א    🔗

המשפט נערך שנים מספר לאחר ששב שלמה מן הזבח הגדול בגבעון לירושלים. אלף עולות העלה שלמה, ואלהים נראה לו בחלום. ולא שאל לו שלמה מאת אלהים דבר זולת לב שומע להבין בין טוב לרע, כדי לשפטו את העם הכבד הזה.

שתי נשים זונות הובאו לפני המלך למשפט. באמת לא היו הנשים זונות. הכינוי ניתן להן בידי השוטרים, שבדרך זו הביעו את הרושם שנתרשמו מהתנהגותן הפרועה של שתי הנשים באחד מפרברי ירושלים. הללו היכו זו את זו, היכו ושרטו, קיללו וגידפו. שתיהן אחזו בתינוק כבן שבועיים וכמעט קרעוהו לשניים אלמלא השוטרים שהתערבו. האחת היתה תוקפנית והיסטרית. האחרת שקטה יותר, אך חזקה ממנה. בסופו של דבר נשאר התינוק בזרועותיה של השניה. השוטרים קראו להן זונות, ודעתן של הנשים לא היתה פנויה להכחיש או למחות בידם. לפיכך נכנס התואר בכל התעודות ונתגלגל לכל המקורות, ואיש לא טרח למחוק אותו ולהעמיד דברים על דיוקם.

מדוע ולמה הגיע משפטן של הנשים אל המלך בכבודו ובעצמו, זאת אין אנו יודעים אף שאין כל ספק, שגם בימי שלמה דנו בענינים מסוג זה ערכאות נמוכות יותר. על כל פנים עובדה היא כי שתי הנשים באו אל המלך “ותעמודנה לפניו”. וכל אחת מהן טענה כי התינוק הוא בנה.

המלך ציווה לגזור את התינוק לשניים ולחלקו ביניהן. האחת קיבלה בהתלהבות את פסק־הדין, ואלו האחרת, דוקא זו שהתינוק היה בזרועותיה, ויתרה מרצונה הטוב על תביעתה, ובלבד שהתינוק יישאר בחיים “כי נכמרו רחמיה” על הילד. על סמך הויתור הזה החליט המלך כי אשה זו היא אמו של התינוק, ופסק למסרו לידה.

שמועת המשפט פשטה בכל גבול ישראל, והעם ראה ונוכח כי חכמת אלהים בקרב שלמה לעשות משפט.

 

ב    🔗

שאול היה נביא, דויד היה משורר, שלמה היה חכם. החכמה כיון שנאצלה ביום מן הימים לבשר־ודם, שוב אין היא זקוקה להתגלויות אלוהיות נוספות. צומחת היא ומיתמרת מאליה כאילו זה שנשתל באדמה והריהו גדל, מסתעף ומאמיר. לפיכך לא הגיש שלמה את משפט הנשים אל האלוהים, לא דרש באורים ותומים, לא המתין עד שתצלח עליו הרוח, אף לא שיטח תחינתו בשיר ומזמור לאלהיו שיורהו להוציא משפט צדק. הוא נהג על פי כללי החכמה האנושית, על־פי שורת ההגיון, בימינו היינו אומרים: בדרך שיקול־הדעת המדעי. הוא ערך ניסוי, הקיש היקש המתקבל על הדעת, ועל פיו גזר את דינו.

חכמי הארכיאולוגיה חופרים במעמקי האדמה ומשחזרים את העבר על פי השרידים מימי קדם המתגלים לעיניהם של החוקרים. תוך כדי כך מסתייעים הם בכל הישגיו של המדע המודרני, החל בפענוח גוילים עתיקים וכלה בחישוב זמן קרינתם של היסודות הראדיואקטיביים. אף אנו מצווים לעשות כמוהם. כיון שחייבים אנו לחפור בנפש האדם, בדין שנסתייע במה שהעלתה הפסיכולוגיה המודרנית, הצוללת בתהומות האל־ידע והמנסה לחקור במופלא מן ההגיון האנושי. והנה בעשותנו כן, בעל כרחנו באים אנו לידי מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע שלמה המלך: אמו של התינוק היא שאמרה “גם לי וגם לה לא יהיה”, אמו של התינוק שצעקה “גזורו!”

אכן, רק האם יכלה לנהוג כך. רק בנפשה של אם עשוי שיתחולל אותו מתח אדיר, כגון אהבה שהיא שנאה ושנאה שהיא אהבה, אותו שעבוד ביאולוגי לפרי־רחמה ובעת ובעונה אחת שאיפה עזה להשתחרר מעולו של שעבוד זה. האם, ורק האם, עלולה להעלות לגרדום את ילדה ובלבד שלא יימצא בידי זולתה. וכל הסבור כי תהליכי נפש כה מסובכים הם פרי התרבות המודרנית דוקא, ואין הם מתרחשים אלא בקרב נשי מעמד מסוים הנגוע בכל מדוי האינטלקטואליות היתרה, כל הסבור כך אינו אלא טועה. בנקל יכול הוא לעמוד על טעותו אם יעיין בכל הידוע לנו על הסטייה הנפשית של האדם הניאוליטי, אם ידפדף ב“פארת הזהב” לפרייזר, המתאר את מנהגיהם של שבטי הפראים למיניהם על יחסי הגומלין המורכבים עד אין חקר שבין אבות, בנים, אמהות, אחים, אחיות, אם יחקור את בעיות הטוטמיזם, על תסביכי האדיפוס שבו והיפוכיהם. מכאן שהפתולוגיה המשפחתית אינה פרי דורנו ותרבותנו, וברי לנו שאין היא חלה על רמי מעלה בלבד. הרוצה להיוכח בכך די לו לסקור את הסטטיסטיקה המצויה בעתוני העולם על מעשי הפשעים המרובים שעושות אמהות בבניהן ובבנותיהן, ודוקא בקרב דלת העם ובאומות נחשלות.

והרי לא רק בימי שלמה, אפילו בתקופות מאוחרות יותר (ראה מלכים־ב' כ“ג י', ירמיה ל”ב, ל"ג), עדיין היו מבני ישראל שהעבירו בניהם למולך, לא כל שכן מבני שאר האומות, בין שהיו שכנים לישראל ובין שנכבשו על־ידי בני ישראל ונטמעו או שלא נטמעו בקרבם. אבות הקריבו ילדיהם למולך, בבכוריהם ייסדו ביתם ובצעיריהם הציבו דלתיו, והאמהות, שלקחו חלק במנהג זה או לפחות היו עדות לו, חזקה עליהן שהדבר חרת עקבותיו בנפשן. הרבה דורות לפני שלמה המלך עקד אברהם את יצחק בנו כדי להעלותו לעולה לא למולך, כי אם לאלהים. ואף שניתן לצפות כי אלהים אך ניסה את אברהם, הרי נפטרה שרה אמנו מעצם הנסיון (עיין רש"י פרשת חיי שרה). לא במקרא ולא בפירושים מאוחרים אין אנו מוצאים רמז להתנגדותה של שרה לעקידה. הרי שרשאים אנו להניח כי המאבק שנערך בנפשה פנימה הוא שגרם ש“פרחה נשמתה”, כמאמרו של רש"י, היא לא חטפה את בנה מידי אברהם, היא לא הצפינה אותו בחיקה או במקום־סתר, היא נפטרה והלכה לעולמה.

אף־על־פי־כן חלילה לנו לבוא בטרונית עם שלמה המלך על משפטו. הוא לא הכיר ואף נבצר ממנו להכיר את חגוי הפסיכולוגיה מודרנית. ואף שמצד הזמן היה בשלושת אלפים שנה קרוב יותר אל האדם הניאוליטי, קרוב לודאי שלא ידע על אודותיו דבר וחצי־דבר ואף לא חשד בקיומו, בדומה להירודוטוס, שעוד במאה החמישית לפני הספירה הקדיש חלק ניכר מספרו לתרבותה ודברי־ימיה של מצרים העתיקה, אך לא ידע על עברה הרחוק אפילו שמינית שבשמינית ממה שאנו יודעים בפרשה זו. כדרך המלכים והמלכות מאז ומעולם — החל בצוסר, בונה הפיראמידה הראשונה, וכלה במארי אנטואנט שיעצה לרעבי־פאריס לאכול עוגות מאין להם לחם, — גודל שלמה בארמון המלך, לא היה לו ענין בחייהם של גברים ונשים מדלת העם, ולא העמיק חקר בנפשותיהם. ואפילו יש קורטוב של אמת במקורות המאוחרים המספרים על תעלוליו של אשמדאי ועל שלמה הנודד ברחבי מלכותו ומבקש פת־לחם למחיתו, הרי אין ספק שמשפט שתי הנשים נערך ימים רבים קודם לכן, כלומר בשנים הראשונות למלכותו, בטרם קנה נסיון רב בחיים ולא היה לו לסמוך אלא על כוח השיפוט של שכלו. על אחת כמה וכמה לא היה לו כל מושג על פרטי הביאוגרפיה של שתי הנשים, ועל היחסים ששררו ביניהן קודם שהגיעו אל כס המשפט, שהרי בימים ההם עדיין לא נהגו לחקור ולדרוש בפרשת חייהם של הנשפטים ולהעלותה על הכתב. משימה זו נטלנו איפא עתה על עצמנו, ובהמשך הדברים נשתדל לקיימה לפי כוחנו והבנתנו.

גם לענין המולך אין אנו רשאים לבוא בטענות על שלמה המלך שלא ירד לעומקה של הבעיה ולא ביקש להסמיך משפטו לתהליכי נפש הכרוכים בהקרבת פרי־בטן. כאמור, היה המשפט בשנים הראשונות למלכותו. בימים ההם עוד לא היו לו נשים נכריות רבות, עדיין לא היה נתון להשפעתן האלילית. עדיין לא הלך לבו אחרי עשתורת אלהי הצידונים ואחרי מלכום שיקוץ מואב. אדרבה, באותם הימים היה לבו שלם עם אלהיו כלבב דויד אביו. בית המקדש עמד בעצם בנינו, ויש לשער כי שלמה היה הוגה אז, או כותב או מלטש — כיאות לחכם — את נאומו הנפלא שבמלכים־א' ח'. אמנם, כבר התחתן אז עם פרעה, והביא את בת פרעה אל עיר דויד, אך לפי מיטב ידיעותינו לא היו המצרים מקריבים קרבנות־אדם, ועל כל פנים לא באותה תקופה. נקל להבין איפוא כי למראה התינוק לא נתעוררו בלבו של המלך קשרי־מחשבות עם תועבות הגויים עובדי האלילים בכלל, וקרבנות־אדם בפרט.

שלמה שפט על פי ההגיון, וזו זכותו הגדולה, בין שמשפטו היה משפט־צדק ובין שלא היה משפט־צדק. בימינו יודעים אנו את הגבלות השכל האנושי, והיכן סופה של כל־יכלתו. שכן בשלבי הדיאלקטיקה של הרוח האנושית כבר נמצאים אנו מעבר לקצה מלכותה של התבונה, אך מעולם לא היינו מגיעים לשלב זה אלמלא ראשית נצניה של החכמה, שנבטו בימים שלא נודע עדיין שלטון השכל, והיצרים שבמרתפי רוחו של האדם משתוללים והאדם שרוי באפלה ומוצא פורקן באמונות טפלות. ניצנים אלה הגיעו ללבלובם כעבור חמש־שש מאות שנה באתונא של סוקראטס, אפלטון ואריסטו.

נזכיר כאן כי חכמי יון, בהמליכם את השכל על העולם, לא הסתפקו בהגיון בלבד. תורת ההגיון היתה רק אחד מאזוריה של ממלכת התבונה, שכללה עוד שני אזורים: תורת המידות ותורת היופי. ודאי לא מקרה הוא שמכל הידוע לנו על שלמה המלך — החל בפרשת אבישג השונמית (“והנערה יפה עד מאד”) וכלה בתפאורת בית המקדש — מתחייבת מסקנה אחת שאין להרהר אחריה: שלמה היה רגיש מאד ליופי.

כל בן־תמותה — ויהא אפילו מלך או שופט — אינו אלא בשר־ודם. אין אנו באים חלילה להטיל על המלך אפילו צל של חשד במשוא פנים, שהרי אמרנו וחזרנו ואמרנו, כי על פי ההגיון, ורק על פי ההגיון, הוציא שלמה את משפטו. אלא שלבנו אומר לנו כי האם המדומה, זו שהחזיקה בידיה את התינוק וזכתה במשפט, היתה טובת־מראה, ואלו האם האמיתית, זו שצעקה “גזורו!” היתה מכוערת.

חטמה היה ממועך דוגמת חטמיהם של המתאגרפים בימינו. צלקת לבנה השתרגה כתולעת על פניה המכורכמות, תחילתה ברקה השמאלית, משם נמשכה כלפי מטה, נקטעה בשטח שמתחת לאף נטול־הצורה, שוב נתחדשה בלחי הימנית ונבלעה בזויות השפתיים. חזה שקוע היה וגבה כפוף כגבו של נושא־סבל. בטנה צבה כזו של סוטה שהשקוה מים מרים ומאוררים, עיניה צהובות, מבטה דלוח, ושביסה צמוד ומהודק אל ראשה. אף שערה אחת לא בצבצה מתחת לשביס, למרות הקרב שניטש זה עתה בינה לבין צרתה. דומה היה כי אין לה שיער כלל: כפי הנראה נשרו שערותיה או נגזזו. עם כל מאמציה להדק את שפתיה, היה סדק אדמדם מתגלה ביניהן כל אימת שפתחה את פיה לדבר או לצעוק: חסרה היתה לפחות שתי שניים קדמיות.

יריבתה היתה כאמור יפה. ודוקא משום כך יקשה עלינו לתאר את מראיה ואת פרטי דמותה. הכיעור לעולם יש בו משהו אישי. אין שני בני־אדם מכוערים הדומים זה לזה. נעלה מכל ספק הוא שהמושג כיעור נוצר בדרך ההיקש מן הפרט המוחשי אל הכלל המופשט. לא כן היופי. אשה יפה, למשל, נתפסת בתודעתנו כהתגלמות פרטית של מושג אידיאלי חובק־כל הטבוע בנו מלידה. משנעלמה זו מעינינו, לא נשאר בנו אלא הד עמום לאותו חזון ותחושת־מתק לזכר החוויה האסתטית.

יפה ותמירה היתה. במשך כל זמן המשפט — פרט לרגעים שעוד נעמוד עליהם בהמשך הסיפור (המשפט לא נמשך אלא כמחצית השעה) — לא סר חיוך משפתיה, חיוך קל של אשה הבוטחת ביפיה אפילו במעמד מלכים, אותו חיוך שמשום־מה נדמה כי מנצנץ בו זיק של רשע. צוארון שמלתה השחורה, המרוקם חוטים אדומים, היה קרוע. כתם ורוד בלט על צוארה, וכל המתבונן בו קל היה לו להבחין בעקבות נשיכה של שתי שניים. לראשה לא היה כיסוי — כפי הנראה נשמט בשעת הקטטה — ושערותיה העבותות היו פרועות ודמו לכלי ים בפרוץ הסערה. אולם היא עצמה היתה שקטה ומאופקת, לפחות נוכח התנהגותה הפרועה של יריבתה.

כשאמר המלך מה שאמר (“גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת”) עדיין היה החיוך מרחף על שפתיה. היא שתקה. גם לאחר שאמו של התינוק, זו המכוערת, אמרה: “גם לי וגם לך לא יהיה”, לא פצתה היפה את פיה, אך פניה חוורו. אולם ברגע שזעקת אימה “גזורו!” מילאה את כל חללו של הארמון המפואר, שזה עתה נסתיים בנינו על־פי מיטב תכניותיהם של האדריכלים הפיניקיים, שב אליה חיוכה, והפעם לא נצנץ בו אפילו אותו זיק של רשע. בחן ובפשטות שובת־לב פנתה אל המלך ואמרה: “בי, אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו”. המתח שבאוירה המחושמלת פג. השוטרים ושרי המלך, שנזדעזעו מצווחתה ההיסטרית של האם, רוחם שבה אליהם. ניכר היה שנתרשמו מטוב־לבה של האשה התמירה והיפה ושוב לא גרעו עיניהם ממנה. המלך חרץ את משפטו.

שוב נטלה האשה את התינוק בזרועותיה והפזילה מבט של ביטול לעבר יריבתה. התינוק פרץ בבכי גדול. זו לו הפעם הראשונה שהשמיע את קולו במהלך המשפט. אפילו ברגע הדרמטי ביותר (“ויאמר המלך: קחו לי חרב; ויביאו החרב לפני המלך”), כשהיה מוטל על הרצפה הקרה עירום כביום היולדו. רק פקח לרווחה את עיניו, עיני תינוק בוהות־צלולות, התבונן בברק להבה של החרב, ולא הוציא הגה מפיו.

 

ג    🔗

בעבר הרחוק. בימים שקדמו אפילו לימי שלמה, היו סבורים שקריאת שם לדבר־שהוא יש בה ממעשה יצירה, לפי שהשם עצמו היו תולים בו תכונות של קיום ממשי, כמעט חמרי. עכשיו אין אנו סבורים כך. ואם בשלב זה החלטנו לקרוא שמות לשתי הנשים אין אנו עושים כך אלא לשם נוחות הזיהוי בהמשך הסיפור.

גם את השמות בחרנו על דרך האסוציאציה. היפה שמה פועה, והמכוערת שפרה — שני שמות שבתודעתם של הבקיאים במקרא מתקשרים בלידה, בתינוקות חיים ומתים, ובגזירתו של מלך על בניהן של נשים עבריות.

בעלה של שפרה שמו היה שמשון. גם כאן פועלת האסוציאציה המקראית, שכן שמשון היה גבוה, רחב־גרם ובעל שרירים, שערותיו עבותות ומסולסלות, זרועותיו וחזהו שעירים, חיוך של טוב־לב שפוך על פניו, וכוחו כוח־ענקים. רק בזכות התואם המפליא שבין חלקי גופו לא הורגשו ממדיו העצומים אלא בשעה שהיה עומד ליד אדם אחר.

לשמשון היתה נחלת שדה וכרם באחד הכפרים שבסביבות ירושלים. בוקר בוקר עם זריחת החמה היו שלושה אנשים יוצאים מביתו של שמשון אל שדהו ואל כרמו: שמשון עצמו, אשתו שפרה ועבדו מישע. שלוש שנים אחר הנישואים היתה שפרה עקרה, אך בשנה הרביעית פתח אלהים את רחמה, והיא הרתה ללדת. אדמת הרי יהודה אדמת טרשים היא, ומורד סלעי הפריד בין ביתו של שמשון לבין כרמו. יום אחד מעדו רגליה של שפרה, היא החליקה בסלע ונידרדרה במורד, הולד שבקרבה יצא לאויר העולם בלי רוח־חיים, והיא עצמה נתרסקו פניה, נמעך אפה ובטנה צבתה.

מני אז היה שמון הולך לעבודתו עם עבדו מישע, ושפרה נשארה בבית, שוכבת וגונחת ימים רבים עד שהוקל לה ממכאוביה. החיוך סר מפניו של שמשון ובעיניו, שהיו דומות לעיניהם של תינוקות, נשתכנה הדאגה. וגם לאחר שחזרה שפרה לעבודתה לא שב החיוך אל פניו, וכל אימת שהיה שוהה במחיצתה של אשתו, ליכסן מבטו הצדה. שתקן היה מטבע ברייתו ויש שבמשך יום תמים לא הוציא מפיו אלא מלים ספורות. עכשיו גברה שתקנותו.

בשובו מעבודת־השדה הוקיר רגליו מביתו. יושב היה על אחת האבנים שבחוץ, צופה בכוכבים או נובר בעפר ובוזקו מיד ליד. יש שהיה נרדם על ערמת החציר ומקיץ רק אחרי עלות השחר. לאחר זמן התחיל נוטש את הבית ונעלם בכל ערב וערב. פעמים היה חוזר בעיצומו של לילה ופעמים לא היה חוזר כלל.

פעם אחת לא פקד את ביתו שבוע תמים. גם מן השדה נעדר וגם בכרם נפקד מקומו. שפרה עבדה בשדה ומישע הלך אל הכרם. לעת ערב מצאתו שפרה ישן תחת אחד הגפנים. קטפה זמורה והניפתה על ראשו לייסרו בעבור עצלותו, אך העבד הנקלה צמצם בה את עיניו ופרץ בצחוק. השליכה שפרה את הזמורה והלכה הביתה.

בבית ישב שמשון ועל פניו החיוך שלא נראה למן היום שבו נידרדרה במדרון. הישיר בה מבטו — אף זה מעשה שלא נעשה מאותו יום — לקלק שפתיו, חרחר בגרונו כמי שרוצה לומר דבר ואינו יכול. לבסוף עשה תנועה משונה בידו — תחליף למלים שנעתקו מפיו — נתקרב אל שפרה, הניח כף־ידו הגדולה על ראשה והחליק בה על שרידי שערותיה. שוב לא היתה שפרה רגילה במגע ידו: הלטיפה הכאיבה לה.

בלילה ההוא שכב עמה ולמחרת היום נערכה הילולה גדולה בכפר, העלו עולות ושלמים. הגברים סבאו יין ושכר, ונערות־הכפר רקדו לקול תוף ומצלתיים ביום שמחת לבו של שמשון: פועה, היפה בבנות הכפר הסמוך, היתה לו לאשה.

לתקופת השנה נולדו לשמשון שני בנים, שניהם ביום אחד. אך בו ביום התרגשה עליו הפורענות. הנוגש אשר על המס בא לקחת את אשר למלך, ושמשון מכר זה־כבר את תנובת־שדהו וכרמו ואת כל כספו הוציא על המוהר הרב, על החתונה המפוארת ועל הענק הגדול בצוארוניה של פועה. הנוגש זעם וצרח והקיש חניתו ברצפת האבן. ראשו אף לא הגיע עד לחזהו של שמשון, ובכל זאת עמד הלה לפניו כתינוק שסרח, ראשו מושפל ושפתיו הדוקות. עמידה זו עודדה את הנוגש, והוא הניף עליו את חניתו. שמשון פשט את זרועותיו, הגביה את הנוגש באויר כמי שמרים חפץ נטול־משקל, קרב אל החלון והשליכו החוצה. אילו היה ביתו של שמשון טירה שחלונותיה גבוהים, חזקה שכל עצמותיו של הנוגש היו מתרסקות בו במקום. למזלו היה הבית בית כפרי נמוך, ולנוגש לא אונה כל רע. הוא קם, הרים את חניתו, ניער את העפר מבגדיו, ישב על סוסו ופנה מן הכפר בואכה ירושלים. כל איכרי הכפר נתקהלו בסמוך לביתו של שמשון וליווהו במבטיהם עד שנעלם מן העין מאחורי הרכסים. דממת־מות שררה בכפר.

כעבור שלושה ימים באו עשרה אנשי־צבא חמושים ובידי מפקדם פקודת אדונירם אשר על המס. נחלת שמשון הוחרמה, היא וביתו ועבדו מישע, והיתה לקנין המלך. על שנים־עשר איכרים מאיכרי הכפר הוטל לעבדה ולשמרה, איש איש חודש בשנה. שמשון עצמו נלקח לסבל (“שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי” — כך נאמר בפקודה), ושתי נשיו עם בניהן הובאו לירושלים והושבו במחנה אהלים שבאחד מפרוורי העיר. לוחיות חרס ניתנו בידיהן ובהן אותיות חרותות. בוקר בוקר היו שתי הנשים הולכות אל המקום המיועד לכך, מראות את הלוחית לפקיד־המלך אשר על משפחות סבל בני־בנימין (כי מבני בנימין היה שמשון) ומקבלות מזון למחייתן ולמחית ילדיהן. המחנה היה גדול ומנת־המזון קטנה.

בבוקר הששי לשבתן במחנה ענדה פועה את ענקה ואמרה לשפרה:

— תני לי גם את הלוח אשר לך והבאתיה מזון לכולנו.

שעה ארוכה סקרה שפרה את פניה ואת גזרתה של פועה לפני שנענתה לה. לבסוף נדה בראשה ונתנה לה את לוחית החרס.

לעת הצהריים שבה פועה. פניה מזיעות, עיניה מזהירות ועל גבה שק גדול מלא מזון: מנה גדולה עשרת מונים מן המנה הרגילה. פרקה פועה את שקה ופלטה אנחת־רווחה.

שפרה צידדה מבטה ואמרה כמעט בלחש:

— בנך מת. חיפשתיך ולא מצאתיך. גדול המחנה והשוטרים האיצו בי, הם קברוהו מחוץ למחנה.

צנחה פועה על הארץ וגעתה בבכי. לאחר זמן־מה חדלה מבכי ושכבה שעה ארוכה, פניה כבושות בקרקע, כולה קפואה ואינה מנידה אבר כמי שאין בו רוח חיים. לפתע קפצה על רגליה, זינקה אל התינוק החי, אל בנה של שפרה, נטלתו בזרועותיה, חלצה את שדה והתחילה מיניקה אותו.

אז נתגלע הריב, שמסיבות שאינן ידועות לנו הגיע עוד באותו יום לפני המלך.

 

ד    🔗

פועה לא ידעה את המקום שבנה נקבר בו. שפרה היתה בשעת הקבורה וזכרה את המקום. לאחר ששלמה המלך פסק למסור את בנה שלה בידי פועה, הלכה אל קבר בנה של צרתה וישבה על התל הקטן. העפר עוד היה רך ותחוח וריח שדה חרוש נודף ממנו.

פועה חזרה לאהלה. היא היניקה את התינוק החי, שמעתה היה שייך לה כדת וכדין, והשכיבתו בעריסה. את העריסה תלתה על הוו שננעץ במוט התומך באוהל.

דמדומי ערב כיסו את המחנה והביאו עמם רוח צוננת מן הים. ובטרם תרד החשכה בא שמשון.

יללת גיל פרצה מפיה של פועה. היא לא ציפתה לראות את בעלה אלא לאחר שש שנים והנה בא כעבור ששה ימים. איש לא הגיד לפועה כי ששת ימים יעבדו נושאי הסבל והחוצבים מבני ישראל בעבודות המלך, וביום השביעי ישבתו ויינפשו באהלי משפחותיהם.

שמשון היה עייף ויגע. ריחות של זיעה וטחב נמהלו והיו לריח אחד חריף־מתקתק שמילא את האוהל. בפניו הגלויות הופיעה הבעה חדשה, שלא היתה בהן מעולם, הבעת אימה ופחד. עיניו, שהיו שלוות, שוטטו עכשיו בחוריהן. מדי פעם בפעם היה משפיל ראשו ומפזיל מבטיו על סביבותיו.

בתחילה עמד כפוף קמעה מחשש שמא יגע ראשו בבד התקרה וימוטט את האוהל. כשנזדקף נמצא סנטרו בגובה העריסה התלויה. רפרף עליה במבטו אך לא הציץ פנימה.

— איה שפרה? — שאל.

הוא לא חזר על שאלתו אף שלא קיבל תשובה. פועה היתה טרודה בהרקת השק המלא שהביאה בצהרי היום.

עד־מהרה יצאה אל מחוץ לאוהל. כרעה על ברכיה ונשפה על הרמץ העומם בין שלוש אבנים סדורות במשולש. לאחר שהפיחה את האש הוסיפה עליה זמורות יבשות ובשלה לבעלה ארוחה כיד המלך. אפילו יין הגישה לו בנאד השמור עמה מימי היותם בכפר.

שמשון אכל ברעבתנות ואת היין שתה עד תומו. אחר נפתח פיו, כאשר לא פתחו מימיו, והוא סיפר לפועה אשתו היפה על החוצבים בעמקי האדמה, על פטישים ומקבות המנקבים סלעים, ועל לוחות ענקיים שתוקעים אותם בנקבים ושופכים עליהם מים ימים ולילות עד שהם תופחים ומנפצים את הסלע. אז יפרוץ קול שאון מחריש־אזניים. אבני־ענק עפות באויר, מתפזרות לכל עבר ומכסות את עין השמש. אחר־כך מוטלות הן על קרקע המערה כרפאים ששכבו לנוח וקפאו תחתיהם, ועשרים נושאי־סבל כבירי־כוח כמוהו יקשה מהם לעתים להרימן. ויש אומרים כי האבנים עורגות אל צור־מחצבתן, והסלע זועם ונוהם על לוח העץ שחדר אל לבו ויוכל לו.

פתאום נסגר פי שמשון. כפתיחתו כן סגירתו. כאחת האבנים האדירות שנותקו מסלען צנח על ערמת התבן הסמוכה ליריעת האוהל ושקע בתרדמה. פועה שכבה על ידו. בלילה נתעורר שמשון וידעה. לפנות בוקר נתעורר שוב וידעה ושוב צלל בשנתו.

התינוק נתן קולו מלמעלה. פועה קמה ממצעה והניקתו. אז לקחה אותו בזרועותיה ויצאה אל מחוץ למחנה. כאחד משומרי המלך הקיפה את המחנה הגדול.

בזה אחר זה נתחלפו הגוונים שליפפו את ירושלים מסביב. שחור הלילה היה לכחול, הכחול לתכלת והתכלת לערפילי כסף. פס אדום נמתח על פני האופק, במזרח השמש, ומרחוק נדמה היה כי בלב־לבו של הפס האדום יושבת דמות שחורה שחוחה ומעוטפת. פועה ידעה שדמות זו אינה אלא שפרה. נתקרבה אליה במרוצה, נתנה את התינוק בידה והלכה לה.

בתחילה לא זזה שפרה מן התל. בתנועה מיכנית, מצוות אנשים מלומדה, חלצה שדה לפרי־בטנה. התינוק היה שבע והסיט ראשו. רק אז זעה שפרה. ניערה את התינוק, נשקתו, הצמידה פניו אל לחיה ליטפה אותו. שוב חלצה לו שדה ושוב סירב התינוק לינוק. שפרה קמה ממקומה, שלחה זרועותיה לפניה כסהרורית ובעוד ידיה מחזיקות בבנה הקיפה במרוצה מעגלות מעגלות, כדבורה החגה סביב הכוורת. מסיבוב לסיבוב גדל המעגל עד שנתרחקה מן הקבר. בסופו של דבר נתיגעה. אך למרות המרחק הרב חזרה בברכיים כושלות אל תל העפר הקטן, כגיבור של דוסטויבסקי החוזר אל מקום הפשע.

ישבה שפופה על התל ונרדמה בעוד אחד משדיה מעורטל. רק לאחר שנרדמה מתח התינוק את זרועותיו, גישש בשפתיו, מצא את הפיטמה והתחיל יונק. וכך מצאו אותה השומרים הסובבים במחנה.

אחרי ככלות הכל היה משפטו של שלמה משפט־צדק.