א    🔗

יֵש מיני בּני־אָדם בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שמימיהם לא לָמדוּ כּלוּם – והכּל ידוּע לָהם, מימיהם לא יצאוּ מחוּץ לשערי עירם – והכּל גָלוּי לפניהם, מימיהם לא נתנוּ אֶת לבּם לחשוֹב מַחשבוּת – ואֵין דבר נסתּר מהם.

“מַתּנַת אלוֹה ממעל!” – כּךְ אוֹמרים על סגוּלת־רוּחָם של האנשים הנפלָאִים האֵלה, והכּל מקנאִים בּהם, הכּל משתּאִים אליהם וחוֹלקים כּבוֹד לָהם.

אָדם נפלָא כּזה היה אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה, וקראוּ לוֹ בּני העיר: “לא־קם־כּמשׁה”.

לָמה נקרא שמוֹֹ “לא־קם־כּמשה?” על־שם טבעוֹ והרגלוֹ. טבע היה בּוֹ: כּל דבר שהיה רוֹאֶה, אוֹ שוֹמע, אוֹ עוֹשׂה, היה רגיל לאמוֹר עליו: “יחיד וּמיוּחָד הוּא – לא קם כּמוֹהוּ!”

– חַזן יֶש לָנוּ בּבית־הכּנסת – יחיד וּמיוּחָד, לא קם כּמוֹהוּ!"

– תּרנגוֹל־הוֹדוּ נשׂאוּ בּחוּץ למכירה – יחיד וּמיוּחָד, לא קם כּמוֹהוּ!

– מַכּוֹת־לחי עפוּ בּשוּק על ימין ועל שׂמאֹל – לא קמוּ כּמוֹהן!

– הוֹי, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, הרי אני כּיוֹם הזה עני ואֶביוֹן – לא קם כּמוֹני!

והוּא הדין בּשאָר ענינים.

והיה זה האִיש משׁה… לא אוּכל לפרשׁ לָכם, מה היה. יוֹדע אני רק אַחַת, כּי אִיש יהוּדי היה. אבל בּמה היתה פּרנסתוֹ ועל מה היה חַי – קשה לאמוֹר בּדיוּק. וַדאי, שמשׁה זה היה חַי, כּאשר יִחיוּ אַלפי אֶחָיו היהוּדים בּכתריאֵליבקה: היה מחַזר על הפּריץ וּמתכּוון לקבּל יניקה ממנוּ. כּלוֹמַר, לא על הפּריץ עצמוֹ היה מחַזר, אֶלָא על הפּריצים, המצוּיִים אֵצל הפּריץ. ולא על הפּריצים עצמם, אֶלָא על אוֹתם היהוּדים, שמחַזרים על הפּריצים, המצוּיִים אֵצל הפּריץ. ואוּלָם אִם היה מוֹצא פּרנסתוֹ בּכךְ אוֹ לא – דבר זה אֵינוֹ ענין לכאן. אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָא מה שעֵינינוּ רוֹאוֹת: כּל ימיו היה לא־קם־כּמשׁה שׂמח בּחלקוֹ, מסתּפּק בּמה שיֵש לוֹ, וּמעוֹלָם לא התאוֹנן על רוֹע גוֹרלוֹ. אַדרבּה, לחָייו היוּ אדוּמוֹת תּמיד, קצה שׂפמוֹ האֶחָד אָרוֹךְ מהשני, כּוֹבעוֹ מוּרם למַעלָה, עֵיניו מאִירוֹת ושׂוֹחקוֹת מתוֹךְ סבר פּנים יפוֹת. ותמיד היה אָץ לדרכּוֹ, ממַהר בּשליחוּת אחרים, ותמיד היה מוּכן וּמזוּמן לעשׂוֹת רצוֹן אחרים, ואפילוּ יִשלחוּהוּ לקצוי אָרץ, כּדי עֶשׂר פּרסאוֹת מחוּץ לָעיר.

זה היה לא־קם־כּמשׁה נכה משפּטוֹ בּכתריאֵליבקה כּל הימים.

 

ב    🔗

לא היה דבר בּעוֹלָם, אשר לא־קם־כּמשׁה לא יכוֹל לעשׂוֹתוֹ. רצוֹנךָ לבנוֹת בּית – הריהוּ בּוֹנה בּית. רצוֹנךָ בּשעוֹן – הרי שעוֹן. שמא רצוֹנךָ בּמכוֹנה – הרי מכוֹנה. והוּא הדין בּעששית, בּסביבון, בּברז, בּראִי, בּדלי, בּכלוּב – וּבכל אשר תּאַוה נַפשךָ.

אָמנם, לא נמצא עדיִין אִיש בּעיר, אשר יוּכל להראוֹת בּעליל אֶת הבּתּים ואֶת השעוֹנים ואֶת המכוֹנוֹת, שיצאוּ מתּחת ידיו של משׁה. ואַף־על־פּי־כן הכּל מוֹדים, כּי זה האִיש משׁה כּול־יכוֹל הוּא. אָמרוּ עליו על משׁה: אִילוּ ניתּנוּ לוֹ כּלי־אוּמנוּת, היה מַחזיר אֶת העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. ורק זוֹ רעה, שמעוֹלָם לא היוּ לוֹ כּלי־אוּמנוּת. רצוֹני לאמוֹר להפךְ: צדקה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עם כּתריאֵליבקה, שמנע כּלי־אוּמנוּת ממשׁה, שאִילמלא כּן, היה מַחזיר חָלילה אֶת העולָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ!

וידי משׁה היוּ מלאוֹת תּמיד מלָאכה: מַנעוּל כּי חָרג ממסגרוֹתיו – אֶל מי הלכוּ? אֶל משׁה! שעוֹן כּי נעצר פּתאוֹם – הביאוּהוּ אֶל משׁה. בּרז המיחַם כּי נסתּם וחָדל להשפּיע חַמים – קראוּ למשׁה. פּישפּשים וּמַקקים וּשאָר מיני שרצים וּרמשׂים כּי נראוּ בּסדקי הכּתלים – שאלוּ אֶת פּי משׁה. חוֹלד כּי התגנב בּלילה אֶל העוֹפוֹת וטרף וחָנק על ימין ועל שׂמאֹל – בּאוּ ונמלכוּ בּמשׁה. אֶחָד היה משׁה. בּכל פּינה שהיוּ פּוֹנים – שם משׁה. לא קם כּמשׁה!

אמת, אוֹתוֹ המַנעוּל שחָרג ממסגרוֹתיו לא מצאוּ לוֹ אַחַר־כּךְ תּקנה אֶלָא להשליכוֹ למַעלָה על האָרוֹן, מקוֹם שמכיתּת זכוּכית וּשאָר כּלים פּסוּלים מוּטלים שם, ואוֹתוֹ השעוֹן שנעצר נזקק סוֹף־כּל־סוֹף לשוֹעֵן מוּמחה, ואוֹתוֹ הבּרז הנסתּם הוּבא אַחרי נסיוֹנוֹת הרבּה לחָרש־נחוֹשת, ואוֹתם הפּישפּשים והמַקקים וּשאָר מיני השרצים והרמשׂים לא נבהלוּ מפּני משׁה ולא חָרדוּ ממנוּ. ואפילוּ אוֹתוֹ החוֹלד הטוֹרף אַף הוּא הוֹסיף לעשׂוֹת בּצנעה אֶת מַעשׂהוּ, כּפעם בּפעם. ואַף־על־פּי־כן לא ירד כּבוֹדוֹ של לא־קם־כּמשׁה וחנוֹ לא סר מעליו. וכי קלה בּעֵיניכם מַתּנַת אלוֹה ממעל? מסתּמא שאָר־רוּחַ היה בּוֹ, שהבדילוֹ מכּל האנשים אשר מסביב וגידלוֹ ורוֹממוֹ על כּוּלָם. הן לא כּמשוּגָעים נַעשׂה אֵת כּל עיר הכּתריאֵלים! מַדוּע אֵין הכּתריאֵלים הלָלוּ בּאִים אֵלי ואליכם בּמַנעוּלים פּסוּלים, בּשעוֹנים נעצרים, בּברזים, חלדים, פּישפּשים, מַקקים וּשאָר מיני שרצים וּרמשׂים? אָכן לא כּל האנשים עֵרךְ אֶחָד לָהם וּבעלי־כשרוֹן מעטים מאוֹד בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא.

 

ג    🔗

ועם לא־קם־כּמשׁה זה נַעשׂינוּ שכנים קרוֹבים וּבאנוּ לָשבת אִתּוֹ בּבית אֶחָד תּחת גג אֶחָד. נאמר כּאן: בּאנוּ לָשבת, להוֹדיעךָ, שעד עכשיו ישבנוּ בּביתנוּ והיִינוּ אדוֹנים לעצמנוּ. ורק פּתאוֹם נהפּךְ עלינוּ הגלגל והגיעוּ לָנוּ ימים רעים. לקרוֹא שמיטה להנוֹשים לא רצינוּ – עמַדנוּ וּמכרנוּ אֶת בּיתנוּ, פּרענוּ חוֹבוֹתינוּ ועקרנוּ דירתנוּ (בּעֶרב ראש־השנה היה מַעשׂה) לביתוֹ של הירשקי מַאמציס – לחוּרבה ישנה ונוֹפלת, שאֵין לָה לא חָצר ולא גן, לא תּריסים ולא מרפּסת, לא תּוֹאַר ולא הדר.

– גם לָזאת יִקָרא דירה! – אוֹמרת אִמא, מַעמידה פּנים כּשׂוֹחקת, ואני רוֹאֶה דמעוֹת בּעֵיניה.

– אַל תּחטאִי בּשׂפתיִךְ! – אוֹמר לָה אַבּא, וּפניו שחוֹרים משחוֹר. – נוֹדה לאלוֹהינוּ גם על זה.

על מה נוֹדה לאלוֹהים – אֵיני יוֹדע. אֶפשר על זה, שאֵין אָנוּ יוֹשבים בּחוּץ? אני בּוֹחר היִיתי לישב בּחוּץ מלָדוּר פּה, בּביתוֹ של הירשקי מַאמציס, בּכפיפה אַחַת עם ילָדים וילָדוֹת זרים, אשר לא אֵדע אוֹתם ולא אַכּירם, ואשר לא אֶחפּוֹץ לדעתּם ולא אֶחפּוֹץ להכּירם, אוֹתם ואֶת שׂערוֹתיהם הצהוּבּוֹת, ואֶת חוֹטמיהם הלחים, ואֶת רגליהם הדקוֹת, ואת בּטניהם הנפוּחוֹת, אשר בּלכתּם יִתגלגלוּ כּחביוֹת, ואשר תּמיד הם עוֹסקים בּאכילה וּמַעלים גרה, ואִיש אַחר כּי יאֹכל – ועמדוּ כּנגדוֹ והבּיטוּ אֶל תוֹךְ פּיו… בּלבּי הירהרתּי אַחרי מידוֹתיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וקבלתּי לפניו על העוול שעשׂה לָנוּ, בּקחתּוֹ אֶת בּיתנוּ ממנוּ. ולא על הבּית עצמוֹ היִיתי חָס כּל־כּךְ, אֶלָא על הסוּכּה אשר היתה לָנוּ שם, אותה סוּכּת־קבע, שהיתה עוֹמדת לָנוּ משנה לשנה, שאגף לָה בּגגה, המוּרם וּמוּרד בּחבלים, ותקרה מצוּיֶרת לָה, העשׂוּיה קנים ירוּקים וּכתוּמים, מסוּדרים מַעשׂה תּשבּץ וּמגן־דויד בּאֶמצע. לבּי, לבּי לסוּכּה זוֹ! אָמנם, אוֹהבינוּ ודוֹרשי־שלוֹמנוּ ניחמוּ אוֹתנוּ ודיבּרוּ על לבּנוּ, כּי עוֹד נשוּב, אִם יִרצה השם, ונגאַל אֶת בּיתנוּ מידי זרים, אוֹ כּי יִראֶה אלוֹהים בּענינוּ ויעזרנוּ לבנוֹת בּית חָדש, אשר יִהיֶה גָדוֹל וטוֹב ויפה שבעתיִם מן הבּית הראשוֹן. ואוּלָם כּל דברי הניחוּמים האֵלה לא נאמרוּ אֶלָא לחַבּב עלינוּ אֶת היִסוּרים, והוֹעֵל לא הוֹעילוּ כּלוּם. משל למה הדבר דוֹמה? לדברי הניחוּמים, שהטיף לי אַבּא בּשעה ששברתּי שלא בּמתכּוון אֶת שעוֹני, שעוֹן־הפּח. אִמא חָלקה לי מַכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת, ואַבּא מחה אֶת דמעוֹת עֵינַי ועמד לנַחמני וּלהבטיחני, כּי יִקנה לי שעוֹן אַחר, גָדוֹל וטוֹב ויפה מן השעוֹן הנשבּר. וכאשר הוֹסיף אַבּא להלל, לשבּח וּלפאֵר אֶת השעוֹן החָדש, שיִקנה לי לעתיד לָבוֹא, כּן הרבּיתי לספּוֹד להשעוֹן הישן ולבכּוֹתוֹ… בּמסתּרים בּכתה אִמא על בּיתנוּ המכוּר, ואַבּא נאנח בּחשאי, התהלךְ קוֹדר וּמַשמים, ועננה כּיסתה פּניו, וּקמטים עמוּקים נחרתוּ בּמצחוֹ הגָדוֹל והלָבן.

הוֹי, כּמה הירהרתּי אָז אַחרי מידוֹתיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שעשׂה עוול לָנוּ, בּקחתּו אֶת בּיתנוּ ממנוּ!…

 

ד    🔗

– אמוֹר לי, בּבקשה ממךָ, מַה נַעשׂה בּסוּכּה בּימי החג, הממַשמשים וּבאִים?

כּךְ פּתחה אִמא ואָמרה לאַבּא בּאֶחָד מעשׂרת ימי התּשוּבה.

– וַדאי רצוֹנךְ לאמוֹר: מַה נַעשׂה בּלא סוּכּה?

כּךְ משיב לָה אַבּא וחוֹמד לָצוֹן לוֹ, ואני רוֹאֶה, כּי לָצוֹן זה נוֹטל אֶת חַייו ממנוּ. פּרשׁ אַבּא לקרן־זוית, כּדי שלא נראֶה אֶת פּניו הקוֹדרים, המכוּסים עננה. גם אִמא פרשׁה לקרן־זוית, עוֹמדת שם, מוֹחָה אַפּה בּסינרה וּבוֹלעת דמעוֹתיה אֶל קרבּה. ואני אַף אני עוֹמד לעוּמתם וּמבקש לבכּוֹת. פּתאוֹם הפךְ אַבּא אֶת ראשוֹ אֵלינוּ וּפניו האִירוּ.

– חַכּוּ כּמעט רגע! הלא שכן יֶש לָנוּ וּמשׁה שמוֹ!

– לא־קם־כּמשׁה? – שוֹאֶלת אִמא, ואֵין אני יוֹדע, אִם לעג יֶש כּאן, אוֹ הסכּמה. דוֹמה, שהסכּימה אִמא לכךְ, לפי שלא היוּ רגָעים מוּעטים וּשלָשתּם כּבר חָזרוּ מסביב לבּית אֵילךְ ואֵילךְ ותרוּ מקוֹם להעמיד בּוֹ אֶת הסוּכּה.

שלוֹשה אֵלה היוּ: אַבּא, שכננוּ משׁה וּבעל־בּיתנוּ הירשקי מַאמציס.

 

ה    🔗

בּיתוֹ של הירשקי מַאמציס בּית נאֶה הוּא מאוֹד, אֶלָא שחסרוֹן אֶחָד יֶש בּוֹ: עוֹמד הוּא בּרשוּת הרּבים וחָצר אֵין לוֹ. נראֶה הוּא לעוֹברים ושבים כּיתוֹם עלוּב, לבוּש־קרעים וחשׂוּף־שת, שעזבוּהוּ לנַפשוֹ בּחוּץ. אֵין לוֹ לא חָצר ולא פּרוֹזדוֹר, ואפילוּ גג הגוּן אֵין לוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שפּתחוֹ פּוֹנה אֶל השׂדה, לעֵבר הרחוֹב מזה. משוּל כּקפּוטה של שבּת, שטעוּ בּה וּלבשוּה מסוֹרסת: אחוֹריה לפנים וּפניה לאָחוֹר. וכי תּדבּרוּ עם הירשקי מַאמציס, ועמד לסַפּר לָכם בּרוֹב דברים אֵת כּל כּבוֹד בּיתוֹ ואֵת כּל הנסיוֹנוֹת, שנתנַסה בּשבילוֹ: מַעשׂה ונמצאוּ עוֹררים על בּיתוֹ, ונתכּוונוּ לגזוֹל ממנוּ אֶת בּיתוֹ, ונתבּע לדין על־דבר בּיתוֹ, ודיבּרוּ כּל אַנשי העיר בּביתוֹ, ועמד בּפּרץ להגן על בּיתוֹ, והציל מסַכּנה אֶת בּיתוֹ, וקם לוֹ הבּית לצמיתוּת ונַַעשׂה בּיתוֹ…

– היכן, רב משׁה, אַתּה אוֹמר להקים אֶת הסוּכּה? – שוֹאֵל אַבּא אֶת לא־קם־כּמשׁה. ולא־קם־כּמשׁה עוֹמד וּמתּבוֹנן בּמה שלפניו, כּוֹבעוֹ מוּרם למַעלָה וכוּלוֹ שקוּע בּמַחשבוֹת כּאַרדיכל וָתיק התּוֹהה על דפתּראוֹת שלוֹ, והוּא משיב לאַבּא אַחרי עיוּן רב, מַראֶה בּשתּי ידיו לכאן וּלכאן וּמַסבּיר לוֹ, שאִילמלא עמד הבּית הזה בּרשוּת הרבּים, היה הכּל על מקוֹמוֹ בּא בּשלוֹם. אִילוּ, למשל, היתה חָצר לבּית, היה עוֹמד על רגל אַַחַת וּמצרף שני כּתלים לכתלי החָצר – והסוּכּה היתה נַעשׂית מאֵליה בּיוֹם אֶחָד. ולא בּיוֹם אֶחָד, אֶלָא בּשעה אֶחָת! עכשיו, שהבּית עוֹמד בּחוּץ וחָצר אֵין לוֹ, תּארךְ העבוֹדה מעט, אבל בּשׂכר זה תּצא מתּחת ידוֹ סוּכּה שלמה וּמתוּקנת, סוּכּה כּלוּלָה בּהדרה, אשר לא קמה כּמוֹה! וּבלבד שיִהיֶה חוֹמר לבּנין.

– חוֹמר לבּנין יִמָצא, אבל כּלי־אוּמנוּת מַה תּהא עליהם? – שוֹאלוֹ הירשקי מַאמציס.

– כּלי־אוּמנוּת יוּשׂגוּ, אבל עצי־בנין מַה תּהא עליהם? – שוֹאלוֹ משׁה.

– עצי־בנין יוּבאוּ, אבל מַסמרים מַה תּהא עליהם? – שוֹאלוֹ הירשקי.

– מַסמרים יבוּקשוּ, אבל סכךְ מַה תּהא עליו? – שוֹאלוֹ משׁה.

– אִי, רב משׁה! תּמהני עליךָ, שאַתּה מדבּר אֵלינוּ תּהפּוּכוֹת היוֹם! – אוֹמר לוֹ הירשקי.

– ואַתּה, רב הירשקי, תּמהני עליךָ, שאַתּה הוֹלךְ עמנוּ בּקרי היוֹם! – אוֹמר לוֹ משׁה, מציץ לתוֹךְ עֵיניו וּמַתחיל לצחוֹק. אַף הירשקי מַבּיט אֵליו ועוֹנה בּצחוֹק לעוּמתוֹ.

 

ו    🔗

כּשהביא הירשקי מַאמציס אֶת הקרשים ואֶת הקוֹרוֹת הראשוֹנים לבּנין, עמד לא־קם־כּמשׁה והוֹדיע, כּי הסוּכּה הזאת תּהיֶה, אִם יִרצה השם, יחידה בּמינה, סוּכּה לגאוֹן וּלתפאֶרת, אשר לא קמה כּמוֹה! תּאֵב היּיתי לַדעת, כּיצד יִבנה סוּכּה מקרשים מעטים אֵלוּ? בּיקשתּי רשוּת מאִמא, כּי תּתּנני לעמוֹד ולראוֹת בּעשׂיית הסוּכּה. אַף משׁה עצמוֹ נתן לי רשוּת לכךְ. ולא עוֹד, אֶלָא ששיתּף גם אוֹתי בּמלאכת הבּנין וּפקדני להיוֹת עֵזר כּנגדוֹ, כּלוֹמַר, לעמוֹד על־ידוֹ וּלשמשוֹ וּלהגיש לוֹ כּל דבר לרגל המלָאכה אשר לפניו.

מוּבן מאֵלָיו, שקיבּלתּי על עצמי אֶת המשׂרה הזאת בּשׂמחה רבּה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם, שאני אֶהיֶה בּבוֹני הסוּכּה! ואָמנם עֵזר לא־מעט עזרתּי אֶת משׁה: עזרתּיו לנַענע אֶת השׂפתים בּשעת הכּאַת הפּטיש, עזרתּיו לילךְ הבּיתה לסעוּדת־הצהרים, עזרתּיו לגעוֹר בּתּינוֹקוֹת, שלא יפריעוּ אוֹתנוּ ממלאכתּנוּ. בּיקש משׁה אֵת – הגשתּי לוֹ פּטיש, בּיקש מַסמר – נתתּי לוֹ צבת. אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמוֹ, וַדאי שהיה מתמַלא חימה וּמַשליךְ אֶת הפּטיש אוֹ אֶת הצבת אֶל ראש העוֹזר החָרוּץ. ואוּלָם לא־קם־כּמשׁה אִיש טוֹב וסַלָח היה מאֵין כּמוֹהוּ והיה מַעביר תּמיד על מידוֹתיו. מעוֹלם לא ראה אָדם אֶת משׁה כּוֹעֵס. – כּל הכּוֹעֵס, היה אוֹמר, כּאִילוּ עוֹבד עבוֹדה זרה. מה עבוֹדה זרה אֵינה מוֹעילה כּלוּם, אַף כּעס כּךְ…

וּמפּני שהיִיתי נתוּן כּוּלי למלאכת הבּנין, לא השגחתּי ולא ראִיתי, כּיצד נבנתה והוּקמה הסוּכּה. אֵין זאת כּי־אִם מן השמַיִם סייעוּ אוֹתנוּ!

– בּוֹא ואַראךָ אֶת הסוּכּה אשר בּנינוּ! – כּךְ אני אוֹמר לאַבּא, תּוֹפס לוֹ בּכנַף בּגדוֹ וּמוֹשכוֹ אַחרי החוּצה. ואַבּא עומד בּחוּץ וזן עֵיניו בּמלאכתּנוּ, מציץ על משׁה מתּןֹךְ בּת־צחוֹק, מרמז עלי ואוֹמר לוֹ:

– האִם נהנית ממנוּ, לכל הפּחוֹת, עֵזר מעט, רב משׁה?

– עֵזר יחיד וּמיוּחָד, לא קם כּמוֹהוּ! – אוֹמר משׁה, זוֹקף ראשוֹ למַעלָה וּמַבּיט אֶל גג הסוּכּה, וּפניו מפיקים צער ויִסוּרים.

– לוּא הביא הירשקי אֶת הסכךְ אשר אָמר, כּי־עתּה היתה לָנוּ סוּכּה יחידה בּמינה, אשר לא קמה כּמוֹה!

 

ז    🔗

הירשקי מַאמציס עקבנוּ עשׂרת מוֹנים ודחה אֶת הבאַת הסכךְ מיוֹם ליוֹם. עד שראה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּענינוּ וּבעֶרב חַג הסוּכּוֹת הביא הירשקי עגָָלה מלאה קנים דקים, מין אַגמוֹן עם סוּף, הגדלים בּאגם מעֵבר לנהר כּתריאֵליבקה, ואני וּמשׁה עמדנוּ לָסוֹךְ אֶת הסוּכּה. כּלוֹמַר, סכוֹךְ סכךְ משׁה לבדוֹ, ואני עמַדתּי על־ידוֹ לגָרש אֶת העזים, אשר נסַבּוּ ונפלוּ על הסכךְ, כּנוֹפל על המציאָה. אֵיני יוֹדע, מַה טעם מצאוּ העזים בּקנים הירוּקים והמרים האֵלה?

וּמפּני שבּיתוֹ של הירשקי מַאמציס עוֹמד כּהפקר בּרשוּת הרבּים, לפיכךְ הציקוּ לָנוּ העזים עד מות, ולא היה לָנוּ מפלָָט מהן. לא הספּקתּי להניס את האַחַת, והנה השניה מגיחָה וּבאה; עוֹשׂה אני כּה וָכה לגָרש את זוֹ, והנה הראשוֹנה שוּב מתגנבת מאחוֹרי. הלָלוּ נסוֹת והלָלוּ בּאוֹת.

הזדיינתּי בּמַקל ועמַדתּי על משמַרתּי.

– הלאָה, עזים שטיוֹת! אִי לָךְ, פּתיה, שוּב בּאת? לכי לָךְ, לכל הרוּחוֹת!

קצרה בּינתי מהבין, מאַיִן נוֹדע לָהן, כּי יֶש לָנוּ סכךְ ירוֹֹק בּשבילָן? אֵין זאת כּי־אִם הוֹדיעוּ זוֹ אֶת זוֹ והפיצוּ אֶת השמוּעה בּרבּים, ונזעקוּ העזים וּבאוּ אֵלינוּ המוֹנים־המוֹנים מכּל קצוֹת העיר. ואני עוֹמד יחידי כּנגדן, מַכּה על ימין ועל שׂמאל ונלחָם בּהן בּכל מַאמַצי כּוֹחי.

כּשנגמרה מלאכת הסוּכּה וכל הסכךְ הוּנח על הגָג, עמדוּ העזים מלמַטה עמידת פּתיוֹת, זוֹקפוֹת ראשיהן למַעלָה וּמַבּיטוֹת וּמַעלוֹֹת גרה בּטיפּשוּת יתירה. נקמתּי נקמתי מהן ואָמַרתּי לָהן:

– לָמה אֵיפוֹא לא תּאֹכלנה עתּה אֶת הסכךְ, עזים חכמוֹת שכּמוֹתכן?

ניכּר, שהבינוּ לדברי: אַחַת אַחַת חָמקוּ והלכוּ לָהן לבקש מקוֹם־מרעֶה אַחר. ואנחנוּ עמַ‏דנוּ לפאֵר אֶת הסוּכּה וּלקשטה בּכל מיני קישוּטים מבּפנים. ראשית כּל, ריבּצנוּ אֶת הקרקע בּחוֹל אדמדם. אַחַר־כּךְ עמַדנוּ וּפיאַרנוּ אֶת כּוֹתלי הסוּכּה בּכל מיני שׂמיכוֹת, אשר לָקחנוּ משלוֹשת השכנים. וכאשר תּמוּ השׂמיכוֹת, לָקחנוּ סוּדרים, וכאשר אָפסוּ הסוּדרים, לָקחנוּ מכּל הבּא בּידינוּ: מַפּוֹת וּסדינים וּמטפּחוֹת, ולבסוֹף העברנוּ לכאן מן הבּית אֶת השוּלחָנוֹת ואֶת הכּיסאוֹת, אֶת המנוֹרוֹת ואֶת הנרוֹת, אֶת הקערוֹת ואֶת הפּנכוֹת, הכּפּוֹת והמזלָגוֹת והסַכּינים, ושלוֹש הנשים בּאוּ כּולָן יחד אֶל הסוּכּה להדליק אֶת הנרוֹת וּלברךְ אֶת בּרכּת החָג: “לישב בּסוּכּה”.

 

ח    🔗

אִמא, עליה השלוֹם, היתה אִשה בּכינית, נוֹחָה לדמעוֹת מטבע בּריאָתה. הימים הנוֹראִים – ימים טוֹבים היוּ לָה. וּמיוֹם שגָלינוּ מבּיתנוּ נפתּח מקוֹר דמעוֹתיה ולא יבש עוֹד. א‏ַבּא, אַף כּי גם הוּא היה הוֹלךְ קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ, לא היתה דעתּוֹ נוֹחָה מבּכי זה, והיה מוֹכיח אוֹתה ואוֹמר לָה, כּי תּירא אֶת האלוֹהים ולא תּחטא בּשׂפתיה, לפי שיֵש בּני־אָדם, שגוֹרלם רע מגוֹרלנוּ, וּלפיכךְ חַייבים אנחנוּ לברךְ על הרעה, כּשם שאָנוּ מברכים על הטוֹבה. ואוּלָם פּה, בּסוּכּה הזאת, בּשעת הדלָקת הנרוֹת, עמדה אִמא וכיסתה בּכפּוֹת ידיה על שתּי עֵיניה וּבכתה, וּבכתה כּכל אַוַת־נַפשה בּחשאי וּבאֵין־רוֹאִים. רק מעֵינַי לא נעלם הדבר: ראִיתי אֶת כּתפיה הרוֹעדוֹת ואֶת דמעוֹתיה המטפטפוֹת ונוֹשרות מבּין אֶצבּעוֹתיה הלבנוֹת והדקוֹת ונוֹפלוֹת על המַפּה הצחה, מַפּת־החָג. ולא עוֹד, אֶלָא שידעתּי גםּ אֶת טעם דמעוֹתיה, לָמה ועל מַה בּכתה. אַךְ אַבּא אֵינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ יוֹדע כּלוּם. מכין הוּא אֶת עצמוֹ לָלכת לבית־הכּנסת, לוֹבש אֶת קפּוֹטת־המשי, קפּוֹטת־השבּת אשר לוֹ, שכּבר נקרעה קרעים־קרעים, אוֹזר מתניו בּאַבנטוֹ, אַבנט־המשי, תּוֹחב בּוֹ שתּי ידיו ואוֹמר אֵלי מתּוֹךְ אנחה עמוּקה, אַנחַת יוֹם טוֹב:

– לכה ונלכה, הגיע זמַן של תּפילת ערבּית.

אני נוֹטל אֶת המַחזוֹר והוֹלךְ עם אַבּא לבית־הכּנסת, ואִמא נשאֶרת יחידית בּסוּכּה, ואני יוֹדע אֶת המַעשׂה אשר תּעשׂה שם: בּכה תּבכּה על הסידוּר, אֵת כּל דמעוֹתיה תּשפּוֹךְ אֵלָיו. וסימן לדבר: כּשחָזרנוּ מבּית־הכּנסת ונכנַסנוּ לסוּכּה מתּוֹך בּרכּת יוֹם טוֹב עליזה ואַבּא עמד לקדש על היין בּקוֹל רם וּבניגוּן נעים בּנוּסח החָג, התבּוֹנַנתּי אֶל פּני אִמא ואֶל עֵיניה הנוּגוֹת וראִיתי, והנה אָדמוּ עֵיניה קצת וצבוּ מלמַטה, וגם חוֹטמה הבהיק והתנוֹצץ. ואַף־על־פּי־כן ראִיתי אוֹתה בּרגע ההוּא כּראוֹת פּני רחל אִמנוּ יפת־התּוֹאר, אוֹ כּמַלכּת שבא, אוֹ כּאביגיל אֵשת דויד, אוֹ כּאֶסתּר המַלכּה, וּמדי התבּוֹנני בּה נזכּרתּי בּכל בּנוֹת יִשׂראֵל הנאוֹת, יפוֹת־התּוֹאַר, אשר לָמַדתּי והכּרתּי אוֹתן מתּוֹרת רבּי בּחדר. ואני מַבּיט אֶל אִמא היפה ואֶל פּניה הצחים והיפים, הנשקפים מתּוֹךְ מטפּחת־החַג הנאָה, מטפּחת־המשי, ואֶל עֵיניה היפוֹת, הגדוֹלוֹת והנוּגוֹת, ולבּי מתחַמץ בּקרבּי, ואני כּוֹאֵב וּמיצר מאוֹד, כּי עֵינַיִם אֵלוּ, היפוֹת והמאִירוֹת, בּוֹכוֹת תּמיד, וידים אֵלוּ, הענוּגוֹת והצחוֹת, לָשוֹת עיסה, אוֹפוֹת וּמבשלוֹת. ואני מתרעֵם בּלבּי על הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שכּבש רחמיו ממנוּ והוֹריד אוֹתנוּ מנכסינוּ, ואני מתפּלל אֵלָיו, כּי יחָנני ויִשלח לי אֶת אוֹצרוֹ הטוֹב, אוֹצר מלא זהב וכסף, אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, אוֹ כּי יביא לָנוּ אֶת משיח צדקנוּ, אָז נַעלה כּוּלָנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, ואָז יִיטב לכל עם היהוּדים בּעבוּרי…

כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ורעיוֹנוֹתי נוֹטלים ונוֹשׂאִים אוֹתי הרחק־הרחק מזה, לעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, למקוֹם חלוֹמוֹתי ודמיוֹנוֹתי המַזהירים, חלוֹמוֹת־זהב ודמיוֹנוֹת־פּז, אשר לא אַחליפם ולא אמירם בּכל טוּב האָרץ. והניגוּן הנעים של אַבּא, ניגוּן־הקידוּש הנהדר לכבוֹד החָג, שוֹטף ונמסךְ אֶל תּוֹךְ אָזנַי וּמעוֹרר אֶת לבּי וּמַרחיבוֹ:

כִִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים!…

וכי קל בּעֵיניךָ עם נבחָר, עם סגוּלה, רךְ ויחיד לפני אָביו שבּשמים? ולבּי מתרחב והוֹלךְ וּמתמַלא אוֹשר ועדנים אֵין קץ: הלא גם אני אֶחָד מבּני העם הנבחָר הזה, בּן מלָכים אָני… אָמנם כּן, בּן מלָכים אני, וסוּכּה זוֹ היכלי היא, היכל מלָכים, וּפה השכינה שרוּיה, וּפה יוֹשבת אִמי יפת־התּוֹאַר, אשר כּמוֹה כּמַלכּת שבא, וּפה נברךְ מחר בּרכּת “שהחינוּ” על הטוֹב והמשוּבּח והיפה מכּל הפּירוֹת, על פּרי עֵץ הדר, על האֶתרוֹג – הוֹי, מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי וּמי יערוֹךְ לי?

 

ט    🔗

אַחרי אַבּא קידש לא־קם־כּמשׁה על היין – לא זה הקידוּש ולא זה הניגוּן אשר לאַבּא! ואַחריו קידש בּעל־הבּית בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, הוּא הירשקי מַאמציס – יהוּדי פּשוּט וקידוּש פּשוּט. ואָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ ונוֹטלים אֶת ידינוּ וּבוֹצעים אֶת החַלָה, והנשים מביאוֹת שלָשתּן מן הבּית אֶת הדגים הטוֹבים, הדגים החַמים והמפוּלפּלים, הנוֹתנים ריחָם למרחוֹק. וכל אֶחָד יוֹשב אֶל שוּלחָנוֹ, הוּא וּבני־ביתוֹ עמוֹ וחַלוֹתיו לפניו, והרבּה ידים שלוּחוֹת להטבּיל אֶת החַלָה הטוֹבה והרכּה בּרוֹטב־הדגים החָם, שטעמוֹ מתוֹק לחךְ כּיין הטוֹב, והרבּה פּיות פּעוּרים, והרבה שינַיִם לוֹעסוֹת. ורוּחַ קלה מנַשבת אֶל תּוֹךְ הסוּכּה בּעד הכּתלים הדקים וּבעד הסכךְ הקלוּש, והנרות מהבהבים וּמַתּיזים ניצוֹצוֹת. והכּל אוֹכלים, אוֹכלים לתיאָבוֹן אֶת סעוּדת־החַג הטוֹבה, – ונדמה לי אוֹתה שעה, כּי אֵין זוֹ סוּכּה, אֶלָא היכל, היכל־תּפאָרה, גָדוֹל וּרחַב־ידים וּמלא אוֹר־יקרוֹת, ואנחנוּ, זרע יעקוֹב, בּני עם סגוּלה, גדוֹלי־היחשׂ, בּני־מלָכים, אמוּנים עלי־תוֹלָע, יוֹשבים כּאן, אוֹכלים ושוֹתים ונהנים מזיו העוֹלָם. “אשריכם, יִשׂראֵל! – אני מהרהר אוֹתה שעה מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת. – אַשריכם, שזכיתם לכךְ! וכי מי כּעם ישׂראֵל גוֹי אֶחָד בּאָרץ, אשר זכה לישב בּסוּכּה יפה כּל־כּךְ, המצוּפּה סכךְ ירוֹק וָטוב וּמרוּבּצת חוֹל אדמדם וּמקוּשטת בּכל מיני שׂמיכוֹת יפוֹת, ועל השוּלחָן מוּכנים כּל מַאכלי־תאוָה: חַלוֹת־סוֹלת ודגים מפוּלפּלים, מרק־אִיטריוֹת וּבשׂר־תּרנגוֹלת מתוֹק, אשר עוֹד מעט ויוּבאוּ אֶל…” וּפתאוֹם – טראךְ! כּל הגג והסכךְ אשר עליו נפל על ראשינוּ, ואַחרי הגג התמוֹטטוּ הכּתלים אֶחָד אֶחָד, כּרעוּ ונפלוּ. והנה בּריה משוּנה, אשר מַראֶיה מַראֵה עֵז, אַף היא עפה ונוֹפלת עלינוּ ממרוֹם, וכל הנרוֹת בּסוּכּה דוֹעכים, וחוֹשךְ ישוּפנוּ, וחיל וּרעדה יאֹחזנוּ, וּבתוֹךְ החוֹשךְ והפּחד נהפכים כּל השוּלחָנוֹת ונוֹפלים זה על־גבּי זה, ואנחנוּ כּוּלָנוּ, עם החַלוֹת והכּלים והדגים המפוּלפּלים, נוֹפלים עמהם לאָרץ, וּבינינוּ מתלבּטת בּריה משוּנה, אשר מַראֶיה מַראֵה עֵז, מפרכּסת לָצאת ואֵינה יכוֹלה, והלבנה מאִירה ממַעל לראשינוּ, והכּוֹכבים מציצים אֵלינוּ ממרוֹם. והנה נרתּעה העֵז וקמה מתּוֹךְ המַפּוֹלת ועמדה על רגליה הדקוֹת, נפחדת ונדהמת, מַבּיטה אֵלינוּ בּעֵֵיניה, עֵיני שטיה, כּתינוֹק שסרח, ותיכף לָזה היא נוֹשׂאת רגליה וּפוֹסַעת על ראשינוּ, ראשי עם־קוֹדש, ועל־גבּי השוּלחָנוֹת והכּיסאוֹת הנהפּכים, ונסה מנוּסת־פּחד בּקוֹל געייה ממוּשכה: “מאֶ־אֶ־אֶ־אֶה!” הנרוֹת כּבוּ. הכּלים נשבּרוּ לרסיסים. החַלוֹת מוּשלָכוֹת לאֶרץ. כּוּלָנוּ נרעשים ונפחָדים. כּוּלָנוּ מתים. הנשים צוֹוחוֹת. התּינוֹקוֹת בּוֹכים. מַהפּכת־אלוֹהים קמה בּסוּכּה!

 

י    🔗

– סוּכּה נאָה הקימוֹתם לכבוֹד החָג! – אוֹמר לָנוּ בּעל־הבּית, הוּא הירשקי מַאמציס, וּמַבּיט אֵלינוּ בּנזיפה, כּאִילוּ בּמיטב כּספּוֹ שילם לָנוּ בּעד מלאכת הסוּכּה הזאת. – סוּכּה כּהלָכה, שעֵז אַחַת בּאָה והפּילתּה!

– סוּכּה יחידה וּמיוּחדת, לא קמה כּמוה! – אוֹמר לא־קם־כּמשׁה בּעֶצב, עוֹמד כּנזוּף, מַבּיט על הסוּכּה הנוֹפלת, תּוֹהה עליה, כּחוֹקר לָדעת אֶת מקוֹר הרעה. – לא קמה כּמוֹה!

– כּן, לא קמה כּמוֹה! – סוֹנט בּוֹ בּעל־הבּית בּלעג מר. וכוּלָנוּ עוֹנים אַחריו ואוֹמרים פּה אֶחָד:

– כּן, לא קמה כּמוֹה!…