מנחם־מנדל בתור סופר 🔗
א. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת וּנחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי השלכתּי אחרי גוי את כּל העסקים. כּלה ונחרצה: אֵין עוֹד בּוּרסה, אֵין עוֹד סימידיני, אֵין עוֹד סרסרוּת בּעוֹלם — כּל זה רק רמאוּת וזיוּף ואחיזת־עֵינים וצער וּבזיוֹנוֹת ועגמת־נפש בּלבד! וּלפיכך הנחתּי את הסרסרוּת וּמצאתי לי אוּמנוּת אחרת נאה ממנה, אוּמנוּת חדשה בּתכלית החידוּש, אוּמנוּת נקיה וקלה — נעשׂיתי סוֹפר בּיִשׂראֵל בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. סוֹפר אני וכוֹתב מאמרים! והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך בּאתי למלאכה זוֹ של כּתיבת מאמרים? מן השמים סייעוּ אוֹתי. בּוַדאי תּזכּרי עוֹד אֵת אשר כּתבתּי לךְ בּמכתּבי האחרוֹן, כּי בּפוּנדק זה, שאני מתאכסן בּוֹ עכשיו, התוַדעתּי אל אַחד הסוֹפרים, הכּוֹתב מאמרים בּעיתּוֹנים, וּממאמרים אֵלוּ לחמוֹ נמצא. כיצד? יֹושב הוּא אל השוּלחן וכוֹתב מאמר ושוֹלח אוֹתוֹ לבית־הדפוּס, ושם מַדפּיסים את המאמר בּעיתּוֹנים, וּכשמַדפּיסים את המאמר בּעיתּוֹנים, הרי הוּא מקבּל את שׂכרוֹ מכּל שוּרה, פּרוּטה אַחת לשוּרה,
כּמספּר השוּרוֹת כּן מספּר הפּרוּטוֹת. עיינתּי בּדבר ואָמרתּי אל לבּי:
ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, בּמה אני נוֹפל ממנוּ? וכי תּוֹרה זוֹ בּשמַיִם היא? דוֹמה, אַף אני למדתּי בּחדר בּימי ילדוּתי, ולא עוֹד, אלא שכּתב־ידי יפה מכּתב־ידוֹ! אוּלי אנסה גם אני את כּוֹחי לכתּוֹב מאמר ולשלוֹח אוֹתוֹ אל אחד העיתּוֹנים היהוּדים? ממי אִירא וּממי אֶפחד? מה נפשך: אִם ידפּיסוּני — מוּטב, ואם לאו — הרי לא יסקלוּני בּאבנים ולא יחַייבוּ חלילה את ראשי למלכוּת! וּמיד ישבתי וכתבתּי מכתּב אל הרידאקציה עצמה, כּך וכךְ, סיפּרתּי לפניה את כּל הבּיאוֹגרפיה שלי, את כּל כּבוֹדי וּגדוּלתי לפנים, כּיצד נתנסיתי עשׂרה נסיוֹנוֹת בּימי חיי והרעשתּי עוֹלמוֹת בּהבּוּרסוֹת אשר באוֹדיסה וּביהוּפּיץ, כּיצד שלחתּי את ידי בּכל העסקים וּבכל המסחרים, סירסרתּי בלוֹנדוֹן וּבניירוֹת, בּעוֹלים וּביוֹרדים לאלפים ולרבבוֹת, פּעם נתעשרתּי עוֹשר גדוֹל וּפעם ירדתּי מנכסי, פּעם עליתי לגבהי מרוֹמים וּפעם ירדתּי לעמקי תּהוֹמוֹת, היוֹם עשיר וּמחר עני, היוֹם נגיד וּמחר קבּצן. בּקיצוּר, לא חַסתּי על עמלי וכתבתּי להם מגילה ארוּכּה בּת עשׂרה דפּים, כּתוּבים פּנים ואָחוֹר, וּביארתּי להם הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר
על אָפניו. וּבקש בּיקשתּי מהם, כּי יענוּני, אִם מצאָה כּתיבתי חן בּעיניהם, אָז אוֹסיף ואֶכתּוֹב להם כּהנה וכהנה. כּסבוּרה אַתּ, שלא קיבּלתּי תּשוּבה מאֵת הרידאקציה מקץ חוֹדש ימים וחצי? תּשוּבה בּרוּרה וּמפוֹרטת! כּוֹתבים הם לי, כּי כּתיבתי מצאָה חן בּעֵיניהם מאוֹד, וּלפיכך הם מציעים לפני, כּי אֶכתּוֹב להם את מאמרי באריכוּת; והיה אִם יצאוּ מאמרי מתוּקנים מתּחת ידי, ידפּיסוּ אוֹתם בּעוֹנג רב בּעיתּוֹנים וישלמוּ לי את שׂכרי בּעין יפה מכּל שוּרה, פּרוּטה אַחת לשוּרה. התביני? כּמספּר
השוּרוֹת כּן מספּר הפּרוּטוֹת. מיד לקחתּי בּידי את העֵט ועשׂיתי לי חשבּוֹן, כּמה יכוֹל איש כּמוֹני לכתּוֹב בּמשך היוֹם? כּסבוּר אני, כּי
בּיוֹם אחד מימי הקיץ הארוּכּים אוּכל לכתּוֹב, לכל הפּחוֹת, כּדי אלף שוּרוֹת. אמוֹר מעתּה: ולא עשׂרה קרבּוֹנים הם? עשׂרה קרבּוֹנים מדי יוֹם בּיוֹמוֹ, שהם שלוֹש מאוֹת מדי חוֹדש בּחדשוֹ. דוֹמה, מַשׂכּוֹרת הגוּנה
היא זוֹ? וּלפיכך לא החמצתּי את השעה וקניתי לי בּקבּוּק דיוֹ וחבילת נייר וּמיד ישבתּי אל המלאכה. וּמפּני שעוֹמד אני בּעצם כּתיבתי ואין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם יִרצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים
והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. כּשיעזרני אלוֹהים להביא לידי גמר את כּתיבתי, היינוּ: כּשיעלה בּידי למצוֹא שם למאמרי, — לפי שעה לא מצאתי לוֹ עדיין את השם הנכוֹן, — אֶשלחהוּ מיד אל הרידאקציה ואבקש ממנה, כּי תּשלח לךְ לכתריאֵליבקה קרבּוֹנים אחדים עד לחשבּוֹן. רוֹצה אני, כי גם אַתּ, זוּגתי היקרה, תּקבּלי טוֹבת־הנאה מאוּמנוּתי זאת, אשר בּחרתּי לי עכשיו. אוּמנוּת זוֹ יפה קצת מאוּמנוּתם של סרסוּרים. לשׂכר־סרסוּרים קוֹראים אצלנוּ קוּרטאז, ולשׂכר־סוֹפרים יִקרא הוֹנוֹראר. מה נעימה היא פּרנסה זוֹ של הוֹנוֹראר, מה נקיה וּמה קלה!…
הנ"ל.
ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ. 🔗
לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.
ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, מחמד־נפשי ואִישוֹן־עֵיני: מה יהא בּסוֹפךָ? הלא אֵין לךָ תּקנה עוֹלמית! כּל כּלי־זין עליךָ לא יצלח וכל חץ לא יפגע בּך! כּל המדבּר אֵליך כּמדבּר אל העֵצים ואל האבנים! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה וכל דבריה ראוּיים להיכּתב בּספר: “החוֹלה, היא אוֹמרת, יקוּם מחָליוֹ, השיכּוֹר יִתפּכּח מיינוֹ, הכּושי יהפוֹך את עוֹרוֹ — והשוֹטה לעוֹלם יהיה שוֹטה”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אמי בּדבריה? בּוא וּראֵה את כּל המעשׂים אשר עשׂית לי ואת כּל הנפתּוּלים אשר נפתּלתּ עמי מיוֹם הכּרתּיךָ כּבעל ועד היוֹם הזה, אוֹי ואבוֹי לנפשי! וַתּקטן כּל זאת בעיניךָ, וקמתּ לעֵת זקנתך והתחפשׂתּ והיית לץ מתהוֹלל, בּדחן משתּגע! כּתבן נעשׂה, הכּוֹתב מַמרוֹרים! ולא עוֹד, אלא שמצא לוֹ שם שוֹטים כּלבבוֹ, המשלמים לוֹ שׂכר מלאכה בּזוּיה זוֹ! מי יוֹדע, לאָן יוֹבילוּךָ רגליךָ? חוֹששת אני, שבּכתיבתךָ זוֹ שאַתּה
כּוֹתב עכשיו עוֹד תּביא חלילה צרה גדוֹלה על ראשךָ! הלא מלוּמדת אני בּנסים, בּרוּך השם, מעוֹדי ועד היוֹם הזה, כמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵין חכם כּכלב מוּכּה”… אָכן פּלא הוּא, כּי מדי פּעם בּפעם הוּא בּוֹרר לעצמוֹ מלאכוֹת נקיוֹת וקלוֹת, יוֹנים צלוּיוֹת העפוֹת בּאויר! הנשמע כּדבר
הזה? הוּא ישב להנאָתוֹ בּאַכסניה בּיהוּפּיץ ויִכתּוֹב שם מַמרוֹרים, ואני אֶתגלגל פּה בּכתריאֵליבקה עם ילדיו ואֶתענה בּמחלת הפלוּאֶנציה! זה לנוּ שלוֹשה שבוּעוֹת מיוֹם שפּרצה פלוּאֶנציה זוֹ אל בּיתנו וטרפה על ימין ועל שׂמאל, ואין מידה מַציל. ומה שנדב אוֹתךָ לבּךָ לשלוֹח לי את הכּסף שאַתּה עתיד לקבּל בּשׂכר כּתיבתך, — מוֹדה אני לך עליו מראש. הלוַאי יעלוּ אַנשי־שלוֹמךָ היהוּפּיציים בּחלקם לפת שחרית כּכל אשר תּקבּל שם הוֹנוֹמַר בּשׂכר מלאכתּךָ הנקיה והקלה. מה יִתּן וּמה יוֹסיף לי הוֹנוֹמַר זה שלךָ, ואני רע וּמַר לי גם בּלעדיו?… ואַתּה, מנדל, אִם בּאמת חסה עֵינך על אִשתּךָ, אֵשת־נעוּריך, שלא תּרד שאוֹלה בּעצם עלוּמיה, ואַתּה דוֹאֵג לילדיךָ, שלא יִשארוּ יתוֹמים חלילה בּעוֹדם קטנים, — הרחק מלבּך את כּל הפּרנסוֹת הקלוֹת הללוּ, הקלוּטוֹת מן האויר, ואת כּל המאמרים הנעימים, שאַתּה עוֹסק בּהם, וּמַהר וּבוֹא לביתךָ, אל אִשתּךָ וּבניךָ, אל חוֹתנךָ וחוֹתנתּךָ, והיית אוֹרח לנוּ, אִם יִרצה השם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “בּעל אַף־על־פּי שסרח בּעל הוּא”… כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לךָ בּאמת וּבתמים,
שיינה־שיינדל.
התזכּוֹר עוֹד את מֹשה־דויד הליטאי? נמלך מֹשה־דויד זה בּימים האֵלה והעלה טינה על אִשתּוֹ וּביקש להיפּטר ממנה. מה עשׂה? עמד ונסע לאמריקה. רדפה אִשתּוֹ אחריו והדבּיקתּוּ סמוּך לגבוּל והחזיקה בּוֹ והקימה שאוֹן רב כּל־כּך, עד כּי נכנע לפניה וחזר לכתריאֵליבקה בּבוֹשת־פּנים. אָכן ניכּרים דרכי ליטאי! כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ!
ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העֵסק יעלה, אם ירצה השם, ויִצמַח. כּבר נדפּסתּי בּגליוֹן העיתּוֹן עם כּל הסוֹפרים הגדוֹלים אנשי השם, ואני מרגיש את עצמי כּאילוּ נהפּכתּי והייתי לאיש אחר. בּרגע הראשוֹן, כּשראיתי את שמי מוּדפּס מפוֹרש על־גבּי הגליוֹן בּאוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת: מנחם־מנדל, עלוּ דמעוֹת בּעֵיני. כּסבוּרה אַתּ, משוּם מה? רק משוּם זה, שנמצאוּ בּעוֹלם אנשים טוֹבים ועדינים כּל־כּך. מתכּוון אני להרידאקציה עצמה. משעֵר אני, כּי בּוַדאי אֵינני רךְ ויחיד לפניה, מסתּמא יש לה סוֹפרים רבּים וטוֹבים גם בּלעדי. ואַף־על־פּי־כן לא חָסה על עמלה וישבה וקראה את כּתיבתי, כּפי הנראֶה, מתּחילתה ועד סוֹפה, והשיבה לי בּפני כּל עם ועֵדה, כּלוֹמר, בִּתשוּבוֹת המערכת אשר בּגיליוֹן, כּי כּתיבתי מצאָה חן בּעיניה, אלא שארוּכּה היא יוֹתר מדי, והשנית היא כּוֹתבת לי, כּי אֵינה דוֹרשת ממני, שאֶבדה לה סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מלבּי. שאֵלתה וּבקשתה, כּי אתאֵר לפניה (זוֹהי לשוֹנה ממש) את חיי העיר יהוּפּיץ ואת כּל טיפּוּסיה. משמע, שרוֹצה היא לדעת את כּל הנעשׂה אֶצלנוּ ביהוּפּיץ, שאם לא כן — מה פּירוּשם של טיפּוּסים?… מכּיוון שכּך, שוּב אי־אפשר להתרשל בּדבר. וּלפיכך פּשטתּי את קפּוֹטתי וישבתּי לכתּוֹב בּשבילה — זה לי שלוֹשה ימים, שאני כּוֹתב וכוֹתב, בּלי הרף וּבלי מעצוֹר, כּמעין המתגבּר! וּמפּני שעסוּק אני בּמלאכתּי מאוֹד ואין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אִם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל
מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני
וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. בּבקשה ממךְ, הוֹדיעיני־נא, אם כבר קיבּלת מעט מעוֹת מאֵת הרידאקציה? משוּם שבּיקשתּי ממנה, כּי תּשלח לך לפי־שעה קרבּוֹנים אחדים עד לחשבּוֹן, אִם מעט ואִם הרבּה — חזקה, שנבוֹא אחר־כּך אם ירצה השם, לעֵמק השוה.
הנ"ל.
ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ. 🔗
לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.
ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי יוֹרקת אני דם למקרא מכתּביךָ הנחמדים! מי היא שם אוֹתה היפהפיה שלך, שפּשטתּ לכבוֹדה את הקפּוֹטה וישבתּ להתנוֹת אהבים אִתּה? תּעלה שם על המוֹקד, היא וכספּה עמה. אֵין לי חפץ בּשׂכרה ואֶתנַנה תּוֹעֵבה לי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לא מדוּבשךְ ולא מעוּקצךְ”… מוּבטח לךָ, כי עשׂבים יעלוּ בּלחייה של רידאקציה זוֹ שלך עד שתּשלח לי מעוֹת — מאוֹס מאַסתּי גם בּךָ וגם בּכתיבתךָ, שאַתּה כּוֹתב לי! ואם גזירה היא מן השמים, שבּעלי יהיה כּתבן ושוֹטה בּחרוּזים, הנה קצרה בּינתי מהבין, למה לך לישב לתכלית זאת ביהוּפּיץ דווקא? המבּלי אֵין דיוֹ בּכתריאֵליבקה? אַך מסתּמא יש דברים בּגוֹ, כּוונה פּסוּלה אוֹ אחיזת־עינים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “דוּק בּתּפּוּח ותמצא תּוֹלעת”… לכן, בּעלי היקר, מַהר ואסוֹף את כּתיבוֹתיך ושׂים אוֹתן במזוָדתךָ וּבוֹא תּיכף לביתך, אַל תּתמַהמה, כּי לא אוּכל
לראוֹת עוֹד בּצערם של הילדים, השוֹאלים אוֹתי בּכל יוֹם "אֵימתי יבוֹא
אַבּא?", ואני דוֹחה להם את זמן בּיאת אביהם הנחמד מחג הסוּכּוֹת לחג הפּסח. בּיחוּד כּלתה נפשוֹ של מֹשה־הירשלי, אֶהיה כּפּרת עצמוֹתיו החביבוֹת. אֶראֶה בּנחמה, אם לא רבּה חָכמתוֹ מחָכמת אָביו, כּברכּת
אִשתּךָ, הנאמנת לךָ בּאמת וּבתמים.
שיינה־שיינדל.
מה תּאמר, מנדל, לבריינדיל שלי? מתגרשת היא גם מבּעלה השני. אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, בּשל מה. ורק בסוֹד חָשׂף לי את זרוֹעוֹ, והנה כּוּלה מכוּסה חַבּוּרוֹת כּחוּלוֹת. מוֹחל הוּא לה, הוּא אוֹמר, על הנדוּניה ועל התּכשיטים, וּבלבד שיִפּטר מפּגע רע, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “תּן לי הנפש והרכוּש קח לך”… אָכן גוֹרל אֶחד לכל נשי משפּחתנוּ, שכּוּלן לא הצליחו בּבעליהן!
ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר רוֹקנתּי שני בּקבּוּקים של דיוֹ לצוֹרךְ כּתיבתי, ואני עוֹמד בּבּקבּוּק השלישי. וכי קלה בּעֵיניךְ מלאכה זוֹ — לתאֵר עיר כּיהוּפּיץ! פּתחתּי בּפוּנדק זה, שאני מתאַכסן בּוֹ, וקרבתּי, ראשית כּל, אל בּעלת־הבּית עצמה. והלא תּשאלי: למה אל בּעלת־הבּית דווקא? משוּם שבּעל־הבּית אָיִן. פּוּנדקית זוֹ אִשה אַלמנה היא, היוֹשבת באַלמנוּתה זה כּשלוֹש עשׂרה שנה. בּעלה היה חַייל בּשעתּוֹ, והיא היתה אשתּוֹ השניה. כּשנישׂאָה לבעלה, היא אוֹמרת, לא נישׂאה לוֹ אלא שתּהיה רשאית לישב אַחריו בּזכוּתוֹ כּאן בּיהוּפּיץ, וחַייה, היא אוֹמרת, אשר חָיתה עמוֹ, היוּ מעטים ורעים, לפי שהיא עצמה צעירה היתה ממנוּ לעשׂרים שנה. בּעוֹדנה בּבתוּליה, היא אוֹמרת, היתה יפת־תּוֹאר מאֵין כּמוֹה, שהכּל היוּ צוֹפים בּיפיה, שוֹאפים צלה וּכרוּכים אחריה. כּל הגברים, היא אוֹמרת, גם יהוּדים וגם נוֹצרים, היוּ כּפּרתה. ועכשיו צריכה היא לישב וּלצפּוֹת לחַסדי אוֹרחיה, אוּלי יִתאַוה מנחם־מנדל לאכוֹל פּעם חמיצה אוֹ חתיכה של בּשׂר עם חזרת, וּתפרנס בּזה את בּנה הגימנאזיסט ואת בּתּה הגימנאזיסטה, ששניהם אֵינם עוֹשׂים כּלוּם ואֵינם עוֹזרים לה בּמלאכת הבּית אפילוּ בּמשהוּ, אלא יוֹשבים מסוּבּים
לשוּלחן וּמחכּים לאִמם, כּי תּשמוֹר את לחם־חוּקם ותגיש אל פּיהם מן המוּכן. בּבּוֹקר היא מצוּוָה ועוֹמדת להכין להם את כּוֹס הקהוה וּלהגישה לפניהם בּעוֹדם על משכּבם, ואַחר־כּך, בּבוֹאָם מן הגימנאסיה, חייבת עלוּבת־נפש זוֹ לטרוֹח בּשבילם, שיהיה הכּל מוּכן לסעוּדה, שאִם לא כן, מוּבטח לה, שלא תּינקה מפּיהם וצעקתם תּגיע עד לב השמים! כּך דרכּם של בּנים סוֹררים אֵלוּ וזה מנהגם עמה כּל הימים. לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה וּבתּה הגימנאזיסטה קמה משנתה בּבּוֹקר ועוֹררה רפאים בּקוֹלה, שאֵין לה סבּוֹן לנטילת־ידים, ותוֹך כּדי דיבּור פּרצה, חציה ערוּמה וחשׂוּפת־צואר, לתוֹך חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ האוֹרחים אל השוּלחן ושתוּ תּה, והתנפּלה על אִמה בּזעקת שבר: “אֵיךְ מלָאֵךְ לבּךְ?!”… לא יכוֹלנוּ להתאַפּק עוֹד והתחלנוּ לשדלה בּדברי כּיבּוּשים: היִתּכן? וכי לכךְ אתּם לוֹמדים בּגימנאסיוֹת? "המעט ממךְ, אני אוֹמר, כּי אִמךְ טוֹרחת בּשבילךְ, משכּימה
בּבּוֹקר וּמצחצחת את נעליִךְ, בעוֹדך סרוּחה על מיטתךְ…" כּך אָמרתּי
לבתוּלה זוֹ ונתכּוונתּי להאריך בּמוּסרי, והנה קפץ אָחיה הבּחוּר והרים עלי קוֹל־זוָעוֹת: “מי שׂמךָ לשוֹפט עלינוּ?” ועמד והריק על ראשי עביט של שוֹפכים, כּחָצוּף ועז־פּנים. הדבר הזה נגע אֶל לבּי מאוֹד והיטב חרה לי, וּמיד ישבתּי לכתּוֹב מאמר על האלמנה העלוּבה ועל שני בּניה הרשעים. תּקוָתי חזקה, כּי המאמר הזה יוּדפּס בּקרוֹב, ורבּים יִקחוּ מוּסר. עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גדוֹל וּרחב־ידים, וּבוַדאי נמצאים בּוֹ הרבּה אַלמנוֹת עזוּבוֹת וּבנים גימנאזיסטים וגימנאזיסטוֹת, המכעיסים את אִמוֹתיהם וּמציקים להן עד מות. התביני אֵיפוֹא, זוּגתי היקרה, על מה ולמה משלמים לי כּסף? וּמפּני שעסוּק אני ואֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני
וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. מה ששאַלתּ, מי היא הרידאקציה וּמה טיבה, הרי ניכּר מדבריךְ, שלא הבינוֹת כּל־צרכּךְ. מה זאת רידאקציה. לכן תּדעי, כּי הרידאקציה אֵינה אִיש אֶחד, אלא אנשים רבּים, שעשׂוּ כּוּלם אגוּדה אַחת להדפּיס עיתּוֹנים. את העיתּוֹנים הם שוֹלחים בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל
וּמקבּלים כּסף בּמחירם. וּמפּני שהעיתּוֹנים צריכים למאמרים, לפיכך מבקשת הרידאקציה ממנוּ, כּי נכתּוֹב לה מאמרים, וּמשלמת לנוּ הוֹנוֹראר בּשׂכר מלאכתּנוּ. והרי אָנוּ עוֹשׂים רצוֹנה וכוֹתבים לה מאמרים, והיא מדפּיסה אוֹתם. התביני אֵיפוֹא, מה טיבוֹ של עֵסק זה?
הנ"ל.
ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ. 🔗
לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.
ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי קראתי את מכתּבךָ ולא האמַנתּי למראֵה עֵיני. אֵין זאת כּי־אִם חלוֹם־בּלהוֹת אני רואָה לפני! פּישפּש וּמצא ענין נחוּץ לכתּוֹב אוֹתוֹ על־פּני העיתּוֹנים! פּוּנדקית צעירה זימן לוֹ שם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אִשה אַלמנה עם בּנים משחיתים, ונכמרוּ רחמיו עליהם, והריהוּ מַציגם לראוָה לעֵין כּל! אִילוּ הייתי אני בּמקוֹמךָ בּיהוּפּיץ, לא כך הייתי עוֹשׂה לאוֹתוֹ הבּחוּר המנוּוָל. ואת הבּתוּלה החצוּפה, המגלה את כּתפיה הערוּמוֹת לעֵיני גברים, הייתי לוֹקחת אַחַר כּבוֹד ומוֹשיבה אוֹתה בּבית־המבשלים, למען תּשב שם בּמכאוֹבים וּתקלף תּפּוּחי־אדמה. לא מוּסר הייתי מטיפה לה — את כּל מגפוֹתי הייתי שוֹלחת אל לבּה! הראיתם את בּעלי ואת הליכוֹתיו, שנעשׂה פּתאוֹם דרשן וּבעל־מוּסר בּיהוּפּיץ? ולא עוֹד, אלא שמשלמים לוֹ כּסף בּשׂכר מלאכתּוֹ זוֹ הנקיה והקלה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אוֹמרים לערל־שׂפתים: דרוֹש וקבּל שכר!”… כּסבוּרה אני, עד שאַתּה מסתּכּל בּקדירה של אחרים ודוֹאֵג לבניהם, מוּטב שתּשׂים את לבּך לבניךָ, לעצמךָ וּבשׂרךָ. דוֹמה, שאָב אַתּה לילדיךָ, האֵין זאת? לוּא שמַעתּ את
מֹשה־הירשלי, בּלָמדוֹ אלף־בּית מתּוֹךְ הסידוּר, כּי־עתּה השלכתּ אַחרי גוךָ את האַלמנה הצעירה ויפת־התּוֹאר עם הרידאקציה שלךָ גם יחד. אילוּ היה לבּי טוֹב עלי, הייתי מצלמת את תּמוּנתוֹ ואת תּמוּנת שאָר הילדים ושוֹלחת אֵליךָ לשם, למען תּראֶה בּעיניךָ, את מי עזבתּ בּביתךָ ואת מי החלפתּ שם באַלמנוֹת וּברידאקציוֹת, בּצרוֹת וּפגעים רעים, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת
לךָ בּאמת וּבתמים,
שיינה־שיינדל.
ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מבּעלת־הבּית וּמשני בּניה כּבר נפטרתּי בּשלוֹם. עכשיו שׂמתּי את פּני אל אוֹרחי האַכסניה, כּלוֹמר, כּוֹתב אני את מאמרי על כּל אוֹתם השלוּמיאֵלים עלוּבי־המזל, המתאַכסנים עמי בּפוּנדק אחד. ואָמנם יכוֹל אני להתפּאֵר, כּי מן השמים מסייעים אוֹתי: מצאתי לי פּה, בּלא עֵין־הרע, שלוּמיאֵלים הרבּה, כּל אחד גדוֹל מחבירוֹ. ואוּלם הגדוֹל מכּוּלם הוּא זה, שקוֹראים לוֹ
אֶצלנוּ המוּצלח. אִם אוֹמַר לכתּוֹב את כּל תּוֹלדוֹתיו של זה, לא יספּיקוּ לי לא נייר ולא דיוֹ. הוּא עצמוֹ מוֹצאוֹ מזוואניץ, אִשה נשׂא לוֹ תּחילה בלאדיזין ואַחר־כּך בּסוֹרוֹקי, את דירתוֹ קבע ביֶקאטרינֹוסלאוו, ושם החל להראוֹת את כּוֹחוֹ. ראשית מעשׂהוּ היתה מסחר הזהב, כּלוֹמר, נזדמנוּ לוֹ בּני־אָדם שאֵינם מהוּגנים וּמכרוּ לוֹ שׂקים אחדים מלאים עפרוֹת זהב ולקחוּ ממנוּ את מעט כּספּוֹ. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנתגלה לוֹ, כּי לא עפרוֹת זהב קנה מידיהם, אלא עפרוֹת חוֹל. חלשה דעתּוֹ ולא היתה לוֹ תּקנה אלא להשליך את עצמוֹ למצוּלוֹת הדניפּר. מה עשׂה? נטל את מקלוֹ בּידוֹ, יצא לבּוּרסה, הכניס את ראשוֹ בין הרים, הקריב כּוֹתל בּכוֹתל, העלה בּידוֹ קרבּוֹנים אחדים והוֹדיע בּעיתּוֹנים, כּי מבקש הוּא שוּתּף עם עֵסק. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנמצא לוֹ שוּתּף כּלבבוֹ עם עֵסק של בּרזל, כּלוֹמר, שניהם, הוּא ושוּתּפוֹ, קנוּ ליד קריבוֹרוֹג חלקת־אדמה קטנה, שכּוּלה בּרזל. בּיקשוּ ליתּן לוֹ ריוַח כּמה וכמה אלפים. אָמר להם: אוֹ חצי מיליוֹן, אוֹ לא כּלוּם. לא נתנוּ לוֹ כּלוּם. עבר מהם וּפנה לפחמי־אבן. נזדמן לו אינזינר אַשכּנזי, כּלוֹמר, יהוּדי המדבּר אַשכּנזית, וחָכר אִתּוֹ מכרה־פּחם, ודווקא במקח השוה. קרבוּ אל המלאכה ועמדוּ לכרוֹת פּחם. נפתּח מקוֹר מים חיים מתּחת רגליהם, אֵין איש יוֹדע מאַיִן, והציף עליהם את מי המַבּוּל. עמדוּ בּשתּי מכוֹנוֹת לשאוֹב את המים. הללוּ שוֹאבים, והללוּ מזנקים. אם כּן, הרי אין לדבר סוֹף! עמד וירק על האַשכּנזי וחזר ליֶקאטרינוֹסלאוו והתחבּר אל יהוּדי אחד, הקוֹנה בּיצים מוּזרוֹת, מוֹציא חלמוֹנן מתּוֹכן ועוֹשׂה מין דבר, אשר שכחתּי את שמוֹ. גרמוּ העווֹנוֹת ונתבּקעה המכוֹנה העשׂוּיה לכך. נמלט היהוּדי על נפשוֹ ועזב אוֹתוֹ לאנחוֹת עם הבּיצים המוּזרוֹת. היוּ הבּיצים מוּנחוֹת עד שנסתּאבוּ והעלוּ ריח משוּנה. בּאוּ פּקידי המקוֹם וּתבעוּהוּ לדין. קפץ בּלילה דרך החלוֹן ונחבּא לברוֹח מיֶקאטרינוֹסלאוו. מעט כּסף חָשׂך לעצמוֹ — הלך לקרימנצוּג וכוֹנן שם בּית־חרוֹשת לחלזוֹנוֹת של סיגריוֹת, הוּא עּם שוּתּף. זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מין שוּתּף, הלהוּט אַחַר משׂחק השח. וּמפּני שהוּא עצמוֹ אַף הוּא להוּט אַחַר משׂחק זה, השח, הוּא אוֹמר, תּאות־נפשוֹ הוּא, כּשהוּא מתעמק בּוֹ, הוּא שוֹכח מאכוֹל לחמוֹ, — לפיכך היוּ שניהם יוֹשבים ומשׂחקים כּל הימים וכל הלילוֹת, עד שיצאוּ נקיִים מחלזוֹנוֹתיהם. פעם אַחת קמוּ בּבּוֹקר — והנה אֵין חלזוֹנוֹת. לא נשתּיירוּ להם אלא הארגזים הריקים בּלבד. לאָן נעלמוּ החלזוֹנוֹת — אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. בּין כּה וכה שמע שמוּעה, כּי אַחַד הרוֹקחים, היוֹשב בּעיר קטנה סמוּך לקרימנצוּג, מוֹכר את חנוּתוֹ עם כּל הסממנים אשר בּה. הלך ונפל על המציאָה וקנה את כּל המלָאי בּחצי־חינם ואָמר להיבּנוֹת ממנוּ. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לוֹ בּתוֹך סחוֹרתוֹ אַרגז אחד של אבק־שׂרפה. נמלך האַרגז בּדרך נסיעתוֹ בּקרוֹן מסילת־הבּרזל והתחיל יוֹרה וּפיצפּץ את כּל הקרוֹן לרסיסים וקרע רגל אַחת מרגליו של הקרר, והיתה הסכּנה גדוֹלה, עד שעמד ונמלט כּל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. מה תֹּאמרי, זוּגתי היקרה, למוּצלח שכּמוֹתוֹ? אוֹמר הוּא על עצמוֹ, כּי
דרכּוֹ בּכךְ. אִם יעמוֹד להבּיט בּנהר — וּמתה כּל הדגה. כּפי שרוֹאָה
אַתּ, מעלה יתירה לוֹ, שגם לץ הוא מטבע בּריאָתוֹ, ממַשל משלים ודעתּוֹ זחוּחה עליו תּמיד. הוּא עצמוֹ לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר. קוֹמתוֹ קטנה וּתנוּעוֹתיו מהירוֹת ועֵיניו בּוֹערוֹת כּגחלי אֵש. מגבּעתּוֹ שמוּטה לוֹ
תּמיד אל מַפרקתּוֹ, ידיו נתוּנוֹת בּכיסי מכנסיו, ומוֹחוֹ סוֹבב־הוֹלך כּגלגל לפני רוּח, בּוֹרא יש מאַיִן, מחַבּל תּחבּוּלוֹת וּממציא
קוֹמבּינאציוֹת שוֹנוֹת, קוֹמבּינאציוֹת לאין מספּר! אוֹמר הוּא, כּי אַחת
החליט וּממנה לא יזוּז: צריך הוּא להיוֹת בּעל־מיליוֹנים, ויעבוֹר עליו מה! שאם לא כן, יקוּם ויִסע לאַמריקה. שם, הוּא אוֹמר, כּל השערים פּתוּחים לפניו. מפתּה הוּא גם אוֹתי לנסוֹע עמוֹ לאַמריקה. אוֹמר הוּא, כּי אנשים כּמוֹנוּ לא יאֹבדוּ בּשום מקוֹם. אבל כּלוּם יצאתי מדעתּי, שאַשליךְ מידי אוּמנוּת נקיה וקלה, כּאוּמנוּת הכּתיבה, ואֵלךְ לנוּע בּארצוֹת רחוֹקוֹת על אוֹשר לא־נוֹדע! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם
כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. לפלא הוא בּעֵיני, כּי לא קיבּלתּי עדיין מאֵת הרידאקציה שוּם תּשוּבה על מאמרי הראשוֹנים, אשר שלחתּי לה, לא תּשוּבה ולא כּסף. ואני כּבר כּתבתּי לה שלוֹשה מכתּבים. ואוּלם תּקוָתי חזקה, כּי היוֹם אוֹ מחר אקבּל תּשוּבה ממנה.
ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ. 🔗
לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.
ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי תּיכף בּקבּלךָ את מכתּבי זה, תּמַהר ותבוֹא לביתךָ, למען השם, כּי אָבי נפל למשכּב וּמחלתוֹ אנוּשה. כבר נכנסוּ הרוֹפאים לקוֹנסיליוֹן וּבדקוּ וּמצאוּ מַיִם
בּבטנוֹ, אוֹי ואבוֹי לנפשי! מַכאוֹביו עצמוּ כּל־כּך, שאֵין אָדם יכוֹל
לעמוֹד בּפניהם. צייר לעצמךָ, כּי אפילוּ אמי שתּחיה כּוּלה כּנדהמה וּפניה
נפלוּ. עין בּעין נראה, כי מפקירה היא את עצמה בּשבילוֹ. אוֹמרת היא: “אפילוּ קדירוֹת וּפכּים קטנים מתחבּבים על האָדם בּרבוֹת הימים”… ואתּה עוֹדךָ יוֹשב להנאָתךָ בּיהוּפּיץ ועוֹסק שם בּשלוּמיאֵלים
וּבבדחנים, בּשׂקים של זהב וּבביצים מוּזרוּת, הלוַאי יהיוּ כּוּלם כּפּרת
ציפּרנוֹ הקטנה של אָבי, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,
שיינה־שיינדל.
וּבכן, זכוֹר ואַל תּשכּח, מנדל! מַהר וסע והריצה דיפּישה!
ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מכתּבךְ פּילח כּחץ לבבי. מי יִתּן לי אֵבר כּיוֹנה, ואָעוּפה על כּנפי נשרים לכתריאֵליבקה. אבל מה אֶעשׂה, ואֵין לי אפילוּ פּרוּטה אַחת להוֹצאוֹת הדרך. ולא עוֹד, אלא שחוֹבוֹתי אשר חַבתּי לבעלת־האַכסניה עצמוּ משׂערוֹת ראשי. לא די שאָכלתּי את כּל אשר לה, גם כּסף מזוּמן לָויתי מידה מדי פּעם בּפעם לרגל המלאכה אשר לפני, לצרכי דיוֹ וּנייר. כּסבוּר הייתי, שעוֹד מעט וּתשוּעתי קרוֹבה לבוֹא. כמה נייר וּדיוֹ שיחַתּי, כּמה מאמרים נאים חיבּרתּי, את כּל אצבּעוֹתי פּירכתּי מרוֹב כּתיבה, — והרידאקציה גם ענה לא ענתה אוֹתי! מילאָה פּיה מים, ואין תּשוּבה. אוֹי לאוֹתה בּוּשה! וכי דרכּה של רידאקציה בּכך? מה־נפשך: אִם לא מצאתי חן בּעֵיניךְ ומאמרי אֵינם לרצוֹן לך — עניני, ואחדל לכתּוֹב. כּי למה תּטריחי אָדם חינם? אילוּ היה אחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה פּוֹסק לה פּסוּקוֹ כּהלכה. אוֹ אילוּ היתה הפּרוּטה מצוּיה בּכיסי, הייתי מריץ לה דיפּישה: אוֹ חַברוּתא, אוֹ מיתוּתא!… עכשיו אֵין בּכוֹחי לתאֵר לך, זוּגתי היקרה, את יִסוּרי ואת עגמת־נפשי ואת יאוּשי הגדוֹל מנשׂוֹא. ידי רפוּ כּל־כּך, שאֵין בּי רוּח לקחת את עֵטי בּידי ולכתּוֹב עוֹד. הגיעי בּעצמךְ: בּיקשתּי ממנה, כּי תּשלח לי לכל הפּחוֹת, את העיתּוֹן חינם — ולא השיבה לי גם על זה! דומה, אילוּ הייתי חוֹטב עֵצים כּל אוֹתוֹ הזמן, כּי־עתּה גם עתּה השׂתּכּרתּי יוֹתר. אֵינני יוֹדע, אִם זה מנהגה עם שאָר הסוֹפרים — אַךְ עמי נהגה שלא כּהוֹגן. עכשיו נשאַרתּי כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. אֶל ההרים אֶשׂא עֵיני: מאַין יבוֹא עֶזרי? כי הנה, זוּגתי היקרה, מַר לי, מַר מאוֹד, בּאוּ מים עד נפש ותקוָה אָין! וּמפּני שמדוּכּא אני, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ ויחיש לחוֹתני רפוּאה שלמה בּמהרה בּימינוּ, אָמן. מי יִתּן ואֶמצא את הילדים שיחיוּ בּריאים וּשלמים בּגוּפם, לפי שגדוֹלים געגוּעי עליהם מאוֹד. נכספה גם כּלתה נפשי אליהם!
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. המכתּב הזה מוּנח אֶצלי זה שני ימים, לפי שאֵין לי מעוֹת לבוּל. חשבתּי וחזרתּי וחשבתּי כּל העֵת הזאת, לאָן אֶפנה
עתּה וּמה אֶעשׂה לימים הבּאים? דוֹמה, אֵין עוֹד עֵסק בּאָרץ, אשר לא שלחתּי את ידי בּוֹ. ורק דבר אחד עדיין נשאר לפני, הוא עֵסק השדכנוּת. בּפוּנדק זה, שאני מתאַכסן בּוֹ, מתגוֹרר אִתּנוּ אַחַד השדכנים, וּמתּוֹך סיפּוּריו שהוּא מספּר נראֶה, שמאַסף הוּא ממוֹן רב. אמת, אוּמנוּת זוֹ
אֵינה מכוּבּדת כּאוּמנוּת של סוֹפרים, ואַף־על־פּי־כן הכּל מוֹדים, שיפה היא שבעתיִם מאוּמנוּת של סרסוּרים. כּלוּם אָנוּ צריכים אלא לחסדי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שיִשלח מעט הצלחה במעשׂי ידינוּ!
הנ"ל.
י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ. 🔗
לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.
ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי תּמוּ דברי. אין לי עוֹד מה לכתּוֹב אליך. הראֵיתי את מכתּבךָ לאִמי, ואָמרה לי, כּי כּל הקוֹלר תּלוּי בּצוָארי. “אשה, היא אוֹמרת, ניכּרת בּתבשילה, בּמעילה וּבבעלה… אילוּ, היא אוֹמרת, הנחתּ לי לכתּוֹב מכתּבים אליו, אל התּכשיט הנאֶה הזה, כּי־עתּה, היא אוֹמרת, לא חסתּי על עמלי ונסעתּי אליו ואחַזתּיו בּציצית ראשוֹ והבאתיו לביתוֹ בּעל־כּרחוֹ. לאָשרוֹ, היא אוֹמרת, חוֹלה עתּה אָביך ונאבק עם מַר־המות, וּשתּינוּ, היא אוֹמרת, נוֹפלוֹת פּה אַפּיִם אַרצה מגוֹדל הטוֹרח והיִסוּרים”… הכּסף, אשר אני שוֹלחת לך בּזה, כּספּה של אמי הוּא — וידעתּ את נדיבוּת־לבּה. ואני תפילה, כּי לא אוֹסיף עוֹד לקבּל מכתּבים ממךָ כּל ימי חיי. וכאשר תּצא את יהוּפּיץ, תּפצה האדמה את פּיה ותבלע את העיר הזאת עם כּל שאוֹנה והמוֹנה, עם עסקיה ומסחָריה, סרסוּריה וגנביה, שדכניה וּבדחניה, אַכסניוֹתיה, אַלמנוֹתיה
ורידאקציוֹתיה, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,
שיינה שיינדל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.