כשעמדו לערוך חגיגה לכבוד שניים מהעולים הראשונים של השומר הצעיר, מרדכי שנהבי ואפרים טרטקובר, סירב מרדכי לקיים את החגיגה עם חברו לאונייה:

– אני ירדתי ראשון מהאונייה.

תאוות הראשונות היא עניין רומנטי למדי, אך עשויה גם להיות מחלה: תמהיל של רצח אבות ובדידות נוראה. ובכל זאת: יש שאדם פותח תלם חדש, גם באדמה עתיקה. אין לו ודאות וביטחון, הוא פתוח אל הלא־ידוע. גם אם מבטיחים לו מקום כבוד בספר העתידי או במוזיאון, הוא משאיר רק סימני דרך לבאים אחריו, בתקווה שיוכלו להגיע לפסגות גבוהות משלו, ומוכן ששיכחה של מה שעשה תיתן מקום ליצירה שאינה צומחת מן האין. אין הוא מתכנן חורבות יפות אלא מזמין אנשים ללמוד ולהתנסות.

אסתר־הדסה, לימים קלוורי, הגיעה ארצה מגרמניה בתקופת העלייה השנייה. היא באה ממשפחה דתית. סבהּ וסבא רבא שלה עלו ארצה בעלייה מסורתית של זקנים הבאים ארצה לחיות בה בקדושה את הפרק האחרון בחייהם. לעומתם, אסתר־הדסה עלתה כצעירה רווקה. זה היה מרד נגד האיסור של אביה להמשיך בפרשת האהבה שהייתה לה. היא החליטה לא לוותר, להסתכן ולעלות ארצה אל סבא שלה לצפת; לצאת למקום גלות מביתה אל מקור הקדושה, ארץ־ישראל. בשל כך “זכתה” לחרם משפחתי. זה היה ב־1912. ההורים שלחו לה כסף רק דרך משפחת הסבא. שתיקה נפלה בין האב וקרובי המשפחה לבין הבת המורדת.

כשהגיעה אסתר־הדסה ללב היישוב הישן של צפת היא נחשבה לקוריוז. לבושה היה פשוט. היא אהבה לטייל, לקרוא בספרות העולם. היא חשה די כלואה בין החומות, ללא חברים, ללא אפשרות לשיחה על תרבות, רחוקה מן השיחות המקומיות והאינסופיות של בני צפת והסבתות המקומיות. היא דיברה אל עצמה דרך התרבות הגרמנית־יהודית שהכירה. היא כתבה מכתבים לאמהּ, לאחותה, לחברתה, ולשמחתנו הם נותרו במשפחה. גדעון קלוורי, חבר קיבוץ הגושרים, בנה של אסתר־הדסה, אצר את מכתביה ותרגמם מגרמנית לעברית. כך הנחיל לנו תמונה נפלאה של מפגש תרבותי ואנושי.

הנוער בקהילה היהודית בצפת, כרבים מבני הארץ, ראה עצמו באותה תקופה מועמד להגשמת חלום רחוק, לחיפוש דרך מעבר לימים. בתי החינוך של אותם הימים, הן של “אליאנס” הצרפתי והן של המיסיון האנגלי, נשענו לא מעט על חלום זה של בני צפת. הם אף טיפחו אותו. המיסיון בצפת, כמו במקומות אחרים בארץ, העניק לבנים ולבנות עזרה פילנטרופית לא מעטה. בגדים, אוכל, וכמובן תביעות רוחניות – לא להמרת דת, אלא לקבלת הנצרות כמסקנה מהיהודיות. הציבור בצפת לא קיבל את הצד המיסיונרי, ובמיוחד זלזל בראש המיסיון, שהיה יהודי מומר, אך את העזרה שלו לא שכח. העוני בארץ־ישראל גבר באותם ימים ולא היה מי שיעצור.

באותם ימי העלייה השנייה החליטו נשות ציוני ברלין להקים בארץ בתי ספר לתחרה, שבהם נערות מהיישוב הישן ילמדו לעבוד, ירחיבו אופקים – ירכשו את השפה העברית, הזמר, טיולים, ותחושה של שוויון ערך לנשים. בתי ספר כאלה קמו בירושלים, ביפו, בטבריה, בצפת ובעקרון. רפי טהון, בנה של שרה טהון, שיזמה את המפעל ועמדה בראשו, כתב ספר מאלף על בתי הספר הללו.

אסתר, שעם בואה ארצה החליפה את שמה לאסתר־הדסה, החליטה לצאת מבית הסבא ולהיות מעורבת בהקמת בית הספר. היא יצאה לטבריה ללמוד את מלאכת התחרה.

היא החלה ללמד בצפת, והביאה למקם אתוס חינוכי חדש: לא להישען על פילנטרופיה אלא למצוא דרך של פרודוקטיביזציה. לא מיד התקבלה המורה על תלמידותיה. היא תבעה מהן תביעות משונות: להוריד את הצמר גפן שעיבה את צמותיהן, להוריד את התכשיטים והלבוש הצעקני, לא לקבל עזרה כלכלית, לא למדוד אנשים בכסף, לצאת את המקום ולטייל. בנות צפת חששו מאוד לצאת לטיולים כאלה, כי נתקלו בהטרדה, כנשים וכיהודיות. אך אסתר־הדסה גילתה אומץ לב שהיה אחרי כן לנורמה, ולניצחון.

פעילותה עשתה אותה לשותפה למפעל הציוני. היא כרתה ברית עם צעירי העלייה השנייה, יצאה לטיולים, ותיארה את הנוף האנושי החדש שנוצר במיוחד בגליל. הימים היו ימי תסיסה והנחת אבני יסוד בקורות ההתיישבות. חוות העלמות בכנרת, החווה של חנה מייזל־שוחט ללימודי חקלאות לבנות, היתה חלק מהרעיון של מהפכה בגורל האישה בארץ. הייתה תסיסה רבה ותחושה של יותר. היה נדמה כי הרעיון הציוני מצמיח כנפיים. נוסדה דגניה, נוסדה מרחביה, שבה התארגנו הפועלים ו“השומר”. אסתר־הדסה היתה כשיכורה מכל מה שגילתה, מרד הנערים הזה משך אותה, אופקיה התרחבו. היא חשה כי קורה משהו חשוב בארץ. והיא עזבה את היישוב הישן ואת הדת.

התמורה כגדולה שבתוכה חייתה לא הפחיתה את געגועיה אל הבית בברלין, את רצונה לשוב אל השיחות הספרותיות של הסלון, אל הביטחון הכלכלי וסביבת ילדותה. אביה, שהתפייס עמה למחצה, היה מוכן שתשוב הביתה, בתנאי שתקבל את תנאי הכניעה שלו, שלא תשוב לקשריה הרומנטיים. היא נעלבה מתביעת האב, ולמרות שכבר מזמן לא עמדה בקשר עם אהובה לשעבר, סירבה לקבל את התנאים שלו, אך בסופו של דבר ויתרה ושבה לגרמניה. היא לא ידעה כי תפרוץ מלחמת עולם (הראשונה) וחורבן ייפול על אירופה.

לאחר המלחמה עלתה שוב ארצה וקשרה את גורלה עם אחד מגדולי המחנכים בארץ, משה קלוורי. איש זה, שבא מהחוגים היהודיים הניאו־אורתודוקסיים בגרמניה, ממשפחת הילדסהיימר, עלה ארצה בעלייה השלישית. הוא היה מחנך ביקורתי וחולם. לימים היו חניכיו בגולה ובארץ, באופן טבעי, מייסדיהם של תנועות נוער ושל קיבוצים. ברל כצנלסון הוציא לקט מדבריו הצלולים והמיוחדים בהוצאת עם עובד.

מכתביה של אסתר־הדסה שנשארו בידי משפחתה מגלים מסלול מיוחד, שגם משקף את הזמן והמקום. תחילה, הארץ היא כמעט גלות בשבילה. כאילו שבה לעולם שהיה קיים לפני תקופת ההשכלה, לפני שהיהודים בגולה יצאו מן הגיטו אל התרבות העולמית. היא מתנתקת מברלין התוססת, עמוסת התרבות, שבה ניתן לקיים שיחות אישיות על ספר, מוסיקה, על משמעות החיים. היא גם ניתקת מההורים, כי חשה שהיא נתונה בעונש כבד שהטיל עליה אב תובעני. כמה עצב ואירוניה יש במכתבה לאמה:

צפת 24.3.1911

אמי האהובה, אלייך בלבד יכולה אני לפנות. אבא אינו כותב לי, הילדים אינם כותבים. אף אחד אינו רוצה לדעת עליי. וכיצד היה זה יכול להיות אחרת? אכן, טוב שזה כך. מאדם כזה, אשר אינו חושב נכון יש לסגת עד כמה שאפשר מהר יותר. הוא כמגפה, הוא מפיץ מסכנות. רק את צריכה עוד להצטרף אל האחרים, וכי מה יש לי מזה שאני רואה שהאמהות הנה הדבר הנאמן ביותר בעולם?… בשלושת החודשים נודע לי מה פירושו של בית־הורים. זרים לא יכולים להראות לי זאת טוב יותר. אני יודעת איזה בני־אדם אתם בהשוואה לאחרים. אני יודעת מה הייתם בשבילי, כמה נאמנים הייתם לי, כמו אף אחד אחר בעולם. וכל זה אינו עוזר לי. זה רק מוסיף להגדיל את חוסר המזל שלי…

… מה עושה אני אצל הסבים? אני עוזרת־בית, רק שאסור לי לקבל שכר. בהתחלה עשיתי הכל תוך התגברות, אחר־כך היה זה נסבל. מה עליי לעשות? כבר שאלתי כל מיני אנשים על מקום עבודה, אבל לא… אין מה לעשות. האם מאמינים אתם באמת שאני לגמרי שוות־נפש כשאני יושבת כאן ומוציאה את הכסף… ואני קונה לסבים חפץ כזה ואחר, ואיני משתחררת מן המחשבה שהכסף נשלח ללא רצון, ואין לי זכות עליו ואיני צריכה להשתמש בו. לעצמי איני קונה דבר. הולכת כל החורף בשמלת הקיץ. העדפתי שיהיה לי קר מאשר לקנות משהו…

אמא יקרה, אל תתרגזי על כך. זה לא צריך היה לקרות. נטליה תלבש את הכל. היא תחליף אותי אצלכם בשלמות. בזה היא טובה. אני מודה לה מאוד על מכתבה, שהיה טוב ונכתב ביושר. איני יכולה לענות עליו. לשם מה להכניס אותה למעמקים, שבהם אין לה כל מושג, והם נעולים בפניה.

תודה לך, אמא אהובה, על כל הדאגה שהייתה לך עם החבילות, וגם לבקה על הסימנייה היפה; שתשתמש בה לעצמה. זה סימן שהייתה לה אחות, אשר ביקשה לבנות לעצמה את אושרה מבלי לשאול מישהו אחר, ובגלל זה הביאה לכך שהיא בילתה את שנותיה הצעירים באבל. זה צריך להיות בשבילה אות אזהרה, פן תעשה כמוה. לפני כן עליה להיזהר, כי אחרת כך לא תעזור כל מחשבה. אז הכל נראה טוב ונכון. מי מסוגל להבדיל מה באמת טוב יותר?

אמא אהובה, יודעת אני שעכשיו יש לך יום הולדת ומכתב זה יגיע בדיוק ליו"ט, אבל אני איני מאחלת לכם דבר. מה אני יכולה לאחל לאחרים, אם אני כל כך אומללה? איזה טובה יכולה להישלח על ידי? רק דבר אחד אני מאחלת לכם, שתהיה לכם נחת מהילדים שלכם כמגיע לכם, ואותי תשכחו, כפי שמגיע לי.

אסתר

היא בצפת, בנוף זר, קר. רק לאט לאט היא מגלה בו את היופי המיוחד. היא, נערה המייצגת דור חדש, לאו דווקא ציוני, בעל תרבות אירופית ומסורתית, מנווטת עצמה לשליטה בחייה. היא נזכרת בימיה בברלין:

נזכרתי בשלושת החורפים שעברו: תיאטרון, קונצרטים, הרצאות, מסיבות, וכל המכרים והידידים. כאן אין שמץ מכל אלה. אין נפש חיה אחת שעמה אוכל לגלגל שיחה על ספרים ועל עניינים שאני מבינה. ולא עוד, אלא שמוטל עליי להקשיב כאן לכל הפטפוט המטופש של הנשים, בדיוק כפי שוויינינגר מתארן. ואעפ"י שאני מתגעגעת לעתים אל כל היפה שראיתי, איני רוצה לחזור. איני יודעת על שום מה. תמיד חשבתי, שאני זקוקה לאנשים רבים סביבי, ולבידור, והנה, כעת, דבר אין לי מכל אלה ואני מרוצה יותר מבעבר. האנשים מפגיעים בי שאבקרם ושאבלה עמם את הזמן: כיצד זה יכול אדם להיות תמיד לבדו? אך איני רוצה לראות אדם, ולא להתקשר לשום אדם. האנשים כאן אינם לרוחי. לא אוכל לשנותם, ועל כן הנני כה אגואיסטית ואיני הולכת אליהם, אלא כשרוצה אני לדעת איזה עניין מענייני המקום. כאשר אני לבדי, לבדי לגמרי, אז טוב לי.

בתקווה לקבל ממך מכתב בקרוב.

צפת שונה מברלין, כמובן:

בליל־שבת הייתה סערה נוראה. אצלנו [בברלין] אין מכירים משהו מעין זה. יצאנו לחצר ותקפני פחד מפני יללת־החרדות של הרוח, עד שרצתי וחזרתי מיד. זמן רב עבר עד אשר נרגעתי. באותה סערה הועפו גגות, ונזק רב נגרם. החורף כאן, בדרך כלל, קשה מאוד. ואולם חורף כחורף הזה, מלווה שלג וכפור אין התושבים זוכרים. מאשימים אותי, שהבאתי אותו עמי. בבתים לא הכינו עצים די הצורך. בעונה זו כמעט אי־אפשר ללכת בדרכים. צפת שוכנת בלב הרים. היא מנותקת ויש אשר במשך שבוע־שבועיים חסרים סוכר, נפט וכדומה. מרבית הבתים מקורים גגות־חימר שטוחים, אשר הגשם חודר בעדם. לנו כבר גג־רעפים והגשם חודר בעד הארובה. אין מי שיעשה תיקונים בחורף. האנשים מקבלים את ה“חלוקה” שלהם ולמה להם לעבוד, כשקר כל כך! דלתות וחלונות אינם מתאימים למסגרותיהם, כך שרוחות וגשמים שורקים בעדם. מסכּנות איומה שוררת כאן. הרחובות, ביתר דיוק, הסמטאות (רוחבן שני מטר) מרופשות ביתר. כאשר יצאתי לפני כמה ימים, משום שלא יכולתי לשאת את הישיבה בבית, נתקעתי בבוץ וערדליי נשלו מרגליי כמה פעמים, וחזרתי בעל־כורחי. הטבע נהדר ביופיו, נוף השלג המקיף אותנו סביב־סביב, העיר המושלגת, הבנויה מדרגות־מדרגות, נפלאה עם הדקלים הבודדים, המתנשאים פה ושם בינות לבתים; שקיעת־השמש היא חוויה. ואעפ"י כן אני מוכרחה להיות בבית וקשה לי לשאת את הדבר, כי הורגלתי בהליכה רבה, וכעת יישובה אני ליד התנור. חיי חולפים ללא גיוון. אני מאחרת לישון, באחת או בשתיים אחר חצות, קמה בין תשע לתשע וחצי, אוכלת, עוזרת לסבתא, משתים־עשרה עד אחת לומדת עברית יום־יום, חוזרת לעזור או אורגת שטיחים – זה הישגי האחרון. בשלוש וחצי –ארוחת –הצהריים ושוב עברית; קוראת עד תשע או עשר.

תכופות נכנס אלינו בשעות־הערב בעל־הבית. זה נעים למדי. הוא האיש היחיד שאותו אפשר להחליף כמה מילים לעניין. הוא פיקח, מכיר היטב את תנאי המקום, מבין את הפוליטיקה התורכית, ומספר סיפורים מעניינים. בקצרה, הנני מקשיבה לדבריו תמיד בעניין. הוא היה כמה שנים בפריז ומכיר את נורדאו, רוטשילד ועוד אישים נודעים. אך אליה וקוץ בה. יש לו בן, רופא בסודן, העומד לבוא הנה בפסח. הוא נתן עינו בי. אל לי להיות נחמדה מדי, כי הוא עלול לטעות בי. מה נוראה הזהירות המתמדת.

שעותיי היקרות והאהובות ביותר הן שעות־הלילה, בהן אני כותבת וכותבת ללוינהרץ. אך גם מכתב מוכרח להגיע לקצו, ואז אני רוקמת תוכניות, אשר כולן עודן בראשיתן. אני מקווה שיצמח מהן משהו. בינתיים אין כל עיסוק בשבילי. ראשית כל עליי ליצור משהו, ליזום משהו, ואולי אז אמצא את מקומי.

אסתר־הדסה מודעת לכך שהיא בפלשתינה, בארץ־ישראל, אך אין היא ממשיכה את דרכם של סבא־סבתא והסבא רבא. אין היא מוצאת את עצמה בין גווילי הכתבים הקדושים, אלא בהתגלות של הטבע של ארץ־ישראל. היא סגורה בצפת ימים רבים, ובכל זאת חשה את היופי המיוחד של הארץ. היא מחליטה להיות לבד, ללא חברה, אך משהו צומח בתוכה, מתכונן להסקת מסקנות מהמרד נגד הבית.

צפת 19.10.1912

טרודה אהובתי, אני מודה לך על מכתבך ועל ההזמנה לבוא אלייך. מה הייתי רוצה, דווקא עכשיו, אפילו לזמן קצר, להיות עמך. אינך יכולה לתאר לעצמך את זה. אני רוצה לזרוק מעליי הכל, אני רוצה להרגיש את עצמי, לפחות לזמן קצר, שוב עליזה וקלה. אני רוצה להיות בין בני אדם האוהבים אותי, המבינים אותי. כה בודדה אני כאן. האנשים כה זרים לי. חברי הוא הטבע. לעתים הוא מספק אותי, אבל לעתים קרובות הוא אילם, אינו עונה לי, מת. אזי עולים בי געגועים גדולים, אין־סופיים, עצב אין־סופי השובה אותי. העולם, עם כל מה שיש בו, עם כל המתרחש בו, הנו בלתי־מובן. איני תופסת את המחשבה ‘בן־אדם’. הכל נראה לי בערבוביה כה משגעת, איני חשה את עצמי. איני יודעת מה הוא הדבר הקורא לעצמו בן־אדם. איני יודעת אם יכולה את להבין את מחשבותיי אלה. מזה שנתיים יושבת אני בסביבה הזרה לך לחלוטין, וגם לי הייתה עד כה. היה עליי להסתגל אליה, ואפילו קלטתי מנהגים והרגלים שלא היו לרוחי, אשר ביקרתים ברגע שהכרתי אותם, והיו לי מאוד זרים. איזה יצור זה המקבל משהו שאודותיו יודע הוא שהוא רע, והוא קולט אותו מבלי לדעת שהוא כבר קלט אותו, ואחרי זה חש עד כמה צמח אל תוך הסביבה הזרה.

שינוי דרמטי חל באסתר־הדסה בעת שהיא מתחילה לעבוד. לפתע היא נקראת למשימה, ללמד בבית הספר לתחרה. הנערות הצפתיות הן לה אתגר גדול, ואהבה כנה. היא חיה בתחושה שהיא מקלפת מהן קליפות מיותרות שנדבקו אליהן בגלל הסביבה ומצבן הכלכלי. היא מעזה לקנות לעצמה שמלה, אחרי שחודשים רבים לא קנתה דבר: בכסף שהגיע מבית ההורים היא חשה תוכחה. עתה התגברה על תחושת הטפילות, היא עובדת. מותר לה לתבוע מן ההורים, אך היא גם חייבת להיות דוגמה לתלמידותיה. היא מתקשרת עמן ומחלצת אותן ממעגל הקסמים של העוני וחוסר המוצא. הן עובדות. הן מטיילות. הן שרות.

כעת יש לי עבודה העושה לי טוב. זה שבוע אחד שאני עובדת וכבר מרגישה עצמי הרבה יותר קלה. שוב שרה אני ושורקת מעט, רק לעצמי, בשעה שאני מסדרת את חדרי, כן, אפילו כאשר אני שוטפת את הרצפה בו. יכולה את לתאר לעצמך את זאת? אך מתחיל היום ואני קמה. עד שאני מסיימת באים הילדים שלי, 50 במספר. אני בודקת, האם הם מסורקים ורחוצים, האם ציפורניהם נקיות, האם הם בלבוש נקי וכו'. בפעם הראשונה שלחתי כמה מהם הביתה, כדוגמה מרתיעה. מה רב הסיפוק כאשר אני רואה כיצד כל הנערות מגיעות נקיות לבית הספר. מה רב הסיפוק בראותי שהילדים מתרגלים ליציבות. גם בזמן העבודה, אני בוחנת אותם ומעירה להם. העבודה כשלעצמה אינה כה מעניינת, אבל אין דבר. לי חשוב החינוך המוסרי של הילדים. ישנם, אמנם, 50 ילדים בסך הכל, לא כל כך הרבה, אבל קשה להשגיח עליהם במידה מספקת. אתמול, יום שישי, היה מאוד יפה. היו רק 25 ילדים. האחרים נשארו בבית על מנת לעזור לאם לקראת השבת. קראתי להם היסטוריה יהודית, כמובן בעברית, שרנו יחדיו, התעמלנו. יכולתי להתפנות לכל אחד בנפרד, ולהדריכו בעבודה. היה לי סיפוק כה רב, הרגשתי עצמי כל כך קלה ושמחה.

תוך כדי עבודה עם הנערות בצפת היא לוקחת אותן לטיולים. בשבילה זה חלק בלתי נפרד מרצונה להרחיב את האופקים של תלמידותיה. אך היא כבר משדרת מסר של קירבה לטבע ולהיסטוריה היהודית הקדומה.

עכשיו אספר לך מה שהיה פה בחג הפורים. אחר הצהרים באו תלמידותינו לדרש יום טוב והביאו נגד חפצינו משלוח מנות, עוגות (אבל כאלה עוד לא אכלת, רק הספרדים יודעים לאפותם), פרחים, כרטיסים בכתובת זכרון וכד'… בשושן־פורים, בבוקר השכם הלכנו אל המושבה ראש־פינה, רחוק מפה שעה וחצי. אבל איזה דרך מוליך שמה, מזה אין לך שום מושג. הלא עוד לא ראית הרים ובפרט הרי אבנים. רוב התלמידות יצאו הפעם הראשונה חוץ לעיר, ראו הפעם הראשונה מושבה עבריה. פתחו את העיניים והאזניים לשמוע ולראות מה שהראנו אותן וסיפרנו. כאשר הגענו על הר כנען, ממקום זה רואים בצד צפון את הר החרמון מכוסה שלג, את מול הלבנון גם כן מכוסה שלג, את המושבה מטולה על גבעת אחד ההרים, את הירדן, בהיכנסו אל מי מרון, בעברו את הביצה חולה בהיכנסו אל ים־כנרת ובצאתו ממנו. רואים את הרי עבר הירדן מזרחה: את הרי הבשן והגולן. רואים בצד מערב את הר העצמון (Jermak), ההר היותר גבוה בארץ־ישראל, את הר תבור, את הרי הכרמל. איזה יופי נגלה שם לעיניים. אי אפשר לכתוב, אי אפשר לספר, אלא לראות. ואני בטוחה שאת עצמך תראי עוד בעיניך את ארץ־ישראל ביופיה אבל גם בחורבנה. ובהביטך בזה תיזכרי בימים ההם, אז כשהיינו אדונים בארץ, כשחרשנו את האדמה, נטענו וקצרנו. ברעיונך תראי את הארץ ביופיה ורק ביופי – אבל יופי שעבר. יכאב לבך בזכרונותיך אל הימים ההם. אבל פתאום תשמח נפשך, אם תרימי את עינייך ותראי ניצוצות, ניצוצות בכל פינה ופינה. לפעמים כמעט לא רואים אותם. והניצוצות ירבו משנה לשנה, יגדלו עד שיהיו שלהבת אש, להאיר את כל הארץ, לפקוח את עיני כל היהודים, כדי שיראו מה שהיה להם ומה שיכול להיות להם.

אחרי דרך קשה מאד באנו לראש־פינה. הנערות היו חצי מתות. הפעם הראשונה שהלכו דרך כזו, כל כך קשה ורחוק. מכיון שיושבים בהרים אינם רגילים ללכת, יודעים רק את רחובות העיר ולא

יותר, מפני זה אנחנו הולכות הרבה בשבת אחרי הצהריים ולפעמים בימי חול אחרי העבודה…

כך זוכה אסתר־הדסה להצצה בעולם חדש: עולם המושבות היהודיות בגליל והציונות המאורגנת, שנציגיה, פועלי העלייה השנייה, כבר מורגשים בגליל. זו ארץ־ישראל החדשה. אסתר־הדסה לא מפרידה בין האיכרים לפועלים. לילדים של אלה ושל אלה היא מתוודעת, תוך כדי תחושה כי הם מחוללים בה שינוי פנימי. ארץ־ישראל החדשה, עם הדגש על עבודה, תרבות ושורשיות יהודית, מצליחה להתמודד מול האידיאלים של ההשכלה. כאן אפשר לראות איזו כריזמה הייתה לפועלי העלייה השנייה ולחיזיון שיצרו.

בכ' תמוז נסעתי לחגיגת הרצל לכינרת. שם עורכים מדי שנה חגיגה עממית גדולה. השנה נערכה שם התערוכה החקלאית הראשונה. היא הייתה קטנה אך היו בה כמה דוגמאות נפלאות של תוצרת חקלאית יהודית, הן תבואה, הן ירקות והן פירות. השומרים היהודים, שירות הביטחון היהודי לעתיד לבוא, הפגינו את אומץ לבם ואת כוחם ואף השיגו את הערבים בתחרות רכיבה. אכן, הישג גדול באמת. שמריהו לוין נשא נאום נלהב על גל הרצל (גל זיכרון שהוקם על ידי פועלי הגליל בכנרת, מ.צ.). במקום זה עומדת לקום עיר־גנים. לצערי, לא יכולתי לדבר עמו. הוא שהה רק שעות מספר בכינרת ומיד חזר לחיפה. במקום נתכנסו כמה מאות אנשים. פגשתי מכרים אהובים משכבר הימים, ולא תתואר השמחה, בראותך שוב אנשים חביבים, קרובים בנפש. עם כל אחד יש לשוחח, הכל מספרים על חייהם, על מעשיהם; הכל חשבו עצמם כאחד. באו אנשים מכל הגליל, ממטולה שבקצה הצפון ועד חיפה. מכנרת נסעתי דרך שאר המושבות. אין בכוחי להביע את עוצם חוויותיי, בכל רמ"ח אבריי חשבתי מה אנו היהודים. אל תחשבי שהייתי עם גדולי־רוח, עם אנשים משכילים ביותר, לא ולא. היו אלה איכרים יהודים פשוטים, בחורים טובים ושמחים, אך בדרך אחד עולים הם על יהודי גרמניה שלנו: בנשמתם היהודית. זמרתם והתלהבותם עשויות להיות חוויה.

מכנרת נסענו בלילה לסג’רה, מרחק שלוש שעות. עגלה אחרי עגלה, דמויות לבושות לבן וכפיות מתנופפות לראשן. לצדי העגלות רכבו בגאווה פועלים צעירים על סוסיהם. אין זה תענוג לנוע בעגלת־סולמות, אך איש לא שם לב לטלטולי הדרך! מה צלולים וצוהלים בקעו השירים העבריים מכל הקצוות והעברים, מן ההרים שבמרחק חזר ועלה ההד. נסענו במישור ומאחרינו, באופק, ראינו אורות מבהיקים בלילה. באיזו שמחה נשמעו קריאות ה“שלום”, כאשר נפרדה אחת העגלות מן השיירה על־מנת לחזור הביתה. כל הזמן ישבתי דמומה ונתתי למתחולל לפני להטביע חותמו בי, זה היה כה יפה! נסענו בלילה, ללא נשק, ארצנו, ללא פחד מזרים. מי יעכב בעדנו – מי אדון לנו? עברנו ליד שדותינו; לנו, לנו הכל, עיבדנו אותם בכוחנו, בזיעתנו, בדמנו. נסיעת לילה שנייה הייתה לי מימה [יבנאל] לפוריה. הימים והלילות היו חמים ללא נשוא, ומוטב היה לנסוע לטייל מלבלות לילה חסר שינה במיטה. היה זה לילה נהדר. כולנו היינו כשיכורים, המומים מעצם המחשבה שאנו חיים כאן בארץ־ישראל, עובדים, מסייעים ושותפים לתחיית עמנו. פתאום נעצרה העגלה באישון הלילה החשוך, תחת שמי־כוכבים מופלאים. נראה שהסוסים סירבו להוסיף ולמשוך. הם האזינו לשירתנו הנלהבת, שהדהדה למרחקים. לפתע היינו בפוריה, ללא כוונה תחילה הגענו לשם. פתחו לפנינו את שער־הברזל, הקבילו את פנינו רוכבים. הם שמעו שירה ולא ידעו מאין. היה חושך; איש לא ראה את רעהו, אך לא היה צורך בכך, ידעו שיהודים אנו ובירכו זה את זה בשלום־אחים. לא חסר הרבה שניפול האחד על צוואר חברו ונבכה מרוב שמחה. השעה הייתה אחת־עשרה וחצי, הגישו תה, התיישבו, סיפרו סיפורים, שרו, עד שלבסוף היה עלינו לחשוב על החזרה.

אסתר־הדסה עומדת מול חברותיה לשעבר בגרמניה, ויש לה מה לומר. היא מדברת בשם הנוף שגילתה, הנוף האנושי, הנוף הטבעי, והנוף שמשיק לזמן של המסורת.

כאשר יגיע מכתב זה לידך נעמוד לפני ראש־השנה. התבואה נקצרה, נדושה והובאה לאסם, או כבר נמכרה. האיכר היהודי נח כעת מעבודתו; הוא יודע מהו יבול השנה שחלפה, אם דל היה או מבורך, הוא נח מראש־השנה עד סוכות וחוזר לעבודה כשלבו טוב עליו. מתחילה שנה חדשה, חורשים וזורעים פעמיים בשנה ואף שלוש פעמים. אך היבול העיקרי הוא לפני ראש־השנה. כך קשורה ראשית השנה היהודית קשר הדוק לארץ היהודים. ועל כן, טרודה אהובתי, משום שהנך רואה עצמך יהודיה בעלת הכרה, משום שהנך ציונית, מאחלת אני גם לך שנה שמחה מאושרת וחדשה, תהיי את בת־השמש, כפי שהייתי עד כה, תהיו, את ודרזל אנשים מאושרים ביותר.

גילויים מרעישים אלו על ערכה של ארץ־ישראל אינם מחלישים את געגועיה של אסתר־הדסה. היא מתחילה לחשוב כי עתה היא יכולה לבוא לביקור ואחר לחזור ארצה. רק הסיפור הישן של אהבתה, אהבה שמפניה גלתה לארץ־ישראל, מונע ממנה לקבל הכרעה.

לפני שאני מתיישבת בקביעות בפלשתינה אני רוצה שוב לראות את כולכם, לבלות איתכם זמן קצר ואז לחזור. על שום מה אסתיר כי אני מתגעגעת לבית הורי, לידידי, כן, לכל המקומות המוכרים לי והחתומים בחזקה בזיכרוני. על שום מה לא אודה בזאת שגרות בקרבי שתי נשמות. האחת מבקשת לחזור לסביבה הקודמת והאחרת מחזיקה בי, בחזקה, כאן. לא אוכל יותר לחיות באירופה ללא הגעגועים לחזור לכאן. כך, כשם שעכשיו אני מתגעגעת לבוא אליכם. זה מצבה הטרגי של ה’גלות‘, של הקרע בפנימיותנו. ילדינו הנולדים כאן כבר לא יחושו בכך. כולם יהיו יהודים פלשתינים אמיתיים. כרגע קראתי שנית את מכתבך החביב. את כותבת ששום דבר אינו צריך למנוע ממני לבוא אליכם. לפעמים נדמה לי שאת צודקת. אבל, לא. איני רוצה עכשיו להיפגש עם ל’. כמעט פוחדת אני לראותו שוב. עלינו למצוא את עצמנו זה את זה מחדש או להיפרד.

ההורים מפעילים לחץ כל הזמן. האב קורא לה להיכנע, והיא חשה כי מבחינתו אולי שום דבר לא השתנה.

מזה כמה חודשים החלו הורי לדבר אודות שובי הביתה. בתחילה סירבתי, לאחר מכן השתכנעתי שטוב יהיה כך. כאשר ראה אבי כי נוטה אני, הגיע בשבוע שעבר מכתב, שעליי להבטיח לו כי אתנתק מלווינהרץ, ורק אז אחזור הביתה.

אם כן, הריני נמצאת עם הורי כפי שהייתי לפני שנתיים, כלומר, לא עם אבי, אמי מסכימה לכל. הבטחה כזו לא אתן לאבי אף פעם, ועל כן אין מה לחשוב על שיבתי הביתה. על מה שביני לבין לווינהרץ ידוע לך, איני יודעת היכן הוא, מה מעשיו, מה מחשבותיו, אין אני כותבת לו ולא הוא לי. מי יודע מה יהיה בין שנינו. העתיד מוטל בחשכה, כה אפל לפנינו, אין קרן תקווה החודרת מבעד לעלטה.

על הנעשה עמך שמחתי מאוד, טרודה אהובתי, לפחות הנך מרוצה. על עיסוקך בברלין כתב לי אחי לואיס.

כיון שהיא עובדת, והחלה להיות במגע עם ארץ־ישראל החדשה, היא מוצאת שוב כוח לומר “לא” לאביה הקורא לה להצטרף לעבודה בגרמניה.

אבא אהוב, תן לי לשבת כאן, תן לי ללמוד. מה אעשה במשרדך? את העבודה שאוכל לבצע שם, יוכל כל אחד אחר לעשות, תמורת תשלום מועט. תודה לאל שאין לי צורך לגרום לך להכנסה בת 60 מרק בכל חודש תמורת עבודה כזו. ומה יש לי מעבודה כזו? מאומה. אם אבוא הביתה יודעת אני לבטח כי יתעורר בי עוד הפעם הלחץ הישן ללמוד, ללמוד משהו הגורם לי סיפוק וקיום בפלשתינה. לפלשתינה שוב אחזור. כאן אחיה ואעבוד. היה וחזרתי הביתה, הרי יהיה זה לזמן מה. ראה, אבא, כל אדם חייב לחפש מטרה בחייו, עליו לדעת לשם מה הוא חי, ובסוף ימיו עליו לתת דין וחשבון ולהיווכח האם הוא אכן ניצל את חייו כהלכה אם לאו. זוהי השקפתי. כל תשוקתי פועלת לכך כי כאן, בפלשתינה, אעבוד ולא בקניגסברג או בעיר אחרת באירופה. כאן, יודעת אני את העבודה אותה אני עושה. זו נחוצה, ואין אחר במקומי המסוגל לעשות אותה. את כוחי ואת נפשי אני מוסרת עליה. היא מרכז חיי. פירותיה הם תמורה לבדידותי. אם אוכל לומר לעצמי, מאוחר יותר, שהיה לי חלק בעזרה לחינוך הצעירים בפלשתינה, ושגם אני נתתי חלקי בהחייאת עמנו, אהיה שבעת רצון מחיי.

היותי כה רחוקה מהורי ומאחיי, היותי לבדי, אינו ניתן לשינוי. בשעות של בדידות קשה לי מאוד, אך הרגשה זו חולפת. לא הכל יכול להיות לטובה. מדרך ההורים היא לחנך את ילדיהם ואחר כך להיפרד מהם. שמחתם וגאוותם על ילדיהם תהיה להם במרחק, אם יודעים הם שילדיהם חרוצים ואנשים טובים. ואני מקווה כי גם אני אהיה אדם חרוץ ושותף יעיל לעמנו. זו שאיפתי לעתיד הקרב ובא.

אני מבקשת ממך, אבא, אל תפריע לי בעבודה זו. תן לי להמשיך ללכת בדך זו. אין זו דרך רעה. אל תדאג לי. אתמצא בדרך שלי. אני מבוגרת דיי לכך. אם עבודתי תאושר, אחתום, לאחר הפסח, על חוזה, ואני מקווה שאזדקק רק לתוספת קטנה ממך. אם אתם רוצים לראות אותי, זה יתאפשר אם אקח שלושה חודשי חופשה בתקופת הימים הטובים. עד אז יש הרי עוד זמן רב. […]

טרודה, פרטים, הלך רוח, חוויות, רשמים, אלה אשר קלטתי בירושלים, הכותל המערבי, מסגד עומר, המסגד הנוצץ הנהדר, באמצע סלע פשוט, אבן קירחת, אשר מעליה כיפה עשויה פסיפס, קישוטי זהב בתפארת שלא תתואר. התוכלי לתאר לעצמך ניגוד אשר כזה? על אבן זו ביקש אברהם להקריב את בנו, על אבן זו הונחו הקורבנות בימי־המקדש, כאן היה קודש הקודשים. כך חי סלע קרח זה בפי העם. מסגד עומר, הכותל המערבי, אלה הרשימו אותי ביותר. מרכינים את הראש, מתכנסים אל תוך עצמנו. כאשר עומדים לפני הכותל חשים את סבל העם כולו, אלפי שנות הנדודים מוטלים על כתפיך, מכריחים את היהודים הקשוחים ביותר, האטומים, אשר לא חשו כלל את הסבל היהודי, מכריחים אותם אבנים ישנות אלה לחרוד.

תביעותיה של אסתר־הדסה לשינוי אצל תלמידותיה נובעות מהציוניות המתגברת שלה. גם בגרמניה פועלת הציונות, והכול עדיין מקוננים על מותו של הרצל ודנים בהצעותיו להקים את מדינת היהודים. אך זהו הרצל של גרמניה ולא זה של צפת. המושג על הרצל בצפת רחוק ושונה.

היום באו הילדות שלי אל חדרי וביקשו להראות להן תמונות של אחי ואחיותי. הן שמעו שיש לי הרבה אחים. הראיתי להן בתחילה תמונות של הרצל. קראו כולם, זה הוא אבא של הגברת? כן, כן. זה הוא האב של הגברת!" אמרתי, “לא, זה הוא הרצל.” “מי זה הערצל” שאלו. “אני יודעת,” קראה ילדה אחת, “הערצל היה איש טוב ונדיב, לכל איש ואיש שבא אליו נתן הוא כסף ובפרט לעניים!” מן התשובה הזאת תראי, למי נותנים אנשי צפת את השם של איש טוב וגדול. מי שנותן כסף. כלומר, מי שישלח הרבה כסף לארץ־ישראל (חלוקה) אותו האיש הוא איש טוב וגדול. המידה למדוד את בני האדם פה, לתת כסף. פעם אחת אמרתי לילדות שזה לא יפה ללכת אל בית ספר המיזזיאן [המיסיון], לקחת בגדים, אוכל, ויתר הדברים שנותנים שם, זה לא יפה שהן הולכות שמה ללמוד אנגלית להתפלל באנגלית וכו'. בוודאי יוכל המיזזיאן [המיסיון] לתת הרבה כסף יותר מן החברות העבריות, שגם הן משתדלות לייסד בארץ־ישראל בתי ספר. “אני שמעתי”, קראה ילדה אחת, “שהגברת עשירה מאד.” כלומר, שגם אנוכי יכולה לתת בגדים ואוכל. עניתי להן: שאנחנו עובדים פה נגד המיזזיאן (המיסיון), נגד החלוקה. אנחנו משתדלות לתת עבודה בידיהן, לעבוד בעצמן ולהרוויח כסף. אנחנו לא נותנים מתנות. אולם קשה, קשה מאד להסביר לאנשי צפת שהם עומדים על המדרגה היותר נמוכה, הם כל כך הורגלו כך לקחת ולקחת. האנשים בחוץ לארץ מוכרחים לתת להם. ככה אנשי צפת, ולא אלה בצפת, בכל ארץ־ישראל.

בצפת, דמותו של הרצל כפילנטרופ היא לא חסרת בסיס. כנראה שבעקבות התערבותו יצאו לגרמניה שתיים מילדות המקום, והפירוש ברור: הוא אחד הנדבנים. לא כן חושבת אסתר־הדסה. לדידה הרצל הוא איש הרוח, המנהיג שהפיח רוח חדשה בקרב משכילים, בקרב צעירים.

היא יוצאת לטיול בארץ־ישראל המסורתית, לאחר הפגישה עם ארץ־ישראל הגלילית החדשה. היא באה לסיור הזה עם ההשכלה המסורתית מן הבית, עם ניסיונה בארץ. אין זה רק טיול. כרגיל בעלייה השנייה, כל טיול הוא חשבון נפש.

טרודה אהובה, הרוצה את לדעת פרטים אודות נסיעתי? אך זה קרה כה מזמן! ראיתי דברים רבים ויפים, אך כפי שקורה תמיד, כפי שרואים יופי בצד האחד כה מכוער יותר נגלה הדבר בעברו השני. יש לקלוט את שניהם ולראות כיצד ניתן להסתדר עמם. אני, הודות לאופטימיות הבלתי מתכלה שלי, נמנעת מלראות הרבה רוע וכיעור, לחוות אותם, מבלי לשנות את השקפת עולמי. מבלי לסטות מן הדרך אותה הכתבתי לעצמי, בה עליי ללכת. רכיבה בהרים, ליל כוכבים, שקיעת חמה והטבע בכללו מחזירים אותי למנוחה, כאשר האנשים מייאשים, מבקשים להעלות בי פקפוקים. טרודה, מה יפה ארץ זו! כה נהדר ויפה הגליל שלי! המחשבה שאני עומדת כעת לנסוע מכאן ושמא לא לחזור, מכאיבה לי, כמדקרות בלבי. אבל לא, הרי זה בטוח כי חוזרת אני על מנת להתחיל שוב מחדש.

כאשר חזרתי לצפת, לאחר 4 שבועות, היה זה בערב, רצה לקראתי בשמחה צוהלת, מכל בית שני, אחת התלמידות, או שלום אמר לי אחד המכרים. היה זה כאילו חזרתי הביתה, כאילו זאת מולדתי. השכם בבוקר היו נערותיי אצלי, זה עתה קמתי. הן שמעו כי לא אחזור, כי נסעתי לאירופה וכו'. לא תוכלי לתאר לך כמה היטיב עמי כל זאת, חשבתי כי עמלי לא היה לשווא. אם הילדים תלויים בי באהבה כזו, יודעת אני כי הם אוהבים אותי בזכות עצמי, כי שמים הם אל לבם את מה שאני אומרת להם, ובמיטב יכולתם מבקשים הם למלא אחריי. חוץ מזה מצאתי עבודה רבה, המעסיקה אותי מ־6 בבוקר עד 7 בערב. אני מלמדת עברית את הנערות אשר אינן יודעות עברית, מדי יום במשך שעה אחת.

נראה כי דווקא אותו טיול ציוני עם בני גילה, סטודנטים תיירים שבאו לביקור מגרמניה לארץ־ישראל, שתועד על ידי רבים מהמשתתפים בו, עשה לה משהו מיוחד: הוא החזיר אותה הביתה. הוא מתיר את הנדר. היא נשבעת אמונים לפלשתינה שלה, שהיא כה גאה בה, שבה מצאה נתיב לחייה, אך היא משוחררת לשוב הביתה כבת חזקה, עצמאית. היא נוסעת על מנת לחזור. היא חושבת כי תוכל לנווט את געגועיה ואת משימותיה. היא לא יודעת שכל העולם שבנתה לה הולך להתערער, יחד עם כל אירופה שהכירה: עומדת לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

גדעון קלוורי מספר:

הדסה בת מרדכי

בשם זה חתמה אמי ז“ל על מאמרה המסכם את שהייתה בצפת בשנים 1914־1910. המאמר התפרסם בביטאון הציוני Der Jude, מרץ 1919. הדסה, נולדה שלישית לעשרה הצאצאים של מרדכי ושרה פרלמן בקניגסברג, ביום י”ג אדר תרנ"א, 23.2.1891. נעוריה עברו עליה בקניגסברג. אוירה ציונית אפפה כבר בראשית המאה חבורה של צעירים וצעירות יהודים והם הדסה. נתגלגלו הדברים כך שבסוף 1910 יצאה בלוויית אחי־אמה, שלמה ויינשטיין, לצפת, בה התגוררו מזה כמה שנים סבה וסבתה. שמה במקורו היה אסתר. במשפחה ובין חבריה היא כונתה אללה. בהיותה בצפת עיברתה את שמה – הדסה.

ב־1914 חזרה לגרמניה, היתה זמן מה אחות רחמנייה במלחמת העולם, וב־1917 נישאה למשה קלוורי, אשר היה ממייסדי תנועת הנוער “בלאו־וייס”. הוא שימש מורה בבית ספר גרמני בקרוסן ע"נ אודר. אני נולדתי ב־1919. ב־1922 החליטו הורי על עלייה לארץ־ישראל. לאחר שהות בת שנה אחת, בה הורה אבי בגימנסיה שבעיר פוניבייז', ליטא, עלו ארצה ב־1923.

תחנתם הראשונה הייתה ירושלים. אבי קיבל לידיו את הנהלת הגימנסיה העברית. תיאור קצר על עבודתו זו מצוי בספרו של יעקב צור שחרית של אתמול (עמ' 95־93). לאחר שנה קיבלו הורי את ניהולו של כפר הילדים “מאיר שפיה”, אשר נוסד באותה שנה. שנה זו הייתה חגיגה חינוכית, אשר נסתיימה תוך אי־הסכמות עם אפוטרופסי המוסד. הדסה חזרה ירושליימה, והשקיעה עצמה בעידוד מלאכת־היד של יהודי תימן, אשר התגוררו בעיר. הם הועסקו ברקמה ובצורפות, נשים וגברים. הדסה דאגה להפיץ את התוצרת בארץ ובחו"ל. שם המפעל היה “שָׁני”. בשנות ה־30 נישאה אמי לפנחס רוזן, ועברה לגור בתל־אביב, בה עבד רוזן כעורך־דין והיה חבר העירייה.

בתל־אביב נולדה הבת רבקה. היא היתה אושרה של המשפחה ושברון לבה, לאחר שנפטרה ממחלה ממארת בהיותה בת שבע וחצי בלבד. הדסה עצמה נתקפה במחלה ממארת, תוך כדי תכנון היכל מלאכה בשכונת עזרה וביצרון. חוליה התגבר, ובכ“ב אלול תש”ה, 31.8.1945, הלכה לעולמה.

לשמואליק חדש

טלפון משמואליק חדש, איש כנרת, העוסק בבית הקברות שם שנים רבות, עורר אותי לכתוב רשימה זו. בבית הקברות בכנרת כמה קברים שעליהם כתוב “אלמוני”. הקברים הללו נקשרים כאן עם ספרו של נחום גוטמן, החופש הגדול ותעלומת הארגזים, ועם קורות הציונות במלחמת העולם הראשונה, ועם ספר הייאוש הגדול ההולך ונכתב אז בארץ בצד עקרון התקווה.

אלמונים אלו הקבורים בבית הקברות אינם כל כך אלמונים. אנו יודעים את שמותיהם ואת גילם, ואפילו סיבת המוות ידועה. מזרחי בן 30, צלאל בן 60, לאה בראון בת 6, נחום בן מנשה בן 35, יחיה יצחקי בן 80, שלמה צמחה סמח בן 60, מסה משרקי בן 30, יעקב שלנאל בן 60 ויחיה רנו בן 55. שתי רשימות של ועד ההגירה בטבריה הן שסיפרו לנו על מה שלא נרשם על קבריהם. עתה יזם שמואליק חדש להקים מצבה ולציין את שמותיהם.

אך מהו ועד ההגירה? ואיך הגיעו אנשים אלו לכאן? ומה כל זה שייך לפוליטיקה העולמית ולתנועת הפועלים ולקיבוץ?

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה ברור שפרק חדש נפתח בקורות היישוב היהודי בארץ־ישראל. השלטונות העות’מאניים הודיעו לעולם כולו, כי נגמרו זכויותיהן המיוחדות של מעצמות המערב בארץ הקודש. משכנסה טורקיה למלחמה הפכו אזרחי אנגליה, צרפת ורוסיה לאזרחי האויב; ואילו הגרמנים, האוסטרים והאמריקאים הנייטרליים – שמרו על זכויותיהם. מי שלא רצה להיות אזרח עות’מאני הוזמן לעזוב את הארץ. ההזמנה נתמכה באוניות אמריקאיות שבאו לאסוף את הגולים. כ־12,000 איש גלו מכאן, בעיקר למצרים, שהפכה לגולה הגדולה ביותר של ארצישראלים.

רבים נענו לקריאות הנרגשות שלא לתת להחריב את המפעל היהודי, וקיבלו על עצמם אזרחות עות’מאנית. הקריאה להתעתמנות הייתה כבר ישנה: עם פרוץ המהפכה בטורקיה ב־1908 קראו רבים מארץ־ישראל להתאזרח באימפריה ולשנות את גורלה. אבל עם פרוץ המלחמה רוב יהודי הארץ היו אזרחים של מדינות האויב. מי שעלה מצפון אפריקה היה אזרח צרפתי, ומי שהגיע מממלכת הצאר קיבל את חסות הקונסוליה הרוסית, למרות האנטישמיות של השלטון הרוסי המסורתי.

היישוב היהודי בארץ החל לחוש במצוקה. למי היה אפשר לפנות לעזרה? החקלאות ליצוא נגמרה. ב־1915 היו התקפות קשות של ארבה שחיסלו את מה שלא חוסל על ידי הפוליטיקה. הכלכלה קרסה. הממשלה הודיעה על ביטול חובות. הכסף לא כובד והחל משטר של כלכלת חליפין. היישוב החדש התארגן לשעת חירום. גם הפועלים התארגנו לעזרה הדדית.

באותן שנים ביצעה האימפריה העות’מאנית את הטבח הארמני הנורא, רצח עם שהדיו העזים הגיעו לארץ. הנשארים בארץ התווכחו ביניהם בלחש: האם לדבר על מה שקורה שם, האם על פי הדגם הזה יפעלו הטורקים בארץ?

בתחילה שוחררו מגיוס לצבא העות’מאני האזרחים החדשים באימפריה, אך הטורקים החלו להחרים רכוש ולגייס לעבודה. חלק מבני הארץ התגייסו לצבא העות’מאני עוד לפני המלחמה. משפרצה המלחמה גילו חיילי כל האומות התלהבות מיוחדת. הכול התלהבו מרעיון “טיהור” העולם מהסתאבות על ידי המלחמה. היישוב היהודי המאורגן שהחליט להישאר בארץ נאלץ לגלות נאמנות למשטר. הוצע אפילו לבנות מטוס מטעם היישוב ותלמידיו ולתרום אותו למאמץ המלחמתי. מצד שני הייתה סיבה לדאגה לתושבי הארץ, למן הרגע הראשון של המלחמה, שכן היישוב הישן חי מכספי חלוקה, שהגיעו בחלקם מארצות האויב, והיישוב החדש במושבות חי על יצוא חקלאי למדינות האויב.

מלחמת העולם הראשונה מצאה את ההסתדרות הציונית מפולגת. מרטין בובר נשאר נאמן ל“ציוויליזציה הגרמנית”. חיים וייצמן עבד למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. מנהיגי הציונות נמצאו בכל בירות העולם, ויהודים התגייסו לכל הצבאות. יהודים ציונים ואנטי־ציונים דאגו לארץ־ישראל ולתושביה היהודים. ההנהלה הציונית עברה מגרמניה לדנמרק הנייטרלית. היא החלה לשדר ידיעות על הקורה בארץ. מטרת הידיעות היתה להגיע אל ציוני גרמניה, שישפיעו על ממשלתם שתשפיע על העות’מאנים לא להתנכל ליהודים. הוחלט לגייס לעזרה דחופה שם את הפילנטרופיה היהודית בארצות־הברית הנייטרלית, ולהקים מנגנוני אזעקה יעילים. היהודים שלחמו למען גרמניה הסבירו את לחימתם על ידי נימוק יהודי: ביציאתם למלחמה הם לחמו נגד הצאר הרוסי האנטישמי. אולם לא רק יהודים ציוני גרמניה יצאו למלחמה. הצרפתים הרי ראו עצם כמבשרי האמנציפציה, והבריטים הרי הכירו בשותפות עם היהודים. כך ציוני אנגליה יצאו למלחמה נגד גרמניה בשם אנגליה הנאורה, וציוני צרפת הזדהו עם המולדת הצרפתית שהנחילה את סיסמת האמנציפציה לעולם כולו.

שגריר ארצות־הברית בטורקיה היה הנרי מורגנטאו. הוא היה יהודי ממוצא גרמני שהתעשר בעסקי נדל"ן בניו־יורק. האדמות שבהן נחפרה הרכבת התחתית של העיר הגדולה היו אדמותיו. כשהפך לאמיד החליט להיות איש ציבור. הוא העריץ את נשיא ארצות־הברית וודרו וילסון, וכך הגיע לקושטא כשגריר. כשנודע לו על מצב היישוב היהודי בארץ־ישראל, פנה לחוג שלו, חוג ותיקי יהודי אמריקה – יהודים א־ציונים ולעתים אנטי־ציונים, שגילו עניין בגורל היישוב היהודי בארץ־ישראל מסיבות פילנטרופיות. במרכז החוג עמדו פליקס ורבורג ויעקב שיף. מורגנטאו הציע לערוך מגבית חירום להצלת היישוב, ואכן לצורך זה גויסו באמריקה בזמן קצר 50,000 הדולרים הראשונים. כך נוסדה הקרן האמריקאית לעזרה ליהודים, הקיימת עד היום. גם ציוני אמריקה שותפו במפעל, אך בטון מינורי.

כיון שארצות־הברית עוד לא נכנסה למלחמה, אפשר היה לשלוח את הכסף. חתנו של מורגנטאו הגיע לירושלים עם מזוודה מלאה כסף, אך הריב בין מנהיגי הקהילה היהודית בארץ על חלוקתו היה כה גדול, שהחתן הצעיר התיישב במלון בירושלים והודיע שלא יחלק פרוטה עד שלא תהיה הסכמה מלאה בין המקבלים.

הוויכוח היה בשאלה, מי ינהל את חלוקת הכספים ועל פי אילו עקרונות: האם תהיה זו הלוואה ליצרנים או תרומה לעניים; האם להציל את היישוב הישן או האם לחייב את אנשיו לעבוד? הציבור היה עדיין מפולג סביב הריב שניטש שנה לפני המלחמה על שפת ההוראה שתהיה נהוגה בטכניון שנבנה בחיפה. האם לתת את חלוקת הכסף להצלת היישוב שהגיע מאמריקה בידי תומכי העברית או בידי פוחדי הציונות? לנוכח האולטימטום בשמו של השגריר הגיעו הצדדים להסכמה מתוחה. ארגזים עם כסף החלו להגיע ארצה. אלו אותם ארגזים מיתולוגיים שעליהם כתב נחום גוטמן תעלומה שלמה. בידינו רשימות של הכספים שהועברו ארצה באוניות אמריקאיות.

אך למעשה לא כל הכסף הגיע בדרך זו. חלק הגיע דרך חברת הנפט האמריקאית “סטנדרט אויל”, וחלק הגיע ישירות דרך השגרירות האמריקאית. כשהגיע הכסף הוא חולק בידי מטה מיוחד בראשותו של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית. גם כשרופין גלה לקושטא הוא המשיך להיות מעורב בפרויקט. לפי חשבונות הג’וינט הגיעו ארצה במשך המלחמה כ־15 מיליון דולר, שהצילו את היישוב. אך לא רק כסף הגיע. הגיעה גם אוניית הפחם “וולקן” עם 900 טון מזון שחולק ליהודים ולערבים.

גם תנועת הפועלים נהנתה מן העזרה שהגיעה, אך הפועלים החליטו כי הם לא יקבלו את הכסף הזה בלי עבודה. הם לא היו מוכנים רק ליהנות. כך הוחלט שהכסף יממן עבודה, והעבודה תממן את קיומם של הפועלים. על רקע זה “גלו” לעמק הירדן כמה עשרות פועלים והחלו בעבודה שנקראה “עבודה ציבורית”, במיוחד הקמת שכונה לתימני כנרת וייבוש ביצת כנרת. היה זה פרויקט שהיה אמור לספק לפועלים תעסוקה לנצח.

הנרי מורגנטאו גמר את כהונתו כשגריר וחזר לארצות־הברית, להיות משענת לווילסון בתקופת הבחירות. בתקופה זו החלו מאמצים קדחתניים להשפיע על ארצות־הברית להיכנס למלחמה. במשך רוב תקופת המלחמה טענו האמריקאים כי הם לא מבינים את סכסוכי השווא המטופשים של אירופה הישנה. הם טענו שאין להבין ואין לסלוח למלחמה שכזו. אלא שבכל זאת החליטו לא לגרום לעצמם נזק כלכלי בגלל המלחמה, ולכן לא עצרו את מכירת הנשק והסחורות, במיוחד לאנגליה. המלחמה, שהחלה בחלומות בדבר מלחמת בזק, בשני הצדדים, נתקעה עמוק בחפירות. הניסיון של צ’רצ’יל לתקוף דרך גליפולי נכשל. הניסיון של הטורקים לתקוף את תעלת סואץ נכשל אף הוא. הצדדים היו מותשים ונחושים. גרמניה החלה להטביע אוניות אמריקאיות. במצור הצוללות הגרמניות על אנגליה אפילו הנשיא וילסון, שביקש להביא שלום על העולם, זעם.

ענני מלחמה החלו להיות מסוכנים יותר. היהודים בארץ שידרו כל הזמן ידיעות על מצבם. המעצמות המעורבות במלחמה ראו ביהודים מפתח חשוב לדעת הקהל האמריקאית. כאשר הטורקים ריכזו מאמץ והחלו לתגבר את כוחותיהם בנגב, כדי לתקוף את הבריטים בתעלת סואץ, יצאו עגלות של איכרים ופועלים מן הגליל ויהודה להביא אספקה ולהניח צינורות במדבר בדרך לסיני. זו הייתה עבודת שירות כפויה לצבא העות’מאני. מסעות כפויים אלו הולידו אצל צעירים חולמים מאנשי העלייה השניה את חלום הנגב. אלא שכאמור, ההתקפה הטורקית על התעלה נכשלה. הצבא העות’מאני הנסוג לחץ יותר ויותר על האוכלוסייה האזרחית היהודית והערבית.

המצב הקודר הביא לא רק לעזרה הדדית ולחיפוש דרכים לשותפות בציבור היהודי, וגם בין יהודים וערבים, אלא גם הרבה מתח, ניצול, והתפוררות פנימית. בין הפועלים תסס עוד פילוג: האם צריך לבזבז כסף לאומי על עבודות דחק או שצריך להקדיש אותו להקמת התיישבות חדשה לפועלים? הוויכוח היה מר וכואב. הכסף שהגיע והרעב שהחריף חייבו להתארגן אך גם להתכתש. מצד אחד נוצרו כל מיני ועדים לעזרה הדדית, ומצד שני מי שניהלו את הוועדים הללו ספגו לא מעט ביקורת מהפועלים, הרעבים למפעלים ורעבים ללחם. על שפת ים כנרת, רועה שם פרידלנדר, או יהודה הרועה, מחה על אי הצדק שהתגלה. הוא התפרץ בזעם על הממונה על חלוקת העזרה. כיון ששניהם היו פועלים ללא בית, שניהם לנו על חוף הים. אחרי שכעס ביום התנצל יהודה בלילה.

יוסף בוסל איש דגניה היה אדם מרכזי בהתארגנות העזרה ההדדית. הוא “חטף” כהוגן מחבריו על שהוא דואג לכולם ולא למשק שלו עצמו. הוא התפטר מוועד המושבות בגליל, וחזר בו מהתפטרותו רק כאשר א"ד גורדון האשים אותו בבגידה.

אהרון אהרונסון היה מן האנשים החשובים ביישוב היהודי בארץ. בראשית המלחמה הוא התבקש לפנות ליהודים באמריקה שמימנו את תחנת הניסיונות שלו בעתלית, ולשכנעם להשפיע על ממשלת ארצות־הברית להישאר נייטרלית. הוא ביצע את המשימה בדבקות. אך בסוף המלחמה הוא עמד בראש שירות ריגול יהודי פרו־בריטי, ניל"י.

ז’בוטינסקי, ששנים קודם לכן היה נציג הציונים בקושטא וחתר לברית עם הטורקים הצעירים, ביקש עתה להקים צבא יהודי־אנגלי של פליטים יהודים מרוסיה, והיה לראש האופוזיציה נגד מנהיגות הציונות הגרמנית הנבוכה. רוטנברג, שישב באיטליה וחלם על מהפכה דמוקרטית ברוסיה, האמין כי שותפות יהודית עם אנגליה וצרפת וניצחון הדמוקרטיות באירופה יזרזו את המהפכה הדמוקרטית ברוסיה. כך חשב גם בורוכוב, שהאמין, כי לעת הזאת סוציאליסט אינו צריך להישאר נייטרלי ופציפיסט.

כל אלה ביקשו לארגן יחידות עבריות. בראשית המלחמה נכשל הניסיון לכפות על האנגלים דגל עברי. ז’בוטינסקי לא הסכים לפשרה שקיבל טרומפלדור, כאשר הסתפק בהקמת גדוד נהגי פרדות והיה חיל אספקה בלבד, ולא זכה לנשק ולא היה מהודר מספיק. אך ז’בוטינסקי נותר פרו־בריטי קיצוני. רבים מבני הארץ שירתו בצד השני של המתרס, בצבא העות’מאני ובצבא הגרמני־אוסטרי. סוכני מודיעין בריטים עודדו את הערבים להתמרד נגד הטורקים. כך מצאו עצמם סוכני מודיעין יהודים ממחתרת ניל"י פועלים לצד ערבים שחלמו על עצמאות.

בזמן שנוהל המשא ומתן על הצהרת בלפור, הציע וילסון משא ומתן לשלום בין הבריטים לגרמנים. לציוני לונדון זו הייתה בשורת איוב. אם יהיה שלום בין טורקיה לבריטניה, יישארו העות’מאנים בארץ ויקברו את המאמצים להשגת בית לאומי. האמריקאים חיפשו דרך להסוות את בדיקת האפשרות למשא ומתן בין הגרמנים לבריטים. הדרך הטובה הייתה לשלוח את השגריר לשעבר הנרי מורגנטאו לשיחות על… ארץ־ישראל. הבריטים חיפשו דרך להיפטר מהמטרד שנחת עליהם, ושלחו למקום את… חיים וייצמן. שני היהודים היו צריכים לקבוע אם יש ממש בכוונות השלום שווילסון רוצה לכפות על הצדדים. הם הסכימו ביניהם כי הניסיון נידון לכישלון.

הגרמנים, שכידוע ביקשו להשיג הישגים לפני השלום, הטביעו עוד כמה ספינות אמריקאיות כדי להחיש את המשא ומתן. אז הגיע לידי האנגלים “מברק צימרמן” – מברק משגריר גרמניה המודיע למקסיקנים על תמיכת גרמניה בהתקוממות אפשרית של מקסיקו נגד ארצות־הברית. האנגלים שלחו את המברק לאמריקאים, ואמריקה נכנסה למלחמה.

מה יהיה עתה עם הכסף ליהודי ארץ־ישראל? כיצד יגיבו העות’מאנים למצב החדש שנוצר? העות’מאנים גילו את המחתרת היהודית ניל“י, והיו כבר במצב מלחמה עם אמריקה. בעת תבוסתם המתקרבת הם איימו בארמניה חדשה נגד האויב הציוני. הגרמנים, שותפי הצבא העות’מאני בארץ, שקיבלו יותר ויותר אחריות על המצב הצבאי בארץ־ישראל, קיבלו עתה ידיעות על האיומים על היישוב היהודי. הם הפעילו לחץ כדי למנוע את האסון. בפסח תרע”ז, אפריל 1917, הודיעו השלטונות לאזרחי יפו ותל־אביב שעליהם להתפנות. ההודעה באה לאחר פינוי עזה והקרבות עליה. התואנה הייתה אסטרטגית: הפינוי יתבצע כדי שהאוכלוסייה לא תיפגע. ההוראה לא ניתנה בכתב, והייתה מכוונת לכל האוכלוסייה, היהודית והערבית. באוויר ריחפו איומים שגם יהודי ירושלים יגורשו. השמועות הגיעו לכל העולם. למעשה גורשו גם כמה כפרים ערביים וכמה ערבים. רוב הערבים לא יצאו, או חזרו לכפריהם מהר.

לכאורה, כאמור, נערך הגירוש כדי להגן על האוכלוסייה מפני התקפות האויב מן הים. כך העיר העברית הראשונה, תל־אביב, הייתה צריכה לצאת להפסקה. איך מבצעים פינוי של עיר? מגייסים את אנשי המושבות עם עגלותיהם, מתארגנים לעזרה הדדית, בכל מקום מקימים ועד הגירה שיארגן את קליטת המגורשים, מגייסים את הכסף שהגיע עד אז.

לא הכול בסדר בוועדי ההגירה. הטענות רבות. העזרה ניתנת לפליטים אך לא לתושבים, טוענים חלק, או לתושבים ולא לפליטים, טוענים אחרים. במצרים מתארגנת מגבית חירום חדשה למען היישוב היהודי. האיש העומד מאחוריה בחשאי הוא אהרון אהרונסון, אך בפרשה מעורבת ההנהגה הציונית המסורתית, והקונפליקט ביניהם דרמטי. בסופו של דבר מבריחים את הכסף הזה. זה הכסף שישמש יסוד לעימות הגדול בין “השומר” לניל"י.

לסוכנות הידיעות הציונית בדנמרק מגיעות ידיעות קשות על הסכנות שבפניהן עומד היישוב. הידיעות מגיעות ממצרים ומופצות לגרמניה. הגרמנים המשרתים בארץ ומהווים חוליה חיונית בהתנגדות העות’מאנית, מודיעים למושל הטורקי כי הם יסירו את חסותם אם תהיה פגיעה ביישוב היהודי. המושל מודיע כי ייתן סיוע למגורשים. אך עקירתם של 8,000 איש מיפו ותל־אביב וגלותם צפונה הופכת לאתגר כבד מדי. בפנקסי ועדי ההגירה במקומות השונים יש סטטיסטיקות מצמררות מתקופות שונות של הגירוש הטורקי. כל חודש המספרים משתנים. בטבריה יש כ־700 פליטים. בקבר מאיר בעל הנס מוקם בית חולים ששוהים בו כ־400 איש. ליד בית הקברות של כנרת מתגוררים כ־400 איש בשטח הפתוח. גם בבית־גן ויבנאל גרים כמה מאות. ביבנאל בונים עבורם בחצרות האיכרים בתים עם גג מקש. לשכונה קוראים בשם העצוב, המזכיר את הגלות – “תל־אביב”. אין עבודה. אין אוכל. המתח בין הקבוצות לבין הפועלים כבר היה גדול לפני ההגירה ההמונית, אך עם ההגירה הוא מגיע לשיא.

מאיר דיזנגוף עומד בראש ועד ההגירה הארצי. בגליל עומדים בראשו צימרמן, יעקובסון, בוסל וינובסקי. ועד המושבות פועל בתחושת חירום. מקימים בתי ילדים לילדים שנותרו ללא סיוע, דואגים לעבודה, לעבודה תקינה של “המשביר” לחלוקת חיטה, שנוסד ב־1916 כדי שהמגדלים והסוחרים לא יפקיעו את מחיר החיטה. בעקבות גילוי המחתרת היהודית מתחיל הצבא הטורקי במאסר המוני, ומענים קשה את האסירים. ג’מאל פשה מודיע, שאם הצבא העות’מאני ייסוג מארץ־ישראל, בנסיגתו הוא יחסל את היישובים היהודיים. “ימי בלהות” נקראו אותם ימים.

הבריטים נכנסו ארצה וניסו לכבוש את עזה, אך נכשלו. הממשלה הבריטית הייתה רעבה לניצחון. היא החליפה את המצביא לאלנבי וביקשה שיביא לאנגלים את ירושלים במתנה. צבא אלנבי תקף את באר־שבע, נכנס לירושלים וכבש את חצי הארץ, עד צפון תל־אביב של היום. פעמוני הכנסיות בכל אנגליה צלצלו צלצול של ניצחון. אך הבריטים לא הגיעו לצפונה של הארץ. חלק קטן מהמהגרים שגורשו נדדו דרומה למושבות והגיעו חזרה לביתם בתל־אביב, אולם החלק הגדול עוד נותרו בצפון. חלק זה אפילו גדל, משום שפתח־תקווה גורשה גם היא. בכפר־סבא, שהיו בה רק עשרות בתים, התגוררו למעלה מ־1,000 איש שנדדו צפונה. על המציאות של אותם הימים כתב י"ח ברנר בסיפורו “המוצא”.

בגליל פרצו מגיפות. המהגרים נעשו למטרד בריאותי. השתדלו לא לבוא עמם במגע. הכסף לא הגיע, ומערכות ועדי ההגירה עמדו לקרוס. כ־400 איש נספו בעמק הירדן, בטבריה ובמושבות. הכולרה השתוללה.

הארגז האגדי, ארגז הכסף האחרון שנועד לעזרה ליישוב, נפל בסופו של דבר לידי אנשי “השומר” בזמן הסיוט הגדול. היה חשש שגילוי ניל“י יביא למסע השמדה, והוא הוביל לדרמה קשה: אנשי “השומר” נאסרו. לישנסקי, איש ניל”י, ברח ונתפס אחרי שאנשי “השומר” שהוציאו עליו פסק דין מוות, ירו בו ופצעו אותו. בסופו של דבר הוא הוצא להורג. חשוב לציין: על יד הגופות התלויות בדמשק של לישנסקי ובלקינד אנשי ניל"י, נתלו כ־13 ערבים על אותו פשע: הם ריגלו לטובת הבריטים.

נחום גוטמן יעשה מפרשת הארגזים סיפור אירוני. ציוריו, ההופכים הכול לסוד ילדות ואהבה, שכחו את תמונות הזוועה של אותם ימים נוראים. מי כמוהו, הצייר המחונן, ידע מעל אילו תהומות הילכה הארץ וכמה גדולים היו הקורבנות. כמה ציורים שצייר סמוך לתקופה ההיא הראו את המצב ערב הגירוש של תל־אביב, את התוהו ובוהו, את הצבא הטורקי הרעב בנסיגתו.

מי שתיעדה את כניסת ארצות־הברית למלחמת העולם הראשונה, בספר מברק צימרמן היא ההיסטוריונית ברברה טוכמן, נכדתו של הנרי מורגנטאו, השגריר האמריקאי בקושטא. הנשיא וילסון שביקש לגאול עולם מלא קונפליקטים, זכה לאחר מותו לניתוח פסיכואנליטי שהשתתפו בו זיגמונד פרויד ודיפלומט אמריקאי. בספר הוגדר וילסון כחולה נפש אנוש ומסוכן לאנושות… הוא באמת חשב כי ניתן לשתול מעין ציוויליזציה אמריקאית בעולם כולו וליצור משפחת עמים שתפעל בצדק, בחירות ועל ידי הון.

אך הוא לא היה היחיד שפעל בנחישות בלתי מוסברת. משה שרת זכה לשרת במדי הצבא הטורקי עד כיבוש דמשק על ידי הבריטים. הוא סירב לעזוב את הצבא, מטעמי אבירות. הוא כבר ידע שהצהרת בלפור הוצהרה על ידי הבריטים. הוא כבר ידע כי הוא משרת בצבא מובס ומושחת, שכמעט חיסל את היישוב היהודי בארץ. אך נאמנות היא נאמנות.

“תקופת הבלהות” פיזרה את קבריה הרבים בכל בתי הקברות בארץ, במיוחד בגליל. הם נקברו במסודר אך ללא ציון על מצבתם.

האלמונים שנקברו בכנרת לא היו אלמונים כלל, אלא שהקוברים קברו רבים בגלי אבנים ללא שם. המספרים קשים. אהרון אהרונסון, במכתב הצטדקות על שעבר מהצד העות’מאני אל בנות הברית, כותב לאחד הפילנטרופים היהודים באמריקה, כי לפי הידיעות שבידו מתו ברעב ובמחלות בסוריה, בלבנון ובארץ 50,000 איש. השלטונות התעקשו להודיע ש“הכול בסדר”. בתום מלחמת העולם נותר היישוב היהודי בארץ עם מספר היהודים שהיו בו לפני העלייה השנייה, 56,000. הצלקות היו קשות.

ב־1919 מונה הנרי מורגנטאו לראש ועדת חקירה אמריקאית בפולין שחקרה את הפוגרומים נגד היהודים. הוועדה הייתה צריכה לפסוק את דינה לפני החלטת חבר הלאומים, כיצד תחולק אירופה לפי חזונו של וילסון, ובין היתר, האם פולין הפוגרומיסטית יכולה להיות מדינה עצמאית. הפילנטרופ היהודי זיכה את הפולנים מהאחריות לפוגרומים. החזון העולמי היה חשוב יותר מהקורבן היהודי. הוועדה התעניינה פחות במה שהיה שם; אסטרטגיית השלום העולמי חייבה כנראה לעצום עיניים. ההומניזם החדש חייב שלא לראות את אשר אירע ליהודים.

הנרי מורגנטאו הספיק גם להשתתף באחד הפרויקטים מעוררי המחלוקת בתולדות אירופה ב־1923: הוא ניהל את הטרנספר של מיליון יוונים מטורקיה ליוון, ואת המעבר של מאות אלפי טורקים מיוון לטורקיה. בנו היה שר האוצר בשלטון רוזוולט בזמן מלחמת העולם השנייה.

הפליטים האלמונים, שאת שמותיהם אנו יודעים מרשימות ועד ההגירה, מחכים שבעקבות פרסום שמותיהם ייוודעו עליהם עוד ועוד פרטים. “לכל איש יש שם”, אומר השיר, אך לכל שם צריך להיות גם סיפור.

ובכל זאת, צריך להסכים כי שמונה קברים יכולים להיות קשורים עם ההיסטוריה של כמה יבשות…

בראשית שנות ה־20 ישבה קבוצת רועים בחאמרה, ליד מעין־ברוך היום. גלגוליה של קבוצה זו היו מרובים. לדברי מעריציה, הקבוצה נטלה על עצמה מטלה גדולה: להחזירנו לתקופת האבות. המחשבה שאבותינו עסקו ברעיית צאן ובעצם היו בדואים עברה כבר כמה וכמה גלגולים עד אז. כבר מאפו באהבת ציון ביקש להציג חיזיון רומנטי, ותיאר את עולם שיר השירים כעולמם של רועים. אך הרומאן לא קרא לחזור אל המרעה. גם חמדה בן־יהודה, שתיארה את היהודים שלא גלו מן הארץ, ציירה אותם כרועים גיבורים: אנשי עשרת השבטים אי־שם משוטטים על היום כרועים. אך אצלה כבר יש רועים מתוך הכרה, צעירים יהודים שהחליטו להסב את דרכם למרעה כדי להיפטר מן הגולה ולהתחבר עם הקדמוניות היהודית של תור הזהב.

הבדואים נתפשו כשומרי הגחלת של ארץ־ישראל האותנטית, כצאצאי הרועים לפני החורבן. הם בעצם יהודים שנִשבּו. ישראל בלקינד, איש ביל"ו, מחנך בעל טמפרמנט מיוחד, ביקש להקים בית ספר עברי שיחזירנו אל אורח החיים הבדואי. גם הנוודות והתפשטות העדרים על פני שטח נרחב נתפשה כיתרון: כך אפשר יהיה להיות חלק מנוף רחב ידיים, לרכוש פיסות אדמה גדולות.

מי שהפנים את הקשר בין גבורה ומרעה היה מיכאל הלפרין. בעת שנדד בגולה כאיש נלהב ומוכה הוא הפיץ את רעיון השיבה לרעיית צאן בכל הטמפרמנט האדיר שהיה לו. כך הגיעו תלמידיו, אנשי “השומר”, לעניין המרעה. בשלב מסוים הלכו כמה מהם ללמוד את מלאכת הרועים אצל בדואים וטורקמנים. רעיון קידום החברה קשור היה תמיד בתחייה של ימים ראשונים.

עניין הרועים הפך להיות גם עניין של עימות בין דורות בתוך “השומר”. ותיקי “השומר” היו בקונפליקט עם צעיריו. אלו חיפשו זירה חדשה, כר פעולה, רדיקליות. אם מייסדי “השומר” צמחו בעולמם של פלאחים, הרי צעירי “השומר” ביקשו להיות רועים. אולם תנאי המחיה של הבדואי היו קשים ביותר וניסיונם של הצעירים, במקומות שונים בארץ ובחמארה עצמה, היה דל. כך עברה החבורה לבטים רבים, אסונות, התנגשויות, וגם מוראות מלחמת העולם לא פסחו עליהם.

כשהתיישבה חבורת הרועים בחמארה הם לא ידעו כי נדודיהם יסתיימו בפירוק ובכישלון. החבורה עברה לאיזור טבעון ושם התפרקה, לא בלי להותיר רישום בזמר העברי – רומאן אומלל של הרועים עם הבוהמה של “חבר’ה טראסק”, בשנות ה־20, סיים את הפרשה. באותו זמן כבר הפך גידול הצאן להיות חלק מהמשק החקלאי ביישובי העלייה השלישית והרביעית. מבית־אלפא ועד כפר־חסידים, מרמת־יוחנן ועד תל־יוסף היה העדר כבר חלק מהכלכלה ומהתרבות.

בראשית שנות ה־20, בלילה סוער במיוחד, ביקר בחמארה המשורר יצחק קצנלסון. הוא נסחף שם באכסטזה חלוצית, שר, וכנראה לא שכח את הערב ההוא. יש להניח כי מאותו ערב צמח הטמפרמנט שהוליד את שירו הידוע “מה יפים הלילות בכנען”, שהופיע באחד ממחזותיו. השיר תמיד מצליח להפתיע, כשירו של מי שבסוף ימיו שר את שירת העם היהודי הגווע בשואה.

גרשון פליישר, ממנהיגי הרועים, סיפר על אותו לילה:

באחד מערבי חג החנוכה, אותה שנה, ביקר המשורר יצחק קצנלסון בכפר־גלעדי וילדי הכפר על מוריהם ארגנו טיול עם המשורר לשפת החצבני ואל הרועים. כשהגיעו למחנה התחיל יורד גשם סוחף. הרועים הזמינום להישאר עד שייפסק הגשם, אך משהגשם גבר והלך החליטו להלין את הילדים במחנה.

הילדים, המורים והרועים התמקמו באהל הגדול. רחל ושרה אליאש ניגשו ללבב לביבות לכבוד החנוכה. זה היה בעת ההמלטה וריכארד ריכטר, שומר הלילה, נכנס כל רבע שעה, ופלגי מים ניגרים ממעילו ומכובע העור שלו, ובזרועותיו נושא הוא טלה רך שאך עתה יצא לאוויר העולם והאם נשרכת בעקבותיו, מביטה באהבה על פרי בטנה ומהמהמת בקול רחום.

הומים ומהמים גם הילדים. סופרים הטלאים, מצרפים למניין כל יצור חדש שמכניס ריכארד. ומתעורר ויכוח, וכאשר המהומה עולה לאוקטבה גבוהה מדי, פותח המשורר בסיפור על “הכבשה בין שבעים הזאבים”. מיד הושלך הס וכולם עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את סיפוריו אגדותיו של המשורר. בין כה וכה הפציע השחר ויום חדש, בהיר ורחוץ עלה. נעלמו העננים. חדל הגשם וליל השימורים הגיע לקצו. אך החוויות של אותו ליל חנוכה יחיד במינו, נחרתו בלבבות התלמידים, הרועים והמורים, ואולי גם בלב המשורר הגדול.

(אריה חצרוני, רועה ולוחם, מ' ניומן, ירושלים תשל"ה, עמ' 140־139)

יצחק קצנלסון בא ארצה גם כדי לבקר את בני הדוד שלו, שהיו חשובים לו במיוחד, יצחק טבנקין, נטלקה אחותו וברל כצנלסון.

ב־1938 פורסם מחזהו בין הרועים בעיתון של אחדות העבודה. כותרת המשנה של המחזה היא “לילה בסביבות ירושלים”, אך הוא מוקדש לקבוצת הרועים בחמארה. קשה לדעת מתי נכתב המחזה. האם לא ידע המשורר כי קבוצת הרועים כבר לא נמצאת בחמארה? ואולי הוא נכתב מוקדם יותר? אינני מכיר התייחסות נוספת של קצנלסון למחזה. המחזה עוסק בגורל היהודי, ובעצם בנטייה של הצעיר היהודי בארץ לחיות את ההיסטוריה מחדש. הרועים הצעירים מנסים להתל בחברם אליהו. אליהו הוא אחד הרועים, המשוכנע בצורך לשוב לשוחח עם גיבורי ההיסטוריה היהודית. חבורת הרועים מבקשת לאלפו בינה, שילמד לחיות את ההווה, את האדמה ולא את השמים. הם מתארים את שיגעונו: “הוא תינוק מלפני אלפי שנים שנשבה פה אתנו.” “לא יוכל סלוח לנו שלא נולדנו ליעקב ממש ושאין אנחנו רועי צאן בדותן.”

הם מחליטים להביא להחלמתו של אליהו על ידי משחק, מחזה שבו ייתנו לו לחלום עד אבסורדום: “נורידו משמיו ארצה, נלמדנו דרך ארץ.” הוא ייכנס למשחק, יאמין לו, מכיון ש“לא רק פתי מאמין לכל דבר, גם החולם.” המבצע שלוקחים על עצמם חבריו הוא להעיר את אליהו מחלומו לחיים. האם אין חיים בחלום? שואל אחד החברים. אך הם חושדים באליהו, כי לא החלום מדריך אותו אלא הייאוש מן הארץ מובילו אל החלום, הייאוש מן המימוש. הוא מנותק, כי יש בו מן הנביא המנבא מחוץ למחנה, ונביא כזה הוא בדרך כלל מצורע.

אחד מהרועים מאבחן: לכל אליהו יש חולשה לרקיע. אליהו מגן על תפיסתו: הארץ, ההווה אילמים. אין להם יכולת לומר דבר. רק השמים יכולים להעיד. עונה לו חברו נחמיה: “עדים הם רחוקים, רק עדים והיא הארץ, היא הרגישה, היא הכאב ידעה.” אליהו מאמין כי האדמה מוחקת והשמים שומרים; הזיכרון והתקווה שומרים. ההווה מוחק. כל המשחק נועד כדי להחזיר את אליהו למעורבות. רק “מי שחי עם דורו – חי לעולמים”. הנצח מצוי דווקא במעורבות בהווה.

יצחק קצנלסון מערב התבוננות בהיתול. הוא משתמש באמירת “דויד מלך ישראל חי וקיים” כדי לציין דווקא את הגיבורים ההיסטוריים שמתו. בדומה לעדות הרועים על המפגש עם יצחק קצנלסון באותו לילה בחמארה, שהיו בה טשטוש חושים, חוויית התעלות, תחושת יחד, עונה גם הוא להם במחזה שבו משחקים את הטשטוש שבין האדמה לשמים.

יצחק קצנלסון מבטא את ההבחנה שלו לגבי הדור שלו: אנו הדור של שאול. הפלשתים צרים עלינו והאל נטש אותנו. על כן טבעי שאליהו במחזה רצה להביא את שאול לשיחה באמצעות בעלת האוב, זו המשוטטת כמכשפה בין המתים לחיים. היא ההיפוך של אליהו הנביא שעלה חי השמיימה: היא מעלה את המתים אל החיים.

חבריו של אליהו מתגוננים: איננו רוצים להיות כשאול העסוק בהסתר הפנים של אלוהיו, אלא ללכת כמו יונתן: ללא רוח אלוהים רעה; גם אם צריך ליפול על החרב.

נחמיה, שהמחזאי מגלגל אותו להיות אחד החלוצים שעלה מבבל, מבקש לרפא את אליהו ממחלותיו. הוא מבקש לחיות, לא לחיות בעולמות של מי שמתו. נחמיה קורא את ספקנותו של אליהו, את תחושתו כי דורם הוא דור שלא ידע נביא, שאינו יודע כי אין אהבה בלי אמונה, ואשר חושב שניתן לאהוב כמו שאול המלך, אהבה נוגה וחשדנית. בעלת האוב תטען, כי הבעיה של שאול שהוא לא היה מלך אלא נביא מחופש. אך גם כנביא הוא לא היה מוכר על ידי זולתו: הגם שאול בנביאים?

בעלת האוב היא זו שמגייסת את הדמויות ההיסטוריות היהודיות, במעין תיאטרון חי. השחקנים במשחק הקלאסי הם מקרב הרועים. הם מנסים לשחק את התפקידים המוטלים עליהם בכעין פאסיון נוצרי, שבו כל שנה המאמינים משחקים את חייו של ישו.

אליהו העומד מול חבורת הרועים, מאבחן: גם מכם סר האלוהים, אך אתם חיים יחד ואני הייתי לבדי. כשאול אתם חולמים בדרך אל עין־דור שלכם. אליהו תובע מבעלת האוב להעלות באוב את דניאל, איש החמודות, הלבוש כאשף בבלי. אליהו תובע ממנו לפתור לו את חלומו. הרי זה היה כוחו! דניאל מסביר לו, כי הוא פתר רק את חלומותיהם של עובדי אלילים ואובדי עצות. את חלומותיהם של הרועים בני הארץ, בני ירושלים, אין הוא יכול לפתור. הם אינם זקוקים לפתרון, שהוא תמיד מוצָא של חלשים. למה לכולם פתרת את חלומותיהם ולנו לא? שואל אליהו, וחושב כנראה על כל המשכילים היהודים, שפותרים לעולם כולו את חידות הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות והסוציולוגיה, אך את סיוטיהם של בני עמם משאירים ללא פתרון.

אנחנו, טוען אליהו, חיים בחשכה. דניאל טוען כלפיו: כבוד ה' כענן יורד עליכם, והדבר רק נראה לכם כחשכה. אתם מתלבטים כי אתם זקוקים להתגלות. דניאל טוען כמו משכיל יהודי: כוחו לפתור את חלומות כל העולם אך לא את חלומותיו שלו. אך יותר מזה: גם אלו שהעלו אותו מן הבור, ככתוב בתנ"ך, כדי שיפתור את חלומותיהם, לא ידעו כי הם מעלים את דניאל היהודי. הם העלו אותו כבלשצאר הבבלי. אליהו מסכם את דרכו של דניאל: היית לעיניים לכל זר ואלינו בחידות באת…

אליהו תובע מבעלת האוב לראות את יוסף בן־מתתיהו. חבריו מתנגדים. הוא מבקש עדות מיוסף בן־מתתיהו. חבריו טוענים כלפיו: עֵד שקר היה יוסף, והוא משיב להם, כי כל מי שמעיד על חורבן ירושלים הוא דובר אמת. יוסף ראה את מיתת גיבורי המרד. הם מתו יפה אך הוא חי. כה עצובים הם כתביו!

כאשר יוסף בן־מתתיהו מופיע הם מציגים את עצמם: אנחנו בני הקנאים. רק אליהו אומר: אנחנו בניך. יוסף מספר כי בעת שמנהיגי המרד הוצאו להורג ברומא הוא השתחווה להם בתפילה שקטה. את הספרים כתב לקיסר, ועל כן יש להשמידם. ברומא חש בדידות נוראה, שהולידה בו את הצורך לכתוב. השקר והאמת התרוצצו בבטנו. העובדה שנתן מוצא גם לשקר הוציאה מתוכו את האמת. יש לתבל את האמת בשקר. הוא גאה על כי הצליח להוציא את האמת אשר יבנה צנזרה: את האמת על המרד הגדול.

החלוצים מזכירים ליוסף מה ששכח, מה שהטריד אותו ולא נתן לו “להיאסף אל אבותיו”: הוא שכח את שמו. הם מגלים לו כי הוא יוסף בן־מתתיהו הכוהן, והוא חוזר למנוחת עולמו.

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות עוד את שלמה מולכו. אך בעלת האוב מספרת להם כי מולכו נותר ללא לשון. הלשון הוצאה מפיו בטרם העלוהו למוקד. אליהו מבקש בכל זאת להעלותו. הפעם בעלת האוב פוחדת. היא פוחדת מפני מקובלים, ושלמה מולכו הרי עסק בקבלה. היא לא פחדה מכוחם של המלכים ולא מתמימות הנביאים. ממקובלים היא חוששת, כי הם מעדיפים את הצלחתם להגיע אל האלוהים בעודם בחיים על פני חיינו כאן.

שלמה מולכו, שנעקד במנטובה, מספר לרועים איך הוא שב אל עקדת יצחק. גם יצחק ראה את העצים, אך הוא, שלמה מולכו, ראה את האש ולא את האיל או המלאך. הוא האנוס. בארצות הנכר כולנו אנוסים. בגולה אדם יוצא מאוהלו של היהודי כשהוא אדם מטושטש, אדם פגום. רק בירושלים ובצפת חש שלמה מולכו שהוא באוהלו ממש. בכל זאת פרש מן הארץ כדי לבוא אל האנשים. אל הרוב הגדול של העם השוהה בגלות. “אחרי אנוסים רבים להטות.” האם הוא הינו יצחק קצנלסון, המסביר למה אינו חי בחאמרה עם הרועים אלא הלך לשיר בפולין, בעברית במבטא ספרדי – “חמש שנים עברו על מיכאל”, תיאטרון, שירה?

שלמה מולכו מאמין כי למען האנוסים הרבים היה צריך לחולל את רעידת האדמה בליסבון ולהציף את רומא במימי הטיבר. יש בו כעס גדול על האונס, על הסבל. מולכו הביא את הקיסר קרל החמישי לבצע את מה שביקש: הקיסר דן אותו להיות קורבן, להגשים את מטרתו. כשדן אותו הקיסר, מולכו צחק. במוקד הוא לא חש את כאב המוות אלא כאב לידה. שלמה מולכו מת למען בשורת גאולה.

אליהו מתרגש מהמפגש עם מולכו. סוף סוף פגש חלום הנוגע בגאולה. הוא מבקש משלמה מולכו שימלוך עליהם. מולכו טוען: בקשתכם היא בקשה של אנוסים. האנוסים רוצים מלך, הם שבויים במושגים. יהודי אותנטי לא מחליף את אלוהים, גם לא במלך.

אליהו רואה כיצד שלמה מולכו נעלם בין ההרים ורץ אחריו. הוא הולך לאיבוד. זה הרגעי שחברי הקבוצה מסירים מעל עצמם את התחפושות. הם שבים לעבודה: “הכניסו את הצאן לגדרות ולאוהליך ישראל.” הם לא חינכו את אליהו לשוב אל המציאות, אך הם ישובו לשחק “עד השלים אליהו לדורו”.

ולא ידע יצחק כצנלסון עד כמה אירוני יהיה המשחק; עד כמה שאול הציוני חי בהסתר פנים; וכי עקדתו של שלמה מולכו לא תביא את הגאולה אלא תבשר את עקדתו של העם; וכי הוא עצמו יעמוד לא לפני הקיסר אלא לפני בני עמו המתים, כדי לכתוב על החורבן הגדול; וכי לא פשוטה היא המערכה של הרועים להשתחרר מהמשא של העבר ומהפנטזיה של העתיד ולהתרכז במעורבות כאן ועכשיו, התובעת תביעות כה גדולות. אך הוא תפש בעין חדה את תיאטרון הרנסנס ההיסטורי המשוחק וחי בהוויה היהודית שבין מלחמות העולם; את המדרש ההיסטורי שבו בחרו החלוצים לחיות במקום לדבר, לפעול על פי החלום מתוך הזדהות שנותנת כוח לעשות דברים החורגים מן העיסה הקשה של היום־יום.

הוא גם חש בייאוש ובעצב, שהיו אורחיהם הקבועים של אנשי העלייה השנייה והשלישית, כולל הפעילים ביותר, וביניהם קרוביו ממשפחת כצנלסון־טבנקין. זהו העצב שגילה ולטר בנימין בכל היסטוריציזם: הפיכת ההיסטוריה למשחק תיאטרוני, שבו הבימה מסורה בעצם להתבוננות הפנימית של יחידים וקבוצות. מה שנראה כתביעות של מצב, של מראות נוף, של אנשים פועלים, הופך לצילום מצבי נפש פנימיים. כפי ששרים הרועים בראשית המחזה:

הבט –

אם לא השמש תֵּט לפאתי ים?

לא שמש תט –

זה מבט עיני נחתם שם.

הסכת ושמע:

כלום משק כנף עוף שם ניתך, אח?

לא הא, לא הא –

זה לב אשר מסְגוֹרוֹ חרג.

בן 62 היה יצחק שדה, הזקן, כשנפטר.

בן 62 היה משה סנה, הזקן, כשנפטר.

בן 62 היה יגאל אלון, הצעיר, כשנפטר.

מה עשה את הראשונים לזקנים ואת האחרון לצעיר? מה עשה את גורדון בן ה־48 לפועל הזקן, ואת דיין בן ה־50 לצעיר? קורות הארץ הזו זוכרות זקנים רבים בני גילם של צעירים רבים, וההבדל ביניהם נעוץ בחברה בה בחרו. אם בחרו לחיות כבוגרים עם צעירים – היו זקנים. אם בחרו לחיות עם בני גילם – היו צעירים…

משנת 1940 היה יצחק שדה, איש בן כ־50, מורה ומפקד לבני העשרים חברי הפלמ"ח. על ידיהם הוא הוכתר סופית כזקן וכך נשאר. עתה, במלאת חמישים שנה למותו, הם מדברים על הזקן בחיבת הצעירים שהיו.

כאחד ממוריו, יוסף טרומפלדור, היה יצחק שדה “גיבור חידה”. אהרון מגד כתב עליו את הספר החי על המת, שבו טשטש את ההבחנה בין הזקן התוסס בצעירותו לבין הסופר הצעיר הכותב על אודותיו, צעיר המגלה אותות של השלמה נוחה וכובד מובס של זקנים שהתאהבו בקמטי חייהם.

מאז מותו של יצחק שדה קורות הארץ לא הוגדרו על פי גלי העלייה אלא על פי גלי המלחמה, על פי דורות הלוחמים. מסורת זו ראויה לפיענוח. הזקן, בן־גוריון, כבר הוגדר על פי התפקיד, כראש ממשלה עטור שיבה. יצחק שדה עדיין זקן בגלל הכריזמה שלו בין צעירי הדור.

לא היה רומאן בין בן־גוריון ליצחק שדה. בן־גוריון נשבע בגיל ילדות להירשם בספר ההיסטוריה. יצחק שדה ביקש לראות עצמו יותר כגיבור של רומאן רוסי גדול, לשהות על מדף אחד עם טולסטוי ודוסטויבסקי. העלילה הייתה חשובה לו, והרגש, הוא ביקש את חירותו של המשורר, את גבורתו של המתאגרף, את כישרונו של החוצב, את המיית לבו של הסייר. את כל אלו ביקש לרתום למשימות אבודות, שבהן צריך להפוך את המצוקה לכוח, את החולשה להזדמנות.

מעגל קשריו של יצחק שדה הוא מעגל עשיר סתירות. המורה של ילדותו היה הלל צייטלין, איש ספרות מובהק וקדוש, שהביא את ניטשה לקורא העברי, אך גם איש ייסורי המהפכה וחוזר בתשובה, עוסק בקבלה ובעיתונאות, ומורהו של י"ח ברנר. צייטלין נרצח בווארשה בתקופת השואה.

קרוב משפחה של יצחק שדה היה אחד המוחות החריפים והרגישים במאה ה־20, ישעיה ברלין. סבו החסיד עלה בזיקנתו לירושלים. הוריו השונים זה מזה נפרדו בעודם צעירים מאוד. אחיו היו מהפכנים. הוא ידע מה הם חיים עם סבא, כביאליק, וכבובר.

במתח הזה ובעולם שידע מהפכות ומלחמה הפך הילד העדין לבעל גוף, מתאגרף, מחפש דרך. שנים הסתובב עם להקת קרקס בתור מתאבק. על תקופה זו של חייו ידוע מעט. ברור שקיבל אז קורס מיוחד בעוני ובאנרכיה. במהפכה הרוסית היה למפקד. רק אז פגש את טרומפלדור והקרימצ’אקים – ציונים נלהבים ומהפכנים לא פחות.

כך הוא לא היה ציוני שוקל שקלים וחבר מפלגה. הוא היה מנהיג טבעי הפורץ אל בימתו הקטנה בזמן מהומת ענק.

טרומפלדור כבש אותו באוטופיה הרדיקלית ביותר: אוטופיה שלא נגמרת בתוכניות, אוטופיה הצומחת ונרמסת על ידי הגשמתה. רצינותו של טרומפלדור, המנסה להפוך את העלייה השלישית לצבא עובדים המתיישב בארץ, נראתה בעיניו כל כך פנטסטית שהוא ביקש ללכת בעקבותיה. כישלונו של טרומפלדור לגייס לצבא האדום גדוד יהודי שיגן על היהודים, ומותו בתל־חי, הביאו את יצחק שדה להיות לראש גדוד העבודה; גדוד חלומותיהם של אנשי העלייה השלישית.

כאן הייתה התנגשותו הראשונה עם בן־גוריון ועם אנשי “השומר”. הוא לא הסכים עם בן־גוריון להפוך את גדוד העבודה לפלוגת מחץ של אחדות העבודה, ולא הסכים להפוך אותו להמשך פשוט של קבוצה נבחרת כמו “השומר”. הוא התחבר לאליהו גולומב, שביקש צבא מחתרת עממי מצד אחד עם תרבות הקומזיץ של “השומר” מצד שני.

לנגד עיניו התפורר הגדוד בין ימין לשמאל, והוא נותר חוצב אבנים. פעם שאלתי את בן־אהרון, מדוע רוב המנהיגים הישראלים טרקו דלת ונותרו לבד, והוא השיב לי: יצחק שדה אמר לי פעם, שבמקומות אחרים, ככל שאתה חוצב יותר עמוק אתה מוצא שיש טהור יותר. בארץ־ישראל ככל שחופרים יותר עמוק מוצאים עפר.

יצחק שדה, אבי תורת מעגל הרֵעים, היה גם האיש שעיצב את האסטרטגיה של “מעבר לגדר”. הוא לא ביקש מעגל סוגר אלא מעגל רעים חופשיים היכולים לפרוץ סגירות של חבורה בהשראה ובחן.

את כל אלה גילה כמצביא של עם; כמפקדו של צבא עם המביא מדינה אך לא מסוגל לקבל את שיגיונותיה.

¹

אז באנו לשם. הייתה שממה, אבנים, אדמה יבשה בעלת צבע אפור, לא יותר. (אנדה יערי)

בשנת 1924, בהיותו בווינה, עבד אריה אלוואיל על סדרת הדפסי האבן “טורא אפורה” – ההר האפור. ציורים אלה היו התפרצות של זעקה, עדות לרשמיו מארץ־ישראל, ולדרכו אליה וממנה. עם עלייתו המחודשת לארץ נטש אלוואיל את “קול הזעקה” והחל את דרכו כצייר ציוני ומאוזן המצייר את נופי הארץ ואנשיה. הצעקה האקספרסיבית של 1924 הפכה לציור מאופק הרבה יותר, אך לא נגנזה לגמרי. היא נכלאה והודחקה בתוככי הצורות המוארות שגילה בנוף המקומי.

בשנותיו הרבות בארץ הירבה אלוואיל לצייר בטרם עלתה השמש, ולא במקרה. כמו ציירים רבים שעלו לארץ מאירופה, התקשה גם הוא להתמודד עם האור הבוהק: “השמש בארץ־ישראל שורפת את הבדים,” אמר. אך אולי בעצם התכוון להימנע מהאש השורפת של חווייתו הראשונית בארץ־ישראל, אותה אש ששרפה את פנימיותו והביאה ליצירת “ההר האפור”?

אריה אלוואיל החל את דרכו כצייר של צורות שלמות, קישוטיות בסגנון ה־Art Nouveau, הן בציור הן באותיות. אלא שלא היה זה ציור הבורח אל הצורות מפאת אימת התקופה, ייסורי מעבר־המאות, או מפאת הרצון להתחמק משממונה של הטכנולוגיה. העיטוריוּת הרומנטית באה לבטא את עולמו האופטימי כאיש תנועת נוער החותר אל ארץ אחרת, אל שמים אחרים, אל חברה נגאלת. הציונות היא שהייתה המפתח לתחושת ההרמוניה בציוריו בטרם עלותו לארץ. ארץ־ישראל, על הבטחתה ובשורתה, היא שנתנה לצעיר אמונה פורצת, דמיון פרוע ותחושת חירות נעורים.

אלוואיל היה חבר השומר הצעיר בגליציה. הנער עבר את מאורעות מלחמת העולם הראשונה ואת הפוגרומים שלאחריה. כל אלה לא כיבו את אמונתו הבוערת, כי החבורה של תנועת הנוער, באהבתה ובתחושת היחד שלה, בשפתה העברית המחודשת, בגישתה לטבע ולחלום החברה החופשית, תוכל לגבור על הסיוטים שליוו אותה בתקופה של הנדודים, רצח וניצחון המוות של מלחמת העולם הראשונה.

בימי העלייה של חבורת השומרים הצעירים הפכו רעיונותיהם והמציאות הקונקרטית בארץ למין עירוב משונה: הפסיכולוגיה הייתה לגאולה, הסוציולוגיה – לביקורת תהומית על הגולה. לאלו התלוותה הרומנטיקה של המזרח, רעיונות על עדת גברים יוצרת, על ארוס בלתי מדוכא ואקטיביזם פוליטי, בהמשך לדרכו של “השומר”. בדמיונם הקודח של הצעירים התערבבו הקבוצות הראשונות, דמותו של א"ד גורדון, החוברת “יזכור” לדמותם של השומרים שנפלו על משמרתם. אלה אפשרו להם לחיות חלום מסוגנן ומעוצב בקישוטים ציוניים ברוח ה־Art Nouveau.

עם עלייתם של הצעירים ארצה הפך החלון לתביעה ולאתגר. משנפגשו עם החלוצים שקדמו להם, אנשי העלייה השנייה, גילו כי ארץ־ישראל לא מצליחה להשקיט את הסערה ולהרגיע את המבוכה. אין היא אותה אידיליה פסטורלית שראו בחלומם. האמת היא, שעוד לפני עלייתם הגיעו אליהם שמועות קשות. קבוצות שהגיעו ארצה לאחר הרפתקאות מסמרות שיער התפוררו וחזרו כלעומת שבאו. ארץ־ישראל הייתה הרוסה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ותיקיה כבר היו פצועי ניסיון ואכולים ריבים פוליטיים.

המכתבים והמסמכים של ראשוני העולים מהשומר הצעיר תיארו מציאות אכזרית, במונחים ארציים ופחות מיתולוגיים. בתנועה בחוץ־לארץ כבר דיברו על כך שיש להכין את העולים להתמודדות עם עבודה מפרכת, רעב, קדחת, אלוואיל נמנה עם חברי מזכירות התנועה שעלו ארצה כדי להתגבר על המכשולים. הוא עמד בראש קבוצת העולים הנבחרת, שלימים נודעה כקבוצת ביתניה עילית.

לא כאן המקום לעמוד על קורותיה של הקבוצה, שהייתה לאגדה עוד בחייה הקצרים. (בביתניה עילית חייתה הקבוצה כחצי שנה בלבד.) אולם יש לעמוד על כמה יסודות בחייה. זו הייתה קבוצה שראתה עצמה כקבוצת אליטה על רקע שקיעת הרוח הציבורית, מעין שארית נבחרת. היא ביקשה חירות יוצרים ואהבה, לא למען עצמה בלבד אלא כדי להביא לתיקון חברתי מואץ. הקבוצה הייתה שטופה ברעיונות רומנטיים ופסיכולוגיים, שיכורה מכתבי פרויד וניטשה, אך הבינה כי בתור חבורת נוטעים על צלע ההר עליה להקיא חלק מהמטען הרוחני העודף שהביאה עמה. תנאי העבודה היו קשים: לא גג, לא לבוש, לא מזון. הערנות לצורכי הרוח של חבריה, שאותם לא יכלה לספק, הייתה בעיניה עיקר העיקרים.

קבוצת ביתניה עילית האמינה במימוש עצמי המתגבר על מגבלות ההיסטוריה והריאליה. פתיחות לדמיון, שקיעה בהיולי, במה שעוד לא נוצר, במה שעוד לא נופץ על ידי היום־יום – בעזרת כל אלה, כך האמינו, יימצאו האופקים החדשים. חברי הקבוצה האמינו שברית החברות ביניהם, שנשבעה למטרה המשותפת, והכנות בתוך מעגל העדה, הם שיתנו להם כוח להתגבר ולעבוד בתוך חירות למרות “המרחב הצפוף מדי”, יעזרו להם לשיר על היחד. וזאת למרות העצבנות, העייפות והגעגועים הביתה של הילדים הטובים. אך הבעיה המרכזית שהסתמנה בחייהם הייתה כיצד לעמוד במתח שבין הצורך לברוא את החדש לבין העבודה המתישה, וכל זאת בתוך עולם רוחני עשיר ומלא סתירות.

פרשת ביתניה עילית הניבה טקסטים רבים וטעונים (המרכזי שבהם היה הקובץ הווידויי קהילייתנו, שפורסם ב־1922, עם סיום העבודה בכביש חיפה־רמת־ישי, בעריכת נתן ביסטריצקי), אך לא נותרו ממנה רשמים ויזואליים. הציור היחידי המוכר לנו שמתאר את ביתניה עילית צויר בידי אריה אלוואיל עצמו, בימים שהיה חבר בקבוצה. הציור מפתיע: ביתניה עילית שוכנת על גבעה המשקיפה על נוף עוצר נשימה שבמרכזו הכנרת ועמק הירדן. אולם בציור הנוף שצייר אלוואיל, וגם בליטוגרפיות המאוחרות שלו משנת 1924 (אחרי עזיבתו את ביתניה) – הכנרת איננה. הציור מצויר במבט מהעמק לעבר ההר והשמים. השמים הם הדומיננטיים ביותר בציור – שמים אקספרסיביים, שמים של אל גרקו, עתירי דרמה, תלויים מעל עמק הירדן.

הרבה שנים מאוחר יותר ראיינתי אחת מהחברות שהיו בביתניה עילית – רחל שפירא. היא סיפרה שבאותם ימים סללו למטה, על חוף הכנרת, את כביש טבריה־צמח. הסוללים היו חבורות פועלים מגדוד העבודה. “כאן, על ההר”, אמרה, “בביתניה עילית, חפרנו בורות לעצי זית, דיברנו עברית מזוקקת, התוודינו: לא היה מקום יותר קרוב לכוכבים מאשר הגבעה שלנו – קרוב לכוכבים ומרוחק מארץ־ישראל. כשהבנתי את זה – ירדתי מן ההר אל הכביש”.

דבריה של רחל שפירא יכולים לתת הסבר לציור הנוף של אריה אלוואיל, אשר מביט בשמים ובכוכבים ונסחף אל תוך החלל הרחב, תוך התעלמות מיופיו של העמק.

אולם שם, בעמק, גם היה בית הקברות של החלוצים. בראשית תקופת שהייתם בביתניה עילית נרצח אחד מחברי הקבוצה בדרכו אל העמק. החבר שהיה איתו בעת הרצח נכנס להלם עמוק. יומיים אחרי הלווייתו, הודיעו לחברים כי התנים מצטופפים מסביב לקבר, כלומר – שלא העמיקו די לחפור, והגופה מפיצה את ריחה הקורא לתנים. שוב יצאה החבורה לקבור את הנרצח. הם עמדו שם המומים מחוסר היכולת שלהם, מהבדידות, מהבוסר שליווה אותם. את הקבר אייר אריה אלוואיל, הצייר של החבורה, בנוסח הישן והמקובל, כשכתר המצבה מעוטר בסמל השומרים. המצבה כוונה אל ביתניה עלית.

אולם האסון הבא שאירע בחבורה השכנה, בבתניה תחתית – התאבדותו של ארנסט פולאק – פרץ את האיפוק ושחרר את הצעקה, הסיוט, הספקות ותחושת ההתפוררות של אלוואיל. על המצבה של ארנסט פולאק, שגם אותה אייר אלוואיל, בולטת תחושה מיוסרת של וידוי.

ארנסט פולאק נקבר לא בשמו המקורי, אלא בשם שאימץ לעצמו עם עלייתו ארצה – נתן איכר. הוא היה בחור מתבולל, מחפש דרך, שעבר התנסות של המרה לציונות. בעקבות זאת החליף את שמו והודיע להוריו כי הוא עולה ארצה. את גודל המהפכה אפשר להבין מפרט ביוגרפי אחד על משפחת פולאק: המשפחה הייתה בעלת הבית של מוצרט בזלצבורג. שם, בבית ההוא נולד הבן ארנסט. את הדרך מהמוסיקה והסביבה הטבעית של מוצרט לביתניה־תחתית אפשר לאמוד, אם ניתן לאמוד את המרחק שבין ארנסט פולאק לנתן החכם של לסינג ודמותו האידילית של האיכר בארץ־ישראל בשנות ה־20.

כשהגיע ארנסט־נתן ארצה הוא נדד בה עד שהגיע לחוות הניסיונות של יק"א בעמק הירדן, בביתניה תחתית. שם התוודע לפועלים רבים. ייתכן שגם הכיר חלק מפליטי מטולה, שבאו לחווה אחרי המאורעות בגליל שבהם נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. שם גם הכיר חברים בודדים מהשומר הצעיר, ושם התוודע לחברי ביתניה עילית שישבו על הגבעה הקרובה. במכתביו הביתה נשבע באותיות גותיות־עבריות לדבר אך ורק עברית, והצהיר כי מצא את דרכו הנכונה בחיים, אולם כעבור כמה זמן הפכו אלו למכתבי מצוקה ובקשת סיוע כלכלי. הוא חש כי אין הוא מסוגל עוד לעבוד בתנאים הקשים, אך לא היה מוכן לוותר ולחזור הביתה. בסופו של דבר, כשלא נמצא פתרון לקונפליקט – שלח יד בנפשו.

למרות העובדה שאחרון מכתביו נמצא ונשמר, העידו חבריו לקבוצה, שבמקום צוואה הוא הותיר אחריו את הספר האחים קרמזוב של דוסטויבסקי, כשהוא מסומן בעמוד המספר על איוואן המיוסר, בפרק “האינקוויזיטור הגדול”. בפרק זה מתאר דוסטויבסקי כיצד ישו מגיע לספרד האינקוויזיטורית. הכול חשים שהוא הגיע. הוא מרפא את החולים, מנשק לעניים. גם האינקוויזיטור הגדול מכיר בישו ובא לקראתו, אך מנסה להדוף את הצעתו האנושית, רוויית האהבה. האנושות זקוקה ללחם, לנס ולשלטון, טוען האינקוויזיטור הגדול, ולא לגאולה אישית. לכן ביקורו של ישו מיותר. ישו מתעלם מהביקורת, מנשק לאינקוויזיטור ופונה ישר לבית הכלא. מעתה יהיה אסיר האינקוויזיציה.

חבריו של נתן איכר שאלו את עצמם מיהו האינקוויזיטור הגדול, שאליו רמז נתן בסימונו. היו שהצביעו על מנהיג הקבוצה, מאיר יערי, שנהג בחבריו בחודרנות ובתקיפות, בתובענות שגבלה במציצנות, כבן דמותו של האינקוויזיטור הגדול. יערי עצמו הכיר את סיפור הצוואה המוזרה, אך מעולם לא קיבל את הגירסה המזהה אותו עם הדיקטטור הספרותי. מתוך רשימותיו של יערי מאותה תקופה אפשר להניח כי הוא עצמו חשב שהאינקוויזיטור הגדול איננו אלא א"ד גורדון, שלטעמו לימד את הקבוצה לא למרוד, לא לאהוב באופן חופשי, לא לשחרר את האנשים מהמחויבויות שלהם, לא לסטות מהמוסכמות, אלא לקבל את הדין ואפילו להתפלמס עם האהבה.

מתוך כתבי התקופה עולה באופן ברור ויכוח סמוי על מקומה של האהבה בתוך חברת המשימה הציונית. האמירה “אומרים אהבה יש בעולם” הייתה קדושה לחבורה של השומר הצעיר, אך נתפסה כהרת סכנה בעיני גורדון. לדעתו, אין לקדש תכונה אנושית כלשהי, אפילו אהבה, על חשבון חיים שלמים ומורכבים המכילים מצבים ושאיפות, תכונות אופי ועמידה עיקשת מול הגורל. מי שמדגיש את תכונת האהבה על חשבון האיון הפנימי בין מכלול הסתירות והקונפליקטים יעור תהליך דומה למה שעבר על הכנסייה הנוצרית: היא החלה בהדגשת יתרון האהבה על החוק וסיימה בקידוש האינקוויזיציה. עצם תחושת הנבחרות והעדפת קורבן האהבה הביאה לפרידה מן החיים ולצורך ליצור מוסד הכולא את אלו שאינם עומדים באמות המידה של אותה אהבה.

את קברו של נתן איכר עיצב אריה אלוואיל כצעקה אקספרסיוניסטית. לא נותר בה זכר לתקופת האידיליה ולא לעמדת הגבורה המביאה בהכרח לניצחון. בכתר המצבה מופיע יתוש הייאוש. דימוי זה מופיע בספרות התקופה כמנקר במוחם הקודח של החלוצים. יש במצבה יתוש ייאוש, כנפיים שבורות, מסביב ברקים, נר זיכרון ותרנגול כפרות. כל אלה מסתירים פרצוף מעונה, דמות מותלת שנפערות בה עיניים שחורות כבורות עמוקים. הפנים מקורננות בקרני השטן.

השטן מופיע בספרות של חבורת ביתניה עילית בתור המפתה לשוב אל הבית החם, בתור מי ששואל מה הסיכוי של החלוץ לממש את חלומו, שקורא לחלוץ להניח את דרכו הקשה, וכמו דמותו במדרשים על עקדת יצחק, שם מופיע השטן בדרכו של אברהם ולוחש באוזנו נימוקים מוסריים עליונים, מדוע העקדה והאמונה הם מעשה לא אנושי, כך השטן בספרות העלייה השלישית מופיע כמלצר בבית קפה וינאי, עטור עניבת פרפר, המפתה את הנער לשוב לביתו בגולה.

סדרת הליתוגרפיות מ־1924, שאולוואיל נתן לה את הכותרת הארמית “טורא אפורה” היא המשך תימטי ליצירה האקספרסיוניסטית על קברו של ארנסט פולאק. אלוואיל החליט, כנראה, לשוב לווינה, כמסקנה מהמפגש שלו עם הוויית ארץ־ישראל, ובאופן מיוחד משנת חברותו בביתניה עילית, על אותו הר ערפילי שלא קרוב באמת לכוכבים, שבו לא זכו החלוצים להתגלות אלוהית כבהר סיני. הם אמנם זכו לגשמים ולסערות, לערפילים ולרוחות, אך לא לקול דממה דקה או רגעי הזוהר של מתן תורה. במקום ההתגלות הגדולה, הפומבית, נולדה הצעקה הכואבת, המחפשת לשווא את האמת.

מזווית ראייה זו מסתכל אלוואיל על התחנות שעבר בחייו. בסדרת הדפס האבן הוא בחר בהסתכלות פנימה, הנשענת על דמויות אלגוריות ומצבים מטאפוריים, במקום סגנון הריאליזם עתיר הפאתוס של תיאורי עבודה ובנייה. עקב בחירתו במבט אלגורי־פנימי אין לחפש בסדרת הדפסי האבן הללו תחנות מסודרות באופן כרונולוגי, אלא הצטברות רגשית המתעצמת למחאה קשה. הוא מתחיל מן ההנקה האוהבת של האם העומדת גלוית עיניים, מגוננת על התינוק ברוך בתוך סערת הימים, בגיא ההפיכה, והיא גם אם רכה גם לוחמת לחיים. זו אותה אם צעירה המסמלת את הארץ החדשה, הנותנת לבנה את פרח החיים, את תקוות הזריחה, את הבטחת הצמחיה. אולם גיבור הסדרה – הצייר עצמו או דמות סמלית של חלוץ – מופיע כצעיר בודד הנתון בסערת ההתבגרות, על רקע נוף אורבאני, ונודר את נדרו לקחת את מטה הנדודים ולצאת לדרך. הוא הממונה על הדלקת פנסי הדרך, על רקע ההרס והחורבן שסביבו. המפגש הסוער שלו עם בני גילו הוא בריקוד הסוחף, המעגלי, המתפלל, שסובב סביב סוד המרד והתוגה. זהו, למעשה, רומאן התבגרות מצויר המתאר מסע אישי לקראת המוות.

ההעזה הגדולה, הפורצת גבולות מוכרים וידועים, והחשיפה האישית לגורל ולסערות החיים, מביאות את החלוץ העומד במרכז הסדרה למפגש עם המוות, עם הארוס. מאבק זה הוא מרכזי באפוס הזה, ומחירו אכזרי וכבד. הוא מתמודד עם החירות והאהבה, אך בצדן גם עם כל האפשרויות האחרות. הציור החותם את הסדרה – בית הקברות ובתוכו קברו של נתן איכר וציור השטן המקורנן על מצבתו, מעיד על האיום והסיוט: מוות של יחיד שנשבר.

אלוואיל יצר כאן מציאות של שחור־לבן הנולדת מתוך התמודדות עם האפור, היומיומי. מציאות נמשכת, דווקא משום שהיא מתרכזת ברגעים של איכות ומודעות גבוהה. רק עם שובו ארצה הוא התרחק מן ההשפעות האקספרסיוניסטיות ומן האווירה הפסיכולוגיסטית הקודרת וחזר אל שיווי משקל חדש. את הצעקה הוא כלא במסגרת של מתח מובנה אך רגוע יותר. הדרמה בציוריו הארצישראליים המאוחרים מכונסת ומנווטת אל איזון הורמוניה, אל חום ואור.

*

אני מבקש לטעון, כי לקיבוץ היתה דרך דומה לדרכו של אריה אלוואיל. בתוך הווייתו של הקיבוץ הוטבע סיפור התבגרותו של דור החלוצים. בתוך הווייתו הוטמע המסע אליו והמסע ממנו. בשנים הראשונות היה הקיבוץ מרוכז בהתנסויותיו, בצורך לבדוק ברגישות את גבולותיו על ידי פריצה מתמדת מעבר לגבולות הטבעיים. על כן הוא היה פתוח ופרוץ. התנסות הנעורים חלפה ורבים מהגיבורים שלה נדדו לכל עבר. האחרים שהשתרשו וסיימו זה מכבר את תהליך התבגרותם, חשו כי תהליך ההשתרשות תובע מהם להשתנות, למרות שנשבעו לעצמם שלעולם לא יוותרו על הברית עם רוח החזון, שכרתו בראשית הדרך. אולם תמיד הגיעו צעירים אחרים שלא היו מוכנים לשתק עצמם לדעת.

הקיבוץ בראשיתו היה כה בראשיתי, ולכן גם שולי בעולם הציוני־יהודי. שוליותו אפשרה לו להביע את הייאוש בגלוי. רצונו היה לבנות חברה שבה יכולים “לכונן את הבניין ולמרוד”, להיות קשוב ליוצר הבודד וגם לַיחד, להתחיל התחלה חדשה וגם לשוב אל המקורות, להקים מפעל ובו בזמן לבדוק כיצד לפרוץ את המנעולים שבהם נעל את עצמו. בלכתו בנתיב הכפול הזה אמנם פרץ הקיבוץ הרבה מחסומים, אך גם נפל לתהומות. כדי להגיע לאיזון נאלץ לבנות לעצמו כלי הגנה, תבניות של זיכרון, תהליכים של מיסוד, דרכי חינוך, מטלות פוליטיות של מפלגה סוציאליסטית.

עם חלוף התקופה הראשונה, הניסיונית, מצא הקיבוץ את עצמו במרכז הרוחות הסוערות. התברר לו כי בקיומו קשורים לא רק חבריו אלא גם מפעלים ואנשים רבים בתנועה הציונית ובארץ־ישראל כולה. בתוקף מעמדו המרכזי נבנתה בתוכו צנזורה פנימית וחיצונית. כבר אי אפשר היה להסתפק בקבוצות ניסיוניות שהונעו על ידי ציונות שתוגשם אי־שם בעתיד הרחוק. היה צריך לעצב כתובת לפליטים, כלים לחברה שתוכל לקלוט את הרבים. הבגרות והאיזון היו המבחן העיקרי, היכולת להביא אנשים שלא צמחו בתהליך הרעיוני־חינוכי להפנים אותם עקרונות שלפיהם התקיימו והתמסדו במשך הזמן הקבוצות הראשונות, שחלמו את החלומות פורצי הגדר. על הפרק כבר עמד בניין שנבחן ביכולתו להעניק גג, לחם וחינוך. היה צריך לקבל אחריות על חייהם של רבים. בסוף שנות ה־20 הקיבוץ היה עדיין בבחינת ניסוי, אולם באמצע שנות ה־30 הוא כבר היה כלי ממשי, עני אמנם, אך בעל כוח פוליטי וחברתי. הנוקשות, היעילות, הסמכות באו במקום חלק נכבד מהספונטניות, מחן הנעורים ומהחלום.

לאורך כל השלבים הללו התקיימה בקיבוץ, באופן סמוי, אמנות חתרנית שלא נתנה לאווירה הקונפורמית להתגבש עד הסוף, והתמידה בחשיפה של מצוקות היחיד. חשיפת מתח החיים של האמן בקיבוץ הייתה ביטוי קיצוני לחשיפת מצבו של האדם בחברה הקיבוצית. האמנות העמידה את חולשת האדם מול דמותו החזקה של הגיבור המייסד, שהוא נחלת המיתוס. אך היה באמנות זו עוד צד, והוא הצד הפולחני של היחד – הרטוריקה של הקולקטיב – שהופנתה כלפי הנוער החלוצי בארץ ובגולה. זאת לא הייתה רטוריקה ריקה. היא חשפה את אמת החיים של צעירים שחיפשו מענה בוער לחייהם המאוימים באירופה בשנות ה־30 וה־40. תפקידה היה לחזק את יכולתם של הצעירים בארץ לבנות כלים להצלה, ולעבוד בהתיישבו ובנייה.

אולם היה תמיד חשש שהרטוריקה הזו תפלוש פנימה ותהפוך לצנזורה ומשטר. דברים אלו אכן קרו לא פעם. הצנזורה הפנימית שאמני הקיבוץ הטילו על עצמם הפכה לצנזורה שכוונה אליהם מלמעלה, מטעם מוסדות התנועה. שיווי המשקל שניסו להשיג הובן כקונפורמיות, והקריאה החוצה הובנה כהתפארות במה שמתרחש בפנים. התוצאה הייתה: נעילה. אורח החיים המיוחד שקיים שיווי משקל עדין על שפת התהום, התעגל והיה לפולקלור, לסיפורים מתקתקים בנוסח המסורת העממית, כפי שהיה נהוג בקהילות היהודיות, שם הזקנים והזקנות היו מספרים סיפורי דמעות שעיטרו את ההווי הסגור של הקהילה והעניקו לה הדים רחוקים.

בשנות גיל העמידה והמשבר של הקיבוץ, ובמיוחד בשנים האחרונות, איבדה החברה הישראלית את צביונה ההירואי הבראשיתי. היא חזרה בה מרעיון כור ההיתוך המוניסטי. התברר כי האתוס הסוציאלי שלה, שבמקורו בא לקדש את הצמיחה הכלכלית כבסיס לבניין חברה צודקת יותר, היה כיסוי אידיאולוגי לחברה המקדשת פערים, אפליה ומתח חברתי. בתהליך זה הקיבוץ איבד את מעמדו כמעין אני עליון המנקז תחושות אשם וחלומות ילדות שנגוזו. הוא כבר לא היה יכול לשאת על גבו את גיבוש היחד הישראלי. החברה הישראלית איבדה את השפה המשותפת – שלא הייתה לה, אך שהיא הייתה בטוחה שתשיגהּ באמצעות הכלים הפוליטיים והכלכליים המתאימים – בעקבות השינויים הדרמטיים שהתרחשו עם ייסוד הריבונות במדינת ישראל.

שינויים אלו פגעו באופן דרמטי בקיבוץ, אך לא ביטלו את השאלות שהועלו בימי הסער והפרץ של ראשיתו: שאלת היחיד וקהילתו, שאלת היצירה החופשית והעבודה המשמעותית, שאלת האליטה המשרתת ושאלת הצמיחה הספונטנית של תרבות שאינה כפופה לביורוקרטיה שלטונית ולא לסמכותיות אלימה. כל השאלות הללו עדיין עמנו. כמה מהן קשורות לאמנות. הרצון להפוך את העבודה לאמנות, תוך הדגשת האתגר של האמנות ללוות את האדם בדרכו הסבוכה במיתולוגיה החדשה שנוצרה, בחברת הצריכה, ללוות את תודעת השליטה שלו בטבע ולמנוע את סגידתו המחודשת לעגל הזהב של הטכנוקרטיה וההון.

הקיבוץ שאל הרבה מהשאלות הללו וצנזר חלק מהן בתוקף האחריות שנטל על עצמו. עתה חזרו השאלות האלו לסדר היום. התפתחות המודרנה והפוסט־מודרנה מבקשת אף היא מוצא בדרכה שלה. דווקא עתה מודגש האופי הפלורלי של החברה והצורך לגבש קהילות חופשיות ופתוחות, שבתוכן יכולה האמנות לקחת חלק. דווקא עתה, כאשר מנסים לכרוך, לשווא, קשר אנושי עם התקדמות בטכנולוגיות התקשורת, צריך הקיבוץ לשוב לאופיו האקספרסיבי־התנסותי, לא לפחד להעלות שאלות ביקורתיות כלפי עצמו וכלפי סביבתו – ולא רק ביקורת אינטלקטואלית בלבד, אלא ביקורת המלוּוה בהתנסות אנושית, בתהליכי התבגרות וחינוך עצמי, בלימוד ומעורבות. שוב צריך לחפש מוצא – במובנה הכפול של המילה: חיפוש אחר המקור, ובמובן של גיוס הכושר להיחלץ, למצוא מוצא. כאן אין להסתפק בקישוט רומנטי ובהסתפקות בפרגמטיות צרה. כאן יש מקום לצעקה ולחוויה, לביקורת ולראייה מתחדשת.

הפנייה אל המצבה של נתן איכר ואל הליתוגרפיות הקודרות של אריה אלוואיל יכולה להתפרש כקינה של אומרי תהלים. יהיה מי שיראה היסחפות לפולחן המוות והצדקת הדין באותה החזרת מבט אל איקונוגרפיית הייאוש הזו. אכן, בפנייה אל הצומת המוקדמת של ראשית הקיבוץ יש יסוד של כאב ופרידה מהתמימות, אך היא יכולה גם לבטא קשר אל המקור המרדני שהניע את חשיבתו של הקיבוץ. שהרי למרות ששוב עומדים אנו מול ההר האפור, ואולי אין אנו מוכנים או יודעים לקבל את שפתו הקשה של אריה אלוואיל מ־1924, אל נשכח כי תמיד צריך להתחיל מבראשית: מן היחיד, ממשפחתו, מן הקהילה ומן הציבור.

על גבעה אחת נידחת ישבו צעירים ויסדו קיבוץ. הם עבדו והתווכחו על עולמות חדשים וביצות ישנות, על סידור העבודה ומצב האוהלים, אך משהו הציק להם, שעליו לא הירבו לדבר: מכתבים לא הגיעו מן הבית, מן המשפחה. הדואר כנראה לא הכיר בגבעה הבודדת. עברו שבועות והנה הגיע מכתב אחד. בשדות צעקו: יש מכתב. הזעיקו את כולם. החבר שקיבל מכתב מאמא עמד לפתוח את המכתב ומצא מול קיבוץ שלם שבא לראות את הפלא. כשפתח את המעטפה הוא הבין כי אין לו ברירה, וקרא לכל הקיבוץ את המכתב מאמא…

קיבוץ שני ישב על ראש גבעה אחרת ובלילות דקלמו הצעירים את הסיסמאות העתיקות, ספרו כוכבים, שיחקו משחקי ילדים וקראו בהתלהבות ספרים רחוקים. מתי כבר יבינו אותנו? שאלו, והחליטו: יש צורך להסביר, לספר, להתוודות, לבנות גשר לעולם על ידי הצנחה של מה שעובר עלינו כאן ועכשיו. הרי אם יצליחו להנציח בכתיבה את הרגעים הדרמטיים שהם עוברים, את הנוף הפראי הגבוה, את לבטי האהבה שהותירו מאחור, את צער השורשים החתוכים ואת חדוות החופש שהעניקה להם בדידות כה קשה; אם יצליחו למסור את עצמם בכתיבה יוכלו לקוות לקירבה, להבנה, יוכלו לתת מתנה לאלה החושבים שהם קצת מוזרים.

כל זה לא הספיק בשביל לכתוב את הספר: הם היו צריכים לרדת מן הגבעה, לפגוש חלוצים אחרים ולהתאחד עמם, להפוך את חייהם על הגבעה לחלום רחוק ומענה, למיתוס המספר את סיפור השורש הנעלם. השורש התרחק יותר עתה, כשעמדו בפני הגדולה במשימות: התיישבות.

כתיבה היא הכרה במרחק, מאבק באימת השיכחה, ניסיון לרפד את המרחק במילים – מרחק בין אנשים, בין חלומות ועקרונות. גם המכתב המגשר מעיד על מרחק. הוא מעיד על המרחק בין הדיבור ליד המשרבטת. במקום לראות את בן שיחך אתה מביט בנייר, כאילו השפלת עיניך כדי לא להיפגש, אך מתעקש בכל זאת להיפגש.

כתיבה משותפת שונה מכתיבת מכתב או יומן. תהליך ההסתר וההתוודעות שונה, משום שהכותבים חיים במרחק ובקירבה בעת ובעונה אחת. הם יכולים להיפגש אך אין להם כוח, העזה, או אולי הם פוחדים שדברים בעל־פה עלולים להסתיים בהתקפלות, בטינה, ואילו שתיקה מוחלטת תביא להתבצרות ולאובדן התקווה לקשר. כתיבה משותפת היא נוכחות ומרחק. גם כאשר כל אחד כותב רשימה ומגיב על רשימה באותה מחברת, המחברת עצמה נעשית לזירה של כנות, לחצייה של גבולות טראגיים, ואולי היא תפילה יותר מאשר תיאור עובדתי.

ספרי הקבוצה שבידינו הם עדות לאותו ניסיון מיוחד של כתיבה משותפת. אין הם אמצעי תקשורת בלבד. מה שכתוב כאן אינו ידיעה נמסרת אלא מסמך המעיד על לב. הספר איננו אמצעי בלבד אלא מסמך שנעשה מקודש על ידי חבורה. הוא נכתב בהשראת הרעיון, בסופת המפגש של האדם עם תהומות חייו ואתגריו. אין הוא עובר לסוחר.

גם המעבר ההדרגתי מספר הקבוצה לעלון מודפס הוא מעבר משמעותי ביותר. העלון ערוך, מכוון גם לקורא הזר. בספרי הקבוצה יש מעבר טבעי מפרטיכלים של אסיפות לביטוי אישי המדבר על חורבנם של חלומות, של קשרים. שם אין להם צורך לצנזר.

רוב הקבוצות בארץ לא עברו את השלב של ספר הקבוצה, או ספר החיים. הם חיו בין העיתון למכתבים, בין מכתבים רשמיים לפרטיכלים מתויקים. יש קבוצות שניסו לכתוב ולא הצליחו. כמה מחבריהן כתבו את סיפורם בגירסה משלהם, “הגירסה ההיסטורית הנכונה”, שלא תאמה את הגירסה של חבריהם לקבוצה.

כתיבה משותפת של אמנים בשניים היא מסתורין לקורא, שאיננו מבחין בתפרים שבה. רק כאשר שני אנשים כותבים מכתב משותף – האחד כותב שורה והשני משלים אותה – רק אז ניתן להיווכח עד כמה הכתיבה המשותפת קשה, לא פחות מחיי שותפות. מסמך כזה נמצא בין מסמכי עולי העלייה השנייה, מסמך מביך וחד־פעמי. זהו מכתב משותף שכתבו נח נפתולסקי ומאיר רוטברג לחברם בן־ציון ישראלי.

ספרי הקבוצה של העלייה השלישית הם מסמכים מרגשים בעוז הביטוי, בגילוי הלב, בסיורי הגבול שלהם, ובתפילתם שהשפה העברית תצליח לתת ביטוי להוויה החברתית שנוצרת. אחריהם הופיעו עלוני קיר, עלונים בעל־פה, עלונים מודפסים, שכבר הייתה להם מודעות של אמצעי תקשורת.

ספרי הקבוצה הידועים לנו הם קהילייתנו של קיבוץ א' של השומר הצעיר, ספר הקבוצה של קבוצת השרון, ספר קבוצת “אחווה” שייסדה את קיבוץ שריד וספר החיים של קריית־ענבים.

קהילייתנו נועד לקהל הרחב ופורסם בזמן כתיבתו, ב־1922.

הספר של קבוצת השרון הוא ספר של קבוצה אינטימית ומהפכנית. שיכורים מעבודה ומעברית, ביטאו חבריה את נדודיהם ולבטיהם, ועם זאת צנזרו את העובדה שבתוכם התפתחה גם חבורה חשאית של אקטיביסטים פוליטיים. הכותבים בספר התעלמו מן המחתרת, ואנשי המחתרת צנזרו את סודותיהם בספר האינטימי.

הספר של קבוצת “אחווה” הוא הספר של קבוצה הנודדת בין נופים שונים, העוברת משברים, פילוגים ומתחים לקראת ההתיישבות. כרחל המחכה לאהובה שבע שנים, מבקשת הקבוצה מקום. דווקא עם עלייתה לקרקע הספר מתפרק ועמו החבורה. מעטים מאוד מחבריה יישארו בשריד.

ספר החיים של קריית־ענבים הוא הספר הארוך ביותר, וכתיבתו נמשכה כתשע שנים. הוא נכתב בד בבד עם התיישבות הגרעין שהגיע לקריית־ענבים מחוות הכשרה ליד אודיסה. הבסיס לספר נמצא כבר בזמן שהותה של החבורה בחוות ההכשרה. שם הם בונים לעצמם חוקה ופרטיכל, קוראים בספר הקומונה של קריניצה, ומבקרים בקומונה אחרת באזור. אך הספר נכתב על גבעת דילב, היא קריית־ענבים.

ההתיישבות בדילב החלה בעלייה השנייה, אך נפסקה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לנוכח מצב הביטחון והעדר אמצעי קיום מינימליים. גל ההתיישבות השני הגיע בזמן העלייה השלישית. מספר קבוצות התיישבו על הגבעה כדי להכשיר את הקרקע, לשתול ולעבד אדמה שלא היתה דומה לאדמה במרחבי דרום רוסיה. מכל הקבוצות שהיו במקום נשארה הקבוצה שנוסדה בחוות ההכשרה. יוצאי עיירות, בעלי השכלה עברית וחקלאית, אך ללא ניסיון עם אדמת ההרים הסובבים את ירושלים.

ספר החיים, בניגוד למצופה, חושף את הקשיים. הוא ספר פנימי, ולא בא לפאר ולרומם את חברי הקבוצה. דווקא משום כך הוא חושף התכוונויות אוטופיות, ציפיות לקשר, לדיאלוג, לחום. הקורא היום בספר חש כי שאלת האדם, קשריו, מצבי רוחו, אכזבותיו וציפיותיו הבלתי מתממשות מלווה את הקיבוץ מימי ייסודו. מוזר עד כמה השנים הארוכות במעבר מחברה מסתפקת במועט לחברה צרכנית לא יכלו לכסות את כל אותן שאלות: שאלת החולים, השפה, קיבוץ הגלויות, תקופות מעבר בחיים, החגים, הטינה הבסיסית על החלטות של רחוקים הממונים על הפוליטיקה והכלכלה, עסקנים, ביורוקרטים. בספר נחשפות שאלות כמו מעמד המשפחה בקבוצה, שחרור האישה, מות תינוקות.

ספר החיים נשען על כותביו־סופריו, ביניהם אנשים שעוצבו במהומת הימים הסוערים של העליות השלישית והרביעית. יש ביניהם אנשי משק מובהקים, אנשי רוח ומנהיגים שגורלם כבר רשום בספר. הם מנהיגי המקום שלא נודעו בציבור, אך עוצמתם בוקעת מן הכתוב. זהו מסמך מפואר של עקשנות, אך גם עדות לשתיקה מפורשת של מחצית ויותר מחברי הקבוצה. לא נעשה נסיון לבדוק מדוע שתקו הללו, האם בגלל הקושי של השפה, או בגלל הזדהות עם הכותבים, או בגלל קשיים בדיאלוג.

אנחנו יודעים שהספר נגנז על ידי חברי הקבוצה. קודם כול נסגר הספר כאשר הבנים גדלו. הכול יודעים שהוא קיים, אך שנים הוא לא נפתח. מדוע נגנז? כדי שהבנים לא ידעו על וידויי ההורים. אך הוא נסגר גם בפני הממשיכים – מי שבעצם הצילו את קריית־ענבים מגורל מר של בדידות וחורבן. היו אלה דווקא עולי העלייה החמישית, בוגרי תנועות הנוער גורדוניה ובוסליה. הם הגיעו בשנות השלושים וחוללו את המהפכה הגדולה במקום. הם הצליחו לחלץ את קריית־ענבים מהצלקות שהספר היה להן ביטוי. נוצר מצב מעניין: הם, שהצילו את קריית־ענבים, ממשיכים לחיות עם ספרם של הראשונים ומנסים לבדוק את קשריהם אל המקום דרך ספר שהרבה שנים היה נעול בפניהם.

ספר החיים נערך והואר על ידי אביבה אופז. ניסיונה הקודם בטיפול במכתבי משפחת פורטוגלי, ובמיוחד בהוצאת ספר הקבוצה של קבוצת השרון, הכשיר אותה להיות עורכת אידיאלית. נדרש כאן יותר מניסיון בעריכה, משום שלא כל הספר יצא לאור, רק רובו. הספר בחלקו האחרון, כפי שנכתב בהקדמת העורכת, עשה את קפיצת הדרך ממסך התודעה האידיאולוגי אל כנות פסיכולוגית ריאליסטית. אך זו הייתה נעילתו, ומכאן הוא פינה מקומו לעלון הציבורי המצנזר, ולהסתערותם של הצעירים החדשים. אלה לא הסתפקו בגירושין חכמים, בהזדקנות מפויסת של המייסדים, אלא הפכו את הקערה על פיה. הם הצילו את קריית־ענבים על ידי אהבה צעירה חדשה, ועל ידי התארגנות שיתופית יותר, מאורגנת יותר.

בשנים הנוראות, שנות מלחמת העולם, השואה, ומלחמת העצמאות פעלה קריית־ענבים בעזרת אהבה מחודשת, כשהיא הופכת את ספקותיה ומגבלותיה לזירה אשר מחייבת התגברות והתחדשות.

לפני כעשור לימדתי קבוצה שיתופית צעירה באורנים. “בית היוצר” קראנו למפגשינו. הקבוצה עסקה בחינוך ולפרנסתם עבדו חבריה בשיפוץ בתים. על המכונית שלהם היה כתוב “תוצרת הארץ”, והם היו באים ללימודים לאחר יום עבודה. בגדיהם היו עטורים בקישוטי סיד. המדריכים שביניהם הגיעו לאחר יום עבודה כשהם שיכורים מהישגים או מובסים. הם היו עקשנים למדי, מלאי ביקורת עצמית, ושרר ביניהם זיק מיוחד.

באותם ימים התגלה לי כי בקיבוץ שריד מצוי יומנה של קבוצת “אחווה”. זהו ספר שכתבה קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית על נדודיהם וחיפושיהם, געגועיהם ושברי חלומותיהם. הבאנו את העתק הספר לאורנים והחלטנו לחקור אותו במשותף. חסרו לנו הרבה פרטים, שלאט לאט שוחזרו מתוך הכתובים. אולם קרה עוד דבר: המסמכים הישנים נגעו באותן שאלות שניסרו בחיי הקבוצה הצעירה. החלטנו לעקוב באופן סימולטני אחרי הבעיות שהספר הביא למודעות היום אצל החבורה, ואחרי הדברים שהתרחקו עם הזמן. לימים יצאנו לסיור בעקבות חלק מהתחנות בדרך של הקבוצה ההיא, והיה זה גם מסע של הקבוצה הצעירה, שעמדה אז בפני הכרעות גדולות.

הקבוצה הצעירה לא התמידה בדרכה. חבריה המשיכו לחיות בניסיונות שיתופיים שצמחו אחריה, ובעקבותיה הם יצרו קבוצות שיתופיות, ונותרו קשורים ביניהם. אך לא מעט ממסמכיה של הקבוצה הצעירה נשמרו, כנראה בעקבות הלימוד המשותף שלנו. היה להם ברור כי ראוי לשמר את ניסיונם, כי אנשים צריכים מראה גדולה שבה יוכלו להתבונן מדי פעם בנדודיהם ובהכרעותיהם. ננסה אפוא לעקוב אחרי קבוצת “אחווה” ואחרי הקבוצה הצעירה, ואחר תגובותיה לקורה בקבוצת “אחווה”.

הקבוצה הצעירה צמחה בעת של אי־נחת, כאשר החברה הישראלית מפתחת במהירות פערים כלכליים, שטרם נחשפו במלוא כיעורם והעדר המוצא שלהם. הם חשו את הבוז המלווה את העבודה, אך חשבו כי הם עושים פעולה חשובה בחברה, שהעוול בה היה מושרש ויציב כשם שהיתה יציבות בכלכלתו ובקלקלתו. ליוותה אותם חבורת הורים מודאגת, תמהה על צעדיהם, על שלא ביקשו לצעוד בסך בחברה ההישגית שסביבם, אלא חשו אחריות כלפי קורבנותיה, והיו צמאים לקשרים אחרים, לחשיפה להומניזם עברי־יהודי בתוך ניתוח פוליטי־כלכלי ביקורתי למדי.

ואילו קבוצת “אחווה” היתה קבוצה של צעירים הנתונים בעולם שנחרב במלחמת העולם הראשונה. כולם באו מקובנה, עיר שחייתה בתוך התוהו ובוהו הגדול. יהודי ליטא גורשו ב־1915 על ידי הצבא הרוסי מאזורי הקרב אל מעמקי רוסיה – מעין חזרה כללית למסעם ההמוני של היהודים ברכבות במלחמת העולם השנייה. 200,000 יהודים יצאו מביתם תוך כמה ימים. הם הואשמו על ידי הגנרלים הרוסים במפלת צבא הצאר, כתירוץ למפלה. היהודים, כן נטען, בגדו ומסרו לגרמנים סודות צבאיים. ההאשמה התבררה כמגוחכת, אך 200,000 היהודים הועברו ברכבות. כשחזרו, עם סיום המלחמה, ידעו פוגרומים מכל הכיוונים, למן תומכי הצאר מן הימין ועד תומכי המהפכה משמאל.

קובנה נראתה לצעירים כמקום חסוך פרספרקטיבה. במאה ה־19 ישב אברהם מאפו על גבעה הצופה אל העיר וחלם בעברית נפלאה על ציון התנ“כית. והנה הם, צעירים יהודים מקובנה אחרי מלחמה עקובה מדם, אוהבים את ציון כי זה מה שנשאר להם. הם כבר שומעים על “החלוץ” שארגן טרומפלדור, ומכינים עצמם לעלייה ארצה. הקפיצה צריכה להיות גדולה, קפיצה שתוכל באמת להעביר אותם מעל המכשולים הגיאוגרפיים והבדלי המזג אל החלום. לפני עלייתם הם שוקלים לשנות את שמות המשפחה של כל החברים ל”אחווה" או “אחוואי”, כדי לבטא את עוצמת המהפכה שיעברו.

השם “אחווה” היה שאול מקבוצות שהוקמו על ידי פועלי־ציון בארץ־ישראל בסוף העלייה השנייה. אלו היו קבוצות קבלניות שנדדו ממקום למקום וחיו כקומונות, עם מטבח משותף ועזרה הדדית, אך ללא מקום של קבע. הרעיון של קבוצות קבלניות הובא מצפון איטליה, שם הקימו הסוציאליסטים קבוצות קבלניות נודדות. הביא אותו ארצה שלמה קפלנסקי, בהסכמתו ובברכתו של נחמן סירקין. כאמור, השם עבר מן העלייה השנייה לשלישית והתקבל בהתלהבות על ידי חבורת הקובנאים. אלא שבעת שעלו ארצה השאיר רק אחד את שם המשפחה החדש. לאחר התייעצות עם בלשני הארץ הוא קרא לעצמו יוסף אחאי.

הקבוצה הגיעה ארצה גרעינים־גרעינים. חלק מאנשיה הגיעו ישר לארץ, חלק אחרי נדודים ארוכים. הם עברו את הגבול והסתננו לגרמניה. שניים מהם הגיעו למכרות הפחם שבין צרפת לגרמניה ואחר כך לוורדן, שדה הקטל הנורא של מלחמת העולם הראשונה. ביומנים כתבו כיצד הם עומדים מול מיליון וחצי קברים, מול ציוויליזציה בחורבנה, צעירים שמנסים להשתקם בתוך תרבות שנעלמה במחי־יד. הגרעין המרכזי של החבורה הגיע למרסיי ומשם הפליג ארצה, שניים כנוסעים סמויים והשאר בכרטיסים שנקנו בכספי חיסכון.

קבוצת “אחווה” עלתה להר כנרת. על ההר התרכזו למעלה מ־100 איש מארבע קבוצות שהגיעו מערים שונות בגולה. לפניהם היה פרוש עמק הירדן ובו הלך ונסלל הכביש טבריה־צמח. החבורה חשה שצפוף על ההר, ששם לא יוכלו להגשים את חלומם לחיות בקבוצה. (האם קבוצה זקוקה למקום? – שאלו בני הקבוצה הצעירה שלנו. והרי המקום הוא שכבל את הקיבוצים, ועשה אותם “מרובעים”, חסרי אופק רחב, קשי יום. האם יכולה להתקיים שותפות ללא מקום, או שזו אוטופיה? האם צריך גם נוף שיחזיק את החבורה יחד?)

קבוצת “אחווה” ירדה מהר כנרת והצטרפה למחנה האוהלים הגדול של גדוד העבודה, שסלל אז את הכביש מסביב לכנרת. לפני הירידה נערכה על ההר מסיבת פרידה. במסיבה הייתה “לא מעט צביעות”, הם כותבים בספר הקבוצה. אז כבר היה ברור, שעל הגבעה לא יוכלו לחיות כל הקבוצות הללו, מחוסר מקום. לימים הוגרל המקום בין הקבוצות הנותרות, ואחר כך נעזב, באחד הפרקים העצובים בקורות ההתיישבות. הר כנרת הנישא מעל המושבה כנרת בנוף מדהים, הוא ההוכחה כי נוף בלבד איננו מסוגל להחזיק חבורה לאורך זמן.

המחנה הגדול של גדוד העבודה במגדל היקצה אוהלים לקבוצת “אחווה”. הם מתגלים כקבוצת עבודה מצוינת. ב“גדוד” חיות זו בצד זו קבוצות אינטימיות כמו הקובאנית, קבוצות שבאות מעיר או מעיירה, וגם קבוצות גדולות ומעורבות. חלק מהקבוצות אוטונומיות וחלק לא אוטונומיות. הגדוד מנסה להקים מוסדות משותפים. מצד אחד מארגנים מבנה דמוקרטי עם נציגי הקבוצות השונות, ומצד שני מקימים מוסדות ארציים" קופה משותפת, מחסן משותף. (בקבוצה הצעירה שלנו שואלים: האם ניתן לחיו בקבוצה קטנה בתוך מערכת גדולה יותר? אם ברצוננו להיות מעורבים בחברה, האם לא צריך לבטל את הלחץ שבתוך החבורה הקטנה? האם אפשר לקיים יחסי קירבה בלי להופכם לעול ולחץ?).

בארץ־ישראל תסיסה, בדואים מתכוננים לתקוף. מחוץ לארץ־ישראל תככים בינלאומיים – צרפת, בריטניה. הרכבת לדמשק מותקפת. מתחילים אימונים ל“הגנה”. (בקבוצה הצעירה שואלים כיצד הצבע משפיע על מירקם היחסים שלהם).

ספר הקבוצה מלווה את הלבטים של החבורה. בתום סלילת כביש טבריה־מגדל יוצאת החבורה לעסוק בבנייה. בכפר־גלעדי הם בונים את הרפת המקומית. בוץ, גשמים, קור. עבודה קשה, וניסיון עדיין אין.

באותם ימים באה רבקה, קרובת משפחה של משה. מכתביו שריגשו אותה, הניעו אותה, והוא ארגן את בואה, לאחר שהתחננה בפניו שיביא אותה ארצה, אל הקבוצה. עתה משהגיעה ראתה את הדברים אחרת. היא באה לחיות חיים חופשיים, עם אופקים רחבים, ותחתם נפגשה עם גשמים וקור, מתח, ועם הזנחה בכול, וביקשה לשוב. כך כתבה בסיפורה האישי, מקץ הרבה שנים.

בספר הקבוצה כתובה מודעה עצובה. משה מודיע כי הוא מתאבד. בצוואתו הוא מבקש מהקבוצה להגן על רבקה, אין היא אשמה במותו: “היא טובה”. משה לוקח משכנו את האקדח הטמון מתחת לכרו ומתאבד. בני החבורה מזדעזעים ומבטאים את מחשבותיהם בספר. שם לא כתוב מה שרבקה תספר: הקבוצה החליטה שחיים ישמור עליה. הוא המבוגר שבקבוצה, כבר בן 26. והם הופכים לזוג.

הזוגיות מעסיקה מאוד את החבורה הצעירה שלנו. האם יצירת הזוגיות היא שלב שעושה את הקבוצה למיותרת? האם הקבוצה היא הקדמה לחיי הזוג? האם הזוג צריך להתחייב בפני הקבוצה? הוויכוח נעשה בחשש. נאחזים בקבוצת “אחווה” על מנת לערוך בירור על חיי הקבוצה היום. הנשים בקבוצה הצעירה מעוררות את בעיית מקומן, שותפותן, בבהירות גדולה יותר מאשר הנשים מהעלייה השנייה.

הצורך לקבל החלטות מביא לא פעם לשיתוק בקבוצת “אחווה”. מתגלים סכסוכים. אין כסף לטיפול בחולים ולריפוי שלהם. אנשים נחלשים בגלל מחלה. אצל אחד החברים מתגלה טירוף, הזיות. הם עוברים בדיקה רפואית, הנעשית בקבלנות: כל הקבוצה עומדת ליד שולחן, כל חבר בתורו משתרע על השולחן והרופא בודק. טוביה מתגלה כחולה לב, צריך להכשיר אותו לעבודה אחרת. הדיונים עליו מרובים. הוא מבקש לדעת האם הציונות המאורגנת תוכל להכשירו כנפח, כרצען. הוא מבקש מהקבוצה ליווי מתמיד להחלטותיו.

את הקטע הזה קשה לחבורה הצעירה לקבל. לדעתם פרטיות היא עניין שצריך לכבד. יש למנוע את יצירתו של קולקטיב שתלטן, של פומביות דורסת, במיוחד במה שנוגע לבריאות. ואמנם, בית ההורים של כל אחד מהצעירים קשוב ביותר ברגע מחלה ומשבר. יש להם עורף בטוח, וקרוב. אמנם ביחסים עם ההורים לא תמיד שוררת הבנה. ההורים רוצים קידום לבניהם, מרפקים חזקים יותר, עמידה במלחמת החיים וטיפוס על הסולמות הנכונים. אך מצד שני הם מעריצים את “הילדים” המשחקים באוטופיה. לעתים אלו משחקי הנעורים של ההורים בצעירותם. האידיאלים שהיו ונצבעו בצבעים נוסטלגיים ומפחידים. האם בניהם יהיו בסדר? האם לא יחסמו במו החלטתם את דרכם ויצטרכו לקבל מרות של רעיונות מוזרים? אך בסופו של דבר ההורים נמצאים כאן, על יד, מתפעלים וכואבים. לכן אי אפשר לשחק משחקים של הפקרה עצמית, של קורבניות. שני הלחנים מתנגנים יחד: הצעידה במחזור החיים של הסביבה עם הרצון להיות מעורב ה, וההתנגדות לשקר שבה, לצביעות ולמשחקי הכוח החיצוני.

חברי “אחווה” המגיעים לגדוד העבודה משתתפים לעתים בהתפרעויות מקומיות – כמו התקפות של תחנות “מי אוכל יותר קציצות” בחדר האוכל הענק, שבו הספסלים נוטים להתפרק והשולחנות להתנודד, ושוררת בו עזובה רבה. “מזללה” קוראים למקום ברוסית, כסמל לוויתור על הטקסים הבורגניים. לעתים בלילות חודר קוניאק למחנה; פולחן של שתייה הבונה את אווירת החופש והשיכחה העצמית.

גם הקבוצה הצעירה נתקפת בהתקפות של צחוק ועייפות, של אי סדר כרוני המחייב לערוך גיוסים כלליים להשבת הסדר על כנו. מדי פעם יש דיונים על ש“כך אי אפשר”. מתקיים גם דיון על תורנות שתאפשר להתגבר על מחזור השפל והגאות, וכיצד למנוע את ההפקרות ברכוש הציבור ולשמור על טוהר הנשמה.

להיות קבוצה אוטונומית בתוך גדוד העבודה אינו עניין פשוט. באותם ימים נוסד קיבוץ עין־חרוד בעמק. זהו קיבוץ גדול ומפתה, פתוח ומלא התרגשויות. הוא קורא לאנשים לעזוב את הקבוצה הקטנה, הנודדת, להצטרף לעין־חרוד ולפגוש עוד צעירים כמוהם. פיתויים אלו, המגיעים ממרכז דינמי וכריזמטי, מאיימים על הקבוצה. הצטרפות של כמה מחבריה לעין־חרוד תביא עליה קץ. לאחר שהצליחה לשמור על עצמה ממרות מוחלטת של הגדוד, מנסה הקבוצה להגין על עצמה. אחת מחברותיה קושרת את גורלה ונישאת לשלמה לביא, איש העלייה השנייה, העומד במרכז הניסיון של הקבוצה הגדולה בעין־חרוד.

השוני בין הקבוצה הקטנה לבין קבוצות אחרות מעורר שאלות רבות בקבוצה הצעירה שלנו. היא מגלה שקבוצות אחרות, הדומות לה וקרובות לה ברוח, מאימות עליה. היא קשובה לביוגרפיה של עצמה, למייחד אותה, את אנשיה, החלומות והפצעים שהתגלו בה. כמו שקבוצת “אחווה” התלבטה מה לקבוצה קטנה בגדוד העבודה הגדול בעין־חרוד התוססת, כך לקבוצת הצעירים לא ברור כיצד יוכלו לשמור על ייחודם מול קבוצות צעירים, או מול הממסדים המלווים אותם. הצעירים יודעים כי בלי ניסיונותיהם של אחרים הניסיון שלהם יהיה שולי וחולף, אך איך מתקיימים ניסיונות אלו זה בצד זה, עם החברה הגדולה שבה מתקיימים ממסדים כוחניים, שבה התרבות הפכה לחרושת, שבה הפוליטיקה משחקת משחקים אסורים. בתנאים כאלה קשה לשמור על חיים של דיאלוג בין החברים. והרי כוחה האמיתי של הקבוצה הוא בדיאלוג הזה, בלימוד המשותף, ביחד המתגלה. בדיאלוג עם קבוצות דומות טמון איום: אולי ההם עושים זאת טוב יותר, נכון יותר, אולי יש להם כוח להיאבק בדרך טובה יותר? הם מגלים את המתח שיש תמיד בין קרובים. הם גם יודעים מה שאנשי “אחווה” לא ידעו: שגדוד העבודה עתיד להתחסל.

קבוצת “אחווה” נתבעת לעשות עוד צעד בדרכה לשותפות הגדולה בגדוד העבודה – למסור חלק גדול מהכנסותיה לקופה המרכזית הגדולה. זוהי קופתן של כל הקבוצות, הקופה שתעזור לגדוד לעמוד במטלות הציבוריות שלו. אך הקבוצה רוצה דווקא להתיישב, למצוא מקום, להביא למקום משק שצברה בחסכונותיה. אנשי הקבוצה מתחילים לחשוש כי לא כל כך מהר ייתנו אדמה לקבוצות מהגדוד. בגדוד סבורים שזוהי מדיניות מכוונת נגד הגדוד, אשר מגלה עצמאות יתר וכוח. אנשי קבוצת “אחווה” חוששים כי הם מפסידים פעמיים: את חסכונותיהם למשק משלהם, ואת הסיכוי להתיישב.

חברי הקבוצה מתפזרים במקומות עבודה שונים. הם בונים במקומות רבים. כל קבוצת עבודה חיה באופן עצמאי ומתגעגעת אל שאר חברי הקבוצה. התנאים והצרכים לא שווים, הדינמיקה הקבוצתית והחיכוכים לא מאחרים לבוא. מתחילים ויכוחים על הסיפור המשותף. האם בגדנו בעברנו? האם ניתן לחזור אל התמימות שהיתה, אל עבודה חרוצה ותמה?

גם בקבוצה הצעירה שלנו נבנה הסיפור במהירות. סיפור של ימי שיא ומשברים, של אמונות משותפות שהתגלו בשיחות על היסטוריה וכלכלה. וכנראה גם זיכרון חשאי של צריבות ואהבות, של מפגשים ופרידות. יש בה ויכוח בין המורשת שהצטברה מאז ימיה הראשונים לבין ההתנסות, בכל הנוגע לסיכויים לעתיד, וכל הדברים משולבים. לי עצמי לא הכול מובן תוך כדי הקריאה המשותפת של היומן של “אחווה”, אך לפי החיוכים והקשב בקבוצה הצעירה ברור שיש הבנה ביניהם.

בקבוצת “אחווה” מתחיל סיפור שטרם אירע לקבוצה הצעירה. היומן מתנהל כבר שבע שנים. מתחילות חתונות ראשונות. בחתונות משתתפת כל הקבוצה, המפולגת לקבוצות עבודה. החתונה היא מפגש ניצחון, מפגש של שמחה. לעתים החתונה נעשית בנסיבות קשות, כאשר הכלה מכינה אוכל לכל החבורה הגדולה. או חתונה ששמחתה מופסקת משום שמוכרחים לקיים בירור חשוב. אך החתונות מעידות שקבוצת “אחווה” איננה אפיזודה.

זהו קטע שהקבוצה הצעירה עומדת בפניו בהשתאות. הם שייכים לדור שמתחתן מאוחר יותר, שבו צעירים לומדים, נוסעים לחו"ל, חיים בזוגיות שלפני הנישואים, מתנסים בתקופות ביניים ארוכות. חתונה לדידם היא כבר כניסה לפרק חיים אחר.

בקבוצת “אחווה” מתחילים להיוולד ילדים. עתה מתברר הקושי לחיות בקבוצה ניידת ולבנות משפחה. אורח החיים של משפחה עם ילד שונה מאורח החיים של הקבוצה הרווקית: צריך סדר ורמת חיים. יש צרכים מיוחדים. כאן הילד קובע את סדר היום. האם הצעירה מתחילה להילחם, היא תובעת מרחב, זמן, פרספקטיבה אחרת. חלק מהאמהות מבינות את המתח וגוזרות על עצמן פשרה כואבת. הרווקות והרווקים מחפשים לעתים פשרה שלא נראית לא בעיני ההורים ולא בעיני הרווקים. פעם הפתרון הוא קונפליקט צורב, פעם השלמה כואבת, והרבה פעמים יש תחושה של מבוכה ושתיקה. אף אחד אינו רוצה לפגוע באחרים. אם אחת בקבוצה תובעת זכויות, מתנפלת על הרווקות, נעלבת עד אין קץ ועוזבת.

בזיכרונות של אחד מחברי הקבוצה מסופר על אב המנגן בכינור, כשתינוקו באמצע חדר האוכל וסביבו כל החברים. הוא מנגן להם הורה והם רוקדים סביב לתינוק ריקוד של פיוס והתלהבות. הילד הזה מת. פטירתו מנתקת הרבה קשרים בתוך הקבוצה.

קבוצת הצעירים שלנו, הלומדת ומלווה את גילויו של ספר הקבוצה, מעלה שאלות שפרצו כעבור שנים בקיבוץ. הם כבר מכירים קיבוץ אחר, הקיבוץ שאחרי בית הילדים והלינה המשותפת, ואחרי חורבנם. הם מכירים את הספקות על “התוצר החינוכי” של החינוך המשותף. חלק מהצעירים נולדו בקיבוץ ולמדו מהוריהם כי הקמת בית הילדים והלינה המשותפת, בתוך תרבות כללית של עוני ומחסור, הייתה תהליך גם תמים וגם מודע. הם למדו כי הוריהם נגמלו מסמכות המטפלת והמערכת, וביקשו לקבל על עצמם את הסמכויות שניתנו לנציגי המערכת החינוכית, מורים ומטפלות.

הצעירים מנסים לתכנן את תוכניותיהם לטווח ארוך מן המקום שבו לדעתם הייתה תמימות של הראשונים וקוצר יד. הם חיים במתח שבין חיי הצרכנות הפולשנית לבין חיי הקבוצה הענייה והמשימתית. רובם כבר מחוסנים במידת־מה מן השליטה של החברה וההון, הם מודעים לפערים בין המובטח במודעות הפרסומת לבין מה שקורה להם במציאות. חלקם הם דור שלישי בקיבוץ, שרק עתה הפנים את המרי של הוריו נגד המצוקה של הימים הראשונים, נגד נטישת הילדים למען המשימות, נגד עריצותם של רעיונות והשתקת הספקות.

תוך כדי קריאה ביומן “אחווה” עולה התופעה של מות תינוקות בדור החלוצים. לקראת הקמת המדינה הודיעו כי ביישוב העברי בארץ מות תינוקות היה בשיעור שהוא מהנמוכים בעולם. אך ביומן “אחווה” מופיע הצל הגדול של מות תינוקות. זוהי אחת התופעות המוסתרות ביותר בהיסטוריה הציונית, מות התינוקות לא היה נתון למודעות ההיסטוריונים, בדרך כלל, הוא העסיק יותר אנשי דת. הוא היה אחד הפרדוקסים הגדולים: מות תינוק הוא סמל לעונש ללא חטא, המקעקע כל תפיסה של סדר בעולם ובחברה. החלוצים שביקשו לייסד חברה חדשה נתקלו בבעיה של מות התינוקות. הם היו צריכים להתמודד איתה לא רק כהורים: האם התינוקות היו קורבנות הרעיון? מות הילדים היווה פרדוקס המוני לציונות, משום שרק הורי הילדים הם שהכריעו לעלות ארצה. מותם העלה את השאלה, האם הייתה להורים זכות לעלות ארצה ובכך לסכן את התינוקות התמימים? ועל כן היו צנזורה והשכחה של התופעה.

בחברה שהחליטה לא להיות חברה של קורבנות אלא חברה של ביטוי עצמי ונורמות מוסריות, תופעת הקורבן היא עניין מורכב. כאשר קבוצת “אחווה” הגיעה למקום התיישבותה הראשון ליד קבוצת גניגר, היא כבר עסקה בהקמת בית תינוקות. ככל בתי התינוקות בקבוצות ובהתיישבות, היה ברור כי כאן צריך ליצור מסגרת שלא תאפשר מות ילדים, שתיצור תנאים היגייניים ופסיכולוגיים שלא יאפשרו מות תינוקות. לכן הטיפול בבתי הילדים היה מושפע במידה רבה מבתי החולים.

בקרב חברי הקבוצה הצעירה שאלת הקורבן עלתה דווקא סביב שאלות של פוליטיקה וצבא, של מאבקים פוליטיים למען צדק, של היכולת לעמוד מול גופים בעלי כוח שוויתרו על רצונם לשנות את מה שנראה להם כעובדות, ככורח. שאלת הקורבנות של מלחמות, חיילים ואזרחים, הייתה בקבוצה שאלה אמונית. האם למען האזרחות והמדינה יש להיקלע לעולם המלחמה? הם ביקשו לפתור אותה לא כשאלה פסיכולוגית אלא כשאלה פוליטית.

קבוצת “אחווה” עמדה בפני תוכניות התיישבות רבות. על כולן התווכחו, חלמו, האמינו והתאכזבו. דיברו על התיישבות בשאטה (בית־השיטה), בחמארה (מעיין־ברוך), ברוב אל־נאצרה (מזרע), ועוד. לכל פרויקט כזה היו בקבוצה תומכים ומתנגדים, ובעקבותיו גם ניתוק יחסים ועזיבות. היה ברור כי הקבוצה זקוקה לסדן. מקום הוא סדן ואינו דומה למשימה חברתית המחייבת נדודים, ויכוחים, מאבקים פוליטיים. כאן מדובר בהשתרשות, בהקשבה לטבע, לאדמה, בעבודת כפיים, בחינוך הנוער לנוף.

בקבוצה הצעירה הלומדת את היומן כעבור עשרות שנים, עניין בחירת המקום היווה סוגיה שנמצאה במתח בין האוטונומיה של הקבוצה לבין רצונה לבנות לעצמה מרכז גיאוגרפי. האם הקבוצה תשפיע דווקא בגלל שתהיה במקום מרוחק, נקודת ספר שהיצירה החברתית שבה נוצרת על פי מה שקורה בין החברים והסביבה? הגיאוגרפיה תעניק לקבוצה יותר אוטונומיה, פחות השפעה של הסופות הנושבות מן המרכז האורבאני, על האנטנות הגבוהות המחברות אותו לשליטתם של בעלי הון ועוצמה. או אולי תבחר הקבוצה מקום הנמצא דווקא בספָר החברתי של הארץ, בלב עיירות הפיתוח והשכונות, שאיבדו את התקווה להיות חלונות ראווה להצלחה כלכלית. שם תוכל הקבוצה לבנות את עצמה על פי ההתנסות החברתית שלה, לגבש את זהותה, לצמוח בשותפות, להיות מעורבת ופעילה; וגם לחיות תוך ביקורת חברתית, כלכלית ופוליטית, לא להסתפק בניתוח החברה אלא להתמודד עם הבעיות, תוך חיפוש אחר צעירים במקום שירצו ליצור חברה על פי עקרונות אלטרנטיביים. האם אין בתביעה כזו יומרה? כל זה העסיק מאוד את החבורה.

קבוצת “אחווה” מבינה כי צברה ניסיון רב בעבודה, בבניין ובחקלאות. יש העוזבים אותה, אך יש גם מצטרפים. חבריה משתכנעים כי בלי אדמה הם הולכים לאיבוד, והחלוקה לקבוצות עבודה יוצרת מתחים ולעתים גם קרעים. הצרכים של הקבוצה גדלים עם הקמת המשפחות והילדים. חברי הקבוצה מחליטים לפרוש מן הגדוד ולחפש את דרכם בהתיישבות. הפרידה מן הגדוד מביאה ליציאת חלק מן המנהיגות, שרואה בכך פרישה מן החזית המרכזית, שהיא בניית תשתית לחברה אלטרנטיבית גדולה.

זמן קצר לאחר מכן מתברר, שפרישתה של קבוצת “אחווה” מהגדוד היא חלק מתהליך השבר העובר עליו. במתחים בין “אחווה” לבין גדוד העבודה ישנם כל האלמנטים שהביאו לקרע הפנימי בגדוד העבודה: לחצים מן החוץ, האשמות באי יעילות ובאי שמירה על הרכוש הקולקטיבי, אובדן כושר המיקוח הפוליטי, מפני שיש קבוצות נוספות התובעות לצאת לעצמאות ולחיות את חייהן בנפרד מהגדוד המרכזי. על הגדוד מופעלים גם לחצים פוליטיים גדולים, וההסתדרות הציונית כולה במשבר גדול. מופיעים אותות המשבר הכלכלי שעומד בשערי ארץ־ישראל. אך בתוך “אחווה” ממשיך הוויכוח. האם כל מחלותיה באו מימי שילובה בגדוד העבודה? האם בכך שעבדה כחלק מהגדוד הפסידה או הרוויחה? האם הגדוד נהג בסדר עם הקבוצה?

ליומנה של “אחווה” פורצים אנשי הגדוד, רוכל ואלקינד, ומנסים להיאבק בפרישה, אך לשווא. דבריהם נכתבים ביומן. (בעוד זמן לא רב יעמדו שניהם זה מול זה, כשרוכל יסביר כי בניית הארץ קודמת למהפכה, ואלקינד יסביר שהבורגנות כבשה את תנועת הפועלים. שמאל וימין ינפצו באכזריות זה את זה.) אנשי “אחווה” שנשארו בגדוד ופרשו מן הקבוצה לא יודעים כיצד לנהוג. הם קשורים לאנשי השמאל ומסרבים להכיר בפירוק הגדוד. לימים, כשהגדוד התפרק לשמאל וימין, ולאחר שאלקינד קרא להקים קיבוץ בהתיישבות היהודית הסובייטית בקרים, חברי קבוצת “אחווה” לשעבר נשארו בארץ, אך חלקם מצאו עצמם מוחרמים. האשימו אותם בשמאלנות ובאובדן אמונה.

עניין הפילוג מעורר שאלות קשות בקבוצה הצעירה. הם יודעים כי בתחילת שנות ה־50 היה פילוג קשה בקיבוץ המאוחד וטיהור של שמאלנים בקיבוץ הארצי, אבל הם דור שכבר לא מכיר את הנושא. יש ביניהם בני קיבוץ שלא יודעים אפילו לאיזה זרם היה שייך הקיבוץ שבו נולדו. הם תוהים על תופעה זו של פילוג. הנה, הקיבוץ העירוני בירושלים, שקם לפני כמה שנים בשכונת הבוכרים, התפלג כאשר עבר לשכונה החדשה. הפילוג הצעיר הזה מטריד את הצעירים. האם פילוג הוא גורל של הקיבוץ? האם נכון לומר מה שאמרו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בעת הפילוג של סיעה ב' ממפא"י, שהם חשים שהם מתפלגים ללא רצון, בגלל כוחות גדולים מהם? הם נמצאו בתוך עשייה פוליטית גורלית. אך מדוע קרה פילוג בקיבוץ המאוחד כאשר כבר לא נמצא ליד ההגה? והאם זהו הגורל גם בתהליכים ההיסטוריים הנוכחיים?

קבוצת “אחווה” לא התפלגה. היא פרשה מגדוד העבודה. אחרי תקופה היא עברה להקים את נקודתה הקטנה ליד גניגר. שתי הקבוצות השכנות התלבטו בתוכן וביניהן. אנשיהן מקבלים חוות דעת חקלאיות. יש כוונה ליישב את העמק המערבי, ומתחיל קרב גדול בין כל הקבוצות: מי יעלה להתיישבות. נציג הקבוצות בארץ הוא המרכז החקלאי של ההסתדרות. אך יש ממסדים אחרים שלוחצים. בגולה רוצים להעלות להתיישבות חבורות מתיישבים המייצגות קהילות, לא על בסיס רעיוני אלא על בסיס של צורכי המתיישבים, הארגונים הציוניים של הקהילות מאיימים לחדול מתרומת כספים אם יקופחו חבריהם.

הקבוצות באיזור רובע א־נצרה (קיבוץ מזרע), גניגר וקבוצת “אחווה” מתחילות בהידברות. שיתוף הפעולה שנדחה עם הפרישה מגדוד העבודה, שהיה ארגון גדול ותובעני, חוזר כאן בזהירות, מתוך חשש שארגון של קבוצות שוב לא יעיז לפרוץ קדימה. (כמה שנים קודם לכן היה ניסיון להקים ברית של קיבוצי ארץ־ישראל, אך הניסיון לא עלה יפה, כי איש לא היה יכול לקחת על עצמו את הפעולה המורכבת הכרוכה בכך.) איך למנוע התרסקות בגלל עודף הטלת מרות? חברי הקבוצות מקבלים ביחד הצעות להתיישבות, קונים ביחד, נעזרים זה בזה, מנהלים משא ומתן על איחוד בתי הילדים.

חברי הקבוצה הצעירה שלנו תוהים האם גם להם יש גב. הם אמנם טרם החליטו אם להישאר קבוצה, הם לומדים, מעורבים, הם מחנכים, אך בשם מי? התנועות הקיבוציות הוותיקות לא כל כך יודעות מה עושים עם חבורות כאלה. האם לראות בהן קיבוץ בדרך? הן לא יישוב, ואין להן עדיין אידיאולוגיה מוגדרת, או אמצעי ייצור, או תקנון משפטי. החבורות עצמן לא יודעות אם הן זקוקות לגב ציבורי כאשר הדבר כרוך כל הזמן בכאב וייסורים, והגב של הקיבוץ המסורתי הולך עתה ממשבר למשבר.

ב“אחווה” המשא ומתן עם הקבוצות הקרובות מקרין על תפנית המתרחשת באותם ימים בין הקבוצות והקיבוצים. מתחילה התארגנות של תנועות קיבוציות. ההידברות בין הקבוצות הקרובות הופכת אותן למרכז הדיונים שיבשילו את התנועות הקיבוציות.

קבוצת “אחווה” מקבלת בסופו של דבר את אדמת שריד של היום. שבע שנים נדדו חבריה ועבדו, סבלו, התייאשו והתעודדו, וסוף סוף קיבלו אדמה. אך דווקא אז מתחילה עזיבה גדולה. עתה כבר מותר לגלות את הכאבים שבערו ולא שככו.

אחד האירועים הטראומטיים ב“אחווה” היה עזרת קרובים. המהפכנים הצעירים ידעו יפה כי עלייתם ארצה הייתה לעתים בגדר הפקרה של ההורים לגורלם הכלכלי. כאשר בן למשפחת עשירים עלה ארצה הוא גזר עוני על ההורים. אך לא מעט חלוצים באו ממשפחות עניות. תחושת האחריות כלפי המשפחות שנשארו בדוחק כלכלי בגולה פצעה קשה את החבורות. היו שתבעו עזרה, והיו שטענו כי כסף שיוצא לעזרת הורים יותיר את הקבוצה ללא יכולת כלכלית. אי השוויון בין החברים הטיל צל כבד על הקבוצה המחפשת שוויון בין חבריה. התפרצויות קשות איימו לפוצץ את הקבוצה. הקבוצה החליטה להקציב תקציב לעזרת קרובים, אך הפצע נשאר בעינו.

הקבוצה הצעירה שלנו נפגשת עם הספר של “אחווה” בתקופה שבה אי השוויון הפך להיות לאוטופיה מדריכה בארץ. אין הוא רק תוצאתי, פרי המציאות, אלא חלום דורסני לראות את העיקר לא ברכוש אלא בפער. נוצר מעמד אגדי של בעלי הון גדולים, כתוצאה מנגיעה באבק כוכבי התעשייה האלקטרונית. לא היה כאן רק היתר ליצור פערים. נוצרו אגדות על חברותות של יצרנים שאינן יודעות לא יום ולא לילה, ולאחר כמה שנים של התנזרות מאחריות חברתית, כולל למשפחה, הם יקבלו שכר בעולם הזה, שמקרב את השמים. חברי הקבוצה הצעירה שעקבו אחרי התהליך וראו כיצד הקוטב השני בחברה נותר מאחור, מאבד אמון ביכולתו לצאת ממעגל הקסמים של העוני.

אך הם גם היו מודעים לתהליכים שקרו בקיבוץ. עזרת קרובים היא גם היום עניין לא פחות כאוב, אך הפעם זאת עזרת ההורים לילדיהם. חלק מההורים, שהכנסתם באה רק מהקיבוץ, לא יכולים לעזור לילדיהם כשהם עוזבים.

אחרי שקבוצת “אחווה” עלתה לגבעת חניפס, היא שריד של היום, התחושה היתה שהנה הגיעו למחוז חפצם. דווקא אז הקבוצה נכנסה למשבר גדול. כבר לא היה “עוד שלב” שמצפים לבואו, שיוכל לפתור את המצוקות שהצטברו. לפתע היו על אדמתם ולא יכלו לעמוד בכל האחריות, להגשים את החלום לבנות במקום את הבית שלמענו לחמו כה הרבה שנים. למזלם הציעו להם להתאחד עם קבוצה אחרת, צעירה, מתלהבת, קבוצת “ביברכה” שהגיעה מצ’כוסלובקיה. האיחוד התבצע. ספר “אחווה” נסגר. כמו כל המסמכים הללו, הספר נסגר בעת שהילדים למדו לקרוא. מפגש בין הילדים לספר היה קשה מדי להורים.

כמה מחברי “אחווה” נשארו בשריד ובנו אותה שנים על שנים. שריד היתה לא רק ביטוי לחלומותיהם. דרכם הארוכה, ארוכה מדי למחוז חפצם, פוררה הרבה מהחלומות. חברי הקבוצה התפזרו לכל עבר, התיישבו במקומות רבים בעולם, ועד דרום־אפריקה ואוסטרליה הגיעו.

כעבור שנים התכנסו לכנס נוסטלגי והעלו בו את חוויותיהם מאז. התברר כי למרות שהאנשים פנו לדרכים שונות הם היו קשורים מאוד לחוויותיהם כקבוצה מקובנה של העלייה השלישית, שעשתה מסע ארוך והותירה אחריה בניינים, מקומות יישוב. היומן הותיר את הלבטים והביטוי האישי, את השתיקות וסערות הלב.

גם קבוצת הצעירים שלנו התפזרה. גרעינים שלה מצויים בכמה קבוצות שיתופיות של צעירים בארץ, למן קיבוץ נערן ועד מגדל העמק. היו שחזרו לקיבוצם, היו שנסעו להודו ושבו. רבים מהם עסקו ועוסקים בחינוך. צעירים המחפשים את דרכם, עובדים ולומדים. האם המפגש שלהם עם קבוצת “אחווה” היה משמעותי? מי יודע?

מדי פעם אני נפגש עם בנים ונכדים של קבוצת “אחווה”, ועצם הידיעה הזו מעוררת אצלי התרגשות אמיתית. הם נתנו לי להתארח בביתם: לקרוא את יומנם.