סוחרים, סרסורים וספסרים    🔗

א. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵינני ספסר עוֹד. עמדתּי וירקתּי על מלאכת הספסרוּת, אל יִזכר שמה בּין היהוּדים! ספסרוּת זוֹ עינתה את נפשי כּקדחת, זרקה בּי זקנה ושׂיבה בּלא עֵת! וכי קלה בּעיניך מהפּכה זוֹ, שבּאה עלינוּ בּימים האלה? חרבה יהוּפּיץ כּוּלה,

התמוטטו אָשיוֹת הבּוּרסה, חוֹשך ואפלה בּכל פּינוֹתיה. כּל העיר כּשׂדה־הריגה כּוּלה, כּמהפּכת סדוֹם, אשר בּילע אלוֹהים בּחמתוֹ ולא חמל! מהוּמה בּאה על אַנשי יהוּפּיץ, בּהלה אחזה אוֹתם, כּל הספסרים התחילוּ לפשוֹט את הרגל בּזה אחר זה, וגם אני בּתוֹכם. פּשיטת־הרגל נעשׂתה אצלנוּ מנהג שהחזיקוּ בּוֹ רבּים, מין מצות עשׂה שהזמן גרמא. ולא עוֹד, אלא שכּל בּעלי־הבּאנקים המפוּרסמים, האריוֹת שבּחבוּרה, גדוֹלי הבּוּרסה ועמוּדיה,

נמלכוּ פּתאוֹם והתחילוּ לצאת בּהחבא את העיר וּלהימלט על נפשם אחד אחד. המתחיל בּדבר היה אוֹתוֹ בּעל־הבּאנק, אשר על־פּיו היינוּ יוֹצאים כּוּלנוּ עם הניירוֹת אשר בּידינוּ לפטרבּוּרג וּלווארשה. פּעם אַחת, בּבוֹקר נאֶה,

בּאתי אל המשׂרד לרגל המאלציבים והפּוּטבילים, אשר השקעתּי בּידוֹ ונשארתּי חייב לוֹ עוֹדף מוּעט. החילוֹתי לחקוֹר ולדרוֹש: אַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ? אָמרוּ לי: הלך לעוֹלמוֹ — נשׂא את רגליו ונמלט לאמריקה! בּקיצוּר, הדבר נוֹדע בּעיר וקם שאוֹן. מיד עמדוּ לתהוֹת על קופּת־הבּרזל שלוֹ ומצאוּ שם בּקבּוּק מלא דיוֹ וזהוּב אחד שנמחקה צוּרתוֹ ונקב בּתוֹכוֹ. השני אַף הוּא עשׂה מעשׂה, השאיר אחריו בּארוֹן־הבּרזל חבילה מלאה לוּחוֹת ישנים, משנת תרל"ג ועד שנה זוֹ, ויצא לארץ־ישׂראל. השלישי, והוּא אחד מבּעלי־הבּאנקים הגדוֹלים אנשי־השם, לא אָבה לפשוֹט את הרגל, אלא שניזק ונהרג סתּם, הוּא ומיליוֹניו, ולא נשתּייר לוֹ אלא שמוֹ הטוֹב בּלבד. ורק בּרוֹדסקי נס נעשׂה לוֹ, שנכנס בּשלוֹם ויצא בּשלוֹם. מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוגתי היקרה? חוֹשש הייתי, שמא אֵצא מדעתּי מעוֹצר רעה ויגוֹן. אלא שראיתי ונוֹכחתּי, כּי לא זוֹ הדרך. גזירה היא מן השמים, ושוא חכמת אָדם. ולפיכך חזרתּי בּי בּעוֹד זמן, השלכתּי את הספסרוּת אחרי גוי ושׂמתּי פּני לפרנסה אחרת נאה ממנה, היינוּ: נעשׂיתי סרסוּר בּעֶזרת השם, סרסוּר פּשוּט בּין סרסוּרים, המתרוֹצצים כּל ימיהם לפני הבּוּרסה ביהוּפּיץ. יש ביהוּפּיץ סרסוּרים רבּים בּלא עֵין־הרע, כּחוֹל אשר על שׂפת הים, וּבמה אני נוֹפל מהם? דוֹמה, גם אני יש לי ידים ורגלים ועֵינים וחוֹטם, וּמיוּחסים כּמוֹני רבּים פּה לאֵין מספּר, ואַף־על־פּי־כן כּוּלם מוֹחלים על כּבוֹדם, נוֹטלים מקלם בּידם ויוֹצאים לסרסר. ולא עוֹד, אלא שתּוֹרה זוֹ של סרסרוּת לא בּשמים היא. אָֹדם שרוֹצה להיוֹת סרסוּר אינוֹ צריך אלא ללמד לשוֹנוֹ לדבּר שקר וּלהעֵז פּניו בּפני אחרים, והרי הוּא סרסוּר. ואדרבּה, כּל המרבּה לשקר, הרי זה משוּבּח. האמיני לי, זוּגתי היקרה, כּי אצלנוּ בּיהוּפּיץ מתהלכים עכשיו בּין הסרסוּרים מיני בּני־אָדם, אשר אצלכם בּכתריאֵליבקה לכבוֹד יחָשב להם להימנוֹת את פּוֹשטי־נבלוֹת וגוֹרפי־ביבים. גם כּתוֹב וַחתוֹם את שמם לא ידעוּ. ואַף־על־פּי־כן, הלא עיניך הרוֹאוֹת — כּוּלם חיים וקיימים! כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “בּרצוֹת אלוֹהים, גם מקל של עץ יוֹרה כּחץ”… אין לוֹ לסרסוּר אלא ללבּוֹש כּוּתּוֹנת לבנה וּמגבּעת נאה, להתרפּס לפני הבּריוֹת ולזחוֹל על אַרבּע, להטוֹת אוֹזן ולזקוֹף חוֹטם, לרוּץ אָנה ואָנה, לקפּוֹץ

ולדחוֹק את עצמוֹ למקוֹם ששנים עוֹמדים ולאמר: “הבה קוּרטאז!” קוּרטאז פּירוּשוֹ דמי־סרסוּרים. הוֹי, מה מתוּקה פּרוּטה זוֹ של קוּרטאז, שבּאה לאָדם בּלא טרחה כּל־שהיא, בּלא יגיעת־בּשׂר! הנה אתמוֹל חטפתּי מן האויר חמשים קרבּוֹנים דמי קוּרטאַז — הלואי לא אֵדע רע כּל ימי, כּשם שאֵיני יוֹדע על מה ולמה! עשׂיתי על רגל אחת, בּלא צירים וחבלים, עשׂרה אלפים פּוּד של סוּכּר. כּלוֹמר, את הסוּכּר עשׂוּ אחרים, אלא שגם אני נדחקתּי בּיניהם. בּקיצוּר, קיבּלתּי בּחלקי בּעזרת השם יתבּרך חמשים קרבּוֹנים

בּמזוּמנים! כּשיהיה אלוֹהים בּעֶזרי וההצלחה תּאיר לי פּניה רק חצי שנה, מוּבטח לי, כּי אָשוּב, אם ירצה השם, לכבוֹדי הראשוֹן ואֶעמוֹד על רגלי כּבתּחילה. לפי שאצלנוּ בּיהוּפּיץ אין לך דבר גדוֹל מכּסף. האָדם כּטיט־חוּצוֹת הוּא, יִחוּס־משפּחה כּאַין וּכאֶפס הוּא, ורק הזהב קוֹנה את הכּל. קבּלה היא בּיהוּפּיץ: גם אם קל שבּקלים אַתּה, וּבלבד שיש לך מעוֹת בּכיסך — הרי ידך על העליוֹנה! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני

וחוֹתנתּי וֹבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, באהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. הוֹדיעיני־נא, מה יש חדש אֶצלכם: האִם ירדוּ גשמים ואִם סלקים נעשׂוּ יפים ואִם רבּים החסילים בּמקוֹמכם? ורק מַהרי והוֹדיעיני, כי הדבר נחוּץ מאוֹד!

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, מחמד־נפשי ואישוֹן־עֵיני, כּי מיתה משוּנה תּישלח מן השמים אל ראש כּל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי! בּוֹא וּראֵה את דרכיך, רוֹצח־היער, טיטוּס הרשע, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ! יודע אַתּה, כּי אִשתּך שוֹכבת פּה על ערשׂ־דוָי ונאבקת עם מר־המות אחרי הניתּוּח שעשׂה לי הרוֹפא הנאה, הלואי ייעשׂה כּן להמַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת שלך, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, — ואַתּה מַחשה! אני מתלבּטת כּאן כּל עוֹד נפשי בּי, מפרפּרת כּציפּוֹר שחוּטה, מטפּלת כּל

הימים בּילדיו, פּעם בּכה ופעם בּכה, בּצמיחת שינים וּבמחלת הגרוֹן, בּכאֵב־בּטן וּבאַסכּרה ובשאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּפגעים רעים, יחוּלוּ

כּוּלם על ראש שׂוֹנאָי, — וזה אֵינוֹ חוֹלה ואֵינוֹ מרגיש! יוֹשב הוּא להנאתוֹ ביהוּפּיץ ואֵינוֹ יוֹצא ידי־חוֹבתוֹ אפילוּ בּמכתּב! מה־נפשך: אִם מַתּ חלילה — כּתוֹב, ואֵדע גם אָני; אלא שחַי אַתּה — על אַחת כּמה וכמה אתּה חייב לכתּוֹב לאִשתּךָ! אבל מה אדבּר ואשחת את דברי על אוֹזן חוּשים כּמוֹתוֹ? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם תּכתּוֹש את האויל בתוֹך הריפוֹת, לא תּבשל לך דייסה ממנוּ”… אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, שכּך עלתה לי בּחיי: בּעלה של שיינה־שיינדל־בּת־בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי זכה ונעשׂה סרסוּר! אָכן רוֹאָה אני, כּי כּדאי והגוּן לך להיוֹת גם סרסוּר וּפוֹשט־נבלוֹת וגוֹרף־ביבים, וּבלבד שתּשב ביהוּפּיץ, הלואי תּפצה האדמה את פּיה ותבלע אוֹתה בּיוֹם אחד! כּוֹתב אַתּה לי, כּי כּבר חטפתּ חמשים קרבּוֹנים מתּוֹך הפּרנסה הנאָה, אשר פּישפּשתּ וּמצאת לך שם, ואַתּה מתבּרך אֵיפוֹא בּלבּךָ, שעתּיד אתּה לחטוֹף בּכל יוֹם חמשים קרבּוֹנים. לאט לך! לא בּכל יוֹם שני וחמישי מתרחש נס של פּוּרים. וכי סבוּר אַתּה, שנתחדשה עליך שוּב אוֹתה לוֹנדוֹן האוֹדיסאית עם אוֹתם הניירוֹת והזאטוּטים וּשאָר הנסים והנפלאוֹת, אשר היוּ בּעוֹכרי והמיטוּ אָסוֹן על ראשי? שוֹטה שבּעוֹלם! חמשים פּעמים תּצאנה עיניךָ מחוֹריהן עד אשר תּשוּב לראוֹת חמשים קרבּוֹנים אחרים! אמוֹר מה שתּאמר — מקטני־אמנה אני, ולבּי לא יִתּנני להאמין בּכל אלה הפּרנסוֹת היהוּפּיציוֹת, שתּחילתן בּרעם וּברעש וסוֹפן

בּבכי וּבמספּד. וּמה שכּתבתּ לי, כּי חוֹשש היית, שמא תּצא שם מדעתּך, — הנה מדבריך אין אני רוֹאָה עדיין, כּי דעתּך צלוּלה עליך. הלא מפטפּט אַתּה שם, מדבּר תּהפּוּכוֹת ומשנה את טעמךָ כאחד המשוּגעים ממש! שוֹאֵל אַתּה, אם סלקים נעשׂוּ יפים ואם ירדוּ גשמים? וכי עלה על דעתּך, שבּימי הקיץ ירד שלג פּתאוֹם? ומה ענינוֹ של גבר אצל סלקים? אצלנוּ נוֹהגים בּימים האֵלה לבשל חמיצה של חַמציץ אוֹ של שאָר ירקוֹת, ואילוּ הסלקים לא יראוּ אלא לתקוּפת חג הסוּכּוֹת! ושוּב אַתּה שוֹאֵל לחסילים. למה נזקקתּ פּתאוֹם לחסילים? על הפּישפּשים אָנו מצטערים, ואַתּה בּא להוֹסיף עלינוּ חסילים! אמוֹר מעתּה, מנדל: בּיהוּפּיץ אַתּה יוֹשב, סוּכּר אַתּה עוֹשׂה, חמשים קרבּוֹנים בּכל יוֹם אַתּה חוֹטף — כּלוּם אַתּה חסר אלא סלקים, גשמים וחסילים! המבין אַתּה עד היכן הדברים מגיעים? אָכן חכמה היא אִמי שתּחיה וכל דבריה לא יִשווּ בּזהב. אוֹמרת היא: “אֵין מַראים לוֹ למטוֹרף אלא מהירהוּרי לבּוֹ”… לכן, בּעלי היקר, שמע הפּעם לקוֹל אשתּך והשלך אחרי גוךָ את כּל ההבלים האלה, ואִם עוֹד נשאר לך משהו לפליטה מאוֹתם חמשים הקרבּוֹנים, מַהר וּבוֹא לביתךָ, ואִם לא — אֶשלח לך להוֹצאוֹת הדרך. זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי אִשה יש לך בּביתך עד מאה ועשׂרים שנה וילדים קטנים, המחַכּים וּמצפּים לבוֹאךָ בּכליוֹן־עֵינים. ואַל אֶהיה עוֹד לצנינים

בעֵיני השכנים, ואַל יאדימוּ עוֹד פּני מחרפּה בּצאתי לבין הבּריוֹת,

כברכּת אִשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל

הגידה לי, מנדל, מַדוּע לא שאלתּ לשלוֹם בּני־ביתנוּ? נראֶה כּי אֵינךָ חוֹשש כּלל לזה, שאמי משכה ידה מן השידוּך של אחוֹתי הקטנה? כּסבוּר אַתּה, בּשל כּסף בּטל הדבר? כּסף הוּא ענין לחוּד, אַךְ כּל הסערה התרגשה אחרי שהמחוּתּן התאָרח בּביתנוּ בּיוֹם השבּת, ואִמי שתּחיה קיפּחה אוֹתוֹ בּדברים ורמזה לוֹ, כי מוֹצאוֹ מגזע קצבים, ותיבּלה את דבריה בעקיצה, כּי הטוֹב שבּטבּחים ריח שוָרים נוֹדף ממנוּ. עמד המחוּתּן ונסע לביתוֹ וּמיד החזיר לנוּ את התּנאים, הלואי יחזירוּ נשמתוֹ לפגרים מתים! בּין כּך וּבין כּך ונחמה־בּריינדל העלוּבה, שכּבר נתנסתה שלוֹש פּעמים, יוֹשבת שוּב בּבית־אַבּא עוֹטיה ואבלה בּבתוּליה.

ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי לא ירדתּ לסוֹף כּוונתי ולא הבינוֹת את דברי כּהויתם. אַל תּתעצבי ואַל־נא ירע לבבך, כּי חדלתּי להיוֹת ספסר ונעשׂיתי סרסוּר. גם זוֹ לטוֹבה. אֵינני, חלילה, יחיד ובוֹדד בּיהוּפּיץ. מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ, בּלא עֵין־הרע, סרסוּרים לרוֹב, סרסוּרים לכל דבר: סרסוּרים לסוּכּר, סרסוּרים למניוֹת, סרסוּרים לתבוּאָה, סרסוּרים לממוֹן, לבתּים, לאחוּזוֹת, ליערים, למכוֹנוֹת,

לרפסוֹדוֹת, לקוֹרוֹת, לפבּריקאוֹת, לבתּי־חרוֹשת, למסילוֹת־בּרזל — כּל דבר שבּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ, בּרא סרסוּר כּנגדוֹ. אין אַף עֵסק אחד נחתּך כּאן בּלא סרסוּר. וכל סרסוּר צריך לסרסוּר שני, לפי שסרסוּר זה יש לוֹ קוֹנה וחבירוֹ שכּנגדוֹ יש לוֹ מוֹכר, ועל־ידי שניהם הזיווּג עוֹלה יפה. ולא עוֹד, אלא שפּעמים נגררים אחרי סרסוּר אחד עוֹד שנים אוֹ שלוֹשה סרסוּרים מן הצד, והרי הם מחלקים כּוּלם בּיניהם את הקוּרטאז חלק כּחלק. ואִם תּקשה מהם החלוּקה, הרי הם מביאים את הדבר לפני מתווכים, אוֹ אוֹחזים מנהג אוֹדיסה בּידיהם, כּלוֹמר מתפּשרים על־ידי מכּוֹת־לחי. התביני אֵיפוֹא ענין זה של סרסרוּת? ואוּלם הגדוֹלים מכּוּלם הם סרסוּרי הסוּכּר, לפי שכּל ענין הסוּכּר יִשׁק על־פּיהם, והרי כּוּלם מאספים ממוֹן, יוֹצאים בּכרכּרוֹת מרקדוֹת, יוֹשבים בּבתּי־הקיץ אשר בּבוֹיבּריק, משחקים בקלפים וּמתעסקים עם סוֹכנוֹת. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, ראיתי ונוֹכחתּי, כּי אֵין לך עֵסק טוֹב מעֵסק הסרסרוּת, שקרוֹב הוּא לשכר ורחוֹק מהפסד. מה־נפשך: אם יעלה העֵסק בּידי, אֶגרוֹם ריוַח לבעליו, ואם חלילה אֶכּשל בּוֹ — נפּוֹל שנינוּ בּנוֹפלים! ורק באַחת צדקתּ, זוּגתי היקרה: לא בּכל יוֹם אֶפשר לחטוֹף חמשים קרבּוֹנים. לעֵת־עתּה לא עשיתי עדיין כּלוּם למן העֵסק הראשוֹן, ואוֹתם חמשים הקרבּוֹנים נתמסמסוּ כּהרף־עין: את רוּבּם אָכלוּ חוֹבוֹתי, אשר עצמוּ משׂערוֹת ראשי, ואת השאָר חילקתּי בּין אנשי שלוֹמנוּ לגמילוּת־חסדים, ושוּב אני יוֹשב בּאין פּרוּטה לפוֹרטה. אלא מה? תּקוָתי חזקה, כּי בּקרוֹב אוֹציא, אם ירצה השם, ענין אחד לפעוּלה, ואָז אֶשלח גם לך מעט כּסף על־פּי המחאה. ומה ששאלתּיךְ בּדבר גשמים, הרי הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: את הסוּכּר, עליך לדעת, עוֹשׂים מסלקים, וּסלקים טעוּנים גשמים, שאם לא כן, לא תהיה צמיחתם עוֹלה יפה. ולפיכך שאַלתּיךְ, אם יוֹרדים גשמים במקוֹמכם? אךְ מוּטב שלא ירדוּ גשמים, והחסיל יֹאכל את הסלקים בּכל פּה, כי מאחר שלא יהיוּ סלקים, לא יהיה סוּכּר בּארץ, וּכשלא יהיה סוּכּר, יעלה מחירוֹ למעלה, ואָז יתרבּוּ העסקים, הספסרים ירויחוּ כּסף, הסרסוּרים יקבּלוּ את חלקם, וגם אני בּתוֹכם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי בּדבר אחוֹתך הקטנה, הרי אִם לא נתאָרסה עדיין לאחר, יש לי חתן בשבילה, יקר־המציאוּת, שאֵין דוּגמתוֹ. חתן זה עצמוֹ מבּני יהוּפּיץ הוּא, ודווקא בּחוּר, אף כּי צעיר איננוּ, כּבר בּא בּימים וּבזקנוֹ כּבר נזרקה שׂיבה. אָמנם בּין עשירים לא יתחשב, אבל כּנגד זה יש לוֹ אוּמנוּת נקיה וקלה בּידוֹ, היינו: סרסוּר הוּא וּמצוּי אצל סוּכּר. השידוּך הזה כּאילוּ נוֹצר בשבילה מששת ימי בּראשית, לפי שהבּחוּר עצמוֹ צנוּע הוא וישר־דרך מאוֹד. אם הדבר מתקבּל על דעתּך, הריצי לי תּיכף דיפּישה אוֹ כּתבי לי מכתּב גלוּי, ואֶתראֶה אִתּוֹ ואָביא את הענין לידי גמר.

הנ"ל

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחלמתּי על עצמי ושחלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! השמעתּם מימיכם את פּרשת גדוּלתוֹ? תּשׂמח אִמוֹ ותגיל יוֹלדתּוֹ: אִם לא ירדוּ גשמים, לא יהיוּ סלקים, ואִם לא יהיוּ סלקים, לא יהיה סוּכּר בּארץ, ואִם לא יהיה סוּכּר בארץ — אוֹ־אָז ירויח כּסף! משל למה הדבר דוֹמה? לאותו צוֹעני, שראה אַרנבת בּיער! וּמה תּאמר, מנדל, אם אבשׂרךָ עתּה בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי בּמקוֹמנוּ יוֹרדים גשמים בּכל תּוֹקף, מטר סוֹחף ניתּך יוֹמם

ולילה, והסלקים צוֹמחים וּמכסים את עֵין הארץ, והחסילים אָפסוּ כּוּלם ואֵינם, מלבד פּישפּשים וּמקקים? אֶראֶה בּנחמה, אם לא ראיתי בּאַספּקלריה שלי, כּי מאוֹתם חמשים הקרבּוֹנים לא יִשאֵר לך שׂריד וּפליט! מתּחילה ידעתּי, כּי עשוּי אתה לפזר את כּספּךָ לכל רוּח, לבזבּזוֹ לגמילוּת־חסדים, ולא תּתּן את לבּך לאִשתּךָ, לאֵשת־נעוּריךָ, אשר עזבתּ פּה עד מאה ועשׂרים שנה. גוֹמל־חסדים נעשׂה שם בּיהוּפּיץ! כּל חלי וכל נגע הייתי גוֹמלת לריקים וּלפוֹחזים אֵלוּ! כּלום אֵינך יוֹדע, שוֹטה שכּמוֹתךָ, כי אם תּהיה שעתּך דחוּקה חלילה ואַתּה תּצטרך למתּנת ידם, תּמצא את דלתּם נעוּלה בּפניך? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הרוֹצה שיתּן ולא יתּנו אחרים, סוֹפוֹ להחזיר על פּתחי אחרים”… אבל אשמה אני לבדי, וכל הקוֹלר אֵינוֹ תּלוּי אלא בּצוארי. וכי ראית מימיךָ, שתּהא אִשה כּרוּכה אחרי בּעלה כּמוֹני וּממלאה את כּל משאלוֹת לבּוֹ? הלא מרוֹב טוֹבה ותענוּגים כּבר נטרפה שם דעתּוֹ עליו! מתרוֹצץ להנאתוֹ בּחוּצוֹת יהוּפּיץ כּבן־חוֹרין גמוּר,

אֵינוֹ חסר בעוֹלמוֹ אלא גשמים וחסילים, ואני עוֹטיה ואוּמללה, מתענה פּה עם ילדיו בּמצוֹר וּבמצוֹק, יוֹדעת בּחיי רק צרוֹת וּפגעים וכל מיני פוּרעניוֹת. תּינוֹק יש לי וּמֹשה־הירשלי שמוֹ — הלך זה ונפל אַפּיִם אַרצה וּפצע את שפתוֹ התחתּוֹנה! טבּעת־קידוּשין היתה לי — עמדה הנערה המשרתת וגנבה אוֹתה ממני! אין לך יוֹם, שלא תהא קללתוֹ עמוֹ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּיון שניתּנה רשוּת למַשחית, אֵינו מַבחין בּין קדירוֹת לפכּים קטנים”… אמוֹר מעתּה, מנדל: וכי לא צדקתּי בּדברי, כּי לא בכל יוֹם מתרחש נס של פּוּרים וחמשים קרבּוֹנים אֵינם מתגוֹללים בּחוּצוֹת? וּמה

שכּתבתּ לי בּדבר השידוּך הנאֶה, אשר פּישפּשתּ וּמצאת ביהוּפּיץ בּשביל

נחמה־בּריינדל שלי, תֹּאמר לוֹ, לאותו רווק זקן, שקפצה שׂיבה עליו קוֹדם חתוּנתוֹ, כּי יִכּבד וישב שם במכאוֹביו. אַל תּזכּה יהוּפּיץ לכך, שנבוֹא אנחנוּ להתחתּן בּה! היוֹדע אַתּה, את מי משדכים לה שוּב? את מי שהיה חתנה הראשוֹן! הלה כּבר הספּיק לגרש את אשתּוֹ הראשוֹנה ונתן שוּב את עֵינוֹ בּאחוֹתי הקטנה. פּתאוֹם גדל חנה בעֵיני ריקן זה! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הפּרה הרעֵבה חזרה על אכסניה שלה”… אם ירצה השם, כּשיקוּם השידוּך הזה, מיד נכניסה לחוּפּה, ואָז אֶראֶה, אִם תּעֵז פּניך ולא תבוֹא ליוֹם חתוּנתה של נחמה־בּריינדל, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה שיינדל.

היוֹדע אַתּה, מנדל? קוֹפּל שלנוּ שוּב עשׂה מעשׂה וּפשט

את הרגל ושמט כּדי שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים, ועכשיו חידש את נעּוריו ונעשׂה שנית בּטוּח בּעירנוּ. וּברל בּן דוֹדךָ מנשה נכשל עוֹד הפּעם: שוּב נפלה דליקה בחנוּתוֹ וגרמה לוֹ נזק כּדי מאה קרבּוֹנים, וּבשׂכר זה הוּא מקבּל מחברת־האחריוּת מאתיִם וחמשים. ואוּלם נראֶה לי, כּי זוֹהי השׂרפה האחרוֹנה בּעיר, לפי שיש רגליִם לדבר, כּי חברת יאקוֹר תּחדל להבטיח בּאחריוּת את בּתּי היהוּדים וחנוּיוֹתיהם בכתריאֵליבקה. וּמרים־בּיילה נמלכה פּתאוֹם: למה לה לשׂים פּאה נכרית בראשה — מוּטב שתּגלה את שׂערוֹתיה בפרהסיה לעֵיני השמש! מדמה היא את עצמה לכלתוֹ של הגביר, תּפּחנה עצמוֹתיה, זו שיוֹשבת כּל הלילוֹת ומשׂחקת עם בּחוּרים בּקלפים. אך מה לי ולהן? אֵין דרכּי להוֹציא לעז על אחרים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל הטלאים אָדם רוֹאֶה, חוּץ מטלאי בּגדוֹ”… וכתוֹב־נא לי, מה זאת סוֹכנת ומה פּירושה, מה טיבה ומה צוֹרך יש בּה לעוֹלם?

ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי כּיוונתּ אל האמת: אָמנם עֵסק הסוּכּר אֵינוֹ עֵסק בּשבילי, מכּמה טעמים. ראשית, משוּם שאֵין אָדם יכוֹל לעמוֹד מפּני סרסוּרי־הסוּכּר הגדוֹלים; עד שאַתּה פּוֹנה

כּה וכה, כּבר נזדרז הארי שבּחבוּרה וקידמךָ וחטף מידך את המציאה וזכה בּה, לפי שתּקיף הוּא ולוֹ משפּט הבּכוֹרה. והלא תּשאלי: היִתּכן? והיוֹשר מה תּהא עליו? לכן תּדעי, כּי בּיהוּפּיץ הכּל מוּתּר וּמנהג המקוֹם הוּא

בּכך. הצדק והיוֹשר מיני מטבּעוֹת הן שנפסלה צוּרתן ואין להן מהלכים בּינינוּ. אין רחמים בּיהוּפּיץ! עד כּאן הקפה ראשוֹנה. והשנית, הבה אשאלך ותאמרי גם אָתּ: כּלוּם עֵסק הוּא סוּכּר זה, שאַתּה צריך לעמוֹד מן הבּוֹקר ועד העֶרב וּלהבּיט אל השמים וּלהתפּלל שבע פּעמים בּיוֹם — פּעם על ריבּוּי גשמים וּפעם על עצירת גשמים? בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, שבתּי וראיתי, כּי לא תּהיה תּפאַרתּי על הדרך הזאת ולא לכך נוֹצרתּי. אין אָדם נעשׂה סרסוּר אלא אם כּן לימד לשוֹנוֹ לדבּר שקר, לבטל את לוּח־השנה, להעֵז פּניו בּפני בּעל־דברוֹ וּלהוֹכיח לוֹ, כּי אֵינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ

לשׂמאלוֹ, לעמוֹד וּלהשפּיע עליו הרבּה להג, עד כּי תּקוּץ נפשוֹ לשמוֹע וזיעה קרה תּכסה את בּשׂרוֹ. ואלוֹהים יוֹדע את לבּי, כּי אין טבעי בּכך וּמעוֹדי לא ניסיתי בּזה. נוֹח לי, שאני מרויח עכשיו את כּספּי בּכבוֹד ואֵיני מתבּזה בּפני אחרים. כּי הנה מצאתי לי בּעֶזרת השם עֵסק אחר, עֵסק הגוּן מאוֹד, עסק של כּספים, היינוּ: לוֹוה אני וּמַלווה כּסף בּשטרוֹת. כּלוֹמר: פּוֹדה אני שטרוֹתיהם של אחרים ועוֹשׂה דיסקוֹנטה וּמקבּל ריבּית, ודווקא ריבּית מוּעטת, לפי שאֵינני חלילה אָץ להעשיר. עשׂוּי עֵסק זה של כּספים, שהכּל נוֹהגים בּך כּבוֹד, מפּני שהכּל צריכים למעוֹת, וּכשאָדם צריך למעוֹת, הריהוּ נעשׂה נוֹח ורךְ כּדוֹנג, מתרפּס לפני

הסרסוּר, כּוֹרע על בּרך לפניו, מתאַבּק בּעפר רגליו וּמבטיח לוֹ הררי זהב. הנה זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חנוָני מבּרדיטשוֹב, שעסקוֹ עֵסק של מאנוּפאקטוּרה; שנינוּ נזדמַנוּ לפוּנדק אחד, שבּוֹ אני מתאַכסן. אַברך

יקר־רוּח הוּא, נעים ונחמד וּבעל מזג טוֹב. והבטיח לי, כּי אִם אַשׂיג לוֹ כּאן סחוֹרה בּהקפה כּדי עשׂרה אוֹ חמשה־עשׂר אלף קרבּוֹנים, הענק יעניק לי בּעין יפה כּל־כּך, שלא אֶצטרךְ עוֹד להיוֹת סרסוּר עד העוֹלם. ואַף־על־פּי שעד עכשיו לא השׂגתּי עדיין כּסף בּשבילוֹ, מוּבטח לי, כּי בּודאי אשׂיג, אם ירצה השם, בּלא שוּם ספק. כּל הסרסוּרים, המצוּיים כּאן אצל כּספים, מאספים ממוֹן ויוֹצאים בכרכּרוֹת רתוּמוֹת לסוּסים דוֹהרים. כּלל גדוֹל

הוּא: כּרכּרה רתוּמה לסוּס דוֹהר סגוּלה יפה היא לפרנסה, לפי שאֶצלנוּ בּיהוּפּיץ נוֹהגים כּבוֹד בּסוּס יוֹתר משנוֹהגים כּבוֹד בּאָדם. וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ בּדבר התּקלה שאֵירעה לקוֹפּל, הרי זוֹ נראֵית לי בּפני שמיטוֹת־הכּספים, הנהוּגוֹת אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ, כּאַין וּכאֶפס! סוֹחר מיהוּפּיץ, שלא פּשט את הרגל שלוֹש פּעמים בּחייו, אֵינוֹ קרוּא סוֹחר. לשעבר היוּ פּוֹשטי־הרגל נוֹהגים לעשׂוֹת בּמחשך מעשׂיהם ולצאת מן העיר בּהחבא. עכשיו עמדוּ וּביטלוּ את המנהג. בּימינוּ אֵין אוֹמרים בּיהוּפּיץ: “פּלוֹני פּשט את הרגל”, אלא “פּלוֹני אֵינוֹ פּוֹרע לנוֹשיו”. כּלוֹמר: אֵינוֹ רוֹצה לפרוֹע — וּמי יאמר לוֹ מה תּעשׂה? וששאלתּ לפירוּשה של סוֹכנת, הנה בּלשוֹן־הקוֹדש קוֹראים לזוֹ שכּמוֹתה פּילגש, כּלוֹמר, מין אשה, שאינה נישׂאת בּחוּפּה וקידוּשין, ואַף־על־פּי־כן פּוֹסקים לה מזוֹנוֹת. ואוּלם האמיני לי, כּי לבּי רחוֹק מאֵלה כּרחוֹק מזרח ממערב!…

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי מכתּביך הנעימים כּבר בּילבּלוּ את מוֹחי וּמילאוּהוּ עשן, הלואי יתבּלבּלוּ שׂוֹנאי ודוֹרשי רעתי ותבוֹא מהוּמה עליהם יוֹם אחד! הכיצד? הלא זה אתמוֹל היית מוּמחה לסוּכּר, והיוֹם חזרתּ בּך והפכתּ את עוֹרךָ ונעשׂית פּתאוֹם מַלוה

בּריבּית! אֵיפה לקחתּ כּסף? ואִם היה אלוֹהים בּעֶזרך ושלח לך קרבּוֹנים אחדים, כּלוּם רשאי אתּה לבזבּז אוֹתם על רגל אַחת וּלפזרם לכל רוּח? הלא בּעצם ידךָ כּתבתּ אֵלי לפני ימים מוּעטים, כּי אִם יִפּוֹל בּחלקךָ מעט כּסף, מיד תּזדרז ותשלח לי על־פּי המחאה, — ואַיה אֵיפוֹא פּיךָ? אבל חכמה היא אמי שתּחיה מאֵין כּמוֹה. אוֹמרת היא לי: “בּתּי, היא אוֹמרת, המן הזבוּב הפּוֹרח תּוֹציאי לךְ דבש? רק זמזם, היא אוֹמרת, יזמזם לךְ מלוֹא אָזנךְ, וכאשר בּא כּן יעוּף… אילן־סרק זה, היא אוֹמרת, פּירוֹתיו מעידים על כּוֹחוֹתיו”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אִמי שתּחיה? ואוּלם כּלוּם ילך לבּוֹ של זה אחרי אִשתּוֹ, אֵשת־נעוּריו, שהיא מתענה כּל ימיה בּיִסוּרים וּמתגלגלת פּה עם ילדיו, פּעם בּכה וּפעם בּכה? המעט ממני ענשה של אוֹתה קוֹפּיקה, אשר אָמרנוּ אָז, כּי מֹשה־הירשלי בּלָעה אל קרבּוֹ, והנה נמלך הילד שנית (לא ילד הוּא זה, אלא שׂרף!) ועשׂה מעשׂה לפני ימים מוּעטים וכמעט נסתּלק מן העוֹלם! מתּחילה היה בּריא ושלם בּכל גוּפוֹ. וּפתאוֹם רוֹאָה אני, והנה פּני הילד אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם: משרבּב הוּא את ראשוֹ אל כּתפוֹ וצוֹעֵק בּכל כּוֹחוֹ. “מה לך, בּני, בּר־בּטני, עוֹלל־טיפּוחי? הגידה לי, שאהבה נפשי, מה יכאַב לך?” והרי הוּא מרמז לי בּידוֹ על אָזנוֹ השׂמאלית וצוֹוח. אני מגפּפת אוֹתוֹ וּמנשקת, צוֹבטת אוֹתוֹ וחוֹבטת, — והוּא גוֹעֶה בּבּכי. בּקיצוּר, ביוֹם השלישי הבהלתּי להביא אֵליו את הרוֹפא. עמד אוֹתוֹ חכם, הציץ על התּינוֹק וּשאָלני, אם בּדקתּי לוֹ בּאָזנוֹ? אָמרתּי לוֹ: “לא בּדקתּי בּלבד, אלא גם חיטטתּי בּאָזנוֹ בּמחט ולא העליתי כּלוּם!” אָמר לי: “מה אכלתּם בּיוֹם השבּת?” אָמרתּי לוֹ: “מה אוֹכלים בּבתּי ישׂראל ביוֹם השבּת? אוֹכלים צנוֹן וּבצלים וּפשטידה וּמקפּה וכל אשר תּאוה נפשך!” אָמר לי: “שמא בּישלתּם פּוֹלים, אוֹ אפוּנים, אוֹ שאָר מיני פּרי האדמה?” אָמרתי לוֹ: “מה ענין אפוּנים לכאן? וכי בּשביל שאָכלנוּ אפוּנים בּיום השבּת, צריך הילד לשרבּב את ראשוֹ אל כּתפוֹ ולצעוֹק בּכל כּוֹחוֹ?” אָמר לי: “מכּיון שהיוּ אפוּנים מצוּיים בּבּית, ודאי שטיפּל התּינוֹק וּפישפּש בּהם, עד שתּקע אָפוּן אחד לתוֹך אָזנוֹ, והתחיל האָפוּן לצמוֹח בּאָזנוֹ ולעשׂוֹת פּרי”… בּקיצוּר, אוֹתוֹ חכם הביא מכוֹנה לביתנוּ ועמד לענוֹת את הילד בכל מיני עינוּיים קשים, ולא זז ממנוּ עד שהוֹציא מתּוֹך אָזנוֹ אפוּנים מלוֹא הקוֹמץ! היש צרוֹת כּצרוֹתי? כּל יוֹשבי תּבל זוֹללים וסוֹבאים וּממלאים כּרסם אפוּנים, עד כּי יצאוּ מאַפּם, — ולא כּלוּם! ורק אני, עוֹטיה ואוּמללה, מלוּמדת בּנסים כּל ימי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “שלוּמיאל נוֹפל על התּבן ונוֹגף חוֹטמוֹ באֶבן”… לכן בּעלי היקר, מה יוֹעילוּ לך ההלוָאוֹת וּשאָר מיני העסקים, אשר אַתּה עוֹסק שם עם רמאֵי בּרדיטשוֹב הללוּ, הפּוֹשטים את הרגל שלוֹש פּעמים בּשבוּע? אם אַתּה לוּא שמעֵני, קוּם וצרוֹר את כּספּך בּעוֹד

מוֹעֵד וּמַהר וּבוֹא לביתךָ, ותמצא גם פּה עֵסק נאה והגוּן לך, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם כּסף כּאן, הכּל כּאן”… כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך, בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

בּקשה אַחת אבקש ממך, מנדל: אַל־נא תּכתּוֹב לי על־אוֹדוֹת המוּפקרים היהוּפּיציים שלך ועל פּילגשיהם החצוּפוֹת. אַל־נא תּזכּיר גם את שמם לפני, כּי תּוֹעֵבה הוּא לי, מוּקצה מחמת מיאוּס! ואתּה מוּטב שתּשמע מעשׂה שאֵירע אֶצלנוּ בּימים האֵלה: בּנוֹ של לוי־מנשה, בּוֹריש שמוֹ, על שם זקנוֹ רב בּרישל השיכּוֹר, עבריין מפוּרסם, הלואי יהא כּפּרתוֹ של מֹשה־הירשלי שלנוּ, נמלך לפני ימים מוּעטים ונכנס לחנוּתה של ליבּה אשת משה־מרדכי, הוּא וּשני שמשים עמוֹ, ופנה אל בּתּה של ליבּה, אל פייגלי (פאניטשקה יִקרא שמה היוֹם), ואָמר לה כּדברים האלה: “פאניטשקה נשמתי, הראִיני־נא אַחת מאֶצבּעוֹתיךְ!” עמדה פאניטשקה והוֹשיטה לוֹ אֶצבּעה. עמד אוֹתוֹ בּחוּר ושׂם עליה טבּעת וּפנה אל שני השמשים ואָֹמר להם: “אַתּם עֵדי, כי קידשתּיה לעיניכם כּדת מֹשה וישׂראל!” מיד קם שאוֹן ורעש וּמהוּמה רבּה. ליבּה התעלפה. כּל בּני העיר נקהלוּ על החנוּת ועמדוּ לראוֹת בּמחזה. קרוֹביה של הכּלה מיהרו אל הרב לשאוֹל את פּיו. אָמר הרב, כּי חייב הוּא לתת לה גט. אָמרה פאניטשקה, כּי אין רצוֹנה בּגט, לפי שקנוּניה היתה בּיניהם: נפשה חשקה בּוֹ זה כּבר, ושניהם קשוּרים בּחבלי אהבה. מה תֹּאמר לאוֹתה חצוּפה? וכי אֵינה ראוּיה, שכּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשה?

ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק הכּספים אֵינוֹ עֵסק אלא לקבּצנים. אָמנם טוֹבה הלואה בּריבּית, שאָדם אוֹכל פירוֹתיה בּעוֹלם הזה והקרן קיימת לוֹ לאחר מוֹתוֹ. אלא בּמה דברים אמוּרים? כּשיש לך כּסף משלך; אבל כּשאַתּה מצטרך לכסף אחרים, כּל טרחתך לשוא. מתרוֹצץ אַתּה כּל ימיךָ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים וּמכתּת רגליך לריק. אוֹי לוֹ לאָדם שצריך לצפּוֹת לחסדם של המַלוים בּריבּית, לשׂאת עֵיניו אל העלוּקוֹת הללוּ מבּרדיטשוֹב, מוויניצה וּמשפּוֹלה, המוֹצצוֹת לשד עניים ואביוֹנים ויוֹנקוֹת את דמם! ואפילוּ הגדוֹלים שבּהם, בּעלי־הבּאנקים המפוּרסמים, אַל יִזכר שמם בּקרב היהוּדים! טוֹב שבּמַלוים שוּתּפוֹ של

מלאך־המות! בּקיצוּר, עמדתּי וירקתּי על עסק הכּספים ונתתּי את לבּי לבתּים, ולמה לבתּים דווקא? מפּני שבּימים האחרוֹנים נפלה חדשה ביהוּפּיץ: בּתּים! כּל הספסרים הניחוּ את עסקיהם ואֵינם עוֹסקים אלא בּבתּים. הכּל קוֹנים בּתּים! שמא סבוּרה אַתּ, כּי אצלנוּ בּיהוּפּיץ קוֹנים בּתּים

כּדרך שקוֹנים אצלכם בּכתריאֵליבקה? אם כּך אַתּ סבוּרה, אֵינךְ אלא טוֹעה. מנהג נהגוּ בּיהוּפּיץ: אָדם שקנה לוֹ בּית, מיד נוֹטלוֹ ונוֹשׂאוֹ אל הבּאנק וּמקבּל כּסף עַליו; אחר־כּך הוּא עוֹמד וּממשכּן את הבּית וּמקבּל שנית כּסף; אחר־כּך הוּא יוֹצא וּמשׂכּיר את דירוֹת הבּית — וּמקבּל שוּב כּסף. בּקיצוּר, עשׂוּי עֵסק זה של בּתּים, שכּל הרוֹצה להיוֹת בּעל־בּית אֵינוֹ צריך להוֹציא עליו אפילו פּרוּטה אַחת מכּיסוֹ. ואִם תּאמר: אם כּן, הלא ניתּנה אֶפשרוּת לכל אָדם לרכּוֹש לוֹ בּתּים? ויש לאמר: וּדמי־קדימה מה תּהא עליהם?… כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ויצליח בּידי עֵסק זה, שאני מהפּך בּוֹ עכשיו (עוֹמד אני להוֹציא בּתּים אחדים מתּחת ידי), יש בּדעתּי לקנוֹת לי בּית לעצמי (על שמךְ) בעשׂרים אֶלף קרבּוֹנים, ולא אוֹציא עליו אפילוּ אסימוֹן אחד. והרי חשבּוֹן בּרוּר ומדוּיק לפניך: חמשה־עשׂר אלף נוֹתן לי הבּאנק; ששה אלפים אני מקבּל על האפּוֹתּיקה השניה; נמצא, שמַרויח אני אלף קרבּוֹנים בּמזוּמנים, מלבד שכר דירוֹת וּמרתּפים ועליוֹת וּשאָר ירקוֹת. כּסבוּרה אַתּ, כּיצד נעשה אָדם עשיר בּיהוּפּיץ?

ומפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי בּדבר בּנוֹ של לוי־מנשה, שעשׂה מעשׂה וקידש את בּתּה של ליבּה בּחנוּת, — אין הדבר הזה תּמוּה בּעֵיני כּלל. אצלנוּ בּיהוּפּיץ מעשׂים בּכל יוֹם הם. האהבה מכּת־מדינה היא כּאן. אין לך חתן וכלה בּיהוּפּיץ, שלא ינהגוּ מנהג אהבה בּיניהם קוֹדם החוּפּה, שאילמלא כּן, אין זיווּגם עוֹלה יפה. ולא עוֹד, אלא שמוֹצא אתּה פּה אָדם נשׂוּא, בּעל אשה וּבנים, שעזב פּתאוֹם את אשתּוֹ ודבק בּאשת חבירוֹ, אוֹ אִשה נשׂוּאָה, שעזבה את בּעלה ודבקה בּבעלה של חברתּה, וחברתּה, אִשתּוֹ של אוֹתוֹ בּעל, אַף היא דבקה בּאשתּוֹ של בּעל חברתּה, רצוני לאמר: בּבעלה של אשת הבּעל… וכך הם חוֹזרים חלילה, עד שבּאים כּוּלם לידי עירוּב פּרשיוֹת: שלי שלך ושלך שלי. לא כתריאֵליבקה היא זוֹ, אלא יהוּפּיץ!…

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אין בּי עוֹד כּוֹח לכתּוֹב לך. הנשמע כּדבר הזה בּיִשׂראל, אשר יקוּם איש ויעזוֹב את אִשתּוֹ ואת בּניו, את חוֹתנוֹ ואת חוֹתנתּוֹ, וילך לנוּע בּעיר נכריה, זרה וּמוּזרה, על מיני עסקים משוּנים וּפרנסוֹת בּזוּיוֹת, שהוּא מחליפם וּממירם שלוֹש פּעמים בּיוֹם: פּעם הוּא עוֹשׂה סוּכּר, וּפעם הוּא מַלוה

בּריבּית, וּפתאוֹם הוּא עוֹמד וּמניח את כּל המלאכוֹת וּבוֹנה לוֹ בּית

בּיהוּפּיץ, בּאין פּרוּטה אַחת בּכיסוֹ! אָכן כּדאי והגוּן לך הענין הזה לטפּל בּוֹ! כּסבוּרה אני, עד שאַתּה בּוֹנה לך שם בּית, שחוֹבוֹתיו מרוּבּים מעֶרכּוֹ, מוּטב שתּרד אֵש מן השמים ותוּצת בּבּית הזה ותבער ותשׂרוֹף אוֹתוֹ עד היסוֹד, יחד עם כּל בּתּי יהוּפּיץ ואַרמנוֹתיה! השמעתּם את דבר האוֹשר, שהכין שם בּשבילי? אם ירצה השם, כּשיוֹציא עֵסק מתּחת ידוֹ וירויח כּסף, אוֹ־אָז יקנה שם בּית לשמי. מה יוֹעילוּ לי בּתּיך, מנדל? לוּא כּסף מזוּמן תּשלח לי, וידעתּי בּעצמי מה לעשֹׂוֹת בּוֹ וּמה לקנוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם אֵין קמח, חַלה מנַיִן?”… אין זאת כּי־אם רבצה בּי האָלה הכּתוּבה בּתּוֹרה, אוֹ אפשר עין רעה פּגעה בּי, אוֹ אוּלי יד מכשפים היתה בּי להרעימני וּלקפּח חיי! דוֹמה, שגם אני בּת ישׂראל כּשרה כּבלוּמה־זלאטה ואֵיני נוֹפלת חלילה ממנה לא בּקלסתּר־פּני ולא בּחכמתי וֹבשׂכלי; ואַף־על־פּי־כן בּוֹא וּראֵה, מה בּיני לבינה: שאני, אוֹי ואבוֹי לנפשי, מתענה במצוֹר וּבמצוֹק, מתהלכת שוֹממה בּמיטב ימי, וּבלוּמה־זלאטה רוֹחצת בּעדנים, שמנה ועבתה כּעגלת מרבּק, הלואי ישוּלח רזוֹן בּמשמַני בּשׂרה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!

אַף־על־פּי שבּעצם הדבר חימה אֵין לי על בּלוּמה־זלאטה. מה לי ולה? את גבולי לא הסיגה וּבחררתי לא היפּכה. לדידי, תּחיה ותאריך ימים להנאתה ותראֶה חיים עם נחמיה בּעלה, ולי ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ריוַח והצלה ממקוֹם אחר, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַל תּתאַוי לקדירה שבּישלה בּה חברתּךְ”… אלא שגדוֹל כּאֵבי מנשׂוֹא ונפשי עלי תּשתּוֹחח, בּראוֹתי, כּל הימים, והנה נשי הבּריוֹת מתענגוֹת על כּל טוּב, אוֹכלוֹת ושוֹתוֹת ולוֹבשוֹת מחלצוֹת, ורק אני לבדי, עוֹטיה ואבלה, נבדלתּי לרעה מכּוּלן: יוֹשבת בּביתי כּאַלמנה חַיה, מחכּה וּמצפּה למפרנסי ונוֹתן־לחמי הזריז, שמא יצליח שם וימצא מציאה ברשוּת הרבּים, אָז יִבנה לי בּית־חוֹמה בּיהוּפּיץ! אַל־נא תּזכּה יהוּפּיץ לכך, שבּשביל בּריוֹתיה הנאים, המחליפים את נשיהם זוֹ בּזוֹ, אַפקיר פּה את כּל מַחמדי־נפשי ואָבוֹא אֵליךָ לשם, להסיר את הפּאָה הנכרית מעל ראשי ולהיוֹת לך לפילגש ולישב וּלחכּוֹת, עד שתּפסוֹק לי מזוֹנוֹת, — הלואי יִפסקוּ להם מן השמים כּל חלי וכל נגע וכל מַדוי מצריִם הרעים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

“שקר החן, אוֹמרת אמי שתּחיה, והבל השׂכל, אם אין מזל בּצדם”. כּנגד נחמה־בּריינדל ורחל בּת דוֹדתי דבוֹרה דיבּרה אמי. האַחת יפה וּברה כּשמש בּתקוּפת תּמוּז, והשנית מכוֹעֶרת וּצנוּמה

כּגרוֹגרת. והנה נחמה־בּריינדל העלוּבה יוֹשבת עדיין בּבתוּליה בּבית־אַבּא, ורחל בּת דוֹדתי נכנסת לחוּפּה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת עם חתן מבּני יאמפּילי, והוּא דווקא בּחוּר נאה, תּמים וצנוּע, כּלוֹמר טיפּש

בּמקצת, אלא שזכוּת משפּחתּוֹ מסייעתּוֹ, לפי שמרננים אחריו, כּי אחוֹתוֹ המירה את דתה. ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בּבחוּר זה, שאֵינוֹ בּריא כּל־צרכּוֹ; אבל כּנגד זה מוּבטח לוֹ, שלא יעבוֹד בּצבא. אַשרי עין ראתה את הזוּג הנחמד הזה! היא מתבּרכת בּלבּה, כּי אֵין חכם כּמוֹהוּ, והוּא מאמין באמוּנה שלמה, כי אֵין יפה כּמוֹה, והרי שניהם נהנים זה מזיווֹ של זה, כמאמרה של אמי שתּחיה: “מצא מין את מינוֹ”…

ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק הבּתּים עֵסק של רוּח הוּא. משכתּי את ידי ממנוּ בּעוֹד מוֹעֵד וּפניתי לעסקים אחרים, לעסקי אחוּזוֹת. עֵסק זה של אחוּזוֹת עֵסק הגוּן הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. ראשית, אֵינךָ צריך לכתּת את נעליך לשוא. כּוֹתב אַתּה מכתּב, שוֹלח רשימה, וּפלוֹני נוֹסע אל המקוֹם לתוּר את הקרקע — והעֵסק נעשׂה. והשנית, אֵין אַתּה נזקק לקבּצנים וּלקנתּרנים. עוֹסק אַתּה עם פּריצים וּבעלי־אחוּזוֹת, עם נסיכים ורוֹזני־אָרץ. והלא תּשאלי: כּיצד בּאתי לעמוֹד בּמקוֹם נסיכים ורוֹזני־אָרץ? לכן אספּר לך דברים כהויתם, ושמעתּ את מעשׂי אלוֹהינוּ. הלא יוֹדעת אַתּ, זוּגתי היקרה, כּי הישיבה אסוּרה לי פה. והיה אם יבוֹאוּ שליחי המשטרה בּלילה לבדוֹק חמץ בּאַכסניה, תּקדים הפּוּנדקית להוֹדיעֵנוּ מבּעוֹד יוֹם, כי נתעלם מן העין ונתפּזר לכל רוּח, זה לבוֹיבּריק, זה לדימיוֹבקה וזה לסלוֹבּוֹדקה. אַךְ יש שגם הפּוּנדקית בּכבוֹדה וּבעצמה אֵינה יוֹדעת לכוון את שעת הבּהלה, — אָז אוֹי ואבוֹי לנוּ! לפני ימים מוּעטים עלינוּ כּוּלנוּ, כּל האוֹרחים, על משכּבנוּ לישוֹן. עוד אָנו שקוּעים בּשינה, והנה שוֹמעים אנחנוּ קוֹל דוֹפק. חרדה הפּוּנדקית, קפצה בּפחד מעל מיטתה והרימה קוֹל־זוָעוֹת, ודווקא בּחרוזים: “יהוּדים בּני־חוֹרים, מַהרוּ אל החוֹרים!”… מיד נפלה חיתּת־אלוֹהים עלינוּ ומיהרנוּ וקפצנוּ איש מעל משכּבוֹ להחָבא מפּני הסכּנה, זה בּכה וזה בּכה. הללוּ יוֹרדים אל המרתּף, ואני מטפּס ועוֹלה למקוֹמי אשר בּחרתּי לי מכּבר — לעלית־הגג. מיד נטפּל לי בּפינת העליה עוֹד אחד, יהוּדי מעיר קאמיניץ. והרי אָנוּ שוֹכבים שנינוּ על עלית־הגג בּמַכאוֹבינוּ, נבהלים ורוֹעדים. מתּוֹך שכיבה שוֹמע אני, והנה יהוּדי עלוּב־נפש זה נאנח. אָמרתּי לוֹ: “על מה אַתּה נאנח, בּן־אָדם?” אָמר לי: “אוֹי, את כּל ניירוֹתי עזבתּי שם בּמיטה למראשוֹתי!” אָמרתּי לוֹ: “מה טיבם של ניירוֹת אֵלו?” אָמר לי: “אוֹי, ניירוֹת חשוּבים מאוֹד! עוֹלים בּלא גוּזמה לחצי מיליוֹן!” כּיון ששמַעתּי חצי מיליוֹן, מיד הזזתּי את עצמי בּלָאט אֶל אוֹתוֹ היהוּדי ואמרתּי לו: “מנַיִן לך ניירוֹת הרבּה כּל־כּך וּמה תּכוּנתם?” אָמר לי: “של אחוּזוֹת הם; יש לי אחוּזוֹת בּפלך ווֹהלין, אחוּזוֹת גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת, עם כּל המכשירים הטוֹבים, עם סוּסים וּשוָרים וּמקנה רב, עם טחנוֹת של מים ומשׂרפוֹת של יין, עם חצרוֹת גדוֹלוֹת וּרחבוֹת וגנים וּפרדסים לרוֹב, עם כּל טוּב!” כּיוָן ששמַעתּי דיבּוּרים אֵלוּ, הזזתּי

שוּב את עצמי והתקרבתּי אל היהוּדי עוֹד יוֹתר: “וּמנַיִן לך, אני אוֹמר, אחוּזוֹת רבּוֹת כּל־כּך עם כּל הכּבוּדה הזאת?” אָמר לי: “האחוּזוֹת לא אחוּזוֹתי הן ולא נפלוּ לי בּירוּשה מאֵת אבוֹתי; האחוּזוֹת הללוּ, הוּא אוֹמר, אחוּזוֹת של פּריצים הן, של נסיכים ורוֹזני־אָרץ, וכוּלן נמסרוּ לידי, כּלומר, אני הוּא המוֹכר שלהן, וּלתכלית זאת, הוּא אוֹמר, אָמנם בּאתי לכאן והבאתי בכיסי את כּל הניירוֹת והרשימוֹת שלהן. מה דעתּך, הוּא אוֹמר, האִם לא יִגרם לי שם נזק חלילה?” “חס ושלוֹם, אני אוֹמר, מי זה ישלח ידוֹ בּרכוּש זרים? לוּא ירחמנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, ולא יגלוּ חלילה את מקוֹם סתרינוּ על הגג!” וּבינתּים אני מתכּוון למַשש את כּליו: “וּבכן, אני אוֹמר, כּבר מצאת לך פּה קוֹפצים על אחוּזוֹתיך?” “לא, הוּא אוֹמר, לעת־עתּה לא העליתי בּידי כּלוּם, לפי שחוֹשש אני להסרסוּרים שבּכאן, שכּוּלם שקרנים, אֵין בּהם גם אחד. אפשר, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה בּין הסרסוּרים סרסוּר לאחוּזוֹת, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שיהא זה אָדם מהימן, איש ישר שאין דרכּוֹ לשקר?” "ידעתּי, אני אוֹמר, בּוַדאי ידעתּי! אני עצמי, אני אוֹמר, סרסוּר לאחוּזוֹת. כּלוֹמר, בּאחוּזוֹת, אני אוֹמר, לא סירסרתּי

מימי, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אין בּכך כּלוּם. לוּא יזמין לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא קוֹנה הגוּן, כּי־עתּה, אני אוֹמר אֵדע לכלכּל דבר גם באחוּזוֹת". “אָכן רוֹאֶה אני, הוּא אוֹמר, כּי הקרה אלוֹהים לפני איש־אמת. הבה לי אֵיפוֹא ידךָ לאוֹת אמוּנים, כּי הדבר הזה סוֹד כּמוּס יהיה בּינינוּ, ואֶמסוֹר לך דברים כּהויתם, את כּל פּרשת אחוּזוֹתי לכל פּרטיהן ודיקדוּקיהן”. בּקיצוּר, תּקענוּ כּף איש לרעהוּ ובאנוּ בּברית־אמוּנים,

כּלוֹמר, עשׂינוּ עֵסק של שוּתּפוּת: הוּא משקיע בּעֵסק את כּל אחוּזוֹתיו, ואני משקיע את קוֹני. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. הפּחד אשר נפל על האכסניה בּלילה ההוּא פּחד־שוא היה. רק אַחַד השכנים דפק על החַלון בטעוּת, ונבהלנוּ כּוּלָנוּ ונַסנוּ מנוּסַת עכבּרים. ואַף־על־פּי־כן גם זוֹ לטוֹבה. מכּאן אָנו רוֹאים, כּמה גדוֹלים מעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא: אילמלא דפק השכן על החַלוֹן, לא היתה בּהלה, ואילמלא היתה בּהלה, לא הייתי עוֹלה לעלית־הגג ולא הייתי נתקל שם בּאוֹתוֹ יהוּדי מקאמיניץ ולא ידעתּי טיבם של אחוּזוֹת וּנסיכים ורוֹזני־אָרץ! כּלוּם אני חסר עכשיו אלא מעט הצלחה!

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי שיעוּל אחזני, הלואי יאֹחז בּמהרה בּימינוּ את כּל פּילגשי יהוּפּיץ שלך! וּכבר הגיע הדבר לידי כך, שאני שוֹתה חלב־עזים. וּכבר הייתי גם אצל הרוֹפא. הרוֹפאים הללוּ כּבר ניצלוּ אוֹתי עד היסוֹד, הלוַאי ייהפך להם כּספּי לקללה, להם וּלבעלי בּתּי־המרקחת גם יחד! נס נעשׂה לי, שנפתּח בּית־מרקחת חדש בּעירנוּ ואֶפשר לעמוֹד עמהם על המקח. מזל טוֹב לך בּעֵסק החדש אשר עשׂית שם עם נסיכים ורוֹזני־ארץ! כּמה נפלא הדבר, שבּכל יוֹם הוּא מחליף את עסקיו, מוֹציא ישן מפני חדש! המעט ממנוּ כי חדל־אישים הוּא ולא יצלח לכל מלאכה, עוֹדנוּ מסתּוֹלל וּבוֹעֵט בּפרנסוֹתיו וּמוֹצא בּהן פּסוּל מדי פּעם בּפעם,

כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לא הקדירה מקדיחה תּבשילה, אלא המבשלת”… חוֹששת אני, מנדל, שאחרי כּל עסקיך הרבּים, שאַתּה עוסק שם עם נסיכים ורוֹזני־ארץ, סוֹפךָ שתּחזיר על הפּתחים ותמכּוֹר גפרוּרים, כּמוֹ שעוֹשׂה גציל בּן דוֹדתי סוֹסי, שהרחיק נדוֹד לאמריקה. כּסבוּר היה, שיעלה שם לויתן בּחַכּה, והנה הוּא בּוֹכה עכשיו בּמכתּביו על מר־גוֹרלוֹ, עד כּי יִמַס כּל לב! כּוֹתב הוּא, כּי שם, בּאוֹתה אמריקה הבּרוּכה, חייב אָדם לעבוֹד בּזיעת אַפּיו, שאם לא כן, יִגוַע בּראש כּל חוּצוֹת, ואיש לא יעמוֹד לחמוֹל עליו ולָתת לוֹ פּרוּסת לחם. אָכן מדינה נאָה היא זוֹ, הלואי תּעלה בּאֵש, היא עם יהוּפּיץ שלך גם יחד! כּך נאֶה לכם, כּך יאֶה לכם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מי שיש לוֹ פּת בּסלוֹ, אַל יִשׂא עיניו לעוּגוֹת”… הלוַאי ירחמוּני מן השמים ויוֹדיעוּני בּקרוֹב, כּי גם אַתּה הגעתּ למצבוֹ של גציל בן דוֹדתי סוֹסי, ועוֹד הגדלתּ ממנוּ, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

“סוֹף גנב לתליה”, אוֹמרת אמי שתּחיה. הנה בּא לעירנוּ אחד מרבּי המלוּכה לבדוֹק בּחוֹרים וּבסדקים, לחקוֹר ולדרוֹש, לאָן נסתּלק

כּסף הירוּשה אשר ציוה מֹשה־מרדכי לצדקה לפני מוֹתוֹ? עזי־פּנים שבּעיר הלשינוּ על הגביר, שכּל הכּסף ירד ושקע בּכיסוֹ, והגביר הגיש עצוּמוֹתיו, שהוֹציא את הכּסף לצרכי העיר, ולא נשאר ממנוּ אפילוּ שׂריד וּפליט. הלואי יגישוּ את רגליו לנחוּשתּיִם, ריבּונו של עוֹלם!…

יא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר רכשתּי לי פה אחוּזוֹת, העוֹלוֹת כּוּלן יחד עד כּדי מיליוֹן קרבּוֹנים ומעלה. יש בּידי עכשיו מיני אחוּזוֹת יִקרוֹת־המציאוּת, שעין לא ראתה כּמוֹתן! והלא תּשאלי: מאַיִן בּא לי כּל הרכוּש הרב הזה? לכן אספּר לך ותשמעי מעשׂה שהיה: כּשנכנסתּי לבּוּרסה עם שוּתּפי מקאמיניץ וּפירסמתּי בּרבּים, כּי יש בּידי אחוּזוֹת העוֹמדוֹת למכירה, מיד נזעקוּ אֵלי המוֹן סרסוּרים, שאַף הם בּעלי אחוּזוֹת ואַף אחוּזוֹתיהם עוֹמדוֹת למכירה, ועשׂינו עֵסק בּינינוּ,

היינוּ: החלפנוּ אחוּזוֹת בּאחוּזוֹת. כּלוֹמר: אנחנוּ מסרנוּ לידיהם את הרשימוֹת של אחוּזוֹתינוּ, והם מסרוּ לידינוּ את הרשימוֹת של אחוּזוֹתיהם. והלא מה־נפשך: אִם אנחנוּ נמכּוֹר את אחוּזוֹתיהם, ודאי שנַרויחַ כּסף, ואִם הם ימכּרוּ את אחוּזוֹתינו, הלא שוּב נַרויחַ כּסף! אִם כּך ואִם כּך, מוּבטח לנוּ, כּי הפסד לא נפסיד כּלוּם. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, נכנסתּי לתוֹך חבוּרת הסרסוּרים לפנַי ולפנים ונעשׂיתי בעזרת השם סרסוּר בּין הסרסוּרים הגדוֹלים, וּכבר נכבּדתּי לשבת בּבית־הקהוה של סימידיני אֶל שוּלחנוֹת־השיִש הקטנים, כּמוֹ לפנים בּאוֹדיסה, ואני שוֹתה קהוה ואוֹכל עוּגוֹת־חמאה. כּך נוֹהגים כּל הסרסוּרים בּיהוּפּיץ, שאם לא כן, בּא אֶצלךָ אָדם הממוּנה לכך וּמגרש אוֹתךָ החוּצה. וזאת לך לדעת, כי בּית־הקהוה של סימידיני בּית־וַעד הוּא לסרסוּרים וכאן מקוֹם הבּוּרסה. כּאן מתכּנסים כּל הסרסוּרים שבּעוֹלם, והשאוֹן והרעש, הקוֹלוֹת והצעקוֹת

מנסרים בּחלל האויר, כּמוֹ בּבית־הכּנסת להבדיל. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹחקים, הכּל מנענעים בּידיהם. ויש אשר תּפּוֹל מריבה בּין שני צדדים, אָז יעמדוּ בּעלי־הריב להתנגח ולקנתּר זה את זה בּדברים, עד שנמנים וגוֹמרים להביא את דינם לפני מפשרים. לפי שכּך הוּא המנהג אצל סרסוּרים: אֵין חלוּקת הקוּרטאז נחתּכת אלא על־ידי טענוֹת וּמענוֹת, ודין וּדברים, וּשבוּעוֹת וּקללוֹת, ואֶגרוֹפי־רשע וּמכּוֹת־לחי, וגם אני בּתוֹכם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,

בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. אחוּזה אַחת רכשתּי לי בּפלך ווֹהלין, שיש בּה אַרמוֹן, היכל־תּפאָרה, וּבאַרמון ששים וששה חדרים, ובחדרים כּל הכּתלים והתּקרה והרצפה עשׂוּיים אַספּקלריה מאירה. ולא עוֹד, אלא שגן נפלא יש שם, שקוֹראים אוֹראנזיריה, גן עדן ממש, המצמיח לימוֹנים ואפרסקים ותפּוּחי־זהב בּין בּימות החמה וּבין בּימות הגשמים. וּמלבד זאת, אַתּה מוֹצא שם סוּסים אַבּירים לרוֹב וּמרכּבוֹת מפוֹאָרוֹת, המרהיבים את העין, — וכל הכּבוּדה הרבּה הזאת עוֹמדת למכירה בּחצי־חינם! אילוּ זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא קוֹנה הגוּן לעֵת כּזאת, לא היה דוֹמה לי בּכל הארץ! ורק קצת חסרוֹן אַתּה מוֹצא בּדבר, שהסרסוּרים לאחוּזוֹת רוּבּם הוּחזקוּ

בּדאים, כּלוֹמר: רגילים להגזים בכל עֵסק וּלהפליג בשבחוֹ של כּל דבר. אבל מה נעשׂה? הלא פרנסתנוּ בּכך!…

הנ"ל

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי יוֹרקת אני דם למקרא מכתּביךָ הנעימים! וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שמתבּיישת אני להראוֹת לפני אָדם מן החוּץ את מכתּביךָ אֵלה אשר אַתּה כּוֹתב לי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין מגלים אלא לכתלי הבּית”… וּבאמת אֶשאָלךָ, מנדל: כּלוּם ענין הוּא וחפץ לבן־אָדם מן היִשוּב לישב כּל הימים וכל הלילוֹת אצל סימה־דינה (מי היא סימה־דינה זוֹ, תּאלתי לה? לשעבר היתה בּעירנוּ סימה־דינה הרוֹפאת, ונפטרה כּבר מן העוֹלם!) ולשתּוֹת קהוה ולאכוֹל עוּגוֹת־חמאה בּעצם ימוֹת החוֹל? שׂמחת־עוֹלם על ראשוֹ: אחוּזוֹת עוֹמדוֹת אֶצלוֹ למכירה! גן עדן עם ששים וששה חדרים — ששים ושש מכּוֹת טריוֹת לשׂוֹנאַי ודוֹרשי־רעתי! וכי חוֹלה הוּא שם בּיהוּפּיץ על אִשתּוֹ, אֵשת־נעוּריו, שאני מתענה פּה בּמצוֹר וּבמצוֹק וּמטפּלת כּל הימים בּילדיו? הנה נמלכה אתמול לאָהניוּ, אֶהיה כּפּרת עצמוֹתיה החביבוֹת, והתנגחה עם משה־הירשלי, יחיה ויאריך ימים, וזרקה מזלג אל פּניו. נס נעשׂה לילד, שלא פּגע המזלג בּעֵינוֹ! אבל מה יוֹעילוּ דברי, כשאני מדבּרת אֵליו יוֹם־יוֹם, ואָזניו אטוּמוֹת? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין בּשׂר השוֹטה מרגיש בּאִזמל”… הנשמעה רציחה כּזאת? אני כּוֹתבת וחוֹזרת וכוֹתבת, אני מתפּקעת כּוּלי מעוֹצר רעה ויגוֹן, והוּא יוֹשב שם להנאתוֹ בּיהוּפּיץ,

שוֹתה קהוה ואוֹכל עוּגוֹת־חמאה ונהנה מזיו הסרסוּרים, המכּים לחי איש את רעהוּ. לוּא יזמין לך שם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סרסוּר אחד כּהלכה, אשר יקוּם ויכּךָ לחי כּכל גמוּלךָ, למען תחכּם בּאחריתךָ, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים.

שיינה־שיינדל.

אַשריך, מנדל, ואַשרי חבריך הליסטוֹקראטים, אשר בּהם תּתפּאר! אילוּ שמעתּ מעשׂה שהיה בּעירנוּ בּשני הדוֹקטוֹרים הצעירים

שלנוּ, הדוֹקטוֹר חילק והדוֹקטוֹר בּילק, — ושמח לבבך גם אָתּה. שניהם מתקוֹטטים תּמיד ונצים זה עם זה, כּשני החתוּלים הללוּ. נמלך הדוֹקטוֹר חילק והלשין על הדוֹקטוֹר בּילק, כּי הדוֹקטוֹר בּילק השקה סם־מות את אחד הילדים. הלך הדוֹקטוֹר בּילק והלשין על הדוֹקטוֹר חילק, כּי הדוֹקטוֹר חילק הבטיח בּעזרתוֹ של פייביל הסוֹכן בּחברת יאקוֹר את אחד המתים. הלך הדוֹקטוֹר חילק והלשין על הדוֹקטוֹר בּילק, כי הדוֹקטוֹר בּילק… ואוּלם יהיוּ־נא שניהם כּפּרתי וכפּרת בּני־משפּחתּי וכפּרת אהוּבי־נפשי וכפּרת כּל ישׂראל — אָמן ואָמן!

יג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כי עוֹסק אני עכשיו רק בּיערים בּלבד, לפי שאחוּזה בּלא יער משוּלה לגג בּלא ארוּבּה. עיקר חמדתה של אחוּזה, גוּלת־הכּוֹתרת שלה, הוא היער. בזכוּתם של יערים נתעשרוּ אחינוּ בּני ישׂראל ואָספוּ מיליוֹנים! והלא תּשאלי בּוַדאי:

אֵיזוֹ הדרך בּאתי ליערים? לכן תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ: כשנעשׂיתי פּה סרסוּר לאחוּזוֹת והתחלתּי להסתּוֹבב עם שאָר הסרסוּרים, נזדמנתּי לפוּנדק

אחד עם סרסוּר גדוֹל מן המפוּרסמים. אָמר לי: “מה יש בּידך? הראֵני את סחוֹרתךָ, ואֶראֶה מה טיבה”. עמדתּי והוֹצאתי מילקוּטי את חבילת הרשימוֹת של אחוּזוֹתי, העוֹלוֹת למיליוֹן וּשבע מאוֹת אלף. אָמר לי: “סלח־נא לי, אם אוֹמַר לך, כּי כּל אחוּזוֹתיך אלה יחד אֵינן שווֹת אפילוּ אסימוֹן אחד”. אָמרתּי לוֹ: “מה טעם?” אָמר לי: “לפי שכּל אחוּזוֹתיך אחוּזוֹת ערטילָאִיוֹת הן, רק ארץ ושמים, ארץ ושמים, ושוּב ארץ ושמים! אַים אֵיפוֹא היערים? מה יוֹעילוּ לי אחוּזוֹתיך, אם יער אֵין להן? למה תּחריש? הבה לי יער, יער הבה לי!”… בּקיצוּר, דבקה לשוֹני לחכּי ונאלמתּי דוּמיה, לפי שבּוֹשתּי ונכלמתּי בּפני עצמי, כי מטפּל אני בּמין סחוֹרה שאֵינה סחוֹרה כּלל. אָמרתּי לוֹ: “מכּיון שכּך, הבה לי אחוּזה הגוּנה, שיער בּצדה, ואָביא לך קוֹנים”. אָמר לי: “אָח, הנני מוּכן ומזוּמן! יש לי בשבילך, הוּא אוֹמר, יער נפלא, אשר לא דרכה בּוֹ עוֹד רגל אָדם. בּיער הזה, הוּא אוֹמר, עוֹמדים עֵצים מששת ימי בּראשית, כּוּלם אַלוֹנים גבוֹהים, עד עבים יגיעוּ, אַרזי לבנוֹן ממש. מעֵבר מזה, הוּא אוֹמר, אַתּה מוֹצא מסילת־בּרזל, וּמעֵבר מזה מפכּה נהר. כּסבוּר אתּה, הוּא אוֹמר, אַיה מקום הנהר? הנה היער והנה הנהר. הךְ העץ וּשלח המימה!”… כּיון ששמעתּי דיבּורים אֵלו, מיד יצאתי לבקש קוֹנה ליער הזה. והקדוֹש־בּרוּך־הוּא היה בֶּעזרי וזימן לי קוֹנה הגוּן. מצוֹא מצאתיו, כּדרך הטבע, על־ידי סרסוּר, וסרסוּר זה — על־ידי סרסוּר אחר. אבל אין בּכך כּלוּם. בּרצוֹת אלוֹהים את דרכּנוּ והעֵסק יהיה עֵסק קיים, יספֹּיק הריוַח לכוּלנוּ. כּשנכנסתּי אצל הקוֹנה והצעתּי לפניו דברים כהויתם, כּי יש בּידי למכירה יער נפלא, העוֹמד מששת ימי בּראשית, מעֵבר מזה מסילת־בּרזל וּמעֵבר מזה נהר, הך העץ ושלח המימה, — מיד מצא העֵסק חן בּעיניו. העמידני למבחן והתחיל בּוֹדקני ושוֹאלני בהלכוֹת יער: מה שם היער, ואַיה מקוֹמוֹ, וּמה טיב העצים הגדלים בּוֹ, מה מידת גבהם מן הקרקע ולמעלה, וּמה מידת עוֹבים, מאַין יוֹצאים ענפיהם, וּמה טיב קליפתם וּמהלך נדבּכיהם, וֹמה הדרך המוֹליכה ליער, וכיצד נוֹסעים לשם, ואם יוֹרד שם שלג בּימוֹת החוֹרף?… בּקיצוּר, אָדם זה הקיפני בּשאלוֹת הרבּה כּל־כּך, עד כּי נדהמתּי ועמדתּי לפניו כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. לבסוף התעשת ואָמר לי: “מה יוֹעילוּ לנוּ דברים בּטלים? ואַתּה מוּטב שתּביא לי את רשימת היער, אָז נדע לכלכּל דבר”. “מה תּתּן לך, אני אוֹמר, רשימת היער? הנה אֶקפּוֹץ על רגל אחת ואָביא לך תּיכף וּמיד את המוֹכר, את בּעל היער בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!” בּקיצוּר, רצתּי אל המוֹכר ואָחזתּי בּוֹ והבאתיו לאכסניה והצגתּיו לפני הקוֹנה. כּשנפגשוּ הקוֹנה והמוֹכר והציצוּ זה בּפני זה, תּקף את שניהם צחוֹק משוּנה כּל־כּך, שסבוּר הייתי, כּי נטרפה דעתּם עליהם. “הזה בּעל היער שלך?” אוֹמר לי הקוֹנה. “הזה קוֹנה היער שלך?” אוֹמר לי המוֹכר. עוֹד הם מדבּרים, והנה נפתּחה הדלת וּשני יהוּדים נכנסים, שניהם משׂדה־לבן, והרי כּוּלם עוֹמדים ועוֹרכים את השוּלחן, מוֹציאים מכּיסם את הקלפים ויוֹשבים לשׂחק בּמשׂחַק האוֹקה, כאשר ציוה אלוֹהים, ואת העֵסק דחוּ ליוֹם מחר, אם ירצה השם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד

ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

יד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי חיי אֵינם קרוּאים חיים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “קדירה סדוּקה אֵין לה תּקנה עוֹלמית”… מציירת אני לעצמי, אוֹי ואבוֹי לנפשי, מי הם שם סוֹחריך הנאים וּמה טיבם, שבּהתכּנסם יחד לדבּר בּעסקי יער, העוֹלה לריבּוא רבבוֹת, הם מניחים פּתאוֹם את כּל המלאכוֹת ויוֹשבים אל השוּלחן לשׂחק כּל הלילה בּמשׂחק העקא, הלוַאי ישלח להם מן השמים כּל עקא וכל מַרעין בּישין, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! אוֹי לאוֹתה בּוּשה, אוֹי לאוֹתה כּלימה, שבּעלי,

אלוּף־נעוּרי, שלא טעם טעם חטא בּביתוֹ ולא ראה מימיו צוּרת קלפים, מספּר עתּה בעסקי קלפים כּבקי ורגיל! כּלוּם אֵינך חסר עתּה, מנדל, אלא להפוֹך את עוֹרךָ ולהעשׂוֹת קוּביוּסטוֹס לעֵת זקנתךָ, לתפאַרתּךָ וּלתפאֶרת

בּני־משפחתּךָ! עֵסק חדש פּישפּש וּמצא לוֹ בּיהוּפּיץ: יערים! מה לך אצל יערים? כּלוּם ראִית מימיך, כּיצד אילן צוֹמח? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מה למלמד אצל חזירים?”… חוֹששת אני, מנדל, שסוֹפם של יעריךָ אֵלה יהיה כּסוֹף כל עסקיךָ הנפלאים, אשר בּרוּח נוֹלדוּ וּברוּח כּלוּ תּחת השמים, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ראֵה והבּיטה מנדל, כּי היית לשׂיחה בּפי העוֹלם כּוּלוֹ!

לפני ימים מוּעטים נמלכה קרוֹבתך קריינדל, תּהא כּפּרתי וכפּרתך, וּפגעה בּאמי בּשוּק הדגים והתחילה לספּוֹד לי ולבכּוֹתי, הלוַאי יספּידוּה אחרי מיטתה בּמהרה בּימינו! “למה, היא אוֹמרת, אני יוֹשבת פּה עוֹטיה ושוֹממה, כּאַלמנה חיה? מדוּע, היא אוֹמרת, אֵיני מביאה את הדבר לידי גמר ואֵיני דוֹרשת גט מידךָ?”… ממילא מוּבן, כּי אמי שתּחיה לא טמנה אַף היא את ידה בּצלחת והשיבה לה את חרפּתה אל חיקה. אמי שתּחיה לא רבה עמה, לא חירפה אוֹתה, ורק שׂיבּרה לה את האוֹזן בּמשל וּמליצה, כּדרכּה תּמיד: “שתּי תּרנגוֹלוֹת עוֹדרוֹת באַשפּה אַחת — אַל תּכּנס שלישית לקעקע בּיניהן… לא אַתּה בּנית הבּית ולא אַתּה תּפעפּע הכּתלים… יתד יש לך, תּלה בּה עצמך תּחילה… מי שאָכל שוּם, הוּא יריח ריחוֹ… עד שאַתּה פּוֹלה בּגדי אחרים, יתליעוּ בּגדי עצמך… אוֹמרים לחזיר: חלבּךָ שמן ועוֹרךָ מסריח”… וכיוֹצא בּאֵלו מיני רמזים ועקיצוֹת שנוּנוֹת השמיעה אוֹתה אמי שתּחיה, עד שקריינדל פּנתה והלכה לה — אָבדה לשון ממנה!

טו. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כי עֵסק היער הפך למדבּר־שממה. אין כּאן לא דוּבּים ולא יער, לא עצים ולא נהר — רק נשׂיאים ורוּח, חלוֹם חזיוֹן־לילה, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר! לשוא בּילבּלתּי את מוֹחי וּמוֹח אחרים, לשוא כּיתּתּי את רגלי ושיחַתּי נעלי! ראיתי ונוכחתּי, זוּגתי היקרה, כּי היערים לא נוֹצרוּ בשבילי. אֵין דרכּי דרך אוֹתם השקרנים, הבּוֹדים מלבּם דברים שלא היוּ מעוֹלם, לוֹכדים בּרשתּם אנשים נקיים ודוֹחפים אוֹתם לשאוֹל תּחתּיה! אם כּן, מה עשיתי? פּניתי כה וכה ושׂמתי את פּני בּעוֹד מוֹעֵד לעֵסק אחר — לבתּי־חרוֹשת (כּלוֹמר, מיני פבּריקאוֹת, שעוֹשׂים שם סוּכּר). העֵסק הזה אין לך עכשיו טוֹב ממנוּ. אחינוּ בּני ישׂראל קוֹנים בּתּי־חרוֹשת והסרסוּרים מרויחים כּסף. יש פּה סרסוּר אחד משׂדה־לבן, שזכה ונעשׂה מקוֹרב אצל אַנשי ראדוֹמישל המפוּרסמים, והריהוּ עוֹשׂה להם מדי שבוּע בּשבוּע שנים אוֹ שלוֹשה בּתּי־חרוֹשת, חוֹטף עשׂרה, אוֹ חמשה עשׂר אלף קרבּוֹנים ונוֹסע בּכל ערב שבּת לביתוֹ! ולא עוֹד, אלא שמשרתים וסוֹכנים נעשׂוּ כּאן מוּמחים לבתּי־חרוֹשת ועלוּ לגדוּלה: יוֹצאים בּשעוֹני־זהב, מדבּרים בּלשוֹן אַשכּנז, וּכבר התחילוּ לחוּש בּמעיהם ולשלוֹח את נשיהם לחַמי חוּץ־לארץ, כּליסטוֹקראטים לכל דבר! בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, רק עֵסק אחד עוֹד נשאר לנוּ בּבּוּרסה בּיהוּפּיץ — בּתּי־חרוֹשת. כּל הסרסוּרים עוֹשׂים בּתּי־חרוֹשת, וגם אני בּתוֹכם. והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך הגעתּי לעֵסק נכוֹן וקיים כּזה, אשר לא ידעתּי ולא ידעוּ אבוֹתינוּ? לכן תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ: זה לי זמן רב שאני מוֹקיר את רגלי מבּית־הקהוה של סימידיני (ולא סימה־דינה, כּפי שאַתּ גוֹרסת; אֵין זוֹ נקבה, אלא זכר, ולא עוֹד, אלא שרשע הוּא!). חדלתּי להכּנס אצלוֹ לא מחמת טינה שיש בּלבּי עליו, אלא מפּני שקצה נפשי בלחם הקלוֹקל — בּקהוה ועוּגוֹת־החמאה. ואגב כּלתה פּרוּטה מכּיסי, ולפיכך החילוֹתי להסתּוֹבב בּחוּץ עם שאָר אחינוּ בּני ישׂראל. וכך הייתי חוֹזר אֵילך ואֵילך, עד שנזדמן לי שם אחד הסרסוּרים לבתּי־חרוֹשת, שהכּרת־פּניו ענתה בּוֹ, כּי איש־אמת הוּא, מוּמחה וּבעל־נסיוֹן, אָמר לי: “מהיכן הוּא יהוּדי?” אָמרתּי לוֹ: "מכּתריאֵליבקה אני. כּלוֹמר, אני עצמי, אני אוֹמר, מוֹצאי מיאמפּילי, ונכתּוֹב נכתּבתּי בּין יוֹשבי מאזיפּיבקה,

ואשה נשׂאתי בּכתריאֵליבקה, וסחוֹר אֶסחַר בּיהוּפּיץ". אָמר לי: “מה טיבה של כּתריאֵליבקה זוֹ — הכּפר היא אִם עיירה?” אָמרתּי לוֹ: “כּיצד עיירה? עיר היא, עיר ואֵם בּישׂראל!” אָמר לי: “והישיבה מוּתּרת שם ליהוּדים?” אָמרתּי לוֹ: “כּכל אַות נפשם!” אָמר לי: “ונהר יש בּה?” אָמרתּי לוֹ: “יש ויש! סרחוֹן שם הנהר”. אָמר לי: “וּמסילת־הבּרזל רחוֹקה מן העיר?” אָמרתּי לוֹ: “רק מהלך שבעים פּרסה בּינה ובין מסילת־הבּרזל. וכי מה הדבר, אני אוֹמר, למה תּשאַל כּל־כּך?” אָמר לי: "הבה לי את ידך לאוֹת אמוּנים, כּי סוֹד כּמוּס יהיה עימנוּ. התבּשׂר־נא, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, כּי בּקרוֹב נאַסף שנינוּ, אם ירצה השם, מלוֹא חפנינוּ כּסף! רעיוֹן, הוּא אוֹמר, ניצנץ זה עתּה בּמוֹחי, רעיוֹן נפלא, שאֵינוֹ מתגלה אלא אַחת למאה שנה. וזה הדבר: כּפי שנתרבּו עכשיו, הוּא אוֹמר, קוֹני בּתּי־חרוֹשת לאֵין מספּר, וּכנגדם, הוּא אוֹמר, בּתּי־החרוֹשת עצמם תּמוּ ואֵינם, את כּוּלם, הוּא אוֹמר קנוּ אַנשי ראדוֹמישל עד אחד, ועכשיו, הוּא אוֹמר, אין עוֹד בּתּי־חרוֹשת למכירה, לכן הוּא אוֹמר, נמלכוּ בּני־אָדם והתחילוּ לבנוֹת בּתּי־חרוֹשת חדשים, וּמפּני שהכּפרים, הוּא אוֹמר, אסוּרים בּישיבה

לאחינוּ בּני ישׂראל, לפיכך, הוּא אוֹמר, אנחנוּ מבקשים מקוֹם לבתּי־חרוֹשת בעיירוֹת הקטנוֹת, שהישיבה מוּתּרת שם ליהוּדים. וּבכן, הוּא אוֹמר, התבין אֵיפוֹא, כּי כּתריאֵליבקה זוֹ שלךָ נבראה מששת ימי בּראשית בּכוונה תּחילה, שבּית־חרוֹשת יִבּנה בּתוֹכה? ואני, הוּא אוֹמר, כּפי שאַתּה

רוֹאֶה אוֹתִי בּעֵיניךָ, מצאתי לי עכשיו קוֹנה, המוּכן וּמזוּמן לבנוֹת בּית־חרוֹשת בּחצי מיליוֹן קרבּוֹנים, ורק זוֹ רעה חוֹלה, הוּא אוֹמר, שאֵין לוֹ עדיין מקוֹם הגוּן לכך. את כּל המקוֹמוֹת, הוּא אוֹמר, כּבר תּפסוּ אחרים! אוּלי, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה, אל מי נפנה בּכתריאֵליבקה, ואִם נמצא בּה סלקים לרגל המלאכה, ואִם יש שם מקוֹם פּנוּי לבנוֹת בּוֹ בּית־חרוֹשת?" "בּוַדאי, אני אוֹמר, יוֹדע אני! ולא עוֹד, אלא שאִשתּי יוֹשבת שם עד מאה ועשׂרים שנה, וחוֹתני וחוֹתנתּי דרים שם, וּמשפּחה גדוֹלה יש להם, בּלא עין־הרע. אם רצוֹנךָ בּכך, אכתּוֹב להם מכתּב תּיכף וּמיד, וּמוּבטח לך, אני אוֹמר, כּי ישיבוּ לנוּ בּמהרה תּשוּבה בּרוּרה

וּמפוֹרטת, דבר דבוּר על אָפניו!" וּלפיכך זוּגתי היקרה, אני כּוֹתב לךְ את הדברים האלה וּמבקש ממךְ, כּי תּמַהרי ותראי שם את פּני עזריאל זקן־העֵדה ואת פּני מוֹשקה האַדמוֹני, שמצוּי הוּא אצל הפּריצים בּעלי־האחוּזוֹת. ימשש שם את כּליהם לדעת, אִם נמצא מקוֹם פּנוּי אצלם, ואם נשׂיג סלקים די־צרכּנוּ לרגל המלאכה אשר לפנינוּ, וּמה מחירם? וּמיד תּשיבי לי מכתּב, כּי הדבר נחוּץ מאוֹד ואין להחמיצוֹ. להוֹדיעֵךְ, שאפשר לחטוֹף כּאן חתיכה הראוּיה להתכּבּד, בּעֶרכּך עשׂרה אוֹ חמשה עשׂר אלף קרבּוֹנים! וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. חקרתּי ודרשתּי את פּי שוּתּפי החדש, מי הוּא הקוֹנה, והנה נוֹדע לי, כּי הקוֹנה הוּא אָמנם אחד מאַנשי ראדוֹמישל, קוֹנה נלהב מאוֹד, משוּם שכּל אַנשי ראדוֹמישל קוֹנים נלהבים הם, להוּטים אחרי בּתּי־חרוֹשת, ואפילוּ אם ריחים של רוּח הם, וּבלבד שיש ארוּבּה מלמעלה, והארוּבּה שוֹרקת! לכן אקוה לאלוֹהים, כּי העֵסק הזה יעלה ויפרח, אִם ירצה השם, ואנחנוּ נרויח כּסף רב, אַף־על־פּי שנטפּלו אלינוּ הרבּה שוּתּפים. חוֹששני, שמספּרם יעלה למנין שלם. אבל אין בּכך כּלוּם. לוּא יעזרנוּ אלוֹהים, שהעסק עצמוֹ יהיה עסק. הלא יוֹדעת אַתּ, כּי אין אני אָץ להעשיר!

הנ"ל.

טז. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי קראתי וחזרתּי וקראתי את דברי המגילה אשר שלחתּ לי, ולא הבינוֹתי אפילוּ דבר אחד מכּל העירבּוּביה הזאת! שוֹאֵל אַתּה, אִם יש מקוֹם פּנוּי אצלנוּ

בּכתריאֵליבקה? לכן אוֹדיעךָ, כּי בּבית־הקברוֹת החדש יש מקוֹם נרחב לכל מנין השוּתּפים שלך, ואפילוּ אם כּל אנשי יהוּפּיץ יבוֹאוּ לבקש להם קבר בּכתריאֵליבקה — וּמצא להם. ולמה אַתּה שוֹאֵל מדי פּעם בּפעם רק לסלקים? למה לא תּשאַל גם לכרוּב, לצנוֹן ולחזרת? והנהר? אֹוי לאוֹתוֹ נהר! כך תּיבש לשוֹן השוּתּפים השקרנים שלך, כשם שיבשוּ מי הנהר אצלנוּ! משנכנס ערב פּסח, הלכוּ המים הלוֹך וחסוֹר, ולא נשתּיירוּ בנהר אלא שרצים וּרמשים בּלבד. וכיון שהגיעו ימוֹת החמה, עלתה ירוֹקה על־פּני המים, וכוּלנוּ גוֹועים פּה בּצמא. מתאַוָה הייתי, כּי הבּריות היהוּפּיציים הנאים שלך, החשים במעֵיהם, יבוֹאוּ אֵלינוּ לשתּוֹת ממי הנהר שלנוּ בתקוּפת תֹמוּז! לא, מנדל, לא תּהיה תּפאַרתּך על הדרך הזאת. יִכּבדו־נא כּל המשרתים והסוֹכנים שלך וישבוּ בּיהוּפּיץ ויחוּשוּ שם במעֵיהם, ואנחנוּ נחיה פּה בּלעדיהם וּבלעדי בּתּי־החרוֹשת שלהם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵין אָרוּר מתחתּן בּברוּך”… ואַתּה, בּעלי היקר, לוּא לקוֹלי תּשמע ותרחיק מלבּך פּעם אחת את כּל ההבלים האלה, אשר היוּ בעוֹכריך וּבעוֹכרי בּיתך. דע לך, כּי עשׂה תּעשׂה שם בּתּי־חרוֹשת, כּשם שעשׂית עד עכשיו יערים ואחוּזוֹת, בּתּים וסוּכּר! מוּבטח לךָ, עד שתּפנה כּה וָכה, יקוּמוּ

שוּתּפיך, אשר בּחרתּ לך, וינַצלוּ אוֹתך מכּף רגלךָ ועד קדקדךָ ויציגוּךָ כּלי ריק, כּי חדל־אישים היית וחדל־אישים תּהיה כּל ימי חייך, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים.

שיינה־שיינדל.

למדני־נא, מנדל, מה היא השמוּעה, אשר הגיעה אֵלינוּ? אוֹמרים, כּי אצלכם בּיהוּפּיץ כּבר נמנוּ וגמרוּ לעלוֹת לארץ־ישׂראל. כּל הנוֹתן ארבּעים פּרוּטוֹת, נוֹסע לארץ־ישׂראל. מה פּשר הדבר הזה? אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה נחלקוּ הדעוֹת: יש דוֹרשים אוֹתוֹ לשבח, ויש דוֹרשים לגנאי. בּכל לילה מתכּנסים אברכים צעירים בּביתוֹ של יוֹסיל חתן מֹשה־יוֹסי וּמדבּרים בּארץ־ישׂראל. בּין כּה וכה, וכל העיר היתה לחרדה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הזהרוּ מפּני העזים, שדרכּן להזיק”…

יז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העֵסק של בּתּי־חרוֹשת ירד אחוֹרנית עשׂר מעלוֹת וּבא עד משבּר. בּתּי־חרוֹשת מוּנחים עכשיו בּקרן־זוית, כּאבן שאין לה הוֹפכין. תּמוּ קוֹנים ואֵינם! והכּל משוּם שאַנשי־שלוֹמנוּ הגדישוּ את הסאָה והלעיטוּ את הקוֹנים בּתּי־חרוֹשת הרבּה כּל־כּך, עד כּי יצאוּ מאַפּם והיו להם לזרא. הכּסף נתמַעט בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּכנגדוֹ הסוּכּר נתרבּה עד אֶפס מקוֹם, ואין לוֹ עכשיו תּקנה אלא להשליכוֹ על־פּני חוּץ! כּל העֵסק ירד ושקע לעמקי תּהוֹם. בּעלי בּתּי־חרוֹשת משתּחוים לאגוֹרת־כּסף, המַלוים קוֹפצים ידם מתּת והסרסוּרים מתהלכים בּעיר קוֹדרים ואבלים, בּטלים וּמבוּטלים, בּאֵין עבוֹדה וּבאין משלח־יד, וגם אני בּתוֹכם. שמא סבוּרה אַתּ, שכּבר כּלוּ כּל הקצים? לכן, אַל תּתעצבי, זוּגתי היקרה, ואַל־נא יפּוֹל לבבך. עוֹד חי אלוֹהינוּ ועוֹד יהוּפּיץ עוֹמדת על תּלה. בּני־אָדם כּמוֹני נוֹפלים וקמים עשׂר פּעמים בּיוֹם. יוֹדעים אנחנוּ לקדם את הרעה. אדרבּה, תּקותי חזקה, כּי רק עכשיו הגיעה שעתּי לקוּם על רגלי, לפי שעוֹמד אני להוֹציא מתּחת ידי דבר מתוּקן, שיכניס לי ריוח נקי כּמעט מאַת אלף קרבּוֹנים! העסק שאני מטפּל בּוֹ עכשיו עוֹלה לעשׂרה מיליוֹנים, ואוּלי גם למעלה מזה — אין לוֹ שיעוּר ואין לוֹ גבוּל! יש רגלים לדבר, כּי הזהב בּלבד עוֹלה שם לאלפים ולרבבוֹת; ועתה הוֹסף לזה את הכּסף, ואת הנחוֹשת, ואת הבּרזל, ואת העוֹפרת, ואת הכּסף החי, מלבד פּחמי־אֶבן וּלבנים שׂרוּפוֹת וּמלח ושׂיד. ואִם לא די לך בּזה, הרי אַתּה מוֹצא שם גם שׂדוֹת וגם יערים וכל טוּב. בּקיצוּר, עפרוֹת זהב — ודרוֹש ידרשוּ בּמחירם רק שני מיליוֹנים וחצי. הלא מציאה היא זוֹ, מציאה בּהיסח־הדעת! ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בדבר, שהמקוֹם מקוֹם רחוֹק הוּא. היינוּ: המקוֹם בּסיבּיר

הוּא, והנוֹסע לשם נוֹסע שלוֹשה שבוּעוֹת רצוּפים, לפי שמסילת־בּרדל אינה מצוּיה בּמקוֹמוֹת ההם. וּבכן, לפני מי אָבוֹא להציע ענין גדוֹל כּזה? הוה אוֹמר: לפני בּרוֹדסקי! ורק זוֹ רעה חוֹלה: כּיצד יגיע בּשׂר ודם כּמוֹני עד לשכּתוֹ של בּרוֹדסקי? ראשית, שוֹמר־הסף מעכּב. השוֹמר בּעל־הכּפתּוֹרים נצב כּל היוֹם ליד הדלת והמזוּזה וּבוֹדק בּקפּוֹטוֹת: אָדם שקפּוֹטתוֹ ישנה, הכּניסה אסוּרה לוֹ. וּלאחר שהשוֹמר כּבר בּדק בּךָ והקפּוֹטה שלך

נשאה חן וחסד לפניו, אַתּה עוֹמד על המעלוֹת עד בּוֹש וּמתפּלל בּלבבך, כּי תּזכּה לראוֹת את בּרוֹדסקי עצמוֹ בּיציאתוֹ. וּכשריחמוּךָ מן השמים וּברוֹדסקי נתגלה לעֵיניךָ בּכל הוֹדוֹ והדרוֹ, הרי אין זה אלא לרגע אחד. יוֹרד הוא מעל המעלוֹת ועוֹבר על פּניך בּמהירוּת הבּרק, ועוֹד אַתּה עוֹמד נבהל וּמשתּוֹמם, והנה כּבר עלה על מרכּבתוֹ ונתעלם מן העין! ועל־כּרחך אתּה יוֹצא משם כּל־עוּמת שבּאת מתּוֹך כּוונה לחזוֹר ולבוֹא מחר. וכשאַתּה בּא למחר, חוֹזר הענין חלילה. וכי קל בּעיניך אָדם כּמוֹתוֹ, שאַלפי עסקים לוֹ? לא בּמהרה יתיצב איש לפני בּרוֹדסקי! ואַף־על־פּי־כן תּקותי חזקה, כּי סוֹף־כּל־סוֹף אפלס לי דרך אליו ואעשׂה עסק עמוֹ. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאלתּ על ארץ־ישׂראל, הלא נתּכּוונת בּוודאי לציוֹן? רעיוֹן גדוֹל הוּא זה, אַף־על־פּי שבּאֵי הבּוּרסה בּיהוּפּיץ אֵינם נוֹטים אחריו. כּמה פּעמים נכנסתי לאספוֹתיהם של העוֹסקים פּה בּצרכי ציוֹן ואמרתּי לחקוֹר ולדרוֹש, מה פּשר הדבר וּמה טיבוֹ, — והנה דיבּרוּ שם רק רוּסית, ודווקא האריכוּ בּדיבּור. דוֹמה, מוּטב היה, אילו דיבּרוּ הללוּ יהוּדית אל אחיהם היהוּדים!… וּכבר ניסיתי כּמה פּעמים לבוֹא בּדברים עם אנשי שלוֹמנוּ בּבּוּרסה ושאלתּי את פּיהם, מה טיבוֹ של זה, וצחקוּ אלה ואָמרוּ: “פּישפּש וּמצא ענין לענוֹת בּוֹ! ציניזם! הדוֹקטוֹר הרצל! גם זה עסק!”…

יח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אחוֹתי גיטל נתאַלמנה ונשארה בעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל, היא ושבעת ילדיה, יתוֹמים קטנים, עוֹללים ויוֹנקים. גיסי, אֶבּדל ממנוּ לחיים, מת מחמת כּאֵב־שינים. אָמנם בּריא בּגוּפוֹ לא היה מעוֹלם. כּל ימיו היה מכעכּע, לא עלינוּ, ויוֹרק דם. ואַף־על־פּי־כן סבוּרים היינוּ, כּי עוֹד יאריך ימים ויתענה בעוֹלמוֹ. והנה נמלך פּתאוֹם והלך אל שמלקי הרוֹפא ועקר שן רוֹעה מפּיו וחזר לביתוֹ ועלה על מיטתוֹ ונפטר מן העוֹלם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “בּשׂר־ודם — היוֹם עוֹדנוּ ומחר אֵיננוּ”… בּין כּה וכה — וגיטל העלוּבה מרעישה שמים בּזעקתה ואֵינה מקבּלת תּנחוּמים. מציירת אני לעצמי, אילוּ, חס ושלוֹם, נהפּך כּאן הסדר: אילוּ מתה אחוֹתי בּמקוֹמוֹ, תּבּדל ממנוּ לחיים, וזלמן־מאיר היה נשאר אַלמן אחריה, וַדאי שלא היה מצטעֵר כּל־כּך ולא היה מוֹריד דמעוֹת עליה. חזקה, שהיה מתנחם אחריה תּיכף לשלוֹשים ימי האֵבל והיה ממהר לברדיטשוֹב וּמביא משם אֵם חוֹרגת לבניו. כּנגד כּל הבּעלים הכּתוב מדבּר — הלוַאי תּהיוּ כּוּלכם כּפּרת נשיכם! הנשמע כּדבר הזה בּישׂראל, אשר תּכּנס רוּח־שטוּת בּאיש יהוּדי, בּעל אשה וּבנים, ותעבירוֹ על דעתּוֹ? מיליוֹנים מצא שם! אוֹשר רב נפל בּחלקוֹ — עוֹמד הוּא אצל בּרוֹדסקי אחוֹרי הדלת והמזוּזה! חוֹששת אני, מנדל, כּי בּמקוֹם הזה תּעמוֹד כּל ימי חייך, לא תּזוּז ממנוּ עד עוֹלם. נעליךָ תּבלינה על רגליך — וּלבית בּרוֹדסקי לא תּכּנס. וכי סבוּר אַתּה, שבּרוֹדסקי ימַהר ויוֹציא אליך את כּל המיליוֹנים אשר לוֹ ויעוּף עמך לסיבּיר? על שוּם מה? על שוּם שמנחם־מנדל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שמע שמוּעה, כּי שם, מעֵבר להרי־חוֹשך, מתגוֹללים זהב וכסף כּדוֹמן על־פּני חוּצוֹת?! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה. אוֹמרת היא: “החרש שמע מפּי האילם כּי העיור ראָה את החיגר רץ”… ואוּלם הלא יודעת אני מראש, כּי במכתּבךָ הבּא תּכתּוֹב לי כּי עֵסק הזהב נמוֹג פּתאוֹם וכלה כּעשן תחת השמים; אלא שתּוֹך־כּדי־רגע יזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את אחד הריקים, אשר יבוא אֵליךָ לבלבּל את מוֹחך בּחלוֹמוֹת חדשים ויספּר לך, כּי פּרה עפה ממַעל לגג וּמילטה בּיצה, ואַתּה בּרוֹב חכמתך תּאמין לדבריו ותזדרז ותשׂא את כּנפוֹת קפּוֹטתך לעוּף כּמטוֹרף, כאיש אשר אֵין בּינתוֹ נכוֹנה! אבל לוּא ידעתּ היוֹם והשיבוֹת אל לבבךָ, כּי בּביתךָ יוֹשבת

אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, עד מאה ועשׂרים שנה, ובניךָ מחכּים וּמצפּים לבוֹאךָ בּכליוֹן־עֵינים, כּי־עתּה לא התאַוית עוֹד להחזיר על פּתחי יהוּפּיץ ולעסוֹק בּדברי הבל וּרעוּת־רוּח, אשר תּקוּץ הנפש לשמעם! אָכן רוֹאָה אני, כּי עדיין לא חכמתּ ולא לקחתּ מוּסר בּיהוּפּיץ, הלוַאי תּעלה כּולה על המוֹקד, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

שמע־נא, מנדל, מעשׂה שאֵירע בּכתריאֵליבקה: התזכּוֹר עוֹד את מאיר בּן־משוּלם? מאיר זה בּת יש לוֹ וּשפּרינצה שמה. כּל ימיה היתה בּתוּלה בּריאָה וּשלמה בּגוּפה. אָמנם כּבר נתבּגרה יוֹתר מדי,

ואַף־על־פּי־כן חרוּצה היתה מאוֹד. והנה נזדמן לה מוֹכר־ספרים אחד, המחזיר על הפּתחים וּמַמציא סיפּוּרי־מעשׂה ורוֹמאנסים למקרא, ונתן גם לה מספריו. נפלה עלוּבת־נפש זוֹ על הסיפּוּרים והרוֹמאנסים, כּמוֹצאת שלל רב, וּבלעה אוֹתם בּזה אַחר זה — כּמאה ספרים בּערכּך. וּמאוֹתה שעה ואֵילך נטרפה דעתּה, לא עלינוּ, ורוּח רעה התחילה מבעיתּה. מדבּרת היא מיני דברים משונּים, שאֵין בּני־אָדם מן היִשוּב מבינים אוֹתם. אוֹמרת היא, כּי לא שפּרינצה שמה, אלא בּרתּה, וכי יוֹשבת היא כּלוּאָה בּבית־הסוֹהר וּמחַכּה וּמצפּה למין בּן־אָדם, ששמו לוֹרד, הוּא פּוֹדה וּמצילה, אשר יתגנב אֵליה דרך החלוֹן ויקחנה ויוֹליכנה לקצוי ארץ, ללוֹנדוֹן ולסטאמבּוּל… אמוֹר מעתּה: וכי אֵינם ראוּיִים כּל האנשים האלה, נבוּבי־המוֹח, הבּוֹדים מלבּם דברים שלא היוּ ולא נבראוּ, שתּבוֹא מהוּמה עליהם יוֹם אחד?…

יט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים. ואַתּ הטי־נא אוֹזן ותשמעי מעשׂה שהיה: כּשהחילוֹתי לצאת ולבוֹא בּבית בּרוֹדסקי, עליתי לגדוּלה ונעשׂיתי חשוּב בּבּוּרסה בּמאוֹד

מאוֹד, וּמיד נטפּלוּ אֵלי סרסוּרים מכּל הפּינוֹת עם אלפי מסחרים: בּתּים ואחוּזוֹת, יערים וּמסילוֹת־בּרזל, ספינוֹת וּבתּי־חרוֹשת — והכּל בּשביל בּרוֹדסקי! מכּל הסרסוּרים האלה נראוּ לי בּיוֹתר שני שוּתּפים, שניהם לא מאנשי המקוֹם. האחד לבוּש איצטלה רחבה, שצוארוֹן גדוֹל תּלוּי לה מאחוֹריה, והשני — שמוֹ משוּנה כּל־כּך, שחרפּה היא לי לפרשוֹ לפניךְ… פּעם אַחת תּפסוּני שני הסרסוּרים הללוּ בּהליכתי מבּית בּרוֹדסקי. פּתח

בּעל־האיצטלה ואָמר לי בּלשוֹן זוֹ: "שמעֵני, רב מנחם־מנדל, וישמע אֵליך אלוֹהים. עיקר המעשׂה כּך הוּא. שמענוּ, כּי מסתּוֹבב אַתּה אֵצל

בּרוֹדסקי, ואָמרנוּ בּלבּנוּ: אַדרבּה, יוֹשיעךָ אלוֹהים, כּי מה לנוּ

ולך?" “אם כּן, אני אוֹמר, מה בּקשתכם?” "בּקשתנוּ, הוּא אוֹמר, אינה אלא זוֹ של כּל הסרסוּרים. פּרנסה אָנוּ מבקשים ולה עֵינינוּ תּלוּיוֹת. גם אָנוּ, הוּא אוֹמר, סרסוּרים וגם לנוּ יש עסקים. מי יוֹדע, הוּא אוֹמר, אוּלי בּזכוּתךָ וּבזכוּתנוּ גם יחד נוֹציא מתּחת ידינוּ דבר מתוּקן וּנחַלק בּינינוּ חלק כּחלק כּכּתוּב: “טוֹבים השנַיִם מן האחד”. “נעניתי לכם, אני אוֹמר, אָמנם כּדבריכם כּן הוּא. ואַף־על־פּי־כן הבה אֶשמע מפּיכם, במה הכּתוּב מדבּר וּמה יש בּידנו לעשׂוֹת? הגידוּ, אני אוֹמר, אַל תּתבּיישוּ!”

"יש בּידנוּ, הוּא אוֹמר, לעשׂוֹת בּעזרת השם כּמה וכמה עסקים, יש לנוּ, הוּא אוֹמר, פּחָם בּפלך פּוֹלטאווה, יש לנוּ בּרזל בּמחוֹז קאניוֹב, יש לנוּ טחנה שׂרוּפה בפיריאסלאוו, יש לנוּ מכוֹנוֹת חדשוֹת בּתכלית החידוּש, שיהוּדי מפּינסק המציאָן. וּמלבד זאת,

הוּא אוֹמר, יש לנוּ פּריץ אחד, הרוֹצה להחליף יער במשׂרפת של יין, ויהוּדי אחד יש לנוּ, הרוֹצה לקנוֹת בּית גדוֹל בּיהוּפּיץ בּלא כּסף. ואחוּזוֹת יש לנוּ, ויערים! אוּלי, הוּא אוֹמר, יש בּידךָ קוֹנים, ונתּן לך אחוּזוֹת, אוֹ אוּלי יש בּידךָ אחוּזוֹת, ונתּן לך קוֹנים". “לא אני אוֹמר, בּאחוּזוֹת וּביערים לא אֶשלח עוֹד את ידי לעוֹלם. נקעה נפשי מהם! האחוּזוֹת והיערים הללוּ, אני אוֹמר, כּבר יצאוּ מאַפּי. כּבר נכויתי בּהם כּל־צרכּי, וּמאָז חכמתּי. לא, אני אוֹמר, אחוּזוֹת ויערים לא נבראוּ בּשבילי”. “אָט, אוֹמר לי בּעל־האיצטלה, אַל תּדבּר כּדברים האלה! כּלוּם כּל העסקים שוים? הנה, הוּא אוֹמר, אחוּזה אַחת יש לנוּ עתּה בקאווקאז, אחוּזה שאֵין דוּגמתה, אחוּזה של נפט, כּלוֹמר: אדמת האחוּזה יוֹרקת נפט. יוֹרקת וחוֹזרת ויוֹרקת, עד אין סוֹף, להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שאדמה זוֹ יש בּכוֹחה לזרוֹק מתּוֹכה בּכל יוֹם כּדי מיליוֹן פּוּד של נפט!” “מכּיון שכּךְ, אני אוֹמר, נסתּתּמוּ טענוֹתי. לזה, אני אוֹמר, יִקרא עֵסק! את העֵסק הזה, אני אוֹמר, תּנוּ לידי!” וּמיד קמנוּ והלכנוּ שלָשתּנוּ אל המחלבה היהוּדית (אֵיני הוֹלך עוֹד לבית־הקהוה של סימידיני, שמשם מגרשים אוֹתנוּ, רוֹדפים על צואר, ואילוּ בּמחלבה היהוּדית כּולנוּ בּני־חוֹרין: יוֹשבים וּמדבּרים ועוֹשׂים כּכל העוֹלה על רוּחנוּ, ואֵין פּוֹצה פּה וּמוֹחה בּידינוּ), ושם בּיררנוּ את העֵסק לכל פּרטיו ודיקדוּקיו ועשׂינוּ שוּתּפוּת בּינינוּ. וּכשהגיעה השעה לכתּוֹב ולחתּוֹם על־גבּי הנייר, עמדוּ השנַיִם וגילוּ לי סוֹד, כּי אֶל העֵסק הזה נספּחים עוֹד שוּתּפים אחדים: האחד בּעל שפתים גסוֹת, השני צהוֹב, סוֹחר בּשעוֹנים וּבעל־הגזמה מאֵין כּמוֹהוּ, ועוֹד אחד, בּעל חוֹטם אָדוֹם, שחטטים עלוּ בוֹ, ואַף הוּא דרכּוֹ להגזים, וגם רביעי להם, והוא אַלמן. כּשראיתי את קהל השוּתּפים הללוּ, חלשה דעתּי. ואוּלם בּעל־האיצטלה עמד לפתּוֹתני בּכוֹח לשוֹנוֹ וּלשדלני בּדברים וּבמשלים רבּים כּל־כּך, עד כּי נעתּרתּי לוֹ והסכּמתּי, כּי כּוּלנוּ נכתּוֹב ונחתּוֹם על־גבּי הנייר. ממילא מוּבן, שבּמקוֹם שהשוּתּפים מרוּבּים, הטענוֹת מרוּבּוֹת. כּל אחד הוֹכיח, כּי לוֹ משפּט הבּכוֹרה וחלקוֹ גדוֹל מחלק חבירוֹ. אבל אֵין בּכך כּלוּם. לוּא יעזרנוּ אלוֹהים לגמוֹר את העסק עם הצד השני, ודאי שנתפּשר עם הסרסוּרים וכל אחד מאִתּנוּ יקבּל את חלקוֹ, אם ירצה השם, בּעין יפה, לפי שהעֵסק עצמוֹ עֵסק יפה הוּא, וּכלוּם אפשר, שלא נַרויחַ בּוֹ, לכל הפּחוֹת, מיליוֹן קרבּוֹנים? ולפיכך גמרתּי בּלבּי, כּי אם יקוּם העֵסק, אשׂכּוֹר לי, אם ירצה השם, בּלי נדר, משׂרד כּערכּי בּרחוֹב הניקוֹלאיוֹבי ואֵעשׂה בּעזרת השם סרסוּר בּפני עצמי בּין שאָר הסרסוּרים הגדוֹלים. וּמפּני שאֵין

שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. בּדעתּי היה לכתּוֹב לך דבר נחוּץ מאוֹד וּשכחתּיו. וּלפיכך אני מניח את הדבר הזה לפעם אחרת, אם ירצה השם.

כ. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי דברי אֵליך יהיוּ מעטים, לפי שאֵין בּי עוֹד כּוֹח לכתּוֹב לך וּלשחת את מוּסרי על אָזנים אטוּמוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “רמזתּוּ ולא נרמז, עקצתּוּ ולא נעקץ”… אָמנם אָדם גדוֹל וחשוּב אַתּה בּיהוּפּיץ ואֵין דוֹמה לך, שהרי עוֹמד אַתּה אֵצל בּרוֹדסקי אחוֹרי הדלת והמזוּזה וּמפזר מיליוֹנים על ימין ועל שׂמאל, ואַף־על־פּי־כן אַל תּתגאה הרבּה ואַל ירוּם לבבך שם. המיליוֹנים הללוּ, שאַתּה מכרכּר סביבם, עדיין שמוּרים בּידי בּרוֹדסקי,

ולא בּידיך, וארץ־חמדה זוֹ, היוֹרקת שמן־זית וזבה נפט, עתידה שתּזרוֹק מתּוֹכה רק מים אחרוֹנים, ומוּבטח לך, שעֵסק נפלא זה, שתּחילתו בּמיליוֹנים, סוֹפוֹ בּמכּוֹת־לחי. ואת מי יכּוּ לחי? אוֹתךָ! לכן, בּעלי היקר, שמע הפּעם לעצתי וּמַהר והימלט על נפשך בּעוֹד מוֹעֵד וּבוֹא תּיכף לביתךָ. שכח כּל מה שעבר ואַל תּזכּוֹר לי עווֹנוֹת ראשוֹנים, שמא הטחתּי דברים נגדךָ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “נאמנוֹת נשיכוֹת אִשתּךָ מנשיקוֹת אֵשת חבירךָ”… והריצה לי דיפּישה וּמַהר ובוֹא, ויקיץ הקץ על צרוֹתי, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה שיינדל.

דבר חדש נפל אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה בּימים האֵלה ושׂם את כּל העיר כּמרקחה. הלא תדע את מאיר־מוֹטיל חתן מֹשה־מאיר? מאיר־מוֹטיל זה בּת יש לוֹ ורייציל שמה. והרי רייציל זוֹ חמדה גנוּזה, מַתּנַת־אלוֹה ממעל: מלוּמדת וּמַשׂכּילה, מדבּרת צרפתּית, מתוֹפפת רק על הפסנתּר, מתגנדרת וּמתרחקת מכּל העוֹלם כּוּלוֹ. וכי קלה זוֹ בעיניך — אבי־אביה קצב היה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “גדוֹלה זכוּת־אָבוֹת שמטהרת ממזרים”… בּקיצוּר, השדכנים מתדפּקים על דלתוֹתיה יוֹם־יוֹם, מביאים לה חתנים מכּל קצוי תּבל, וזוֹ מסתּוֹללת, בּוֹעֶטת בּכוּלם, אין גם אחד מוֹצא חן בּעיניה. מתאַוה היא דווקא לחתן מוּשלם בּכל המעלוֹת, שיהיה גם חכם וגם עשיר וגם יפה־תוֹאר. אַך הנה פּישפּשוּ השדכנים וּמצאוּ לה חתן כּלבבה, כּלי יקר, כּפי שאומרים, ודווקא מעיר קטנה, מאַווריץ. כּשנזדמנוּ המחוּתּנים לפוּנדק אחד, עמדוּ והכניסוּ את החתן והכּלה לחדר מיוּחד, שיִראוּ זה את זה, כּדרך העוֹלם, פּתחה הכּלה ואָמרה אל החתן: “מה חדש מספּרים אצלכם על דרייפוּס?” אָמר לה: “על אֵיזה דרייפוּס?” אָמרה לוֹ: “וכי אֵינךָ יוֹדע, מי הוא דרייפוּס?” אָמר לה: " לא. בּמה הוּא עוֹסק?"… מיד פּרצה הכּלה מן החדר ונפלה מתעלפת. עמד החתן העלוּב ושב בּחרפּה אל בּיתוֹ בּאַווריץ. אוֹי לוֹ ואוֹי לה ואוֹי לשניהם יחד, שכּך עלתה להם בּימינו! בּבקשה ממךָ, מנדל, הלא מעוֹרב אַתּה עם הבּריוֹת, אוּלי תבאֵר לי, מי הוּא דרייפוּס זה וּמה טיבוֹ, שכּל העוֹלם מטפּל בּוֹ עכשיו?

כא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מבּרוֹדסקי משכתּי את ידי. כּלוֹמר: לא רבתּי עמוֹ חלילה, אלא חדלתּי מלכת לשם. כּי מי לי וּמה לי בּרוֹדסקי, אחרי שמצאתי לי דרך אֶל רוֹטשילד בּפאריז? והלא תּשאלי: כּיצד הגעתּי אני, מנחם־מנדל עד רוֹטשילד בּפאריז? לכן תּדעי, כּי שוּב זכוּתה של קאווקאז עם הנפט עמדה לי. כּל מיני הנפט, שאַתּה מוֹצא בּקאווקאז, כּוּלם של רוֹטשילד הם, והוּא עצמוֹ יוֹשב בּפאריז. אם כּן, נשאֶלת שאֵלה: איך יגוּנב הדבר אֵליו? מיד נצנצה בּלבּי מחשבה זוֹ: יש פּה אצלנו בּבּוּרסה בּרנש אחד וטוֹדרוֹס שמוֹ. לפנים, כּשהיוּ ימים כּתיקוּנם, היה טוֹדרוֹס זה ספסר גדוֹל מאוֹד, ספסר נלהב, אֵש אוֹכלה; וּכשהתרגשוּ ימי המהוּמה ואַנדרוֹלמוּסיה בּאה לעוֹלם, עמדוּ כּל הספסרים

הגדוֹלים, וגם אני בּתוֹכם, והפכו סרסוּרים, ורק טוֹדרוֹס בּלבד פּרשׁ ממנוּ ויצא לפאריז ונעשׂה שם מקוֹרב אצל העסקנים הגדוֹלים בּעלי המיליוֹנים. לאָשרי חזר טוֹדרוֹס משם בּימים האֵלה וקבע שוּב את מקוֹמוֹ אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ. כּשהגיעה לאָזני השמוּעה, מיד נזדרזתּי וּמיהרתּי אליו

לביתוֹ ומסרתּי לוֹ דברים כּהויתם, כּי נתגלגל לידי מקוֹם אחד בקאווקאז, שכוּלוֹ יוֹרק נפט, ולפי שדוֹרשים בּמחירוֹ הוֹן עצוּם, נראֶה, כּי העֵסק

הזה לא נברא אלא בשביל פּאריז. אָמר לי טוֹדרוֹס: “יש לי קוֹנה!” אָמרתּי לוֹ: “מי הוּא הקוֹנה?” אָמר לי: “רוֹטשילד!” אָמרתּי לוֹ: “וכי מכּיר אַתּה את רוֹטשילד?” אָמר לי: “יפה שאַלתּ, אִם אני מכּיר את רוֹטשילד! הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהא חלקי וחלקךָ גם יחד בּכל העסקים שעשׂיתי עמוֹ וּבכל הכּסף שהרוַחתּי על־ידיו!” אָמרתּי לוֹ: “מכּיון שכּך, הלא תסלח לי. אוּלי, אני אוֹמר, תּטריח את עצמךָ לכתּוֹב מכתּב לרוֹטשילד בּפאריז?” אָמר

לי: “מה בּצע כּי אֶכתּוֹב מכתּב לרוֹטשילד? אָמנם שנינוּ ידידים טוֹבים, כּמעט נפש אחת, ואַף־על־פּי־כן אין זה שייך לעֵסק. כּאן אנוּ צריכים, ראשית חכמה, לרשימה עם תּכנית, בּלא זה אי־אפשר”. בּקיצוּר, רצתּי אל שוּתּפי והבאתי לוֹ את הרשימה עם כּל שאָר הצירוּפים, הכּל כּאשר לכּל. וּבכן, זוּגתי היקרה, הטוֹב בּעיניך עֵסק זה, שבּעלך מנחם־מנדל הקים בּעצם ידיו? לוּא יהא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעזרנוּ ותגיענוּ תּשוּבה נכוֹנה מאת רוֹטשילד, — מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז בּין כּל סרסוּרי יהוּפּיץ וּגדוֹליה? ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי לפי־שעה אֵין בּידי אַף פּרוּטה אחת בּמזוּמנים. אֶפס כּסף! אילו ראית, זוּגתי היקרה, את הלחץ אשר אָנו נלחצים פּה! כּוּלנוּ גוֹועים מחסרוֹן־כּיס וּמשתּחוים לאגוֹרת־כּסף. מחכּים

אנחנוּ מיוֹם ליוֹם לשמיטוֹת גדוֹלוֹת. ואַף־על־פּי־כן אַל תּתעצבי ואַל־נא ירע לבבךְ. לכּל זמן. עוֹד יבוֹא יוֹמנוּ. מוּבטח לי, כי בּשׂכר צער זה ויִסוּרים אֵלוּ ישלם לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּפליִם וישׂבּיענוּ רוֹב נחת בּמהרה בּימינוֹ. לוּא רק תּגיע בּשׂוֹרה טוֹבה מפּאריז, אָז אמַהר אל אַחת החנוּיוֹת ואֶבחר שם, אם ירצה השם, את כּל הדברים הצריכים לגוּפי, ואָז אזכּוֹר גם אוֹתךְ וגם את הילדים שיִחיוּ. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאַלתּ על דרייפוּס, הרי זה מעשׂה נאֶה. וכך היה מעשׂה: בּפאריז ישב הקאפּיטאן דרייפוּס, כּלוֹמר, אחד הקאפּיטאנים ששמוֹ דרייפוּס. והיה שם עוֹד אחד, אֶסטרהאזי שמוֹ, שהיה מאיוֹר (מאיוֹר גדוֹל מקאפּיטאן, ואפשר להיפך — קאפּיטאן גדוֹל ממאיוֹר?). והיה דרייפוּס זה יהוּדי, ואֶסטרהאזי, חבירוֹ המאיוֹר, היה נוֹצרי. הלך וכתב את הבּוֹרדירה. כלוֹמר, המאיוֹר אֶסטרהאזי כּתב את הבּוֹרדירה ותלה את הקוֹלר בּצואר היהוּדי, בּצוארוֹ של דרייפוּס. עמד דרייפוּס וּביקש להתנצל. דנוּ את דינוֹ למאסר־עוֹלם בּלב־ים, בּאחד האִיִים הרחוֹקים. בּא זוֹלה והרים קוֹל־זוָעוֹת והוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמופתים, שגלוּי וידוּע לפניו, כּי לא דרייפוּס כּתב את הבּוֹרדירה, אלא ידוֹ של המאיוֹר, של אֶסטרהאזי, היתה בּמַעל הזה! דנוּ את דינוֹ של זוֹלה, כּי יאָסר אַף הוּא. נמלך זוֹלה וּברח ונמלט על נפשוֹ. בא עוד אחד, פּיקר שמוֹ, שׂר־גדוּד, והקים אַף הוּא רעש. קפץ מרסי, והוּא דווקא גיניראל, ואחריו רוֹזי, אַף הוא גיניראל, ואחריו עוֹד גיניראלים רבּים, ועמדוּ כּוּלם להעיד שקר בדרייפוּס. נזעקוּ כּל הצרפתּים ודרשוּ, כּי יביאוּ את דרייפוּס מן האִי. הביאוּ אוֹתוֹ לרין והעמידוּהוּ למשפּט. בּא פּרקליט אחד מפּאריז. בּיקשוּ לירוֹת בּוֹ. פּגע בּוֹ הכּדוּר מאחוֹריו. עמד וּביטל

בּהבל־פּיו את כּל הגיניראלים ועשׂה אוֹתם כּעפר ואֵפר. ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעיל הפּרקליט בּחכמתוֹ, ואת דרייפוּס הרשיעוּ שוּב. אלא שתּיכף ומיד הוֹציאוּהוּ לחפשי. כּלוֹמר, גם הרשיעוּהוּ וגם הצדיקוּהוּ — ואין אַחר מעשׂה בּית־דין כּלוּם!… התביני אֵיפוֹא מעשׂה זה של דרייפוּס?

הנ"ל.

כב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אֵין בּינך וּבין מטוֹרף אלא שינוּי השם בּלבד. כּלוּם חסר אַתּה אלא לקחת מַטה בּידךָ ולרוּץ על־פּני חוּצוֹת! השמעתּם את פּרשת גדוּלתוֹ? יוֹרק הוּא נפט, זוֹרק הוּא מיליוֹנים על ימין ועל שׂמאל, עף הוּא על כּנפי נשרים לפאריז! מדמה הוּא את עצמוֹ לעשירי יהוּפּיץ וּבכבוֹדם גם לוֹ כּבוד: מה הם אֵין להם כּסף, אַף הוּא מת בּרעב, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּיון שמלאך־המות בּא לעֵדר, אֵינוֹ מבחין בּין עזים שחוֹרוֹת לעזים לבנוֹת”… זכוֹר, מנדל, את דברי אֵלה ושׂים אוֹתם בּספר: עתיד אַתּה לשוּב לביתךָ אוֹ בּאזיקים על ידיך, אוֹ בּאין נַעליִם על רגליך, כּי כּך נאֶה וכך יאֶה לך, למען תּזכּוֹר, כּי אִשה יש לך עד מאָה ועשׂרים שנה, אשר בּינתה רבּה מבּינתך. ועל המתּנוֹת, אשר אָמרתּ לבחוֹר לי שם בּחנוּיוֹת יהוּפּיץ, אני מוֹדה לך בּכל לב. הלוַאי יִשלח אלוֹהים לסוֹחרי יהוּפּיץ וּלחנוָניה קוֹנים רבּים

כּמוֹך וּכמוֹ שוּתּפיךָ השקרנים, המַרויחים אלף אַלפי אלפים בּכל יוֹם וגוֹועים בּחוּצוֹת בּאין בּידם פּרוּטה לפוֹרטה! כּה תּעמוֹד להם זכוּתם

עד עוֹלמי־עוֹלמים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

הלוַאי כּך לא אֵדע רע כּל ימי חיי, כּשם שאֵיני מבינה אַף דבר מכּל מה שכּתבתּ לי על דרייפוּס! הכיצד? במה זכה יהוּדי, שנעשׂה פּתאוֹם קאפּיטאן? וּמה טיבה של בּוֹרדירה זוֹ, שכּל אחד מוֹשךְ את ידוֹ ממנה? ולמה בּרח אוֹתוֹ זוֹלה? וּמדוּע בּיקשוּ לירוֹת בּוֹ? ולמה פּגע הכּדוּר דווקא בּאחוֹריו של אוֹתוֹ האיש, ולא בּפניו?… אָכן צדקה אמי שתּחיה. אומרת היא: “ניכּרים דברי מבוֹהל — טוֹחן הרבּה וּמוֹציא קמעה”…

כג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי קאווקאז זוֹ מוּטב היה לה אילוּ פּצתה האדמה את פּיה וּבלעה אוֹתה בּטרם הכּרתּיה! עכוֹר עכרתני! הדבר כּבר הגיע לידי כּך, שאָסוּר לי להראוֹת את פּני בּבּוּרסה! על שוּם מה? על שוּם מעשׂה פּשוּט: כּשנכנסתּי אתמוֹל לבּוּרסה, יצא טוֹדרוֹס לקראתי ואָמר לי: “שמע־נא, רב יהוּדי, היכן מקוֹמה של קאווקאז זוֹ שלך?” אָמרתּי לוֹ: “קאווקאז מקוֹמה בּקאווקאז. וכי מה הדבר?” אמר לי: “עיינתּי בּמפּת־הארץ, חקרתּי ודרשתּי למקוֹם העֵסק שלך, והנה נתגלה, כּי העיר אשר אָמרתּ לא היתה ולא נבראה. כּל העסק כּוּלוֹ אֵינוֹ אלא חלוֹם, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר”. “מה פּירוּש, אני אוֹמר, יוֹם אתמוֹל כּי עבר?” "כּךְ פּירוּשוֹ, הוּא אוֹמר, עיר זוֹ אֵינה בּמציאוּת כּלל. רק פּרי דמיוֹנך היא. אֵיך, הוּא אוֹמר, מעֵז יהוּדי את פּניו להקנוֹת דבר שלא בּא לעוֹלם? וּלמי? לרוֹטשילד! היוֹדע אַתּה, הוּא אוֹמר, מי הוּא

רוֹטשילד?!" “בּוַדאי, אני אוֹמר, יוֹדע אני. ידעתּי, אני אוֹמר, גם ידעתּי, מי הוּא רוטשילד. אבל מה פּשעי, אני אוֹמר, וּמה חטאתי? לא מלבּי בּדיתי את קאווקאז. אָמרתּי לך, אני אוֹמר, דבר בּשם אוֹמרוֹ”. וּמיד פּניתי ורצתּי לבקש את בּעל־האיצטלה וּמצאתיו בּמחלבה היהוּדית, בּמקוֹם שכּל היהוּדים יוֹשבים שם, והעמדתּיו למבחן: “הגידה לי, אני אוֹמר, בּעל־איצטלה שאָהבה נפשי, היכן הוא העֵסק שלנוּ?” אָמר לי: “יפה שאַלתּ! הלא העֵסק, הוּא אוֹמר, בּידךָ הוּא, הקוֹנה שלךָ הוּא!” “לא, אני אוֹמר, לא לזאת נתכּוונתּי. מתכּוון אני להעֵסק עצמוֹ. אַיה מקוֹמוֹ? היכן, אני אוֹמר, הוּא נמצא, וכיצד נוֹסעים לשם, וּמה שם העיר?” “אם זוֹהי כּוונתך, הוּא אוֹמר, נעניתי לך. את הדבר הזה לא אֵדע גם אָני. דבר זה, הוּא אוֹמר, ידוּע לשוּתּפי”. קמנוּ שנינוּ והלכנוּ לבקש את השוּתּף. אָמר השוּתּף, כּי הוּא קיבּל את העֵסק מפּי הסרסוּר בּעל החוֹטם האָדוֹם. ענה החוֹטם האָדוֹם ואָמר, כּי הוּא אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם. שמוּעה שמע, הוּא אוֹמר, מפּי הסרסוּר בּעל השׂפתיים הגסוֹת, כי לבעל־האיצטלה יש עֵסק בּקאווקאז; ואוּלם מה היא קאווקאז ואֵי־זה היא קאווקאז — אֵינוֹ יוֹדע, הלוַאי, הוּא אוֹמר, לא ידע רע כּל ימיו! בּקיצוּר, עמדנוּ לחקוֹר ולדרוֹש זה את זה, לדעת מי היה המתחיל בּדבר, עד שפּרצה מריבה בּינינוּ: כּל אחד תּלה את הקוֹלר בּצואר חבירוֹ וכל אחד משך את ידוֹ מכּל הענין כּוּלוֹ. וכך היו מדיינים ומתנגחים זה עם זה שעה ארוּכּה, עד שנמנוּ וגמרוּ, כּי רק אני לבדי אָשמתּי וכל העווֹן על ראשי יחוּל. אָכן רוֹאֶה אני, כּי מזלי הוּא בּכך, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים: בּכל מקוֹם הרי אני השׂעיר לעזאזל!… השוֹמעת אַתּ, זוּגתי היקרה, את אשר נוֹכחתּי לדעת: אָדם שבּא לעוֹלם בּלא מזל, נוֹח לוֹ שיִקבר חַי! כּמה יגיעוֹת יגעתּי וכמה טרחוֹת טרחתּי בּימי חיי — וּמה היה חלקי מכּל עמלי? רק דאבוֹן־לב וּמפּח־נפש! כּל דבר שאני מתחיל לטפּל בּוֹ נראֶה לי תּחילה טוֹב ויפה וּמתוּקן. דוֹמה, עוֹד מעט ואֶזכּה בּאוֹשר, אשר אליו אני נוֹשׂא את נפשי, עוֹד מעט ויהיה מוּנח בּקוּפסתי — ולבסוֹף חוֹזר הגלגל אחוֹרנית וכל חלוֹמוֹתי מתנדפים בּרוּח. אין זאת כּי־אם מן השמים מעכּבים אוֹתי, שלא אֶתעשר על־ידי סרסרוּת ולא אקבּל את חלקי בּעוֹלמי כּשאָר סרסוּרי יהוּפּיץ. גזירה היא, שמנחם־מנדל יעמוֹד כּל ימיו מבּחוּץ. הכּל הוֹמים וּמהמים, הכּל רוֹעשים, הכּל חוֹטפים וּממלאים כּיסיהם, ורק אני לבדי חוֹזר בּתוֹך הרעש כּזר וכמנוּדה. רוֹאֶה אני את כּל העוֹלם עוֹשה עסקים וּמאַסף ממוֹן — ועֵיני כּלוֹת. רואֶה אני מיליוֹנים מוּנחים לפני — וידי תּקצר מהשיגם. נראֶה, כּי לא מצאתי עדיין את דרכּי הנכוֹנה. אין אָדם יוֹדע, אַיה מקוֹם מזלוֹ ואֵימתי תּגיע שעתּוֹ. חייב אָדם לטרוֹח הרבּה וּלבקש הרבּה,

עד שיִמצאֶנוּ… וּמפּני שמדוּכּא אני מאוֹד ולבּי מר לי מר, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי. הוֹדיעיני־נא את שלוֹמךְ ואת מצב בּריאוּתךְ, וּשׁקי בּגיני להילדים שיִחיוּ, וכתבי לי, מה יש חדש בּכתריאֵליבקה?

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. צרת רבּים חצי נחמה. כּיון שבּאוּ יִסוּרים על אָדם, ילך אֵצל אחרים ויִראֶה את צרוֹתיהם — אָז יִרוַח לוֹ. הנה לפניךְ, למשל, אוֹרח זה, המתאכסן אִתִּי בּפוּנדק אחד. לפנים, הוּא אוֹמר, היה קבּלן עשיר, בּעל בּתּים וחנוּיוֹת הרבּה, ועכשיו יצא נקי מנכסיו וּבא לכאן לָדין עם אוֹצר־המלוּכה. מקוה הוא לקבּל ממוֹן רב, רב מאוֹד. ורק מפּני שהשעה דחוּקה לוֹ עכשיו ואין לוֹ אף למזוֹן סעוּדה אחת, הריהוּ מתאַכסן לעֵת־עתּה בּחדרי. אם ירצה השם, כּשאוֹצר־המלוּכה ישיב לוֹ את נזקוֹ, הוּא אוֹמר, לא יִשכּח גם אוֹתי. עוֹד אחד יוֹשב אִתּנוּ בּפוּנדק זה, והוּא עני גם מן הראשוֹן: אוּמנוּתוֹ אוּמנוּת סוֹפרים. אוּמנוּת נקיה וקלה. כּוֹתב הוּא בּעיתּוֹנים וּמחבּר ספר. לפי שעה, עד שיגמוֹר את ספרוֹ, הריהוּ יוֹשב עמנוּ, והפּוּנדקית, מחמלתה עליו, מגישה לוֹ לפעמים כּוֹס תּה להשיב את נפשוֹ. ועוֹד שלישי להם, הדר אִתּנוּ בּאַכסניה זוֹ, והוּא עוֹלה בּעניוּתוֹ על השנים: עני ואביוֹן כּמוֹהוּ לא ראיתי מעוֹלם! מי הוּא וּמה הוּא — אֵיני יוֹדע. מקצתוֹ סוֹכן וּמקצתוֹ שדכן, פּעמים משׂחק בּתיאַטרוֹן וּפעמים מבריח עכבּרים וחוֹרז חרוּזים ושר בּשירים על לב ריק — בּרנש עליז מאוֹד, נעים לבּריוֹת וּמבדח את דעתּם. כּוּתּנתּוֹ בּלתה על בּשׂרוֹ ולחם אין לפיו — ושׂמחת־עוֹלם על ראשוֹ! סוֹף דבר: כּשאַתּה מסתּכּל בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ורוֹאֶה צרוֹתיהם של אחרים, על־כּרחך אַתּה שוֹכח את צרוֹת עצמךָ וּמסיח את לבּך מהן… וּבכן, זוּגתי היקרה, ראי בּיקשתּיךְ — כּתבי לי, למען השם, מה מצב בּריאוּתךְ ומה שלוֹם הילדים שיחיוּ ומה שלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וכל הקרוֹבים והרחוֹקים.

הנ"ל.

כד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, טיפּש מטוּפּש שכּמוֹתךָ, מה אָמרתּי לך? וכי לא מראש נבּאתי לך זאת? הלא חייב אַתּה להתאַבּק בּעפר רגלי וּלהוֹקיר את דברי מזהב ומפּז, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “צדקה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עם השוֹטים, שנטל מהם שׂכלם וּנתנוֹ לנשיהם”… אַשריךָ, מנדל, ואַשרי עסקיך הנאים! ראֵה עד היכן הגעתּ, שהתחברתּ באחרית ימיךָ אל חבר ריקים וּפוֹחזים, קבּלנים וקבּצנים, כתבנים וחרזנים, מלחכי־פּנכה וּמבריחי־עכבּרים — הלא כּל השוֹמע יִצחַק לךָ! אָכן כּדאי לוֹ לאָדם לישב לתכלית זאת בּאכסניה בּיהוּפּיץ ולזרוֹע קרבּוֹנים לכל רוּח! ואוּלם רואָה אני, כּי סוֹף־כּל־סוֹף חכמתּ גם אַתּה ועֵיניךָ נפקחוּ לראוֹת נכוֹחה: אין זאת, אַתּה אוֹמר, כּי־אִם מן השמים מעכּבים אוֹתך, שלא תּתעשר שם ולא תעלה מיליוֹנים בּחלקךָ? וכי עדיין מפקפּק אַתּה, מנדל, ולבּך מהסס בּדבר? הלא אני מראש העידוֹתי בּך, כּי תּרחיק מלבּך את כּל ההבלים האלה, אשר היוּ בּעוֹכריךָ וּבעוכרי בּיתךָ! הלוַאי כּה אִנקה אני מכּל רע ואתּה מטיפּשוּת שלך, כּשם שגלוּי היה לפני, כּי תּצא נקי ממיליוֹניך! שכח את המיליוֹנים, מנדל! שכוֹח תּשכּח, כּי יש בּרוֹדסקי בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא — מה טוֹב יהיה אָז חלקךָ וּמה מאוּשר יהיה גורלךָ! “דע מה למטה ממךָ” — אוֹמרת אמי שתּחיה. אַל תּקנא באוֹתם הבּריוֹת הנאים שבּיהוּפּיץ, באוֹתם הסרסוּרים השקרנים, ההוֹמים וּמהמים,

האָצים ורצים. יֶהמוּ להם ויהַמוּ, יאוּצוּ וירוּצוּ, יִכּשלוּ ויִפּוֹלוּ,

יִשבּרוּ זרוֹע אַף קדקוֹד, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת

ובּתמים,

שיינה־שיינדל.

הגידה לי, מנדל, יקירי, מה ראית שנזכּרתּ פּתאוֹם ושאלתּ לכתריאֵליבקה? ולמה נכבּדתּי בּעיניךָ ויקרתּי כּל־כּך, שאַתּה דוֹאֵג למצב בּריאוּתי? אין זאת כּי־אם געגוּעים תּקפוּ אוֹתךָ פּתאוֹם?… כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הנח לעֵגל עד שירעב — חזקה שישוּב לגעוֹת על פּתח רפתּוֹ” … מחכּה אני לדיפּישה, כּי נוֹסע אַתּה לביתך. כּבר בּאה העֵת, כּבר הגיעה השעה! מי יִתּן והיה מכתּבי זה המכתב האחרוֹן אֵליךָ!…