א.

פ. לחובר מלאו לו עתה שישים שנות חיים, מהן ארבעים שנות כתיבה. שני חתכים בחייו הספרותיים: את הראשון מציינת הופעת המאסף “נתיבות”, שראה אור לפני שלושים שנה ושנשאר עד היום דוגמה חיה ונכבדה גם לעורך וגם למבקר, וגם לבעל־בריתו של הסופר היוצר ודואג את דאגת הספרות. אותה שנה, שנת תרע“ד, הוציא לחובר את הכרך הראשון של כתבי א. נ. גנסין ואת הספר הראשון של כתבי מ. מ. פייטלסון, וגמל חסד של אמת למתים שנקראים חיים. את החתך השני בפעולתו הרוחנית תציין לנו הופעת הספר הראשון של “תולדות הספרות העברית החדשה”, שיצא לאור לפני ט”ו שנים בדיוק, והמחבר אך אז השתקע בארץ. אותה שנה גם הוציא לאור את ה“כנסת” הארץ־הישראלית הראשונה (קדמה לה ה“כנסת” שביאליק הוציא באודיסה), אשר שמה נשאר סמל ותכנית.

מאמריו הראשונים של לחובר הראו לנו סופר הצועד בבטחה בדרך שהתווה וכבש לו בעצמו. אך ניסיונותיו הראשונים כמו"ל ועורך היו צנועים מאוד ומגלים לנו את כל ההיאבקויות שנדון להן מלכתחילה מי שבא אותה שעה לעבוד את שדה הספר למען עם הספר (אפילו בזמננו כך, ובזמנים ההם – על אחת כמה וכמה). והנה על אֵם דרכו נפגש בגדולי הדור, המיואשים עד היסוד, וניסה להושיט להם יד, שעה שהוא עצמו נלחם על חשבון עולמו הוא ועל ביטויו בספרות. תלמיד־חכם לפי חינוכו וייעודו, היה לחובר גם תלמיד־חבר. באגרות ברנר, בן־גילו בעצם אך גדול ממנו בשנות טלטולים וטורח, נזכר משהו מן הפרשה ההיא ונשאר למשמרת. אגרות ברדיצ’בסקי – משיתפרסמו – יזרעו אור נוסף על אחד יחידי שנמצא נאמן בסביבה שכולה הבטחות־שווא. אילו רק היה לאל ידו לגאול את היוצרים הכבולים! השעה התאכזרה אז להם ולו, אך אמונתו עוד נתחזקה בו. הגיע לבגרות מחשבתית; ידע לחשוף את שרשי אמונתו, להוכיח את אמונתו.

ההזדמנות הגדולה והחד־פעמית להגשים תכנית כמעט כאוות הנפש, באה לו עם תום המלחמה הקודמת. התפקיד, הנהלת הוצאת א. י. שטיבל בווארשה ועריכת החלק המדעי והפובליציסטי של “התקופה”, תבע את כל האדם, לרבות ויתור גמור כמעט על יצירה עצמאית רחבה. מפעל ההוצאה ההיא, אשר מייסדו אדיב הלב ראה בו אך קטעי הגשמה של חלום אחד גדול, הובא עד לקצה ההיקף וההתרחבות האפשריים הודות לעבודתו של פ. ל., אשר שמו לא נישא כלפי חוץ. חלק מחייו נתן למטרה ההיא, ואם כי בשנים האלה הרגיש את עצמו לעתים עמוס אחריות ודאגה לזולת עד למעלה מכוחו, ודאי שהיום יודה גם הוא כי כדאי היה העמל (במלים דומות נענה לא. י. שטיבל עצמו, כשהתאונן על אי הבנה, כפיית טובה – שנפלו בחלקו של מי שהקריב את אמונתו על מזבח הספרות: האכזבה שנחל לא תגרע מאומה מנחיצות מפעלו, מחשיבותו, מניצחונו). אזכיר כאן במיוחד את ההוצאה הכוללת של כתבי מי"ב אשר להכנתה, תחת השגחת המחבר, הקדיש פ. ל. חודשים על חודשים, ואשר להגשמתה, תחת השגחתו הוא, נתן מדמו ומנפשו. ואציין את הסעד הרב שניתן מטעמו, כעורך “התקופה”, לחכמת ישראל העברית בשנות ביניים אלה, זמן היותה מחוסרת גג ונטולת קרקע גידול. מתוך ספרי ההוצאה עצמם לא תכיר תמיד, עד כמה שקד לשפר כל אחד ואחד. מעטים הסימנים הגלויים (כוונתי להקדמותיו ל“טסו” בתרגומו של כהן, ולנוסח העברי של ספרו של קרלייל על הגיבורים ועבודתם), אך עקבות עבודתו יש לגלות כמעט בכל ספרי ההוצאה ההיא.

ועם זאת, פרידתו מן המוסד – שלא האריך ימי זוהר אחרי פרידתו הימנו – הייתה לו בחינת פריקת עול. את חייו המחודשים, חיי הבגרות המוחלטת שכולם נתונים לשרות ישר של הספרות, התחיל בארץ. גם עכשיו לא ניתן לו לנטור אך את כרמו הוא; תפקידי עריכה חדשים הופקדו בידיו ונטל עליו משא גדל והולך מדי שנה בשנה. אם בשנות התהוותו זכה לפגישה עם מי“ב, שראה אותה כגורלית, הרי בארץ הפגישוֹ מזלו המחודש עם ביאליק. חנ”ב עודד אותו לגשת אל כתיבת תולדות הספרות,וב“דברים שבעל פה” נשארה בידינו הערכתו הקולעת על עבודת פ. ל., גם הובעו תקוותיו שתלה בו. החלקים הראשונים של ה“תולדות” נכתבו והופיעו, לחובר גם אסף את מסותיו ומאמריו בשני ספרי “ראשונים ואחרונים” ועבד עבודה ענפה של פובליציסטן, מסביר וחוקר. אך עם מיתתו של ביאליק הוטל בידי פ. ל. והמשוררים בני גילו להתחלק באחריות. תעודתו של פ. ל. הייתה לגמול ליצירת ביאליק מה שביאליק רצה לגמול לנחלת קודמיו: לחקרה ולדרשה. לחובר אסף והביא לדפוס את איגרותיו של ביאליק. והריהו עומד לגמור את ספר חיי ביאליק ותולדות יצירות ביאליק. עריכתו מצטמצמת עתה, לאחר שנות אחריותו החלקית והמלאה ל“מאזנים”, לשבועון ולירחון, במדור המחקר והביקורת של “כנסת” המוקדשת לזכר ביאליק. על חשבונו נזקוף חלק רב בהכשרתו והאדרתו של “מוסד ביאליק”, בו ייצג את אגודת הסופרים מאז ייסוד המוסד. הדאגה המתמדת לאוצרות הרוח, שיוחזרו כנחלה חיה לידי העם המתחדש – הרחיקה אותו שוב ממשאת נפשו: התייחדות עם מטרת חיים; אך שוב נראה כי הפיזור, שנפל גם בחלקו, הרחיב את גבולותיו והכשיר אותו יותר ויותר לקראת מילוי תעודתו העיקרית. מחקריו הבודדים (הנני להזכיר, ממאמריו של השנים האחרונות, את ההקדמה לספר חיי שלמה מיימון ואת פתרון חידתו של “מגדל עוז” לרמח"ל) נראים כאבני־בנין לספר דברי ימי ספרות ישראל ראוי לשמו. גם בתרגום “משנת הזוהר” (במסגרת עבודה משותפת עם ש.א. הורדצקי) נראה, מלבד חשיבות העבודה כשלעצמה, גם צעד גלוי ראשון שלו לחדור לספרות ישראל שקדמה לספרות החדשה, לעשותה גלויה לדור הזקוק לגילוייה. חידושיו הוא במערכת הספרות ניכרים גם מתוך דברי הביקורת שלו: דיוניו האובייקטיביים בספרות היפה, כמותם כדברי מחקר; מופת הרצנזיה המדעית שלו, כמותה כמלאכת מחשבת. דאגתו לספרות שפת־עבר, מטרתו הסופית – חכמת ישראל.

ב.

בספרות המערב, ששם עריסתה ושדה טיפוחה של ה“ליטעראטורגעשיכטע”, זה עידן ועידנים שאין בה עוד מן החידוש בספר הדן על הספר. בין הקורא לבין היוצר כאילו התגדר והתבצר לו המתווך הרואה “זרמים” – תחת מבועי חיים אשר קֶשֶר להם אך מתחת לאדמה ואת אלה לעולם לא יגלה; והוא לא די לו לגיל ברעדה נוכח השפע המתגבר מאליו, אלא הוא גורס “השפעה” ו“השפעות”. ההיסטוריה של הספרות נעשתה מטרה כשהיא לעצמה, אדונית במקום משרתת. דור שלם התפעל מגיאורג בראנדס (את שמו אני מזכיר בתורת נציג החכמה הזאת, בלי לחוות דעה עליו במיוחד), אשר על אף כישרונו המיוחד לא לימדך בעצם מה שלא יכולת לגלות אצל האישים היוצרים עצמם. הפרופסור, המרצה, המסביר – ומספרם במערב לאלפים ורבבות – גרמו לכך שהתורה כמעט שנדחתה על ידי פירושה. ברם, אם תרבות המערב יצאה, מבחינה זו, כאילו ל“תרבות רעה”, וההיסטוריונים של הספרות הרחיקו, למעשה, ממקורות הספרות במקום לקרב אליהם – אחרים הדין וקנה המידה בספרות העברית. קודם לכל – דברי ימי ישראל הם, בניגוד למזל רוב העמים והאומות, דברי ימי רוח עמנו. מערכת התרבות העברית, יהי שמה פיוט או שירת חול, קבלה או פילוסופיה, אגדה או כרוניקה, גידולה היה בכל מקום בן ערך כפול: ערך יחסי לה בתורת חידוש, ערך מוחלט לה כחוליה בשלשלת חיי העם. עשרות אנשי שם בין אלפי המחברים של הספרות הרבנית, וגם במיעוט הדגול הזה לא נמצא (ואף הרמב"ם בכבודו לא יצא מן הכלל) מי שיצטרף לחשבון הבונים הגדולים במחשבה ובתיאולוגיה העולמית; כיוצא בזה – אף אחד ממשוררינו שמימי הביניים, אף לא גבירול ויהודה הלוי, לא נתקבלו בהיכל הספרות העולמית. אך בשמיים שלנו נפקדים בשמם לא אלה המאורות הגדולים בלבד כי גם כל כוכבי הלוואי. כי כולם שמרו על גחלת העברית שלא תכבה; כל אלה שמסרו מה שקיבלו מדור לדור, מהדור האחרון לעצמאות עד לדור הראשון לגאולה. בתחום ישראל יאות לדבר על ספר יוחסין של הספרות, על שלשלת הקבלה, על סדר הדורות. ולשם ציון והגדרת דברי ימיה לא נבחר בכינוי היסטוריה – כנהוג בעולם הרחב – כי אם בביטוי היהודי הפנימי: תולדות.

כל אלה ביחס לעם אשר אך תולדות הספרות תעמדנה אותו על ספרותו; על העובדה שהייתה לו ספרות אשר קדמה לשפה המדוברת ולבניין הארץ, אך גם לתיקון נשמתם של הסופרים והחכמים כשהם לעצמם. אלה שהמיתו את נפשם באוהלה של הספרות העברית החדשה, הכרוזים והחלוצים, אלמונים גם כשייקראו בשמותיהם: כל עמלם־לשמה ישוחרר מקללת ה“בכדִי” אך כשקורא הדורות יבוא להזכירם בספר החיים. בה בעת שחידת היצירה לא תתואר ולא תיפתר, וכל הבא להשיגה לא ישיג כי אם גבולות יוצרה, הרי יש ויש לבאר ולפאר את מפעלם של העובדים לפי תומם ולפי מיטב יכולתם, בני משפחת יחידים שלא ידעו איש את אחיו, וכל עבודת חייהם לא הייתה כי אם הכנה לבאות החבויות גם מעיניהם הם.

פ. לחובר החיה את זכרם של אלה אשר על כתפיהם עמדו הגדולים שלנו, שנתברכנו בהם בדורנו אנו. וכשבאה פריחת הספרות, כשזו הגיעה לתור הזהב שלה, נעשה לחובר עד לה וחונן לתרום אף את תרומתו למענה. ספרו פותח ב“ואלה תולדות” ויגיע עד כדי “אתם נצבים”. החכמה לה התמכר ואותה ישרת, חכמה חיה היא אצלו ולמען החיים.

ספרו הראשי של פ. לחובר, “תולדות הספרות”, דן בספרות במובנה הרחב ביותר, היינו גם בספרי חכמה ועיון לצד ספרי הספרות היפה. מכל מקום, עד לדורנו לא היה מקום לקבוע בספרות העברית תחומים מבדילים בין רשות לרשות, כי ההשתתפות בה דרשה מלכתחילה מן החכם לא פחות מאשר מן המשורר, יצירת לשון וסגנון, כיבוש קרקע. לחובר עצמו הנו משיירי אותה הכנסת הגדולה אשר חבריה נאלצו, לטובת משנתם, ליצור להם את משנתם בכוחותיהם הם ולא התפרנסו מן המוכן. לא תואר עומד להם, לחכמים האלה, אבל התורה מתקיימת בידם ועל ידם.

ג.

הזכרתי את בראנדס. הייתי יכול להזכיר גם את גוּנדולף. כי אנסה להסביר, מה גרם לכשלונם הסופי של אנשי־שֵם אלה (ושוב לא תהי זאת לא ביטול ולא השגה), נחשפת לעין נקודת התורפה היהודית. לאמר, היות ועברים לא היו – לא היו גם אירופאים; ושוב, אילו היו יהודים מן המקור, היו יכולים ביתר עוז וצדק להכיר ביופיו של יפת ולהעיד עליו. ויש דמיון־מה בין מארתו, שאין מנוס ממנה, של הסופר היהודי נטול השורש בתחומי הלעז, לבין הסכנה הרובצת לרגלי כל היסטוריון של ספרות ושופט סופרים: לחיות אך ביצירת הזולת; להיות, במקרה הטוב ביותר, כצמח המטפס ועולה באילן ענק.

התרבות הזאת, תרבות על גבי תרבות, זו שלא תכיר כי אם בקנה מידתה של האסתטיקה – קנה רצוץ, כי לא יגדל על אגם האמונה – סופה שתשאף לביטול הגבולות שבין לשון ללשון, גבול גבלוהו ראשונים ואין לטשטשו; אך רב כוחה לפתות. כלום לא עמדה, אליל מבריק, מאז ומכבר מול שדה התרבות העברית החדשה, ולפולחנה נתפשו ונתפשים חוקרים ומבקרים? ואולם – הביקורת העברית וחקר הספרות העברית לא יקומו ולא יתקיימו בלתי אם על המקורות והודות למקורות. דרך שער חכמת ישראל לפני ולפנים של ספרות שפת עֵבר. השפה כשהיא לעצמה לא תספיק ולא תספק: תורה הייתה ולחזור וללמוד אותה אנו מצווים.

פ. ל., מובן ששאל גם שאל את פי המערביים והוסיף את שיטתם על תורתו הוא, שהביא איתו מבית מדרשו. אולם הוא שאל מהם את המכשירים ואת חומר העזר ולא הפקיר להם את הנשמה שהופקדה בו. אכן אם נשמיע מעין אזהרה מפני המערבניות הריקה, אפשר יקראו אותנו בשם גנאי: ריאקציוניים; ושוב, אם נצביע על אוצרות ישראל הגנוזים להם, בהתאם לתנאי גידולם ולמזל גידולם, אצל מכמני הדת, אפשר שנהיה בעיני האפיקורוס מלידה כמטיפים חזרה אל חיק מסורת צרה ומחמירה. ברם קנאותו של הנתפס־מן־הסתם לכפירה ולא כל שכן הצביעות הדתית של כוהנים, שביקשו מאז לגנוז את שיר השירים ואת חזון יחזקאל, שתיהן לא יסתרו ולא יסתירו את האמת הפשוטה: מקור ספרות הקודש שלנו הוא מקור ספרות החול שלנו. לעולם לא נבגוד בקרקע הגידול של רוחנו, ואולם כי נשוב אליה שיבה אל הקרקע – רשאים אף רשאים אנו לעבד אותה עיבוד אינטנסיבי באמצעי הטכניקה המודרנית, עד כמה שיהיו מתאימים לטיב הקרקע.

השירה מתחדשת בכל יוצר ומקורותיה חבויים; המשורר – רוח הקודש נחה עליו ומקנה לו את ראשיתו ואת אחריתו. ואולם החכם, חכמתו נמסרת מדור לדור ומבואותיה ניתנים להיגלות. עליו, על החכם היוצר, נחה רוח ספרות הקודש.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ד (1943־1944)

א.

דברי ימי ישראל מצטיירים לעיני הדור שזכה, כבנויים שלושה שלבים: עצמאות, גלות, עצמאות. דברי ימי רוח ישראל נערכים אף הם לשלוש תקופות: ימי המקרא, ימי התלמוד והספרות הרבנית, הספרות החדשה. לאור חידוש עצמאותנו בחומר וברוח נבחנת מחדש תקופת המעבר הממושכת, הגלות הארוכה, שלשלת דורות הראשונים והאחרונים, החל בבעלי הלכה ואגדה, דרך פרשנים ופוסקים, בעלי ההגות והמסתורין, וכלה במתנגדים ובחסידים ועד בכלל – תקופה שחלפה. החשבון הולך ונערך זה דור שלם, ועתה דומה הגיע לנקודת הגמר. אנו בוחרים בתאריך לא־מקרי, ביום מלאת שמונים שנה לזקן חכמי ישראל בארץ – להתבונן בגלגוליה של פרשה זו ולהקדים ולנסח, ניסיון מקוטע וארעי, את הסך הכולל אשר הדור הבא, השני למדינה יחזור ויערוך אותו ללא ספק בדרך סופי ומוחלט.

גוש התורה שבעל־פה – ספרות התלמוד והמדרש – שבא לרשת את התנ“ך ולמסור לדורות הבאים את האינטרפרטציה שלו על ימי התנ”ך, הערכים הכלולים בו הולכים ונגנזים, ואולם אנונימיותו וקדמותו מגינים עליו. מה שאין כן הספרות הרבנית שמשלה בכיפה במשך אלף שנים ויותר. לזה שמביט עליה מרחוק נראית אף היא אחידה בניגודיה – “גוש” אף היא; אפס כלל ה“רבנים והמחברים”, על אלפיהם, אינם מצטרפים כדי כינוי כללי נעלה ומעורר הוד כזה שסוגל והותאם לתנאים ולאמוראים בשעתם: חכמינו זיכרונם לברכה, חז"ל… הרבנים והמחברים לא הנחילו לאומה נחלה בת־אלמוות. הם פרנסו אותה כמיטב השגתם. הם התווכחו זה עם זה, התנצחו זה בזה לשם שמים. מתוכם עלו והתבלטו עשרות אנשי שם, אשר שמותיהם פורחים באוויר ההיסטוריה הישראלית החסרה את היסוד הארצי. וכלום מאריכים חיים, אפילו הם, חיים של ממש, בנפש העם, ומה גם – בלב אנשי מעלה?

ב.

אין הדברים נאמרים לשם המעטת דמויות. ימי מלחמת “המשכילים הנאורים” ב“קנאים החשוכים” חלפו עברו, וחלילה לנו לחדש אותם. אך האמת ניתנה ונדרשת להיאמר: המקורות הנפשיים של הספרות הרבנית הלכו ונתדלדלו.

החסידות הייתה התנועה הדתית היוצרת אשר הקימה ערכים משלה – אף הם לשעתם. יתר על כן, תורת הרבנות שהתרחקה כל כך מהתורה שבכתב, עמדה לדעוך. ונשאלה השאלה: כיצד לשמור אם לא על הערכים כמות שהם, שאין כוחם הפנימי מגיע כדי שמירה עליהם מתוכם, אלא על רוח ישראל שלבשה צורתם, והיא ראויה להשארת נפש לכל גלגוליה.

מן האמור, או מן המרומז, יוצא, כי מידת המדע השכלי והקר לא תוכל להם לגילויים הפנימיים ההם. כלי המדע החדים מתקהים אגב החומר הרופף ומצד שני, לייחס קדושה יתירה לדברי קודש אך ורק משום שאינם דברי חול – דבר זה ודאי אם אינו מן המוריד, הרי אינו מן המעלה. הרי שרק מידה אחת יפה לו ל “סבל הירושה”: ההסברה וההדגמה. ואמנם אלמלא קמו לה, לספרות ביניים זו, אנשי־כנסת כאלה בשלהי ימיה, על סף ימינו, הייתה משתכחת, חלילה, מישראל.

אחד מאנשי כנסת אלה, משיירי אנשי כנסת, הוא ר' שמואל אבא הורדוצקי.

ג.

שמואל אבא הורדוצקי היה כל ימיו מגשר גשרים, שטרח ועמל לעשות את הנסתרות גלויות, את הגנוזים – נראים, וחסד זה של אמת גמל גם עם הנסתרות שבגלויות, כי אף הן הלכו ונגנזו. בספריו “לקורות הרבנות” ו“יהדות השכל ויהדות הרגש”, במאמריו ובמחקריו המקובצים בשם “החסידות והחסידים” ו“המסתורין בישראל”, בסדרת מאספי “הגורן”, באנתולוגיות שלו לדברי מקובלים וחסידים אנשי שם – בכל אלה וביוצאים באלה יצר את הכלים בהם עשוי להישמר ולהשתמר גוף הספרות הזאת ונשמתה, מעין גשר לדור חדש בישראל. מתינות, אי־תלות וחיבה – שלוש מידות התאחדו בר' שא"ה והכשירוהו לתפקידו. הוא אינו מפריז, אינו מפליג בהערכה, אולם – אינו מקטין ואין צריך לאמר מבטל. שכלו וליבו חופשיים מכל דעה קדומה, לרבות הדתית ולרבות האפיקורסית. משל למה הדבר דומה? תמונות שונות, מהן שחוקות ומהן מטושטשות מרוב זוקן, הגיעונו מימים עברו, ובכללן טיוטות, נוסחאות, אף חיקויים וערכם היצירתי בטל בפני ערכם ההיסטורי. הוא לא העז לתקן או לחדש אותן. הוא טרח ובירר מתוכן את הראוי לייצוג ולהסתכלות, ולאלה התאים מסגרת. הנה התערוכה, רבת־עניין ומעוררת־הוד – זכותו של המסדיר היא!

דבר, י“ג באלול תשי”א (14.9.1951)

שמואל ישעיהו פנואלי, זכרונו לברכה, סופר ומורה, נחטף מתוך החיים כשעבודת חייו הייתה בעיצומה, מתקרבת לשיאה. כמניין ספרים השכיל להניח על שולחן הספרות – תרומתו המקורית לביקורת העברית, לתורת הספרות, לתולדותיה, להסברת מפעלם של גדוליה, האלמונים בגדולתם. עתה הפכו פרקיו אלה עיזבון אשר שיטתו המיוחדת לו כלולה בהם, הונחה למשמרת. בכתיבתו ביקש ליצור מפתחות – לפתוח בהם את השערים לבתי־אוצר רב, ולהדריך בכניסה לפני ולפנים. סופר מובהק אשר ספרותו שֵרתה את הוראתו. אייחד את הדיבור לאותה רשות לימודית שהייתה שדה פעולתו, ולמקומו הוא בתוכה.

חידה בתוך חידה – נצח הספרות בתוך נצח ישראל. אין לך הסבר שכלי לתקומתה ולקיומה של הספרות העברית החדשה בדורותיה. ספרות חילונית שקמה אחרי דורות־על־דורות של ספרות־קודש; כתובה בלשון שלא דיברו בה; צומחת ועולה בתוך אומה מפוזרת על אדמות פיזוריה, בקרב עמים ומדינות עצמאיים, מוגדרים, זרים, אשר היהודי בתוכן זה אך עמד להיקרא – ולהיענות לקריאה – להתבולל בתוכן. ודומה, שחקר ספרות זו, שאין לה אח ורע בתרבויות העמים, נשאר, כמחוייב מציאות־כולה־דמיון של הנושא שלו, ראשוני, אם לא לומר: נסיוני עד עצם היום הזה.

הצורך לטעת בנפש הדור החדש, הצברים של מדינת ישראל, אותו לוז־של־מסורת שאנו קוראים לו בשם תודעה יהודית, הוא מחוץ לעובדה, שחכמת ישראל, או מדעי היהדות, מהוָוה־מהווים ענף לגיטימי, חזק ואמיץ למדי, ומפותח, של מדעי־הדת ומדעי־הרוח בכללם. דת ישראל, דברי ימי ישראל, מקרא ותלמוד, הלכה ואגדה, האמונות והדעות, לשון קודש ולשון חול – כל אלה וכיוצאים באלה נלמדים ונחקרים זה כמאה וחמישים שנה על ידינו אנו, וחכמי האומות עוד הקדימונו בזה. מה שאין כן אותה ספרות שבכתב, שמחולליה, יחידי דורם – הרמח“ל, בן־מנחם ונפתלי הרץ ווייזל, אברהם מאפו, כל אחד בדורו – לא חשו כלל באבהותם זו; ואשר לגדולים שבאו אחריהם, שניים־שלושה דורות של יחידים בעמם־לשונם – כל אלה עוד לפני החייאת הארץ והכרזת המדינה – האומה אך הספיקה לרשום שמותיהם, אך ברוב רובה של מורשתם לא השכילה להכיר, שכן לא הספיקה להכירה פנים… עוד תישמע אפוא הדרישה־התביעה לתודעה עברית; מלחמה־עד־חרמה במארת ה”עיקר שכחתי", השבה־גאולה של אבידה שאין לה תמורה… בני הדור הצעיר, כבני זמנם הם, לא ימצאו מעצמם עקבותיהם של הערכים הנידחים, הגנוזים; והנסיונות הראשונים לקבוע מסגרת ושיטה – מפעלם החשוב של פ' לחובר ושל יוסף קלוזנר ועמיתיהם – לא עמד, ואולי גם לא יכול היה לעמוד בפרץ, עם נצחונה ההולך וגובר של העברית החיה, גם על ספרותה־שבכתב. מהפכה זו אכלה לא את ילדיה אלא את אבותיה… התלמידים לא יכלו לגלות לעצמם את אשר הסתתר מבינת מוריהם.

אתעכב, לרגע קט, על תיאור המצב המשונה, אשר מורים־חוקרים, כמו המנוח פנואלי, כמו המנוח שלמה שפאן, כמו ייבדלו־לחיים, שמעון הלקין ודב סדן ועמיתיהם, מצאו ומוצאים עצמם בפניו ובתוכו. אין נביא בעירו, ותור הזהב של הספרות העברית החדשה כדור נביאים היה! ובענייני תרבות ורוח, שאין לנו, לכאורה, כלים בדוקים לשקול ולמדוד, להבחין ולהבדיל בין זהב ובין סיגים, בין זרע חי לבין סרק, רואה כל אחד את עצמו דיין לעצמו ולזולתו. ודאי, בכל העולם ישנן אופנות של מושלים־בכיפה לשעתם, ליומם החולף; אבל למרבית העמים היוצרים הרי העבר קשור בהווה בתוקף ובחסד ישיבתם על אדמתם ודיבורם בלשונם למן ראשיתם; ואשר ישקע זמנית בקרקעם הרי עשוי להיחפר בבוא המועד מתוך קרקעם.

ההמשלה הפשוטה הזאת אינה תופסת לגבי ישראל. הסכנות האורבות לתרבותנו הלאומית לא לבד הזמן גרמן. אין תרבות אלא מקור; וצעירותה היחסית של מציאות עברים ילידים על אדמה עברית, עשויה לשבש הערכותינו, עד שנטעה לזהות מציאות מבורכת זו מן הסתם עם ברכת מקור ומקוריות, ולא היא. האמת, שמקוריות עברית – שאין למצוא אותה בספרויות היהודיות הלועזיות – אינה כלל מן הסתם חלקה של שירה ופרוזה עברית־צברית. גם בתחומנו העברי תיתכן אף תיתכן אותה התבוללות בראייה ובהצגה שהצמיחה תופעות כמו ארנבורג, ויטלין, פויכטוונגר, מוֹרוּאָה, ארתור מילר וכיוצאים בהם – כשרונות מובהקים ובעלי השפעה עצומה, אך גידולם כאילו בתוך חממה ולא על קרקע. הרוח העברית נדדה מהם והלאה. את אשר אחד קפקא, קרבן אומלל של שניות זו, ביקש ולשווא ביקש – דומה הקדים ומצא אחד יעקב שטיינברג, שהיטיב לכנות עצמו בשם “האלמוני”.

אמנם כן: אלמונים הם נציגיה האמיתיים של ספרותנו החדשה, אלה הגדולים הספורים אשר יצירתם והגותם הוא מקור ולא תרגום, משורש נצח העברית. המנוח פנואלי היה אחד המעטים לקרוא להם בשמותיהם: “אותם הבודדים הגדולים – אני מביא דבריו כלשונם – שעד שהם מתרוננים ונסוכי שיכרון הם גם ערים ומעוררים, הם גם רופאיו של אדם”. כדבריו של פנואלי בעקבות החזרת עטרה ליל"ג: “בכל דור ודור יעמוד לה לספרות העברית אחד גדול, והוא המרנין ביותר, המוּזי ביותר, ודווקא הוא ישאל נתיבות, יחקור לשורש נשמתו ולמקור שירו, וישאל לאביו גלות מרה ולאמו דלות שחורה, וישקוד על עמו, הוא חיק השיר, ואל החיק הזה ישוב כל שיר”.

האלמונים הגדולים הללו, פנואלי ראה אותם, ידע אותם, גילה אותם לעצמו ולזולתו. ובכך נעשה לאחד ממעצבי המקצוע הזה. כשהמטרה הראשונית לאו דווקא הקניית־ידע, אלא קודם כל לימוד דעת. פנואלי פיתח וריבָּה את השדה הזה בדרכו האישי שלו, בכל שלבי הוראתו השונים: למן עבודתו במסגרת החינוך התיכון ועד להגיעו לעמדת מפתח במסגרת החינוך הגבוה – כאשר בכל השלבים של כיבוש וגיבוש המקצוע, לא יכול היה להסתמך על אחרים, ומה גם לקחת מן המוכן. מסתו על היפה שבאמנות הספרות – מספריו האחרונים – מיטב השראתה באה לה ולו ממופתם של יוצרים אלמונים בעמם־עמנו. על רקע זה – ארשה לי להשתמש בדוגמא קרובה לי קירבה מיוחדת – גם הבינותי והערכתי יחסו העמוק אל ברדיצ’בסקי כשהשכיל להוציא מתוך גנזך כתבי מ. י. ב. הגלויים תורת ספרות מקורית, לא ערוכה סעיפים־סעיפים אלא כתובה פסוקים־פסוקים, ומאומתת בה ביצירה איתה ירדה, כרוכה כביכול…

את ספרותנו הלאומית יש אפוא לגלות, להחדיר לתודעת בן עמה, כשוות זכויות לאוצר הקיים של ספרות העולם, שעה שספרות הזמן, שלהם ושלנו, מציפה אותו ונענית לכאורה לכל דרישותיו הרוחניות. המורה האמיתי יֵדע לא לשחות נגד הזרם, אלא לכוון את הזרם, ובפרט בהלכות הוראה, שיטה, סיווג ומיון חדשות ביותר. ש"י פנואלי, מאומן ומתאמן על ברכי ספרות מכל התקופות ומהרבה לשונות, עקב אחרי חידושיהם של מדעי הספרות בדורנו וערך, מדי פעם, קונפרונטציה בינם לבין השיטות שהוא הוציא, לקח ותביעה גם יחד, מתוך מקורות ישראל. הוא לא הסתגר, חלילה; לבו היה פתוח בפני הזמני, הנסיוני, המגומגם אפילו שבתוצר העברי – אם מותר להתבטא כך – של יומו, ובַכֹּל ראה אתגר לדרך שיפוטו; תוך כדי בחינתם חזר ובחן את עצמו. בשיעוריו שבעל־פה ושבכתב, שהקדישם להקניית דעת הערכים הגדולים, נזדמנו תמיד וזרעו אור זה על זה הישן והחדש, הקיים והארעי, ותורתו הוא, כלשון המימרה המסורתית, דיברה בלשון בני אדם… עם החידושים האחרונים, ובעזרתם דווקא, ידע להמחיש ולאמת את מה שיישאר חדש בכל הזמנים.

לכל אלה לא היה מסוגל אלא בכוח שירו הוא הנעלם בחובו. ש"י פנואלי היה סופר והוגה מדרגה גבוהה, עצמית־עצמאית, ובדיוניו – הן בהסברה והן בביקורת – הרי הוא נוקט יראת כבוד בפני נושאי הוראתו וחקירתו, יראת כבוד שמנעה ממנו כל גישה שהייתה משום ההתייחסות המקובלת אל נושאי מדע שימושי. גם מיטב תורת הספרות שלו עצמו נשארה בין השיטין של כתביו, ועוד יינתן להוציאה משם ולרכזה.

אפשר היה להתקנא בו' במי שהתפקיד שהטיל על עצמו גם היה לתפקיד שהוטל עליו, בו ובתלמידים שזכו תוך כדי קבלת עיקרי תורה לחזות ולהשתתף בהתהוות תורה. אין שיעור ושכר לפעולה זו; הנשכרת היא הספרות. תהי נפשו צרורה בצרור חייה!

מאזניים, סיון תשכ“ה – חשון תשכ”ו (1965)

א. בני הדור ומוריו

לפני כמה שנים הופיעה (בהוצאת עם עובד) אסופת מאמריו הפובליציסטיים של מרדכי שניר (קושניר) – הופיעה ומייד כאילו שקעה ביוון של שיכחה והתנכרות, ואל הקוראים המיועדים לה כמעט ולא הגיעה. עתה – והפעם אף בלא הוצאת ספרים עומדת לצידו לשאתו – הוציא בעזרת ידידים מבחר רשימותיו הספרותיות וההגותיות, שכתבן במשך כארבעים שנה, והן מצטרפות לחשבון נפש, של המחבר תחילה, ושל הקוראים – במידה שהספר יגיע אליהם.

דומה, ימי חירום באו למילה העברית הישרה; דומה ועוד גבהה המחיצה בין בני העם החי בציון לבין אותם ערכי התרבות שסייעו פעם לחידוש חייו. הקורא האמיתי נחבא אל הכלים. אך תקוותי כי ההפסד יצא בשכר. מרדכי שניר מעודו לא פנה אל הרבים, ואלה שנשארו מעטים מרבים, הקוראים המהימנים, שמורים לו עתה כולם. הם הם העתידים לבלוע ממש את הספר, שרובו ככולו כולל גופי ספרות: שכן ההערכה וההארה שלו, המקודשות לבני הדור שהמחבר התהלך איתם והתאבק בעפר רגליהם, הן למעשה, מהשארת רוחם הם שהאצילה עליו.

פרקי שניר על י. ח. ברנר בחייו ובמותו, בעדות כתביו ובמופתו כאיש – כשליש הספר שלפנינו – פרקי עדות הם לתורה ולתעודה. אופן כתיבה והסתכלות הוא – כעין שיחה, אף ויכוח, חדשים לבקרים, בין הקורא לבין הסופר וספרותו – שכמעט ואבדו לדור הזה. שהן גם ברנר, בעוונותינו הרבים, אינו כיום, לרוב, אלא מוצג, נושא לחקירה בעלמא, אשר דורשי רשומות למיניהם כאילו מתאמנים בה, ולא רק בה, להגדירה הגדרות נאות, שנונות ומחוכמות; אך ברנר זה היה פעם עברי חי, אשר דמו נשפך עוד לפני שנפל חלל, ובזה הדם גם יחיו מאמריו אלה של אחד מחבריו הצעירים, שאהבוֹ כל כך!

מ. ש התהלך בימיו הרבים בארץ עם כמה מראשוני הבונים, בייחוד מתוך מחנה העבודה, ביניהם ידועים בשמם וביניהם שנשארו באלמוניותם כמעט, וקיבל את ספרותם כשם שקיבל דבריהם שבעל־פה ומעשיהם שבפועל: משהו מוחשי, נוגע ממש בגורל העם ועתידו, ובחיי כל פרט. רשות היחיד שהיא היא רשות הרבים. שבילים שבילים אשר אמנם מדי פעם מצטלבים בדרך המלך הכבושה, ושוב מתפתלים לכיווניהם הם, והצועד צעדיו בהם לעולם לבו לא יהיה גס במראות השונים, אף המשונים, המזומנים לו תוך כדי ההליכה. בציוניו על קברי אישים־חברים, שזכה ללוותם כברת דרך ארוכה, הוא כאילו מנציח את הרגע של השתתקותם בחיים, כאשר הנך אך מקשיב להמיית נפשו של הזולת, נפש הומיה מעבר לקברות ועל אף המוות.

היו זמנים בארץ הזאת, ואינם רחוקים כל כך, כאשר הבדידות והייאוש של סופר־אמת ומורה־אמת, מנת חלקם מן השמיים, והבדידות והייאוש של האיש העובד עבודת ראשונים כאיכר או כפועל, מנת חלקם מן האדמה, נפגשו זה בזה וינקו זה מזה. מ. ש. בספרו, הדבוק והקשור באותה תקופה, היה תוך כדי כינוס פזוריו אלה כמות השם, למעלֶה זכרונות אשר מי ייתן וישפיעו השפעתם גם על הדור החדש וילַמדו, ולוּא אחד, דרך תשובה.

מאזניים, סיון תשי“ט – חשון תש”ך (1959)

ב. הנעימה האחת: כתבים אחרונים

מרדכי שניר, כאיש וכסופר, היה חייל אלמוני במלחמת מצווה. נולד ונוצר לחוש, לחזות מבשרו, להגיב ולייסר, גם היה מייסר את עצמו. מאבקו תמיד – וכלי נשקו, לכאורה, הדבר הדבור והכתב הכתוב – היה גם על עצם מתן ביטוי לאשר רחש ליבו וסער ברוחו. שכן הכביד עליו תמיד כובד משא שנשא בחובו: שאלת היחיד והציבור, הפרט והכלל ביישוב המתהווה; דאגתם־תמיד של פקוחי עין, הקשורה ודבוקה בחזון האומה, פן יבולע לו.

בן עלייה מאוחרת מעלייתו, כמוני אני, מי שבא כמעט אל המוכן, רואה ותופס אחרת את אנשי העלייה השנייה, מניחי היסודות לתנועת העבודה, להתישבות העובדת, לספרות העבודה; שכן בשבילי מופיע איש איש כשדמותו כבר מעוצבת. אעלה לדוגמה שלושה מבין אלה, שמרדכי שניר התהלך איתם, ועשייה אחת קישרה ביניהם: ב. כצנלסון, ש. יבנאלי וש. לביא. דומה, אותם השלושה ניתן להכיר פנים ולחוש מהותם גם מתוך שתיקתם. הכתבים שלהם, אבני דרך בתולדות היישוב, לא גילו תמיד לאוזן את העצור בלב; אך בקלסתר הפנים, המגולפים היטב על ידי הפַּסָל־הגורל, ניתן לקורא מלוא הבעת ייסורים – ושכרם.

מרדכי שניר, אף הוא בן העלייה השנייה, אשר מלאכת הסופר דומה עוד קשתה עליו מעליהם (שלא היו קלי כתיבה גם הם), הירבה לשתוק ולעיתים נאלם דום. לא עשה כתיבתו קבע, אף שהמניעים לכתיבתו לא פסקו מלעוררו מידי יום. השתיקה העיקה עליו ועל מקורביו, אך עלתה ממעמקים. ממש ככתיבתו. ואולם, משהתגבר והעלה דבריו על הכתב, לא נשאר בהם עוד מן המאמץ שעלו לו עד שהעלה אותם. נער בן עשר עלה־הועלה לארץ ישראל, וחמישים וחמש שנים חי את חייה כבן הארץ. הלשון והספר היו לו משחר הילדות בבחינת אותה מורשת אבות, אשר, כדבר המשורר, על איש הרוח להקנותה לעצמו מחדש למען תהיה שלו באמת. וכך, עודנו צעיר לימים, נלקח מאחרי הצאן ושותף לאותה עשייה רוחנית ראשונית, מן היסוד, שנתלוותה מראשיתו לבניין הארץ על ידי פועלים ועובדים. ספרא וסייפא, אשר ודאי שלא בכל הנסיבות יורדים כרוכים, נתאמתו כשניים מקבילים־משלימים בראשית היישוב: סייפא במובן הכולל של כל כלי כיבוש, ובפרט כלי עבודה לכיבוש של שלום, זה המפורט אצלנו ככיבוש שממה; וספרא דווקא במובן כתיבת “זיכרון בספר” – ומה לכתוב בו אם לא מעשה אותו הכיבוש… כזאת הייתה העבודה שהוטלה על מרדכי שניר, שהטיל על עצמו.

אך עבודה רוחנית, כעבודה משרתת במובנה הנעלה, לא תיתכן אלא במסגרת קבועה שיש עימה מן המשטר המסדיר והתוחם יומו של עובד. הרי הקובלים על תנאיה הקשים של הארץ, שמנעו כביכול מראשוני הבונים את בניין הרוח להתמכר ליעודם כל־כולם, אינם אלא טועים. עבודת יומו של מרדכי שניר במשך שלושים שנים רצופות ויותר, כמקיים ומקים ספריית עיון מיוחדת לציבור העובדים ולנוער העובד והלומד – היא גם פירנסה כתיבתו; והכתיבה, מאידך גיסא, השלימה את עבודתו בספר ובספרים. צירוף חומר ביבליוגרפי וסידורו, ליקוט פרקים נבחרים בסוגיה זו או אחרת וכינוסם בילקוטים, היו אצלו לאחדים עם רשימותיו והערותיו, שמהם צמחו ועלו לבסוף כתביו המקובצים. מן הבחינה הזאת מהווים ספרי הזיכרון וההערכה, שבנה מדברי אחרים ועשאם יד ונפש לנבחרים מבני הדור – א. ד. גורדון ורחל המשוררת, י. ח. ברנר וב. כצנלסון – חלק אינטגרלי הן מעבודתו בבית־עקד־הספרים והן מנחלתו הספרותית.

“בתחום הימים”, מאמרים ורשימות בשאלות התנועה והאומה, הראשון לספרי כינוס רשימותיו ועיוניו, הופיע בשנת תשי“א, בשנות החמישים לחיי הסופר. “בני הדור ומוריו”, עדוּת בן־לוויה לסופרים מחנכים, אישים וערכים, בני תקופה ובני גיל, ספר שני לכתביו המקובצים, הופיע בשנת תשי”ט, בשנות השישים של הסופר, ובערוב יומו. השנה, בתשכ"ד, שנתיים אחרי מותו, ניתן כרך שלישי, אסופת כתביו האחרונים לרבות סיפורים, ציורים ואגדות, והכותרת “הנעימה האחת” היא גם הראויה להיקרא על כולם. כמאמרו של מוריץ היימאן: “איש ונעימתו, ואין אנו יכולים לשיר אותה בעקבותיו, אם גם, כבעלי מלאכה הללו בשעת עבודתם, נזמר־נפזם לפנינו כהנה וכהנה.” ועוד אמר היימאן, ובאותו הקשר, של ייחוד אדם והשארת הנפש: “והמוות הוא קול הבאס לנעימתנו אנו”.

שלושה ספרים, נחלה מכובדת לאיש ספר שלא ראה את עצמו אחד ממורי הדור, וכל אשר כתב – לנפשו כתב. ושוב אני משתמש במטבע לשון שאול – בדברים שנאמרו מפי תלמיד־חבר על אחד ההוגים שנחלתו העיקרית נתקבצה אף היא בשלושה כרכים נפרדים: “שלושה הכרכים משמעם: שלושה דרכים שונים אל מטרה אחת יחידה”. אך אשר לקורא, והקורא בשנת תשכ“ד שונה מן הסתם מן הקורא שבשנת תשי”א (כל שכן מזה שבעשרות השנים שקדמו לכינוס הכתבים), אשר לקורא החדש, שבידיו נמסר עתה הספר “הנעימה האחת”, הרי הוא יתלווה אל הסופר בדרכו, המוארת באור מטרה, שנשארה רחוקה. אך הכיוון, דומה, הוא אחד עם המטרה. בשכבך ובקומך, ובלכתך בדרך…

זכיתי להיות מקורב לו ולביתו לאורך עשרים וחמש שנים עד להסתלקותו. לא הכרתיו, אפוא – אם להשתמש בשמות ספריו כבציוני דרך תולדתיים – בתחום הימים ההם, או כחבר־עמית לבני דורו ומורי דורו; בשבילי היה ונשאר בעל “הנעימה האחת”, זו שהדהדה במחיצתו ונשתמעה היטב למטה־אוזן ומקשיב לה. הייתי מגדיר את הנעימה הזאת – העולה מתוך כתביו כולם – כהמיית הימים, כשבנות־קול העבר, העבר הקרוב והעבר הרחוק, מתלוות אליה ומחזקות אותה. כשאנו מדברים עליו כעל פרט, הרי לא נוכל שלא להיזכר גם בהסתפקותו במועט, בחייו חיי עניים, ובייסוריו, ייסורי גוף כבדים מנשוא, שפקדוהו ומירקוהו שנים רבות כל כך. אולם דומה, שלא המחסור ולא המחלה הם שעשוהו מחמיר ומקפיד כל כך בתביעתו מעצמו. אופיו ושיפוטו עלו בקנה אחד. ידוּע־סבל זה היה כל כולו קורן מאור פנימי שניזון מאושר פנימי, וקרני אור אלה שמורות בספריו ועולות מתוכן.

מאזניים, כסלו־אייר תשכ"ד (1963־1964)