רוניה פינקל נשאה לבעלה זה שנים מספר, ילדה לו שני ילדים, בן ובת, ורואה אתו חיים טובים. בעלה הוא סוחר גדול, איש שקוע בעסקים רבים, שבגללם הוא נמצא לעתים קרובות בחוץ־לארץ.

היא עודנה אשה צעירה לימים, כבת עשרים ושש, יפה, רכה ומלאת־הגוף. לבעלה היא מתיחסת בחבה, אף שתסיסת הנוער טרם פגה מלבה; פעם בפעם באים הנעורים ומפעפעים בקרבה ונוסכים עליה רוח שכרון, המרעיד את כתפיה מתחת לחולצתה הדקה, מרתיח את הדם באבריה ומעביר קרוּם־בדולח מעורפל על עיניה הנוצצות. ברגעים כאלה היא מתרחקת מבעלה, מתבודדת בחדר משכבה, עומדת שעה ארוכה ליד החלון ומציצה אל הרחוב, שהכל שם כמו מסתובב באויר ונשא על כנפי רוח, או מתחַלָה, שוכבת במטה בעינים עצומות ופניה אל הקיר ומשתקעה במחשבות וזכרונות־שחרות של סכסוכי־אהבה ונפתולי־הרגשות שונות בעבר. אבל התסיסות הללו מתמעטות והולכות משנה לשנה והיא מתחילה לאט לאט משלימה עם המצב הקיים ולאהוב את בעלה הקשיש ממנה במספר שנים. היא רואה בו אב ופטרון, בעל ואפוטרופוס, שאפשר לחסות בצל כנפיו החזקות. בקורבתו היא חשה יסוד חזק מתחת לרגליה, שאפשר לבנות עליו את החיים, ועל ידי זה – לנהוג לפרקים גם קצת קלות־ראש בחיים האלה, בדעתה שיש איש בעולם הסובל ודואג, טורח ויגע, מטולטל ונשא על פני מסלות־ברזל ואניות קטור. נושא ונותן עם אלפי אנשים ועושה לילות כימים בכדי לצבור הון והכל – בשבילה.

וכך חיה לה הגברת פינקל חיים שלוים ושאננים. הימים עברו עליה בקלות ובבטחה, ללא דאגות יתרות וללא עבודה מרובה. היא מגדלת את ילדיה, עושה את צרכי הבית, מטילת בגן העיר עם חברותיה, נשים צעירות כמוה, קוראה בספרים, מבלה זמן מרובה לפני הראי, שוהה שעות ארוכות בדירות החיטות ובחנוּיות לממכר ארג ותכשיטים ומתפנקת לפעמים ונשקעת בחלומות נעורים ודרכה נכונה לפניה.

* *

שמועות משמועות שונות התהלכו בעולם, ואחת נוראה מחברתה. קול צחצוח חרבוֹת נשמע. השמים התכסו עבים כבדים מבשרי בלהות. עיר מגורה, היושבת על גבול גרמניה, כמרקחה. העתונים מלאים ידיעות על־דבר “נוטות” עפות ממלכות למלכות, ובהן צפון סוד העתיד. הגרמנים מראים פנים זועמים לילידי פולין, השוהים במדינתם לרגל מסחרם. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. העינים מלאות פחד. מה יביא יום המחרת? בפנה חבויה בלב נשארה אמנם עוד איזו תקוה קלושה: הן מנהיגי העולם לא יתנו אותו להחרב! אבל עם כל שעה הולכת התקוה ורפה ויאוש קר מכסה על הלב ומבעית את העינים. והנה הוכרז הגיוס. בעלי חנויות המונופולין שופכים את בקבוקי יין־השרף לתוך הביבין והשופכין, לבל יפלו בידי קרואי הצבא. צעירים, הלקוחים לצבא, עוברים ברחוב בנסעם לעיר הפלך הקרובה, ארגזיהם וצרורותיהם על שכמם ואחריהם נמשכים אבותיהם, שני משפחתם והמון אדם רב, המתיפחים בבכי ומרעישים את האויר בקולותיהם. אנשים מתהלכים ברחובות כפופי־ראש ומלאי־יגון. נשתנו סדרי בראשית. תהו־ובהו ירד לעולם. נשמט היסוד מתחת הרגלים. ימים נוראים ממשמשים ובאים בצעדי ענק ואין יודע מה יולד יום.

ידיעות מרגיזות באות מכל עברים. הפוסטה הפסיקה את עבודתה. הגשרים, לאורך המסלה ההולכת לוַרשה, נתפוצצו. חדלו ארחות ואין עובר ושב. העיר נשארה כאי בודד בלב ים סוער וזועף. האנשים צברו להם מכולת מכל הבא בידם מפחד הרעב. פסקו הרחמים מלב האדם. כל אחד דואג לעצמו ועמל להציל את נפשו מפני המהפכה ההולכת ובאה. והנה מבשר רץ בשוק העיר: הגרמנים הולכים ובאים! נראתה תנועת־בהלה של הצבא הרוּסי, הנסוג אחור, והדי קולות עמומים, מבשרי רע, נשמעים באויר מעבר לגבול. פחד ופיק ברכים. העשירים מעמיסים את כלי־ביתם היקרים על עגלות ונוסעים לעיר הקרובה. מי, שהיכולת בידו נמלט מן העיר בעור שניו. האספסוף הרים ראש, מתהלך בחוצות בפנים מאירים, המביעים נקמה בשלוי העולם, העשירים והמעונגים, ותקוה לצוד ציד בימי המהומה האלה.

העולם חשך בעצם צהרי הקיץ.

ועם המהפכה שקמה בעולם, נעורו בלב האדם סערות הנפש, שהיו גנוזות במעמקים. נעתקו גבולות עולם ונפרצו תחומי תבל. נחרב הסדר הישן. אין חוק ואין מעצור לרוח האדם ותשוקותיו. העולם נעשה הפקר. וביחד עם האספסוף, שמלא את רחובות העיר הדוממות, בדממה שלפני הסער, מלאי מאויים כמוסים ותשוקות עצומות לקחת נקם בעד עלבון חייהם – התפרצו ובצבצו בלב כל התאוות הכבושות וההרגשות העצורות. נתלקחו מאויים גדולים וכבירים, שבימי שלום לא היה להם מוצא; אינסטינקטים טבעיים, שנכבשו בכח על־ידי חוקים קבועים, נחלצו מחרצובות העול ויצאו למשול באדם. האברים נתמלאו דם ומרץ, השרירים נמתחו בכח והעינים התלקחו באש פראית, אשר גלה את החשק לשתות מכוס החיים עד לשכרה, עד למרורי קובעתה, חטוף ואכול, כי מחר תמות.

רוניה פינקל התחקה בלב הולם על השמועות המתהלכות וחיל אחזה. בעלה נמצא בחוץ־לארץ, באיזו עיר רחוקה, והיא וילדיה נשארו בודדים כאניה המטורפת בלב הים. חדל מהלך החיים הרגיל והדרך הסלולה והבטוחה לה באמצע. הקרקע מתחת לרגליה רופף ובמצב החדש אין היא יכולה למצוא את ידיה ואת רגליה. בפעם הראשונה בחייה נוכחה, כי העולם אינו משחק־ילדים קל, אלא חידה סתומה מלאה זועה והארץ – שדה־קטל, שאחד נלחם בשני על קיומו ועל פת לחם יפשע גבר. תהום נפתחה לרגליה.

היא ראתה את עצמה בודדה בעולם, באין כתפות בעל וגבר להשען עליהן. אין מי שידאג לה ושיתענין בגורלה. קיומה היא וקיום שני ילדיה נתונים עכשו בידיה. עולם חדש נפתח לפניה, עולם רציני, קר וקודר. היא התחילה להתרשל בהליכות ביתה ובתלבוּשתה. התעטפה לפעמים בעטיפה פשוטה, עטיפת המשרתות, בלי כובע לראש, ויצאה החוצה להודע על הנעשה בעיר. התחילה נוהגת חסכון בהוצאות הבית, אף שהכסף שהיה שמור אתה הספיק עוד לימים רבים.

רק כאשר עברו ימי הבהלה הראשונים וגז קמעה הפחד מן הלב – נעשה המצב של תהו ובהו לסדר רגיל וכמעט קבוע ונתגבר התאבון הגדול לילדי יום וצפיה חולנית לקראת המאורעות הכבירים, ההולכים ובאים. היא התפשרה קצת עם המצב החדש והשלימה ע אופני החיים החדשים. הרבתה לדבר עם מכירותיה ע"ד מקרי היום, יצאה פעם בפעם החוצה לראות בשפעת החילים של הצבא העובר בחוצות העיר, ועל מטתה בלילות הקשיבה בלי בלהות־הלב לרעמי כלי־התותח, הנשמעים ממרחקים בדממת הלילה. הפחד המבהיל והכואב נהפך לאט לאט לגרוי עמוּם, לרגוּז־עצבים קלוש, כאיש עברו יין. צפיה ערפלית מהולה בעצבון מרפרף ונעים כאחד. תשוקת־נעורים פרצו ממחבואים. הוּסרוּ כבלי החוק בתוך העולם שנעשה הפקר. הדם תוסס באברים, הראש מבולבל קצת, העינים נוצצות ושכרון־נעים מפעפע בלב…

* *

קורמאן, איש כבן שלשים, שאשתו וילדו נשארו, בפרוץ המלחמה, באחד ממקומות המרפא בחוץ־לארץ, גבר אמיץ, בעל כתפים רחבות ועינים שחורות – מביעות מרץ וכח, שהיה עומד בקשרי־מסחר עם בעלה של רוניה פינקל – לא מצא את ידיו ואת רגליו בחדרי ביתו הריקים והדוממים, שנשארו כקפואים עם צאת מהם בעלת הבית וצחוקו המצלצל של הילד. הוא התלבט מפנה לפנה, מבלי מצוא אחיזה לרגליו. ופעם, בערוב היום, יום עכור וכהה של ראשית הסתו, עלה הרעיון על לבו לסור לבית מכירו פינקל ולשאל לשלום בני הבית.

רוניה קבלה את פניו במאור פנים. כמו גל אויר רענן פרץ אל ביתה עם בואו. הוא שאל לשלום בעלה, והיא – לשלום אשתו וילדיו. אחר כן נסבה השיחה על מקרי המלחמה. הוא ספר לה ארוכות על אדות ענינים שונים שלקחו את לבה. היא כבדה אותו בכוס טה. בחלל הבית קמה אטמוספירה חמימה ולבבית של שני אנשים גלמודים.

כעבור ימים מספר, סר בפעם השנית אל ביתה ובמשך הזמן נעשו בקוריו אצלה תכופים ביותר. הערבים היו שוממים, הרחובות ריקות ואפלות, רפש ובצה וגללי אדם וסוסים של מחנות הצבא, העוברים דרך העיר. מסתובבים רק אנשי צבא המשמר וחודי הרובים הנוצצים מתלבטים מעל שכמם. הבתים כמעט שהיו ריקים מאדם. תריסי החלונות סגורים וקו אור לא נשקף מהם. דלתות החניות פתוחות, סחורתן שדודה. משא שממון רובץ על הלב. ובבית מרת פינקל חום ואור נעים. שותים טה מעלה הבל. לפעמים אוכלים ביחד גם ארוחת הערב. הילדים משתובבים וממלאים את הבית בקולות עליזים. הילד הבכור עולה על ברכי ה“פאַן” ומשתעשע בשרשרת הזהב שלו, התלויה על חזיתו. הילדה מסירה את משקפיו מעל עיניו. גם הוא עושה מעשי־נערות, משתעשע אתם ושורק להם בשפתיו. האם מביטה בנחת על הגבר המשתעשע בילדיה העליזים. לפעמים משחקים בקלפים ובעת המשחק, כמו מבלי משים, נוגעות ידיו בידה ופניה מתלהטים. הוא מקריא לפניה מתוך איזה עתון או ספר התולי. השקט והנועם במעונה. עם בואו יוקל מעט משא הלב וסרה עקת הבדידות. בכל פעם איזו חדשה אחרת בפיו. כל היום היא מחכה לקראת בואו. בקוריו נעשו לה לצורך…

באחד הערבים הללו, אחרי אכלם את סעודת הערב ושוחחם זמן רב נפל מבטה עליו, והפעם ארך המבט יותר מכפי הרגיל…היא ראתה בו גבר אמיץ, גבה־קומה, בעל מבט מלא עוז ואנרגיה. הוא הרגיש במבט זה וזרם דם עבר מלבו לראשו. עיניו נתערפלו רגע, מוחו נתבלבל, ונשאר יושב הלום־דם מבלי דַבר דבר. היא השכיבה את ילדיה ושבה אל חדר־האוכל וישבה נשענת על הספה הרחבה והרכה, לבושה חולצת־בית דקה ורחבה בעלת שרוולים קצרים. הוא התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה וכמו, מבלי משים, התישב גם הוא על הספה, על ידה. השעה היתה מאוחרת. הוא נזכר בביתו השומם והקר, ברחובות האפלות והמרופשות, ורעד עבר בבשרו. מבלי חשק קם ממקומו והתכונן ללכת הביתה. ברגע הזה נשמע קול חיל שכור מן החוץ. מפיו נתמלטה, מבלי חפץ, נהימה של אי־רצון. היא הבינה ללבו, רחמה עליו והציעה לפניו ללון הלילה בביתה. הוא סרב קצת, וביחד עם זה השתקע עמוק בפנת הספה הרכה ופנוק רך עבר בבשרו. הם נשארו עוד יושבים שעה ארוכה, משיחים בענינים שונים, ואיזו אינטימיות מיוחדה היתה הפעם בשיחתם. אור המנורה הלך וכבה. צללים עטפו את עבר הקיר שעל ידו עמדה הספה. רעידה קלה עברה בבשרה וכתפיה זעו. היא קמה והציעה לו משכב על הספה והיא גופה נכנסה אל חדר משכבה.

בלילה התעוררו לקול רעש מחריש־אזנים, שהגיע מן הרחוב. נדהם קפץ מעל משכבו. גם היא קפצה נבהלה מעל המטה, התעטפה עטיפה קלה ומהרה אל חלון חדרה, הרימה קצת את הוילון, ולפני עיניה נראתה להבת־אש גדולה על פני השמים ונשמעה תנועת־בהלה חזקה מן הרחוב, שעטת פרסות סוסים וחריקת מרכבות־תותח ועגלות־צבא על פני האבנים. הוא דפק על דלת חדרה ונכנס אליה במבוכת בהלה, עמד על ידה אצל החלון, מציץ דרך הוילון המוּרם, מרגיש את הלמות לבה, דרך כתנתה הקלה הדבוקה לגופה ואת רעידת בשרה החם והנודף ריח נקבי. כמו מבלי משים, בכדי להראות לה על האופק הדרומי, ששם התלקחו לשונות־אש לוהטות, אחז בקבורת ידה המלאה ולא הרפה עוד ממנה. גופה הרענן והרך נמשך אליו כמו גוש גומי והיא נאחזה בזרעותיו. הקולות מן החוץ הלכו הלוך ורפה ולהבות האש נדעכו. וילון החלון הורד ושניהם נשארו בחדר־משכבה האפל והמחניק בפנוּקו…

- - -

כאשר הוילון המשוזר הואר באור קלוש בוקע מן החוץ, התעוררה רוניה נדהמה מהכרת הנעשה, אבל בנפול מבטה על הגבר בעל הכתפים המוצקות ושער הראש השחור והפרוע, נרגע לבה. היא השליכה עין על הילדים הישנים במטתם הקטנה וידעה, כי יתמותם חלפה. היסוד, שנשמט מתחת לרגליה בפרוץ המלחמה, הושב שוב למקומו.

הקת מנגני הצבא עברה בחוץ ומתוך חצוצרותיהם פרצו קולות מעודדים וחזקים. דרך החלון נראה אודם השמש בעלותו על חוג השמים בבשרו יום קריר ורענן שפוך־זוהר. באבריה המפונקים עבר גרוי נעים…

המנוחה שבה אל נפשה.

* * *

המלחמה היתה בּעצם רתיחתה. יומם ולילה רעמו כלי־התותח, מכונות־היריה ויתר כלי־משחית כמגינה איומה של אבדון ותפתה. אדי עשן וערפל כסו את פני השמים. בבורות ובשיחין, במחפרות ועל־פני השדות התגוללו פגרי בני־אדם וסוסים, שלדי עצמות ואברים כרותים ויהיו לברות לעורבים ולשאר עופות טורפים. שורות שורות זנקו המחנות לקראת מטר הכדורים, שביבי הפצצות ורמוני־היד, וכעמרים מאחרי החרמש כרעו לטבח. השורות הצפופות נעשו נבובות וריקות ואחריהן באו מחנות חדשים, שמלאו את מקום החסרים. עשרות אלפי איש ישבו להם מכוּוצים בתוֹך החפירות הלחות, המלאות שלוליות של מים וטיט, קבורים חיים בתוך האדמה, דוממים ומחרישים ונכנעים לגורלם. מלאך־המות מתהלך ביניהם וקוצר על־ימין ועל־שמאל, ויסורים אין־שעור וענויים אין־ערוך נחנקים בתוך מעבה האדמה לקול תרועות קני־הרובה ושריקות אבני־הבליסטראות. לפרקים היו מגיחים ממאורותיהם, מתפזרים על־פני השדה עם הכידונים בידיהם נגד האויב הבא לקראתם, ושבים אחרי־כן בכידונים מאָדמים בדם קרוש ונוצץ. כל יושבי הסביבה נסו על נפשם ובתיהם היוּ לשרפת־אש ולאודים עשנים. לא נשמע גם קול קריאת התרנגול ויללת החתול, רק כלבים שוטים היו עוטים על הפגרים, מריחים ומחטטים, מגרמים עצמות ושולחים לשון אדומה מדם.

נדמה, קץ העולם בא. כלו החיים ואפסי בני־אדם. נמחו כל הזכרונות, תמו לעד, ונשאר רק שדה־קרב על בלהותיו. היו בעולם, באיזה זמן מן הזמנים, מיני בני־אדם עוסקים וטורחים, אוכלים ושותים, נושאים נשים ומולידים בנים, עוסקים בישובו של עולם, גרים בבתים וישנים במטות תחת שמיכות רכות, מתעגנים ומטילים בחוצות; היו לפנים ערים וכרכים, גנים ופרדסים, ובהם מתרוצצים אנשים לבושי הדר, בעלי קומה זקופה ועינים מאירות, אבל כיום אין זכר למו. הם ספו תמו ומכל שאונם והמונם נשארו רק חרבות בתים, שדות מלאים חריצים ושיחין, בורות וחפירות מוקפים חוטי־ברזל דוקרים, בני־אדם הורגים ונהרגים, שירת מכונות־המות בלוית יללות הפצועים ונאקות המפרפרים והגוססים, רוח דומן וגללי אדם ובהמה, הבל־דם ואדי־פגרים מחניקים.

אברהם הֶלמן, חיל צעיר, שנלקח למלחמה מיום הראשון להתפרצותה, נמצא בשדה־הקרב למול פני המלחמה זה חדשים תמימים. בימים הראשונים עוד שועה נפשו לחיים; האינסטינקט של הקיום התקומם בו בכל עוז. נפשו היתה חרדה ועיניו קמו בחוריהן מבלהות המות, בראותו את החללים והפצועים, שאבריהם שותתים דם. הוא הרבה עוד להרהר בקרוביו ובני משפחתו; חלם עוד על שובו הביתה ועל החיים, אשר מעבר לגבול המלחמה. הוא הרבה לכתוב מכתבים אל אבותיו ואל חבריו, לתאר להם באריכות את מקרי המלחמה ואת כל אשר עובר עליו. אך מעט מעט נתּקו אחד אחד כל החוטים המקשרים אותו אל החיים; נשרפו כל הגשרים המחברים אותו אל העבר. הוא המעיט מיום ליום לכתוב מכתביו ולהרהר את הרהוריו. הוא לא הוסיף עוד לקוות לעתיד, עד אשר לבסוף נכנס כולו אל תוך ספירת המלחמה, זכר עבָרו טושטש ועורפל עליו, עד אשר חדד כליל. לבו התקשה ויהי לאבן. מראות הזוועה של הקרבות, פגרי האנשים ונאקות המתבוססים בדמם לא הרעידו עוד את מיתרי לבבו. הוא נכנע לגורלו, התפשר עם המות. הוא ידע, כי החיים נתונים לו עכשיו רק לשעה ולרגע ובאחד הרגעים האלה יפול גם הוא בנופלים ויהיה כלא־היה.

יש שהיה הולך ימים על ימים מהלך מאות פרסאות בתוך טיט מזוהם, מבלי אכול דבר ומבּלי תת שֵנה לעיניו. כתנתו לעורו בלויה ושחורה כּשחוֹר אדמת החפירות, מראה פניו כדונג ויבשים הם כגויל, רגליו צבות וכבדות. ובכל־זאת היה יכול לגרור אותן יום ולילה בלי־הפוגות ובלי הרגיש כל לאות. ורק כשנתנה הפקודה “להנפש!”, היה נופל על האדמה ושוּקע כרגע בשנה עמוקה וכבדה. ונדמה היה לו אז, כי לולא היו מעוררים אותו, היה יכול לישון עד־עולם. שריקות הכדורים ויללות הנפצעים היו בעיניו דבר רגיל ומובן כשריקת הרוח בלילות. להפך, אם עבר יום מבּלי שמוע את מנגינת המות, היו אזניו מצלצלות לקול הדממה העמוקה כאלפי פעמונים רועשים, ואיזה פחד טמיר היה גנוז בדממה הזאת. הוא נהפך לחלק קטן של המכונה הגדוֹלה הנקראת “מלחמה”, כרובה אשר בידו או כמעדר, אשר בו הוא חופר את אדמת החפירות; חוליה קטנה בתוך שלשלת ברזל ודם, ההולכת ונמשכת על־פני ארצות רבות ומדינות רחוקות, ובאיזו מן השעות תתקלקל גם החוליה הזאת, כמו שהתקלקלו כבר רבות כמוה. ואף פעם לא עלה לפניו זכר החיים שלאחר המלחמה. הוא התיחס לחיים בשויון־נפש גמוּר.

להפך, לאחר קרב ארוך, בשעה שרבים מן ההולכים על־ידו נפלו חללים אחד אחד והמות שת קצירו בכל אשר מצא, הבהבה רגע במוחו ההכרה, כי הוא עודנו חי, ולא רגש של שמחה מלא אז את לבו, אלא איזה רגש מסתורי עמוק; מה לו, למות, שפּסח עליו? איך זה אפשר, שהוא עודנו חי? והוא ראה את עצמו במצב משונה, מצב של איזה יציר פלאי, התלוי בין החיים והמות…

* *

פעם קרה מקרה מוזר: פלוגתו, שנחלה מפלה גדולה ושנשארו ממנה רק אנשים בודדים, קבלה פקודה להסוג אל מאחורי החזית, לנוח מעט ולבלות שם זמן־מה, עד שתתמלא פגימתה בחַילים חדשים. ולא שמחה עוררה בקרבו הפּקודה הזאת, אלא תמהון גדול, תמהון הבא מתוך שנוי פתאומי באופן־חיים רגיל. ועוד באותו היום הוא עם שארית הפלֵטה, אוּדים מוצלים מאש, מתוך החפירות ונסוגו אחור, בפעם הראשונה לא מתוך ריצה ובהלה בשעה שהאויב רודף ושולח את חצי המות, אלא מתוך הליכה אטית ובוטחת – אל מקום חניַּת־צבא באיזה כפר נדח וחרב למחצה.

וזרות גוררת זרות. כעבור זמן־מה, לאחר נוחו מעט, נקרא למפקד־הגדוד ונשלח בדבר ענין צבאי אל הכרך הסמוך.

עוד בנסעו במסלת־הברזל היה נדהם למראה עיניו. הוא ראה פתאום עולם חדש ונפלא. היה לפנות־ערב. אור־חשמל קלוש עטף את הקרון עם הנוסעים במעטה רך. הוא ישב על אחד הספסלים בבגדיו הבּלוּים ובגופו המזוהם, ולפניו ולצדדיו ישבוְ אנשים מפוטמים, לבושי הדר, בעלי לחיים אדומות ומלאות, עלמות ענוגות ונשים צעירות מעוּטפות אטון רך ומשי ומפטפטות בחן עם צעירים היושבים לצדן. שלות־נפש שפוכה על כל. הבחורים מכבדים את העלמות בטבלאות־שוקולדה כרוכות במעטפות אדומות ועליהן אותיות מוזהבות בולטות. ריח־בשמים עדין נדף באויר. נושא שיחתם היה; מיני רכילות על פלמוני ואלמוני, המחזה החדש בתיאטרון הגדול והמזמר האיטלקי המפורסם, שהשמיע אתמול את זמרותיו באולם־הקונצרטים. נוסעים אחדים הוציאו מתוך צקלוניהם לחמניות לבנות וטריות, משוחות בחמאה ומכוסות בפרוסות גבינה שויצית, לועסים להנאתם ושפתותיהם משתמנות ומבהיקוֹת. הוא ישב שומם, מבלי הבין מה שלפניו: האמנם עודנו מתקיים אותו העולם, שהיה לפני המלחמה, בלי שנוי כל־שהוא? האמנם נשאר הכל כמו שהיה בלי תמורה?

הוא ירד מעל המרכבה. האור הבהיר של עשרות מנורות־האלקטרון, טפוף אלפי רגלים על־פני רצפת בית־הנתיבות החלקלקה, שאון נשיקות, חבוקים וגפופים של הנפגשים, גרוּד הכסאות דרך חרות וחוצפה, צלצול הכוסות והמזלגות של המזנון, ההבל החם והערב של המאכלים והמשקאות, הרחבת־הדעת של הסועדים וכל אותו השאון המעודד והתאווני של בית־נתיבות – כל אלה הכו את לבו בתמהון. הוא יצא את בית־הנתיבות וסער החיים גרף אותו והדהימו מבלי דעת את נפשו: המוני אנשים ונשים מטיילים וממלאים את המדרכות, אור־אלקטרון שפוך על כל, אור רך וכחלחל מלטף ומרגיע, טרַמים מצלצלים, כרכרות דוֹהרות, אוֹטומובילים צורחים, מתפתלים כנחשים לאורך הרחובות ובהם פקידי־צבא עם נשים צעירות, חבושות מטפחות שחורות לראשן, שקצותיהן מתבדרות באויר; אותיות־חשמל מתבלטות ושוקעות, מזדקרות ודועכות בתוך שלטי־הרקלמות שעל־פני הקינמטוגרפים; פקידים, לבושים אפודות־עור שחורות ומבהיקות, הולכים שלובי־זרוע עם אחיות רחמניות, שצלב אדום תפור על חוּלצותיהן כנגד הלב; עלמות־חן צועדות זקופֿות ומחיכות לתוך עיני העוברים. גן־העיר מלא מטילים ועל הספסלים יושבים זוגות, עלם ועלמה, איש ואשה, מתעלסים באהבים, מתלחשים ונושקים בלי התבושש. חלונות־הראוה של בתי־מסחר־התכשיטים מזהירים באש־פלדות ובזיקי אור כחלחל־ירקרק מן המרגליות וכלי־הכסף והזהב; מחלונות בתי־האוכל נשקפים נקניקים שמנים ולחמניות רעננות ורכות, בקבוקי יין אדום ושאר מיני מטעמים. אל שולחנות־השיש של בתי־הקהוה יושבים מאות אנשים, ריח קהוה נעים נודף משם בלויות קולות כנור ופסנתר. האם איננו חולם חלום?…

הוא מתהלך ברחובות העיר. כבר שכח את משלחתו, שלשמה בא הנה. הוא גרר את רגליו העיפות וגופו הכבד, מבלי דעת מה אתו. עיניו כאבו משפעת האור, אזניו כבדו מרעש החיים וראשו עליו כגלגל. רק לאט לאט התחילה מהבהבת באיזה תא נסתר במוחו אותה ההכרה שלפני המלחמה ועיניו נפקחו פתאם לראות את הנעשה סביבו. וההכרה הזאת גזלה את מנוחת נפשו, מנוחת המות והאפּטיה, שהיתה שפוכה עליו, ופרשה על לבו עצב נורא. ומעט מעט עבר העצב והיה לקובלנה והתמרמרות עזה: האמנם כל אלה, הממלאים עכשו את הכרך, אינם מרגישים את הנוראות וענויי־הגיהנום שאין דוגמתם, אשר בשדה־הקרב? האמנם אין לבם מכה אותם על אטמם את אזניהם משמוע את קול יללות הנפצעים והגוססים אשר שם? והאמנם אינם נחנקים בכוס יינם ובשמן נקניקיהם בשומם אל לב, כי שם, לא הרחק מכאן, בוקע שמים חלחול הגרונות של רבבות האנשים הנוטים למות?…

ובכן, טעות היתה בידו בחשבו, כי פסקו החיים עם התחלת המלחמה; כי העולם התעטף בצעיף־אלמנות ובוכה על השכול והאבדון ועל המתענים ביסורי שאול; טעות גדולה ומרה. לא, שני עולמות הם זה אצל זה. ובאותה שעה, ששם השמים מכוסים בענני דם ודמע והאדמה נרפשת ממוחות ממוזמזים ודלוחים, השמים פה זרועים כוכבי־נוגה ויין אדום ומפעפע נשפך על האדמה; בשעה ששם בני־אדם שוכבים בחפירות לחות בחשכה כצפרדעים בתוך בצות והמות מרחף מעל לראשם – שוכבים להם פה האנשים סרוחים על ערשותם ומתענגים על רב טוב. נורא ומוזר כאחד!

ומדוע־זה, נתקעה שאלה מרה במוחו, נפל הגורל דוקא על אלה אשר שם לשאת יסורי־השאול, בעוד אשר אלה מוצצים את כוס־החיים עד תומה? הלא גם אלה אשר שם לא חטאו ולא פשעו במאומה, שיהיו נדונים למיתה; הלא רק מקרה הוא הדבר. על־פי מקרה הובלו אלה לטביחה כעגלים, ואלה – להנאת החיים ותענוגיהם; על־פי מקרה נתחלקו האנשים לשני מחנות: מחנה הנדונים לעלות לגרדום ותו־המות על מצחם, ומחנה השלוים והשבעים, השוכבים להם חבוקים בזרועות אהובותיהם על מצעות רכים ומבושמים.

ורק על־פי מקרה נמצא גם הוא שם ולא פה. ולמה נפל עליו הגורל להיות דוקא בין האמללים? במה הוא גרוע מאלה פה? זוכֿר הוא, כי היו לו הרבה דרכים להחלץ מן הנשלחים אל החזית והיו לו הרבה אמתלאות ותואנות להשתמט מסכנת המות, כמו שעשו רבים מחבריו. אבל הוא חשב את זה לחטא נורא, להיות נס מן המערכה בשעה שאחרים הולכים לשפוך את דמם.

והוא מתהלך פה כאבל בין השמחים. הוא מרגיש את עצמו כל־כך עלוב ודך בתוך קהל החוגגים והשמחים. כולם מתרחקים ממנו, לבל יטנף אותם במלבושיו המגואלים. בנות־החן אינן מזכות אותו במבט־עינן היפה ובבת־צחוקן המעודנה. כן. הוא בן המחנה הראשון, שאין לו רשות לבא הנה, לקהל־חוגגים זה.

* *

הוא עובר על־פני בית אחד, ששערו מוּאר באור־חשמל מזהיר, שלט גדול מכריז באותיות גדולות ובולטות: קפה־שנטן “אלדוֹרדה”, ועשרות אנשים נוהרים לשם. גם הוא נגרר אחר ההמון ונכנס.

האולם הגדול והנהדר היה מלא שלחנות קטנים, מכוּסים בּמפות לבנות, ואליהם מוּסבים אנשים ונשים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם. האור הגדול השופע מעשרות המנורות וכל אותו הגהוץ המבהיק אשר מסביב מסמא את העינים. אל שולחנות אחדים יושבות נשים צעירות בּודדות, מקוּשטות ומפוּקסות, מגבּעות גבוהות חבושות לראשיהן, והן משליכות מבטים עזים לכל עבר ועיניהן מבריקות ויורות זיקים. ראָיי־הזכוכית הלטושים, שקצותיהם זורקים ניצוצות־אש מלאי שפעת צבעים, אוחזים את העינים בהראותם אולם לפְנים מאולם עם כל הכבודה אשר פה. על הבימה יושבת מקהלת מנגנים ומנגנות ומשמיעה זמירות צועניות. פעם בפעם עולה עליה אשה, לבושה שמלה קצרה עד לברכים, ומדקלמת קופלטים שנונים בדברים שבינו לבינה, המכסים טפח ומגלים טפחיים… הוא נכנס מבויש במעיל־החילים הבּלוּי שלוֹ, משליך מבטים תמהים לכל צד, לבסוף מוצא כסא פנוי בפנת האולם ויושב עליו.

ראשו עליו סחרחר. כל אשר מסביב נראה לו כמו מבעד לערפל קל. מוחו אינו קולט מה שעיניו רואות. הנה אנשים יושבים להם בהרחבת־דעת משונה כּל־כך; כל אחד חושב את־עצמו ליצור נכבד בעולם, שהכּל לא נברא אלא לשמשוֹ; הוא מקפיד על כל רבב שעל בגדו ועל כל תנועה מתנועות אבריו. הנה ערך כה גדול לאדם פה. ושם, בחזית המלחמה, האנשים נהפכו לחיות רעות, כבר סר מעליהם צלם אלהים, טורפים ונטרפים, מתנפלים בשאגת־פרא על טרפּם ונופלים בעצמם פגרים פגרים – ומותר האדם מן הבהמה אין…

המלצרית נגשת אליו ושואלת לחפצו.

– כוס יין חריף, – דובבות שפתיו. ומתפלא הוא על המלים הללו, שיצאו מפיו כה ברורות.

היא עקמה מעט את שפתיה, השליכה עליו ועל בגדיו מבט מלא חשד, הניעה בראשה תנועה של השתוממות, וכרגע נעלמה לבין יתר השלחנות והכסאות.

כעבור שעה ארוכה הוגשה לו כוס־יין. הוא לגם לגימה מלא פיו, ועם כל לגימה חש, כי גופו נעשה כה קל ונוח, כאלו היה מרחף באויר. חום לוהט עבר בבשרו וגרויים נעימים פעפעו בדמו. הוא הרגיש בקרבו אוצר גדול של הרגשות וצורך כביר להריק את האוצר לפני הקהל הזה, שיצלצל באזניו כאלפי פעמונים מבּלי תת לו מנוחה.

ופה קרה דבר נפלא:

הוא צוה למלצרית להגיש לו עוד כוס־יין אחת. היא מאנה ודרשה ממנו במפגיע לשלם מקוֹדם את מחיר הכוסות הראשונות. ואז תקף אותו כעס נמרץ, דמו רתח בקרבו, חושיו נתבלבלו ופיו הצליף עתרת מלים עזות וקשות, מלאות זעף וקצף, בלוית שאגות נוראות, כיוצאות מפי משוגע.

וכרגע והמסבים אל השלחנות, הזוגות המתעלסים, הנשים הבודדות, יחד עם מקהלות המזמרים והמשרתים והמלצריות עזבו את המקום ומהרו לאותה פנה, נדחקו ונצטפפו אחד ליד השני, אחד על־גבי השני, כפקעת־גופים גדולה, בעינים סקרניות, בשחוק קל על השפתים השמנות, בהבעת פניִם טפשים, ואזניהם קשובות לקולות הנוראים המנסרים בחלל האולם:

— חה־חה־חה!… כסף היא דורשת, כסף בעד יין. לא, לא יין הוא זה, אלא דם, דם אדום מבעבע, דם הלב והמוח, דם האברים הכרותים והמושלכים בבורות ובשיחין. הנה נתקבצו ובאו הנה ראשים, ראשים כרותים וראשים מדולדלים תלוים על העורף, הנה שאר האברים: ידים, רגלים, מלתעות שינים, קרבים נשפכים, וכל אלה צפים בתוך נחל־דם יחד עם סוסים, שוורים ובהמה רבה. שני עולמות הם, עולם הדם והיין. שם, בחזית, מרוטשים אנשים לאלפים וגופיהם שותתים דם, בכדי לתת את היכולת לכם פה לזלוֹל ולסבוא יין. כסף היא דורשת, כסף בעד דם. חה־חה־חה!… הנה תכף תנתן הפּקודה להשתער עליכם ברמחים וכידונים וכולכם תסתובבו פה רגע באויר, ואחר תפלו מתבוססים בדמכם. חה־חה־חה!…מה־נהדר יהיה המחזה!…

ובדברו השתער מלא־קומתו באגרופים קמוצים על אחד הראיים הלטושים ונפץ אותו לרסיסים.

צעקה רבה התפרצה מפיוח הנאספים. חלפה הסקרנות מעל העינים, סרה בת־הצחוק האוילית מעל השפתים וההבעה הטפשית מעל הפּנים השמנים, ומקומן לקחו חמה וזעף על האיש, שבא להשבית את שמחתם ולשפוך את הקתון על פניהם. בעל־הבית בא במרוצה עם חברת משרתיו ועושי־דבריו: סקנדל! שערוריה! להשליכו החוצה! למסרו בידי הפוליציה! ושעה ארוכה היה האולם כמרקחה

* *

כשנתפכח הֶלמן משכרונו ופקח את עיניו, ראה את בגדיו והם מלוכלכים ומטונפים באבק ורפש, מאפו וממצחו נוזל דם, בראשו כאב עצום, בפיו טעם לפגם, והוא מובל בידי שוטרים מזוינים בתוך הרחובות הדוממים והאפלים למחצה של הכרך הנרדם….

* * *

יום־קיץ מזהיר בּעולם. מעל חודי המגדלים ומדרוני הכפות של בּתי־התפלה השונים וגגותיהם המצופים מתכת מבריקה, נתּזו רבבות ניצוצות־אש ואבק־זהב, שהתערבו עם עמודי אבק־הזהרורים, שהתרוממו מאדמת הרחובות השוקקים מהמוני אדם רב. נצנצו באויר העולם זכוכיות השמשות בהפתחן לנוכח זהרי השמש, שיש כתלי הארמונות, צבעי עשת האוטומובילים, ברק־השחור של המרכבות הדוהרות, צבעוני הסוככים שבידי הנשים הצעירות, עתרת הגוונים של אבני־החן, תכשיטי הכסף והזהב שבחלונות־הראוה ולהבי הפרחים בידי המוכרות בצדי הרחוֹבות. הקריה היתה מלאה רעש ותשואות משפעת המטילים, ההולכים לתומם ולרגלי מסחרם, מצריחות האוֹטומובילים, מצלצול הטרמים, מחצוצרות הפרשים של מכבי־האש ומכל שאונו והמונו של מיליון האוכלוסים, הממלא את חומות הקריה, רחובותיה ושווקיה עד אפס מקום.

השלטים הגדולים והמוזהבים של בתי־המלון המרובים, בתי־הקהוה המפוארים, בתי־הקינו והתיאטרונים ושאר מקומות החשק והתענוגים משכו ברשתם את העוברים ושבים וקראו להנאת החיים. האותיות הגדולות, הבולטות והמזהירות, הכריזו על סער החשק ותסיסת הדם באברים. מתוך בתי־קהוה השרוים באפלולית נעימה, עולה ריח הקהוה החריפה והנעימה כאחד עם ריחוֹת הבושם של הנשים העדינות וקרירת השיש הלבן של השלחנות הקטנים, עיני עלמות־החן, המטופפות על המדרכות, בחולצותיהן השקופות ובתנועות אבריהן הגמישות, בוערות בברק לוהט וקודח. ריח גזרי־העץ, המשובצים בתוך רצפת הרחובות והמרובּצים בקלוחי מים, עולה באף ומגרה את עורקי הנחירים לעטישה. נערות צעירות, מתוקות ורעננות, עם ספרים ומחברות תחת בית־שחין, בפטפוטי מלים צוהלות ובתנועות־חן נחפזות, מטילות ברחוב. מלצר בית־קהוה, גלוי־ראש ולבוש סינר לבן, נושא בידו כוס־טה אדומה על טס־כסף נוצץ, מתהלך ליד קירות הבתים על המדרכה ונעלם בדלת חנות לקונפקציה של נשים. עלם ועלמה הולכים צפופים וכף־ידה הקטנה והענוגה מהודקה בתוך ידו הוא. מי־הסודה שבכוסות־הזכוכית, המושמות בתוך ספלי־כסף אצל עגלות־היד שעל פרשת דרכים, מפעפעים ומעלים אבעבועות פורחות ואדים תוססים. עלמות עדינות מחוטבות הדר, העומדות בתוך דלתות־הזכוכית הגדולות של החניות, מתחרות עם פסלי הנשים העשוים חומר והבּוּבּוֹת הגדולות, העומדים לראוה בתוך חלונות בתי המסחר לתלבושת נשים.

בפנת אַחד הרחובות המפולשים וההומים מאדם רב נזדקרו ונתעכבו בעצם מרוּצתן שפעת כרכרות, מרכבות, אוֹטובוסים, אוֹטומובילים, אוֹפנַים ושוּרה ארוכה כנחש עקלתון של טרמים וגם המוני אנשים אצים ורצים, הולכים לרגלי עסקיהם וסתם סקרנים. החיים עמדו בעצם זרמם, מבלי לפנות ימינה או שמאלה. זה אל זה שואלים, זה לזה תמהים, ופתאם נודע הדבר: ברחוב הארוך, החוצה את זה, עוברת שורה ארוכה של עגלות־צבא בעלות־אופנַים מלאות ארגזי־כדורים, חציר לבהמות ושאר תשמישי צבא בשביל המחנה הנלחם לא הרחק מן הקריה. שעת מלחמה בעולם והאויב כבר עומד ליד הדרכים המובילים לשערי הבירה. בעצלתים מתנהלת שורת עגלות־הצבא, מאובקות ומלוכלכות, בחריקת גלגליהן היבשה והצורמת, בדפיקת פרסות סוסיהן המסומרות, סוסי סיבּיריה הקטנים והעבים, בעלי זנבות קצרים, שפקעת־שערות עבותות ברגליהם, ליד פרקי העצמות, ועל העגלות עברו רב של חיילים, ילידי ערבות רוסיה הגדולות, בני קלמיקים, קירגיזים, בּוּריַטים, טטרים, מולדבים ואוּקראינים, לבושים בגדים קרועים ומטולאים, בעלי פנים עיפים ומורגזים ועינים חרבות ועששות. הרכבים, מנהלי הטרמים, השופֵרים הרוכבים על האופנַים והנוסעים בכרכרות, רוגנים בלבם על החילים המתנהלים לאטם, החוסמים עליהם את הדרך ומפריעים אותם במהלכם. העינים סוקרות למרחוק, לקצה השורה, לראות, אם היא הולכת וקרבה לקצה. ובראותן, כי אין קצה לעגלות ואין סוף לחילים, הן מתמלאות רוגז והפה רוטן ונוהם.

בין שפעת המרכבות, שנדחקה ועמדה בלי זוע ממקומה, היתה מרכבה אחת מהודרה בעלת אופני גומי רך, חבושה לשני סוסים אבירים, ובה איש ואשה, צעירים לימים, אַרנולד ולוֹטה, לבושים הדר, מבושמים, הלוּמי תאוה עצורה כאנשים עברם יין. הם נסעו עתה לסעודת מרעים, שנערכה באחד האולמים של בית־המלון הנהדר “אימפּריַל”. היא ישבה מכוָצה בפנת המרכבה הרחבה, נרעשה והוזה, קצות כתפיה רועדות ואשכלות שדיה מתרוממים, פניה נתונים בתוך צרור פרחים שבידה, והוא, שכור־חשק, פניו מָפנים אליה, עיניו קודחות באש תאוה, נשימת אפו לוהטת ופיו מציף אותה המוני פרַזות, מחמאות ושפע דברים רכים וממוזגים בתוגת־אהבה. הוא לא ראה דבר ולא שמע דבר, אלא כולו היה שקוע בתוך עיני־התכלת המאירות והמתוקות אשר לבת־זוגו ואל הנפש האהובה והעדינה, המבושמה והאורירית, הנשקפת בחטוב אבריה הענוּגים מתוך האטון הדק והקל, היושבת בעומק הפנה האפלולית של קטיפת־השחור, כחולמת בהקיץ, לקולות הלמות פרסות הסוסים הרתּמיות ותעופת העדנה של האופנים הקלים. אך פתאם – והנה חדלה הדפיקה הנעימה והרתּמית של פרסות הסוסים על רצפת אבני הרחוב. הוא הציץ החוצה ולעיניו נראתה שורת עגלות־הצבא, החוסמת את הדרך, והמוני המרכבות והכרכרות ושלשלת הטרַמים, מבלי מוצא מן המצר. כמקיץ מחלום הביט סביבו בעינים אחוזות קוּרי־הזיה, הוציא מתוך כיס בגדו את שעון־הזהב שלו והנה כבר הגיעה השעה הששית, השעה המיועדה לפתיחת המשתה. הוא נתמלא חמה עזה, קם ממושבו, ירד מעל המרכבה, צעד על הרחוב שנים־שלשה צעדים, מבלי מצוֹא לו מקום־מנוחה, רטן בפיו, באותו הפה, שלפני רגע זרמו מתוכו המוני מלים מתוקות מלאות רגשי־אהבה כבירים, ופלט קללות נמרצות לתוך אויר העולם. הוא חשב מחשבה לעזוב את המרכבה וללכת רגלי, אבל בהשליכו את מבטו לפנים ולאחור, ראה, כי נתון הוא כבתוך פקעת חוטים סבוכים. הוא העמיד רגל אחת על שלב המרכבה ואת השניה על אדמת הרחוב, ובמצב כזה עמד שעה ארוכה מלא רוגז אין־אונים. לרגעים הביט על שעונו ועיניו חשכו לראות, כי העת חולפת במהירות ושהוא כבר אֵחר את מועד פתיחת המשתה. הנה השלך השליך את כל יהבו על הנשף הזה; לאחר נפתולי־אהבה במשך ימים רבים ללא־הצלחה עלה בידו סוף־סוף לקנות מעט את לבה; הוא מרגיש, כי בימים האחרונים היא, לוטה, הולכת ונמשכת אחריו, והוא קוה, כי היום, בעת המשתה, יעלה בידו להגיע למרום גדולתו ולקחת את לבה, והנה – מפריע שלא פלל לו כלל!… הוא עומד ומביט אל החילים היושבים להם במנוחה מאוּבּנת על עגלותיהם, מלוכלכים מרפש ואבק, אפּטיה שפוכה עליהם וצל המות נשקף מעיניהם, ולבו מתמלא זעם. הנה הם, הם, המביאים נעימה זרה לתוך חלום חייו, דיסהרמוניה לתוך נגינת האוֹשר, טוֹן עכור ודלוּח לתוך הקטיפה הרכה של עיני־השקד אשר לבחירתו.

בית־המלון “אימפּריאַל” היה בנין ענק נהדר בן שש קומות מלא מאות חלונות. הבנין עמד איתן בכבודו ומשאו ובברק השֶׁלט הגדול, התלוי למעלה ומכסה את רוחב כל החזית ומכריז באותיות־זהב בולטות על עושר החיים ושפעת התנועה אשר בקרבו. חדריו ותאיו הרבים הכילו בקרבם המון רב ומגוּון מכל ארץ רוסיה הגדולה והרחבה וגם מארצות אחרות. ערב־רב של פרצופים ומיני בריות משונות. כל תא ותא היה מסתיר בקרבו מאורעות ומקרי־חיים שונים ומיני בני־אדם עם מאוייהם המרובים: סוחרים רוסים מכל המינים, הדתות, השבטים והגזעים של ארץ זו, פקידי־צבא גבוהים ונמוכים, להקת משחקים נודדים, סטודנטים, סופרים, קורספּונדנטים משדה־המלחמה, זונות, תּירים, קבלנים, הולכי בטל, המון נקוד וטלוא. בין התאים האלה היו גם אוּלמים אחדים, רחבי־ידים, שהיו נועדים לסעודות מרעים, משתי־שמחה, נשפי־חשק וכיוצא באלה. הפרוזדורים הארוכים והאפלוליים למחצה, שהיו מוארים באורות אלקטרון קלושים, שוקקוֹ מהמוני אדם צועדים על המרבדים הרכים, הפרושים על הרצפה והמדרגות. פעמוני הטליפונים צלצלו בכל עבר בלי הרף. המרימה התרוממה וירדה חליפות עם קהל רב וכבוּדה רבה. עולם קטן התכנס לתוך כתלי הבנין המוצק הזה, שעמד בכל־זאת קר וקופא בכובד משאו, מבלי תת לאיש מן החוץ להציץ מה שנעשה בתוך עשרות חדריו, תאיו ואולמיו. עם התחלת המלחמה קם רק שנוי קטן: מטעם השלטון החרמה כל הקומה הראשונה ונועדה לבית־חולים צבאי.

בּשתי שעות אֵחר הזוג לבוא למשתה־השמחה. השמש כבר החלה להתקרב לצד מערב. אבק החוצות התעבה ביותר לרגלי המוני הכרכרות, המובילות את נוסעיהן אל גני־הטיול ושדרות־העצים אשר מחוץ לעיר. מגדלי הארמונות ובתי־התפלה בערו עוד באש, בשעה שבתוך בתי־החומה כבר השתרר צל נעים. השעון הגדול, התקוע בחומת בית־המלון, לנוכח המבוא, הראה את השעה השמינית. אבל מאחר שגם אורחים רבים אחרים, שנסעו בכרכרות או בטרמים, אחרו אף הם לבוא לרגלי אותה הסבה, החלה הסעודה זה לא־כבר.

המשתה היה ערוך בטוב־טעם וחן. השלחן הגדול, שעמד באמצע האולם לכל ארכו, היה מלא מאכלי־תאוה שונים, מיני מאפה, בקבוקי יין ישן, כוסות מבריקות, טסים מלאים פירות־הנגב, ממתקים ומיני סכּריוֹת ושוקלדיות יחד עם פרחים חיים וגבעולי צמחים בעלי צבעים שונים, ריח המאכלים התערב עם ריח הפרחים וריחות הבשמים והתמרוקים של הנשים למזיגה אחת. בפנות האולם עמדו דרגשים קטנים, נועדים לישיבת “זוגות” מרופדי קטיפה אדומה, ולמראשותיהם עמדו תמרים תקועים בתוך דליי־עץ ענקיים שהיו מאהילים עליהם כחופות ענפים ירוקות. מעל לתקרה השתלשלו וירדו מנורות ברונזה, שהתיזו ניצוצות זהב ואש בהשתפך עליהן קרני השמש השוקעת, והן התחרו עם הפנינים, הברילינטים ושאר אבני־החן של הנשים, עם זיקי האש השחורה או הכחוּלה של עיניהן, עם צבעי שמלותיהן הרכות, האוריריות והשקופות, ועם שחור הפרַקים המתוחים של הגברים הצעירים.

המסובים אל השלחן ישבו בנעימות רבה, כששחוק־החן אינו סר מעל שפתותיהם, איש ואשה, איש ואשה, כל אחת חוסה בצל הקוַלֵר שלה, היושב נכוֹן לעזוֹר לה בכל רגע ברב או במעט, לשרתה בכל מיני שרות, כאלו אין לו בעולמו דבר, אלא לעמוד לפניה כעבד לפני גברתו ולהנעים לה את השעות הללו שהיא יושבת בחברתו. הפה ממלל מחמאות, העינים סוקרות בסקירות ערמומיות, המשתמעות להרבה אנפין, כף־היד הימנית, מלאה כל מיני מתיקה, מוּשטה לעבר פניה בבקשה שתואיל לטעום מעט, וכל זה מלוּוֶה בשחוק מצלצל, מעוּשה קצת, המתפרץ פעם בפעם מפיות הנשים. נשמעה הוצאת הפקקים מתוך בקבוקי היין, מזיגת המשקה לתוך כוסות הזכוכית והמתכת, המשמיעה צלצול רתמי כצלילי טפות נשפכות לתוך חבית. הראשים הלומי־יין, השפתים שמנות ואדומות, העינים נוצצות בברק מיוחד, הדבורים שוטפים בקלות והם מלאים ברק ניבים נאים, פקחות לטוּשה והלצות קולעות אל המטרה. מדברים מעט רכילות ולשון־הרע על חשבון אחרים, על מקרי היום ועל עניני המשפחה של פּלוני ואלמוני. בין המסובים יושב גם ארנוֹלד ליד בת־זוגו, נרגע כולו, שקוע בים העדנה, הרכות והלטיפה החמה אשר מסביב, שואף את צלה של אהובתו וטובל את נשמתו בצחצחות העדן של עיניה הכחולות והמתוקות.

החמימות בחדר גדלה. פותחים את החלונות, הפונים אל הרחוב, וזרם אויר מתפרץ אל תוך האולם. זוגות אחדים קמו ממקומם, נגשו אל החלונות לשאוף אויר צח ולעיניהם נגלתה פּנורמה נהדרה של מרחביה, שבה מזדקרים שפועי גגות־בתים, ארובות־עשן ענקיות, מגדלים גוֹטיים וכפּות רומניות של בתי־התפלה השונים, וכל אלה מוזהבים בזהב קרני־השמש האחרונות. בקצה האוֹפק הרחוק רוקדות באויר אשים קטנות, מזדקרות לשונות־אש כחזיזים, משתלהבות ודועכות, והדים עמומים ועבים באים ממרחקים, כהדי רעמים מתגלגלים. פתאם נזכרו, כי אלה הן יריות כלי־התותח משדה־המלחמה, הנמצא לא הרחק מן העיר. פתאם נשמעה צריחת אוֹטומובּיל, הרץ ממרחק ובא ומתיצב לפני בנין בית־המלון ליד דלת הבּיאה של בית־החולים הצבאי. הוא בא במהירות הברק, כשהוא כולו מאוּבּק ומעוּפּר, נושם בכבדות וצורח באדי־קיטור של בּנזינה, ועל כרסו מצוּיר צלב אָדוֹם גדול. דלת האוֹטומובּיל נפתחה במהירות ושני סניטרים ירדו מעליו והוציאו מתוכו, על אלנקה, איש־צבא חוור־פנים כמת, חבוש בתחבשות לבנות, שפּה ושם הן ספוגות דם, נעלמו בתוך פתח בית־החולים, וכעבור רגעים מספר שבו עם האלנקה הריקה, נכנסו לתוך האוֹטומובּיל, סגרו את דלתו, הרכּב סובב בּגלגל, האוֹטומובּיל נע ממקומו ברעש ובענני־קיטור ונעלם בתוך רחובות הכרך. אך כעבור רגעים מספּר והנה בא שני, וגם הוא פלט מתוכו איש־צבא ואחריו שלישי, רביעי וחמישי, שפּלטו מקרבּם גם אנשי־צבא פשוטים וגם אופיצירים וגם ראשי־צבא…

קמה דממה קלה. המציאות באה וטפחה על הפנים. קרירות עברה בעצמות. הפנים נתארכו והעינים הביטו מבט ממושך לתוך נקודה אחת. השאון באולם נדם, בלב כל אחד רעדה איזו נימה נסתרת. אך כל זה היה רק רגע. אחד הנאספים פתח בהלצה על חשבון המלחמה, השני ענה גם הוא את חלקו, ובא השלישי והתערב ביניהם. השיחה נעשתה שוב שוטפת כבתחלה. בין־כך ירד היום. בזויות החדר שררה אפלולית. אחת הנשים נגשה אל הפסנתּר, העומד בפנת האולם, העבירה עליו את אצבעותיה הקלילות ובתוך האולם השתפך מטר צלילים ערבים ונוּגים. בלב כל אחד התחיל תוסס פתאם איזה רגש סנטימנטלי גנוז, שבקש לו מוצא. גזו החוּלין שבסעודה ואת מקומם לקחו געגועים כמוסים, שטוּפּחו במסתרים, במעמקי הלב. בנות־החן התרפקו על בני־זוגן התרפקות עיפה ונעימה, עוָיה מתוקה־עגומה עברה על שפתיהן ובמבט עיניהן דלקה משאָלה לא־ברורה. ומבּלי משים התרוממו זוגות אחדים ממקומם ויצאו במחול, מתחלה ברגלים כושלות ובתנועות יגעות, אבל מעט מעט חלף הרפיון וזוגות המרקדים היו נשאים על־פני הרצפה החלקלקה כמרחפים באויר. הידים מהודקות, כתף נוגעת בכתף, וזרם כביר תוסס באברים. האפלולית באולם מתגברת ובתוכה נשפכים לחשי־סודות ורמזי־אהבה, הנאמרים בחטיפה, אגב־רקוד, על אזני בנות־החן. הפנים מתלהבים, העינים מבריקות, צלילי מנגינות הפסנתר חודרים עמוק ללב וכל האולם מסתובב סבּוב רועש ופראי. הזוגות העיפים מרוֹב המחולות פורשים לצדדים ושוקעים לתוך דרגשי הקטיפה הרכה שבזויות האולם, וחבוקים ומהודקים, עיפים ובלי־אונים, צונחים ראשים בעלי תסרקות גבוהות ומבושמות על כתפי גברים, וגופים חמימים, רכים וריחניים, לתוך זרועות מהדקות וידים מחפּשות באוֹפל. גם ארנולד ולוֹטה בין המחוללים. הוא משתמש בהזדמנות זוּ ושופך את רחשי לבו באזני בת־גילו, מבּלי שוּם מחסום לפיו. הוּתּרה הרצועה, היין מפעפע בּאברים והפה ממלל רברבין. ופלא: אותם הדבּורים, שהיו ככה קשה לו להוציאם עד־עכשו במו־פיו ולהעבירם על דל שפתיו, שוטפים להם עכשו כה קלים ופשוטים. הוא צולל בים האושר. מי ידמה לו ומי ישוה לו. הוא מרגיש, כי צד את לבה לאהבה; היא כוּלה ברשותו. שפתיו נמשכות, כּבלי משים, אל גומות־החן שבלחייה ואל שפתותיה השושניות, אבל איזה הסוס קל עולה עוד בלב, לנסיון האחרוֹן הזה. הוא מבליג על יקוד אהבתו, מתחזק בכל כּוחו, כשלבו הולם כהלמות פטישים. ופתאם – הָדלקו מנורות־האלקטרון, שהפיצו אור נעים על־פני האולם והבליטוּ את יפיוֹ והדרו. העפעפים כאבו רגע מן האור הפתאומי. הזוגות המחוללים והזוגות השוקעים בתוך דרגשי־הקטיפה, שהאור מצא אותם באמצע סתרי־אהבתם, נשארו תחתם נדהמים, כאלו נשפך עליהם קלוח מים קרים. אבל עד־מהרה העמידו פנים שלוים, כאלו דבר לא קרה, והתחילו לקחת חלק בשיחות המתהלכות והשוטפות.

המלצרים הגישו מאכלים חדשים. נשמע שוב צלצול כוסות, מזיגת יין, פצוח אגוזים ושקדים, דבור שוטף מתוך פיות מלאים מאכלי־טעם. רק פני בנות־החן היו מבוישים קצת ועיניהן מוּרדות ארצה, מחמת הסודות ורמזי־הלחש, שנתגלו להן בעת המחולות… אחד האורחים הוציא אותן מתוך המצר בהחילו לשיר בבריטון חזק איזו אריה מאוֹפּירה ידועה. אחריו שרה אשה איזה רוֹמנס עָרב. הנאספים מחאו כף. קמה המוּלה רועשת ונעימה. לב הקרואים היה טוב עליהם. הנשף עולה יפה.

ופתאם…

–טרח… רח… טח…!!!

המנורות והשמשות הזדעזעו, הבקבוקים צלצלו על השלחן, הכוסות האחוזות בידי השותים נפלו ארצה והיין נשפך על־פני המפה הלבנה והרצפה החלקלקה. הנשים הוציאו קול צעקה נוראה. פני הגברים הלבינו כסיד. באולם השלכה דממת־מות. ופתאוֹם נשמעה, דרך החלונות הפתוחים, טיסה חזקה של אוירון ממעל לבית ושוב קולות־רעם אדירים. מעט מעט נתחוור הדבר: האוירון זורק פצצות על־פני העיר. הנשים צעקו בקוֹל לסגור את החלונות. אמיצי־הלב שבין הגברים מהרוּ לגשת אליהם וּלסגרם. ובעוד כולם עומדים נבוכים וחרדים – והנה כבה פתאום אור המנורות. מבּלי משים נסבו מבטי כולם לעבר פני החלונות. אבל גם משם לא יגוּנב אף זיק־אור אחד. ברור היה, כי בכל העיר כבה האור לרגלי התנפלות אוירוני האויב. הנשים מהרו כל אחת אל בן־זוגה לחסות בצלו ולהסתר מפני הסכנה. ובאופן אינסטינקטיבי התחמקו הזוגות אל ירכתי האולם ליד הקירוֹת ונפלו באין־אונים לתוך דרגשי־הקטיפה הצרים שבזויות. אל השלחן, העומד בתוך המרחב החפשי של האולם, לא נשאר אף אחד. האורחים וכל אשר באולם נבלעו בתוך האוֹפל כגוש שחור אחד. אין דובר דבר ואין פוצה פה. עם כל רעם של פצצה נלחצו בעוֹז גויות הנשים הרועדות אל חזה הגברים. מעט מעט חדלו הקולות, אבל הנשים עוד רעדו מתחת לארג שמלותיהן האוריריות כפרפרים.

גם לוֹטה נלחצה אל חזה בן־זוגה ורעדה כולה, כצפור נפחדת זו, בתוך ידיו החובקות. הוא הרגיש את נשימת־אפּה הלוהטת והריחנית ואת הלמות־לבה החזקה. היא נלחצה אליו בגופה העדין. מוחו נתערפל משכרון. כל הִסוס לא היה עוד בלבו. הוא השקיע את שפתיו לתוך גומות לחייה הרעננות והמתוקות ונשק לה נשיקה אחת ארוכּה, ארוכּה…

אני עובר בעגלה בצדי דרכים ובשבילים עקלקלים ובא אל עיר־ההרגה פ., אשר על גדות נהר אורז’יץ. דרך־המלך ומסלות־הברזל נשחתו בימי הקרבות הנוראים, שהתחוללו פה לפני זמן קצר בין שני האויבים האדירים, הגרמנים והרוסים. כשלשה חדשים עמדו פה שני המחנות מערכה מול מערכה, משני עברי הנהר, העובר ליד העיר, וזרעוּ על סביבם הרג ואבדון; כשלשה חדשים רעמו פה אלפי כלי־תותח, מכונות־יריה, רובים ושאר מיני כלי־זין; האויר רעד מאלפי רעמים, אבני בליסטראות, פצצות ורמונים, שהושלכו מכל העברים מסביב וגם ממרומי השמים מתוך האוירונים. האדמה נאנקה מכּובד המחנות וכל הכבודה אשר לרגלם. פה, בעיר הזאת, שהיה לה ערך אסטרטגי גדול, נחתך גורל הקרָב העצום על־דבר חלק גדול מאדמת פולין, וכל אחד מן הצדדים הביא את מבחר צבאותיו לקרבן, בכדי לנחול את הנצחון. מספר הנופלים במלחמה הזאת עלה לעשרות אלפים. האדמה היתה זרועה גופות מתים למכביר, מימי הנהר האדימו מדם והפגרים צפו עליהם מחנות מחנות. לאלפים נפחו את נפשם על רשת חוטי־הברזל הדוקרים, שהעבירו בתוכם זרמי חשמל, והאנשים נשארו תלוים ואחוזים בסבך קוצי החוטים החדים, מפרפרים ביסורי גסיסה, כשהם מעפילים לעבור עליהם. חלל העולם היה רוה נאקת הגוססים והפצועים וכל העיר היתה לחרבה.

חצות הלילה של ראשית סתו, לבנה ברה שטה במרומי השמים ושופכת את אורה הכחלחל־ירקרק על־פני חרבות העיר. אני יורד מעל העגלה ועושה את דרכּי רגלי בתוך השבילים, שבהם היו לפנים רחובות וסימטות. שׁמה ושאיה על כל שעל. גלים נצים ועיי־מפּלות, תלי־עפר וערמות אבנים, לבנים, סיד, טיט ומיני כלי־בית שונים. כל הבתים שרופים באש, רק פה ושם נראות עוד ארובות־עשן מפוחמות, המזדקרות מתוך החרבות. הלבנה זורעת עליהן את אורה החוַרור והן נראות כשלדי מתים, שעלו מקבריהם ותועים בין החרבות בחצות הלילה לבקש את אבדן חייהם. האויר עודנו רוה אותו ריח־המלחמה המיוחד, ריח ממוזג מהבל דם חם, מחוֹמץ־עשן ופיח, מאבק־שרפה חריף וממולה ומרקבון פגרים ואברי גוף נובלים; עוד עומדת באויר אותה היבבה הנוראה של אלפי הנפצעים והגוססים ברגעי־חייהם האחרונים, והד אותה היבבה תועה פה ונשמע מתוך המית הרוח המילל בין חורי הארובות ופרצי הכתלים, כתאניה דקה וממושכה, שנקרשה בתוך תלי־השממון. יחד עם העלמת חמימות חיי־המשפחה של יושבי־הבתים ואור המנורות הזרוּע על־פני שלחנות דשנים, נעלמו ונתערבבו גם תחומי הבתים וגבולות הרחובות. גורל אחד לכוּלם. לא נכּר ארמון לפני סוּכּת־נצרים. בין החרבות נשאר עומד שלד של איזה מגדל גבוה ומשני צדדיו יוצאות שתי כנפים כשתי כפות־ידים פרושות על־פני השממה, והיה זה כאליל־המלחמה, מפלצת המות, המוֹלך, שלכבודו הקרבו חיי אלפי נעוּרים אל פיות התותחים והוא עומד עתה בגאון נצחונו, מברך על הדם, רוצה את הקרבנות ומושל לבדו בבקעת המות.

בין תלי־העפר וגלי־ההרס מתגוללים עוד פה ושם פגרי אנשים יחד עם נבלות סוסים, שמחנות הצבא בהחפזם לא הספיקו לקברם או לקחתם אתם והם נשארו פה לדראון, כי גם עופות השמים הרחיקו את קניהם מפּה, מקול רעמי המלחמה ולא עטו אל הפגרים. רק לפעמים נראה צל כלב שוטה, הרץ בין הפּגרים ומכרסם בשניו את עצמות החללים, ונשמעה יללת חתול כיללת תינוק מתחטא בחיק אמו, ואל הקולות האלה נטפלת רנת־תאניה של אשה משוגעה, המזכירה את הנגון של תפלת “נעילה”, הצועדת על החרבות ויוֹצאת במחול ערומה ויחפה לאור־הלבנה ושערות ראשה מתבדרות באויר – הנפש היחידה, המזכירה את חיי בני־אדם, ששטפו פה במשך דורות.

אני יוצא את פני העיר. האדמה זרוּעה כולה קברים. אל כל אשר העין מביטה – רק גלי־עפר מתרוממים ובהם תקועים צלבי־עץ מלבינים. מהם גלים רחבים, שתחתם מונחים עשרות או מאות אנשים, ומהם גלים קטנים, הטומנים בקרבם רק גופות בודדות. הצלבים שונים: מהם ישרים, שתי וערב, מהם כפולים, ומהם פשוטי כלי־עץ בלי כל צלב וציוּן, קברי קתּולים, פרווֹסלוים, לוּטרנים, יהודים ומושלימים. פה, בבטן האדמה, השלימו ביניהם סוף־סוף האויבים בחייהם; ד' אַמות של קרקע מספּיקות לאלה, שבחייהם בקשו לחבק זרועות־עולם ולהדריך עמים וארצות תחת רגלם. פה הם נחים מעצבּם ורגזם, מעמל חייהם ושאיפותיהם הגדולות. על הצלבים רשומים בפחם או בעפרון שמות הנופלים, שמות משונים, בני עמים שונים. וכל־כך מוזר הדבר, שטטרים, רוסים, פולנים, יהודים, ליטאים, אסטונים, מוֹלדוים, גרמנים, צ’כים, אונגרים ושאר מיני שבטים התקבצו ובאו הנה למצוא את מנוחת־הנצח בעירה הפולנית הקטנה. על רבים מצלבי־העץ תלוים כובעים, שארג המצחות והשוּלים עודו לח מזעת הראש והמצח וממגע אצבעות, שעוד לפני ימים מספר היו חבושים לראשי בני־אדם חיים, וכיום נעלמו הראשים בתוך איזו תעלומה נצחית ונשארו רק כובעיהם, כיתומים מתים. ונראה הוא, כל אותו המון הצלבים חבושי־הכובעים, כמחנה מפלצוֹת, שהעמדו בבקעת העצמות לשמור, לבל יקרב הנה מי־שהוא מעולם זר, עולם החיים, להפריע את דממת־המות השופכת פה את ממשלתה. גם הכובעים הם בני מינים שונים, מכודנים ושטוחים, גבוהים ונמוכים, של שרי־צבא וחיילים פשוטים, בעלי צבעים שונים וגזרות שונות, על־פי מיני המחנות שלקחו חלק בקרבות; מהם שלמים ומהם נקובים ככברה ממטר הכדורים שעבר בהם, שהראש צנח מת לארץ והוא נשאר. על צלב אחד תלוי כובע מכוּדן, שחודו נתקע בתוך נקב של כובע שטוח – מעשה ידי איזה שד מתלוצץ, שסִמל בזה את קרב־הבּינים של גרמני ורוסי. עוד מוּרגש פה ריח העפר התחוח, אשר אך זה אתמול נחפר. המות נעשה פה כה מובן ופשוט, צורה רגילה ופשוטה של עבר־ההויה השני ־ החיים…

שם במרחקים, באיזו עירה קמנה שעל גדות הריינוס או הווֹלגה, שוכבת לה עכשו בחדר אוֹפל אשה באה בימים ושנתה נודדת מעיניה. היא מתהפכת מצד אל צד, מבטה תועה באופל, המטה מתחתיה שורקת וחורקת ובּלב צורבת מחשבה: מה שלום בני, שהלך למלחמה, שזה חוֹדש ימים לא נתקבל ממנו שום מכתב? שם, על גדות השפּרה או הדנפּר, יורדת עלמה ממטתה ומתבוננת, לאור הלבנה המציצה אל חלון חדרה, אותה הלבנה השטה פה על־פני גיא־ההרגה, – אל פני התמונה הקטנה, העומדת על השלחן משובּצה במסגרת יפה ועטופה פרחים חיים, בולעת את תוי־הפנים הנעימים ואת הבּעת העינים הצוחקות של ארוסה הנמצא בשדה־הקרב, ואחר־כן היא מאמצת את התמונה אל לבה, מגישה אוֹתה אל פניה ואוצלת עליה עתרת נשיקות לוהטות; שם, באיזו עיר הומיה בדרום־אשכנז או בכפר קטן עבורבות סבּיריה, נמס הכר למראשותי אחות רחמניה מדמעות־עיניה ומגעגועים עזים לאח היחידי, שנלקח למלחמה ועקבותיו לא נודעים. ופה, בבטן האדמה הלחה והמרוּפּשה. תחת גדר דחויה, שוכבים להם שלדי אנשים וצרורות אברים מעוכים ומדולדלים – מטרת הגעגועים הגדלים, הרחמים המרובים והדמעות הרותחות…

פתאם ועיני נתקלת בקרן־אור קלושה, המציצה מבין שרידי החרבות, אור רועד בתוך ההרס אשר מסביב. האין זה אור מתעה? והנה, כמדוֹמה, גם קול אדם ישָׁמע, קול עמום וחלש, הבא מבטן הלילה ומרחף על גלי השממון. אני הולך לקראת ניצוץ־האור והקול הולך הלוך וקרוב והוא עצֵב ככה וערֵב ככה, קול נגינה מונוטונית רוַת־געגועים, קול הצודד את הלב בעצבון חרישי.

אך מה זה? כמדומה, כי הקול כה ידוע לי וקרוב לי הלא כן. הלא זה קול נגון הגמרא, אשר מלא לפנים, בהיות עוד העיָרות עומדות על תלן, את בתי־המדרש והישיבות. והנה הוא נשמע פה, כאלו הוא בא מאיזה עולם אחר, ממרחקים נעלמים, והוא הולך ונבלע בדממת הלילה.

עצב נעים פורש על לבי. הקול מזכיר לי בית אבּא, עולם ישן וחביב, עולם הילדות הטהורה.

אני מתקרב אל בנין ישן, הרוס למחצה, שמתוכו נשמע הקול, מביט דרך סדקיו וראה לפני מחזה מוזר: בּית־מדרש עתיק, שמכל רהיטיו נשאר בו רק ארון־הקודש הפתוח והריק וארון־ספרים גדול עם המון “שמות” וספרים קרועים, נעדרי־כריכה; על הרצפה מתגוללים שברי־כלים, בּלויי־ספרים, רצועות של תפלין וחלקי מנורות נחושת, מעורבים בטיט קירות, סיד ולבנים מנופצות. ועל גלי ההרס, לאור נר־חלב קלוש, יושב לו יהודי זקן בעל שיבה ולומד בגמרא, אשר נמצאה בודאי בין רגבי הסיד ועיי המפּוּלת.

כפי הנראה, בּא הנה מעירה סמוכה או כפר קרוב, ששם מצא לו מפלט בעת הרעמים, לפקוד את נוֵהו החרב – ובעברו על־פני בית־המדרש, שבּלה בו את מיטב שנות־חייו, לא יכול לעבור עליו במנוחת־לב, לבלי הכּנס בתוכו ולבלי השביע את נפשו בדף גמרא כמנהגו יום ויום, בעמוד עוד בית־המדרש הזה על תּלו ובהלו בו עוד נר־אלהים. ונראה הוא, היהודי הזקן הזה, כיצור־פלא מאיזה עולם נסתר, הבא להזכיר לבני־אדם, כי לא פסו עוד החיים עלי־אדמות, כי נשאר עוד ניר לחברת האדם.

יושב הוא ומתנועע על־גבי הגמרא. הזקָן הלבן מתפזר אנה ואנה, הרוח הומה מבין הסדקים ופרצי־הגג ומנשב על־פני הנר. והזקן מוכרח לכסות בידיו על שלהבת הנר, שלא תכבה. ונראה, כאלו נלחם הוא, נר־החלב העומד לכבות, עם נר־אלהים הבּוער בלב היהודי הזה; כאלו שני עולמות נלחמים פה, העולם הישן של עם עתּיק־יומין עם עולם־המשובה, שחוללו בני העמים החדשים.

ומשתפך נגון־הגמרא העצֵב והערֵב בחלל העולם הרוה ריח־דם ואנקות בּני־אדם, והוא הולך ונח על קברי החללים הפזורים לרגלי העיר ועל גלי־ההרס. ונדמה, כאלו הוא שוחק למשבּתּי בני־אדם עם מלחמותיהם ומשאלותיהם; כאלו דבר אל קרה: הנה קמה הפסקה קטנה בסוגית הגמרא, אשר התחיל הזקן לפני חדשים מספּר, ועכשו הנהו גומר אותה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

ונדמה, כאלו היהודי הזה הנהוּ חלק מן הנצח, שאינו שם לב כלל אל מהפכות עמים ומדינות. הוא עובר בשתיקה על סדרי בני־אדם חדשים ומזכיר, כי אין חדש תחת השמש, כי גם זה יעבור ועולם כמנהגו נוהג; הוא מחבר את קצות העולם הישן עם החדש לחטיבה אחת.

ומנסר הנגון בבקעת העצמות שמסביב ונשמע הדו מתוך השממון כקול מבשר על החיים החדשים, שיצמחו פה על קברות המתים…

על גבעה המתנשאה על־פני ככר רחבת־ידים, למול הנהר, העובר את העיר הפלכית הפולנית, שבה חנה מחנה צבא רוסי עם המון פקידים וכומרים מגודלי שער וזקן, ארוכי חַלַּטִים ורחבי שרווּלַים – התרומם בית־כנסיה רוסי עם כופות מגדלים עגולות ומוזהבות, בנויות בטעם הביזנטינים, באופן מסיבי וכבד, עם מדרגות־מֶלט רחבות לאורך כל החזית. הוא עמד לו איתן ובטוח על מקומו, נשקף על־פני הנהר ונראה למרחק, לאנשים הנוסעים בסירות־קטור ולאלה העומדים בעבר החוף השני, נוֹצץ כברק־זהב מגדליו, כוּפוֹתיו, גוּלותיו וצלביו כאשר תלהט השמש מעל. הוא היה עוטף את כל הככר מסביב בבים־בֹאַם הכבד שלו, כאלו היה עולה מבטן האדמה, בהשמיע פעמוניו את צלצוליהם בערבי השבתות והחגים ולרגל כל מקרה מות או חתונה של חבר העדה הרוסית. עשרות בשנים עמד לו בית־תפלה זה, שהיה למרכז־דתי לבני הקהלה הפרבוסלבית ושלקח חלק בכל מקרה רב־ערך שקרה בחייהם.

סאַשה, נער כבן שתים עשרה שנה, בנו של אחד הפקידים הרוסים ותלמיד בית־הספר העִירוני, נער תמים, שנתחנך על בכי הורים אדוקים, לא עבר עוד אף פעם לפני בית־כנסיה זה, שהיה נמצא בדרךְ העולה מבית אבותיו לבית־הספר, שלא יסיר את כובעו מעל ראשו, ושלא יחשוב לרגע, כי בבית הזה שוכן אלהים. הוא היה תמיד מוקף דברים וחפצים, המזכירים את המשפחה האלהית השלישיה המאוחדת. באחד מחדרי בית אבותיו היה תלוי איקונין מוזהב ועל ידו עששית אדומה מעלה תמיד אור קלוש ופנטסטי. וסאַשה היה אוהב להתבודד בחדר הזה, לכרוע ברך לפני האיקונין ולשפוך לפניו את שיחו. טרם עלותו על משכבו בלילה ולאחר קומו ממטתו בוקר או בעת אי־ידעו את השעור ויראתו את חמת המורה – היה מתפלל ארוכות לפני התמונה הקדושה ושופך את צקון לחשו מלב מלא. במקרה יותר חשוב, בעת מחלת אחד מבני משפחתו, למשל, היה רץ לבית־התפלה והיה כורע שם לפני הנצלב, אשר ידיו ורגליו פצועות וזבות דם ומתפלל מלב תמים, עד שעיניו יורדות דמעות, ואז הוקל ללבו והיה בטוח, כי ה' שמע לתפלתו. הוא אהב גם את אפלולית הבית הקדוש ואת הסוד המרחף בחללו, וגם את לילות הפסחא, בשעה שהבית זרוע אור מבריק של עשרות הנרות והמנוֹרות ועל כל פנים שפוכה חדוָה פנימית והתלהבות אמתית וכל אחד מברך את השני בברכת המשיח, שקם לתחיה. הוא מצא את עולמו וחלום־ילדותו בבטחונו בה'. שהוא אל רחום וחנון. בהוציאו מפיו את המלים: “גוספודי פּומילוי!” (ה' ירחם) היה לבו בטוח, כי בודאי אלהים ירחם. הוא אהב להתבונן אל התמנות העגולות על קיר־החזית ממעל הדלת ועל משקופי החלונות שבבית־התפלה, המצירות את האם הקדושה עם ילד על זרועותיה ומסביב להם כנפי־מלאכים פרושות למעלה, שרחמים אין־קץ וסליחה גמורה ומוחלטת שפוכה על פניהם.

הוא ידע. כי מחוץ לבית אבותיו יש עוד בית אחד העולה עליו בערכו, שהוא קדוש וטהור וחופף בכנפי חסדו על בני־האדם; כי יש מטרה ותכלית לעולם והחיים; כי ה' אשר בשמים שם את משכנו בבית הזה, המלא כופות וצלבים ומפה הוא משקיף על מעשי בני־אדם ותחבולותיהם, אל מעשיהם הטובים והרעים, ומפה הוא שולח את רחמיו הרבים לעושי רצונו ואת ענשו לעוברי רצונו.

כאשר מתה עליו אחותו הקטנה ראה, כי הביאו את גופתה לבית הזה. והוא ידע, כי פה עלתה נשמתה למרומים והיא היתה למלאך קטן, המשרת את פני ה'. כאשר ילדה אמו בן – והיה זה מתנת אלהים, ששלח מן השמים, ולכן נטלו אותו הנה להביאו בברית־הדת. והבית הזה היה המתּוֵך בין אלהים אשר בשמים ובין בני־האדם אשר על הארץ.

פעם נפוצה השמועה בעיר, כי הגרמנים הולכים וקרבים. ידיעות מידיעות שונות הגיעו מערים הסמוכות, היושבות על הגבול, כי הגרמנים התפרצו אליהן והמחנה הרוסי נסוג אחור מפניהם. השליחים, המבשרים את בוא האויב היו – האוירופּלנים, שהשליכו פצצות ממרומי האויר והרגו ופצעוּ אנשים מספר. במחנה הרוסים קמה חרדה. בבתי־הפקידות החלו לצרור את החפצים ואת התעודות הנחוּצות ביותר בחפזון נמרץ, ואת יתר הניירות העלו על המוקד. מחנה הצבא עמד מוכן למלחמה. רבים מן הפקידים שלחו את בני־ביתם ביחד עם צרורות, חבילות וכלי־בית אל מסלת־הברזל הקרובה, להביאם לפלכי רוסיה הפנימיים, ואח“כ עזבו גם הם את העיר ונשאר רק ה”פּוֹפּ" (כומר הכנסיה) לשמור על בית ה', וגם העניים ביותר שאין להם מה לאבד. הם נשארו יושבים על מקומם ומצפים בחרדה אל המאורעות הכבירים, ההולכים לקראתם ושאין יודע את צפון בחיקם.

בבקר עבות אחד, בשעה שכל אנשי העיר שכבו עוד על מטותיהם, נשמע קול רעש אדיר בלוית תנודות חזקות ואדירות זו אחר זו, שהחרידו את האויר, עד אר הבתים רעדו תחתיהם שמשיות החלונות התפוצצו לרסיסים. האנשים עזבו את בתיהם וברחו החוצה הלומי־רעם ופחד, עד אשר נודע הדבר, כי הצבא הרוסי פוצץ בדינמיט את הגשר שעל פני הנהר, לבלי לתת לאויב לבוא אל תוך העיר.

לא עברו שעות רבות והכדור הראשון נפל אל העיר ופצע איש עובר לתּומו. ואחר הראִשון – ומטר כדורי כלי־תותח ובליסטראות התנשאו באויר בשריקת־צריחה כמלאכי בהלה, להשמיד ולהחריב כל מה שימָצא על דרכם. העיר היתה לחרדה. מהרה נודע, כי צבא־החלוץ של הגרמנים כבר נמצא בכפר אשר מעבר הנהר השני, ומשם הוא ממטיר את כדורי המות אל תוך העיר. רוב הכדורים היו מכוָנים לעבר פני בית־הכנסיה הרוסי הנשקף ממרום עמדו, והם אמנם עשו בו שַמות: חלק החזית נחרב, השמשיות התפוצצו וגזרי־אבנים, טיח־קירות ומכתות־זכוכית נתגלגלו על פני מדרגות־מֶלט הרחבות. נשברו מגדלי־הצלב, תאי־הפעמונים, הכפות המוזהבות, ופרצה גדולה נעשתה בגג הבית.

למחרת נסוג הצבא הרוסי אחור, והחלוץ הגרמני חדר העירה על פני סירות־קטור. בבואם מלאו את קירות החומות במודעות גדולות המכילות גזרות, הזהרות, וסיָגים שונים. דחקו את רגלי החיים והגבילום בהגבלות חמורות. ביחוד כלו את חמתם בבית הכנסיה: את פעמוניו הוציאו מתוכו, את חצרו הפכו לארוַת־סוסים ואת פרוזדורו לקסרקטין.

כעבור שבועות מספר, מיום אשר הכובשים החדשים לקחוּ תחת ידם את כל בניני הפקידות של הרוסים והביאו בהם סדרים, כוננו שלטון צבאי ואזרחי חזק. וכשם שגברה ידם על הצבא הרוסי, כן הראו את ידם הקשה על אלהי הרוסים; אלה, שנושאים על חגורתם את הכתובת: “אלהים עמנו”, כבשו בכלי־זיינם הממורט גם את אלהי שונאיהם. הם טהרו את בית־הכנסיה מגללי בהמה ואדם, תקנו מעט את בדקיו, סתמו את פרצת הגג, הסירו את הצלב העקום מעל מגדל הגג, שנשאר לפליטה, והעמידו במקומו צלב ישר של הכנסיה הפרוטסטנטית, הוציאו הרבה כלי־בית והביאו אחרים במקומם, שנו את שפת התפלה, סדר העבודה ומנהגיה. ראשי הצבא, הקטלנים המומחים, חוגרי החרבות והמאכלות גזרו: מהיום והלאה קדוש יהיה הבית הזה לאלהי הגרמנים.

שלש שנים ישבו הגרמנים בעיר זו ומשלו בה ממשלה בלתי מוגבלת. אלה מן העדה הרוסית הקטנה שלא נסו ביחד את הצבא, סבלו חרפת רעה וכלימה; ה“פּוֹפּ”, שנשאר לשמור על בית ה', הלך בטל באין עבודה ובאין לחם למחית ביתו. הוא עבד כל עבודת פרך להחיות את נפשו ונפש בני משפחתו. שערותיו הארוכות גדלו פרא, החַלט שלו קבל איזה צבע משונה מבליה ומזוקן, ויתר בני־העדה התהלכו כצללים בחוצות העיר. בני עם הארץ ביטו עליהם בעין רעה, הכובשים הכבידו עליהם את אכפם, הוציאו עליהם גזרות קשות, הביטו עליהם בשבע עֵינים והתחקו על שרשי רגליהם, בחשדם בהם, כי הם מרגלים. העדה נתדלדלה וצלצול השפה הרוסית ברחוב עורר השתוממות בלבות השומעים, כמת המתהלך בין החיים…

כעבור שלש שנים מורגש היה, כי ימי הגרמנים בעיר ספורים. הם הקלו את עוּלם מעל יושבי הארץ ועיניהם הביעו פחד מהול במבוכה. עם הארץ התכונן כבר לקבל בידו את השלטון, כאשר אך יעזבו הכובשים את הארץ.

בערב אחד נראתה תנועה גדולה מצד משרתי האפיצרים וראשי הצבא. הם עמסו חבילות וצרורות, כלי־בית וארגזים, על עגלות ומרכבות שונות. ברחובות היתה תנועה חזקה. אוטומובילים עפו בחפזון. בעינים נשקפו פחד ובהלה. מורגש היה, כי מאורע היסטורי חשוב ממשמש ובא. כל הלילה רעשו הרחובות משעטת פרסות סוסים, חריקת אופני עגלות וקטעי קולות עמומים מלאי מבוכה. למחרת קמו האנשים והנה – הגרמנים עזבו את העיר עד אחד, ולפני שערי מוסדות־השלטון עומדים כבר שוטרים פולנים מזוינים לשמור עליהם.

שבועות אחדים ארך המצב של תהו ובהו, המצב הבלתי־ברור של ימי־המעבר, עד אשר לבסוף הוקם הסדר, ובין שאר המוסדות, שנפלו בידי הבעלים החדשים, אדוני הארץ האמתים, היה גם בית־הכנסה הרוסי.

ועד מהרה הוצאו משם כל הדברים, המזכירים את שלטון הגרמנים, כל כלי־הקודש של הכנסיה האיבנגלית, ובמקומם הובאו חפצי־קודש של הכנסיה הקטולית, כּפות־המגדלים הרחבות והמקומרות עם צפוי הזהב הוסרו, ובמקומן נבנו מגדלים גבוהים ומחודדים בסגנון הגוטים. סדר העבדוה ושפת התפלה נשתנו שוב. בימי חג ומועד או במקרה שמחה ואסון שמשו בו כמרים מגולחים, צנומים ולבושי שחורים. הבית נהפך לבית־כנסיה קטולי של צבא הארץ.

העדה הרוסית נתדלדלה עוד יותר. ה“פּוֹפּ” מת מעוצר רעה ומחסור. מספר אנשי העדה הלוך הלוך וחסור. בחג הלידה או בפסחא, התאספו בבית פשוט של אחד מהם וערכו את סדר התפלה בלי כהן. הם נשארו – צאן בלי רועה.

סאַשה נתבגר בשנים אחדות ונזדקן בשנים רבות. בגד־השרד של תלמיד בית־הספר נהפך לסחבה בלויה, וחגורת־העוֹר השחורה והמבריקה שעל מתניו, נתמעכה ונהפכה ירוק. פּניו נעַשו צנומים וארוּכים קולו גס ויבש. עיניו הביטו נכחן בעצב מר. עולמו נתרוקן מכל תכלית. היסוד נשמט מתחת רגליו. כמו בחלום עברו על פניו כל המחזות שראו עיניו: בית ה' נהפך לארוַת־סוסים מלא צחנה, אחר כן תפשו בו הגרמנים, ולבסוף – עם־הארץ. הלא גם הם כלם נוצרים; הלא גם הם מאמינים באלהים, בכל זאת אינם מאמינים בזה, שהוא ואבותיו מאמינים. הם – אחרים. ואלה, האחרים, הפכו את חגו לחגא, את שמחתו לאבל, את בית־התפלה לתִפלה והוא אינו יודע אם קדוש עוד הבית הזה. והאלהים, אשר כבודו שוכן בבית הזה, מי הוא, אם בני־אדם באים ומחליפים אותו שלש מונים ומחללים את כבודו?… וזה הנצלב, בעל הרגלים הפצועות והזבות דם, עודנו תולה בבית הזה, מביט למעשי בני־אדם ואינו מוחה בידם…

פעם, בעברו לפני בּית־הכנסיה בהרימו את ידו להסיר את כובעו מעל ראשו, כדרכו מאז, נזכר פתאם, כי הבית הזה איננו עוד מה שהיה, והוא נשאר עומד תחתיו רגעים מספר וידו אוחזת בכובעו החבוש לראשו, מבלי דעת מה לעשות בו. אחר הוריד את ידו כמתיאש, נגש אל אחד הספסלים העומדים על המגרש לפני בית־הכנסיה, הוריד את רשו על חזהו ואנחה מרה התפרצה מלבו.

במוחו נצנץ אז רעיון הכפירה…

זה קרוב לארבע שנים, שהוא, פלדמאן, נמצא בשדה הקרב. כמעט ששכח, כי היה בזמן מן הזמנים, איש חפשי וחי לפי רצונו. חיי המלחמה נשתרשו כל כך עמוק בנפשו, עד רשר היו לו לטבע שני, להכרח. כמו מתוך חלום עולים לפעמים בלבו זכרונות מאותם הימים המאושרים שלפני המלחמה, שאז היה גם הוא איש בין אנשים, הולך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת ונוסע לכל מקום אשר יהיה רצונו לנסוע. יסוריו, בימי המלחמה הראשונים, היו כל כך גדולים, ענויי־נפשו כל כך צורבים, סכנות־הנפש כל כך תכופות, עד אשר מעט מעט התחיל להתיחס אליהם באפטיה גמורה. יהָרג, יחלה, יפצע או יעָשה בעל־מום עולמית – אחת היא לו. הוא השלים כבר עם מצבו, עשה את חשבון־נפשו והכל אצלו לאחר יאוש. ולכן כמעט שפסק להרגיש את יסוריו הגופניים. רעבון, צמאון, נדודי שינה, זחילה על ארבע, כריעה על ברכים, לבוש סחבות, מעונה מעקיצות כִּנים ופרעושים, תמונות־בלהה ומראות־זועה של ענויי אשים מפרפרים ביסורי גסיסה, של פגרי בני אדם וסוסים, שעורבים מנקרים את עיניהם, דם קרוש ושחור על פני העשב הירוק, אויר מחניק ומלא רקבון בתוך המחפרות ואדי־רעל של גזים ארסיים – כל אלה נעשו לו לדבר שבהרגל. בשרו נעשה כבשר המת שאינו מרגיש עוד באיזמל.

הוא כבר עבר את שבעת מדורי הגיהנום, ונתנסה בכל מיני נסיונות, נפצע פעמים אחדות באברי גופו, חלה במחלות שונות, התגלגל בבתי־חולים בארצות שונות. הוא, יליד פולין, נקרא לצבא הרוסי, נשלח לרוסיה הפנימית, משם אל החזית הגליצאנית, מגליציה לרוסיה הדרומית, משם לרומניה ומרומניה שוב לרוסיה, עד אשר גופו נהפך לחלמיש ולבו לאבן. אין עוד דבר אשר יפתיע אותו ויבהיל את דמיונו. הוא עבר כבר באש ובמים, נצרף בכור הברזל והדם ויצא קשה כסלע, שכל כלי־מלחמה לא יצלחו עליו.

ומזל מיוחד היה לו, כי תמיד בשעת מעבר, בעת גמר איזו תקופה מתקופות המלחמה, היה הוא בין אלה האחרונים שלקחו בה חלק. הוא היה אחד האחרונים שעזבו את אדמת גליציה, לאחר המפלה ליד גורליצה, ואחד אחרוני הרוסים שעזבו את רומניה. ואף ששכב במשך שבועות וחדשים בתי־חולים שונים, אבל בעת נסיגה לאחור ובעת העברת הגבול מארץ אחת לשניה, היה נמצא תמיד בין הלוחמים.

ולכן נתקע הרעיון במוחו והרגיש באיזו הרגה פנימית, כי הוא יהיה גם בין אחרוני הנלחמים לפני כריתת ברית־השלום. וכמעט שהיה בטוח, כי לא ימות מקודם ועוד יזכה לראות בעיניו את חתימת המלחמה הזאת.

והנה אמנם דמדומי השלום כבר נראו בארץ. העתונים מספרים על דבר מגילות עפות בין הממלכות הנלחמות וכי נושאים ונותנים כבר על אדות שביתת הנשק לזמן משא־ומתן של השלום. צלם אלהים שב אל פלדמאן. הוא התחיל להרגיש את האדם שבו. לאט, לאט התחיל חש, כי אמנם היה נמצא במשך קרוב לארבע שנים בסכנה גדולה, סכנת המות, אבל הנה הולך וקרוב היום, שבו יסיר מעל שכמו את רובהו ואת חרבו מעל מתניו ויהיה כאחד האדם, כאותם המטיילים להם חפשים בראשים זקופים, בלחיים אדומות, לבושים הדר, ברחובות העיר, שהוא עובר בהן לעתים קרובות. הוא ישוב לעיר מולדתו, אל בני משפחתו וקרוביו, אל חבריו מכיריו ואל רחל’ה בחירת לבו… ובבוא רעיונות כאלה במוחו הוא מתחיל מרגיש גם מעין מקצת גאוה בלבו, על שהוא היה אחד הגבורים שלקח חבל בכל מהלך המלחמה מיום הראשון להתפרצותה עד יומה האחרון. שהוא נשא על שכמו את סבל כל התלאות הכרוכות בעקב תשפוכת דמים זו, שהולכת ונמשכת זה ארבע שנים ואיזה מלאך טוב עמד תמיד לימינו לשמרו מכל רע. הנה הולך וקרוב היום המאושר, שבו יקָרא לו דרור. הוא מתאר לעצמו את הרגע שבו יסיר מעל שכמו את רובהו וירגיש את עצמו חפשי מכל עול ונקי לביתו; כאשר יחליף את בגד השרד בבגד פשוט, כאשר ירחץ את בשרו במים חיים, ילבש מלבושים נקיים וישכב במטה מוצעת על סדיר להן וכסתות צחורות. בשובו הביתה תהיה השמחה במעונו, אביו הזקן יוריד דמעות מרוב גיל, אמו תחבקהו כילד קטן: דוד’ל שלי! בין הבאים לברכו בברכת מזל טוב תהיה גם רחל’ה, לבושה חולצה לבנה עם פסים כחולים לצד הצואר והחזה, אותה החולצה שהיתה לבושה בעת הפרדו ממנה, ועיניה מאירות משמחה… אכן עוד לא אבדה תקותו; עוד לא ננעלו לפניו שער רחמים; ה' השאיר אותו לפליטה כיום הזה לראות בעיניו את קץ המלחמה רווּית הדמים.

ובעלות מחשבות כאלו על לבו הוא מרגיש, כי ראשו עליו סחרחר ועשתונותיו מתבלבלות מרוב אושר; הוא מרגיש את עצמו כל כך קל וטוב, עד שרגליו מתרוממות, מבלי משים, מעל האדמה מרוב שמחה. אכן, הולך וקרוב יום הגאולה.

תרועת גיל עברה מבחנה. צבא העמים והשבטים בני גזעים שונים דברו ראמות בלשונותיהם המשונות, שרקו בשפתיהם והוציאו מלבם קולות־צהלה אדירים. בני אירופה ואסיה, ערב רב של שבטים משונים, עמים ולשונות אמונות ודתות מכל קצוי רוסיה הגדולה – כל אחד מהם הביע את שמחתו באופן אחר. בלילה, בלילה, כאשר פסקו הקרבות, נגנו בכלי־זמר: בבלליקות, ציטרות, מנדלינות, הרמוניקות־פה ויד וזמרו מיני זמר מעודדים על המולדת היקרה ועל הנערה מתגעגעת לדודה. בחפירות, בגרני־תבואה ובאהלים ספרו אחד לשני על אדות מולדתו, קרוביו, חבריו ועלמות־אהובות, בלעגי שפות, ברמיזת אצבעות וקריצות עינים ושדה־הקרב נהפך לשדה חוגגים. החיָלים של שורת החפירות הראשונות נדברו עם האויב על ידי יריות בפתקאות־נייר, לחדול הערב מפעולות־מלחמה ולהתווֹת קו דימרקציוני, גבול ניטרלי, שבו יוכלו לבוא בדברים אלה עם אלה בלי מפריע. ובתחום הקו הזה נאספו החילים משני הצדדים, שאבו מים מבאר אחת והחליפו ביניהם את צידם: פירות, לחם, שוקולדה, טבק ושאר מכשירי תשמש קטנים, והאויבים עמדו פנים אל פנים ומתפלאים בלבם: האמנם אלה הם השונאים בנפש, הממטירים עליהם פחים וכדורים, כלי מות ואדים מרעילים, פצצות ורמוני־יד? וכך שוחחו ביניהם עד שנפטרו אחד מן השני בברכות שלום. אמנם יריות בודדות טרם חדלו גם אז, אבל איש לא שם עוד אליהן לב ולא עוררו עוד כל פחד בלב מי שהוא. הן היו טבעיות כל כך, עד שלפלא היה הדבר לוּ היה ההפך. איש לא ידע מאין ולמה הן היריות הללו ומי הם מוריהן, אבל כל אחד הרגיש בנפשו, כי הן מוכרחות, כי אי־אפשר בלעדיהן.

סוף סוף נתקבלה ידיעה בעתונים, כי השלום בין שני הצדדים נכרת.

השמחה עלתה למעלה ראש, אנשי הצבא השתובבו כילדים, בכו וצחקו חליפות מרוב התרגשות, נפלו איש על צוארי רעהו ונשקו זה לזה. צהלת תרועה כבירה אחזה את שני המחנות הנלחמים וקול רנתם בקע שמים. מנגינות וזמירות מלאו את האויר. הדליקו מדורות־אש ויצאו במחול לאורן, ערכו משתאות וסעודות והטיבו את לבם ביין, התגלגלו ורקדו כאילים והתלוצצו על כלי־המות, על הטנקים הנוראים וכלי־התותח הכבדים, שעמדו בלועים פעורים. מרטו פרחים ותקעום בחורי הרובים ועל חודי הכדונים. שמחה פראית ושובבה אחזה את מאות אלפי האנשים מקצה האחד עד השני.

אבל מפני שבמחנה לא הכרז עוד דבר כריתת ברית השלום באורח רשמי – עמדו עוד שני מחנות־הלוחמים כמקודם, עומדים ומצפים לרגע, שבו יוּכרז השלום בפומבּי, בּצרמוניה צבאית.

בשעה מאוחרת בלילה, כאשר חדלו התרועות וקולות השמחים; בשעה שרוב החילים כבר ישנו את שנתם וראו חלומות מזהירים – ישן גם פלדמאן על ערמת־תבן בשדה. אך פתאום נפלו יריות בודדות באויר. כרגיל, לא שם איש אליהן לב; אף עפעף לא נדנד לשמען ואף אחד לא הקיץ לקולן. טבעיות היו כמנגינות הרמוניקות הבודדות, שנשמעו עוד פה שם בדמי הלילה.

אבל כדור אחד של היריות הבודדות הללו פל, על־פי מקרה, על פלדמאן, פלח את מוחו, שהיה שקוע אז בדמיון נעים של שיבה הביתה, אל אבותיו הזקנים ואל רחל’ה אהובתו. ושם קץ לחלומו..