א    🔗

– יֶש לי בּשְׁבילךָ, רב יוֹנה, אוֹרח לפּסח, שכּמוֹהוּ לא ראִית בּעֵיניךָ מיוֹם היוֹתךָ בּעל־הבּית ועד היוֹם הזה.

– למשל?

– למשל, אֶתרוֹג מהוּדר.

– מַה פּירוּשוֹ של אֶתרוֹג מהוּדר?

– פּירוּשוֹ של אֶתרוֹג מהוּדר – יהוּדי שכּוּלוֹ שכּוּלוֹ תּכלת. וּבעל־צוּרה, וּפרקוֹ נאֶה. ורק חסרוֹן אֶחָד יֶש בּוֹ, שאֵינוֹ מבין בּלשוֹננוּ.

– אֶלָא בּאֵיזוֹ לָשוֹן מבין הוּא?

– בּלשוֹן־הקוֹדש.

– מירוּשלים?

– אֵיני יוֹדע, מאֵיזה מקוֹם הוּא בּא, אֶלָא כּשהוּא מדבּר, הריהוּ מדבּר בּלָשוֹן שכּוּלָה פּתּחים.

• שׂיחָה זוֹ שמַעתּי ימים אחָדים קוֹדם הפּסח בּין אַבּא וּבין עזריאֵל השמש, והיִיתי תּאֵב מאוֹד לראוֹת בּעֵינַי אֶת “האֶתרוֹג המהוּדר”, שאֵינוֹ מבין בּלשוֹננוּ וּמדבּר בּלשוֹן שכּוּלָה פּתּחים. כּבר בּכניסתי לבית־הכּנסת בּליל התקדש חַג הפּסח ראִיתי שם בּן־אָדם משוּנה, חָבוּש מצנפת גבוֹהה ולָבוּש גלימה טוּרקית מגוּונת, עשׂוּיה פּסים כּתוּמים, ירוּקים ואדוּמים. מסביב לבן־אָדם משוּנה זה התקבּצנוּ אנחנוּ, הקטנים, ועמַדנוּ בּחבוּרה להתבּוֹנן אֵלָיו מכּל צד, מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, ומיד קיבּלנוּ אֶת מַתּן־שׂכרנוּ מידי עזריאֵל השמש: למַען יֵדעוּ ילָדים, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, מידת דרךְ־אֶרץ מה היא ולא יוֹסיפוּ לקפּוֹץ בּפני אָדם זר וּלכרכּר סביבוֹ! אַחרי תּפילת ערבּית נדחַק כּל הקהל אֶל האוֹרח לָתת לוֹ שלוֹם וּלברכוֹ בּרכּת החָג, והאוֹרח ענה אֵת כּל אֶחָד ואֶחָד בּבת־צחוֹק נעימה על לחָייו האדוּמוֹת, המעוּטרוֹת זקן־שׂיבה קטן: “שלוֹם! שלוֹם!” בּרכּת “שלוֹם־שלוֹם” זוֹ, שנאֶמרה בּפתּחים, עוֹררה בּקרבּנוּ, הקטנים, צחוֹק גָדוֹל מאוֹד, והצחוֹק הזה הצית אֶת חמתוֹ של עזריאֵל השמש כּאֵש. זינק אֵלינוּ בּזרוֹע נטוּיה, מוּכן וּמזוּמן לחַלק מַכּוֹת־לחי על ימין ועל שׂמאֹל. ואוּלָם הפּוֹחזים הקטנים התחַמקוּ מידי עזריאֵל השמש, כּיוונוּ שוּב שעת־הכּוֹשר והתגנבוּ לָבוֹא אֶל מקוֹם האוֹרח מאַחריו, לשמוֹע מפּיו בּרכּת “שלוֹם־שלוֹם”, להריע עליו בּצחוֹק וּלהתחַמק שוּב מפּני עזריאֵל השמש וּמזרוֹעוֹ הנטוּיה. בּרגש של גדלוּת אני יוֹצא מבּית־הכּנסת אַחרי אַבּא ואַחרי האוֹרח המוּזר לָלכת לביתנוּ, לסדר ליל פּסח, ואני יוֹדע וּמַרגיש, כּי כּל חברי הקטנים מקנאִִים בּי קנאָה גדוֹלה על האוֹרח הנפלָא הזה, שהזמין לָנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לכבוֹד החָג. רוֹאֶה אני אֶת כּוּלָם מַבּיטים אַחרינוּ מרחוֹק, ואני הוֹפךְ ראשי ושוֹלח לָשוֹן לעוּמתם. בּכל הדרךְ אָנוּ מַחרישים שלָשתּנוּ ואֵיננוּ מדבּרים דבר, וּבכניסתנוּ לבּית קוֹרא אַבּא ואוֹמר לאִמא: יוֹם טוֹב! והאוֹרח מנַענע ראשוֹ, וּמצנַפתּוֹ מזדעזעת: שלוֹם! שלוֹם! נזכּר אני בּחברי, ואני כּוֹבש אֶת פּנַי תּחת השוּלחָן וּמתאַפּק בּכל כּוֹחי, שלא יִפרוֹץ צחוֹק מפּי. מעיף אני עין מדי פּעם בּפעם בּאוֹרח, והוּא נראֶה לי יפה מאוֹד. יפה בּעֵינַי הגלימה הטוּרקית אשר לוֹ, זוֹ המגוּונת פּסים כּתוּמים, ירוּקים ואדוּמים. יפוֹת ונחמדוֹת למַראֶה לחָייו הרענַנוֹת, לחָיִים צחוֹת ואדוּמוֹת, המעוּטרוֹת זקן־שׂיבה קטן ועגוֹל. ויפוֹת מהן שבעתיִם עֵיניו השחוֹרוֹת, המַבּיטוֹת בּבת־צחוֹק נעימה מתּחת לגבּוֹתיו השׂבוֹת והעבוּתּוֹת. רוֹאֶה אני, כּי גם בּעֵיני אַבּא מצא האוֹרח חן. אַבּא מטפּל בּוֹ מתּוֹךְ שׂמחה, ואִמא רוֹאָה אוֹתוֹ כּראוֹת פּני אִיש־אלוֹהים, וּשניהם אֵינם מדבּרים אִתּוֹ דבר. אַבּא מַציע בּעצמוֹ אֶת מיטת־ההסב, אִמא עסוּקה בּעריכת השוּלחָן, והבּתוּלה המשרתת ריקל עוֹזרת על ידה. ורק כּשמַגיע זמַן לקדש על היין, נכנס אַבּא עם האוֹרח בּשׂיחָה, כּוּלָה בּלשוֹן־הקוֹדש, ואני מלא שׂמחה, שמבין אני כּמעט כּל מלה וּמלה. מוֹסר אני בּזה אֶת שׂיחָתם בּלשוֹן־הקוֹדש כּצוּרתה:

אַבּא: נוּ? (כּלוֹמַר: קוּם־נא וקדש על היין!). האוֹרח: נוּ־נוּ! (כּלוֹמַר: קדש, קדש!). אַבּא: נוּ־אָה? (ולָמה לא תּקדש אָתּה?). האוֹרח: אָה־נוּ? (ואַתּה לָמה לא תּקדש?). אַבּא: אִי־אָה! (אַתּה תּחילָה!). האוֹֹרח: אָה־אִי! (תּחילָה אָתּה!). אַבּא: אֶה־אָה־אִי! (בּבקשה, קדש אָתּה!). האוֹרח: אִי־אָה־אֶה! (קדש אַתּה, בּבקשה!). אַבּא: אִי־אָה־אֶה־נוּ־נוּ? (מה אִיכפת לָךְ, אִם אַתּה תּקדש תּחילָה?). האוֹרח: אִי־אָה־אֶה־נוּ־נוּ! (אִם רצוֹנךָ דווקא, שאני אקדש – אקדש אָני!).

והאוֹרח נוֹטל אֶת הכּוֹס מיד אַבּא ועוֹמד וּמַשמיע על היין מין קידוּש נפלָא, אשר כּמוֹהוּ לא שמַענוּ מעוֹלָם ולא נוֹסיף לשמוֹע עד עוֹלָם. ראשית, הברת האוֹתיוֹת כּוּלָה דגוּשה וכוּלָה בּפתּחים: “בִּרְשוּתְּ מַרַנַן וְרַבַּנַן וְרַבּוֹתַּי”… ושנית, הקוֹל קוֹל משוּנה. דוֹמה, כּאִילו קוֹל זה יוֹצא לא מתּוֹךְ הגָרוֹן, אֶלָא מתּוֹךְ הגלימה הטוּרקית, המגוּונת פּסים כּתוּמים, ירוּקים ואדוּמים. נזכּרתּי שוּב בּחברי וציירתּי לי בּדמיוֹני אֶת הצחוֹק הגָדוֹל, שהיה פּוֹרץ מגרוֹנם, ואֶת מַכּוֹת־הלחי הנפלָאוֹת, שהיוּ מקבּלים בּחלקם, אִילוּ היוּ כּאן ושמעוּ בּאָזניהם אֶת הקידוּש הזה. אבל מכּיוָן שאני יחידי פּה, אני כּוֹבש אֶת הצחוֹק בּקרבּי ועוֹמד ושוֹאֵל אֶת אַבּא “מַה נשתּנה”, ואָנוּ עוֹנים כּוּלָנוּ “עבדים היִינוּ”, קוֹראִים יחד אֶת ההגָדה של פּסח, ואני מלא רגשוֹת גָאוֹן, ודעתּי זחוּחָה עלי, שבּן־אָדם נפלָא זה אורחנוּ הוּא, ולא אוֹרחָם של אחרים.

 

ב    🔗

אוֹתוֹ חָכם מחכמינוּ זכרוֹנם לברכה, שאָסר עלינוּ אֶת הדיבּוּר בּשעת אכילה ואָמר: “אֵין מסיחין בּסעוּדה”, לא עמד, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ, על אָפיה של אוּמה זוֹ. הגע בּעצמךָ: כּלוּם אֶפשר לוֹ לאָדם מיִשׂראֵל, היוֹשב אֶל שוּלחָנוֹ בּמסיבּת אוֹרח, להתאַפּק ולכלוֹא אֶת רוּחוֹ ולָשׂים מַחסוֹם בפיו? וּכלוּם יֶש לךָ שעה יפה לשׂיחָה משעת הסעוּדה? וּבפרט, כּשאַתּה יוֹשב לסדר ליל פסח, וּמצוָה עליךָ לעסוֹק בּשׂיחָה וּלסַפּר בּיציאַת מצרים כּל אוֹתוֹ הלָילה! הבּתוּלה ריקל הגישה מַיִם אֶל השוּלחָן, המסוּבּים נטלוּ ידיהם וּבירכוּ על אכילת מַצה, ואִמא זה־עתּה גָמרה לחַלק אֶת מנוֹת הדגים, – והנה כּבר חָשׂף אַבּא זרוֹעוֹתיו ונכנַס עם האוֹרח בּשׂיחָה ארוּכּה, כּוּלָה בּלשוֹן־הקוֹדש. אֶת השׂיחָה הזאת פּתח אַבּא בּשאֵלה, בּאוֹתה השאֵלה הרגילה, שכּל יהוּדי שוֹאֵל אֶת האוֹרח, הבּא ממקוֹם־נכר:

– מַה שמכם?

על שאֵלה זוֹ ענה האוֹרח בּפסוּק משוּנה, שכּוּלוֹ פּתּחים, וּבנשימה אַחַת, כּדרךְ שקוֹראִים אֶת שמוֹת עשׂרת בּני המן בּמגילת אֶסתּר:

– אַיַּק בַּכַר גַּלַּשַׁ דַּמַּת הַנַּךְ וַסַּם זַעַן חַפַּף טַצַַּץ…

אַבּא נשאַר יוֹשב בּמקוֹמוֹ ולוֹגמוֹ בּפיו, מַבּיט אֶל האוֹרח, תּוֹהה וּמשתּוֹמם, כּפי הנראֶה, על שמוֹ האָרוֹךְ של זה. לשמע הלָשוֹן המשוּנה של האוֹרח כּבשתּי אֶת פּני תּחת השוּלחָן ושיעוּל שׂם מַחנק לגרוֹני. הרגישה אִמא בּדבר ואָמרה לי: “לאַט לךָ בּאָכלךָ אֶת הדגים, שלא תּעמוֹד חָלילה עֶצם בּגרוֹנךָ!” ועל האוֹרח הציצה בּרגש של יִראַת־הכּבוֹד והערצה. ניכּר, כּי השם האָרוֹךְ הזה הגדיל אֶת כּבוֹד אִיש־האלוֹהים בּעֵיניה, אַף־על־פּי שלא הבינה אֶת פּירוּש המלים האֵלה. וּמאַחַר שאַבּא ידע אֶת פּירוּשן, לפיכךְ ראה חוֹבה לעצמוֹ להסבּיר לָה אֶת הדבר:

– עליִךְ לָדעת, כּי אי"ק בּכ"ר – זהוּ האָלף־בּית המהוּפּךְ שלָנוּ, ושם, בּמדינתם, מנהג הוּא אֶצלם, כּפי הנראֶה, לקרוֹא שם לכל אֶחָד ואֶחָד על־פּי סדר אָלף־בּית.

– אָלף־בּית! אָלף־בּית! – עוֹנה אַחריו האוֹרח בּהסכּמה וּבבת־צחוֹק נעימה על לחָייו הצחוֹת והאדוּמוֹת, ועֵיניו השחוֹרוֹת והיפוֹת מַבּיטוֹת אֶל כּוּלָנוּ, ואפילוּ אֶל הבּתוּלה ריקל, בּחיבּה יתירה.

לאַחַר ששמע אַבּא אֶת שם האוֹרח, חָשקה נַפשוֹ לָדעת גם אֶת שם העיר והמדינה, אשר משם הוּא בּא. דבר זה לָמַדתּי מתּוֹךְ שמוֹת הערים והמדינוֹת, אשר נשמעוּ בּמשךְ השׂיחָה, וּמתּוֹךְ תּרגוּמוֹ של אַבּא, שתּירגם לאִמא וּביאֵר לָה בּאֵר היטב כּל דבר ודבר. ואִמא התפּלאָה מאוֹד על הדברים אשר שמעה, וגם הבּתוּלה ריקל התפּלאה הפלא וָפלא. ואָמנם היה על מה להתפּלא: וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – אָדם בּא ממרחָק של עשׂרת אלָפים מיל, ממדינה רחוֹקה מאוֹד, אשר לא תּוּכל להגיע אֵליה אֶלָא אִם כּן תשׂחה ותעבוֹר תּחילה שבעה יַמים וּמדבּר אֶחָד גָדוֹל, וכאשר תּגיע עד המדבּר ההוּא, עליךָ לָלכת אַרבּעים יוֹם ואַרבּעים לָילָה, וגם כּאשר תּקרב עד המקוֹם ההוּא, לא תּוּכל לָבוֹא לשם אֶלָא אִם כּן תּטפּס ותעלה תּחילָה על ראש הר גָבוֹה, אשר שׂיאוֹ לשחָקים יגיע, וּמכוּסה הוּא קרח־עוֹלָמים בּין בּימוֹת החַמה וּבין בּימוֹת הגשמים, ורוּחוֹת שאֵינן מצוּיוֹת מנַשבוֹת שם בּחָזקה עד כּדי סַכּנת נפשוֹת!… אבל בּשׂכר זה, כּשעברתּ בּשלוֹם אֶת ההר והצגתּּ אֶת כּף־רגלךָ על אַדמַת המקוֹם ההוּא, אַתּה רוֹאֶה לפניךָ אֶרץ־פּלאוֹת בּכל הוֹדה והדרה – כּגן־עֵדן האָרץ ההיא לפניךָ: שם כּל מיני בּשׂמים, הצרי והציפּוֹרן והחלבּנה וכל מיני פּירוֹת, תּפּוּחים ואגָסים ותפּוּחי־זהב, ענבים וזיתים ורימוֹנים וחרוּבים וּתאֵנים לָרוֹב. והבּתּים שם כּוּלָם בּנוּיִים עצי שיטים וגגוֹתיהם מצוּפּים כּסף, והכּלים כּוּלָם עשׂוּיִים זהב טהוֹר (בּשעת מַעשׂה מציץ האוֹרח על כּלי־הכּסף שלָנוּ – על הכּוֹסוֹת והכּפּוֹת, הסַכּינים והמזלָגוֹת), ואבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת מתגוֹללוֹת שם בּראש כּל חוּצוֹת, ואֵין מאַסף אוֹתן, לפי שאֵין לָהן בּמקוֹם ההוּא שוּם עֵרךְ כּלָל (וּבשעת מַעשׂה מַבּיט האוֹרח אֶל עגילי־היהלוֹם אשר בּאָזני אִמא ואֶל מַחרוֹזת המַַרגָליוֹת הכּתוּמוֹת אשר לצוָארה הלָבן).

– השוֹמַעת אָתּ? – פּוֹנה אַבּא ואוֹמר לאִמא בּפנים צוֹהלים מתּוֹךְ רוֹב אוֹשר.

– שוֹמעת אָני, – עוֹנה אִמא ושוֹאֶלת תּוֹךְ כּדי דיבּוּר שאֵלה תּמימה: – אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה אֵין הם מביאים אֵת כּל הדברים היקרים האֵלה לכאן? הלא עוֹשר גָדוֹל היוּ מתעשרים פּה! הבה, יוֹנה, שאַל־נא אֶת פּיו, ויאֹמַר לָךְ.

אַבּא פּוֹנה אֶל האוֹרח בּשאֵלה זוֹ, וּמיד הוּא מקבּל תּשוּבה ממנוּ וּמוֹסרה לאִמא בּלשוֹננוּ:

– אָכן יֶש טעם בּדבר! אוֹמר הוּא, כּי בּבוֹאךָ אֶל המקוֹם ההוּא, הרשוּת בּידךָ לָקחת אֵת כּל אשר תּאַוה נַפשךָ, למַלא אֶת כּיסיךָ כּל טוּב, ורק בּצאתךָ משם גוֹזרים עליךָ להשיב אֵת כּל אשר לָקחתּ, ואִם יִמָצא אִתּךָ דבר אשר העלמתּ מעֵיניהם, הרי אַתּה חַייב מיתה.

– זאת מה היא? – שוֹאֶלת אִמא בּחרדה.

– זאת אוֹמרת, כּי תּוֹלים אוֹתךָ על העֵץ, אוֹ רוֹגמים אוֹתךָ בּאבנים.

 

ג    🔗

כּאשר אָרכה השׂיחָה, כּן הוֹסיפוּ הסיפּוּרים הנפלָאִים של האוֹרח למשוֹךְ אֶת הלב יוֹתר ויוֹתר. וּכשהגיע זמַן אכילת לביבוֹת של פּסח וכוּלָנוּ טעמנוּ שוּב מעט יין, שאָלוֹ אַבּא: וּלמי אֵיפוֹא כּל חמדת האָרץ ההיא? האִם יֵש לָהם שם מלךְ ושליט? וּמיד קיבּל מאֵת האוֹרח תּשוּבה בּרוּרה וּמסר אוֹתה לאִמא מתּוֹךְ עליצוּת־נפש בּלשוֹננוּ:

– אוֹמר הוּא, כּי כּל האָרץ כּוּלָה ליהוּדים היא, ליהוּדי המקוֹם ההוּא, אשר בּשם “ספרדים” יִקראוּ לָהם. וּמלךְ, הוּא אוֹמר, יֵש לָהם, אַף הוּא יהוּדי. אִיש חָסיד, הוּא אוֹמר, מצנפת חבוּשה לראשוֹ, וּשמוֹ יוֹסף בּן יוֹסף. כּוֹהן גָדוֹל הוּא לספרדים, הוּא אוֹמר, ויוֹצא בּמרכּבת־זהב, הרתוּמה לששה סוּסים אַבּירים, וּבּבוֹאוֹ לבית־הכּנסת, הוּא אוֹמר, יוֹצאִים לקראתוֹ הלויִים בּשירה וּבזמרה, בּחצוֹצרוֹת וקוֹל שוֹפר…

– וכי לויִים מזמרים אֶצלכם בּבית־הכּנסת? – שוֹאלוֹ אַבּא בּתמהוֹן וּמקבּל מיד תּשוּבה וּמתרגמה בּלשוֹננוּ לאִמא, וּפניו מאִירים כּאוֹר החַמה:

– פּלאֵי פּלָאִים! מסַפּר הוּא, כּי יֵש לָהם שם בּית־המקדש, וכוֹהנים וּלויִים ועוּגָב…

– וגם מזבּח? – שוֹאלוֹ אַבּא וּמקבּל תּשוּבה ממנו וּמוֹסרה מיד לאִמא בּלשוֹננוּ:

– אוֹמר הוּא, כּי יֵש לָהם שם גם מזבּח וגם קרבּנוֹת, הוּא אוֹמר, וּכלי־זהב – הכּל, הוּא אוֹמר, כּמוֹ שהיה לָנוּ בּירוּשלים, בּימי־קדם, בּזמַן שבּית־המקדש היה קיים.

וּבּדבּרוֹ אֶת הדברים האֵלה, מוֹציא אַבּא אנחה עמוּקה מלבּוֹ, ואִמא אַף היא נאנַחַת לעוּמתוֹ. ורק אני אֵיני מבין, על מה הם נאנחים? אַדרבּה, לשׂמוֹחַ אָנוּ צריכים, לשׂמוֹחַ ולעלוֹז, כּי יֶש לָנוּ בּמרחַקים אֶרץ־פּלָאוֹת כּזאת, אשר שם מוֹשל מלךְ יהוּדי, וכוֹהן גָדוֹל מכהן פּאֵר, וּבית־המקדש עוֹמד על מכוֹנוֹ, וכוֹהנים וּלויִים שם, וּמזבּח וקרבּנוֹת ועוּגָב… וּמַחשבוֹת טוֹבוֹת, מַחשבוֹת מַרהיבוֹת־לב, נוֹטלוֹת ונוֹשׂאוֹת אוֹתי על כּנפיהן לשם, לאֶרץ־הפּלָאוֹת, לאֶרץ־היהוּדים, בּמקוֹם שהבּתּים בּנוּיִים כּוּלָם עצי שיטים, והגגוֹת מצוּפּים כּסף, והכּלים עשׂוּיִים זהב טהוֹר, ואבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת מתגוֹללוֹת בּראש כּל חוּצוֹת, ואֵין מאַסף אוֹתן. וּמַחשבה זרה אֵלי תּגוּנב, כּי אִילוּ היִיתי אני שם, היִיתי יוֹדע אֶת המַעשׂה אשר עלי לעשׂוֹת: היִיתי מַערים וּמוֹצא לי תּחבּוּלָה להעלים מקצת מן האוֹצרוֹת היקרים בֹמקוֹם צנוּע, אשר לא תּשוּרנוּ עֵין אָדם, והיִיתי מביא משם מַתּנה יפה לאִמא: עגילי־יהלוֹם גדוֹלים וכמה מַחרוֹזוֹת של מַרגָליוֹת. מתּוֹךְ מַחשבה זוֹ אני מעיף עין בּעגילי אִמא אשר בּאָזניה וּבמַחרוֹזת המַרגָליוֹת הכּתוּמוֹת אשר בּצוָארה הלָבן, ואני משתּוֹקק בּכל לב להיוֹת בּאֶרץ־הפּלָאוֹת ההיא, ורעיוֹן עוֹלה על לבּי, כּי תּיכף לאַחַר הפּסח אֶצא לשם עם האוֹרח הזה. כּמוּבן, אֶתגנב לָצאת בּהיחָבא, שלא יִוָדע הדבר לשוּם אִיש. רק לפני האוֹרח אגלה אֶת הסוֹד, אֶשפּוֹךְ לפניו אֶת נַפשי, אסַפּר לוֹ אֵת כּל האמת, אֶבכּה ואֶתחַנן לפניו, כּי יִקחני לשם לוּא רק לעֵת מעטה, לימים אחָדים. בּטוּח אני, כּי יעשׂה עמדי אֶת החסד הזה, מפּני שאִיש טוֹב הוּא, אָדם נחמד ונעים לבּריוֹת. עֵֵיניו מעידוֹת על טוּב לבּוֹ. מַבּיט הוּא בּעֵיניו השחוֹרוֹת והיפוֹת אֶל כּוּלָנוּ, ואפילוּ אֶל הבּתוּלה ריקל, בּרגש חנינה וחיבּה עד אֵין קץ!

כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ואני מציץ על האוֹרח, ונדמה לי, כּי יוֹדע הוּא אֶת הצפוּן בּלבּי, מפּני שמַבּיט הוּא אֵלי בּעֵיניו השחוֹרוֹת והיפוֹת, כּמַרהיבני וּמעוֹדד אֶת רוּחי:

– לאַט לָךְ, נַער שוֹבב שכּמוֹתךָ! שׂים יד לפה! חַכּה כּמעט רגע עד אשר יעבוֹר הפּסח, ואָז הכּל יֵלךְ למישרים!…

 

ד    🔗

כּל הלילה כּוּּלוֹ אני אָחוּז בּסבךְ חלוֹמוֹת, הבּאִים אֵלי בּרוֹב ענין. בּחלוֹמי: מדבּר, וּבית־המקדש, וכוֹהן גָדוֹל. והנה הר גָבוֹה לפנַי, ואני מטפּס ועוֹלה על ראש ההר. שם עֵצים מַצמיחים אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, וחברי מטפּסים על העֵצים וּמַרעידים אֶת ענפיהם, וגשם רב של אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת ניתּךְ אָרצה. ואני עוֹמד מאַחריהם, לוֹקט אֶת האבנים הטוֹבוֹת, מאַספן וּממַלא בּהן אֵת כּל כּיסי. וּראֵה זה פּלא: ממַלא אני וחוֹזר וּממַלא אֶת כּיסַי – וכיסַי אֵינם מלאים! נוֹתן אני אֶת ידי בּכיסַי, ותחת להוֹציא מתּוֹכם אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, אני מוֹציא כּל מיני פּירוֹת: תּפּוּחים ואגָסים ותפּוּחי־זהב, זיתים ורימוֹנים ואגוֹזים וּתאֵנים… ואני מתענה מאוֹד ויִסוּרי גדוֹלים. ואני מתהפּךְ על משכּבי מצד אֶל צד ורוֹאֶה בּחלוֹמי אֶת בּית־המקדש, ואני שוֹמע אֶת קוֹל הכּוֹהנים בּדוּכנם ואֶת קוֹל הלויִים בּזמרם ואֶת קוֹל העוּגָב בּנַגנוֹ, ואני משתּוֹקק להיכּנס לתוֹךְ בּית־המקדש פּנימה ואֵיני יכוֹל – הבּתוּלה ריקל אוֹחזת בּי מאחוֹרי ואֵינה מַניחָה לי. ואני מתחַנן לפניה, צוֹעֵק וּבוֹכה, ואני מתענה מאוֹד ויִסוּרי גדוֹלים, ואני מתהפּךְ על משכּבי מצד אֶל צד וּמקיץ משנתי ורוֹאֶה… אַבּא ואִמא עוֹמדים לבוּשים למחצה וּפני שניהם לבנים כּפני מתים. אַבּא כּוֹבש אֶת פּניו בּקרקע, ואִמא סופקת אֶת כּפּיה ובעֵיניה היפוֹת נוֹצצוֹת דמעוֹת. לבּי, לב יֶלד, ניבּא לי רעה. מַרגיש אני, כּי אָסוֹן בּא על בּיתנוּ, כּי מקרה לא־טוֹב קרה אֶת אַבּא ואֶת אִמא. ואוּלָם כּכל אשר התאַמַצתּי לצייר לעצמי בּמוֹחי הרךְ אֶת גוֹדל האָסוֹן, כּאַיִן וּכאֶפס היה לעוּמַת הרעה אשר מצאַתנוּ.

וזה הדבר, אשר מצאָנוּ: אוֹרחנוּ, האוֹרח לפּסח, בּן־אָדם נפלָא זה, שבּא אֵלינוּ ממרחַקים, מאֶרץ־הפּלָאוֹת, אשר שם הבּתּים בּנוּיִים עצי שיטים, והגגוֹת מצוּפּים כּסף טהוֹר, וגוֹמר, וגוֹמר, – נעלם בּחצי הלילה, ואִתוֹ נעלמוּ כּמה וכמה מכּלי־בּיתנוּ: כּל־כּוֹסוֹת־הכּסף וכל הכּפּוֹת והמזלָגוֹת והסַכּינים, כּל תּכשיטיה היקרים של אִמא, וגם כּל הכּסף המזוּמן, אשר נמצא בּארגָז. וגם הבּתוּלה ריקל נעלמה אִתּוֹ ואֵיננה…

וצער נעכּר עוֹטף אֶת לבּי. ולא על כּוֹסוֹת־הכּסף אני מצטעֵר, ולא על הכּפּוֹת והמזלָגוֹת והסַכּינים אשר נעלמוּ, לא על תּכשיטיה היקרים של אִמא ולא על הכּסף המזוּמן, ואַף לא על הבּתוּלה ריקל, תּפּח רוּחָה, – אֶלָא על זה יִדוה לבּי: על אֶרץ־הפּלָאוֹת, אשר אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת מתגוֹללוֹת בּחוּצוֹתיה, ועל בּית־המקדש והכּוֹהנים והלויִים והעוּגָב, עם המזבּח והקרבּנוֹת וּשאר הדברים הטוֹבים והנחמדים, אשר לָקחוּ ממני בּאַכזריוּת, גָזלוּ בּלא חמלה, גָזלוּ לעוֹלָמים…

ואני הוֹפךְ אֶת פּנַי אֶל הקיר וּבוֹכה בּחשאי, בּוֹכה בּכי־תמרוּרים.