באסופה מופיעים ציטוטים מתוך:

“נדר” מאת אברהם שלונסקי, בתוך “כתבים ד: שירים ספר רביעי — עַל מִלֵּאת” (ספרית פועלים 1971).

ברטולט ברכט, “כשהרשע בא כמו גשם נופל”, בתוך: “גלות המשוררים”, מגרמנית: ה. בנימין (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1978).

“הארנב הקשיב” מאת קורי דורפלד בתרגום גליה אלוני־דגן (תכלת, 2019).

אין לראות באירועים ובדמויות שבאסופה זה שחזור נאמן של אירועים ו/או אנשים מציאותיים, ואין לייחס לאמור בה משמעות תיעודית. אירועים ודמויות אשר עשויים להיות מוזכרים באסופה משמשים אך ורק כבסיס ליצירה האמנותית.

“מה, עוד לא התפכחת?”

מוזר להרים אסופה של כותבות וכותבים על השאיפה לשלום בזמן הזה: בעזה נעשית השמדה שיטתית של מבני מגורים, מבני ציבור, דת וחינוך, ותשתיות דרכים, רפואה, חשמל ומים; ותושבי עזה הפלסטינים – בהם ילדים ונשים ו"בלתי מעורבים" אחרים – מופצצים, נורים, מורעבים ומתים במספרים בלתי מתקבלים על הדעת; זהו גם זמן שבו אזרחי ישראל עדיין מנסים לעכל את הזוועות שנעשו בהם בטבח שבעה באוקטובר, רבים מהם עקורים כמעט שנתיים, וחטופים עדיין נמקים בשביים. רגע לפני השלמת אסופה זו פתחה ישראל גם במלחמה רבת אבידות מול איראן.

הייאוש, הבושה וחוסר האונים הם כעת נחלת כל מי שמזדהה עם ערכים הומניסטיים. יש מי שיכולים להצטרף ל"מתפכחים" ימינה ולחגוג את החיים על החרב, אבל ברגע מסוים הבנו שדווקא כעת, נרצה לשמוע את מי שהשבעה באוקטובר לא שינה את דעתם/ן ואת תפיסתם/ן הפוליטית והאנושית, מי שרואות ורואים באנשים – בני אדם, ולא מחלקות אותם לקבוצות של זהות לאומית או אתנית או אחרת, אלא רק על פי אנושיותם או היעדרה.

על רקע השנתיים המזוויעות האחרונות, פנינו לכותבות/ים ופעילות/ים וביקשנו לדעת: האם תפיסת העולם שלך עברה כיול מחדש, ואם כן, באיזה אופן? מה קרה בעקבות השבר לאמונות שלך, לפעולותיך? איך נראה כעת התכנון שלך לעתיד? על פני מאמרים מלומדים ביקשנו טקסטים ספרותיים בעלי גוון אישי, שיאפשרו לפרוק את הצער והחרדה. הייתה משום הקלה לראות שלצד אלו נמצאו גם קולות של אופטימיות זהירה, ולו במשורה.

אין בקובץ הזה טקסטים של כותבות וכותבים ערבים, וזה מצער ולא נעשה מתוך בחירה. פנינו לרבות ורבים – חלקם שתקו, חלקם סיפרו שהם שבורים מכדי לכתוב בתקופה הזו, חלקם הביעו חשש שיאונה להם רע אם יבטאו מה שבלבם. והיו שכעסו על הצורך של ישראלים־יהודים לחפש ולכתוב מילים של שלום בזמן הזה. אבל אם לא יישמעו הקולות האלה שלנו, קולות המחפשים פיוס ובדל תקווה, איך יוכל להשתנות משהו בעולם הזה? לא נותיר את הבמה למעודדי הרצח השיטתי ומעשי הנבלה.

אומנם, לא נוכל לנכס לעצמנו את קולם של הסובלים, הנרצחים, הנכבשים, האסורים. גם לא נתיימר להשוות ולמנן כאב מול כאב משני עברי הגדר. אבל הייאוש כה גדול, שברגע של הקלה זמנית בו החלטנו לאסוף כמה קולות שיזכירו שהייתה פעם מלה כזאת, שלום, ומותר היה לבטא אותה. כי שלום הוא חיים נורמליים. אם לא כעת, אז בזמן כלשהו.

זעם ותאוות נקמה, זה היה הרגש שהציף את ילדותי, כשכל מי שהיה גדול וחזק ממני החליט עליי ופלש לתוכי וניסה להכתיב לי מה להרגיש ומה לחשוב. מדי פעם הייתי קוראת על אנשי מופת שעוד בילדותם הנוראה נשבעו לעשות הכול כדי שאף ילד לא יסבול כמותם. לא האמנתי לרגע. חשבתי אותם לצבועים ומתחסדים, רמאים ומטומטמים. אני רציתי שכולם יסבלו, שלא ישאירו אותי מאחור. מעולם לא ניסיתי לנקום באף אחד, אני לא יודעת בדיוק למה, אם היה לי מזל או שפחדתי להיתפס. אולי קלטתי כבר אז את ההבדל המהותי בין מה שמתרחש בתודעה למה שמתממש במציאות, וכך או כך רק התבשלתי בזעמי.

וכיוון שהעולם הוא ראי, אין לו קיום אובייקטיבי, הנקמה הבהבה אליי מכל הכיוונים: גדלתי בבאר שבע של אליהו נאוי, ראש העיר המיתולוגי שהיה בקיא בשפה ובתרבות הערבית העממית. בתו למדה איתי בכיתה, ולסיפורים הבדואיים שלו היו שתי נקודות משען: הכנסת האורחים הנדיבה המופלגת שאפשר לקרוא לה נחמה, ותאומתה הרעה נקמת הדם, שהייתה אפופה באיזו הילה אפלה אינסופית. בשיעורי תנ"ך למדנו על עמלק, על שמואל שמצווה על שאול: “עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר”. בטקסי יום השואה דקלמתי את “נדר” של שלונסקי: “עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ / עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ”.¹ ביומני החדשות דנו בפעולות התגמול, והיו גם האגדות שבלעתי בשקיקה: האחים גרים דחפו מכשפה אחת לתנור, והרקידו אחרת עד מוות בנעליים מלובנות. חמות מרושעת הושלכה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. ככה זה בנקמה, מוות אחד לא מספיק. כשקראתי את אלף לילה ולילה, הזדהיתי עם המלך הנבגד והרוצח; קינאתי בו על החופש לבטא את זעמו.

אחרי הצבא עבדתי בבית ילדים בקיבוץ. היה שם ילד שקט ונחמד, שעוד לא למד קרוא וכתוב. הייתה לו רשימת רצח, אמא שלו עדכנה אותה בשבילו. כל מי שעשה לו עוול נרשם. חודש אחרי שהגעתי לבית הילדים היא באה לדבר איתי, להכיר את המטפלת שנותרה מחוץ לרשימה. אני לא זוכרת איך נהפכתי לאחת מהדמויות האלה שהגעילו אותי בילדות מרוב שלא האמנתי להן, אלה שנשבעו לעשות הכול כדי שילדים אחרים לא יסבלו כמותן. זה לא משהו ששאפתי אליו או החלטתי עליו. הייתי עמוק בפנים לפני ששמתי לב, כי נדיבות היא עסק מנחם, לא רק את מי שמקבל. ועדיין, כשראיתי את “קיל ביל” בתחילת שנות האלפיים, התרגשתי עד דמעות, עד מחנק, בייחוד מהחלק הראשון, המונוטוני, אפוס הנקמה האולטימטיבי: אישה אחת (לא פסיכופתית, לוחמת צדק) נגד כל מי שבגד בה. היו לי דפיקות לב של נס: מישהו ראה אותי.

* * *

סימטריה היא ביסודה משחק צורני, מופת של שליטה, כל מה שהפוך מרֶגש ומיֶצר. ובהמשך לכך, נקמה היא סתירה פנימית: תשוקה לסימטריה שמאיימת לפוצץ אותה מבפנים. יוסף הירש, מורי ורבי לרישום, התנגד לסימטריה בטענה שצורות דומות מבטלות זו את זו. הוא האמין רק בשונה ובייחודי. אני דווקא מבינה את ההיאחזות בסימטריה ומתרגשת מהרגע שבו היא נושרת.

קחו למשל את שמשון, אותו גיבור־על באיצטלה של שופט תנ"כי. ההתמכרות שלו לסימטריה הייתה מזכה אותו בחברות כבוד באוּליפּוֹ.² השירה התנ"כית משופעת בתִקְבּוֹלוֹת (כלומר בסימטריות תחביריות ישרות והפוכות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו; כשהוא מגלה שדבורים התנחלו בגוויית האריה ששיסע, הוא מזקק מזה חידה סימטרית: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק. החידה מוצגת לשלושים המרעים שהוזמנו למשתה חתונתו. גם לתשובה יש תבנית סימטרית: מה מתוק מדבש / ומה עז מארי. המרעים סוחטים את הפתרון מהכּלה, ושמשון מוחה בתקבולת שלישית: לולא חרשתם בעגלתי / לא מצאתם חידתי. כיוון שנולד אחרי ארבעים שנות דיכוי פלישתי – ע"ע נקמה – הוא משיג את הפרס המובטח בפעולת תגמול סימטרית: הוא מכה שלושים פלישתים ומעניק את חליפותיהם לפותרים. וכשהוא מגלה שאשתו נמסרה לאחר, הוא מגיב בנקמה אוקסימורונית שמאחדת סדר ואכזריות משולחת רסן, סימטריה וכאוס. כלומר, קושר שלוש מאות שועלים, שניים־שניים בזנבותיהם, מצית את הזנבות ומשלח אותם בשדות פלישתים. זנבות השועלים מזכירים להבות מלכתחילה. גם זה סוג של שכפול וסימטריה. הכול בסיפור הזה סימטרי, החל משמות הגיבורים: בשמו של שמשון יש שמש (מילה פלינדרומית) ובשמה של דלילה יש ליל (כנ"ל), שלא לדבר על פיגוע ההתאבדות הסימטרי בין שני עמודי המקדש: “וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ”.

אבל כל זה ועוד (קיצרתי) הם רק הקדמה לפואנטה: ברגע האמת, כשההשפלה מגיעה לשיאה – שערו של שמשון גולח, עיניו נוקרו והוא מוצג לראווה כדי שאויביו יוכלו לצחק בו – רגע לפני מותו הוודאי, הוא פורש מהמשחק הסימטרי: “זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים”, הוא אומר, “וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵּי עֵינַי.”

* * *

הדברים הללו נכתבו באוגוסט 2023, פחות מחודש לפני הטבח, לפני ה"התפכחות", מילה מכובסת שמתכחשת לאש הזעם והנקמה המשיחית וכמו מכשירה אותה. לא מיד קלטתי את הסכנה, את ההתמכרות שהופכת אותנו לתמונת ראי (סימטרית) של הגרועים באויבינו. ביטלתי אותה כתגובה אימפולסיבית לזוועה, “התלקחות מחודשת” (כך קוראים לזה בשירותי הכבאות וההצלה) של טראומת השואה. חיכיתי לבואה של ההתפכחות האמיתית, זו שתוביל בסופו של דבר לתיקון ומרפא. אבל לא רק האופטימיות שלי אבדה כמסתבר, אלא גם חוש המציאות. הטירוף הולך וסוגר עליי כמו במשל הבודהיסטי שקראתי בנעוריי:

אדם טייל בשדה והותקף על ידי נמר. הוא ברח ומעד לתהום. בצר לו נאחז בגפן בר שצמחה על פיה. הנמר רחרח אותו מלמעלה. למטה בתחתית התהום, כבר ארב לו נמר נוסף. שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, החלו לכרסם את הגפן שעליה נתלה; רק שוו את התמונה בדמיונכם: נמר מלמטה ונמר מעל, עכבר מימין ועכבר משמאל. ובתווך איש שגורלו נחרץ. ואז הוא מבחין בתות עסיסי שצומח על שיח סמוך וחורג מהסימטריה: ביד אחת הוא נאחז בגפן ובאחרת הוא קוטף את התות. כמה ערב היה לחך!

א.

אני. אני מרגישה כמו הפסל הזה של אטלס שנושא על כתפיו את העולם, רק שאני מנסה לשאת את עצמי.

ב.

בכי. מאז ה… הבכי שלי בא לי בהפתעה. כך פתאום. הוא הפך לישות בפני עצמו. הקול רועד, האף מנוזל, החזה מתייפח, דמעות מסמאות את העיניים. מרגישה שאפידרמיס דקיק, שקוף, מפריד בין תמר הלא־בוכה לבוכה. 

ג.

גאווה. אני גאה, גאה במפגינות ובמפגינים שיום ולילה מפגינים באומץ ובאופנים שונים עם משפחות החטופים, נגד הממשלה, בעד סירוב להילחם, נגד הטבח וההרעבה בעזה. כן, אני גם שם, אבל אני פחדנית ופחות אינטנסיבית.

ד.

די. די לכיבוש! די למלחמה! די להפקרה! מאז שאני נערה אני זועקת בצמתים ובכיכרות, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, את ה"די" התמים הזה. לפחות יצאה לנו בדיחה משפחתית – הבת שלנו צעקה בהפגנות כשהייתה פעוטה: “די לקידוש!” (אנחנו מקדשי שבת).

ה.

הִגַּדְתְּ, שזוהי מצוות קריאת הגדת הפסח וכל השטיקים שסביבה – להחביא אפיקומן, למצוא אותו, כוס לאליהו הנביא וכל השאר. המניעים והאנרגיות של האקטיביזם הפוליטי שלי קשורים לילדיי. מאז שנולדו אני במוֹד והגדת להם. הגדת להם על הנכבה, על הכיבוש, על האפרטהייד, על החובה לצאת להפגין, על לטעת בט"ו בשבט עם הפלסטינים באדמותיהם, על ללכת ב"יום ירושלים" לחומת ההפרדה, על כל מה שהסתירו ממני כשהייתי קטנה.

ו.

שם המשפחה שלי, ורטה, מתחיל ב־ו', שהיא אות חיבור. בין מי למי או בין מה למה אני מחברת? בימים אלה לא מוצאת לא בדל חוט ולא מחט. גם מוויכוחים אני נמנעת. הם מבעירים בי שנאה, אשמור אותה לאות ש'.

ז.

זיכרון – כשהתנדבתי כגננת בבית מלון ל"מפונים" מצאתי את עצמי מלווה ילדים לשירותים. אין ספור פעמים ביום עמדתי מחוץ לדלת הסגורה, חוזרת ואומרת: “אני כאן.” “אני שומרת עליך.” “אני לא הולכת לשום מקום.” “הכל בנחת.” “לא לדאוג.” “אני כאן בשבילך.” 

מדברת ומדברת לילד/ה שעושה את צרכיו ויודעת שעוד רבע שעה יבקש שאלווה אותו שוב רק כדי לשמוע את המילים האלה.

ח.

חרדה. במשך היום לימדתי את עצמי להיות כמעט בדיסאסוציאציה. חונקת בנחישות דמיונות איומים שמנסים להירקם, הודפת מידע מחריד. אני סוּפּר־מתפקדת. לוקחת על עצמי את תפקיד מפיצת התקווה. אבל כשמגיע הלילה החומות הבצורות נמסות. הילדים שלי חטופים במנהרות. ילדי ביאפרה העזתים מתארחים בביתנו בירושלים. היד של אמא שלי לא מצליחה להגיע ליד שלי ולמשות אותי. חלומות בעתה של ילדה קטנה שמחפשת מקלט במיטה של ההורים. יקיצות שלא מצליחות לגרש את קורי החרדות עד שיעלה השחר.

ט.

טוב. טוב, לא מתחשק לי עכשיו לכתוב על הטוב.

י.

יוריק. יוריק ודני הם האחים שלי, שנשארו בבתים המופצצים שלהם בצפון, קרוב ללבנון.

יוריק, מה אתה עושה כשיש אזעקה? אני שואלת. בכפר שלו, כליל, אין אפילו מנעולים לדלתות, ולבתים יש בעיקר חלונות. הוא צוחק: אני שם לימון על הראש.

כ.

כלום. כָּתַב רש"י – אם אין שלום אין כלום. אין על חוכמתו של רש"י.

ל.

למה? ככה. 

מ.

מחלה. המון אנרגיות השקעתי בלא להעיר את המחלה האוטואימונית שחבויה בגופי. כמו אחת שמשקיעה אנרגיות בלשמור סוד, עשיתי הכול כדי שההתקף מסכן החיים שחוויתי בעקבות סטרס משמרות “מחסום ווטש'” לא יחזור על עצמו. אשכרה מסכן חיים.

נ.

נס, כאישה דתייה התפללתי המון לנס. נס מהיר וטוטלי. שיחזירו את כולם לאלתר, שלא יעזו להיכנס לעזה. שמדינות העולם ישימו ברקס. בייחוד עבדתי על שערי דמעות. הנס שלא התרחש סדק את האמונה שלי.

ס.

סבלנות. סבלנות – אין, גם לא סובלנות. 

ע.

עזיבה. למה את לא עוזבת? איך את יכולה לחיות כאן? כשאת כאן את חלק מ"זה". את לא יכולה להגיד – זה לא בשמי – כשהזוועות נעשות בכספי המיסים שלך. רבות ורבים ממכריי ומבני משפחתי היגרו מכאן, מה שגרם לי לשאול לעצמי את ה"צומוד" הפלסטיני. 

פ.

פסיכית. ברור שאני פסיכית להיצמד ל־22, סדר החוליות של הא’־ב'. מאז השבעה ב… אני נצמדת לסדר החמוּר הזה, כמעט בכל מה שאני כותבת. ה־AI סיפרה לי שהסדר הזה קיים מאז המאה ה־11 לפנה"ס, הוא נקבע בכתב הפיניקי ומשם עבר לעברית.

צ.

צילומים: לא דמיינתי לעצמי שאוכל לאחוז בשלט עם צילום של חטופה או חטוף. חששתי שמייד אמס, כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ ששפכו עליה מים. נו, אחרי זמן הצלחתי. 

להחזיק צילום של תינוק מת מעזה? אין מצב. מיד אחווה אותו כתינוק שלי. עכשיו צילומו של התינוקי וואטין אל חומיידה נמצא איתי, בביתי.

ק.

קשה לי לנשום. לך קשה? את לא מתביישת להתלונן שקשה לך? את באלפיון העליון. אם רק היית חירשת־עיוורת החיים שלך היו ממשיכים להם בנחת. בחיים הקונקרטיים שלך כלום לא השתנה.

ר.

רחמים הוא שמו של בחור שאני מכירה. רחמים הוא אחד מאלה שברחמיו קורע שקי קמח בדרכם לעזה. רחמים הוא אחד מבני ישראל הרחמנים בני רחמים, אלה שאינם מרחמים על ילדי הגן.

ש.

שנאה. לפני השבעה ב… כמעט ולא חוויתי שנאה. לאחרונה, כמו נחש בתחילת הקיץ, התמלאתי בארס השנאה. לעיתים קרובות מדי אני מוצאת את עצמי מדברת לעצמי ברחוב כמו קלושר שיכור ששונא את כולם.

ת.

תמר, זה מצחיק מאז ה… אני אוכלת המון תמרים – אוכלת את עצמי.

ביחד ננצח

אַתֶּם הַבּוֹנִים אֶת הַמִּזְבְּחוֹת עַכְשָׁו/ כְּדֵי לְהַקְרִיב אֶת הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה/ אַתֶּם צְרִיכִים לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת זֹאת/ טַכְסִיס אֵינוֹ חָזוֹן/ וּמֵעוֹלָם לֹא נִקְרֵאתֶם/ עַל יְדֵי שָׂטָן אוֹ עַל יְדֵי אֵל

(לאונרד כהן, “סיפורו של יצחק”)

לכל אחד, ככה נראה, יש “שיר של לאונרד כהן”. השיר “שלי” הוא השיר הכי נוגע ללב בעולם, בעיניי, וכל שורה ודימוי שלו הפכו אצלי לשורה ודימוי לחיים. השיר הזה שלי הוא הכי פוליטי ובכל זאת כל כך אישי. והכי רלוונטי לימים האפלים שבהם אנחנו חיים. זהו “סיפורו של יצחק”. השיר הובן בזמנו (בצדק) בהקשר של מלחמת וייטנאם, אבל הוא גם שיר על האבות העוקדים את בניהם לשחיטה בכל דור ובכל מלחמה בשם צו אלוהי כזה או אחר.

בהתרסה הפואטית כנגד העקידה אין כמובן חידוש; מה שנראה לי כאחת האמירות הכי מקוריות ומעמיקות על פעולה ומאבק, וזו שאני מתקשה להסביר לאחרים או לנסח לעצמי, מתייחסת ל"אחדות"; אני נזכר בה כל פעם שמדברים על אחווה ואחדות ו"ביחד" ו"כולנו אחים" –

כי זהות, בניגוד לדימויה, ומושגי ה"יחד" וה"אנחנו" שנגזרים ממנה, אינה משהו מהותי, נוקשה, שהגדרתו ברורה וגבולותיו קשיחים. זהויות מתקיימות זו לצד זו בעולם רב־ממדי, הן גמישות, נזילות, בו־זמניות, פתוחות למשא ומתן, נבנות ומתפוגגות מתוך קשרים שבתוך קבוצה ומול אויב שמחוצה לה, ויש להן הקשר היסטורי וחברתי ורגשי.

בסרט “הלילה של סן לורנצו” של האחים טביאני יש סצינה אחת שבה תושביו של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת “אחים” בתוך שדה חיטה: פרטיזנים לוחמי המחתרת כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, ואפילו קרובי משפחה. הם קוראים בקול אחד לשני קריאות של היכרות, ומזכירים אנקדוטות משותפות של קירבה. ברגע של היסח דעת, הם אף עוזרים זה לזה בטיפול בפצועים, רגע לפני שהם שבים להרג הדדי.

כן, אחים יקרים, יש הקשר שבו אתן את נפשי בשבילכם, ויש הקשר שבו נילחם זה בזה עד חורמה, מתוך כפייה או מתוך בחירה, מתוך הגנה עצמית או מתוך סולידריות: אֶהֱרֹג אֶתְכֶם אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח/ אֶעֱזֹר לָכֶם אִם אֶהְיֶה יָכוֹל אבל גם אֶעֱזֹר לָכֶם אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח/ אֶהֱרֹג אֶתְכֶם אִם אֶהְיֶה יָכוֹל.

רוע

אחד הנושאים הנפוצים (והוותיקים) בספרות המדע הבדיוני הוא המגיפה. בני האדם הנדבקים בה הופכים למפיציה האלימים. ערפדים ואנשי זאב וזומבים קולנועיים לדורותיהם – מ"ליל המתים־החיים" של רומרו ועד הסִדרה העכשווית “האחרונים שבינינו” – הופכים הנגועים את קורבנותיהם לנגועים בנשיכה. לכאורה, המלחמה העקובה מדם (ובשר) נראית כמתחוללת בין ה"חולים" ובין הבריאים. אבל זו רק אשליה שמקורה במבטנו השטחי והמרוכז בעצמו. גם האדם הבריא, שניצח את יריבו החולה ניצחון מוחלט, מפסיד בקרב אם נדבק. המאבק האמיתי הוא בין המחלה האנוכית (אם לעשות פראפראזה על “הגן האנוכי” של דוקינס) ובין ה"בריאות". במאבק הזה בני האדם – חולים כבריאים וטובים כרעים – הם רק שדה הקרב ולוח המשחק.

במובנים רבים זה טיבה של המלחמה ברוע. אם במהלך המלחמה אתה נדבק, הפסדת. הזמר הצ’יליאני ויקטור כארה, שנרצח על ידי חיילי הרודן הפשיסטי פינושה באיצטדיון שנקרא היום על שמו, כתב: בְּסַךְ הַכֹּל תָּמִיד תַּפְסִיד בַּקְּרָב/ אִם אַתָּה נִלְחָם בּוֹ כְּדֵי לַהֲרֹג. אני מבין את השורות האלו לא כקריאה לפציפיזם פייסני וסביל, אלא להיפך: אנחנו נלחמים, אבל לא כדי להרוג את יריבינו־כביכול, אלא את הרוע המקנן בהם ובנו. אנחנו נלחמים במגיפה.

ההתפכחות

אחת התופעות שהשבעה באוקטובר הוליד היא ה"התפכחות". מה שמפליא הוא המעורבות הרגשית העצומה ששני הצדדים – ה"מתפכחים" וה"עקביים" – מפגינים במהלך הדיון בה.

אני שייך למחנה שיחסו למתפכחים הוא תערובת של כעס, עצב ופליאה. למרות זאת נמנעתי יחסית מקרבות הרחוב הווירטואליים שמאפיינים את הקרע הזה. מבחינתי, כתופעה פוליטית, ההתפכחות היא מהלך לגיטימי לגמרי. החשיבה מחדש על עמדות ישנות, והתחושה שהן נגזרו ממשאלות לב ומאופטימיות שאין לה בסיס במציאות, עשויות להוביל לעדכון רדיקלי בהשקפה ובפרשנות. אין בזה שום פסול עקרוני.

מה שאני מתקשה להבין הוא השנאה והמשטמה שמאפיינות את השיח. אני יודע, כמובן, שכל שבט כועס על הפורשים ממנו – אלה מאיימים על לכידותו ועל צדקתו העצמית. אני יודע שגם הפורשים כועסים על השבט, ושהכעס הזה נועד להצדיק את הפרישה, ויש בו גם כעס על אותו חלק בהם עצמם שהלך שולל אחרי ההשתייכות הקונפורמיסטית לשבט. אבל עדיין אני מתקשה להבין את השפה והסנטימנט של המתפכחים.

בתור מי שבחר להישאר בשבט אני יודע שזה שבט קטן, נרדף וחסר כל השפעה בציבוריות הישראלית (וגם בעולם, למרות איזו דמוניזציה שמפריזה מאוד בכוחו והופכת את יריביו רבי העוצמה לקורבנות אומללים). חלק מההתקפה עליו (כלומר עלינו) קשורה באחריות שמוטלת עלינו. נלעג בעיניי שמיוחסת לי אחריות לאירועים – כי, למרבה הצער, ההשפעה שלי על הנהגת החמאס או על ישראל היא לא משהו.

מעבר לכך שהטלת האחריות היא מגוחכת (ונפוצה מדי), הטיעון המוסרי דורש דיון מסוג אחר: הוא מזהה בעצם הניסיון להסביר את הרוע של הטובחים והפורעים – כלומר, את התהליכים ההיסטוריים שהולידו אותו – הצדקה מסוימת שלו ושיתוף פעולה איתו. הסבר אינו הצדקה, והסירוב להסביר הוא בעצמו סוג של עמדה דטרמיניסטית, מהותנית וסטטית, המסירה אחריות מנשאי הרוע כי “זהו טבעם.”

אבל הסבר עשוי גם להיות סלחני לפרקטיקות של הרוע בגלל הנסיבות שהולידו אותו. זהו דבר שהומניזם הגון ומוסר אוניברסלי חייבים להיזהר ממנו. העובדה שאפשר לבנות פרופיל של פסיכופת אינה מבטלת הגינוי המוסרי של מעשיו הרצחניים. זה נכון לשני הצדדים.

אנטישמיות

כשהייתי ילד, העולם היה מוצף ב"טרור אדום". באדר־מיינהוף ומחתרת באסקית וטופאמארוס ופעולה־ישירה וחזיתות־עממיות־לשחרור וצבאות־מהפכה ובריגדות־אדומות. בכל ארץ ובכל יבשת רחשו מאואיסטים וטרוצקיסטים בבולמוס המהפכני של דור 68'. נוספו עליהם יצירי הדמיון המפותח של הפאניקה המוסרית, בדמות אנשי צללים אימתניים ומחתרות מדומות או מוגזמות, שהזינו והמחישו את האיום שברעיונות ביקורתיים ורדיקליים.

הטרור הזה הופעל בהיקפים נרחבים כלפי מדינות ומשטרים, וכלפי נציגים ממשיים או סמליים שלהן. אחת המטרות הנפוצות לפעולות טרור בינלאומיות הייתה ישראל – חטיפת מטוסים, רצח הספורטאים במינכן, פגיעה בשגרירויות ובעובדיהן. למרבה הפלא, ובניגוד בוטה להווה, הפעולות האלה לא סווגו מעולם על ידי מדינת ישראל הרשמית כ"אנטישמיות". זו תופעה חדשה בהחלט.

היו, כמובן, גם פעולות טרור אנטישמיות במובהק, שכוונו כלפי יהודים באשר הם יהודים. חלקן תקריות שיזמו אנשי הימין הקיצוני, אבל חלקן – כמו הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז (שלמרות הרשעה של פלסטיני נותרה עמימות רבה ביחס למבצעים ומניעיהם) וכמו הפיגוע הנורא בבואנוס איירס (שהרג, למרבה האירוניה, קשישים חניכי תנועת הבונד האנטי־ציונית), היו בהחלט פעולות אנטישמיות ולא אנטי ישראליות.

גם השמאל העולמי, שעוצב על ידי אתוס המאבק בנאציזם ובפאשיזם, הקפיד מאוד על אפס סובלנות כלפי אנטישמיות גלויה, ועל שמירת מרחק אידיאולוגית ומעשית מרטוריקה אנטישמית. הוא נשמר לחלוטין מלהשתמש בשם התואר “יהודי”. “ציוני” (המכיר בקיומם של יהודים לא־ציוניים) וגם “ישראלי” היו השמות לאויביו האידיאולוגיים. אישים מרכזיים – כמו סארטר או ראסל – מילאו תפקיד מרכזי במלחמה באנטישמיות ובמאבק למען יהודי ברית המועצות, למשל.

במהלך השנים (הרבות) מצב העניין התהפך והתערפל: מדינת ישראל הרשמית והפופולרית מאשימה באנטישמיות כל פעולה נגד מטרות ישראליות, וכל התבטאות ביקורתית ביחס לישראל, המשטר שבה, או ההשקפה הציונית. מן הצד השני, נדמה שדיבור על “יהודים” מתקבל בסלחנות על ידי חוגים ביקורתיים. ההתגייסות של כל גוף יהודי למען ישראל מצד אחד, והחלפתו של אתוס אנטי־פשיסטי ישן באנטי־קולוניאליזם ופוליטיקת זהויות, פוגגה את האבחנה הברורה שעליה גדלתי: יש יהודים לא ציוניים, יש ביקורת על ישראל והציונות שאינה אנטישמיות, ויש אנטישמיות שאינה נסלחת ואינה יכולה להיות נסבלת על ידי הומניסטים.

המשורר הצרפתי פול אלואר היה איש שמאל. כמו חבריו להשקפה הוא לחם במחתרת הצרפתית נגד הזוועה והרוע של הנאצים ומשת"פיהם מן הימין הצרפתי. וכמו הדור ההוא כולו, גם הוא ראה את האדם ברגעי שפלותו הבזויים והמייאשים, שבו הפך אכזרי וצמא דם, וברגעים הכי נשגבים, שבו גילה אומץ, אנושיות וסולידריות יוצאות דופן ומעוררות תקווה. השיר “בוורשה עיר רפאים” נכתב בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר ביקור בשרידיו של גטו ורשה, ומתוך חורבותיה של אירופה כולה. הוא מסתיים כך:

פול אלואר בחר בתקווה. אני מנסה לאמץ את הבחירה הזו. היא תמימה וילדותית ואנכרוניסטית, אבל היא גם היחידה האפשרית. הָאָדָם שֶׁבָּאֲדָמָה מְפַנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ לָאָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

13.7.23

את פוחדת?

השמש כבר הייתה נמוכה מאוד וחרב האור שלה פילחה את המים. העולים מהחוף לטיילת הסתמנו ככתמים פועמים, צלליות. צללית אחת התקרבה אלייך.

“יא מטומטמת! יא דפוקה!” הגוף, בבגד ים שני חלקים – גוֹגֵן; הפה – מוּנְק.

“דפוקה! זה דגל של מי שרוצה להשמיד אותך!”

“לא רק,” ניסית, אבל הזמבורות גברו. אנשים טובים ניסו לחצוץ ביניכן.

“תעופי מפה! לכי לעזה!”

יחפה וכמעט עירומה, חשבת בעודך נסוגה.

“את פוחדת?!” מבטה ארסי, שדיה רכים.

“ברור שאני פוחדת.”

“למה?”

ודווקא ברגע הזה הרוח שינתה כיוון ודגל ישראל גדול עמד ביניכן כפרגוד, מסתיר את מה שכבר הספקת לראות.

“כי את מתקרבת אלי עם מצית.”

* * *

אחר כך הגיע עוד אחד. גם הוא שאל אם אני פוחדת. גם לו אמרתי שכן.

“בגלל שאני שחור, הא?” הוא התקרב מאוד.

אמרתי שלא, לא בגלל שהוא שחור. רציתי לומר שבאור הזה כולנו גזורים מחושך, כולנו עיוורים. היינו קרובים מאוד. יכולנו להתנשק.

9.10.23

לשטח את עזה

רבים רוצים לשטח את עזה וכדאי להתעכב על הדימוי הזה, על הרצון להפוך יש וצפוף ורוחש לאין מוחלט, דף חלק, מונוכרומטי. בשִׁטּוּחַ אין חורבות ואין פצועים, אין זקנים, ואין נשים וילדים, אין תינוקות, אין עגלות ילדים, בובות נטושות, אין כלב, אין חתול. אין מראות ואין קולות. העין מגרשת את הגוונים מפני הלבן המוחלט; האוזן מדמימה את רעשי החיים, את צרחות האימה ואת היללות. רק שקט נותר, דממה שמקפיאה לרגע את הדם בעורקים, אך איומה ונוראה ממנה גניחת האינסוף של הגוססים.

יש אנשים – גברים ונשים – שרוצים לשטח את עזה כנקמה, ויש שזה הפתרון האסטרטגי שלהם.

אני רוצה להאמין שיש אנשים שרוצים לשטח את עזה ובוכים עליה ועל עצמם. עזה היא סיוט שעליהם לדחוק אל מרתף הילְדוּת.

ויש אנשים שתצלום של בניין במצב חצי־משוטח מפיק מהם שלל אימוג’יז: מחיאות כפיים, לב, סמיילי צוחק, קונפטי, בקבוק שמפניה, אש! חלק מהאנשים האלה משוכנעים שאנשי עזה כולם ברברים. האם להגיב באימוג’י של שמפניה לטרגדיה אנושית אינו בגדר ברבריות? האם מטוס הנושא בגוף המתכת שלו טונות של חומר נפץ אינו מופע טכנולוגי של ברבריות? אשרינו האזרחים הקטנים שאיננו נדרשים לקבל החלטות איומות שכאלה.

יש אנשים שרוצים לשטח את עזה עכשיו, על השבויים ועל החטופים, על הילדים והנשים והנערות, ועל הזקנים, על כל יושבי מדור הגיהינום הזה שאליו הגיעו ממדור גיהינום אחר ועששית תקווה בלבם.

הזקנים מצפים ליותר. ישראל שלהם לא משאירה פצועים בשטח.

והנה השטח והנה הפצועים המופקרים בשטח לנפשותיהם, למות. והנה קורבנות הטבח, והנה העיר המשוטחת והנה נשים וילדים וזקנים שלא עשו רע לאיש, שלא בחרו היכן להיוולד, וגם הם לא רוצים למות.

28.8.24

דייט בחושך

בתחילה הם לא מבחינים זה בזו. הפנים שלו מופנות לעזריאלי, שלה אל עבודות העפר בקריה. כוריאוגרפיה קטנה ופתאום הוא מוצא את עצמו מולה.

30.11.24

סיוט

ובחלומי נלקחתי בידי שוטרים לחקירה בעוון רצח ראש הממשלה, ובכל אמצעי התקשורת נכתב שאני, אם לשלושה, סופרת ילדים, מישהי עם יומרות חינוכיות שמדברת גבוהה־גבוהה על אי אלימות, רצחתי את נתניהו.

איכשהו בחלום לא הושמתי במעצר אבל שוטרים ליוו אותי לכל מקום, גם לכל מיני דוכני שוק לוינסקי שבכל אחד מהם, מעל לפיצוחים או לגבינות, השקיף ראש הממשלה שכעת נותר רק בתצלום, ובכל מקום הרדיואים והמסכים דיברו בו ובמאסרי העולם הצפויים לי, ובכל מקום שאליו פניתי ידעו שאני היא הרוצחת והתרחקו ממני כפי שאך טבעי שיעשו, אף שהיו גם מי שבסתר הודו שייחלו לכך, והודו לי על היוזמה.

הייתי מוטרדת מאוד ממאסרי העולם שהמתינו לי (הגם שעודדתי את עצמי שמדובר באוקיינוס של שעות קריאה וכתיבה), מהריחוק מילדיי ומהבושה שאסב להם. אך בעיקר לא היה זכור לי שרצחתי, וגם בחלום הייתי משוכנעת שאין מצב שארצח מישהו, ואפילו את ההוא שלהסתלקותו – בדרכי החוק או בדרך הטבע – מייחלים רבים כל כך ובהם חברותיי הטובות.

אבל העולם היה משוכנע וכך, בהדרגה, החלו הספקות מכרסמים בי והתחלתי לחשוד בעצמי שאולי הפכתי גם אני עיוורת למציאות ולמעשה ידיי שלי, שנעשיתי גם אני למדחיקה – מגה מדחיקה.

התחלתי להריץ את פעולותיי לאחור, לחשוב מתי יכולתי להשחיל את ההתנקשות – כל השבוע טיפלתי בבת החולה; בערבים הייתי בהפגנות, בחמישי חגגתי את הסיגד – ואיך בעצם עשיתי את זה כשאין בידי נשק? אני, שאפילו סכין שף ראויה לשמה אין לי במטבחי.

כך, בעודי נודדת מנודה, התנדנדתי בין אמונה יוקדת בחפותי לבין פלצות עצמית מכך שגם רצחתי וגם הדחקתי. האנשים סביבי, ללא יוצא מהכלל, התעקשו שהקרדיט שייך לי, הביאו סימוכין מוויינט, מאתר “הארץ”. וכך נגזר עליי להמשיך להסתובב במרחבי הסיוט כליידי מקבת מקומית עד שהקצתי אל סיוט חיינו, ולראשונה באינסוף שנות שלטונו רווח לי.

6.1.25

שמיכות

כשהן הופכות לתכריכים, ספר הפנים מוחק או מטשטש אותן. אני תוהה אם האלגוריתם למד לזהות את המורפולוגיה הייחודית של המארז הזה, של גוף נטול חיים, או שמא הוא ניזון מדיווחים. אני מוצאת אירוניה בהשערתי כי המדווחים אינם האנשים שהמראה קשה להם אלא דווקא אלה ששמחים לראות שמיכות, וכמה שיותר מהן. בתחילת המלחמה ראינו יותר תכריכים לבנים. אלה העניקו לגוויות הארוזות מראה קלאסי: מכובד, אנונימי. עכשיו, כשהבדים לתכריכים אזלו, מדברים הצבעים, הדגמים, הטקסטורות. מה שיש. המוות בעזה הוא טקסטיל והוא בֵּיתִי, או אולי בעצם אל־ביתי, וסַיְט־ספציפי. רק בעזה, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אנשים מכסים את מתיהם בשמיכות, אך אין אלה שמיכות צבאיות אפורות אלא השמיכות ששימשו אותם בחייהם. שמיכות נדוניה, שמיכות שעברו מדור לדור, נקנו לרגל חתונה או לידה; שמיכות שבהן זוגות התכרבלו, במיטה או מול הטלוויזיה, שמתחתן ומעליהן עשו אהבה, חלמו את חלומותיהם, שמתוכן זינקו בבקרים אל חייהם. עכשיו, אחוזי אימה הם מקיצים לקולות נפץ, לקץ העולם, אל סיוט.

ומה יהיה כשיאזלו השמיכות? ואולי כבר אזלו? ואולי כבר היו מי שנדרשו להיפרד משמיכתם האחרונה כדי לכסות בה את מי שכל השמיכות שבעולם שוב לא יֵחַמּוּ? ואיך בכלל אפשר להירדם עם הידיעה שהשמיכה שבתוכה נרדמת עלולה להיות לך לתכריך?

21.1.25

חמור

עומד בין הריסות, משפיל מבט לארץ, מתבונן במה שאין להראות לאנשים ששלחו את בניהם למקום שבו נדרשים לבצע את מה שאין להראות: יורים בקטן הזה שתיכף יחדל להיות ילד של מישהו, יהיה לגופה של ילד של אב. אב שכעת זוחל מתפלש בעפר שממנו בא, שאליו בעוד רגע ישוב, לאחר שזחל, הושיט את זרועו אל זרעו שהושחת ותפס באחת משתי הרגליים שכבר לא רצות, שכעת שינתה ייעוד והייתה לידית אחיזה יעילה בגוף הדומם שאין להראות, שהדם קפא בעורקיו, שאך לא מזמן חובק, נאהב; ובאמצעותה ניתן למשוך ולנסות לגרור משם את הגוף הדומם שאין להראות; לגרור אותו, תוך גלגול, תוך ברייקדאנס מהגיהינום, תוך מאמץ חסר סיכוי לחמוק מכדורי נשקו של זה שנשלח למקום שבו נדרשים לבצע את מה שאין להראות, או שבו מתנדבים לבצע את מה שאין להראות, שרואה רק חמור שפל מבט וקומץ חמורים וחמורות שמתעקשים לראות את מה שאין להראות.

4.5.25

לא מְסָרֵ

הם יגידו שלא קל.

הם יגידו שקשה.

הם יגידו שדי, אי אפשר יותר.

הם יגידו: לא בא לי.

הם יגידו: עלזינשלי.

הם יקראו לאלוהים בשמו המפורש, אבל את המילה הקצרצרה הזו הם לא יצליחו להגות.

– נו, שרוליק, אולי ננסה?

– יאללה, זורם איתך, אבל שתדעי, אין סיכוי.

– תגיד מְ…

– מְ

– כל הכבוד! עכשיו תגיד מְסָ

– מְסָ

– מעולה! עכשיו נוסיף ר'. חזור אחריי: מְסָרֵ

– מְסָרֵ

– יוצא מן הכלל! אתה רואה שאתה מסוגל! ועכשיו פשוט נהגה תנועה אחרי תנועה: מְ־סָ־רֵב.

– מְסָרֵ־

– מְ־סָ־רֵב.

– מְסָרֵ־

– מְ־סָ־רֵב. מה פה כל כך מסובך?

– לא יודע, המורה. נשבע לך. אני מנסה.

– אתה מסרב לומר את המילה?

– לא המורה, אני לא מְסָרֵ, נשבע לך באמאשלי, אני לא מְסָרֵ, אני בחיים לא יסָרֵ

1.

אני זונה של ערפאת. אני בת ארבע עשרה, עומדת בצומת. הנהגים מתחככים בי במבטים רטובים. הם עולים מקרן היסוד, תקועים ברמזור של שישי, פורקים עליי אי נחת שנאגרה כל השבוע מתחת לעור. אני לובשת טי שירט גזור עם לוגו של נוער מרצ. הם מלקקים שפתיים, יורקים וצועקים, “שמאלנית בוגדת”, “לכי תמצצי לערפאת”. 

אני באה כל שישי, אחרי הלימודים ולפני המשמרת במד"א. מגיעה לפני כולם לסניף, עולה ארבע קומות ומביאה את הארגז לצומת. בארגז יש תרכיז פטל, פליירים, כובעים, חולצות, מסקינטייפ ואזיקונים, שלטים שכתוב עליהם “די לכיבוש”, “כן לשלום, לא לאלימות”, “שלום עכשיו”. את השלטים אנחנו מחברים באזיקונים למעקה שליד מעבר החצייה. 

גם איתמר בן גביר שם. הוא רק בן עשרים וארבע וכבר שולט במשטרה. האנשים שלו מסתובבים עם סכין יפנית וחותכים לאנשים שלי את האזיקונים, את השלטים, את הידיים. אני פונה בנימוס לשוטר והוא אומר לי, “מה את רוצה שנעשה?”

2. 

את ערפאת אני מכירה מגיל שבע. על המיטה של אמא ואבא אנחנו צופים בטלויזיה הגדולה. ערפאת עם מדים וכאפייה עומד עם רבין וקלינטון. הם חותמים על דפים גדולים. הם מפריחים בלונים לבנים. השלום הוא בלונים לבנים שממלאים את השמיים. הבלונים יפלו לים ויחנקו למוות עשרות צבי ים, אבל על זה אף אחד עוד לא מדבר.

3.

אני משעינה את התיק הכבד על המעקה מול שער בית הספר. בדרך למכולת אני סופרת מטבעות של עשר אגורות. יש לי מספיק לקנות מסטיק. בדרך חזרה הרחוב מלא בשוטרים. אני עוברת מתחת לסרטים צהובים. ברגע האחרון אני מצליחה להגיד, “זה לא חפץ חשוד, זה התיק שלי.” השוטרת כועסת: "עוד רגע היינו מפוצצים לך ת’תרמיל." היא דורשת ממני לרוקן את התכולה. אני פותחת את הריצ’רץ'. מפחדת וגם רוצה שהיא תראה לי את שקית הפרי שנרקב מזמן, את המחברת שדבק בה מיץ שנשפך, את הקלמר המוכתם מטוש בלי מכסה. 

4.

ביום השואה אנחנו גוררים הצידה שולחנות כדי שנוכל לשבת במעגל ולדון בשאלות. “איך העולם ידע ושתק?” אני משוכנעת שאני לא הייתי שותקת. “האם היינו בורחים או נשארים?” המורה מספר לנו שבעדר יש חיות רגישות שנבהלות מכל שטות, וחיות אדישות שלא בורחות גם כשמגיע אריה. “יש יתרון אבולוציוני באיזון ובמגוון.” על השולחנות מקועקעות כתובות שילדים חרטו בהתמדה עם מספריים: “ערבי טוב = ערבי מת”, “מוות לערבים”, “כהנא צדק”. אני מצטמררת מרעש הגרירה. עוד לא יודעת להסביר שזו גרורה במוח שנגרמת מגירוי יתר חושי כתוצאה מאונס.

5.

אבא שלי הלך לנוח בין מנחה לנעילה. המלחמה פרצה עם מטוס שירה צרור בין המיטה שלו למיטה של חברו לפלוגה. מהצד של אמא ההורים של סבתא יצאו “דקה לפני שסגרו את הגבולות.” אף אחד במשפחה שלנו לא היה בשואה. “נעלמו,” סבתא אומרת כששואלים מה קרה למי שנשאר מאחור. “חלק בסיביר. חלק בפולין.” אני מחברת באקדח סיכות בריסטולים שחורים לקירות, מכניסה כל דף בקלסר של הטקס לשרוול שקוף. “מגש הכסף”, “אל מלא רחמים”. מתכווצת כשהמיקרופון חורק.

6.

בלילות נטע ואני מסתובבות ברחובות להוריד את הכתובת מהקיר. ירושלים כולה מקועקעת. טרנספר עכשיו פוסטרים מכסים את הקירות, טרנספר עכשיו גרפיטי מכתים את המנהרות.

תיזהרו: “כך’ניקים מערבבים בדבק של הפוסטרים פלורסנטים מנופצים.” מסתבר שפלורסנטים עשויים מזכוכית מיוחדת, הרסיסים שלה קטלניים. אנחנו מביאות כפפות אבל אי אפשר לקלף פוסטרים עם כפפות. 

7.

עכשיו מותר לטייל בהר מעל המעיין. בנו גדר והיא שומרת עלינו. אני מתרימה מזון בכניסה לסופר. זה בשביל ילדים רעבים, אני אומרת ולא מפרטת. את האוכל אנחנו מחלקים בכפר ערבי ליד ירושלים. בכפר מארחים אותנו עם תה והרבה סוכר. מתנצלים שאין להם מגשים מפנקים של מתוק. אין להם יותר גישה לשדות שלהם. אין להם יותר גישה למקום העבודה שלהם. אין להם יותר גישה למכולת או לסופר. זו לא טעות. זו התוכנית של מי שבנה את הגדר. 

8. 

אני גונבת את האפיקומן ומבקשת מכל המבוגרים לעשות משהו כדי לתקן את העולם. אחי מתעצבן, הוא רצה לבקש דיסקמן, משהו שאפשר לקבל. המבוגרים כועסים, רצו שאבקש משהו שאפשר לתת. כולם רוצים כבר לסיים את הסדר וללכת לישון. אני לא מרפה עד שכולם מבטיחים. רק סבא מקיים. סבא מהנדס מים במקורות. לפני סוף ספירת העומר אנחנו מארגנים פעילים מכל הארץ שבעזרת הקשרים של סבא מביאים מים זורמים לכפר לא מוכר בנגב. 

9.

יום הולדת 35 לכיבוש. אני מגיעה לבית הספר בעיינים מכוסות, מחזיקה שלט שכתוב עליו “החוק עין תחת עין ישאיר את כולם עיוורים”.

10.

אני מקבלת צו ראשון. שלושה גברים יושבים על הבמה. במדים ושיער אפור. מולם עומדת נערה. עליה להוכיח שהיא פציפיסטית. 

הגבר מימין: אני רואה שאת עם חצאית. למה את לא מבקשת פטור מטעמי דת, זה יותר פשוט.

הנערה (מגמגמת): אני בעד שבנות יוכלו לשרת.

הגבר מימין: רגע, אז את מנסה להגיד שאת גם דתייה וגם פציפיסטית?

הגבר משמאל: ואם מחר בבוקר כולם יקומו ולא ירצו להתגייס מה יקרה?

הנערה (במבט מושפל): אבל זה לא איך שזה יקרה, כרגע מלא אנשים עוד מאמינים במלחמה. ובכל מקרה, אל תשאלו אותי את זה, תשאלו מה יקרה אם כולם יקומו בבוקר ויקשיבו ללב שלהם.

 הגבר באמצע: תגידי, אם היטלר יבוא מחר לאנוס את אמא שלך, לא טוב שיהיה צבא שיוכל להגן עליה?

הנערה (שותקת):

(היא לא אומרת שהגברים שאנסו אותה לבשו ופשטו את המדים שהוא לובש). 

11. 

אני ולירון ישנות ליד כפר סורי נטוש. בבוקר אנחנו טובלות במעיין ומברכות את השמש. בומים מרעידים את האדמה. אין קליטה. אנחנו עוצרות טרמפ. פרצה מלחמה. ישנות בחיפה. מתעוררות מטילים. אני נוסעת לתל אביב, לאחי. הטילים תופסים אותנו על האופניים בדרך לגן. אחי מתפכח. “אין ברירה, צריך להילחם. יורים לי על הילדים.” אני רואה את שד המלחמה בפנים שלו. השד נדבק גם בי. “אין ברירה, צריך להילחם. יורים לי על האחיינים.” אני נוסעת לירושלים ומכנסת נשים למעגל תפילה. נסרין מתפללת בערבית ואז בעברית: “זו לא המלחמה שלנו,” “אנו לא רוצות בה, לא מאמינות בה, אנחנו מבקשות שלום.” שד המלחמה יוצא ממני כמו אדים שהמגהץ מוציא מבד רטוב. 

12.

יוני 2014, זיכרונות האונס עולים. אני עושה ניסיון אובדני במחלקה פסיכיאטרית. זורקים אותי משם. “רוצה למות? לכי תמותי בבית.” אין לי בית למות בו. אני ישנה ברחוב, כלומר לא ברחוב, בהרים, כלומר לא ישנה. כל הלילה האזעקות מכל הארץ עונות זו לזו כמו תנים. מפסגת ההר אני רואה את הטילים נופלים כמו כוכבים. 

13.

אני הולכת מהלוויה להלוויה. החברות שלי, נפגעות אלימות מינית שפגשתי בשאול, מתאבדות. אני כותבת מכתבים. השומרים והחתולים ברחוב קפלן כבר מכירים אותי. אני מעידה בוועדות, נפגשת עם חברות כנסת ושרים. שר הבריאות אומר לי, “את בוודאי מבינה שאיני יכול לעסוק בנושא [של אלימות מינית] מפאת הצניעות.” שר הרווחה אומר לי: “כל התקציבים עכשיו הולכים על שלום ועל ביטחון.” 

14.

אני לומדת עברית חדשה: ביטחון = כסף למימון מלחמות. שלום = מצב שבו אונסים ורוצחים ילדות ונשים. התאבדה = נרצחה בידי מי שאנסו אותה, בידי שוטרים ממשטרים שהפקירו אותה, בידי רופאים קושרים שלא העניקו לה טיפול. 

15. 

מקבלת תמונה בווטסאפ המשפחתי. הוציאו את הילדים מבתי הספר, בני הדודים, הדודים, כולם ביחד עם דגלים ושלטים. יצאו להגן על הדמוקרטיה. רוצה לכתוב “איפה הייתם?” שולחת אימוג’י עם לבבות במקום עיניים. 

איפה הייתם כשעמדתי לבד עם קומץ נשים ברחוב מלוכלך בתל אביב. מול “דירה” שבה “התאבדה” זונה חטופה. שאולצה לעבוד בזנות להיאנס מגיל תשע עד גיל עשרים ושלוש. הממשטרים עוצרים אותנו. הסרסורים והלקוחות האנסים נכנסים לדירה באין מפריע. הם עצרו להוריד את הגופה מהחבל?

16. 7.10.

אני מתעוררת מאוחר. מדליקה את הנייד ומתוכו פורצת מלחמה.

י****: תתפללי עלינו

אמא: יש לך מים בממ"ד?

אלכס: את יודעת אם א**** בסדר? 

אלכס: תתפללי עלינו חזק

אני בממד עם ההורים והילדים

מחבלים בקיבוץ 

מחבלים ברחוב

י****: הם בבית

מחזיקה את הידית בידיים

תתפללי חזק

נורית מסיני: מותק אני מתפנה אליך. יצאתי לדרך. 

אור אח שלי: למלא את המקרר, תיכף מתחיל בצפון. לא נוכל לצאת מהבתים ימים.

לא אכלתי חודש. יש רק עובש במקרר. לשטוף את הרצפה? אני רוצה לחבק את י**** להעמיד כביסה? לארגן תפילה? לנסוע דרומה? אני רוצה לחבק את א****. לבדוק את הממ"ד? לנקות את המקרר? רוצה לשלוף אותן משם. לקפוץ לקניות? בכפר הערבי פתוח בשבת?

מתיישבת על הרצפה מול המקרר, מניחה את הטלפון ליד החרדל. ההודעה האחרונה לי**** לא נקראה. מחייגת. אין תשובה. המקרר זועק. מבקש להיסגר. מנגבת את מגירת הירקות. מחייגת לנסרין – כן, היא תעלה איתי לתפילה משותפת בזום. מתקשרת למרים והד. כן, הן ינחו איתי את התפילה.

חוזרת מקניות, מתיישבת לסדר את הקניות. נזכרת שלא בדקתי. החלון בממ"ד לא נסגר. כותבת בווטסאפ השכונתי. תוך דקות מגיע אלי גבר עם שֶׁמֶן של איש הפח. מסוכן יותר להכניס זר הביתה או להשאיר ממ"ד עם חלון פתוח? 

בערב אנחנו עולות לתפילה בזום עם מאות משתתפות. יעל דקלבאום משדרת את התפילה במופע בברלין. אנחנו מתפללות באנגלית, עברית, ערבית וגרמנית. יעל שרה War is not a woman’s game.

17. 8.10. מבקשים מתנדבים שמתמחים בטראומה. אני יורדת לים המלח. הכבישים מלאים רכבים רחבים של צבא. מאיה מנסה להכין אותי למה שאני הולכת לפגוש. אנשים שהקרובים שלהם מנותקי קשר, פצועים, נעדרים, מתים, אולי חטופים. עבדתי עם פליטים במלחמת האזרחים בצפון אוגנדה. עבדתי עם נשים שנחטפו והיו שפחות מין של מורדים בג’ונגל. שום דבר לא מכין אותי לפליטים שמדברים עברית ומריחים כמו עשן.

יש לנו בכיס רשימות. אנחנו מחכים שהמשטרה תאשר לספר למשפחות. זה לוקח זמן. קשה מאוד לזהות את הגופות. אחי מתקשר מהשדה, הם עוזבים את הארץ. אחותי הייתה בחו"ל לחגים, היא לא חוזרת. 

בחדר במלון אני מטפלת באישה ששני הילדים שלה נעדרים. עורבים שחורים סובבים את המיטה. עוד רגע היא צריכה לקום להלוויה. היא לא מצליחה לזוז. עוד רגע היא תגלה שהילדים שלה בעזה.

אני מטפלת באישה שצריכה להשלים הפלה בעקבות הטבח.

אני עוזרת לאישה צעירה לעבור ניתוק. היא מספרת לי שהיא כבר מאובחנת עם פוסט טראומה על רקע אלימות מינית. היא מספרת לי על העשן. על ההתלבטות אם לפתוח חלון, ומחוץ לחלון יורים. ובתוך הבית שורפים אותך בחיים. ואת רואה את אמא שלך נחנקת. 

אני מקימה מערך מתנדבות לנשים במלונות. הד באה לעזור. אנחנו יושבות על סלע מול ים המלח וקוראות חדשות. מתחילה פלישה לעזה. למה אף אחד לא מתנגד למלחמה? למה אנחנו לא מתנגדות? מה קרה לקול של פעילי השלום? מה קרה לקול שלנו?

אני מתקשרת לג’ואנה ששנים מסיעה ילדים פלסטינים לבתי חולים. “אני לא יודעת מה להגיד לך. אנחנו הולכים מהלוויה להלוויה, כולם בהלם, תמיד האמנתי בשלום, אני פשוט לא יודעת מה לחשוב.” 

18.

ואז זה מגיע. טלפון ראשון מאישה. אני לא יודעת למה חשבתי שזה לא יקרה כאן. אני הרי יודעת שאונס משמש בכל העולם כנשק מלחמה. תפרתי במו ידי נשים שנפצעו באגן. אני יושבת על הרצפה באולם ריק במלון. מקשיבה לאישה שמספרת לי בעברית רהוטה. היא הייתה קשורה ערומה שעות והצבא לא בא. היא הייתה קשורה ערומה שעות עד שהצבא בא. 

אני יוצאת מהלובי. חוצה את הכביש. נשכבת על הבטן. בכי בריח גופרית. הלוואי שיבלע אותי בולען. אני במקום הכי נמוך בעולם אבל רוצה לרדת ביגון שאולה. אני חוזרת לעבוד אבל אני לא קמה משם.

19.

עוד טלפון. עוד אונס. עוד דברים שהם יותר גרועים מאונס. סיפורים מגיעים אלי מהמסיבות. מהקיבוצים. מים המלח. מאילת. מכיכר החטופים. אני בחנות יצירה בערד, מחפשת חוברת צביעה לאישה שביקשה מנדלות או לפחות משהו אחר שאפשר לצבוע בתוך הקווים. 

20.

בקופה בחנות היצירה אבא שלי מתקשר. 

סבתא בין עולמות. 

21.

בשבעה אני פותחת חמ"ל במרפסת. בשבעה מתקשרים אלי מהצבא לבוא להעיד. אני לא יודעת מה הצבא רוצה לעשות עם העדות שלי. לא יודעת אם הנשים רוצות שאספר. לא יודעת אם הצבא רוצה להשתמש בנשים כדי להצדיק את מה שהם מתכננים בעזה. אני לא יודעת מה הם מתכננים בעזה.

אני עוזרת לאיש של הצבא להבין שגם השחתה והחדרה של חפצים לאגן זה סוגים של פשעי מין. את העדות אני לא מוסרת.

בשבעה מתקשרים אלי עם בקשה לארגן טיפול לנשים שמנקות גופות. מהשיחה אני מבינה שהן מטפלות בגופות שעברו אלימות מינית. בשבעה מתקשרים אלי מהניו יורק טיימס. מהשיחה עם הכתב אני מבינה שיש עוד ועוד מקרים. “אני לא יודעת אם הגופות נאנסו לפני או אחרי המוות,” אני עונה לכתב. את העדות אני לא מוסרת. 

בשבעה מתקשרים ממשרד ראש הממשלה. מבקשים שאכין נייר עמדה לשולחן עגול שידון בטיפול הנכון עבור נפגעי האלימות המינית של חמאס. אני עובדת בלילות על הנייר. אבל אז ההזמנה מבוטלת. הבינו שאין צורך. כיוון שרק מעטות מאוד באו לבקש טיפול רפואי, סימן שאין הרבה נפגעות.

בשבעה אנחנו נפגשות בזום לנסות להרים תפילה משותפת. נסרין אומרת שהיא לא מרגישה בנוח להיות כרגע בעשייה עם מי שמתפללות גם לשלום החיילים. אנחנו מנסות לדבר בעדינות על ההבדל בין “נפל” ל"נרצח" ל"חוסל" בין “מחבל” ל"ילד" ל"חייל". השיחה מתפרקת. 

22.

בשבעה מתקשרים אלי מאילת. “בואי, גם כאן יש מקרים.”  מהעלייה לקבר אני יורדת להקים מערך לנשים באילת. אני פוגשת ילדים שמספרים איך אילצו אותם ל**** באיבר**** שכרתו. פונים אלי להעיד בכנסת. פונים אלי להעיד באו"ם. את העדות אני לא מוסרת. אני נשארת בשטח עם הנשים.

בדרך למלון באילת אני שומעת את הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים. משהו נופל מהשמיים. אני מטפלת בנפגעי חרדה ולומדת את המילים “חותים” ו"כטב"ם".

23.

חנוכה. החטופים עדיין חטופים. המלחמה עדיין מלחמה. האחיינית שלי עונה לטלפון באמצע מעוז צור ויוצאת לדבר עם החבר שמשרת בעזה. כשהיא חוזרת פנימה שואלים אותה: מה שלום ****?", “הוא די בסדר,” היא אומרת ואוכלת לביבה. “וגם נשמע שהוא הצליח בינתיים לא לבצע יותר מדי פשעי מלחמה.” 

24.

אני מוסרת את העדות שלי לקתרין מקינון. היא באה לארץ לחקור את פשעי המין של חמאס. העדות נמשכת יותר מארבע שעות. בתום העדות מקינון אומרת שפיתחו כאן נשק חדש ממש כמו טכנולוגיה חדשה. כמו כטב"ם. דרגה חדשה של ברוטליות ואכזריות. מקינון צופה שהנשק הזה עתיד להתפשט במלחמות באזור ובעולם. בנוסף היא מצטטת נתונים שמראים איך אחרי פשעי מין במלחמה נצפית עלייה בפשעי המין באזרחות ובחומרתם. מקינון צופה עלייה בסחר בנשים יהודיות, עלייה בביקוש לפורנו עם קורבנות יהודיות, ועלייה באונס כלפי קורבנות יהודיות. היא צופה גם החמרה באלימות המינית בחברה האזרחית. כלומר יהודים יאנסו יהודיות בצורה יותר אלימה. היא נכנסת למונית והמילים עוזבות אותי.

25.

היכולת לדבר עוזבת אותי. במשך ארבעים יום אני לא יודעת קרוא וכתוב. לא מדברת לא מבינה מילים. 

26.

ראש השנה, החטופים עדיין. המלחמה עדיין. בן דוד שלי אומר שיש רצח עם בעזה. ארוחת החג מתפרקת.

27.

ליל הסדר, החטופים עדיין. המלחמה עדיין. כולנו מסובים. האחיינית שלי והחבר שלה וכלי הנשק שלו. אני כבר לא משוכנעת שאני לא מהשותקים. יש סיבות טובות לשתוק. אני סולחת לעם הגרמני.

28.

אני מנסה לכתוב את הטקסט הזה, אלפיים מאתיים מילים. האם התפכחתי מהשלום? אבל הכול עוד טרי מדי. זולג בין משלבים, לא בשל להפוך לאמנות. גולשת לשלושת אלפים. מוחקת. יורדת לחמישים. מנסה להתרכז בכתיבה. רצה לממ"ד. נכנסת לחדשות לראות מה יורט. צופה בריאיון עם מייה שם. חזרה מהשבי. נפגעה בבית. במקום הבטוח. “בשבי במנהרות של החמאס, בלי יד היה לי תקווה, ועכשיו אני באפלה.”

התפכחות היא פריווילגיה ששמורה למי שעד לפני רגע הסדר הקיים שמר עליו. למי ש"ביטחון" מגן עליו בבית, ברחוב. 

הרבה אחרי שאתם תסיימו את המלחמה הזאת ותעברו למלחמה הבאה, האם אני אהיה כאן בטוחה?

התפכחתי מהשלום? בשלום שלכם, של בלונים מופרחים, של הסכמים שנחתמים על ידי גברים במדים, שלום שבו ליהודים מותר לאנוס, לבעלים מותר לרצוח בעולות, מלכתחילה לא האמנתי.

אל תשאלו אותי אם התפכחתי מהשלום. תשאלו אותי: מהו שלום? למי שלום?

“מ' הִזְדַּקֵּן כָּל כָּךְ”

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ בְּלִבִּי מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּשֶׁהוּא מַבִּיט יָשָׁר אֵלַי

וְלֹא רוֹאֶה אוֹתִי

עוֹמֶדֶת בַּשּׁוּרָה הָאֲרֻכָּה

עִם תְּמוּנוֹת הַיְּלָדִים וּמִיָּד נִזְכֶּרֶת

אַתְּ מֵתָה

וְכָךְ פְּטוּרָה מִלִּרְאוֹת כַּמָּה הִזְדַּקֵּן מ' הַטּוֹב

וְכַמָּה יָפִים וּמֵתִים

הַיְּלָדִים.

יוֹמַיִם צָעֲקוּ הַצִּפּוֹרִים

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִתְגַּלְּתָה הַגְּוִיָּה הַזְּעִירָה

כָּל הַחַי מְקוֹנֵן עַל מוֹת גּוֹזָלִים.

לְהַמְרוֹת אֶת אַזְהָרַת הָעַיִן הָעֵרָה בִּפְנִים תָּמִיד

לָצוּף אֶל הַבֹּקֶר

אֶל הִתְבַּהֲרוּת אַלְפֵי פָּנִים קְטַנּוֹת

בְּגוֹן הָאֵפֶר.

הִנֵּה הֵנַפְנוּ זְרוֹעוֹתֵינוּ

חָשַׁבְנוּ

בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַטְנוּ.

וְכָאן הִתְבַּקֵּשׁ לַהֲגוֹת סִיּוּם

וְלָלֶכֶת אֲבָל זֶה כָּל שֶׁבְּכוֹחָם

שֶׁל הַיְּלָדִים הַמּוֹסִיפִים לֵהָרֵג

וְלֵהָרֵג –

הֵם מְצַוִּים הִשָּׁאֵר

וּמַכְלִימִים אֶת הַשִּׁיר.

ביוני 2014 נחטפו שלושה מתנחלים צעירים בידי פעילי חמאס בגדה המערבית. הם נרצחו עוד באותו לילה, אבל רובנו לא ידענו את זה. הצבא, מג"ב והשב"כ חיפשו אותם בחברון ובערים אחרות בגדה ועשו מה שהם יודעים לעשות: הרסו, שברו, עצרו מאות, פצעו עשרות והרגו כמה. בסוף אותו חודש נמצאו גופותיהם של “הנערים”, כפי שהם כונו. אז גם התחילו להתפשט שמועות על כך שבמערכת הביטחון ידעו כבר מהיום הראשון כי החטופים נרצחו, אבל מצווה כי באה לידך אל תחמיצנה. איך אפשר לוותר על הזדמנות כזו לדרוך עוד קצת על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה? הידיעות שהגיעו לאחר מעשה על התרמית הקטנה הזאת של “מערכת הביטחון”, שבחסותה התחוללו ה"מרדף", ה"מצוד", ה"חיפושים" הקדחתניים, לא הוציאו את הישראלים מגדרם. מה שעושה הצבא תמיד עמד מעל לשיפוט של בני תמותה רגילים.

משנמצאה האבֵדה החל השעון לתקתק. כל העומד מלפניי מאחוריי ומצדדיי יהיה על הכוונת. עד שיחליטו הגנרלים מה לעשות כבר יצאו אזרחים מסורים למפגני כוח מבוססי גזע. מיליציות של צעירים משולהבים יצאו לרחובות הערים היהודיות וחיפשו ערבים להפחיד ולהכות. השטח התחמם, והממשלה והמשטרה לא עשו דבר. זה לא היה בן גביר אז, זו הייתה סתם ממשלת ליכוד אחת מני רבים. והאנשים כועסים, מה כבר אפשר לעשות נגד זה?

לילה אחד התחולל פוגרומצ’יק שכזה גם בעיירתנו, שכאלף היפּים הוציאו לה שם של מושבה על הירח. פעילי ה־KKK המסורים – יש מצב שהם דווקא כן היו תחת השפעה בן־גבירית ישירה, או לפחות מרזלית – היו נחושים לאזן את התמונה, ואיתרו בעינם החדה את הערבים שמקיימים את ערינו: המוכרים בחנויות, הרוקחות בבתי המרקחת, המתדלקים בתחנות, מכיני הקפה, מוכרות הספרים, המנקים והמנקות, הקונים והקונות, המבלים המעטים, הנוסעים באוטובוסים ושאר אנשים שיצאו מהעבודה בשעת ערב ונסעו בחזרה לבאקה, לערערה, לג’סר א־זרקא, לכפר קרע. הפחידו, השתוללו, קיללו, ואחר כך הלכו הביתה וטינפו באינטרנט, איימו, איחלו והבטיחו לאנוס ולרצוח את יפי הנפש ואת בנותיהם. 

אלה היו הימים האחרונים של שנת הלימודים, ואני הסעתי את ילדיי לבית הספר. בלב כבד לבשתי את תפקידי, שידרתי עסקים כרגיל, ונכנסנו לאוטו עם שירים וסיפורים. הקיץ כבר ארב בזווית היום והתכונן להתחמם ולהלחית ללא רחם, אבל הכביש בין בנימינה לגבעת עדה לעולם אינו מתייאש, ומטעיו משווים לו לחלוחית ירקרקת חיונית ומבטיחה גם כשהכול מסביב כבר חום ואפור והאוויר מחניק מרוב מתח ופחד. 

פתאום הבליח הטלפון, עם הודעה של אחת האימהות, שמספרת שרוצים לארגן הפגנה נגד הפוגרום המזעזע שהיה אתמול ואם אני רוצה לעזור. מי היה מאמין, אני אומרת לעצמי, חמש שנים אני חיה פה ונתפסת כחייזר, אני ו"הדעות שלי". כשאני דואגת שתפרוץ מלחמה או מתקוממת בגלל אירועים חיצוניים תוהים “למה זה מפעיל אותי”, יצור דואלי ופסקני כל כך בעולם של דיבורים על אחדות ועמימות בכל מחיר. אבל מתברר שכל סקיל־סט ביג’י יומו. ההפגנה הזאת התקיימה עוד באותו יום והייתה ספונטנית ומעצימה. מאות מתושבי פרדס חנה – גם אני כמובן – באו אליה יחד עם הילדים והראו שהם לא חיים על הירח ושאפילו הם מבינים שלפעמים צריך להגיד עד כאן, גם אם הם “לא מאמינים בהפגנות”. הם כעסו שהבריונים באים לצוד אזרחים ערבים שוחרי טוב, זה נראה להם לא לעניין, אבל הם לא התנגדו לשום מעשה נקמה ברצועת עזה, שכבר היה ברור שהוא בלתי נמנע. אין ברירה, הם אמרו, וכעסו על אנשים שחשבו שלא צריך לצאת למלחמה וכמובן, “למוטט את חמאס”. 

כך או כך, לא היינו שם לבד. אנשי ה־KKK מן הלילה הקודם ידעו שהפגנה מתארגנת ולא התכוונו להשאיר לנו את השטח. הם עמדו מהצד השני של הצומת הקטנטן ונתנו את הנאמבר שלהם: נהמו, קיללו וצרחו עלינו בשנאה, בליווי כל תנועות הגוף הלא חינניות המוכרות. ילדיי התבוננו בהם בעיניים נדהמות, ודרך עיניהם התמימות הזדעזעתי מחדש גם אני.

אבל אמא, למה הם צעקו עלינו ככה? מה הם רצו? שאל אותי בערב בני בן התשע. הסתכלתי עליו בעייפות. חיפשתי תשובה, כי הרגשתי שעוד אזדקק לה בעתיד, אבל לא מצאתי. למען האמת, גם לעצמי כבר לא ידעתי מה להגיד. היה לי ברור שככה זה הולך להיות מעכשיו: כל מי שיתנגד לפעולות נקם ימצא את עצמו מבודד ומאוים. קיתונות הצחנה הגזענית כבר התחילו להציף את המרחב הציבורי והתקשורתי. שוב יצאו מהבוידעם הסיסמאות על מגרשי חניה ותקופת האבן, אלא שהפעם נראה שכבר כבשו להן מקום לגיטימי. הכול היה בחוץ והכול היה מותר.

בימים הבאים ראינו איך קורה מה שקרה גם עשר שנים אחר כך. את ההתגייסות המוחלטת, ההשעיה של כל שיפוט עצמאי, התרת הרסן של השנאה, האמונה העיוורת בצבא, ההצדקה של כל פנטזיות ההשמדה והשיטוח שאולי יוכלו סוף־סוף להתגשם, שאפשר יהיה “לגמור את העבודה”. וכשרצינו ללכת להפגנה בחיפה, פתאום נתקלנו בהורים שהמציאו סיבות מדוע דווקא היום ילדינו הפופולריים לא יכולים להישאר אצלם. 

למרות זאת הלכנו. היה קשה להגיע להפגנה דרך מפגיני הימין, שבאו מאורגנים ומחוממים ומצוידים בכלי נשק מאולתרים ובכוח ההמון. ניגשנו אל שלוש נערות, אולי בנות 16, גשר בשיניים, חצ’קונים והכול, עטופות בדגל, לאחת גם מין פטיש אידיוטי כזה של יום העצמאות. מה קורה פה? שאלנו אותן. 

“הפגנה,” הן ענו בקול צווחני ונרגש, “נגד השמאלנים הבוגדים.”

“ואיפה הערבים?” 

“הערבים מתו,” הלמה הפטיש בהתרגשות. חברתה ניתרה בצהלה, “אמן אמן שאת צודקת, מהפה שלך לאלוהים!”

עמדנו עם אחינו המעטים. המומים מכדי לצעוק, מבוהלים מכדי לכעוס, מוכי גועל ובעתה ממה שנשקף אלינו מעבר לכביש הרחב: מאות רבות, בעיקר גברים, שהניפו דגלי ישראל, שרו בגסות, קיללו, קראו קריאות קצובות מלוות בתנועות ידיים, “אין לכם מדינה”, “אל אל ישראל”, ואחר כך גם זרקו אבנים ובקבוקים. בשלב מסוים פרץ מתוכם נחיל לכיווננו. הם חיפשו דם ולא הסתירו את זה. אילו יכלו היו הורגים אותנו, ואילו היו יורים בכולנו היו עומדים ומוחאים כפיים. המשטרה עמדה מהצד, עשתה די תפסיקו ופיצחה פופקורן. כמה מפגינים נפצעו, קשה היה גם להתפזר, אבל בסופו של דבר נחלצנו איכשהו, איש לנפשו ולגורלו. צעדנו בחיפה המנומנמת, שרחובותיה אכלסו את הגיהנום שמסתתר תמיד מתחת לפני השטח, מתבשל כבר עשרות שנים על אש קטנה, או גדולה. רוב מפגיני הימין התפזרו, עטופים בדגלים, מרוצים מעצמם, בחבורות של שניים או שלושה. ברגע שהתפרדו ממולקולת־הענק שלהם כאילו נשרה מהם הארשת המאיימת וצמאת־הדם, אבל בכל אופן היו שיכורי ניצחון. היה להם כיף להיות עם עוד רבים כמוהם, כאלה שאוהבים להראות מי כאן בעל הבית, להתייצב לצד החזקים, לשאוב עידוד ואישוש מדומיהם, להפחיד ערבים ושמאלנים: נהג המונית שיסיע אותי מחר, בעל חנות המתנות שהתרגש כשבאה מישהי לבקש מתנה לכבוד הגיוס, והוא סיפר לה שהבן שלו משתחרר עוד שבועיים, השיננית האכפתית שאחותה גרה “בדרום”, האיש שאמור היה לתקן את המזגן וקיבל צו גיוס. 

ההפגנה של הימין הצליחה, ואנחנו הועמדנו במקומנו. 

באותו קיץ הרגה ישראל כאלפיים פלסטינים, ביניהם יותר מ־500 ילדים. זה היה נראה מופרע לחלוטין, חסר כל פרופורציה, אבל אפילו סדק לא ניבע בקונצנזוס. נותרו רק פחד נורא מפני העתיד ומחנק. את הניצוץ האפל שראיתי בעיניים של מפגיני הימין כבר לא הצלחתי לשכוח. ידעתי שבבוא היום הם לא יהססו ללכת עד הסוף, גם נגד הפלסטינים וגם נגדנו. היותנו חלק מעם האדונים לא תמיד תגן עלינו. הפסדנו, אמרתי לעצמי. החזון שלמענו נלחמנו מת, וזה לא הולך להשתפר. לפעמים צריך להכיר בתבוסה ולהסתלק.

* * *

לאנשים בסוף שנות הארבעים לחייהם לוקח כמה רגעים לארוז את כל ההיבטים החומריים, המקצועיים, המשפחתיים והחברתיים של החיים ולהתעופף לקצה העולם. הדברים נמשכו והתעכבו, נגררו ונדחו, אבל בוקר אחד ביולי 2017 נכנסנו למונית גדולה ובה ארבעה אנשים שנסעו לשדה התעופה ושש מזוודות שילוו אותנו אל חיינו הבאים. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והשמש עוד ניסתה לעשות פרצוף תמים, שוחר טוב. שוב נסענו בכביש היפה בין גבעת עדה לבנימינה, הפעם בכיוון ההפוך. חלפנו על פני המטעים היפים של האפרסמונים והרימונים, השסק והשקדים, האפרסקים והגויאבות. מתי נראה אותם שוב? פתחנו את החלונות. הרדיו ניגן שירים כיפיים של יום שישי והנהג הגביר את הווליום. גאולה, הו גאולה, נשקי אותי עכשיו נשמה, מילאו הצלילים הדשנים את המונית, התערבבו עם הרוח החמה שנשבה פנימה וניתזו אל דופנות המרכבה. הילדים ישבו מאחור נרגשים, ואילו אנו ההורים ישבנו במושב האמצעי ודמעותינו זלגו ללא מעצור, מי משמחה והקלה ומי מאבל ומצער. ייקח מה שייקח, ייתן מה שייתן, מי יודע מה יהיה עכשיו. 

בשנים הראשונות עוד קיווינו מדי פעם שטעינו, שאולי תהיה דרך חזרה, אבל עכשיו כבר ברור שאין. הם באמת הלכו עד הסוף. הניצוץ ניצח – ניצחונו הוגש לו על מגש הכסף של הרפיסות הפחדנית של מה שכונה פעם “מחנה השלום”: השתיקה, ההסכמה, הציות, ההתיישרות לצד השבט, הפזילה המתמדת לאיזה מרכז מדומיין, פעם אחר פעם, תמיד לטובת ההיגיון האתני. מעט הבית שהיה איננו עוד.

אני מביטה בתמונה, אבל היא לא הוא. היא דומה, אבל היא לא. תינוקת שרועה על גבה. בת חצי שנה הייתה אז. צוהלת ומחויכת, אפה הקטן מכווץ, לחייה מדושנות והאור ניבט מעיניה. אניצים של שיער אדמוני קצר מעטרים את ראשה. אבל היא לא הוא. אני משננת את זה כמו תפילה: לדברים דומים יכולים להיות גורלות שונים. הדין לא נגזר מראש, לא באורח פטליסטי, לא באופן סופני. ובכל זאת.

כמה שמחנו בשערה כשנולדה. ועדיין אנחנו שמחים. היום היא כבר בת תשע, ושערה הנחושתי גולש מטה מטה, עד מתחת לישבנה. אנחנו נמנעים מגזיזתו. מייחסים לו תכונות מיתיות, שמשוניות. כאילו אם ניגע בו – כוחה ייחלש. אם נחתוך – לרפונזל לא יהיה עוד מִפלט מהמגדל, והקסם יאבד לו. לה.

בכל ערב אני פורמת את הצמה הארוכה לפני המקלחת, והיא טובעת בתוכו. הוא עוטף אותה כמו מסגרת. ילדה קטנה וצנומה, וסביבה גלים־גלים של פליז. אמא שלי אומרת, “טפו־טפו־טפו, תקני לה צמיד אדום.” ואני עונה, “אמא, אין כזה דבר עין הרע.” אבל בתוך תוכי אני מדברת אל לבם של השדים. מנסה להרחיק אותם ממנה.

עוד לפני שנולדה אמרתי לבן זוגי: אנחנו צריכים עשרת אלפים דולר במזומן, שיהיו בבית למקרה שנצטרך לברוח. אבל לא הוצאנו את הכסף מהבנק. אחר כך, כשהחלטנו שנסתפק בילדה אחת, אמרתי: טוב שיש רק אחת. אחת קל לשאת על הידיים כשאנחנו שניים. למלט אחת – זה פשוט.

בראשי סימנתי עשרות קווים אדומים. אמרתי: כשנגיע אליהם, נקום ונלך. חישבתי חשבונות. שקללתי סיכויים. אמרתי: לא אותה. לא את הבת שלי.

בבוקר ההוא סיפרתי לה שפרצה מלחמה. היא שאלה, “אבל אמא, זו לא מלחמה מהסוג שאנשים מתים, נכון?” ולא שיקרתי. אמרתי לה שכן. היא הייתה רגילה למלחמות אחרות. כמו כשהייתי אומרת לה, בכל פעם שיצאתי להפגנות בקפלן, שאני הולכת להילחם על העתיד שלה. ואכן נלחמתי. ולפי שעה – הפסדתי.

באותו בוקר גם הסברתי לה שהיא מוגנת פה, שאנחנו שומרים עליה, שהמלחמה רחוקה ולא תגיע לכאן. כאן דווקא שיקרתי. ידעתי שבמרחק לא רב ממני הורים הבטיחו את אותו הדבר בדיוק, ונטבחו אל מול עיני ילדיהם. ובכל זאת שיקרתי. ולמרות כל ההכנות והתכנונים – לא מילטתי אותה. לא כי חשבתי שאין לאן לברוח, אלא כי עדיין האמנתי. עדיין נאחזתי באותה תקווה הפכפכה – שעבורנו יהיה אחרת. שנמצא את הדרך. שנצליח להרחיק כל דמון שיתדפק על דלתנו. גם ברגעים ההם לא הרפיתי ממנה.

בבית הספר שלה אסור לדבר על החטופים. זה מוסד ליברלי ומכיל, מהמתקדמים, אבל פעם אחת ילד הזכיר את הנושא, ואחת הילדות פרצה בבכי כזה, שמאז אסור. ובכל זאת – הילדים יודעים. הם יודעים ומבינים, והידיעה תלויה כמו עננה עיקשת מעל לתמימות הילדית.

יום אחד ישבנו יחד בכיכר דיזנגוף. השמש שיזפה אותנו, ותמונות המתים עיטרו את המזרקה. והיא אמרה, “אני חושבת שלשחרר אותם זה הכי חשוב,” והציעה לדבר עם הצד השני. להסביר לו. ואני רק חשבתי – איך גידלתי אותה להאמין בשטויות חמודות כאלה. להאמין שמילים יכולות לגרש שדים.

באושוויץ הייתה בדיחה ישנה: איך מבדילים בין אופטימיים לפסימיים? האופטימיים פה. ואני עדיין פה. והיא איתי. אנחנו מן הנשארים. ואני נשארת איתה למרות שכל הקווים האדומים כבר נחצו. מאות פעמים הם כבר נחצו.

לפני שמת, ביקש אמיל חביבי, “האופסימיסט”, שיכתבו על קברו “נשאר בחיפה”. הוא לא ביקש שיכתבו “גאוותו בכך שנשאר” או “מצר על שנשאר”. הוא ביקש את העובדה היבשה. הוא נשאר, כשאחרים ברחו. הוא לא קשר לעצמו כתרים על כך, ולא היכה על חטא.

גם אני נשארת. לא קושרת לי כתרים, ולא מכה על חטאים. חצבתי לעצמי בור במדינה הזו, נעמדתי בתוכו, ומילאתי אותו בטיט דמיוני של אמונה עיוורת, מטומטמת – שיום אחד, שני העמים כאן יפסיקו לשמוח לאיד. יפסיקו לרקוד על שלוליות דמם של ילדי העם האחר. ואני מן האופטימיים, למרות הכול. למרות שאולי כבר הפכתי לבדיחה.

בכל ערב אני סורקת את שערה הסמיך, והוא אדום־אדום. ואני חושבת – “הלעיטוני נא מן האדום האדום הזה, כי עייפה אנוכי.” ואני חושבת גם – יעקב ועשיו התפייסו בסוף. ואני סורקת את שערה באצבעותיי, והן חודרות לעומקו, נעלמות, לרגע נראות כמו גדמים. אבל אז אני שולפת אותן משם, וידיי עדיין שלמות. ואני לוקחת קווצה מהשיער, מחזיקה אותה בידיים קעורות, שותה ממנה כאילו הייתה מימי נהר. מנשקת, מלעיטה את פניי.

ואז אני אוספת את כל השיער בצמה ארוכה־ארוכה, אדומה־אדומה, שהאחרים לא יוכלו לראות את שפעתו ואת יופיו.

לגרש את השדים. לגרש את העיניים הרעות.

פעם מזמן, עניין של כמעט עשרים ושמונה שנים, עבדתי במִחזור נייר עם שני אסירים משוחררים, שעברו עבירות שוד מזוין, ישבו במאסר ועונשם קוצר על תנאי שיעברו תוכנית לשילוב מחדש. פעמים בשבוע הייתי סוחב איתם יחד שקים של 50 קילוגרם באחד הקמפוסים בארץ. כך למדתי כמה דברים שלא שיערתי על זילות העצים (הנייר) ועל זילות האדם.

העבודה מקרבת בין עושיה. הם היו שני עבריינים מורשעים, חברי נערוּת משכונה, שנודעה לשם בכנופיית הפשע שלה. העבודה שלהם והעבודה שלי, יד המקרה, וכנראה הפחד של מעסיקיי מהם, הפגישה אותנו. מדוע יד המקרה? משום שהחלטתי באותה שנה הרת־גורל לצאת מכל מעגליי החברתיים והמשפחתיים ולעבור עיר, כי חשקה נפשי ללכת לכיוון שונה ולא מוכר לסובביי. הייתי בן 23. לא היה לי תואר אקדמי ולא קשרים חברתיים משמעותיים באותה עיר. כמחצית מחוגי החברתי והמשפחתי נגרעה בשל הצעד שעשיתי. לא הייתי בודד. עם זאת, מאוד הועיל לי שחבריי החדשים לעבודה לא היו שיפוטיים כלפי הצעד שעשיתי.

הם ישבו על שוד מזוין. אף פעם לא תיארו לי אותו, אבל הרחיבו לא פעם בדבר כל מיני פעילויות אלימות אחרות שביצעו מנעוריהם בסכינים ובבקבוקים שבורים. הם לא התוודו בשעות שעשינו ביחד על רצח, אבל תיארו דברים שלא רחקו מכך. לא הרגשתי כי ניכרת בהם חרטה רבה אבל גם לא גאווה או תחושת יוקרה. אם היה בהם צער, היה זה צער השמור לסבל שהסבו למשפחותיהם, למעלה מאשר למה ששללו או שגזלו מקורבנותיהם. במילותיהם, הם פשוט היו פזיזים ונמהרים והיה בהם רצון מאוד חזק להראות מה הם שווים, וכמה שיותר מהר, כשבעצם – כך תיארו זאת – במוקדם או במאוחר היו עיניים בוחנות אותך; לראות אם אתה אמנם מתאים להיות חלק מהחבורה. היית צריך לפעול, לייצר לעצמך מוניטין, כדי שישימו לב אליךָ; כשבעצם, באותה שכונה, אם לא התמדת בלימודים ונזהרת עד הקצה האחרון מהתערוּת בחבורת הפשע – לא הייתה לך ברירה, אלא למצוא את עצמך במוקדם או במאוחר, מצטרף לחבורה.

למעשה השינוי היחידי שניבט מהם, ככל שתיארו בפני את התמורות שחלו בעולמם, הייתה עוצמתה של חוויית ההישרדות שאותה חשו ומכוחה פעלו. עבורם, בילדות ובנערות, הייתה השכונה – שדה קרב; שדה שעשויים לחזור ממנו פצועים, שבורי איברים, מדממים, או לא לשוב כלל. אני זוכר כי סיכמתי לי את המכנה המשותף של הקירבה האנושית שנוצרה בשיחות בינינו, ככוחה המקרב של ילדות הישרדותית. בשעה שילדותי ונערותי היו מאבק ארוך והתמודדות יומיומית, ורק לעתים רחוקות – שדה קרב ממשי, אצלם היה מדובר בשדה קרב יומיומי ממש. הם איבדו ושבו ואיבדו, ולימדו את עצמם לפעול בשירות מי שיכול היה למנוע את המשך האבֵדוֹת או להסב את מירב האבֵדוֹת לכנופייה המתחרה. בעצם, אני זוכר שהבנתי אז איך חברי כנופיות צעירים כאלה אינם משתלבים לעולם בצבא, ובדרך כלל נפלטים – מחמת עריקות וישיבות תכופות בכלא צבאי. הלא זה משום שהם כבר משרתים מצעירותם בצבא בשכונה, ומה להם ולצבא אחר, שאינם מכירים, שמנסה לייצר בפניהם מוסכמות אמורפיות ורחוקות, שעה שאת המלחמה בשורות הכנופייה – הם יכולים להסביר לעצמם, כדבר קיומי וקרוב הרבה יותר.

בראשית שירותי הצבאי, שלפו אותי כמה נערי שכונות כאלה, שהספיקו לשבת במתקני כליאה לעבריינים צעירים עוד טרם הצבא – משק השינה. הם הצמידו סכין לגרוני ובחור אחד צעק ש"הלילה נבוא לרצוח אותך". הסיבה הייתה שהסגרתי את מקום הציוד הצבאי (נשק, אפוד, מחסניות) שגנבו מאחד מהחברים למחלקה, בעת שאושפז בבית החולים, לאחר שאחד מהם פצע את ראשו במהלומה עם אבן גדולה, מפני שלא עשה מה שהורה לו לעשות. הם הסתירו את הציוד תחת אחת המיטות. הלכתי להתלונן בפני המפקדים, שיָדעו שבזכותי הציוד חזר. הם החזירו אותי לאוהל. אחר כך, אותם בני חבורה תפסו אותי והוציאו אותי בכוח משק השינה והצמידו סכין לגרוני. כל הלילה הסתובבתי עם הנשק עם מחסנית ב"הכנס". זאת ועוד, בערב שלאחר מכן, טורטרתי בידי מפקדיי לאחר שחובשת הורתה לפנות אותי למרפאה (היה לי חום גוף נמוך מאוד). כשהגעתי למרפאה הביט בי רופא וקבע שאני כבר מת, וכלל אינו מבין איך אני עוד יושב ובוהה בו בעיניים פקוחות. התעוררתי בבית חולים צבאי חמש עשרה שעות אחר כך. בדקות הראשונות הייתי משותק מהחזה ומטה וחשבתי לעצמי שזה אולי יישאר כך.

לפיכך, העבודה עם אלי ואבי, חמש או שש שנים אחרי אותו אירוע, בפירוש היטיבה עמי. היא לימדה אותי שנערים עבריינים לא בהכרח ממשיכים לפגוע ולפגוע כל ימי חייהם. הם עשויים להיהפך להורים, הם עשויים ללכת לעבוד הרחק מעולם הפשע, אפילו ללמוד לתארים מתקדמים באוניברסיטה (הכרתי כמה אנשים מחבורות ירושלמיות כאלו, שגויסו לחיל המודיעין, השלימו בגרויות, ולימים פגשתי אותם באוניברסיטה בשמחה הדדית). לימים, אשתי עבדה מעל לעשרים שנה עם נוער בסיכון, וגם כאן למדתי שיש לא מעט סיפורי הצלחה. במובן של נערים, שנמצאו בראשיתם על הדרך הסלולה לצאת ולבוא כל ימיהם אל בתי הכלא – בעזרת טיפול, עידוד, אמון ומילה טובה – הלכו ונפתחו בפניהם דרכים חדשות.

הם באו לקמפוס פעמיים בשבוע. ביום עבודה מלא עברנו דרך כל מתקני מִחזוּר הנייר באוניברסיטה בשיטתיות ופינינו אותם. פעמים הרבה היה מדובר בשקים כבדים מאוד, משום שהכילו ספרים בכריכה קשה או ערמות גבוהות של עבודות אקדמיות כרוכות. אני הייתי ממונה על העבודה ועל התיווך ביניהם ובין העובדים והמזכירויות; אלי גם היו שולחים הודעות בביפר, במקרה שדילגנו על מתקן מִחזוּר, או שלאיזה גורם היו שקים עמוסים נוספים למסור לנו מעבר למה שהושם במתקנים או נערם סביבם. בשאר הימים הייתי תולה ומוריד מודעות ברחבי הקמפוס, לפעמים עוזר בפינוי גזם, לפעמים בודק מוני מים ומוני חשמל ועוד כל־מיני מלאכות של הוצאה והובלה, שגרמו לכך שאנשים ישימו לב לכך שאני עובד בסביבתם, ולכן כל־זמן שהייתי בסביבה, הם התייחסו לאלי ואבי בכבוד; הבעיות התחילו כאשר לא הייתי בשטח, ואלו ניסו להעמיס על גבם כל מיני עבודות שלא היו קשורות להיותם עובדי חברת מחזור הנייר, וניסו לגייס אותם לעניינים אחרים, לעתים בגסות או בחוסר־כיבוד מינימלי או תוך איומים בתלונה על תפקודם. את הסיפורים על כך שמעתי, בדרך כלל, תוך כדי ארוחות צהרים משותפות איתם על הדשא, שבהן סיפרו לי גם על חייהם, כפי ששיתפתי אותם בהתרחשויות בחיי.

כל ההתרחשות אירעה כשנתיים אחר רצח יצחק רבין. הסכמי השלום היו עדיין שם־דבר, למרות שהממשלה שהורכבה באותם ימים, כבר לא הונהגה בידי יורשי רבין. היה נראה כאילו חברון עומדת לעבור לרשות הפלסטינית הצעירה, בהמשך לעזה ויריחו (הסכם קהיר), כי העניינים, על אף גל הפיגועים בתוך הארץ והתגובות הצה"ליות עליו, יתגלגלו לעבר פתרון שתי המדינות, בתיווך ארצות הברית, גרמניה, בריטניה וצרפת, וכי הפלסטינים יימצאו מזור לכלכלתם באזורי סחר חופשיים שיוקמו על ידי תאגידים אמריקנים גדולים ברחבי הגדה המערבית. רק כמה שנים אחר־כך, כחוקר כלכלי זוטר בענייני המזרח התיכון בחברת מחקרים בין־לאומית, הבנתי לראשונה, מקריאת מסמכים של ארגון הסחר העולמי, האו"ם וארגונים אחרים – עד כמה הדברים התנהלו לכתחילה מתוך רצון נחוש של התאגידים להקים שוק תחרותי לזה הסיני – אלא שהידיים העובדות תהיינה פלסטיניות, ועד כמה בלוז ההסכמים הללו עמד אינטרס אמריקני, שיסודותיו הונחו על תפיסה תאגידית – בשיתוף אנשי עסקים פלסטיניים, על חלוקת הכוחות: אנו נביא לכם ולישראלים שלום; אנחנו נוריד לכם את הישראלים מהגב. ובמדינתכם המפורזת – תעבדו בשבילנו בסדנאות יזע כעובדי קבלן.

לקראת סוף יולי 1997, ביום רביעי, שני מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשוק מחנה יהודה – 16 אנשים נהרגו ו-169 נפגעו – באחד הפיגועים הגדולים דאז, שביצע ארגון חמאס. אלי ואבי היו נסערים לאחר פיגועים. כל האינסטינקטים ההישרדותיים וכל תאוות הנקם התפרצו מהם, וכל מה שבער ורחש בתוכם היה קשור במה שצריך לעשות לערבים. היה קשה מאוד לדבר איתם. אני זוכר את עצמי מבקש את סליחתם של עובדי ניקיון ערבים בקמפוס – על התנהגותם המשולחת של השניים, ומנסה להרחיק אותם מהם. השניים האלו – שמאוד רציתי בטובתם – חלק ניכר ממעייניהם הושקע פתאום למחשבה על הסבת נזקים. אלי סיפר על מחזירים בתשובה בשכונה – שאומרים שצריך להרוג את כולם, ואבי – שהיה אבא לילדה בת ארבע – אמר לו שיעזוב; לקלל אפשר כמה שרוצים, אבל אחרי־הכול, צריך לסיים את היום ולחזור הביתה לאישה ולילדים. הרגשתי שמעכשיו, כשאני איתם, אני חייב לפקוח שבע עיניים, כי הקמפוס היה מלא תלמידות, תלמידים ועובדי ניקיון ותחזוקה ערבים, ולשניים האלה פתיל קצרצר – מילה לא נכונה שתוחזר לכיוונם והכול יתנפץ, ה"על־תנאי" שלהם יתפוגג והם יחזרו לכלא. מה שקרה אחר־כך היה בבחינת הלא־צפוי והרשות נתונה.

אבי הגיע ביום ראשון, כולו נרעש ועצבני. כשאכלנו שלושתנו על הדשא בקמפוס – כל אחד את מה שהביא מהבית – שאלתי אותו מה קרה. אמר שהיה בים בשבת עם האישה והבת ועם אופנוע הים שלו. “יש לך אופנוע ים, אבי?” שאלתי. “מת על אופנועי ים.” “אופנוע ים מזכיר לי את אבי רן²,” אמרתי. “כן,” אמר אבי, “אבל אני עדיין מת על אופנוע ים.” “ומה קרה?”. “גנבו לי אותו בחוף,” אמר. “יש ביטוח?” שאלתי. “אין ביטוח,” אמר. “ומה?” שאלתי. “אני חייב לקחת אופנוע ים, זה בכבוד שלי.” “אתה לא יכול לקחת למישהו אופנוע ים, אבי – יחזירו אותך לכלא.” “לא ייקחו לי אופנוע ים!” “אבל מי שתיקח לו אופנוע ים, לא גנב ממך את אופנוע הים שלך, אתה רק תעביר הלאה את העוול, ואם יתפסו אותך – אז בכלל. תחשוב על האישה והבת. זה לא שווה את זה.” גם אלי ניסה לדבר על לבו, וכל היום חזרנו על זה שנינו לפניו בכל פעם שיכולנו, כמו מנטרה. היה נראה שמשהו בו מתרכך ומבין, אבל שפת הגוף שלו, איזו תנועתיות חדה ותזזית, שלא אפיינה את היכרותי איתו, עוררה בי אי־שקט.

“אני רוצה לספר לך משהו,” אמרתי. דַּבֵּר," אמר. “אתה יודע שאף פעם לא הייתי בחבורה, ולא הייתי צריך להיזהר בכבוד שלי – כי כולם מסתכלים.” “כן,” אמר. “פעם בצבא, הייתי במצב שהייתי צריך להחליט אם אני פועל על־פי פקודה להרוג מישהו שלא עולל רע, ולשתוק, כי זו פקודה, או לקום ולעמוד מול אלו שרוצים להרוג בן־אדם, ולדעת שאני מסתכן באיבוד המעמד שלי, ואולי גם בכליאה על סירוב פקודה והמרדה.” “מה היה הסיפור?” שאל. “פלאח ירדני שתעה עם חמור לתוך שדה מוקשים מהצד הירדני של הגבול, קרוב מאוד לגבול עם ישראל.” “ומה?” שאל. “חשדו בו שהוא מחבל שרוצה לחצות. הורידו פקודה לירות בו למוות – כדי לא לקחת שום סיכון.” “ואיך ידעת שהוא לא מחבל?” שאל. “הייתי איש מודיעין,” אמרתי, “האוזניים של הגזרה ההיא. ברגיל, הייתי מאזין לצבא הירדני ומנסה לאתר רשתות קשר של מחבלים. כל שבוע היו כמה ניסיונות חדירה, ותמיד הצלחתי להעביר לכוחות שלנו את הנקודות ציון של המחבלים ומה יהיה המיקום הנכון לתפוס אותם. ככה ליוויתי את הכוח שלנו בדרך הלוך ובדרך חזור (הייתי עם אוזניות הרחק, אבל הבאתי להם את כל המידע) – עד שחזרו לבסיס בשלום. באותו יום, הקשבתי לכל הדיווחים הירדניים מהצד השני. כולם אמרו שהוא פלאח בערך בן ארבעים או חמישים. אף אחד לא חשב שהוא מחבל.” “ומה קרה?” שאל. “הודיעו לי שהולכים לירות בו. פקודה של מפקד הגזרה. והודעתי שאם אשמע שכך עשו, אני לא עובד איתם יותר, לא מעניין אותי אם אזרק מהמודיעין או אלך לכלא או אנא עארף.” “והם בכלל הגיבו?” “אמרתי שכך אעשה גם למפקדים שלי במודיעין. קמתי מהמקום שלי על יד מכשירי ההאזנה, והלכתי לקצין ממונה, שקיבל לפני כן דיווח על האירוע, וככה אמרתי שיקרה אם הכוח יירה בפלאח.” “ומה קרה אז?” “כנראה שהעבודה היומיומית שעשיתי איתם, עזרה להם לרדת מזה. הירדנים דיווחו שכוחות צבא שלהם חילצו אותו בחיים משדה המוקשים, אבל החמור נהרג בפיצוץ מוקש.” “והגעת לכלא?” “לא, אבל מפקד הבסיס שהיה שריונר לשעבר, איים עליי בכלא – ובפועל קיבלתי בתקופה הבאה כל־מיני מטלות ניקיון וגם הוכנסתי לכיתת הכוננות, בשעות שלא עשיתי את התפקיד.”

“אחלה סיפור,” אמר אבי. הבטתי לו בעיניים ואמרתי “אבי, אחי, אתה לא חייב לפעול תמיד לפי פקודות, לפי מה שאתה מרגיש שבכבוד שלךָ, לפי איך שימדדו אותךָ.” “אלא לפי מה?”, שאל. “לעשות טוב למנוע עוול.” “אתה, אתה צדיק”, אמר, “אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להיות כזה צדיק.” “תנסה, אבי.” הוא הביט בי שותק. דווקא הרגיע אותי שהוא לא מבטיח.

ביום רביעי – יום העבודה המשותף הבא של כולנו, רק אלי הגיע, והוא במצב רוח מכורכם מהרגיל. מסתבר שאבי ניסה לגנוב אופנוע ים בחוף, נתפס – ומאחר שזה הפר את תנאי השחרור על־תנאי שלו, הוא כנראה יחזור לכלא. מאחר שלא היה לאבי מחליף – עשיתי את תפקידי וגם את תפקידו, מה שהפריד אותי מאלי. בשתי הפעמים הבאות אלי רב עם כל מי שיכול היה, קילל ואיים בשצף קצף. אחר כך גם הוא חדל להגיע. הממונים שלי באוניברסיטה לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שמעתה ועד שיגיעו המחליפים, הם מצפים שאעשה לבדי את עבודת הַמִּחְזוּר בקצב שלי באופן יומיומי, נוסף למטלות האחרות. כששאלתי אם אקבל העלאה על העבודה הנוספת או שכר שעות נוספות, ענו לי: שאני אפילו לא סטודנט, כך שאני לא יכול לבוא בדרישות. עניתי: שהם משלמים מעט מדי והמטלות כל הזמן הולכות וגדֵלוֹת מעבר למה שסוכם. אמרו לי: אם לא תקבל את התנאים שלנו, תלך הביתה. בסופו של דבר, תוך כמה ימים, בראשית אוגוסט, הלכתי הביתה.

ב־25 בספטמבר 1997 התנקשו בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, בבירת ירדן. ניסיון ההרעלה זוהה והעמיד בסיכון את עתיד הסכם השלום עם ירדן. ישראל נאלצה להעביר לירדנים חומר הנוגד את הרעלן, להציל את חייו – ובנוסף נאלצו לשחרר מבית הכלא את מנהיגה הרוחני של תנועת חמאס, השיח אחמד יאסין. בתמורה שוחררו סוכני המוסד המתנקשים שנלכדו על ידי כוחות הביטחון הירדניים, ושבו לבתיהם בשלום. אני חושב שזה היה רגע מכריע, שבו הוברר לאן פניה של הממשלה דאז – ומה כוונותיה האמיתיות. גם היא, ממש כמו ההנהגה הפלסטינית דאז, דיברה שלום כשהיו אמריקנים ואירופים בחדר, ודיברה מאבק לאומי בלתי־פוסק, הרואה ערך מקודש בפעולות תגמול ונקם, בנוכחות אנשי שלומהּ; כאז כן היום.

לא ראיתי יותר את אבי ואלי ואיני יודע מה עלה בגורלם. לפעמים הייתי עובר ברחובות השכונה שגדלו בהּ בתקווה שאתקל בהם, אבל זה לא אירע מעולם. לא יהיה מופרך לסבור כי אבי נהג בעניין אופנוע־הים כמו שמרבית הבכירים בהנהגות הישראלית והפלסטינית היו נוהגים במקומו. ההתנגשויות וההתנקשויות בין ישראל ובין החמאס הלכו והסלימו מאז, עד שמאורעות ה־7 באוקטובר ביישובי העוטף העמידו רף חדש, שלא נודע כמוהו עד אז; מה שהניב את פעולות התגמול האחרונות – בעזה, חאן יונס ורפיח – אשר גם שכמותן לא נודעו עד עתה. למעשה, אנחנו חיים בשכונה, שמנוהלת על ידי שתי כנופיות, שלפני הכול מקפידות לשמור על קוד הכבוד העברייני שלהן, ובונות על כך שתזכינה לאהדה של ציבורים גדולים, דווקא על בסיס ניסיונן הרב בתכנון פעולות אלימות והוצאתן מן הכוח אל הפועל. ככל שמספר ההרוגים עולה, כך “הכבוד” שלהן גואה. אני השתניתי עם השנים, וגם הערבית שלי השתנתה. מהמיקוד בערבית ביטחונית וכלכלית עברתי לערבית של תרבות – ספרות, פילוסופיה ורוחניות. גם העברית שלי השתנתה בהתאם – כיום אני מתקשה לקרוא עברית “חדשותית” או להקשיב למלל מתלהם של אולפני טלוויזיה.

בשנת 2003 הצטרפתי לארגון רוחני סופי־יהודי ואני חבר בו גם היום. אני לא מוכן ליטול חלק באף מאבק לאומי או דתי שמתקיים באזור. אני יודע כי מתי־מעט מקרב הישראלים והפלסטינים, היהודים והמוסלמים – עשויים לרצות לעשות את הדרך הארוכה והמאומצת, שבסופה הם לא יחושו שנאה, או לא ישישו לכל פעולת תגמול או נקם שמתבצעת בצד האחר, ובפרט אם היא מוגדרת כמלחמה, כלומר: כזכותם להגן על עצמם ועל היקרים לליבם. נדמה לי שמה שמפריד בינינו ובין השלום אינו דווקא מנהיגים שתלטניים, לוביסטים של תאגידים או תעשיות צבאיות, אלא המוני בני אדם, שאילו היו עומדים בברירה, כמו שעמדה בפני אבי – היו מכריעים ממש כמוהו, ויוצאים להסב נזק לזולתם על מנת לשקם את “כבודם” הפגוע, ולא משנה מה תהיינה התוצאות שהאחרים יסבלו בעטיים. כמובן, בין היתר, כאפקט צדדי וברבות כשלושים שנה – דמעות הקעקוע של הבחורה שמעבר לדלפק רק הולכות ומתרבות.

רגע לפני ששמש אכזרית עולה ושולחת את טופריה החדים מעל מודיעין עלית, ורגע אחרי שדודו טסה, ברדיו, גומר לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה, בסאם ואשתו נכנסים למכונית.

זה יום ראשון מוקדם יחסית. השבוע רק התחיל. הם מיריחו והם יצאו בארבע וחצי בבוקר ולקחו מונית עד לניעלין. משם אני אוסף אותם. צפויים לאישה, נאג’וואה נג’ום, בת 32, חמישה ימי טיפול בתל השומר (חמישה חומשי תורה, ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית, אחד אלוהינו, שבשמיים ובארץ). יש להם ארבעה ילדים בבית ובבוקר בסאם ארז לכל אחד מהם תיק ואמר להם: תסתדרו. זה מה שיש. עכשיו אני נוסע לטפל באמא שלכם ושכל העולם יישרף.

כבר שלוש שנים אני מסיע חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי החולים בארץ. רוב הזמן לבית החולים שיבא בתל השומר.

אחרי שקרה מה שקרה בשבעה באוקטובר הפסקתי להסיע במשך חודש וחצי ואחר כך חזרתי.

שואלים אותי אם התפכחתי, וליתר בטחון, לפני שאני עונה, אני מציץ שוב במילון וקורא:

“התפכחות”, על פי המילון, היא התאוששות משכרות או מערפול חושים, אבל אני לא זוכר שהייתי שיכור. אני ילד תנובה מהקיבוץ. כמעט אף פעם לא שתיתי לשוכרה וגם לא עשיתי סמים (נניח).

כן. השבעה באוקטובר היה מכה קשה – בכנף. בזרוע. בלב. בצוואר. בשפתיים. כל מי שמאחוריי הוא העומד.

מחבלים פרצו לבית של חברִי אשל בקיבוץ בארי ותוך שעה אשתו נרצחה. הבת שלו כרמל נחטפה ונרצחה אחד עשר חודשים אחרי זה. אלה לא דברים שאפשר לעבור עליהם לסדר היום. קשה לנשום. הכאב מערפל לך לפעמים את המחשבות. לא צריך להיות שיכור או להתפכח בשביל להרגיש את זה.

להמשיך לתת אמון או לא – זאת שאלה שאני ממשיך לשאול לפחות פעם בשבוע, כשאני לוקח חולים מאחד ממעברי הגבול.

ואלה לא אנשים אנונימיים, אלא אנשים שאת חלקם אני מכיר, לפחות באופן קטוע וחלקי.

הנה למשל מחמוד הרשא מרמאללה, שאותו ואת אשתו טהני ואת הבן הקטן שלהם זאכריה הסעתי לשיבא במשך תקופה ארוכה.

מחמוד הוא מנהל הכספים של בית החולים של אוניברסיטת א־נג’אח בשכם. בחור צעיר ודעתן שלא פוחד להגיד את דעתו באנגלית משובחת (ערבית, לצערי, אני לא דובר).

כל יום הוא בדרכים מרמאללה לשכם ובחזרה ובכל פעם עוצרים אותו ושואלים אותו את אותן שאלות:

איפה אתה עובד? אתה רופא? לא. אז מה אתה? אני חשבונאי. מה? אני מנהל חשבונות.

מחמוד מספר על כל השאלות האלה ומחקה את החיילים בעברית ושנינו מתפוצצים מצחוק. הוא אומנם מנהל חשבונות אבל לא עושה חשבון, ובכל זאת בכל המצב המדכדך והמדכא הזה יש גם שביב של הומור.

Where all this people come from?, אני שואל אותו באנגלית החצצית שלי ומתכוון למכוניות הרבות שחוסמות לנו את הדרך מניעלין לכביש 443.

Before Netanyahu presentation we used to call it the West bank הוא עונה לי, ושנינו שוב מתפוצצים מצחוק.

הוא בן שלושים וחמש ויש לו ולטהני שלושה ילדים – עבדול בן השבע, רסיל בת השש וזאכריה בן השנתיים. הוא מספר לי שלאחרונה הוא מקבל הרבה הצעות לעבור לדובאי ואני אומר לו: יאללה, מחמוד. חאלאס, באמת נמאס. קח אותי איתך לשם.

אבל לא תמיד זה ככה, זורם וקליל ושומר על הומור למרות כל הכאב מסביב.

לפעמים נכנס למושב הקדמי מישהו עם ריח סיגריות חריף ואנחנו לא מוציאים כמעט מילה כל הדרך עד לתל השומר.

ויש את זה שצילם כל הדרך, במיוחד ליד שדה התעופה בן גוריון, ותכף נשלף מתוכך, כמו אולר משונן, קפיץ החשדנות. מה יש לו לצלם כל כך הרבה תמונות? איזו אינפורמציה אסורה הוא מנסה עכשיו לאסוף?

ויש את השנה ההיא שבה הייתי נוסע כמעט כל שבוע ולוקח חולים ממעבר ארז.

אני זוכר את הפעם שבה נסעתי ותיק העור שלי היה מונח על הרצפה ליד מושב הנהג, וראיתי שהוא, הנוסע שאיתי, רואה שאני מסתכל בחטף, לראות חלילה שהוא לא מחטט לי שם בתיק וכן – בלי שליטה חוסר האמון שלי, כמו ראש של נחש צפע קטן, קפץ מתוכי החוצה והכיש בזריזות את חוש התבונה. אני זוכר שהתביישתי, כלומר שראיתי שהוא ראה. כאילו נחשפתי במערומיי. הייתי אני, נחש חוסר האמון והבושה.

מצד שני, גם היום אני לא יכול להיפרד מהתחושה שבזמן שאני וחבריי היינו לוקחים חולים מהמעבר לשיבא, הם, ולא חשוב כרגע מה היא הזהות המדויקת של אותם “הם”, המשיכו לחפור מנהרות ולתכנן איך טובחים בנו ביום פקודה.

כן, בנו, בכולנו. בלי הבדל צבע או מין או דעה פוליטית. הנה, כך טבחו את עודד ליפשיץ זיכרונו לברכה, שהיה מסיע חולים כמוני מהמעבר לבית החולים שיבא.

אז אני חושב שהשאלה הזאת, אם ניתן לתת אמון והאם יש סיכוי בכלל לדיאלוג בינינו ובין הפלסטינים, היא שאלה שלא נגמרת. היא נמשכת ומתפתלת ומסתבכת בעצם מאז שהייתי ילד וראיתי מהמרפסת של ההורים בקיבוץ את כדורי הנותבים שעפים מתאופיק לתל קציר, ומאז שאבא של צביקה נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים.

ובהרבה מובנים אנחנו, או לפחות אני, עדיין שם. צופה על העולם מהמרפסת של הוריי, ששניהם למרבה הכאב והגעגוע כבר לא בין החיים.

והנה, גם אני כבר לא איש צעיר. איש בא בימים. בעוד כמה שנים אולי גם הדרך שלי תסתיים ועדיין אין תשובה שמנקרת באופק –

לתת או לא לתת אמון.

אבל אני ממשיך לנסוע. כל שבוע.

הנה עכשיו, כשאנחנו מתקרבים שוב לתל השומר, בסאם מוציא את הנייד ועושה לנו סלפי מהיר (איך אומרים סלפי בערבית? אני שואל אותו, והוא עונה לי “סלפי”).

איך עושה פרה? איך עושה חתול? כמה שנים עברו מאז שהייתי ילד ולמה כל הזמן אני ממשיך להתגעגע? איך הכאב הזה שב ומכה בי.

אחר כך בסאם שולח לי בווטסאפ את “זה הזמן לסלוח” של יואב יצחק, כאילו שהוא קלט משהו אפילו בלי שדיברתי וכאילו שהוא מנסה באיזו דרך לנחם.

בוויקיפדיה אני קורא שכלכלת דובאי צומחת במהירות והתוצר המקומי הגיע ב־2014 למאה ושבעה מיליארד דולר. אז אולי גם אני אברח מכאן יחד עם מחמוד והמשפחה שלו. נבנה לנו על איזה דיונה אוהל עם ארבעה כיווני אוויר.

כי באמת, לפעמים נגמר פה האוויר ומחניק וצר ולחוץ והעולם מלא אימה וצער וכעס.

אבל לפי שעה אני ממשיך לנסוע. כשאנחנו מגיעים לשיבא יש ענן גדול שמגיע מכיוון הים ומכסה את השמיים. עץ בוגנוויליה פורח לצד הדרך בצבעים מרהיבים, ולשנייה אחת קצרה יש איזו מתיקות משונה שקמה ועומדת מסביב.

הלכנו לבריכה. איך לעזאזל אני אמור לדבר איתה עכשיו. היא מחזיקה לי את היד ואני מחייך, והיא רוצה שארים אותה. הכול כבד פתאום, לא רק היא שוברת לי את הגב כבר תקופה, הכול. התיק, הכובע, הגופייה שיובלי הזיעה שלי מצמידים אליי, יובלי הזיעה עצמם, הכול כבד, הכול מושך מטה.

אני מרים אותה והיא מתבוננת בי. עיניים לעיניים, את צבע העיניים שלה לקחה ממני, את הצורה מאמא שלה. “יהיה בסדר,” אני פולט. היא כבר רגילה שאני מדבר לעצמי דרכה. הדיבור נעשה כבד גם. המילים מתחלקות לאמת ושקר, אין יותר סתם שפה, ו"יהיה בסדר" זה הרי שטויות. אני מדבר שטויות. בארצות הברית זורקים אנשים למחנות ריכוז, כאן בברלין נאצים מפגינים במועל יד, ובמזרח התיכון מתבצע בשמי רצח עם. מה היא רוצה ממני, למה היא מסתכלת עליי ככה. “יהיה בסדר,” זה הרי שטויות. זה הררי שטויות.

אצבע קטנה נחה לי על האף. “איך אומרים Nose ב־היביו?” היא שואלת. אני לא רוצה להגיד לה. למה שאגיד לה? נו, תומר, די. העברית לא אשמה. תענה לה כבר. “אף.” “ואיך אומרים Car בהיביו?” שנייה בייבי, מוציא כרטיס, מוציא תעודה מזהה, מראה תיק. הלכנו לבריכה.

אני מקריא לה סיפור וכואב לי הגב. לאחרונה כל הספרים שלה נראים לי מטומטמים. היא בת שלוש. אז מה. למה, בנות שלוש צריכות לקרוא ספרים מטומטמים? הם לא מטומטמים כמו שאני כבוי. האמת שזה ספר טוב, כך חשבתי פעם, לפני שהתמלא לי המוח בתמונות חיילים מתבדחים, לבושים בלבני נשים שאין לדעת מה עלה בגורלן. נרות שבת מהסלון מורחים אור על הקירות והתקרה. אתמול ראיתי ילדה בגילה חצויה לשניים. חציה העליון מקובע בקיר מעצמת ההדף וחציה התחתון הלך לאלף עזאזל. שרוכים של דם נמשכים ממנה מטה, נקווים למרגלות חומת הבטון המתנדנדת. “הארנב הקשיב,” פולט הפה שלי לאט. “הארנב הקשיב כשטיילור צעק, הארנב הקשיב כשטיילור תכנן להתחבא, לזרוק הכול ודי, להרוס למישהו אחר, וכל הזמן הזה…”¹ אני לא מקשיב, אני לא צועק, אני לא מתחבא, לא זורק ודי. אני לא הורס למישהו אחר. אני לא ארנב. אני אדם, אב, ואני ראיתי ילדה חצויה לשניים. אני מקריא לה סיפור. למי? מה זה משנה.

ביום ראשון כאבה לה הבטן. “אני אוהב אותך,” אמרתי. לא היה לה אכפת, כאבה לה הבטן. באמת, גם לי לא היה מזיז אם מישהו היה אוהב אותי בשעה שכואבת לי הבטן. השמש פגעה באספלט ונורתה ישר לתוך הסלון שלנו. אני חושב: הפשיזם, כשהוא מגיע, הוא לא נראה כמו “הרעים”. הוא נראה כמו “הטובים”. את זה לא לימדו אותנו. הפשיסטים, אלה תמיד היו האחרים. אלה שנגדם צריך להילחם. אף פעם לא אנחנו, והרי מי רוצה להילחם בעצמו. כאבה לה הבטן, התקשרתי לרופא וקבענו תור. הפשיזם לא מעיף לך סטירה לפרצוף. הוא מגיע מאחור כמו מאהב, עוטף אותך בזרועותיו ולוחש לך באוזן, “אני אדאג לך.” ויש לו מהפה ריח של מישהו שאוכל טוב. אתם מתחבקים, ואולי קצת יותר מזה, והוא דואג לך. אבל אז את רוצה ללכת, והוא ממשיך להחזיק. את רק חושבת שאת רוצה ללכת, כי את מצחיקולה. אנחנו מקדימים בחמש דקות לרופא. “אל תדאגי,” אני אומר. אין לי מושג. אני לא מעז לפתוח את הטלפון בנוכחותה. מגע אחד בסמליל של אינסטגרם וחתיכות ילדים תימרחנה על קירות חדר ההמתנה. זה לא לעניין. אין לזה צורה.

הפשיזם, הוא מתחיל עם אלה שלא אכפת לך שהוא מתחיל איתם. מחבלים. חארות. ראית מה הם עשו לנו. כאלה. כשמתחילים עם כאלה, אפשר להרוג, לחסל, לשרוף, להפציץ, לזיין בתחת. מחבלים. חארות. ראית מה הם עשו לנו? אני אדאג לך. והילדים? מה עם הילדים של עזה? נזק אגבי. אין מה לעשות. כואבת לי הבטן. לך תסביר לילדה שלך מה זה נזק אגבי. לך תסביר לילדה שלך שלפעמים מותר להרוג אותם. אותה. אם השכן עשה ככה או הדוד של השכן, או מישהו שנראה כמוהו. הרופא קורא לנו ואנחנו מתיישבים מולו, “כואבת לה הבטן.” מה היא אכלה? הוא שואל, מה הטעם. הפשיזם אומר לך שאין ברירה עם הילדים. הפשיזם אומר שמי שיש לו בעיה עם הנזק האגבי, גם איתו אין ברירה, גם הוא נזק אגבי. הפשיזם אומר לך שבן הדוד שלך, שכותב ככה וככה בפייסבוק, הוא חסר התחשבות ואל תקשיבי לו, ובכלל תחתכי ממנו, מהנזק האגבי הזה. ופתאום זה משפחה וחברים. אבל את, אל תלכי, לאן תלכי? מי ידאג לך? את לא בטוחה שם בחוץ הוא אומר, תישארי. את לא רוצה להפוך בעצמך לנזק אגבי, אה? והוא מתפוצץ מצחוק, ואת מתפוצצת.

הרופא נותן לנו סירופ שיכולנו לקנות בלי מרשם ושולח אותנו החוצה. נכנסו לך מים בבריכה? נכנס כלור? אולי זה הסיפור, אני מאבחן אותה בעצמי. היא בוכה. אני אומר לה שאני אדאג לה ומחבק אותה חזק, אבל כואבת לה הבטן. “אני אוהב אותך.” היא זורקת את עצמה על הספה וקוברת את הראש באחת הכריות. הגינה בחוץ מוזנחת ופירות רקובים מושכים ענפים מטה ונמסים אל האדמה הלוהטת. בעזה איש בן תשע עשרה מחובר לאינפוזיה עולה באש. הוא צורח, ואני שומע את הצרחות שלו באוזניות. “למה אתה לא מפסיק,” שואל אותי חבר, “זה לא יציל אותם אם תסתכל.” לא. אבל זה יציל אותי. להגיד, “ידעתי ושתקתי” זה מסריח. אבל להגיד “לא ידעתי,” ולהיות מוקף בגבות מתרוממות שאינן מאמינות (והלוא אותו חבר שבעצמו לא מסתכל – יודע, הרי אם לא היה יודע, היה מסתכל), זה מסריח הרבה יותר. כואבת לי הבטן וחם לי בראש, ובן תשע עשרה צורח לי במוח בעודו נשרף בחיים.

ערימות של גופות, בשקים לבנים, בשקים כחולים, עם כיתוב כזה או אחר, ערימות של גופות. מה קרה, שכחת מה הם עשו לנו? והפשיזם שדואג לך לופת אותך מאחור וריח הפה שלו השתנה, כי הוא כבר טעם בשר אדם חרוך, וכזה שעבר שחיטה כשרה אבל נותר נא ונד, והוא נצמד ואת אומרת: אתה מאהב או אב אבוד? והוא אומר, אני מה שאת צריכה שאהיה. את יודעת שמאוחר מדיי.

אחרי יומיים עובר לה כאב הבטן. היא מחייכת שוב ורוצה שאקריא לה את הסיפור המטומטם על טיילור עם הארנב שלו. איך לדבר איתה על זה, למה בכלל. מתי. איפה. ואולי היא תצליח לחמוק מהפשיזם? אולי היא תגיד לו שייקח את הפה המטונף שלו למקום אחר, שהיא לא קונה את השטויות האלה? אני מתחיל להקריא, היא נרדמת. ידה נשמטת מחוץ לשמיכה ואני מסדר אותה במקום הנכון. “אני אוהב אותך,” אני אומר, והיא מחייכת. כבר לא כואבת לה הבטן. אנחנו נרדמים זה לצד זו וחולמים על מישהו שידאג לנו בלי להכאיב לנו בבטן.

7 אוקטובר, 2023, תל אביב, 06:28: עין הלווייתן

עין הלוויתן שחורה וגדולה ככדור טניס. בוהקת. אני מתבוננת אל תוך הנהר. הנהר המוכר, הצלול. עשב רך מתלפף סביב קרסוליי, השוקעים מעט באדמה הבוצית שהמים מלחכים. אני מרגישה כמו עץ נטוע על פני מים. כשאני כורה אוזן, יש רק שקט, רוח, שמש, שמיים. שמלה פרחונית קלה לגופי. שערי הארוך מתבדר ברוח. הנהר עמוק, עמוק, עמוק ושקוף – אני רואה דגים רבים, ו־הופ! דולפינים ורודים משחקים להם במורד הזרם. אבל אז הוא מגיע: הלווייתן. גדול, אדיר. עובר תחתיי לאט, נינוח. מנין הגעת? עינו פוגשת את עיניי –

רגע לפני הכול, עין הלווייתן הפוגשת בי.

11 בדצמבר, 2023, טבעון: מלחמה היא שלום

קָנִים מכוונים לכל עבר. מי שומר על הגב שלי..? זיעה קרה על המצח מתחת לקסדה הגדולה מדי. יש לי M16 ביד, אפוד, אני בתוך עזה, מצטרפת ליחידה צבאית במסגרת פרויקט שמזמין אזרחים לחוות את המלחמה מקרוב. מקבלת ציוד צבאי מלא ורובה טעון. מיד, בטעות, אני יורה לעבר בניין – לא יודעת להשתמש בנשק, מפוחדת עד שורש הנשימה. אחד מהחיילים, סבלני איתי, מראה לי איך. 

היחידה מאבטחת כוחות הלוחמים בקו הראשון. אינסוף החורבן גורם לי להתעכב שוב ושוב, וחושך על פני תהום עד לקצה האופק. פלסטינים משועבדים, תחת שמירה של הצבא הישראלי, חופרים בורות־ענק להכנת תשתיות לבניינים שיבואו במקום אלה שנהרסו. כמה גברים פלסטינים מביטים בי ומתלחששים ביניהם. אני תוהה מה הם רואים בי, אישה בציוד טקטי גדול מידות, אוחזת ברובה כמו בחפץ זר, מהלכת במקום הארור הזה.

בחזרה לגבול – פתאום, קרב ישיר – חיילים מיחידה אחרת נהרגים. מעיים נשפכים על הקרקע, נראים לי כמו שימורי פטריות. רועדת, מבינה: פחד החיילים החיים והמתים חולף בי כמו רוח זרה. יורים בחזרה והורגים את כל מי שבתווך. האם מנסים להבחין בין מי שירה למי שלא? לא: באמצע קרב זה בלתי אפשרי.

בגבול מתקלחים ומחליפים בגדים. חיילות פותחות מראות קטנות, מתאפרות ומתייפות. המכשיר הנייד שלי שב אליי, ומיד כשנדלק – קמפיין מצולם לקידום פרויקט לבית ספר לילדים ישראלים בתוך עזה. המקום נראה כמו גן עדן פורח ומלבלב עם פרפרים לבנים וכתומים עפים בינות הפרחים. אני מבינה: אנחנו בדרך להשתלטות המוחלטת.

18 בפברואר, 2024, טבעון: לשכוח, לזכור, לשכוח ואולי להירפא 

לילה. אני ערה, מסתתרת. מבינה לפתע שעברתי אונס קבוצתי. בסופו שמו אותי בשקית ניילון וזרקו לנהר. חשבו שאני מתה.

שרדתי. אני רטובה כולי ורועדת, לבד בשיחים חשוכים.

עובר זמן. שכחתי הכול. אולי זוהי ההגדרה לטראומה, אני חושבת: לשכוח שוב ושוב. אני נזכרת. שוב שוכחת. הולכת לגשר שממנו זרקו אותי לנהר. למטה – חושך. נזכרת שכבר באתי לכאן פעם, ניסיתי להיזכר, להירפא. פתאום אבא שלי לצדי. אני אומרת לו שאני זוכרת. הוא מחייך בעצב: “גם בפעם הקודמת זכרת, ואז שכחת. כתבת לעצמך תזכורת. רוצה לקרוא אותה?” “לא,” אני עונה. “למה?” – “כי כנראה אני צריכה שוב לשכוח, ושוב להיזכר.” – “את תהיי בסדר?” – “אולי.” – “למה רק אולי?” – “כי זו האמת.”

7 במאי, 2024, ישראל: פיקה בשוודיה אחרי הפגנה

המון אנשים מקיפים אותי בהפגנה למען פלסטין. המפגינים מזמינים אנשים להצטרף ולא מבינים שאני רוצה ללכת ללכת ללכת מכאן..! מביטה סביבי; איפה אני? בשטוקהולם. קר ואפור, אבל הכי חשוב כרגע להיטמע בהולכי הרגל ולעזוב. כמעט מצליחה כשמפגינה צעירה עם כאפייה סביב צווארה מביטה לי בעיניים נוקבות, מבקשת שאצטרף. יש משהו במבט שלה – צודק מדי, בטוח מדי. “אני ישראלית,” אני אומרת. היא נסוגה מיד.

קולי נמצא לי פתאום: “זו ההזדמנות שלך להקשיב לי,” אני אומרת. כמה מפגינים עוצרים להקשיב. אני אומרת להם: מאז ומתמיד התנגדתי לכיבוש. אני רוצה פתרון שלוקח בחשבון את כל מי שחי. דממה. ואז, אישה שחורה צעירה בקהל אומרת שחשוב שאשמיע את קולי. יתר המפגינים מאבדים עניין, פונים הלאה ממני. ממשיכים לצעוק סיסמאות. אני מתחילה לבכות, הלחץ של המפגש מכריע אותי. האישה שקראה להקשיב לי רואה אותי, מניחה את השלט שהיא אוחזת בו, ומזמינה אותי ל"פיקה" (הפסקת קפה שוודית) של קקאו חם ומאפה שמרים עם הל בבית קפה קטן ומיוחד. אני נרגעת. אנחנו הופכות לחברות.

23 באוקטובר, 2024, טבעון, זמן קצר לפני יציאה ארוכה מהארץ: ועדת הצללים של המשטר

השטח טוהר ממחבלים. הפעם ה"מחבלים" הם אנחנו, אני ומפגינים נגד הממשלה. חבורה של גברים ונשים בחליפות שחורות מתכנסת עכשיו בכיכר העיר. אני מסתתרת. זו ועדה כלשהי, אני מבינה. העתיד כבר כאן: הוועדה דנה בסופרים ומשוררים מהעבר – חברי וחברות הוועדה קוראים בספריהם בזה אחר זה, קובעים מי עשוי להיחשב בוגד המשטר. כששמי עולה, אחד מחברי הוועדה, שמתגלה כסוכן סמוי, מנסה להגן עליי בטענה שאני חסרת חשיבות. אך חבר אחר בוועדה חושד בתחבולה ודורש לקרוא את ספריי. אני יודעת שאם יגיעו אליהם, דיני נחרץ: הוצאה להורג.

אבל הספרים המוצגים לדיון הם רק אלה שתרגמתי או שתרמתי להם שיר או שניים. אני מביטה סביב בשאר חברי הוועדה ומזהה מבטים חטופים בין כמה מהם. הם חולקים סוד – הם הסתירו את העובדה שאני מחברת של כמה ספרים שלמים. במבט שני, אני מבחינה גם שהם עונדים את סיכת החטופים הצהובה, מוסתרת תחת דש המקטורן השחור האחיד שלובשים כולם. ניצלתי. הוועדה מחליטה שאין בי די חשיבות כדי לדון בי. אחד החברים מקריא בקול שיר שלי מתוך אנתולוגיה – שיר על טבע ואהבה. ממקום המסתור שלי בשיחים, אני מאזינה ליופי המזוקק שיצרתי, ובוכה.

7 בפברואר, 2025, אמסטרדם: מתגייסת, בורחת. כרמל מפציעה

חדר דלוח עם מאוורר קטן וחורק בבסיס צבאי צחיח. מתעוררת, מבולבלת: שוב גויסתי? ההבנה, האימה. חולקת חדר עם חיילת שלא העירה אותי לארוחת הבוקר. קמה בלחץ, נזכרת שאסור לצאת בלי מדים – לובשת אותם בחוסר נוחות, הם מגרדים ולוחצים. פתאום – כל הצוות של מקום העבודה האחרון שלי, ארגון הנלחם למען הדמוקרטיה, בחדר. ישיבת עבודה עם הבוסית הקפוצה. כולם על מדים. מתברר שהחלטתי לחזור לעבוד שם כי אין לי ברירה אחרת. אני רעבה, הבוסית מבינה, אבל לא מציעה לי לקחת הפסקה. אני מנסה להצדיק את עצמי, ואז פשוט קמה ויוצאת. מספיקה לחטוף שני טוסטים וקצת לאבנה.

חייבת לברוח מהבסיס. מבוך של מעברים תת־קרקעיים, אני רואה אור… מצליחה. לבסוף מגיעה לבית קפה על ראש גבעה מוריקה. כרמל שם יחד עם אחיה. “הגעתי!” אני אומרת. היא מדליקה ג’וינט, אני מבקשת שתגלגל לי אחד לדרך. היא נענית בשמחה, מספרת לי על הזן המיוחד שיעשה לי טוב, כמו אלה באמסטרדם. היא נראית עייפה, רק רוצה לשבת ולעשן לנצח. אני מביטה סביב, מבינה: אנחנו בהודו, במקום שבו כרמל העבירה תקופות ארוכות. נוסעות יחד ברכבת, הרוח נושבת. ואז נזכרת: עזבתי ישיבת עבודה בצבא ונעלמתי בלי לומר מילה.

1 במרץ, 2025, טוסקנה: פשוט, טילים

אני חייבת להנחית את המטוס עכשיו. ההגה קשה בין ידיי והשמיים שחורים. אני חוזרת לישראל, לבד, והנה תיכף אני בבית… פתאום, אזעקות – חייבת לבצע נחיתת חירום. מכבה תאורה ומצליחה לנווט לנחיתה בשדה נטוש, שדה חיטה פראי שלא נקצר מפאת המלחמה. בורחת מכלי הטיס מלא הדלק, משתופפת על האדמה, רואה לידי ארנב־שדה קטן ובלתי מוטרד. הגוף שלי מתכונן למות, מכבה את פעילות מערכת העצבים, אני אפופה בתחושה נעימה.

אבל האזעקות חולפות, אין ברירה – בחזרה למטוס. ודווקא אז הטילים מתחילים להגיע. מעולם לא ראיתי מופע אימים שכזה: כדורי־אש גדולים בשמיים נופלים בשדה המתלקח במהרה. לאן לרוץ? ימין או שמאל ימין או שמאל ימין או שמאל אני לא יודעת לא יודעת רצה רצה בוחרת בצד ימין רצה רצה רצה רצה מסתכלת לשבריר שנייה שמאלה – במקום שמבלי לדעת למה לא רצתי אליו, אנשים נשרפים חיים.

29 במרץ, 2025, ברלין, אחרי שרוכשת כרטיס בחזרה לארץ: כוחות גדולים נלחמים בוואדי

בוואדי מתחת לבית בטבעון אני מסתובבת בין עצי אלון ואלה גדולים. אוחזת ברצועת־כלב ארוכה, בקצה קשור תנין אדיר־ממדים. אני מביטה סביב, וכל הוואדי מלא תנינים קשורים לעצים, מסתובבים במרחק כמעט־לא־בטוח ממני. קראנץ' קראנץ' קראנץ' כשהתנינים דורכים על העלים היבשים והבלוטים. מרחוק, אנשים שאני מכירה עוזבים, מעמיסים ציוד על מכוניות, אני חוששת שישכחו אותי מאחור. תקועה עם תנין ביד. התנין שלי גדול, גדול מדי. הוא מטפס על עצים, רץ ואני אחריו. רק שלא יברח – רק שלא יתקרב. פתאום, ארמדילו קטן ואמיץ צץ וקופץ על התנין, נלחם בו. אני מנסה להבריח אותו, אך הוא שב ותוקף את התנין, עד שהתנין אוחז בצווארו, מטפס איתו על עץ וטורף אותו. אני מביטה בקליפת הארדמילו מתעופפת ברוח ונוחתת לבסוף על מצע עלים יבשים. התנין יורד מהעץ. הוא שבע כעת; מתקרב אליי. מתחכך בי. אני לא פוחדת; אין ממה לפחד. אנחנו צועדים יחדיו.

לילה למחרת, ברלין: נשיקות, (שוב) טילים ומסע בשמיים

שוב בארץ. בלב פארק הומה אדם וילדים משחקים, אני מתנשקת עם אהובי בערסל התלוי בין עצים. פתאום טילים. אני רצה למקלט, הוא בודק שאני מוגנת, אבל נשאר בחוץ לעזור לאנשים. מה יקרה לו? האם אראה אותו שוב – בית ספר, המקלט נמצא בחצר בית ספר. עם ינשופים לבנים בגודל בני אדם שמתבוננים בי. אחד מהם מתחיל לעקוב אחריי כשאני יוצאת מחצר בית הספר. אני לבד, כולם עזבו או נעלמו. אני מתכוננת לעוף, והינשוף מצטרף אליי, מתרומם איתי אל השמיים. לך מכאן, אני חושבת. מה אתה רוצה ממני. אבל הוא לא עוזב, מצטרף לתעופה שלי, יודע את הדרך טוב ממני. לפעמים אני צריכה להתאים את עצמי אליו, אני לא עפה היטב כמו ינשוף – כמעט מתרסקת על צלע הר סלעי. לומדת ממנו – עכשיו אני בעקבותיו.

25 באפריל, 2025, ברלין, שבועיים לחזרה לארץ: זהב, כותנה ואור

אני חייבת להגיע לדרום לבנון: משהו מחכה לי שם. איך מגיעים לשם מישראל? הדרך, כמה היא ארוכה, הרכבות הגרמניות מדייקות בזמנים ואני מדייקת רק בקושי. תיקים כבדים ושחורים זולגים בין אצבעותיי. אני ממשיכה; אישה לבנת־שיער, שלעולם אינה זזה מאדמתה, ממתינה לי. בעיה: גם בדרכון הזר כתוב שנולדתי בירושלים. איך אכנס? יש לי זמן, ימים רבים של מסע, לילות קצרים וחשוכים בגסטהאוסים חצי־נטושים. צפון הארץ חרב ואני נעה בין החורבות אל הגבול. רעיון: להראות את הדרכון ולהסתיר עם האגודל את המילה “ירושלים.” רגע לפני מעבר הגבול אני נפטרת מהג’וינט שבתיק; שום דבר לא יכול להוות מכשול.

האישה מקבלת את פניי בביתה הקריר שקירותיו ורהיטיו בכל גוני החול. איבדתי את כל חפציי. הביטי, היא מחווה בידה אל ביתה: כותנה, זהב ואור. זה כל מה שתזדקקי לו אי־פעם – ומה עם אהובי? אני שואלת. היא מחייכת חיוך מחורץ קמטים עמוקים, שותקת. האם הוא שלי עדיין? אני מתרעמת לנוכח שתיקתה. כותנה, זהב ואור, היא חוזרת ואומרת, ועוטפת אותי בבד וילונותיי מהלילה. חזרי הביתה, ילדתי.

המלים אסורות בתוך עצמן. אני לא רוצה לכתוב את המלה “אני”, מתביישת במלים שלי, השפה כבולה מימין ומשמאל. אם תכתבי על שלום את מתעלמת מהג’נוסייד בעזה; אם לא תכתבי על שלום מי יכתוב?

פעם כעסתי על הסיסמה “השלום מתחיל בתוכי”, האישה הפוליטית שבי זעמה על הפרדת הפְּנים הנפשי מהחוץ העקוב מדם. היום המלחמה מתחילה בתוכי: אני אוספת בתודעתי את כל הזוועות והאֵימות וכועסת על כולם, כולם, כולם.

2014: הבנה פתאומית –

לא יהיה שלום בימי חיי. לא אזכה לזה. בהפגנה בכיכר בואכה כפר יסיף חזרתי לעשן. ר' אמרה שאין לה בעיה שאשנורר ממנה טבק אבל אני צריכה ללמוד לגלגל בעצמי. הבאתי גם את הילדים להפגנה. היינו כמה תמימים מהיישוב, כאלה שמפגינים כבר שנים ואחרים שרק התחילו. למדתי לגלגל סיגריות מטבק, חזרתי לעשן, אחר כך הפסקתי שוב, ולהאמין באפשרות של שלום הפסקתי גם כן.

2018: חינוך קלוקל

לימדתי כתיבה יצירתית בבית ספר ממלכתי־דתי. הילדים, כמו ילדי בית ספר בדרך כלל, היו חמודים ומעצבנים. אחד המוכשרים שבהם כתב סיפור עתידני שמתרחש בימים שבהם (במילותיו), “יש שלום כמעט עולמי נגד ישראל.”

לא הצלחתי בשום אופן להסביר לו מה לא בסדר במשפט הזה (שלום לא יכול להיות נגד, אמרתי. לא הבין. ילד מחונן בכיתה ו'. אני עושה חשבון פשוט: היום הוא ודאי חייל).

נובמבר 23': אין אני לי

אני, מלה חסרת חמלה. כל אני ואני הוא אי שנותק מן היבשה, קול אני כקול דממת הקרח, כל אני שבר קרחון שצף על ים שהפשיר בטרם עת, ומתי הייתה העת? אתמול, שלשום, כשעוד היה אני הזכר של אנייה, האנייה הנקבה של האני (אמרה פעם נורית זרחי). אני ואני־יה, גושים של כפור שנישאים בחושך, נתקלים זה בזה מופתעים כמו נחלים שהגיעו לים – והנה הוא מלא.

מאי 25': פילטרים

היא החליטה לכתוב בגוף שלישי.

היא מחפשת במחברות שלה מה כתבה בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר, בודקת את עצמה, לא בטוחה שרצתה מספיק לעצור את המלחמה.

היא מתיישבת בחוץ עם סיגריה. בתחילת המלחמה הפסיקה עם הציפרלקס; דווקא עכשיו? שאלו אותה. אבל זה היה קל אז, איך הם לא מבינים, הצורך להוריד פילטרים ולהרגיש כאב היה כל כך ברור. אבל בעצם החליפה פילטר בפילטר – חזרה לעשן, כמו ב־2014. ומה היא מרגישה? האם די כואב לה?

נובמבר 23': בִּמקום להירדם

היא חושבת על הסרט שראתה אמש עם הבן שלה, “1917”, קולנוע שובה לב על זוועות, תמונות יפהפיות של מלחמה איומה.

מה זה, הוא שאל ברגע של דיסאוריינטציה, איפה הם? והיא ענתה, זאת עיר הרוסה.

ככה נראית עזה עכשיו, הוסיפה.

הוא התעלם.

זאת עזה, חזרה ואמרה.

מאי 25': כתב הגנה

היא מחפשת עדויות לעצמה מפעם. לגמרי שכחה שנכנסה לעזה פעם אחת, ב־1993, לא ממש פנימה אלא רק כמה מאות מטרים דרומית למחסום ארז. היא נזכרת שהרגישה זכות גדולה לנסוע עם פעילת שלום אמיתית כדי להביא את תרומות המזון שאספו לעזה. בהערות לדו"ח על המשלוחים היא מוצאת: “מאז משלוח המזון השני מעמיד לרשותנו קיבוץ נחל־עוז טנדר להעברת המזון ובכך מקל על העלויות. כמו כן נרתמה מקיבוץ זה קבוצת חברים והעלתה תרומה נדיבה.”

או באינתיפאדה השנייה, כשעמדה ליד בית מרקחת בשינקין והרגישה קצת מגוחכת כשהתרימו עוברים ושבים בשביל רופאים לזכויות אדם. הרבה אנשים כעסו, אבל רבים אחרים תרמו. בשבתות הצטרפה לשיירות המזון של תעאיוש לשטחים. בבית לחם הנצורה בחג המולד פגשה ילדים פלסטינים שלא ידעו שיש ישראלים שהם לא חיילים.

מה היא מנסה להוכיח?

אדם טוב קשה למצוא. היא לא טובה. היא לא מתה בשבעה באוקטובר ואף אחד קרוב לה לא נפגע. היא פוחדת למות, פוחדת שימותו לה. היא רבה עם הבן “על פוליטיקה”, אבל זה לא על פוליטיקה, הכעס מבלבל לה את המלים והיא לא מצליחה להסביר, זה על אנושיות, זה על הפחד מהמוות, מהמוות שלך במלחמה, אבל הוא לא מת, הוא אפילו עוד לא התגייס, אבל המלחמה נמשכת והמוות עולה על גדותיו. היא רואה את הילדים המתים בעזה בתמונות בפייסבוק. רואה ורואה והזוועה מצטברת והאימה אין לה מלים ואחרי זמן מה היא לוחצת על “שתף” ועדיין מרגישה משת"פית עם ההרג וההרעבה וההפצצות.

אבל שבעה באוקטובר. הנובה. הקיבוצים. משפחות שלמות. מעשי אונס. זוועות. “זה היינו יכולים להיות אנחנו,” אמר אבא שלה על הטבח בקיבוצי העוטף. צודק: רק במקרה הגיעו חלק מהעולים של תנועת הנוער מדרום אמריקה לקיבוץ בצפון ואחרים לקיבוץ בדרום.

מה היא מנסה להוכיח?

במשך שנה וחצי לא הייתה מסוגלת לפעול. לא התנדבה עם מפוני העוטף, בקושי יצאה להפגין להשבת החטופים ועצירת המלחמה (ממילא אף אחד לא סופר את הפריפריה), לא כתבה שום דבר בעד או נגד או בכלל. אבל גם דיכאון הוא פריווילגיה, אז עכשיו היא מנסה. חברה אמרה לה שרק כשהיא יורדת לצפון הבקעה, לליווי רועים פלסטינים, היא לא מרגישה את הדיכאון. אז היא נסעה גם כן. זה באמת העביר לה את הדיכאון לכמה ימים. היא נסעה שנית. היא תיסע שוב. לא בשביל להוכיח שום דבר, רק כדי להיות עם עוד ישראלים שמרגישים כמוה ועם פלסטינים שהחיים הנורמליים שלהם הם הזיה של כיבוש מתמשך, רק שזאת לא הזיה אלא מציאות. שם היא נזכרת במלים בערבית שלמדה כשעוד הייתה “פעילת שמאל”, מצליחה לומר חצאי משפטים, מצליחה לשכוח את עזה כשהיא בפלסטין הכבושה.

פתאום היא מבינה למה היא רגועה שם: מדובר בוויסות של מערכת העצבים, חזרה לאיזון שנובע מתחושת ביטחון בחברת אנשים שהיא לא נתונה בוויכוח מתמשך איתם, גם (ובעיקר) אם הוויכוח מתקיים בתוך הראש שלה.

בים הצפוני שבדמיונה היא קרחון נמס שצף ומתנודד ומחפש שברי קרח כמותו להיצמד אליהם, לקפוא יחד לגוש אחד, להשתייך שוב ליבשת שממנה התנתקו. להיעשות מ"אני" ל"אנחנו".

1994: מי אנחנו?

היא יצאה עם צלם ישראלי בשליחות “שלום עכשיו” כדי לתעד את צמצום חופש התנועה של הפלסטינים בחברון אחרי הטבח במערת המכפלה (מסגד אברהם בפי הפלסטינים). הרופא הישראלי טבח, והפלסטינים נדרשו לזוז, להתפנות מבתיהם, להיסגר מאחורי מחסומים וכן הלאה, הפרקטיקה הרגילה של הכיבוש (אבל זאת הייתה תקופת הסכמי אוסלו, ולמרות הידיעה שהם לא הסכמים מוצלחים הייתה תקווה תמימה שזה יעבוד. החיים בשלום נראו כמו עתיד אפשרי לרגע).

הם היו בסיורים ובפגישות מבוקר עד ערב, אנשים דיברו באינטנסיביות של מי שרוצה שקולו המושתק יישמע והם השתדלו לתעד הכול, ובלילות ישנו אצל משפחות פלסטיניות, עברו מבית לבית כדי לחוות מקרוב את חייהן בצל בית הדסה, שכונת אברהם אבינו, תל רומיידה. היא זוכרת בעיקר את הלילות אצל משפחת ש' בלב השוק של חברון. ובעצם היא זוכרת בעיקר לילה אחד, ואולי רק רבע שעה מתוך אותו לילה.

הם טיפסו בגרם מדרגות צר אל הגג, חמקו לשם להפוגת סיגריה. על הגג ממול הייתה עמדה של חיילי צה"ל, ועוד עמדה על הגג מעל ראשם ממש, והיא והצלם עישנו והתלחשו כדי שהחיילים לא ישמעו אותם; בעיקר נזהרו שניצוץ הסיגריות לא ייראה ולא ימשוך את תשומת לבם.

זה היה רגע של מעבר, מעבר לצד השני: החיילים הישראלים היו האויב שמפניו צריך להישמר. האנחנו נסדק סוף סוף. יומיים אחר כך, כשתיעדו הפגנה פלסטינית, חייל צה"ל היכה את הצלם ושבר את המצלמה. האנחנו איבד צורה והתעוות בלי הכר.

חלפו שלושים שנה והיא לא יודעת מי האנחנו שלה היום.

מי האנחנו שלה היום? לא מי שאומרות שהילדים העזתים שחיילי צה"ל הרגו הם “שאהידים לעתיד”, גם אם פעם היו חברות; גם לא מי ש"אחרי השבעה באוקטובר אין להן חמלה על העזתים". ומה עם מי שמפגינות לשחרור החטופים ולא מזכירות את הטבח בעזתים? ומה עם אבא שלה שמרגיז אותה באמירות “שמאל ציוני” טיפוסיות? ומה עם הבן שלה שעומד להתגייס? ומה עם אחותה החרדית? והחברות הרוחניקיות שגולשות בעדינות ימינה על כנפי הרוח הגדולה? ומי שהפחד והצער הטריפו עליהן את דעתן?

איפה תמצא לה אנחנו בר הגדרה?

ואולי נגזר עליי לחזור לאני. כי בעצם אין אנחנו בלי אני. אולי אנחנו הוא רק שלושתנו שיושבות וכותבות על השלום הבלתי קיים. ואולי הוא רק ארבעתנו שמסכימות שמה שקורה הוא בלתי נסבל. או שתינו שהולכות לעבודה ועושות קניות ומבשלות וממשיכות בחיינו אף שהיינו רוצות ללכת לעזה ולעצור את מעשי הזוועה בגופינו. ואנחנו גם הקבוצה של “עומדים ביחד”, שיושבים ביחד בקיבוץ בגליל המערבי ומדברים ומקשיבים, ובפעם הבאה נתראה בהפגנה.

ואנחנו אלה שנפגשות בצפון הבקעה בשבת מוקדם מאוד בבוקר, וחם, וזבובים, וקרחונים הם חלום רחוק, והערבית שלנו מגוחכת, אבל היא תשתפר אם נמשיך לבוא לשם ולדבר עם הנשים והילדים והגברים הפלסטינים, שגם הם אנחנו.

האם התפכחתי? לא. התפכחות אינה רלוונטית. לא במקרה שלי.

נעצבתי. נבהלתי. נדהמתי לגלות כמה ניתן לטלטל אותי. אבל תפיסת השלום שלי, כלומר, תפיסת המוסר שלי, לא השתנתה. הדבקות שלי ב"אי אלימות" לא נובעת מרצון “לעשות טוב לערבים” או מהמחשבה שהם “נחמדים”; אלה לא רלוונטיים מבחינתי. אני מתנגדת לפתרון בעיות באלימות כיוון שאני מסרבת להיות אלימה. תמיד הייתי מודעת לאפשרות שיפגעו בי באלימות (למען האמת, גדלתי בתוכה ואז, בילדותי, גם נדרתי נדר להיות מבוגרת לא אלימה). פגשתי את עוצמת הפחד שלי. פגשתי (שוב) את האימה. אבל האימה לא גורמת לי לרצות להרביץ ובוודאי לא להרוג. האימה גורמת לי לשוב ולוודא שאני במקום היחיד הנכון לי, המקום של מי שלא מטילה אימה.

כן, אני שייכת למדינה שמטילה אימה, אני אזרחית של מדינה שעוסקת בימים אלה בנקמה רצחנית בעזה. הורגת ילדות וילדים, מרסקת משפחות ואחראית להרעבה, מוות וייסורים. אני שותפה פעילה במחאה נגד המלחמה ובכאב אני מגלה כמה דל כוחי מול הכוח המשחית של המלחמה.

בניסיון להבין משהו על עצמי, על הקהילה שבה אני חיה ועל העולם, ניהלתי בשנה וחצי האחרונות “יומן מלחמה” שהופך לספר (ושמו: “בינתיים את פרק”). הספר כתוב כיומן בגוף שלישי להלן קטעים מתוכו הפורשים את החוויה הפרטית שלי בתוך זוועות המלחמה.

13/4/24

לפני עשר שנים, אולי קצת יותר, בחור צעיר, מזוקן, נמרץ ומבולבל כפי שרק “אנוס” חרדי יכול להיות, הזמין אותה למפגש מחתרתי וכך היא התוודעה אל קבוצת חרדים שמכנים את עצמם “אנוסים”. חרדים וחרדיות שלא יכולים לעזוב את העולם החרדי, בין היתר משום שלא לימדו אותם השכלה כללית ואין להם מקצוע ואפילו יכולת לרכוש מקצוע (בנוסף לצרות אלה, חיתנו אותם מוקדם וחינכו אותם ללדת המון ילדות וילדים). הצרכים החומריים שלהם מרובים, והאפשרות לתת להם מענה מחוץ לקהילה החרדית לא קיימת, לכן הם “אנוסים”. הם מנהלים חיים כפולים; חרדים כלפי חוץ וכופרים בנשמה. הרשתות החברתיות וקלות הנשיאה וההסתרה של מכשירים סלולריים, מאפשרות להם לחיות בשני העולמות ולארגן לעצמם קהילות אלטרנטיביות, סודיות, בהן הם יכולים להסיר את מסכת החרדיות ולהתנהג, לזמן מוגבל, בחופשיות. בסיום הפגישה המחתרתית הזו, היא ארגנה סדרת מפגשים בין חברותיה וחבריה הליבראליים לחבורה של “אנוסים”.

באחד המפגשים מישהו העלה את השאלה “מה הייתם עושים לו מלאך המוות היה מודיע שנשארו לכם שעתיים לחיות?”. אחד האנוסים, בחור רגיש ומשכיל במיוחד, השיב: “הייתי מחבק את הילדה שלי ומשחק איתה.” בהמשך הערב הוא ביקש לתקן את דבריו: “זה מה שחשבתי שנכון להגיד, אבל האמת היא שבאותה מידה גם הייתי רוצה לקרוא ספר. ספר אחרון.”

והנה היא יושבת בצהרי יום השבת, לאחר בוקר נוסף שבו התעוררה, למרות שהלכה לישון בידיעה שאולי לא יהיה עוד בוקר. כבר כמה ימים שהיא מכינה את עצמה למתקפת טילים איראנית שעדיין לא הגיעה. היא מכינה את עצמה לפרידה מעולם שעם כל טירופו ועם כל הדברים שהוא עשה לה, היא מגלה שהיא עדיין לא רוצה להיפרד ממנו.

היא יודעת שלאחר המוות לא יהיה זיכרון ולא תהיה משמעות לרשימת הדברים שהיא הספיקה או לא הספיקה לעשות ולכן הכול חסר משמעות, הכול הבל הבלים. ובכל זאת יש לה רשימה של דברים שהיא חייבת לעשות לפני שהיא הולכת.

בראש הרשימה נמצא הצורך למצוא פשר. היא לא מבינה מדוע זה חשוב לה, אבל היא חייבת להבין את העולם לפני שהיא נפרדת ממנו. אם יש משהו שהיא רוצה להספיק לעשות לפני שהיא מתה, זה להסביר לעצמה למה היא רוצה לחיות.

אם היא תמות בעוד שעתיים, ואם היא פטורה מלחשוב על צער ילדיה, היא הייתה רוצה לעשות מדיטציה לאורך השעתיים האחרונות, למות בתוך מדיטציה, גם אם זה יהיה מוות אלים. אולי המדיטציה תציע תשובה או לפחות תעניק לה תחושה של ממשות. התמונה המדויקת ביותר של מוות, מול רעולי הפנים המכוונים כלפיה נשק או הטיל הנוחת על ביתה, תהיה כשהיא יושבת במדיטציה. כן, היא יודעת שהחיים לא מתנהגים כך; מן הסתם התמונה המציאותית מול המפחידים עם הנשק תהיה של אישה מזדקנת משתינה על עצמה מרוב פחד, מתחננת על חייה או קופאת. אבל היא לא שואלת כרגע על המציאות אלא על מה שהייתה רוצה, וכך הייתה רוצה שיהיה, אם היא נדונה לשעתיים אחרונות שיסתיימו במוות אלים.

* * *

היא חייבת להאמין שיש מקום ביקום שקוראים לו “טוב”. מקום שאליו מתכנס המאמץ שלה. שאליו מתכנסות המחשבות ומתכנסים התרגולים הרוחניים וכל ה"ואהבת" הזה של העולם, כל המאמץ לחשוב ולעשות טוב ולא לאכול חיות ולהציל נשים מידי שוביהן, כל הדברים האלה חייבים ללכת לאן שהוא ואותם המלחמה לא תיקח ממנה.

ובינתיים היא אוכלת. המלחמה יצרה טקס חדש בחייה, אכילה לילית. היא אוכלת הכול חוץ מחיות וביצים. כי הבהלה לא תנצח את המוסר כלפי החיות, אבל תנצח את השיחה שהיא רוצה לנהל עם הגוף שלה.

מדי לילה, שנייה לפני שהיא נרדמת, מתעוררת בה בהלת התהום. אין לזה תיאור מדויק יותר ואין לזה תמונה. בהלת התהום. היא חייבת לסתום לבהלה את הפה והיא חייבת לבלוע כמעט את כל מה שהיא רואה לנגד עיניה. כל אפשרות של אוכל חייבת להתממש. לסתום. לסתום את בהלת התהום. היא הופכת לפייה של פחמימות, רואה מול העיניים בעיקר פחמימות וסוכרים. הראש שלה סוקר את כל מה שיש במקרר ומתביית על לחם עם גבינה טבעונית, פרוסות עגבנייה ומלפפון חמוץ. כריך ואחר כך עוד אחד. ואז היא עוברת למתוקים הרכים, למעדנים של הבת שלה, היא חייבת את הרוך המתוק הזה בתוך הפה, חייבת שהוא ישקע לתוכה, ואז עוד מעדן, ואז היא חייבת להעביר את המתיקות בתפוז או קלמנטינה, משהו פירותי, חמצמץ. ואז היא יכולה לצחצח שיניים וללכת לישון.

הערב הגיע. היא רוצה להתקשר אל הילד אבל יש סיכוי שהוא לא מתנהל בהתאם לתיאוריית “השעתיים האחרונות” שלה, והיא חוששת ששיחת טלפון ממנה רק תבהיל אותו ואולי תכניס אותו טרם זמנו לתיאוריית “השעתיים האחרונות”. לפני כמה ימים הוא אמר לה “לא משנה כמה אנחנו חיים, בסופו של דבר זה הכול אותו דבר,” והיא חשבה שזה נכון אבל גם עצוב שהוא גדל לתוך טראומה, ורואה את החיים בבהירות שנער באמצע שנות העשרים לא אמור לראות. הנשיקות שהתנשקו ביום שישי בצהריים יהיו אולי הנשיקות האחרונות שלהם, אבל אין לזה משקל. היא הייתה רוצה לחבק אותו, לדבר איתו, לבכות על העולם אליו היא הביאה אותו, אבל אין לזה משקל. היא כותבת את השורות האלה לעצמה. בעוד שעתיים, על פי “תיאוריית השעתיים”, לא יהיה לכל זה משקל.

האם תלך לישון הלילה? מפחיד אותה לחשוב שתתעורר לתוך אזעקה ואולי אפילו לתוך פצצה. היא הלכה עם הילדה ל־yellow לקנות גלידת טילון, היא עוד לא לגמרי בתוך הטבעונות שהייתה רוצה להיות בה. למרות שהיא מאמינה שרק לטוב הזה יש משמעות, זו לפחות המשמעות היחידה שהיא מצליחה לייצר כרגע. ולמרות האמונה הפשוטה והעמוקה הזו, קשה לה להיפרד ממוצרי חלב ונעים לאכול גלידת טילון. המקום היה מלא אנשים שאגרו מוצרי מלחמה. המון בקבוקי מים. היא ראתה מישהו קונה אורז וחשבה כמה הוא אופטימי, בעצם אשתו אופטימית. הוא דיבר איתה בטלפון והיא הכתיבה לו רשימת מוצרים. “מצחיקונת,” היא אמרה בליבה לאישה מהטלפון, “את באמת חושבת שיהיו מים וגז או חשמל ותהיה לך פניות להכין אורז.” כמה אופטימיות יש בקנייה של שקית אורז, אבל היא גם יודעת שאין הבדל בין קניית אורז לכתיבת מילים.

הילד התקשר והם דיברו בשני קולות מתונים. הוא: “אני מאמין שיהיה בסדר בסוף,” והיא: “כן, וגם אם לא, ממילא אין לנו מה לעשות.” אמא ובן ממרחק קילומטרים ספורים וטלפון, מדברים במתינות על אפשרות מותם האלים והקרוב במלחמה.

בזמן שהמתינה לטילים היא הכינה ריבה מפירות שכמעט שבקו חיים במקרר. הכנת ריבה היא מעשה אופטימי, היא מייצרת לפירות תאריך תפוגה רחוק. מעשה מצחיק כשאת מאמינה שבעוד שעתיים כבר לא תהיי בין החיים. אבל הכי מפתיע היה לגלות את עניין הטמפרטורה. לפי מה שכתוב במתכוני הריבה הרבים שבדקה (היא שונאת לזרוק פירות), ריבה מוכנה בטמפרטורה של 106 מעלות צלסיוס. היא אף פעם לא מצליחה להגיע לטמפרטורה הזו, היא דואגת שכל הנוזלים יתאדו לפני שהריבה תגיע לטמפרטורה הנכונה. תמיד היא מבטיחה לעצמה לקחת סיכון ולנסות להגיע לטמפרטורה הנכונה, ותמיד היא נשברת ומכבה את האש מוקדם מדי. הלילה היא אמרה לעצמה “מה אכפת לי, ממילא יש לי רק עוד שעתיים לחיות, לפחות אראה מה קורה כשאני מגיעה לטמפרטורה הנכונה.” ובכל זאת היא לא הצליחה להגיע ל־106 מעלות צלסיוס, הלב שלה לא עמד בזה. היא לא יודעת למה, ובשעתיים הקרובות כנראה גם לא תבין, היא כיבתה את הכיריים לפני הזמן. אולי הריבה תגיע למקרר, אולי כבר לא. הכול נעשה בלי סיבה ידועה.

15/4/24 –

במהלך היום היא מצאה את עצמה מהרהרת באמרה של רבי אליעזר בן הורקנוס: “ושוב יום אחד לפני מיתתך”. כמה חוכמה ואירוניה יש בה. האמרה שלו קרובה למשחק “שעתיים לפני מלאך המוות”. אף אחת לא יודעת מהו “יום אחד לפני מיתתה” ולכן עליה לשוב בכל רגע. אף אחת לא יודעת מתי יגיעו “שעתיים שלפני מלאך המוות” ולכן היא צריכה תמיד להיות ברגע האחד והיחיד הנכון. האם רבי אליעזר אמר שם דברים נוספים שיכולים להיות לה משמעותיים? היא פותחת “פרקי אבות” וקוראת את הטקסט המלא (פרק ב משנה י):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

טקסט עם אמירות חזקות, חלקן מפתיעות, אבל כרגע היא לא מוצאת בהן משהו משמעותי עבורה. בכל זאת, בחיוך, היא שמה לב לכך שאפילו רבי אליעזר, בזמן שהוא עוסק במודעות למוות שיכול להגיע בכל רגע, סוגר חשבונות אישיים: “הווה זהיר בגחלתם (של חכמים) שלא תיכווה”.

האגדה המפורסמת שזכתה לשם “תנורו של עכנאי” מספרת שהחכמים שרפו את כל הכלים שרבי אליעזר אי פעם טיהר, ואחר כך הוסיפו הכאבה על הכאבה, ונידו אותו עד יום מותו. החכמים היו הכווייה, הנשיכה, הלחש והעקיצה של חייו, ומאותו יום ואילך הוא למד תורה בבדידות.

גם ברגעים הרוחניים ביותר של רבי אליעזר, כשהוא חשב על המוות וקובע: “שוב יום אחד לפני מיתתך”, הוא לא ויתר על הצורך לבטא את זעמו כנגד מי שפגעו בו. האם הזעם מנוגד לתרגיל “יום אחד לפני מיתתך”? רבי אליעזר מתנהג כאילו זה לא סותר, וכרגע היא מודה לו על כך. היא מחליטה שתרגיל “שעתיים לפני מלאך המוות” שלה לא יכניס אותה לפינה רוחנית מנותקת מרגשות אנושיים, היא לא תעטה על עצמה חיוך מפלסטיק וטלית שכולה תכלת. אנשים מתים סביבה, נפצעים, מבוהלים והיא לא תעמיד פנים שהיא רוחנית יותר מהמציאות.

לילות ההמתנה להפגזה ולילות המלחמה שלפני ואחרי ולילות ההפגזות, מעלים שוב את שאלת הזכות לכתוב. היא, שחיה בריחוק יחסי מאזור הטילים, שרק רועדת מאימה בחדרה ואפילו יכולה להרשות לעצמה לשבת למדיטציה ולשחק עם המציאות את משחק “שעתיים לפני מלאך המוות”, האם מותר לה לכתוב את הסיפור שלה או שעליו להידחות מפני הסיפורים של הנשים שנפלו בשבי, שנאנסו, ששבו או לא שבו, ואלה ששבו בלי לשוב, שרק הגוף שלהן שב? והאימהות שחיות או מתות בעזה, שילדיהן נהרגים לנגד עיניהן ואין להן מושיע? איך היא יכולה לכתוב את הסיפור שלה כשהיא יושבת על הבר שמפריד בין הסלון הקטן למטבח. רצפת הפרקט שלה יפה ושלמה, ומהכיריים עולה ריח של ריבת פירות מתובלת בעשבי תבלין שהיא קטפה מהעציצים החדשים במרפסת הנוף שלה המשקיפה על האסון של עין כרם ורואה רק יופי.

היא חייבת לכתוב את הסיפור “שעתיים לפני מלאך המוות”, את לילות האימה והמדיטציה שלה, פשוט כי היא חייבת לכתוב. זו לא חובה חיצונית אלא דחיפה פנימית להוציא, לספר סיפור של אישה בת חמישים ושמונה שיושבת ליד שולחן הבר בבית הקטן והיפה שלה וגורלה לא בידיה. לספר את הסיפור של האישה שיושבת בירושלים ומנחשת גם את הסיפור של האישה שיושבת בטהרן ואת הסיפור של האישה מעזה, אולי זו האישה שהיא פגשה לפני כמה שנים בבית החולים הדסה עין כרם, אישה מבית עשיר, שישבה ליד בנה וטעמה מהמקלובה שהיא הביאה לה. האמא העזתית אמרה לה, בלי להתנצל ונדמה לה גם שבלי כעס או לעג, אלא בפשטות של מי שמציינת עובדה שאין לסתור אותה: “המקלובה לא טוב. את צריכה ללמוד.” היא צריכה לספר את הסיפור שלהן ואת הסיפור שלה, אישה שלא רצתה שהמשחק “שעתיים לפני מלאך המוות” יהיה משחק אמיתי, שלא רצתה שהצמיחה הרוחנית שלה תגיע מהמקומות מהם היא הגיעה, אבל מהם היא הגיעה.

29/5/25

שנה ועוד מעט עברו מהימים שבהם היא כתבה את קטעי היומן האלה. המלחמה שלא הייתה אמורה להתחיל, לא מסתיימת, קו הסיום שלה אפילו לא משורטט. מישהו אמר “נצח”, אחר אמר: “ניצחון מוחלט”, מישהו אמר: “מחיקת עזה”, אחר אמר: “השמדה מוחלטת”. המדינה שבה היא חיה לא הזדעזעה מהתחזיות האלה וגם לא מתמונות הילדות והילדים מרוטשי האיברים ומזי הרעב שמגיעות מעזה. הזמן ממשיך לנוע: זה כבר היום השש מאות ואחת של המלחמה הבלתי נגמרת, ובידיה פרקי יומן שנכתבו בימים אחרים. בתקופה כמו זו, כל הימים הם ימים אחרים. ואז מגיע מייל מהעורכת שלה, שמזמינה אותה להשתף באסופה ומבקשת התייחסות עדכנית לזוועות הנוכחיות והמתמשכות בעזה.

אחר צהריים והיא חוזרת מהסופר הביתה, תיק שחור על הגב ושקית פלסטיק לבנה בכל יד (היא עדיין אוהבת להכין מרקים וריבות, היא עדיין בצד השבע והחי של המלחמה). על ספסל המתכת האפור שבחזית בניין הדיור המוגן יושב חייל מזוקן ומאובק. הנעליים הצבאיות שלו היו פעם חומות. “תשמור על עצמך,” היא אומרת לו, מבלי להבין מאיפה זה בא. “אתה הולך או חוזר הביתה?” החייל העייף שלף בנימוס את האוזניות מאוזניו. “חוזר.” “אני מקווה שלחופשה ארוכה.” “כן,” הוא עונה, “עד אחרי שבועות.” (היא מחשבת במהירות, פחות משבוע). “תשמור על עצמך, בבקשה,” היא אומרת ומתחילה לבכות. היא ממשיכה ללכת לכיוון הבניין שלה, אבל חוזרת בבהלה. החייל העייף (בערך בגילו של בנה) שוב שולף את האוזניות ומחייך. “אני הולכת לומר משהו מאוד לא מנומס, אבל אני פוחדת שלא הייתי ברורה ואולי תחשוב בטעות שאני תומכת במלחמה הזו, חשוב לי לומר לך שאני מקווה שתסרב.” “הבנתי שזה מה שאת חושבת. גם המשפחה שלי אומרת לי את זה.” “תקשיב להם, בבקשה. אסור לנו להמשיך ולהרוג ילדים בעזה, אסור לכם להמשיך לסכן את החיים שלכם. המלחמה הזו תורמת רק לאדם אחד. בבקשה תסרב.”

היא נכנסת הביתה, מניחה את השקיות על הבר, מדליקה את המחשב ומעלה פוסט לפייסבוק: “תסרבו בבוקר. תסרבו בערב. תסרבו מתוך ערות. תסרבו מתוך סיוטי הלילה. תסרבו כי אתם אבות. תסרבו כי אתן אימהות. כי יש לכן הורים. כי יש לכם חברים. תסרבי כי את יודעת מה זה רעב. תסרב כי אתה מכיר את האימה. תסרב כי אתה לא יכול לסרב לקול המצפון. תסרבי כי רופאה אחת, קרוב מאוד אלייך, הייתה אמא לתשעה ילדים ועכשיו היא לא. תסרב כי ילד רועד מפחד. תסרבי כי ילדה איבדה גפיים, איבדה אבא, איבדה אמא. כי אין פלסטר שיכסה על הפצע הזה. כי אי אפשר לתת נשיקה ולומר: עבר. תסרבו כי נבראנו בצלם. תסרבו כי לא באנו לעולם כדי לענות זו את זה. תסרבו כי האהבה תנצח. תסרבו כי האהבה תנצח. תסרבו כי האהבה תנצח.”

הָאֵלֶּה שֶׁצּוֹעֲקוֹת

אָבִיב אָבִיב אָבִיב

והבּוֹהִינִיּוֹת שֶׁעוֹנוֹת

וָרֹד וָרֹד וָרֹד

כְּאִלּוּ אֵין אָב בְּלִי בֶּן

אָחוֹת בְּלִי אָח, יֶלֶד

בְּלִי אִמָּא

כְּאִלּוּ אֵין אִמָּא

רַק קַדַּחַת הַצִּיּוּצִים

הַזְּרָדִים בַּמָּקוֹר

וְהָרַחַשׁ בְּעַנְפֵי הַתּוּת

יָרֹק יָרֹק יָרֹק.

במציאות הישראלית של ימינו תקווה נחשבת לנאיביות; אמונה בשלום נחשבת לילדותית; מי שלא “התפכח” הוא מקובע, מנותק, חי בכוכב אחר, תקוע בחזון הלא־ריאלי הנקרא שלום. אני מבקש להסביר באופן קוהרנטי מדוע שלום אינו מילה גסה או חזון בלתי אפשרי. ברצוני לנסות ולספק מבט אחר, הכולל בתוכו מילים של תקווה. מילים ותפישת מציאות, שאולי יוכלו לפתוח צוהר אל מציאות אחרת, שחייבת להיות אפשרית בחבל הארץ היפה והמוכה הזה שבו אנו חיים וחיות.

* * *

ראשית, משהו אישי. אני בן ארבעים ושלוש. להוציא שנתיים וחצי שבהן חייתי בארגנטינה, וכשש שנים במצטבר שהעברתי בהימלאיה ההודית, את מרבית חיי אני חי כאן, במזרח התיכון. למעשה, בעשור האחרון לא יצאתי כלל מהמזרח התיכון, גם בפעמים שיצאתי מגבולותיה של ישראל/פלסטין.

איני מושקע כאן. אין לי נכסים וגם לא השקעות, ואמא הודו תמיד תקבל אותי בזרועות פתוחות, אך איני רואה את עצמי עוזב את המקום הזה. ברמה האישית, הזוגית והקהילתית – טוב לנו כאן. אך מעבר לטוב האישי, אני חש שכאן שדה הפעולה שלי, כאן אני יכול להיות משמעותי יותר ולתרום יותר. כאן, בחבל הארץ ההיסטורי הזה, המגוון, הרב־תרבותי, הרב־דתי, המרתק, היפה, המדמם, הכאוב והמקודש לשלוש דתות – נמצא השירות שלי.

אני מתרגל מעל עשור וחצי בהקתי יוגה. חיבור אינטימי לאלוהים אישי, אשר מבוסס על שירות. שירות לאל, לבריאה, לברואים ולברואות. במרכז אורח חיי לא עומדת השאלה מהן הזכויות שלי, אלא מהן החובות. מהו השירות שלי כאן?

במרץ 2020, איכשהו התגלגלנו אליאן ואני לירושלים, אל קודס, עיר הקודש. רצה הגורל, ומבלי לשים לב התמקמנו ממש על קו התפר בין מערב ירושלים היהודית, למזרח ירושלים הפלסטינית־אסלאמית. הבית שלנו, בשכונה מעורבת של עובדי או"ם, דיפלומטים, יהודים ופלסטינים היה כבר בצד המזרחי־פלסטיני, ושימש כמוצב של צבא ירדן עד שנת 1967.

החיים במזרח ירושלים חשפו אותי למצבם של הפלסטינים בעיר ובכלל, והכניסו אותי עמוק אל שורשי הסכסוך שלפני כן די עבר מעליי. ההיכרות הקרובה עם תושבי אבו תור וסילוואן, אשר קיבלו אותי ואת אליאן בצורה מאוד חמה ואוהבת אל השכונה והמרחב, לצד העוולות הממסדיים שהם עוברים יום־יום – הפכו אותי לאקטיביסט מקומי.

האקטיביזם בגיא בן הינום ובסילוואן הפגיש אותי גם עם צדדים נוספים של הציונות הדתית שטרם הכרתי קודם לכן. שנים הסתובבתי בגדה ובאתי במגע ובשיח עם מובילי דעת קהל בציונות הדתית, ושוחחנו על נושאים רבים – אך רק במזרח ירושלים נחשפתי לעמותות דתיות־לאומיות שעובדות בייהוד המרחבים הפלסטיניים־אסלאמיים, ומקבלים רוח גבית משלל מוסדותיה של המדינה היהודית השולטת מבחינה ממשלתית ומוניציפלית בשטח.

שלוש השנים הללו בעיר המזרחית הובילו אותי להבנה בהירה לגבי השירות שלי כאן; להיות חייל למען השלום והקיום המשותף והשוויוני לכל יושבי הארץ. ההיכרות שלי הן עם התרבות המערבית, הן היהודית־דתית והן האסלאמית, לצד התיאולוגיה הרליגיוזית שאני מביא עימי מהודו הולידו את תפישת עולמי לגבי המרחב הזה (תפישה שהעליתי על הכתב בספרי השלישי “היג’רה – גרות”).

עוד לפני המלחמה, חשתי וכתבתי פעמים רבות שאנו עומדים בפני פיצוץ אדיר. כל מי שנחשף לעומקו של המצב, ידעה וידע שאין הוא יכול להימשך כך. משהו חייב היה לקרות. המלחמה, האסון הנורא שהיא הביאה על שני העמים, רק מחזקים מבחינתי את ההבנה שחייבים לחתור למציאות אחרת. שאי אפשר להמשיך עוד את נהרות הדם, את הסכסוך בן מאת השנים. איני מחפש אשמים בסכסוך, אלא פתרונות. נקודת המוצא היא שהמרחב הזה הינו רב־דתי, רב־תרבותי, הוא ביתם של שני עמים ומקודש לשלוש דתות. סביב נקודה זו, ניתן לאחד שותפות ושותפים ולצאת לדרך. סביב נקודה זו כבר יש לא מעט שותפים ושותפות בכל רחבי חבל הארץ.

השלום בוער בי, בוער. כן, ההיסטוריה האנושית מלמדת שהוא לא יהיה לעד, שתמיד בשלב כלשהו יהיו הגורמים שיציתו את האש מחדש. אך אפילו מאה שנה של שלום, פריחה ושגשוג, הם לא מעט. במבט היסטורי זו טיפה בים, אך כמו שידענו כעת מאה שנה של סכסוך, אפשר לבנות מאה שנים של שלום. המלחמה אינה גזירה משמיים, יש כל כך הרבה אנשים בשני הצדדים שמאסו בה, יש תוכניות שונות על השולחן, ואני משוכנע שיכול להיות כאן אחרת. ולפעול על מנת שיהיה פה אחרת – זה השירות שלי. לאלוהים, לאדמה, ולכל אלו החיים בה ללא הבדל של דת, צבע ומין. אני מאמין שמציאות חיינו אינה גזירה משמיים, ושיכול להיות פה אחרת. בפרק הבא אנסה לנמק ולבסס את אמונתי זו.

* * *

עבורי, ימינו אנו הם שירת הברבור של הפונדמנטליזם היהודי, וכשכוחו הפוליטי יצטמצם דרמטית – ניתן יהיה להתמודד טוב יותר גם עם מקבילו האסלאמי. אתחיל עם הסבר מדוע בעיניי הפונדמנטליזם היהודי מיצה את כוחו הפוליטי, ולאחר אעבור לזירה הפלסטינית, ואסביר מדוע היא מעניקה לי תקווה.

בספרו “החרד”לים: היסטוריה, אידיאולוגיה, נוכחות", מצביע יאיר שלג על הגורמים שאפשרו לזרם זה להשתלט על עמדות כוח בתוך הציונות הדתית; המיינסטרים הציוני־דתי נחלש, האידיאולוגיה פחתה והבורגנות חדרה יותר ויותר אל המרחב הציוני הדתי. הרוב הבורגני הניח את האידיאולוגיה והפקיר את החינוך – והחרד"ל, למרות היותו מיעוט, החל לתפוס עמדות מפתח. מכיוון שאנשיו מאופיינים בקווים אידיאולוגיים חזקים ובמחויבות עזה למשימה, הצליח הזרם החרד"לי להשפיע עמוקות על הדור הצעיר מתחת לאפם של הוריו הליברלים יותר. בעוד המיינסטרים הציוני־דתי התמזג יותר ויותר עם הציבור החילוני־ליברלי, והלך אל המקצועות החופשיים – החרד"ל לקח על עצמו את נושא החינוך והשתלט על מערכת החינוך הדתית־לאומית.

הפרדוקס הוא שככל שהציונות הדתית הפכה יותר מתונה, כך השתלטו על הנהגתה ועל עמדות מפתח בתוכה, בראשן החינוך והזרוע הפוליטית – אנשים יותר ויותר קיצוניים. חנן פורת ז"ל היה אידיאולוג, ומתוך האידיאולוגיה העמוקה שלו היה עובר בין בתי הכנסת וקורע את העלונים של הרב כהנא. עם ירידתה של האידיאולוגיה, הציבור המתון בציונות הדתית “פיהק” אל מול נסיקתו של בן גביר. המתינות הדתית־לאומית התאפיינה בחוסר מחאה ובעצימת עיניים אל מול תופעות שהיו בשוליים, אך כאשר לא מתמודדים עם עשבים שוטים – הם משתלטים על כל הגינה.

לראייתי, מרבית הציונים הדתיים הם מתונים יותר. אני מאמין שרבים מבינים שעצימת העיניים הזו שהכניסה את הכהניזם אל המיינסטרים הפוליטי הובילה את ישראל לתהום; ואני מאמין שתקום אלטרנטיבה דתית־לאומית מתונה בהרבה, ושכוח זה יצמצם דרמטית את כוחם של בן גביר וסמוטריץ' והרוח הפונדמנטליסטית שהם מקדמים.

גם למחנה הליברלי היה חלק בתהליך: במשך שני עשורים וחצי הוא הזניח לחלוטין את הזירה הפוליטית ונהנה מהחיים הנוחים שמציעה מדינה מערבית־מודרנית. כעת, גם מחנה זה התעורר לחלוטין ונחוש להיאבק על אופיו וצביונו של המרחב. ביחד עם הזרם המתון בלאומיות הדתית, אני חושב שתקום ממשלת מרכז לאחר הבחירות הקרובות, וזו תחתור לברית אזורית עם המדינות המוסלמיות שהפונדמנטליזם האסלאמי פוגע גם בהן. בראשן כמובן מצויה סעודיה, ולצידה מצרים וירדן.

סיבה נוספת לאופטימיות מגיעה מכיוון הציבור הפלסטיני. בהקשר הפלסטיני בישראל ישנן שתי תזות המתנגשות זו בזו: הפרדה מוחלטת אל מול נתינות מוחלטת. או אם תרצו, חזון שתי המדינות אל מול חזון ארץ ישראל השלמה. שני רעיונות אלו נאבקים זה בזה מעל שלושה עשורים, קורעים מבפנים את החברה הישראלית ולא מצליחים לגבור זה על זה. אני חושב שהמלחמה האחרונה חיזקה מאוד את האפשרות של דרך ביניים, החזון של ‘ארץ לכולם’, בדבר שתי מדינות מולדת אחת. ואסביר.

המלחמה הזו הראתה שככל שיש יותר הפרדה ויותר אי־שוויון כך מתקיימים יותר יחסי עוינות ושנאה בין פלסטינים ליהודים. בעזה למשל, ההפרדה הייתה מוחלטת. ישראל יצאה מעזה, ניתקה את הרצועה מכל מגע עם העולם החיצוני, הפרידה אותה מהגדה המערבית וממזרח ירושלים, וסגרה עליה מהיבשה ומן הים בשיתוף פעולה חלקי של מצרים. ארגון דתי־לאומני־פונדמנטליסטי עלה לשלטון בתחילה בדרך דמוקרטית ולאחר שימר את שלטונו בכוח הזרוע. ישראל שיתפה פעולה עם אותו ארגון, תחזקה אותו והעצימה את כוחו על מנת למנוע הקמת מדינה פלסטינית – ואת התוצאה ראינו כולנו בשבעה באוקטובר אשתקד.

בגדה המערבית לירדן קיימות סיטואציות שונות. חלקים בשליטה ישראלית וחלקים בשליטה פלסטינית. ניתן לראות שככל שהרשות הפלסטינית חזקה יותר כך יש פחות טרור, ובמקומות כמו שכם, טול כרם וג’נין שבהם הרשות חלשה מאוד – יש יותר טרור. בנוסף, בחלקים שתחת ריבונות ישראלית יש שלל עימותים וחיכוכים בין הנתין הפלסטיני לריבון הצבאי ולאזרח היהודי. אך למרות שנה וחצי של לחימה רציפה בעזה עם עשרות אלפי קורבנות, ולמרות שסמוטריץ' ובן גביר ניסו להתסיס גם את הגדה – ההתלקחות קטנה בהרבה ממה שחמאס חפץ.

במזרח ירושלים ישנה פחות הפרדה ופחות אי־שוויון בין הנתין הפלסטיני לאזרח היהודי בכל תחומי החיים (כלומר, יש אי־שוויון אדיר אך הוא קטן מזה הניכר בגדה ובעזה). בנוסף, בירושלים, שהיא בעצם העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בגדה המערבית, לא קיימת הפרדה בין התושבים היהודים לפלסטינים. גם את מזרחה של עיר הקודש ניסו חמאס, בן גביר וסמוטריץ' לגרור פנימה אל המערכה – אך מסתבר שחמאס לא מנהל את תושביה הפלסטינים של ירושלים. ולמרות הסגרים, אובדן ההכנסה והתנאים הקשים – לא פרצה שום הסלמה כוללת בחודשי המלחמה.

ולבסוף, הפלסטינים אזרחי ישראל, החיים כמעט בשוויון עם האזרחים היהודים, ללא הפרדה וללא מחיצות. גם כאן, למרות ניסיונות התססה של הלאומנות הדתית הפלסטינית והיהודית כאחד – לא חלה הסלמה כוללת, והפלסטינים אזרחי ישראל לא פתחו זירה נוספת. התבוננות זו, על שנה וחצי של מלחמה נוראית, מראה בברור שככל שקיימת פחות הפרדה ויותר שוויון בין פלסטינים ליהודים כך ישנה פחות עוינות, פחות מתיחות ופחות אירועים אלימים.

לאור זאת, ולאור המאבק האדיר והבלתי ניתן להכרעה בין חזון שתי המדינות לחזון ארץ ישראל השלמה – החזון של “ארץ לכולם” הוא בעיניי הכיוון אליו יש לצעוד. מדובר ב"שתי מדינות מולדת אחת", מרחב אחיד, בעל שתי ישויות מדינתיות, שכל תושביו יוכלו לנוע בחופשיות ולקבל זכויות אזרחיות ולאומיות שוות. צעד כזה ייגע בכל שלושת מוקדי הסכסוך: גבולות טריטוריאליים, זכות השיבה ומקומות קדושים. הוא יאפשר שוויון אזרחי ולאומי לשתי המדינות, יוכל לחבר את ישראל אל המרחב המזרח תיכוני שבו היא מצויה, וגם ישמש כגשר בין תומכי ההפרדה הטוטאלית לתומכי הנתינות הטוטאלית – גם שתי מדינות, וגם מרחב אחד ואחיד.

* * *

האם אני נאיבי? הניסיון שלי להציג מבט אחר, אופטימי יותר, אינו בגדר נבואה, אלא אפשרות. אפשרות התלויה בבחירות של בני אדם. המציאות היא דבר דינמי הניתן לשינוי.

השיר November Rain של להקת גאנז אנד רוזס מדגים זאת יפה. השיר עוסק בזוגיות המצויה במשבר. קשה להחזיק נר דולק בגשם הקר, הוא אומר, אך יש לזכור כי השבריריות הזו של הקיום אינה רק מקור למשברים ולסבל אלא גם לצמיחה. אחרי הגשם הקר והחורף, יגיע האביב. הזמניות והשינוי המניעים את עולמנו מביאים גם תקופות קשות. אך הם גם אלו אשר מאפשרים לצמוח ולהיחלץ מאותן התקופות.

"אל תחששי מחושך

עוד אפשר בו לנווט

כלום לא נמשך לנצח

גם הגשם של טבת".¹

כל אחת ואחד רשאי ורשאית לקחת מילים אלו אל מחוזות שונים.

אינשאללה שנדע ימים טובים מאלו, אמן. “כל המהגר למען אלוהים ימצא בארץ מרחב להיבדל ולרווחה…” (קוראן, סורה 4, הנשים, 100).

(אפריל 2025)