ויהי היום וַיִשְׁאַל אברהם אבינו את מלכּי צדק לאמר: תַּחַת מֶה¹ הוציאך יי בשָלום מן הַתֵּבָה? ויען מלכי צדק ויאמר: תחת עֲשׂוֹתִי חסד כל העת ההיא. וַיוֹסֶף אברהם לדבר אליו לאמר: הַאֻמְנָם² היו בַתֵּיבָה עניים ואביוֹנים, אשר חָמַלתָּ עליהם, ויהי כל מַחסוֹרם³ עליך? ויען מלכי צדק את אברהם ויאמר: הֶאֱכַלתי את הבהֵמה והחיה והָעוֹף אשר היו בתבה וָאַשׁקֵם כפַעם בפַעם, וַיַחשָׁב־לִי יי את הדבר הזה צדָקה. (ילקוט תהלים רמז תשכ"ח).

וַיהִי הַיום ומשֶׁה רעה צאן יתרו חותנו, וַיַרְא והִנה בָרח אחד הַגְדָיים מֵהָעֵדר. וַיָקָם מֹשה וַיִדלַק¹ אותו עד בוֹאו אל המקום הַנִקרא הֲסוֹחַ וַיַרא וְהִנֵה יָרד הַגדִי עַד עֵין² המים אֲשֶׁר שָׁם וַיֵשְׁתְּ. וַיִקרַב אליו משה וַיֹאמר: לו יָדַעתי כי צָמֵאתָ לַמַים, כי עתה לא רָדַפתי אַחרֶיך! ויהי כאשר כּלה הַגדי לִשׁתוֹת, וַיִקָחֵהו משׁה ברַחמים גְדוֹלים, וַישִׂימֵהו על שִׁכמוֹ וילך לשוב אל הָעֵדר. בעת ההיא אמר יי למֹשה: רָאֹה רָאִיתי כי רָעִית את צאנך ברַחמִים רבים, וַתַּחמל על כל שֶׂה אוֹבֵד³ ועל כל גְדִי עָיֵף ועל כל טְלֶה כֹשֶׁל⁴, עַל־כן־לֵך רְעֵה⁵ את עַמי, את יִשרָאל. (שמות רבה ח').

ויהי היום ויובילו אנשים עגל לשחטו. וינָצל¹ הָעֵגל מידם וַיָנָס וַירדפו האנָשׁים אחריו לַהֲשִׂיגו. ויַרא הָעֵגל את רבי יהודה הנשיא הוֹלך בִּרחוֹב העיר וַיְרָץ אֵליו וַיָשֶׂם את ראֹשוֹ תחת אַדַרְתּוֹ, וַיִגְעֶה² מאֹד. וַיָרוצו הָאֲנשים אל רבי יהודה הנשיא, ויברכֻהו בשלום, וַיאֹמֵרו: הוֹלַכנו את העגל לָטֶבַח, וַיִנָצֵל מִיָדֵינו, וַיִסתַּתֵּר תַּחַת אַדַרְתֶּךְ! ויאמר רבי יהודה: קָחֻהו וְטִבחֻהוּ כִּי לְכָך נוֹצָר..! ויִשְׁמַע קוֹל בַמְרוֹם לֵאמר, יַען לא חָמל על העגל אשר הִסתַתֵּר תחת אדרתו, עַל כֵּן יָשִׂים יי עליו מַחלָה אשר תמָררֵהו מְאד. וַיהִי כֵן, וַיְחַל רבי יהודה את חָליו, וַיִהיוּ מַכאוֹבָיו גְדוֹלִים ונוֹרָאים עד מאד.

ויהי אחר הדברים הָאֵלֶה ורַבי יהודה יוֹשֵׁב בבֵיתוֹ ולוֹמד תוֹרַת יי, וְהִנֵה אֲמָתוֹ³ באה הַבַיתה ומַטֲאְטֵא⁴ בידָה. וַתֵּרא והִנה חֲתולִים⁵ קְטַנִים שוכבים על הָרִצְפַה. וַתִּגשׁ אליהם להַשלִיכָם הַחוּצה. וַיַרא רבי יהודה את הַדָבָר הזה, וַיָקָם וַיָרָץ אל הָאָמָה ויֹאמַר: חָלִילָה לך מִגַּעַת בם! הַרְפִי מֵהם וְהָיוּ בַּבַית עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלו. וַיִשָׁמַע בעת ההיא קול מִשָׁמַיִם לאמר: עֵקב אשר עָשׂה רבי יהודה את הדבר הזה מֵחֶמְלָתוֹ על בַעֲלֵי הַחַיים, עַל־כֵּן יְרֻחַם גם הוא, וְסָרָה ממֶנוּ מחלָתו, ושׁב אֵליו שְׁלוֹמוֹ. וַיהי לרַבי יהוּדה כֵן, וַתָּסַר מַחלָתוֹ וַיֵרָפא וַיֶחֱזָק. (ב“מ דף פ”ח עא).

פַעם ישב אברהם בפתַח אָהֳלוֹ כְּבוֹא הַשָּׁמֶשׁ וַיַרְא והנה אִישׁ זָקֵן עָיֵף ויָגֵעַ הוֹלך הָלוֹך וָקרֵב אֵליו. וַיָקָם אברהם וַיָרָץ לקרָאתוֹ וַיאמַר: בִּי¹ אֲדוֹני! אַל נָא תַעבוֹר מֵעַל עַבדך, וְלָנְתָּ פֹה הַלַילָה וָנָחְתָּ; והִשְכַּמְתָּ בבֹקר, והִלַכת בשָׁלום לדַרכֶּךָ. וַיַען הזקן ויאמר: לא! כי פה אָלִין תַחַת הָעֵץ! וַיִפְצַר² בו אברהם וַיִתְחֲנן אֵליו, וַיָסַר הזקן לאָהָלוֹ. וַיִקח אברהם חֶמאָה וחָלב וַיָשֶׂם לפָניו, ומַצוֹת אָפָה וַיֹאכַל וַיִשְׂבָּע. ויהי אחרי אָכלוֹ ושָׁתוֹ, ויאמר אליו אברהם: בָּרֵך־נָא את אלהי השמים והארץ הַנוֹתֵן לחם לכל בָשָׂר! ויֹאמר הַזָקֵן: לֹא יָדַעתִּי את אלֹהיך, ולא אֲבָרֵך בִלתִּי אִם את אֱלֹהַי אשר עָשו אֶצְבְעוֹתָי! וַיוֹסֶף אברהם לדַבר אל הזקן! ויסַפֵר לוֹ חַסדֵי יי ואֶת גְדֻלָתוֹ ואת גבורָתוֹ וַיָבֶן³ לו אֶת הַבלֵי הַפְסִילִים אשר לֹא יוֹעִילוּ ולא יַצִילו את הבוֹטֵחַ בָהֶם. וישמע הזקן את דִברֵי אברהם ויאמר: מַה־לִי וְלָךְ כי בָאת להָסִיר אוֹתי מֵאַחֲרֵי אֱלֹהָי? חֲדַל מִמֶנִי כי לא אֶשמַע לִדבָרֶיך! וַיִקְצף אברהם על הזקן וַיאמַר: צֵא כָרֶגַע מִבֵּיתִי! וַיֵצֵא הזקן מִבֵית אַברהם, וַיֵלֶך בְחֶשְׁכַת הַלַילָה הַמִדְבָרָה. וַיֵרַע הַדָבר מאד בעיני יי עַל־אֹדוֹת הזקן, וַיֵרָא אל אברהם ויאמר: אַיֵה האיש אשר בא אליך הַלָיְלָה? ויען אברהם ויאמר: קָשֶׁה הָיָה האיש הזקן מְאֹד, וָאֲדַבֵר על לבו לְהַאֲמִין בְךָ ולְעָבְדְךָ וַיְמָאֵן, וָאֶקצֹף, עָלָיו וָאֲגָרְשֵׁהו מִבֵּיתִי…! ויאמר יי: הֲשַׂמְתָּ לִבך אל הַדָבר אשר עָשִׂיתָ? רְאֵה נא גַם ראֵה: הִנֵה אָנֹכי נָשָׂאתִי⁴ את פֶשַׁע הזקן הזה שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד, וָאַאֲרִיך יָמָיו, וָאֶתֶן־לוֹ תָמִיד לֶחם לאכל ובֶגד לִלבוש, – וַיָבֹא אֵלֶיך הַלַיְלָה הזה וַתֵּלֶא כַלְכֵּל⁵ אוֹתוֹ, וַתִּשְׁכַּח בְּרֹגֶז רַחֲמִים, וַתְּגָרשֵהו מֵעַל פָנֶיך! וַיִתחַנֵן אברהם אל יי ויאמר: אָנא, יי, סְלַח נָא הַפַעַם וְהַעֲבֵר את חֲטָאתִי! וַיאֹמר יְיָ: לא יכֻפַר לך הֶעָוֹן הזה עד אם הִתְרַפַסְתָ⁶ לִפנֵי הַזָקן אשר הֲרֵעת לו, וְנָשָׂא⁷ הוא לפִשְׁעֶךָ. וַימַהֵר אברהם וירץ הַמִדְבָּרה וַיבַקֵּש את הזקן וַיִמצָאֵהו, וַיִפֹל לִפְנֵי רַגלָיו וַיֵבְךְּ וַיִתחַנן אֵליו לאמר: יִגְדַל נָא חַסדְך אֲדונִי, וסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי! וַיִשְׁמַע הזקן לקול תַּחנונֵי אברהם ויאמר: סָלַחתִי כִדְבָרֶיךָ! וְלא הִרְפָה אברהם מֵהַזָקֵן עַד אִם הֱשִׁיבוֹ אֶל בֵּיתוֹ וַיַאֲכִילֵהו וַיַשְׁקֵהו וַיִתֵּן לוֹ צֵדָה⁸ לַדֶרך, וַיִשְׁקוּ אִיש לְרֵעֵהו וַיִפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו בְשָׁלוֹם. וַיֵרָא יְיָ אל אברהם בַפַעם הַשֵׁנִית ויֹּאמַר: הֱטִיבוֹתָ אשר עָשִׂיתָ: שְׂכָרְךָ הרבה מאד. (מורה נבוכי הזמן בסה“ס בשל”ק).

עָנִי היה רבי שמעון בן שטח מאד, וַיכַלְכֵּל את נפשו בַעֲבוֹדָה קָשָׁה, כִּי הָלַך הַיַעֲרָה וַיְלַקֵט שָּם עָפָץ¹ וַיעֲשֵׂהוּ דְיוֹ, וַיִמְכּר לאַנשֵׁי עִירו. וַיהִי כַאֲשֶׁר זָקָן, ולא יָכל עוֹד להָבִיא את הַשַׂקִים הַמְלֵאִים עָפָץ מִן הַיָעַר, וַיִמכֹּר אֶת בִּגדֵי שַׁבַתּוֹ, וַיִקֶן לו מִיַד אַחַד הַיִשְׁמְעֵאלִים חֲמוֹר, וַיבִיאֵהו אל ביתו. ויֵצאוּ תַלְמִידָיו אֲשֶׁר לִמְּדָם תּוֹרַת יי חִנם אין כָּסף, לִראות את הַחמוֹר אשר קָנָה רַבָּם, – וַיִראו וְהִנֵה אֶבן יקָרָה² תְלויָה עַל צַוָארוֹ, וַיָרוצו בשִׂמחה הַבַּיתה וַיֹּאמרו לרַבי שמעון: ברוך יי אֲשֶׁר רָאה בעָניְךָ, וַַיַעֲשִׁירך עֹשר רָב! וַיאמֶר רַבי שִׁמְעון: מָה ראִיתם כּי דִבַרתֶּם אלי את הַדבָרים הָאֵלה? ויענו התלמידים: אבן יקרה מאד ראינו תְלויָה בצַוַאר החמור אשר קָניתָ. ויאמר רבי שמעון: חָלִילָה לִי מִקַחַת את האבן היקרה! הֵן רַק את הַחֲמוֹר קניתי מִיַד הישמעאלי! וַיְמַהֵר רבי שמעון וַיָרָץ לבַקֵש בִרחוֹבוֹת העיר את הישמעאלי, וַיִמְצָאֵהו, וַיָשֶׁב לוֹ את האבן היקרה. וישתומם הישמעאלי למעשה רבי שמעון בן שטח ויקרא ויֹאמר: בָּרוך יְיָ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח! (מ“ר דברים רבה פ”ג).

ויהי היום וילך בן קפרא לָשוחַ על שׂפַת הַיָם, וַיַרא והִנֵה טָבעָה אֳנִיָה אַחַת, ורַק אִיש אֶחד נִצַל מִמָוֶת, כי נְשָׂאֻהו הַגַלִים וַיַשְׁלִיכֻהו הַיַבָשָׁה. וַיָרָץ אֵלָיו בן קפרא, וַיִתֵּן לוֹ אֶת מְעִילוֹ לִלְבוֹש כי הָיָה הָאִיש עָרוֹם כִּבְיום הִוָלְדוֹ. וַיבִיאֵהוּ בן קפרא אל בֵיתו וַיַאֲכִילֵהו וַיַשְׁקהו וַיִתֶּן לוֹ מָקוֹם לָלִין. ויהי בַבקֶר ויאמר האיש: אלכה לי ואָשובָה אל ארץ מוֹלַדתִּי! ויתן לו בן קפרא חֲמֵשֶׁת שִׁקְלֵי כסף, וַיְבָרכֵהו לֵאמר: יְהִי צֵאתְְךָ ובוֹאֲךָ בָרוך! וַיוֹדֶה האיש לבן קפרא את חַסדו וַיֵלך לוֹ. ובַיָמִים הָהֵם לֻקחוּ רַבִים מִבְנֵי ישראל בַּשְׁבִי וַיוּבְאו לארץ נָכרִיָה וַיָבאוּ זִקנֵי העיר לבֶן קפרא וַיֹאמֵרו: רָאֹה רָאִינו כי יי עִמְך בְכל אשר תַּעֲשֶׂה, ועַל־כֵּן בָאנו אליך לֵאמר: קַח נָא את חֲמֵש מֵאוֹת שקל הכּסף אשר קָבַצנו בָעִיר, והָלַכתָּ אל הארץ אשר הוּבְאו אֵלֶיהָ אַחֵינו הַשְׁבויִים, – ופְדִיתָם. ויקח בן קפרא את הכסף, וַיֵלֶךְ ויבא אל הארץ ההיא. וַיהִי כבוֹאוֹ הָאַרְמוֹנָה אל הַמֶלֶך וַיֹאמֶר לָתֵת לוֹ את כֹּפֶר¹ נַפְשוֹת הַשבויִים, וַיַרְא והנה האיש אשר נִצַל מִמָוֶת בְּיום טְבֹעַ הָאֳנִיָה יוֹשֵׁב לִימִין הַמֶלֶך. (כִי הָיָה האיש מַשְׂכִיל בכל דְרָכָיו וַינַשְׂאֵהו המלך מעל כל הַשָׂרִים וַיוֹשִׁיבֵהוּ רִאשׁוֹנָה בַמַלְכוּת). וַיַכֵּר האיש את מֵיטִיבו וְאֶת אִיש חַסְדוֹ – אֶת בֶן קַפָרָא, וַיִגַּש אליו וַיִשׁאַל לוֹ לשָׁלוֹם. ואַחַר אָמָר: הֲיֵש לך לדַבֵּר אל המלך? וַיֹאמר בו קפרא: אֶמצָא נָא חן בּעֵיניך ודִבַרת אל המלך לשַׁלַח את הָעִברים השבויים חָפשִׁים, וְיֵצֵאוּ! והָיָה אם יֵאוֹת² לך המלך, ונָתַתִּי כפר אַחַי בּנֵי עַמִי חֲמֵש מֵאוֹת שֶׁקל כָּסֶף! וַיַעַן האיש ויאמר: יְהִי לְךָ אשר לך! חָלִילָה לָנו מִקַחַת גַם אֲגוֹרָה אחת מֵאִיש טוֹב ועוֹשֵׂה חסד כָּמוֹךָ! לֵך אל אַחֶיךָ היהודים ובִשַׂרְתָּם לֵאמר: קרוֹבה יְשועַתכֶם! ויהי אך יָצֹא יָצָא בן קפרא מן הארמון, וַיִשלַח הַשָּׂר את עַבדֵי המלך וַיָרִיצו³ את היהודים הַשְׁבוּיִים מן הבור, ויאמרו להם: לְכוּ בשָׁלוֹם אל ארץ מוֹלַדְתֵּכם! וַיָשָׁב בן קפרא עם השבויים אל עִירם, וַיסַפֵר לחַכמֵי ישראל את כל הקוֹרוֹת אוֹתוֹ בעיר הַמַמלָכָה. וַיֹאמרו הַחכָמִים: הֲלֹא כְבָר אָמַר הֶחָכָם מִכָּל אָדָם: שְׁלַח לַחמך על־פְּנֵי הַמָיִם כי ברב הַיָמִים תִּמְצָאֶנוּ! (מדרש קהלת רבתי יא).

ויהי היום וילך רבי אלעזר אל חוֹף הים וַיַרא והנה נִשְׁבְּרָה אֳנִיָה גדולה, והאנשים וכל אשר להם טֻבְעו בַיָם, ורק איש אחד נִצַל מִמָוֶת כי הָשְׁלַך מִגַּל אל גָל עד עֲלוֹתוֹ אל הַיַבָּשָׁה. וַיִתְבּוֹשֵׁש האיש מאד, כי הָיָה עֵרוֹם ויָחֵף, וַיִסְתַּתֵּר בין העצים. בעת הזאת עברו בּמקום הזה יהודים אֲחָדִים, וַיִרְאֵם האיש וַיִתְחַנֵן אליהם לאמר: אָנָא רַחֲמוּנִי וּתְנוּ לי שִׂמְלָה לכַסות מַעֲרֻמָי! וַיֹּאמרו אֵלָיו היהודִים: הֵן לֹא בֶּן־עַמֵנו אָתָּה, על כן לֹא נִתֵּן לך מְאומה! וַיִשְׁמַע רבי אלעזר את הדברים האלה ויִקצף ויֹאמר: הַטֶרֶם תֵּדְעו כִּי צִוַתנוּ תּוֹרָתֵנו הַקדוֹשָׁה לֶאֱהַב אֶת־כָּל־אִיש וּלְרַחֵם עליו בַצַּר לוֹ?! וַימַהֵר רבי אלעזר וַיִפְשֵׂט את מְעִילו אשר עָלָיו וַיִתְּנֵהו לָאִישׂ (כי שִׁבְעַת בגָדים יִלבַּש רבי אלעזר בצאֵתוֹ אל חף הים לָתֵת לַאֲשֶׁר אין לוֹ), וַיְבִיאֵהו אל בֵיתו וַיַאכִילֵהו וַיַשקֵהו וַיַשְׁכִיבֵהו על מִטָּתו, וַיָּנַח האיש אַחרי כָל הַתְּלָאות¹ אשר מצָאֻהו, וַיֵשֶׁב בבית רבי אלעזר ימים אחדים עד אשר שָׁב לְאֵיתָנו², ובְיום הִפָרְדוֹ מֵעַל רבי אלעזר, וַיִתֵּן לוֹ בגָדים חֲדָשים וּמָאתַיִם כסף וְצֵדָה³ לַדָרֶך, וְסוס לִרְכַב עליו. וַיֵלֶך רבי אלעזר לְשַׁלחוֹ⁴ וַיִשַׁק לו, וַיִפָרדוּ איש מֵעִם רֵעֵהו בשָׁלוֹם. והאיש הזה נִכְבָד היה בכָל בנֵי עַמו; ובמוֹת הַמֶלך וַיַמְלִיכו אוֹתוֹ בנֵי עַמוֹ עֲלֵיהֶם. וַיִזְכֹר המֶלך החָדָש הזה את הַדבָרים אשר אמרו לו היהודים בשָׁאֲלוֹ מֵהֶם שִׂמלָה לכַסוֹת מַעֲרֻמָיו, וַיִקְצף על כל בני ישראל ויאמר להַשְׁמִידָם. וַיִוָדַע הדבר הרע הזה לבני ישראל, וַיִבְכּוּ ויָצומו וַיִתְפַלְלו אל יְיָ. וַיָבֹאו רָאשֵׁי העיר אל רבי אלעזר ויאמרו אליו: כל אשר אַתָה עשׂה יְיָ מַצלִיחַ ביָדֶך כי צַדִיק תָמִים אָתָּה, עַל־כֵּן הוֹאֶל נא לֵך אל המלך ונָתַתָ לו את מִנחָתֵנו, ורִחַם את בני ישראל וְלֹא יְכַלֵם. וַיִקַח רבי אלעזר את המנחה וַיֵלֶך וַיָבא עַד שַׁעַר בֵית המלך, ויֹאמר אֶל הַשׁוֹעֵר⁵: הַגִידָה נא בֵית המלך כי בא איש יהודי הֲלוֹם לדַבֵר את הַמֶלֶך פָנים אֶל פָנים. וַיֹאמר הַשׁוֹעֵר אל המלך, וַיֹאמר המלך: יָבֹא! וַיהִי כִרְאות המלך את רבי אלעזר, וַיַכִירֵהו, וַיְרָץ אליו וַיחַבְקֵהו וַיִשַׁק לוֹ וַיֹאמַר: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָך? ויאמר רבי אלעזר: רַחֵם נא על ישראל עָמִי, ואל תְּכַלֵם כאשר אמרתּ! ויאמר המלך: הֲלֹא היהודים רָעים וחַטָאִים מאד, ועל בן־אֱמוּנָה אֲחֶרֶת לֹא יַחְמוֹלו, וְלא יוֹשיעֻהו בַצַר לו! ויען רבי אלעזר את המלך ויאמר: היהודים אשר לא חָמלו עליך בצר לך – מִדַּלַת⁶ הָעָם היו, ולא ידעו את תּוֹרַת יי הַדוֹרֶשֶת שָלום לכָל הַנִבְרָא בְצֶלֶם אֱלֹהִים! ויאמר המלך: זָכַרתִּי כי הֵיטַבְתָ עִמִי מאד, ועַל כֵּן אעשה את בַּקָּשָׁתֶךָ, ולא אַשחית את אַחֶיך היהודים בַּעֲבורֶיךָ. ויתן לו רבי אלעזר את הַמִנחה אשר ישלחו אליו היהודים. וַיְמָאֵן המלך לקחת ויאמר: הַמִנחה אשר הֵבֵאתָ לי, נתונָה לך על תִּתְּךָ לי מָאתַיִם כסף בְּיוֹם הִפָרְדִי מֵעִמֶךָ. וַיוֹסֶף המלך לדבר אל רבי אלעזר וַיֹאמַר: הִנה נָתַתָּ לי לחֶם ובגָדים ביום שִׁבתִּי בבֵיתֶךָ. על כן נותן אנכי לך היום שִׁבְעִים חֲלִיפוֹת בּגָדים, והיו בידך לתִתָּם לַעֲניִים כדַרְכְּךָ תָמִיד! וַיצֵא רבי אלעזר מן הארמון וַיָשָׁב אל עירו. וַיֵצאו בני ישראל לִקְרָאתו, וַיסַפֵּר להם את דברי המלך, וַיִשְׂמחו וַיַעַלצו מאד, וַיְבָרכו את שם יי. (מדרש קהלת שם).