממשלה לחברתה על ידי משלוח אגרות.

Exchange of notes;

Notenaustausch.

הָבִיא אִגֶּרֶת – והא מייתינן לך איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב מא.).

הוֹצִיא אִגֶּרֶת – פרסם אגרת; ועד שפ"ח.

כָּתֹב אִגֶּרֶת – וגם אגרת כתב (אחזקיהו) על אפרים ומנשה

(דהי"ב ל, 1).

נָתֹן אִגֶּרֶת ל־ – לידי בא כוח המעוניינים.

אם על המלך טוב אגרות יתנו לי על פחוות עבר הנהר (נחמיה ב, 7).

פָּתֹח אִגֶּרֶת – גזר רבינו גרשום שלא לפתוח אגרת ששולח אדם לחבירו (שו"ת מהר"ם מרוטנברג ס"י תרכ"ב, דפוס סדילקוב 1835).

שָׁלֹח אִגֶּרֶת – הריץ לידי המעוניין.

אגרות שלח טוביה ליראני (נחמיה ו, 19).