אם רוצים אנחנו לחרוץ משפט נאמן על כשורנו של פרץ סמולנסקין בתור מסַפר, אז לא די יהיה לדון עליו על-פי אחד מסיפוריו וחזיונותיו; באופן כזה לא יהיה משפטנו משפט נאמן מכל צדדיו. כדי להכיר את סמולנסקין המספר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרוא את כל ספריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד ואחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הסיפּורי של סמולנסקין, רק קוים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית; ורק אם נחבר ונצרף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקר, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלימה בתור מספר, בכל אורותיה וצלליה.
סיפורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב, שיעשה עלינו סלע-המדבר. בסלע-המדבר יש חגוים ונקיקים, ידי אוּמן לא חלו בו ועקבות עבודה והתרבות לא ניכרו עליו, ובכל-זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בפראותו עצמה. אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרַגל בסיפורי-המופת של גאוני הרוח, המעובדים ומלוטשים כל-צרכם, ואחרי-כן נשוב לקרוא סיפורי סמולנסקין, – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נוֹשבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במָקום אשר כל כוחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סגולות הארץ, אמנם, רבות ויקרות הֵנָה, אך איש לא השתמש עוד בהן. כל קורא סיפורי סמולנסקין בשוֹם-לב יוָכח, כי כוחות כבירים היו צפונים בנפש המספר הזה, אבל הכוחות האלה היו כל ימי חייו בלתי מפותחים ומעובּדים כל-צרכם, ואם השתמש בהם לפעמים, – השתמש רק לרָעָתו, כי הם מָשלו בו ולא הוא בהם. כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למסַפר אירופי בן-תרבות להרימוֹ עָל ולתת את חִנו גם בעיני קוראים, שטעמם הספרותי מחונך ומפונק, בעוד אשר סיפורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכוחות יוצרם, אשר עלו בתוהו.
לא אתרחק, כמדומה לי, מן האמת, אם אומַר, כי הכשרון הסיפורי של סמולנסקין היה מורכב מיסודות המזרח והמערב גם-יחד, אולם היסוד המזרחי השֶׁמִי, התגבר בו.
בחיי בני עמנו אנו רואים אחד מפלאי הטבע היותר גדולים: הוא הפלא, אשר יפליאונו הזרעים, המונחים קבורים במעבה האבן או בכַפי חנוּטי מצרים יותר מאַלפּיים שנה, ובכל-זאת לא ימות בהם כוח הזריעה והצמיחה. זרעי הצמחים האלה, אם יוציאום מאפלה לאור, מסוגלים עוד גם כיום לחיות ולהשתגשג. כל ימי הִתֱהַלֵך ישראל בגולה היו תנאי חייו כאילו מכוּונים להמית בקרבו את רוח השירה, הרגש וההתפעלות. המוח והמחשבה חיו והתפרנסו על חשבון הלב והרגש. בדברי נביאינו וחוזינו, המלאים יפעת נצח והוד עולמים, התאמצו להכניס הלכות יבשות, רמזים כהים או סודות איומים. כן נתייבש בנו, בימי גלותנו, לשד-החיים, כן נדף מקרבנו רוח החוזים, נתמעט ונחלש בנו כוח היצירה הפיוטית, וכנפי דמיוננו הלאומי הלכו הלוֹך-ורפה, ואז גם נולד בקרבנו הפתגם: “כחם עדיף מנביא”. אולם, לאושרנו, נשמר עוד ברוחנו הלאומי החנוט צמח נפלא אחד, והוא התנ"ך, אוצר השירה, הרגש וההתפעלות, והוא היה לנו כסם חיים. החיים המרים והאיומים, היבשים והדלים, מלחמת-הקיום הקשה, היו קצרי-כוח להחריב לגמרי את מקור הרגשות אשר בלב העם הזה ולהמית מיתה גמורה את השארית הדלה של רוח החוזים, אשר עוד הסתתרה במחבואי נפשו.
והיה לנו סמולנסקין לאות ולמופת. בן-עוני, צֶמח-הגלות הזה, גם בהיותו נער רעב ללחם ומתגולל באשפּתּות בתי-הישיבה, גם בהיותו, בימי עמידתו, שקוע ביוֵן מצולת החיים, גם אז היה לבו מלא שירה. הרגש החי היה פועם בכל עורקיו, ואוצרות דמיונו היו מלאים תמיד חזיונות ומראות. ומי הדליק את נר האלהים במַחשכי הנפש של בן-הישיבה העזוב הזה? מי הגבּיה ואימץ את כנפי דמיונו וימלא את רוחו פרחי השירה? את הפלא הזה עשו כתבי-הקדש, אשר מסַפּרנו הגה בהם מיַלדוּתו ועד יום מותו, והם הטביעו את חותמם ורישומם עמוק-עמוק בתכונתו המוסרית, באופן השקפותיו ודעותיו.
בסיפּור “שמחת חָנֵף”, הוא הסיפּור הראשון אשר כתב סמולנסקין, רצה להוכיח, כי הַמְלֶט ופוֹיסְט, יצירי שקספּיר וגיטה היותר נַעלים, לוקחו מכתבי-הקדש: המלט ופויסט הם-הם קהלת ואיוב במהדורה חדשה ובשינוי הסגנון לפי רוח הדור. השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסיבה הראשית, שלא הביט על היצירה הפיוטית כעל תכלית בפני עצמה. משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והיופי כשהם לעצמם. לא המוסר, כי-אם הכוח; לא הטוב, כי-אם הנוי, עוררו את מיתרי כינורותיהם ורגשותיהם. לא כן נביאינו וחוזינו. הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים העריצים ויהיו לפה לחלשים, לנכנעים ולמדוכאים. לא גבורה ולא יופי, כי-אם טוב וצדק, ענוָה ומשפט היו משאת נפשם. ורוח נביאינו הֶחְיָה גם את סמולנסקין המסַפר. בכל סיפוריו, אשר כתב, לא היה מתאר את היופי והמכוער, הגבורה והרפיון, כי-אם את האמת והשקר, הצדק והעַוֶל. הוא ברא לו במתכוון חֶבל יצירים, למען יגידן במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובווכוחיהם הארוכים והממושכים,, את דעתו של ה מספר בענייני הלאום, בענייני הציבור וכדומה.
סמולנסקין לא ידע ולא הרגיש את הטראגדיה העמוקה, או את היופי המיוחד, אשר במעשים שבכל-יום, את הסתירות וכניגודים העצומים, אשר במהות החיים עצמם ובעומק פנימיותן; סמולנסקין לא ידע לתאר את התפתחותה של האישיות, את התרוצצות הכוחות הרוחניים בתוך הנפש מבפנים; לכן, ברצותו להגדיל ולהעמיק את רושם סיפוריו בלבות הקוראים, היה משתמש בארבע מיתות בית-דין ובכל המכות והיסורים, הפגעים והמצוקות, לעַנות, לסגף או להמית את יצורי דמיונו. אלה מנפשותיו מעברים מאכלת על צוארם (גד, אבשלום, ב“התועה”), אלה קופצים המימה (יוסף האב, אשת אחירע, ב“התועה”); אֵם המשוררת, ב“יללת הרוח”), זאת קופצת מחלון ביתה (המשחקת, ב“גאון ושבר”) ואלה ישימו קץ לחייהם או לחיי אחרים על-ידי קנה-רובה ועל-ידי סם-המוות ועל-ידי מיתות-משונות אחרות. וכל המיתות האלה אינן באות כתולדות מוכרחות מחיי הנהרגים והמומתים ידי עצמם או בידי אחרים. המיתות האלה באות לפתע פתאום והן מתנגדות לתכונת המאַבדים את עצמם או את אחרים לדעת. המיתות באות לרוב בסיפורי סמולנסקין אם להאדיר את הרושם, או מאַשר המסַפּר לא ידע מה לעשות ביצורי רוחו ובמה ישלים את אורַח חייהם, לכן יקַפד בחוזק-יד את חַיָתם וחוט-הסיפור בבת-אחת. תחבולה קלה ופשוטה.
הכוחות הפועלים והלוחמים עולם החזיונות, אשר ברא סמולנסקין בסיפוריו, הם: אהבה, צדקה, יושר, צניעות וחסד מצד זה, ואונס, כּפַיָה, פּתּוי, מַעל, קנאה, נקמה, שמנאה, אהבת-בצע ועושק מהצד השני. אולם צדקת נפשותיו היא צדקת השוק, צדקה גסה וצעקנית, אשר נקיי-הדעת וזכי-הנפש יקוּצו בה. יושר גיבוריו הוא יושר ההמון, קצרי הראות וקטני-המוח, חסדם חציר יבש, ואין בו לשד הרגשות העדינות, וצניעותם קרובה לסכלוּת ובערוּת. השנאה, הנקמה, הכפייה והמעל הם נוראים ואיומים, בצורתם היותר מגושמה. את המדרגות וגוונים הרבים אשר בכל אחת המידות והתאוות האלה, הטובות והרעות, לא תמצאו בסיפורי סמולנסקין. ואף גם זאת, כי את הרגשות והתאוות הלא הוא מראה לנו כשכבר נתבּשלו, כשהן גמורות ומסוימות, אבל לא נראה את צמיחתן והתפתחותן. אנחנו רואים את מלחמתן הכבדה, אבל לא את התנגשותן הראשונה, נגיעתן זו בזו, סכסוכיהן, התחלת נצחונן או השתקעותן.
החלק היותר גדול של חיינו במציאות עובר במחוזות שאין בהם רציחה, כפייה, עושק והרג, אהבה בוערת או נקמה לוהטת, חסד או חמס, כי-אם דאגות קטנות, מַשא ההויה, הרגשות שטחיות ועוברות, “דמעותיו של האדם – אומר מֶטֶרְלִינְק, – הן בימינו שתקניות, בלתי נראות לעין, כמעט רוחניות”; וכן המה גם חסדי האדם וצדקותיו בימינו. אולם סמולנסקין לא תיאר את חיי החולים, חיי יום-יום עם רבבות קטנותיהם, את החיים הפשוטים, הממושכים, הבלתי-צבועים-וכחוּלים, שיש בהם רגעי עלייה וירידה מוסרית, רגעי שמחה עוברת ויגון עוקֵץ. סמולנסקין רואה את מראותה החיים בכלליותם ולא יראה את הפרטים, את חלופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים; מתוך הרעש והשאון אשר בשוק החיים לא יחוש את העומק אשר בהם. לכן, גם נקל היה למספרנו זה לכתוב את סיפוריו על טהרת השפה התנ"כית ולא הרגיש מעולם חסרון במלים המבטאים. אילו היה מתאר את מראות החיים כמו שיִראם בעיניו עצמו, אילו היה מבקש את הקוים הדקים והשרטוטים מיוחדים אשר במראה, אז היה מרגיש בלי ספק את הדחק והלחץ שבשפת כתבי הקדש, בבואו לתאר את מושגי בן דורנו, ועל-כרחו היה בורא לו מלים חדשות וניב חדש.
סתם רופא מרַפא את המחלה, ורופא חכם מרפא את החולה; מספר בעל-מלאכה מתאר את האהבה או את השנאה, אולם מספר-אמן מתאר את האוהב או את השונא. כי כל איש אוהב או שונא על-פּי דרכו וסגנונו המיוחד; לכל אחד ואחד מאתנו יש “מקדש” מיוחד, יופי מיוחד ומוסר מיוחד, גם סמולנסקין היה סתם-מספר, אם כי היה בעל כשרונות מצוינים, לכן היה מתאר בסיפוריו את האהבה ולא את האוהבים, את החטאים ולא את החוטאים. – – –
סמולנסקין היה מחַקה את המסַפרים הצרפתים, הכותבים בעד השוק, בכל מה שנוגע לקישוּר המקרים הזָרים להַפליא אֶת לב הקוראים, אולם הוא לא שאַל מהטובים שבהם את טעם היופי, ההרגשה החדה, הציוריוּת, המידה והקצב. מהמספרים האשכנזים למד להתפלסף ולהכביר מלין, אבל הוא לא שאל מהם את העומק ורוח-הפיוט האמיתי. יותר מכל למד מהמספרים האַנגלים. הוא למד מהם להטיף מוסר, לחפש את עוונות-הקהל ולשפוך רוח-היתוּלים על-פני רבים מחזיונותיו, אבל הוא לא למד מהם את ניתוח-הנפש הדק ואת בהירות הסגנון.
החזיונות היותר טובים ומצוינים, אשר כתב סמולנסקין, הם אלה, אשר שאב מתוך החיים והמציאות עצמם, אלה אשר פעלו על רוחו ונפשו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.