א    🔗

בית הספר למשפט בירושלים היה המכשיר להשכלה משפטית של ממשלת ארץ־ישראל. הוא נוסד לאחר כיבוש הארץ והכרזת הבית הלאומי ומראשית ברייתו היתה לו מטרה טבעית אחת להכשיר בקביעות את האנשים, שיידעו להגן על זכויותיו המדיניות והאזרחיות של היישוב הנובעות מן החוקה היסודית של הארץ, מדבר המלך במועצתו משנת 1922 ומשאר החוקים שחוקקו על ידי השלטון הצבאי והאזרחי.

בית הספר תפס את המגמה הזאת באופן שימושי; אף על פי שמטרתו היסודית היתה לשמש במקום האוניברסיטה בקושטא ובביירוט, שהיו עד הזמן ההוא מכשירות את העסקנים המשפטיים בשביל ארץ ישראל, לא קבע לו בית הספר למטרה להרביץ לתלמידים תורה עיונית במשפט, כי אם הנהיג בעיקר את הוראת עצם החוקים הנהוגים בארץ בלי הכשרה מוקדמת רחבה באנציקלופדיה ובפילוסופיה של המשפט ובתולדות המשפט הפומבי והפרטי, המזרחי והמערבי.

כיוון שימושי זה השפיע גם על תכנית הלימודים במקצוע המשפט העברי.

המשפט העברי או “המשפט הרבני”, כפי מה שהוא נקרא באופן רשמי, נקבע מראשית קיום בית הספר בתור לימוד של רשות בשביל התלמידים העברים, והשיעורים, שנקראו על ידי מרצים תורניים בעלי השכלה משפטית, היו מכוונים להקנות לתלמידים ידיעה כללית באותם חלקי המשפט העברי, שהם נוהגים למעשה בארץ ישראל, כלומר, דיני האישות, האפוטרופסות והירושה וסדרי הדיון בבית הדין הרבני. אכן לא ניתנה למרצים הוראה רשמית מפורשת בנוגע להיקף הלימודים, אבל מראשית הוראת המשפט העברי בבית הספר נקבעו מעצמם תחומים למקצוע הוראה זה, שיתאימו לצביונו וכיוונו הכללי של בית הספר וגם למספר השעות, שהוקצבו למשפט העברי בתכנית הלימודים הכללית.

אולם חילופי המרצים בבית הספר וגלגולי התפתחותה של הפעולה המחוקקית בארץ הפריעו במשך זמן מרובה לקביעת מהלך ומסורת בהוראת המשפט העברי בבית הספר. רק בתחילת שנת הלימודים תרפ"ז נקבעו בראשונה תחומי־הקורס, ובתחילת שנת הלימודים תרפ"ח גרמה כבר התפתחות הפעולה המחוקקית בארץ, בייחוד פרסום חוק הבוררות 1927 וחוקת הקהילות, להרחבה חדשה של תכנית הלימודים.

 

ב    🔗

כותב הטורים האלה, ששימש מרצה למשפט העברי בבית הספר רוב השנים, לא הסיח את דעתו אף לשעה קלה מן העיקרים שעליהם צריכה להתבסס הוראת המשפט העברי בשעה זו בארץ ישראל.

עוד בשנת 1911 עלה בחלקו של כותב הטורים האלה לקרוא קורס אקדמי במקצוע המשפט העברי בישיבה הגדולה מיסודו של הרב ר' חיים טשרנוביץ באודיסה, אבל אז לא היו לפני המוסד וגם לפני המרצה מטרות מדיניות־חברתיות, כי אם לימודיות בלבד. התלמידים, שבאו ללמוד בישיבה, התמסרו ללימודים במשך כל היום, והשיעורים במשפט העברי נקראו בכל שלוש הכיתות העליונות (ב', ג' וד') שתים עשרה שעות לשבוע.

המשפט שלאחר חתימת התלמוד לא נכנס אז לגדר ההוראה לגמרי, וידיעה יסודית בגופי המקורות של המשפט העברי, התורה והתלמוד, היתה נקנית לתלמידים בשיעורים מיוחדים.

בכיתה השנייה, שבה התחילה הוראת המשפט העברי, היה ניתן לתלמידים מבוא כללי, היסטורי ודוגמטי, – “יסודי המשפט העברי והכללי”. קורס זה היה כולל בתוכו את הסבר המושגים היסודיים של המשפט בכלל, אנציקלופדיה של המשפט והסבר שינויי־העיקרים וההשקפות היסודיות במשפט העברי והרומאי־אירופי. זה היה נסיון ראשון ליתן בצורה קונסטרוקטיבית, על יסוד המקורות העבריים והכלליים, את חלקו הכללי של המשפט העברי.

בכיתה השלישית והרביעית נקראו שיעורים מפורטים ב"דיני עונשין וקנסות", באותו מקצוע מעניין, בעל ערך לימודי ומוסרי רב, שטרם נחקר דיי על ידי המדע המשפטי של זמננו. במקצוע משפטי זה, כמו בדיון הפלילי, שהוריתי בקשר עם המשפט המטריאלי, נתגלתה, לפי דעתי, ביותר תכונתו המיוחדת והשקפת עולמו המקורית של המשפט העברי. ולפיכך בחרתי בחומר לימודי זה, שאף על פי שאין לו נגיעה ישרה אל החיים השימושיים, יש בו כדי לשמש בסיס להשוואות משפטיות עם השיטות והיחסים שהיו קיימים אצל אומות אחרות.

מן החומר הרב והמקיף של “דיני ממונות” לקטתי סוגיות נבחרות ועברתי עליהן באופן קאזואיסטי מתוך קריאת טופסי־המשנה והתוספתא, הסברתם ההיסטורית והדוגמטית והשוואתם למשפטי עמים אחרים.

אופן לימוד זה לא הניח את דעתי גם בשעתו. היתה לי תמיד ההרגשה, כי אסור למורה המשפט העברי להקיף את כל חלקי המקצוע, לו גם במשך ארבע שנות הוראה, אלא שהמשפט העברי צריך להיות עיקר ויסוד של כל לימוד התלמוד בזמננו והוראתו צריכה להתחלק בין מורים אחדים, אשר כל אחד מהם יתמכר ויתמחה להוראת חלק קבוע של המשפט העברי ויאסוף ויסדר לו לשם כך את החומר הלימודי הנחוץ לו עפ"י המקורות הראשונים. תנאי הזמן והמקום הכריחו אותנו אז להכניס את המשפט העברי למיטת־סדום שלא היתה הולמת אותו כלל.

לגאול את המשפט העברי מצמצומו זה הוא חובת האוניברסיטה העברית בירושלים. האוניברסיטה שלנו יש לפניה תעודה להחיות את תרבותנו המדינית בכלל ואת חקר המשפט, שנתפתח על קרקע זה בפרט, מבלי להבחין בין חלקים שיש או אין להם בימינו ערך מעשי. השאלה על ערכן החיוני והשימושי של הסוגיות המשפטיות השונות יכולה גם היא להתברר ולהתלבן רק מתוך התמדת הלימוד והמחקר של המקצוע עצמו.

לשם כך נחוצה בפועל פקולטה משפטית מיוחדת עם פעולה מחקרית מסונפת, עם קתדראות לדיני ממונות, דיני עונשין, דיני קנסות, הלכות המדינה, תורת הדיון הפלילי והאזרחי ותולדות המשפט העברי, מלבד הקתדראות למשפט המזרחי והמערבי ולמשפט הארץ ישראלי הנוהג בזמננו לכל חלקיו. רק פקולטה מסודרת לפי תכנית כזו תוכל, מצד אחד, להפרות את מחקר המשפט העברי ההיסטורי ומצד שני, לברוא את הגשר המחבר את היצירה המשפטית הקדומה עם הצרכים בפעולה מחוקקית עצמית חדשה, המתגברים בזמננו.

בבית הספר למשפט של הממשלה דרכי הוראתו של המשפט העברי הן אחרות לגמרי. כאן צריך לימוד משפטנו להתרחב בהדרגה, בהתאם להרחבת זכויותינו המדיניות, להתפתחות ההנהגה העצמית של עדותינו העירוניות והכפריות, לחיזוק השפעתנו והשתתפותנו בפעולה המחוקקית של המדינה ולהתמדת עבודתם של בתי הדין הלאומיים שלנו לסוגיהם השונים.

כל חלקי המשפט העברי ההיסטורי החוזרים לתחייה בין באופן מוחלט ובין באופן סובסידיארי וכל ענפי משפט עברי מחודש וחדש, הנוצרים על ידי מוסדות־האבטונומיה העברית בגדר סמכותם החוקית, צריכים להיכנס לתכנית השיעורים במשפט העברי הנלמדים בבית הספר למשפט, כי חובתו של כל תלמיד, העתיד להיות עורך דין יהודי בארץ ישראל, לדעת את המשפט העברי לכל השתלשלותו ותקנותיו החדשות, אשר יזדקק לו בכל שעה שיקבל על עצמו את הגנת האינטרסים של יחיד או של קיבוץ בתוך גבולי האבטונומיה המשפטית של היישוב העברי.

מטעם זה אי אפשר לו למשפט העברי, הנלמד בבית הספר של הממשלה, שיהא “רבני” בלבד, כלומר, שיקיף רק את חלקי המשפט ההיסטורי (דיני אישות, ירושה, אפוטרופסות), שבהם ניתנה לבית הדין הרבני זכות שיפוט מוגבלת וסובסידיארית, כי אם במידה לא פחות מזו צריכות לשמש כבר היום הזה בתור חומר לימודי בבית־הספר:

א) התקדימים שנקבעו למעשה מתוך פעולתו הממושכת של משפט השלום העברי.

ב) תקנות משפט השלום העברי ושל בתי דין לבוררות אחרים שנקבעו בהתאם לפקודת הבוררות 1927. (בכלל זה גם תקנות בתי המשפט של הסתדרות העובדים).

ג) תקנות והוראות של הוועד הלאומי ואספת הנבחרים בגדר חוקת הקהילות.

ד) תקנות ועדי־העיר והעיריות היהודיות בארץ בגדר סמכותם המשפטית.

כל סוגי המשפט החדש והמחודש הזה נמצאים עוד במצב של נזילה והתגבשות והמורה למשפט מוכרח לקלוט את החומר, לאספו ולסדרו על פי מקורות חדשים, שלפעמים טרם יצאו מכלל תורה שבעל פה. מקורם לא בספרי הלכה עתיקים ענודים זרי מפרשים ונושאי כליהם, כי אם בהלכה חדשה ההולכת ומתפתחת בבית מדרשנו על הבסיס המוצק של צרכי־העם והארץ ועל יסודי המסורת המשפטית ההיסטורית שלנו שלא תכזב. יחס משפט חדש זה אל משפט הגמרא והפוסקים, אל המשפט הרבני בהיקפו הרחב – הוא כיחס משפט הגמרא אל משפט המשנה, בשינוי יסודי וחשוב אחד: שם הוציאו רב חייא ורב את משנת ארץ ישראל לחוץ לארץ וכאן אנו מחזירים את מסורת המשפט לארץ. שם בטלו בדרך עקירה והנחה זו של מוסדות־המשפט רובי תורותיו הכלולות בשם הנאדר “מצוות התלויות בארץ”, וכאן אנו חוזרים ותולים מחדש את המצוות בארץ.

בתקופה כזו של הרחבה מודרגת אי אפשר לו למשפט שלא ישמש תורה שבעל פה, אבל צורת גילויו זה אין בה כדי להפחית את ערכו החיוני ואת מידת חשיבותו בשביל חיי המעשה של האומה. עיקר זה, שהוא מובן בקושי לחוגי־האדוקים, שקפאו על שמריו של המשפט הרבני ושאין לבם ער לתעודותיו המדיניות של היישוב, מובן כל צרכו לכל משכיל בעם, המסתכל בעין בוחנת בדרכי היצירה המשפטית של ימי התנאים, בצירופי ההלכות היוצאות מבתי־המדרשות ומן הסנהדרין לתורה שבעל פה שלמה; ובמידה לא פחות מזו מובן עיקר זה ליוריסטים האנגלים, שהם בשעה זו שותפינו ביצירה המשפטית בארץ ישראל. משפט מולדתם, המצטרף ממסורת מתפתחת בהדרגה ומתקדימי־בתי־דינין, יוכיח להם את צדקת השקפתנו זו על כיוון היצירה המשפטית בארץ ישראל.

ואפילו בית הדין הרבני, שלכאורה קפא על ספרי הפוסקים, הלך שלא במתכוון בדרך זו של חידוש־הלכות על יסוד צרכים ממשיים ותקדימים משפטיים. תקנות בית הדין הרבני, שנתחברו על ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל, מיוסדות כבר לא על ה"חושן משפט" בלבד, כי אם על החלטות ועידות־הרבנים, המשמשות מקור חדש לתוספות ולתיקונים במשפט הפוסקים.

למרות שאיפה זו לעסוק בשאלות של המשפט העברי הפוזיטיבי בלבד, אי אפשר היה לוותר על מבוא כללי לתורת המשפט העברי ועל ציון העיקרים שלו, כי בלי מבוא כזה אין להקנות לתלמידים גם את ידיעת הסוגיות המשפטיות המעניינות אותם למעשה.

שיטת המשפט האירופי, אפילו בצורתה האנגלית, היא שונה ורחוקה משיטת המשפט העברי ותלמיד בית הספר למשפט, השואב את רוב ידיעותיו המשפטיות ממקורי המשפט הטורקי־צרפתי והאנגלי, איננו מוכשר לפרקים לעמוד על תכונתו המשפטית המיוחדת של מוסד משפטי עברי בלי הכשרה עיונית קודמת.

מלבד זה אין המורה למקצוע המשפט העברי יכול לעשות ניתוח מיכני בגוף המקורות המשפטיים שלנו, שיש בהם אחדות הגיונית פנימית ושהם יונקים זה מזה ולהורות רק חלק מהם, שמסיבות חיצוניות רק הוא לבדו קיבל סמכות והכרה מצד המחוקק הבא מן החוץ.

כשתבוא השעה הראויה לקודיפיקציה חדשה של המשפט העברי הנוהג לא יוכל הקודיפיקטור, למשל, לנסח את דיני הנישואין והגירושין, מבלי אשר יציין תחילה את הקווים היסודיים של דיני הקניין, השליחות ושל תורת החיובים, בשימו אל לב, כי הקידושין שהם לפי דינינו עסק של קניין, קשורים בהתפתחותם ההיסטורית והדוגמטית בדיני הקניין בכלל; כי הקידושין והגירושין, בתור קניין, יכולים להיעשות על פי הרשאה ועל ידי שליח ואז חלים עליהם כל דיני השליחות המיוחדים לדינינו; וכי בתור חפץ של קידושין יכול לשמש גם מילווה ומחילת חוב או צורה של העמדת חיוב או ביטול חיוב אחרת, בהתאם לדינינו. לפי דוגמא קטנה זו יש לראות, כי אף היוריסטן הבא ללמוד את המשפט העברי ההיסטורי לשם מטרה שימושית איננו יכול להסתפק בלימוד הסוגיות המעניינות אותו למעשה ולוותר על לימוד יסודי המשפט העברי בכלל.

על יסוד כל האמור נקבעה בלימוד המשפט העברי בבית הספר למשפט בירושלים שיטה כז:

שנה א': יסודי המשפט העברי.

שנה ב': דיני אישות (נישואין, גירושין, חליצה).

שנה ג': דיני ירושה ואפוטרופסות.

שנה ד': הדיון האזרחי.

להוראת “יסודי המשפט העברי” על פי מהותם הדוגמטית מקדים המרצה ונותן סקירה מפורטת על טיבם ותכונתם של מקורי המשפט העברי, על הדרגתם ההיסטורית ויחסם זה אל זה, ואגב קריאה והסבר המקורות, בייחוד של הפוסקים, הוא מאַמן את התלמידים להשתמש לפי הצורך במקורות אלה לצרכי פעולתם השימושית. בייחוד שם המרצה את לבו לקריאת הסעיפים המתאימים של ה"חושן משפט", שלו מזדקקים עורכי־הדין בארץ ישראל לא רק בבואם לסדר את טענותיהם לפני בית הדין הרבני, כי אם גם לפני בית משפט השלום העברי, ההולך – לפי תקנותיו – אחרי הוראות ה"חושן משפט" בכל מקום שהוא צריך לסמוך את דעתו על משפט מטריאלי מסויים.

לתלמידים ניתנת גם ההדרכה הנחוצה ללימוד עצמי של המשפט העברי על ידי הוראת ספרות למקצוע בכלל וגם לכל סוגיה משפטית לעצמה.

מרכז הכובד של לימוד היסודות מונח בחלקו הדוגמטי. כאן ניתנים לתלמיד המושגים העיקריים של משפט האישיות לפי התכנית הרגילה בשיעורים האוניברסיטאיים למקצוע האינסטיטוציות של המשפט הרומאי, בשינוי, גרעון ותוספת בהתאם לטבעו המיוחד של משפטנו. יסודי תורת הקניין והחיוב, עד כמה שדיני האישות והירושה מבוססים עליהם, ניתנים ברובם במבוא המיוחד למקצועות אלה בשנת הלימוד השנייה והשלישית.

הפרקים העיקריים של קורס השנה הראשונה הם, איפוא, הדנים על: א) האישיות בתור נושא זכויות וחובות, ב) הכשרה משפטית והכשרת הדעת, ג) האישיות הגופנית, ד) הכשרת האישיות הגופנית, ה) הקטן והקטנה, ו) האשה, ז) הגר, ח) חולי רוח ובעלי מומין, ט) בעלי פגם מוסרי, י) האישיות המשפטית.

בכל פרק ניתן הסבר כללי של המושג, הסתעפותו וצורתו אצלנו ואצל עמים אחרים. הדוגמאות של המשפט העברי משמשות כאן לא רק חומר לימודי, כי אם גם דרך לאימון המחשבה המשפטית. ודבר זה יש לו, לפי דעתי, חשיבות רבה מתוך השקפה חינוכית ציבורית, שעצם ידיעת המושגים המשותפים לכל המשפטים וההדרכה המשפטית הכללית תהיינה נקנות לתלמידים העברים על יסוד דוגמאות ממשפטם הלאומי, כפי מה שזה נוהג בכל האוניברסיטאות שבעולם.

בשנה השנייה נקראים שיעורים בדיני אישות ומשפחה. בכדי לעמוד על טבעם המיוחד של הקידושין והנישואין במשפטנו ועל צורותיהם המסורות ומקובלות ניתנת לתלמידים בפתיחת הקורס סקירה קצרה על התפתחות חיי האישות בישראל, על מושג המשפחה, על דרגות הקירבה ותורת היוחסין בדיננו. גם כאן מובאות דוגמאות מן המשפט הרומאי־אירופי בדרך השוואה למשפטנו.

אחרי שהמרצה נותן סקירה נוספת על מקומם של דיני האישות והמשפחה בסיסתמה של המשפט העברי ועל המקורות הראשונים למקצוע זה, שהוא משפט נוהג בארץ ישראל ובגולה, נכנס המרצה לעצם הקורס ומרחיב את דבריו על המוסדות החיים והקיימים עד היום לפרטיהם. בחלק זה מסתמך המרצה על סעיפי ה"חושן משפט" וגם על דוגמאות מחיי המעשה ומשימוש בתי הדין. הפרקים הם כאן גדולים, כל אחד מהם מסתעף לשורה של סעיפים. ראשי הפרקים הם כאן: 1) ייסוד המשפחה, 2) מהות הקידושין והנישואין (בתור קניין, בתור חיוב ושיתוף נכסים, בתור פולחן פומבי), 3) תנאי הקידושין, 4) דרכי העמדת הקידושין, 5) האשה במשפחה, 6) הנכסים במשפחה, 7) הפסק יחסי האישות, 8) הגירושין, 9) המיאון, 10) החליצה (בקשר עם הרצאה מפורטת על התפתחותה ההיסטורית של מצוות היבום).

השיעורים במקצוע זה מקנים לתלמידים ביחד עם הידיעות השימושיות גם ידיעת ההווי הלאומי בגילוייו השונים ופותחים לפניהם את אוצר המוסר, הצניעות והשוויון שעליהם נוסדו חיי המשפחה לפי החוק והמנהג.

בתור המשך לדיני האישות נקראים בשנה השלישית השיעורים בדיני ירושה ואפוטרופסות, העומדים על הגבולים בין דיני המשפחה ודיני הנכסים והיונקים מן העיקרים המוסריים והמשפטיים של שניהם.

בכדי להסביר לתלמידים את תכונתה המיוחדת של הירושה שבדיננו הוצרך המרצה גם כאן להקדים ולתת מבוא דוגמטי והיסטורי קצר למקצוע זה. ניתן על ידו הסבר של יסודי תורת הירושה, של התפתחות מושג הירושה בקשר עם התפתחות הקנין והמשטר הציבורי ושל המקורות הראשונים של משפט הירושה. כאן הונחו אבני הפינה להבנת כל המוסד המשפטי. שורה של סעיפים, כמו: 1) זיקת האישות: האישיות והמשפחה, 2) רצון בריא ושכיב מרע, 3) רצון המוריש וגבוליו, 4) צרכי היחיד וצרכי הציבור בירושה, 5) ירושה ומתנה ועוד, משמשת פרוזדור לחלקו השימושי של משפט הירושה, שבו מדובר באריכות בפרקים מיוחדים: על ירושת הבכור, ירושת הבת, ירושת העובר, ירושת הבעל את אשתו, ירושת זרים. בפרק מיוחד מפורט ובצירוף דיאגרמות ומשלים ניתנת השקפה על דרגות הירושה לפרטיהן, שחשיבותן מרובה בשביל המשפט הנוהג. מקום רב מוקדש לירושה על פי צוואה ולכל דרישות הדין ביחס לעשיית הצוואה.

בשנה הרביעית נקראים שיעורים על סדרי בתי הדין ועל הדיון האזרחי. גם כאן נזהר המרצה מלהפריד ומלעקור את הילוך־הדין בענייני אישות, ירושה ואפוטרופסות, הנוהג עכשיו הלכה למעשה בבית הדין הרבני ואת הילוך־הדין במשפט השלום העברי בגדר סמכותו, מן המקור ההיסטורי הקובע עיקרים כלליים בשביל כל סוגי בתי הדין בדיני נפשות, קנסות וממונות. רק אחרי סקירה כללית על תולדות בתי הדין למן התקופה הקדומה ועד זמננו ועל עיקרי הדיון המשותפים לכל המשפט הפורמלי שלנו (הדיון בתור פעולה דתית, עיקרון השלום, השוויון, הפומביות, הקולגיאליות, חירות הדיין, מידת הרחמים ומידת הדין, האמת המוחלטת והמותנית בדין) עומד המרצה בפרטיות יתירה על הכללים המיוחדים לדיון האזרחי המסתעפים מן העיקרים המשותפים, החבויים במקורי המשפט ההיסטורי שטרם חזרו לתחייה שלמה. כאן ניתנים בפרקים מיוחדים, המכוונים לקודיפיקציה של “חושן המשפט” ומשלימיו והמתאימים למצב הדברים בימינו באורים: 1) על סמכות בתי הדינין, 2) הכשרת הדיינים, 3) בתי הדין של מומחים ושל הדיוטות, 4) יחיד מומחה ועוד. מקום רב מוקדש להילוך הדין בענייני ממונות ולסדר הראיות.

בסוף הקורס ניתנת סקירה על בתי הדין הלאומיים בארץ ישראל בזמן הזה, הרכבתם ותקנותיהם ועל הסמכות הניתנת להם (סמכות מדינית או חיצונית) לפי חוקי ממשלת ארץ ישראל. כאן ניתנת סקירה כללית על 1) המצב לפני הכיבוש האנגלי, 2) דבר המלך במועצה משנת 1922 בחלקו הנוגע לשאלה זו, 3) פקודת הבוררות משנת 1927 ו ־4) חוקת כנסת ישראל 1927.

השעות המועטות שנקבעו ללימוד המשפט העברי בבית הספר (שתי שעות לשבוע) מכריחים את המרצה לפרקים לקצר במקום שצריך להאריך, מה שגורם נזק מוסרי למקצוע ופוגם את הכשרת התלמידים.

כאמור, לימוד המשפט העברי בבית הספר למשפט של ממשלת ארץ ישראל הוא רשות ולא חובה. החלק המכריע של התלמידים העברים¹ מבקר את השיעורים במשפט העברי ועומד בכל שנה לבחינה במקצוע זה, ואף על פי כן קביעת המשפט העברי בתור מקצוע של רשות עושה אותו, שלא בצדק, למקצוע ממדרגה שנייה, מקצוע טפל בתכנית בית הספר, בשעה שחשיבותו העיונית והמעשית היא רבה בשביל היוריסטים העברים בארץ ישראל.

“המשפט” כרך ב', ירושלים תרפ"ז (1927).