א 🔗
– עוֹדנוּ סרוּח על משכּבוֹ?
– בּפישוּט ידים ורגלים!
– ישן שינה עמוּקה!
– תּרדמַת־אלוֹהים נפלה עליו!
– אַךְ זה עצל!
– העירוּהוּ! העירוּהוּ!
– מיכה, מיכה! הרחב־פּיךָ!
– זחַל וצא מתּחת השׂמיכה!
– עוּרה, ציפּוֹרי, פּקח־נא עֵיניךָ!
– חזק והתחַזק וקוּם על רגליךָ!
– התגבּר כּארי וּלבש מכנסיךָ!…
בּעמל רב אני קוֹרע אֶת שמוּרות־עֵינַי, מרים ראשי מעל הכּר, מַבּיט לפנַי ורוֹאֶה המוֹן ראשים נשקפים אֵלי בּעד החלוֹן, חבוּרה רבּה של נערים פּוֹחזים, כּוּלָם חברי, תּלמידי בּית־רבּנוּ. החַלוֹן פּתוּחַ לרוָחָה, ויחד עם בּרק עֵיניהם הנוֹצצוֹת של בּני החבוּרה צוֹהלוֹת לנגדי קרני השמש המאִירה, שמש־אביב של בּוֹקר בּהיר וחָם. מחַכּךְ אני את עֵינַי וּמתבּוֹנן על סביבוֹתי.
– ראוּ־נא, כּיצד הוּא מַבּיט!
– כּאִיש תּם!
– כּבא מן הדרךְ!
– כּגר בּאֶרץ נכריה?
– האִם לא הכּרתּנוּ, מיכה?
– השכחתּ, כּי לג־בּעוֹמר לָנוּ היוֹם?
לג־בּעוֹמר?… כּברק פּוֹלחת המלה הזאת אֶת מוֹחי וחוֹלפת אֵת כּל אֶברי גוּפי. כּמי שנכוָה ברוֹתחים, כּךְ אני קוֹפץ מעל משכּבי. תוֹךְ כּדי רגע אני קם ועוֹמד על רגלי. עוֹד רגע – ואני לָבוּש ורחוּץ, כּוּלי מוּכן וּמזוּמן. מבקש אני אֶת אִמא. עסוּקה היא בּנתינַת פּת שחרית לילָדים הקטנים.
– אִמא, לג־בעוֹמר היוֹם.
– מַזל טוֹב! מַה חפצךָ אֵיפוֹא?
– כּי תּתּני לי להשתּתּף בּסעוּדת החברים.
– מה אֶתּן לָךְ? וּמאַיִן אֶקח לָךְ? המן הארוֹן הריק? אוֹ מן התּנוּר השוֹמם?…
כּךְ אוֹמרת לי אִמא לשם אמירה בּלבד. יוֹדעת היא גם יוֹדעת, כּי לא תּשלחני היוֹם ריקם מעל פּניה. נכוֹנה היא למַלא אֶת משאַלתּי ולָתת לי אֶת חפצי. אֶלָא שחפצי רב מיכלתּה. אני דוֹרש שתּי בּיצים. והיא אוֹמרת: “דבּר אֶל העֵצים”. אני תּוֹבע בּחָזקה. והיא עוֹנה לי בּמַכּת־לחי. אני מַתחיל לבכּוֹת. והיא מפייסת אוֹתי בּתפּוּחַ אֶחָד. אני רוֹצה בּשנים. אָמרה לי: “יֶש לי רק צרוֹת וּפגָעים וּמַכּוֹֹת־מצרים”…
וחברי מעֵבר לחַלוֹן אָצים בּי:
– לָמה תּעמוֹד שם עד בּוֹש?
– התלךְ אִתּנוּ היוֹם?
– מיכה, מיכה! הרחב־פּיךָ!
– קח כּל דבר, קנה בּמשיכה!
– אַל תּתמַהמַה, אַל תּרבּה שׂיחָה!
– מַהר־דהר, עוּשׁה־חוּשׁה!
– פּן תּאַחר מן הקדוּשה!
אַחרי טענוֹת וּמַענוֹת אני מתפּשר עם אִמא, חוֹטף אֶת פּת השחרית ואֶת הניתּן לי לסעוּדת לג־בּעוֹמר ורץ שׂמח וטוֹב־לב החוּצה, אֶל חברי, אֶל שמש־האָביב הצוֹהלת, אֶל אַויר־העוֹלָם החַם והבּהיר, וכוּלָנוּּ פּוֹנים בּחבוּרה וּממַהרים בּמוֹרד ההר אֶל בּית־רבּנוּ.
ב 🔗
בּבית־רבּנוּ רבּה התּכוּנה ורב השאוֹן. עֶשׂרים גרוֹנוֹת צעירים צוֹוחים כּוּלָם יחד, והקוֹלוֹת עולים עד לב השמים. השוּלחָן מלא כּל טוּב. סעוּדה עשירה, כּסעוּדת לג־בּעוֹמר היוֹם, לא היתה לָנוּ זה שנים רָבּוֹת. סעוּדה שיֵש עמה יין. היין בּא לָנוּ מתּחת כּנַף מעילוֹ של שלוֹם־שכנא בּן יוֹסי המוֹזג. בּקבּוּק ייש הביא אִתּוֹ, ייש חָריף וטוֹב. וגם יין הביא, שני בּקבּוּקים מלאִים. יין מתוֹק וטוֹב, מַעשׂה ידיו של יוֹסי המוֹזג. אֶת הייש נתן לוֹ אָביו, ואֶת היין לָקח על דעת עצמוֹ.
– על דעת עצמךָ כּיצד?
– וכי אֵינךָ יוֹדע כּיצד, ערל־ראש שכּמוֹתךָ? משכתּי ולָקחתּי מעל האִצטבה באֵין רוֹאִים.
– בּאֵין רואִים? אִם כּן, הלא גָנַבתּ?
– לא גָנַבתּי, אֶלָא לָקחתּי!
– הן אִיש לא ראָה?
– אִילוּ ראה אִיש, היתה אַחריתי מרה!
– והלא כתוּב: “לא תּגנוֹב!”
– וּכנגד זה כּתוּב: “לסעוּדת לג־בעוֹמר מוּתּר”.
– היכן מצאת כּתוּב זה?
– בּפרשת “וַיִקח קוֹרח”.
– בּמַסכת “בּבא מציצה”.
– בּפרק “הכּל לוֹקחין”.
– דף “חרש, שוֹטה וקטן”.
– חַה־חַה־חַה!
– הסוּ, ילָדים, הנה טיטוּס הרשע הוֹלךְ!…
בּן־רגע היתה דממה רבּה, כּמוֹ בּשעת תּפילת שמוֹנה־עשׂרה. כּוּלָנוּ יוֹשבים אֶל השוּלחָן בּענוָה וּבנימוּס, כּבני־תרבּוּת, כּחוֹק לילָדים תּמימים וישרים, צדיקים וּטהוֹרים, חַפּים מפּשע, מַצניעֵי־לכת וּמַצניעֵי־שבת.
ג 🔗
טיטוּס הרשע – זה שם רבּנוּ. כּלוֹמַר, שמוֹ האמתּי מתּחילת בּריאָתוֹ היה בּרוּךְ־משׁה, ורק מפּני שבּא אֵלינוּ להרבּיץ תּוֹרה מעיר קטנה וטיטוּבקה שמה, קראוּהוּ בּני־עירנוּ “המלמד הטיטוּבקאִי”, ואנחנוּ, תּלמידיו, ששמַענוּ לקח מפּיו ולבּנוּ היה גס בּוֹ, שינינוּ קצת אֶת שמוֹ וקראנוּ לוֹ, משוּם הקיצוּר, “טיטוּס הרשע”. וזאת לָכם לָדעת, כּי תּלמידים המצוּיִים אֵצל רבּם יוֹדעים תּמיד לכוון לוֹ שם הוֹלם בּיוֹתר. ואָמנם שמוֹ היה נאֶה לוֹ והוא נאֶה לשמוֹ. הבה אצייר לפניכם אֶת צלם דמוּת תּבניתוֹ:
אִיש קצר־קומה ודל־בּשׂר, צנוּם ורזה כּגרוֹגרת, לא תוֹאַר לו ולא הדר. פּניו חשׂוּפים וריקים כּפני הישימוֹן – אֵין בּהם אַף זכר כּל־שהוּא לצמיחָה, אַף סימן של זקן, אוֹ של שׂפם, אוֹ של גבּוֹת־עֵינים. ולא מפּני שהוּא מגלח אוֹתם – חַס ושלוֹם! אֶלָא טבע הוּא בּוֹ, ששׂערוֹתיו ממאנוֹת לצמוֹחַ. כּוּלָן עשו יד אַחַת וקראוּ שמיטה לפניו. אבל בּשׂכר זה ריחמוּ עליו מן השמַיִם והעניקוּ לוֹ זוּג שׂפתוֹתיִם וחוֹטם על גבּיהן – חוֹטם הראוּי להתכּבּד! לא חוֹטם, אֶלָא חַלָה של שבּת, קרן־היוֹבל, שוֹפר! וקוֹל לוֹ כּפּעמוֹן, יִשאַג כּלָביא, יִנהוֹם כּכּפיר. מי שׂם לבריה קטנה ודלה כּמוֹהוּ קוֹל אַדיר ונוֹרא כּזה? וּמי נתן לוֹ כּוֹח כּבּיר כּל־כּךְ להדבּיר אֶת תּלמידיו תּחתּיו? כּשהוּא אוֹחז בּידךָ בּאֶצבּעוֹתיו הצנוּמוֹת והקרוֹת, נדמה לךָ, כּאִילוּ אַתּה אָחוּז בּצבת, וּכשהוּא חוֹלק לךָ מַכּת־לחי, אַתּה זוֹכר אֶת טעמה ואֶת חריפוּתה שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת. וּמנהג נהג טיטוּס הרשע, שלא להרבּוֹת שׂיחָה עם תּלמידיו. כּל דבר אשר תּביא אֵלָיו, אִם קטוֹן ואִם גָדוֹל, אִם זכּאי אַתּה ואִם חַייב, דין אֶחָד וּמשפּט אֶחָד לוֹ: לךְ שכב!
– רבּי! יוֹסי בּן־יעקוֹב בּן־יוֹסי תּקע לי על אָזני.
– לךְ שכב!
– רבּי, שקר הדבר! הוּא היה הראשוֹן, אשר בּעט בּצדי!
– לךְ שכב!
– רבּי! חַיִים בּן־נַפתּלי הפּיסח שלח לָשוֹן לעוּמתי.
– לךְ שכב!
– רבּי, לא היוּ דברים מעוֹלָם! אַדרבּה, הוּא הראָה לי באֶצבּעוֹ.
– לךְ שכב!
ועל־כּרחךָ אַתּה שוֹכב, כּלוֹמַר: עוֹלה וּמשתּטח על הסַפסל לפני טיטוּס הרשע לספּוֹג מַלקוּת מרצוּעתוֹ. ואפילו אֵליה האַדמוֹני, בּחוּר בּר־מצוָה, שכּבר נַעשׂה חָתן ושעוֹן של כּסף יֶש לוֹ בּכיס אפוּדתוֹ, – כּסבוּרים אַתּם, שאֵינֹו לוֹקה? לוֹקה פּי־שנים! אֵליה אוֹמר: המַלקוּיוֹת הלָלוּ, שהוּא סוֹפג עתּה מידי רבּנוּ, יֵהפכוּ לוֹ בּקרב הימים לרוֹעֵץ. עוֹד יבוֹא, הוּא אוֹֹמר, יוֹם נקם ושילם, ואָז יִפקוֹד על טיטוּס הרשע אֵת כּל מַעשׂיו הטוֹבים אַחַד אֶחָד, למַען יצווה לבניו ולבני־בניו אַחריו!… כּךְ אוֹמר אֵליה האַדמוֹני מדי פּעם בּפעם, אַחרי קבּלוֹ אֶת חלקוֹ מרצוּעת רבּנוּ, ואנחנוּ שוֹמעים וּמניעים ראש:
– אָמן, כּן יהי רצוֹן. מי יִתּן ויבוֹאוּ דבריךָ בּמהרה. בּימינוּ!…
ד 🔗
אַחרי אשר התפּללנוּ תּפילת שחרית יחד עם רבּנוּ (להתפּלל בּפני עצמנוּ אֵינוֹ מַניחַ לָנוּ; יוֹדע הוּא, כּי נַעשָׂה מלאכתּנוּ רמיה וּנדלג על מַַחצית התּפילה), עמד טיטוּס הרשע ואָמַַר לָנוּ בּקוֹלוֹֹ האַַדיר:
– ועתּה, ילָדים, לכוּ טלוּ ידיכם וּשבוּ לסעוּדה, ואַחַר בּרכּת־המזוֹן אשַלח אֶתכם לחָפשי החוּצה.
אָמנם לשעבר, לפני ממשלת טיטוּס הרשע, רגילים היִינוּ בּימי לג־בעוֹמר לעשׂוֹת סעוּדתנוּ מחוּץ לָעיר, בּרחבי האַויר, תּחת כּיפּת־השמַיִם, על אַדמת אלוֹהים. שם היִינוּ זוֹרקים פּתיתי־לחם גם לציפּרים, למַען תּדענה אַף הן, כּי לג־בּעוֹמר היוֹם לילדי יִשׂראֵל. ואוּלָם עם טיטוּס הרשע אֵין לָדוּן הרבּה. כּשהוּא אוֹמר “שבוּ” חַייבים אַתּם לשמוֹע בּקוֹלוֹ ולָשבת, שאִם לא כּן, יצווה עליכם לשכּב…
– בּרוּכים היוֹשבים! – אוֹמר לָנוּ רבּנוּ בּנַחַת, לאַחַר שבּצענוּ אֶת הפּת.
– בּוֹא סעד אִתּנוּ! – אוֹמרים אנחנוּ לוֹ משוּם דרךְ־אָרץ.
– תּערב לָכם סעוּדתכם! – עוֹנה אַף הוּא אוֹֹתנוּ בּנימוּס – לסעוֹד אֵיני מתאַוה עדיִין, אַךְ בּרכּת “שהכּל נהיה בּדברוֹ” אֶפשר שכּדאי לברךְ אִתּכם. מַה יֵש לָכם שם בּבּקבּוּק? ייש? – שוֹאֵל רבּנוּ וּפוֹשט אֶל הבּקבּוּק יד רזה עם אֶצבּעוֹת צנוּמוֹת, מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס ייש, טוֹעֵם טעימה ראשוֹנה וּמעוה פּניו כּל־כּךְ, שבּעמל רב אָנוּ מתאַפּקים וכוֹבשים בּפינוּ אֶת הצחוֹק.
– של מי הוּא הדבר החָריף הזה? – שוֹאֵל רבּנוּ וטוֹעֵם מכּוֹסוֹ עוֹד טעימה אֶחָת. – מַשקה לא רע הוּא, בּחַיי! – והוּא טוֹעֵם טעימה שלישית ושוֹתה לחַיֵינוּ:
– לחַַיִים, ילָדים! יהי רצוֹן, שנחיֶה ונַַגיע לשנה הבּאה ו… ו… האֵין לָכם שם גם מיני תּרגימה לקינוּח־סעוּדה?… מכּיוָן שכּךְ, אֶטוֹל אַף אני אֶת ידי לכבוֹד לג־בּעוֹמר ואֶסעד אֶת לבּי אִתּכם.
אֵיזוֹ רוּחַ עברה פּתאוֹם על רבּנוּ? מַבּיטים אנחנוּ אֵלָיו, מַחרישים וּמשתּאִים: נשתּנוּ סדרי בּראשית!… לא טיטוּס הרשע יוֹשב לפנינוּ, אֶלָא אִיש אַחר וּמַראֵהוּ אַחר. דעתּוֹ זחוּחָה עליו, פּיו ממַלל רכּוֹת, לחָייו מַצהיבוֹת, חוֹטמוֹ מַאדים ועֵיניו מתנוֹצצוֹת. לוֹעֵס הוּא אֶת אָכלוֹ, לוֹעֵס וּמדבּר וּמוֹרה בּידוֹ הרזה על בּקבּוּקי היין:
– היין הזה, המשוּמר לָכם שם בּבּקבּוּקים, מַה טיבוֹ? יֵין־פּסח, כּפי הנראֶה? (טוֹעֵם מן היין וּפוֹשט שׂפתיו מתּוֹךְ התפּעלוּת). הפלא וָפלא! חריפוּתוֹ עוֹלה למַעלָה ראש!… (שוֹתה מן היין). יין משוּבּח כּזה לא שתיתי זה כבר, בּחַיי!… (אֶל בּנוֹ של יוֹסי המוֹזג). יִכּנס הרוּחַ בּמַרתּף אָביךָ, חי־חי!… ראִיתי פּעם בּמַרתּפוֹ כּמה וכמה חָביוֹת יין, חָביוֹת הרבּה לאֵין מספּר, על הגפן ועל פּרי הגפן, ודווקא יֵין־צימוּקים טהוֹר, חי־חי… לחַיִים, ילָדים!… יהי רצוֹן, שתּהיוּ כּוּלכם יהוּדים כּשרים וישרים, וש… ש… תּפתּחוּ אֶת הבּקבּוּק השני… טעמוּ גם אַתּם מעט, שתוּ ויֶערב לחכּכם… יהי רצוֹן, ש… (לוֹקק שׂפתיו ועפעפּיו מתדבּקים זה בּזה). ש… ש… ישוּעוֹת ונחָמוֹת על כּל יִשׂראֵל…
ה 🔗
אַחרי אשר סעדנוּ וּבירכנוּ בּרכּת־המזוֹן בּמזוּמן, פּתח טיטוּס הרשע אֶת פּיו ואָמַר לָנוּ בּגימגוּם לָשוֹן:
– וּבכן, ילָדים, שמעוּני… קיימנוּ אֵיפוֹא, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, לעֵת־עתּה… הא? מַה קיימנוּ?… מצוָה של סעוּדת לג־בּעוֹמר, האַף אֵין זאת?… ועתּה מה? הא?… מַה נַעשׂה עתּה?
– עתּה נצא לטייל.
– הא? נצא לטייל? יפה אמַרתּם!… לאָן, למשל, נצא לטייל?
– אֶל החוֹרשה השחוֹרה.
– אֶל החוֹרשה השחוֹרה? יפה אמַרתּם!… אַף אני אֵלךְ אִתּכם… אֶל כּל אשר תּלכוּ, אֵלךְ אַף אָני… הטיוּל בּיער יפה לגוּף, מפּני שטבע היער… הא? מה הוּא טבע היער?…. הבה אבאֵר לָכם, טבעוֹ של יער מה הוּא…
וכוּלָנוּ יוֹצאִים עם רבּנוּ אֶל מחוּץ לָעיר. אָמנם מתּחילה נראָה לָנוּ הדבר מוּזר עד מאוֹד, כּי טיטוּס הרשע הוֹלךְ אִתּנוּ לטייל. ואַף־על־פּי־כן לא העֵיז אִיש מאִתּנוּ להוֹציא הגה מפּיו. הלכנוּ בּדוּמיה, ורבּנוּ הוֹלךְ בּתוֹכנוּ, מנַענע ידיו בּלכתּוֹ וּמבאֵר לָנוּ טבעוֹ של יער:
– להוֹדיעכם, שטבע היער כּךְ הוּא… כּךְ בּרא אוֹתוֹ אלוֹהים מששת ימי בּראשית, שיהיוּ בּוֹ עֵצים הרבּה, ועליהם, על העֵצים, יִהיוּ ענפים הרבּה, והענפים יוֹציאוּ עלים הרבּה, עלים ירוּקים, והם, העלים הירוּקים, יִתּנוּ ריחָם למרחוֹק – ריחַ־ניחוֹחַ, כּריחַ גן־עֵדן…
וּמדי דבּרוֹ מַרחיב רבּנוּ אֶת נחירי אַפּוֹ לשאוֹף אֶל קרבּוֹ אֶת ריחַ־הניחוֹחַ, אַף כּי רחוֹקים אָנו עדיִין מרחָק רב מן היער וּמן העֵצים וּמן העלים הירוּקים, והריחַ אשר מסביב אֵינוֹ דוֹמה כּלל לריחַ גן־עֵדן.
– הא? אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּחרישוּ? – שוֹאֵל אוֹתנוּ רבּנוּ – השמיעוּ דבר טוֹב, שירוּ־נא שיר… הא? גם אני לפנים היִיתי נַער שוֹבב כּמוֹכם, חי־חי… גם אני ידעתּי עוּלוֹ של רב, חי־חי…
כּי טיטוּס הרשע היה לפנים נַער שוֹבב כּמוֹנוּ, וגם הוּא ידע עוּלוֹ של רב – דבר זה נראֶה לָנוּ מוּזר ותמוּה מאוֹד, למַעלָה מדרךְ הטבע. כּיצד? טיטוּסהרשע נַער שוֹבב היה?!… מַבּיטים אנחנוּ אִיש אֶל פּני רעֵהוּ וּמחַייכים בּחשאי. משערים אָנוּ לעצמנוּ אֶת התּמוּנה הזאת: רבּנוּ היה נַער שוֹבב, הוֹלךְ אַחַר שרירוּת לבּוֹ, ורב קפּדן היה לוֹ, ורבּוֹ זה היה מַשכּיבוֹ על הסַַפסל… לא! יראִים אנחנוּ גם להעלוֹת מַחשבת־פּיגוּל כּזאת על לבּנוּ. ורק אֵליה האַדמוֹני הוּא האֶחָד, המַרהיב עוֹז בּנַפשוֹ ונוֹתן פּה להירהוּרי לבּנוּ.
– רבּי! האִם גם רבּךָ היה מַלקה אוֹתךָ, כּשם שאַתּה מַלקה אוֹתנוּ?
– הא? היה מַלקה על אַחַת שבע, חי־חי!…
מציצים אָנוּ בּפני רבּנוּ ואִיש בּפני רעֵהוּ, ואֵין קץ וּגבוּל לתמהוֹננוּ. וגם אָנוּ מחַייכים “חי־חי” כּמוֹהוּ. וכךְ היִינוּ מטיילים והוֹלכים, עד אשר הרחַקנוּ מן העיר וקרבנוּ אֶל השׂדה רחַב־הידים, אשר לפני החוֹרשה השחוֹרה.
ו 🔗
השׂדה כּגן־עֵדן הוּא לפנינוּ, מעוֹרר לבבוֹת וּמחַיֶה נפשוֹת. ירק־דשא נוֹתן ריחַ. ציצים לבנים. פּרחים צהוּבּים. זבוּבים קלי־כנפים. וּממַעל משׂתּרעת כּיפּת־התּכלת עד אַפסי אָרץ. וּממוּלנוּ מַשחיר היער, לָבוּש בּגדי־חמוּדוֹת. וּבני־כנף מקפּצים בּין העֵצים מבּד אֶל ענף ונוֹתנים קוֹלָם בּציוּץ. מקדמים הם אֶת פּנינוּ בּרננה, מברכים אוֹתנוּ בּרכּת־חַג לכבוֹד לג־בּעוֹמר, יוֹם חוֹפש ושעשוּעים לילדי יִשׂראֵל. מבקשים אָנוּ וּמוֹצאִים מקוֹם־צל תּחת אִילָן רב־ענפים, מַחסה מפּני השמש הלוֹהטת, יוֹשבים כּוּלָנוּ על האָרץ, ורבּנוּ בּתוֹךְ החבוּרה.
טיטוּס הרשע עיֵף מן הדרךְ. נוֹפל הוּא מלוֹא־קוֹמתוֹ על הדשא, שוֹכב פּרקדן וּפניו למעלה. עפעפּיו מתדבּקים זה בּזה וּלשוֹנוֹ מתנַהלת בּכבדוּת:
– ילָדים יקרים אַתּם, ילדי יִשׂראֵל… מסוּלָאִים בּפּ־פּ־ז… ילדי־חמד… צדיקים, ישרים… אָהבתּי אֶתכם… וגם אַתּם תּאהבוּני… האַף אֵין זאת? הלא תּ־תּ־תּאהבוּני?…
– כּאהוֹב אִיש אֶת השׂממית! – אוֹמר לוֹ אֵליה האַדמוֹני.
– הא?… ידעתּי, ידעתּי, כּי לבּכם טוֹ־טוֹ־טוֹב עלי… – אוֹמר לוֹ רבּנוּ.
– כּה יֵיטיב לךָ אלוֹהים מעתּה ועד עוֹלָם! – אוֹמר לוֹ אֵליה האַדמוֹני.
– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה זה תּדבּר אֵלָיו? – אָנוּ אוֹמרים אֶל אֵליה בּחרדה.
– טיפּשים! – עוֹנה אֵליה ואוֹמר. – וכי אֵין אַתּם רוֹאִים כּי מבוּסם הוּא כּל־צרכּוֹ ואֵיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאֹלוֹ?…
– הא? – אוֹמר אֵלָיו רבּנוּ מתּוֹךְ עין אַחַת פּקוּחָה למחצה (העין השנית כּבר נרדמה). – מה אָמַרתּ? צדיקים?… אמת ויציב ונכוֹן… כּל יִשׂראֵל צדיקים… כּל יִשׂראֵל יֵש לָהם חל… חלחלחל…
ורבּנוּ משתּקע בּשינה. תּרדמַת־אלוהים נפלה עליו, וקוֹל נַחרתוֹ, כּקוֹל חלילים, הוֹלךְ וחָזק. ואנחנוּ יוֹשבים סביבוֹ מַחרישים וּמשתּאִים, והרגָשה משוּנה, הרגָשת עצבת כּבדה, לוֹחצת אֶת לבּנוּ:
“הזה רבּנוּ? הזה אֵיפוֹא האִיש, אשר הפּיל פּחדוֹ ואֵימתוֹ עלינוּ? הזה טיטוּס הרשע?”…
ז 🔗
– ילָדים! – פּוֹתח אֵליה האַדמוֹני וּמַפסיק אֶת הדוּמיה. – לָמה אָנוּ יוֹשבים פּה בּחיבּוּק־ידים, כּתרנגוֹלים על רבצם? נקוּמה־נא ונַעשׂה שפטים בּטיטוּס הרשע, כּכל אשר גָמַל עלינוּ!
חרדה נפלה עלינוּ לשמע הדברים האֵלה.
– אֶת מי תּיראוּ, טיפּשים שכּמוֹתכם? – מוֹסיף אֵליה ואוֹמר. – הלא עתּה הוּא חָשוּב כּמת, מוּטל כּבוּל־עֵץ, בּלא רוּחַ־חַיִים…
חרדתנוּ מתגבּרת והוֹלכת. כּוּלָנוּ יוֹשבים ורוֹעדים, והדיבּר אֵין בּפינוּ. ואֵליה מוֹסיף ודוֹרש:
– עתּה הגיעה שעתוֹ. כּל החוֹרף כּוּלוֹ הלקה אוֹתנוּ, כּשם שמַלקים אֶת האַסירים, ולא ידע רחם. עתּה יבוֹא על שׂכרוֹ! הבה ניקוֹם ממנוּ פּעם אֶחָת!…
– מַה תּאֹמַר לעשׂוֹת לוֹ?
– לא כלוּם. רוֹצה אני רק להפחידוֹ.
– בּמה תּפחידהוּ?
– עוֹד מעט ותראוּ, – אוֹמר אֵליה האַדמוֹני, קם מעל האָרץ וניגָש אֶל רבּנוּ, מסיר מעליו אֶת אַבנטו וּפוֹנה וּמבאֵר לָנוּ: – הרוֹאִים אַתּם? בּאַבנט הזה נקשרהוּ אֶל העֵץ קשוֹר היטב, שלא יוּכל לפתּח אֶת עצמוֹ בּידיו. אַחַר־כּךְ יִקרב אֵלָיו אֶחָד מאִתּנוּ, יִגחַן אֶל אָזנוֹ ויִקרא בּקוֹל רם: “גזלָנים עליךָ, רבּי!”…
– וּמַה יִהיֶה אָז?
– לא כלוּם. כּוּלָנוּ נברח מפּה, והוּא ירים קוֹל־זוָעוֹת ויִצעק “שמע יִשׂראֵל”!
– עד אֵימתי יִצעק?
– עד אשר יִיעף…
ולא אֵיחר אֵליה לעשׂוֹת. עמד והסיר מעל מתני רבּנו אֶת אַבנטוֹ, הידק בּוֹ אֶת שתּי ידיו זוֹ לָזוֹ, ואֶת שתּיהן יחד קשר אֶל העֵץ. ואנחנוּ ניצבים סביבוֹ ורוֹאִים כּל זאת בּעֵינינוּ, וּצמַרמוֹרת חוֹלפת בּבשׂרנוּ:
“הזה רבּנוּ? הזה אֵיפוֹא האִיש, אשר הפּיל פּחדוֹ ואֵימתוֹ עלינוּ? הזה טיטוּס הרשע?”…
– לָמה תּעמדוּ כּנטוּעים בּאָרץ? – קוֹרא אֵליה ואוֹמר אֵלינוּ. – שוֹטים שכּמותכם! עתּה, אַחרי אשר היה אלוֹהים עמנוּ ועשׂה לָנוּ נס ונתן בּידינוּ אֶת אִיש־חרמנוּ, אֶת טיטוּס הרשע, הלא צריכים אנחנוּ לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ! הבה נצא כּוּלָנוּ בּמחוֹל!
שוֹמעים אנחנוּ בּקוֹל מפקדנוּ, מתיצבים כּוּלָנוּ בּעיגוּל מסביב לרבּנוּ הישן, אוֹחזים אִיש בּידי רעֵהוּ ויוֹצאִים בּמחוֹל, מפזזים וּמכרכּרים בּכל עוֹז, מקפּצים וּמרקדים וּמזמרים, כּמשתּוֹללים, כּפראִים מַמש.
– עד כּאן אוֹמרים בּשּבת־הגָדוֹל! – מפקד אֵליה האַדמוֹני, ואָנוּ מַפסיקים ריקוּדנוּ בּאֶמצע. ואֵליה מתקרב בּלָאט אֶל רבּנוּ הישן, גוֹחן אֵלָיו, שׂם פּיו על אָזנוֹ וקוֹרא בּקוֹל אַדיר וחָזק, שיֶש בּוֹ כּדי לעוֹרר גם אֶת המת משנתוֹ:
– הוֹי, רבּי, עוּרה, התעוֹרר־נא! גזלָנים עליךָ, רבּי! גזלָנים! גזלָנים!! גזלָנים!!!
ח 🔗
כּחץ מקשת אָנוּ רצים מן היער כּל עוד רוּחַ בּנוּ. יראִים אָנוּ לעמוֹד אַף רגע, יראִים אָנוּ גם להבּיט אַחרינוּ. חיתּת־אלוֹהים נפלה עלינוּ. ואפילוּ אֵליה האַדמוֹני בּעצמוֹ אַף הוּא רץ בּפנים נבהלים, וּברוּצוֹ לא יֶחדל מנזוֹף בּנוּ:
– שוֹטים! טיפּשים! בּהמוֹת בּצוּרת אָדם! לָמה אַתּם רצים?
– ואַתּה לָמה תּרוּץ?
– אַתּם רצים, ואַף אני רץ!
אֶֶל העיר נכנַסנוּ בּמרוּצת־בּהלה וּבקוֹל זעקת־שבר:
– גזלָנים! גזלָנים!…
ראוּ בּני־אָדם, כּי רצים אנחנוּ, ורצוּ אַף הם אִתּנוּ. ראוּ אחרים, כּי בּני־אָדם רצים, ונלווּ אַף הם אַחריהם.
– לאָן אַתּם רצים?
– מאַיִן לָנוּ לָדעת? הכּל רצים, ואַף אָנוּ רצים!…
בּעמל רב עלה בּידי אַנשי העיר לעצוֹר אֶחָד מאִתּנוּ. וכאשר עמד האֶחָד, עמַדנוּ כּוּלָנוּ אִתּוֹ ולא חָדלנוּ מצעוֹק: “גזלָנים! גזלָנים! גזלָנים!”
– היכן? היכן? היכן?
– שם, בּחוֹרשה השחוֹרה, נפלוּ פּתאוֹם גזלָנים עלינוּ, קשרוּ אֶת רבּנוּ אֶל העֵץ. אלוֹהים יוֹדע, אִם עוֹדנוּ חָי…
ט 🔗
אִם מקנאִים אַתּם בּנוּ, שחָפשים אנחנוּ לנַפשנוּ ואֵיננוּ הוֹלכים אֶל בּית־הספר (רבּנוּ מוּטל על עֶרשׂ־דוָי) – לחינם קנאַתכם, לחינם! אֵין אִיש יוֹדע אֶת צרת־נַפשנוּ. אֵין אִיש יוֹדע אֶת הסוֹד המַַכאִיב, הכּבוּש בּלבּנוּ. אֵין אִיש יוֹדע מי הם הגזלָנים האמתּים… יראִים אָנוּ להיפּגש אִיש עם רעֵהו. יראִים אָנוּ להבּיט אִיש בּפני רעֵהוּ. וּכשאָנוּ נפגָשים, רק שאֵלה אַחַת בּפינוּ: “מַה שלוֹם רבּנוּ?” (שם “טיטוּס הרשע” לא יִזכר עוֹד ולא יִפּקד!). וּכשאָנוּ עוֹמדים בּתפילה, אָנוּ שוֹפכים לחשנוּ לפני האלוֹהים, מתפּללים אִיש בּסתר לבבוֹ, מתפּללים וּבוֹכים: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!”… ואֵליה האַדמוֹני? אַל תּשאלוּ לאֵליה זה. אַל יִזכר שמוֹ בּיִשׂראֵל!…
סוף דבר 🔗
כּאשר הבריא רבּנוּ וירד מעל מיטתוֹ (ששה שבוּעוֹת רצוּפים היה מוּטל בּחוֹם הקדחת וּמַרבּה שׂיחָה עם גזלָנים), ואנחנוּ שבנוּ ללמוֹד תּוֹרה מפּיו, כּמעט שלא הכּרנוּהוּ. כּל־כּךְ שוּנה מַראֵהוּ ושוּנוּ דרכיו. קוֹלוֹ האַדיר והחָזק, כּקוֹל שאגת הארי, הוּשפּל עתּה וחָלש מאוֹד. אֶת הרצוּעה השליךְ אֶל אַחַד המַחבוֹאִים. מלת “שכב” לא נשמעה עוֹד מפּיו. שם “טיטוּס הרשע” לא נזכּר עוֹד בּינינוּ. ועל פּניו שכנה עננה קלה, עננת־תּוּגָה רכּה וחשאִית. רגשי־נוֹחם עזים אוֹכלים כּחלוּדה אֶת לבּנוּ, וטיטוּס מתחַבּב עלינוּ בּמאוֹד מאוֹד, נַעשׂה יקר ואָהוּב לנַפשנוּ. הוֹי! לוּא נזף בּנוּ פּעם אֶחָת, לוּא העיר אָזנינוּ למוּסר!… אַף תּלוּנה חרישית לא שמענוּ מפּיו, כּאִילוּ לא היה דבר. ורק לפעמים הוּא מַפסיק פּתאוֹם אֶת לימוּדנוּ בּאֶמצע וּמבקש מאִתּנוּ, כּי נַחזוֹר וּנסַפּר לוֹ עוֹד פּעם אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתנוּ בּיום לג־בּעוֹמר ההוּא, היוֹם המַר והנמהר, בּנפוֹל עלינוּ הגזלָנים. ואָנוּ עוֹשׂים רצוֹנוֹ וחוֹזרים וּמסַפּרים לוֹ עוֹד פּעם ועוֹד פּעם אֵת כּל המַעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ, דבר דבוּר על אָפניו: כּיצד יצאוּ הגזלָנים פּתאוֹם ממַארבם בּיער, התנַפּלוּ עליו מכּל העברים, קשרוּ אוֹתוֹ אֶל העֵץ ואָמרוּ לשחוֹט אֶת צוָארוֹ בּמַאכלת, וכיצד פּרצנוּ כּוּלָנוּ לָרוּץ העירה כּל עוֹד נשמה בּאַפּנוּ וצעקנוּ לעֶזרה, וּבקוֹל צעקתנוּ הצלנוּהוּ ממות.
רבּנוּ משׂים אָזנוֹ כּאפרכּסת וּמַקשיב אֶל סיפּוּר־המַעשׂה בּעֵינַיִם עצוּמוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא מוֹציא אנחה מעוֹמק לבּוֹ ושוֹאֵל אוֹתנוּ פּתאוֹם:
– אבל היוֹדעים אַתּם אֶל נכוֹן, כּי אֵלה היוּ גזלָנים?
– אֶלָא מי היוּ אֵלה?
– אֶפשר כּת־ליצנים?…
ועֵיני רבּנוּ מַבּיטוֹת בּאַויר למרחוֹק, ונדמה לָנוּ, כּי על שׂפתיו העבוֹת והמגוּשמוֹת מרחפת כּעֵין בּת־צחוֹק – בּת־צחוֹק ערוּמה וּמוּזרה מאוֹד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות