שיחה בבית התפלה בטרם עמד העם להתפלל

אודות שני נערים ל.צ. עם רעהו ל.ו. אשר ברחו

בימים האלה זיטאָמירה, לבוא אל בית מדרש

הרבנים אשר שם ואשר השיגום הוריהם בהאמיל

וישיבום עוד הפעם מאָהליבה.

שמות המדברים וטבעם.

ב. ה. (זקן כבן שבעים שנה, אחד מן הפרושים).

נ. ל. (בן שלשים וחמש שנה, זקנו שחור, מלוה ברבית ע"י תורת עסקא כהכשר וכדת).

ז. ל. (קרוב לארבעים שנה, גבה הקומה, זקנו אדום ולבן יחדיו, אחי אמו של הנברח ל. צ. עד שלשים וחמש שנה אכל על שלחן אביו. חומה גבוהה נפלה לו לנחלה, ומהכנסת החומה יכלכל את ביתו בכבוד, מבקר את המקוה בבקר בבקר, יצום בשני וחמשי, ולפעמים, כאשר תרגז עליו אשתו, גם בששי, אוהב את התורה ומכבדה, אבל איננה לומדה מחמת עצלות).

א. צ. (בן עשרים וחמש שנים, זקנו קטן, מתגאה ונראה תמיד כקוצף. אחי אביו של הנברח ל. צ. יודע שפת עבר, רוסיא ואשכנז, פאנאטיק, המתראה כמשכיל בשעת הצורך).

א. ש. (חציו מלמד וחציו פרוש, למדן-מופלג, מתגאה בלמודו, בחכמתו ובפלוסופיא שלו, האומר: “הכל ראיתי, הכל ידעתי ואין דבר נעלם מנגד עיני”. מדבר תמיד בחידות).

ר' נ. (בן ארבעים וחמש, זקנו רובו לבן ומיעוטו שחור, איש הבינים, מבני הדור החדש והישן יחדיו, אוהב ההשכלה, גבר אמתי).

אחד (קרוב לשלשים שנה, ממכירי הנברח ל. ו.) ועוד אחרים, בלתי מדברים.

ב. ה. – השכלה! השכלה! ומה זאת השכלה! האם בלי השכלה לא יחיה גבר? ומה עשו אבותינו ואבות אבותינו בלעדה? פליאה דעת ממני! ומה יעשו בזיטאָמיר? למה ברחו? –

נ. ל. – השכלה משכלת את אמונת אבותינו, השכלה תסיר את לב האדם מאת אלקיו, אוי לה להשכלה! אוי להם להנברחים!

ז. ל. – השכלה – חמת פתנים, השכלה–מי ראש, השכלה–מרה כלענה, השכלה – סם מות, תפח רוחם ונשמתם של הנברחים!

א. ש. – השכלה! השכלה! אני אומר לכם מה זאת השכלה! השכלה אחות פלסופיא הנה, לא ראי זו כראי זו, הצד השוה שבהן ששניהן, רובן – נזק, ומיעוטם דרוש לפי העת החדשה. בימים האלה החובה עלינו ללמד את בנינו כתיבת רוסית ואשכנז, למען יוכלו לבוא בין אנשים, אבל לברוח את פני הורים ומורים? לברוח? מאלה לא שמעתי ולא ידעתי מעולם!

א. צ. – השכלה מי יודע? השכלה אני יודע! השכלה – עזות ולא יותר, לעז פנים מלפנים יקרא “משכיל” היום. הנברחים עזי פנים המה, יונגאטשעס, אפיקורסים, בהפקירא ניחא להו!

ז. ל. – ומאין לקחו כסף?

א. ש. – לתופת שתי בנות, הלא הנה שתי בנות ב. החצופות, ההוגות כל היום בספרי רוסיש, טייטש, היסטאָריע, געאָגראפיע, הנה עזרו את הנברחים ותתמכנה אותם במתת כסף.

ז. ל. – הגם בן אחותי לקח כסף מן הבתולות?

א. ש. – הו. הו. הוא, אך הוא, הוא ולא אחר לקח מהן את הכסף.

ז. ל. – מן הבתולות לקח כסף? מן הבתולות? בר ברתי' דאבא יקח כסף מן הבתולות? מן בתולות? וכמה לקח מהן?

ב. ה. – לקח או לא לקח! ומה יעשו בזיטאמיר? ולמה להן השכלה?

ז. ל. – בר ברתי' דאבא יברח? בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל? בר ברתי' דאבא ילוה כסף מן – בתולות? אוי לי! כתם גדול עשה במשפחתנו, אשר גם כל נתר ובורית לא יסירוהו סלה! אוי אוי לי!

ב. ה. – הורוני ואני אחריש: למה לנו השכלה?

ז. ל. – אוי אוי לי! בר ברתי' דאבא יחפוץ להשכיל?

ר' נ. – לו חכמת כי עתה לא דברת כמו אלה, ואם כי לא אתן לו הצדקה על אשר ברח, אבל הלא לא אאשימנו אפוא על חפצו להשכיל?

נ. ל. – בזאת לא צדקת, ר' נ., הלא אם אך ישכיל, הכי לא יעזוב אז במהרה את אמונתנו ודתנו? כמה משכילים ראינו ולא ראינו אחד מהם – יהודי כשר.

ר' נ. – אל תפחדו פחד לאמונת ל. צ., את מריעו ל. ו. לא אדע ולכן אינני חפץ לדון אותו, אבל את ל. צ. ידעתי היטב ובו נכון לבי ובטוח, כי לא יעזוב אמונת אבותיו סלה, וגם מכתבו, אשר ערך אל אבותיו, בטרם הפרדו מעליהם, גם הוא יעיד עליו, כי שלם לבו עם אלקיו.

האחד. – ואני יודע היטב את ל. ו. וגם הוא לא ישקר סלה באמונתו לאלקיו.

נ. ל. – לו אכזב! אבל תראו את סופם. – ומה יענה על הדבר דודו של ל. צ. בשובו מדרכו.

א. צ. – הן עוד כחצי שנה מלפנים ערך ל. צ. מכתב בקשה אל דודו הוא אחי כי ישלחנו אל אחד מבתי מדרש התורה והחכמה יחדיו, אחי, כמובן, קצף ורגז מאד, עד כי אמר להביא את ל. צ. אל גדרת סוסיו וליסרהו בשבטים על חטאתיו ולולא עצרתי בעד זעמו כרגע, כי עתה…

ז. ל. – לו ימות ל. צ. כי עתה תקום ישועה לנו ולמשפחתנו, מר לי מר על מות אבי ז"ל, כי לו היה עוד בחיים חייתו, כי עתה בטח מסרהו לצבא, מבלי ראות כי נכדו הנהו.

א. צ. – לו חי אביך, הוא דודי ז"ל, כי עתה לא יצא לתרבות רעה.

ז. ל. – כן הדבר! אהה!…

א. ש. – ומה תחשבו אפוא? הישלחנו דודו אל אחד מבתי הספר?

א. צ. – חלילה!

ז. ל. – ולמה אפוא יתנו הורי ל. ו. אותו לבוא אל הגימנאזיום דפה?

א. צ. – ואם המה יטביעו את בנם בנהר, הגם אנחנו נטבעהו במצולה?

ז. ל. – ומה תעשו אם יקשה ערפו ויוסיף לברוח?

א. צ. – ומה נעשה? המעט כסף יש לאחי? הלא רק במאה רו"כ הורדנוהו מהאמיל, ואם כן אפוא, בשלשה מאות מזיטאָמיר, באלף – מבערלין, ובחמשת אלפים – מאמעריקא. האף אין זאת?

ז. ל. – אם כן אפוא הלא אבדו כל תקותיו ולא יוסיף עוד לברוח?

א. צ. – אני יודע את ל. צ. כי יקשה ערפו לבלי שמוע לקולנו – ויברח. אבל יודע אני גם את אחי כי לא ימנע להוזיל כסף, עד אשר ישיבהו.

א. ש. – היש פה בידכם מכתבו של ל. צ.?

א. צ. – ולמה תדרשוהו?

א. ש. – חפצה נפשי לשמוע: במה יצטדק אפוא על אשר ברח?

א. צ. – (יקח את המכתב ממלתחתו וקורא). “אבותי היקרים! צר לבי בקרבי ומעי עלי יהמיון, בזכרי את הלא-תודה (אונדאנק) אשר אני משיב לכם היום, תחת אשר אומנתם גדלתם אותי עד כה, לחמכם אכלתי ומימיכם שתיתי ואף מכסה לעורי מידכם לי נתן, ומה הגמול, אשר אני משיב לכם תחת כל אלה? הה! הנני בורח היום מפניכם ועוזב אתכם לאבל וקינה על בנכם, אשר טפחתם ורביתם, ותקוו לעשות ענבים, והנה – באושים (לפי דעתכם). אבל הלא תתנו אפוא תודתכם, אבותי היקרים, כי לא בי האשם הגדול הזה, כ”א בכם, אשר האצתם בי להקדיש כל עתותי רק לתורה ולתעודה, ותשכחו כרגע, כי מבלי עזר החכמה גם התורה הבל ורעות רוח. –

ב..ה. – המבלי חכמה גם התורה הבל?

א. ש. – הוי מה זה אשר תצמיד לשונו על התורה? היתכן לאמר כזאת?

ר' נ. – הלא אך בתנאי אומר דבריו: “מבלי חכמה” ואין לנו להאשימו על כך.

א. צ. – (יקרא הלאה). “גם התורה הבל ורעות רוח – זה חלק בני ישראל וגורל ילדי יהודה, אשר בעודם באבם לא יתנום הוריהם לקנות גם דעת לנפשם נוסף על תורתם בתוך מעיהם, והיה כי יגדלו הנערים ויפקחו עיניהם לראות ולהתבונן בתבל ומלואה, או אז ישליכו מעל צוארם את עול הברזל וישימו רגלם כאילות אל אשר ישאם הרוח (רוח הזמן) ללכת”.

ב. ה. – רוח הזמן? איזה רוח? ואיזה זמן? כל הרוחות וכל הזמנים שוים, יכנס רוח בהאפיקורס!

א. צ. – (יוסיף לקרא). "ללכת. שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, אשר מרוב רחמיכם תעצמו עין מראות ברעה אשר תמצא את בניכם כאשר יגדלו ויהיו לאנשים, ויהיו מעשיכם כמעשה הקוף, אשר מרוב אהבתו אל בנו יחבקהו עד כה עד אשר יחנקהו באחריתו. הלא זה הוא הקוף, אשר יהיה למשל בפי העמים, כי זה דרכו כסל לו לחקות את כל דרכיו על פי דרכי האדם, אבל הן נשא לעון הקוף כי קוף הנהו, אך איככה אפוא נשא לעון האדם, אשר חננו יוצרו בלב משכיל ונבון, אם יחקה הוא את דרכיו על פי דרכי הקוף? שובו שובו מדרכיכם, אתם אבות רחמנים, פן יהמה רוחכם עליכם, באבדכם מקרבכם את האהבה הקדושה, אשר ירגש לבבכם אל צאצאי מעיכם ותהפכו לשנוא אותם. הגעו בעצמכם: אהבה קדושה וטהורה כזאת, אשר אין על עפר משלה, תהפך פתאום למרורת פתנים!

א. ש. – “שובו שובו מדרכיכם” “שובו שובו” ועוד “שובו שובו”. מגיד! מטיף לעם! ומדוע לא תבכו? בכו נא בכה!

ז. ל. – אכן יש לבכות הרבה הרבה!

א. צ. – (יוסיף לקרא). “האמינו לי, הורי היקרים כי קשה עלי פרידתכם כיום פרידת הנשמה מהגוף וכי כל נטף מדמעותיכם, אשר תזילו באבלכם עלי אני בעשרות אשלמנו, אבל מבקש אני מכם, הורי היקרים, סלחו נא לי בעד כל אלה ואל תחשבו לי זאת לעון. אבי! עשה למען אמתך, אשר על פיו תחיה מנעוריך ועד אתה! אמי! עשי למען בר בטנך לבלי יהי עליו למשא מוסר כליותיו אשר ייסרוהו! ואני תקוה כי במשך שנים אחדות תשכחו את כל אשר עשה לכם בנכם, ועוד תלבשו ישע, בשמעכם את שמעו, כי באהבתו את עמו, את ישראל, אזר כגבור חלציו ויצא לקראת המערכה ללחום מלחמת עמו למען הסיר מעליו חרפת שונאיו ומנדיו, כי רבו עוד בארץ”.

א. ש. – הוא יסיר חרפת ישראל? ובמה אפוא יבוש ישראל? ומה לנו אם יתנונו הגוים ללעג ולקלס? מה לנו ולהם? אנחנו – בני יעקב, והמה – בני עשו. לא מדובשך ולא מעוקצך!

א. צ. – (יוסיף לקרא הלאה). "או אז תדעו ונוכחתם, כי אך אהבת האדם בכלל ואהבת עמי בפרט, הן הנה שלחוני מקיני ויגרשוני מרעה אל רעה, נתנו שמי למרמס, כבודי לאפע, ויפיחו רוח אומץ בי לשאת דומם דבת רבים מסביב, ונוסף על כל אלה, לשאת חרפת רעב וכפן, אשר בטח כאחים ורעים ילוו אלי על דרכי אשר אני הולך עליה. או אז תוסיפו לפתוח לי שנית את לבכם הטהור ותתנו בו מקום לאהבתכם אלי, ועד העת ההיא, הנני בנכם האובד, המוחרם והמנודה מאבותיו, הפושט למו יד אחת מרחוק, וידו השנית ישא אל שמים, כי לא יסור מדרך התורה ימין ושמאל, וכי גם המות לא יפריד בינו ובין עמו ודתו עד העולם. המשתחוה מרחוק מול הדרת כבודכם, ל. צ.

נ. ל. – ימח שמו’ניק, דבש וחלב תחת לשונו! – ואני, חי נפשי, אם לא יעזוב במהרה את אמונתו?

א. צ. – (יוסיף לקרא את ההוספה לאגרת). “בעבור זמן מה אכתוב אליכם מן המקום, אשר יאספני אליו – גליון! גליון! משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תבוא אל אבותי היקרים, אל נא תזרה מלח על פצעיהם ואל תעלה נא את חמתם עלי ביתר שאת, כי אם תחבוש לשבר רוחם ותקל למכאובי לבבם, העירה נא רגשי רחמים בקרבם וקבל נא אל קרבך את דמעותיהם, אשר תזל אז בת עינם הטהור. ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות, כי תודיע נא לאבותי את כל רגשי נפשי, אשר אני רוגש כעת עתה, בכתבי הדברים האלה אליהם, למען ידעו אל נכון, איך יקשה עלי פרידתם, אבל מה יכולתי עשות, והאמת, אשר הנחלתיו לי מורשה מכבוד אדוני אבי נ”י, הוא הביאני עד הלום! ועוד משביעך אני בשם ה' צבאות כי תגיד נא לאבותי היקרים, כי אך “נקמת היהודי” השוכנת בקרבי היא הציתה בי אש קודש ותשלחני מקיני לנוד ולנוע בארץ זרה ונכריה וכו'. לבני משפחתי, אוהבי, קרובי ומיודעי אני קורא מרחוק שלום שלום, ואחת היא בעיני אם ידינוני לכף זכות או לכף חובה, אני באמת החזקתי ולא ארפה. הנ“ל”.

ז.ל. – מליצה!

א. ש. – המליצה טובה, אבל הדברים לא טובים המה, ומה תועיל אפוא המליצה?

א. צ. – רב לדבר, רב לדבר, עת להתפלל.

פה יפרדו איש מעל אחיהו, אחדים מהם נאנחים, אחדים מקוננים

בשברון מתנים ואחדים יתמהו תמה. החזן מתחיל “מזמור שיר חנוכת”.

עלינו לשבח להרוח החדש המרחף על פני האדמה ומטהר את האויר מן החסידיזם ומן הליבעראליזם הבוסרי, אשר האחרון עוד יחשך מן הראשון. צא וראה ההבדל בין אלה השנים, הראשונים יאבדו כחם מרוב ימים ובמעט מעט הם כלים ואינם, ואם גם לא עליהם יגיה אור לוא אף חיו עוד אלף בשנים, הנה בניהם יקומו ויבחנו את קדושת אבותיהם באבן בוחן הזמן, והיו כי ייראו לגשת אל הקודש לבלתי יהיו מתים בחייהם, יעזבו מעשה אבותיהם בידיהם (של האבות) ויפנו למו לבקש רוח ממקום אחר, והרוח הראשון, המעור אותם בחשכת הסבלות, הוא הוא יאיר עתה לפניהם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון. כה ימציאו למו ספרי מליצה ושיר הכתובים בשפת עבר ויקראום בסתר אהליהם, בחדרי חדרים, מפני מראית העין, ואם בראשיתם יכבד עליהם להבין כל הכתוב גם בספר עברי, אבל בעבור משך ימים והמה יגעו וימצאו. כה יבקשו ויחזרו אחרי ספרים חיצונים שונים למיניהם, והספרים הפסולים האלה יזרקו רוח חדשה בנערים ויורום לדעת כי לא על שפת עבר לבדה יחיה האדם, כי גם שפת המדינה נחוצה לו לדעת בימי חיי הבלו, מלבד, באשר הוא אדם, נחוץ לו לדעת גם קורות ארצו אשר הוא יושב בתוכה ונהנה מזיוה, וקורות עמו, אשר יצא מגזעו, וכה יעלו מעלה מעלה במעלות הזמן. האבות החסידים מתבוננים לאחריתם בבניהם, ולמורת רוחם ימצאום הולכים במסלה חדשה, אשר לא דרכו בה המה ואבותיהם ואבות אבותיהם, ומה יעשו? יקללו, יחרפו, ואולי גם יכו את בניהם על הלחי, אבל גם כל אלה ישובו ריקם, מבלי אשר יוציאו את אשר הביאו הספרים הארורים בלב הבנים. כה יקרם לפעמים לסבול רב עמל ותלאה מאבותיהם, החפצים להשיבם אל חשכתם, לאסור אסור על נפשם קרוא בספרים הזרים, אבל הם כבר טעמו מפרי עץ הדעת, ואיך ישובו אלי כסל? הלוא טוב טוב למו לסבול עוד כהנה וכהנה מלחזור אל אחורם להאסר במאסר החסידיזם. כה יוליכו בני החסידים את עצמם בדרך טובה וישרה, יגעו, יעמולו, ובזעת אפם יקנו דעת לנפשם בסתר המדרגה, ואם כי פניהם פני חסידים, הנה לבבם לבב משכילים הנהו, המפיק אהבה ורצון למין האנושי בכלל ולעמם ודתם בפרט, רגשותיהם טהורות ומזוקקות, אש קודש תוקד בבתי נפשם פנימה, ובכל חפצם ומאוים יושיעו לכל אלה המתאבקים עודנה בעפר החסידות, מסיעים בידי כל הבא לטהר ומושיטים את ידם להצוללים במים אדירים, הלא כן יורנו גם הנסיון: העני כי יעשר יעזור את אחיו המרודים יותר מאשר יושיעם העשיר מעולם, כי הראשון יזכור ימים מקדם, בהיותו גם הוא כאחד מהם, ולכן ישתתף בצרתם, וכה נשקפה לנו אחרית ותקוה טובה מן בני החסידים. באופן כזה ראינו ג“כ בטלנים ופרושים, יושבי בהמ”ד מאחורי התנור, מתנערים לאט מעפר הבטלנות ובאהלה של תורה יבנו גם אוהל החכמה, ויתלכדו בתוכם גם שתיהן כאחיות תואמיות יחד¹ כן יכלו מאליהם החסידות והבטלנות במהרה, והיה פרים – השכלה אמיתית המאירה רוח ונפש.

אבל מה יוליד לנו הליבעראליזם הבוסרי? מה נחזה בההשכלה המדומה שלא נתבשלה עוד כל צרכה, ומה נמצא באלה אשר נחפזו לשאוף רוחה מבלי לשקוד לבוא אל היכל ההשכלה המבושלה? הן מוסדי השכלתם נבנו מאפע, מעט קראו, מעט שנו ויזכו באחריתם להבין מעט בשפות אחדות המתהלכות בארץ.

זה הוא תחילת השכלתם וגם סופם. האנשים האלה יאהבו לחיות אך לנפשם, ודבר אין להם עם כל הקרוב אליהם, יתרפקו על תענוגות בשרים, יתעדנו על חיי שעה כאשר תמצא ידם, ימלאו את הות נפשם בכל אשר תשאל מהם בשרירות לב, ולא יתנו אל לבם לדאוג על עתידות בניהם לשלחם לבתי הספר ולהכינם לקראת החיים בשחר ילדותם, כי זה דרכם כסל למו (לא יאומן כי יסופר) כי יאבו גם לצאת ידי חובת הצדיקים והצבועים שבדור לבלי יקראו אחריהם, מלא בדבר הזה ומי יבין איפוא גם משפט בניהם אחריהם, מי לא ידע כי גם תולדותיהם כיוצא בהם, כי הנה הבן הזה לא ישקול בפלס מעשה אבותיו, באשר כי מאד ינעמו לנפשו הדרור והחופש אשר קראו לו; הן המה הרשוהו לקצר פאת ראשו וכנף בגדו לגאון לו ולתפארת, לשבת חפוי ראש כל היום, גם לצאת יחד עם בתולה ברחובות קריה, או אולי גם במחול עמה, ועל כולם תנעם לנפשו הבטלה, אשר כבר הורגל בה, וכיון דדש דש – ומדוע איפוא יפנה עורף אל תענוגות החיים לילך ולהתעסק בישובו של עולם? מדוע לא יהיה גם הוא ליבעראל כאבותיו? מעט יקרא, מעט ישנה, יבין מעט לדבר אשכנזית צרפתית וישן שנת קבע, ישחק על חסידים וחלומותיהם, על מלמדים וחדריהם ועל כל מנהג ישראל שהוא תורה, וכי יבוא עני רעב אל ביתו לבקש פת לחם לשבור רעבונו, גם הוא, כאבותיו, כלה גרש יגרשהו, במצאו פתחון פה לאמור: “נרפה אתה! עבוד עבודה שובעת לחם!” ואז יתברך בלבבו: “ההשכלה הרבתה הוני ורכושי”. כה ישאר הבן הזה ערום ועריה, מבלי כל רגש ורוח נכון בקרבו. לבבו כקרח נורא, ונפשו טרם רכשה לה אהבה טהורה אל כל האדם, באשר הוא אדם. אך מי יורנו דעה? ומי יאמר לו: “מה תעשה”? האבותיו? ועיניהם בעצמם טחו מראות! הבן החסיד? והוא בגובה לבבו יביט עליו כעל נמלה נמבזה. ואם הוא בעצמו הן שמח הוא בחלקו ונעים גורלו עליו.

אמנם כן, ליבעראלים ומשכילים מדומים כאלה, מחנכי בניהם ובנותיהם לבלי תורה וחכמה, כספחת המה לנו, והרבה יותר יש לנו לקוות מבני החסידים מאשר מבני ליבעראלים כאלה, וימים ידברו ודור יבוא יעיד על דברינו.

אכן, בכל זאת לא נתיאש גם מבני הליבעראלים ההם מכל וכל, ולבנו בטוח, כי הרוח החדש יבקש אף ימצא לו מסלות גם בלבבם הם, גם הם יתעוררו מתרדמתם הנעימה, גם הם יראו, יביטו מסביב ויתבוננו, כי על ליבעראלים כאלה יעבור כלח ולא יצלחו למאום בימים הבאים לקראתינו, וגם הם יתנו אל לבם לדעת מה הזמן שואל ומבקש. ואז נדע לשבח להרוח החדש אשר יבוא לזרות ולהבר לצרף ולטהר את האויר מן החסידות הנבערה ומן הליבעראליות הפגה והנבערה.

¹

רבים יגעו ועמלו לשרש מקרב העם האמונה הנבערה בשדים ומלאכי חבלה, הששים ושמחים, לפי דעת ההמון, להשחית ולהבל מעשה ידי יוצר בראשית, לצוד ציד נפשות אדם בתמורת כסף וזהב הונם, אשר יתנו למו במחירן, וכדומה מדברים שאין להם שחר – אך לשוא היה כל עמלם עד כה. האמונה הנבערה הזאת שלחה פארות עמוק עמוק בלב ההמון, השואף תמיד אחרי אותות ומופתים כי יולדו בארץ, ועד היום הזה עודנה מטלת אימתה ומזרה פחדה עליו.

כבר נשאו ונתנו גם רבים מקדמונינו בענין השדים, יש מהם מאמינים, כי השדים כבר נגרשו לארץ מדבר ושממה, ארץ חושך וצלמות, מקום לא יעבור איש ולא תדרוך כף רגל בן תמותה, ושמה יחיו חבורות חבורות במערות עמוקות מתחת לאדמה; אחרים מהם מאמינים, כי השדים היו בימים מקדם אבל בימים האלה כבר ספו תמו מן הארץ, ומשכילים על דבר יראו אותותם אותות, כי האמונה השקרית הזאת נולדה בימי קדם קדמתה, בהיות העמים מתאבקים בעבודת אלילים הרבה (היידענדיענסט) ויקומו בקרבם אנשים חכמים, אשר הורום לדעת אחדות האלהים, אך באשר כי לא יכול עוד העם להשיג מציאות כח אחד בלתי מוגבל כזה, העושה ויוצר כל בעצמו ובכבודו, הוכרחו החכמים ההם להחיש מפלט למו אל המלאכים והשדים, ויאמרו לעם, כי אלהים אחד הוא, אך משרתיו, עושי דברו רבו כמו רבו הטובים מהם, הממונים להיטיב בארץ, יקראו בשם “מלאכים” והממונים על הרעה השם “שדים” קורא למו. אולם קרוב יום והארץ תמלא דעה ואז יפקחו עיני העם לראות, כי אך שקר נחל לו באמונתו הנבערה ולא יוסיף עוד לירא מפני אלילי ידיו, מעשה אצבעותיו, ואל תקשה עליהם מן התלמוד, כי כבר נודע, אשר רוח המליצה והשיר נשאם לדבר בחידות ולכנות את הכח הרע השורר בעולם בשם “שד” “שעיר” וכדומה. יהיה איך שיהיה, שקר וכזב תהיה לדעת הכל האמונה בשדים בימים האלה² ובזמן הזה ובכל זה עוד ילך העם תועה בדרכי אמונתו, וכל צרה שלא תבוא הרחוקה מעט לפי דעתו העניה, מדרך הטבע יתלה בכח הטומאה של השדים ומלאכי חבלה.

כן קרה מקרה מוזר בעיני ההמון בעירי מאהלוב (על נהר דניעפּר) בליל מוצאי השבת, השייך ליום א' י“א תמוז העבר, רצען אחד גר בביתו של טבח ימים רבים, אין פרץ ואין צוחה באוהל ולא נשמע קול שד מעולם בבית. ויהי בלילה ההוא, אך יצא השבת והרצען לקח כוסו בידו ויתחיל לברך ברכת המבדיל בין קודש לחול (בטח לא הספיק עוד להוציא מפיו המלים “בין אור לחושך”, לכן שם חושך לאור) והנה אבנים יורדות ומכות בחלוני הבית, וימהר הרצען ויצא החוצה, ויבקש את האיש המכה בחלונות ולא מצאו, ויוסיף לבוא אל הבית ויוסיפו גם החלונות להבקע, ויוסיף לצאת– ואין איש. ויפלא הדבר בעיני הרצען, ויחשוד את השדים כי הם המה האשמים בדבר, ויעזוב את הבית, הוא ואשתו ובניו עמו, וילך ויאסוף את שכניו ושכנותיו להראות גם אותם את הדבר הנפלא הזה, ויעמדו על עמדם רגעים אחדים וישמעו אחרי כן מהלומות יורדות ומכות בחלונות מבית (ולא מחוץ). כל האסיפה כאיש אחד גזרו אומר, כי השד “דאמאוויק” (ר"ל “שוכן בתים”, כה יכנוהו, ובמשפט) קנן בבית. כל אחד ואחד מבני החבורה הראה נפלאות לחברו. “שד שחור משחור” – אמר האחד – “עבר כעת על פני. ראה ראה, הנהו! הביטה מראה פניו האיומים!” וחבירו מראה באצבע, משיב ואומר: “ראה גם ראה, איך מן התנור ירקד כף של בדיל ומכה בכותלי הבית מכל עבריו”. כה היו הנפלאות הולכות וגוברות מרגע לרגע ומשעה לשעה עד שעה השתים עשרה באישון ליל. ויהי בהגיע השעה השתים עשרה שבתו מהלומות השדים, הלכו, חלפו כחות הטומאה ויעזבו את הבית. ויהי ממחרת ויבוא הרצען ובניו אל הבית וימצאו סכינים אחדים מסכיני ביתם מפוזרים על קרקע הבית, אחד הנה ואחד הנה (נקל להבין לכל בן דעה ישרה, כי בחפזם ופחדם השליכו בשגגה את הסכינים מן השלחן על הארץ) ויהי הדבר לפלא גדול בעיני הרצען, ויעבור קול בעיר, כי שדים ומלאכי תפתה בקרו את ביתו בלילה הזה, ויאסף כל העם לראות את הנסים והנפלאות (כלומר: החלונות המוכים) והרצען מספר בפני כל אחד את הדבר מראשו ועד סופו, כל השומע ישרוק, יתפלא, תאחזהו רעדה, ינענע בראשו וילך לו לספר לחבירו את החדשה הנעשה בעיר, והקול הולך וחזק מפה אל פה, וגם הנפלאות עם הפיפיות ילכו ויגדלו, עד כי בסוף גמר הרצען אומר לעזוב את הבית ולגור במקום אחר. הרצען יצא מן הבית ויהי ל”חורבה“, למורת רוח הטבח בעל הבית. בעזוב הרצען את הבית עזבוהו גם השדים, ולא יבקרוהו עוד, אך בכל זאת מסופקני, אם יושע ע”י זה הטבח האומלל ואם ימצא מי, אשר ירצה לדור בביתו מעתה.

רעדאקטאר נכבד! את אשר שמעתי אותה ספרתי באזניך היום, אך אולי יבוא אחד מבני עירי מבלעדי ויספר לפניך את הספור הזה באותות ומופתים אחרים, אל נא תאמר, כי עדים מוכחשים ופסולים להעיד אנחנו, כי אמנם, יוכל להיות, כי כנים אנחנו גם שנינו, רק מאנשים שונים שמענו הדבר, אולי גם מאיש אחד ובזמנים שונים.

(ספור אמתי, נעתק ממ"ע הרוססי “היום”)

וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי,

זאת נחלת עבדי ה'.

(ישעיה נ"ד)

בימים האלה התגורר רופא אחד יהודי באחת מערי המלוכה אשר לנסיכי אשכנז ושמו שלמה. ויהי האיש ההוא חכם ואמון במלאכתו ומבחר עתותיו הקדיש להתחקות על שרשי מחלות הנפש למיניהם ועל כלם חתר לבא בסתר חדרי מות האדם ולהשכיל אל מהות חלי השגעון. ה' לא ברכו בהון ועושר, אבל האציל לו תמורתם לב חנון ורגש ובהתנהלו לרגל מלאכתו, מצאה ידו להושיע לעני בצרתו מהמעט אשר רכש לו בעמלו. ויהי שלמה אהוב לבריות ורצוי לרוב אחיו, דלת העם ברכוהו ונדיביו כבדוהו מאד ולולא נשא אות ברית קדש על בשרו, כי עתה, מי יודע אם לא כבר עמד בראש משמרת בתי המשוגעים אשר במדינה.

ויהי היום, באחד מימי הבציר בערב, ושלמה הלך לשוח בין האלונים אשר על יד העיר והנה לקראתו אישה צעירה לימים אשר למרות לבושיה הפחותים פניה ענו בה, כי היא ממרום עם הארץ. ותגש אליו האשה ותאמר: “בי אדוני! אני ורעי הלכנו בזה ובשגגה נפרדתי מעליהם, ועתה הואילה נא בחסדך להלוה אלי עד בואי הביתה, כי יראתי להלך יחידה”. ויאות לה שלמה וילך אתה אל המקום אשר אמרה. בבואם למחוז חפצם אמר שלמה להפרד מעליה, אך היא הפצירה בו להתמהמה ולבלות בחברתה רגעים ספורות עד כי לא יכל השב פניה ויעתר לה.

משכן האשה היה היכל גדול ורחב ידים, מאד נהדר וכליל ביפיו ושכיות חמודותיו. כעלותם במעלות הבהילו לקראתם משרתים לבושי מכלול להאיר לפניהם הדרך ויוליכום דרך תור חדרים מהודרים הבונים בנוה זה אחר זה. באחד מהם ישב שלמה על כסא מרופד מול האח המבוערת ליבש את בגדיו הרטובים, ויחכה עד שוב אליו הגבירה, אשר הלכה להחליף שמלותיה הרטובים גם הם.

כשבת שלמה לבדו מול האח, שגה דמיונו בעיונו החביב עליו והעמיק חקר במחלות הנפש; אך כאשר ארכו לו הרגעים נגש אל השולחן ויקח מעליו את ספר הזכרונות, המוכן למען כל באי הבית הזה לרשום בו את פרי התבוננותם. ויחל לקרוא. אך מה השתומם למצוא בו כמה משפטים מעוקלים, כמה השקפות כוזבות, ועל החתום רבי המלך וגדולי המדינה. צחוק קל עבר על דל שפתיו, כמו נכמרו נחומיו על סכלות האנשים האלה, ויאמר לרשום גם הוא הגות לבו בספר, ובטרם כלה, והנה קול משוחחים מהול בשחוק מאחורי קירות החדר, ואחר נפתחה הדלת ואחד מן המשרתים נגש אליו ויבקשהו אל דביר הבית. שמה חכתה עליו הגבירה לבושה מחלצות, במסיבת אצילים ושועים, אשר קבלו פניו בבואו. שלמה ראה והתבונן, כי גבה המסבה ממנו ואיננה הולמתו; אך לא נפל לבו עליו וידע להתהלך אתם מישרים בחרות וכבוד, כאילו ישב בסוד מרעיו ומכיריו. האשה ההיא היתה הנסיכה ווילהלמינה, הנודעת במדינה ההיא ברוב עשרה וגדולתה.

אחר הדברים האלה ויגדל שם שלמה מאד; רבים השכימו לפתחו ויחלקו לו כבוד ויקר, כאיש אשר מהלכים לו בין הגדולים, אך כשהוא לעצמו לא שם לבו לכל אלה, לא השתדל למצוא הפתח אל בתי נדיבי עם והוקיר רגליו גם מבית הנסיכה, אשר, אמנם, הפגיעה בו לבקרה, ואך בעבור כחודש ימים, בהגיע אליו מכתב כתוב בעצם יד הנסיכה, אשר בו הפצירה בשלמה מאד, לבוא אל המשתה אשר עשתה לא יכול, למורת רוחו, השב ריקם את פניה.

וכה נמצאהו שנית בבית הנסיכה. חדרי הבית נכללו ביפים וים של אורה שופך בו. הנסיכה התנוססה ביפיה והדרה בתוך מסבת רעיה ורעותיה כשושנה בין החבצלות. ויהי כנגן המנגנים, ותגש הנסיכה אל שלמה ותחל פניו לצאת עמה במחול; אך הוא נסוג אחור וימאן, ויותר על מקומו במסבת רוזנים אחדים, אשר כבדוהו וקרבוהו מאד, בגלל נעים מדברותיו ותבונת לבו. –

ויהי ככלות המשתה, והמון הקרואים נמוג והלום, ולא נותרו בבית כ"א מתי מספר ממקורבי הנסיכה אשר גם שלמה בתוכם. ויובא יין לפניהם וישתו וישמח לבבם ויקראו דרור ללשונם להכביר לעג הרבה אין בינה ותהי חברתם על שלמה למשא. פתאום קם אחד מתוך המסבה, והוא פקיד החיל צעיר לימים, ויקרא על כוס יין מלא: “לחיי הנסיכה היפה בבנות ווילהלמינה! לחיי הנסיכה, אשר לא הפילה דבר מכל אשר קבלה על נפשה, ובפני כל העדה הנכבדה אני מגיש לרגליה מאת שקל כסף, אשר זכתה בהתערבתנו, אחרי קיימה מוצא שפתיה ולא פחד לבה מתת מהלכים בחברתה לאיש יהודי. לחיי הנסיכה!”

לדברים האלה התפרץ שחוק גדול מפי המסבה, היין הולך סובב סובב, הכוסות משתקשקים אחד באחד והאולת האשכנזית התלהבה מני יין צרפתי, עד כי גם הנשים השאננות פתחו את פיהן לבלי חוק, להודות ולהלל מעשה הנסיכה ורוחב לבה. אך שלמה לבדו היה כמחריש ולא ענה דבר. פניו חורו, ידיו רועדות ועיניו מפיקות זועה וכעס. הנסיכה לקחה מידי פקיד החיל את מאת השקל, וברוח קרה פנתה אל שלמה לאמר: “אדוני הרופא! מאד נבצרה דעתך בחכמת הפרצופים, אחרי כי עד כה לא הכרת, אשר רק לצחוק בך אמרתי, האומנם, איככה הסכלת לחשוב אף רגע, כי נסיכה כמוני תאיר פניה לאיש יהודי ותקבלהו בחברתה? שמע נא אפוא פשר דבר: זה כירח ימים ואנחנו שחקנו במשחק העבוטים (פפענדערשפיעל) ויהי כנפול עלי הגורל לחוק את החוקים להמשחק הזה גזרתי אומר, כי מי האשה, אשר יעלה עבוטה ראשונה, עליה לצאת יחידה אל שדרות האלונים, והיה האיש העולה לקראתה ראשונה, אותו תבקש להלוות אליה עד הבית הזה. והנה כמו נקמה מני פחזותי, עלה עבוטי ראשונה, ופקיד החיל הזה התפאר עלי, כי לא אמלא בנפשי אחרי החוקים אשר חקקתי לאחרים והתערבנו במאה שקל כסף. תוצאות הדבר הלא ידעת: כצאתי בערב ההוא בין האלונים פגעתי בך ונגשתי אליך בחרדת לבב לבקשך, כי תלוה עלי; ותחת עשותך את החסד עמדי, הואלתי לכבדך גם אני ואביאך תחת צל קורתי, אשר לא הסכנתי לעשות ככה לאחד מיתר אחיך היהודים. עתה קח מידי את מאת השקל, והיו לך לזכרון, כי הואלתי להתהלך על ידך, לדבר עמך ולתת לך מהלכים בין הנדיבים האלה. היה בשלום!” כרעם בגלגל מחצו והלמו דבריה את ראש הרופא האומלל ויהי כנדהם, אך עד מהרה שבה עליו רוח מבינתו והעיף מבטו תחלה על פני כל המסבה המופעת. אחרי כן לקח את ספר הזכרונות מעל השולחן ויפן אל הנסיכה, לאמר: “כדרוך רגלי על מפתן ביתך ראשונה, אחרי כי הפצרת בי כבר הכרתי, כי אין מקומי בהמסבה המזהרת בסיגיה הזאת ולא לי לארח לחברה עם אלה הפוחזים הנדיבים. אך, הלא תדעי, גבירתי, כי זה מלאכתי להעלות מזור למחלות הנפש, ולא יקר לי אפוא כל כופר, אם אך על ידו אעשיר נפשי בידיעות ונסיונות מועילות ונחוצות למלאכתי. והנה זה רבות בשנים ואני עמל לבוא עד חקר המחלות הללו בבני דלת העם; אך מעולם לא זכיתי להתבונן בפליאות נתיבותיהן בנפש מרום עם הארץ, כי לא באתי מעודי בחברתם. עתה הלא תדעי, גברתי, עד כמה לבבי מכיר טובתך, כי בחפץ כפיך פתחת לי גם את האוצר הנחמד הזה. ראי את אשר חרתה ידי פה בספר, בבקרי את ביתך ראשונה: “הלמודיות לא תועילינה לרוב הנשים להשכילן בינה, בלתי אם להוסיף תוהו בלבבן על פחזות דעתן, ואם גם יש תרופה להתרפא מכסל ותמהון לב, הלא אפס כל מזור להשיב עשתונות נפתלים על מכונם”. הפוכי בדברי אלה, גברתי, ונוכחת לדעת, כי גם את דעתך היא שובבתך ותבונתך נהפכה לך לרועץ, וזה לך האות, כי נועזת להתל באיש תמים ונאמן רוח כמוני ולשלם לי רעה תחת הטוב גמלתיך. לא אריב אתכם ולא אשיבכם דבר על שתכם קלון וחרפה על כבוד אחי ובני עמי היהודים, הלא תמאנו וגם נבצרה מכם להבין דברי, אם אוכיח לנגדכם. רופא משוגעים אנכי ולבי יודע, כי לחנם שחתי כל עמלי, לוא היה את נפשי להורותכם דעת, כי רק הסכלות יכולה להרפא אך לא עקשות ולב הותל. היי בשלום, גברתי, ומקרב לב עמוק אודך על אשר המצאת לי בביתך את המקרה להשכיל אל חלי השגעון אשר לנדיבי עם, כן אודך גם בעד מאת השקל, כי אמסרם היום לאשה אחת עניה אשר בהקשותה בלדתה נטרפה דעתה, ואולי ישיבה כספך לאיתנה!”

שלמה עזב את הבית בגאון נדבה, ופני הנסיכה וכל-המסבה חפו ישבו נכלמים מדבריו. בעוד ימים אחדים נתבקש שלמה בפקודת הממשלה לעמוד בראש משמרת בית המשוגעים, אשר בעיר המלוכה; המ"ע אשר לממשלה ההיא לא כלה מהלל את רוח סבלנותה, אשר לא חדלה מתת על שכם איש יהודי משרה נכבדה כזאת, אך עם אלה נודע הדבר כי רק בהשתדלות הנסיכה ווילהלמינה נעשה כל זה.

אל תאמרו עוד ליהודי: “שחה ונעבורה!”

פן יעבור עליכם ותהפך הגזירה.

כמה ברחם רחמים ישחיתו, כי הרחמים רק

לאכזר סלה.

(מגדל עז)

“עולם הפוך” ראיתי, עליונים למטה ותחתונים

למעלה.

(בבא בתרא י')

דברים אחדים

ספורי מעט בכמותו ועל איכותו ישפוט הקורא. בו תבוא תמונה קטנה מחיי העברים בעיר מצער ברוסיה. תוכן הספור איננו יוצא מכלל הדברים הרגילים והאנשים המדברים בו גם הם רק אנשים פשוטים, אשר החיים מלאים אותם; אבל בתוך האנשים הפשוטים האלה אנחנו חיים ובחברתם אנו מוטלים ברצון או באונס, ועלינו לדעת: אלה מי המה? ויתבונן בהם הקורא וידעם.

(מספר הזכרונות אשר לפלוני)

י"ב מרחשון

כי אראה עמל לא אוכל לבלי התבונן, כי אדע און לא אדע לבלי דעתו, כי אביט רצח יבוא רצח בעצמותי ובהשתרר אכזריות לנגד עיני תשתפך בי נפשי ורוחי הומה.

איפה ראית עמל ואון? איפה פגשת רצח ואכזריות? ישאלני רוחי ונפשי תשיב אמריה: בחברת אנשים תמימים וישרים!

אבל לא התולים עמדי ולא השטן מדבר מתוך גרוני! אם אמנם יונות תמימות לא תהפכנה פתאום לעורבים חומסים ושיות ישרות לא יהיו כרגע לזאבי ערב, אך אנשים תמימים וישרים יתהפכו ויהיו רגע אחד לבני רשע ופשע וכל תועבה…

בת נחור הצדיק שופכת בכל יום דמעות קודחות כאש, ואביה רואה ומניח ידו על לבו וקורא בשלוה ומנוחה: עודנה צעירה! תבוא בימים ותנחם! לא היא הראשונה ולא היא האחרונה! הן את טובתה אני דורש!…

ועוד מעט ותאלץ לבכות בסתר, כי להשמעות אזנים, הנה צוה עליה אתמול במפגיע לסגור עיניה ולא תבך עוד מעתה “בכיות של חנם”…

“אל תשמיעי במרום קולך ואם אין וידעתי מה לעשות!” כה צוה עליה, וגם אמנם לא תבך מעתה בפניו, כי הוא הנה ידע מה לעשות, אך בסתר הלא תמרר בבכי, כי לא ידע ולא יעשה לה מאומה…

הן נפשה יודעת את האיש, אשר בחר בו אביה לרע לה בחיים, כי כסיל ובער הוא, בור ואיש תככים, נבל ורע מעללים! – ולא ימר לבה? ולא תבך? ולא תרב אבל ובכי תמרורים?! האמללה באמללות! איך אנוד לשברה! אך האוכל להושיע לה ולחלצה מן המצר?!… מתי יבוא המלאך הגואל ויקרא דרור לנו מאבותינו הרחמנים אשר לא ידעו רחם?!…

ט"ו מרחשון

נחור ובתו מלאו כל בתי נפשי: האב הצית בי אש שנאה ומשטמה והבת עוררה בי חמלה וחנינה… האפס צדק תחת שמי השמים? האומנם יתברך ישראל בנחור? הבאמת יספר צדקתו ותומתו בשערים?… האפסה חנינה מתחת השמש? האין רב ריב עשוקה ורצוצה? הלא יוסר אב אכזרי?…

העולם פושט צורה ולובש צורה, ולפי השתנות הכלל ישתנו גם פרטיו. יתברך ישראל בנחור ויספר צדקתו ותומתו, אם בשמות “צדק ותם” יכנו “תפלות ארוכות” “כוונות עמוקות”, טבילה במקוואות", “סגוף תענויות” והשכם קום “לתקון חצות”; אבל לאָלה יהי בעדתו ושמו לשמצה, ללעג ולקלס, אם המר ימירו המושגים האלה “בבלי גזול משפט החלש ממנו”, בבלי השתרר כמושל ואדון בתוך ביתו, “בלא קנות כבוד לנפשו הנפשות יוצאי חלציו”, “בלא מכור את בתו לאליל הכסף או היחס”… האמללה “חצופה היא” וגם “בת סוררת”, אשר איננה שומעת בקול אביה, אם במושג “בת” יובן “דבר של חפץ”, “מקנת כסף”, המחויבת “לעבוד את אבותיה בנפשה ומאדה”, כאלו “לא נבראה אלא בשבילם” וחייה "אינם חיים אלא למענם, אבל העניה תשאר עניה ואומללה, אם יהי המושג “בת” פשוט בתכלית הפשטות: “בת” זו “נפש חיה”, נשמה חושבת ומרגשת, אשר יש לה רצון עצמי ובחירה חפשית, אשר אבותיה הביאוה לעולם שלא מדעתה ורצונה, ולכן “מחויבים המה לאמנה, לחנכה ולגדלה ולדאוג לאשרה וטובה”, כי “לענותה ולהרע לה” אין להם המשפט, ואם ימרו ולא ישמעו, הנה יעברו חוק והנה הנם רעים וחטאים מאד…

כל המכיר את החיים יודע, כי רבו כמו רבו הצורות המתחלפות האלה…

כ"ב מרחשון

לבי יכסף תמיד לראות עולם הפוך מעולם המציאות! שלום רעי יאהב עלמה והיא גם היא אהבתהו. אני לא מצאתי כל דופי בדבר הטבעי הזה ואברך את האהובים בשם ה' – אבל עולם המציאות מה הוא אומר? הוא איננו אומר, אך הוא צועק ככרוכיה: “שלום לרשעים! שלום חטא חטאה גדולה! שלום אהב ואבותיו לא צוו! שלום בחר ואבותיו לא ידעו!”… לולא שמעו אזני ככל הבת-קול הזה יוצא מפורש מפי זקנים ונערים, בחורים ובתולות, כי אז לא האמנתי, כי המצא ימצאו בני תהפוכות כאלה!

שלום הישר אהב את חנה הישרה, וחנה הישרה השיבה אהבה אל חיקו, תקעו כף ואגודתם נוסדה. הנאהבים גלו לאבותיהם כל מחשבות לבבם. האבות ענו אמן בעל כרחם או שלא בעל כרחם. הקול יצא בעיר ותהום העיר. הדבר עשה כנפים ויעף לערים אחרות ותהימנה גם הנה כחלילים. ומה כל החרדה?

שלום! אל נא תפנה אל שטי כזב ודוברי בלע. מעשיך רצויים שוש ושמח באהבתך לעולמים!

כ"ז מרחשון

בדד ישבתי אתמול בחדרי הצר, וכל עשתונותי סבבו על ציר אחד כללי: מה היה, לוא הסיר כל אדם פני הלוט מעליו וברו היה כתוכו!.. כמה בני אלהים היו לנפילים! כמה מלאכים היו לשדים! כמה צדיקים מוחלטים היו לרשעים גמורים!..

ומה היה נחור? זה נחור האיש המסתיר תחת מסוהו עמל, און וכל תועבה!..

אני הוצאתי את מחשבתי אל הפועל ואבוא בברית ידידות עם יוחנן אחי האמללה ואתו באתי לביתם ומה ראיתי?

רוחמה לבושה מחלצות ותכשיטים, אך פניה העידו בה כי בחרה יותר בבגדי מתים מהבגדים והיקרות האלה. נחור קרא אל המשתה את החתן, אשר בחר בו לרוחמה. היא הפצירה באביה לבל יקראהו, אך מי זה בער ולא יבין, כי בקשתה נשארה מעל? נחור צוה עליה במפגיע ללבוש בגדי יו"ט והיא נחתה מפני הפקודה, אך אחרי שומה עליה את הבגד הראשון עזבה כוחה ותתעלף. אז באו שלש אמות ותקרבנה אל המלאכה להלביש אותה את הבגדים הטובים כאשר צוה נחור… מה איומים היו פניה, בצאתה מלובשה מחדר המטות!.. מה הנה הרגשות, אשר רחש לבה אל אביה, הורה ומורה הדורש רק את טובה, אשרה והצלחתה!..

רע עלי מאד, כי לא יכולתי לראות בעיני את כל אשר יעשה שמה בעת המשתה.

יוחנן איש לבב הוא ומבין דבר לאשורו, הוא מרגיש בצער אחותו ולוקח חלק בעניה כי רב – אך היכול יוכל להושיע לה?!

את אביו ישנא תכלית שנאה. זה פרי חנוך כזה!..

זה שלשה ימים הנני כאיש נדהם. כל הדברים אשר שמעתי מפי יוחנן על דבר המשתה נגעו עד לבי!… ויהי מה, אדבר את רוחמה.

המשתה נועד לשעה החמישית בערב. הקרואים היו רבים ובתוכם גם תלמיד בית הגימנאזיום נחמיה. גם המתקדש הזה השונא את כל דורשי השכלה לא יכול להתנכר לעצמו ובשרו נחמיה בן אחותו. הקרואים טרם יתאספו, ונחור הזהיר את רוחמה ויצו עליה להיות שמחה וטובת לב ולקבל את אהובה בסבר פנים יפות. בתחלה הרהיבה עוז בנפשה להשיב: “איככה אוכל ואראה לו פנים מאירים והוא מעיר בקרבי גועל נפש?!” אך אביה נתן עליה בקולו: “אל תשיבי דבר ואם אין ואגרשך מעל פני!” –

“גרשני נא, אבי, גרשני ואודך על חסדך זה” – “גרש לא אגרשך, אבל אשימה עליך עבותים וישבת אסורה בחדרך כל הימים”. לדברים האלה פג לבה ולא יכלה עוד למשול ברוחה ותתן את קולה בבכי ותבך בדמעות שליש. והוא בראותו דמעות בתו ובשמעו אנחותיה, נגש אליה וישקה וימחה דמעותיה וינחמה לאמר: “הלא את טובתך אני דורש!”

ככוכבים סביב לסהר, כך הקיפו הקרואים את השולחן העגול אשר בחדר המהודר. הכוכב היותר מאיר, אשר לכבודו נעשה המשתה, ישב בראש הקרואים, ממול הכוכב הזה הושיב נחור את רוחמה, אשר דמתה ברגע ההוא גם היא לכוכב, אבל אל הכוכב אשר אנחנו בני תמותה יושבים עליו, כי פניה היו כפני “האדמה”. הכוכב היותר מאיר, אשר נחור קרא לו “בני”, “יקירי”, או “בני יקירי” יחד, הביט פעמים מספר בעיניו המפיקות כסילות ורשע בפני העדינה רוחמה, אך היא השפילה תמיד גבות עיניה. נחור קצף ורגז תחתיו, אך לא דבר דבר, כי לא יכול. פתאום קמה רוחמה מעל מושבה ותקרא לנחמיה אליה החדרה. אז עלה עשן אף נחור ויקרא גם את הכסיל והרשע אל חדר רוחמה, וגם יוחנן הלך אחריהם.

“הן כבר עברו בעונותינו הימים המאושרים, – אמר נחור בצחוק מכאיב, – אשר בנות ישראל לא דברו עם בני גילן דבר טרם הכנסתן לחופה, ומדוע אפוא, בתי לא תשתעי את בחירך ותשימי מדברך אלי זרים?” –

"הן קרוב הוא אלי יותר מבחירי! – ענתה גם רוחמה כמצחקת – הן הוא בן אחותך, בן דודתי! –

“בכל זה” – ענה נחור ומבט עיניו כלה את מחשבתו אשר לא העביר על דל שפתיו. החתן מצא לנכון לפניו אף הוא לפתוח פיו ולהשלים דברי נחור, ויען ויאמר: “אבל הן אני לא בקרתי מעודי בבית הספר!”

– “אמנם כן! כבד אכבד את הלומדים בבתי הספר, כי עבודה הם עובדים” – ענתה רוחמה, בבלי הבט בפני המדבר בה.

“אם כן – ענה החתן ואמר – כבדי אפוא גם את החייט, גם את הסנדלר, גם את המנקה אשפתות: הן כולם עובדים עבודה!”

– “בלי כל ספק מכובדים המה בעיני” – ענתה רוחמה.

– “ואולי גם תכבדם יותר מכל המיוחסים והגבירים שבעולם!” – שאל בצחוק גדול.

“המיוחסים, המתגאים ביחוסם, והגבירים, המתפארים בעשרם, לא רק לא אכבדם, כי אם עוד אתעבם כשקץ וכל דבר טמא”, ענתה ותבט בפעם הראשונה בפני “בחירה”, והוא הפך כולו אדום.

אחרי רגעי דומיה השיב נבל הוא החתן לאמר: "תלמיד בית הספר אולי יסכים לדבריך ולא אני. מיוחסים וגבירים בגבירותם עומדים! ועובדי העבודה בענים יגועו ובשפלותם בשפל ישבו. ובראותו כי אין מענה בפי רוחמה הוסיף ויאמר: “אבל הן גם אביך מכבד את המיוחסים והגבירים!”

היא לא ענתה דבר ותשב לה אל חדר המסובים, וגם יוחנן, נחמיה ונבל שבו אל מקומם.

נחור התבונן בפני החתן כי זעפו, ויחר אפו ברוחמה, ויאמר לקחת נקמה ממנה, בקראו את נחמיה אליו ולא נתנו לשוב אליה.

כל הקרואים אכלו שתו וייטב לבם, ואין אחד מהם (זולת יוחנן ואולי גם נחמיה) שם על לב, כי על בית משתה כזה יכון דברי קהלת: “טוב ללכת אל בית אבל!” כחצות הלילה אספו הכוכבים נגהם, וגם הכוכב הראשי חלף הלך ואיננו: המשתה כלה!…

אך הכוכב “אדמה” עוד יסוב על צירו ותקופתו על קצותיו: רוחמה הולכת בחדרה הנה והנה ורבות מחשבות בלבה.

הכוכב “אדמה” מתאוה תאוה להסתר בתחתי האדמה, בקבר!…

תאוה זרה! כל החי חפץ בחיים והיא מתאוה למות ולחבוק קבר!…

אך אולי צדקה: מנוחה תבקש נפשה ואולי תמצאנה שם, בקבר!…

יוחנן, אשר רק הוא לבדו היה עד תאותה זאת, נגש אליה ויחבקה וינשקה, ויתחנן מלפניה, לבלי תתאוה תאוה מוזרה כזאת, אך תשובתה היתה דומיה ותשלם דמעות שפתותיה.

ביום השני התמרמר נחור אל רוחמה וישפוך עליה כל חמתו.

רגע זה עורר בקרבי רעיון אחד, המוצא חן בעיני.

לוא היתה כל החברה אנשים ישרים לא היה גם נחור איש אשר משחתו בו ולא עלתה גם בדעתו לקנות כבוד לנפשו במחיר נפש בתו; אבל עתה, אחרי כי עדנה לא הגיעה החברה לשלמותה וירביון בה אנשים כנחור, נכון אפוא להמעטים הישרים בלבותם להראות לנחור ולהדומים לו, כי מעשיהם אינם רצוים למו, וכל אחד ממקוראיהם יכבד וישב לו בביתו, לבלי לכת אל משתיהם, משתה שמרים…

ט' כסלו לפנות ערב

היום בבוקר בקרתי את ידידי שלום, ולשמחת לבבי מצאתי בביתו את אהובתו חנה, את ידידינו יעקב ורחל. כשעה חדא קראנו בספרים, ואחר נדברנו ונתיעצנו אודות תלמידי “התלמוד-תורה”, אשר שלום ויעקב ואני החילונו מקרוב ללמדם שפת עבר ושפת רוסיה וחשבון, ותוכן דברינו היה על דבר הטבת מצבם החומרי, נוסף על הרוחני. כל אחד מאתנו נשא דעתו על דבר מוצא לכסף הדרוש, אך כולנו הסכמנו יחד למהר לקרבה אל המלאכה ולא לדחות הדבר מיום אל יום. גם הסכמנו יחד לנסות כוחנו, אולי יצלח בידנו ליסד עבור האומללים האלה “קופת התמחוי” לנהלם יחד בלחם ובשר, לבל יבזו כבודם לחזור על הפתחים ולאכול ארוחתם שבעת ימי השבוע בשבעה בתים שונים. אמנם, אנכי לא הסכמתי בתחלה אל הדבר הזה, באמרי כי יהיה עמלנו לריק, יען וביען כי הדבר דורש רב כסף ויושבי עירנו יקפצו ידם; אך יעקב גער בי בנזיפה ושלום לחץ את בהן ידי הימנית בלי חמלה, וחנה ורחל גזרו אומר, כי נרפה אני ואין בי כל כח לב, עד אשר נאלצתי גם אני לענות אמן ואמן… ומי יתן ולא תקום עצתי והקופה תוסד ותעמוד על תלה!

ט"ו כסלו

בשבתי אתמול בחדר יוחנן, באה גם רוחמה החדרה. כראותי אותה קמתי ממושבי ואתודע לה בשמי, גם היא ענתה לי לשלום ותקח מקומה על יד אחיה. אחרי רגעי דומיה, היה עם לבבי להגיד לה, כי דבר לי אליה, אך נעתקו מפי מלים, ועל כן החילונו לדבר בדברים אחרים ונשא דעותינו על בית הספר לנערות בעירנו, על התועלת היוצאת מספורי אהבים למיניהם ועל הספרות העברית וסופריה וכאלה.

ברוחמה מצאתי רק החצי מאשר קויתי; מצאתי בה נערה בת השכל ויודעת ספר כאשר קויתי, אך לב רך ורפיון רוח כאשר לא פללתי, צר לי עליה, כי אנשים כמוה לא יצלחו להציל מידי עושקיהם דרור נפשם וחופש רוחם!…

ובכל זה, אנסה אולי אצליח להעיר רוחה לעשות חיל… אולי… אך אולי, ובכל זה לא אתיאש מן התקוה: הן יוחנן ספר לי, כי רוח החזיון יפעמנה, והמשוררים וחוזי חזיונות – אם כי רובם אנשים חלשים המה – יש רגעים, אשר יצלחו במו לעשות גדולות ונצורות ולהניע ולעקור הררי עד…

י"ט כסלו

שלום רעי מאושר באהובתו, וחנה ידידתי מאושרה באהובה. בני עירנו יתנו דופי במאושרים האלה, דבה יוציאו עליהם האנשים, אשר אין כחם אלא בפה, לדבר תועבה וכל מעשיהם רק לחפש מומים ברעיהם. אחד מהאנשים האלה פגש את הנאהבים הולכים יחדיו אחוזי יד; השני שמע נשיקה, השלישי שמע הד קול שחוק פרוע; הרביעי שמע מהחמישי, אשר החמישי שמע מהששי, אשר הששי הזה ראה בעיניו הכהות, אך בכל זה, ראה “טוב מאד”, כי שלום חבק את צוארי חנה וחנה פשטה את צוארה בשמחה; וכן כיוצא בזה ראו גם שמעו עוד רבים מהמין האמור, וכל אחד מספר לרעו אשר שמע או ראה, ורעו משיב מאשר ידע גם הוא, וכה ידעו כולם כל אשר יש למו לדעת – – אך מה להם להנאהבים ולדבת עם, אם כל העולם יתן להם הצדקה? הן חנה עולמו של שלום ושלום עולמה של חנה!

שלום וחנה החלו מקרוב לקרוא ולהתבונן בספרים, המדברים על דבר “חנוך הבנים” והלמוד הזה דבר בעתו; הן אם מהרה ואם לאחר זמן תבוא ותגיע למו תור דודים, ואחר יהיו אבות לבנים ובנות, אשר ידרשו חנוך וגדול, ע"כ נאוה להם להכין החומר ולהגות ולדמות ולהתבונן בשום לב על הדבר הגדול והנכבד הזה.

כ"ג כסלו

שלש מאות תלמידים תכיל “תלמוד-תורה” אשר בעירנו. כל החדרים שפלים עד עפר וצרים עד מאד; הגג והרצפה מנשקים איש את רעהו; כותלי החדרים שחורים ומכוערים ומגואלים בטיט ורפש, ופה ינוחו התלמידים והפשפשים, חבורות חבורות. כל חדר יכיל משלשים עד ארבעים ילדים. הספסלים והשלחנות המגואלים, אשר כבר בא רקב במו, יהפכו בשעה השתים עשרה בלילה והיו למטות, בלי מצע ומכסה. כל היום יקשיבו התלמידים לקח ויחזרו על משנתם ויצעקו יחד בקול המולה ויטו שכמם תחת “עול התורה”. פעמים בכל יום ינועו לבקש ארוחתם בבתי הנדיבים, ואלה, אשר אין ארוחתם מוצאת, תנתן למו ארוחת לחם יבש (לטרא וחצי במשקל מצומצם יום יום) מקופת הת"ת. כולם לבושים קרעים ובלויי סחבות, ורבים הולכים יחפי רגל. ורבים מאד יחליפו כתנת בשרם רק למקץ ששה חדשים…

הה, ילדי עוני! עוד לא שבעתם ימים ותשבעו די מרורות והתבל כבר נהפכה לכם לנוה-תוגה, לעמק הבכא. ומה עתידותיכם? חשך, ענן וערפל!

כי מה אחרית האומללים האלה בזמן הישן עדנה בחיק הנצח? הכי יוליכום מאשריהם אל מטרה? הכי ידאגו הדואגים למו לעשותם לאנשים חרוצים, אשר יצלחו בקרב הימים למצוא חית ידם? הלא רק לזה ישימו לב, כי תהי “תורתם בתוך מעיהם”… לבי להאמללים בוכה מאין הפוגה!… הה, אמללים מבטן ועד זקנה ושיבה!…

י"ד טבת

ורוחמה? אלף קבים עוני ירדו לעולם, ואם רוחמה לקחה לא החלק הגדול בכלם, אך גם לא הקטן בהם.

זה חודש ימים נודעתי אל האמללה ועוד לא נסיתי אליה אף חצי דבר, כי בכל פעם, אשר אנה לי המקרה לראותה, היו אנשים זרים בינינו – ומי יודע, עד כמה יארכו עוד הימים?

האכתוב לה?… כן! היום בלילה אערוך מכתב, ומחר בבוקר אשלחו אליה על ידי אחיה יוחנן.

כ"א טבת

“רוחמה! הן הגדת לי מקרוב, כי שמעת על אודותי מפי אנשים נאמנים, כי גבר ישר הנני, ע”כ אחשוב למותר להבטיחך כי מכתבי זה לא יסתיר כל ערמה בתוכו וכי רק רגש ישר עוררני לכתוב אליך.

רוחמה! נחור אביך מכר את נפשך לשטן ואת איפוא עוצי עצה להנצל. כי רע חבלך מאד וכי מר הוא אלף פעמים יותר מאשר תדמי; הנער השובב, אשר בחר לך אביך – אדוניך, רשע הוא ומשחת בקרבו באופן נורא מאד. הזהרי עתה ואל תתנחמי לאחר זמן, בעת אשר תקצר ידך לתקן המעוות, המרה תמרי את פי אביך ואל תשמיעי לו לבחור כאשר יבחר ולאמר קשר לאשר יאמר הוא קשר, הלא טוב לך לנשוא אף אביך הקשה ימים רבים, ממכור נפשך לצמיתות לאיש אשר רחק לבך ממנו, והוא משל ימשל בך. למה תכרי קבר לתקותיך? למה תביאי עליך רעה, רעת עולמים? למה תהי למשא עליך לעולם? זכרי ואל תשכחי חובתך נגד עצמך, ואם תחטאי לך את לבדך תשאי עונך… הפכי בדברי ושקלי אותם במאזני צדק, הנני ידידך"… אלה היו דברי מכתבי אשר ערך לבי ואכתוב אליה, והיא ענתני: “ידידי! קראתי את מכתבך ונוכחתי, כי יש אנשים ישרים בעולם, תודתי רבה לך, אך דבריך לא אמלא; אלף פעמים אמות ולא אבקש הצל את נפשי! ולא אמרה פי אבי, אני חפצה לסבול ולא אני בלבד סובלת פה בעמק הבכא, כי אם הרבה אלפים נפשות סובלות כמוני, ואולי עוד יותר ממני, גם אבי קורא באזני פעם ופעם: “לא היא הראשונה ולא היא האחרונה!” התודה לך אשר הודעתני, כי מר חבלי אלפי פעמים יותר מאשר אדמה, האמונה, אני חפצה להיות אומללה עוד יותר! אני חפצה להיות האומללה הראשונה תחת השמש! מה נעים הרעיון להיות האומללה הראשונה! אבקש ממך לבל תכתוב לי עוד בדבר הזה. ידידתך מכבדתך, רוחמה.”

אומללה! כל אות ואות ממכתבה מלא דם ודמע!… אבל לא צדקת רוחמה! אמנם רבו האומללים תחת השמש, ועלינו להתאמץ להמעיט מספרם כאשר נוכל, ולו נציל רק נפשנו לבד מהמונם! ולמי תטיב בהותה, ולמה תבחר בעני? ומדוע תנזר אחור ולא תאבה הצל נפשה?… רוחמה ואלפי רוחמות בכל מושבותיכן! הטרם תדענה כי החיים נתנו לנו לחיות עליהם ולא לענות נפשנו במו!

כ"ה טבת

זה שלשה ימים, אשר רוחמה חולה את חליה, ועוד אין מזור לה. אולי אשמים בדבר אני ומכתבי הקשה, אך כליותי לא יסרוני: מחשבתי היתה רצויה! הרופאים מחליטים, כי רתיחות הדמים ורפיון הגידים סבבו מחלתה; אך מה זה הרתיח דמיה ומה זה הרפה גידיה – אל אלה לא ישימו הרופאים לבם וגם נחור עושה עצמו כלא יודע.

צרבת אש בוערת ברוחמה, ובלילות (כאשר ספר לי יוחנן), ימליט פיה דברים מעורבבים ובחימה שפוכה תקרא: “אבי!… הרוצח!… נבל יהיה אהובי!… ה! ה! ה! אהובי יהיה!… מה מאד אהבתיהו!… לו מתי!… אטרוף נפשי!… לא! אנשים שפלים טורפים נפשם!… אברח!… לא! אטה שכמי ואסבול!… לא אני הראשונה ולא אני האחרונה!”…

ונחור יושב בחדר רוחמה ושומע מדברותיה וקומט מצחו, ופתאום עוזב את מושבו והולך הנה והנה וחושב רבות מחשבות… המחשבות הרבות הנה תולדות זיק היושר, אשר התעורר בקרבו, אך ימים ידברו, אם יתגבר הזיק והיה לשרפה, או יכבה ויעומם ברגע שתשוב האומללה לאיתנה!

כ"ח טבת

יוחנן ספר לי, כי אתמול בלילה בכה נחור.

המחלה גברה ברוחמה יום אתמול עד מאד, הצרבת בערה בה, וכל היום הפליט פיה דברי אש וזעם. בשעה השתים עשרה בלילה בא נחור לראות שלומה, הוא עודנו על מפתן החדר, ורוחמה התרוממה מעל משכבה, ותגש אליו ערומה ויחפה, ותבט בפניו בעינים מלאות זעם ועברה, ובהושיטה לנגדו אגרופה, קראה בקול חוצב להבות אש! “האתה הוא זה אבי האכזר?” ותעזבהו ותשב על משכבה. אז נפתחו עיני נחור ותוציאנה שלש דמעות… האמנם שפך נחור שלש דמעות ומבול לא היה?!

האבן אתה נחור ורוחמה הוציאה מים מאבן ובבוקר שבת ותהי לאבן?!

ה' שבט

המחלה רפתה מרוחמה ותחל שוב לאיתנה. היא בוכיה עד מאד ולדמעותיה אין קץ. נחור שאל אותה פעמים אין מספר, למה ועל מה היא בוכיה, אך היא לא ענתה אותו דבר. רוחמה מנשקת את יוחנן ומבקשת ממנו לשנות לה כל הדברים, אשר נמלטו מפיה בימי מחלתה, אך יוחנן לא הגיד לה את כל, כי ירא לנפשה. היום בבוקר קראה פתאום ליוחנן ותבקש ממנו גליון ועט עופרת, בתחלה מאן יוחנן למלאות חפצה, כי אמר, פן תרע למנוחת נפשה, אך היא הפצירה בו מאד, עד אשר לא יכול השב פניה, ואז שפכה על הגליון “תפלה” לה' אל אלהי הרוחות.

כהשלימה את “התפלה” קראה שנית ליוחנן ותקרא באזניו ותמרר בבכי, ויוחנן גם הוא ענה לה בבכי ודמע.

אחר גברה עליה השנה ויוחנן נגש בלאט ויגנוב ממראשותיה את “התפלה”, למען לא תעמיק קרוא בה. בבקרו היום את פני נתן לי את “התפלה” לקרוא בה, אך צוה עלי לבל אראנה לאיש, ובכן חזק עלי דברו גם לבלי הביאה לזכרון על ספרי.

צר לי מאד! התפלה הזאת היה הפרק היותר טוב ויפה בכל ספר זכרונותי לוא יכלתי לחק אותה בו.

כל מי שקרא את “התפלה” יתן עדותו, כי סר מעל רוחמה הרוח הרע אשר בעתתה בימי מחלתה וכי מחדשת היא נעוריה ונכונה לשוב אל חיק החיים; – אך מה יועיל לה? הלא המסבות תשובנה להשחיר ולמרמר את רוחה כמקדם, ואולי עוד יותר.

כן בעוד שנים חדשים יעלה ויבוא ר"ח ניסן, ועמו יחד יגיע יום חתונתה, ויראה לעיניה נבל וכסלותו, וישמע באזניה קול צלצלי המנגנים, ויפקד עליה ללכת תחת החופה, ויזכר זכרונה לחיים ולמות!…

י"ז שבט

שלום וחנה מחשבים ומדמים הרבה מאד אודות דרכי חייהם אחרי חתונתם כה גמרו אומר להזהר לשמור את נפשם מאד מהפזרון, המכלה ממון הרבה ללא יועיל, ומהעלוקה – המאָדע, המוצצת את הדמים בשתי משמעות המלה הזאת. וביחוד מהלבשת הבגדים המפוארים, העומדים עלינו לכלותנו בכל עת ובכל שעה. אף אמנם, שלום שונא תכלית שנאה את כל הסוחרים, יען כי יחשוב את כולם לאנשי חמס ובני בליעל; אך, לפי חנוכו ומצבו, אין דרך אחרת לפניו בלתי אם להמנות גם הוא בחברתם. אבל הוא, ישא ויתן באמונה ויחשוב דרכי להמעיט בהוצאת ביתו, למען לא יהיה נאלץ לגזול ולחמוס את הבריות.

מעשים בכל יום יעמדו ויגידו לנו, כי רבים סוחרים ישרים נעשים בני בליעל לא ברצונם, אך בחמס צרכיהם כי רבו!

שלום וחנה לא יחושו לרכוש למו רכוש, אך זה כל מגמתם לחיות על עבודתם ולהנות מיגיע כפם. טובי לב המה עד מאד, הוא חפץ תמיד להיות אח לכל קשי יום ולחלץ כל איש מן המצר, והיא חפצה להיות אחות בצרה לכל מרת רוח… מה מאוד מאושר אני בחברתם.

כ"ג שבט

ומה יחפוץ נבל? הוא יחפוץ להכות באגרוף רשע את כל החלש ממנו! כה הכה יכה מעת עמדו על דעתו את כל המשרתים בבית אביו, אשר יתמהמהו למלאות חפציו המשונים ותאותיו המשובבות, ועד היום עודנו מכה ופוצע אותם בכל עת מצוא… המשרתים האומללים! בעד ככר לחם ימכרו כל אשר למו בבשר וברוח, וגם רגש הכבוד ימיתו בקרבם!…

כה הכה נבל גם מקרוב את המשרת, אשר נועז לפתוח שפתיו נגד תאוה זרה אשר התאוה: למשוח בששר אדום את הסוס הלבן אשר לאביו מראשו ועד זנבו! כהחילו את מלאכתו נגש אליו המשרת ויאמר: “אבל מדוע יעשה אדוני כאלה? הן גשם שוטף כי יבוא וישוב הסוס ללבן כראשונה”. ויפל נבל את המשרת ארצה וישיבהו על השאלה הזאת במכות אכזריות.

נבל! עד מתי לא תתן מנוחה לעבדי בית אביך, הטובים ממך, והמרגוע אשר גזלת מבת נחור, מרוחמה, מתי תשיב לה!

כ"ו בשבט

ומה הוא חפץ תלמידי התלמוד-תורה? רבים חפצים לאכול, כי לא יספיק המזון, אשר יורם למו מקופת הת"ת; רבים חפצים לכסות ערות בשרם, כי הקור החזק הזכירם כי ערומים המה; רבים חפצים להרפא מצרעתם, כי דבקה במו. רבים חפצים להתחזק מעט, כי חלשים המה כזבובים; אלו ואלו חפצים יחד לצאת מעמק הבכא.

החזון אשר נשאתי על החפץ שהתעורר בנו ליסד “קופת התמחוי” עבור האומללים בא בא. הקופה לא נוסדה, למורת רוחנו, גם אחרי יגיענו ועמלנו הרב שני חדשים תמימים. מספר החתומים אשר אספנו עלה עד מאה וחמשים איש והכסף אשר התנדבו שנה שנה – עד ארבע מאות שקל; ועל עמודים דקים כאלה, היכולנו איפוא ליסד הקופה?

מה יכולנו עשות להאומללים ביום שנדברנו במו? המתנדבים לא האמינו בצרת אחיהם, כי השבע לא יאמין לרעב וכל אשר ייטב לבו לא ירגיש ענות רעהו.

כאשר הלכנו אני ומרעי בשבוע העבר לשוח מחוץ לעיר, לקחתי את נקמתי מהם על דבר אשר התלו בי בתחלה וישלחו בי את חציהם חנם. המשוררים למיניהם מעידים, כי מאד נעימה היא הנקמה, ואני מכזיבם על פניהם, ובמר נפשי אקרא: מה מאד מרה הנקמה!

ר"ח אדר

בשוב העניה רוחמה לאיתנה, שב גם מקור עניה לנבוע ולהגדיל עצומותיו יום יום… מקור עניה עולה עלה על כל גדותיו – עוד חודש ימים ותנשא האומללה אל נבל…

מהומה רבה בבית, כל הסוחרים בעיר עם כל מיני משי וצמר ופשתן ותכריכי בוץ וארגמן כולם נתקבצו ובאו אל בית נחור, עם משרתיהם, עושי דבריהם, המריקים כל מרכולת אדוניהם הנה, למען תבחר לה רוחמה “בגדי חתונה” מכל אשר תשאלנה עיניה, החייט המפואר בעיר עם תשעה עוזריו יושבים כל היום בבית נחור, לחוות עצתם על הסחורה והמאדע, ולקרוע ולתפור ולמלא פיהם חניפות וחלקות לרוחמה, כי כל אשר תלבש על בשרה ירבה ויגדיל חנה, זיוה, הודה, והדרה. אמות רבות רוקחות כל מיני מרקחת ומכינות כל מיני מגדנות וכל מיני לפת וכל מיני פרפראות “להחתונה”. נחור מחזיק בידו תכריך מלא שטרות, ומבקר עד ערב הוא מחלק ביד רחבה לכל היוצא ובא, על צרכים רבים שונים ונפרדים. כאלו לא היו בידו שטרי כסף, כי אם פסות נייר, הראויות לצור על פי צלוחית. נחור מחבק ומנשק את רוחמה שלש פעמים בכל יום, ובקול דאגה ואנחות לבב יגיד ויביע את גודל עניו ורוב דאגותיו על פני רוחמה כי נפלו ועל רוחה כי שחוח עד דכא. גם יוסיף להביע רוב בטחונו ותקותו, כי בעוד חודש ימים, בהגיע לה “עת דודים”, תלבש רוח נכון, לחדות לב אביה, האוהב אותה בכל נפשו ומאודו… סכל! הטרם ידע כי יעורר בלב האומללה עוד יותר משטמה ושנאה כבושה?…

ורוחמה מבטת על כל המהומה הרבה בקור רוח, בוחרת היא באשר תבחר בלא דעת כמכונה וממדת היא את הבגדים על בשרה, כאלו כפאה שד, ושולחת היא מבטי כפור וקרח נורא על האב והסוחרים והאמות והחייט עם עוזריו. הבית דומה בעיניה לבית אוסף משוגעים, והיא וכל הנאספים בו הם המה המשוגעים…

ויש רגעים אשר תבכה מאין הפוגה, ומקללת אותה ואת יומה, ואת נבל ואת יומו, ואת יומה ויום נבל יחד, הוא יום חתונתם, הממשמש ובא…

ויוחנן מדבר על לבה ומנחמה ובוכה עמה יחד, אך היא מחשה ואיננה משיבה אף חצי דבר, ורק לפעמים תשק שפתיו ודמעותיה תרדנה על לחייה מאין הפוגה.

האנסה אני איפוא עוד דבר אל האומללה הזאת? לא! מתים בל יחיו ורוחמה מתה ברוח!…

ואני מה האם חי אני?… האמנם רק צרת רוחמה נגעה עד נפשי… ומה איפוא אם לא צרתה וענותה?

י"ז אדר

יוחנן מתפלא מאד על אשר זה חמשה ימים נהפכה רוחמה לאחרת ותהי שמחה וטובת לב!… יוחנן מתפלא מאד: הן הולך וקרב רגע החושך, שבו תבוא בברית העולם עם הכסיל והרשע נבל, אשר לא תוכל להבט בפניו בלא זועה וגועל נפש – ועצמותיה לא תרחפנה ועוד לבשה גיל וחדוה?!

רוחמה החלה לקחת חלק בכל ההכנות, הנעשות אל החתונה, ומחוה היא את דעתה בכל דבר, אם טוב ואם רע, נחור שמח עד מאד ומניח ידו על לבו, כאילו חפץ הוא לאמר: “שישו בני מעי!”. רק יוחנן לבדו נעצב אל לבו וינבא רע לאחותו.

גם אנכי מתנבא אך רע, ולבי ינבא לי, כי אסון קרוב לבוא. אסון למי? – למי? אם לא לה? ה' אלהים! מה תהי אחרית הדבר?

ימים ידברו!

כ"ח אדר

אתמול בבוקר הגיעני ע“י יוחנן מכתב שני מאת רוחמה, היא כתבה: “ידידי!” ידעתיך לגבר ישר ובטחתי כי לא תשיב פני ריקם. הלא תדע, כי יום חתונתי עם נבל הולך וקרוב, אדמה כי החובה מוטלת עלי להתאמץ לפעול על רוחו ולעוררו להטיב דרכו, אעשה זאת לא למעני ולמען ייטב לי (כי אני אינני חפצה ואינני דואגת לטוב לי) אך למען חובתי, חובת אדם בכלל וחובת אשה לבעלה בפרט. לכן הנני מבקשת אותך בזה לעזרני לקרבה אל מטרתי, ומטובך לתת מהלכים לנו (לי ולבעלי) בחברתכם הנדיבה ואני עמכם יחד, אולי נצליח לגרש מלבו את השטן. האדם מטבעו לא טוב ולא רע, והחברה תוכל לפעול עליו הרבה מאד. דבר נא באזני אנשי בריתך והשיבני דבר, ידידתך. רוחמה”.

אתי משוגתי! רוחמה לא מתה עוד ברוח! כי לוא מתה, לא זכרה אפוא את חובתה, אשר כמעט לא חבבה בו, במקום אשר אביה, האיש היותר קרוב לה והיותר מחויב לזכור חובותיו נגדה, שוכח חובתו היותר גדולה, וישכח ויוסף לשכוח אף שכח… והיא תהיה לנבל? נורא הדבר! ואני אחריש! ומה בידי לעשות? אחריש. ומה לי ולה, בה האשם כי לולא נתנה היא את ידיה כי אז לא שמו עליהן מוסרות. אשה היא! הה! אך אשה!

האשיב לה על מכתבה? האתראה עמה פנים בשבתה על יד כסיל אדם נבזה ונמאס בעיני?

ב' ניסן

אתמול בין הערבים לקח נבל את רוחמה בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. רוחי חבלה! כדת משה? האומנם צוה לנו המחוקק הנעלה, כי האב יכוף את בתו למכור רוחה ונפשה אל השטן?!

וישראל? אכן בני ישראל נהגו למכור את בנותיהם לנבלים ולמנוולים!

אבל מנהג ישראל תורה הוא, והתורה באה לנו ממשה, ובה לקח גם נבל את בת נחור בחופה וקידושין “כדת משה וישראל”. וכל העומדים מסביב קראו כולם פה אחד: “מז”ט! מז“ט!”… שמש הקהל שבר זכוכית לבנה מפני זכר “יום המיתה” ומפני “זכר לחורבן”.

אבל הזכר איפוא נחור את “יום המיתה”, אשר אז מות ימות גם הכבוד המדומה ומשפט צדק יבוא לשפוט את לב הרודפים בחייהם אחרי הכבוד הזה, והמוצאים אותו רק על ידי אמצעים נוראים ואכזרים, כאשר יעשו נחור וכל הדומים לו? לא! לא! אבל הזכר איפוא גם אחד מכל הנאספים את “החורבן הנורא” אשר לעיניהם? לא! לא! המנגנים נגנו זמר נעים, וכל הנאספים מהרו אל בית נחור לאכול ולשתות ולהניח מסעודת מצוה…

ואת אדמה! העוד לא תרגזי תחתך? העוד קמה בך רוח לשאת את כל אלה על גבך? – לא אשוב לראות פניה!

מה רב כח שפתי האשה? רוחמה הצליחה בדבריה לתת לנבל לב אחר, לב איש לשמוע בקולה ולבקש חברת אנשים בעלי דעת, אשר שקץ צלמם עד הנה. ואני ראיתי פניה, בחברתה הייתי והרים לא כיסוני וגבעות לא נפלו עלי. אכן לא אהבתי אותה ולא אהבנה, רק נחומי נכמרו לה. רק רחמתי את רוחמה ולא יותר.

י"ב אייר

אתמול היתה רוחמה עם נבל בחברתנו בבית שלום בפעם השלישית ובלי ספק גם האחרונה.

שלום קרב את נבל עד מאד, אם לא למענו, אבל למען העדינה רוחמה, כשעה בלינו העת בנחת, ואחרי כן קם הנבל הזה ויביא אבל בלבותינו. שלום אחז בלי משים ביד רוחמה, ויתרומם נבל כאריה מסובכו ויחרפהו ויגדפהו עד מאד. שלום החשה ולא ענה דבר, וגם אנחנו כולנו החשינו, למען רוחמה. פני רוחמה הלבינו כמת, שלום עזב מקומו ויצא החוצה. רוחמה התעלפה ונבל נמלט על נפשו. אז קראנו לשלום ויבוא הביתה, השיבונו את רוחמה לאיתנה, דברנו על לבה תנחומים, אך היא החשתה ופניה היו איומים נוראים. רוחמה מהרה שוב אל ביתה, שלום היה כמשוגע, חנה בכתה ותתעלף, יעקב קצף ורגז על נחור ועל כל הרשעים שבעולם, בלבי התהפכו איבה וחמלה, שנאה וחנינה, משטמה ורחמים…

האמנם לא אוסיף ראות פניך רוחמה, ולבבי אמר לי, כי באור פניך אראה חיים. אראה או לא אראה, אחת היא, אור חשך בעדי והחיים לא לי המה!

י"ז באייר

“ידידי”! כתבה רוחמה אל שלום, מה עגמה עלי נפשי כי הבאתי את נבל בחברתכם, מעולם לא היה נבל בחברת אנשים ישרים ולא יוכל לשער בנפשו, כי יאחוז גבר ביד אשה ולא יעלה על לבו מחשבת פגול, מה נואלתי, אך לקחתי די שלומים תחת עותתי. מבקשת אני את פניכם, כי מני והלאה לא תבקרו נא את ביתי, לא אתה ולא יתר בני בריתך וגם אנחנו היינו אז בחברתכם בפעם האחרונה. לא אכחד מכם: אני אומללה מאומללות! היו נא לי ידידים בלבותיכם, וגם אני הנני ידידתכם סלה, רוחמה".

בפעם הראשונה הרחיבה האומללה להגיד בפה מלא, כי היא “אומללה באומללות”. אות הוא זה, כי נמלאה סאת עניה ומרודה ולצרותיה אין די. מי יודע את אשר עשה לה נבל, בשובה אז הביתה?!… הה! מי יתנהו בידי ואחלצה נפשה מן המיצר. שלום השיב לה מכתב מלא רגש וינחמה וירגיע את רוחה, – אך מה יועילו כל אלה?… מעי בי יהמיון ובת עיני בוכיה. בוכיה בלי הפוגה.

י"ט אייר

גם הורי שלום, גם הורי חנה יעשו הכנות רבות לחתונת בניהם, אשר תהיה בשעה טובה ובמזל טוב בר"ח סיון הבא.

שלום לא ראה את חנה זה חמשה ימים ובטח לא יוסיף לראותה עד החתונה. הורי הנאהבים הפצירו בבניהם לעשות עמם את החסד הזה, למען “סתום פיות המשטינים ודבת עם”, והנאהבים נאותו למו. שלום נעצב אל לבו, ומכתבי חנה לשלום יתנו עדותם, כי גם היא שח רוחה עד דכא. התקופה החדשה, המשמשת ובאה בחייהם, תפחידם מעט, ויום חתונתם יהיה לפניהם יום עונג מהול בתוגה! אנשים כשלום וחנה, אשר לא למדו כל מלאכה ואין כל אומנות בידם, אשר רק על “המסחור” יניחו תקותם לימים יוצרו, אשר שונאים ומבזים את המסחור ואשר המושג “מסחור” נלכד על דעתם עם המושגים “עושק ואונאה” – אנשים כאלה לא יוכלו לחזות למו בהעתיד חזיונות נחמדים, לוקחי עין, לבב ונפש…

ב' סיון

התפוצצי ארץ! בלעי כל היקום וכל תרמית ועול והיה זה חסדך אתנו!

רוחמה איננה עוד בחיים: המות רחם אותה ויפדנה כמלאך מושיע מנחור ומנבל.

הישים איפוא נחור אל לבו, כי הוא אשם במיתתה?

בשוב כל המלוים את רוחמה לבית עולמה (החסד הזה לא מנעו מהאומללה) פגשו על דרכם את הנאהבים עם השושבינים ונרותיהם ועם כל הקרואים, הנוהרים יחד אל חצר ביהכ"נ, להכניס את הנאהבים תחת החופה ולהדביקם יחד והיו לבשר אחד ולרוח אחד…

השבים משדי קבר קללו את הנאהבים “החצופים” קללות נמרצות…

עולם הפוך! הטוב טוב לך, כי תנשא גם חנה לנבל ושלום ישא נבלה ותלוום גם אותם לבית עולמם כשני חדשים אחרי חתונתם?!

עולם הפוך! עולם הפוך! עד מתי תהיה עולם הפוך?!

מז"ט! המקום ינחם!… קבר… אפריון… מות… אהבה… ערבוביא… עולם הפוך…

שחורה אני ונאוה, שחורה בעוה“ז ונאוה בעוה”ב

(מ“ר שה”ש)

לא כחלוקה של עוה“ז חלוקה של עוה”ב

(ב“ב קכ”ג)

מדי עלותי על משכבי תבוא נפשי חשבון בחשבונו של עולם; אז יולדו בקרבי המון שאלות והמון תשובות, אסתור עולמות ואבנה עולמות ואשובה לסתור ואשוב ואבנה… “מדוע רבו האומללים בתבל? – הרביתי לחשוב אמש – אם יהיה ככה תמיד? ואם כן למה זה אנחנו?!”… חשבתי והפכתי במחשבות, עד שנפלה עלי תרדמה עזה… ואראה והנה הר גבוה לפני. בראש ההר עומד איש בריא אולם, בשרו רטפש משמן, פניו אדומים כדם ומבטו יפיק גאה וגאון; כל מלבושו אומר כבוד ועושר רב, גם זהב גם ספירים ינוצצו בו; כמו תו על מצחו “בן העולם הזה” ופניו מועדות – אל מורד ההר… בתחתית ההר עומד איש רפה כח ואין אונים, בשרו כחש, פניו דלים ורזים ועיניו נמקו בחוריהן; לבוש קרעים, על כתפיו משא כבד וצואריו נתונים בעול; תו מצחו “בן העולם הבא”, רגליו הוגשו לנחשתים, אך הוא יעפיל – לעלות ההרה… הנם הולכים ויפגעו איש באחיו. “בן העולם הזה” הביט על “בן העולם הבא” בגאוה “ובן העולם הבא” הפיק לו מבט בוז לתשובה. “בן העולם הזה” כעס ורגז וינע בכתפיו, ו“בן העולם הבא” בכבדות הרים ראשו וירק בפניו.

– ומי אתה, עבד נבזה? – שאל “בן העולם הזה”.

– ואתה מי הוא, תרנגול הבר? –

– אנכי לי הארץ ומלואה וכל אשר אתה רואה לי הוא, אני “בן העולם הזה!” –

– ואני – בארץ הזאת אין לי כל, אבל נכונים לי ימי טובה בבא, כי “בן עולם הבא” אנכי –

– הגידה! לוא חפצתי – אנכי לא אחפוץ, אבל נניח כי חפצתי – ההחלפת אפוא עולמך בעולמי? –

– עולמך לא יוכל למצוא חן בעיני –

– ומדוע? –

– כי עולם חולף הוא, עולם עובר, יסודותיו רעועים והוא נוטה לנפול…

– חדל אישים! היסודות הללו (מראה לו תכריך מלא שטרי כסף) אינם רעועים! במו אוכל קנות גם אותך גם את עולמך לדור דור! –

– לי אין כל חלק בעולם הזה ולך העוז והמשרה, וע"כ להעיק עולך עלי כאשר תאוה נפשך, גם לקנות אותי ואת ביתי לעבדים ולשפחות, לאכול את בשרנו ולמוץ את דמנו; – אבל אין לך חלק בעולם הבא, כי בעולם הבא לא יוכלו להיות ולא יהיו אנשים-עלוקות, הצמאים לדם אנוש והרודפים אחר ההבל ויהבלו –

– אחרי הבל נרדוף? האם טחו עיניך מראות השתלמותנו במדעים יום יום? הלא תראה התפתחות והתעדנות רגשותינו שעה שעה? הלא תראה, כי נשכיל להיטיב רגע רגע? –

– כן! ראה אראה השתלמותכם על כל צעד ושעל; אראה השתלמותכם “בחכמת המשפט”. כי השופטים השבעים יגזרו דין על הנשפטים הרעבים לשבת אסיר; אראה השתלמותכם “בחכמת הרפואה”, כי הרופאים יכתבו “רפואות” במקום שהיה להם לכתוב “לחם ושמלה”; אראה השתלמותכם “בחכמת הבנין” כי כל בתי דלת העם לא יכילו האויר הנחוץ לאדם לשאוף ורב בתי העבודה וחרושת המעשה, ששם יעבדו העובדים בזעת אפם, מיוסדים באופן שאי אפשר שלא יגררו אחריהם כל חלי וכל מדוה; אראה השתלמותכם בחכמת “חרושת המעשה”, כי מכונה אחת חדשה תגרש מגו עובדים הרבה, ינודו ללחם ואין… אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תעשו מקח וממכר בכם וביוצאי ירככם, בקחתכם לכם נשים עקב מחיר ואת בנותיכם תתנו לאנשים באתנן; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, כי תצעקו חמס על העניים הבוחרים להם נשים ותשכחו כי הטבע לא הבדילה ביניהם ובין האוכלים בטוב ותטע גם במו הצרך לקחת אשה; אראה “התפתחות והתעדנות רגשותיכם”, בהעמיסכם עבודה קשה על נשים וטף, למען בצוע בצע… כן גם אדע, כי “תשכילו להיטיב”, כי תשמע אזני שירי-עם (שירים המתארים חיי העם) מעציבים רוח ונפש, והם אוצר מלא צרות רבות ורעות… אדע כי “תשכילו להיטיב” כי רבו בכם “בתי סוהר” למיניהם, בתי עוני הם, בתים לרעבים, אשר נפלו “במלחמה להחיות את נפשם”; אדע כי “תשכילו להיטב, כי תלמדו ידיכם לקרב, לקרוא מלחמה על גוי ואדם יחד… איש את אחיו תהרגו, איש את אחיו תאכלו…”

– כל הדברים אשר אמרת יצר גם לי על היותם, אך אי אפשר לשנותם, כי חק סדרי בראשית הוא, שהתקיף ימשל על החלש והחזק יגבר על הרפה; חק הדרביני הוא, ועל זה העולם עומד ומתקיים…

– העולם הזה לכל משפטיו וחקותיו, אך לא העולם הבא –

– אי אפשר לו לעולם בלא בורסקי –

– אפשר ואפשר –

– אל תביא כעס בלבי, פן אמחץ את ראשך –

– הלמני ופצעני, אסרני בזיקים ושלחני לעזאזל – לא אכחד את האמת תחת לשוני, כי האמת נשמת אפי, ובכחה של אמת אזכה לחיי העולם הבא –

– הנך חולם, הנך הוזה! –

– כן הנני בעיניך, כי אתה גדלת על ברכי דמיונות כוזבות של העולם הזה וכספך זה עולמך; עולם אחר לא תבין ולא תוכל להבין ואלילי כספך לא תשליך עד נשימתך האחרונה, לכן ראשיתך כסף ואחריתך רמה ואין לך חלק לעולם הבא –

– נרפה אתה, ע"כ תפנה לבך לבטלה –

– לא, מעיז פנים! העצלים קנו להם את העולם הזה! ידך על לבך, השיבני אם רבת יגעת בימי חיי הבלך? עם הרבה עמל יש בדבר לתת כסף בנשך ותרבית, לעשות מסחר וקנין בשטרי כסף, לקנות עבדים ולהעבידם בפרך?!… ואחרי אלה עודך מעיז פנים לקרוא “נרפה” לאיש אובד בעבודתו, לבן העולם הבא? הה! דמי ירתיח בקרבי ובעצמותי רצח! אלהי האמת! יכלו הנשמות שבגוף העצלים ויכלו העצלים מן הארץ ותמלוך העבודה בעולם הבא…

– עבד נבזה! עבד נולדת ועבדות אתה מבקש לך לנחלה! –

– הלא זה הדבר אשר אמרתי, כי עולם אחר, מלבד עולם כסף, לא תוכל להבין… העבודה בטבע מביאה עונג לאדם העמל, אם רק לא תעביר חק בריאות הגוף ושלימות הנפש, בהיות תנאי העבודה מסכימים אל תנאי החיים, בהיות שכר העבודה די החזק את נפש העובד במאכל בריא וטוב, די מצוא לו מעון בריא ומרוח, די הלבש על בשרו מלבוש הגון, שיהיה לו מחסה מקר, ומלבד זה, שלא תהיה המלאכה מרובה, בכדי שיהיה לו פנאי לנוח, לקנות שלמות לנפשו, לחיות ולחנך את בניו…

– ומה תדרוש עוד ואֶתנוֹ? –

– תתן? מתנה לא אבקש ממך, רק משפט וצדק –

– נגיש איפוא עצומותינו לפני “דעת הקהל” –

– “דעת הקהל” במחיר תקנה ושדה ספרותכם רק שוק-סופרים הוא –

– אבל נשפטה בינינו: אם לא ברצונכם הטוב, באין מכריח, תבחרו לעבוד אתנו בשכר אשר נקבה; הן אנחנו לא נבוא אל בתיכם להשתחוות לפניכם ולהתרפס לכם, רק אתם תבאו אלינו ותתחננו על נפשותיכם, וכמה פעמים יקרה שתשפכו לפנינו רב דמעות, עד אשר נאות לכם למלא חפצכם…

– המחסור והעני הם הסרסורים בינינו; כל טוב הארץ תאכלו אתם ואותם תשלחו אל בתינו להדוף אותנו בחזקה ללכת… הטבע נטע בנו צרכים רבים וכל עוד אשר נשמה באפנו נתאמץ להחיותה…

– אך אם אתן לך את אשר לי והיתה נפשי תחת נפשך?! –

– תתן? מתנה? ומי בקש ממך מאומה? רב מאד רכוש הטבע להעניק לאיש ואיש די צרכיו הטבעים, ואדם רב בארץ לעבוד את האדמה… אך בעולם הזה רבו הצרכים האינם-טבעים על הטבעים ורבו ידי העובדים על הצרכים האינם-טבעים, ע“כ יחסרו ידים עובדות בעבודת הצרכים הטבעים, וע”כ יחסרום רבים, והם המה המון האומללים אשר מעולם בארץ… אך מה אדבר אפוא? התבין אפוא למלי? התשמעני? הן בהיותך שקוע ביון מצולה של תאווה ושובבות, התוכל אפוא לראות אור בהיר? התוכל להבין, כי רוב מיני העבודות אשר חלו בהן ידי אדם בעולם הזה לא רק מותרות גמורה לבד הנן, אך גם ממיתות הרוח וההרגש בקרב האדם… הנך מתקשט פאר ותלבש שני ועדנים, גם זהב גם ספיר ינוצצו בין בגדיך – צא וחשוב, כמה יגיעות שלא לצורך יגעו פה עובדים רבים: הצובע – לצבוע את השני, האורג – לארוג החוטים בדקדוק, החייט – לתפור הבגד לפי המנהג המקובל; – כל אלה השבחים לא הוסיפו על טבע הבגד (כמכסה ומחסה לגוף) מאומה, וע“כ עבודתם מותרות גמורה, ואתה גזלת ידים עובדות מהצרכים הטבעים ותגרום רעה, ותקבע נפשות… והזהב? והספירים? כמה עצמות אדם נעשו הרס, עד אשר העלו את כל היקרות האלה?!… לוא היו לך עינים לראות, היית מוצא חמשים מיני עבודות למאה שאין בהן צורך מעיקרן, ארבעים – שיש צורך בעיקרן, אך גם בהן רבתה העבודה המותרית, ורק העשר הנשארות – מיני עבודה שיש בהן צורך; החמשים הולידה התאוה, הארבעים – ההבל, והעשר – התועלת; ע”כ מעטו הדברים של תועלת ויגדל בהם המסחר ויגדלו הריש והעני… לוא חכמתם, תשכילו זאת, הייתם דואגים לעשות סדר ומשטר בעבודה ותמלאו ראשונה ידי העובדים עבודות של תועלת, לבל יהי בם חסרון, ואחרי היות די הצרכים ההכרחיים לכלכם, אז תאצילו ידי העובדים הנשארים לעבודות אחרות, וגם אז תחשבו תמיד חשבונות, למען לא תתעו מדרכי הטבע ולמען תקחו כלכם יחד חלק כחלק בברכותיה, ולא יהיו בכם לא אדונים ולא עבדים, לא נושכים ולא מנשכים, כי אם איש ואיש יולד בכם ואחים ורעים יהיו בארץ…

“בן העולם הזה” הכביד אזניו, לבלי שמוע יתר דברי “בן העולם הבא” וימהר לרדת מן ההר…

– הוי רץ – קרא אחריו “בן העולם הבא” – הוי רץ במורד ההר לבאר שחת, ואני אתנהל לרגל המלאכה ואעפילה – לעלות ההרה ולחיי העולם הבא…

הֲכֵי קַל מִצְבִי זֶה כְבוֹד הַבּוֹרֵחַ

כִּי מַדּוּעַ רוֹדֵף! בַּל תּוּכַל הַשּׂיגֵנִי?

אוּלָם לֹא לוֹ הַמֵּרוֹץ בְּעֹז וָכֹחַֻ

רַק כָּל רוֹדְפוֹ יוֹדעַ צַיִד אֵינֶנּוּ.

“לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל”! אָמֹר אָמָרתָּ, –

וְאִם לֶכֶת יִתְעַצֵּל?… זֹאת לֹא חָקָרְתָּ?

לוּ חָקָרתַּ זֹאת, אָז עַל לִבּךָ עָלָה

דָּבָר לֵאמֹר: “לְכִי אֶל עָצֵל, נְמָלָה”!

הָאֲרִי זָכָה לִמְלוּכָה – בִּגְבוּרָתוֹ,

הַשּׁוּעָל עָרֹם יַעֲרִים – בְּעָרְמָתוֹ,

הַצַּד הֹשָּׁוֶה הוּא גַם לִשְׁנֵיהֶם:

הַכִּבְשָׂה הַתַּמָה יְחַלְּקוּ בֵּינֵיהֶם!..

זֶה הַקּוֹף מחַנֵּק בּנוֹ – וְחָפֵץ חַבְּקֵהוּ

וְהָאָדָם מְחַבֵּק רֵעוֹ – וְחָפֵץ חַנְּקֵהוּ.¹)

מִדֵּי יוֹם בְֹּיוֹמוֹ הִכָּה אִשְׁתּוֹ פְלוֹנִי

והִיא קָרְאָה תָמִיד: “הַבַּעַל עֲנֵנִי”!

* *

"עַל כָּל צַעַד בַּחַיִים לֵב אִם נָשִׂימָה –

זָרוֹת, תּהְפֻּכוֹת עֵינֵינוּ צוֹפיוֹת:

עַוְלָה פוֹרַחַת, גַּם רֹאשָׁהּ הֵרִימָה

וּנְכוֹחָה וֶאֱמֶת יֵרדוּ תַּחְתִּיוֹת.

אִם שְנַיִם יַעֲשׂוּ עָוֶל וּרְמִיָּה,

כִּי אִישׁ נִכְבָּד הִנֵּהוּ, אִישׁ רַב-הָעֵרֶךְ.

מָעֲשִׂים כָּאֵלֶּה מוּל עֵינַי שַׁתִּי,

לִבִּי יֵלֵךְ תֶּמֶס, גַּם רוּחִי סוֹעָרֶת,

וּמֵעָמְקֵי לֵב כּוֹאֵב קוֹל רָם נָתַתִּי:

תַּהְפֻּכוֹת-הַתֵּבֵל, צָרַעַת, צָרַעַת מַמְאָרֶת!"

הָעַכָּבִשִׁים טָעָנוּ:

נִהְיֶה כַּדְּבוֹרִים גַּם אָנוּ.

נִתֵּן גַּם אָנוּ, הָעַכָּבִישִׁים,

דְבַשׁ לָאֲנָשִׁים.

הַדְּבַשׁ, כְּיָדוּעַ, מָתוֹק, אוּלָם

בּלִי עֲקִיצָה אֵין דְּבַשׁ בָּעוֹלָם.

וְעַתִּיקִים הַדְּבָרִים.

צְאוּ וּרְאוּ מַעֲשֵׂי הַדּבוֹרִים.

וּלְֹפִיכָךְ נְבַקֵּשׁ

לִבְלִי הִתְרַגֵּשׁ,

אִם יִקְרוּ מִקְרִים,

שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ כַּדְבוֹרִים

נַעֲקוֹץ בִּמְחִילָה

עֲקִיצָה קַלָּה.

בִּשְׁכַר הָעֲקִיצוֹת הָאֵלּוּ –

דּבַש תֹּאכֵלוּ".

כָּכָה

סָחוּ

עַכָּבִישֵׁי כָּל אֶרֶץ וּמְדִינָה.

אֶת דִּבְרֵיהֶֶם קִבְּלוּ בֶּאֱמוּנָה,

וְכֹה בְּכָל פִּנָה

הִרְבּוּ לָצוּד זְבוּבִים

דַּלִים וַעֲלוּבִים.

כּמָּה מֵאָז הִפְלִיאוּ לַעֲשׂוֹת

עַכְּבִישֵׁי-הָאֲרָצוֹת,

שֶבְּרָב חַסְדָּם

הִבְטִיחוּ דְבַשׁ לִבְנֵי-אָדָם.

וּבֵינָתִַים, עַד אֲשֶׁר בִּצְּעוּ

הָבְטָחָתָם, – עָקְצוּ

עָקוֹץ וְזָמוֹם,

עָקוֹץ וְרָקוֹם.

כִּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר

הָעִקָּר,

צָרִיךְ כָֹל עֲקִיצָה, כָּל נְשִׁיכָה

סַבֵּךְ כַּהֲלָכָה

בִּסְבַךְ שֶל כִּרְכּוּרִים,

בּרֶשֶׁת שֶׁל קוּרִים…

וְשׁוּב עֲקִיצָה,

וְשׁוּב מְצִיצָה,

וְשוּב זוֹמְמִים,

וְשׁוּב מְזַמְזִים.

וּכְשֶהַזְבוּב יִשְׁאַל: הַדְבַשׁ הֵיכָן?

(וְהוּא – דוֹמַנִי – בּצֶדֶק יִטְעַן)

יַסְבִּירוּ לוֹ כֻּלָּם,

כִּי כַּךְ מִנְהָג הָעוֹלָם.

וּכְשֶׁהוּא מִתְעַקֵשׁ

וְחוֹזֵר וְדוֹרֵשׁ:

אֵי בּכָל זֹאת הַדְבַשׁ?

דּוֹחִים אוֹתוֹ בְּקַשׁ.

וּמִכֵּוָן שֶׁהַקּוּשְׁיָה נְכוֹנָה,

מוֹצְצִים אֶת דָּמוֹ עַד טִפָּה אַחֲרוֹנָה.

הַצַּאר וַאֲנָשָׁיו, אַנְשֵׁיֹ-דָמִים

אוֹמְרִים כָּל הַיָּמִים,

כִּי הֵם לְטוֹבָתֵנוּ מִתְכַּוְנִים.

אַךְ בֵּנָתַיִם, בִּלְהָטִים שׁוֹנִים

הֶעָרִיצִים צָדִים

בְּיַד-זֵדִים

אֶת הַזְבוּבִים

הָעֲלוּבִים,

אַנְשֵׁי-הָעֲבוֹדָה,

וְעַד בְּלִי קֵץ וּבלִי מִדָּה

בִּסְבַךְ פּגָעִים, פּוֹרְעָנִיוֹת

מִסִּים וְאֲרְנוּנִיּוֹת

יָמֹצּוּ דַם כָּל אִישׁ וָאִישׁ

וִיחַפּוּ עָלָיו בְּקוּרֵי-עַכָּבִישׁ,

כּדֵי שׁהָעִקָּר

לֹא יְהֵא נִכָּר…

וְאִם יִשְׁאַל אָדָם וְיִתְמַהּ:

זֶה – לָמָּה וְזֶה – לְשֵׁם מָה?

מִיָּד לוֹ תְּשׁוּבָה תִּנָּתֵן: –

כּדֵי אֶת סֵדֶרֹ-חַיָּיו לְתַקֵּן.

וְאִם אָדָם יַחְזוֹר וְיִטְעַן:

כְּלוּם זֶהוּ אֹשֶׁר, רַחְמָנָא-לִצְלָן?

הֲרֵי עוֹלָמֵנוּ אָפֵל וְחָרֵב?

לְבָחוֹר כָּזֶה מוּכָן הַמַּגְלֵב.

רָאוּי הִנְךָ, כִּי יוֹלִיכוּ אוֹתְךָ

קְצָת לְטַיֵּל בְסִבּיר הָרְחוֹקָה…

אֶשְׁאַל: מַדּוּעַ

עַל יְסוֹד רָעוּעַ

בְּנוּיָה הַתֵּבֵל?

מַדּוּעַ הַפּוֹעֵל,

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו

קֹר סובלִים וְרָעָב?

וכָּל הוֹלֵך-בָּטֵל וְרֵיקָן,

כָֹל בֶּן-בְּלִיַּעַל וּבַזְבְּזָן,

הַסּוֹבב בָּרְחוֹבוֹת

בְּאֶפֶס-פְּעֻלָּה

זָכָה לְכָבוֹד,

לִרְכוּשׁ וּגְדֻלָּה?

מַדוּעַ לֶעָשִׁיר מִכָּל טוּב בַּבַּיִת,

וּלְאָחיו הֶעָנִי אֵין אֲפִילוּ כְּזַיִת?

אַיֵה הַצֶּדֶק? הֵיכָן הַיֹּשֶׁר?

לָמָה דַל יַעֲמוֹל וְיֵהַנֶה בַּעַל-עֹשֶׁר?

נִצְעַק וְלֹא נֶרֶף, נִקְרָא בְּקוֹל רָם:

“בָּנֹה יִבָּנֶה מֵחָדָשׁ הָעוֹלָם”!

צָריךְ לַהֲרוֹס וּלְהַחֲרִיב הַכֹּל.

וְעַל מַשּׂוּאוֹת הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל

הָקֵם נָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ:

אֵין עָשִׁיר וְאֵין רָשׁ,

אֵין כֹּתֶל-מִזְרָח וְאֵין קֶרֶן-זָוִית,

אֵין בַּעל-שְׂרָרָה, אֵין שַׂר וְנָגִיד,

אֵין קִנְיָן לִצְמִיתוּת, אֵין רְשׁוּת-יָחִיד,

שַׁרְשֶׁרֶת יֻחֲסין –

הִיא בּבֵית-הָעַלְמִין.

מִבֵּית-הַחֲרֹשֶׁת, מֵהַסַּדְנָה,

מִשֵּׁקְשׁוּק הַמְּכוֹנָה

וְתִמְרוֹת הַקִּיטוֹר

עֲלוּ

וּדאוּ

לִמְרוֹם הָאוֹר…

נִצְעַק וְלֹא נֶרֶף, נִקְרָא בּקוֹל רָם:

“בָּנֹה יִבָּנֶה מֵחָדָשׁ הָעוֹלָם”!

הקדמה מאת אברהם לוינסון

כחזיון מופלא ומיוחד במינו עומד הסוציאליזם הרוסי-יהודי בשנות השבעים בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית. זיקה רוחנית וארגונית לתנועת ה“נרוֹדוֹבוֹלצים” הרוסיים, כפירה מוחלטת בלאומיות היהודית ברוח הקוסמופּוליטיות והאחזות בגטו היהודי, מלחמה בהשכלה ובמגמותיה ויניקה ממקורות התרבות העברית, הטפה להתבוללות רוחנית, ל“הליכה בעם הרוסי” ודבקות קנאית בלשון העברית – כאלה היו האלמנטים הסותרים, שמהם קורץ באופן מופלא הסוציאליזם העברי בשנות השבעים. ערבוב זה של דעות ומושגים היה מעין תוהו ובוהו הקודם לכל בריאת עולם מחשבתי חדש. הסוציאליזם של שנות השבעים עם כל תלישותו מקרקע ה מציאות היהודית לא היה אפּיזודה מקרית, מחוסרת שרשים ונטולת השפעה. חזיון זה, שהיה ביסודו סוציאליזם של יהודים יותר מסוציאליזם יהודי, גדל ופרח על קרקע העתונות העברית (“המליץ”, “המגיד”, “השחר”, “הקול”); אישיו היו קשורים קשרי-מחשבה ושיתוף-גורל עם ראשי המדברים של הספרות העברית הרדיקלית (יהל“ל, קמינר, לילינבלום, בן-נץ, או”ר, צבי הכהן שרשבסקי ואחרים). הודות לכך, הוא לא רק השפיע, אלא גם הושפע, נשתחרר בחלקו ממגמתו הקוסמופּוליטית ואף הביא רבים מנושאי-דברו המובהקים – לתנועה לאומית, לחבת-ציון.

שלושה ערכים הביא הסוציאליזם הזה לרחוב היהודי: א) הוא התיז את הנצוצות הראשונים של רעיון האירגון הפולטי-סוציאלי: גרעיני האגודות הסוציאליסטיות הראשונות שזרעו ליברמן וחבריו ברוסיה ובמערב-אירופה הם שהצמיחו בסוף המאה התשע-עשרה את הסוציאליזם היהודי בגלויו המודרני. השפעתו היתה כל כך חזקה, שהסוציאליזם הפּרולטרי מיסודו של “הבונד” קלט, בשנים הראשונות של פעולתו, ביחד עם הרעיון הסוציאליסטי, גם את מגמתו הקוסמופּוליטית. ב) הסוציאליזם הזה נתן את הגלוי הצבורי הראשון של המחשבה החלונית-החפשית, מחשבה זו, שהיתה עד כה נחלת-יחידים, חדרה מעכשיו כזרם רעיוני צבורי לתוך חוגי האינטליגנציה היהודית והכשירה את הקרקע להתפשטותה בקרב העם. ג) בשטח הספרות העברית הוא נתן דוגמה של פּובליציסטיקה מודרנית (“האמת” ו“אספת חכמים”) נקיה ממליצות שדופות ובטלנות מחשבתית, שמשלו בכפה בעתנות העברית של אותה תקופה וזמן-רב אחריה.

לא יפלא איפוא, שבשנים האחרונות גדלה ההתענינות בפרק נשכח זה של ראשית הסוציאליזם היהודי. הופיעה ספרות עשירה בלשונות שונות, שהוציאה לאור-עולם גנזי-נסתרות של תקופת ה“ניהיליזם” העברי, שחשפה את רקעו ההיסטורי-תרבותי ושפכה אור חדש על רבים מאישיו ומעצבי-דמותו. מקום בראש תופסת בה הספרות המקודשת לאבי-התנועה הסוציאליסטית בישראל, לראשון ממארגניה ומחולליה –אהרן שמואל ליברמן, לראשון ממבססי המחשבה הסוציאליסטית-היהודית, הסופר הלוחם מוריס וינצ’בסקי-בן-נץ ובמדת-מה לאיש המעשה המהפכני, סמל הרגש הסוציאליסטי ההמוני, אליעזר צוקרמן.

לדאבוננו לא זכתה עד עכשיו תקופה היסטורית זו להד ראוי בספרותנו העברית. הספרות העברית הכללית, שנתעשרה בשנים האחרונות בספרי-מחקר חשובים על תולדות ספרותנו, לא הקדישה ליוצרי “האמת” ו“אספת חכמים”, אלא שורות מועטות וקלושות, אולם גם בספרות העבודה – לא היה רישומם ניכר, חוץ מכמה מאמרים, שאין בהם כדי להקיף ולמצות את התנועה.

צבי קרול, שהתמסר בכל נפשו לחקר ראשית הסוציאליזם היהודי, ושהוציא לפני זמן-מה את “האמת” של ליברמן בצירוף עבודת-מחקר על האיש ופעלו, העשיר שוב את ספרות-העבודה בהוצאת כתביו של אליעזר צוקרמן. בספר זה לא רק אסף בפעם הראשונה את כל כתביו המפוזרים של צוקרמן, אלא חשף לפנינו ספוני-גנזים על חייו ומעשיו, גלה עובדות ומאורעות בלתי-ידועים, הבליט את דמותו הרוחנית של אישיות טרגית, שלמרות הפרימיטיביות הרבה שבה, היא קורנת עד היום בקסם מיוחד, קסם האמונה הזכה באדם והשאיפה הנצחית לגאולתו.

אני תקוה, שהצבור בכלל, וביחוד הנוער העברי יקבל ברצון את התרומה החשובה הזאת לחקר דור ראשונים, מבשרי הרעיון הסוציאליסטי בישראל.

אברהם לוינסון

*

למסייעים בידי ביצוע מפעל זה: ועד אגודת הסופרים, הנהלת ארכיון-העבודה, קרן חוסר-עבודה, ואגודת פועלי-הדפוס, והח"ח ב. כצנלסון, הראשון שנתן את ידו לכך, א. לוינסון, שתרגם גם שנים משירי צוקרמן לעברית, י. בן-אהרון, שבעזרתו המיוחדת אופשרה הגשמת ההוצאה בימי-חירום אלה, כמו כן להנהלה והעובדים בדפוס “אחדות” – שלמי תודה.

צבי קרול

תל-אביב, ד' סיון, ה’ת"ש.

אליעזר צוקרמן, חייו ופעלו

מוהילוב על נהר דניפר, עיר פלך בתחום המושב היהודי בחבל הצפוני-מערבי ברוסיה, לא היתה נודעת כ“עיר ואם בישראל”, הישוב היהודי, המונה בה את קיומו מראשית המאה הי“ז, לא הגיע עד שנות ה-60 במאה הי”ו לדרגה של מרכז תרבותי יהודי המצטיין אם ברבנים וגאוני-תורה מפורסמים ואם בסופרים ומשכילים נודעים. מבחינה זאת היתה שקלוב הקרובה למוהילוב מפורסמת יותר ובאחד הספרים שנדפס במוהילוב צוין המקום: “מוהילוב הסמוכה לשקלוב”¹). מוהילוב היתה בעיקר עיר מסחר, שענפיה המיוחדים הם: תבואה, עצים ויערות. הסוחרים היהודים עשו במסחר זה חיל רב והם היו נודעים לשם. לצדם של הסוחרים, שהגיעו למעמד של עשירות ביחוד במאה הי“ט לאחר מלחמת קרים, והתקנות של אלכסנדר השני, היה קיים גם המעמד הטפוסי של תחום-המושב היהודי: חנונים זעירים, בעלי-מלאכה לסוגיהם, “כלי-קודש” בעלי עגלות. אלה האחרונים הוו מעמד בולט ומיוחד בהיות עורק התחבורה נתון בידיהם. כי עד שנות ה-70 של המאה הי”ט לא היתה מסלת-הברזל בפלך מוהילוב. קבלני בנין מסלת-הברזל (“שמנדפרניקי”) הגיעו למעמד של “נגידים” ו“גבירים”. היו בעלי זכויות מיוחדות וסוחרים אמידים נודעים לשם (שמואל פוליקוב, גרוביץ, גולדובסקי, ועוד), שישבו בעיר הבירה פטרבורג ובערים הגדולות מוסקבה וקיוב, ורשתם היתה פרושה על ערי התחום.²) בשנות ה-60 נתארגנו החברות הראשונות של בעלי-המלאכה, תחילה הפועלים עם נותני העבדוה ה“בעלי-בתים” באגודה אחת, ואח“כ באגודות עצמאיות. המטרה העיקרית של החברות היתה עזרה סוציאלית-הדדית וברבות הזמן נוסף להן גם התפקיד של ההגנה על האינטרסים הכלכליים, שכר-עבודה, שעות-עבודה ועוד. הקהלה היתה מאורגנת ומסודרת על כל מוסדותיה, בתי-כנסיות – שהעתיק שבהם נבנה בש' 1860 – בתי-מדרש, ישיבות, חדרים ובתי-תלמוד-תורה, “בתי-מרחץ” ומקואות כיאות. אך השליטים ובעלי-הדעה בצבוריות היהודית היו התקיפים עשירי-העיר ונכבדיה, שבתי-חומה רבים להם במרכז העיר, כמעט ורבעים שלמים ואף בתי-כנסת משלהם (“בית הכנסת של שמריהו צוקרמן” ו“בית הכנסת של שמריהו לוריא”). ה”נדיבים" הללו מהכרח היה שהשפעתם תהי ניכרת ומקובלת בעיר, שלא מעטים היו בה מבני-העניים המחזרים על פתחים וחיים וקימים בחסדי-התמחוי.³) “יעקב דינענזאהן איש זאגר” שהיה בימי נעוריו “מורה לשפת עבר” במוהילוב⁴) מתאר במכתב על דפי “המליץ” (תמוז תרל"א, גליון 22) את המשטר הצבורי הזה של ה“נדיבים”:

עיר מולדתו ובית אבותיו

“העיר מוהילוב מצוינת באנשים מצוינים עוד מכבר, איש היה בה מוהר”ש לוריא ז“ל פזר נתן לאביונים, וצדקותיו אשר עשה בעיר ובמדינה, נודעות על ארץ רבה, שמו זכרו לא ימושו מפינו ומפי זרענו. עתה קמו אחריו נדיבי עירנו, עושים חסד וצדקה לעמם יום-יום, פותחים יד נדיבה לרחוק ולקרוב ולהשביע נפש רעבה בפועל כפיהם, ולתמוך ועדי רגל פעם בעצה טובה ופעם במשען לחם ומים, ובראשם הרה”ג הנודע בשערי תורה וחכמה נכבד לאחיו מו“ה שמריהו צוקערמאן נ”י, דורש שלום עמו ועירו בכל נפשו ומאדו, מושיעם בצרותם ותומכם בענים, ביתו פתוח לעני ולאביון, וידו נטויה לאמץ ברכים כושלות לשמו ולזכרו נאוה תהילה. אחריו עלה על מרום הצדקה הרה“ג וישיש נכבד בשם תפארת מו”ה סעדיהו שור נ“י. האיש הרם הזה עוד מעודו נודע לשם ולתהלה ומי מכל תושבי מאהילוב אשר לא הכיר פעלו עד היום. אך מי יעצור כח לספר רוב צדקותיו אשר הוא עושה עתה לנו כלנו, לעניים פשטי-יד, ליורדים ממצבם ולמוצלחים גם יחד, כלם מקבלים חסדו תמיד עת אשר שרים ושועים יושבים להתענג במקרא מכתבי עתים או בחברת בניהם, הוא יושב בחדרו בלוית בנו הנעלה והנכבד מו”ה משה שור נ“ע, ואזניו קשובות למחסורי עמו ומצוקות תשובי עירו ויתעודד למאות חסרונם. והוא איש זקן ורפה כח, הולך על משענתו שלש או ארבע שעות בכל יום לחקור ולתור אחר נפש רעבה ולא ידע מנוח עד ימלאנה בכל אשר ידו משגת. לפעמים יצא משער העיר וחוצה, יבוא אל אחד ממגרשיה, עניים ואביונים לא מעטים סובבים ואתו, גבאי בתי-מדרשות וגבאי צדקה יחד יעצרוהו בלכתו, זה פורש יד ללחם, זה לבגד, זה מראה פרצות בית תפלתו, וזה ימנה חסרוני חברתו ופני כלם לא ישיב ריקם – – –”

הוא אשר בנה את בית-המרחץ, הוא הדואג ל“קמחא דפסחא” והוא הדואג גם להבטיח עבודה ליהודים בחטיבת העצים ביער “כי בקרב הימים תחל עבודת מסילת הברזל לא רחוק ממחננו ובלי תפונה יצאו האכרים לפעלם ולעבודתם”..

ברוב השכבות שררה רוח עממית דימוקרטית ואף התקיפות של הנגידים לא היתה שרירותית ביותר. גרם לכך מצבה הגיאוגרפי של העיר, בהיותה קרובה אל הארצות הבלטיות ונתונה להשפעת ארצות מערב אירופה וגרמניה במיוחד (במוהילוב היו גרמנים רבים), כמו כן מעמדם הרוחני של היהודים, שהיו ברובם חסידי חב“ד, שלא הקימו חומה בצורה ביותר בפני ההשכלה והליכות העולם⁵).השמירה על המסורת היתה מושרשת מאד, אך הקנאות החשוכה היתה נעדרת. ההתנגדות להשכלה ומלחמת “האבות והבנים”, שהחריפה ביחוד בשנות ה-60 וה-70, לאחר פרסום חוקי החנוך בש' 1861 ו-1862, שפתחו לפני הנוער היהודי את האפשרויות לחדור לבתי-הגימנסיות והאוניברסיטאות ולהגיע למעמד מכובד במקצועות החפשיים – נבעה מחשש ההתבוללות והשמד, שהיו כרוכים ב”השכלה" זו. בפתאומיות יתירה, ובקנה-מדה רחב מדי, נפערה התהום בין ההשכלה והתרבות המסורתית. כל אותם סימני-הלואי הקלוקלים של ההתפרקות ושבירת-הכלים-להכעיס, שאולי היתה נחיצות-מה בהם בתקופת המעבר, אך לא אלה היו עקרני ההשכלה – הם שעוררו את המלחמה בין הדורות והם שחדדו את היחסים⁶). ההשכלה באה לנוער היהודי ברוסיה בתוקפם של חוקים ולא כתוצאה מהתפתחות אידיאות רעיונית ממושכת. ומכאן הסבה לתוצאותיה: התבוללות ושמד מצד אחד, ניהיליזם ומהפכנות מצד שני.

אופיני לרוח הקידמה של יהודי מוהילוב הוא מינוים לרב בעדתם את הגאון מלבי“ם, שהיה נודע בשם “המגיד מקמפּפן” בחבל פוזנה ומפורסם כמשכיל, מבאר התנ”ך וכותב מאמרים ודברי-מליצה ב“הלבנון” ושהיה נרדף על ידי החרדים הקנאים. היה בכך ודאי מהרצון להתכבד בכבודו של המלבי"ם ולהתהדר כקהילה חשובה ומיוחסת, אך בעיקר נבע הדבר מהרוח הסבלנית, שוחרת התורה והדעת כאחת, שהתעוררה בקרב לבם⁷). לא היו חסרים קנאים מורדי-אור, שלא ידעו פשרה ולא נכנעו בקלות לרוחות המנשבות של הזמן. לסוג זה השתייך בעיקר בית שמריהו צוקרמן, שאחד מצאצאיהם היה אליעזר צוקרמן.

אליעזר צוקרמן נולד בשנת תרי“ב (1852)⁸). אביו, יוסף צוקרמן, היה אחיו של שמריהו צוקרמן. מעשירי-העיר ומתקיפי-הקהל, שהיה מפורסם גם בלמדנות⁹). בבית-הכנסת המואר שלו (“שמערל צוקערמאנ’ס שול”) היה מקיים גם ישיבה ולתמידי-חכמים קבועים שעסקו בלמודי גפ”ת יומם ולילה. מלבד הכנסותיו הקבועות מבתי-החומה אשר לו במרכז העיר עסק במסחר והצליח בעסקיו ביחוד לאחר מלחמת-קרים. מעונו היה בארמון מתנוסס לתפארה, והיו לו גם אורוות סוסים וכלי-רכב מפוארים כמנהג ה“פריצים” והיה מקובל ומכובד על השרים ורבי-המדינה.

תיאור, עוקצני במקצת, מדמותו של שמריהו צוקרמן ניתן ע"י מרדכי בן הלל הכהן (בחתימת "אברהם למך בן מלכיאל הדני) במאמרו: “לאמת יצא משפט” (“השחר” שנה ז‘, חוב’ י"ב), וזה לשונו:

“והמסורה הקדומה או דמיון המדומה אשר יאמר דינעסזאהן כי שמה קן לה אצל כל גבירי עירנו כי יצא מהשיח מחלציהם – לדבר הזה יסלח לי הסופר אם אמר לו, כי לא שם אל לבו את דרכי כל הגבירים ותכונותיהם. מסורה כזאת התעתה באמת את לבב האחד המיוחד שבגבירי עירנו, את הג' ש. צוקערמאן ולא את הגבירים הנותרים. לא פה המקום לדבר אודות הגביר הזה המתימר לאהוב עמו ומשכיל גדול ונכבד, אשר יצא להלחם עם הגאון שי”ר במכ“ע “הלבנון”, לקנא את קנאת הקלירי, ויחפוץ להוכיח כי הוא היה אחד מן התנאים; הוא יתברך באמת בלבבו, כי אם יבוא גואל לישראל בימיו אז יהיה הוא השר ראשונה במלכות אודות הענינים החיצונים אחר אשר חכם מדינה הוא וכן יאמרו עליו כל אלה המתאבקים בעפר רגליו. קצר הגליון הזה מהביא עליו את כל דרכי הגביר הזה, אך במקום אשר דברתי אודות מצב הענינים בעירי התאמצתי להראות את סימני עגל הזהב הזה אשר ישתחוו לו אנשים רבים בעירנו כי יראתו על פניהם. ואך בקצרה הנני אומר פה: כי הגביר הזה הוא סמל דמות אהבת-עצמו, כל ישעו וכל חפצו לנחול את שני העולמות העוה”ז והעולם הבא ולתכלית הזאת הכין לו מקוה מים על היציעה השלישית ממשכנו (והמקוה תמלא ע"י מי גשמים דרך הגג), יזרע לו חטים לפסח וישמרם משעת זריעה ואילך, ובעת קצירתם יצאו כל הפרושים אשר יחנכם ויכלכלם בבית מדרשו לקצור ולשאת את אלומותיהם. ואם אמנם כי נכשל פעם אחת בפסח וישת יין-דגן תחת יי“ש של פסח, למרות דברי החכם מכל אדם: “לא יאונה לצדיק כל און” ודברי התלמוד: השתא בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם, אך מה בכך? – לשנה הבאה הוסיף שמירה על שמירתו, ויעשה לו מגלגלות (קאצעלקעס) מזכוכית לגלגל בהנה את המצות, גם הכין לו תנור חדש ואת החמר לטוח התנור גבלו עוד בימי חנוכה בשלג של פסח למען הנצל מחשש חימוץ, ועוד חומרות כאלה העומדות ברומו של עולם היהדות". – – –

ואשר להשתדלותו לפני שר הפלך, המספר מרדכי בן-הלל הכהן, עובדה קוריוזית זו:

“אנשים רבים ונכבדים חילו את פני צוקערמאן לבקש מלפני שר-הפלך, אשר לפי דבריו כרע כאח יתהלך עמדו ונכבד הוא בעיניו מאד, כי ישא את פני היהודים בדברים רבים המסורים בידו. אולם צוקערמאן השיב להם מענה מחוכם, אשר בו הראה את כל טוב לבבו. – הידעתם מדוע יכבדני השר ואהוב אנכי לו? – יען כי לא אתחנן לפניו בעד עמי, לא כן אם אבקש מאתו דבר-מה, אף אם ימלא כרגע את בקשתי, בכ”ז לא יוסיף עוד לאהבני ולכבדני".

יוסף צוקרמן לא היה מחונן בכשרונות מסחריים ולרוב היה יושב בבית-המדרש של חותנו ועוסק בתורה. אחיו הנגיד וחותנו העשיר דאגו למחסורו. הוא היה תלמיד-חכם גדול וקנאי קפדן. בעלי-הרשומות מבני-מוהילוב¹⁰) מתארים את דמותו כאחד ממורדי-האור החשוכים ביותר. בעל אופי קשה ובלתי-נוח, עוין כל רוח קידמה ושונא כל מה שיש בו מריחה של ההשכלה. בניגוד לליברמן, שאביו נתפס להשכלה יחד עמו והיה לו לעזר בעבודתו הסוציאליסטית וב“האמת”¹¹), היה גורלו של צורקמן קשה יותר. אביו הקפיד על דרך חנוכו בחדר והלעיטו בלמודי הגפ"ת בבית-המדרש של אחיו ובישיבה¹²). ועמד לו למכשול בדרך שאיפתו להשכלה.

רב יותר הוא יחוסו מצד אמו פיגה לוריה, אחת מארבע בנותיו של שמריהו לוריא, שהיה גם הוא מעשירי העיר ונכבדיה ומפורסם בעסקנותו ונדיבותו¹³) אשתו חנה היתה בתו של הלל ריבלין משקלוב, בנו של הרב הגאון ר' בנימין ריבלין בן דודו של הגר“א מוילנה ומחשובי תלמידיו, מבר הספר “גביעי גביע הכסף” הנזכר ב”עליות אליהו" ובס' “קריה נאמנה” לרש“י פין, הלל ריבלין היה גם מבני בניהם של הגאונים ר' משה קרמר אב”ד בוילנה ור' משה רבקש בעל “באר הגולה”. הוא היה מעשירי שקלוב ובש' תק“ע בערך עלה לירושלים עם העליה של תלמידי הגר”א והיה ממיסדי ובוני הישוב האשכנזי בירושלים, פזר הרבה מהונו להקמת מוסדות-הצבור ולהגברת הישוב היהודי בירושלים. החזיק בית-מדרש מיוחד עם “מנין” לתמידי-חכמים בחצרו, והוא הוא אבי המשפחה ריבלין המסועפת, שניניו ונכדיו בירושלים ובא“י בלבד מגיעים למאות אחדות¹⁴). בהשפעת חותנו עלה לא”י בש' תקצ“ג גם שמריהו לוריה עם שלשים איש מבני משפחתו וקרוביו והתישב בירושלים. אף הוא פזר מהונו לבנין ירושלים, אך לא הצליח בעסקיו ולא עלה לו להאחז בה. כעבור שנה שלח את בני משפחתו חזרה למוהילוב, וכעבור זמן מה, בסוף שנת תרצ”ד, חזר גם הוא¹⁵).

מרד הנוער והבריחה שלא הצליחה

הסייגים וההקפדות של יוסף צוקרמן לא העלו תועלת מרובה. סטירת הלחי בבית-המדרש, כשמצא את בנו שקוע באיזה “טריף-פסול” בין דפי הגמרא, אוף התערבותו של שמריהו צורקמן, שנסה ליסר את בן אחיו, יש אומרים ברצועות ממש, לא הועילו. גם הוי החיים המסורתי והקפדני של בית אמו היחסנית לא עצר בעדו. אותם ספרי ההשכלה אשר באו אל קרבו בהסתר, דרך חורים וסדקים בחומת בית מהדרש, הלהיבו את נפשו והדריכו מנוחתו. הוא אמנם היה חבר בחברה ש“ס, יחד עם גרשון גורביץ, וכן הדפיס איזה שירים ומליצות בעתון “הפרחים”, שגורביץ וחבריו (יעקב הרכבי, מרדכי חמיצר ועוד) ערכו והוציאו בכתב בעברית וביידיש¹⁶), אך בכל אלה לא מצא ספוקו. הנטיה לחרזנות נתגלתה בו בצעירותו וגם חיבר כבר כמה פמפלטים על הרבי והחדר ועל אביו הקפדן, ספג מלקות והוסיף לכתוב – אך גם בזה לא די. שוב לא היה זה ענין של למוד “כתיבת הארץ ושפת עם רוסיה”, דבר-מה חדש חל להתפעם בקרב הנוער שבמוהילוב והגיע גם אל נפשו של צוקרמן. אותו הבחור העני פינחס (פּול) אכסלרוד, שעלה משקלוב ללמוד בגימנסיה שבמוהילוב וללמד בשעורים פרטיים בבתי-העשירים, בהיותו בקי כבר בשפה הרוסית ומלא במבחר ספרות הקלסית-רדיקלית של הזמן: כתבי פיסרב, צ’רנישבסקי, ניקרסוב, הרצן ודומיהם, החל לארגן חוגי-השתלמות בין הנוער האינטליגנטי והנוער המתלמד בגימנסיה. על חוגים אלו נמנו האחרים גרשון ודוד גורביץ, האחים אליעזר ונתן, בני המורה לבנטל, משה אהרונסון, חסיה שור ועוד. עד מהרה נתגבשה ה”השתלמות" הזאת במטרה מסוימת של שנוי-ערכין, של הטפה לרעיונות מהפכניים, מאותם הרעיונות של מיכאיל בקונין ומתנגדו פטר לברוב. הרעיונות והדעות אמנם לא נתבהרו כל צרכם, אך הניהיליזם הקסים ומשך מאד, אם כאמצעי לשנוי פני החיים המסורתיים החד-גווניים ואם כמטרה ותכלית בפני עצמה, למצוא פדות לנפש המשועבדת והרוח הנדכאת.

משה קמיונסקי, יליד מוהלוב, שהיה אף הוא מעוזרי א. ש. ליברמן במפעל “האמת”, מנסה להסביר את הדבר, שהנוער המוהילובי הוא שהתעורר בהתלהבות יתירה לרוח הניהיליזם, מסבת העדרם של ההורים לרגלי עסקיהם וחוס השגחתם בחנוך בניהם¹⁷). עובדה זו נראית אמנם כמסיעת ומכשירה את הקרקע לקליטת הרעיונות המרדניים של הניהיליזם. אך לא זו בלבד היא הסבה, אם ישנה סבה בכלל. היתה זו בת-קול של הזמן שחדרה והגיעה אל לבות בני-הנוער היהודים והרוסים באשר הם, כשם שהרדיקליזם הספרותי והרעיון הסוציאליסטי נהיו בתקופת זמן מסוים בשנות ה-70 קנין נפשם ורוחם של רוב סופרי הדור ואף הסופרים העברים בכלל זה. הניהיליזם הרוסי הוא פרי התקופה הפרימיטיבית של הסוציאליזם, והוא יליד המבוכה אש השתררה לאחר המעבר הפתאומי משעבוד לגאולה עם שחרור האכרים בש' 1863 והתקנות אחרות של “הצאר המשחרר” – אלכסנדר השני, דוקא בימיו גבר הטרוריזם המהפכני. הניהיליזם היתה בו מבחינה ידועה מגמה הפוכה ממגמתה של השכלה. לא להשכיל את האכרים באו, אלא לחיות כמוהם, להיות להם לסנדלרים, לחבתנים ולחיות עמם את חיי הפשטות והעוני¹⁸). התנועה הנלהבת של “ההליכה אל העם” הוציאה את הסטודנטים מהאוניברסיטאות וזלזלה בהשכלה, באותה ההשכלה אשר אליה התפללו תחלה טובי הוגי-הדעות והסופרים הרוסים ואתה ההשכלה אשר לה הטיפו סופרי ישראל וראו בה את הישועה והגאולה לעמם, היתה ללעג ולקלס ל“ניהיליסטים העברים הראשונים”¹⁹).

ואף הנוער המוהילובי היה נתון במבוכה הזאת²⁰). מצד אחד מלחמת הבנים באבות בשל ההשכלה הלמוד בגימנסיה וההשתלמות במדעים ומצד שני פירוק התכליתיות, פריצת הגדרים הקימים מבלי להקים תחתם אחרים חדשים, שונים מהראשונים, וריצה מבוהלת חסרת תכנית ברורה ומסוימת “אל העם”. אכסלרוד עצמו, שהיה אח“כ מראשי הס. ד. הרוסית יחד עם ג. פליכנוב, הראה מדה ידועה של עקביות. הוא שאף להשכלה ודעת ולבסוס רעיוני-תכליתי של הסוציאליזם. בגמר למודיו בגימנסיה, אחרי לבטים מרובים, עבר לקיוב ללמוד שם באוניברסיטה יחד עם גורביץ, האחים לבנטל ויסד שם חוג שנמנה על ה”צ’ייקובצים"²¹).

בעודו במוהילוב, היתה השפעתו על הנוער ניכרת מאד ולחוג השפעתו נכנס גם אליעזר צוקרמן²²). השאיפה להשכלה מילאה את כל חדרי-נפשו, ואף הרעינות המהפכניים מצאו הד בלבו בעקב המרירות העזה אשר קננה בו כנגד הוריו ובני-משפחתו העומדים מנגד לו. מצבו היה חמור כל כך, שלא נראתה לו דרך אחרת אלא הבריחה מבית אביו ומעירו אל המקום אשר תשאנו נפשו. מגמתו היתה: בית המדרש לרבנים בז’יטומיר, וכנראה שבא בדברים על כך עם הסופר והמשכיל אלעז צבי הכהן צויפל, שעמד בראש המוסד הזה. את התכנית הזאת, לפי עצתו של אכסלרוד ובסיועו של המורה הרוסי בגימנסיה ניקולי קינוליביץ ברנובסקי²³), נועד צוקרמן להגשים בפועל יחד עם חברו ליב וילנקין²⁴). למטרה זאת שכר אכסלרוד חדר סתרים מחוץ לעיר, שאליו באו צוקרמן וחברו ללון ובחשכת הלילה, בחשון תר"ל (1869), יצאו את העיר בכיוון לז’יטומיר. למחרת היום נודע הדבר בעיר וקמה מבוכה גדולה. בני-משפחתו של צוקרמן, שידעו כנראה את שאיפתו, הודיעו בטלגרמה על דבר המקרה לקרוביהם בהומיל ואלה עכבום בתחנת הרכבת והחזירום למוהילוב²⁵). אביו ודודו שמריהו לא היו אותו זמן במוהילוב אך בשובם לאחר זמן כבר נודע להם הדבר. את התנגשותו של צוקרמן עם אביו לאחר המעשה הוא מתאר במכתבו לצויפל, שהעתקתו ניתנת בזה²⁶):

“ב”ה א' 9 טען ניסן תר"ל.

כבוד אדוני ואלופי הנכבד, הרב המשכיל וכ' הכהן פאר בכהונת השפה העברית כש“ת מהור”ר אליעזר צבי צוויפעל נ"י לו ולביתו שלום עד העולם.

אתמול הגיעוני דברי אדוני הכבדים והיקרים ובשמחת לבבי אקח כעת עטי בין אצבעותי למלאות רצון אדוני, ואודיעו את כל הנעשה עמדי כיום הזה. ביום ו' ער“ה ניסן הזה שבו אבי נ”י ודודי הר“ש לביתם שלום, והמה כבר ידעו את הדבר הרע – לפי דעתם – אשר עשיתי. עד יום ב' לא דבר עמי כבוד אבי נ”י בזה לא דבר ולא חצי דבר. ויהי בלילה ההוא בשעה 11, וכל אנשי ביתי נמו שנתם, ואך אני בלבדי ישבתי נשען על זרועי, על יד חלון ביתנו, צלול בתהום רעיונות שונות חליפות לרגעים עברו ראשי, ולבי הלך לדעת מה יעשה בי ה‘, והנה פתאום ויקרב אלי אבי ויאמר: “עלה אלי החדרה, כי דברים לי לדבר באזניך”. אחזתי צעדי אחריו, ואעלה אל חדרו. רגעים אחדים ישבנו משמים, מבלי דובר דבר (מה איומים היו לי הרגעים ההם!) אחרי כן פתח אבי ויאמר: “הלא ידעת, כי אני את האמת אני אוהב, ולכן השיבני נא: מה חפצך? “חפצי להשכיל” בקול דממה דקה עניתיו. “אדמה” – הוסיף דבריו – כי לא [חפצך] אתה כ”א אחוזת מריעיך, עצרת בוגדים, הם המה יחפצו בזזה, ואתה מה כי אלין עליך, אולם כלך לך מדרכם וחשוב חשבון נפשך בפני עצמך, או אז תדע ונוכחת, כי נסכלת עשה. נערות היתה בך והעזת את פני הוריך ומוריך להועיל, שובה שובה מדרכך, ובני כמקדם היה תהיה. ואין דבר העומד בפני התשובה". פה הציע לפני עצתו, כי טוב טוב לפני להתחתן עם אחד מבני דור החדש, אשר תיטב בתו בעיני (ואבי לא נסה מעולם לדבר בכאלה עם יתר בניו). “אבל” – עניתי אחריו – “ידי על לבי, כי זה ימים רבים יהמה רוחי – ולא רוח רעי – להגיע אל אחד מבתי מדרש התורה והחכמה יחדיו, ומה מאד ירע לי להפרד עם רעיונות נפשי, ולשום לאַל כרגע את אשר הגה רוחי זה ימים רבים”. “גם לא לחכמים לחם” הוסיף אבי לדבר “וחלילה לי לעשות את ההשכלה קרדום לחפור בה” – עניתיו על זה. "אבל – הוסיף דבריו – “איככה תחפוץ להמית את אביך ואת אמך? ומה הגמול אשר תשיב למו, תחת אשר אִמנוך גדלוך עד כה?” “גם לבך יודע כי חלילה לי לחפוץ בזה”, עניתיו. "אבל פסיק ראשי’ ולא ימות הוא“, ענה גם הוא חלקו. דבריו אלה ירדו כמתלהמים תוך בטני, אבל הגברתי חילים ואומר: “לכן אפוא אבקשך, כי בטובך תשלחני נא באשר תשלח, כי כל המקום אשר תבחר בו רצתה נפשי”. כה נדברנו שנינו כשתים שעות, אבל גם דברי שנינו שבו ריקם אלינו. בטרם הפרדי מעליו בקשני בלי אוסיף נסוע, בטרם יגיע יום הל”ג בעומר, ואנכי הבטחתיו על ככה. בין כה וכה עברו למו ימים אחדים ותמת עליו אמו של אבי נ“י ואשר ע”כ חדלו דברינו חדלו. כאשר יחזה לי לבי לא יצלח בידי להפוך אלי את לבב אבותי. מה מאד חפצתי, כי יכתוב אדוני אל דודי הר“ש נ”י, ותוכן דבריו יהיו, אשר לו גם אתם הצדק, ואני לא כהוגן עשיתי מה שעשיתי, אבל הלא אך לשוא יגעו להמרות את רוח הזמן החדש, המנשב בחזקה על הארץ, ולו גם הבטחתים נאמנה לחזור בי ולהשליך אחרי גוי עשתונותי, הלא טובים בעיניהם, מי לידם יתקע, אם אוכל לשלוט ברוחי, ולהקים את הבטחתי וכו' ואולי – כולי האי ואיל – יעשו דבריו פרי. מבטחני בכבודו כי ימלא אחרי ואקצר ואו"ש [ואומר שלום]. הנני בזה המודה ומהשבח לאדוני על כל הטוב אשר עשה עמדי והמשתחוה מרחוק מול הדרת כבודו,

אליעזר בן יוסף צוקקערמאנן

פליאה דעת מני, מדוע אפוא ייעצני אדוני לבלי לדחוק את השעה, הלא סוף הדבר אוכרח לברוח בימים הבאים, וא“כ אפוא, מה בין הימים האלה לימים הבאים? יורני נא אדוני מטובו את הדבר אשר אשיב להורי נ”י, בשובם לדבר עמדי בזה. מוסגר בזה שני פאסטמארקען אשר ישימם על מכתביו אלי (לפי האדרעססע דלמטה), ולדודי הר“ש נ”י. ה' חיים סאן עזב את העיר מאהיליב ויאחז דרכו לפעטעבורג, ואשר ע"כ לא באו דברי אדוני על ידו.

אאדרעססע אלי:

Барановскому. Передать л.Ц. въ губ. гор.Могилевъ.Учителю могилевской гимнаэии Николаю Николаевичу

בחליפת-המכתבים בין צוקרמן וצויפל, יעצהו צויפל, שלא לדחוק את השעה ולאזור סבלנות, אם כי נראה שעזר על ידו בשאיפתו “להשכיל”. אם כתב צויפל לדודו שמריהו צוקרמן לא ידוע, ברור על כל פנים כי אמצעים אלו של צוקרמן לא השפיעו על הוריו לסור מהתנגדותם לשאיפותיו, ובלבו חזה נכון את גורלו. היה ברור לו כי יוכרח “לברוח בימים הבאים”, וסופו להצליח ולהגיע אל מחוז חפצו.

כזה היה הרושם גם במוהילוב העיר, בין ההורים הנבוכים והנרעשים ממעשה בריחה. הנמלטים עצמם לא היו נדכאים והתהלכו בקוממיות כלאחר נצחון. עדי-המאורע הזה מבני-מוהילוב, מרדכי בן הלל הכהן, פ. אכסלרוד, חסיה שור, מתארים את ההשפעה הנמרצת של המקרה²⁷). אף צוקרמן עצמו היטיב לתאר את מצב רוחם של ההורים לאחר המקרה הזה בפיליטון אשר פרסם ב“המליץ” (כ“ה אדר ב' תר”ל – 1870, גליון 11) “שיחה בבית התפלה בטרם עמד העם להתפלל אודות שני נערים ל. צ. רעהו ל. ו. אשר ברחו בימים האלה ז’יטאמירה, לבוא אל בתי מדרש הרבנים אשר שם ואשר השיגום הוריהם בהומי/ וישיבום עוד הפעם מאהליבה”²⁸). ביחוד הוא מתאר בלעג שנון את פרצופם של ז. ל. הוא דודו זלמן לוריה בנו היחיד של שמריהו לוריה הוא. צ. הוא א. צוקרמן “אחי אביו של הנברח ל. צ.”²⁹). עיקר תכנה של ה“שיחה” הוא מכתבו להוריו אשר כתב לפני בריחתו. הקטעים המובאים ממכתב זה יש בהם מהלך-הרוח אשר במכתבו לצויפל. יחס הכבוד והחרדה להוריו מעיקים עליו ומכבידים על בטחונו ואומץ-רוחו, אולם גם האמונה בצדקת מעשהו מפעמת בקרבו: –

“האמינו לי הורי היקרים – קורא א. צ. מתוך המכתב, – כי קשה עלי פרידתכם כיום פרידת הנשמה מהגוף וכי כל נטף מדמעותיכם אשר תזילו באבלכם עלי אני בעשרות אשלמנו, אבל מבקש אני מכם, הורי היקרים, סלחו נא לי בעד כל אלה ואל תחשבו לי זאת לעון. אבי! עשה למען אמתך, אשר על פיו תחיה מנעוריך ועד עתה! אמי! עשי למען בר בטנך לבל יהי עליו למשא מוסר כליותיו אשר ייסרוהו! ואני תקוה כי במשך שנים אחדות תשכחו את כל אשר עשה לכם בנכם, ועוד תלבשו ישע, בשמעכם את שמעו, כי באהבתו את עמו, את ישראל, אזר כגבור חלציו ויצא לקראת המערכה ללחום מלחמת עמו למען הסיר מעליו חרפת שונאיו ומנדיו, כי רבו עוד בארץ.” – – –

“הנני בנכם האובד, המוחרם והמנודה מאבותיו, הפושט למו יד אחת מרחוק, וידו השנית ישא אל שמים, כי לא יסור מדרך התורה ימין ושמאל, וכי גם המות לא יפריד בינו ובין עמו ודתו עד העולם”. – – –

בין יאוש ותקוה

הגשר בינו ובין אביו הלך ונהרס. אביו עקב אחר כל צעד שלו בשמירה קפדנית. אולם ככל שגברה הקפדנות גברה גם ההתמרדות. את אכסלרוד השתדלו ל הרחיק ממנו וכן להרחיקו מתחומי מוהילוב בכלל. ביום בהיר אחד נשללו ממנו כל השעורים הפרטיים. שהם היו יסוד קיומו. בעיקר הראה פעילות בכך שמריהו צוקרמן, אך המורים בגימנסיה עמדו לימינו³⁰). צוקרמן התמסר יותר לפעולות החוג. “קראנו את הקלסיקנים הרוסים והמבקרים” – מספר גורביץ³¹). ונעשה גם מעשה, שיש בו מעין “הליכה אל העם”. התלמוד-תורה שבעיר “נכבשה” על ידי צוקרמן וחבריו ויהיו למורים בו, יחד עם יעקב דיננזון ומרדכי בן הלל הכהן³²). בספור “עולם הפוך” משלב צוקרמן כמה פרקים ע“ד ה”תלמוד-תורה":

“נדברנו ונתיעצנו אודות תלמידי ה”תלמוד-תורה“, אשר שלום ויעקב ואני החילונו מקרוב ללמדם שפת עבר ושפת רוסיה וחשבון, ותוכן דברינו היה על דבר הטבת מצבם החומרי, נוסף על הרוחני. כל אחד מאתנו נשא דעתו על דבר מוצא לכסף הדרוש, אך כלנו הסכמנו יחד לנסות כחנו, אולי יצלח בידינו ליסד עבור האומללים האלה “קופת התמחוי” לנהלם יחד בלחם ובשר, לבל יבזו כבודם לחזור על הפתחים ולאכול ארוחתם שבעת ימי השבוע בשבעה בתים שונים”³³).

פעילות זו העסיקה אותו. מלבד זאת התעורר בו כשרון הכתיבה ונוסף לפיליטון האנונימי ע“ד הבריחה, פסם בחתימת שמו “אליעזר צוקקערמאנן” ב”המליץ" פיליטון שני ע“ד החנוך ו”התקוה הטובה" הנובעת מבני הנוער החסידי, וקורספונדנציה עוקצנית מ“מאהילב ע”נ דניפר" על האמונה השדים ורוחות, ואף גם מכתב אחד “לרודף אחר הכבוד” ב“השחר” של פרץ סמולנסקין (כרך ב', תרל"א, עמ' 122). השנינות הסרקסטית התגברה בו והיה כמעט מדבר בחרוזים³⁴), ומצא אף בכך בטוי לסערת רוחו.

פרק זמן בילה ברוז’ינוי בבית דודו המשכיל יחיאל-מיכל פינס, שאהבו והעריכו³⁵). וב“ראזינאי בחדש אדר” תרגם “מהמכ”ע הרוסי³⁶ “היום” את הספור “רופא המשוגעים” ופרסם אותו ב“המגיד” (תרל"א, – 1871, גליון 14).

ובינתים הבריחה ממוהילוב גוברת. אכסלרוד, גורבי. האחים לבנטל ועוד, עברו לקיוב ללמוד באוניברסיטה ויסדו שם גם אגודה סוציאליסטית יחד עם שמעון לוריה³⁷), ואף משה קמיונסקי היה מקרוב לה³⁸). הוא אמנם נשאר עתה במוהילוב ראש החבורה³⁹), אך לא ראה בכך את הפדות לנפשו. נוסף לכך תקפוהו יסורי אהבה נכזבה, כנראה לחסיה שור⁴⁰), ואף אביו ובני-משפחתו הוסיפו להציק לו, שאם יוסיף ללכת בדרכי אכסלרוד, ינדוהו מהמשפחה. רוחו נדכאה והתלבטה בין מחשבה על אבוד-לדעת ובין מעשה-בריחה חדש. אך המוצא בא לו בדרך אחרת, הרפתקנית ומסובכת במדה לא פחותה מהבריחה. הוריו נאחזו בהצעות-שדוכים כבמוצא היחיד, שבאפשרותו להסירו מדרכו הרעה ולהחזירו למוטב. צוקרמן דחה בעקשנות ובשאט-נפש את ההצעות הללו, אך לפתע נצנצה בו המחשבה לגאול את עצמו דוקא באמצעי זה: על ידי הנשואים הוא רוכש מדה מסוימת של בעלות ועצמאות, ומכאן פתח ל…בריחה חדשה. וכך עשה. הוא הסכים לאחד השדוכים שהוצעו לו – בתו של הסוחר באבנים טובות, מאיר משיוף בפטרבורג. הוריו וחותנו קצבו לו נדוניה הגונה, אך הכסף הושלש בידי אחר, ולידיו נמסרו רק התכשיטים ומעט כסף במזומן להוצאות. החתונה נערכה בויטבסק והוא עבר לגור עם אשתו בפטרבורג, הוא למד את מלאכת הסדור בדפוס, ולא ארכו הימים והוא נתן גט-פיטורין לאשתו. מעתה היה מוכן לקראת דרכו החדשה, דרך החופש והעצמאות, אשר כבש לו לאחר יסורים ולבטים מרובים⁴¹).

בנתיב הנדודים: וינה – ברלין – ג’ניבה

הכבלים של בית אביו הוסרו מעליו. חפשי ועומד ברשות עצמו אמר מעתה להגשים את שאיפת חייו: להשכיל. הרעיונות הסוציאליסטיים היו חדורים כבר בנפשו, אך עדיין לא הם היו הכח הדוחף והתוסס שבו שם אחד משך אז את לב הנוער המתמשכל, הלא הוא פרץ בן משה סמולנסקין, בעל “השחר” היושב בוינה. אליו חתר עתה אליעזר צוקרמן, ואל מטרה קוסמת זו, על פני גלים זועפים, מכשולים ומשברים קשים, נשא את ספינת חייו. סמולנסקין היה אז אליל הנוער, המורה המדריך והמשפיע, ומלבד זאת הן היו לו כבר בצקלונו הרוחני כמה פיליטונים מודפסים ב“המליץ” וב“המגיד” ואף מכתב ב“השחר”, ונוסף לכך הן בא הוא ממוהילוב, העיר אשר לפני זמן לא רב היה שם פרץ סמולנסקין משורר אצל חזן ומגיד-דרשן בחברה לתנ"ך⁴²), ואשר גם הוא עצמו התחבט והתלבט ביסורים עדי הגיעו אל “ההשכלה בת השמים” – הוא ודאי ידריכהו בדרך חיין ויהיה לו לעזר להגיע למחוז שאיפתו.

ג. גורביץ מעיד כי בש' 1874 פגשהו בוינה⁴³). ש. ל. ציטרון מספר, כי בדרך טלטולים רבים והרפתקאות קשות, בהליכה ברגל ובנסיעה, הגיע בבוקר בהיר אחד אל סף מעונו של סמולנסקין⁴⁴). צוקרמן זכה עתה להצטופף בצלו של סמולנסקין, אך האכזבה על הגאולה והישועה בכח הקסם שלו לא אחרה לבוא. אמנם סמולנסקין קרבו ואף קבע לו עבודה בבית-הדפוס של “השחר” כ“הבחור הזעצער”⁴⁵), אך צוקרמן לא מצא בכך את ספוקו, סמולנסקין נתגלה לפניו כנותן עבודה ונראה בעיניו כמנצל ומעביד, שהוא כסוציאליסט חייב להתקומם נגדו⁴⁶). וגם, כלום זוהי ההשכלה? כלום לשם כך נדד אל מרחקים מעיר מולדתו? – –

בינתים בברלין מתרכזים חבריו בני-עירו⁴⁷). בסתו 1874 עבר לשם גורביץ, לאחר מאסרו של ש. לוריה בקיוב והתפוררות האגודה שם ברחו פ. אכסלרוד ולבנטל⁴⁸) ואח“כ גם האחיות קמינר, בנותיו של ד”ר יצחק קמינר. הגיעו לשם גם משה אהרונסון⁴⁹), האחיות רטנר וחסיה שור ממוהילוב⁵⁰). אליסברג ממינסק, ואף בני החבורה מוילנה, האחים מתתיהו וגרשם ראם, יואל עפרון, ולדימיר יוכלסון – כולם נתקבצו בברלין. ואף אהרן זונדלביץ וא. ש. ליברמן, אחרי בריחתם מוילנה, נשתהו זמן מה בברלין. נלוו להם אח"כ גם כמה סטודנטים שבאו להשתלם וביניהם מ. קמיונסקי וא. מזיא ממוהילוב⁵¹). וצוקרמן שם את פניו אף הוא לברלין.

החבורה בברלין, שרכזה את מיטב הנוער המהפכני משלשת המרכזים העיקריים ברוסיה: וילנה, מוהילוב וקיוב, עדיין המבוכה היתה שוררת בהם. המטרה של ה“הליכה אל העם”, שלקראתה התכוננו ברובם בעודם ברוסיה, להיות לסנדלרם, חבתנים, נגרים, ועוד⁵²) – נשללה מהם על ידי בריחתם מרוסיה. ההשתלמת בבתי-האולפנא והאוניברסיטאות היתה נראית להם מתוך היסוסים ולבטים רבים. האמצעים לקיומם לא היו מצויים. אחדים מהם, בני-מוהילוב בעיקר ( ג.גורביץ, חסיה שור) נעזרו במדת-מה על ידי הוריהם, אך רובם סבלו מחסור. ה“גבירים” אמנם התחלקו עמהם. החיים התארגנו על יסודות של “קומונה” בדירה משותפת ב Zionskirchplatz שהתקימה קרוב לשנה, אך לבסוף נתבעו לדין ע"י חנוני-המכלת ובעלי-האטלזים על שלא שילמו את חובותיהם⁵³). רבים מהם נאלצו לעסוק במלאכה ולעבוד בבית-חרושת, בתוכם גם צוקרמן, שעבד בבית-חרושת לסבון⁵⁴).

“אחדים מן הסטודנטים הנמלטים – כותב מ. קמיונסקי – עבדו בבתי-חרושת בברלין בתור פועלים שכירי-יום, מפני שרצו לדעת בפועל את מצב הפועל וגם להתרגל בעבודה כדי שיוכלו, בשובם לרוסיה, לעבוד בקרב הפועלים ולהפיץ ביניהם את התורה הסוציאליסטית. כלם לבשו כתנות-בד ומראיהם היו נוראים: שערותיהם ארוכות ופרועות, נעליהם קרועות ומטולאות וסודר על כתפיהם, פניהם לא רוחצו וידיהם מגואלות מעבודה. עד הערב היו עובדים בבתי-המלאכה ובערב היו באים עיפים למעון הכללי והיו קוראים וכותבים ושומעים חדשות מן הנעשה ברוסיה מפי הבאים יום יום בתור נמלטים לברלין.” – – – “כסופה וסערה היתה דרכם ואת החיים הנורמאליים לא הבינו. על כן לא עסקו גם בלמודים, ואף עבודתם בבתי-המלאכה לא היתה מאהבת העבודה, אלא מתוך שאיפה להיות מקוריים בכל דבר ולהדמות ל”הפועלים הטבעיים"⁵⁵).

תאור זה, שיש בו לא מעט מעוקץ הבטול, הרי בגרעיני-האמת שבו מעיד הוא על הנסיון של החיים המשותפים שהתנסו בו ואשר התלבטו בו כדי לשוות לו את הצורה הנאותה והמתאימה אל התכלית והמטרה. ואכן, מבחינה רוחנית היו חייהם מבורכים ותוססים יותר. בהיותם פליטי-רוסיה, אמונים על תורת האנרכיזם של בקונין, וחדורים רוח מהפכנית פעילה ומתמדת, לא יכלו להסתגל עד מהרה לרוח הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, שהתקרבו אמנם לראשי דבּריה, וו. ליבקנכט, י. מוסט ועוד והתאמצו שלא לרופף את הקשרים עם התנועה ברוסיה. הם שמשו תחנת-עזר לא. זונדלביץ ולו. יוכלסון בעבודתם בהברחת ספרות תעמולה סוציאליסטית מאירופה המערבית לתחומי רוסיה, והם שמשו גם מקום-מקלט למהפכנים שברחו מרוסיה⁵⁶). מטעמים אלו מצאו הד בלבם גם תכניותיו של א. ש. ליברמן, לאגדם בסקציה סוציאליסטית יהודית מיוחדת⁵⁷), ועל חבורה זו שם את מבטחו גם בהגשמת רעינו ע“ד יצירת ספרות תעמולה סוציאליסטית יהודית ובהוצאת העתון הסוציאליסטי העברי “הפטיש” ואח”כ גם “האמת”⁵⁸).

פעילותו של צוקרמן בחבורה זו לא היתה רבה ביותר. הוא היה עיף מאד מעבודתו בבית-החרושת לסבון. המלאכה היתה בזויה למדי, אך הוא היה מתנחם בכך, שיש בזה משום “שירות העם”⁵⁹). הוא היה נדכא ברוחו גם מפני רגשות אהבה נכזבים אל אוגוסטינה קמינר, שמפני אותו הטעם כבר איבד עצמו לדעת אליעזר לבנטל, ובמסיבות החברים שהיו עורכים במעונם, לאחר לגימה של כמה כוסות, היה מתאונן על גורלו כי עלה לו “לזרוע רעה ללא עונג” (''Сеял зло беэ наслажденья'')⁶⁰) נראה כי דירתו היתה משמשת זמן ידוע כדירת מרכז ה“קומונה”, ואצלו גם התאכסנו ליברמן וחברים אחרים בבקורם בברלין.⁶¹)

בפרק זמן זה נקשרו גם יחסיו עם ליברמן, אשר ידעו מכבר, במכתב מלונדון מיום 17 בפברואר 1876⁶²) מציע ליברמן לפניו את פרטי תכניתו ע“ד הוצאת “הפטיש”, מדריכו בקריאת ספרות סוציאליסטית ומעיר את תשומת לבו למאמריו שלו “וופריוד” וב”די נייע וועלט" של ליבקנכט. הוא מבקשו גם לכתוב שיר, ומדגיש כי “שיר בלי משקל אינו שיר”. התכנית של “הפטיש” לא יצאה לפועל,⁶³) אולם בכנוס שהתקיים בברלין בסוף דצמבר 1876, עם בקורו השלישי של ליברמן בברלין, שבו הוחלט על דבר הוצאת “האמת” בוינה, הוטל על צוקרמן תפקיד עוזר ומשתתף בהגשמת המפעל. לאחר ששהה זמן-מה בליפציג. שהיתה אז מרכז הוצאת הספרים והעתנות של הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה, הגיע שוב לוינה, לבית-הדפוס של ברג – הוא הדפיס את “השחר”, ועסק בהכנות טכניות להוצאת “האמת”. במרץ 1877 הגיע לוינה גם ליברמן ושכם אחד אתו התמסר צוקרמן למפעל “האמת”⁶⁴).

מבחינה אוביקטיבית, לא יכלו בני החבורה בברלין, להציע לליברמן עוזר מתאים יותר מצוקרמן. אף הוא כליברמן היה חניך התרבות העברית המקורית, ידע את השפות עברית ויידיש, וכבר הדפיס גם שני ספורים ב“השחר” – “עולם הפוך” ו“רעיון מעולם הזה ומעולם הבא” (השחר, תרל"ו), שעשו לו שם בין המשכילים וסופרי-הדור הנודעים, לילנבלום, יהל“ל, קמינר, יל”ג ועוד, ומלבד זאת הן גם הוא כליברמן ידע את מלאכת הסדור בדפוס. אך היחסים ביניהם לא היו מתוקנים כראוי. צוקרמן שמש בתפקיד מקשר בין סופרי ועוזרי “האמת” ובין ליברמן⁶⁵), והוא גם אשר היה המסדר בדפוס של כל שלשת החוברות של “האמת”, אך הוא, כשאר בני-החבורה בברלין, היה מחולק עמו בדעה ע“ד מטרתו ותכליתו של העתון, וכנראה שהיתה בלבו גם טינא על שלא נתן לו ליברמן את האפשרות להשתתף ב”האמת" בפרי עטו ובעריכתו.⁶⁶) וכשעשה צוקרמן מעשה ובעד כסף שקבל עבור “האמת” קנה אותיות וחומר לדפוס האשימו ליברמן במעילה ויחסיהם נתקלקלו⁶⁷). באוקטובר 1877 חזר לברלין, ובראשית שנת 1878 עבר לג’ניבה, במקום שישב פ. אכסלרוד ורכז סביבו חוג של סוציאליסטים מהגרים מרוסיה (סטיפנוביץ, דייטש, קלמנץ, קרבצ’ינסקי ועוד), שהוו אח"כ את הכוון הסוציאל-דמוקרטי במהפכנות הרוסית.

בינואר 1878 החל להופיע בג’ניבה העתון “אובשצי’נה”, בטאונם של האנרכיסטים הרוסים, שאכסלרוד היה אחד מעורכיו⁶⁸). צוקרמן למד עד מהרה את מלאכת הסדור ברוסית בבית-הדפוס של העתון האוקראיני “הרומדה” והחל לעבוד בדפוס ה“אובשצ’ינה”. שכר-העבודה היה גרוע מאד, כי המוציאים-לאור היו מחוסרי אמצעים, אולם צוקרמן לא התאונן וקבל באהבה את סבלו. באותו זמן היו בג’ניבה גם בת-עירו אמליה רטנר ובעלה שמעון לוריה מקיוב שהתידד עמם מאד.⁶⁹) גם ל. דייטש, שהכירו אצל אכסלרוד חבבו מאד והוא מדבר בשבח אישיותו האצילה וההומור המופלא שהיה מחונן בו.⁷⁰)

בג’ניבה נפל בחלקו של צוקרמן להיות היוזם של מפעל, שהצלחתו לא היתה מרובה, אך בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית רישומו ניכר. חוגי הסוציאליסטים היהודים בג’ניבה (אכסלרוד, דייטש, רטנר-לוריה ועוד) לא התענינו במיוחד בבעיה היהודית המיוחדת במסגרת הפרובלימות הסוציאליות בכללן. הקוסמופוליטיזם היה המצע העיקרי והמשותף לכל הבדלי-השיטות והאידיאות אשר בתוך התנועה המהפכנית הרוסית. ליברמן ומפעלו לא זכו ליחס של כבוד והערכה מצד הסוציאליסטים הרוסים, ועוד יותר מצד היהודים שבהם,⁷¹) כשם שגם הנסיונות לפעולה עצמאית של האוקראינים עם מ. דרגומנוב בראש לא זכו להערכה חיובית ביותר. אולם דוקא דרגומנוב, שהדגיש את ענין ההגדרה הלאומית העצמאית היה מעונין בקיומו של חוג סוציאליסטי-יהודי נפרד ובהשפעתו ובהדרכתו נתארגנה “קבוצת סוציאליסטים יהודים” שאחת המטרות היתה יסוד “בית-דפוס יהודי חפשי” לשם הפעלת התעמולה הסוציאליסטית בין היהודים בשפה היהודית. התעודה היחידה שנשארה לזכר קיומה של הקבוצה הוא הכרוז הנודע ברוסית: “מאת קבוצת סוציאליסטים-יהודים”, שנדפס בג’ניבה ב-25 ליוני 1880. פ. קורסקי⁷²) מוכיח כי החומר והתכנית של הכרוז הזה שייכים לצוקרמן. דרגומנוב, שהכרוז נכלל בכתביו,⁷³) היה נותן הצורה והמסגנן, וכן גם הוסיף כמה פרקין וענינים שנתהוו בזמן שצוקרמן כבר לא היה בג’ניבה. החתום: “בשם היוזמים: רודין”, היה סטודנט יהודי צעיר, ששהה באותו זמן בג’ניבה, ומאחר שדרגומנוב היה צריך לחתימה של מי שהוא מבין המהגרים היהודים על הכרוז, בקש מ את הסטודנט הזה שיעשה את הדבר. קוזמה ליכוצקי, מפועלי הדפוס האוקראיני “הרומדה” בגג’ניבה, שסידר את הכרוז בדפוס והיה ידידו של אליעזר צוקרמן מספר⁷⁴) שאותו הסטודנט רודין לא היה בעל השפעה ביותר ואף לא הסטודנט משה (מיכאל) ולר. ואף זאת, אילו נשאר צוקרמן בג’ניבה היה משתף בענין חברים מרוסיה ומפתח את הפעולות. בג’ניבה נמצא לו באותו זמן רק עוזר ואח-לדעת אחד, שהיה חסר אמנם את ההתלהבות הקנאית והלמדנות של צוקרמן אך היה רציני ומסור והוא סלומון (?) וויגדורצ’יק, פחח, שהיה גם הוא מסדר בדפוס בג’ניבה.

ואולם מתוך תכנו של הכרוז אפשר לעמוד על חלקו של צוקרמן בו. הערכת חשיבותה של הפשה היהודית על יסוד יצירתם העממית של הבדחנים ברל ברודר, אליקום צונזר, א. גולדפדן, אופינית מאד לצוקרמן, שכתב בעצמו שירים ביידיש והיה בו לא מעט מיסוד יצירתם של המשוררים העממיים האלו. הערכת העתונות העברית כקנינים של יחידים היודעים את השפה העברית, והרוח השמרנית אשר לה, שאינה מטפלת בהפצת ההשכלה בין הנשים – אף היא אופינית לצוקרמן, שהכיר את העתונות העברית מתוך השתתפותו בה ומתוך עבודתו במחיצתו של סמולנקין בעל “השחר”. לא יקשה גם למצוא כמה חזרות על רעיונותיו של ליברמן כגון: “הפועלים והאינטליגנציה הם ודאי שדה פעולה מתאים בשביל התעמולה של האידיאות הסוציאליות, אבל הסוציאליסטים היהודים לא חשבו זאת לצורך להתעסק ולדאוג לעמם”. הכרוז מזכיר כמובן את נסיונו של ליברמן “לארגן ולהוציא ספרות סוצ. בשביל היהודים” אך הנסיון לא הצליח “משום שביסודו הונחה השפה העברית, שפה מתה בשביל ההמון”. לאחר כשלונו של “האמת” לא יקשה להבין השקפה כזו אצל צוקרמן, שהיה כנראה מלכתחילה מתומכי-הרעיון של הוצאת עתון גם ביידיש. ואף בכרוז הזה הוא מדבר על כך, ולבסוף המטרה של יסוד “בית דפוס יהודי-חפשי” היא ודאי פרי שאיפתו של צוקרמן, שרצה לסלול לפניו דרך-פעולה מיוחדת וחדשה.⁷⁵)

אולם, דרכו החדשה הותותה לו במקום אחר, והיא שהביאתהו לקצו הטרגי.

בדפוס ה“נרודניה ווליה”, במאסר ובגולה

המהפכים הרוסים והיהודים כאחד, שנמצאו מחוץ לתחומיה של רוסיה, אם בתוקף של רדיפות ובריחות ממאסר ומסיביריה, ואם בהכרח התפקיד והפעולה – שאיפתם החזקה ביותר היתה לעבוד לטובת אידיאל המהפכה ברוסיה גופא. צוקרמן, שהגיע אמנם לארצות מערב-אירופה, שלא כתוצאה של פעולות מהפכניות, שאף אף הוא להתמסר בכל מאדו לעבודת התנועה תחומיה של רוסיה. השיבה לרוסיה היתה קשה למדי. אלה שברחו משם ושהיו ידועים כבר למשטרה, שיבתם היתה כרוכה בסכנות מרובות, ולא את כולם יכלה התנועה להעמיד בסכנות אלו. אלה אשר נעדרו מרודיה זמן ממושך יותר, ולא היו ידועים להם למדי תנאי-העבודה והפעולה שם, היו נתונם בספק אם יוכלו להסתגל כראוי לתנאי-המחתרת. ואם יש בהם אומץ-הרוח הדרוש, ואף הנאמנות האישית היתה נחקרת ונבדקת⁷⁶). “מעבר חפשי” – היה רק ליחידים ובעיקר לאלה שעסקו בהברחת אנשים, ספרות תעמולה וחומר מפוצץ, שהמצטין בהם היה אהרן זונדלביץ⁷⁷). צוקרמן היה אהוב ונאמן על חבריו. לאחר יסודה של ה“נורד. ווליה” בש' 1879 היה בתפקיד בא-כח (“Agent”) של הועד הפועל בין המהגרים הפוליטיים מחוץ לרוסיה⁷⁸), ולגבי שיבתו לרוסיה היתה רק שאלת ההזדמנות. הזדמנות זו באה עם יסוד הדפוס הבלתי-ליגלי הראשון של ה“נרוד. ווליה” בפטרבורג. אהרן זונדלביץ, שהיה המארגן של הדפוס הזה יחד עם ולדימיר יוכלסון וניקולי מורוזוב, הוא שהעביר את צוקרמן מג’ניבה לפטרבורג, לעבוד בדפוס הזה⁷⁹).

הדפוס נוסד באוגוסט 1879, בסמטת-סאפרני (''Саперный переулок'') מס' 10, בקומה רביעית של הבית. מטעמי-בטחון הופיעו בפני הממונה על הבית, האחראים לעבודת הדפוס. נ. בּוך וסופיה איבנובה – כבני-זוג בשם לסנקו. משאר העובדים היתה מ. וו. גריזנובה כאילו בתפקיד של משרתת, והמסדרים אברהם לובקין ואליעזר צוקרמן נמצאו בדירה באופן בלתי-חוקי. תנאי-החיים בדפוס היו קשים למדי. לרוב היו סגורים ומסוגרים בין כתלי-הבית. ורק אחת לשבועים, כשהחצרן היה בא לסדר נקיון בדירה, היו צוקרמן ולובקין יוצאים לשוטט בחוצות עיר הבירה עדי-ערב. מקום הלינה לא היה מסודר כראוי, לרוב היה ישן על הרצפה או על ערימת הניר, גם בשעות המנוחה היה משתרע על הרצפה. מצב-רוחו היה עליז וטוב, חבריו אהבוהו והוא השרה רוח-טובה ועימה בסדר החיים החד-גווני שבו היו נתונים. אלה שעבדו עמו במחיצה זו מדברים עליו בהערצה מרובה בזכרונותיהם:

"כפי הנראה בסוף ספטמבר [1879] – מספרת סופיה איבנובה⁸⁰) – בא מסדר אותיות חדש, אליעזר צוקרמן, הוא היה מצוי ורגיל בעבודות הדפוס, וכבר למחרת בואו השתווה עם כולנו בעבודה. – – הגברים עבדו באהבה ומסירות במקצועם, אך לא היו שבעי-רצון מעבודות הבית, מלבד, צוקרמן, אשר בטובו הרב לא נמנע מכל עבודה, ובראותו כי עבודת המטבח נמאסה לנשים הציע נכונותו גם לעבודה זו, אך אנו לא נצלנו אותו בכך, יותר נכון, לא נתנו אמון רב באומנות הטבחות שלו. – –

לאשרה של חברה שתקנית זו הביא לנו הגורל את אליעזר צוקרמן, הגבר הער וטוב-הלבב מאין כמוהו. הוא לא היה פטפטן וטרדן בשיחתו אך לשבת דומם בחברת אנשים קרובים לו לא היה ביכלתו. אם לא עלה בידו להשיח את חברו הכריחם לפחות לשיר בשעת העבודה, בהיותו תמיד המתחיל בכך. איש מאתנו לא הכירו מלפני זה, אך הוא התידד עם מהרה עם כולנו, ולשבחו יש לומר, כי נוכחותו הכניסה רוח חיים בחברתנו. הוא היה מבוגר משאר החברים, אך היה מחונן בתום לבב ילודתי, בפשטות הליכות ונמוסים ולכל אחד מאתנו היה נדמה כי הוא מכיר את אליעזר מימים מכבר. – – מבטאו הרוסי הרע ואי-ידיעתו את החיים הרוסיים ובפרט של עיר-הבירה גרמו לקוריוזים שונים. ב“יום החמישי”, בצאתו חפשי לכל ארבע רוחות הקריה, היה מבקר את מכריו, משוטט בחוצות העיר ומבלה בספריה העממית. בשובו היה מביא ספורי-רשמים הרבה מכל הקורות אותו בחוצות העיר כנתין חוץ, שהיו מבדחים את החבריה. בשעות המנוחה הרבה בקריאת עתונים ועקב ברצינות והתמדה אחרי מהלך הענינים והמאורעות המדיניים. הוא היה פותח בשיחה ומשתדל לשתף את החברים השתקנים, שהיו נענים לו בעיקר, משום שצוקרמן היה מפליג בכנפי-דמיונו אל מרחבי הפוליטיקה הכללית וחורץ בבטחון את גורלם ועתידם של ממלכות אירופה. צוקרמן התקשר בכל לבו לחברי בית-הדפוס וכן לאלה שהיו יוצאים ונכנסים מן החוץ. הכרת תועלתו לענין סיפקה אותו בהחלט והיה שבע-רצון ממצבו החדש. טוב לבו וערנותו המיוחדת לכל הסובב אותו הקנו לו רעים וידידים רבים בדפוס ולבסוף גם במאסרו בקאַרה, למקום אשר טולטל בגלל דפוס זה."

גם אולגה ליובטוביץ, שהתגוררה בבית-הדפוס הזה יחד עם נ. מורוזוב, במשך שלשה שבועות בברחם מפני המשטרה כותבת בזכרונותיה⁸¹):

“המצוין והמתבלט ביותר מכל דיירי-בית-הדפוס היה אליעזר צוקרמן. הוא היה פועל דפוס אמיתי, שעבד מקודם בדפוסים רוסיים בג’ניבה והובא במיוחד בשביל ספוס ה”נרוד. ווליה" ע“י זונדלביץ. תמיד, בבוא הערב לאחר גמר העבודה, כשכולם היו מתכנסים לחדר האחורי המרווח למדי לארוחת הערב מסביב למיחם רותח, היה אליעזר מתלוצץ וצוחק, לרוב בהציגו תמונות מחיי ההמון היהודי, בערבבו ביטויים רוסיים ויהודיים. את ה”מלח" שבספוריו, הייתי אני – דומני – מעריכה יותר מכלם, מאחר שנפגשתי עם יהודים בחו“ל וגם משום ידעתי את השפה הגרמנית. שהז’רגון היהודי לקוח ממנה. דבר זה קרב אותנו במיוחד. צוקרמן מצא בי חבר קרוב לו, ולפעמים, ברגעי-הפנאי, כשהיינו עוסקים בסדור הגליונות הנדפסים – היה צוקרמן מלמדני, כשהוא מזמר בחצי-הקול, את הניגונים והמזמורים היהודיים הנוגים, אשר התאמצתי לקלוט אותם לשמחתי הרבה, או שהיה מספר ספורים שונים מחי ישו הנוצרי כפי שהתלמוד מצייר אותו (?) ויחסיו לאם הקדושה, היו אלה פרטים בלתי-ידועים להיסטוריה הנוצרית הרגילה. צוקרמן בטרם שהתמסר לעבודה המהפכנית התעתד להיות רב. הוא עבר קורס מלא של למודים עבריים גבוהים, השתתף בעתון עברי שי”ל בברלין [הכוונה ל“השחר” בוינה], והדפיס שם כפי שספרו לי שירים מלא-ענין, חיצוניותו והרגליו לא אפשרו להעריכו מתוך הכרה חטופה ושטחית. הרגלו להתלוצץ על חשבון עצמו עורר כבוד אליו, אך אני ידעתי אנשים אשר זלזלו בו. מתחת לחיצוניות מלאכותית זו פעמה נשמה פיוטית ערה ונאצלת, המוכנה להתנזרות בלתי-מצויה. באיזה תואר של תהלה יש לכנות את בואו מחו“ל לפטרבורג, במקום אשר מלבד זונדלביץ, שנאסר עד מהרה, לא היתה לו נפש מכירה, ואשר ישר מתחנת הרכבת הסגיר את עצמו לבית-הדפוס של ה”נרוד. ווליה" ורק ב“יום חמישי”, בזמן שטיפת הרצפות, היו משלחים אותו לטיול. הוא לא ידע במה לבלות את זמנו והיה משוטט ללא מטרה בחוצות פטרבורג. הוא הודה בפני, כי הרגיש את עצמו בחוצות הבירה כבמדבר.

ואולם לא עלה אז על דעתו כי קרובה השעה, אשר לאחר נדודים רבים במאסר, יטילהו גורלו אל המדבר, המדבר האמיתי במחוז יקוטסק, במקום אשר נגזר עליו למצוא את קברו. – – וכך נסתיימו חיי נשמה אצילה ובודדה, אשר בקשה בלי הרף את האמת, ורק את האמת."

ניקולי בוך כותב גם הוא⁸²):

“בסוף אוקטובר שב מחוץ-לארץ זונדלביץ, ולפי יזמתו הביא לנו מג’ניבה פועל דפוס מצוין ואדם טוב, את אליעזר צוקרמן. צוקרמן התגורר בינינו באופן בלתי-ליגלי כמו אברם [לובקין]. היהודי הער, הפקח והזריז הזה, החלוש לפי מראהו, הכניס אל חבורתנו כוח של התעוררות. ואיחד את כולנו בטוב-לבב. הוא היה כמובן סוציאליסט. הסוציאליזם – היה אומר – הוא ענין פשוט למדי: האכרים והפועלים העמלים אינם רוצים, כי על חשבונם, על חשבון עמלם הקשה, תבוא הרוחה לבעלי-האחוזות, הסוחרים ובעלי-התעשיה, כשם שאין אנו רוצים להיות נשדדים על ידי שודדי-דרכים. רצון טבעי מאד. אולם איך משיגים מטרה זו? ברוסיה יש צורך, קודם כל, לבטל את המונרכיה המסורתית. זה לא קשה. המסורת ברוסיה אינה שרשית במדה זו שבמערב אירופה. עוד רוברט אואן העיר על כך להרצן בפגישתו עמו בלונדון בשנות ה-40. וכשהמונרכיה תפול, תקיים האספה המכוננת, שתהא מורכבת ב-90% מבאי-כח העמלים והעובדים, את המשטר הסוציאליסטי. משוכנע ומחזיק בתכנית ברורה כזאת, בהנעימו מנגינות, היה מסדר בהתלהבות את המאמרים של ה”נרוד. ווליה". וקורא בקול את הפרקים שמצאו חן בעיניו.

החיים והעבודה בבית-הדפוס הה לא ארכו לו. לאחר ששהה שם 3 – 4 חדשים בא האסון של סגירת הדפוס ומאסר עובדיו. ראשי-המשטרה בפטרבורג, שידעו על קיומו של דפוס בלתי-ליגלי בלב הבירה הצארית, התיגעו הרבה כדי לגלות את עקבותיו, אולם הקונספירציה הקפדנית ששררה מסביב לבית-דפוס זה ובתוכו, ואשר רק ליחידי-סגולה מבין חברי ה“נרוד. ווליה” בעצמם היו ידועים מציאותו מקומו – הקשתה על המשטרה להשיג את מבוקשה, ורק מקרה פחות ערך, שלא שערו אותו תחילה הביא לגלוי מקומו. בחפוש שנערך ב-4 לאוקטובר אצל אחד מחברי ה“נרוד. ווליה” מרטינובסקי, מצאו כמות הגונה של אותיות דפוס ומפר טיוטות של תעודות מזויפות ובתוכן גם תעודת הנשואין של לוקה ליסנקו עם סופיה רוֹגטינה – הלא הם ניקלי בוך וסופיה איבנובה מנהלי הדפוס. אחרי חריקות ובלושים, שארכו כמה חדשים, הגיעה המשטרה בליל 18 בינואר 1880 אל הדירה בסמטת סאפרני מס' 10 מקום הדפוס. אובדי הדפוס שהתעוררו לקולות דפיקותיהם של השוטרים פתחו ביריות מאקדחים, ועד אשר הספיקה המשטרה להביא תגבורת עלה בידם לבער את החומר הנדפס, כתבי-היד ושאר תעודות חשובות שהיו ברשותם, וכן לנפץ את השמשות כאות וסימן לחבריהם שידעו להזהר מלבוא אל דירה זו. כשפרצה המשטרה לבסוף, לאחר קרב ממושך, נדהמה לראות כי יחידים ובודדים ובהם שתי נשים החזיקו מעמד של גבורה⁸³). לובקין התחמק לחדר צדדי וירה בו בעצמו, כי לא רצה ליפול לידי המשטרה; כן העיק לו מצפונו, שבשגגתו נגרם מאסרו של זונדלביץ בבית-הספרים בפטרבורג. המשטרה קשרה את האסירים בחבלים וגררה אותם על הרצפה כשקי-תבואה, אגב בעיטות וחרופים. לאחר שהגיע גם המפקח הראשי של המשטרה בפטרבורג והחוקר-התובע פלווה, שהיה אח"כ מיניסטר לעניני-פנים, השיבו את האסירים כשהם כפותים על הספה והכסאות, צוקרמן ישב בצל תמונתו של אלכסנדר השני שהיתה תלויה על הקיר, והחלה החקירה. תשובותיו של בוך היו לקוניות ביותר. צוקרמן נמנע בכלל מלהשיב. ועם אור היום 18 בינואר 1880, הובאו האסירים בכרכרות אל שערי מבצר פטרו-פבלובסק.

“במשך שבעת החדשים – כותב אהרן זונדלביץ⁸⁴) – שצוקרמן היה אסור במבצר פרטרו-פבלובסק., נחלשה עליו דעת. הוא היה בטוח שעינו אותו. הפרטים שהיה מספר היו חסרי-ערך. למשל, כי בכדי לענותו היו מביאים לו את מנת האוכל בכף ונקובה וכדומה לזה דרים מחוסרי-טעם. ידענו, שהיה מעורר מהומות במבצר והרבו לשימו בצינוק. במסדרון היה צועק אל השוטרים: “מוצצי-דם, מענים”. לא ידענו את הסבה לכך, אך בהיותנו בדרך לסיביר סיפר לנו, כי עורר את המהומות בגלל הכף הנקובה. ראינו כי אינו שפוי לגמרי. כשאמרנו לו, שדברים כגון אלו קרו גם עמנו ולא כדאים היו לתשומת לב, היה עונה לנו, אין אנו מבינים את הדבר, וכי היו אלה ענויים ממש. בדרך לסיביר היה שוב אותו צוקרמן העליז והער ונשאר כזה במשך השנים ששהה בקארה. אולם ביחס לענויים במבצר לא שנה את דעתו והיה אומר תמיד, שאין אנו מבינים את הדבר ולא ראוי לספר לנו. הנני נוטה לחשוב, כי סימן זה של טרוף-דעת נתגלה בו כתוצאה מחיי הבדידות במחוז יקוטסק במצב של דכאון-רוח ובזה יש לראות גם את סבת התאבדותו. אין לחשוב כי היתה לו, לצוקרמן, חולשת דעת מיוחדת, שגבר לאחר ישיבתו במבצר פטרו-פבלובסק. המצב היה באמת רע מאד: בדידות שה, בלי ספרים לקריאה, בלי התעסקות שהיא, מזון ואויר רעים מאד. רק פעם ביומים הורשה לנו טיול קצר של עשרה רגעים בחצר הקטנה ליד בית-המרחץ. כשאספו אותנו לאחר שבעה חדשים, לקרון הרכבת לשלחנו לסיביריה, היו מבין ששת החברים שנדונו במשפט אחד שלשה בלתי-שפויים בדעתם, אחד חולה קשה, שהיה הכרח לשאתו על הידים, ורק אני ובוך היינו בריאים ושלמים.”

צוקרמן הובא לדין יחד עם חבריו אסירי-הדפוס, ב“משפט ה-16”⁸⁵) שנדונו בו גם מראשי ופעילי ה“נרוד. ווליה”. שירייב, שנאשם בהתפוצצות רכבת הצאר ע“י מוסקבה, קויאטקובסקי, שנאשם בהתפוצצות בארמון-החורף בפטרבורג, זונדלביץ, יבגניה פיגנר, אחות וירה פיגנר, קוביליאנסקי, טיכונוב, אוקלדסקי, זובקובסקי ועוד. המשפט התקיים בפטרבורג בימים 26 – 30 באוקטובר 1880, והיה המשפט הקבוצי הראשון של ה”נרוד. ווליה", שעורר הדים חזקים בדעת הצברו ברוסיה ובארצות מחוצה לה. צוקרמן הראה אומץ לב מרבה במשפט, וביחוד נמנע מדבורים יתירים, מתוך חשש לגרום על-ידי כך נזק ורעה לחבריו. “ההאשמות נגדו לא היו חזקות כל כך – כותבת סופיה איבנובה – שלא היה כדאי לו לברר את שייכותו למפלגה הריבולוציונית”⁸⁶). ואמנם על השאלה אם הוא מודה בשייכותו למהפכנים ענה: “הנני חושב את עצמי סוציאליסט אך לא רבולוציונר”. אופינית היא גם תשובתו על השאלה: מה היא דתו? – “בן הדת היהודית”, בעוד אשר תשובתו של זונדלביץ היתה: “אין לי שום דת”⁸⁷). השופטים הראו מדה ידועה של סבלנות⁸⁸) ובהשפעת הרוח הליברלית של לוריס-מליקוב, נדונו למות רק חמשה מהם (קויאטקובסקי, שירייב, טיכונוב, אוקלדסקי ופרסניקוב) ורק שנים מהם הוצאו לתליה (קויאטקובסקי ופרסניקוב ). כי ב-2 לנובמבר נתן הצאר אלכסנדר השני חנינה להם והחליף את עונש המות בעבודת פרך ומאסר-עולם. השאר נדונו לעבדות פרך לזמנים שונים. זונדלביץ – לעבודת פרך לזמן בלתי-מוגבל (ורק בש' 1895 הוחלף ענשו ל-20 שנה) צוקרמן ל-15 שנה עבדות פרך במכרות, שהוחלפו לו ב-8 שנות מאסר וגרוש.

צוקרמן הוגלה לקארה, אחד מבתי-הסוהר הקשים ביותר בסיביר⁸⁹). ולאחר ששהה שם חמש שנים עבר להתישבות לצ’נקון במחוז יקוטסק, על נהר אמגה. גם בגלותו בסיביר נתחבב מאד על חבריו ומכיריו. מעידים על כך זכרונותיהם של ו. קורולנקו ול. דייטש, שנפגשו עמו במאסר ובגולה⁹⁰).

• “ביחוד התרשמתי – כותב קורולנקו – מדמותו הבולטת של צורמן, היה זה יהודי טפוסי מן הפועלים (מסדר בדפוס), מדבר רוסית גרועה, במדה כזאת, שכל מוצא פיו הפך להיות קומי ומצחיק. רגילים היו לספר במקרה מבדח מזמן משפטו. לאחר שחדרה המשטרה אל בית הדפוס וחגגה את נצחונה, הרבו להכות את האסירים הכובלים. הנאשמים, בעזרת עורכי-הדין השתדלו להבליט את הפרט הזה, והמשטרה כמובן, התאמצה להכחיש, ביחוד התעקש בהכחשה אחד הקצינים אשר הכה את צוקרמן. “האיך תעיז להכחיש – קרא צוקרמן – שלא הכיתני ומי הוא אשר נתן לי שתי סטירות-לחי בגב?” – בין הקהל ואף בין השופטים עבר צחוק. פסק-הדין במשפט זה היה קל למדי. אם כי היתה התנגדות מזוינת לא נדונו מהם למות. אהבתי לשוחח עם צוקרמן, ונוכחתי לדעת, כי למרות דבורו המצחיק (שהיה לפעמים מכוון לכתחילה) היה אדם פקח, ובמדה ידועה גם מפותח למדי.”

ל. דייטש, שעבר בדרך גלותו לסיביר בסוף 1885, את בית הסוהר בנרצ’ינסק, מספר על פגישתו שם עם צוקרמן:

• “בתא של “בעלי הזכויות”, שחדרנו אליו לאחר מאמצים ניכרים, לא היתה הצפיפות רבה ביותר. פגשנו שם, משתרעים על הרצפה, שנים מחברינו שהלכו מקארה להתישבות – ציקואידזה ואליעזר צוקרמן. – – לפגישה עם צוקרמן שמחתי במיוחד, ידעתיו עוד משוויץ, כשהגיע בדרך מברלין לג’ניבה. – – – חבריו למשפט היו מספרים בשבחו, שהתנהג בחקירה ובבית-הדין אומץ לב למופת. כדי להקל על החברים קבל על עצמו אשמות אחרים והשתדל להוכיח כי הוא היה היחידי אשר ירה במשטרה, בעוד אשר ברור היה לכולם בבית-הדין, שאין הדבר כך. נדון ל-8 שנות עבודת-פרך ונשלח לקארה, במקום שרכש לו יחסי-אהדה ואהבה של כל החברים, באפיו הרך והנוח ובמצב-רוחו העליז ומרומם תמיד. הוא היה רגיש מאד ומחונן בהומור נפלא. בבדיחותיו וחדודיו היה משפיע על החברים, שישכחו במדת-מה את גורלם המר. טוב לב, פשוט ולא טרדן, – היה מוכן לכל לטובתם של אחרים, מבלי להביא בחשבון את עצמו. בפגישתנו הקצרה בבית-הסוהר בנרצ’ינסק בדח את דעתנו בספוריו ובתאורי-דמיונו על חייו העתידים באהלי-היקוטים. לאסונו, לא מיפה כלל לגורל הרע אשר ימצאו שם. הוא היה רגיל למחסור וסבל, אולם את הבדידות האיומה במחוז השומם של היקוטים, לא יכול היה צוקרמן העליז והער לשאת, ובסוף שנות השמונים שם קץ לחיו מעוצם רעה ויגון.”⁹¹)

עדויות אלו מספרות על עוז רוחו ואומץ-לבו שלא נשברו בו למרות התנאים הקשים שהיה נתון בהם. אולם נראה בכל-זאת, ששנות-תלאה אלו ערערו את שווי-משקלו הנפשי, גלגולי-העבר רבי-הענויים וחוסר כל תקוה בעתידו דכאוהו מאד. המצא לו נוחם בספר התנ"ך אשר שלחו לו מבית-אביו במוהילוב?⁹²).

ימיו האחרונים

בג’נקון, המחוז הנדח של יקוטסק, בין שבט היקוּטים הפראים למחצה, ישב יותר משנה. על חייו ב“התישבות” זו ועל ימיו האחרונים נמסרה לנו עדות חשובה מפי חברו נ. נדייב, ואלה דבריו⁹³):

"מתוך הנחה, כי עד עתה טרם נתבררו למדי ימי חייו האחרונים של אליעזר בן יוסף צוקרמן, שאיבד את עצמו לדעת בסיביריה, אני כאחד מעדי הראיה של הימים ההם, מצאתי לנחוץ להעלות על הכתב את דברי ימי חייו האחרונים של חברנו היקר.

הייתי גולה במחוז יקוטסק בכפר אַמקין, במרחק 200 וירסטאות מזרחה ליקוטסק. במרחק 16 וירסטאות עם שטף הנהר אַמגה, במושב דז’נקון, התגור אליעזר צוקרמן. ביולי – איני זוכר בדיוק את היום – בשנת 1887 קיבלתי מאליעזר פתקה בכתב מטושטש ותכנה סתום למדי. צוקרמן התאונן על אסון העומד להתחולל עליו. דבר הריגת החברים צ’יפנסקי ורובינק על ידי היאקוטים בהוראת השלטונות נסר עוד בחלל, ועל כן אי אפשר היה להיתחס לדברי צוקרמן בשלוה גמורה. את הפתקה הביא לי הביתה ומסרה לידי הכומר של דז’נקון, ה' לוגינוב. כתוצאה מהאימון הרב שרחשתי לו בתור אדם שהתייחס אלינו, האסירים הפוליטיים, יחס לבבי ומסור מאד, הראיתי לו את הפתקה שהובאה על ידו וביקשתי ממנו כמה ביאורים לתכנה: לוגינוב מחלון מעונו שנמצא במרחק של חצי ויורסט ממקום מגוריו של אליעזר צוקרמן יכול היה להשגיח על כל המתרחש מסביב לו. תוכן הפתקה נראה למוזר גם בעיניו והעיר לי, כי צוקרמן החל בזמן האחרון להנמע מחברתו ומחברת אנשים בכלל, ואף הפסיק לקבל את העתונים שהוא, לוגינוב, היה מספק לו. אחרי שיחה זו לא חשבתי הרבה ויצאתי ברכיבה לדז’נקון.

היתה השעה אחת בלילה כשקרבתי לצריפו של צוקרמן. קשרתי את סוסי אל עץ, ודפקתי על דלתו. לשמע קולי ענה לי צקרמן, כי תיכף יפתח, אולם היה עלי לחכות זמן רב, ולאזני הגיע רשרוש של טיפול רב בפנים הצריף. נוכחתי אחר כך, כי הדלת לא רק שהיתה נעולה, כי אם גם מבוצרת בבריקדה שלמה. מורכבת משולחן, דרגש, ארגז, ארובת מיחם, מטאטא ושאר חפצי בית. צוקרמן השתנה מאד במשך שני החדשים שלא ראיתיו: גופו רזה, פניו האפירו, ומבטו נבוך ונרעש. בטרם דרש בשלומי ביאר לי, כי כדי להימנע מהתנפלות היאקוטים הוא מבצר את דלתו בכל הכלים האלה וכי זה כבר כמה ימים שמתוך אימה זו אינו עוצם את עיניו בלילות, ורק לפני זמן קצר התדפקה על דלתו אחות בעל הבית ולא נענה לה – נזכרתי, כי אכן, ראיתי אשה חולפת על פני בבואי – והם – היאקוטים – חושבים באמצעות אשה צעירה זו להוציאו החוצה בלילה ולהתנפל עליו. אשה זו אורבת לו גם ביום בטיילו קרוב ליער (אל סבכי היער פחד ללכת) וקוראת אותו אל עומק היער במקום שאורבים לו היאקוטים. צחקתי לדבריו, בפרשי את התנהגות האשה הזאת, כתוצאה מרגשות טבעיים… צוקרמן הסתכל בי ארוכות באי אימון וחשדנות, ולבסוף העיר, כי אין אי בקי במסיבות הדברים ולכן איני דן נכונה. איני זוכר עתה את פרטי הדברים שדיברנו עליהם, אך זכורני היטב, כי דברנו הרבה מאד. ולבסוף, בגלל השעה המאוחרת מאד ועיפותי הרבה, ובעיקר, משום שרציתי להשכיב את צוקרמן לישון, בחשבי, כי בנוכחותי יירגע קצת ויישן, וזה היה חשוב מאד בעיני – הודעתי נמרצות, כי אני רוצה לישון. סידרנו לנו השכב על הדרגש זה ליד זה, כרצונו של צוקרמן. ואולם הוא לא נרגע והוסיף בלחש להרצות לפני את חשדיו והרגשותיו לגבי האסון העומד לבוא עליו. מכל זה ששמעתי נתבררה לי מאד התרגשותו הנפשית. כל הוכחותי לסתור את דבריו לא הועילו, בזמן השיחה היה קופץ ועובר תכופות מענין לענין. היה שוכח את אר הגיד קודם וסתר את עצמו. אך כל שיחתו סובבה על הענין שהיאקוטים זוממים להרגו. בראותי, שאין לדבר סוף, הפניתי אליו את גבי ועשיתי עצמי ישן. הוא פנה אלי שאלות, אך שתקתי. למרות עיפותי לא יכולת להירדם, ראשית, משום שצר היה המקום, ושנית, שמום שהטרידתני המחשבה: מה עלי לעשות עמו? איני זוכר כמה זה ארך עד שנוכחתי כי נרדם. בשקט עברתי לדרגש אחר ונרדמתי גם אני. התעוררתי למחרת קרוב לשעת הצהרים, צוקרמן ישן עוד. הקשבתי לנשימתו שהיתה שלוה ורגילה, והייתי שבע רצון. החלטתי בינתיים לקחתו אלי. צליתי בשר, האשה הצעירה הכינה לביבות. חכיתי זמן רב עד שצורמן יתעורר – להעירו לא רציתי – אך הזמן ארך מדי וסעדתי בעצמי. עד מהרה התעורר צוקרמן, האכלתיו, הצעתי לפניו את החלטתי, כי יסע אלי לגור עמדי. הייתי בטוח, כי צוקרמן יסכים לכך, ומה מאד נתאכזבתי כשצוקרמן דחה בהחלט את הצעתי זאת. זמן רב נלחמתי להניאו ללכת אתי,

כי בהסכמתו היו קשורות גם תכניות פעולותי להבא. באבוד כל תקוה לכך, עזבתיו ונסעתי. בדרך סרתי לחבר פ.ג. סמוילוב (חייל ממחנה המבצר הפטרופבלובסקי, שהגלה בעוון הכנת בריחתו של נדייב), וביקשתיו שילך ללון עם צוקרמן, הנמצא בודד במצב נפש קשה מאד. הדבר לא הכביד על סמוילוב, משום שנמצא לא רחוק ממנו.

ביום השלישי לבואי לכפר מגורי יצאתי בבוקר השכם לצוד ציד. בעברי את תחום הכפר, נראתה לי מרחוק איזו נקודה לבננה הנעה במהירות רבה לאורך סבך היער ממול הדרך המובילה אל אגמי הנהר. בהסתכלי היטב הבחנתי אדם – הצועד במהירות רבה. זה היה אליעזר צוקרמן. הוא היה לבוש בבגדיו התחתונים ומקל ארוך בידו. נתקלתי בו. נדהם הסתכל סיבו והאיץ בי, כי נשוב מהר למעוני, משום שרודפים עתה אחריו. לא העצה זאת הליכה אלא טיסה ממש, למרות הפצרותי להאיט. בביתי מצאנו את א. א. פיליפוב, שהתגורר במרחק של 30 ויסטראות ממני למעלה עם נהר האמגה, ושבא אלי לפי הזמנתי. צוקרמן סיפר עתה לשנינו, איך שיצא בהחבא מביתו, ועבר בדרכים עקלקלות ונסתרות ביער, מפחד היאקוטים הרודפים אחריו.

צוקרמן התחיל עתה מחדש להרצות בפני פיליפוב את כל הוכחותיו והרגשותיו בקשר עם מזמותיהם של היאקוטים עליו, והשתדל בכל כוחותיו לשכנע אותנו בכך. ואולם אנו מצדנו השתדלנו גם כן לא מעט לפזר את חששותיו שהם רק פרי דמיון חולה. שיחתנו ארכה עד חצות הליל, ונפסקה עם בואו של סמוילוב, שבא באופן מיוחד את דבר בריחתו של צוקרמן וששמח מאד לראותו בתוכנו שלם ובריא. היתה השעה מאוחרת ושכבנו לישון. צוקרמן ניסה לחזור לשיחה הקודמת, אך ללא כל הצלחה, לבסוף נרדם גם הוא. למחרת, התחלנו עוד מהבוקר להתכונן לנסיעה לעיר יאקוטסק. ארוחת הצהרים הוכנה, הסוסים נרתמו, והיינו בטוחים, כי נצליח לקחת אתנו גם את צוקרמן, אך עד מהרה נוכחנו כי טעינו. כל היום עבר עלינו בשיחה על כך, ללא כל תוצאות. אותו הדבר נשנה גם ביום השני, וכך עברו עלינו ארבעה ימים של התאמצות לפתותו לנסיעה. הוא הודיע לנו בהחלט כי לא יסכים כלך משום שאין ברצונו להעמידנו בסכנה, אשר בלי ספר תצמח לנו, אם יודע ליקוטים, כי הוא בין הנוסעים. השארנוהו לבדו ונסענו. זו היתה טעותנו. ובעיקר, מ שום שבמשך חמשת הימים של מציאותו בחברתנו הוטב בהרבה מצב נפשו, שנתו התחזקה וארכה לו, תאבונו הוטב, התלוצץ, צחק, וגם התאזר און לטייל יחידי מחוץ לכפר בכיוון לנהר – בדיוק לאותו מקום של הנהר, אשר כעבור כמה ימים הטביע את עצמו. כנראה, שהמחשבה על איבוד עצמו התעוררה אצלו בנוכחותנו. ובמצב רוחו, הטוב למראית עין, אמר להוציא לבנו כל ספק חשד. אך אנו לא חשדנוהו, ולא העלינו כלל על הדעת את האפשרות של איבוד לדעת. הוא שכנע אותנו, כי בדירה זו שבעלה הוא המורד הפולני – פקרסקי, הוא שקט לגמרי, ומרגיש את עצמו במצב של בטחון רב, ואשר, בשובנו מן העיר ימשיך לגור פה, אם רק נסכים לכך. אני לא רק שהסכמתי, כי אם גם הבטחתי לו לסדר את כל הענינים הקשורים בהעברה זו. וכך נפרדנו.

כעבור 5 – 6 ימים לשהותנו ביאקוטסק נתבשרנו על ידי שליח מיוחד מן הכפר, כי צוקרמן הטבעי את עצמו בנהר האַמגה, והשאיר אחריו בקשה שלא להאשים איש במותו. זה היה בסוף יולי – ה-18 – בשנת 1887. בשובנו לכפר לא יכולנו זמן רב למצוא את קברו, כי בפקודת שלטונות הכפר, הביאוהו לקברות שני יאקוטים עניים מהמושב דז’נקון, על יסוד זה שהיה רשום בפנקסי מושב זה. לאמתו של דבר, זה בא כתוצאה מהאמונה תפלה של התשבים, שפחדו מאד ממעשה זה של איבוד לדעת, ומשום כך הטילו את הקבורה על היאקוטים. בכדי לברר את מקום הקבר, צריך היה למצוא את היאקוטים קברניו. כשבועיים עברו עד שמצאנו אחד מהם. הבאתיו לכפר והוא הראה לי את מקום הקבר. כברת אדמה על יד תל של זבל במרחק כשלוש וירסטאות מן הכפר. הקימותי מסביב גדר של קוצים וחוחי, את מישהו נעלם הרסו עד מהרה – כנראה, גם זו היתה תוצאה האמונות התפלות שמנעו גם בעד קבורתו.

בעזבי לתמיד את הכפר, הזמנתי אצל פושע פלילי אחד שבא לכפר – אמן לכל אומנויות – לחצוב מצבה ולחקוק עליה את הכתובת הדרושה ולהקימה על קברו. את שכר העבודה שלמתי, אך אם נעשה או לא – איני יודע. לדאבוננו הרב לא היה במחוז זה בין הגולים מי שהוא, שאפשר היה לסמוך עליו שישגיח על עובדה זו. הקרובים ביותר היו במרחק של 200 וירסטאות⁹⁴).

כך אבד לנו חברנו. בעל נפש יפה, אך חולה. הוא היה לא מעלמא הדין. כל אחד מאתנו היה מתמסר לאיזה שהוא מעשה, פחות או יותר היה כל אחד מאתנו מתעסק הן בעבודה גופנית והן רוחנית. צוקרמן לא עשה כלום, התהלך תמיד מלא מחשבות. בביתו התהלך מפנה לפנה. מחוץ לביתו – טייל על שפת הנהר או ביער. הוא מצא מקור חיים בתוכו עצמו – וכל אשר מסביב לו נראה לו כערפל. לא מעלמא הדין… עברו כבר קרוב ל-40 שנה מיום מותו, ובמשך זמן רב הזכרתיו פעמים רבות – את צוקרמן שלנו, ותמיד ראיתיו לנגד עיני חיור ורזה, כשמחשבה כמוסה וידעוה רק לו בצבצה ממבט עיניו הנוגות".

18 ליולי 1887 היה יומו האחרון של צוקרמן.

מופת חייו ויצירתו

תמו ימי חייו כאיפופיה אדירה, והוא עודנו צעיר, בעצם לבלובו. את הדרך הארוכה הזאת, ממוהילוב על נהר דניפר עד לצ’ונקין על נהר אַמגה – עשה בשלשים וחמש שנות חיים. ראשיתי – נצר מגזע הגר"א, נין ונכד לזקני חובבי ציון, מחונני עפר ארץ-הקודש, חוטר למשפחת קנאים וחרדים וסופו – משכיל-מרדן, מהפכן ומערער משטרי-מדינות וממלכות, אסיר נתון בנחושתים, נשלח לארץ גזירה בפקודת המלכות, נרדף בנפשו על ידי שבט פרא אל מצולות נהר.

כמוהו כא. ש. ליברמן, השיגהו הגורל הטרגי של המות בידי עצמו, אולם קנה-המדה של פעולותיהם בחייהם אינו דומה. עם כל נקודות-המגע הרבות שביניהם, אהבת האדם ואהבת האדם שביהודי, השאיפה הלוהטת לחירות, צדק ואמת כיסודי-העולם, ההקרבה העצמית לטובת הכלל, מסירות ונאמנות לאידיאל, אהבת-קנאות שרשית לקניני-הרוח של העם ולשפת קודש, – היו בכל-זאת, בתחומי היחיד שלהם, אנשים נבדלים זה מזה, שני קטבים נפרדים. כעסקן – היה חסר צוקרמן את כוח התנופה וכשרון היזמה של ליברמן; כסופר – היה חסר את בגרות המחשבה, בהירות הסגנון וצלילות הרעיון. בכתבי ליברמן, ביחוד באלה שב“האמת”, אין חותם זמנם טבוע בהם. דוגמא מופלאה של פובליציסטיקה עברית, שרק משום צרות-עין שמרנית של כותבי תולדות הספרות בישראל, לא הוכנסה לכריסטומטיות. ואילו צרור כתביו שלו, חותם הזמן טבוע בהם, תמימות ונאיביות – מרובה בהם. המוסר-השכל הסוצאליסטי מבצבץ ועולה, אך אינו והלם, אינו מוחץ. פרפוריו עזים מבטחונו. נושאיו מרובים והיקפם גדול: כמיהה להשכלה (“שיחה”), ליברליות וחנוך הנוער (“תקוה טובה”), מלחמה באמונות תפלות (“על האמונה השדים ורוחות”), פטריוטיזם שוביניסטי-סוציאלי (“רופא המשוגעים”), הימנון לאהבה וחופש-הרצון של בני הנעורים (“עולם הפוך”), מרד בסדרי-העולם (“רעיון מעולם הזה ומעולם הבא”) סטירה נוקבת ועוקצת על הוי החיים, על תלאות האדם העובד והנמק בעניו (מכתמים, שירים ביידיש) – אולם אין בהם מהיסוד המעורר, המזעיק את כחות הנפש להתמרדות, ליציאהמ תחום השלוה הרדומה אל שערי-בת-רבים. יש קריאה אל המצפון האנושי, יש היאחזות בפרובלימה של “צדיק ורע לו”, יש ערעור על קיומו של הרע בעולם, מתוך הכרה שעולם בטוב יבנה. אך חסרה לו ה“חכמה מלומדה” של הסוציאליזם. הפרימיטיביות שולטת בו. המלחמה בקפיטליזם היא מלחמה בשודדי-דרכים. סבלם של העניים, הנדכאים והמשועבדים, מעורר קודם כל את הרחמים, הרחמים – את הכעס, והכעס – את המרד. שלבי-התפתחות אלה של האידיאה הסוציאליסטית הפרימיטיבית, בכלי ראשון של התפיסה הרווחת, ההמונית – הם כחוט השני ביצירותיו של צוקרמן, שהיה פשוט ופרימיטיבי מאד, עממי וסנטימנטלי מאד.

הפיליטונים ב“המליץ” וב“המגיד” לא היה רישומם ניכר, הסיפורים ב“השחר” עוררו הד ותשומת לב, השירים ביידיש לא נתפרסמו כל עיקר בזמנם, ולא נכללו כחוליה בשלשלת ההתפתחות של השירה היהודית, שהיתה באותם הימים שדה-בור. ומה שמובא בספר זה, אינם אלא פרקים בודדים ומקוטעים שנשארו לפליטה ממחברותיו המרובות⁹⁵), ונתפרסמו לפני שנים מועטות מתוך גוילי-גניזה. ואין על כן לכוון את קנה-המדה של הערכת אליעזר צוקרמן אל מול יצירתו הספרותית בלבד. יותר משיש בכתביו מקניני המחשבה והתורה הסוציאלית העברית, יש בהם משום השלמה לשרטוטי דמותו האישית המופלאה. בפרשת חייו, שהם פרק בהגשמת הסוציאליזם והמהפכות על גופו ונפשו, אצור הערך ההיסטורי והחנוכי הרב שלו.

בעלילה של מופת חייו עצם ערכו וחשיבותו.

____________________

ביבליוגרפיה

1. כתביו:

1. “שיחה” – במדור “עלה נדף” ב“המליץ” תר"ל, גל' 11, בחתימת “האלמוני”.

2. “תקוה טובה” – במדור “עלה נדף” ב“המליץ” תר"ל, גל' 24 בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

3. על האמונה השדים ורוחות – נדפס בלי כותרת, כקורספונדנציה מ“מאהליב ע”נ דיעפר" – ב“המליץ” תר"ל גל' 31. חתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

4. “רופא המשוגעים” – “המגיד” תרל"א – 1871, גל' 14, בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

5. “לרודף אחר הכבוד” – מכתם – “השחר” תרל“א. שנה שניה עמ' 122, חוב' ג'. בחתימת “ל. צוקערמאן ממאהילעוו ענד”פ”.

6. “עולם הפוך” – “השחר” שנה ג' תרל"ו (1875) עמ' 81 – 94. בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

7. מכתמים (אל שלמה, הצד השוה שבהם, הקוף והאדם, עובדת לבעל) – תוספת ל“השחר” תרל“ו, שנה ז' חוב' י”א ⁹⁶)

8. “רעיון מעולם הזה ומעולם הבא” – “השחר”, תרל"ו (1876), שנה ז' עמ' 574 – 577, בחתימת “עזרי בן יוספאל” (אליעזר בן יוסף).

9. “על כל צעד בחיים” – נתפרסם ע“י ש. ל. ציטרון במאמרו ב”דרי יליט. דורות", כרך 2.

10. 4 שירים ביידיש (די בינען-שפינען, א גאנ. געוויינליכע מעשה, טייגן און ניט טייגן, די צואה) – נתפרסמו ע“י ד”ר מ. ברקוביץ מגנזי מערכת “האמת” – “ליט. בלעטער” 1930, גל' 4 – 55.

11. 2 שירים ביידיש (די וועלט מוז איבערגעשאפן ווערן נאכאמאל, מאטל דער שוסטע) – נתפרסמו ע“י ש. ל. ציטרון, במאמרו ב”דריי ליט. דורות" כרך 2.

12. הקטע “אידישע שידוכים”, מפיה של הגב' לוריא-גינזבורג בירושלים, מתפרסם בפעם הראשונה.

1. מאמרים והערכות⁹⁷)

1. מ. קמיונסקי: "ניהיליסטים עברים בשנות ה-70 – הצפירה 1913, גליון 78 (מיוחד על צוקרמן)

2. לעוו דייטש: לייזער צוקערמאן – דער בלעיבטעסטער איד איןדער רעוואָלוציע – צוקונפט, 1916, חוב' 3.

3. נחמן מייזל: לייזער צוקערמאן – רויטער פנקס, בענד 1, 1921.

4. ג. גורעוויטש: צו דער ביגאפיע פון ל. צוקערמאן – רויטער פנקס, באנד 2, 1924.

5. ש. ל. ציטרון: אליעזר צוקערמאן, “דריי ליט. דורות”, באנד 2.

6. א. טשעריקאווער: יידן-רעוואלוציאנערן וכו' – היסטארישע שריפטן, באבד III

---