אֶת הקוֹמדיוֹת “האוֹצר” ו“עמךָ”, המכוּנסוֹת בּכרךְ זה, עיבּדתִּי בשביל התּיאַטרוֹן היהוּדי עלֿֿֿ-פּי שתּי יצירוֹתיו הדרמתיוֹת של שלוֹםֿֿֿ-עליכם, הידוּעוֹת בשם “די גאָלדגרעָבּעָר” ו“דאָס גרוֹיסעָ געָווינס”, ותירגמתּין אַחַרֿֿֿ-כּךְ תּרגוּם חָפשי לעברית. מלאכת העיבּוּד וּבמקצת גם מלאכת התּרגוּם העברי כּלוּלה כּאן בּשינוּיִים שעשׂיתי בּמבנה הדרמתוּרגי, במַהלךְ העלילוֹת וגם בּטבען של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת במַחזוֹת. השתּדלתּי רק לשמוֹר, עד כּמה שהשׂיגה ידי, על עֶצם הפּאבּוּלָה של המחַבּר ועל רוּחַ סיגנוֹנוֹ. לתכלית עבוֹדתי צירפתּי כּמה וכמה צירוּפים והמשכתּי המשכים משאָר יצירוֹתיו של שלוֹםֿֿֿ-עליכם ושילבתּי אוֹתם בּמַהלךְ המַחזוֹת. כּךְ, למשל, הכנַסתּי לתוֹךְ “האוֹצר” נפשוֹת חדשוֹת שאֵינן בּמקוֹר, כגוֹן: ליזרֿֿֿ-ווֹלף, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, שלוֹם שדכן, אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת, פייגהֿֿֿ-לאָה ועוֹד, שדמוּתן הראשוֹנית נרמזה אוֹ צוּירה עלֿֿֿ-ידי המחַבּר, בּמַצבים אחרים ובסביבה אַחרת, בּכתביו האחרים (“טוֹביה החוֹלב”, “מַעשׂהֿֿֿ-כשפים”, “הגט”, “תּמוּ מתים” ו“מוֹטיל בּן פּייסי החַזן”). וכךְ תּמכתּי בּ“עמךָ” אֶת תּסבּוֹכת העלילה והתּרתה על יסוֹד הסיפּוּר “חמשה ושבעים אֶלף”, שיניתי בּכמה בחינוֹת אֶת טבע הנפשוֹת וּמַצבן והמשכתּי בּכל אַרבּע המַערכוֹת של המַחזה אֶת פּעוּלָתה של פּריל הקמחית, שבּקוֹמדיה המקוֹרית של שלוֹםֿֿֿ-עליכם נרמזה דמוּתה, בּתוֹר נפש אֶפּיזוֹדית, רק במַערכה הראשונה. חוֹפש זה של שינוּי פּעוּלָה וצוּרה, כּמוֹ החוֹפש הגָמוּר בּעריכת התּרגוּם העברי, ניתּן לי מאֵת המחַבּר, שבּאַחרית ימיו התחיל לשתּפני למלאכת העיבּוּד של סיפּוּריו ומַחזוֹתיו והתקנתם לתּיאַטרוֹן.
כּאן גם מקוֹם להעיר, כּי נוּסח “האוֹצר”, כּפי שהוּא ניתּן בּכרךְ זה, שוֹנה בּרוּבּוֹ תּכלית שינוּי מן הנוּסח, המוּצג עלֿֿֿ-ידי התּאַטרוֹן “הבּימה”. מלבד שהנוּסח הבּא כּאן כּולל אַרבּע מַערכוֹת (לעוּמַת שלוֹש שבּנוּסח “הבּימה”), אַחר הוּא גם בּעֶצם מבנהוּ, בהתפּתּחוּת העלילה וּבטבע הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּמַחזה. “מַזל טוֹב” הוּא תּרגוּם מַקבּיל אֶל המקוֹר של שלוֹםֿֿֿ-עליכם. להוֹציא מקצת משיריֿֿֿ-העם, המשוּלָבים במַחזה, שהלבּשתּי אוֹתם צוּרה חדשה לפי רוּחַ הסיגנוֹן העברי העממי.
י. ד. בּרקוֹביץ
קומדיה בארבע מערכות
הנפשוֹת
לֵוִי מוֹזְגוֹבוֹיֶיר, אֶחָד מחשוּבי העיר.
בַּת-שֶׁבַע, אִשתּוֹ.
אֶסְתֵּר, בּתּם.
בֶּנִי בֶּן, בּןֿֿֿ-אחוֹתה של בּתֿֿֿ-שבע, אוֹרח בּא מאַמריקה.
זֶלְדָּה, נַערה משרתת בּבית מוֹזגוֹבוֹיֶיר.
אִידְל חַלְּפָן, שוּלחָני עשיר, אַלמן מאִשתּוֹ הראשוֹנה.
אִיצִיק, בְּנוֹ, תּינוֹק של בּיתֿֿֿ-רבּוֹ.
נִיסִי אַב-הָרַחֲמִים, גבּאי בּבית-הכּנסת הקר.
לֵיזֶר-ווֹלְף, גבּאי בּבית-הכּנסת של קצבים.
שִׁמְעוֹןֿֿֿ-אֶלִי שְׁמַעֿֿֿ-קוֹלֵנוּ, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חייטים.
פֵיגָהֿֿֿ-לֵאָה הַגַּבַּאִית, אִשת ניסי.
אֶלְקָה הַזֶּהָבִית, אשה אלמנה
הוֹלוֹבְיֶשְׁקָה, שוֹטר, יהוּדי מוּמר.
וְלוֹצְלָבְסְקִי, פּוֹלָני המדבּר בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש.
שָׁלוֹם שַׁדְּכָן.
אַבְרֶמֶלִי מְלַמֵּד.
אַרְיֵה אִישֿֿֿ-הַקְּבָרוֹת.
כּוֹרֵהֿֿֿ-זָהָב זָקֵן.
כּוֹרהֿֿֿ-זָהָב צָעִיר.
אֲנָשִׁים, נָשִׁים וָטָף.
המַחזה מתרחש בּכתריאֵליבקה. המַערכה הראשונה בּיום חמישי בּשבּת, עם צהרים; המַערכה השנית בּעֶרב שבּת, בּבּוֹקר; המַערכה השלישית בּליל מוֹצאֵיֿֿֿ-שבּת; המַערכה הרביעית בּיוֹם ראשוֹן בּשבּת, בּבּוֹקר. המַערכוֹת הראשוֹנה, השנית והרביעית – בּביתו של לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר; המַערכה השלישית – בּשׂדה-הקברוֹת הישן.
מערכה ראשוֹנה
[בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר, ערוּךְ בּטעם הדוֹרוֹת הראשוֹנים. שוּלחָן גָדוֹל, דרגָש ירוֹק, שעוֹן שווארצוואלדי, ארוֹןֿֿֿ-זכוּכית, מיחַםֿֿֿ-נחוֹשת. בּכּתלים נַברשוֹת, תּמוּנוֹת של רבּנים, מזרח מחוּטב. – שלוֹשה פּתחים: אֶחָד, ממוּל הצוֹפים, בּין שני חַלוֹנוֹת, פּוֹנה אֶל מרפּסת הבּית; השני, מצד ימין, פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל; השלישי, מצד שׂמאל, פּוֹנה אֶל האוּלָם ואֶל שאָר חַדרי הבּית. – יוֹם אלוּל בּהיר. החַלוֹנוֹת פּתוּחים. אֶל השוּלחָן יוֹשב ליזרֿֿֿ-ווֹלף וּמַטהוּ בּידוֹ. ממוּלוֹ יוֹשבת פייגהֿֿֿ-לאָה, חוֹבקת ידיה על לבּה ותוֹמכת לחיה באֶצבּע אָחָת. מן הצד יוֹשב ניסי בּפנים שוֹממים. שלָשתּם מַחרישים.]
בּתֿֿֿ-שבע [בּאָה מן האוּלָם, נוֹשׂאת עֵיניה אֶל השעוֹן]. היוֹדעים אַתּם, מַה השעה עתּה? שלוֹש.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ולוּא גם שלוֹשֿֿֿ-עֶשׂרה. בּלעדיו לא נזוּז ממקוֹמנוּ!
בּתֿֿֿ-שבע. ואִם יתמַהמַה עד הלָילה?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נחַכּה לוֹ, פּה נלין!
בּתֿֿֿ-שבע. לינוּ לָכם. אִם תּפצרוּ בּי, אֶתּן גם כּרים למראשוֹתיכם.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יִהיוּ כּריִךְ כּפּרתנוּ! [דוֹפק במַטהוּ על האָרץ].
פּה, פּה נשב! ואפילוּ נדע, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתנוּ!
פייגהֿֿֿ-לאָה. נבלה כּזאת לא נשמעה בּיִשׂראֵל! עמד אָדם ועשׂה מַעשׂה וּברח!
[אֶל בּעלה]. ניסי, לָמה תּשב כּאִשה מצירה? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!
ניסי. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? וכי אֵשת רב לוי אֵינה יוֹדעת בּעצמה?
[מעשן מקטרתּוֹ].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אוֹיֿֿֿ-אוֹי, יוֹדעת היא גם יוֹדעת! ורק עוֹשׂה עצמה כּפגר מת.
בּתֿֿֿ-שבע. וּממךָ אבקש, כּי תּכבּוֹש לפיֿֿֿ-שעה אֶת יֵצר הקצב. יוֹשב אַתּה בּבית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מַה יִתּן לי בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר? מוּטב שתּגידי לָנוּ, לָמה נסע לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר אֶל חצר הפּריץ?
בּתֿֿֿ-שבע. כּבר אָמַרתּי לָכם כּמה וכמה פּעמים, כּי אֵין אני מתערבת בּעסקי בּעלי.
פייגהֿֿֿ-לאָה. בּתֿֿֿ-שבעניוּ, כּיצד אֵין אַתּ מתערבת? וכאשר יחפּוֹר בּעלךְ אֶת האוֹצר, כּלוּם לא תּקני לצוָארךְ מַחרוֹזת כּזאת של מַרגָליוֹת?
בּתֿֿֿ-שבע [מַבּיטה רגע בּפניה]. כּה תּדעוּ טיפּשוּת כּך ימי חַיֵיכם, אִם ידעתּי מַה פּשר פּיטפּוּטיכם על האוֹצר!… [יוֹצאת אֶל האוּלָם. – מן החוּץ פּוֹרץ שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי נרגָש ועליז].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. עדיִין אֵיננוּ?
לייזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵיננוּ. וּמַה נשמע שם?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. מַה תּשאָל? הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בצהרים! אִידל חַלפן נסגר בּביתוֹ עם קדישוֹ ועם דינרֿֿֿ-הזהב ואֵינוֹ מַניח לאִיש לָבוֹא!
לייזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵת כּל חַלוֹנוֹתיו היִיתי מנַפּץ!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! אבל יראִים הם, פּן יִוָדע הדבר להוֹלוֹביֶשקה המשוּמד.
ניסי. מפּני המשוּמד יִמַח שמוֹ יֵש להיזהר כּמפּני האֵש!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! אבל יֶש לךְ כּאן עֵסק עם עיר מלאָה יהוּדים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע! כּל העיר כּוּלָה כּמרקחה לשמע האוֹצר! מַחצית העיר האַחַת פּשטה על שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, המַחצית השניה שוֹמרת על בּיתוֹ של אִידל חַלפן, והמַחצית השלישִית הוֹרסת לָבוֹא לכאן…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכאן אַל יהין אִיש לָבוֹא! אִם יִראֶה לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר קהל רב לפני בּיתוֹ, יהפוֹךְ ידוֹ ויִמלט על נַפשוֹ!… השוֹמע אַתּה אֵת אשר אוֹמרים אֵליךָ? אֵת כּל בּניֿֿֿ-מעֵיהם אוֹציא החוּצה!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! כּבר ניחַר גרוֹני מצעוֹק… האָרוּץ ואוֹמַר עוֹד פּעם?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רוּץ ואמוֹר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני רץ… [פּוֹנה אֶל הפּתח וחוֹזר]. אבל מַה תּאֹמַר, רב ניסי, להאוֹצר? שערוּריה כּזאת! כל החַייטים הוֹלכים בּטלים מאֶפס עבוֹדה, אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה שרוּיה זה חצי שנה בּלא עֵז, והקוּרקבנים העשירים הלָלוּ יחַלקוּ בּיניהם אֵת כּל שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת הזהב… השוֹמַעתּ אַתּ, פייגהֿֿֿ-לאָה? הרוּחַ יִכּנס בּהם מפּניהם וּמאַחריהם! שאִם לא כּן – אל יִקרא שמי בּיִשׂראֵל שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ!… [יוֹצא בּמרוּצה. בּחַלוֹן מתגלים פּני אנשים ונשים. נשמע קוֹלוֹ של שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי: “יהוּדים, הישָמרוּ לנפשוֹתיכם, פּן תּקבּלוּ מַכּוֹתֿֿֿ-לחי!”].
ראש יהוּדי [ננעץ בּחַלוֹן]. כּבר כּאן הוּא?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. סוּרוּ מזה! לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת לכוּ!
הראש. אוֹמרים, כּאִילוּ כּבר חפרוּהוּ?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. סוּרוּ מזה, אני אוֹמר לָכם, מַמזרים! פּן אֶשבּוֹר לָכם זרוֹע עם קדקוֹד! [היהוּדים מתעלמים. ליזרֿֿֿ-ווֹלף חוֹזר אֶל השוּלחָן. – מחדר הבּישוּל בּאה זלדה וּמַטאטא בּידה].
זלדה. מַה זה? עדיִין אַתּם יוֹשבים פּה? אוֹיה לי, מַה טיבה של משלחת זוֹ? הלא יוֹם חמישי היוֹם! צריכה אני לגלגל עלה של אִיטריוֹת, צריכה אני לשטוֹף אֶת החַלוֹנוֹת… הניחוּ לי, לכל הפּחוֹת, לכבּד אֶת הבּית! [השלוֹשה אֵינם מַשגיחים בּה]. אָה! כּלוּם אֶנהג בּהם כּבוֹד? [עוֹמדת לכבּד אֶת הבּית, מַצליפה במַטאטא על רגליה של פייגהֿֿֿ-לאה]. סבתי,
מבקשים מחילה ממךְ! לָמה אַתּ יוֹשבת תּחתּיִךְ, כּמחוּתּנת?
פייגהֿֿֿ-לאָה [קמה]. הראִיתם עזוּת של בּתוּלה! ניסי, לָמה תּחריש?
זלדה. אַדרבּה, ינַסהֿֿֿ-נא לצעוֹק – ואֶבּהל מפּניו!… [טוֹפחת במַטאטא על סַפסלוֹ של ניסי]. דוֹדי! טרחֿֿֿ-נא וזוּז עם המקטרת! מכסה אַתּה ממני אֶת עֵין האָרץ! [ניסי קם, מבקש לוֹ מפלָט. זלדה הוֹלכת בּעקבוֹתיו]. ראֵהֿֿֿ-נא, אֵת כּל הבּית מילאוּ עשן, כּביתֿֿֿ-מַרזח, להבדיל! [מפזרת אֶת העשן במַטאטא, פּוֹגעת בּליזרֿֿֿ-ווֹלף].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. שמעיֿֿֿ-נא אַתּ, חצוּפה! אַל תּביאִיני לידי חמַתֿֿֿ-רצח!
זלדה. מַה תֹּאמרוּ לקצב הזה? מַה סבוּר אַתּה – כּי עוֹמד אַתּה פּה בּקרדוּמךָ על סדן האִיטליז?… [צוֹעֶקת]. צא מן הבּית!
בּתֿֿֿ-שבע [בּאה מן האוּלָם]. מַה זאת? לָמה אַתּ מגָרשת אנשים מן הבּית, יחנה פּתיה שכּמוֹתךְ?
זלדה. הא לָךְ אֵיפוֹא אֶת המַטאטא וטאטאִי לָךְ בּעצמךְ! [מַשליכה לרגליה אֶת המַטאטא, בּוֹרחת לחדרֿֿֿ-הבּישוּל. בּתֿֿֿ-שבע נוֹטלת אֶת המַטאטא והוֹלכת אַחריה. – מן האוּלָם בּאָה אֶסתּר לבוּשה לטיוּל].
אסתּר. מה הקוֹלוֹת, אשר שמַעתּי? [ניגשת אֶל השוּלחָן, בּגיחוּךְ]. וּמה? עדיִין מחַכּים אַתּם לָאוֹצר?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּן, בּתוּלָה. לֹא נתּנהוּ בּמַתּנה לאָביךְ.
פייגהֿֿֿ-לאָה. לֹא לאָביךְ ולֹא לחתנךְ.
אֶסתּר. לחתני? מי הוּא חתני?
פייגהֿֿֿ-לאָה. יוֹדעת אַתּ, מי הוּא!
אֶסתּר [מתבּוֹננת אליהם, נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק, פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. אִמא, התתּני כּסף? הוֹלכת אני אֶל התּוֹפרת.
בּתֿֿֿ-שבע [יוֹצאת מחדרֿֿֿ-הבּישוּל]. כּבר מוּכנה אַתּ לָלכת. אֶסתּרל? [מוֹציאָה מסינרה אֶת אַרנקה, נוֹתנת לָה כּסף]. חַכּי רגע, בּתּי, כּמעט שכחתּי. יֶש פּה הזמנה למכתּב רשוּם. תּיכּנסי אֶל הדוֹאַר לקבּלוֹ. [נוֹתנת לָה אֶת הפּתקה].
אֶסתּר. מַה טיבוֹ של מכתּב זה?
בּתֿֿֿ-שבע. בּוַדאי בּשביל אַבּא. כּן, אֶסתּרל. אֶפשר שתּפגשי אֶת אַבּא, ותֹאמרי לוֹ, כּי אנשים מחַכּים לוֹ פּה. הדבר כּבר היה לי לזרא! [רוֹמזת בּראשה לעֵבר השוּלחָן].
אֶסתּר. השמַעתּ, אִמא? הלא כּבר מצאוּ לי חָתן! [מציצה על השלוֹשה, היוֹשבים בּפנים נרעמים, צוֹחקת בּקוֹל, יוֹצאת. בּתֿֿֿ-שבע חוֹזרת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הראִיתם אֶת שתּי אֵלה, כּיצד קרצוּ פּה בּעֵיניהן? נכוֹן אני להישבע, כּי הקטנה הלכה לקדם אֶת פּני אָביה!
פייגהֿֿֿ-לאָה. וההזמנה, חוֹששת אני, אֵינה הזמנה, אֶלָא כּסוּתֿֿֿ-עֵינים. פּתקה היא לחתנה, לאִידל חַלפן.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. היוֹדע אַתּה, רב ניסי? הלא בּין כּךְ וּבין כּךְ אַתּ חוֹבק ידיךָ. קוּםֿֿֿ-נא בּמחילת כּבוֹדךָ ונַסה לָלכת אַחריה.
ניסי. לוּא יהי כן. אֶפשר להתהלךְ מעט. [קם, רוֹצה לָלכת].
פייגהֿֿֿ-לאָה. לאָן אַתּה רץ? אַחרי בּתוּלָה? רק זה יֶחסַר לָךְ!… מַהר ושוּב למקוֹמךָ!
ניסי. לוּא יהי כן. אִם אַתּ אוֹמרת לא, וַדאי יוֹדעת אַתּ אֵת אשר לפניִךְ. [חוֹזר ויוֹשב. – שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי פּוֹרץ מן החוּץ כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [צוֹעֵק בּלחישה]. הנה הוּא בּא! [הכּל קמים. נשמע קוֹל עגָלה מתקרבת אֶל הבּית. מיד נכנס לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר בּמרוּצה, בּידוֹ סוֹכךְ וכוּלוֹ מבוֹהל וּמזיע].
לוי [אֵינוֹ מַבּיט אֶל פּני אִיש, פּוֹשט בּדרךְֿֿֿ-הילוּכוֹ אֶת בּגדוֹ העֶליוֹן, רץ מפּתח אֶחָד אֶל השני]. בּתֿֿֿ-שבע, אַיֵךְ? היֶש לָךְ היוֹם דגים לארוּחַתֿֿֿ-הצהרים?
בּתֿֿֿ-שבע [יוֹצאת מחדרֿֿֿ-הבּישוּל]. כּבר בּאת? בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן!
לוי. היֶש לָךְ היוֹם דגים?
בּתֿֿֿ-שבע. וַדאי רעֵב אַתּה מאוֹד, אוֹיה לי!
לוי. מי רעֵב? הפּריץ יבוֹא לכאן – הבטחתּי לוֹ דגים ממוּלָאִים!
בּתֿֿֿ-שבע. מאַיִן אֶקח לוֹ דגים בּיוֹם החמישי? דגים יִהיוּ מחר, אִם יִרצה השם, בּעֶרב שבּת.
לוי. מַה יוֹעיל לי מחר – הפּריץ בּא היוֹם! השוֹמַעת אָתּ? היוֹם!…
בּתֿֿֿ-שבע. הס, אַלֿֿֿ-נא בּחמתךָ! ראֵהֿֿֿ-נא גם ראֵה, הלא פּלגי זיעה שוֹטפים מפּניךָ.
לוי. תּני לי אֵיפוֹא מטפּחת, אוֹ מה!
בּתֿֿֿ-שבע [אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה, תּני מַגבת! [זלדה מַגישה מַגבת בּעד הפּתח].
לוי [מוֹחה אֶת הזיעה מעל פּניו]. מַה ליהוּדים האֵלה פּה?
בּתֿֿֿ-שבע. מחכּים הם לךָ מאָז הבּוֹקר. תּשמע ותדע. כּלה מַעשׂיךָ אִתּם, ואצוה לערוֹךְ אֶת השוּלחָן. [יוֹצאת לחדרֿֿֿ-הבּישוּל].
פייגהֿֿֿ-לאָה [במתקֿֿֿ-שׂפתים]. וכי אֵין רב לוי מַכּיר אוֹתנוּ?
לוי. כּיצד – אֵין אני מַכּיר אֶתכם? שוֹאֵל אני, מַה לכם פּה?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [מתיצב הכן]. מי ידבּר?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ידבּר רב ניסי. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת הקר. כּכּתוּב: שִׂמלךָ לךָ – קצין תּהיֶה לָנוּ… [פּניו נוֹהרים].
פייגהֿֿֿ-לאָה. נוּ, ניסי? לָמה אַתּה ניצב כּאִשה עגוּנה? פּתוח פּיךָ ואמוֹר דבר!
ניסי [מוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ]. המבין אַתּה, רב לוי? עֶצם המַעשׂה כּךְ הוּא… אבל מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ…
לוי. לָמה לי לָשבת? אֵין לי פּנאי לָשבת! [יוֹשב על הדרגָש, מוֹחה בּמַגבת אֶת הזיעה מעל פּניו]. בּקיצוּר, ענין של העיר?
ניסי [יוֹשב ממוּלוֹ]. מעֵין זה.
לוי. נדבה?
ניסי. מעֵין זה… [מַבּיט אֶל אִשתּוֹ בּשאֵלָה].
פייגהֿֿֿ-לאָה. אֵיזוֹ נדבה, אִשה פּתיה?… לא, רב לוי! בּנדבה לא תּכפּר פּנינוּ היוֹם. רוֹצים אָנוּ אֶת הכּל!
לוי. אֶת כּל מַה?
פייגהֿֿֿ-לאֶה. אֶת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת.
לוי. אֵילוּ חביוֹת? [אֶל ניסי]. בּמה היא סחה?
ניסי. סחה היא אָמנם, רב לוי, בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת סחה היא. כּלוֹמַר, בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת של דינריֿֿֿ-הזהב…
פייגהֿֿֿ-לאָה. אשר רצתּ היוֹם אֶל חצר הפריץ להצפּינן!
לוי [מַבּיט מן האֶחָד אֶל השני]. האִם בּאתם לשטוֹת בּי? [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. אֵין לי פּנאי דברי ליצנוּת! הפּריץ בּא לכאן תּיכף וּמיד!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [דוֹחה אֶת פייגהֿֿֿ-לאֶה ואֶת ניסי]. הניחוּ לי! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם! [מנוֹפף מַטהוּ אֶל לוי]. רב לוי, היא לא תּצלח! היוֹם לא תֹּאכל דגים עם הפּריץ!
פייגהֿֿֿ-לאֶה. אִם לאכילת דגים, כּוּלָנוּ נֹאכל! יֶש לָנוּ בּעיר די אַלמנוֹת ויתוֹמים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!
שמעוןֿֿֿ-אֶלי. הרוּחַ יִכּנס בּקוּרקבנים העשירים מפּניהם וּמאַחריהם! אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה לא בּישלה ארוּחַתֿֿֿ-עֶרב זה ימים ושנים! ואִם רצה הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ בּמַחצית העֵז, עמדה זוֹ ונפחה נַפשה וָמתה!…
לוי [בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מה היהוּדים האֵלה שוֹאלים ממני? [חוֹזר ויוֹשב, שׂם ידוֹ בּכיסֿֿֿ-חָזהוּ]. כּמה אַתּם רוֹצים?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [דוֹחה מעליו אֶת חבריו]. לָמה הוּא עוֹשׂה אֶת עצמוֹ כּפגר מת? רב לוי, אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – שׂוֹנא אני אֶת תּוֹעבוֹת העשירים האֵלה! באנוּ אֵליךָ לא לשם נדבה. דוֹרשים אנחנוּ אֶת האוֹצר!
לוי. אֵת דבר האוֹצר שמַעתּי עוֹד קוֹדם שיצא בּןֿֿֿ-קצבים כּמוֹךָ לאַויר העוֹלָם!… מַה פּשר השׂחוֹק הזה, רב ניסי? לָמה שילחתּם בּי היוֹם עֵדה זוֹ של חַייטים וקצבים? [קם].
ניסי [מוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ]. אַלֿֿֿ-נא, רב לוי, מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ… המבין אָתּה? אַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן המַעשׂה אֵיננוּ מַעשׂה מחוּוָר…
לוי [יוֹשב]. אֵיזה מַעשׂה?
ניסי. מתכּוון אני להשמוּעוֹת, המתהלכוֹת עליךָ בּעיר.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמוּעוֹת? כּל זה כּאִילוּ מוּנח בּקוּפסתי!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!
ניסי. הנה, למשל, לפני ימים מוּעטים שמַעתּי בּביתֿֿֿ-הכּנסת מפּיךָ אֶת המַעשׂה בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת, אשר טמן נַאפּוֹליוֹן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ, כּאשר הלךְ לכבּוֹש אֶת מוֹסקבה… האמת הדבר?
לוי. מילא בּכן?
ניסי. ולא עוֹד, אֶלָא שסיפּרתּ, כּי אביֿֿֿ-אָביךָ, עליו השלוֹם, בּיזבּז הוֹן רב, חיפּשׂ כּל ימיו אֶת האוֹצר ולא מצא… האמת הדבר?
לוי. מילא בּכן?
ניסי. והנה ראוּךָ אַחַרֿֿֿ-כּך, אוֹתךָ עם הוֹלוֹביֶשקה ועם ולוֹצלָבסקי ועם עוֹד גוֹיִים אחרים, כּי בּאתם לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת וחבלים בּידיכם, מדדתּם שם בּין הקברים, תּרתּם, חיפּשׂתּם… האמת הדבר?
לוי. מילא בּכן?
ניסי. ועתּה הנה נוֹדע בּעיר, כּי נסַעת זה פּעמַיִם, גם תּמוֹל, גם היוֹם, אֶל חצר הפּריץ ולוֹצלָבסקי… האמת הדבר?
לוי. מילא בּכן, מַה בּאת אֵיפוֹא ללמדני?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּאנוּ אֵיפוֹא ללמדךָ, כּי אַתּה, רב לוי, לא קצב חָלילה ולא חַייט, אֶלָא יהוּדי נאֶה, עשׂית אגוּדה אַחַת עם גוֹיִים ועם משוּמדים, ואַתּם אוֹמרים לגנוֹב אֶת האוֹצר מעיר שכּוּלָה עניִים!
לוי. אֶת האוֹצר?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֶלָה מה? כּלוּם עֵגל תּגנוֹב?
לוי. ואַתּה, רב ניסי? מה אַתּה אוֹמר?
ניסי. גם אני סבוּר, כּי בּוַדאי מתכּוונים כּאן לחפּוֹר אֶת האוֹצר מתכּוונים כּאן…
לוי [קם]. בּהמה בּצוּרת סוּס! מסילתֿֿֿ-בּרזל יחפּרוּ כּאן! לא אוֹצר, אֶלָא מסילתֿֿֿ-בּרזל!
פיגהֿֿֿ-לאֶה. לאַט לָךְ! לָמה תּרים אֶת קוֹלךָ עליו? וכי אִשתּוֹ אַתּה, כּי תּחָרפהוּ?
ניסי. מילא, מה הבדל יֶש כּאן, אִם אִשתּי, אוֹ לא אִשתּי?… לא, רב לוי, הדבר אָמנם אֵיננוּ מחוּוָר: מַה למסילתֿֿֿ-בּרזל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?
לוי. הנה אֶעמוֹד לסַפּר לחַכמיֿֿֿ-אֶרץ כּמוֹכם היוֹם, מַה למסילתֿֿֿ-בּרזל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת! [יוֹשב]. כּי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן נַחלת האָדוֹן הגראף הוּא – זאת ידעתּם?
ניסי. מילא בּכן?
לוי. וכי הגראף הצעיר הפסיד אֵת כּל ממוֹנוֹ בּמוֹנטיקארטה – זאת שמַעתּם?
ניסי. מילא בּכן?
לוי. וכי הגראף רוֹצה עתּה למכּוֹר אֶת אַדמתוֹ למַלכוּת שתּסוֹל בּה מסילתֿֿֿ-בּרזל אֶל בּתּיֿֿֿ-החרוֹשת – גם זאת שמַעתּם?
ניסי. מילא בּכן, מַה בּאת אֵיפוֹא ללמדנוּ?
לוי. לָכן תּדע, אִיש חָכם ונבוֹן כּמוֹךָ, כּי המסילה החדשה תּפגע בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ, וכי יוֹציאוּ חָלילָה אֶת עצמוֹת הקדוֹשים מקבריהם!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יהוּדים! אֵין זה תּירוּץ אֶלָא לקטנים ושוֹטים!… [אֶל לוי] חַכּהֿֿֿ-נא כּמעט רגע. מַה לךָ אֵיפוֹא, כּי נתלהבתּ אָתּה? לָמה אַתּה חָרד כּלֿֿֿ-כּךְ על שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן?
לוי. אֶלָא מי יֶחרד – אֶפשר קצב כּמוֹךָ? וכי הרבּה השקעת בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ואַתּה מה השקעתּ שם?
לוי [קם, מַרעיד כּוּלוֹ]. אִיש גס! עםֿֿֿ-האָרץ! כּל משפחתּי שקוּעה שם! אָבי, אביֿֿֿ-אָבי!… [צוֹנח על מקוֹמוֹ]. לָמה נאסַפתּם עלי? גם בּלעדיכם אני הוֹלךְ שוֹלָל, אֵיני ישן בּלילוֹת… בּכל לילה ולילה בּא אֵלי אָבי בּחלוֹם וּמבקש רחמים ממני, לבל ישליכוּהוּ מקברוֹ… בּלילה הזה נראָה אֵלי בלא תּכריכים כּלָל, אֶלָא בּשׂק… השוֹמעים אַתּם, רוֹצחים? בּשׂק נראָה אָבי אֵלָי!… [מסתּיר פּניו בּידיו, צועֵק}. לכוּ מעם פּני! הניחוּ לי!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נוּ? ולא אָמַרתּי לָכם, כּי יהוּדים אֵלוּ של משי יעמדוּ לָנוּ כּעֶצם קשה, אשר לא בּמהרה תּיבּקע?… [אֶל לוי]. שמעֵני, רב לוי. אֶת סיפּוּרֿֿֿ-האַגָדה על אָביךָ ועל אביֿֿֿ-אָביךָ תּסַפּר בּאָזני בּנךָ וּבןֿֿֿ-בּנךָ!… ואַתּה הנה אֶת זאת תּגיד לָנוּ: הגם לאִידל חַלפן נראָה אָביךָ בּחלוֹם?
לוי [בּתחנוּנים]. קחוּֿֿֿ-נא אֶת זה מעם פּני! אֵין בּי כּוֹחַ עוֹד!… [רוֹצה לָלכת].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לא! מידינוּ לא תּימלט!
ניסי. הלא הצדק אִתּוֹ, רב לוי. אָמנם מַה לוֹ לאִידל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, כּאשר מדדתּם אֶת הקברים?
לוי [יוֹשב בּאֵין אוֹנים]. אֵיזה אִידל? אֵיני יוֹדע, בּמה אַתּם סחים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! הראִית אֶת אִידל חַלפן סוֹבב עם קדישוֹ בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּה אֶזכּה לראוֹת אֶת אִשתּי ציפהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה חוֹלבת עֵז!
ניסי. הנה עֵד נאמן. חזקה על יהוּדי, שלא יִשׂא אֶת שם אִשתּוֹ לשוא!
פייגהֿֿֿ-לאָה. ודינרֿֿֿ-הזהב מה הוּא? מַה פּירוּשוֹ של דינרֿֿֿ-הזהב?
לוי. אֵיזה דינרֿֿֿ-זהב? מה אַתּם מבלבּלים אֶת מוֹחי?
פייגהֿֿֿ-לאָה. הכיצד? דינרֿֿֿ-הזהב, אשר מצא בּנוֹֿֿֿ-יחידוֹ של אִידל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?
לוי. וכי מַה מחוּתּן אני לבנוֹֿֿֿ-יחידוֹ של אִידל?
פייגהֿֿֿ-לאָה. לא לבנוֹֿֿֿ-יחידוֹ, אֶלָא לאִידל עצמוֹ מחוּתּן אָתּה. כּל אַנשי העיר יוֹדעים, כּי אִידל שלח אֵליךָ בּמוֹצאֵיֿֿֿ-שבּת אֶת שלוֹם שדכן.
לוי. האוּמנם? כּל אַנשי העיר כּבר יוֹדעים זאת? לכי אֵיפוֹא אֶל כּל אַנשי העיר ואִמרי לָהם, כּי השלכתּי אֶת השדכן המנוּוָל אַחַר הדלת והמזוּזה!
פייגהֿֿֿ-לאָה. בּמה גָדוֹל יִחוּסךָ כּלֿֿֿ-כּךְ? לפי עניוּת דעתּי, אֵין אִידל חַלפן שידוּךְ גָרוּע כּלָל בּשביל בּתּךָ הבּתוּלָה!
לוי. אִם כּן, גם אַתּ רוֹצה להיוֹת שדכנית? לָכן תּדעי, כּי אַשליךְ גם אוֹתךְ אַחַר הדלת והמזוּזה! [קם, צוֹעֵק]. מנוּוָלים, לכוּ מעם פּני! צאוּ כּוּלכם מפּה!
בּתֿֿֿ-שבע [בּאה מחדרֿֿֿ-הבּישול]. לוי! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מה אַתּה עוֹשׂה? מגָרש אַתּה אנשים מבּיתךָ?
לוי. יֵלכוּ לכל הרוּחוֹת! שלוֹשה לילוֹת לא נתתּי שינה לעֵיני!…
פייגהֿֿֿ-לאָה. ניסי, לָמה תּחריש? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!
ניסי. וּבכן, רב לוי, אַתּה מגָרש אוֹתנוּ? נלךְ אֵיפוֹא ונמסוֹר דיננוּ לָעיר.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הדבר הזה לא יכוּפּר לוֹ! אֵת כּל בּיתוֹ נַחריב עליו! לא נתּן שוֹר אֶבוּס כּמוֹהוּ לנַגח אֵת כּל העיר ולעשוֹק אֶת עניֶיה!…
שמעוןֿֿֿ-אֶלי. הרוּחַ יִכּנס בּקוּרקבנים העשירים מפּניהם וּמאַחריהם!… [אַרבּעתּם יוֹצאִים].
לוי [אֶל בּתֿֿֿ-שבע]. נוּ? מי הוּא זה אשר בּדה מלבּוֹ אֵת דבר האוֹצר?
בּתֿֿֿ-שבע. רק אַתּה האָשם בּכל זאת. לָמה אַתּה נוֹשׂא לבדךָ אֶת טרחה וּמַשׂאה של כּל העיר?
לוי. אֶלָא מי יִשׂא – ליזרֿֿֿ-ווֹלף הקצב?
בּתֿֿֿ-שבע. מילא, בּרוּךְ שפּטרנוּ! לךְ טוֹל ידיךָ. זלדה, ערכי השוּלחָן.
לוי. אבל מַה פּירוש הדברים? מה אָמרוּ כּאן? כּי אני עוֹשק אֶת עניֵי העיר? אני?… [חוֹטף אֶת בּגדוֹ העֶליוֹן]. לא, כּזאת לא תּהיֶה! אני רץ תּיכף אֶל הרב! שׂים אָשׂים אֶת כּוּלם כּעפר לָדוּש!
בּתֿֿֿ-שבע. אִיש משוּגָע, לאָן תּרוּץ? אכוֹל תּחילה! [מַפשיטה אוֹתוֹ בּעלֿֿֿ-כּרחוֹ אֶת הבּגד]. הן היוֹם לא בּאה עדיִין אֶל פּיךָ אפילוּ כּוֹס תּה! [מוֹליכה אוֹתוֹ אֶל השוּלחָן. זלדה נוֹשׂאת אוֹכל מחדרֿֿֿ-הבּישוּל].
לוי. מי יוּכל לאכוֹל? לב מי הוֹלךְ אַחַר אכילה? [יוֹשב אֶל השוּלחָן]. דגים יש?
זלדה. דגים בּיוֹם החמישי? עדיִין לא צדוּ אוֹתם!
לוי. לא בּשבילי – בּשביל הפּריץ!
בּתֿֿֿ-שבע. אכוֹל תּחילה בּעצמךָ. להפּריץ תּדאַג אַחַרֿֿֿ-כּךְ. נוּ? לָמה לא תּלךְ ליטוֹל ידיךָ?
לוי [מסב ראשוֹ מן השוּלחָן]. אבל אֵין אֶת נַפשי לאכוֹל! והרפּיֿֿֿ-נא ממני!
בּתֿֿֿ-שבע. זלדה! הביאִי הנה מַיִם בּנַטלָה ואַגָן!
זלדה [מנידה כּתפיה, מביאה אֵת אשר צוּותה]. ראֵהֿֿֿ-נא, כּיצד מפנקים אוֹתוֹ, מַמש כּמלךְ בּסדר ליל פּסח!
בּתֿֿֿ-שבע [תּוֹחבת לוֹ אֶת הנַטלָה בּידוֹ]. נוּ?
זלדה. בּעלֿֿֿ-הבּית! חדל מתּעלוּליךָ! אֵין לי פּנאי להיוֹת לךָ לאוֹמנת! [לוי מציֵית. זלדה יוֹצאת עם האַגָן].
לוי [טוֹעֵם מן הלחם, מוֹשךְ ידוֹ ממנוּ]. נַפשי מתעֶבת כּל אוֹכל!
בּתֿֿֿ-שבע [מַגישה לוֹ]. אכוֹלֿֿֿ-נא, אכוֹל! [יוֹשבת ממוּלוֹ]. מַה תּיקנתּ עם הפּריץ?
לוי. לא תּיקנתּי ולא כּלוּם. לעֵתֿֿֿ-עתּה אֵין תּשוּבה מאֵת הגראף. זקנתּי וָשׂבתּי ממַעשׂה זה!
בּתֿֿֿ-שבע. הלא כּל השוֹמע יִצחַק לָךְ! מי שׂם לבּוֹ בּימינוּ לחלוֹמוֹת?
לוי. אִשה! המַשמיעה אַתּ לאָזנַיִךְ מַה שפּיךְ מדבּר? וכי אֶעמוֹד מרחוֹק ואֶראֶה בּעֵינַי, כּאשר יִסחבוּ גוֹיִים אֶת אָבי מקברוֹ? אַל אֶחיֶה ואַל אַגיע לעֵת כּזאת!… [מכּה בּסַכּין עלֿֿֿ-גבּי השוּלחָן. – מן החוּץ פּוֹרצת אֶסתּר, נוֹשׂאת מכתּב בּידה].
אֶסתּר. אִמא, זה מכתּב מאַמריקה! מאֵת בֶּני בּן הדוֹדה זלאטה!
בּתֿֿֿ-שבע. מבֶּני שלי? [קמה].
אֶסתּר. יוֹדעת אַתּ, מה הוּא כּוֹתב? הוּא בּא לכאן! כּבר ישב בּאניה!
בּתֿֿֿ-שבע. רעם הממני! לוי, השוֹמע אתּה?
אֶסתּר [בּנשימה אָחָת]. אַבּא, כּבר חָזרתּ מן החָצר?… [אֶל האֵם]. הוּא כּוֹתב, כּי עשיר הוּא מאוֹד!… [אֶל האָב]. כּבר שמַעתּ אֵת דבר האוֹצר?… [אֶל האֵם]. הוּא בּוֹנה שם בּתּים!… [אֶל האָב]. הם סגרוּ אֵת כּל החנוּיוֹת!… [אֶל האֵם]. הוּא בּא לכאן לָקחת אִשה!… [אֶל האָב]. כּולָם יצאוּ שם מדעתּם!…
לוי [קם]. עלי לָלכת!
בּתֿֿֿ-שבע. הן כּמעט לא אָכלתּ! ולא בּירכתּ!… [נוֹטלת אֶת המכתּב מידי אֶסתּר]. הבה, קראֿֿֿ-נא לפנַי, לכל הפּחוֹת, אֶת המכתּב.
לוי [דוֹחה אֶת ידה]. אֵין לבּי למכתּבים! [מַתחיל לברךְ].
בּתֿֿֿ-שבע. בּוֹאי, אֶסתּרל, ותקראִי אַתּ לפני. [שתּיהן עוֹברוֹת אֶל הדרגָש. בּשעה שאֶסתּר קוֹראת מתּוֹךְ המכתּב מתיצבת זלדה בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל ושוֹמעת].
אֶסתּר. כּוֹתב הוּא כּאן מלים אַנגליוֹת הרבּה כּלֿֿֿ-כּךְ, עד כּי לא תּביני כּלוּם. הבה אֶמסוֹר לָךְ אֶת הכּתוּב פּה. [מעיינת בּמכתּב]. כּוֹתב הוּא, כּי לא כּתב אֵלינוּ זה שלוֹש שנים, מפּני שהיה עסוּק בּעסקים גדוֹלים. שוּתּף הוּא לאנשים עשירים, והם בּוֹנים בּתּים, חוֹפרים בּהרים, יוֹרים בּסלָעים… ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי אַמריקה כּקלוֹנדאיק היא לוֹ… פּירוּשה של קלוֹנדאיק יוֹדעת אָני. בּלשוֹננוּ יִקרא לזה אוֹצר…
לוי[מברךְ, מניע בּידוֹ]. הבל הבלים!
אֶסתּר [מעיינת בּמכתּב]. ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי שוּתּפיו מינוּ אוֹתוֹ פּרזידנט… ואוּלָם אֶת זה שוּב אֵינני מבינה. הלא דין פּרזידנט כּדין קיסר אֶצלנוּ!…
בּתֿֿֿ-שבע. השוֹמע אַתּה, לוי? פּרזידנט!
לוי[מברךְ]. גוּזמה קטנה!
אֶסתּר. ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי מתגעגע הוּא מאוֹד על כּתריאֵליבקה. נוֹסע הוּא להשתּטח כּאן על קברֿֿֿ-אָבוֹת וּלבקש לוֹ כּלה… הבּתוּלוֹת באַמריקה, כּפי הנראֶה, לא מצאוּ חן בעֵיניו… וּכבר ישב בּאניה… והנה אֶת הדברים האֵלה הוּא כּוֹתב עלי: “וּפרשׂוּ בּגיני בּשלוֹם בּתּכם אֶסתּר. כּשנסַעתּי מכּם, עדיִין היתה בּוּבּה…” לא, לא כּךְ… “עדיִין היתה בּיי… בּייבּי…” מַה פּירוּשה של זוֹ?… “עכשיו וַדאי כּבר גָדלה. ואִם דוֹמה היא לדוֹדתי בּתֿֿֿ-שבע, בּטוּח אני, כּי היא בּתּה…” לא, לא כּךְ… “כּי היא בּיוּ… בּיוּטי…” מַה פּירושה של זו?…
בּתֿֿֿ-שבע[בּפנים נוֹהרים]. לוי, השוֹמע אָתּה?
לוי. אֵין מַה לשמוֹע! [קם, נוֹטל אֶת בּגדוֹ, פּוֹנה אֶל הדלת].
בּתֿֿֿ-שבע. לאָן אַתּה רץ? אוֹרח חָשוּב כּזה בּא אֵלינוּ!
לוי. הנה אֶחלוֹק שם מנה אַחַת אַפּיִם לבהמוֹת אֵלוּ!… [יוֹצא].
בּתֿֿֿ-שבע. מַה תֹּאמרי על אַבּא המשוּגָע שלָךְ?!
אֶסתּר. אַבּא, כּמדוּמה לי, אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה, שבֶּני בּא?
בּתֿֿֿ-שבע. אֵין דעתּוֹ נוֹחָה? חָלילה! רק טינה בּלבּוֹ עליו, שבּימי נַערוּתוֹ בּרח לאַמריקה. כּשמתה עלי זלאטה שלי, עליה השלוֹם, בּיקש אַבּא לאָספוֹ אֶל בּיתוֹ וּלאַמצוֹ כּבן, ולא אָבה בֶּני לאכוֹל לחםֿֿֿ-חסד.
אֶסתּר. משעֶרת אני לעצמי, מַה טיבוֹ של בֶּני זה. מַה נכסַפתּי לראוֹתוֹ!
בּתֿֿֿ-שבע. הלא עוֹד מעט תּראִיהוּ, שטיה שלי.
אֶסתּר. ורק דבר אֶחָד אֵינני יכוֹלה להבין – מַה שהוּא כּוֹתב, כּי פּרזידנט הוּא… אִם כּן, אֵיפה נשכּיבהוּ כּאן לישוֹן?
בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד – אֵיפה? בּאוּלָם!
אֶסתּר. וכי סבוּרה אַתּ, שהאוּלָם שלָנוּ מַספּיק לפרזידנט? [צוֹחקת]. חַכּיֿֿֿ-נא, אִמא. וּמה אֶלבּש כּשיבוֹא?
בּתֿֿֿ-שבע. וכי אֵין לָךְ כּלָל מַה ללבּוֹש, בּתּי?
אֶסתּר. אבל לכבוֹדוֹ של פּרזידנט רוֹצה אני להתקשט כּבתֿֿֿ-מַלכּה!
בּתֿֿֿ-שבע . צוי אֵיפוֹא אֶת התּוֹפרת, כּי תּמַהר להכין לָךְ אֶת השׂמלָה החדשה. אֶסתּר. התּוֹפרת אֵין דעתּה נתוּנה עתּה לשׂמלָתי החדשה. כּוּלָם מהַמים שם היוֹם אַחַר האוֹצר. היוֹדעת אַתּ, אִמא? בּוֹאִי עמי אֶל התּוֹפרת.
בּתֿֿֿ-שבע. גם זה אֶפשר! [הוֹלכת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, שׂמה סוּדר על שכמה, מדבּרת אֶל המשרתת]. זלדה, הוֹלכוֹת אנחנוּ אֶל התּוֹפרת.
אֶסתּר[מַבּיטה אֶל פּני אִמה, מַחליקה על לחיה]. מעוֹלם לא עלתה על דעתּי, אִמא יקירה, כּי אַתּ… כּיצד הוּא כּוֹתב בּמכתּב?… כּי אַתּ… בּוּבּה! [שתּיהן צוֹחקוֹת ויוֹצאוֹת. – כּעבוֹר רגע נפתּחת הדלת ושוּב מתגלה לוי, כּשהוּא מוּבל מימינוֹ וּמשׂמֹאלוֹ בּידי ליזרֿֿֿ-ווֹלף וּפייגהֿֿֿ-לאה. מאַחריהם נגרר ניסי בּפנים שוֹממים].
לוי[בּחמתוֹ]. מַה פּירוּשה של חוּצפּה זוֹ? הניחוּ לי לָלכת!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מבינים אנחנוּ בּטיב הלהטים האֵלה! מוּבטח לָךְ, שלא תּברח עוֹד שנית אֶל חצר הפּריץ!
לוי. הניחוּ לי לָלכת, אני אוֹמר לָכם!
פייגהֿֿֿ-לאה. מַה לךָ לָלכת, אִם יבוֹאוּ תּיכף אֵליךָ? ניסי, לָמה תּעמוֹד כּאִשה עניה בּפּתח? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!
ניסי. בּאמת, רב לוי, לָמה לךָ לטרוֹחַ? מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ. [יוֹשב אֶל השוּלחָן. לוי ניגָש ויוֹשב בּחריֿֿֿ-אַף בּראש השוּלחָן. – מן החוּץ מַגיע קוֹל שאוֹן. מיד נראִים בפּתח שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, אִידל חַלפן ואִיציק, וּמאַחריהם קהל אנשים ונשים וטף].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי[אֶל הקהל]. יהוּדים! העידוֹתי בּכם היוֹם, כּי תּקבּלוּ מַכּוֹתֿֿֿ-לחי! כּכּתוּב: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף[בּמַטהוּ]. אִיש אַל יהין לָבוֹא! [סוֹגר אֶת הדלת, מתיצב כּשוֹמרֿֿֿ-הסף. הקהל מציץ בּעד החַלוֹנוֹת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף מרים אֶת מַטהוּ]. סוּרוּ מפּה, אני אוֹמר לָכם, מחַבּלים! פּן אֶשבּוֹר זרוֹע עם קדקוֹד! [הקהל מתעלם. ליזרֿֿֿ-ווֹלף סוֹגר אֶת החַלוֹנוֹת].
אִידל[מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ, פּונה אֶל לוי]. אוֹמרים הם, כּי קראת לי.
לוי. אני? וכי מַה מחוּתּן אני לָךְ? [מסב ראשוֹ ממנוּ].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ראוּֿֿֿ-נא אֶת שני העלוּבים האֵלה, כּיצד הם מתנַכּרים זה אֶל זה!… [אֶל אִידל]. אנחנוּ, בּני העיר, קראנוּ לָךְ!
אידל. אִם כּן, אֵין לי מַה לעשוֹת פּה… בּוֹא, אִיציק!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אבל לא בּלָמד רבּה! לא תּלךְ מפּה כּלֿֿֿ-כּךְ מהרה!… רב אִידל, אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – הוֹצא אֵלינוּ אֶת האוֹצר!
אִידל. אֵיזה אוֹצר? מה החלוֹם אשר חָלָמתּ?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הנה כּרגע נראֶה, אִם חלוֹם חָלָמתּי! [פּוֹנה אֶל אִיציק]. בּןֿֿֿ-פּקוּעה קטן, אמוֹרֿֿֿ-נא, המצאת דינרֿֿֿ-זהב אִם לא? אבל אמוֹר אֶת האמת! שאִם לא כּן – ילקה אוֹתךָ אלוֹהים בּשבטיֿֿֿ-ברזל!
אִידל. [שׂם ידוֹ על פּיו של אִיציק]. כּלוּם לא יֹאמַר לָכם! אני הריני אָביו! אִיציק, אַתּה שתוֹק!… [אִיציק מַבּיט נבהל אֶל העוֹמדים סביבוֹ].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! קרא לכאן אֶת אַברמלי מלמד!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הנני מוּכן וּמזוּמן! [פּוֹתח הדלת, קוֹרא]. כּאן אַברמלי מלמד? [אַברמלי נרכאֶה בּפּתח]. התּוֹרני החָכם רב אַברמלי מלמד! מתכּבּד בּפסוּק ראשוֹן של “אַתּהֿֿֿ-הראֵית”! [מַבריח אַחריו הדלת].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הנה יהוּדי מלמד. חזקה, שלא ישקר. סַפּרֿֿֿ-נא, רב אַברמיל, אֵת כּל אשר ידעתּ!
אַברמלי. האַתחיל מבּראשית?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. מבּראשית עד לעֵיני כּל יִשׂראל! כּכּתוּב: החילוֹת לנפּוֹל, נפוֹל תּפּוֹל… [הכּל, מלבד אִידל חַלפן, מַקיפים אֶת המלמד].
אַברמלי. בּקיצוּר, יהוּדים, מַעשׂה שהיה כּךְ היה. משנכנס חצי אלוּל, הלא ידעתּם, אני נוֹתן חוּפשה לתלמידי אַחַר הצהרים. לאָן הוֹלכים שקצים, כּשנוֹתנים לָהם חוּפשה? הוה אוֹמר, לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, להשיר אַגָסים. בּקיצוּר, בּאתי בּיוֹם השני לחדר, נתתּי עֵינַי בּתלמידי – והנה אֵין פּניהם כּתמוֹל שילשוֹם. אָמרתּי לָהם: ילָדים, מה הדבר? אָמרוּ לי: לא כּלוּם, דינר. אָמַרתּי לָהם: אֵיזה דינר? אָמרוּ לי: דינרֿֿֿ-זהב מצא – וּמַראִים לי על זה הקטן. נתתּי פּנַי בקטן: אִיציק, אֵיפה לָקחתּ דינר, אִיציק? אָמַר לי: בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן. אָמַרתּי לוֹ: מה לדינריֿֿֿ-זהב בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת? אָמַר לי: אֵיני יוֹדע. אָמַרתּי לוֹ: אִיציק, משקר אַתּה, אִיציק! אָביךָ הוּא חַלפן, אני אוֹמר, וגָנבתּ אֶת הדינר מאָביךָ! השכּבתּיו, ראשית חָכמה, בּמחילָה מכּבוֹדכם, על הסַפסל, והלקיתיו יפה, למַען יֵדע, ואַחַרֿֿֿ-כּךְ הבאתיו לפני אָביו. בּאתי אֶל אָביו והראֵיתיו אֶת הדינר, אָמַר לי, רב אִידל זה עצמוֹ: לא, הוּא אוֹמר, הדינר לא שלי הוּא. הרי זה, הוּא אוֹמר, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, נַאפּוֹליוֹן כּשר מן הנַאפּוֹליוֹנים, אשר היוּ בּימי נַאפּוֹליוֹן… בּזוֹ הלָשון! ועמד וטמן אֶת הדינר באַרנקוֹ טמן, ושוּב אֵינוֹ מַניח אֶת הקטן לָלכת אֶל החדר אֵינוֹ מַניח… האמת, רב אִידל? [אִידל מגחךְ גיחוּךְ זוֹעֵם].
לוי[שהקשיב לדברי המלמד בשׂימתֿֿֿ-לב המוֹסיפה והוֹלכת, מַבּיט אֶל הנאספים מתּוֹךְ השתּוֹממוּת]. הפלא וָפלא! וּבכן, אמת הדבר?… [קם]. יהוּדים, מה אַתּם מהרהרים? הלא זה האוֹצר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף[בּצחוֹקֿֿֿ-מנַצחים]. רק עתּה נפקחוּ עֵיניו לראוֹת!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!
לוי. רב אִידל, לָמה אֵיפוֹא תּעמוֹד כּכה? אַיֵה הדינר?
אידל[בּקרירוּתֿֿֿ-רוּחַ]. הדינר? פּה הוּא. [מַראֶה על כּיסֿֿֿ-חָזהוּ].
לוי. המוּתּר לראוֹתוֹ?
אִידל. מַה יֵש לראוֹת? דינר.
לוי. דינר, אַתּה אוֹמר? דינרים, רב אִידל! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב!
אִידל. שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת אֵינן בּידי.
לוי. הלא בּזה אָנוּ דנים! עלינוּ לָלכת וּלחַפּשׂ אוֹתן!
אִידל. לכוּ וחַפּשׂוּ. מי מעכּב אֶתכם? שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת גָדוֹל וּרחַבֿֿֿ-ידים.
לוי. מַה פּירושם של דברים אֵלוּ? וכי אוֹמר אַתּה לָקחת לעצמךָ אֶת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת? האוֹצר שייךְ לכל העיר! אביֿֿֿ-אָבי כּבר חיפּשׂ אוֹתוֹ!…
אִידל. אביֿֿֿ-אָביךָ חיפּשׂ, וּבני מצא…
לוי. יהוּדים, מַה פּירוּשה של לָשוֹן זוֹ. עםֿֿֿ-הארץ כּמוֹתוֹ מדמה אֶת בּנוֹ זהוּםֿֿֿ-האַף לאביֿֿֿ-אָבי? רב ניסי, אוּלי תּסַפּר לוֹ אַתּה, מי היה אביֿֿֿ-אָבי, זכר צדיק לברכה!
ניסי. וכי מה חידוּש יֶש כּאן? רב לוי פּרנס, זכר צדיק לברכה!
אַברמלי. מי לא שמע אֶת שם רב לוי פּרנס, זכר צדיק לברכה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אביֿֿֿ-אָבי, רב ליזרֿֿֿ-ווֹלף האַדמוֹני, זכר צדיק לברכה, היה מַעמיד לשוּלחָנוֹ בּכל עֶרב שבּת בּןֿֿֿ-בּקר שלם!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אמרוּ עליו, זכר צדיק לברכה, שהיה לוֹ עֵדר עזים משלוֹ, וכל עֵז עטיניה היוּ נגררים בּקרקע…
ניסי. כּשנפטר, השכּיבוּהוּ ליד הרב הזקן, זכר צדיק לברכה, אוֹהל בּצד אוֹהל, ועל שניהם כּתבוּ בּפּינקס: “הנאהבים והנעימים”…
לוי[בּחוֹם לבּוֹ]. השמַעתּ אֵיפוֹא, רב חַלפן? לָכן תּדע, כּי אביֿֿֿ-אָבי חיפשׂ אֶת האוֹצר לא לטוֹבת עמו, אֶלָא לטוֹבת כּל העיר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִם כּךְ, רב לוי, אַתּה מדבּר, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… רב ניסי, הרוֹאֶה אָתּה? רב לוי אַחר וּדברים אחרים!… בּקיצוּר, יהוּדים, צריךְ לעשֹׂוֹת מַעשׂה!… רב אִידל, היא לא תּצלח! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם! מידינוּ לא תּימלט!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא בּלָמד רבּה!
פייגהֿֿֿ-לאה. כּסבוּר הוּא, שהקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא טרח ושלח אוֹצר רק לוֹ בּלבד!… ניסי, לָמה תּחריש? אמוֹר לוֹ גם אַתּה דבר!
ניסי. וּבאמת, שמַעֿֿֿ-נא, רב אִידל, האִם צריכים אָנוּ לבקש חסד ממךָ אָנוּ צריכים?…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הכּלל, הבה נקח אֶת בּןֿֿֿ-הפּקוּעה שלוֹ ונלךְ כּוּלָנוּ אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת! [וֹקח את אִיציק בּידוֹ].
אִידל[מגן על אִיציק]. הוּא יִקח! מי שׂמךָ לוֹקח? מי אָתּה?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אני – העיר!
אַברמלי. הסוּ, יהוּדים, הנני ואָשאַל את הקטן כּאן, תּיכף וּמיד!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּכּתוּב: נקרא לנַערה ונפתּח אֶת פּיה!…
לוי [אֶל אִיציק]. בּוֹא הנה, בּני. [אֶל אִידל]. לָמה אַתּה מַסתּירוֹ בּסתר כּנפיךָ? [דוֹחה אֶת אִידל, לוֹקח אֶת אִיציק בּחוֹזקֿֿֿ-היד וּמַעמידוֹ על השוּלחָן. הכּל מַקיפים אוֹתוֹ]. אִיציקל בּני! אַתּה ניצב פּה היוֹם לפני כּל העיר. אמוֹר אֶת האמת: אֵיפה מצאת אֶת הדינר?
פייגהֿֿֿ-לאה. אמוֹר, אִיציק, אמוֹר! תּקנה לך חַיֵי העוֹלָם הבּא!
אִיציק [עוֹמד נבהל ורוֹעֵד]. האוֹמַר, אַבּא?
אִידל. אַל תֹּאמַר, גוֹלם שכּמוֹתךָ! אֶת ראשךָ אָסיר מעליךָ!
אַברמלי. אִיציק, אמוֹר! הרבּי גוֹזר!
אִידל. אִיציק, אַל תֹּאמַר! אַבּא אֵינוֹ גוֹזר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִיציק, אלוֹהים ילקה אוֹתךָ בּשבטיֿֿֿ-ברזל!
אַברמלי. לָמה אלוֹהים? אני אַלקה!… הנה אני מוֹציא אֶת הרצוּעה, אִיציק! [מוֹציא מחיקוֹ אֶת הרצוּעה, מנוֹפף אוֹתה על פּני אִיציק. אִיציק נוֹתן קוֹלוֹ בּבּכי].
אידל [מלא חימה]. הרפּוּ מן היֶלד, הרפּוּ! [מוֹריד אֶת אִיציק מעל השוּלחָן, פּוֹנה עמוֹ אֶל הדלת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף ושמעוֹןֿֿֿ-אֶלי חוֹצצים בּפניו].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לאַט לָךְ!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא בּלָמד רבּה!
לוי. אִיֿֿֿ-פֶה, רב אִידל, בּוּשה וּכלימה! אֵיךְ יִתיצב יהוּדי אֶחָד בּפני עיר מלאָה יהוּדים? לא נאֶה הדבר לאִיש כּעֶרכּנוּ!
אִידל. האוּמנם? כּבר היִיתי אִיש כּעֶרכּךָ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… והלא זה עתּה אָמַרתּ, כּמדוּמה לי, כּי אֵין אַתּה מחוּתּן לי?…
פייגהֿֿֿ-לאה. הסוּ, יֵש עֵצה! לכבוֹד האוֹצר תּיעשׂוּ עוֹד היוֹם מחוּתּנים! רב אִידל, היוֹדע אַתּה, כּי יֵש בּידךָ היוֹם לקבּל כּל אשר תּאַוה נַפשךָ?
אִידל. למה אַתּ מתכּוונת?
פייגהֿֿֿ-לאה. אני מתכּוונת לָזה, שאַתּה מתכּוון.
אידל. הא?… [מַבּיט בּה]. נוּ, אַדרבּה.
לוי. למה הם מתכּוונים?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הם מתכּוונים לָזה, שאַתּה אֵינךָ מתכּוון…
פייגהֿֿֿ-לאה. מדבּרים אנחנוּ, רב לוי, על השידוּךְ בּין רב אִידל וּבין בּתּךָ הבּתוּלָה.
לוי. חַס ושלוֹם! מה עלה על דעתּכם?
פייגהֿֿֿ-לאה. ניסי, לָמה תּחריש, ניסי?
ניסי. הלא היא צדקה, רב לוי, הא? לטוֹבת העיר ועניֶיה!
לוי. וכי יצאתם מדעתּכם? כּדבר הזה לא יִהיֶה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּקיצוּר, רוֹאֶה אני, כּי בּלא שלוֹם שדכן לא נַעשׂה פּה כּלוּם! שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! קרא לכאן אֶת שלוֹם שדכן!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הנני מוּכן וּמזוּמן! [פּוֹתח הדלת, קוֹרא]. כּאן שלוֹם שדכן? [שלוֹם שדכן נראֶה בּפּתח]. התּוֹרני הגביר רב שלוֹם שדכן! מתכּבּד בּפסוּק שני של “אַתּהֿֿֿ-הראֵית”! [מַבריח אַחריו הדלת].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב שלוֹם, בּמחילה מכּבוֹדךָ! [פּוֹרשׁ עמוֹ לקרןֿֿֿ-זוית, מדבּר אֵלָיו בּלָחַש. שלוֹם שדכן מַבּיט אֶל עֵבר לוי ואִידל חַלפן, מַקשיב לליזרֿֿֿ-ווֹלף, מנַענע לוֹ ראשוֹ תּכוּפוֹת, מגחךְ בּעֵינַיִם ערמוּמיוֹת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף נפטר ממנוּ].
שלוֹם שדכן. רב אִידל, בּמחילה מכּבוֹדךָ! [אִידל ניגָש אֵלָיו עם אִיציק. שלוֹם שדכן מדבּר אֵלָיו בּלָחַש. אִידל מנַענע לוֹ ראשוֹ בּמתינוּת. שלוֹם שדכן נפטר ממנוּ וּפוֹנה אֶל לוי]. הכּלָל, רב לוי, עוֹמדים אָנוּ אֵיפוֹא, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לשבּוֹר קערוֹת?
לוי. אֵילוּ קערוֹת?
שלוֹם שדכן. רב אִידל מַסכּים להתפּשר עם העיר בּדבר האוֹצר – בּתנַאי, שגם אַתּה, רב לוי, לא תּהיֶה קשהֿֿֿ-עוֹרף.
לוי. האוּמנם? רוֹצה הוּא לקנוֹת אֶת בּתּי בּדינר?
אִידל. בּדינר אַתּה אוֹמר? בּדינרים, רב לוי! בּשלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִיֿֿֿ-פָה, רב לוי, בּוּשה וּכלימה! אֵיךְ יִתיצב יהוּדי אֶחָד בּפני עיר מלאָה יהוּדים?… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת וקוֹרא בּנזיפה: “פּתחוּ, בּניֿֿֿ-כלָבים, זוֹללים וסוֹבאִים, אוֹכלי חַלָה ודגים!”].
לוי. הקוֹל קוֹל הפּריץ! מַהרוּ פּתחוּ הדלת! [שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי מזדרז וּפוֹתח אֶת הדלת. נכנס ולוֹצלָבסקי, לָבוּש מַעפוֹרת לבנה קצרה עלֿֿֿ-גבּי מעיל שחוֹר אָרוֹךְ; לכוֹבעוֹ גף רחב, וּבידוֹ סוֹכךְ גָדוֹל של בּד צהוֹב].
ולוֹצלָבסקי. פּאן לוי, בּןֿֿֿ-כּלָבים, לָמה סגרתּ דלָתיִם וּבריח בּעֶצם הצהרים? [ניצב ליד הדלת, סוֹקר אֶת הנאספים בּגיחוּךְ. הכּל מסירים כּוֹבעֵיהם]. מַה זה? כּל הקהל הקדוֹש נאסַף פּה? שלוֹם עליכם, מַלאכיֿֿֿ-המות!
לוי. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שָנוּ, פּריץ…
ולוֹצלָבסקי. אָה? שבּת – מַפטיר – מַכּוֹתֿֿֿ-לחי?…
לוי. אבקש מאֵת הפּריץ לָשבת. [מַגיש לוֹ כּיסא].
ולוֹצלָבסקי [יוֹשב בּהרחָבה, מַבּיט בּגיחוּךְ אֶל היהוּדים שנשתּתּקוּ, רוֹאֶה אֶת אִידל חַלפן]. אָה, פּאן יוּדקה? בּרוּךְ הבּא, מַהֿֿֿ-יפית! [אִידל עוֹשׂה עצמו כּאֵינוֹ רוֹאֶה. היהוּדים רוֹמזים לוֹ, כּי יחזיר שלוֹם להפּריץ].
אִידל [בּהשפּלת הקוֹל, בּביטוּל]. פּריץ כּתריאֵלי, בּאֵין נַעלָיִם…
ולוֹצלָבסקי [אֶל לוי]. נוּ, אֶפּיקוֹרס? הלא רוֹצה אַתּה לשמוֹע חדשוֹת?
לוי [חָרד]. כּבר בּאה תּשוּבה מאֵת הגראף?
ולוֹצלָבסקי [נאנח]. אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, תּשוּבה לאֿֿֿ-טוֹבה. הגראף כּוֹתב, כּי הקהל שלָכם לא סילק דמי חכירה של שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת זה עֶשׂרים ושש שנה. וּבכן, אִם רוֹצים אַתּם, כִּי לא נגע בּקברוֹת קדוֹשיכם, עליכם לסַלק תּחילה אֵת כּל המַגיע.
לוי. לכמה יעלה כּל זה?
ולוֹצלָבסקי. לפי התּעוּדוֹת הישנוֹת: עֶשׂרים ושש פּעם חמשים – שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת דינרים.
לוי. דינרים?
ולוֹצלָבסקי. דינרים. נַאפּוֹליוֹניִים.
לוי. מאַיִן אֶקח דינרים הרבּה כּלֿֿֿ-כּך? הלא זה אוֹצר שלם, ואנחנוּ, פּריץ, יהוּדים עניִים. [מַבּיט אֵלָיו נוֹאָש].
ולוֹצלָבסקי [מפרשׂ ידיו]. אִם כּן, לא אוּכל להוֹשיעךָ, חביבי מַלאַךְֿֿֿ-המות!
ניסי [פּתאוֹם]. רב לוי, בּשם אלוֹהים! הלא האוֹצר מן השמַיִם הוּא! הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא שלח לָנוּ אֶת הרפוּאה קוֹדם למַכּה!
לוי. הא?… צדקתּ, רב ניסי!…
ניסי. הלא אֶצבּע אלוֹהים היא! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת כּנגד שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת דינרים! ונַפריש מכּל חָבית מאָה אֶחָת!… [הנאספים משתּאִים אִיש אֶל רעֵהוּ]. גם עיור יִראֶה אֶת הפּלא הגָדוֹל!
לוי [בּלחש]. רב יהוּדי, יד לפה! האָדוֹן מבין בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש…
ולוֹצלָבסקי. מה הוּא מדבּר שם, היהוּדוֹן ההוּא מאֶרץ כּנען? [מוֹרה בּסוֹכךְ על ניסי].
לוי. לא כּלוּם, פּריץ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…
ולוֹצלָבסקי [אֶל ניסי]. הוֹי אַתּה, אַרבּעֿֿֿ-כּנפוֹת! על אֵילוּ חביוֹת דיבּרתּ כּאן? האִם חפרתּם אֶת האוֹצר משׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שלָכם?
ניסי [בּפנים נבהלים]. חַס וחָלילה, פּריץ יקר! וכי כּךְ מַהר חוֹפרים אוֹצר?…
ולוֹצלָבסקי. אֶלָא מַה דיבּרתּ כּאן על דינרים?
ניסי. על דינרים? יִשמרני אלוֹהים!… [מַבּיט בּמבוכה אֶל היהוּדים]. המַעשׂה כּךְ הוּא, פּריץ יקר: הבּחוּר הקטן הזה [מוֹרה על אִיציק] בּן הוּא להיהוּדוֹן העשיר הלָז… [מוֹרה על אִידל].
פייגהֿֿֿ-לאה. ניסי! לָמה אַתּה פּוֹשׂק שׂפתיךָ, כּאִשה מן השוּק?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּהמה לכל דבר!…
ולוֹצלָבסקי [קם]. מַה טיבה של חַדֿֿֿ-גדיא זוֹ, אַנשי סחרֿֿֿ-מכר? [מַכּה בּסוֹכךְ על האָרץ]. בּניֿֿֿ-כלָבים! חפרתּם אֶת האוֹצר מאַדמת הגראף ואַתּם אוֹמרים להעלים אוֹתוֹ?…
לוי. בּי, אדוֹני הפּריץ, אַלֿֿֿ-נא יִחַר אַפּךָ… [אֶל היהוּדים]. שמעוּני, יהוּדים. עינוּ לסַפּר לָאָדוֹן הזה מכּל דבר שוֹרש, שאִם לא כּן, תּהיֶה אַחריתנוּ מרה… [אֶל ולוֹצלָבסקי]. שמעֵני, אדוֹני הפּריץ! האמינה להןֿֿֿ-צדקי, כּי אֶת האוֹצר לא חָפרנוּ עדיִין. לעֵתֿֿֿ-עתּה יֶש לָנוּ בּרשוּתנוּ בּסַךֿֿֿ-הכּל דינר אֶחָד, שזה הקטן, בּנוֹ של פּאן יוּדקה, מצא בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת… פּאן יוּדקה שוֹמר אוֹתוֹ בּכיסוֹ…
ולוֹצלָבסקי [ישב בּמקוֹמוֹ]. רוֹצה היִיתי לראוֹת בעֵינַי אֶת הדינר. הוֹי, פּאן יוּדקה! הראֵניֿֿֿ-נא, שׂוֹנא יִשׂראֵל, מַה מצא שם, דרךְ משל, הבּחוּר שלָךְ?
אִידל. בּתנַאי, שהפּריץ יחזירוֹ לי.
ולוֹצלָבסקי. בּןֿֿֿ-כּלָבים! אֵין אני מַהֿֿֿ-יפית! אֵין אני עוֹשׂה מקח וּממכּר! [אִידל מוֹציא מתּוֹךְ כּיס חָזהוּ חָריט קטן, מפשפּש בּוֹ בּידים רוֹעדוֹת וּמוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת הדינר. ולוֹצלָבסקי נוֹטל בּידוֹ אֶת הדינר, מתבּוֹנן אֵלָיו משני עבריו, משתּוֹמם]. הלא זה נַאפּוֹליוֹני אמתּי, חי אלוֹהים!
לוי [נוֹטל מידוֹ אֶת הדינר, מתבּוֹנן אֵלָיו]. יהוּדים, נַאפּוֹליוֹן הוּא זה! נכוֹן כּנכוֹן היוֹם! [כּל הידים נטוּיוֹת אֶל מַטבּעֿֿֿ-הזהב].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ולא אָמַרתּי לָכם? נַאפּוֹליוֹן כּשר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. בּתכלית הכּשרוּת! הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!
פייגהֿֿֿ-לאה. נכוֹנה אני להישבע, כּי ריח של אוֹצר נוֹדף ממנוּ! ניסי, מַה תֹּאמַר אַתּה?
ניסי [מַגיש אֶת המַטבּע אֶל אַפּוֹ]. אָמנם כּן, ריח נוֹדף ממנוּ…
אִידל. אבל די לָכם להריח אֶת ריחוֹ! [טוֹמן אֶת הדינר].
ולוֹצלָבסקי [יוֹשב בּמקוֹמוֹ, מַחליק שׂפמוֹ]. כּךְ, כּךְ. אִם כּן, קראתם פּה אֶת הקהל לאספה בּדבר האוֹצר… וּשכחתּם, כּי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת היהוּדי שלָכם, עם האוֹצר ועם כּל אשר בּוֹ, שייך להאָדוֹן הגראף! [קם, מאַיֵים בּסוֹכךְ]. שמעוּ אֵיפוֹא, זוֹללים וסוֹבאִים, אוֹכלי חַלָה ודגים! עוֹד היוֹם אַעמיד בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שוֹמרים, ואוֹי לוֹ לָזה, אשר ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיראוֹת שם ואֵת בּידוֹ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. עֵסק מַר, יהוּדים!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. היֶלד אֵיננוּ – אָבד האוֹצר!
לוי. הסוּ כּוּלכם! הניחוּ לי ואדבּר דברים אחָדים אֶל הפּריץ…פּריץ! רוֹצה אַתּה לעשׂוֹת עמנוּ רשעוּת היוֹם – כּךְ נאֶה וכךְ יאֶה לָךְ… ואוּלָם אֶת האוֹצר לא תּמצא בּלעדינוּ, לא אַתּה ולא האָדוֹן הגראף. הידעתּ, מפּני מה? מפּני שהאָדוֹן הגראף משׂחק בּקלָפים, וּבשביל קלָפים לא היה כּדאי לפני הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא לשמוֹר אֶת האוֹצר שנים רבּוֹת בּמקוֹם קדוֹש כּזה… האוֹצר, פּריץ, אוֹצר יהוּדי הוּא, הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא הניח אוֹתוֹ למשמרת בּשביל עניֵי עמוֹ. שׂא עֵיניךָ וּראֵה, מי הם העוֹמדים פּה לפניךָ – עניִים מרוּדים כּוּלָם, חַייטים, קצבים, מלמדים… והפּריץ בּעצמוֹ, כּוּלָנוּ יוֹדעים, אַף הוּא אֵין חלקוֹ עם עשירים… [גוֹחן אֶלָיו, משפּיל קוֹלוֹ]. הבה, פּריץ, נחַלק אוֹתוֹ בּינינוּ…
ולוֹצלָבסקי [שׂם ידיו על מתניו]. חצי שלי, חצי שלָךְ?
לוי. חלק כּחלק, פּריץ!
ולוֹצלָבסקי. ולא תּעשׂוּ מקח וּממכּר?
לוי. יִשמרנוּ אלוֹהים, פּריץ! יכוֹלים אָנוּ לקיים דברנוּ אפילוּ בּכתב. [אֶל היהוּדים]. שמעוּני, יהוּדים! המַסכּימים אַתּם, כּי הפּריץ יֵעשׂה לָנוּ שוּתּף?
הכּל [מלבד אִידל]. מַסכּימים! מַסכּימים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. העיר מַסכּימה, רב לוי!… חַיֶיךָ, רב לוי, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת בחָזקה: “פּתחוּ, שדים, לכל הרוּחוֹת!”].
לוי. הקוֹל, כּמדוּמה לי, קוֹל הוֹלוֹביֶשקה המשוּמד! אוֹי, עלוּקה בּאה עלינוּ!…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. האֶפתּח?
לוי. אֶלָא מה? כּלוּם יֵש עֵצה אַחרת?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [פּוֹתח הדלת, בּניגוּן המגילה]. וַיָבוֹא הָמָן!
[נכנס הוֹלוֹביֶשקה וֹּמַדיֿֿֿ-שוֹטר עליו. פּניו, פּני יהוּדי ערמוּמים, נשקפים כּזרים מתּוֹךְ פּאוֹתֿֿֿ-זקנוֹ המסוּלסלוֹת].
הוֹלוֹביֶשקה [דוֹחה מפּניו אֶת שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, פּוֹסע בּרגל ישרה, מַעשׂה שׂררה]. מה האספוֹת האֵלה פּה בּביתךָ, מוֹזגוֹבוֹיֶיר, הא? מַעשׂה חָשוּד!
לוי. אַל יִפּוֹל לבבךָ, רוּם מַעלָתךָ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…
הוֹלוֹביֶשקה. לי אַתּה מסַפּר סיפּוּריֿֿֿ-אַגָדה על עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָכם? לי?… מצאתם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אֶת האוֹצר ואַתּם מחַלקים אוֹתוֹ פּה בּיניכם – הנה זה הדבר! וּלשוֹמר לקחתּם אֶל חברתכם את הפּריץ! [מוֹרה על ולוֹצלָבסקי]. מַעשׂה בּרוּר!
ולוֹצלָבסקי [מכּיסאוֹ]. הוֹי, אַתּה, מַהֿֿֿ-יפית! לָמה נזעקתּ כּלֿֿֿ-כּךְ?
הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ, מַקיש רגל אֶל רגל]. הפּריץ יוֹדע גם יוֹדע, כּי פּראבוֹסלאווי אני – לא מַהֿֿֿ-יפית!
ולוֹצלָבסקי. יוֹדע אני, כּי כּלב שבּכלָבים אָתּה… [מאַיֵים עליו בּסוֹכךְ]. אִי לךָ, צוֹרר היהוּדים!…
הוֹלוֹביֶשקה. העמידוּני כּאן, פּריץ, מטעם הקיסר לפקח על הסדרים, ולא אַרשה שוּם אִיש לעשוֹק אֶת המלוּכה. האוֹצר שייךְ למלוּכה – היוֹדעים אַתּם אֶת הדבר הזה? כּל הנוֹגע בּוֹ – דינוֹ לסיבּיר! מַעשׂה מסוּכּן!… [חרדה בּין הנאספים].
לוי. רוּם מַעלָתךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ… [פּוֹרשׁ עמוֹ לקרןֿֿֿ-זוית]. הלא יוֹדע אַתּה, כּי מפּנַי לא תּצא ריקם…
הוֹלוֹביֶשקה[בּקוֹל רם]. לטמאֵני אַתּה אוֹמר? לקנוֹת אוֹתי בּשוֹחַד? וכי אֵינךָ יוֹדע, מי אָני?…
לוי. נוּ אמוֹר אמוֹר כּמה? לא נַעמוֹד עמךָ על המקח…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף[ניגָש]. רב לוי! אִם יֶש צוֹרךְ לשפּוֹךְ לוֹ מעט דמים, יִתּנוּ גם הקצבים אֶת ידם…
לוי[בּגָלוּי]. צריך לָתת לוֹ עֶשׂר מַכּוֹת.
הוֹלוֹביֶשקה[מן הצד, מַחליק אֶת פּאַתֿֿֿ-זקנוֹ]. עשׂרה זהוּבים?
לוי. עשׂרה שקלים!
הוֹלוֹביֶשקה. עשׂרה שקלים? הנה כּן?… [עֵיניו מתנוֹצצוֹת, מהרהר רגע]. לא, מוֹזגוֹבוֹיֶיר, בּעד כּל הוֹן לא אֶעשׂה זאת!
לוי. אֶלָא כּמה אַתּה רוֹצה, גזלן?
הוֹלוֹביֶשקה[בּעין אֶחָת]. חלק בּאוֹצר תּתּנוּ לי?
לוי. חלק? [מַבּיט אֶל ליזרֿֿֿ-ווֹלף כּשוֹאֵל]. מוּטב, הבה נשאָל, [ניגָש אֶל ולוֹצלָבסקי]. פּריץ! המלוּכה רוֹצה גם היא ליהנוֹת קצת מן האוֹצר.
הוֹלוֹביֶשקה. לא קצת, אֶלָא חלק יחד עמכם!
ולוֹצלָבסקי. אִי לךָ, אוֹכלֿֿֿ-טרפוֹת!… ותלךְ יחד עמנוּ לסיבּיר?
הוֹלוֹביֶשקה. נלךְ, פּריץ. עם יהוּדים אני מוכן לָלכת אפילוּ לגיהינוֹם! [אִידל לוֹחש בינתיִם על אָזנוֹ של שלוֹם שדכן; זה מנַענע לוֹ ראשוֹ].
שלוֹם שדכן[נפנה מאִידל, בּניגוּן]. אֶלָא מה? חוֹשש אני, שמא יֵהפךְ לוֹ חלקוֹ בּמעיו לסַםֿֿֿ-המות.
הוֹלוֹביֶשקה. מפּני מה?
שלוֹם שדכן. מפּני חטאֵינוּ! להוֹדיעךָ, שהאוצר אוֹצר קדוֹש הוּא, המַטבּעוֹת מַטבּעוֹת יהוּדיוֹת הן, ואַתּה, רוּם מעילָתךָ, הלא המירוֹת אֶת המַטבּע היהוּדית באַחרת… בּאלוֹהי יִשׂראֵל אַל תּתגָרה…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּכּתוּב בּמגילָה: אִם מִזֶרַע הַיְהוּדִיִיִיִם !…
הוֹלוֹביֶשקה[מַבּיט בּהם בּמבוּכה]. מַה תּפטפּטוּ פּיטפּוּטיֿֿֿ-הבל?…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מילא, תּנוּ לוֹ חלק! לָמה עמַדתּם לבקש סרכה בּנבלה?…
הוֹלוֹביֶשקה[לאַחַר הירהוּר]. לא! מכּיוָן שאַתּם מאַיימים עלי בּאלוֹהים, אֵין הדבר כּדאי אֶלָא לרוּחוֹת! לָכן אני דוֹרש מכּם נייר כּתוּב וחָתוּם, שחוֹר עלֿֿֿ-גבּי לָבן, כּי אֶת חלקי אַתּם נוֹתנים לי בּרצוֹנכם הטוֹב. ואַל תּבוֹאוּ אַחַרֿֿֿ-כּךְ לביתֿֿֿ-הכּנסת בּיוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים בּתלוּנוֹת עלי. מַעשׂה לאֿֿֿ-נעים!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי, תּן לוֹ! תּן לוֹ אֶת הנייר – ויֵחָנק! אַיֵה דיוֹ וַעֵט? [מַבּיט על סביבוֹתיו]. הנה דיוֹ וָעֵט. [נוֹטל מעל האִצטבה אֶת מַכשירי הכּתיבה וּמביאָם אֶל השוּלחָן]. שב, רב לוי, וּכתוֹב לוֹ!
לוי [יוֹשב אֶל השוּלחָן, נוֹטל אֶת העֵט בּידוֹ. הכל מַקיפים אוֹתוֹ]. מה אֶכתּוֹב לוֹ.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּתוֹב לוֹ צרוֹת וּפגָעים ויִסוּרים רעים!
הוֹלוֹביֶשקה [תּוֹמךְ עצמוֹ בּשוּלחָן]. כּתוֹב כּךְ: “אנחנוּ החתוּמים מַטה…”
ניסי [אוֹחז בּידוֹ של לוי]. ואני אוֹמר, רב לוי, כּי נלךְ תּחילה אֶל הרב ונכתּוֹב שם חלקים לכל אֶחָד מאִתּנוּ… האמת דיבּרתּי, פייגהֿֿֿ-לאה?
פייגהֿֿֿ-לאה. אמת וצדק!
שלוֹם שדכן [אוֹחז בּידוֹ השנית של לוי]. ואני אוֹמר, רב לוי, כּי אֵין לךָ עדיִין מַה לכתּוֹב, בּטרם שאַלתּ אֶת בּעל האוֹצר עצמוֹ. [מוֹרה על אִידל].
אִידל [בּגיחוּךְ עקוּם]. וכי מה אִיכפּת לךָ אִם יכתּוֹב? הלא הנייר והדיוֹ שלוֹ הם!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השוֹמע אַתּה, רב אִידל? אִם הוֹלךְ אַתּה עמנוּ בּקרי, אני מוֹציא אֵת כּל בּניֿֿֿ-מעֶיךָ החוּצה! האוֹצר לא שלךָ הוּא – של כּוּלָנוּ הוּא!
קוֹלוֹת. של כּוּלָנוּ, רב אִידל! של כּוּלָנוּ הוּא!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רב אִידל, אֵין קוֹצים בּפרוֹצים! הרוּחַ יִכּנס בּךָ מפּניךָ וּמאַחריךָ!
שלוֹם שדכן. הסוּ! לָמה התנַפּלתּם עליו? מוּטב שתּתנַפּלוּ עליו! [מוֹרה על לוי]. אַל יהי יהודי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּךְ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. וּבאמת, רב לוי, אַל תּהי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּך!
קוֹלוֹת. רב לוי! אַל תּהי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּך!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רב לוי! אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!
ולוֹצלָבסקי [מַכּה בּסוֹכךְ על האָרץ]. מה החַדֿֿֿ-גדיא הזאת?! לָמה אַתּם מגרגרים כּוּלכם בּלשוֹןֿֿֿ-הצוֹענים שלָכם: גַרֿֿֿ-גַרֿֿֿ-גַרֿֿֿ-גַר?… פּאן לוי, בּןֿֿֿ-כּלָבים, מַה נפל פּה בּיניכם?
לוי. לא כּלוּם, פּריץ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…
שלוֹם שדכן. רב לוי, יֵדעֿֿֿ-נא גם הפּריץ, הלא שוּתּף הוּא… [אֶל הפּריץ]. המַעשׂה כּךְ הוּא, אדוֹני מַארשאלקה. לפּאן לוי יֶש בּת. ולפּאן יוּדקה אֵין אִשה. והרי זה שידוּךְ. שאִן לא כּן – לא יַראֶה פּאן יוּדקה אֶת המקוֹם, אשר שם הזהוּבים…
ולוֹצלָבסקי. מה? מַלאַךְֿֿֿ-המות הזה יִקח אֶת אֶסתּריקה היפה?
שלוֹם שדכן. מַלאַךְֿֿֿ-המות עשיר הוּא, מַארשאלקה…
ולוֹצלָבסקי. נוּ, פּאן לוי? הלא זה זיווּג ממצרים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השמַעתּם? אפילוּ הפּריץ יוֹדע, כּי זה זיווּג ממצרים… טפוּ! מן השמים!
ניסי. וכי עדיִין מפקפּקים אַתּם, אִם מן השמַיִם הוּא? שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי, עשׂה למַען עיר שכּוּלָה עניִים!
פייגהֿֿֿ-לאה. עשׂה למַען אַלמנוֹת ויתוֹמים רבּים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!
אַברמלי. עשׂה למַען תּינוֹקוֹת של בּיתֿֿֿ-רבּן!
שמוֹןֿֿֿ-אֶלי. עשׂה למַען עוֹללים ויוֹנקים, הצוֹעקים לחלבֿֿֿ-עזים!
שלוֹם שדכן. עשׂה למַען קבר אָביךָ, רב לוי, למַען קבר אָביךָ!
הוֹלוֹביֶשקה. רב לוי, עשׂה! הלא לב יהוּדי לָךְ!
לוי [קם, כּוּלוֹ חיור]. שמעוּני, אַחַי בּני יִשׂראֵל! עַד אלוֹהים בּשמַיִם, כּי דוֹרשים אַתּם ממני דבר, שהוּא למַעלָה מכּוֹחוֹתי. אַךְ נראֶה, כּי כּךְ נגזר עלי ממרוֹמים… עיר שכּוּלָה עניִים מצפּה לישוּעה… והעיקר, שחַייב אני להוֹשיע אֶת אָבי בּקברו_…
שלוֹם שדכן [אֵינוֹ מַניחַ לוֹ לגמוֹר]. מַסכּים הוּא! רב לוי מַסכּים לשידוּךְ!
קוֹלוֹת. רב לוי מַסכּים! מַסכּים לשידוּךְ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אוֹי, רב לוי, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… נוּ, רב אִידל? עתּה קוּם ואמוֹר, אַיֵה האוֹצר? [מנַענע אֶת אִיציק]. אמוֹר, בּןֿֿֿ-פּקוּעה קטן, אַל תּמַצה אֶת דם התּמצית!…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מנַענע אֶת אִיציק]. אמוֹר, קטן, אמוֹר יִכּנס הרוּחַ בּכיסוֹ העמוֹק של אָביךָ!…
אִיציק. אַבּא, האוֹמַר?
אִידל. חַכּה מעט, גוֹלם!… מה הבּהלה הזאת? וכי הנהר בּוֹעֵר? יִכתּבוּ תּחילָה אֶת התּנאִים, ואָז יֹאמרוּ לָכם כּל אשר תּאַוה נַפשכם!…
שלוֹם שדכן. אֶת התּנאִים אֶפשר לכתּוֹב אַחַת וּשתּים! אַיֵה הכּלה, רב לוי?
לוי [ניבּט לָאָרץ]. כּמדוּמה לי, שאֵיננה כּלָל בּבּית… [פּונה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה! אַיֵה הנשים?
זלדה [בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. השוֹמרת הנשים אָנוֹכי? הלכוּ אֶת התּוֹפרת.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכי אֵיפוֹא, זלדה, והביאִי אוֹתן לכאן! ורק מַהרי, זלדה!
זלדה. בּעלים חדשים לראשי! [סוֹנטת בּוֹ]. זלדה!…
לוי. לכי, לכי קראִי לָהן! [זלדה מנידה כּתפיה, פּוֹנה לָלכת. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי פּותח לפניה הדלת. אוֹתה שעה נדחָק המוֹן מן החוּץ לָבוֹא].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמַרתּי לָכם: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. זרוֹע עם קדקוֹד אֶשבּוֹר לָכם!
קוֹלוֹת ההמוֹן. גם אנחנוּ יהוּדים! גם לָנוּ חלק בּאוֹצר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּל אֶחָד יקבּל אֶת חלקוֹ בּשלימוּת! עד פּרוּטה אַחרוֹנה!… [עד ששמעוֹןֿֿֿ-אֶלי עוֹמד להבריח אֶת הדלת פּוֹרצת מן החוץ אֶלקה הזהבית].
אֶלקה [צוֹעֶקֶת]. יֶש לי פּה חלק יוֹתר מכּוּלכם! [פּוֹסַעת לתוֹךְ הבּית]. אִמרוּ לי, בּני יִשׂראֵל, האִם מצאתי אֶת המקוֹם, אוֹ לא מצאתי?
לוי. מה לָךְ פּה?
אֶלקה. מַה לי פּה? הלוַאי כּה אֵדע רע יחד אִתּךָ כּל ימי חַיי!… הגידה לי, בּבקשה ממךָ,האַתּה הוּא היהוּדי בּעל האוֹצר?
לוי. מי אָתּ?
אֶלקה. מי אָני? אֶלקה שמי, אֶלקה הזהבית, וּבאתי לכאן לקבּל אֶת האוֹצר. לדידכם הוּא אוֹצר, לדידי היא ירוּשה…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. וכי אֵינכם רוֹאים, כּי מטוֹרפת היא זוֹ? השליכוּ אוֹתה! קוֹלוֹת. השליכוּ אוֹתה! השליכוּ החוּצה אֶת המטוֹרפת!
אֶלקה. מטוֹרפת? הלוַאי תּיטרף דעתּכם עליכם בּעדי וּבעד ילָדי הקטנים! [ליזרֿֿֿ-ווֹלף רוֹמז בּידיו להוֹלוֹביֶשקה].
הוֹלוֹביֶשקה [אוֹחז בּה]. נוּ, מַארש מפּה, מַארש! אַל תּפריעי אֶת הסדרים! מַעשׂה ציבּוּרי הוּא!… [מַגיש אוֹתה עד הדלת].
אֶלקה [צוֹעֶקת]. בּני יִשׂראֵל, אֵיפה אָני? הבסדוֹם? הלא גרוּעים אַתּם מפּריצי חַיוֹת!… [הוֹלוֹביֶשקה דוֹחף אוֹתה החוּצה. בּינתים בּאוֹת בּתֿֿֿ-שבע ואֶסתר].
בּתֿֿֿ-שבע. ראוּֿֿֿ-נא אֶת הנַעשׂה פּה! בּית מלא, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע. והרחוֹב הוֹמה מאָדם!
אֶסתּר [מגחכת]. כּבר מצאתם את האוֹצר?
לו. מצאנוּ, בּתּי. בעֶזרת השם יִתבּרךְ יִהיֶה לָנוּ אוֹצר.
פייגהֿֿֿ-לאֶה. אוֹצר כּל טוּב! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב! והכּל, בּתּי, בּזכוּתךְ!
אֶסתּר. בּזכוּתי?
שלוֹם שדכן. אִם לא בּזכוּתךְ, הרי בּזכוּת חתנךְ.
אֶסתּר. יֶש לי גם חָתן?
פייגהֿֿֿ-לאה. חָתן מאֵין כּמוֹהוּ! לא יִשָקל זהב מחירוֹ!
שלוֹם שדכן. אלוֹהים ואָדם יקנאוּ בּךְ!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה תּתפקע מקנאָה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעי, כּלה. אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – והרי אני אוֹמר לָךְ, בּתוּלָה, בּחַיי, כּי אני מקנא בּךְ.
בּתֿֿֿ-שבע [בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מַה זה, לוי? לָמה התנַפּלוּ כּוּלָם על הילדה?
לוי. בּתֿֿֿ-שבע! נראֶה, שכּךְ נגזר ממרוֹמים.
פייגהֿֿֿ-לאה. ממרוֹמים, ממרוֹמים, בּתֿֿֿ-שבעניוּ. כּוּלָנוּ עֵדים!
ניסי. אֶצבּע אלוֹהים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הלא אָביו, זכר צדיק לברכה, טרח בּקברוֹ בּשביל כּל העיר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!
לוי. כּן, בּתּי. נראֶה, שכּךְ נגזר ממרוֹמים…
בּתֿֿֿ-שבע. מַה נגזר ממרוֹמים? מַה נַעשׂה פּה?
שלוֹם שדכן. בּקיצוּר, מחוּתּנת, מַזל טוֹב לָךְ. רב לוי עשׂה שידוּךְ!
בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד עשׂה שידוּךְ? לוי. מה הצחוֹק הזה?
לוי. לא צחוֹק הוּא זה, בּתֿֿֿ-שבע. כּךְ נגזר ממרוֹמים…
בּתֿֿֿ-שבע. אוֹי לנַפשי!… שידוּךְ עם מי?
שלוֹם שדכן. עם הרבּני הנגיד רב אִידל חַלפן. הנה הוּא ניצב פּה! [מַראֶה על אִידל, העוֹמד עם אִיציק מן הצד בענותנוּת רבּה].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּןֿֿֿ-פּקוּעה זה שלוֹ, עליִךְ לָדעת, הביא לכוּלָנוּ אוֹשר – הוּא מצא אֶת האוֹצר!
בּתֿֿֿ-שבע [פּוכרת כּפּיה]. רעם הממני! אוֹי לי, בּתּי!…
אֶסתּר. אַלֿֿֿ-נא, אִמא, אַל תּפחָדי. [אֶל הקהל]. מי הוּא חתני? זה האֶפרוֹחַ? [מוֹרה על אִיציק].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא! זה התּרנגוֹל! [מוֹרה על אִידל].
אֶסתּר. אִמא, השוֹמַעת אָתּ? [נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק].
בּתֿֿֿ-שבע. וכי יצאת מדעתּךָ, לוי?
לוי. בּתֿֿֿ-שבע, כּךְ נגזר ממרוֹמים… כּל העיר… הפּריץ… אָבי בּקברוֹ…
בּתֿֿֿ-שבע. אני לא אֶתּן לעשׂוֹת כּזאת! [חוֹבקת אֶת אֶסתּר]. השוֹמע אַתּה, לוי? אני לא אֶתּן לעשׂוֹת נבלה כּזאת!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּיצד – אַתּ לא תּתּני? וכי סבוּרה אַתּ, כּי נשאַל אֶת פּיךְ? האִם בּשבילךְ נאַבּד אֶת האוֹצר? עיר מלאָה עניִים עוֹמדת מאַחרי הדלת!…
פייגהֿֿֿ-לאה. אַלמנוֹת ויתוֹמים, בּתֿֿֿ-שבעניוּ!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. חַייטים בּאֶפס עבוֹדה! ואִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה שרוּיה בּלא עֵז!…
שלוֹם שדכן. וכי תּתקוֹממי לאלוֹהים?
ניסי. נסים כּאֵלה לא ימטיר לָנוּ אלוֹהים בּכל יוֹם מן השמים!
אַברמלי. הנה יוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים בּא – אלוֹהים לא יחריש!…
הוֹלוֹביֶשקה. אַל יהי יוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים קל בּעֵינַיִךְ אֵשת מוֹזגוֹבוֹיֶיר!…
ולוֹצלָבסקי [צוֹבט לאֶסתּר בּלחיה]. אַל תּבכּי, כּלה נאָה! [טוֹפח לבתֿֿֿ-שבע על שכמה]. ואַתּ, מחוּתּנת, הכיני חַלָה ודגים! החָתן עשיר כּקוֹרח!
בּתֿֿֿ-שבע. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מַה נַעשׂה פּה? לוי!…
שלוֹם שדכן. רב לוי דיבּר דבר – ממנוּ לא ישוּב! רב אִידל, בּמחילָה מכּבוֹדךָ!
קוֹלוֹת. רב אִידל! רב אִידל! [אִידל ניגָש עם אִיציק].
שלוֹם שדכן [חוֹטף וּמוֹציא מטפּחת מכּיסוֹ]. רב לוי, הא לךָ וקבּל קנין מאֵת החָתן והכּלה! תּנאִים נכתּוֹב אַחַרֿֿֿ-כּךְ, בּבית הרב… נוּ, רב לוי! אַל תּתמַהמה!
לוי [נוֹטל בּיד רוֹעֶדת אֶת המטפּחת, מוֹשיטה לאִידל]. בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. הא לךָ וקבּל קנין. [אִידל נוֹגע בּמטפּחת].
בּתֿֿֿ-שבע [רוֹצה להשמיע דבר ואֵינה יכוֹלה; מגרוֹנה פּוֹרצת צוָחָה]. אַללי לי!…
קוֹלוֹת. הסי! הסי! הסי!
לוי [מוֹשיט אֶת המטפּחת לאֶסתּר]. בּתּי! נסיוֹן גָדוֹל הוּא לשנינוּ… [קוֹלוֹ נחנק בּדמעוֹת]. הא לָךְ וקבּלי קנין…
אֶסתּר [מַביטה בעֵינַיִם תּוֹהוֹת; אֵינה יוֹדעת, אם תּצחַק אוֹ תבכּה]. אִמא מַה זאת? מַה פּשר הקוֹמדיה הזאת?
קוֹלוֹת. הסי! הסי! קחי וקבּלי קנין! קחי וקבּלי קנין!
אֶסתּר [בּקוֹלֿֿֿ-בּוֹכים]. אִמא! מה הם רוֹצים?…
שלוֹם שדכן. קחי! וקבּלי! קנין!…[לוֹקח ידה, נוֹגע בּה בּמטפּחת].
פייגהֿֿֿ-לאָה [שהכינה קערה, משבּרת אוֹתה]. מַזל טוֹב!
הכּל. מַזל טוֹב! מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קוֹפץ אֶל האָרוֹן, מוֹציא בּקבּוּק וכוֹסוֹת, מוֹזג וּמַגיש ללוי, לאִידל וּלהפּריץ]. לחַיִים, רב לוי! לחַיִים, רב אִידל! לחַיִים, פּריץ! לכבוֹד האוֹצר שלָנוּ!
הוֹלוֹביֶשקה [אֶל ולוֹצלָבסקי]. לחַיִים, שוּתף! יִתּן אלוֹהים ליהוּדים, והיהוּדים יִתּנוּ לָנוּ!…
ולוֹצלָבסקי. לחַיִים, זוֹללים וסוֹבאִים, שוֹתי קידוּש, אוֹכלי חַלָה ודגים!… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי נחפּז לפתּוֹח. על מפתּן הבּית מתגלה בּני בּן, לָבוּש בּגדי תּייר אַמריקאִי, נוֹשׂא בּידיו שתּי מזודוֹתֿֿֿ-עוֹר. רגע הוּא מַבּיט בּתמהוֹן אֶל הקהל החוֹגג, מבקש בעֵיניו אֶת בּתֿֿֿ-שבע].
בּני [בּפנים מאִירים]. אני הוּא זה, דוֹדתי! אני – בּני!
בּתֿֿֿ-שבע [סוֹפקת כּפּיה]. רעם הממני! [נוֹפלת על צוָארוֹ].
אֶסתּר. אוֹי, אִמא!… [מתנוֹדדת וצוֹנַחַת לָאָרץ].
קוֹלוֹת. הכּלה מתעלפת! הכּלה מתעלפת! מַיִם! מַיִם! [לוי, בּפנים לבנים כּמת, גוֹחן אֶל בּתּוֹ להקימה מעל האָרץ].
המסך
מערכה שנית
[למחר, בּיוֹם הששי בּבּוֹקר. תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּמַערכה הראשוֹנה. – בּתֿֿֿ-שבע, חבוּשה מטפּחת לבנה בּראשה, עוֹמדת אֶל השוּלחָן, מגלגלת עלה של אִיטריוֹת. מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל מַגיע קוֹל צילצוּל של מַכתּשֿֿֿ-נחוֹשת. מיד בּאה משם זלדה, מַכּה בּמַכתּש. מטפּחתּה מוּפשלת לָה לאחוֹרי אָזניה, ועליהן מתנוֹצצים עגיליֿֿֿ-זהב חדשים.]
זלדה [בּפתח]. בּעלתֿֿֿ-הבּית! אֵינני יוֹדעת מאַיִן – אִם בּעד הפּתח, אוֹ בּעד החַלוֹן נשבה בּוֹ הרוּחַ, כּפי הנראה, וַחטפתּוּ צינה. מצד אֶחָד תּפחוּ פּניו, וּבתּוךְ העלָה אבעבּוּעוֹת.
בּתֿֿֿ-שבע. מי?
זלדה. כּיצד מי? הטוֹרט!
בּתֿֿֿ-שבע. טפוּף נבהלתּי! מין לָשוֹן של בּתוּלָה! [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
זלדה [מצלצלת בּמַכתּש, ניגשת אֶל הראִי, סוֹבבת לפניו בּעגילים שבּאָזניה, מזמרת בּנהימה].
אַל תּרְאוּנִי, שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה,
עֲזוּבָה עַל אֶרֶץ רַבָּה;
גַּם לִי לְפָנִים, כּלְכָל הָאָדָם,
הָיוּ אִמָּא וְאַבָּא.
אַל תִּרְאוּנִי, שֶׁפָּנַי הִשְׁחִירוּ,
כְּשׁוּלֵי סִיר נָפוּחַ;
עוֹרִי צַח וּבְשָׂרִי לָבָן,
וְלֶחְיִי – כַּתַּפּוּחַ.
בּתֿֿֿ-שבע [חוֹזרת]. זלדה! שוּב אַתּ מזמרת לפני הראִי? הלא עֶרב שבּת היוֹם!
זלדה. לָמה תּחוּסִי על העוֹנג המעט שיֶש לי? הנה, הלא כּוֹתשת אני קינמוֹן! [יוֹשבת, מַכּה בּמַכתּש]. השוֹמַעת אַתּ, בּעלתֿֿֿ-הבּית? אוּלי לא נאֶה לי לדבּר בזה. אַךְ בּכל זאת הוּא נחמד ונעים כּלֿֿֿ-כּךְ, רךְ וָטוֹב כּלֿֿֿ-כּךְ, עד כּדי לברךְ עליו!
בּתֿֿֿ-שבע. מי? הטוֹרט?
זלדה. לא! אוֹרחנוּ מאַמריקה!
בּתֿֿֿ-שבע. בֶּני שלי? וכי מה חידוּש חידשתּ? יֶש לוֹ, בּרוּךְ השם, משפּחה נאָה, אשר אֵליה יִדמה.
זלדה. בּוֹאִי וּראִי: זה לי כּמעט שש עֶשׂרה שנה מיוֹם שהיִיתי יתוֹמה, ועדיִין לא זכרני שוּם בּןֿֿֿ-אָדם לָתת לי פּעם מַתּנה הגוּנה. והנה בּא אִיש זר וּמוּזר, אֵינוֹ יוֹדעֵני ואֵינוֹ מַכּירני, וּמביא לי ממרחַקים זוּג עגילים יקרים כּאֵלה!
בּתֿֿֿ-שבע. מַדוּע אֵינוֹ מַכּירךְ? זוֹכר הוּא אוֹתךְ מקטנוּתךְ, עֵת היִית עדיִין אוֹמנת לאֶסתּרל.
זלדה. הלא זה בּלבד, שהוּא זוֹכר אוֹתי, יספּיק לכל ימי חַיי. השוֹמַעת אַת, בּעלתֿֿֿ-הבּית יקירתי? הוּא הֵמַס כּלֿֿֿ-כּךְ אֶת לבּי…[בּוֹכה בּסינרה].
בּתֿֿֿ-שבע. לָמה תּבכּי אֵיפוֹא, בּתוּלָה פּתיה?
זלדה. רק מרוֹב טוֹבה, חי נַפשי… [מַכַּה בּמַכתּש]. השוֹמַעת אַת, בּעלתֿֿֿ-הבּית? אוּלי לא נאֶה לי לדבּר בּזה. אַךְ אִם תּניחי, כּי אִידל חַלפן יִשׂא אֶת אֶסתּרל, וכי נפש יקרה כּזאת תּשוּב לאַמריקה בּידים ריקוֹת, – אָז אֵצא אֶל רחוֹב העיר ואֶצעק צעקה גדולה!
בּתֿֿֿ-שבע. אַל תּדבּרי בּזה, זלדה. ראשי מתפּוֹצץ מרוֹב מַחשבה… [מן החוּץ בּאִים בּני ואֶסתּר. ליד החַלוֹן הפּתוּח מתגלים אנשים מן השוק].
אֶסתּר. הנה הם בּאִים אַחרינוּ! אֵין מפלָט מפּניהם!
זלדה [ניגשת אֶל החַלוֹן] . אֶת מי אַתּם מבקשים פּה?
אִיש מן השוּק. אֶת האוֹרח מאַמריקה.
זלדה. מַה לָכם ולוֹ?
אִיש מן השוּק. בּדבר האוֹצר .
זלדה. האוֹצר אֵיננוּ כּאן. לכוּ אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת – שם האוֹצר! [סוֹגרת אֶת החַלוֹן].
בּתֿֿֿ-שבע. כּל הבּוֹקר אֵינם נוֹתנים מנוֹחַ בּגלל האוֹצר… נוּף בֶּנילי? מַה תֹּאמַר על כּתריאֵליבקה שלָנוּ?
בּני [מַניח מַקלוֹ וּמגבּעתּוֹ]. עיר שכּוּלָה משוּגָעים!
אֶסתּר. העיר רוֹתחת כּיוֹרה בּשל האוֹצר. החנוָנים סגרוּ אֶת החנוּיוֹת, הנשים עזבוּ אֶת התּנוּרים. עוֹמדים בּשוּק בּחבוּרוֹת, צוֹעקים, מריבים. אִשה אַחַת כּבר יצאָה מדעתּה…
בּני. כּוּלָם יצאוּ מדעתּם!
אֶסתּר. התאמיני, אִמא? הלא גם אֶת בּני כּבר עשׂוּ שוּתּף לָאוֹצר! כּל אֶחָד קוֹרא אוֹתי הצדה ושוֹאֵל: אֶסתּרל, האִם קרוֹבכם מאַמריקה בּא לעזוֹר לָנוּ בּחפירת האוֹצר? האמת, כּי היה שם כּוֹרהֿֿֿ-זהב ואוֹצר אֶחָד כּבר מצא?…
בּתֿֿֿ-שבע. ואַתּ מה אוֹמרת?
אֶסתּר. בּני ציוָה לאמוֹר: הן.
בּני [בּגיחוךְ]. זה יפה לבּיזנס, דוֹדתי!
אֶסתּר. רבּים הציקוּ לי, כּי אַראֶה לָהם דווקא אֶת הטבּעת, אשר היא לי בּני. [מתבּוֹננת אֶל הטבּעת אשר על אֶצבּעה]. אבל מנַיִן לָהם זוֹ, שבּני הוּא כּוֹרהֿֿֿ-זהב?
זלדה. אֶסתּרל, אני סיפּרתּי לָהם זאת!
אֶסתּר. אַתּ?
זלדה. אֶלָא מי? הלא באָזנַי שמַעתּי אֶתמוֹל אֵת אשר קראת בּמכתּבוֹ של בּני! [כל השלוֹשה נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק]. לָמה אַתם צוֹחקים עלי? וכי אֵין זוֹ אמת?
בּני [טוֹפח לָה על שכמה]. אַתּ אָלראיט, זלדה!
זלדה. יוֹדעת אני, מה אָני! כּה יִתּן וכה יוֹסיף אלוֹהים לכל שׂוֹנאָי! [בּוֹרחת מתּוֹך בּכי אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
בּתֿֿֿ-שבע. גם זוֹ יצאה היוֹם מדעתּה. למן הבּוֹקר היא שוֹפכת דמעוֹת כּמים!… ואֶת אַבּא לא ראִית, אֶסתּרל?
אֶסתּר. אֶת אַבּא אֵין לראוֹת. אוֹמרים, כּי בּבית הרב הוּא עם כּל החבוּרה. מדיינים שם בּחלוּקת האוֹצר.
בּתֿֿֿ-שבע. אוֹיה לי, הלא האִיש יֶחלה עלֿֿֿ-ידי האוֹצר! זה שני ימים לא בּא אוֹכל אֶל פּיו… מַה יֵש לעשׂוֹת, בֶּנילי? מַה יֵש לעשׂוֹת לצרה כּזוֹ?
בּני. אַל תּצטערי, דוֹדתי. הניחי לי. אני אֶפקח אֶת עֵיניו.
בּתֿֿֿ-שבע. אוֹי, חוֹששת אני, שבּדברים לא תּפקח אֶת עֵיניו. וכי מעט טענתּי אני לפניו כּל הלָילָה? גם טענתּי, גם בּכיתי. נעץ שגָעוֹן בּמוֹחוֹ, כּי כּךְ נגזר ממרוֹמים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת… כּי אָסוּר גם לדבּר בּזה, פּן יבוּלע לָאוֹצר… וכי רק זוֹ בּלבד? הנה קם בּבּוֹקר השכּם וּבשׂוֹרה חדשה בּפיו. מה הדבר? אָביו מעוֹלםֿֿֿ-האמת בּא אֵלָיו בּחלוֹם הלילה שוּב לא בּשׂק, אֶלָא חַי ושׂמח, וגילגל לוֹ אֶל תּוֹךְ הבּית חָבית כּבדה…
בּני [צוֹחק]. החלוֹמוֹת הם אֶלראיט… אבל לָקחת חמדה גנוּזה כּזאת ולמכּוֹר אוֹתה להדיוֹט בּמחיר דינר – הלא זה עווֹן פּלילי!
בּתֿֿֿ-שבע. הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין, בּנילי, עד היכן הגיעוּ הדברים. הנה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי אִידל חַלפן דרש אֶתמוֹל בּבית הרב, שיעמידוּ אֶת החוּפּה דווקא היוֹם, וּבעמל רב עלה בּידי דוֹדךָ לדחוֹת אֶת הנישׂוּאִין עד אַחַר השבּת.
בּני [משתּוֹמם]. מה? בּאמת? השמַעתּ, אֶסתּרל?… דוֹדתי! הדבר הזה לא יעלה בּידם! אֵת כּל העיר אֶהפוֹךְ על פּיה! אֶת כּוּלָם אלמד בּינה! ואֶת אִידל זה אַכּה לחי בּראש כּל חוּצוֹת!…
אֶסתּר. ואני אוֹמרת, כּי כּל הדבר כוּלוֹ אֵינוֹ אֶלָא קוֹמדיה. שלוֹם שדכן תּקע לידי אֶת מטפּחתּוֹ המזוּהמת – טפוּ!
בּתֿֿֿ-שבע. כּאַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי. והלא כּתבוּ אֶתמוֹל תּנאִים!
אֶסתּר. מַה לי ולתּנאִים שלָהם! אִמא, גם אַתּ אֵינךְ יוֹדעת עדיִין, עד היכן הגיעוּ הדברים… [מַבּיטה אֶל בּני בּפנים מַאדימים]. נמנינוּ וגָמַרנוּ עם בּני – שנינוּ נוֹסעים לאַמריקה!
בּתֿֿֿ-שבע. כּלֿֿֿ-כּךְ מהרה?… הדבר הזה, ילָדי, וַדאי שיביא לי גם שׂמחה, גם עצב…
בּני [שׂם ידוֹ על שכמה]. גם אַתּ תּסעי עמנוּ, דוֹדתי. וגם הדוֹד לוי.
בּתֿֿֿ-שבע. הלוַאי! אבל אֵיךְ תּוֹציא אֶת הדוֹד לוי משׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן – זאת לא אֵדע!… [מן החוּץ בּאִים ליזרֿֿֿ-ווֹלף, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, פייגהֿֿֿ-לאה וניסי, וּמאַחריהם נלוה המוֹן].
אֶסתּר. הנה כּוֹריֿֿֿ-הזהב בּאִים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּפתח, אֶל ההמוֹן]. לכוּ מזה, אָמַרתּי לָכם! אֵין בּכם צוֹרךְ כּאן!
קוֹלוֹת מן החוּץ. גם אנחנוּ רוֹצים לָדעת! גם לָנוּ חלק באוֹצר!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מחלקכם לא תּיגָרע אַף פּרוּטה! [מרים מַטהוּ]. לכוּ מזה, מַמזרים! פּן אֶשבּוֹר לָכם זרוֹע עם קדקוֹד!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לכוּ, יהוּדים, כּכּתוּב: אַל תּקשוּ לבבכם! [סוֹגרים הדלת].
פייגהֿֿֿ-לאָה [ואַחריה כּל הבּאִים]. בּוֹקר טוֹב!
בּתֿֿֿ-שבע. בּוֹקר טוֹב, שנה טוֹבה! [נוֹטלת אֶת עלה האִיטריות בּמַערוֹךְ וּפוֹנה לָלֶכת].
פייגהֿֿֿ-לאה. בּתֿֿֿ-שבעניוּ, בּשלמה הכּעס? וכי עשׂינוּ לָךְ רעה חָלילה?
בּתֿֿֿ-שבע. לא! טוֹבה עשׂיתם לי!… [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
אֶסתּר. אַבּא אֵיננוּ בּבּית.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יוֹדעים אנחנוּ. בּאנוּ לא אֶל אַבּא שלָךְ, כּיֿֿֿ-אם אֵלָיו! [מוֹרה במַטהוּ על בּני].
אֶסתּר. אֵלָיו? בּדבר השוּתּפוּת?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵיזוֹ שוּתּפוּת? [מַבּיט אֶל חבריו בּתמהוֹן]. סבוּר אני, שאֵין זה ענין לכלה בּתוּלָה כּמוֹתךְ.
פייגהֿֿֿ-לאָה. אָמנם, אֶסתּרל, מוּטב שתּצאִי לרגע… מַה שלוֹמךְ לאַחַר שהתעלפתּ אֶתמוֹל?
אֶסתּר. תּוֹדה. מתאַוָה אני עתּה להתעלף עוֹד פּעם… [יוֹצאת אֶל האוּלָם, שוֹלחת מן הפּתח לָשוֹן לעֵבר הבּאים, בּאוֹפן שרק בּני רוֹאֶה זאת].
בּני [מגחךְ. וּבכן, בּאתם אֵלָי? שבוּ אֵיפוֹא. [הכּל יוֹשבים. בּני סוֹקר אֶת האוֹרחים, כּשרגלוֹ האַחַת נתוּנה על כּיסא]. הפּנים כּאִילוּ ידוּעים לי.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אני ליזרֿֿֿ-ווֹלף הקצב, אִם אַתּה זוֹכר. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של קצבים.
בּני. אָה, ליזרֿֿֿ-ווֹלף? זוֹכר אָני! [נוֹתן לוֹ ידוֹ]. אֶשׂמַח לשמוֹע, כּי אַתּה גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של קצבים. [מוֹרה על שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי]. וגנטלמן זה מי הוּא?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. בֶּני! מַה זה היה לָךְ האִם לא הכּרתּני? הלא אני שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי חַייט, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חַייטים, אַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּי שמוֹחל אני על הכּבוֹד, כּכּתוּב: לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ…
בּני [בּשׂמחה]. אָה, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ! [תּוֹפס לוֹ בּידוֹ וּמנַענע אוֹתה].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּפנים נוֹהרים]. אבל זוֹכר הוּא, השקץ! שכנים היִינוּ לפנים עם אִמוֹ האַלמנה! אַי, ימים טוֹבים היוּ אָז!… הזוֹכר אַתּה, בּנילי, עֵת היִית רוֹכב בּחוּצוֹת עלֿֿֿ-גבּי העֵז השחוֹרה שלי? הזוֹכר אַתּה, כּמה חָרוּצה היתה עֵז זוֹ, מַזיק אֶחָד בּעיר?…
בּני. בּוַדאי זוֹכר אָני!… וֶל, מַה שלוֹמה?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מניע בּידוֹ]. כּבר שבקה חַיִים לכל חָי!… [נאנח]. מני אָז אֵין עזים מתקיימוֹת אֶצלי!
בּני. וּמי הלֵידי הזאת?
פייגהֿֿֿ-לאָה. פייגהֿֿֿ-לאָה הגבּאית, זוֹ שהוֹציאָה פּעם אַחַת עֶצם של דג מגרוֹנךָ, כּשהיִית שרץ כּזה… [מַראָה על האָרץ]. הזוֹכר אָתּה?
בּני. כּן, כּן! אָמנם פייגהֿֿֿ-לאה!… וזהוּ אֵיפוֹא רב ניסי אַבֿֿֿ-הרחמים, האֵין זאת?
ניסי. אני הוּא בּעלה… [מַראֶה על פייגהֿֿֿ-לאה].
פייגהֿֿֿ-לאה. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת הקר!
בּני. זקנתּ וָשׂבתּ, רב ניסי!
ניסי. כּוּלָנוּ הוֹלכים לשם! [מַראֶה בּידוֹ למרחוֹק].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מַסבּיר]. למקוֹם שהאוֹצר קבוּר שם!…
בּני [יוֹשב לעוּמתם]. וּבכן, גנטלמנים? מה אוּכל לעשׂוֹת למַענכם?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. האֶפשר לדבּר עמךָ בּלא כּירכּוּרים, אִיש צעיר?
בּני. בּלא שוּם כּירכּוּרים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִם בּלא כּירכּוּרים, הרי אָנוּ רוֹצים לָדעת, דרך משל, לָמה בּאת לכאן? [מַבּיט בּוֹ בעֵינַיִם חוֹדרוֹת].
בּני [מגחךְ]. צריכים אַתּם לָדעת זאת?
ניסי. לא שצריכים אָנוּ. שוֹאלים אָנוּ. מַהֿֿֿ-נַפשךָ…
פייגהֿֿֿ-לאה. אִשה! מַה פּירוּשה של מַהֿֿֿ-נַפשךָ? אָמנם צריכים אָנו לָדעת!
בּני. ולָמה לָכם לָדעת זאת?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השמַעתּם שאֵלה? העיר צריכה לַדעת זאת! כּל העיר מצפּה לָאוֹצר, וכאן בּא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, נַער מאַמריקה, בּלא זקן וּבלא שׂפם…
פייגהֿֿֿ-לאה. הן לוּלא אני, שהוֹצאתי אֶת העֶצם מגרוֹנךָ, לא ידעתּ כּיוֹם הזה, כּי יֵש אַמריקה בּעוֹלָם!…
בּני. אבל עדיִין אֵין אני יוֹדע, בּמה אַתּם סחים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ראוּֿֿֿ-נא, כּיצד הוּא מיתַּמם!… שמַעֿֿֿ-נא, בֶּני! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם. שמוּעה עוֹברת בּעיר, כּי כּל הענין כּוּלוֹ היה מדוּבּר בּמשפּחתּכם מכּבר.
ניסי. כּלוֹמר, כּפי שאַתּה מוּמחה לענין זה של אוֹצרוֹת, והראָיה, שאוֹצר אֶחָד, אוֹמרים עליךָ, כּבר מצאת…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לָכן בּאת הנה לעזוֹר בּחפירה, וכאשר יחפּרוּהוּ, תּמשוֹךְ אֶת האוֹצר לאַמריקה, ולָנוּ לכוּלָנוּ תּשלח לָשוֹן ארוּכּה!…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אַף כּי לבּי לא יִתּנני להאמין, כּי בּני יֹאבה לעשוֹק עיר שכּוּלָה עניִים, אני אוֹמר…
פייגהֿֿֿ-לאה. מַה יוֹעיל לָנוּ מַה שאַתּה אוֹמר? הבה נשמע מַה שהוּא אוֹמר!
בּני. אֵין אני מבין, לָמה נבהלתּם כּלֿֿֿ-כּךְ מפּני? הלא מחר בּלילה אַתּם הוֹלכים כּוּלכם לחפוֹר אֶת האוֹצר, והיה כּאשר תּחפּרוּהוּ, תּשלחוּ לי לָשוֹן ארוּכּה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. חָכם בּלילה! וּמה אִם לא נמצאֵהוּ חָלילה?
בּני. לָמה לא תּמצאוּהוּ? הלא יוֹדעים אַתּם אֶת מקוֹם קבוּרתוֹ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הלא זאת היא הצרה, שאֶת מקוֹמוֹ הנכוֹן אֵין אָנוּ יוֹדעים עדיִין. בּןֿֿֿ-הפּקוּעה של אִידל מגמגם בּלשוֹנוֹ. אֶת הדינר, הוּא אוֹמר, מצא ליד האוֹהלים, ואוֹהלים בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת יֵש די והוֹתר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּנגד זה מַבטיח אִידל עצמוֹ, כּי אֵלה הם שני האוֹהלים של לוי דוֹדךָ ושל הרב הזקן. וּראָיה לדבר, הוּא אוֹמר, שבּלילה הזה חָלם חלוֹם, והנה הרב הזקן מוֹציא אֵלָיו מתּוֹךְ האוֹהל כּיס מלא דינריֿֿֿ-זהב, ועל הדינרים כּתוּב בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “הנאהבים והנעימים”…
ניסי. ועליךָ לָדעת, שאִם אִידל חַלפן התחיל לחלוֹם חלוֹמוֹת, סימן הוּא שכּבר כּלוּ כּל הקצים!…
פייגהֿֿֿ-לאה. אֶלָה מה? צריכים אָנוּ להאמין לאִידל, כּי החלוֹם אָמנם היה חלוֹם… [אֶל בּני]. יהוּדי מנוּוָל הוּא אִידל זה, אַלֿֿֿ-נא יִחַר אַפּךָ בּי, הלא קרוֹבךָ הוּא עתּה…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּיס רחב תּפר לעצמוֹ. הרב פּסק לוֹ רביעית האוֹצר, ועדיִין הוּא בּוֹכה!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הכּלל, אִיש צעיר? מַה תֹּאמַר לָנוּ?
בּני [קם]. שמעוּני, גנטלמנים! יכוֹלים אַתּם לָלכת אִיש לביתוֹ ולישוֹן בּמנוּחה. לא בּאתי לכאן לָקחת מכּם אֶת אוֹצרכם. יש לי אוֹצר משלי באַמריקה.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ולא אָמַרתּי לָכם, כּי בּני לא יעשוֹק עיר של עניִים? יוֹדע אני אֶת אַנשי שלוֹמי, כּכּתוּב: עם לָבן גרתּי!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קם שׂבעֿֿֿ-רצוֹן]. זכוֹר לךָ אֵיפוֹא, בּני. אֶת מוֹצאֿֿֿ-שׂפתיךָ תּשמוֹר! שאִם לא כּן, לא ננהג בּךָ כּבוֹד ולא נַחמוֹל אפילוּ על המגבּעת האַמריקאִית שלָךְ! [מוֹרה בּמַטהוּ על מגבּעתּוֹ של בּני]. רב ניסי, הבה נלךְ, עֶרב שבּת היוֹם! [יוֹצאים].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [חוֹזר מיד]. בּני, שאֵלָה יֶש לי לשאלךָ.
בּני. שאַל, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, שאָל.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא אַתּה מוּמחה לדברים אֵלוּ. מַה דעתּךָ, למשל, על האוֹרוֹת מאוֹפל?
בּני. אוֹרוֹת מאוֹפל?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמרוּ, כּי בּמקוֹם שהאוֹצר טמוּן שם מנַצנצים אוֹרוֹת מאוֹפל. ואני בּעֵינַי ראִיתי אֶמש אוֹר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. בּני. ראִית אוֹר, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּה אֶזכּה לראוֹת אֶת אִשתּי ציפּהֿֿֿ-ביילהֿֿֿ-רייזה חוֹלבת עֵז!
בּני [טוֹפח לוֹ על שכמוֹ]. אִם כּן, סימן טוֹב הוּא! סימן טוֹב וּמַזל טוֹב! [תּוֹקע לידו שטרֿֿֿ-כּסף].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּתמהוֹן]. זה מהוּ?
בּני. לעֵז.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. יִשמרני אלוֹהים! [מַחזיר לוֹ אֶת השטר]. בּןֿֿֿ-אָדם! מי אני בּעֵיניךָ?
בּני. קח, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, קח. הנה תּמצאוּ אֶת האוֹצר, ותשיב לי.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רק בּתנַאי זה!… [פּוֹנה אֶל הדלת, מַבּיט בּכּסף, חוֹזר]. אבל בּשׂכר זה, בּני, הנה תּראֶה, קנה אֶקנה, אִם יִרצה השם, עֵז כּזאת, אשר יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיו של כּסף מפּניו וּמאַחריו!…
בּני. העיקר, שתּהיֶה שוֹפעת חָלָב!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמן, גם אַתּם!… [יוֹצא. מן האוּלָם בּאה אֶסתּר].
אֶסתּר [גוֹעה בּצחוֹק]. אוֹי, לא אֶעצוֹר כּוֹחַ לָשׂאת כּל זאת!
בּני. אָכן, אֶסתּרל, רוֹאֶה אני, כּי הרקחתּי פּה מרקחָה בּעיר! [מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל בּאה בּתֿֿֿ-שבע, מַבּיטה בחַלוֹן].
בּתֿֿֿ-שבע. בּרוּךְ הבּא! אִידל חַלפן, כּמדוּמה לי, הוֹלךְ לכאן!
בּני [מתעוֹרר]. אֶת זה אַכּה לחי!
אֶסתּר. חָלילה לךָ, בּני! אִם כּךְ אַתּה עוֹשׂה, אַתּה מקלקל הכּל!
בּני. אֶסתּרל, אַכּהוּ לחי!
אֶסתּר. לךְ, לךְ מפּה! [מוֹליכה אוֹתוֹ אֶל האוּלָם, סוֹגרת אַחריו הדלת. בּפתח הבּית נראֶה אִידל. מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ. מאַחריהם – המוֹן אנשים].
קוֹלוֹת מן החוּץ. רב אִידל, מעֵינינוּ לא תּתעלם! כּוּלָנוּ שוּתּפים לָאוֹצר! כּוּלָנוּ!
אִידל. אבל הרפּוּ ממני: אבל אִיש לא יחטוֹף מיֶדכם אֶת האוֹצר! אִיש לא יֹאכלהוּ!… [סוגר בּפניהם הדלת]. דבקוּ כּסַפּחת! כּצל הם הוֹלכים אַחרי!… [אֶל בּתֿֿֿ-שבע]. בּוֹקר טוֹב, מחוּתּנת. עברתּי עלֿֿֿ-פּני הבּית, ונכנסתּי.
בּתֿֿֿ-שבע. שב, אַחרי אשר נכנסתּ… “מחוּתּנת”!…
אִידל. אַדרבּה, נשב מעט. [מוֹליךְ אֶת אִיציק עד הדרגָש]. שב, אִיציק. [יוֹשב אֶל השוּלחָן מן הצד, מעיף עין בּאֶסתּר]. מַה שלוֹם אֶסתּר?
אֶסתּר. בּריאָה וּשלמה! וּמַה שלוֹם אִיציק? בּוַדאי עיף כּל הבּוֹקר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת בּמלאכת האוֹצר?… אִיציק, תֹּאכל פּרוּסַת דוּבשן? אִיציק. אַבּא, מוּתּר?
אִידל. מילא… [אֶל אֶסתּר]. כּךְ? רוֹצה אַתּ להתחַנךְ בּמצוַת אֵם חוֹרגת? אַדרבּה, יפה מאוֹד… [אֶסתּר מוֹציאָה מן האָרוֹן לאִיציק חתיכת דוּבשן, יוֹשבת אִתּוֹ על הדרגש ואוֹכלת עמוֹ יחד. אִידל מתוֹפף בּאֶצבּעוֹתיו על השוּלחָן, מרים ראשוֹ על סביבוֹתיו]. אֵין אִיש בּבּית?
בּתֿֿֿ-שבע [ישבה מן הצד]. בּעלי הלא עסוּק בּאוֹצר שלָכם!
אִידל. כּךְ? רוֹאֶה אני, כּי האוֹצר לא לפי רוּחךְ הוּא? מַדוּע? אֵין זה ענין רע, אוֹצר… נוּ, והוּא, כּלוֹמַר האוֹרח? אֵיפה הוּא?
בּתֿֿֿ-שבע. אֵיפה עליו להיוֹת? נח הוּא מן הדרךְ!
אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, ינוּחַ לוֹ… [מעיף עין בּאֶסתּר]. טיילתּם שניכם בּעיר?
אֶסתּר [יוֹשבת ממוּלוֹ]. כּן, טיילנוּ שנינוּ בּעיר.
אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… אֵין בּזה עול, מעט רוּחַ צח… ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן סבוּר אני, כּי אֵין הדבר יפה בּיוֹתר.
בּתֿֿֿ-שבע. לָמה אַתּה סבוּר כּךְ? וכי אָסוּר לָה לנַערה לטיֵיל עם בּןֿֿֿ-דוֹדתה?
אִידל. מי אוֹמר, כּי אָסוּר? אַדרבּה, מוּתּר. ורק אֵין הדבר יפה בּיוֹתר. למחר אַחרי התּנאים, עליִךְ לָדעת, אֵין הדבר יפה בּיוֹתר.
אֶסתּר. אִמא! הלא החָתן צדק! כּמעט שכחתּי, כּי כּלה אני, וכי חַייבת אני לטיֵיל רק עם רב אִידל!
אִידל. הרוֹאָה אָתּ? הנה בּתּךְ מדבּרת דווקא כּברֿֿֿ-דעת… אוֹמרים, שהביא לָה תּכשיטים?
בּתֿֿֿ-שבע. לא תּכשיטים הביא לָה, אֶלָא מַתּנה! לכוּלָנוּ הביא מַתּנוֹת, ואפילוּ למשרתת בּיתי! ויוֹדע אַתּה, מַדוּע? מפּני שיד פּתוּחָה לוֹ, והוּא, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, בּעלֿֿֿ-מיליוֹנים!
אידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… כּלוֹמַר, אֶת המיליוֹנים שלוֹ עדיִין לא מניתי… טבּעת משוּבּצת אֶבן?
אֶסתּר. כּן, משוּבּצת אֶבן. [מסירה אֶת הטבּעת]. הנה היא!
אִידל [מִתבּוֹנן אֶל הטבּעת]. נוּ, אַדרבּה… אֶבן טהוֹרה?
בּתֿֿֿ-שבע. אֶלָא מה, מזוּיֶפת?
אִידל. כּלוֹמַר… אַבני אַמריקה! [מַחזיר לאֶסתּר אֶת הטבּעת].
אֶסתּר. אִם אַבני אַמריקה לא ישרוּ בּעֵיניךָ, לָמה לא הבאת טוֹבוֹת מהן? הלא חָתן אַתּה, כּמדוּמה לי, האֵין זאת?…
אִידל. כּך? בּוַאי חָתן… אָמנם לשם זה בּאתי לשׂוֹחח לשם זה… [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ חָריט ישן של קטיפה, מפשפּש וּמוֹציא מתּוֹכוֹ מַחרוֹזת קטנה של מַרגָליוֹת זעירוֹת מַצהיבוֹת, אוֹחז אותָה בּאַויר בּשתּי אֶצבּעוֹת].
אֶסתּר. מַה זאת?
אִידל. הבל וָריק. גרגרת של מַרגָליוֹת. אֶפשר לקנוֹת בּמחירה חָמש טבּעוֹת אַמריקאִיוֹת.
אֶסתּר. ואֶת הגרגרת הזאת אַתּה רוֹצה לָתת לי מַתּנה?
אִידל. לא עכשיו. בּקרוֹב. אַחרי החתוּנה, אִם יִרצה השם.
אֶסתּר. ולָמה מיהרתּ לקנוֹת?
אִידל. לקנוֹת? אני אֵינני קוֹנה דברים כּאֵלה. אני אֵינני מפזר כּסף לָרוּחַ. הגרגרת הזאת שמוּרה אִתּי זה עידן ועידנים!
בּתֿֿֿ-שבע [נוֹטלת בּידה אֶת המַחרוֹזת]. הגידה לי, בּבקשה ממךָ, האֵין אֵלוּ המַרגָליוֹת של פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ, עליה השלוֹם?
אִידל. מַה שייךְ של פרוּמהֿֿֿ-גיטל? כּשהיתה חַיה – אַדרבּה, ענדה היא אוֹתן.
בּתֿֿֿ-שבע. וּכשמתה?
אֶסתּר. אַדרבּה, אֶענוֹד אני אוֹתן!
בּתֿֿֿ-שבע. וּמַתּנה נאָה זוֹ הבאת לבתּי? למַען תּבוֹא חָלילה פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ לחנוֹק אוֹתה בּשנתה?…
אִידל. אָט, כּאַחַת הנשים תּדבּרי!
בּתֿֿֿ-שבע [זוֹרקת אֶת המַחרוֹזת אֶל פּניו]. קח לךָ זאת מפּה! מַהר וקח אֶת הזוהמה הזאת מעם פּני!
אֶסתּר. אִמא! לָמה אַתּ מתרגזת? הלא החָתן צדק!
בּתֿֿֿ-שבע. אַלֿֿֿ-נא, בּתּי! אֵין אני אוֹהבת משׂחַקֿֿֿ-ילָדים כּזה! נלךְ מפּה! [מוֹליכה אוֹתה].
אֶסתּר. אִמא! רוֹצה אני בּגרגרת! בּגרגרת של החָתן!… [שתּיהן יוֹצאוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל. אִידל מַבּיט אַחריהן בּגיחוּך זוֹעֵם, טוֹמן אֶת המַרגָליוֹת בּכיסֿֿֿ-חָזהו. בּני, שעמד כּל הזמן מאַחרי דלת האוּלָם הפּתוּחה קצת, פּוֹתח אוֹתה לָרוָחָה, ניגש אֶל אִידל וידיו בּכיסי מכנסיו, עוֹמד לפניו ושוֹרק בּשׂפתיו].
אִידל. שוֹרק אָתּה?
בּני. יֶס סיֶר. בּאַמריקה כּוּלָנוּ שוֹרקים.
אִידל. נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… לא הכּרתּני?
בּני. הכּרתּיךָ. הלא אַתּה מי שהיה אֶתמוֹל החָתן של אֶסתּר?
אִידל. לָמה רק אֶתמוֹל? חָתן לעוֹלָם חָתן הוּא!
בּני. וזה הוּא בּוַדאי הנַער המאוּשר שלךָ, שהביא אֶת האוֹצר לָעוֹלָם? [ניגָש אֶל אִיציק, נוֹתן לוֹ מַטבּע]. הא לךָ ותקנה סוּכּריוֹת.
אִיציק [לוֹקח, קם]. אַבּא, מוּתּר?
אִידל. מילא… [אֶל בּני]. רוֹאֶה אני, כּי הכּסף כּדוֹמן השׂדה הוּא אֶצלכם בּאַמריקה? כּמה, דרךְ משל, שילמתּ מחיר הטבּעת, אשר הבאת מַתּנה לכלָתי?
בּני [מַראֵהוּ אֶצבּע אֶחָת]. וואן טהאוּזאנד!
אִידל. כּמה יעלה זה בּלשוֹננוּ?
בּני. אֶלף שקל.
אִידל. וכמה אלָפים ליוֹם מַרויח אִיש צעיר כּמוֹךָ בּאַמריקה?
בּני. די והוֹתר! אָנוּ עוֹשׂים אוֹתם בּקיטוֹר.
אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… אֵימתי אַתּה מוּכן לנסוֹע מכּאן?
בּני [נוֹטל כּיסא, יוֹשב ממוּלוֹ, טוֹפח לוֹ על בּרכּוֹ]. מיסטר! קנאַתֿֿֿ-גבר אוֹכלת אוֹתךְ!
אִידל. מה אוֹכלת אוֹתי? אֵין אני מבין לָשוֹן של תּרגוּם אוּנקלוֹס!
בּני. מתנַפּח אַתּה כּתרנגוֹל, ואֵיני יוֹדע לָמה? הלא עוֹמדים אנחנוּ להיעשׂוֹת אִתּךָ מחוּתּנים, אוֹ לא?
אִידל [בּעין אֶחָת]. מי זה אומר, כּי לא? בּוַדאי מחוּתּנים!
בּני. אִם כּן, הלא שנינוּ אָלראיט! [לוֹקח ידוֹ]. תּן לי ידךָ ונהיֶה ידידים!
אִידל. אַדרבּה, נהיֶה ידידים, אִם רצוֹנךָ דווקא בּכךְ.
בּני [מַבּיט אֵלָיו בּפנים מאִירים]. וּבכן, מַה נשמע בּדבר חפירת האוֹצר?
אִידל. מַה יֵש לשמוֹע? יחפּרוּהוּ. יִהיֶה אוֹצר!
בּני [כּמַמתּיק סוֹד]. אָמרוּ, כּי הרב המת בּא אֵליךָ בּחלוֹם?
אִידל. כּךְ? כּבר סיפּרוּ לָךְ? [בּעין אֶחָת]. נוּ? ואַתּה אֵינךָ מַאמין מסתּמא בּדברים אֵלוּ?
בּני. חָלילה! וכי אֵיני יהוּדי?… [מרים עֵיניו למרוֹם]. נפלָאִים הם החלוֹמוֹת! הלא גם אֶצלי התחיל כּל הענין בּחלוֹם.
אִידל. כּךְ? גם אֶצלךָ?… וּבכן, אמת היא מַה שאוֹמרים עליךָ?
בּני [כּוֹבש עֵיניו בּקרקע]. אֵין אני אוֹהב לדבּר בּזה.
אִידל. מַדוּע? כּדאי מאוֹד לשמוֹע… מה היה החלוֹם שלךָ, דרךְ משל?
בּני. חלוֹם פּשוּט. בּחלוֹמי בּא אֵלי קוֹלוּמבּוּס הזקן וכתב לי טשֶק לחצי מיליון דוֹלָר.
אִידל. כּךְ?… וּמי הוּא אוֹתוֹ זקן, אשר אָמרתּ?
בּני. זה שמצא אֶת האוֹצר הגָדוֹל… אֶת אַמריקה.
אִידל [תּוֹהה עליו]. כּךְ? וקיבּלתּ מנה יפה?
בּני. המנה היתה יפה שבעתיִם, לוּלא השוּתּפים הרבּים!
אִידל [נאנח]. גם פּה אוֹתה הצרה: השוּתּפים רבּים!…
בּני. והלא אָמרוּ, כּי אַתּה מקבּל חתיכה שמנה – רבע האוֹצר!
אִידל. עלֿֿֿ-פּי דין מַגיע לי החצי. ותלוּ עלי אוֹכלֿֿֿ-חינם – אֶת הפּריץ!
בּני. זוֹהי שערוּריה! מַה לפריץ וּלאוֹצר של יהוּדים?
אִידל. הלא הוּא אשר אָמַרתּי! ויוֹדע אַתּה, מַה טיבוֹ של פּריץ זה? פּגע רע! אֶתמוֹל, לאַחַר שחָתמנוּ כּוּלָנוּ על הכּתב, הלךְ זה ושׂכר לוֹ חדר ממוּל בּיתי דווקא, והרי הוּא יוֹשב ליד החַלוֹן ושוֹמר… אָה, הנה הוּא גם כּאן! [מַראֶה על החַלוֹן, בּמקוֹם שולוֹצלָבסקי מתגלה לרגע וּמתעלם]. שוֹמר הוּא צעדי, אֵינוֹ גוֹרע עין ממני… וּמי אָשם בּדבר? רק דוֹדךָ, הוּא ולא אַחר!
בּני. אבל בּשׂכר זה אַתּה מקבּל מדוֹדי כּלה נאָה כּלֿֿֿ-כּךְ!
אִידל. כּן, גם זה אמת… אבל הדבר עוֹלה לי בּהוֹן עצוּם!
בּני [קם]. מיסטר אִידל! – הלא כּךְ נקרא שמךָ? ראוּי אַתּה, חי נַפשי, למַכּוֹתֿֿֿ-לחי! וכי עדיִין אַתּה אֵינךָ שׂבעֿֿֿ-רצוֹן? לוּא קיבּלתּי אני כּלה כּזאת!…
אִידל. נוּ? כּלוּם יֶחסַר המין של בּתוּלוֹת יֶחסַר פּה? [בּעין אֶחָת]. לָמה בּאמת לא תּעשׂה פּה שידוּךְ?
בּני. אַדרבּה, שדךְ לי שידוּךְ הגוּן.
אִידל. וכי מה? האֵין שדכנים בּכתריאֵליבקה? יכוֹל אני לשלוֹחַ אֵליךָ שדכן, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… [קם]. מילא, בּזה עוֹד נדבּר בּזה. לעֵתֿֿֿ-עתּה עלינוּ לָלכת. אִיציק! [אִיציק, שנרדם בּינתים, חָרד ממקוֹמוֹ]. קוּם, אִיציק, הוֹלכים אנחנוּ. [לוֹקחוֹ בּידוֹ, פּוֹנה אֶל הדלת]. כּךְ? רוֹצה אַתּה אֵיפוֹא לעשׂוֹת כּאן שידוּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… דרךְֿֿֿ-אגב… סוּרהֿֿֿ-נא מחר עם דוֹדךָ, וּנברךְ, אם רצוֹנךָ בּכךְ, על הכּוֹס… שלוֹם!
בּני [מנַענע לוֹ בּידוֹ]. שלוֹם, שלוֹם, מיסטר אִידל! [אִידל ואִיציק יוֹצאִים].
אֶסתּר [בּאה מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. נוּ, בּני? לָמה לא שמַענוּ עדיִין קוֹל מַכּוֹתֿֿֿ-לחי?
בּני. הבה אוֹמַר לָךְ, אֶסתּרל, כּי בּרנש זה אֵינוֹ ראוּי אפילוּ למַכּוֹתֿֿֿ-לחי! [הדלת נפתּחת בּחשאי וּולוֹצלָבסקי מתגנב לָבוֹא].
ולוֹצלָבסקי [משתּחוה לפני בּני]. בּוֹקר טוֹב, פּאן רוֹטשילד! שלוֹם עליכם, עליכם שלוֹם! [מתבּוֹנן אֵלָיו בּגיחוּךְ]. אָה, כּמה נאֶה מַלאַךְֿֿֿ-המות זה, הדוּר בּלבוּשוֹ כּבןֿֿֿ-גראף! [קוֹרץ לו בּעין אֶחָת]. הגידה לי, מה עשׂה כּאן עמךָ אוֹתוֹ שׂוֹנאֿֿֿ-יִשׂראֵל, אוֹתוֹ פּאן יוּדקה יִמַח שמוֹ, הי? בּא לעשׂוֹת מקח וּממכּר יהוּדי? להעביר אֶת האוֹצר, כּדוֹמה למשל, לאֶרץ כּנען?
בּני [אֶל אֶסתּר]. מי הוּא טיפּוּס זה?
אֶסתּר. הלא זה פּאן ולוֹצלָבסקי, סוֹכן הגראף.
ולוֹצלָבסקי [מסַלסל בּשׂפמוֹ, משתּחוה]. אָה, פּאנַה אֶסתּרקה, אני כּוֹרע בּרךְ! [מבקש לנַשק אֶת ידה]. אני נוֹשק ידיִךְ הקטנוֹת, כּלה נאָה! [אֶסתּר מַסתּירה ידיה. ולוֹצלָבסקי צוֹבט לָה בּלחיה].
בּני. הוֹי, מיסטר, אסוֹף ידיךָ! [סוֹטר לוֹ על ידוֹ ודוֹחפוֹ מעם אֶסתּר].
ולוֹצלָבסקי [מתמַלא חימה]. בּןֿֿֿ-כּלָבים, זשיד! [מאַיֵים בּסוֹככוֹ]. אני הנני פּוֹלָני!
בּני. מה אָמַרתּ? זשיד? אמוֹר אֶת זה עוֹד פּעם! [מַגיש אֶגרוֹפוֹ אֶל פּניו]. יוּ גאד דאָמד פוּל! 1 אני אַמריקאִי! אַמריקאִי אָני! אני אַראךָ פּירוּשוֹ של זשיד!
ולוֹצלָבסקי [פּוֹסע לאחוֹריו]. ואני אַראֶךָ, מַהֿֿֿ-יפית, כּיצד לעשׂוֹת מקח וּממכּר! בּאת מאַמריקה לעשׂוֹת מקח וּממכּר יהוּדי עם הקהל שלָכם? להעביר את רכוּש האָדוֹן הגראף אֶל הבּאנקירים היהוּדים שלָכם? [מאַיֵים בּסוֹככוֹ]. לא אַרשה זאת!
בּני [מַבּיט בּפני אֶסתּר, בּעֵיניו מנַצנץ בּרק חָי; פּוֹנה אֶל הפּריץ מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש]. שמעֵני, מיסטר פּוֹלָני! נַסהֿֿֿ-נא להוֹציא מפּיךָ עוֹד מלה אַחַת, ואַתּה מַפסיד אֵת כּל חלקךָ בּאוֹצר! מַעביר אני לאַמריקה אֵת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת, וּלךָ לא אַשאִיר אפילוּ דינר אֶחָד! בּטח עלָי!…
ולוֹצלָבסקי [מַבּיט אֵלָיו רגע נרעש, וּמיד פּניו משתּנים ונַעשׂים מתוּקים מאוֹד; ניגָש אֶל בּני, מַחליק לוֹ על שרווּלוֹ]. מוּטב, מוּטב, פּאן רוֹטשילד! שאֿֿֿ-שא! שוּב לא תּשמע אַף הגה מפּי! אַף חצי דיבּוּר! יד אֶחָת! כּל יִשׂראֵל חזירים!… [בּגיחוּךְ חוֹנף]. אָה, כּמה נאֶה שלחמנוֹת זה! בּןֿֿֿ-גראף לכל דבר, חי אלוֹהים!… [דוֹחפוֹ בּסוֹכךְ]. נוּ? כּבר אָכלתּ חַלָה ודגים? כּבד מרוּסק עם בּצלים? אוֹי, זוֹלל וסוֹבא! אוֹי אֶפּיקוֹרס!… [פּוֹנה אֶל הדלת, מניע בּסוֹכךְ]. אבל שוּתּפוּת, פּאני? חצי שלי, חצי שלָךְ? זכוֹר לךָ אֵיפוֹא!… [יוֹצא. – בּני ואֶסתּר מציצים זה בּפני זה, נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק, אוֹחזים אִיש בּידי רעהוּ וגוֹעים בּצחוֹק. בּינתיִם נשמע שאוֹן מן החוּץ. מיד מתגלה לוי בּפתח, וּמאַחריו נדחָק המוֹן לָבוֹא. בּתֿֿֿ-שבע וזלדה בּאוֹת לקוֹל השאוֹן מחדרֿֿֿ-הבּישוּל].
לוי [מסתּלק מן ההמוֹן בּידיו]. יהוּדים, היוֹם עֶרב שבּת, ואֵין לעשׂוֹת כּלוּם! מחר, אִם יִרצה השם, מחר בּלילה בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת!…
אֶחָד מן ההמוֹן. מי יוּכל לחַכּוֹת עד מחר? גוֹועים אָנוּ בּרעב היוֹם!
שני. יִתּנוּ לָנוּ לפי שעה, עד לחשבּוֹן, מן האוֹצר האַמריקאִי!
שלישי. בּמה גרוּעים אָנוּ משמעוֹןֿֿֿ-אֶלי? גם אָנוּ בּטוּחים כּמוֹהוּ!… [בּני ניגָש אֶל הפתח].
קוֹלוֹת. הנה הוּא! זה הוּא! זה הוּא בּעל האוֹצר מאַמריקה!
בּני. מה הדבר?
אֶחָד מן ההמוֹן. בּאנוּ בּדבר העזים… [בּני עומד רגע נבוֹךְ, אבל מיד הוּא שׂם ידוֹ בּכיסוֹ, מוֹציא מלוֹא חָפנוֹ מַטבּעוֹתֿֿֿ-כּסף וּמחַלק להידים הפּשוּטוֹת אֵלָיו. מקצתם מקבּלים אֶת הכּסף בּרצוֹן, וּמקצתם נדחָקים לָבוֹא אֶל הבּית].
אֶחָד מן ההמוֹן. זה לא יספּיק לעֵז!
שני. אפילוּ לחצי העֵז!
שלישי. וכי כּךְ אַתּם מחַלקים אוֹצרוֹת?
זלדה [מתנַפּלת עליהם]. לכוּ מזה, עזיֿֿֿ-פנים! עדיִין הם עוֹמדים על המקח! הנה אני נוֹטלת אֶת המַטאטא! [רצה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, יוֹצאת משם בּמַטאטא. העניִים מתעלמים].
לוי [עוֹמד בּמַטהוּ משתּוֹמם, אֶל בּני]. מַה פּשר הדבר הזה?
בּני. הלא ראִית, דוֹדי. עד אשר תּמצאוּ אֶת האוֹצר יֶש צוֹרךְ בּמעט כּסף מזוּמן…
לוי [נאנח]. עיר שכּוּלָה עניִים, לא עלינו… [מַציג מַטהוּ בּפּינה]. רוֹצה אני לדבּר עמךָ, בּני.
בּני. גם אני רוֹצה לדבּר עמךָ, דוֹדי.
בּתֿֿֿ-שבע. בּנילי, שבוּ תּחילה אֶל השוּלחָן ותֹאכלוּ ארוּחַתֿֿֿ-הבּוֹקר.
לוי. הניחי לָנוּ פּעם אַחַת מארוּחַתֿֿֿ-הבּוֹקר שלָךְ!
בּתֿֿֿ-שבע. לוי, בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! הן זה שני ימים רצוּפים לא בּא אוֹכל אֶל פּיךָ!
אֶסתּר. אַבּא! לכבוֹד האוֹרח היקר!
לוי. האוֹרח היקר אֵינוֹ רוֹצה לאכוֹל!
זלדה. בּעלֿֿֿ-הבּית! אָמוּתהֿֿֿ-נא הפּעם, אִם לא תּלךְ אֶל השוּלחָן לאכוֹל! וכי סבוּר אַתּה, שהעוֹלָם הפקר? למי בּישלתּי כּל הבּוֹקר?…
לוי [צוֹעֵק]. קחוּֿֿֿ-נא אֶת זאת מעם פּני! צאוּ מפּה! כּוּלכן צאוּ מפּה כּרגע! [בּתֿֿֿ-שבע וזלדה יוֹצאוֹת נבהלוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל; אֶסתּר פּוֹנה אֶל האוּלָם].
בּני. דוֹדי, לָמה בּיישתּ אֶת הלֵידיס?
לוי. וכי כּוֹחֿֿֿ-אבנים כּוֹחי? היוֹדע אַתּה אֵת כּל אשר היה עלי לעשׂוֹת למן אֶתמוֹל ועד עתּה? אוֹצר, בּני, לא דבר קל הוּא!… [יוֹשב, מַראֶה לבני מקוֹם ממוּלוֹ]. שבֿֿֿ-נא. רציתי לדבּר עמךָ מעט. [בּני יוֹשב]. שמַעתּי, כּי אנשים בּאִים פּה אֵליךָ בּדבר האוֹצר, כּאִילוּ היִית צדיק, להבדיל?
בּני. הלא רשע אֵינני!
לוי. חָלילה! מוֹצאךָ אָמנם מגזע של צדיקים. אֶלָא מה? אבוֹתיךָ הצדיקים נשׂאוּ גם בּעוֹל זקן וּפאוֹת… וגם זאת: הם היוּ מקבּלים פּדיוֹנוֹת, ואַתּה, כּפי שאני רוֹאֶה, מחַלק פּדיוֹנוֹת… לָעזים.
בּני. צדיק אַמריקאִי אני, דוֹדי…
לוי. אֵין לי עליךָ כּלוּם, חָלילה. אַדרבּה, אִם אלוֹהים בּירךְ מַעשׂיךָ… וּבכן, בּאִים הם אֵליךָ לשאוֹל שאֵלוֹת בּדבר האוֹצר?
בּני. כּן, בּאִים.
לוי. ואַתּה משיב לָהם?
בּני. עד כּמה שידי מַגָעת.
לוי. ועד כּמה ידךָ מַגָעת? [אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, בּוֹחן אֶת בּני בּעֵיניו].
בּני [כּוֹבש עֵיניו בּקרקע]. מוּטב שנַניח אֶת זה… [דוּמיה]. רוֹצה היִיתי, דוֹדי, לדבּר עמךָ בּענין אַחר.
לוי. הבה נשמע.
בּני. הנה סיפּרתּ לי אֶתמוֹל עלֿֿֿ-דבר קבר אָביךָ. והרי אני רוֹצה לזכּוֹת בּמצוָה זוֹ וּלשלם להגראף אֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים.
לוי [נרעש]. אַתּה?… בּעלֿֿֿ-צדקה כּזה אַתּה רוֹצה להיוֹת?… [מַבּיט בּוֹ רגע, מניע ראשוֹ]. לא, בּני, אֶת הדבר הזה לא אֶעשׂה!
בּני. מַדוּע?
לוי. ראשית, מפּני שאני אֵינני שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ וקבר אָבי אֵיננוּ עֵז… ושנית, המצוָה הזאת שייכת להאוֹצר, והאוֹצר עצמו לא בּא לָעוֹלָם אֶלָא בּזכוּת אָבי, עליו השלוֹם… שני הדברים האֵלה אחוּזים וּדבוּקים זה בּזה… המבין אָתּה?… [דוּמיה]. אבל אמוֹר לי, בּני, הנה דיבּרתּ בּדינרים הרבּה כּלֿֿֿ-כּךְ, – אִם כּן, אֵין זוֹ בּדוּתה, שמסַפּרים עליךָ בּעיר?
בּני. אֵין לָדעת…
לוי. אוֹצר בּאַמריקה? מאַיִן בּאוּ אוֹצרוֹת לשם?
בּני. עוֹד מימי קוֹלוּמבּוּס.
לוי. מאוֹתוֹ האִיש עצמו?… דבר כּזה מתקבּל על הדעת… הרבּה אוֹצרוֹת חָפרוּ שם?
בּני. די והותר! בּוּנים אנחנוּ שם בּתּים, חוּפרים בּהרים וּבעמקים, והנה בּכל הר – שם אוֹצר, בּכל עֵמק – שם אוֹצר…
לוי. בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!… ואָנוּ כּאן יֵש לָנוּ רק אוֹצר אֶחָד, שאָנוּ מחַפשׂים זה כּמה דוֹרוֹת…
בּני. אַתּם מחַפשׂים אֶת אוֹצרכם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, וּבשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, דוֹדי, אֵין אוֹצרוֹת. שם יֵש רק קברים.
לוי. אֵיפה שמַעתּ אֶת החָכמה הזאת? בּאַמריקה?
בּני. כּן, בּאַמריקה.
לוי. ואנחנוּ שמַענוּ מפּי אבוֹתינוּ, וּמפּיהם אָנוּ חַיִים! וּבבקשה ממךָ, אַלֿֿֿ-נא תּדבּר עמי בּזה, כּי לא תּוֹעיל כּלוּם!…
בּני. מוּטב, דוֹדי. נדבּר בּענין חָשוּב יוֹתר. אמוֹרֿֿֿ-נא לי, למתי קבעתּ אֶת חתוּנתה של אֶסתּר?
לוי. ליוֹם הראשוֹן, אִם יִרצה השם, לאַחַר שנמצא מחר אֵת אשר אָנוּ מבקשים.
בּני. ואִם לא תּמצאוּ מחר אֵת אשר אַתּם מבקשים?
לוי. החוּפּה תּהיֶה בּיוֹם הראשוֹן. אֵין אני מנַסה אֶת הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא. מַאמין אני בּישוּעתוֹ.
בּני. ואַתּה מתחַיֵיב בּנפש בּתּךְ!
לוי. כּאַחַד הנערים תּדבּר! וכי סבוּר אַתּה, שאני עוֹשׂה על דעת עצמי?
בּני. אֶלָא על דעת מי?
לוי. רמזוּ לי ממרוֹמים… בּחלוֹם…
בּני. על נישׂוּאֵי אֶסתּר?
לוי. על נישׂוּאֵי אֶסתּר… אֶפשר שבּאַמריקה אֵין אַתּם מַאמינים בּחלוֹמוֹת, אבל כּאן, בּכתריאֵליבקה, עדיִין אָנוּ מַאמינים… [יוֹשב רגע תּפוּשֿֿֿׂ-הירהוּרים]. היוֹם לפנוֹת בּוֹקר היה הדבר… נרדמתּי אוּלי לרגָעים אחָדים, והנה נפתּחה הדלת בּלָאט ואָבי עליו השלוֹם נכנַס כּמוֹ חַי, הפּעם בּלא תּכריכים וּבלא שׂק, אֶלָא לָבוּש בּגָדיו, כּמשפּטוֹ תּמיד, בּידוֹ האַחַת הוּא נוֹשׂא אֶת שׂק הטלית וּבידוֹ השנית הוּא מגלגל עלֿֿֿ-פּני הקרקע חָבית חדשה, כּפי הנראֶה, כּבדה מאוֹד. בּיקשתּי לָקוּם ולעזוֹר לוֹ. נתן לי אוֹת בּידוֹ ואָמַר בּלָחַש: “שכב, בּני, שכב. הנה הבאתי לךָ, הוּא אוֹמר, מַתּנַתֿֿֿ-דרשה לאֶסתּר שלךָ – חָבית יין”… וּפנה לָלכת. אָמַרתּי לוֹ: “אַבּא, לאָן אַתּה נחפּז?” אָמַר לי: “הוֹלךְ אני להביא עוֹד; יֶש לָנוּ שם, הוּא אוֹמר, אוֹצר מלא – שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת יין ישן”… המבין אַתּה אֵיפוֹא, עד היכן הדברים מַגיעים?
בּני. מבין אני… ועל סמךְ הבלים אֵלוּ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אַתּה מוֹכר אֶת בּתּךָ יחידתךָ לאִיש הדיוֹט, לנבזה, שאֵינוֹ ראוּי גם להבּיט אֶל פּניה!…
לוי [קם]. מה הדברים האֵלה בּפיךָ?!
בּני [קם גם הוּא]. עליךָ לָדעת, דוֹדי, כּי לוּא עשׂוּ נבלה כּזאת בּאַמריקה…
לוי [דוֹפק על השוּלחָן]. שקץ אַמריקאִי! אַל תּעֵיז לדבּר אֵלי כּךְ! הדבר הזה מקצר אֶת חַיי!…
בּני. סלחֿֿֿ-נא, דוֹדי! הדבר הזה מקצר גם אֶת חַיי!… [מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל נשמע שאוֹן].
בּתֿֿֿ-שבע [נכנסת]. אִשה הוֹרסת לָבוֹא אֵליךָ.
לוי. כּבר שׂבעתּי היוֹם נשים לָרוֹב! [בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל נראוֹת זלדה ואֶלקה].
זלדה [חוֹצצת בּפני אֶלקה]. אֵין אוֹצר היוֹם! היוֹם עֶרב שבּת!
אֶלקה. גם לי עֶרב שבּת! השמַעתּם מימיכם? [פּוֹרצת אֶל הבּית. בּתֿֿֿ-שבע וזלדה מניעוֹת בּידיהן, חוֹזרוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
לוי. הלא זוֹהי המטוֹרפת!
אֶלקה. חוֹששת אני, שאָמנם תּעשׂוּני פּה למטוֹרפת, אַחרי אשר נפלתּי בּידי מטוֹרפים כּמוֹכם!
לוי. לכי לָךְ לשלוֹם! כּבר שׂבעתּי היוֹם מטוֹרפים לָרוֹב!
אֶלקה. הלא הוּא אשר אָמַרתּי! שמעוּ לי – האַחַת, שעדיִין דעתּה צלוּלה!
לוי. לכי מזה, אָמַרתּי לָךְ! הניחי לי!
אֶלקה. הס! לָמה נזעקתּ כּלֿֿֿ-כּךְ? לעֵתֿֿֿ-עתּה לא מפּיךָ אָנוּ חַיִים! [אֶל בּני]. הראִית מימיךָ עיר כּזאת? אֵין מַניחים לאִיש לפצוֹת פּה!
בּני. דוֹדי, הבה נשמַע, מה רוֹצה מיסיס זוֹ.
לוי. כּבר שמַעתּי. אֵין מַה לשמוֹע! [יוֹשב על הדרגָש].
אֶלקה. יֵש, יֵש מַה לשמוֹע! [אֶל בּני]. בּרוּךְ תּהיֶה בּעדי! הלא אַתּה הוּא מסתּמא האַברךְ, אשר מצא אֶת האוֹצר בּאַמריקה וּמוחַלק כּסף לעזים? אֶפשר, שבּאַמריקה מתגוֹללים אוֹצרוֹת. הנה נסע לשם גיסי, בּעל אחוֹתי. כּאן היה, לא עליכם, עני ואֶביוֹן, היה גוֹוע בּרעב שלוֹש פּעמים בּיוֹם, עֶרב וָבוֹקר וצהרים, ושם הוּא צוֹבר זהב כּעפר, ששה ששה שקלים מדי שבוּע בּשבוּע…
לוי [אֶל בּני]. נוּ? וכי אֵינךָ רוֹאֶה, מי היא זאת?
בּני. אָמנם, מיסיס, מוּטב שתּדבּרי דבר כּענינוֹ. הנה כּיסא. שבי ואִמרי, מה רצוֹנךְ?
אֶלקה. תּוֹדה. יכוֹל אוּכל עמוֹד. [יוֹשבת]. מה רצוֹני? רוֹצה אני, כּי תּשיבוּ לי אֶת האוֹצר. לדידכם הוּא אוֹצר, לדידי הוּא ירוּשה. לי אָבד, ואַתּם מצאתם…
לוי. הנה היא מדבּרת אֵליךָ דבר כּענינוֹ!
אֶלקה. אֶלָא מה? כּלוּם אֵינוֹ כּענינוֹ?
בּני. אָלראיט, מיסיס! מי אָתּ?
אֶלקה. מי אָני? אַלמנה אני, מעיר קטנה הסמוּכה לכאן, אוֹי ואבוֹי לחַיי, שמי אֶלקה, אֶלקה הזהבית קוֹראִים לי, על שם בּעלי עליו השלוֹם, שהיה צוֹרףֿֿֿ-זהב, היה קוֹנה דינרים ומַתּיכם, עד שנפטר וָמת, לא עליכם, והניח אוֹתי, כּפי שאַתּם רוֹאים, בּעֶצם ימי עלוּמי, עם חמשה ילָדים, עוֹללים ויוֹנקים, המבקשים לחם, וּבאֵין לחם, הלא אוֹמרים אַתּם, יִשפּל השכם…
בּני. בּקיצוּר, בּקיצוּר!
אֶלקה. לָמה אַתּה רוֹדפני על צוָאר?… בּקיצוּר, הלא עוֹמדים אָנוּ עכשיו בּתקוּפת אלוּל, וּבאתי הנה בּשבוּע שעבר לקברֿֿֿ-אָבוֹת. יֶש לי כּאן, בּרוּךְ השם, דיֿֿֿ-צרכּי, גם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, גם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש. והלא תּבינוּ, שמתּחילה הלכתּי לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, אֶל אַבּא ואִמא, שאַבּא ואִמא קוֹדמים, ורק אַחַרֿֿֿ-כּךְ אֶל קבר בעלי, שהבּעל יכוֹל לחַכּוֹת, אני חיכּיתי לוֹ יותר…
לוי. עד הדלָקת הנרוֹת לא תּכלה דבריה!
אֶלקה. אַל יִפּוֹל רוּחךָ! אכלה, אכלה!… הכּלל, בּמה אני עוֹמדת? בּאַבּא ואִמא… והלא תּבינוּ, שעל קבריהם בּכיתי הרבּה בּכי, העוֹנג היחידי שנשאַר לי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, וּביקשתּי מאֵת החַזן, שיזכּיר נשמתם. וּלשלם להחַזן הלא צריכה אני, גם הוּא יהוּדי, גם לוֹ אִשה וּבנים – עמַדתּי והוֹצאתי אֶת צרוֹרי. אַיֵה מקוֹם צרוֹרה של אִשה? הוה אוֹמר, בּפּוּזמק. [גוֹחנת אֶל פּוּזמקה]. בּצרוֹרי היה מוּנח אִתּי מעט מעוֹת קטנוֹת, שנַיִםֿֿֿ-שלוֹשה שקליֿֿֿ-נייר ודינרֿֿֿ-זהב, נַאפּוֹליוֹן…
בּני. דוֹדי, השוֹמע אָתּה?
לוי. שוֹמע אני, שוֹמע! [חוֹבק ידיו על לבּוֹ].
אֶלקה. מאַיִן לָקחתּי דינר? הדינר דינרוֹ של בּעלי, פּליטת ירוּשתוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, שמַרתּיו כּבבתֿֿֿ-עֵיני, כּי אָמַרתּי: הנה יבוֹא יוֹם ואַשׂיא אֶת בּתּי הבּכירה, אָז אֶזרוֹק לָה למשתּה החוּפּה מַתּנַתֿֿֿ-דרשה מאָביה, עליו השלוֹם… בּני. דוֹדי, השוֹמע אַתּה בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת?
לוי. אִם אני שוֹמע בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת? אני שוֹמע היטב. השוֹמע אָתּה?
בּני [אֶל אֶלקה]. וּבכן? הלאה, הלאה!
אֶלקה. כּכל אשר נַרחיק הלאה, כּן יֵרע הדבר… כּאשר שבתּי בּלילה לביתי, הלא תּבינוּ, כּי עיֵפה היִיתי עד מאוֹד ועליתי על משכּבי לישוֹן. קמתּי למחר בּבּוֹקר, עמַדתּי למנוֹת צרוֹרי, והנה – אוֹי, צרה! אוֹי, תּוֹכחָה! – הדינר אֵיננוּ!… אַיֵה הדינר? אָבד!… והלא תּבינוּ, כּי שפכתּי אֵת כּל לבּי המַר על התּוֹלָעים אשר לי, על יתוֹמַי העלוּבים, אַף כּי אֵלה הצֹאן מה חָטאוּ?… ורק אֶתמוֹל הגיעה שמוּעה לעירנוּ, כּי מהוּמה נפלה פּה אֶצלכם – אוֹצר נגלָה עליכם. מַה טיבוֹ של האוֹצר? נַער שוֹטה מנַערי החדר מצא בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן דינרֿֿֿ-זהב, נַאפּוֹליוֹן. שמַעתּי נַאפוֹליוֹן, מיד רצתּי לכאן כּל עוֹד רוּחַ בּי והרימוֹתי קוֹלֿֿֿ-זוָעוֹת: בּני יִשׂראֵל! השיבוּ לִי אֶת שלי! האוֹצר שלי הוּא, ולא שלָכם!… והרי כּוּלָם מתנַפלים עלי בּחרפוֹת וּבגידוּפים ועוֹשׂים אוֹתי למטוֹרפת, הלוַאי תּיטרף דעתּם עליהם בּעדי וּבעד יתומַי הקטנים!… [בּוֹכה. בּני מַבּיט אֶל פּני דוֹדוֹ בּגיחוּךְ מסוּתּר].
לוי [עוֹבר ויוֹשב ממוּל אֶלקה]. חַכּהֿֿֿ-נא. הבה אֶשאַל אוֹתה דבר. אִמריֿֿֿ-נא לי, אִשה, אֵילוּ אוֹהלים סמוּכים לקברי אָביךְ ואִמךְ?
אֶלקה. מַה לָהם וּלאוֹהלים? אנשים צנוּעים היוּ ומעוֹלָם לא דחקוּ עצמם למקוֹם גדוֹלים…
לוי. כּן אֵיפוֹא. ואֵיךְ הגיע הדינר לאָהלוֹ של אָבי?
אֶלקה. כּלוּם יוֹדעת אָני? מַזלי הרע גָרם לי, ונתגלגל לשם.
לוי. דינריֿֿֿ-זהב כּבר התחילוּ מתגלגלים עלֿֿֿ-פּני קברים… בּני, השוֹמע אַתּה בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת?
בּני. שוֹמע אני, דוֹדי, שוֹמע אָני.
לוי. הט אֵיפוֹא אָזניךָ וּשמַע היטב!… [מַניח אֶת ידיו על לבּוֹ, פּוֹנה אֶל אֶלקה]. ועתּה, אִשה, הגידי לי אֶת האמת, אַל תּכסי דבר: על קבר בּעלךְ, אשר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש, שוּב לא בּכית כּלל? לא?
אֶלקה. אֵיךְ לא בּכיתי? וכי מי אני בעֵיניךָ – אֶבן ולא בּשׂר? אוֹ כּלוּם לא היה אָב לילָדי?…
לוי [אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, עוֹצם עֵיניו]. חַכּיֿֿֿ-נא כּמעט רגע. נוּ, ואֶת נשמת בּעלךְ לא הזכּרתּ? ולחַזן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש לא צריכה היִית לשלם? לא? הוּא אֵיננוּ יהוּדי? לוֹ אֵין אִשה וּבנים?…
אֶלקה [אֶל בּני]. ראֵהֿֿֿ-נא אֶת האִיש הזה, שהעמידני לבדיקה, כּחוֹקר בּיתֿֿֿ-הדין, להבדיל!
לוי. אֶת הכּירכּוּרים האֵלה יוֹדעים גם אנחנוּ!… ועתּה הישיריֿֿֿ-נא עֵינַיךְ נגד עֵינַי והגידי לי: כּיצד, דרךְ משל, אַתּ נוֹהגת לישוֹן בּלילה – בּפּוזמקאות, אוֹ בּלא פּוּזמקאוֹת?
אֶלקה. מַה זה בּעֵיניךָ? מַה לגבר לתקוֹע אֶת חוֹטמוֹ בּפּוּזמקאוֹת של נשים?
לוי [צוֹוחַ]. עני, כּששוֹאלים אוֹתךְ! בּפּוּזמקאוֹת, אוֹ בּלא פּוּזמקאוֹת?!
אֶלקה ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה היהוּדי הזה מתגוֹלל עלי היוֹם?…
לוי [אֶל בּני]. השוֹמע אָתּה? אני מתגוֹלל עליה היוֹם!… מתּחילה גם אני סבוּר היִיתי, כּי מטוֹרפת היא. עכשיו אני רוֹאֶה, מַה טיבה של ציפּוֹר זוֹ!… [קם]. מרמה היא, בּני, מרמה! אִידל חַלפן שלח אוֹתה לכאן! מנוּוָל זה חוֹשש, שמא תּיהנה גם העיר בּמקצת! רוֹצה הוּא לבלוֹע אֵת כּל האוֹצר אֶל קרבּוֹ!… הגידי לי, אִשה, כּמה הבטיח לָךְ החַלפן בּשׂכרךְ?
אֶלקה. הלוַאי כּה אֵדע אֶת הדלוּת שלי ואַתּה כּה תּדע אֶת האוֹצר שלךָ, אִם ידעתּי, מי הוּא החַלפן אשר אָמרתּ!
לוי. האוּמנם? מנוּולת זוֹ אֵינה יוֹדעת כּלל, מי הוּא החַלפן! לא היתה כּלָל אֵצל אבי הנַער, אשר מצא אֶת האוֹצר!
אֶלקה. כּוונתךָ לחתן בּתּךָ? בּוַדאי היִיתי אֶצלוֹ, שתּי פּעמים היִיתי, וגירש אוֹתי וּשלָחַני אֵליךָ!
לוי [אֶל בּני]. נוּ? ולא כּן אָמַרתּי? [תּוֹפס באֶלקה, מוֹשכה אֶל הדלת]. בּוֹאי עמי אֶל החַלפן! כּרגע תּלכי עמי אֶל החַלפן! [לקוֹל צעקתוֹ יוֹצאוֹת משני הפּתחים בּתֿֿֿ-שבע, זלדה ואֶסתּר].
בּתֿֿֿ-שבאע. לוי! וכי בּינתךָ נסתּתּרה? לָמה דבקתּ בּאִשה זרה?
אֶסתּר. אַבּא! הלא עלוּבה זוֹ מדבּרת דברים של טעם!
לוי. היא מדבּרת דברים של טעם? וּמי הוּא אֵיפוֹא המטוֹרף? אָביךְ! אָביךְ הוּא המטוֹרף?… [פּוֹתח אֶת הדלת, מוֹשךְ אָחריו אֵת אֶלקה]. בּוֹאִי! נראֶה, מי הוּא המטוֹרף!… [יוֹצא עם אֶלקה].
בּתֿֿֿ-שבע. נוּ, ילָדים? כּלוּם אֵינכם רוֹאִים, כּי האִיש חוֹלה? אוֹיה לי, אֶסתּרל, מַה זה היה לאַבּא?… [צוֹנַחַת על כּיסא, בּוֹכה. זלדה מעוָה כּנגדה פּניה וּבוֹכה אַף היא].
אֶסתּר [נפעֶמת, מַחליקה לאִמה על שכמה]. אַלֿֿֿ-נא, אִמא, אַל תּבכּי! בֶּני יבקש ויִמצא מוֹצא. בּני, הלא תּמצא מוֹצא?
בּני. כּן, אֶסתּרל, אבל כּאן דרוּש לא מוֹצא, אֶלָא רוֹפא, רוֹפאֿֿֿ-חוֹלים… [פּוֹסע בחדר]. צריךְ לרפּא אוֹתוֹ, לרפּא אֶת כּוּלָם… לָמוֹד לָהם בּמידתם, להפיג אֶת הרעל בּרעל עצמוֹ… [מתיצב כּנגד אֶסתּר]. יֶש לי רעיוֹן, וכמדוּמה לי, רעיוֹן טוֹב… [מהרהר רגע, נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק]. רעיוֹן מצוּין!… הכּל יִהיֶה אָלראיט!… אֶלָא מה? אֵיפה אֶמצא לי עוֹזרים אחָדים?
אֶסתּר. אוּלי אוּכל אני להיוֹת עֵזר כּנגדךָ?
בּני. לא עכשיו, אֶסתּרל, אַחַרֿֿֿ-כּךְ… [מן החוּץ נכנס הוֹלוֹביֶשקה].
בּתֿֿֿ-שבע. אָה, רק זה חָסר כּאן!… [הוֹלכת לקראתוֹ]. בּעלי אֵיננוּ בּבּית.
הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֿֿֿ-]. דבר לי אֶל האִיש הצעיר הזה!
בּתֿֿֿ-שבע [נבהלת]. אוֹרח הוּא, בּןֿֿֿ-אחוֹתי…
הוֹלוֹביֶשקה. יוֹדע אני, יוֹדע. מַעשׂה מפוּרסם!… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. אבקש מאֵת המין היפה לָצאת לרגע, שלא להפריע… [בּתֿֿֿ-שבע מַבּיטה אֶל בּני בּפחד].
בּני. דוֹדתי, יכוֹלה אַתּ לעזוֹב אוֹתנוּ לבדנוּ. אֵין אני ירא מפּני שוֹטר. הכּל יִהיֶה אָלראיט!.
אֶסתּר. בּוֹאי, אִמא, הכּל יִהיֶה אָלראיט!… [שלָשתּן יוֹצאוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
בּני [שׂם ידיו בּכיסי מכנסיו]. וֶל! שמךָ, כּמדוּמה לי, מיסטר הוֹלוֹביֶשקה? מַה תּשמיעֵני?
הוֹלוֹביֶשקה. בּאתי לעשוֹת חקירה וּדרישה קטנה. מעשׂה רשמי. [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ פּינקס, מעיֵין בּוֹ, כּקוֹרא ממנוּ]. מאַמריקה אָתּה? בּני. יֶס סיֶר!
הוֹלוֹביֶשקה. בּאת לכאן בּדבר האוֹצר?
בּני. יֶס סיֶר!
הוֹלוֹביֶשקה. אוֹצר אֶחָד כּבר חָפרתּ?
בּני. יֶש סיֶר!
הוֹלוֹביֶשקה. מחַלק פּה כּסף לעזים?
בּני. יֶס סיֶר!
הוֹלוֹביֶשקה [בּמַבּט חָמוּר]. וּפאספּוֹרט יֶש לָךְ?
בּני. יֶס סיֶר! [מוֹציא צרוֹר כּספּוֹ, מַפקיע מתּוֹכוֹ שטר בּן עשׂרה, נוֹתנוֹ להשוֹטר. הלָה, נרעש, מקבּל]. נוּ? הפּאספּוֹרט הוּא כּתיקוּנוֹ?
הוֹלוֹביֶשקה. כּן הדבר, הוֹד רוּם מַעלָתךָ! [אוֹחז רגע אֶת השטר, כּחוֹכךְ בּדבר, רוֹצה להצפּינוֹ בּכיסוֹ, ניחָם]. לא, קחהוּ בּחזרה.
בּני [לוֹקח אֶת השטר]. מַדוּע? פּאספּוֹרט קטן בּיוֹתר?
הוֹלוֹביֶשקה. מַעשׂה דק מן הדק… הנה זה הדבר… אמוֹר לי תּחילה, מַה דעתּךָ עלי?
בּני. מַה דעתּי עליךָ?… [מתבּוֹנן אֵלָיו]. דוֹמה אני, כּי אַתּה אָלראיט. כּתפיִם אַמיצוֹת, פּרצוּף בּריא…
הוֹלוֹביֶשקה. לא, לא זה… שוֹאֵל אני… הלא אַתּה, אדוֹן, אֵינךָ מן החסידים, מן היהוּדים הצדיקים?… מַה תֹּאמַר לָזה, למשל, שאני… נוּ… כּיצד אוֹמרים זאת?… שהפכתּי אֶת עוֹרי?
בּני. שהמירוֹת אֶת דתךָ? אֵינני מצטעֵר על זה כּלָל. מַניח אני להגוֹיִים אֶת המציאָה הזאת!
הוֹלוֹביֶשקה. מיד ראִיתי, כּי עמךָ אֶפשר לדבּר… חביבי, התאבה לעשׂוֹת חסד עמדי?
בּני. הבה אֶשמַע, חסד זה מהוּ?
הוֹלוֹביֶשקה. הנה זה הדבר. הלא בּוַדאי ידוּע לךָ, כּי יֶש לי כּאן חלק בּאוֹצר היהוּדי.
בּני. כּן, שמעתּי.
הוֹלוֹביֶשקה [מַבּיט בּוֹ]. מַה דעתּךָ, האִם לא הסכּלתּי לעשׂוֹת?
בּני. בּמה הסכּלתּ לעשׂוֹת?
הוֹלוֹביֶשקה. הלא אני, כּפי שאַתּה רוֹאֶה, אָדם משוּעבּד למַלכוּת, וכאן חָתמתּי על כּתב עם כּל היהוּדים, כּי נתתּי יד למַעשׂה כּזה. אִם לא יִמצאוּ אֶת האוֹצר – ואַבדתּי! בּני. ואִם יִמצאוּ?
הוֹלוֹביֶשקה. גם זה לא טוֹב. היהוּדים מאַיימים עלי, כּי בּשביל שאני… נוּ… כּיצד אוֹמרים זאת?… שאני פּראבוֹסלאווי, יֵהפךְ לי חלקי לסַםֿֿֿ-המות… [מַבּיט אֵלָיו בּשאֵלָה]. מַעשׂה רע!
בּני. וּבכן, מה אוּכל אני לעשׂוֹת כּאן?
הוֹלוֹביֶשקה. ועלה על דעתּי הדבר הזה… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו, מַשפּיל קוֹלוֹ]. אוּלי כּדאי לפנַי לָשוּב ולהפוֹךְ אֶת עוֹרי כּבתּחילָה?…
בּני. להמיר אֶת דתךָ שנית?
הוֹלוֹביֶשקה. כּן דיבּרתּ.
בּני. וּלהסיר אֶת הכּפתּוֹר הזה? [מַראֶה לוֹ על כּוֹבעוֹ].
הוֹלוֹביֶשקה. על זה ירוֹק אִירק! מַה יִתּן לי? אִילמלא אחיכם היהוּדים, היִיתי פּוֹשט אֶת רגלי זה כּבר!…
בּני. אִם כּן, לָמה בּאת אֵלָי? הלא אני אֵינני רב.
הוֹלוֹביֶשקה. אבל אַתּה אַמריקאִי. בּידךָ להעבירני לאַמריקה, אִם יִמצאוּ אֶת האוֹצר.
בּני. ואִם לא יִמצאוּהוּ?
הוֹלוֹביֶשקה. אַחַת דתי לסיבּיר!
בּני. אִם כּן אֵיפוֹא, שתּי דרכים לפניךָ: אִם לאַמריקה, אוֹ לסיבּיר? [קם]. והרי אני חוֹשש, שסוֹפךָ יִהיֶה לסיבּיר… קרב הנה! [הוֹלוֹביֶשקה קרב אֵלָיו בּחרדה. בּני גוֹחן אֶל אָזנוֹ, מדבּר בּקוֹל רם]. האוֹצר לא יקוּם ולא יִהיֶה! חלוֹםֿֿֿ-לילה הוּא! שאַל אוֹתי, ואַגיד אני לךָ, אַיֵה מקוֹם האוֹצרוֹת!… ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן הנה אֶעשׂה חסד עמךָ ולא אֶתּנךָ לָלכת לסיבּיר.
הוֹלוֹביֶשקה. הנייר, חביבי, שמוּר בּידי דוֹדךָ.
בּני. יוֹדע אָני. אֶת הנייר אַשיג ואֶקרעֵהוּ לעֵיניךָ.
הוֹלוֹביֶשקה [מחַבּק אֶת ידוֹ]. אִיש יקר אָתּה! יכוֹל אַתּה לָשבת פּה בּלא פּאספּורט כּל ימי חַיֶיךָ!
בּני. זה כּאַיִן וּכאֶפס. עליךָ לשלם לי טוֹבה תּחת טוֹבה.
הוֹלוֹביֶשקה. אָח! למַענךָ נכוֹן אני לָבוֹא בּאֵש וּבמים!
בּני. לדבּר יהוּדית הלא יוֹדע אָתּה?
הוֹלוֹביֶשקה. כּיהוּדי מלידה וּמבּטן. יוֹדע אני אפילוּ לקרוֹא “מוֹדה אני” בּ… בּ… הגָדה!
בּני. אִם כּן, יִהיֶה אָלראיט! [צוֹחק]. אֶמסוֹר לידךָ מלָאכה נקיה וקלה… אֵיפה אוּכל לראוֹתךָ היוֹם?
הוֹלוֹביֶשקה. עוֹמד אני על משמַרתּי בּשוּק, ליד סוּכּתי.
בּני. טוֹב הדבר. חַכּה לי שם. עלינוּ לדבּר דברינוּ. ואֶת זה קח לָךְ, שלךָ הוּא. [נוֹתן לוֹ אֶת שטרֿֿֿ-הכּסף]. והיה אִם תּמצא חן וָחסד בעֵיני אלוֹהים, תּקבּל עוֹד.
הוֹלוֹביֶשקה [תּוֹחב אֶת השטר לכיסוֹ]. כּחפצךָ, אָדוֹן. רב תּוֹדוֹת! [פּוֹנה לָלכת]. אחַכּה לךָ אֵיפוֹא. [נפגָש בּפּתח עם שלוֹם שדכן].
שלוֹם שדכן [נכנס]. נוּ, רוּם מעילָתךָ? עדיִין אַתּה ישן עם הצלָב בּמיטה אֶחָת? הלא תּקפּח לָנוּ אֶת האוֹצר!
הוֹלוֹביֶשקה [גוֹחן אֶל אָזנוֹ]. יֵלכוּ שניהם לכל הרוּחוֹת! [יוֹצא. שלוֹם שדכן צוֹחק אַחריו].
בּני. אֶל מי בּאת?
שלוֹם שדכן. אֵליךָ בּאתי. שמי שלוֹם שדכן.
בּני. אַתּה הוּא אֵיפוֹא שלוֹם שדכן? היוֹדע אַתּה כּי אוֹתךָ אַכּה לחי?
שלוֹם שדכן. יוֹדע אָני!… אבל אַל תּהי אָץ להכּוֹת לחי. הניחה לי תּחילה לדבּר דבר. שלוֹחַ שלָחַני אֵליךָ אִידל חַלפן – בּדבר שידוּךְ.
בּני. מַהר כּלֿֿֿ-כּךְ?
שלוֹם שדכן. כּכל אשר ימַהר, כּן יִיטב לוֹ… בּקיצוּר, המוּתּר לי לָשבת? [יוֹשב]. יֶש לי בּשבילךָ כּלָה – עוֹברת לסוֹחר!
בּני [מגחךְ]. מי היא הכּלה? [יוֹשב ממוּלוֹ].
שלוֹם שדכן [מַבּיט סביבוֹ]. אַיֵה אֶסתּר?
בּני. לָמה היא לָךְ?
שלוֹם שדכן. לשידוּךְ. בּשבילךָ.
בּני. שדכן כּזה אָתּה? מכּלָה אַחַת אַתּה רוֹצה לקבּל דמי שדכנוּת שתּי פּעמים?
שלוֹם שדכן. רוֹצה אני לקבּל לוּא פּעם אֶחָת!
בּני. וכי אִידל חַלפן אֵיננוּ משלם?
שלוֹם שדכן. חָלילה! משלם הוּא! בּאוֹצר הוּא משלם! כּאשר יחפּרוּ אֶת האוֹצר, יעשירני עוֹשר גָדוֹל!
בּני. אִם כּן, הלא זה אָלראיט!
שלוֹם שדכן [גוֹחן אֵלָיו]. היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר אֵליךָ? נחוּצים לי שלוֹשה שקלים לשבּת, כּמוֹ אַויר לנשימה. בּביתי לא לבד שאֵין עֵז – אפילוּ חַלָה אֵין עדיִין. תּן לי אֵיפוֹא שלוֹשה שקלים, ואֶמכּוֹר לךָ אֵת כּל חלקי בּאוֹצר!
בּני [מַבּיט בּוֹ בּגיחוּךְ רחב]. שמַעֿֿֿ-נא! דוֹמה אני, שאֵינךָ יהוּדי שוֹטה כּלָל!
שלוֹם שדכן. אֶלָא מה? עוֹד שוֹטה אֶהיֶה? גם קבּצן וגם שוֹטה?
בּני [קם, מוֹציא אֶת צרוֹר כּספּוֹ]. הא לךָ שלוֹשה שקלים.
שלוֹם שדכן [לוֹקח אֶת השטר, קם נרעש]. הלא זה עֶשׂרים וחמשה!… מַהֿֿֿ-מַהֿֿֿ-מַהֿֿֿ-זה? דמי שדכנוּת, אוֹ מחיר חלקי בּאוֹצר?
בּני. אַחַרֿֿֿ-כּךְ נַעשׂה אֶת החשבּוֹן [תּוֹפס לוֹ בּכתפיו]. השוֹמע אַתּה, מיסטר שדכן? לא אִידל חַלפן שלָחךָ – אלוֹהים שלח אוֹתךָ הנה! אני צריךְ לךָ! אני צריךְ לךָ מאוֹד! [מוֹליכוֹ אֶל הדלת]. לךְ מפּה, וכעבוֹר עשׂרה רגָעים תּמצאֵני בּשוּק, ליד סוּכּת המשוּמד – שם נדבּר. לךְ, מַהר וָלךְ!
שלוֹם שדכן [ליד הדלת, משתּוֹמם, מסתּוֹבב תּחת ידיו של בּני]. היוֹדע אַתּה? אני… אני… אני מַתחיל להאמין, כּי יֵש אוֹצר…
בּני [דוֹחה אוֹתוֹ מפּניו]. בּוַדאי יֵש אוֹצר! יֵש וָיֵש! מַהר וָלךְ, אָמַרתּי לךָ, מַהר וָלךְ! [שלוֹם שדכן יוֹצא. בּני עוֹמד רגע בּפנים נלהבים, משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ, חוֹטף מגבּעתּוֹ וּמַקלוֹ, דוֹפק על דלת חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. אֶסתּר! דוֹדתי! [בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה יוֹצאוֹת].
אֶסתּר. הקראת לי, בּני?
בּתֿֿֿ-שבע. רצוֹנךָ לאמוֹר דבר?
בּני. כּן, אֶסתּרל! כּן, דוֹדתי! רצוֹני לאמוֹר לָכן, כּי הכּל אָלראיט!
אֶסתּר. אֶת החדשה הזאת כּבר שמַענוּ היוֹם מפּיךָ פּעמים רבּוֹת…
בּני. לא, אֶסתּר! הפּעם אני אוֹמר זאת בּאוֹפן אַחר לגמרי!… בּקיצוּר, יֶש לי הכּל, כּל הדרוּש לחפצי! אַל תּשאָלוּני – כּלוּם לא אַגיד לָכן!… עוֹד יוֹם אֶחָד – לא, עוֹד שני ימים – והאוֹצר שלי הוּא!… דוֹדתי! האוֹצר שלי הוּא! [מחַבּקה וּמנַשקה]. אֶסתּרל חמדתי! האוֹצר שלי הוּא [מחַבּקה וּמנַשקה]. זלדה, הכּל יִהיֶה אָלראיט, זלדה! [מחַבּקה וּמנַשקה. רץ אֵל הפּתח. נתקל בּלוי הבּא]. דוֹדי לוי! האוֹצר שי הוּא! שלי הוּא!… [מחַבּקוֹ וּמנַשקוֹ, יוצא בּמרוּצה. הכּל מַבּיטים אחריו משתּוֹממים].
המסךְ
מערכה שלישית
[למחר, בּליל מוֹצאֵי שבּת. – שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן. מַצבוֹת עקוּמוֹת וּדחוּיוֹת, של עֵץ ושל אֶבן, חבוּיוֹת פּה ושם בּצל אִילָנוֹת ושׂיחים, המַשׁירים עליֿֿֿ-סתיו. מימין שביל עוֹלה בּמַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. משׂמאֹל גדרֿֿֿ-אבנים נמוּכה, ואֶצלה דרךְ מוֹליכה אֶל העיר. ממוּל הצוֹפים שני אוֹהלים מסוּידים אָפוֹר, מצוּפּים רעפים אדוּמים, שהחלידוּ וכהוּ מרוֹב ימים. האוֹהל הימני – של הרב הזקן, השׂמאלי – של בּיתֿֿֿ-לוי. מאַחרי האוֹהלים מַשחירים אִילָנוֹת. בּין האוֹהלים נחפּר בּוֹר, וחוֹל תּחוּחַ נערם סביבוֹ. בּתוֹךְ הבּוֹר עוֹבדים באִתּים שני כּוֹריֿֿֿ-זהב, אֶחָד זקן, לָבוּש קפטן של מוּךְ, שציציוֹת עבוֹת נוֹשרוֹת מתּחתּיו, והשני צעיר. על סַפסל, ליד אַחַד האוֹהלים, בּצל אִילָן, מנַמנם אַברמלי מלמד. המקוֹם מוּאָר בּפנס תּלוּי בּחבל, שנמתּח מאוֹהל אֶחָד אֶל השני. במרחַק שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת מהבהבים אוֹרוֹת של פּנסים, דמוּיוֹת בּניֿֿֿ-אָדם נעוֹת אָנה ואָנה וקוֹלוֹת מקוּטעים נישׂאִים בּחשכה.]
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. חוֹששני, שאּנו יוֹרדים למַעמַקי אֶרץ עם האוֹצר יחד. חוֹפרים וחוֹפרים – וּמַעלים בּוֹץ.
כּורהֿֿֿ-זהב זקן. הס, אַל תּדבּר כּן. וכי רוֹצה אַתּה לקלקל חָלילה?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. שוֹאֵל אני רק אֶחָת: כּלוּם לא מצא נַאפּוליוֹן מקוֹם יפה לטמוֹן בּוֹ אֶת דינריֿֿֿ-הזהב אֶלָא פּינה נדחת זו?
כּורהֿֿֿ-זהב זקן. הנה תּראֶה, כּי בּדבריךָ אֵלה עוֹד תּביא צרה על ראשנוּ!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. לָמה אַתּה חָרד כּלֿֿֿ-כּךְ לנַפשךָ?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. הלא אֵינךָ חוֹפר תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה – חוֹפר אַתּה אוֹצר!… [מצד הגָדר מתנַהל וּבא שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, מבוּסם קצת].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּניגוּן, בּפני עצמו]. שערי שמים פּתח, ואוֹצרךָ הטוֹב לָנוּ תּפתּח, תּוֹשיע וריב אַל תּמתּח, והוֹשיעֵנוּ אלוֹהי יִשעֵנוּ… [ניגָש אֶל הבּוֹר]. יהוּדים, יגעתּי וּמצאתי!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. אֶת האוֹצר?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא, מַשקה! [מוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק ייש וכוֹסוֹת]. ולא מַשקה סתם, אֶלָא מן האָדוֹםֿֿֿ-האָדוֹם ההוּא, כּכּתוּב: כּוּלָה מַשקה… [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת]. שתוּ, אַחַי, פּוֹעליֿֿֿ-צדק. היוֹם הרת עוֹלָם! היוֹם יוֹם חַגנוּ!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. יוֹם חַגנוּ עוֹד יִרחָק. חוֹפרים אָנוּ וחוֹפרים – [שוֹתה] – וּמַעלים בּוֹץ!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אַל יִפּוֹל לבבכם! אִם אני זכיתי בּעֶרב שבּת עם חשכה לקנוֹת עֵז, זכה נזכּה, אִם יִרצה השם, גם למצוֹא אֶת האוֹצר!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. הלוַאי!… לחַיִים, רב שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! יִתּן אלוֹהים…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שתּהיֶה שוֹפעת ושוֹפעת חָלָב!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. עֵז הגוֹּנה קנית?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לפני מלַכים תּתיצב! לא עֵז, אֶלָא אֵם, אֵם מינקת!… דוֹמה, קוֹל נַחרה אני שוֹמע? [ניגָש אֶל הסַפסל]. מי הוּא זה ואֵיֿֿֿ-זה הוּא אשר מלָאוֹ לבּוֹ לישוֹן בּלילה הזה? ולא רב אברמלי מלמד? [גוֹחן אֵלָיו, מעירוֹ] רב אַברמלי, עם קדוֹשים, עוּרוּֿֿֿ-נא! התעוֹררוּֿֿֿ-נא! התגבּרוּ וקוּמוּ לעבוֹדת הבּוֹרא!
אַברמלי. הא? שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי? [מוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק וכוֹס, אֶל הזקן]. קידוּש אַתּה רוֹצה?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני ולא אַחר! ואַתּה, רב אַברמלי, מַניח חַיֵי עוֹלָם ושוֹכב פּה למַעצבה תּחת גפנךָ ותחת תּאֵנתךָ! תּמהני עליךָ: הזאת נעמי?…
אַברמלי. אִשתּי גירשתני מן הבּית, וּבאתי הנה לישוֹן… טוֹעֶנת היא, אִשתּי, כּי עלֿֿֿ-פּי דין עלי לקבּל שני חלָקים מן האוֹצר. אִילמלא אני, היא אוֹמרת, אִשתּי…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. צדקה ממךָ!… אִם כּן, הלא מצוָה עליךָ לָקחת מעט ייש, לקיֵים מַה שנאמר: וייש למריֿֿֿ-נפש… [מוֹזג לוֹ].
אַברמלי. ייש? על לב ריק? כּמעט לא אָכלתּי היוֹם…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שתה! אני, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ, פּוֹעֵלֿֿֿ-צדק, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חַייטים וּבעל עֵז בּעמיו, גוֹזר עליךָ בּגזירת בּעלֿֿֿ-מלָאכה, כּכּתוּב: יגיע כּפּיךָ אַשריךָ!…
אַברמלי. מילא, אִם גזירה היא, נקבּל… [שוֹתה]. המַשקה הוּא דווקא מַשקה הגוּן…
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אהא! ההיטב נגע עד קוּרקבנךָ?… מן היין המשוּמד!
אַברמלי. מַשקה כּזה קישוּאִים כּבוּשים יפים לוֹ.
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אמת, אמת! כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: טוֹבה תּוֹרה עם דרךְֿֿֿ-אֶרץ… הבה נלךְ אֶל בּית אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת ונבקש שם קישוּאִים כּבוּשים. [פּוֹנה עם אַברמלי לצד הגָדר, מזמר]. שערי שמים פּתח, ואוֹצרךָ הטוֹב לָנוּ תּפתּח… [שניהם מתעלמים. כּעבוֹר רגע מתגלה משם אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת, ישיש קטן, עוֹבר וּבטל, בּעל זקן דק, שהצהיב מרוֹב שׂיבה].
אַריֵה [ניגָש, מפעפע בּמקטרתּוֹ]. גזלָנים, הלא מכלים אַתּם לי אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אַתּם מכלים לי… לָקחוּ שׁדהֿֿֿ-קברוֹת יפה כּזה ועשׂוּ בּוֿֿֿ- חוּרבּן. חפרוּהוּף עקרוּהוּ, השחיתוּהוּ…
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. רב אַריֵה! כּמה שנים אַתּה יוֹשב כּאן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?
אַריֵה. הא? הלא הוּא אשר אָמַרתּי! מאַיִן בּא אוֹצר לכאן? האוֹצר, אני אוֹמר לָהם, מקוֹמוֹ מזה והלאה!…
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. אָזניו כּבדוּ משמוֹע. בּוַדאי בּן מאָה שנה הוּא.
אַריֵה. הא? מזה והלאה!… [מַראֶה בּמקטרתּוֹ]. הרחקֿֿֿ-הרחק למעלה! ואַף זה – לא שלוֹש עֶשׂרה. לכל היוֹתר אוּלי יעלה החשבּוֹן לשבע. חָמש חביוֹת גדוֹלוֹת ואַרבּע חביוֹת קטנוֹת…
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. רב אַריֵה, שמא זוֹכר אַתּה אֶת נַאפּוֹליוֹן?
אַריֵה. הא? [מכווץ כּתפיו]. חָלילה! לא יִמצאוּהוּ!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר [קוֹפץ מתּוֹךְ הבּוֹר, קוֹרא בּקוֹל על אָזנוֹ]. שוֹאֵל אני, אִם זוֹכר אַתּה אֶת נַאפּוֹליוֹן?
אַריֵה. הס! לָמה תּצעק כּלֿֿֿ-כּךְ? אֵינני חירש!… אֶת מי, אתּה אוֹמר?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. אֶת נַפּוֹליוֹן הגָדוֹל!
אַריֵה. אֶת הגָדוֹל? יפה שאָלתּ! עדיִין הכּרתּי אֶת אָביו, אֶת מנדל, שהיה מַחזיק על אֵם הדרךְ אֶת בּיתֿֿֿ-המַרזח. יהוּדי גברתּן היה, בּאֶצבּע אַחַת היה מַכריע שני גוֹיִים… יהוּדים כּאֵלה שוּב אֵין רוֹאִים היוֹם… [ממַעלה השביל יוֹרד ולוֹצלָבסקי וּפנס בּידוֹ].
ולוֹצלָבסקי. נוּף לוֹבשי אַרבּע כּנפוֹת? אֵין עדיִין אוֹצר? [מציץ לתוֹךְ הבּוֹר]. הוֹי, נרפּים, יִמַח שמכם! וכי כּךְ אַתּם חוֹפרים?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. חוֹפרים אָנוּ, פּריץ, עד כּמה שידנוּ מַגָעת.
ולוֹצלָבסקי. זכרוּ אֵיפוֹא! אִם תּמצאוּף אני נוֹתן לָכם תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה לכל ימי החוֹרף! עד אשר יֵצא מאַפּכם!
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. תּוֹדה, פּריץ. כּבר שתינוּ.
אַריֵה [אֶל ולוֹצלָבסקי]. מַה זה בּידךָ – ייש אוֹ שפּירט?
ולוֹצלָבסקי. מי הוּא מַלאַךְֿֿֿ-המות הזה?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. זהוּ אִישֿֿֿ-הקברוֹת. יוֹשב הוּא כּאן ליד השער.
ולוֹצלָבסקי [מוֹזג אֶת הכּוֹס, מַגישה לאַריֵה]. הא לךָ, שתה לחַיִים.
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן [צוֹעֵק מן הבּוֹר]. רב אַריֵה, הרי זה נסךְ!
אַריֵה. הא? אני שוֹתה הכּל. שוֹתה אני ייש, שוֹתה אני גם שפּירט… [מריק אֶל גרוֹנוֹ אֶת הכּוֹס, צוֹרח בּקוֹל דק]. הרי זה שפּירט!
ולוֹצלָבסקי. בּוֹא הנה, זוֹלל וסוֹבא זקן. [מַטהוּ הצדה, מדבּר אֵלָיו בּלָחַש]. עמוֹד פּה עלֿֿֿ-ידם, פּקח עליהם עין, וּתקבּל גם אַתּה מן החָצר שתּים אֵיפוֹת תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה. ואִם יִקרה דבר, רוּץ תּיכף ואמוֹר לי. נמצא אני שם, מלמעלה. [טוֹפח לוֹ על שכמוֹ]. הבינוֹת, מַלאַךְֿֿֿ-המות? [אַריֵה מנַענע לוֹ כּל הזמן אֶת ראשוֹ. ולוֹצלָבסקי פּוֹנה ועוֹלה בּשביל ההר].
אַריֵה. מי הוּא זה? לא פייביש?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. אֵיזה פייביש? הלא גוֹי הוּא! פּריץ!
אַריֵה. אִם כּן, מַכּיר אני אוֹתוֹ. זוֹכר אני עדיִין אֶת אביֿֿֿ-אָביו, אֶת מיכל המוֹזג. יהוּדי חָלוּש היה, להבדיל בּיני וּבינוֹ, ידוּעֿֿֿ-שיעוּל תּמיד, כָּח וָרָק [מפעפּע בּמקטרתּוֹ]. ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן, מעט השפּירט שלוֹ ראוּי לשבח, יוֹרד חַדרי בּטן… ננַא, עֵת לָלכת לישוֹן… [פּוֹנה אֶל הגָדר]. הוֹי, גזלָנים. גזלָנים! אֵת כּל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת השחיתוּ לי… [מתעלם. ממַעלה השביל בּאִים לוי, בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה].
לוי [מרים אֶת הפּנס]. הנה הגָדר. לכנה בּדרךְ זוֹ עד השער. [אֶל כּוֹריֿֿֿ-הזהב]. נוּ, יהוּדים? אֵיפה אַתּם עוֹמדים?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. עוֹמדים אָנוּ עדיִין, רב לוי, בּמַהֿֿֿ-טוֹבוּ.
לוי. בּטחוּ בּאלוֹהים וקווּ לישוּעתוֹ. והעיקר הווּ זהירים, לבל תּגעוּ חָלילה בּקברים הקדוֹשים. היזָהרוּ והישָמרוּ! [מַבּיט מדוּכדךְ אֶל הבּוֹר, מניע ראשוֹ]. אַי, לא טוֹב, לא טוֹב אנחנוּ עוֹשׂים… חילוּל הקוֹדש, חילוּל הקוֹדש…
בּתֿֿֿ-שבע. וכי לא ידעתּ מראש, כּי יחפּרוּ בּין הקברים?
לוי. לא עלה על דעתּי… לא עלה על דעתּי, כּי כּן יִהיֶה… [עוֹמד שקוּע בּמַחשבוֹת, מתעוֹרר]. נוּ? לָמה עמַדתּן פּה? לכנה הבּיתה.
בּתֿֿֿ-שבע. לוי! שמַע לקוֹלי וּבוֹא גם אַתּה עמנוּ. הלא פּניךָ כּפני מת!…
לוי. אִשה, מַה תּדבּרי? הנה חָפרוּ אֶת חצי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, כּל העיר שרוּיה בּצער, ואני אֵלךְ לביתי לישוֹן?
בּתֿֿֿ-שבע. אֶלָא מה, כּלוּם פּה תּלין? [מציצה על הקברים בּרטט]. פּחד יחלפני…
זלדה. לָמה אַתּ מפחדת כּלֿֿֿ-כּךְ, בּעלתֿֿֿ-הבּית? הלא פּה רבּה השׂמחה יוֹתר מבּעיר. אנשים עוֹבדים, חוֹפרים, מחַפּשׂים…
לוי. אֵיפה בֶּני?
בּתֿֿֿ-שבע. אֵיפה עליו להיוֹת? בּבּית.
לוי. אוּלי כּדאי הדבר, כּי יבוֹא הנה?
בּתֿֿֿ-שבע. מַה יעשׂה פּה?
לוי. כּלוּם יוֹדע אני?… הנה רבּים שוֹאלים פּה עליו…
אֶסתּר. אַבּא! בּני בּיקש, לבל נַפריעֵהוּ הלָילָה. רוֹצה הוּא להיוֹת יחידי.
לוי. יחידי? מה הוּא עוֹשׂה יחידי?…
אֶסתּר. גם אני לא אֵדע… אבל לָמה אַתּה מיצר כּלֿֿֿ-כּךְ, אַבּא? [מַחליקה לוֹ על שרווּלוֹ]. אַל תּתעצב. לבּי אוֹמר לי, כּי לא תּשוּב הבּיתה ריקם…
לוי [מתעוֹדד]. האוּמנם, אֶסתּרל? גם לבּי אוֹמר לי כּך. [מַחליק לָה על ראשה]. בּזכוּתֵךְ, בּתּי, וּבזכוּת אָבי ואביֿֿֿ-אָבי, זכרוֹנם לברכה, הנחים פּה בּשלוֹם על משכּבם… [מַראֶה על האוֹהל]. נוּ, לכנה הבּיתה. [מוֹליךְ אוֹתן עד הגָדר. בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה מתעלמוֹת. לוי חוֹזר אֶל אוֹהל אָביו, נוֹגע בּזהירוּת בּכּוֹתל, מַסתּיר פּניו בּידיו, ניצב דוּמם. – ממַעלה השביל נשמע קוֹל בּניֿֿֿ-אָדם ונראֶה אוֹר פּנסים מתקרב. מיד מתגלים ליזרֿֿֿ-ווֹלף, אִידל עם אִיציק, שלוֹם שדכן, פייגהֿֿֿ-לאה וניסי. אליהם נספּחים מצד הגָדר גם אַברמלי ושמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הבּאִים מדיינים זה עם זה ונראִים כּנרגָשים].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [אֶל הכּוֹרים, בּרגזה]. נוּ? מצאתם שמץֿֿֿ-דבר?
כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. לעֵתֿֿֿ-עתּה מצאנוּ בּוֹץ.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לָמה אַתּם מתמַהמהים כּלֿֿֿ-כּךְ.
כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. כּלוּם אנחנוּ מתמַהמהים? הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא מתמַהמה.
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִמרוּ מעתּה, יהוּדים: וכי אֵין אִידל זה מתעתּע אוֹתנוּ?
אִידל. מה אַתּם רוֹצים? כּי אָביא אֶל בּיתכם אוֹצר מן המוּכן? הנה, הלא עושׂים בּמלָאכה – טוֹרחים, חוֹפרים…
פייגהֿֿֿ-לאֶה. כּבר חָפרוּ שלוֹשה עשׂר בּוֹרוֹת – והאוֹצר אֵיננוּ. ניסי, הלא שלוֹשה עשׂר?
ניסי. אִם אַתּ אוֹמרת שלוֹשה עשׂר, בּוַדאי יוֹדעת אַתּ אֶת החשבּוֹן.
שמעוֹןֿֿֿ-אלי. החשבּוֹן בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים. שלוֹשה עשׂר אוֹהלים – שלוֹשה עשׂר בּוֹרוֹת.
אַברמלי. כּנגד שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת…
פייגהֿֿֿ-לאָה. ואני רוֹצה היִיתי לראוֹת בּעֵינַי לוּא חָבית אֶחָת.
ניסי. פייגהֿֿֿ-לאֶה, בּבקשה ממךְ, אַל תּדחקי אֶת הקץ!
אַברמלי. אַל תּרגיזי אֶת האוֹצר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָזנַיִם לָאוֹצר. אָנוּ מתקוֹטטים כּאן, והוּא שוֹמע ושוֹקע מַטהֿֿֿ-מטה…
אִידל. ואני אוֹמר לָכם עוֹד פּעם, כּי רק פּה מקוֹם קבוּרתוֹ! [מַראֶה על אוֹהל הרב]. מדעתּי לא אָזוּז!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב אִידל! ניצבים אנחנוּ פּה לפני קבר הרב הזקן – בּמקוֹם כּזה אָסוּר לתעתּע! אמוֹר אֶת האמת: האוּמנם בּא אֵליךָ בּחלוֹם?
אִידל. מה אַתּה סח, בּןֿֿֿ-אָדם? וכי משׂחַקֿֿֿ-ילָדים הוּא לָךְ?…
פייגהֿֿֿ-לאֶה. וּמכּאן הוֹציא לךָ כּיס מלא דינריֿֿֿ-זהב?
אִידל. כּבר אָמַרתּי לָכם שלוֹש עֶשׂרה פּעמים, כּי מכּאן!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ועל דינריֿֿֿ-הזהב היה כּתוּב בּפירוּש בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “הנאהבים והנעימים”?
אִידל. בּפירוּש: “הנאהבים והנעימים”…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [לוֹבש נמרצוֹת]. הבה נקח אֶת בּן הפּקוּעה שלךָ עוֹד פּעם לבדיקה. אבל אמוֹר לוֹ, שלא יגמגם עוֹד בּלשוֹנוֹ – הלא צריךְ לָשׂים קץ לדבר!… אִיציק, קרב הנה!
אִידל [מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ מסביב לאוֹהל הרב]. אִיציק, אַל תּהי נרדם כּלֿֿֿ-כּךְ! הסתּכּל היטב והיזָכר! [מאִיר לוֹ בּפנס]. האִם פּה?
אִיציק [בּקוֹל אחוּזֿֿֿ-שינה]. מה האִם פּה?
אִידל. מצאת אֶת הדינר?
אִיציק. כּן.
אִידל [מוֹליכוֹ אֶל העֵבר השני]. אֶפשר פּה?
אִיציק. כּן.
אִידל [מוֹליכוֹ אֶל הבּוֹר]. ואֶפשר פּה?
אִיציק. כּן.
אִידל [מוֹשכוֹ בּידוֹ]. אוֹי הלוַאי שלא תּפּח רוּחךָ! על כּל מקוֹם שמַראִים לוֹ הוּא אוֹמר: כּן וכן וכן! [הנקהלים מַבּיטים נוֹאָשים אִיש אֶל רעֵהוּ].
אַברמלי. תּנהוּ רגע על ידי! עמי ידבּר בּשׂפה אַחרת! [לוֹקח אֶת אִיציק בּידוֹ]. אִיציק אַל תּהי ערלֿֿֿ-ראש, אִיציק! כּששוֹאלים אוֹתךָ, ענה כּאִיש! [מאִיר לוֹ בּכל המקוֹמוֹת, אשר הוֹליכוֹ שם אִידל]. האִם לא פּה?
אִיציק. מה האִם לא פּה?
אַברמלי. מצאת אֶת הדינר?
אִיציק. לא .
אַברמלי. גם לא פּה?
אִיציק. לא.
אַברמלי. וגם לא פּה?
אִיציק. לא.
אַברמלי. נוּ? הרוֹאִים אַתּם, כּי עמי היתה לוֹ שׂפה אַחרת וּדברים אחרים?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּקיצוּר, יהוּדים, אֵין מַה לדבּר – האוֹצר אֵיננוּ פּה!
אִידל [תּוֹפס בּאִיציק, מנַענע אוֹתוֹ]. אִיציק!…
אִיציק [מַתחיל בּוֹכה]. אני רוֹצה לישוֹן!…
ניסי. לָמה הם מצערים אֶת היֶלד כּל הלָילָה? מן היוֹשר הוּא, כּי כּוּלָנוּ נלךְ לישוֹן.
פייגהֿֿֿ-לאֶה. אִשה, לישוֹן נכסַפתּ? בּלא האוֹצר אֵיני הוֹלכת לישוֹן!
ניסי [בּתחנוּנים]. פייגהֿֿֿ-לאָה, אני נוֹפל אַפּים אָרצה…
שלוֹם שדכן. אבל לָמה עוֹמד רב לוי מרחוֹק? רב לוי, עוּצה אַתּה עֵצה!
לוי [מתּוֹךְ דיכדוּךְֿֿֿ-הנפש]. מה אִיעצכם? בּןֿֿֿ-לילה, כּפי הנראֶה, אֵין אוֹצר מתגלה. ולא בּרעש, לא בּיד חזקה נגש עד האלוֹהים… צריכים אנחנוּ לחַפּשׂ וּלקווֹת לישוּעתוֹ. אביֿֿֿ-אָבי, זכר צדיק לברכה, חיפּשׂ כּל ימי חַייו – ולא מצא…
שלוֹם שדכן. אבל אָביךְ, זכר צדיק לברכה, הלא נגלָה אֵליךָ בּחלוֹם?…
לוי. נגלָה, נגלָה… אַךְ דברים בּרוּרים לא דיבּר…
שלוֹם שדכן. אבל מכּיוָן שהוּא עצמוֹ, זכר צדיק לברכה, טרח וּבא אֵליךָ בּחצי הלילה, האֵין זה אוֹת וּמוֹפת, כּי עלינוּ לחפּוֹר פּה, אֵצל אָהלוֹ?
לוי [בּרטט]. חָלילה! דבר כּזה לא אֶתּן לעשׂוֹת!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ואני אוֹמר לָכם, יהוּדים, עוֹד פּעם, כּי נלךְ ונשאַל אֶת בּנילי – הוּא יוֹדע יוֹתר מכּוּלָנוּ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי! אוּלי בּאמת נשלח ונקרא לבני שלָךְ?
שלוֹם שדכן. מַה בּניֿֿֿ-אָדם אֵלוּ מפטפּטים? מַה יוֹדע אִיש צעיר כּמוֹהוּ?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שמַע לקוֹלי, רב שלוֹם! אִיש צעיר כּמוֹהוּ יוֹדע נַגן! הנה שרוּי היִיתי חצי שנה בּלא עֵז. בּא בּני ואָמַר: תּהי עֵז – וַתּהי עֵז!… [ממַעלה השביל רץ ולוֹצלָבסקי כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].
ולוֹצלָבסקי. הוֹי, מַלאכיֿֿֿ-המות, מה התאַסַפתּם פּה? כּבר מצאתם?
אִידל. כּן, מצאנוּ! מַכּוֹת מצאנוּ!
ולוֹצלָבסקי [ניגָש עדיו]. פּאן יוּדקה, שׂוֹנא יִשׂראֵל, אַתּה סוֹבבני בּכחש!
אִידל. אֵיזה כּחש? מה רצוֹנךָ, פּריץ?
ולוֹצלָבסקי. לָמה אַתּם מתרוֹצצים כּל הלילה כּעכבּרים הניגָפים הלָלוּ, לכאן וּלכאן, לכאן וּלכאן?… מתחַבּאִים אַתּם מפּני?
אִידל. מה הוּא דוֹרש מחַיי? לָמה דבק בּי כּסַפּחת? אֵין אוֹצר, פּריץ! אַיִן – תּם ונשלָם!
ולוֹצלָבסקי [מַבּיט אֶל הקהל בּעֵינַיִם יוֹרוֹת זיקים]. הכן אֵיפוֹא? שוּב אֵין אוֹצר? אָיִן? הזאת היא אֵיפוֹא דרכּכם אִתּי, אַנשי מקח וּממכּר? [מניע בּסוֹככוֹ]. חַכּוּֿֿֿ-נא, בּניֿֿֿ-כלָבים, עוֹד נכוֹנים לָכם שפטים מידי! [פּוֹנה בּרגלים ממַהרוֹת אֶל הגָדר, מניע בּסוֹככוֹ]. כּוּלכם תּרקדוּ לפנַי על גחָלים בּוֹערוֹת! אֶת עפר רגלי תּלחכוּ, מַהֿֿֿ-יפיתים ארוּרים!… [מתעלם. הקהל עוֹמד נבהל].
אִידל. יֵלךְ לוֹ לכל הרוּחוֹת! אוֹכל לחםֿֿֿ-חינם!… [מצד הגָדר בּאה אֶלקה].
אֶלקה [עוֹמדת רגע בּעֵינַים תּוֹהוֹת, מזנקת אֶל הנקהלים]. אהא, הנה הנם! עתּה לא תּימלטוּ עוֹד מידי! [מבקשת בּעֵיניה]. אֵיפה הוּא הדינר הטיפּש של הנער? כּוונתי, הנַער הטיפּש של הדינר? [מוֹרה על אִיציק}. הזה הוּא? [תּוֹפסת בּוֹ]. טיפּש, השב לי אֶת הנער! כּוונתי, אֶת הדינר! שלי הוּא! אוֹצרי הוּא! ירוּשתֿֿֿ-דמים של בּעלי!
אִידל. הרפּי ממנוּ, מטוֹרפת! [מוֹציא מידה אֶת אִיציק]. לכי מפּה!
אֶלקה. הכן? הגם מפּה תּגָרשוּני? הדבר הזה לא יעלה בּיֶדכם! פּה אֵין אַתּם ספוּנים בּבתּיכם! פּה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת של אלוֹהים! פּה יֶש לי חלק ונַחלָה יוֹתר מכּוּלכם! פּה יֶש לי אָב וָאֵם! ודוֹדים! ודוֹדוֹת! וסבים! וסבוֹת! הם לא יִראוּ אָון ויחרישוּ! הם לא יִתּנוּ, כּי זרים יחַלקוּ אֶת אוֹצרי, אֶת דינרי, אֶת ירוּשתי!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכי מפּה תּיכף וּמיד, מטוֹרפת כּמוֹתךְ! [אוֹחז בּה וּמוֹשכה אל הגדר. זוֹ מסרבת].
קוֹלוֹת. לכי מפּה, מטוֹרפת! לכי מפּה! [דוֹחפים אוֹתה. קם שאוֹן].
לוי [ליד אוֹהל אָביו, רוֹעֵד כּוּלוֹ]. הסוּ! החרישוּ כּוּלכם! מַה זה? לָמה נזעקתּם? לָמה הרימוֹתם קוֹלֿֿֿ-זוָעוֹת? וכי שכחתּם אֶת המקוֹם, אשר בּוֹ אנחנוּ עוֹמדים? הלא עוֹמדים אנחנוּ בּביתֿֿֿ-מוֹעֵד לכל חָי, בּין קברוֹת קדוֹשינוּ! הלא מחַפּשׂים אנחנוּ אוֹצר, וחָלילה לָנוּ להרים פּה קוֹל, להקים פּה רעש, לקרוֹא פּה לָריב! יהי שלוֹם בּתוֹכנוּ, שלוֹם וּדממה!… [כּל הנקהלים משתּתּקים, כּוֹבשים פּניהם בּקרקע. פּתאוֹם פּוֹלח אֶת הדממה קוֹל תּקיעה של שוֹפר, הבּוֹקע ועוֹלה ממַעמַקי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. הכּל ניתּרים ממקוֹמם].
שלוֹם שדכן [בּלחש]. השמַעתּם? השמַעתּם? דוֹמה, קוֹל שוֹפר?
קוֹלוֹת [בּחרדה וּבלחש]. הס! הס! [שוּב נשמע קוֹל שבריםֿֿֿ-תּרוּעה].
שלוֹם שדכן. יהוּדים! חוֹששני, שזה קוֹל קוֹרא לָאוֹצר…
קוֹלוֹת. הס! הס! הס! [שוּב נשמע קוֹל ממוּשךְ של תּקיעה גדוֹלה. הקהל עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמוֹ].
שלוֹם שדכן. נלךְ לשם! קוֹל השוֹפר בּא משם! [מַראֶה למעלה. הכּל פּוֹנים כּאִיש אֶחָד, בּלי לדבּר דבר, אֶל מַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. שני הכּוֹרים קוֹפצים מתּוֹךְ הבּוֹר ורצים אַף הם אַחרי הקהל. הבּימה מתרוֹקנת. כּעבוֹר רגָעים אחָדים מתגלה שוּב שלוֹם שדכן, עוֹבר בּלָאט עלֿֿֿ-פּני האוֹהלים, מתגנב לָגשת אֶל הגָדר, מַבּיט על סביבוֹתיו וּמוֹציא מפּיו כּעֵין שם המפוֹרש]. אֶלי ראיט!… [מעל הגָדר קוֹפצים בּני והוֹלוֹביֶשקה, שניהם מעוּטפים שחוֹרים].
בּני. הכּל מתוּקן?
שלוֹם שדכן. מתוּקן וּמקוּבּל! הוֹצאתי כּאן מתּחת ידי מלאכתֿֿֿ-מחשבת – כּפתּוֹר וָפרח! אבל גם אַתּה, אדוֹני המיסטר, אֵינךָ תּינוֹק של בּיתֿֿֿ-רבּוֹ. תּקעת בּשוֹפר, כּתוֹקע מלידה וּמבּטן!
בּני. אָה, יוֹדע אני לתקוֹע!… [טוֹמן אֶת השוֹפר, רוֹמז על הוֹלוֹביֶשקה]. מַה דעתּךָ עליו, האִם לא יבייש אוֹתנוּ בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש שלוֹ?
שלוֹם שדכן. וכי יוֹדע אָני? שינַנתּי לוֹ היוֹם אֶת התּוֹרה אַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת. אָמנם המוֹחַ אשר בּקדקדוֹ הוּא דווקא מוֹחַ של גוֹי!…
הוֹלוֹביֶשקה. משקר הוּא כּכלב! יוֹדע אני אֵת כּל המלים בּעלֿֿֿ-פּה, כּ“אוֹטשי נַאש”…2
שלוֹם שדכן. בּקיצוּר, עוֹד מעט נחיֶה ונשמע. [מוֹליךְ אֶת שניהם אֶל האוֹהלים]. הנה שני האוֹהלים. אַתּה, רוּם מעילָתךָ, תּמחַל על כּבוֹדךָ ותשתּטח מאַחרי האוֹהל הזה – של הרב. ואַתּה, אדוֹני המיסטר, בּוֹאֿֿֿ-נא והיסתר מאַחרי אָהלוֹ של דוֹדךָ. ואני אֵלךְ להביא אוֹתם אַחַד אֶחָד… נוּ, רוּם מעילָתךָ? לךְ שכב!
הוֹלוֹביֶשקה [חוֹכךְ]. הנה זה הדבר… האִם לא תּאוּנה פּה אֵלי רעה? יֶש לָנוּ כּאן עֵסק לא עם החַיִים, אֶלָא עם המתים…
בּני. שוֹטר גיבּוֹרֿֿֿ-חַיִל כּזה אָתּה?
הוֹלוֹביֶשקה. מפּני גוֹי מת אֵינני ירא. אבל כּאן שוֹכבים מתים יהוּדים… מַעשׂה אַחר לגמרי!
שלוֹם שדכן. אַל תּירא, רוּם מעילָתךָ. כּאן שוֹכבים צדיקים כּאֵלה, אשר לא יֹאבוּ לטמא ידיהם בּמשוּמד כּמוֹךָ… נוּ? לךְ שכב! [הוֹלוֹביֶשקה מציֵית, נחבּא אֶל אוֹהל הרב]. ואַתּה, אדוֹני המיסטר, היֵש בּידךָ הצעצוּע האַמריקאִי?
בּני. יֵש וָיֵש! [מַבריק אֶל פּניו בּפנס חַשמלי].
שלוֹם שדכן [נרתּע לאחוֹריו]. אוֹרוֹת מאוֹפל, כּאשר ציוָה אלוֹהים!
בּני [נחבּא אֶל האוֹהל השני]. אָלראיט! יכוֹל אַתּה לָלֶכת! [שלוֹם שדכן פּוֹנה בּצעדים מהירים אֶל מַעלה השביל. רגע משׂתּררת דוּמיה עמוּקה].
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. נוֹכל הוּא השדכן מאֵין כּמוֹהוּ!
קוֹל בּני. אֵיננוּ נוֹפל ממךָ! [מאַחרי אָהלוֹ מַבריקים אוֹרוֹת בּזה אַחר זה].
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. גם אֶצלכם בּאַמריקה יֵש שדכנים?
קוֹל בּני. די והוֹתר! כּכּלָבים אשר בּשוּק!
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. וּמשוּמדים?
קוֹל בּני. אֵין אַף אֶחָד! אֶת כּוּלָם דנוּ דין לינטש!
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. מַה דעתּךָ? האִם טוֹב להיוֹת משוּמד?
קוֹל בּני. אֵינני יוֹדע. מעוֹלם לא ניסיתי בּזה.
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. מַעשׂה מזוּהם!
קוֹל בּני. אָנא, חדל לדבּר!
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. כּשמדבּרים, אֵין הפּחד גָדוֹל.
קוֹל בּני. הס! [לרגע משׂתּררת דממה. האוֹרוֹת מַבריקים בּזה אַחַר זה. מיד מתגלים ממַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שלוֹם שדכן ולוי. שניהם נדבּרים בּלחש רוֹעֵד].
שלוֹם שדכן [נוֹשׂא אֶת הפּנס]. הרוֹאֶה אָתּה? עכשיו נעלמוּ האוֹרוֹת.
לוי. כּן, נעלמוּ.
שלוֹם שדכן. נפלא הדבר. מפּני בּניֿֿֿ-אָדם, כּפי הנראֶה, הם מתחַבּאִים.
לוי. כּן, מתחַבּאִים.
שלוֹם שדכן. והלא מכּאן נראוּ אֶליךָ?
לוי. מכּאן, מכּאן.
שלוֹם שדכן. לילֿֿֿ-שימוּרים הלילה הזה, ליל נסים ונפלאוֹת… [ניגָש אֶל אוֹהל בּית לוי]. ואני אוֹמר לךָ, רב לוי, כּי האוֹצר מוּנח כּאן, כּאן!…
לוי. אֵינני יוֹדע, אֵינני יוֹדע כּלוּם… [ניצב לפני האוֹהל בּראש כּפוּף].
שלוֹם שדכן. לָמה אֵינךָ יוֹדע, רב לוי? מכּיוָן שאָביךָ, זכר צדיק לברכה, בּא אֵליךָ בּחלוֹם הלילה וגילגל לךָ… [מַפסיק באֶמצע. מן האוֹהל נשמע קוֹל עמוּם, כּעוֹלה מן האָרץ, קוֹרא בּניגוּן ממוּשךְ: “לוי!”].
לוי. הס!… השמעתּ?
הקוֹל. לוי! לוי!
לוי [בּפחדֿֿֿ-מות]. השמעתּ? השמעתּ?
שלוֹם שדכן [משתּוֹמם]. מה?… אֵינני שוֹמע כּלוּם…
לוי. הס!…
הקוֹל. לוי! לוי! [לוי נרתּע לאחוֹריו, מַסתּיר פּניו בּידיו. הקוֹל מדבּר בּניגוּן ממוּשךְ]. לוי בּני, קרב אֵלי, חזק ואמץ, אַל תּירא ואַל תּיחַת!… [לוי פּוֹסע פּסיעה אַחַת אֶל האוֹהל וּשתּי פּסיעוֹת לאחוֹריו, מתנוֹדד, צוֹנח לָאָרץ, יוֹשב בּראש כּפוּף, הקוֹל מדבּר בּרגש חגיגי]. לוי בּני, הט אָזנךָ וּשמַע אֶת דברי אָביךָ מעוֹלם האמת. לוי בּני, ראִיתי בּיוֹם אֶת ענוּתֿֿֿ-נַפשךָ, שמַעתּי בּלילה אֶת אַנחַתֿֿֿ-לבּךָ, ונשלחתּי ממרוֹמים לגלוֹת לךָ סוֹד קדוֹש. הנה ידוֹע תּדע, לוי בּני, כּי האוֹצר קרוֹב אֵליךָ מאוֹד. מחר יִהיֶה האוֹת הזה – מחר בּבּוֹקר יִתגלה אֵליךָ בּזכוּת בּן אחוֹת אִשתּךָ בּנימין בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן… אַל תּבּט אֶל מַראֵהוּ, כּי צעיר הוּא לימים – זכוּת אבוֹתיו הקדוֹשים עוֹמדת לוֹ וכוֹחָם הרב לא סר מעליו עד היוֹם הזה. צדיק נסתּר הוּא, אֶחָד מלָמדֿֿֿ-וָאו קדוֹשיֿֿֿ-עֶליוֹן… ואַתּה, לוי בּני, הנה צוּוית, זאת עשׂה: לךְ שוּב לביתךָ, אַל תּסַפּר לאִיש דבר, סגוֹר אַחריךָ דלתיִם וּבריח ועלה על משכּבךָ לישוֹן. וּמחר, אִם יִרצה השם, תּשכּים בּבּוקר ואַל תּפתּח אֶת תּריסי חַלוֹנוֹתיךָ עד אשר יקוּם בּן אחוֹת אִשתּךָ בּנימין בּן זלאטה משנתוֹ ויִסעד אֶת לבּוֹ כּוֹס חַמים. אָז תּצוה לפתּוֹחַ אֶת תּריסי החַלוֹנוֹת ותגש אֵלָיו ותשאָלהוּ כּדברים האֵלה לאמוֹר: אַיֵה מקוֹם האוֹצר? והוּא יגלה לךָ אֶת מקוֹמוֹ, כּי בּזה כּוֹחוֹ גָדוֹל, כּי אֵין כּמוֹהוּ אֶכּספּרט לאוֹצרוֹת… [לוי נוֹפל אַפּיִם אָרצה]. רק חזק ואמץ, לוי בּני, ועשׂה כּכל אשר ציויתיךָ, אָז תּצליח בּכל דרכיךָ, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ תּהיֶה אָלראיט!…
שלוֹם שדכן [שעמד כּל הזמן מן הצד בּגיחוּךְ כּמוּס, ניגָש אֶל לוי]. רב לוי! רב לוי! [גוֹחן אֵלָיו בּפנס]. אֵין זאת כּיֿֿֿ-אִם התעלף?… פֶה, הרי זה מַעשׂה מגוּנה!… [מנַענע אוֹתוֹ]. רב לוי! רב לוי!
לוי [מרים ראשוֹ מעל האָרץ, בּעֵינַיִם תּוֹעוֹת]. הא? מה? מי הוּא זה?
שלוֹם שדכן. מַה שמַעתּי? אֵינני מבין… האִם ראִית חלוֹם?
לוי. לא, לא חלוֹם, לא… הרימני מעל האָרץ!
שלוֹם שדכן [עוֹזר לוֹ לָקוּם]. מַה קרךָ, רב לוי?
לוי [מַבּיט בּאֵימה על סביבוֹתיו, מעיף עין באוֹהל, מַסתּיר פּניו בּידיו]. לא כּלוּם, לא כּלוּם… עלי לָלכת הבּיתה… עלי לָלכת תּיכף…
שלוֹם שדכן. אוּלי אלוה אוֹתךְ?
לוי. לא! חָלילָה, חָלילָה!… אַל תּדבּר אֵלי דבר!… תּן לי אֶת הפּנס, אני הוֹלךְ לבדי… [פּוֹנה אֶל הגָדר בּרגלים כּוֹשלוֹת, הוֹלךְ].
בּני [מוֹציא ראשוֹ מאַחרי האוֹהל]. נוּ? ההיה אָלראיט?
שלוֹם שדכן. אָלי ראיט! כּפתּוֹר וָפרח!… ועתּה אָרוּץ ואָביא אֶת האַרנבת השניה! [מתעלם. בּני נחבּא שוּב].
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. קישקשתּ אֶת המַפטיר שלךָ – תּאוָה לאָזנים!
קוֹל בּני. הלוַאי נזכּה לשמוֹע כּזאת גם מפּיךָ!
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. מה היה שֵם הנפטרת?
קוֹל בּני. אֵיזוֹ נפטרת?
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. המתה. אֵשת אִידל.
קוֹל בּני. פרוּמהֿֿֿ-גיטל היה שמה.
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. כּן דיבּרתּ. פרוּמהֿֿֿ-גיטל.
קוֹל בּני. וכי שכחתּ?
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [בּפני עצמוֹ]. פרוּמהֿֿֿ-גיטל. פרוּמהֿֿֿ-גיטל… [לאַחַר דוּמיה]. חוֹששני, שהשדכן צדק.
קוֹל בּני. מַה צדק?
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. אָמנם מוֹחַ גוֹי בּקדקדי!…
קוֹל בּני. אַל תּירא דבר, אָז הכּל יִהיֶה אָלראיט.
קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. וכי סבוּר אַתּה שאני יוֹשב בּטל? אני יוֹשב ולוֹמד… [בּפני עצמו]. פרוּמהֿֿֿ-גיטל, גיטלֿֿֿ-פרוּמה…
קוֹל בּני. הס! די לדבּר! [ממַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת בּאִים שלוֹם שדכן ואִידל עם אִיציק].
אִידל. נוּ? הבה אֶשמַע, מַה הוּא הסוֹד? [ניגָש אֶל הבּוֹר]. מַה זה? אַיֵה החוֹפרים? הלא משלם אני לָהם בּמיטב כּספּי!
שלוֹם שדכן. שמעוּ קוֹל שוֹפר – ורצוּ לשם.
אִידל. מַה יִמצאוּ שם? פּה הם צריכים לחפּוֹר! האוֹצר נמצא פּה! יוֹדע אני מַה שאני מדבּר!
שלוֹם שדכן. אבל ראֵה, הנה חָפרוּ פּה כּל הלָילָה…
אִידל. מה חָפרוּ פּה? [מאִיר אֶת הבּוֹר בפּנסוֹ]. וכי כּךְ חוֹפרים? רק קירצפוּ מלמעלה.
איציק [בּקוֹלֿֿֿ-בּוֹכים]. אַבּא, אני רוֹצה לישוֹן!
אִידל. לָמה תּקפה עליךָ שינה פּתאוֹם בּעֶצם הלָילָה? הנה סַפסל, לךְ שכב. [מוֹליכוֹ אֶל הסַפסל. אִיציק נוֹפל עליו כּבוּלֿֿֿ-עֵץ ונרדם מיד]. נוּ? הבה אֶשמע?
שלוֹם שדכן. שמעֵני, רב אִידל. הלא לפי המדוּבּר תּהיֶה מחר החוּפה?
אִידל. תּהיֶה… וּבכן?
שלוֹם שדכן. ואַתּה אֵיפוֹא חָתן?
אִידל. חָתן… וּבכן?
שלוֹם שדכן. ועלית היוֹם בּבּוֹקר לתּוֹרה?
אִידל. עליתי… וּבכן?
שלוֹם שדכן. וּבכן, עיקר שכחנוּ. הלא אָסוּר לךָ לשהוֹת הלילה בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אפילוּ רגע אֶחָד!
אִידל. מפּני מה?
שלוֹם שדכן. מפּני שדים וּמַזיקים… וכי אֵינךָ יוֹדע?
אִידל. מה אַתּה מדבּר? אָסוּר לי?
שלוֹם שדכן. אָסוּר, אָסוּר… דין מפוֹרש הוּא בּשוּלחָן ערוּךְ… וכי אֵינךָ יוֹדע?
אִידל. אבל… הלא אֵינני כּכל החתנים… נכנס אני לחוּפּה בּפעם השניה…
שלוֹם שדכן. דווקא מפּני שזוֹהי הפּעם השניה… אִשתּךָ פרוּמהֿֿֿ-גיטל, עליה השלוֹם, בּוַדאי שאֵינה יוֹשבת שם בּחיבּוּקֿֿֿ-ידים… ואָנוּ מוּקפים כּאן מכּל העברים נשמוֹת של מתים… הרב הזקן…
אִידל [נפחָד]. אבל אֵיךְ אוּכל לָלכת מפּה, והאוֹצר… ולָמה לא אָמַרתּ לי… [מַפסיק פּתאוֹם. מן האוֹהל נשמע קוֹל שיעוּל חָזק, ואַחַר – קוֹל נחנק קוֹרא: “אִידל!” אִידל חָרד תּחתּיו, זוֹקף אָזניו, מַשפּיל קוֹלוֹ]. מַה זה? השמעתּ?
שלוֹם שדכן. כּן, כּמדוּמה לי, מעֵין בּתֿֿֿ-קוֹל…
אִידל. הס!
הקוֹל. אִידל! אִידל!
אִידל [רוֹעֵד]. לי קוֹראִים? מי הוּא זה?
שלוֹם שדכן. הס! אַל תּדבּר!
הקוֹל. אִידל, אִידל! אַל תּזוּז מן המקוֹם הקדוֹש הזה, כּי אני הוּא המדבּר אֵליךָ, זאת אוֹמרת, הרב הקדוֹש בּעצמוֹ… [אוֹרוֹת בּהירים מַבריקים אֶל פּני אִידל בּזה אַחַר זה; אִידל ניצב בּפיק בּרכּיִם, מַסתּיר פּניו בּידיו]. שמעֵני, אִידל! לא טוֹבה השמוּעה, אשר מסַפּרים עליךָ פּה בּמַחננוּ, זאת אוֹמרת, בּעוֹלם האמת… הנה הבטחתּי לךָ אֶת האוֹצר בּזכוּת בּנךָ היתוֹם הקדוֹש… יצחָק בּן… בּן פרוּמהֿֿֿ-גיטל, ואַתּה עוֹסק בּשטוּת, זאת אוֹמרת, חוֹטא לאלוֹהים… הנה בּאה אֵלי אִשתּךָ עליו השלוֹם, פרוּמהֿֿֿ-גיטל שמה, להגיש קוּבּלנה, זאת אוֹמרת, להתאוֹנן עליךָ, כּי התאַוית פּעם שנית לבתוּלה, ואַתּה נוֹתן לָה אֶת המַרגָליוֹת שלָה, וּבכתה לפנַַי בּכי מַר, זאת אוֹמרת, פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ עליו השלוֹם… [אִידל מתנוֹדד ונוֹפל אַפּיִם אָרצָה]. לָכן, אִידל, שמַע אֶת הפּקוּדה… הנה זה הדבר… אָסוּר לךָ לָקחת בּתוּלה לאִשה, רק אַלמנה תּקח, אֶלקה שמה, אֶלקה הזהבית, כּי היא נאָה לךָ ואַתּה נאֶה לָה… גם היא קדוֹשה, זאת אוֹמרת, לָמדֿֿֿ-וָאוית, מן הנשים הצדקניוֹת, וּבידה המַפתּח, זאת אוֹמרת, מַפתּח האוֹצר… וּבכן, אִידל, אני גוֹזר עליךָ, כּי עמה, עם האַלמנה, תּיכּנס לחוּפּה, וּתקדש אוֹתה לעֵיני כּל היהוּדים בּדינרֿֿֿ-הזהב שלָה, והיא תֹּאמַר לךָ בּפירוּש, אַיֵה מקוֹם האוֹצר… אָז תּקח לךָ אֵת כּל החצי, ואֶת השאָר תּתּן להעיר… כּן, אִידל, מה עוֹד?.. לאַחַר שתּיכּנס לחוּפּה עם זוֹ האַלמנה, מַה שמה, עם אֶלקה זוֹ עצמה, תּבוֹא מחר בּבּוֹקר אֶל בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶר וּתחַכּה עד אשר יִפתּח אֶת תּריסי החַלוֹנוֹת ותיכּנס אֶצלוֹ ותחזיר לוֹ אֶת התּנאִים בּפני עֵדים כּשרים… ושם תּקדש אֶת האַלמנה בּדינרֿֿֿ-הזהב… ואִם אַתּה עוֹשׂה כּן, אַשריךָ וטוֹב לָךְ, אָמן!… כּן, חַכּהֿֿֿ-נא, עדיִין לא גָמַרתּי, כּמדוּמה לי… אִם אַתּה עוֹשׂה כּן, מוּבטח לָךְ, שאִשתּךָ המתה גיטלֿֿֿ-פרוּמה בּן יִצחָק… לא! פרוּמהֿֿֿ-יִצחָק בּן גיטל… לא! גיטלֿֿֿ-יִצחָק בּן פרוּמה… [בּלחש]. טפוּ, לכל הרוּחוֹת!… [משתּתּק].
שלוֹם שדכן [עוֹמד מן הצד, מנַענע כּל הזמן בּפנסוֹ מתּוֹךְ התמַרמרוּת. לאַחַר שנשתּתּק הקוֹל, גוֹחן אֶל אִידל].נוּ, תּוֹדה לָאֵל, גם הוּא התעלף… [מעוֹרר אוֹתוֹ]. רב אִידל! רב אִידל! ראֵהֿֿֿ-נא גם ראֵה, הלא התעלף בּאמת… [מנַענע אוֹתוֹ בּחָזקה]. רב אִידל, קוּם!
אִידל [מרים ראשוֹ, יוֹשב, משפשף עֵיניו]. אֵיפה אָני?
שלוֹם שדכן. כּיצד אֵיפה? בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת!
אִידל. ישנתּי?
שלוֹם שדכן. התעלפתּ! בּעמל רב השיבוֹתי רוּחךָ!
אִידל [קם, מרתּת]. השמַעתּ, רב שלוֹם?
שלוֹם שדכן. אִם אני שמַעתּי? הלא בּרכּי רוֹעדוֹת עדיִין מפּחד!
אִידל. אִם כּן, זה היה הוּא?
שלוֹם שדכן. מַה תּשאָל? הלא מקברוֹ הבריקוּ בּרקים!
אִידל. כּן, בּרקים… [נוֹפל וקם]. וכמה משוּנה הקוֹל!
שלוֹם שדכן. אָמנם הקוֹל קוֹל משוּנה… בּעֵרךְ, כּקוֹלוֹ של מת…
אִידל [מַסתּיר פּניו בּידיו]. אוֹיה לי, פרוּמהֿֿֿ-גיטל… אַיֵה אִיציק? יתוֹמי הקדוֹש?…
שלוֹם שדכן. הנה הוּא ישן כּאן.
אִידל [פּוֹנה כּה וָכה]. מי היא אוֹתה אֶלקה?
שלוֹם שדכן. אֶלקה? כּמדוּמה לי, שזוֹ היא האַלמנה בּעלת הדינר…
אִידל. המטוֹרפת?
שלוֹם שדכן. הס, אַל תּדבּר כּן… הנה נתגלָה, כּי היא לָמדֿֿֿ-וָאוית!… הלא שמַעתּ אֵת אשר אָמר?…
אִידל. כּן, שמַעתּי… עלינוּ לבקש ולמצוֹא אוֹתה…
שלוֹם שדכן. עלינוּ לקרוֹא לכאן אֵת כּל הקהל. אָסוּר להעלים דבר כּזה! [פּוֹנה לָרוּץ בּמַעלה השביל].
אִידל [רץ אַחריו, תּוֹפס לוֹ בּכנף בּגדוֹ]. רב שלוֹם, השוֹמע אָתּה? אַתּה עֵדי, כּי לי מַגיע החצי. לא רבע, אֶלָא החצי!
שלוֹם שדכן [מעפעף בּעֵיניו]. החצי אָמר? אֶת הדבר הזה לא שמַעתּי יפה…
אִידל. בּפירוּש החצי! כּל החצי! בּלשוֹן זוֹ!…
שלוֹם שדכן. מילא, לוּא יהי כּדבריךָ… [רץ למַעלה, צוֹוח]. יהוּדים, לכאן! היקָבצוּ הנה! נס אֵירע כּאן, נס! היקָבצוּ כּוּלכם הנה! נס אֵירע כּאן [ממַעלה השביל יוֹרדים בּמרוּצה כּל הקוֹדמים, וּמאַחריהם המוֹן אנשים ונשים, אֵלה בּפנסים ואֵלה בּאִתּים].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מה? מה אֵרע? הניחוּ לי!
שלוֹם שדכן. נס! נס! הרב הזקן דיבּר עמנוּ זה עתּה מקברוֹ!
פייגהֿֿֿ-לאָה. הרב הזקן? אֵיפה הוּא?
ניסי. עם מי דיבּר? עם מי?
שלוֹם שדכן. עמנוּ! עמי ועם רב אִידל!
אִידל. רק עמי דיבּר! עמי בּלבד!
שלוֹם שדכן. אבל גם אני שמעתּי!
אַברמלי. מה? מי דיבּר?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא שוֹמע אָתּה! הרב הזקן! הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הניחוּ לי! מַה דיבּר? עלֿֿֿ-אוֹדוֹת האוֹצר? עלֿֿֿ-אוֹדוֹת האוֹצר דיבּר?
אִידל. אֶלקה! אַיֵה אֶלקה?
שלוֹם שדכן. הביאוּ הנה אֶת אֶלקה! אֶת אֶלקה הזהבית! אֶת האַלמנה!
אִידל. בּידה מַפתּח האוֹצר! כּךְ אָמַר לי בּפירוּש! בּיד אֶלקה!
קוֹלוֹת. אֵיזוֹהי אֶלקה?… המטוֹרפת?… האִשה של הדינר?… האִם בּידה האוֹצר?… בּידה?… בּיד המטוֹרפת?…
שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, אֶלקה אֵיננה מטוֹרפת! אִשה צדקנית היא, לָמדֿֿֿ-וָאוית! כּךְ אָמַר לָנוּ הרב הזקן!
קוֹלוֹת. השוֹמעים אַתּם?… אֶלקה היא לָמדֿֿֿ-וָאוית!… לָמדֿֿֿ-וָאוית!…
פייגהֿֿֿ-לאֶה. לא לחינם טענה עלוּבה זוֹ כּל הזמן, כּי האוֹצר שלָה הוּא!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הביאוּה לכאן! מַהרוּ! הביאוּ לכאן אֶת אֶלקה!
קוֹלוֹת. הביאוּ אֶת אֶלקה!… אֵיזוֹ אֶלקה?… אֶלקה הזהבית!… האַלמנה!… הלָמדֿֿֿ-וָאוית!… זוֹ של הדינר!… בּידה האוֹצר!… מַפתּח האוֹצר!… אֵיפה היא?… זה עתּה היתה כּאן!… הלא גירשוּה!… אוֹי, רוֹצחים, אִשה צדקנית כּמוֹתה גירשוּ!… לָמדֿֿֿ-וָאוית!… [רצים למַעלה, מבקשים אֶת אלקה]. הנה היא!… הנה היא בּאה!… אֶלקה, לכאן!… אֶלקה, סלחי לָנוּ, אֶלקה, לא ידענוּ!… אֶלקה, אֵיפה האוֹצר?… מַפתּח האוֹצר?… אֶלקה, אֵיפה? אֵיפה?… [כּוּלָם מוֹליכים אֶת אֶלקה].
שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, הבה נשמַע, מַה תֹּאמַר לָנוּ אֶלקה? [משׂתּררת דממה].
אֶלקה [מַבּיטה אֶל הקהל בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מה רצוֹנכם ואוֹמַר לָכם? כּה אוֹמַר לָכם… [הכּל פּוֹערים פּיהם, מחַכּים לדבריה]. בּמקוֹם שאַתּם עוֹמדים אֵין משוּגָעים גמוּרים יכוֹלים לעמוֹד!… מה הרעש הזה? מַה נזעקתּם כּוּלכם? לָמה התגוֹללתּם על אֶלקה? אֶלקה – אֶלקה!… השיבוּ לאֶלקה אֶת הדינר, ותסַע אֶלקה הבּיתה!… [בּתוֹךְ הקהל עוֹברת המוּלָה].
שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, אֶלקה מתחַפּשׂת לפנינוּ! כּל הלָמדֿֿֿ-וָאויים נוֹהגים להתחַפּשׂ!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השוֹמַעת אַתּ, אֶלקה? הרב הזקן בּעצמוֹ דיבּר בּךְ זה עתּה עם שני יהוּדים! לא דבר קל הוּא, אֶלקה!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אֶלקה, אֵין קוֹצים בּפרוֹצים! גמרא מפוֹרשת היא!…
פייגהֿֿֿ-לאָה. אֶלקה, כּל העיר מבקשת רחמים ממךְ! עשׂי למַען אַלמנוֹת ויתוֹמים!
אַברמלי. עשׂי למַען תּינוֹקוֹת של בּית רבּן!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. עשׂי למַען עוֹללים ויוֹנקים, הצוֹעקים לחלבֿֿֿ-עזים!
קוֹלוֹת. עשׂי למַעננוּ, אֶלקה, למַען עניִים ואֶביוֹנים! [פּוֹרשׂים אֵליה כּפּים].
שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… בּוֹאוּ ונלךְ אֶל הרב! שם יסַפּר רב אִידל אֵת אשר שמע ויעשׂה אֵת כּל אשר צוּוָה… רב אִידל, אֶל הרב!
אִידל. אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ! קחוּ שם אֶת אִיציק! הרב הזקן אָמַר, כּי האוֹצר בּזכוּתוֹ בּא, כִּי יתוֹם קדוֹש הוּא… האמת, רב שלוֹם?
שלוֹם שדכן. אמת ויציב!
קוֹלוֹת. קחוּ שם אֶת אִיציק!… קחוּ אֶת היתוֹם הקדוֹש!… ישן הוּא!… קחוּהוּ על זרוֹעוֹתיכם!… הרב הזקן ציוָה!… [אחָדים מן הקהל רצים אֶל אִיציק הישן, נוֹטלים אוֹתוֹ על זרוֹעוֹתיהם].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. קחוּ גם אֶת אֶלקה!
קוֹלוֹת. קחוּ אֶת אֶלקה אֶל הרב!… אֶלקה, בּוֹאִי אֶל הרב!… אֶלקה ממאֶנת לָלכת!… קחוּה בּעלֿֿֿ-כּרחה!… אֶלקה, אֶל הרב!… קחוּה על זרוֹעוֹתיכם!… נַטלוּה!… נַטלוּ אֶת אֶלקה!… שׂאוּה!… שׂאוּ אֶת אֶלקה!… אֶל הרב! אֶל הרב!… [הקהל מתחַלק לשני מַחנוֹת; המַחנה האֶחָד נוֹשׂא אֶת אִיציק, השני מנַטל אֶת אֶלקה בּאַויר. אֶלקה מפרכּסת, צוֹעֶקת, אַךְ אֵין שוֹמע לָה. הכּל פּוֹנים בּרעש וּבשאוֹןֿֿֿ-דברים אֶל דרךְ הגַדר, המוֹליכה אֶל העיר].
המסךְ
מערכה רביעית
[למחר, בּיוֹם ראשוֹן בּבּוֹקר. תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּשתּי המַערכוֹת הראשוֹנוֹת. – תּריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים וּבבּית שׂוֹררת אַפלוּלית. אֶת האַפלוּלית מַפציעים שני זרמיֿֿֿ-אוֹר חַדים, השוֹפעים משמשֿֿֿ-הבּוֹקר בּעד סדרי התּריסים וּמפיצים נוֹגה על תּנוּעוֹתיהם של אַנשיֿֿֿ-הבּית וסבר פּניהם. – בּתוֹךְ האַפלוּלית סוֹבב לוי, מעוּטף בּטלית וּתפילין, מתפּלל בּלָחַש. מדי פּעם בּפעם הוּא מתגנב לאַט אֶל דלת האוּלָם הסגוּרה, מציץ אֶל חוֹר המַנעוּל, מנַענע ראשוֹ מתּוֹךְ אַכזבה “אָה! אָה!”, סר הצדה וּמתפּלל שוּב. – מן חדר הבּישוּל בּאוֹת בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה. זלדה נוֹשׂאת מיחַם רוֹתח, בּתֿֿֿ-שבע ואֶסתּר – עוּגוֹתֿֿֿ-לחם וּמיני חָלָב.]
זלדה. הלא אֶשבּוֹר כּאן אֶת מַפרקתּי, לכל שׂוֹנאָי! אֵינני רוֹאָה דבר!
בּתֿֿֿ-שבע. הסי, הנה הדלפּק! [מוֹליכה אוֹתה אֶל דלפּק המיחָם].
זלדה [מַציגה אֶת המיחָם]. הראִיתם מימיכם שגָעוֹן של בּןֿֿֿ-אָדם, שאֵינוֹ מַניח לפתּוֹחַ אֶת התּריסים לאַחַר חצוֹת היוֹם? בּעלתֿֿֿ-הבּית, לָמה תּחרישי? לָמה תּמַלאִי אֵת כּל תּאווֹת לבּוֹ הרע, כּאִילוּ היה בּן יחיד לפניִךְ?
בּתֿֿֿ-שבע [מטפלת בּמיזנוֹן]. הסי, אַל תּצעקי! [אֶל בּעלה, בּקוֹל רךְ]. לוי, אוּלי בּאמת כּבר אֶפשר לפתּוֹחַ אֶת התּריסים?
לוי [מרתּת, מדבּר בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש]. אִיֿֿֿ-אָה! אִיֿֿֿ-אָה! בּשוּם אוֹפן!…
אֶסתּר [מסַדרת על השוּלחָן אֶת פּתֿֿֿ-השחרית]. אִמא! כּיוָן שאַבּא ציוָה, שלא לפתּוֹחַ, בּוַדאי יוֹדע הוּא אֵת אשר הוּא עוֹשׂה. לָמה תּציקוּ לוֹ?
לוי [מַחליק על שׂער ראשה של אֶסתּר לאוֹת רצוֹן]. אִיֿֿֿ-אָה! אִיֿֿֿ-אָה! אָה! אָה! אָה!
זלדה. ועתּה צא וּלמַד מַה כּוונתוֹ: לפתּוֹחַ אֶת התּריסים, אוֹ לא לפתּוֹחַ?… [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].
לוי [אוֹמר “עלינוּ”, רוֹקק, חוֹלץ אֶת התּפילין, רוֹמז לאֶסתר על האוּלָם]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-נוּ? נוּ?
אֶסתּר [מגחכת]. מה, אַבּא? רצוֹנךָ, שאַגיש לךָ דבר? אֶת מַטךָ? אֶת מעילֿֿֿ-שבּתּךָ?
לוי [מעוה פּניו]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-נוּֿֿֿ-פֶה! [מַראֶה בּידוֹ על האוּלָם ועל השעוֹן]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-אָה!…
אֶסתּר. לכוון אֶת השעוֹן?
לוי. אָח!… [ממַהר להסיר אֶת הטלית, נוֹתן חוּפשה ללשוֹנוֹ]. וכי אֵינךְ מבינה אֵת אשר מדבּרים אֵלָיִךְ? שאַלתּי לָמה הוּא מאַחר לישוֹן כּלֿֿֿ-כּךְ?
אֶסתּר. מי?
לוי. כּיצד מי? בֶּני! [מקפּל אֶת הטלית].
אֶסתּר. אָה, לבֶני כּוונתךָ? מנַיִן לי לָדעת?
בּתֿֿֿ-שבע. בּני טיֵל אֶמש עד שעה מאוּחרת בּלָילָה.
לוי. האוּמנם? טיֵיל כּל הָלילָה? יחידי?… [משתּוֹמם]. וַדאי לשם התבּוֹדדוּת… נוּ, מכּיוָן שכּךְ, יִישן לוֹ…
בּתֿֿֿ-שבע. לךְ טוֹל ידיךָ, ותֹאכל פּתֿֿֿ-שחרית.
לוי. אֵיני יכוֹל לאכוֹל.
בּתֿֿֿ-שבע. מַה נתחַדש פּתאוֹם? וכי אוֹמר אַתּה לישב בּתענית?
לוי. אֵיני יכוֹל לאכוֹל, אָמַרתּי לָךְ!
בּתֿֿֿ-שבע. שתה לפחוֹת כּוֹס תּה, אִיש משוּגָע! [מוֹזגת לוֹ תּה בּחָלָב].
לוי [יוֹשב אֶל השוּלחָן, בּוֹחש בּכּפּית בּתוֹךְ הכּוֹס, הוֹפךְ בּכל רגע אֶת ראשוֹ אֶל האוּלָם, דוֹחה מפּניו אֶת הכּוֹס וקם]. לָמה הוּא מאַחר כּלֿֿֿ-כּךְ לישוֹן? עד אֵימתי שיעוּר שינה?
בּתֿֿֿ-שבע. מה אִיכפּת לָךְ? אִיש צעיר הוּא, עסקים אֵין לוֹ כּאן – והריהוּ ישן!
אֶסתּר. אוּלי נעירהוּ?
לוי. יִשמרנוּ אלוֹהים! להעירוֹ אֵין אָנוּ צריכים!…
בּתֿֿֿ-שבע [יוֹשבת אֶל השוּלחָן]. לָמה אֵינךָ שוֹתה אֶת התּה שלָךְ? [לוי מניע בּידוֹ, פּוֹסע אָנה ואָנה מתּוֹךְ התרגשוּת]. הבה אוֹמַר לךָ, לוי, הלא תּתרעֵם עלי, אבל בּימים האַחרוֹנים אַתּה נוֹהג כּמשוּגָע לכל דבר… לָמה אַתּה מענה אוֹתנוּ, היִיתי רוֹצה לָדעת? מַה פּשר התּכוּנה הזאת? לָמה הוֹשבתּנוּ במַחשכּים?… [לוי אֵינוֹ עוֹנה].
אֶסתּר [הציצה אֶל האוּלָם בּעד חוֹר המַנעוּל]. אַבּא, כּמדוּמה לי, שכּבר קם.
לוי. כּבר קם? [ממַהר אֶל הדלת, מציץ בּחוֹר]. כּן, לובש הוּא אֶת בּגָדיו. [משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ]. נוּ, אַיֵה זלדה? [פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה! הביאי לבֶני מַיִם לנטילת ידים! אבל בּזה הרגע! מַהרי!
זלדה [מתּוֹךְ חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. מה הבּהלה? הלא עוֹשׂה אני אֶת מלאכתּי! אֵין לי שמוֹנה עשׂר זוּגוֹת ידים!
לוי. הבּתוּלה הזאת תּקצר אֶת חַיי היוֹם! [רוֹקע בּרגלוֹ]. הביאִי מַיִם, אָמַרתּי לָךְ!
זלדה [נוֹשׂאת קערה מלאָה מַיִם]. בּעלתֿֿֿ-הבּית! אִמרי לבעלֿֿֿ-הבּית, שלא ירים עלי את קוֹלוֹ כּלֿֿֿ-כּךְ. לא הוּרגלתּי בּביתכם לָזה. וּבפרט, כּשבּני כּאן! [מתיצבת כּנגד לוי]. בּעלֿֿֿ-הבּית! אַל תּרים אֶת קוֹלךָ עלי! יתוֹמה אָני!… [בּוֹכה].
לוי [נבוֹךְ]. מי מרים קוֹל עלָיִךְ? דוֹמה, אַתּ היא המרימה קוֹל עלי… נוּ, לכיֿֿֿ-נא, לכי… [זלדה מַכניסה אֶת המַיִם אֶל האוּלָם, שבה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל. כּעבוֹר רגָעים יוֹצא בּני מן האוּלָם, מנַגב בּמַגבת אֶת פּניו. לוי הוֹלךְ לקראתוֹ]. בּוֹקר טוֹב לךָ, בֶּני! ישן אַתּה, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, כּפריץ. אֵין זאת כּיֿֿֿ-אִם אֶצלכם בּאַמריקה אַתּם נוֹהגים כּוּלכם לישוֹן עד שלוֹש עֶשׂרה שעה…
בּני [מגחךְ]. וכי השעה כּבר שלוֹש עֶשׂרה? כּפי הנראֶה, הארכתּי בּשינה. דוֹדתי, לָמה אַתּם יוֹשבים בּחוֹשךְ?
בּתֿֿֿ-שבע. שאַל אֶת דוֹדךָ המשוּגָע, ויגיד לָךְ.
אֶסתּר. אַבּא לא הרשה לפתּוֹחַ אֶת התּריסים.
לוי. הנה שמוֹע תּשמע לכל אשר יסַפּרוּ לָךְ… מוּטב שתּשב אֶל השוּלחָן וסעד אֶת לבּךָ.
בּני. מה אֶעשׂה אֶת לבּי?
לוי. תּסעדהוּ. תּשתּה כּוֹס תּה. הבה אֶמזוֹג לָךְ. [נוֹטל כּוֹס, הוֹלךְ אֶל המיחָם].
בּני. לסעוֹד אֶת לבּי… הלא זה, כּמדוּמה לי, לשוֹן החוּמש?… זה עידן ועידנים לא שמַעתּי לָשוֹן כּזאת.
לוי. מַעמיד הוּא פּנים, כּאִילוּ כּבר שכח כּביכוֹל חוּמש… שב, בֶּני, ותשתּה תּה.
בּני. תּוֹדה, דוֹדי. וּמה, אֶסתּר? האוּמנם היִית אֶתמוֹל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת? לא פּחַדתּ כּלָל?
אֶסתּר. ממי אֶפחֶד? כּל העיר נאֶספה שם.
בּתֿֿֿ-שבע. עיר שכּוּלָה משוּגָעים בּאה לבקש שם יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר.
לוי [מקוֹצרֿֿֿ-רוּחַ]. לָמה תּלאוּהוּ בּדבריֿֿֿ-הבל? הניחוּ לוֹ לשתּוֹת תּחילה כּוֹס תּה!
בּני. כּן, דוֹדי. עיקר שכחתּי. מַה נשמע בּדבר האוֹצר? המצאתם אמש שמץ דבר?
לוי. אַחַרֿֿֿ-כּךְ, אַחַרֿֿֿ-כּךְ, בֶּני… התּה מצטנן!
בּני. אֵין בּכךְ כּלוּם. אוֹהב אני תּה מצוּנן. [יוֹשב אֶל השוּלחָן, בּוֹחש בּכּפּית בּתוֹךְ הכּוֹס, בּוֹחש וחוֹזר וּבוֹחש].
לוי [עוֹמד עליו]. מה אַתּה בּוֹחש? הלא הסוּכּר כּבר נמס!…
בּני. כּבר נמס? [מַתחיל לשתּוֹת בּמתינוּת].
בּתֿֿֿ-שבע. ואני רוֹצה היִיתי לָדעת רק אֶחָת: לָמה אַתּה רוֹדף אוֹתוֹ על צוָאר? מה השגָעוֹן הזה?
לוי. עוֹד יִהיֶה סיפק בּידךְ לָדעת… לעֵתֿֿֿ-עתּה אבקש ממךְ, כּי תּצאִי מפּה.
בּתֿֿֿ-שבע. אֵין אַתּה צריךְ לבקש ממני – אני יוֹצאת בּעצמי. [קמה]. ילָדים, האִיש הזה אֵין דעתּוֹ צלוּלה עליו! האוֹצר עכר אוֹתוֹ! לא אוּכל עוֹד לָשׂאת כּל זאת!… [יוֹצאת אֶל האוּלָם מתּוֹך בּכי].
לוי [מַבּיט אַחריה, מניע בּידו]. וגם ממךְ, אֶסתּרל בּתּי, אבקש, כּי תּצאִי לרגע מפּה. היוֹדעת אָתּ? צאִי פּתחי אֶת התּריסים.
אֶסתּר [קמה]. כּבר מוּתּר?
לוי [מציץ על כּוֹסוֹ של בּני]. כּן. צאִי, בּתּי, וּפתחי. ועזבי אוֹתנוּ פּה לבדנוּ לרגָעים אחָדים. [אֶסתּר יוֹצאת, פּוֹתחת אֶת התּריסים. אֶל הבּית פּוֹרצת שמשֿֿֿ-בּוֹקר בּהירה].
בּני [מתבּוֹנן אֶל פּני לוי כּמשתּאֶה, מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש רב]. רוֹאֶה אני, דוֹדי, כּי יֵש בּפיךָ להשמיעֵני דבר חָשוּב מאוֹד.
לוי [יוֹשב ממוּלוֹ]. כּן, בֶּני, דבר חָשוּב מאוֹד. כּבר גָמַרתּ אֶת התּה? יכוֹלים אָנוּ אֵיפוֹא לדבּר. [מהרהר רגע, מדבּר בּקוֹל חגיגי, מתּוֹךְ רעד עצוּר]. שמעֵני, בֶּני בּני… ידוֹע תּדע, כּי אֵין אַתּה צריךְ עוֹד להיסתר מפּני… יוֹדע אני, כּי בּאת הנה לא לחינם…
בּני. לא, דוֹדי, לא לחינם…
לוי. ידעתּי, הפּעם ידעתּי. עד עכשיו הוּכּוּ עֵינַי בּסַנורים ולא יכוֹלתּי לראוֹת אֶת המתרחש לנגדי. שילשוֹם, כּאשר נפלתּ על צוָארי וּבישׂרתּני אֶת הבּשׂוֹרה, כּי האוֹצר בּידךָ הוּא, דימיתי, כּי אֵין זאת אֶלָא ליצנוּת חָלילה…
בּני. לא, דוֹדי, אֵינני לץ.
לוי. חָלילה! עכשיו, בּנימין בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן, יוֹדע אני, מי אָתּה… כּבר גָלוּ אֶת אָזני…
בּני [בּמַבּט חוֹדר]. מאַיִן גָלוּ אֶת אָזנךָ?
לוי. ממקוֹר נאמן, בּני… [מַמתּין מעט, מַשפּיל קוֹלוֹ]. אָבי, זכרוֹנוֹ לברכה, גָלה לי…
בּני. בּחלוֹם?
לוי. כּמוֹ בּחלוֹם… יוֹתר מבּחלוֹם… [מַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִם מתנוֹצצוֹת].
בּני [מהרהר רגע]. נוּ, דוֹדי, הלא אָמַרתּי לךָ כּבר בּיוֹם הששי, כּי האוֹצר שלי הוּא.
לוי. התוֹאיל אֵיפוֹא לגלוֹת לי היוֹם הכּל כּאשר לכּל?
בּני. מוּטב. הנני מוּכן וּמזוּמן. ואוּלָם כּל זאת אני חַייב לגלוֹת לא לךָ בּלבד, אֶלָא לכוּלָם – לכל אֵלה העוֹסקים בּאוֹצר.
לוי. בּוַדאי, בּוַדאי! האוֹצר שייךְ לא לי ולא לךָ, אֶלָא לכל העיר!… האֵלךְ ואֶקרא לָהם?
בּני. אִם רצוֹנךָ בּכךְ.
לוי. הנני ואֵלךְ! [חוֹבש כּוֹבעוֹ על הכּיפּה אשר בּראשוֹ, נוֹטל בּגדוֹ העֶליוֹן וּפוֹנה לָלֶכת. נפגָש בּפתח עם אֶסתּר].
אֶסתּר [בּפתח]. אנשים בּאִים לכאן! כּל העיר!… [עוֹד היא מדבּרת, וּבפּתח מתגלה קהל יהוּדים עם נשיהם וטפם, בּיניהם כּל אַנשי האוֹצר, חוּץ משמעוֹןֿֿֿ-אֶלי וּולוֹצלָבסקי].
הוֹלוֹביֶשקה [הוֹלךְ בּראש המַחנה, מתיצב בּפתח וּפניו אֶל החוּץ, שוֹלף חַרבּוֹ מתּערה]. סדר ושקט! אִיש אַל יעֵיז להיכּנס! רק חשוּבי העיר, העוֹשׂים בּמלָאכה!… [הקהל נרתּע לאחוריו].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֶת בּעלי האוֹצר תּנוּ לעבוֹר!
שלוֹם שדכן. אֶת הלָמדֿֿֿ-וָאויִים!… [מפנים דרךְ לאֶלקה וּלאִידל עם אִיציק].
פייגהֿֿֿ-לאֶה. ניסי! אַיֵה ניסי?
ניסי. אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ…
אַברמלי [נדחָק להיכּנס]. אני ראש וראשוֹן לבעלי האוֹצר! אִילמלא אני… [נדחָקים ונכנסים עוֹד אחָדים מכּוֹריֿֿֿ-הזהב. כּל הבּאִים מתיצבים ליד הדלת, מַחרישים מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש, כּאִילוּ קשרוּ קשר יחד. הוֹלוֹביֶשקה ושלוֹם שדכן עוֹמדים משני העברים, כּשוֹמרי הסדר. בּפתחי האוּלָם וחדרֿֿֿ-הבּישוּל מתגלוֹת בּתֿֿֿ-שבע וזלדה בּפנים נבהלים].
לוי [מקבּל אֶת פּני הבּאִים]. מַה זה? כּבר סיפּרוּ לָכם?…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [מוֹרה בּמַטהוּ על אִידל]. הוּא יגיד לָךְ!
אִידל [זז ממקוֹמוֹ, מוֹשךְ אַחריו אֶת אֶלקה]. בּוֹאִי!… [אֶל לוי, מַשפּיל עֵיניו]. שמַעֿֿֿ-נא, רב לוי… אֵין בּיכלתּי לפרש לךָ, בּהןֿֿֿ-צדקי, עד כּמה כּל הענין גוֹרם לי עגמַתֿֿֿ-נפש… אבל הדבר לא בּידי הוּא… כּךְ צוּויתי, ואֵין להשיב… [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ בּידים רוֹעדוֹת נייר, מוֹשיטוֹ ללוי]. אני מַחזיר לךָ אֶת התּנאִים.
לוי [משתּוֹמם, אֵינוֹ מקבּל]. אַתּה מַחזיר לי אֶת התּנאִים? אַתּה, אִידל חַלפן, לי, לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר?!…
אִידל [מניד כּתפיו]. כּךְ צוּויתי!… אֵין אַתּה צריךְ להתרעֵם עלי, רב לוי… בּהןֿֿֿ-צדקי, הדבר עוֹלה לי בּדמים… וגם מבּתּךָ אבקש, כּי תּמחַל לי…
אֶסתּר [מניעה בּידיה כּלפּי אִידל]. מוֹחלת, מוֹחלת! בּמחילָה גמוּרה!
לוי. צדקתּ, בּתּי!
בּתֿֿֿ-שבע [ליד פּתח האוּלָם, בּמוֹעלֿֿֿ-כּפּים]. מוֹדה אני לךָ, אלוֹהי ואלוֹהי אבוֹתי!
לוי. גם אַתּ צדקתּ, בּתֿֿֿ-שבע!
זלדה [ליד פּתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זה כּפּרתנוּ, זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ!
לוי. אפילו היא צדקה!… [נוֹטל מידי אִידל אֶת התּנאִים, קוֹרע אוֹתם אַרבּעה קרעים וזוֹרקם לרגליו]. ואוּלָם אִם מתבּרךְ אַתּה בּלבּךָ, כּי עשׂית הפּעם עֵסק טוֹב וּבידךָ עתּה להשׂתּרר לבדךָ על האוֹצר, אֵינךָ אֶלָא טוֹעֶה. האוֹצר, חַלפן, שוּב אֵינוֹ בּרשוּתךָ!
אִידל. כּךְ? שוּב אֵינוֹ בּרשוּתי? אֶלָא בּרשוּת מי?
לוי [מַניחַ ידוֹ על שכם בּני]. בּרשוּתוֹ! בּרשוּת בּני בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן!…
אִידל. כּךְ? בּרשוּתוֹ דווקא? ולָמה השם האָרוֹךְ – ליֶתר תּוקף?… נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… [אֶל הניצבים]. מַה תֹּאמרוּ לָזה? הא?… סבוּר אני, רב לוי, כּי הפּעם טעית אַתּה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. האוֹצר לא שלוֹ הוּא, אֶלָא שלָה! [מַראֶה בּאגוּדלוֹ על אֶלקה].
לוי. שלָה? של האִשה הזאת בּעלת הדינר?
אִידל. שלָה, שלָה…
לוי. היא עצמה סיפּרה לךָ זאת?
אֶלקה. חָלילה! וכי סבוּר אַתּה בּאמת, שמטוֹרפת אָני? הלא הוּא אשר דבק בּי, הוּא והם כּוּלָם… [מַראָה על הקהל]. כּסַפּחת דבקוּ בּי!… הכּלל, האוֹצר נמצא בּידי, והוּא נכוֹן לעשׂוֹת לי אֶת כּל חפצי, להחזיר לי אֶת הדינר, ואפילוּ להיכּנס עמי לחוּפּה… אָמַרתּי לוֹ: להיכּנס לחופּה – אָח, מַדוּע לא? אני אַלמנה ואַתּה אַלמן – שנינוּ נאִים זה לָזה… אבל אֶת האוֹצר, אני אוֹמרת, אַל תּדרוֹש מידי, כּי נקיה אני ממנוּ, הלוַאי כּה אִנקה מכּל רע!… אָמַר לי: מוּטב, ניכּנס תּחילה לחוּפּה, אָמַרתּי לוֹ: מילא, אִם נאֶה לךָ, יאֶה גם לי…
לוי. מַה נָעשׂה כּאן? [אֶל אִידל]. האִם יצאת מדעתּךָ?
אִידל [בּגיחוּךְ]. אַל תּתעצב אֶל לבּךָ, רב לוי… [אֶל הניצבים]. האַגיד לוֹ?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הגד! לָמה אַתּה מקשה לָלדת?
אִידל. בּקיצוּר, רב לוי, האוֹצר אָמנם שלָה הוּא. כּלוֹמַר, שלי – וגם שלָה… וכל עצמוֹ לא בּא אֶלָא בּזכוּת אִיציק בּני, היתוֹם הקדוֹש… והגיד לי זאת לא אָדם מן השוּק, אֶלָא הרב הזקן בּעצמוֹ…
לוי. הרב הזקן? מה ענינוֹ של הרב הזקן אֶצלךָ?
אִידל. הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת…
לוי. מַה פּירוּשוֹ של מַעשׂהֿֿֿ-תעתּוּעים זה? אֵימתי הגיד לָךְ.
אִידל. אֶמש אַחרי חצוֹת הלילה, ליד אָהלוֹ. שמא אֵינךָ מַאמין לי? הנה עֵדֿֿֿ-ראִייה – שלוֹם שדכן היה עמי בּשעת מַעשׂה.
לוי. שלוֹם שדכן?… אֵין אני מבין אֶת המתרחש כּאן… וּמי היה עמי אֶמש, בּשעה שאָבי עליו השלוֹם… רב שלוֹם! עם מי היִית אֶמש – עמי או עמוֹ?
שלוֹם שדכן [ניבּט לָאָרץ]. היִיתי גם פּה וגם שם…
לוי [מבוּלבּל]. ריבּוֹנא דעלמא כּוּליה! מַה נַעשׂה כּאן?…
בּני [קם]. דוֹדי! כּמדוּמה לי, שמיסטר הוֹלוֹביֶשקה יוּכל לברר לָנוּ אֶת הדבר בּמקצת. מיסטר הוֹלוֹביֶשקה!
הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ]. הנני!
בּני. מי דיבּר אֶמש אֶל מיסטר אִידל מאוֹהל הרב הזקן?
הוֹלוֹביֶשקה. אני!
אִידל [אֵינוֹ מַאמין למשמַע אָזניו]. האַתּה? אַתּה?…
בּני. הלא שמַעתּ. הוּא ולא אַחר.
אִידל [אֶל שלוֹם שדכן]. האִם הוּא?… הוּא דיבּר אֵלי מתּוֹך האוֹהל?…
הוֹלוֹביֶשקה. כּדבריךָ כּן הוּא! אני היִיתי הנפטר!… [הדברים יוֹרדים על ראשי הניצבים כּמַהלוּמוֹת קשוֹת].
לוי [מתנוֹדד, צוֹנח על כּיסא]. חַכּוּֿֿֿ-נא מעט… אֵין הדבר מוּבן לי… [נוֹתן ידיו על ראשוֹ, אֶל בּני, בּקוֹל מדוּכּא]. וּמי הוּא אֵיפוֹא, אשר דיבּר אֵלי מקבר אָבי – אַף זה המשוּמד?…
בּני. לא, דוֹדי, לא המשוּמד. [מַשפּיל עֵיניו לָאָרץ]. אני דיבּרתּי אֵליךָ.
לוי [שׂפתיו רוֹעדוֹת]. אַתּה? אַתּה?… אַתּה הוּא אֵיפוֹא, אשר דיבּרתּ אֵלי מקבר אָבי?… הנה זאת עוֹללתּ לי!… שׂמתּני לצחוֹק? שׂמתּ לצחוֹק אֶת דוֹדךָ הזקן?… [נוֹפל בּפניו על השוּלחָן, בּוֹכה].
אֶסתּר [ניגשת אֵלָיו]. אַבּא… אַלֿֿֿ-נא, אַבּא, אַל תּצטעֵר ואַל יִחַר אַפּךָ בּבֶני. מוּכרח היה לעשׂוֹת כּן, לא היתה דרךְ אַחרת… [מַחליקה לוֹ על שכמוֹ]. בּבקשה ממךָ, אַבּא, אַל תּצטעֵר…
לוי [מרים ראשוֹ]. ואַתּ, בּתּי? אַתּ היִית עמוֹ בּעֵצה אֶחָת? לָשׂים לצחוֹק אֶת אָביךְ, אֶת אביֿֿֿ-אָביךְ, אֵת כּל הקדוֹש?… [קם ממקוֹמוֹ]. צאִי מבּיתי! שניכם צאוּ!
בּתֿֿֿ-שבע [עוֹמדת בּפניו]. לוי, מה אַתּה עוֹשׂה? אֶת מי אַתּה מגָרש מבּיתךָ? אֶת בּתּךָ היחידה?
לוי. יֵלכוּ מפּה! יֵלכוּ מעם פּנַי, מחַללי כּל קוֹדש!…
בּני. שׂאֵני, דוֹדי! לא אני חיללתּי אֶת הקוֹדש, אֶלָא אַתּם, אַתּם כּוּלכם!… חוֹששים היִיתם, שמא יבוֹאוּ גוֹיִים לחפּוֹר אֶת קברוֹת אבוֹתיכם – והנה מה עשׂיתם אַתּם לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת העתּיק שלָכם? פּרצתּם בּלילה אֶל תּוֹכוֹ כּחפרפּרוֹת, חפרתּם אוֹתוֹ מן הקצה אֶל הקצה, חתרתּם חתירוֹת תּחת קברוֹת אבוֹתיהם וחיפּשׂתּם שם חלוֹמוֹתֿֿֿ-הבל, דינריֿֿֿ-זהב!… [בּתוֹךְ הקהל מתרחשת תּנוּעה].
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מַה בּעֵיניכם עזוּת זוֹ של שקץ? לָמה אָנוּ עוֹמדים מנגד וּמַחרישים?
אִידל. נבלה כּזאת לא נשמעה בּכל העוֹלָם!
פייגהֿֿֿ-לאֶה. ניסי, לָמה התנַפּחתּ כּאִשה בּחָדשה התּשיעי? לָמה תּחריש?
ניסי. וּמה אֶצעק? צוֹעקים פּה בּלעדי…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [פּוֹסע אֶל בּני]. שמַעֿֿֿ-נא אַתּה, פּרחָח אַמריקאִי שכּמוֹתךָ! וכי לכךְ בּאת הנה מאַמריקה? לירוֹק בּפני עיר שכּוּלָה יהוּדים? לפסוֹע על ראשינוּ?
אֶלקה. מה התנַפּלתּם עליו? וכי לא יפה עשׂה? הלוַאי תּחזקנה ידיו!…
פייגהֿֿֿ-לאה. ראוּֿֿֿ-נא אֶת הלָמדֿֿֿ-וָאוית הזאת, שהיא מַמליצה עליו!… הלא רמס בּרגלים אֶת החַיִים ואֶת המתים!
אַברמלי. גָרם הפסד רב לעניִים מרוּדים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת בּמזוּמנים!…
אִידל. הדבר הזה לא יכוּפּר לוֹ! שלם ישלם אֶת הקרן ואֶת הריבּית!
בּני. וֶל, כּמה ריבּית אַתּה זוֹקף כּאן, מיסטר חַלפן?
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּךְ? עוֹדךָ מתלוֹצץ עלינוּ? הנה אֶשבּוֹר לךָ אֶת מגבּעתּךָ האַמריקאִית, שקץ שכּמוֹתךָ! עז וּמחוּצף פּנים שכּמוֹתךָ! [מרים עליו מַטהוּ].
אֶסתּר. סוּר מעליו עם המַטה, אִיש גס! [מתיצבת לימינוֹ של בּני].
זלדה [חוֹטפת מַערוֹך בּידה]. אַדרבּה, ינַסהֿֿֿ-נא להרים יד! כּסבוּר קצב זה, שהוּא עוֹמד כּאן בּאִיטליז על הסדן! [מתיצבת לשׂמאלוֹ של בּני].
בּני. הרי זה אַלראיט, זלדה… ואַתּ, אֶסתּרל, אַל תּתרגשי. נַער אַמריקאִי אני, ולא נאֶה לי כּלל, שנערוֹת תּגנה עלי…
אֶסתּר. אבל לָמה נזעקוּ פּה הרוֹצחים הלָלוּ? הלא חבר רוֹצחים אַתּם כּוּלכם, רעים מרוֹצחים! נכסוֹף נכסַפתּם לָאוֹצר, לדינריֿֿֿ-זהב, והנה קמתּם והתנַפּלתּם עלי בּעֶצם היוֹם וּמכרתּם אוֹתי בּעלֿֿֿ-כּרחי לזה שכּמוֹתוֹ!… [מַראָה על אִידל]. אֵירשׂתּם אוֹתי בּמטפּחת מזוּהמת, שהיהוּדי הנוֹכל הזה תּקע לתוֹך ידי!… [מַראָה על שלוֹם שדכן]. ואַתּה, אַבּא, גירשתּ אוֹתי היוֹם מבּיתךָ? מפּני המתים אַתּה מגָרש את החַיִים! המתים, אבּא, חָיוּ אֶת חַיֵיהם זהֿֿֿ-כבר, ואני עדיִין לא התחַלתּי לחיוֹת… [מתּוֹךְ דמעוֹת]. טוֹב אֵיפוֹא, אֵלךְ מפּה… [סרה הצדה, מַסתּירה פּניה בּידיה].
בּתֿֿֿ-שבע [בּוֹכה, חוֹבקת אוֹתה, אֶל בּעלה]. שמַעֿֿֿ-נא, שמַעֿֿֿ-נא אֶת דברי בּתּךָ יחידתךָ, אִיש משוּגָע!… [זלדה מעוָה כּנגדן פּניה וּבוֹכה בּקוֹל].
לוי [ניגָש אֶל אֶסתּר, מַחליק לָה על ראשה]. צדקתּ, בּתּי. גם בֶּני צדק…
בּני. אני, דוֹדי, לא נתכּוונתּי אֶלָא לטוֹבה. בּאתי לכאן מאֶרץ צעירה וּבריאה וראִיתי – עיר מלאָה אנשים יוֹצאת מדעתּה. מבקשים אַתּם אוֹצרוֹת בּשׂדוֹתֿֿֿ-הקברוֹת, בּין המתים. גם אנחנוּ בּאַמריקה מבקשים אוֹצרוֹת – וּמוֹצאִים אוֹתם. אַךְ אֵיזהוּ מקוֹמם של אוֹצרוֹתינוּ? בּין החַיִים. עבוֹדה, חָריצותֿֿֿ-כּפּיִם, כּשרוֹןֿֿֿ-המַעשׂה – אֵלה הם אוֹצרוֹתינוֹ!… ואָמַרתּי לנַפשי: צריךְ אני לרפּא אֶתכם – ויעבוֹר עלי מה! צריכים ליסר אֶתכם בּשוֹט אשר בּיֶדכם. צריכים לצחוֹק עליכם צחוֹק גָדוֹל כּלֿֿֿ-כּךְ, עד אשר תּיפקחנה עֵיניכם לראוֹת, מי הם מתיכם, המדבּרים אליכם מתּוֹךְ קבריהם וּמַבטיחים לָכם דינריֿֿֿ-זהב… [מַראֶה על הוֹלוֹביֶשקה; זה מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ]. יוֹדע אני, דוֹדי, כּי ציערתּי אֶתכם, ואני מצטעֵר על זה בּכל לבי. אבל… פּיקוּחַֿֿֿ-נפשוֹת דוֹחה רחמים… רוֹפא מוּמחה, כּשהוּא עוֹמד לעשׂוֹת ניתּוּחַ, עלֿֿֿ-כּרחוֹ גוֹרם כּאֵב. אַחַרֿֿֿ-כּךְ משיבים לוֹ תּוֹדה…
אִידל. רוֹצה הוּא, כּי עוֹד נשיב לוֹ תּוֹדה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּיֵיש עיר שכּוּלָה עניִים, ועדיִין הוּא מצפּה לתוֹדה!
לוי [מַראֶה על הקהל]. השוֹמע אַתּה, רוֹפאִי המוּמחה מאַמריקה, אֶת דברי חוֹליךָ?… הכּלל, בּני, הלא מתבּרךְ אַתּה בּלבּךְ, כּי עשׂית כּאן מַעשׂה גָדוֹל ואַתּה החָכם? לָכן הבה אוֹמַר לךָ, כּי אֵינךָ אֶלָה טיפש! אָמנם כּן, וַדאי שחלקךָ יפה אַף נעים. אַתּה תּקוּם ותשוּב לאַמריקה, אֶל הבּיזנס שלךָ, כּמוֹ שאַתּה קוֹרא לָזה בּלשוֹנךָ, אֶל הבּתּים הגבוֹהים והעצוּמים, אֶל פּיתוֹם ורעמסס, שאַתּם בּוֹנים לָכם שם, ותרעיש עוֹלָמוֹת בּעֶזרת השם יִתבּרךְ. ואנחנוּ מה? בּמה נישאֵר אנחנוּ פּה? אנחנוּ, בּני, בּלא אוֹצר אֵין אָנוּ יכוֹלים להתקיִים. אבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ קיווּ לוֹ, וגם אָנוּ נקוה. לא תּוֹעיל לךָ שום ליצנוּת… [מניע ראשוֹ בּעֶצב]. ולָמה צרה עֵינךָ כּלֿֿֿ-כּךְ בּמעט הנַחַת שהיה לָנוּ, נַער טיפּש שכּמוֹתךָ? וכי יֵש בּידךָ לָתת לָנוּ דבר טוֹב מזה?…
בּני. וֶל, סעוּ לאַמריקה. המקוֹם יספּיק שם לכוּלכם!
לוי. האוּמנם? רוֹצה אַתּה, כּי כּוּלָנוּ נסַע מפּה? וּמי יִשאֵר לשמוֹר כּאן על האוֹצר?… [מן החוּץ פּוֹרץ שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. יהוּדים, פּה אַתּם? ידעתּי, כּי פּה אַתּם… הבאתי לָכם בּשׂוֹרה!
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּשׂוֹרה? בּדבר האוֹצר?
שמעוֹן אֶלי. תּנוּני לדבּר… תּשמעוּ ותשתּוֹממוּ… קמתּי בּבּוֹקר השכּם, התפּללתּי תּפילה חטוּפה ומיהרתּי תּיכף וּמיד אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נוּ? נוּ?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני עם העֵז… כּלוֹמַר, לרעוֹת אֶת העֵז… [מַפסיק באֶמצע]. בֶּנילי, הלא אַתּה אֵינךָ יוֹדע עדיִין – יֶש לי כּבר עֵז, בּעֶרב שבּת עם חשכה קניתי לי עֵז… אבל עֵז כּזאת, אני אוֹמר לךָ, בּני, אשר לא עיזזוּ אבוֹתינוּ בּמצרים!…
אִידל. מַה נתעזזתּ לפתעֿֿֿ-פּתאוֹם? סַפּר אֶת העיקר!
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לדידי העֵז היא העיקר… הכּלל, יהוּדים, עוֹמד אני כּה על אַחַת הגבעוֹת בּין הקברים ורוֹעֶה אֶת העֵז, ולבּי טוֹב עלי, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, חַם ואוֹר לי כּלֿֿֿ-כּךְ… מהרהר אני בּלבּי: מַה יֶחסַר לי עתּה? אִילוּ שלח לָנוּ הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא אַחרי העֵז גם אֶת האוֹצר…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. התּדבּר דבר כּענינוֹ, אוֹ לא?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא מדבּר אָני!… הכּלל, עוֹדני עוֹמד כּה בּין הקברים ואוֹחז אֶת העֵז בּמשיחה, והנה אֵיֿֿֿ-מזה הגיח מַחנה עצוּם, חַשרת גוֹיִים רבּים, בּקרדוּמוֹת וּבאִתּים, והפּריץ בּתוֹכם…
אִידל. ולוֹצלָבסקי?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא ולא אַחר! הפּריץ עם הסוֹכךְ הגָדוֹל. כּוּלָם התיצבוּ בּשוּרה ארוּכּה והתחילוּ לחפּוֹר ולעשׂוֹת בּמלָאכה… [כּל הנאספים עוֹמדים נדהמים, מַחרישים וּמשתּאִים אִיש אֶל רעֵהוּ].
אִידל [לאַחַר דוּמיה, אֶל בּני]. נוּף רבֿֿֿ-פּעלים אַמריקאִי? מַה שלא נתתּ ליעקוֹב תּתּן לעֵשׂיו!
לוי. חַכּוּֿֿֿ-נא מעט… [אֶל שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי]. אֵיפה, אָמַרתּ, עמדוּ הגוֹיִים לחפּוֹר?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא שמַעתּ – מעֵבר לגָדר, בּתחתּית ההר.
לוי [חוֹפז ממקוֹמוֹ]. יהוּדים, לא האוֹצר הוּא – מסילתֿֿֿ-הבּרזל היא [פּוֹנה אֶל הדלת]. עלי לָרוּץ מיד!…
בּני [עוֹצר אוֹתוֹ]. לאָן, דוֹדי?
לוי. לשם! הלא יחפּרוּ חָלילָה אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, אֶת קבר אָבי…
בּני. אֵין אַתּה צריךְ לָרוּץ. הדבר כּבר עשׂוּי.
שלוֹם שדכן. בּן אחוֹת אִשתּךָ כּבר סידר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב.
לוי. מַה סידר? [אֶל בּני]. סילקתּ אֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים?
בּני. כּמדוּמה לי, מַשהוּ פּחוֹת משלוֹש עֶשׂרה מאוֹת. מיסטר שדכן, בּכמה עלה כּל הענין?
שלוֹם שדכן. בּשלוֹשה עשׂר שקלים. שלוֹשה עשׂר בּדיוּק!
לוי [מַבּיט חליפוֹת על השדכן ועל בּני]. שוּב ליצנוּת?
בּני. חָלילָה! הטלגראמה אָמנם לא עלתה יוֹתר משלוֹשה עשׂר שקלים. בּעֶרב שבּת עם חשכה, עליךָ לָדעת, הריצוֹתי טלגראמה אֶל הגראף.
שלוֹם שדכן. בּאַנגלית!
בּני. עם תּשלוּם תּשוּבה. כּךְ וכךְ, מיסטר גראף. סַרתּי לעירךָ כּעוֹברֿֿֿ-אוֹרח אַמריקאִי, והנה נוֹדע לי, כּי אַנשי חצרךָ אוֹמרים לעשׂוֹת תּוֹעֵבה להקהילה היהוּדית בּכאן: רוֹצים הם לָסוֹל אֶת מסילתֿֿֿ-הבּרזל דווקא בּתוֹךְ שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, הקדוֹש ליהוּדים מכּמה וכמה שנים…
לוי. נוּ?
בּני. והרי אני רוֹצה, מיסטר גראף, לפדוֹת מידךָ אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת היהוּדי ושוֹאֵל למחירוֹ…
לוי. נוּ? נוּ?
בּני. והגיעה לי אֶמש תּשוּבה מאֵת הגראף.
שלוֹם שדכן. אַף זוֹ בּאַנגלית!
לוי. כּי מה? כּי מה?
בּני. כּי אֵין הוּא מבין כּלל אֶת המתרחש כּאן, וכי מטלגרף הוּא תּיכף וּמיד אֶל מנַהל חצרוֹ, אֶל ולוֹצלָבסקי, כּי לא יהין לָגעת בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת של היהוּדים. וגם בּכסף אֵיננוּ רוֹצה… הנה הטלגראמה… [מוֹציא אֶת הטלגראמה]. כּוֹתב הוּא כּךְ: “אֵת אשר נתנוּ אבוֹת אבוֹתי לאבוֹת אבוֹתיכם בּמַתּנה לא אֶקח מיֶדכם בּחזרה”…
לוי. הפלא וָפלא! דוֹמה, משׂחק בּקלפים כּמוֹהוּ?
שלוֹם שדכן. ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן גראף!
לוי. אָכן מטעם זה דחה ולוֹצלָבסקי אֶת מלאכת החפירה עד היוֹם? מקוה היה, כּפי הנראֶה, כּי יזיל דינריֿֿֿ-זהב מכּיסי!…
שלוֹם שדכן. אֶלָא מה היִית סבוּר? הלא שמַעתּ, כּי עלוּבֿֿֿ-נפש זה טען כּל הזמן בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “אַנשי סחרֿֿֿ-מכר”…
לוי [אֶל בּני]. ואַתּה עשׂית מַעשׂיךָ בּמהירוּת וּבחשאי, כּלָמדֿֿֿ-וָאוי מַמש!
בּני [מגחךְ]. כּלָמדֿֿֿ-וָאוי אַמריקאִי, דוֹדי… ואֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים, אשר אָמַרתּי לךָ בּיוֹם הששי, אֵינני לוֹקח בּחזרה. זוֹ תּהיֶה מַתּנתי להעיר, מחיר האוֹצר שלי. זה אוֹצרי, דוֹדי! [חוֹבק אֶת אֶסתּר].
לוי. השמַעתּם, יהוּדים, השׂגה של שקץ אַמריקאִי?
שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא אָמַרתּי לָכם, כּי בּנילי לא יֵצא ידי חוֹבתוֹ כּנגד כּל העיר בּעֵז אֶחָת, לקיֵים מַה שנאמר: עזים מאתים…
ליזרֿֿֿ-ווֹלף [נדחָק מתּוֹךְ הקהל המשתּוֹמם, ניגָש עד בּני]. שמַעֿֿֿ-נא, בֶּני, מה שהיה היה… אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם… תּן הנה אֶת כּפּךָ! [מנַענע לוֹ ידוֹ]. העיר אוֹמרת לךָ תּוֹדה!…
פייגהֿֿֿ-לאָה. ניסי, לָמה תּחריש, ניסי? אמוֹר אַף אַתּה דבר!
ניסי. מה אוֹמַר? הלא ליזרֿֿֿ-ווֹלף מדבּר בּעדי!…
שלוֹם שדכן. רב לוי, מַה זאת? מַה פּירוּשוֹ של דבר? וכי אוֹמר אַתּה לפטר אֶת השׂמחָה בּלאֿֿֿ-כלוּם?
לוי. כּיצד בּלאֿֿֿ-כלוּם? חַס ושלוֹם! אֵיפה המַשקה? תּנוּ הנה מַשקה!
שלוֹם שדכן. הנה מַשקה! [קוֹפץ אֶל המיזנוֹן, מוֹציא אֶת הבּקבּוּק. אֶל אֶסתּר]. כּלה! לָמה תּעמדי בּחיבּוּקֿֿֿ-ידים? הגישי כּוֹסוֹת אֶל השוּלחָן! אָמנם אמת הדבר, כּי יהוּדי נוֹכל אני, אבל בּלא נוֹכלים כּמוֹני, עליךְ לָדעת, לא היה העוֹלָם מתקיֵים כּלָל!… [אֶסתּר צוֹחקת, מַגישה כּוֹסוֹת]. ואַתּ, מחוּתּנת? לָמה תּחרישי? וכי אֶפשר לָה לקבּלתֿֿֿ-קנין בּין חָתן לכלה בּלא מיני מתיקה?
בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד בּלא מיני מתיקה? יפה אָמרתּ!… זלדה, אֵיפה הטוֹרט? [ממַהרת עם זלדה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, מביאה טוֹרט וּמיני תּרגימה].
לוי [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת] יהוּדים, לכאן! אֶל השוּלחָן! השׂמחָה שׂמחַת כּוּלָנוּ היא!
שלוֹם שדכן. לכאן, יהוּדים! השׂמחָה שׂמחָה משוּלשת היא! [הכּל מתכּנסים מסביב לשוּלחָן].
לוי. אמת דיבּר – שׂמחָה משולשת היא! כּי הנה מלבד שהקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא שלח לבתּי אֶת בּןֿֿֿ-זוּגה הנכוֹן, וּמלבד ששׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ נפדה מידי זרים, הלא גם האוֹצר יוֹצא היוֹם משיעבּוּד לגאוּלָה, וּמכּאן וּלהבּא הוּא נמצא כּוּלוֹ בּרשוּתנו. וּבכן נחַפּשׂ אוֹתוֹ, נקוה לוֹ… הא, בֶּני בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן? מגחךְ אַתּה שם, לָמדֿֿֿ-וָאוי אַמריקאִי שלי? לָכן תּדע, כּי לוֹעֵג אני לךָ וּלכל אַמריקה שלָךְ! ויוֹדע אַתּה, מפּני מה? מפּני שטוֹב חלקנוּ מחלקכם! אַתּם כּבר מצאתם שם אֵת כּל אשר בּיקשה נַפשכם, כּבר שׂבעתּם אוֹצרוֹת לָרוֹב עד אשר יצאוּ מאַפּכם. ואנחנוּ פּה עדיִין עוֹמדים לבקש אֶת אוֹצרנוּ, עדיִין עֵינינוּ כּלוֹת אֵלָיו בּציפּיה. ואַשרי, בֶּני, המבקש, אַשרי המצפּה, אַשרי המקוה וחַי בּאמוּנתוֹ… לחַיִים, יהוּדים!
הכּל. לחַיִים! לחַיִים!
המסךְ
קומדיה בארבע מערכות
הנפשוֹת
שִימֶלִי סוֹרוֹקֶר, חַייט בּן חַייט. אָדם בּחצי ימיו.
אֶטִי-מֶנִי, אִשתּוֹ.
בּיילְקָה, בּתּם.
מוֹטִיל, עליז וזריז ) פּוֹעלים בּבית החַייט.
קוֹפִּיל, עצוּב ושתקן )
סוֹלוֹמון פַיין, רווק עשיר. בּעל בּתּים.
רַב אָשֵׁר פַיין, דוֹדוֹ.
גּוֹלְדָה, אֵשת רב אָשר.
קוֹלטוּן, סוֹכן על בּתּי סוֹלוֹמוֹן. בּחוּר מכוֹער.
סוֹלוֹבֵייטְשִׁיק, שדכן בּן הדוֹר החָדש.
פֶּרִיל הַקִּמְחִית, אִשה מוֹכרת קמח.
הִימֶלְפַארְבְּ, רוֹאֵה-חשבּוֹן בּבּאנק.
מֶנְדֶּל, משרת.
יוֹכֶבֶד, משרתת.
המַחזה מתרחש בּכתריאֵלבקה.
מערכה ראשוֹנה
[חדר מרוּוָח, מרוּהט בטעם בּעלי-מלָאכה. שני פּתחים: אֶחָד, מימין, רחב
וּפתוּח, מוֹליךְ אֶל חדר-הבּישוּל ואֶל החוּץ; השני, משׂמֹאל, מוֹליךְ אֶל
חדר- המיטוֹת. ממוּל הצוֹפים שני חַלוֹנוֹת. בּאֶמצע החדר שוּלחָן אָרוֹךְ,
ועליו מוּטלים כּלי-המלָאכה וחלקי הבּגָדים הנתפּרים. מימין השוּלחָן
מכוֹנַת- תּפירה. משׂמֹאל, בּפּינה, שוּלחַן-עבוֹדתה של בּיילקה. ממוּל
שוּלחָנה של בּיילקה, סמוּךְ לקצה הבּימה, על שני כַּנִים, דף למלאכת
הגיהוּץ, מרוּפּד בּד חָרוּךְ, מַצהיב. שם, סמוּךְ לכּוֹתל, קוֹלָב, ועליו
תּלוּיִים בּגָדים גמוּרים וּבלתּי- גמוּרים. ליד הפתח של חדר-הבּישוּל
אִצטבה נמוּכה, ועליה כּיכּרות-לחם ושאָר צרכי בּית. שעוֹן ישן תּלוּי על
הכּוֹתל. הכּתלים מקוּשטים ציוּרים של זוּרנַאלי-המוֹדה. – שעת בּוֹקר
בּראשית הקיץ. החַלוֹנוֹת פּתוּחים. מוֹטיל נשקף בּעד החַלוֹן החוּצה,
כּשהוּא אוֹחז מלאכתּוֹ בּידוֹ. קוֹפּיל עוֹבד בּמכוֹנה.]
קוֹפּיל [מזמר בּנהימה, מניע אֶת המכוֹנה בּרגליו]. תֹּאמַר, אֶהיֶה מלמד – אֵין לי שוֹט וּרצוּעה…
מוֹטִיל. שמא יוֹדע אַתּה, קוֹפּיל, לָמה מתרוֹצץ בעל-הבּית מאָז הבּוֹקר?
קוֹפִּיל. מנַיִן לי לָדעת? דוֹמה, שׂכר-דירה הוּא צריךְ לשלם היוֹם. [מזמר]. תֹּאמַר, אֶהיֶה נגיד – קפּוֹטתי קרוּ-עה… [מסוֹבב אֶת גלגל המכוֹנה]. והסוּסים אֵינם אָצים, והאוֹפנים אינם רצים…
מוֹטיל. שׂכר-דירה? אִם כּן, לָמה הוּא עוֹמד שם זה חצי שעה עם סוֹלוֹבייטשיק השדכן?
קוֹפּיל. מנַיִן לי לָדעת? [מזמר]. תֹּאמַר, אֶהיֶה צוֹרף – אֵין לי, אוֹיה, ז-הב…
מוֹטִיל. לָמה אַתּה שר כּל הבּוֹקר שירים קאפּיטאליסטיִים?
קוֹפּיל. אֶלָא מה אָשיר על לב ריק?
מוֹטִיל. שירה-נא שיר פּרוֹליטארי… [מַבּיט בּחלוֹן]. כּבר הלךְ… מַה דעתּךָ, קוֹפּיל? על מה, למשל, מדבּר שימלי עם סוֹלוֹבייטשיק השדכן?
קוֹפִּיל. מנַיִן לי לדעת?
מוֹטִיל [בּאנחה וּבניגוּן]. אוֹי, חוֹששני שמדבּרים הם על בּיילקה!
קוֹפּיל [מציץ בּוֹ]. על בּיילקה? [מַשפּיל עֵיניו. נאנח].
מוֹטִיל. על מה אַתּה נאנח כּל-כּךְ?
קוֹפּיל. אַתּה נאנח, והרי גם אני נאנח.
מוֹטִיל. וּבכן, שנינו נאנחים… [לאַחַר דוּמיה]. מַה דעתּךָ, קוֹפִּיל? כּלוּם אֶפשר לשני בּחוּרים, שיִשׂאוּ בּתוּלַה אַחַת? קוֹפִּיל. לדעתּי, אִי-אֵפשר. מוֹטִיל. אִם כּן, מַה תּהיֶה התּכלית? קוֹפִּיל. מַה כּוונתךָ?
מוֹטִיל. כּוונתי… עד מתי ניאָנח שנינוּ? מַה-נַפשךָ: אוֹ אני, אוֹ אָתּה…
קוֹפְּיל. היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר לךָ, מוֹטִיל? חָכם אַתּה יוֹתר מדי, בּנאמנוּת.
מוֹטִיל. שוֹטה שבּעוֹלָם, מדבּר אני בּאמת וּבתמים… [מציץ בּחַלוֹן]. הנה בּיילקה הוֹלכת. [עוֹמד וּמַבּיט]. ראֵה-נא גם ראֵה, שוּב הוּא מציק לָה, המנוּוָל!
קוֹפִּיל [קם]. מי?
מוֹטיל. הסוֹכן.
קוֹפּיל [פּורץ אֶל החַלון]. קוֹלטוּן?
מוֹטיל. ראֵה-נא, כּיצד הוּא חוֹסם אֶת הדרךְ בּפניה, מוֹשךְ אוֹתה בּידה… אִי, בּזוּי-נפש! אִי, מפלצת!
קוֹפּיל. אני אֶשבּוֹר לוֹ אַחַת מעצמוֹתיו! [צוֹעֵק בּעד החַלוֹן]. הוֹי, אָתּה!… [פּוֹנה אֶל הפּתח]. אַחַת מעצמוֹתיו אֶשבּוֹר לוֹ!
מוֹטיל. אַדרבּה, הראֵני אֶת גבוּרתךָ. שבוֹר לוֹ שם שתּים מעצמוֹתיו – והיתה אַחַת גם למַעני.
קוֹפּיל. אני אֶשבּוֹר לוֹ אַחַת מעצמוֹתיו מוֹטיל, בּנאמנוּת! [רץ החוּצה. מוֹטיל מַבּיט אַחריו בּגיחוּךְ נוּגה. אַחַר-כּךְ הוּא פּוֹנה אֶל החַלוֹן, נשקף בּעדוֹ מתּוֹךְ סַקרנוּת רבּה. קוֹפּיל שב בּשפלוּת ידים].
מוֹטיל. נוּ? עד היכן הגעתּ שם בּשבירת העצמוֹת?
קוֹפּיל [ניגַש אֶל המכוֹנה בעֵינַיִם מוּשפּלוֹת]. השד יוֹדע אוֹתוֹ… הן לא יִתּכן להתנַפּל על אִיש לפתע-פּתאוֹם…
מוֹטיל [צוֹחק]. שוֹבר-עצמוֹת!… אַיֵה בּיילקה?
קוֹפּיל [יוֹשב אֶל מלאכתּוֹ]. הלכה לָה… להכּוֹת אִיש לפתע-פּתאוֹם – היִתּכן כּדבר הזה? אבל כּשיבוֹא המקרה לידי…
מוֹטיל. עוֹד יבוֹא המקרה לידךָ לא פּעם אֶחָת! עם בּיילקה, אָחי, יהיוּ המקרים רבּים וּמרים. כּדבש לדבוֹרים כּן היא לבּחוּרים, עליךָ לָדעת. כּסבוּר אַתּה, שקוֹלטוּן אֶחָד הוּא פּה?
קוֹפּיל [כּנבהל]. וכי מי עוֹד?
מוֹטיל. מי עוֹד? דוֹמה אני, כי גם סוֹלוֹמוֹנטשיק תּוֹפר כּאן אֶת חליפתוֹ החדשה לא לחינם.
קוֹפּיל. מַה תּדבּר הבלים? עשיר מוּפלָג כּמוֹהוּ, שיֶש לוֹ בּוַדאי עשׂרה בּתּים וַחנוּיות. וגם רווק זקן הוּא.
מוֹטיל. דווקא מפּני שהוּא עשיר מוּפלָג, ודווקא מפּני שהוּא רווק זקן. וּלדעתּךָ? כּלוּם לא מצא סוֹלוֹמוֹנטשיק בּכל העיר חַייט נאֶה משימלי סוֹרוֹקר?
קוֹפּיל. בּעל-הבּית שלָנוּ אֵיננוּ בּעל-מלָאכה רע!
מוֹטיל. מילא, בּטח עלי. אַתּה יוֹשב כּל היוֹם ונוֹקב בּמַחטךָ, ואני עֵינַיִם לי לראוֹת – וראני רוֹאֶה. אני רוֹאֶה, קוֹפיל!…
קוֹפּיל. מַה תּוֹעיל לךָ ראִייתךָ?
מוֹטיל. תּוֹעיל גם תּוֹעיל. צריכים אָנוּ להילָחם אָחי. מלחָמה היא, עליךָ לָדעת, בּין הקאפּיטאל וּבין העבוֹדה… [דוּמיה]. היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? הבה נתאַחד! כּיצד נאמַר אֶצלנוּ? פּוֹעלי כּל הארצוֹת, התאַחדוּ!…
קוֹפּיל. אַשריךָ וטוֹב לךָ, שאַתּה מתלוֹצץ.
מוֹטיל. מתלוֹצץ אָני? שוֹטה שבּעוֹלָם, נַפשי יוֹצאת בּדבּרי.
קוֹפּיל. ואני? אִילוּ אמרה לי, דרךְ משל: קוֹפּיל, קפוֹץ מעל הגָג – היִיתי קוֹפץ! בּנאמנוּת, שהיִיתי קוֹפץ!
מוֹטיל. כּלוּם נֶערה היא זוֹ? הלא בּת-מַלכּה היא… [שניהם משתּתּקים, נוֹפלים לתוֹךְ עצבוּת. אַחַר-כּךְ קם מוֹטיל לאַט, ניגָש אֶל קוֹפּיל מן הצד, מַבּיט אֵלָיו בּגיחוּךְ משוּנה]. קוֹפּיל, היֵה אָח טוֹב, הנח לי אֶת חלקךָ.
קוֹפּיל. אֵיזה חלק?
מוֹטיל. אֶת חלקךָ בּביילקה…
קוֹפּיל [מַבּיט בּוֹ]. וכי יצאת מדעתּךָ?
מוֹטיל. בּלא ליצנוּת, חי נַפשי. המַצב משוּנה כּל-כּךְ. אִילו היה אחר בּמקוֹמךָ, היִיתי נלחָם. אבל אנחנוּ הלא חברים אָנוּ, שנינוּ פּוֹעלים… היוֹדע אַתּה? הבה נַפּיל גוֹרלוֹת! קוֹפּיל. גוֹרלוֹת?
מוֹטיל. נמשוֹךְ קשרים. מי שיוֹציא אֶת הקשר – הוא יִהיֶה המאוּשר. לוּא יהי הדבר כּשטר-הגרלה… הא? מה העֵצה הזאת בּעֵיניךָ?
קוֹפּיל. הֶ… הֶרף ממני! מה… מה אַתּה מבלבּל את מוֹחי!… [פּוֹנה אֵלָיו עוֹרף, מוֹריד ידיו בּאֶפס אוֹנים].
מוֹטיל. שמַע לקוֹלי, קוֹפּיל, הבה נַפּיל גוֹרלוֹת! הלא בּכלל כּדאי לָנוּ לָדעת, מי משנינוּ מַזלוֹ עדיף… הנה אני עוֹשׂה קשר… [מוֹציא מטפּחתּוֹ, סר הצדה, עוֹשׂה קשר]. הא לָךְ! משוֹךְ אַתּה הראשוֹן!
קוֹפּיל [קם, נרגָש]. חַכּה-נא, אַל תּמַהר כּל-כּךְ!… מַ - מַ - מַה פּירוּשוֹ של זה? וכי משׂחַק-ילדים הוא?
מוֹטיל. משוֹךְ אֶת הקשר, אַל תּהי מוּג-לב!
קוֹפּיל. המצאָה של בּן-אָדם!… [פּוֹשט יד רועֶדת אֶל כּף-ידוֹ הקמוּצה של מוֹטיל, חוֹזר בּוֹ ומשיבה]. לא, לבּי לא יִתּנני, בּנאמנוּת…
מוֹטיל. אַל תּהי מוּג-לב, קוֹפּיל! [נכנסת בּיילקה, נוֹשׂאת תחת זרוֹעה חבילה של בּד לבן וכוּתּנה. למַראֶיה מַפּיל מוֹטיל אֶת המטפּחת מידוֹ].
בּיילקה. מַה זה? משׂחקים אַתּם בּעֶצם ימי החוֹל אֶת משׂחַק העכבּרים?
קוֹפּיל [סר בּבוּשה אֶל המכוֹנה]. דבק בּי… המצאָה של בּן-אָדם!…
בּיילקה [מסַדרת על שוּלחָנה אֶת הבּד]. ילָדים קטנים משעשעים אַת נַפשם בּמשׂחָקים קטנים…
מוֹטיל [מרים אֶת מטפּחתּוֹ]. לא משׂחָק הוא זה, בּיילקה. דבר חָשוּב הוּא. רוֹצים היִינו להפּיל גוֹרל, מי משנינוּ יעלה אֶת הזכּיוֹן הגָדוֹל… [שב אֶל מלאכתּוֹ].
בּיילקה [תּוֹהה עליו]. וכי גם לָכם יֵש שטרי-גוֹרל?
מוֹטיל. מַה פּירוּשה של “גם”? למי עוֹד יֵש?
בּיילקה. לאַבּא. כּלוּם אֵין אַתּם יוֹדעים? לא, אִמרוּ את האמת: היֵש לָכם שטרי-גוֹרל?
מוֹטיל [מַבּיט אֵליה בּגיחוּךְ כּמוּס]. שטרי-גוֹרל? חַס ושלוֹם! בּסַךְ הכּל שטר אֶחָד לשנינוּ. ואַף זה לא ידוּע עדיִין, אִם שלָנוּ הוּא…
בּיילקה. האוּמנם? קוֹפּיל, אמת היא? יֵש לָכם שטר?
קוֹפּיל. מַכּות יֶש לָנוּ!
בּיילקה. ולָמה אַמר – הזכּיוֹן הגָדוֹל? הלא היוֹם יוֹם ההגרלה.
מוֹטיל. היוֹם?
בּיילקה. אֶתמוֹל היה. אבל היוֹם נדע אֶל-נכוֹן. [מרימה עֵיניה אֶל השעוֹן]. בּעוֹד חצי שעה.
מוֹטיל. וּבעל-הבּית יֶש לוֹ שטר?
בּיילקה. זה תּשע עֶשׂרה שנה. למן היוֹם אשר נוֹלדתּי. אַבּא קנה בּשבילי.
מוֹטיל. הכן הדבר?… [לאַחַר דוּמיה]. וּבכן, אִם… אִם… יִזכּה השטר, הלא זה… הלא יִהיֶה לָךְ לנדוּניה?
בּיילקה [מגחכת]. לָמה אֵיפוֹא נבהלתּ כּל-כּךְ? האִם צרה עֵינךָ בּי?
מוֹטיל. חָלילה! מה עלה על דעתּךְ, בּיילקה? יבוֹא עלי מַה שבּלבּי עלָיִךְ!
בּיילקה. בּאמת? [מַשחילה חוּט במַחט, מַבּיטה בּוֹ מן הצד כּאִילו מתּוֹךְ ליגלוּג, אַךְ נראֶה, כּי פּניה אוֹרוּ. קוֹפּיל מַשגיחַ בּזה, נאנח, משפּיל עֵיניו אֶל מלאכתּוֹ].
מוֹטיל [בּפנים נעצבים]. אִם כּן אֵיפוֹא, הלא יִתּכן, כּי רב שמעוֹן יִתעלה פּתאוֹם ויִהיֶה בּוּרזשוּק1…
בּיילקה. אַתּה יוֹדע רק אַחַת – בּוּרזשוּק!…
מוֹטיל. מַה פּשעי, אִם אַתּ אֵינךְ בּעלת-הכּרה ואֵין אַתּ מבינה בּטיב מלחמת המַעמדוֹת?
בּיילקה. די לי בּזה, שאַתּה מבין… אבל אִילוּ צריךְ היִית לשלם היוֹם שׂכר-דירה וּלהתעסק עם קוֹלטוּן, היִית מדבּר דברים אחרים!
מוֹטיל. אֵין אָנוּ מדבּרים כּאן בּקוֹלטוּן… כּן, ביילקה, לָמה הציק לָךְ?
בּיילקה. מי?
מוֹטיל. אוֹתוֹ קוֹלטוּן עצמוֹ.
בּיילקה. וכי מה?
מוֹטיל. לָמה החזיק בּידךְ?
בּיילקה [כּמתגָרה בּוֹ]. וּמה אִיכפּת לךָ, שהחזיק בּידי?
מוֹטיל [בּחימה]. מפלצת כּזאת… מכוֹער כּזה…
בּיילקה. אַשריךָ, שאַתּה יפה-תוֹאַר. וכי מכוֹער אֵינוֹ אָדם?
קוֹפּיל [פּתאוֹם]. לא, בּיילקה, אַל תֹּאמרי כּן. אָדם כּמוֹהוּ… מנוּוָל כזּה ראוּי, שיִשבּרוּ לוֹ אַחַת מעצמוֹתיו!
בּיילקה [מַבּיטה בּוֹ בּתמהוֹן, מגחכת]. אִם כּן, לָמה לא תּשבּוֹר לוֹ?
מוֹטיל [בּעין אַחַת לקוֹפּיל]. האסַפּר קוֹפּיל?… [אֶל בּיילקה]. לָכן תּדעי, כּי קוֹפּיל אָמנם רץ להכּוֹתוֹ.
בּיילקה. אֵימתי היה הדבר?
מוֹטיל. בּשעה שאוֹתוֹ נבל החזיק בּידךְ.
בּיילקה. נוּ, והכּה אוֹתוֹ?
מוֹטיל. בּוַדאי!… בּאֶמצע הדרךְ הירהר חרטה ושב בּידים ריקוֹת!
בּיילקה. קוֹפּיל, האמת הדבר?… [קוֹפּיל מתאַדם כּוּלוֹ, מַשפּיל עֵיניו].
מוֹטיל. לבּוֹ, הוּא אוֹמר, לא יִתּנהוּ להרים יד על אִיש… [הוּא וּביילקה צוֹחקים].
קוֹפּיל [קם, זוֹעֵם]. מפטפּט וּמפטפּט! לָשוֹן לוֹ, וּמפטפּט!… [פּוֹנה אֶל חדר-הבּישוּל]. אני הוֹלךְ להחם את המַגהץ הוֹלךְ אָני!…
בּיילקה [מַבּיטה אַחרי קוֹפּיל בּגיחוּך רךְ. אַחַר-כּךְ היא קמה עם מלאכתּה בּידה, ניגשת לאַט אֶל מוֹטיל, מתיצבת מן הצד, מציצה בּוֹ בּעין אֶחָת]. ואַתּה, מוֹטיל, לא רצתּ להגן עלי? לא?…
מוֹטיל [מַרגיש בּקוֹלה נעימה קרוֹבה, נרעש]. אני… אני…
בּיילקה. הלא מדבּר אַתּה כּל הימים על מלחמת המַעמדוֹת, וכיוָן שהדבר מַגיע לידי מַעשׂה, הרי קוֹפּיל הוֹלךִ למלחמת המַעמדוֹת, ולא אָתּה!… [צוֹחקת, פּוֹנה אֶל חדר-הבּישוּל].
מוֹטיל [קם, רוֹצה לָלכת אַחריה]. בּיילקה, חַכּי רגע! הנה אבאֵר לָךּ… [מפּתח חדר-הבּישוּל מַרתּיעה וּבא אֶטי-מני עמוּסה סַל מלא תּפּוְחי-אדמה ושאָר ירקוֹת. מוֹטיל וּביילקה שבים אֶל מלאכתּם].
אָטי-מני [שוֹאֶפת רוּחַ]. נגע-צרעת כּזה, תּפּחנה עצמוֹתיו בּקבר! אֵינוֹ מַניחַ כּלל לעבוֹר אֶת הרחוֹב! דבק כּסַפחת: תּן לוֹ שׂכר-דירה!… תּחילה נשפּכה מררתי לָאָרץ בּשוּק, בּשל תּפּוּחי-האדמה, ועכשיו כּאן בּחצר, בּשל המן זה…
בּיילקה. הלא כּבר טען דיוֹ לפני אַבּא, וּמה הוּא דוֹרש אֵיפוֹא ממךְ?
אָטי-מני. מה הוּא דוֹרש ממני? מַכּוֹת הוּא דוֹרש. “רוֹאֶה אני, הוּא אוֹמר, כּי נוֹשׂאת אַתּ מן השוּק סַל מלא כּל טוּב – לכּל, הוּא אוֹמר, יֶדכם מַשׂגת, ורק לא לשלם שׂכר-דירה”… משוּמד כּמוֹתו!… [הוֹלכת אֶל חדר-הבּישוּל, מביאָה משם קדירה]. אָמנם יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי השיבוֹתי לוֹ תּשוּבה ניצחת: “כּה יִתּן אלוֹהים, אני אוֹמרת, וכה יוֹסיף לךָ מַחלת-בּטן, כּכל אשר יִמָצא בּסַלי!”…
מוֹטיל. כּמדוּמה לי, בּעלת-הבּית, שאֵין זוֹ קללה, אֶלָא בּרכה!…
אָטי-מני. לדידךָ זוֹ בּרכה? אִם כּן, קחנה לָךְ!… [יוֹשבת ליד פּתח חדר-הבּישוּל על שרפרף נמוּךְ, קוֹלפת תּפּוּחי-אדמה, זוֹרקת אוֹתם לתוֹךְ הקדירה]. “ושמא, אני אומרת לוֹ, לא יספּיק כּל זה לצרכי עצמךָ – הנה בּעל-הבּית שלךָ, אני אוֹמרת, אַף הוּא רשאי מצדוֹ להוֹציא על תּכריכים, כּכל הכּסף אשר הוֹצאתי אני היוֹם בּשוּק”… כּי בּסַךְ-הכּל הלא האמיר היוֹקר על כּל דבר, חוּץ מתּפּוּחי-אדמה. מַחרוזת של שוּם לא יִשָקל זהב מחירה. עוֹד זאת בּאָשרי, כּי הבּצלים עוֹלים בּזוֹל. ואִם אֶת פּי אָביךְ תּשאלי, ואָמַר לָךְ: דווקא שוּם!… אָה, קיוינוּ לביאַת המשיח – והנה הוּא בּא, נוֹתן-לחמי! [נכנס שימלי סוֹרוֹקר, עליז וזריז, שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ שחוֹר וּמסוּלסל, עֵיניו שחוֹרוֹת וּמתנוֹצצוֹת, קמטי-פניו זעים ושׂוֹחקים. לָבוּש הוא כּוֹבע עגוֹל וקפּוֹטה שהצהיבה מרוֹב ימים. בּכניסתוֹ הוּא פּושט קפּוֹטתוֹ וּמתגלה בּמין מקטוֹרן, המשמש לוֹ בּמקוֹם אפוּדה, שמתּחתּיו נוֹשרוֹת ציציוֹת של אַרבּע-כּנפוֹת וּבדשוֹ הימני תּקוּעוֹת מחָטים הרבּה. על צוָארו מידה של סַאנטימטר].
שימלי [הוֹלךְ אל השוּלחָן כּהוֹלךְ למחוֹל, משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ]. נוּ, לעֵת-עתּה, עד אשר יִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים, הרי אָנוּ עדיִין אַנשי מספריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראל עמךָ!… מה השעה? [מציץ אֶל השעוֹן]. השעה עדיִין מוּקדמת. [מסיר כּוֹבעוֹ וחוֹבש על ראשוֹ כּיפּת-קטיפה שחוֹרה, המתמַזגת עם שׂערוֹ המסוּלסל, מַרכּיב משקפים על חוֹטמוֹ, פּוֹנה אל אִשתּוֹ]. מה הזכּרתּ כּאן שמוֹ של משיח?
אָטי-מני [קוֹלפת תּפּוּחי-אדמה]. דיבּרנוּ בּשוּם, והנה בּאת. אָמַרתּי, כּי השוּם עכשיו בּיוֹקר גָדוֹל, ואַתּה אוֹהב דווקא שוּם…
שימלי. אִם כּן, מה ענין משיח אֵצל שוּם? [בּיילקה וּמוֹטיל צוֹחקים. שימלי פּונה אֶל קוֹפּיל, הנוֹשׂא מחדר-הבּישוּל מַגהץ לוֹהט]. מה הדבר הזה? רק עתּה החַמתּ אֶת המַגהץ? [אֶל מוֹטיל]. ואַף אַתּה, רוֹאֶה אני, עוֹמד עדיִין בפִיטוּם הקטוֹרת? [מרים קוֹלוֹ]. הוֹי, בּני יִשׂראֵל עמךָ! אַנשי מספּריִים וָמַחַט! האִם ישנתּם כּל הבּוֹקר? הלא עוֹד מעט יבוֹא סוֹלוֹמוֹנטשיק לָמוֹד אֶת חליפתוֹ! הבטחתּי לוֹ להכין – ואֶת דברי אֶשמוֹר!
אָטי-מני. הלואי יכין לוֹ מַלאַךְ-המות מיתה נאָה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, לו וּלסוֹכנוֹ המזוּהם גם יחד!
שימלי. אִשה, לָמה תקללי אוֹתוֹ? וכי בּשביל שהוּא עשיר ואַתּ אִשתּו של עמךָ? חַכּי כּמעט רגע, הנה תּתעשרי גם אַתּ בעֶזרת השם יִתבּרךְ, ויקללוּ גם אוֹתךְ… [אֶל בּתּוֹ, בּרמיזה כּמוּסה]. הא, בּיילקה? האִם לא כּן?…
בּיילקה [מגחכת]. בּוַדאי כּן… [ניגשת אל אָביה]. סוֹלוֹבייטשיק השדכן כבר דיבּר עמוֹ? [מוֹטיל וקוֹפּיל זוֹקפים אָזניהם].
שימלי. כּל הדיבּוּרים לָריק! כּאן צריכים לדבּר לא אֶל בּעל-הבּית, אֶלָא אֶל כּלבּוֹ!
בּיילקה. זה אֵינוֹ מַניחַ עוֹד לעבוֹר אֶת הרחוֹב. לפני רגָעים מועטים פּגע גם בּאִמא וגם בּי.
שימלי [מתמַרמר]. מי? אָקֶה בִּן יֶקֶה זה פּגע גם בּךְ?
אָטי-מני. הלוַאי יִפגָעֵהו אלוֹהים באֶבן גדוֹלה וּכבדה!
בּיילקה. העמיד פּנים כּאִילוּ הוּא מתלוֹצץ אִתי. תּפס בּידי ולא נתנַני לָלכת. “הבה, הוא אוֹמר, אֶקחךְ עמי למַשכּוֹן”… טפוּ, כּמה מכוֹער הוּא!
מוֹטיל [מלא שׂמחה]. הוֹי, לוּא נפל בּידי, כּי-עתּה סטרתּי אֶת שתּי לסתוֹתיו!
קוֹפּיל [מגהץ שרווּל]. אַחַת מעצמוֹתיו היִיתי שוֹבר לוֹ, בּנאמנוּת!
שימלי [מַבּיט אליהם בּגיחוּךְ]. ראֵה-נא אֶת שני אֵלה, כּיצד ניתּקוּ מעל השלשלת! הסוּ, בּני עמךָ! אַל תִּרגָזוּ!
בּיילקה. יראָה אני לָצאת מפּתח הבּית!
שימלי. אִי-פַה, בּתּי! הן מי כּמוֹךְ יוֹדעת, כּי בּרצוֹת אלוֹהים אֶת דרכּי, לָעוג אֶלעג לכוּלָם!… הנה עוֹד מעט… [מציץ אֶל השעוֹן]. עוֹד רבע שעה… [הכּל, חוּץ מאָטי-מני, מַבּיטים אֶל השעוֹן].
בּיילקה. לפי-שעה אֵין כּסף לשׂכר-דירה.
שימלי [בּקוֹל נוֹזף]. בּיילקה, אַל תּחטאִי לאלוֹהים! בּטחי בּישוּעתוֹ! היִי בת עמךָ!… [שוֹקע בהירהוּרים, נוֹטל חתיכת אָריג, מוֹדדה בּמידתוֹ, רוֹשם עליה בּקירטוֹן, מסַלסל בּגרוֹנוֹ]. מ-ל-ךְ עוֹ-זר…
מוֹטיל [עוֹנה לעוּמתוֹ בּקוֹל]. וּמוֹשיע וּמגן!…
קוֹפּיל [מסַיֵים אַחריהם בּנהימה]. אוֹ-הוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ – אוֹי-אוֹי-אוֹי!…
[מַגיש לפני בּעל-הבּית אֶת השרווּל המגוּהץ].
שימלי [נוֹטל אֶת השרווּל, זן עֵיניו בּוֹ]. השוֹמעים אַתּם, ילָדים, אֶת אשר נוֹכחתּי לָדעת? לעוֹלָם יִמכּוֹר אדם אֶת קפּוֹטתוֹ, וּבלבד שיִהיֶה עשיר! הרוֹאים אתם חתיכת אָריג זו? לזאת יִקרא אָריג! אַךְ העבירוּ עליו מַגהץ, והרי זה אוֹמר שירה!…
אָטי-מני. הלוַאי תּיאָמר לו שירה בּתוֹךְ מעיו! אַל יִזכּה ללבּוֹש אֶת זה עד העוֹלָם!
שימלי. פֶּטִי-מֶטִי, החרישי!
אָטי-מני. האִם לא כּן? אנשים דרים בּביתוֹ זה חָמש שנים, תּוֹפרים לו חליפוֹת בּגָדים וצרוֹת וּפגָעים לראשוֹ, והרי זה קצרה רוּחוֹ מחַכּוֹת עוֹד שבוּע! מה החרדה הזאת אשר חָרדתּ, רווק זקן שכּמוֹתךָ? כּלוּם בּניךָ מבקשים אוֹכל ממךָ? הלוַאי תּתבּקש לפמַליה של מַעלָה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּמהרה בּימינוּ!… [נכנס סוֹלוֹמוֹן, מגוּהץ וּמגוּלָח למשעי, לָבוּש בּגדי-קיץ וּמַקל-תּפאַרה בּידוֹ].
שימלי [בּסבר פּנים יפוֹת]. אָה, בּרוּךְ הבּא, בּעל-הבּית שלָנוּ! קיוינוּ לביאַת המשיח – והנה בּאת! זה-עתּה הזכּרנוּ אֶת שמךָ.
סוֹלוֹמוֹן [מסיר מגבּעתּוֹ, מַבּיט על סביבוֹתיו בּזהירוּת, כּחוֹשש, שמא יִתלכלךְ פּה. ידוֹ הימנית דבוּקה לצלעוֹ ונראֵית כּמשוּתְקת]. כּךְ? לכל הפּחוֹת, לטוֹבה?
אָטי-מני. אֶלָא מה? כּלוּם לרעה חָלילה נַזכּיר אֶת שמוֹ? מה לָנוּ ולוֹ?
סוֹלוֹמוֹן. כּךְ? נעים מאוֹד! [רוֹאֶה אֶת בּיילקה]. אַה, בּתּכם אַף היא פּה? [חוֹבש מגבּעתּוֹ, מרימה ממַעל לראשוֹ, משתּחוה בּמתק-פּנים]. שלוֹם עליִךְ, יפת-תּוֹאַר! נעים מאוֹד למצוֹא אוֹתךְ פּה! אני שׂמח מאוד! [מוֹטיל וקוֹפּיל מציצים זה בּפני זה. בּיילקה מתאַדמת מעט, נשאֶרת בּמקוֹמה, מַחזירה שלוֹם לָאוֹרח בּנַענוּע-ראש קל, מַעמיקה עֵיניה בּמלאכתּה. סוֹלוֹמון נפנה אֶל שימלי]. בּת יֶש לךָ דווקא יפה… [נפנה שוּב אֶל בּיילקה. מַבּיט אֵליה בּגיחוּךְ]. נעים מאוֹד!
שימלי [מתּוֹךְ גדלוּת]. בּתּי היא, עליךָ לדעת! מבּנות עמךָ!…
סוֹלוֹמוֹן. וּבכן? מוּכן למדידה?
שימלי. מוּכן וּמזוּמן! [נוֹטל אֶת חלקי המעיל]. הלוַאי כּה אֶהיֶה מוּכן לשלם שׂכר-דירה להסוֹכן שלָךְ! [סוֹלוֹמוֹן משׂים עצמוֹ כּאֵינוֹ שוֹמע].
אָטי-מני [קמה, כּשהיא אוֹחזת סַכּין בּידה, נוֹעַרת מסינרה אֶת הקליפוֹת אֶל תּוֹךְ הסַל, מוֹשכת אֶת בּעלה הצדה]. אוּלי בּאמת תּדבּר אֵלָיו, כּי ידבּר אֶל הכּלב שלוֹ, כּי הכּלב שלוֹ לא ידבּר על שׂכר-דירה?
שימלי. מֶה נתדבּרתּ כּל-כּךְ? דבּרי אַתּ אֵלָיו, הלא גם לָךְ פּה לדבּר!… [אָטי-מני חוֹזרת למקוָמה בּמנוֹד-ראש. שימלי עוֹמד לפשוֹט מעל סוֹלוֹמוֹן אֶת מעילוֹ]. הבה, קוֹפּיל, הטריחה-נא את כּבוֹדךָ לרגע קל וַעזוֹר לכבוֹדוֹ לפשוֹט אֶת השרווּל. יֵש לכבוֹדוֹ, לא עלינוּ, מיחוּש ריאוֹמַטי בּידוֹ הימנית.
סוֹלוֹמוֹן. לא מיחוש ריאוֹמַטי, אֶלָא סתם כּךְ, קצת הצטננוּת…
אָטי-מני [בּפני עצמה]. יהי לוֹ אשר לוֹ!… [קוֹפּיל עוֹזר לסוֹלוֹמון לפשוֹט מעילוֹ. שימלי שׂם עליו אֵת המעיל החָדש, מסַבּבוֹ לכל העברים].
שימלי. הלוַאי כּה תּהיֶה לי השנה הזאת נאָה, אֵם לא נאֶה המעיל הזה! [רוֹשם בּקירטוֹן על שכמוֹ של סוֹלוֹמון, מזמר בְנהימה]. מ-ל-ךְ עוֹ-זר…
מוֹטיל [אַף הוּא בּנהימה]. ומוֹשיע וּמגן1
קוֹפּיל [בּעמדוֹ מן הצד]. אוֹ-הוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ – אוֹי-אוֹי-אוֹי!…
סוֹלוֹמוֹן. הוֹלם יפה?
שימלי. הלוַאי כּה תהיֶה השנה הזאת יפה לשנינוּ! יכוֹל אַתּה להיות בּטוּחֶ בּמלאכתּוֹ של שימלי סוֹרוֹקר. לוּא היִיתי אני כּה בּטוּחַ בּתשלוּם שׂכר-דירה לקוֹלטוּן שלךַ, המציק לי כּל הימים ואֵינוֹ מַניחַ לעבוֹר אֶת הרחוֹב!…
סוֹלוֹמוֹן [משנה אֶת קוֹלוֹ]. הכיצד? עדיִין לא שילמתּ שׁכר-דירה? הראשוֹן בּחוֹדש הלא היה אֶתמוֹל!
שימלי. וַדאי, שהראשוֹן בּחוֹדש היה אֶתמוֹל. וזה לךָ האוֹת – היוֹם יוֹם שני בּחוֹדש. שני בּמַאי… יוֹם מכוּבּד, שעֵיני רבּים נשׂוּאוֹת אֵלָיו… [מעיף עין בּשעוֹן, אֶל בּיילקה]. עדיִין יֶש פּנאי… [אֶל סוֹלוֹמוֹן]. אמוֹר-לי, בּעל-הבּית, היֵש לךָ הרבּה שטרי-גוֹרל?
סוֹלוֹמוֹן [עוֹשׂה עצמוֹ כּאינוֹ שוֹמע]. שׂכר-דירה, ידידי היקר, חַייבים לשלם בּראשוֹן בּחוֹדש. לא בּשני, אֶלָא בּראשוֹן. שׂכר-דירה תּנַאי ראשוֹן הוּא לאנשים ישרים. בּשׂכר-דירה אָסוּר לזלזל… [אֶל בּיילקה]. מַה תֹּאמרי אַתּ על זה, יפת-תּוֹאַר?
בּיילקה. אני אֵינני אוֹמרת כּלוּם!
שימלי. מַה יוֹדעת תּינוֹקת בדברים אלוּ? [פּוֹשט מעליו אֶת המעיל החָדש].
סוֹלוֹמוֹן. כּל אֶחָד חַייב לָדעת זאת! דירה צוֹרךְ ראשוֹן היא לָאָדם. ינַסה-נא מישהוּ להתקיֵים בּלא דירה – היוּכל? אָדם בּלא דירה דוֹמה ל… ל…
שימלי. למַחַט בּלא חוּט, אוֹ לכפתּוֹר בּלא לוּלָאָה.
סוֹלוֹמוֹן. כּן, כּן, כּן… יפה אָמרתּ!
שימלי. קוֹפּיל! עזוֹר לכבוֹדוֹ ללבּוֹש אֶת מעילוֹ. ורק, למַען השם, לאַט לךָ לידוֹ הימנית! [אֶל סוֹלוֹמוֹן]. אַל תּתעצב אֶל לבּךָ כּל-כּךְ, בּעל-הבּית. שלם אשלם לךָ, בּעֶזרת השם, עד פּרוּטה אַחרוֹנה. אָמנם שימלי סוֹרוֹקר אֵינוֹ אֶלָא חַייט, אבל שייךְ הוּא לאוֹתם החַייטים, אַנשי מספריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל עמךָ!
סוֹלוֹמוֹן [פּוֹרף מעילוֹ]. כּךְ צריךְ להיוֹת! שׂכר-דירה חַייב אדם לשלם!
מוֹטיל [פּתאוֹם]. טעוּת היא בּיֶדכם! עוֹד יבוֹא יוֹם ויחדלוּ בּעלי-בתּים מן האָרץ ויֶחדל גם שׂכר-דירה! רק חַכּוּ-נא מעט, עוֹד יבוֹא יוֹמכם!…
שימלי. הס, עז וּמחוּצף פּנים! בּן עמךָ שכּמוֹתךָ!… [אֶל סוֹלוֹמוֹן]. כּסבוּר אַתּה, שמדבּר הוּא אֶת הדברים האֵלה מלבּוֹ? מדבּר הוּא מתּוֹךְ הספר…
סוֹלוֹמוֹן [מַקלוֹ בּידוֹ, מַבּיט בּעין אַחַת אֶל מוֹטיל]. מסתּמא אֶחָד מן… מן… הלָלוּ? מאַנשי החברה, חֶה - חֶה?… [עוֹמד רגע, הוֹפךְ פּניו]. וּבכן, הדבר בּתקפּוֹ עוֹמד. [אֶל בּיילקה]. שלוֹם יפת-תּוֹאַר! [פּוֹנה לָלכת, חוֹזר]. אָ-אָ-אָה… בּדבר היִתּור אשר יִוָתר – שמרהוּ וָהביאֵהוּ… על כּל מקרה של קרע… [יוֹצא].
אָטי-מני. מקרה של קרע ללבּוֹ!… מַה בּעֵיניכם השירה אשר שר פּה לשׂכר-דירה? טפוּ, גוֹעל-נפש עברני!
בּיילקה. אבל מוֹטיל השיב לוֹ תּשוּבה כּהלָכה!
מוֹטיל [בּפנים נוֹהרים]. אֶלָא מה, כּלוּם אַחריש ואֶתאַפּק בּפני בּוּרזשוּק כּמוֹהוּ?…
שימלי. בּוּרזשוּק!… מתאַוה היִיתי לראוֹת, מה היִיתם אוֹמרים אַתּם, חשׂוּפי-שת, אִילוּ בּירךְ אלוֹהים אתכם בּבתּים הרבּה כּל-כּךְ – האִם היִיתם טוֹבים ממנוּ?… [אֶל אִשתּוֹ]. ואַתּ, פֶּטִי-מֶטִי, גם אַתּ עוֹסקת בּדברי בּיקוֹרת? הלא עוֹשׂה אַתּ, כּמדוּמה לי, מלָאכה נקיה, קוֹלפת תּפּוּחי-אדמה – שבי לָךְ אֵיפוֹא וקלפי! [גוֹחן וּמציץ לתוֹךְ הקדירה]. מה אַתּ מבשלת היוֹם לארוּחַת-הצהרים?
אָטי-מני. קדחת בּשבילךָ בּקדירה קטנה.
שימלי. ולָמה לא בקדירה גדוֹלה. שתּספּיק לשנינוּ?… [הכּל צוֹחקים. שימלי מציץ פּתאוֹם אֶל השעוֹן, נבהל ממקוֹמוֹ]. אוֹי וַאבוֹי! השעה כּבר לאַחַר עֶשׂר! [מַתחיל להתרגש, אל בּיילקה]. נוּ, בּתּי, מי יֵלךְ אֶל הבּאנק – אני אוֹ אַתּ?
אָטי-מני. לאָן תּלכוּ? אֶל אֵיזה בּאנק?
שימלי. בּרוּךְ הבּא! האִם מדרךִ רחוֹקה אַתּ? הלא היוֹם מַגרילים אֶת השטר! [בּדבּרוֹ הוּא מפתּח מקטרנוֹ, מוֹציא מכּיס-חָזהוּ מטפּחת, מַחשׂיף מתּוֹכה פיסַת נייר צהוֹב, סדוּק וּמשוּמן].
אָטי-מני. טפוּ, כּמעט שכחתּי, כּי בּכיסוֹ שמוּר אִתּוֹ שטר של אשר-יצר!
שימלי [מתמַרמר, אֶל הבּחוּרים]. השמַעתּם מימיכם לָשוֹן של חַייטת?… [אֶל אִשתּוֹ]. עמךָ! שטר זה של אשר-יצר שקוּל בּעֵינַי כּנגד מאתים אָלף בּמזוּמנים!
אָטי-מני. אֶת הדברים האֵלה אני שוֹמַעת מפּיךָ זה תּשע עֶשׂרה שנה. לוּא מכרתּ אוֹתוֹ בּמקח השוה וסילקתּ אֶת קוּפּת השרצים אשר מאחוֹרינוּ. הנה חַבנוּ לפריל הקמחית דמי קמח זה ששה שבוּעוֹת!
שימלי. אֶת שטרי אֶמכּוֹר? אַל יִזכּוּ שׂוֹנאַי לכךְ!… שמוֹנה עֶשׁרה שנה נפחתּי אֶת נַפשי ללא פּרוּטה, וּבשנה התּשע עֶשׂרה אָקוּם ואֶמכּוֹר?! לא! היוֹם יוֹם-הדין! היוֹם יִתרחש נס!… [ניצב כּהוֹזה, מַבּיט מתּוֹךְ משקפיִם מַבריקים]. רוֹצה אַתּ לשמוֹע אֵת אשר חָלמתּי הלָילַה?
אַטי-מני. מפרנס הוא אוֹתי בּחלוֹמוֹת!
בּיילקה. סַפּר-נא, אַבּא, אֵת אשר חָלָמתּ. אָנא, סַפּר-נא!
שימלי. האספּר? טוֹב הדבר. [אֶל הבּחוּרים]. אַף אַתּם כּדאי לָכם לשמוֹע זאת. [מהרהר רגע. הכּל מַניחים מלאכתּם, מַטים אוֹזן לשמוֹע]. בּקיצוּר, החלוֹם שחָלמתּי כּךְ היה. ישן היִיתי על משכּבי, אוֹ אוּלי רק נרדמתּי, והנה נדמה לי – פּלוֹני עוֹמד בּאֶמצע הבּית, פּה בּמקוֹם הזה, אֶחָד מלָקוֹחוֹתי, כפי הנראֶה, והוּא מַמתּין, שאָמוֹד מידתוֹ…
מוֹטיל. חלוֹם של חַייט.
שימלי. אַל תּפסיקני, עמךָ!… זה היה, כּמדוּמה לי, אוֹתוֹ סוֹלוֹמוֹנטשיק עצמוֹ… הא? ואֶפשר היה זה דווקא קוֹלטוּן?…
אָטי-מני. ראוּ-נא, מי הם הבּאִים אֵלָיו בּחלוֹם! פֶה!
שימלי. אַל תּפסיקוּני בּאֶמצע!… לא, זה היה אָמנם הוּא עצמוֹ, כּלוֹמַר סוֹלוֹמוֹנטשיק… קרבתּי אֵלָיו בּאַמַת-המידה שבּידי, התבּוֹנַנתּי, והנה – לא אָדם הוּא, אֶלָא עֵץ!
אָטי-מני. בּתוֹךְ הבּית עֵץ?
שימלי. עֵץ מוּפלָא. ועל העֵץ פּירוֹת מוּפלָאִים, נראִים כּדינרים. ניגשתּי וּמיששתּי בּידי – אַכן, דינרים הם!
אָטי-מני. הרי לךָ דינרים על עֵץ!
שימלי [מניע עליה בּידוֹ, פּוֹנה אֶל בּתּוֹ]. דינרי-זהב… אָמַרתּי אֶל אִמךְ: אָטי-מני, אני אוֹמר, רואָה אַתּ דינרים? אָמרה לי: רואָה אני. אָמַרתּי לָה: אִם כּן, לָמה תּחרישי? אָמרה לי: וּמה עלי לעשׂוֹת? אָמַרתּי לָה: טפּסי על העֵץ והרעידיהוּ, ואני אלקט. אָמרה לי: טפּס אַתּה, לָמה אני? אָמַרתּי לָה: וכי חוֹששת אַתּ, שמא יִפּוֹל מבּשׂרךְ אָרצה? אָמרה לי: הלוַאי יִפּלוּ מבּשׂר שׂוֹנאי חתיכוֹת חתיכוֹת…
אָטי-מני. שקר הדבר! אני לא אָמַרתּי זאת!
שימלי [צוֹחק]. בּהמה שכּמוֹתךְ, הלא זה היה חלוֹם!… הכּלָל, בּיילקה, אני הוֹלךְ אוֹ אַתּ הוֹלכת? לכי אַתּ הפּעם – אוּלי יִגרוֹם מַזלךְ…
בּיילקה [קמה, מזוֹרזת ונרגשת]. טוֹב, אני הוֹלכת, אַבּא! [פּוֹנה אֶל חדר-המיטוֹת, חוֹבשת מגבּעת-קיץ לראשה].
מוֹטיל. בּעל-הבּית! היוֹדע אָתּה? הבה אֵלךְ גם אני עם בּיילקה. כּמדוּמה לי, שאני בּר-מַזל לזכיוֹנוֹת…
בּיילקה. כּן, כּן, אַבּא! יֵלֵךְ גם מוֹטיל עמי!
שימלי [חוֹכךְ]. הא? גם מוֹטיל יֵלֵךְ? לָמה? עלוּל הוּא לקלקל חָלילה… האִם לא תּקלקל, עמךָ?
מוֹטיל. יִשמרני אלוֹהים, רב שמעוֹן! מי אני בּעֵיניךָ?… [קם מעם השוּלחָן].
שימלי [עדיִין מפקפּק]. הא?… חַכּוּ רגע… לָמה מוֹטיל דווקא? ולָמה לא קוֹפּיל? אוּלי לדבר כּזה כּוֹחוֹ של קוֹפּיל עדיף?… [קוֹפּיל קם בּפנים אדוּמים מאוֹד, מַשפּיל עִיניו לָאָרץ].
מוֹטיל. יֵש עֵצה! הבה נַפּיל גוֹרלוֹת, נמשוֹךְ קשרים… הנה יֵש אִתּי קשר מן המוּכן… [מוֹציא מטפּחתּוֹ].
בּיילקה. לא, אֵין צוֹרךְ בּקשרים. יֵלֵךְ-נא מוֹטיל!
שימלי. מילא, לוּא יהי כּדבריִךְ. [מוֹסר לידה אֶת הנייר]. הנה שוֹברוֹ של השטר. אַל תּאַבּדי אוֹתוֹ חָלילה. אוֹצר של כּסף הוּא!… כּשתּבוֹאִי אֶל הבּאנק, תּראִי לָהם אֶת השוֹבר – אַל תּתּני לידם, רק תּראִי לָהם – ותשאלי: כּמה העליתי?
אָטי-מני. כּמה העלָה!
שימלי [מַדגיש]. כּן! כּמה העליתי! יוֹדע אני מַה שאני מדבּר!… נוּ, בּשעה טובה וּמוּצלָחַת!
ביילקה [בּפּתח]. בּבּאנק המסחָרי, אַבּא?
שימלי. בּבּאנק המסחָרי, בּתּי, בּבּאנק המסחָרי!… [בּיילקה וּמוֹטיל יוֹצאִים. שימלי פּוֹסע אָנה וָאָנה, פּוֹנה אֶל קוֹפּיל]. ואֶפשר היה מַזלךָ יפה יוֹתר, קוֹפּיל? הא?
קוֹפּיל [נעצב]. לא, בּעל-הבּית. אני, כּפי הנראַה בּיש-מַזל מאֵין כּמוֹני!… [מניע בּידוֹ, שב אֶל מלאכתּוֹ].
שימלי [חוֹזר וּפוֹסע אָנה וָאָנה, משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ]. הנה נחיֶה ונראֶה, נחיֶה ונראֶה, נחיֶה ונראֶה… [נתקל בּקוֹלטוּן, המתגלה בּפתח חדר-הבּישוּל]. אָה! קיוינוּ לביאַת המשיח – והנה בּאת! זה עתּה הזכּרנוּ אֶת שמךָ.
קוֹלטוּן. לכל הפּחוֹת, לטוֹבה, חֶה - חֶה?
אָטי-מני [זוֹעֶמת]. אֶלָא מה? לרעה נזכּירךָ?
שימלי. הלא אָמַרתּי לךָ – מחר!… נוּ, מילא, שב, אַחרי אשר בּאת. [מַראה לוֹ כּיסא].
קוֹלטוּן. בּאתי לא לָשבת. שׂכר-דירה, עליכם לָדעת, אֶין תּוֹבעים מתּוֹךְ ישיבה, חֶה- חֶה… [מעשן סיגָרה עבה, מתבּוֹנן אֶל כל העברים, פּוֹנה וּמציץ אֶל תּוֹךְ חדר-המיטוֹת].
אָטי-מני. ירא הוּא לשבת, שמא חָלילה לא יוּכל לָקוּם… אֶת מי אַתּה מבקש פּה, היִיתי רוֹצה לָדעת – יוֹם אֶתמוֹל כי עבר?
שימלי. וַדאי אֶת הכּרים והכּסתוֹת, אוֹ אֶת המנוֹרוֹת למשכּוֹן.
קוֹלטוּן. חֶה - חֶה… אַל-נא בּאַפּכם. בּאתי דווקא בּכוונה טוֹבה… אַיֵה אֵיפוֹא בּתּכם, שאֵין רוֹאים אוֹתה? לפי השערתי, יֶש פּה אִתּכם בּת יפה, חֶה - חֶה…
שימלי [בּחמתוֹ]. שמעֵני, אֶקֶה בִּן יֶקֶה! מילא, כשאַתּה נוֹגשׂ אוֹתי, אוֹ אֶת אִשתּי, בּשׂכר-דירה, אֶפּרע ממךָ אַחַר-כּךָ, מחר, אִם יִרצה השם… אבל אֶל בּתּי אַל תּשלח אֶת ידךָ! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים אֵליךָ? בּת אַחַת היא לי, בּת יחידה!…
אָטי-מני [קמה צוֹעֶקת אַף היא]. ידיךָ תּיבשנה! השוֹמע אָתּה? ידיךָ תּיבשנה!…
קוֹלטוּן. הסוּ, הסוּ!… [ניצב בּמנוּחָה, מעשן סיגָרתוֹ, מַשיב אֶת העשן אֶל פּני שימלי]. ראשית, מַה פּירוּשוֹ של אֶקה בּן יקה? שמי קוֹלטוּן. מַר קוֹלטוּן!
שימלי. קוֹלטוּן נאֶה יוֹתר?
קוֹלטּון. אִם נאֶה אוֹ מכוֹער – שמי מַר קוֹלטוּן. כּתוֹב לךָ זאת לזכּרוֹן! ואני כּאן הסוֹכן על הבּית הזה ועל עוֹד חמשה בּתּים של סוֹלוֹמוֹן פיין! ואִם יעלה רצוֹן מלפנַי, הרי אני עוֹמד וּמַשליךְ אוֹתךָ מפּה כּנצר נתעב בּמשךְ חצי שעה, אוֹתךָ ואֶת אִשתּךָ ואֶת כּל אשר לָךְ, ואפילוּ אֶת תּפּוּחי-האדמה האֵלה!… כּתוֹב לךָ זאת לזכּרוֹן!… ורק ענין בּתּךָ ענין אַחר הוּא. אַדרבּה ואַדרבּה… אִם שוֹלח אני אליה אֶת ידי, הרי זה רק מתּוֹךְ אַהבה. האמינה לי, רק מתּוֹךְ אַהבה…
קוֹפּיל [קם פתאוֹם, ניגָש עד קוֹלטוּן בּפנים קוֹדרים]. אַתּה, אַתּה… צא מפּה, פּן אֶשבּוֹר לךָ אַחַת מעצמוֹתיךָ!
קוֹלטוּן [נרתּע לאחוֹריו]. מַה - מַה - מַה טיבה של משלחת זוֹ? [הסיגָרה נוֹשרת מבּין שיניו].
קוֹפּיל. צא! [אוֹחז בּערפּוֹ וּמוֹשכוֹ אֶל הפּתח. מרים אֶת הסיגָרה וּמַשליכה אַחריו. חוֹזר אֶל המכוֹנה בּפסיעוֹת גסוֹת, כּשהוּא מַגבּיה אֶת מכנסיו אֶל מתניו בּשתּי ידיו]. הנה כּן! נפטרתּי מעֵסק!… [יוֹשב].
שימלי [מַבּיט בּוֹ נרעש]. וכי יצאת מדעתּךָ, עמךָ?…
אָטי-מני. יפה עשׂה! תּחזקנה ידיו!… [נכנסת פּריל הקמחית, כּוּלָה מכוּסה קמח מכף רגלה ועד ראשה]. אָה, אוֹרחת בּאה! קיוינו לביאַת המשיח – והנה פּריל!
פּריל [שוֹאֶפת רוּחַ, מַבּיטה לאחוֹריה]. לָמה רץ אוֹתוֹ פּגע רע מעל המַעלוֹת, כּנכוה בּרוֹתחים? הלא כּמעט ניזקתּי על-ידיו כּמעט!
קוֹפּיל. אני הוּא אשר השלכתּיו החוצה! [מַגבּיה מכנסיו].
פּריל. האַתּה? [מַבּיטה בּוֹ]. אוֹי, רחימאִי, הלא קנית לךְ חַיֵי העוֹלָם הבּא!… בּוַדאי הציק פּה עד מות בּשל שׂכר-דירה? גם אֶצלי היה אוֹתוֹ מַעשֹה…
אָטי-מני. שבי, פריל.
פּריל. תּוֹדה, כּבר ישבתּי דיִי [יוֹשבת. אָטי-מני חוֹזרת אֶל תּפּוּחי-האדמה. שימלי פּוֹסע אָנה וָאָנה, אֵינוֹ מוֹצא מנוּחָה לעצמוֹ].
אָטי-מני. וַדאי בּאת לגבּוֹת דמי הקמח, אוי לנַפשי?
פּריל. וּלדעתּךְ, כּלוּם דמי אבנים טוֹבוֹת אֶגבּה כּאן? כּסבוּרה אַתּ, שנוֹחַ לי לָבוא? כּה יספּיקוּ שׂוֹנאַי ושׂוֹנאַיִךְ גם יחד לאכוֹל פּת-לחם, אִם יֵש סיפּק בּידי לעזוֹב אֶת חנוּתי, שהרי בּני יוֹשב תּמיד על ספריו, יוֹמם ולילה רק ספרים וּספרים, והבּת מפקחת כּביכוֹל על הבּית – בּית נאֶה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… בּין כּה וָכה ראִיתי, והנה סוֹלוֹבייטשיק השדכן הוֹלךְ. שלוֹם עליכם – עליכם שלוֹם. מאַיִן וּלאָן? אָמַר לי: אֶל החַייט. אָמַרתּי לוֹ: מַה לךָ ולחַייט בעֶצם ימי החוֹל? אָמַר לי: כּסף אני נוֹשׂא אֶל בּיתוֹ. אָמַרתּי לוֹ…
שימלי [מפסיקה]. סוֹלוֹבייטשיק השדכן נוֹשׂא כּסף אֶל בּיתי? [אֶל אִשתּוֹ]. מַה טיבה של צרה זוֹ? מַה פּירוּשוֹ של כּסף?
פּריל. כּךְ אָמַר לי… אָמַרתּי לוֹ: אִם כּן, אָרוּץ אני תּחילה, שהרי לי מַגיע בּעד קמח מַגיע לי, וקמח לעוֹלָם קוֹדם, מקמח אוֹפים לחם… הנה מוּנח לחם… [נוֹטלת מעל האִצטבה חצי כּיכּר לחם]. מקמחי נאפה, מדם-התּמצית שלי… [נכנס סוֹלוֹבייטשיק השדכן. לָבוּש קצרים. מעיל צר, מכנסַיִם רחָבים, מַגָפיִם מעוּקמים. על ראשוֹ מגבּעת קשה ודהה מרוֹב ימים].
שימלי. אָה! קיוינוּ לביאַת המשיח – והנה השכן! זה עתּה, אבל בּזה הרגע מַמש, דיבּרנוּ בְּך!
סוֹלוֹבייטשיק. באמת?
פּריל. בּאמת, בּאמת! אמוֹר-נא לי, פּאני סוֹלוֹבייטשיק, ולא אַתּה אָמַרתּ לי, כי נוֹשׂא אַתּה כּסף אֶל בּית החַייט?
סוֹלוֹבייטשיק. מלוֹא חָפנַיִם כסף! [מַראֶה בּשתִי ידיו. פּוֹנה אל שימלי, המַבּיט אֵלָיו בּתמהוֹן]. והנה קמתּ אַתּה וקילקלתּ לי אֵת כּל המשׂחָק!
שימלי. איזה משׂחָק?
סוֹלוֹבייטשיק. משׂחָק מיוּחָד בּמינוֹ, כּה אֶראֶה חַיִים עמךֹ ועם אִשתּךָ אשר אָהבתּ!… כּשאסַפּר לךָ תּיכף וּמיד דברים כּהוָיתם, תּיבּהל ותשתּוֹמם!… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. ורק חסרוֹן אֶחָד בּדבר – האָזנַיִם מרוּבּות… [אֶל פּריל]. לרגע קטן תּתבּקשי עם בּעלת-הבּית אֶל חדר-הבּישוּל… פּארדוֹן!
פּריל [אֵינה זזה ממקוֹמה]. מַה לי פּארדוֹן? אָמַרתּ, כּי הבאת כּסף – אַיֵה כּספּךָ? לי מַגיע בּעד קמח מַגיע לי, לא בּעד אבנים טוֹבוֹת…
סוֹלוֹבייטשיק [מוֹשךְ אֶת פּריל בּידה]. אַל תּהיֵי אֵשה קשת-עוֹרף! הלא אוֹמרים לָךְ – פּארדוֹן!…
שימלי. אָטי-מני! קוּמי-נא וּצאִי עמה. הבה אֶשמַע מַה בּפיו!
אָטי-מני. אִם מעט לָךְ, והנה גם משלחת זוֹ! [נוֹטלת אֶת הקדירה ויוֹצאת עם פּריל אֶל חדר-הבּישוּל].
סוֹלוֹבייטשיק [מוֹרה על קוֹפּיל]. והבּחור הזה אף הוּא יפה לוֹ לָצאת לרגע… [קוֹפּיל מַבּיט אל השדכן בּחשד, נוֹטל אֶת המגהץ ויוֹצא אֶל חדר-הבּישוּל].
שימלי. נוּ? מה הם הסוֹדוֹת, נכסַפתּי לָדעת?
סוֹלוֹבייטשיק. המַעשׂה כּךְ הוּא. [יוֹשב על כּיסא, מוֹשיב ממוּלוֹ גם אֶת שימלי]. כּשנפטרתּ זה לא כבר מפּנֶי בּידים ריקות, אָמַרתּי אַל נַפשי: הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מַה יֵש לעשׂוֹת כּאן? חבל על יהוּדי. חוֹששני, שמא ישליכוּ אוֹתוֹ חָלילה מתּוָךְ הדירה ישליכוּ אוֹתוֹ!… ועלתה פּתאוֹם בּמוֹחי קונבּינַאציה ממין זה: מכּיוָן שיֶש לָךְ, בּלא עֵין-הרע, בּת יפת-תּוֹאַר הלא יֶש לָךְ…
שימלי [מתּוֹך אַכזבה]. אהא, כּבר ידעתּי. בּוַדאי שידוּךְ! [קם}.
סוֹלוֹבייטשיק. אַל-נא בּחָפזךָ! [חוֹזר וּמוֹשיבוֹ]. אָמנם שידוּךְ, אבל מיוּחָד בּמינוֹ! קוֹנבּינַאציה היא – שידוּךִ עם דירה גם יחד. דהיינוּ? אִם רק רצוֹנךָ בּכךְ, יחדלוּ להציק לךָ בּדבר הדירה יחדלוּ לָךְ, ועוֹד יעניקוּ לךָ בּמזוּמנים לתוֹך כּיסךָ יעניקוּ לָךְ…
שימלי. אֵינני מבין, לאָן אַתּה מוֹליכני?
סוֹלוֹבייטשיק. עוֹד מעט ותבין. האמינה לי – דבר מיוּחָד בּמינוֹ הוּא! אֶלָא שקילקלתּ לי קצת אֶת הקוֹנבּינַאציה קילקלתּ לי… לָמה, דרךְ משל, צריךְ היִית להשליכוֹ מעל המַעלוֹת?
שימלי. אֶת מי? אֶת קוֹלטוּן?
סוֹלוֹבייטשיק. כּן, כּן. הלא בּוֹ אָנוּ מדבּרים הפּעם… [מַבּיט אֵלָיו בּרגש-מנַצחים].
שימלי [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. מה? אָקה בּן יקה זה? לוֹ אַתּה אומר לאָרשׂ אֶת בּתּי? הנה עד היכן הגיעוּ הדברים!… אִם כּן… אִם כּן… [אוֹחז בּערפּוֹ, מרים קוֹלוֹ]. קוֹפּיל, בּוֹא-נא הנה!… [בּיילקה וּמוֹטיל פּוֹרצים במרוּצה. אחריהם – קוֹפּיל והמַגהץ בּידוֹ]. בּיילקה. אַבּא! בּשׂוֹרה טוֹבה!
מוֹטיל. זכה בּגוֹרל!
שימלי [מַרפּה מסוֹלוֹבייטשיק]. הא? מַה? כּמה?
בּיילקה. הזכּיוֹן הגָדוֹל!
מוֹטיל. מאתים אֶלף!
שימלי [עוֹמד רגע מבוּלבּל, צוֹעֵק]. אָטי-מני, אַיֵךְ? הוֹי, שמַע יִשׂראֵל!…
אָטי-מני [בּאה בּמרוּצה]. אוֹיה לי, מה הדבר?
פּריל [רצה אַחריה]. מַה קרה שוּב? אָסוֹן חָדש?
שימלי [מסוֹער]. הוֹי, יהוּדים, בּרכוּני בּרכּת מַזל טוֹב! שטרי זכה בּגורל! הזכּיוֹן הגָדוֹל! הגָדוֹל מכּל הזכיוֹנוֹת! [מתרוֹצץ אָנה וָאָנה].
אָטי-מני [סוֹפקת כּפּיה]. אֵל אלוֹהים!
פּריל הניחוּ! הניחוּ! אֵיפה?
סוֹלוֹבייטשיק [דוֹחה אֶת פּריל]. פּארדוֹן, הניחי לי! [רוֹצה לאמוֹר דבר ואֵינוֹ יוֹדע מה. הכּל מציצים זה בּפני זה בּאֵין דברים, משתּאִים. קוֹפּיל הציג אֶת המַגהץ הלוֹהט בּאֶמצע הבּית וחוֹזר סביבוֹ].
בּיילקה [בּהמוֹן רגשוֹתיה]. הכּל יוֹדעים כּבר… מנַהל הבּאנק, רוֹאֵה-החשבּוֹן, סוֹלוֹמוֹן פיין…
מוֹטיל. כּל העיר הוֹלכת לכאן!
אָטי-מני. אוֹיה לי, כּל העיר?… [צוֹנַחַת מתּוֹךְ בּילבּול החושים על סַפסל, מוֹחָה בּסינרה אֶת זיעת פּניה. שימלי חוֹטף אֶת הקפּוטה וּפונה אֶל הפּתח]. בּיילקה. אַבּא, לאָן תּרוּץ?
שימלי [חוֹזר]. הא? אֵינני יוֹדע… [נכנס הימלפארבּ, רוֹאֵה-החשבּוֹן של הבּאנק, צעיר מגוּהץ וּמשקפים על חוֹטמוֹ].
הימלפארבּ. מי כאן החַייט?
שימלי [מַבליג על רגשוֹתיו, מתיצב לפניו. בּגדלוּת]. החַייט – אני הוּא!
הימלפארב [מעיף עין בּעוֹמדים מסביב, מתבּוֹנן אֶל שימלי]. אַתּה הוּא אֵיפוֹא אוֹתוֹ… אוֹתוֹ… סוֹרוֹקר? בּאתי לבשׂרךָ בּשם הבּאנק שלָנוּ, כּי שטרךָ זכה בּזכּיוֹן הגדול. מַזל טוֹב לֶךָ! [חוֹבק אֶת ידוֹ בּסבר-פּנים של עוֹשׂה שליחוּתוֹ בּדיוּק].
פּריל [פּוֹנה תּחילה אֶל רוֹאֵה-החשבּוֹן, אַחַר-כּךְ אֶל שאָר הניצבים]. בּני יִשׂראֵל, בּבקשה מכּם, הבינוּני, מה אֵירע כּאן? מַה פּשר המַזלטוֹב? מי כּרע פּה לָלדת? אוֹ נכנַס לחוּפּה? אוֹ נתאָרשׂ? אוֹ מה?…
סוֹלוֹבייטשיק [דוֹחה אוֹתה]. פּארדוֹן, אַל תּהיִי אִשה! [מנַענע ידוֹ של שימלי]. מַזל טוֹב לֶךָ! מַזל טוֹב לכוּלָנוּ! [נוֹפל על צוארוֹ ונוֹשקוֹ. קוֹלטוּן בּא בּמרוּצה, נרעש ונבהל].
קוֹלטוּן. הא? מַה? האוּמנם אמת הדבר?… [מנענע ידוֹ של שימלי]. נוּ, אמוֹר מעתּה, כּלוּם כדאי היה לךָ להדאיב אֶת לבּךָ?… הנה גם בּעל-הבּית עצמוֹ כּאן! [נכנס סוֹלוֹמוֹן. קוֹלטוּן מפנה לוֹ דרךְ].
סוֹלוֹמוֹן [נוֹשׂא לקראת שימלי אֶת ידוֹ היבשה]. מַזל טוֹב, אדוֹני סוֹרוֹקין. נעים לי מאוֹד… בּביתי, בּיִת מַצליחַ, חֶה-חה… נעים לי מאוֹד… [תּר בּעֵיניו, ניגָש אֶל בּיילקה, מרים מגבּעתּוֹ, מוֹלל בּרגלוֹ]. מַזל טוֹב, עלמה כּבוּדה, מַזל טוֹב, חביבתי… בּיִחוד נעים לי בּגלָלך, נעים לי מאוֹד, עלמה סוֹרוֹקין…
בּיילקה [עדיִין מאדימה, מגחכת]. ראשית, לא סוֹרוֹקין, אֶלָא סוֹרוֹקר…
סוֹלוֹמוֹן. ההבדל קטן, קטן מאוֹד…
בּיילקה. ושנית, מה ראִית אַתּה, כּי תּשׂמַח כּל-כּךְ?
סוֹלוֹמוֹן. משוּם… משוּם, עליִךְ לָדעת… כּיצד אַבּיע לָךְ כּל זאת?… [מוֹטיל וקוֹפּיל פּרשׁוּ לקרן-זוית, מתבּוֹננים אֶל שׂיחַת השנַיִם בּעֵינַיִם קוֹדרוֹת. סוֹלוֹמוֹן הוֹפךְ ראשוֹ אֶל שימלי]. חה-חה… שאַלתּני קוֹדם, אִם יֶש לי שטרי-גוָרל? יֶש לי חמשה, ואַף-על-פּי-כן הנה עֵיניךָ הרוֹאוֹת, חֶה-חֶה… אבל אין בּכךְ כּלוּם, נעים לי מאוֹד… אֶפשר אַתּה צריךְ לכסף? אָל תּתבּיֵיש, הלא אנשים קרוֹבים אנחנוּ… קולטוּן, היֵש אִתּךָ מעט כּסף?
קוֹלטוּן [קוֹפץ אֶל שימלי, נחפּז להוֹציא אֶת אַרנקוֹ]. אָח, בּעוֹנג רב! [אֶל סוֹלוֹמוֹן]. כּמה אֶתּן?
הימלפארב [קוֹפץ אֶל שימלי}. כּסף? בּבקשה! כּסף יֵש בּבּאנק שלָנוּ. המנהל נתן פּקוּדה לפתּוֹחַ לךָ אַשראי כּכל אַוַת נַפשךָ.
פּריל [נדחקת אֶל סוֹלוֹמוֹן, אַחַר-כּךְ אֶל הימלפארבּ]. כּךְ? כּאן מסַלקים כּסף? לכסף אני קוֹדמת! לי מַגיע בּעד קמח, לא בּעד אבנים טוֹבוֹת…
סוֹלוֹבייטשיק [דוֹחה אוֹתה]. פּארדוֹן, אַל תּהיִי אִשה! [מעיף עין בּביילקה וסוֹלוֹמוֹן, טוֹפח בּידוֹ על מצחוֹ, פּוֹנה אֶל שימלי ואֶל סוֹלוֹמוֹן גם יחד]. שמעֵני, רב שימלי! יֶש לי עתּה בּשביל שניכם מין קוֹנבּינַאציה – מיוּחדת בּמינהּ, חדשה בּתכלית החידוּש, כּה אֶראֶה חַיִים עמךָ ועם אִשתּךָ אשר אָהבתּ!… [מוֹשךְ אֶת סוֹלוֹמוֹן בּידוֹ אֶל חדר-הבּישוּל. קוֹלטון והימלפארבּ הוֹלכים אַף הם לשם].
שימלי [כּמטוֹרף, רץ אַחריהם, צוֹעֵק]. חַכּוּ כּמעט רגע! הנה אַראֶה אֶתכם, הנה אַראֶה אֶת כּוּלכם, מי הוּא שימלי סוֹרוֹקר וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל! [פּוֹנה אֶל אִשתּוֹ]. וּבכן אָטי-מני אָחי, מַה תֹּאמרי על החלוֹם אשר חָלָמתּי?
אָטי-מני. וכי מי מדבּר חָלילה? כּלוּם נַער קטן אָתּה?…
שימלי [מסיר משקפיו, פּוֹרשׂ את ידיו אֶל בּיילקה]. ילָדי היקרים! [מחַבּק וּמנַשק לָה, הוֹפךּ ראשוֹ ותר בּעֵינַיִם דוֹמעוֹת]. אֵיפה הם? אַיֵה שני הבּחוּרים, אַנשי מספּריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל עמךָ?… מוֹטיל! קוֹפּיל! לָמה נתרחַקתּם לקרן-זוית? [מוֹשכם אֶל אֶמצע הבּית]. יחד אִתּכם התגלגלתּי בּיִסוּרים, ליד שוּלחָן אֶחָד התענינוּ… נוּ, לָמה תּחרישוּ, בּני עמךָ? לָמה לא תּברכוּני בּרכּת מַזל טוֹב?
קוֹפּיל [בּעֵינַיִם מוּשפּלוֹת לָאָרץ]. מַזל טוֹב, בּעל-הבּית. שׂמח אני בּשׂמחָתךָ בּכל לב, בּנאמנוּת…
שימלי. ואַתּה, מוֹטיל? מַה בּעֵיניךָ הפּעם “מלךְ עוֹזר” שלָנוּ? “מלךְ עוֹזר” טוֹב, האֵין זאת?… נוּ, אמוֹר דבר! [פּוֹרשׂ ידיו, מרים קוֹלוֹ בּניגוּן]. אוֹי, מ-ל-ךְ עוֹ-זר!
מוֹטיל [ניבּט לָאָרץ, מגחךְ בּמבוּכה]. וּמוֹשיע וּמגן!
קוֹפּיל [ניבּט אַף הוּא לָאָרץ, בּפנים עצוּבים]. אוֹ-הוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ – אוֹי-אוי-אוֹי!…
המסךְ
מערכה שנית
[כּעבוֹר שני שבוּעוֹת, בּדירתוֹ העשירה של שימלי סוֹרוֹקר. – אוּלָם
גָדוֹל, מרוּהט רהיטים חדשים. שלוֹשה פּתחים: אֶחָד, ממוּל הצוֹפים,
מוֹליךְ אֶל האַכסַדרה; השני, מימין, מוֹליךְ אֶל חַדרה של בּיילקה;
השלישי, בּפּינה השׂמאלית, מוֹליךְ אֶל חדר-האוכל ואֶל שאָר חַדרי הבּית.
משׂמֹאל שני חַלוֹנוֹת מוּסַכּים וילָאוֹת כּבדים. בּיניהם קמין ועליו
מַראָה. מימין מַראָה שניה לכל גוֹבה החדר. שלוֹשה שוּלחָנוֹת: שנַיִם
עגוּלים, מכוּסים מַפּוֹת של פּלוּסין וּמוּקפים כּוּרסות וסַפּוֹת רכּוֹת,
ואֶחָד, בּאֶמצע החדר, משמש מעֵין שוּלחַן-הכּתיבה. על השוּלחָנוֹת עששיוֹת
עם גוּלוֹת מגוּוָנוֹת פּסַנתּר חָדש, ארוֹן-ספרים בּלא ספרים. על הכּתלים
תּמוּנוֹת ליטוֹגראפיוֹת של מַערכוֹת צבא בּמסגָרוֹת מוּזהבוָת. ניכר,
שכּלי-הבּית נקנוּ בּידים זרוֹת בּמידה גדוּשה. הצבעים – אדוּמים, כּחוּלים
וּצהוּבּים. – שעת צהרים. בּיילקה יוֹשבת אֶל שוּלחַן-הכּתיבה, לפניה צרוֹר
מכתּבים פּתוּחים, היא תּוֹמכת ראשה בּשתּי ידיה. פניה עגוּמים, שקוּעים
בּמַחשבוֹת. נפתּחת דלת חדר-האוֹכל, שנשמע משם קוֹל דיבּוּרוֹ הרם של
שימלי, וּמתגלית אָטי-מני, מקוּשטת שיראִים ועגילי-זהב. הפּאָה הנכרית אשר
בּראשה שמוּטה לצד אֶחָד וּפניה מדוּשנים וּמַבהיקים.]
אָטי-מני [בּפתח]. בּיילקה, לָמה לא תּלכי אֶל חדר-האוֹכל? הלא כּוּלָנוּ אוֹכלים ארוּחָת-הצהרים.
בּיילקה. אֵינני רעֵבה.
אָטי-מני. כּיצד אֵינךְ רעֵבה? בּישלוּ, בּלא עֵין-הרע, מכּל טוּב, ולבסוֹף – אֵיננה רעבה!
בּיילקה. הניחי לי, אִמא. אֵינני רוֹצה לאכוֹל.
אָטי-מני. אוֹיה לי, מַה טעם, שאֵינךְ רוֹצה לאכוֹל? [ניגשת אֵליה, בּוֹחנת אוֹתה בּעֵיניה]. מה היה לָךְ בּתּי? כּלוּם אֵין דעתּךְ נוחה?
בּיילקה. אָנא, הרפּי ממני. לָמה תּציקי לי? [לאַחַר דוּמיה קלה]. כּבר אָמַרתי לָךְ כּמה פּעמים, שאֵין אני יכוֹלה להבּיט אֶל פּניו. אכלי עוֹמד בּגרוֹני, כּשהוא יוֹשב אֶל השוּלחָן!
אָטי-מני [בּעין אַחַת אֶל חדר-האוֹכל]. כּוונתךְ לקוֹלטוּן? לָמה לָךְ להבּיט אֶל פּניו? אַל תּבּיטי!
בּיילקה. מה הוּא מתלבּט פּה יוֹמם וָלָילָה? בּכל מקוֹם – שם הוּא. בּכל דבר הוּא נוֹעֵץ אֶת חוֹטמוֹ. אֵין מנוֹס ממנוּ!
אָטי-מני. כּסבוּרה אַתּ, שאני דעתּי נוֹחָה מזה? גם אני אוֹהבת אוֹתוֹ כּשמן-קיק. אבל שאלי אֶת פּי אַבּא – ואָמַר לָךְ, כּי בּלעדיו אֵינוֹ יכוֹל להרים אֶת ידוֹ ואֶת רגלוֹ. מלמד הוּא אוֹתוָ מנהג סטיקראטים.
בּיילקה. סטיקראטים נאִים, ללעג וּלקלס! מילא אֶת הבּית רהיטים מכּל החנוּיוֹת… [מַראָה בּידה]. העמיד ללא סדר וללא טעם, פּסַנתּר קנה… מי צריךְ כּאן לפסַנתּר? מי יִפרוֹט עליו?
אָטי-מני. כּה אֵדע רע כּל ימַי יחד אִתּךְ!… הבה אוֹמַר לָךְ אֶת האמת, בּיילקה. מיוֹם שעזרנוּ אלוֹהים בּזכּיוֹן הגָדוֹל יראָה אני לפצוֹת פּה נגד אָביךְ. הלא האִיש עלה למַעלה-למעלה! כּל העוֹלָם נוֹשׂא אוֹתוֹ על כּפּיִם! כּוּלָם – רב שמעוֹן ורב שמעוֹן!…
בּיילקה. אבל מה לוֹ לָזה פּה? ולָמה הוּא מתערב בּעסקי? כּל הבּוֹקר מתלחשים הם. כּסבורים הם, שאֶתּן אֶת עצמי להיקבר חַיִים…
אָטי-מני. לָמה אֵיפוֹא תּדבּרי אֵלי, ילדה פּתיה? לָמה לא תֹּאמרי זאת לאַבּא, אויה לי?
בּיילקה. מה אוֹמַר וּמה אדבּר, וכל החַיִים פּה אֵינם כּדאים לי! [מן חדר-האוֹכל בּאה פּריל, חבוּשה מטפּחת-משה בּראשה. פּניה המפוּחָמים נוֹהרים].
פּריל. אָטי-מני עטרת-ראשי, המרק הלא יִצטנן!
אָטי-מני. בּוֹאי, בּיילקה, אֶל השוּלחָן. בּוֹאי, בּבקשה ממךְ, אַל תּגרמי לי יִסוּרים!
פּריל [קרבה אֶל השוּלחָן]. מַה פּירוּש? כּלום צריכה אַתּ לבקש חסד ממנה צריכה אַתּ?
אָטי-מני. הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, פּריל. עמַלתּי מאָז הבּוֹקר, בּישלתּי מכל טוּב…
פּריל. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שפע כּזה, בלא עֵין-הרע! מרק יקר עם דייסה ועם כּיסנים ממוּלָאִים, ואַוָז שמן צלוּי, ולפתְן של אַגָסים מצוּמקים, הראוּי לעלוֹת על שוּלחַן המלךְ!
בּיילקה. לָמה עמַדתּן שתּיכן לשדלני מימיני וּמשׂמֹאלי? לכנה ואכוֹלנה להנאַתכן. אני אֵינני רעבה!
פּריל [מניעה ראשה]. כּךְ דרכּם של בּני-אָדם תּמיד, מיוֹם שנברא העוֹלָם: אֵין לָהם – הם רעֵבים; יֵש לָהם – הם בּוֹעטים… נלךְ, אָטי-מני, עזבנוּ שם אֶת הגברים לבדם עם המרק… [שתּיהן פּוֹנוֹת לָלכת]. כּסבוּרה אַתּ, שרק בּני העשירים כּךְ? גם בּנַי אֵינם טוֹבים מהם. [יוֹצאוֹת. בּיילקה סוֹגרת אַחריהן את הדלת, שבה למקוֹמה, תּוֹמכת ראשה בּידיה כּבתּחילה. מן האַכסַדרה מתגלה מנדל המשרת. לָבוּש הוּא פראק מדוּלדל וצוָארוֹן גָבוֹה עם עניבה לבנה מזוּהמת. שׂפתיו העבוֹת והשחוֹרוֹת שׂוֹחקות מתּחת לשׂפמוֹ השׂעיר. ראשוֹ מוּטה לצד אֶחָד].
מנדל [לוֹעֵס אָכלוֹ]. עלמה, שני ולָדים מחַכּים שם בּפּרוֹזדוֹר.
בּיילקה. מי וָמי הולָדים?
מנדל. שני פּרחי חַייטים. הביאוּ חליפה חדשה לבעל-הבּית.
בּיילקה [קוֹפצת ממקוֹמה]. וַדאי הבּחוּרים שלָנוּ! [רצה אֶל הפּתח]. לָמה אֵינם נכנסים?
מנדל [חוֹסם בּגוּפוֹ אֶת הפּתח, מגחךְ]. מפּני שאֵינני מַניח להם.
בּיילקה. כּיצד – אֵינךָ מַניח?
מנדל. בּעל-הבּית עוֹסק עכשיו בּאכילה, ואֵין להפסיק בּאֶמצע אֶת תּאבוֹנוֹ. ואֵליִךְ בּאתי להוֹדיע קוֹדם, לפי שהם מתיחסים גם אֵליִךְ, לפי דבריהם, מחוּתּנים במקצת.
בּיילקה. מַה טיבה של צרה זוֹ? מי בּיקש ממךָ להוֹדיע קוֹדם?
מנדל. כּךְ ציוָה עלי הלָז… מַה שמוֹ? קלוֹטוּן, כּמדוּמה לי.
בּיילקה [דוֹחָה אוֹתוֹ מעל פּניה, פּוֹתחת אֶת הדלת]. מה הנימוּסים האֵלה, שהוּא מַנהיג פּה! היכּנסוּ! [נכנסים מוֹטיל וקוֹפּיל. מוֹטיל הדוּר בּלבוּשוֹ וּמגבּעת-קש בּראשוֹ. קוֹפּיל חָבוּש כּוֹבע, נוֹשׂא בידו צרוֹר כּרוּךְ בּבד אָפוֹר. בּיילקה מקבּלת אוֹתם בּפנים נוֹהרים]. הנה אוֹרחים חשובים! [מוֹשיטה ידה לשניהם]. זמן רב חיכּיתם פּה?
מוֹטיל [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו, חוֹכךְ רגע, מסיר מגבּעתּוֹ]. זה לָנו רבע שעה בּוַדאי, שאָנוּ מתעשׂקים עם השוֹמר הזה.
קוֹפּיל. קשה עכשיו להגיע עד רב שמעוֹן.
מנדל. וּלדעתּכם? כּלוּם אַניח לכל מַחזיר על הפּתחים להיכּנס? תּכלית נאָה תּהיֶה אז למאתיִם האֶלף!
בּיילקה. לךְ מפּה! לךְ לשלוֹם תּיכף וּמיד! משלחת כּזאת! [מנדל עוֹמד עוֹד רגע, מַבּיט בּה בּשׂחוֹק, מלקק שׂפתיו, יוֹצא בּלא חפּזוֹן. בּיילקה פּוֹנה אֶל הבּחוּרים עליזה ונרגשת]. אַךְ אֵלה אוֹרחים חשוּבים! בּוֹאוּ ותשבוּ! [אוֹחזת אֶת מוֹטיל בּידוֹ, מוֹליכה אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ החדר. קוֹפּיל הוֹלךְ אַחריהם בּראש מוּרד, צוֹנח על הכּיסא הראשוֹן, יוֹשב ישיבת-נימוּס עם הצרוֹר אשר בּידוֹ]. נוּ, אִמרו אַף אַתּם, הלא תּבוֹשוּ! כּל הזמן לא נראֵיתם אפילוּ!
מוֹטיל [מַבּיט על סביבוֹתיו]. פּעם אַחַת אָמַרתְי להיכּנס, ונתקלתּי בּשוֹמר שלָכם.
בּיילקה. לָמה אַתּה ירא מפּניו כּל-כּךְ? קוֹפּיל, גם אַתּה מפחד מפני שוֹמרים?… אוֹי, כּמה צחַקתּי, כּשסיפּר לי אַבּא, כּיצד תּפסתּ אָז לקוֹלטוּן בּערפּוֹ! [צוֹחקת].
קוֹפיל [פּניו הקוֹדרים אוֹרוּ, צוֹחק אַף הוּא]. רב שמעוֹן עדיין זוֹכר אֶת זה?… [מוֹשךְ מכנסיו למעלה]. וּלדעתּךְ? כּלוּם אָחלוֹק לוֹ כּבוֹד אָחלוק לוֹ?…
בּיילקה. ולָמה אֵינךָ נכנס אֶצלנוּ?
קוֹפּיל. אֵיני יוֹדע לָמה, בּנאמנוּת… אֵין זאת כּי-אִם לבּי לא יִתּנני…
בּיילקה. מַה טעם?
קוֹפּיל. כּפי הנראֶה, טבע הוּא בּי… הנה עברתּי אֶמש, ונמשךְ לבּי להיכּנס… חָפצתּי לראוֹת אֶת שלוֹם רב שמעוֹן… אבל הצצתּי וראִיתי, והנה רב האוֹר בּכל החַלוֹנוֹת…
ביילקה. ואִם רב האוֹר, מַה בּכךְ? [קוֹפּיל שוֹתק].
מוֹטיל [דעתּוֹ אֵינה נוֹחָה, שבּיילקה מטפּלת הרבּה בּקוֹפּיל]. להוֹדיעֵךְ, שאָדָם חָשוֹךְ הוּא, ירא אֶת האוֹר… [קוֹפּיל מסב ראשוֹ ממנוּ].
בּיילקה [פּוֹנה אֶל מוֹטיל בּעֵינַים מַזהירוֹת]. ואַתּה, מוֹטיל? זה ימים רבּים לא ראִיתיךָ!
מוֹטיל. ואני ראִיתיךְ פּעמים אחָדוֹת.
בּיילקה. אֵיפה?
מוֹטיל. בּמרכּבה. נסַעתּ עם אָביךְ ועם הלָז… עם קוֹלטוּן…
בּיילקה. אָה! קוֹלטוּן משךְ אוֹתנוּ אֶל החנוּיוֹת לקנוֹת אֵת כּל הדברים האֵלה. [מַראָה על כּלי-הבּית].
מוֹטיל [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. בּית נאֶה לָכם עכשיו! שוּלחָנוֹת הרבּה, וסַפּוֹת – אַחַת, שתּים, שלוֹש, אַרבּע סַפּוֹת… כּמוֹ בּחָנוּת של רהיטים… [עוֹבר מכּלי אֶחָד אֶל השני]. וזה, כּפי הנראֶה, צריךְ להיוֹת אָרוֹן לספרים, ורק אֶת הספרים אֵין אָנוּ רוֹאִים עדיִין… וּמַראוֹת– שתּי מַראוֹת!… [מתיצב כּנגד המַראָה הגדוֹלה, שׂם ידיו בּכיסיו]. לָזאת, כּפי הנראַה, יקָרא בּוּר-זשוּ-אַ-זיה!…
בּיילקה [בּגיחוּךְ מדוּכדךְ]. לָצוֹן אַתּה חוֹמד לךָ, מוֹטיל.
מוֹטיל. חָלילה! אֵין לבּי טוֹב עלי כּל-כּךְ, כּמוֹ שנדמה לָךְ… [ניגָש אֶל הפּסַנתּר]. וזה, כּפי הנראֶה, יֵחָשב לפסַנתּר? מי פּוֹרט עליו כּאן – קוֹלטוּן?…
בּיילקה [בּלעג נוּגה]. אני פּוֹרטת… [מתיצבת עם מוֹטיל לפני הפּסַנתּר, מַכּה על המנַענעים מימין לשׂמאל. אַחַר-כּךְ היא מדבּרת בּנעימה נמוּכה, כּשהיא מַשפּילָה עֵיניה]. אֵין לבּךָ טוֹב עליךָ, מוֹטיל? כּל-כּךְ לָמה?
מוֹטיל. סוֹד הוּא, בּיילקה. סוֹד הגָלוּי רק לי… וגם… לקוֹפּיל.
בּיילקה [מציצה על קוֹפּיל]. גם לקוֹפּיל?
קוֹפּיל. הנה תּשמעי לדברי בּן-אָדם!… לָשוֹן לוֹ, וּמפטפּט!… [מַקדיר פּניו יוֹתר].
בּיילקה. ולי אָסוּר לגלוֹת אֶת הסוֹד הזה?… [מוֹטיל כּוֹבש פּניו בּקרקע]. כּסבוּר אַתּה, מוֹטיל… כּסבוּר אַתּה, שאני לבּי טוֹב עלי פּה?…
מוֹטיל [מַבּיט בּה]. מַה פּירוּש?
בּיילקה [מניעה בּידה, יוֹשבת על כּיסא הפּסַנתּר]. לא טוֹב לי פּה, לא טוֹב… [בּעֵיניה מתנוֹצצוֹת דמעוֹת. ממַהרת לעבוֹר אֶל אָחָת הסַפּוֹת, צוֹנַחַת עליה, מַסתּירה פניה בּידיה].
מוֹטיל [נפעם, הוֹלךְ אַחריה]. מַה לָךְ, בּיילקה? [קוֹפּיל קם עם הצרוֹר אשר בּידוֹ, חוֹזר ויוֹשב בּמקוֹמוֹ].
בּיילקה [מתאַמצת לגחךְ]. לא כּלוּם. צחוֹק עשׂיתי לי.
מוֹטיל. לא, אֵין זה צחוֹק. יוֹדע אָני. הפּעם אני יוֹדע.
בּיילקה. מה אַתּה יוֹדע?
מוֹטיל. אָכן אמת היא זוֹ, שסוֹלוֹבייטשיק השדכן מסַפּר?
בּיילקה. סוֹלוָבייטשיק השדכן?
מוֹטיל. מהלךְ הוּא וּמקשקש בּכל הרחוֹבוֹת, כּי רב שמעוֹן וסוֹלוֹמוֹנטשיק עוֹמדים לקנוֹת אֵת כּל בּתּי העיר, וכי אַתּ עם… עם סוֹלוֹמוָנטשיק…
בּיילקה. וּבכן, גם אַתּה יוֹדע זאת?
מוֹטיל. האִם לא תּכעסי עלי, בּיילקה? אֵין אני מבין אֶת דרכי רב שמעוֹן.
בּיילקה. מַה זה תּדבּר? אֶת אַבּא אֵין להכּיר עתּה – כּל-כּךְ נשתּנה!
מוֹטיל. ואָתּ?
בּיילקה. מה אוּכל אני לעשׂוֹת? אני מבוּלבּלת מאוֹד… הלא בּוֹדדה אני פּה… שם, בּדירתנוּ הישנה, היוּ לי אנשים קרוֹבים: אַתּה, קוֹפּיל… וּפה קוֹלטוּן הוא בּעל-הבּית…
קוֹפּיל [קם פּתאוֹם, מַניחַ אֶת הצרוֹר מידוֹ, פּוֹסע פּסיעה אֶחָת]. השוֹמַעת אַתּ בּיילקה? כּשם שאני יהוּדי! בּנאמנוּת, השוֹמַעת אַתּ, כּשם שאני יהוּדי!… אֵת כּל אשר תּצַוִי, בּנאמנוּת! צַוִי לקפּוֹץ מעל הגג – ואני קוֹפץ!… בּנאמנוּת, כּשם שאני יהודי!… [מסיר כּוֹבעוֹ, מוֹחה בּשרווּלוֹ אֶת זיעת מצחוֹ].
בּיילקה [מגחכת מתּוֹךְ דמעוֹת]. יוֹדעת אני, קוֹפּיל, כּי אֵיש טוֹב אַתּה מאוֹד.
מוֹטיל [אֶל קוֹפּיל]. מַה תּוֹעיל אֵיפוֹא, אִם תּקפוֹץ מעל הגָג? כּאן צריכים להילָחם!…
קוֹפּיל. מַה תּדבּר, בּן-אָדם? דברים בּטלים, בּנאמנוּת!… [שׂם כּוֹבעוֹ על ראשוֹ, חוֹזר אֶל כּיסאוֹ].
בּיילקה [ניגשה אֶל דלת חדר-האוֹכל]. דוֹמה, כּבר גָמרוּ שם לאכוֹל. [אֶל מוֹטיל]. יוֹדע אַתּה מה? סוּר אֵלי העֶרב, לאַחַר העבוֹדה. סוּרוּ שניכם… קוֹפּיל, הלא תּסוּר גם אָתּה?
קוֹפּיל. בּוַדאי נסוּר שנינו. וכי צריכה אַתּ לבקש חסד ממנוּ?…
בּיילקה. הנה הם הוֹלכים! [יוֹשבת אֶל שוּלחָנה. קוֹפּיל נוֹטל אֶת צרוֹרוֹ בּידוֹ וּמתיצב הכן. מן חדר-האוֹכל בּאִים שימלי וקוֹלטוּן. שימלי מחוּדש כּוּלוֹ: לָבוּש גלימה של משי, אפודה של קטיפה ושרשרת-זהב על חָזהוּ. קוֹלטוּן אף הוּא מגוּהץ. פּני שניהם מאָדמים וּמזיעים לאַחַר אכילה שׂבעה].
שימלי [אוֹחז מַזלג בּידו. אֶל קוֹלטוּן, ההוֹלךְ אַחריו]. אָמַרתּ, אֵיפוֹא, כּי לפי מנהג הריסטוֹקראטים אֵין מחַצצים אֵת השינַיִם בּמַזלג?
קוֹלטוּן. יִשמרךָ אלוֹהים מרעיוֹן כּזה!
שימלי. וכי מה? כּלום דין מפוֹרש הוּא בּהלכוֹת אכילה? [רואֶה אֶת הבּחוּרים]. אָה, ראֵה-נא, הנה אוֹרחים בּבּית! אַנשי מספּריים וָמַחַט, בּני יִשׂראֵל עמךָ!… [נוֹתן לָהם שלוֹם בּסבר פּנים יפוֹת]. מַה שלוֹמכם, חבר לצים?
מוֹטיל. הבאנוּ לךָ, רב שמעוֹן, אֶת חליפתךָ.
קוֹפּיל. לָמוֹד אֶת המידה… כּלוֹמַר, למעוֹל את המעיל…
שימלי. יפה עשׂיתם. עוֹד מעט ונראֶה, כּיצד יצאתם שם בּשלוֹם בּלא השגָחָתי. [מַקיש בּאֶצבּעוֹתיו]. אָה, חבל, חבל! לָמה לא הקדמתּם לָבוֹא חצי שעה קוֹדם לָכן, והיִיתי מכבּד אֶתכם בּסעוּדת עשירים, כּיד עמך!
מוֹטיל. אֵין אָנוּ רעֵבים, רב שמעוֹן.
קוֹפּיל. כּבר אָכלנוּ, בּעל-הבּית.
שימלי. מַה לי אִם כּבר אכלתּם? מסיחים אָנוּ כּאן, עליכם לָדעת, בּאַוָז צלוּי, בּמרק עם דייסה!… [אֶל קוֹלטוּן]. כּדאי היה לטרוֹחַ בּסעוּדה, האֵין זאת? מַה תֹּאמַר על המרק? ההקשבתּ היטב אֶל המרק, מַמזר?… [דוֹחפוֹ בּמַרפּקוֹ].
קוֹלטוּן [מעשן סיגָרה עבה]. חֶה-חֶה…
שימלי [אֶל הבּחוּרים]. היוֹדעים אַתּם, מה עלה על דעתּי? בּוֹאוּ אֶל חדר-האוֹכל ונקח שם לכבוֹדכם, לכל הפּחוֹת, מעט עמךָ!
קוֹלטוּן. ייש לאַחַר הסעוּדה? אֵין הדבר נאֶה לקיבה!
שימלי. וכי גם זה אָסוּר? אֵין בּכךְ כּלוּם. לכבוֹד אוֹרחים כּאֵלה, אַנשי מספּריִים וָמַחַט… בּוֹאוּ, חבר לצים! [אוֹחז אֶת שניהם בּידיהם, פּוֹנה אֶל בּיילקה בּדרךְ הילוּכוֹ]. ואַתּ, בּיילקה, שׂבעה בּמכתּביִךְ? הרבּה מכתבים יֶש לָךְ היוֹם? הלא עוֹבדת היא אֶצלי, כּפי שאַתּם רוֹאִים, עבוֹדה של… כּיצד קוֹראִים לָזה?… של רוֹאֵה-חשבּוֹן. [יוֹצא עמהם].
קוֹלטוּן [קוֹרא אַחריו]. של מַזכּיר!… [מעשן סיגָרתוֹ, מַבּיט אֶל בּיילקה בּפנים מאִירים]. כּלוֹמַר, לא מַזכּיר, אֶלָא מַזכּירה… ודווקא מַזכּירה נחמדה!… [ניגָש אֶל שוּלחָנה]. נוּ? רוֹאֶה אני, שאָנוּ עסוּקים היוֹם מאוֹד?
בּיילקה. כּן!
קוֹלטוּן. חָה-חָה… מה החלטנוּ אֵיפוא? האם נלמד לפרוֹט על הפּסַנתּר?
בּיילקה. לא!
קוֹלטוּן. האוּמנם? קשי-עוֹרף כּל-כּךְ אנחנוּ?
בּיילקה. כּן!
קוֹלטוּן. ואין אָנוּ רוֹצים כּלל להיוֹת עלמה מַשּׂכילה?
בּיילקה. לא!
קוֹלטוּן. וּמַה יענה אַחרינוּ בּן-זוּגנוּ?… [בּיילקה קמה, רוֹצה לָלכת. קוֹלטוּן תּוֹפס לָה בּידה]. מַה זה? לָמה אָנוּ נרגָזים היוֹם כּל-כּךְ? לפנינוּ היפים אֵין זה נאֶה כּלל, חֶה-חֶה!…
בּיילקה. הנח לי! הרף ממני… קבסתּן שכּמוֹתךָ! [בּוֹרחת אל חַדרה].
קוֹלטוּן [מַבּיט אַחריה, מעשן סיגָרתוֹ]. עלמה מַשׂכּילה! נסיכַת-חַייטים, חָה-חָה!… [שימלי שב עם הבּחוּרים].
שימלי. ועכשיו יכוֹלים אָנו לָגשת בּלב נכוֹן וּבטוּחַ אֶל מספּריִים וָמַחַט… [אֶל קוֹפּיל, שצנח וישב על אַחַת הסַפּוֹת]. מַה לךָ, קוֹפּיל? יֵין-הדוּבדבנים פּגע בּראשךָ? [קוֹפּיל, שלאַחַר היין קדרוּ פּניו יוֹתר, מניע ראשוֹ לאות הן. שימלי מגחךְ, פּוֹנה אֶל מוטיל, העוֹמד בּחדר וּמַבּיט על סביבוֹתיו]. ואַתּה, מוֹטיל? אֶת מי אַתּה מבקש?
מוֹטיל. בּיילקה היתה פּה תּחילה…
שימלי. בּיילקה? בּיילקה, אָחי, תּרחיק לָעוּף. עוֹמדת היא להיעשׂות כּלָה בּעֶזרת השם!
קוֹלטוּן [ניגָש אליהם]. מַה, דרךְ משל, לפרחָח זה וּלביילקה, מתאַוה היִיתי לָדעת? [מוֹטיל עוֹשׂה עצמוֹ כּאֵינוֹ שוֹמע, מוֹציא מתּוֹךְ הצרוֹר מעיל בּלא שרווּלים].
קוֹפּיל [קם, הוֹלךְ לקראת קוֹלטוּן בּפנים קוֹדרים, מדבּר אֶל שימלי]. השוֹמע אַתּה, בּעל-הבית? חי נַפשי, בּנאמנוּת… [מַפסיק].
שימלי. מַה “חי נַפשי, בּנאמנוּת”?
קוֹפּיל [מַבּיט חליפוֹת אֶל שימלי ואֶל קוֹלטוּן, מניע בּידוֹ]. אָה, מוּטב שלא לדבּר!… [חוֹזר ויוֹשב].
קוֹלטוּן [ניגָש אֶל קוֹפּיל]. הסר הכּוֹבע! [חוֹטף מעל ראשוֹ אֶת הכּוֹבע, מַשליכוֹ לָאָרץ].
שימלי. מַה זאת? מה התּנוּעוֹת העקמוּמיוֹת האֵלה, אֶקֶה בִּן יֶקֶה?…
קוֹלטוּן. חַייב הוּא לָדעת מידת דרךְ-אֶרץ בּפניךָ!
שימלי [מגחךְ בּמבוּכה]. וכי מי אני לוֹ – פּריץ, אוֹ שׂר-השוֹטרים?… [קוֹפּיל מרים כּוֹבעוֹ וחוֹבשוֹ, בּלי לדבּר דבר. שַימלי מַראֶה עליו בּידוֹ לקוֹלטוּן]. הלא הוּא אשר תּפס לךָ אָז, בּשעת צרה, בּערפּךָ… הזוֹכר אַתּה?
קוֹלטוּן. זוֹכר אָני… אִילמלא שילמתּ בּעדם שׂכר-דירה לכל השנה, היִיתי מַשליךְ אוֹתוֹ מן הבּית החוּצה כּנצר נתעב!
שימלי [מתמַלא פּתאוֹם חימה]. הוֹי, עמךָ! מַה פּירוּשה של השלָכה זוֹ? הלא נדבּרנוּ, כּי מלת השלךְ לא תּיזכר ולא תּיפּקד עוֹד?! אני לא אֶתּן להשליךְ עניִים מדירוֹתיהם! חסל סדר השלךְ! בּן עמךָ אָני! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים לָךְ? בּן יִשׂראֵל עמךָ, אִיש מספּריִים וָמַחַט!…
קוֹלטוּן [בּגיחוּךְ עקוּם]. טוֹב, טוֹב, נַעניתי לָךְ… [יוֹשב אֶל שוּלחַן-הכּתיבה, מַרכּיב רגל על-גבּי רגל, מַשיב אֶת עשן הסיגָרה כּלפּי קוֹפּיל].
שימלי. כּךְ עליךָ לדבּר!… [חמתוֹ שוֹככת מיד. פּוֹנה אֶל הבּחוּרים]. ואַתּם, ילָדים, הנה יֵש בּידי לבשׂרכם בּשׂוֹרה טוֹבה: עוֹמד אני לגמוֹר בּעֶזרת השם עֵסק של בּתּים, והיה אִם יֵצא העֵסק מתּחת ידי מגוּהץ וּמתוּקן, הרי אַתּם בּטוּחים בּדירת-חינם עד זקנה ושׂיבה!
מוֹטיל [שׂם על שימלי אֶת המעיל התּפוּר]. לָמה, רב שמעוֹן? יכוֹלים אָנוּ לשלם שׂכר-דירה. משׂתּכּרים אָנוּ עכשיו לכל צרכינוּ.
שימלי. האוּמנם? שפע כּזה אֶצלכם? ודווקא כּשאֵינני?…
מוֹטיל. זכוּתךָ היא שעמדה לָנוּ, רב שמעוֹן. כּל אַנשי העיר בּאִים לראוֹת אֶת הבּית של מאתיִם האֶלף, ועלינוּ גם אנחנוּ לגדוּלָה. הלא פּועלי רב שמעוֹן אנחנוּ!
שימלי [בּפנים מַבהיקים]. מַה תּשמַענה אָזנַי? האוּמנם כּן הוּא? חַיֵיכם, הדבר הזה יקר בעיני מכּל יְקָר!… קוֹפּיל, האמת הדבר, שהוּא מסַפּר?… מה אַתּה יוֹשב שם כּתרנגוֹלת דוֹגרת על בּיציה?
קוֹפּיל [קם]. אני… אני… היֵה שלוֹם, בּעל-הבּית. אני הוֹלךְ. [פּוֹנה אֶל הדלת].
שימלי. לאָן אָתּה?
קוֹפּיל. אֵין אני יכוֹל לָשבת פּה בּמנוּחָה… [מעיף עין בּקוֹלטוּן]. אני… אֵין אני ערב לידי!…
שימלי [בּגיחוּךְ כּמוּס, אֶל קוֹפּיל ואֶל קוֹלטוּן]. מַה זה היה לָכם? אֵין זאת כּי-אִם השתּוֹללתּם שניכם! [אֶל קוֹפּיל]. שוּב למקוֹמךָ! ואֶת ידיךָ שׂים בּכיסיךָ! דרךִ-אֶרץ, עמךָ!
קוֹלטוּן. כּךְ, כּךְ! למדהוּ דרךְ-אֶרץ, אֶת זה החַיי… [מַפסיק בּאֶמצע].
שימלי. נוּ, נוּ! כּלה דבריךָ! לָמה נעצרתּ פּתאוֹם?
קוֹלטוּן. לא כּלוּם, לא כּלוּם.
שימלי. אִם לא כּלוּם, אֵין לי עליךָ כּלוּם. [מדבּר אֶל קוֹפּיל וּמתכּוון בּמַבּטוֹ הלוֹעֵג אֶל קוֹלטוּן]. קרב הנה, אַל תּהי עיקש, הוֹי אַתּה… חַייט בּן חַייט שכּמוֹתךָ, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת הטוּמאָה שלך!… [קוֹלטוּן מתכּווץ וסר הצדה. קוֹפּיל חוֹזר בּבוֹשת-פּנים].
מוֹטיל. לוֹחם אַמיץ-לב! גיבּוֹר לברוֹחַ!
שימלי. די, די לָכם! תּנוּני ואֶראֶה אֶת מלאכתּכם! חַכּוּ, הנה אֶחבּוֹש תּחילה אֶת משקפי-הזהב שלי. [מַרכּיב על חוֹטמוֹ משקפי-זהב, ניגָש עם הבּחוּרים אֶל המַראָה, מזדקף, הוֹפךְ ראשוֹ אֶל גבּוֹ, מרים פּתאוֹם אֶת קוֹלוֹ]. מַה זה? מַה טיבוֹ של גבנוֹן זה כּאן?!
מוֹטיל [נבהל]. היכן גבנוֹן?
שימלי [מַראה על גבּוֹ]. כּאן, כּאן! [מרים קוֹלוֹ יוֹתר]. הדיוֹטוֹת! סַנדלָרים! וכי כּךְ לימַדתּיכם לתפּוֹר בּגָדים לעשירים?… גִזרה זוֹ של מי היא?
מוֹטיל. של קוֹפּיל.
שימלי [אֶל קוֹפּיל]. הדיוֹט! סַנדלָר! מַגָפיִם עליךָ לתפּוֹר!… הלא תּשׂימני לחרפּה בּפני כּל העוֹלָם!…
קוֹלטוּן. בּעל-מלָאכה נאֶה! טפוּ!…
קוֹפּיל [ממַשש בּידים רוֹעדוֹת על גבּוֹ של שימלי]. דבר משוּנה, בּנאמנוּת… השד יוֹדע…
שימלי. רק לשני שבוּעוֹת הסיבּותי אֶת עֵינַי – והנה צרה!… בּשביל מי גָזרתּ אֶת המעיל – בּשבילי, אוֹ בּשביל גיבּן?
קוֹפּיל. אַל-נא יִחַר אַפּךָ, בּעל-הבּית. קוֹדם היִית אמנם גיבּן קצת… כּלוֹמַר, כּפוּף מעט…
שימלי. ועכשיו?
קוֹפּיל [מתבּוֹנן]. ועכשיו, בּנאמנוּת… עכשיו כּאִילוּ נתישרתּ…
שימלי [אֶל מוֹטיל]. מה הוּא מפטפּט?
מוֹטיל [ממַשש אֶת גבּוֹ של שימלי]. אָמנם נתישרתּ. כְפי הנראֶה, בּמשךְ שני השבוּעוֹת האֵלה…
שימלי [אֶל קוֹלטוּן]. מה ההמצאה הזאת בּעֵיניךָ? וכי יִתּכן דבר כּזה?
קוֹלטוּן. ולָמה לא יִתּכן? וכי קלים בּעֵיניךָ מאתים אֶלף קרבּוֹנים?…
שימלי [בּהתפּעלוּת]. הבאמת?… אַי-אַי-אַי!… מעשׂי הקדוֹש-בּרוּךְ-הוּא ונפלאוֹתיו!… [זוֹקף קוֹמתוֹ, מַבּיט בּמַראָה]. נכוֹן אני להישבע, כּי אָמנם צדקתּם!… [עוֹמד נפעם]. נוּ, מכּיוָן שכּךְ, הלא בּוַדאי שאֵין צוֹרךְ בּגבנוֹן!… הבה, מוֹטיל, התפּשט-נא אֶת מעילךָ. הלא שנינוּ בּעלי קוֹמה אֶחָת. [מוֹטיל מתפּשט אֶת מעילוֹ. שימלי שׂם עליו אֶת המעיל החָדש]. עוֹד מעט ונראֶה. קוֹפּיל, תּן הנה אֶת הקירטוֹן, אֶת האֶצבּעוֹן וּמַחַט עם חוּט. [קוֹפּיל נוֹתן לוֹ].
קוֹלטוּן. מה אַתּה עוֹשׂה, מר סוֹרוֹקר? אֵין הדבר נאֶה לָךְ!…
שימלי [אֶל הבּחוּרים]. המַשגיח הזה אֵינוֹ נוֹתן להרים ראש!… [אֶל קוֹלטוּן]. אֵין בּכךְ כּלוּם עלי ועל צוָארי. רוֹצה אני להראוֹת לָהם רק זֹאת הפּעם, מי הוּא עמךָ וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל… [מַחליק בּידוֹ על גבּוֹ של מוֹטיל, מדבּר אֶל קוֹפּיל]. הרוֹאֶה אַתּה, הדיוֹט, סַנדלָר שכּמוֹתךָ? כּךְ צריךְ לעשׂוֹת. כּאן, ליד הצוָארוֹן, תּגבּיה כּדי שתּי אֶצבּעוֹת, וכאן, אֵצל בּית-השחי, תּוֹציא כּדי אֶצבּע אַחַת, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. [רוֹשם בּקירטוֹן]. שמעוּ-נא מַעשׂי אלוֹהינוּ! מי יאמין לפלא כּזה! היה גבנוֹן – ואֵיננוּ!… [כּורע על בּרכיו, מַבּיט אֶל גבּוֹ של מוֹטיל מלמַטה למַעלה, מזמר בנּהימה]. מ - ל - ךְ עו - זר!
מוֹטיל. וּמושיע וּמגן!
קוֹפּיל [מן הצד]. אוֹ-הוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ – אוֹי-אוֹי-אוֹי!…
שימלי [קם מעל האָרץ]. ועכשיו אָמוֹד לעצמי. [מסיר אֶת המעיל מעל מוֹטיל, שׂם אוֹתוֹ על עצמוֹ]. נוּ?
קוֹפּיל [מתבּוֹנן]. יִתישב, בעל-הבּית!
מוֹטיל. אבל עליךָ להתהלךְ בּקוֹמה ישרה, רב שמעוֹן!
שימלי. ישרה וּמיוּשרת! [מסיר מעל עצמוֹ אֶת המעיל התּפוּר. קוֹפּיל כּוֹרכוֹ שוּב בּבּד}.
מוֹטיל. יכוֹלים אָנו אֵיפוֹא לָלכת. היֵה שלוֹם, רב שמעוֹן.
שימלי. לכוּ לשלוֹם. וּבוֹאוּ-נא, למַען השם, בּיוֹם השבּת לקידוּש. בּוֹאוּ בּלא שוּם פּיקפּוּקים. הלא אַנשי שלוֹמי אַתּם!
מוֹטיל. נבוֹא, רב שמעוֹן, בּוַדאי נבוא.
שימלי [אֶל קוֹפּיל]. ואַתּה, הדיוֹט שכּמוֹתךָ! [אוֹחז בּשכמוֹ, מאַיֵים עליו בּאֶצבּעוֹ]. להבּא, כּשתּקבל על עצמךָ מלאכתּם של עשירים, היזהר והישמר, לבל יחוּלל שם עמךָ!… אַל תּשׂימני לחרפּה בּפני העוֹלָם כּוּלוֹ!…
קוֹפּיל. מַה זה תּדבּר, בּעל-הבּית? למַענךָ נכוֹן אני, בּנאמנוּת, כּמוֹ למַען אַבּא… [הבּחוּרים יוֹצאִים].
שימלי [אֶל קוֹלטוּן]. בּעלי-מלָאכה מצוּינים! ידיהם ידי-זהב!… [מסיר אֶת המשקפיִם, לוֹבש אֶת הגלימה. אֶל בּיילקה, שנכנסה בּינתים]. בּיילקה, רוֹצה אַתּ לראוֹת מעשׂי אלוֹהינוּ?
בּיילקה. תּיכף! [ממַהרת לַצאת החוּצה].
שימלי [כּלפּי חדר-האוֹכל]. אָטי-מני! בּוֹאִי-נא ותראִי מַעשׂי אלוֹהינוּ! [אָטי-מני וּפריל נכנסוֹת].
אָטי-מני. מה חפצךָ?
פּריל. אֶפשר כּוֹס תּה מן המיחַם הרוֹתח?
שימלי. מַה לי תּה? הבּיטי וּראִי, אָטי-מני. הלא אוֹמרים הם, כּי על-ידי הזכּיוֹן הגָדוֹל כּאִילוּ נתישר גבּי! [מַפנה אֵליה ערפּוֹ]. הרוֹאָה אָתּ?
אָטי-מני. אני אֵינני רוֹאָה כּלוּם!
שימלי. אֶפשר תּיטיבי אַתּ לראוֹת, פּריל? הבּיטי-נא, הלא אִשה בּעלת-שׂכל אָתּ.
פּריל. אֵיפה אַבּיט? המפּנים אִם מאָחוֹר?
שימלי. גם מפּנים, גם מאָחוֹר. גב ישר, האֵין זאת? שוּב אֵין גבנוֹן של חַייטים?
פּריל. גבנוֹן? יִשמרנוּ אלוֹהים! מנַיִן לךָ גבנוֹן? בּשפע כּזה, בּלא עֵין-הרע!…
אָטי-מני. נלךְ, פּריל. הלָה משטה בּנוּ. אָכל ארוּחָה שמנה, ולבּוֹ טוֹב עליו!…
פּריל. כּה יִתּן אלוֹהים לכל אהוּבי-נַפשי! [שתּיהן פּוֹנוֹת לָלכת].
שימלי. חַכּינה, נשים. יֵש בּכן צוֹרךְ כּאן. [אֶל קוֹלטוּן]. אָמַרתּ אֵיפוֹא, כּי צריכים אנחנוּ לבשל לכבוֹדם ארוּחַת-ערב?
קוֹלטוּן. חַייבים אנחנוּ!
שימלי [אֶל אָטי-מני]. אוֹרחים יבוֹאוּ אֵלינוּ הערב.
קוֹלטוּן. אוֹרחים חשוּבים!
אָטי-מני. מי הם האוֹרחים?
שימלי [כּוֹפף אֶצבּע אֶחָת]. ראשית, סוֹלוֹמוֹנטשיק.
קוֹלטוּן [מתקן]. סוֹלוֹמוֹן גריגוֹרייֶביץ!
שימלי [כּוֹפף אֶצבּע שניה]. שנית, דוֹדוֹ אָשר פיין.
קוֹלטוּן. רב אָשר פיין!
שימלי [כּוֹפף אֶצבּע שלישית]. שלישית, גוֹלדה אִשתּוֹ.
קוֹלטוּן. רעיתוֹ!
אָטי-מני [מעוָה פּניה]. מה עלה על דעתּם פּתאוֹם? מי קרא לָהם?
שימלי. אַל תּחקרי בּמוּפלָא ממךְ וּבשלי ארוּחַת-ערב. אבל ארוּחת-עֶרב כּהלָכה! השוֹמַעת אָתּ? אשר לא בּישלוּ אבוֹתינוּ בּמצרים!…
קוֹלטוּן. אשר תּהיֶה לכבוֹד לאריסטוֹקראטים כּאֵלה, חֶה - חֶה.
אָטי-מני. מה אוּכל לבשל לָהם בּעֶצם ימי החול? אֶת צרוֹתי?
שימלי. הכיני להם מין דבר מיוּחָד… אשר יכריעֵם לָאָרץ… מין עמךָ…
אָטי-מני. כּדוֹמה למשל?
שימלי. כּדוֹמה למשל, נֹאמַר… [מַקיש בּאֶצבּעוֹתיו]. מין אַוָז צלוּי כּהלָכה!
אָטי-מני. שוּב אַוָז? אוֹיה לי, הלא בּמשךְ שני השבוּעוֹת כּבר אָכלנוּ חמשה עשׂר אַוָזים!…
פּריל. בּאמת אָמרוּ, כּי מיוֹם שהצליח אלוֹהים אֶת מַעשׂיכם מתהלכים אַוזי כּתריאֵליבקה אבלים וַחפוּיֵי-ראש מתהלכים הם… [מן החוּץ בּאה בּיילקה].
בּיילקה. מה האספה הזאת לָכם?
שימלי. עוֹסקים אָנוּ כּאן בּהלכוֹת אַוָזים.
אָטי-מני. בּוֹאִי, פּריל, אֶל חדר-הבּישוּל, ונראֶה שם אֵיךְ יִפּוֹל דבר. אֵין נוֹתנים כּלָל להשיב רוּחַ!
פּריל. כּה יִתּן אלוֹהים לכל אהוּבי-נַפשי!… [שתּיהן יוֹצאוֹת. בּיילקה פּוֹנה אֶל חַדרה].
שימלי. חַכּי-נא, בּיילקה, צריךְ אני לאמוֹר לָךְ דבר. אוֹרחים יבוֹאוּ אֵלינוּ הערב.
קוֹלטוּן. אוֹרחים חשוּבים!
שימלי. סוֹלוֹמוֹנטשיק עם משפּחתּוֹ, ירוּם הוֹדה.
קוֹלטון. בּבּיקוּר הראשוֹן!
שימלי. הלא נַעשׂים אָנוּ שוּתּפים לָהם.
קוֹלטוּן. ואֶפשר יוֹתר משוּתּפים, חֶה - חֶה.
בּיילקה. טוֹב. עתּה ידעתּי. [פּוֹנה לָלכת].
שימלי. חַכּי! לָמה תּברחי?… כּן, מה היה בּרצוֹני לאמוֹר לָךְ עוֹד? [ניגָש אֶל שוּלחַן-הכּתיבה]. כּבר קראת אֶת המכתּבים?
בּיילקה. לא אֶת כּוּלָם. אחָדים מהם כּתוּבים בּכתב מסוּלסל כּל-כּךְ, שאֵין לָדעת, מה הם רוֹצים.
שימלי. קראִי לעֵת-עתּה אֶת אֵלה, שאַתּ יוֹדעת. [בּיילקה יוֹשבת אֶל השוּלחָן]. הבה אֶקרא לאִמא, תּשמע ותיהנה גם היא. [קוֹרא]. אָטי-מני, בּוֹאִי הנה, אֶל האוּלָם! [אֶל בּיילקה]. ואַתּ קחי נייר וכתבי שם אֶת המַגיע לכל אֶחָד ואֶחָד.
אָטי-מני [חוֹזרת]. מַה נתחַדש שוּב?
שימלי. קוֹראִים אנחנוּ אֶת המכתּבים.
אָטי-מני. אהא! לשמוֹע, כּיצד מַזילים זהב מכּיסךָ! [יוֹשבת].
שימלי. אִשה! וכי הזהב שלי הוּא? של הקדוֹש-בּרוּךְ-הוּא הוּא!… [אֶל בּיילקה]. נוּ? מה הם כּוֹתבים שם, בּני עמךָ? [שׂם אֶת המשקפים על חוֹטמוֹ, מכין עצמוֹ לשמוֹע. קוֹלטוּן תּוֹמךְ גוּפוֹ בּשוּלחָן שמנגד, סיגָרתוֹ בּפיו ורגליו מוּרכּבוֹת זוֹ על-גבּי זוֹ].
בּיילקה [מעיֶינת בּמכתּבים]. המכתּב הזה בּא מיהוּפּיץ, מאִשה אַלמנה. כּוֹתבת היא, כּי נשארה עזוּבה בּאֵין מפרנס, עם חמשה ילָדים קטנים, עוֹלָלים ויוֹנקים, ועם שתּי בּנוֹת בּוֹגרוֹת, האַחַת עוֹמדת להינשׂא.
שימלי. כּתבי לָה עֶשׂרים וַחמשה.
אָטי-מני. עֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים? בּמה גָדל חנה בּעֵיניךָ?
שימלי. מצוַת הכנסת-כּלה היא הגדוֹלה בּכל המצווֹת. הנה גם לָנוּ בּת, העוֹמדת להינשׂא. [מַחליק על ראש בּיילקה]. ואֶתּן לָה נדוּניה, אִם יִרצה השם, למַעלה מעֶשׂרים וחמשה קרבּוֹנים! [אֶל בּיילקה]. בּקיצוּר, כּתבי לָה עֶשׂרים וֶחמשה! [בּיילקה כּותבת]. ועתּה סעי הלאָה!
בּיילקה. וּבמכתּב הזה מבקש אֶחָד כּסף לרגל. צַבָּע היה, וצָבע גג של בּית-יִראָה, ונפל מעל הגג, ונשבּרה רגלוֹ. והריהוּ צריךְ להתקין לוֹ רגל של עֵץ.
אָטי-מני. כּן יֹאבדוּ! לא היה צריךְ לטפּס על גגוֹת של בּתּי-יִראָה!…
שימלי [מתקצף]. פָּטִי-מָטִי, השוֹמַעת אַתּ מַה שפּיךְ מדבּר? הלא בּעל-מלָאכה עני הוּא, מבּני עמךָ! מַה לא יעשׂה יהוּדי בּשביל פּרנסה?… כּתבי – גם לוֹ עֶשׂרים וֶחמשה!
אָטי-מני. וכי נטרפה דעתּךָ עליךָ? מַה יִשאֵר לעצמךָ?
שימלי. אַל תּתעצבי. עוָד יִשאֵר לָךְ די והוֹתר… וּמַה טיבוֹ של מכתּב זה עם החוֹתם האָדוֹם?
בּיילקה. כּאן מבקשים כּסף מעיירה קטנה לספריה יהוּדית.
אָטי-מני. למַה יהוּדית?
בּיילקה. לספריה יהוּדית, לקריאַת ספרים.
אטי-מני. כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשם! מַה צורךִ לָהם בּספרים?
שימלי. צא וסַפּר לָה, מַה צוֹרךְ לבני-אָדם בּספרים!… בּהמה. להשׂכּלה! לחָכמה וָדעת!… וּבכן, כּמה נכתּוֹב לָהם, דרךְ משל? הא, פּאני קוֹלטוּן, מַה דעתּךָ? הלא אַתּה מבין בּענינים אֵלוּ?
קוֹלטוּן. כּסבוּר אני, שחמשה יספּיקוּ לָהם.
אָטי-מני. בּעל-צדקה בּכסף אחרים… גם שלוֹשה יספּיקוּ לָהם!
שימלי [אֶל בּיילקה]. כּתבי אֵיפוֹא שמוֹנה קרבּוֹנים.
אָטי-מני. מה החשבּוֹן של שמוֹנה?
שימלי. חשבּוֹן פּשוּט. הוּא אוֹמר חמשה, ואַתּ אוֹמרת שלוֹשה – הרי זה בּיחד שמוֹנה… וּמַה להלן?
בּיילקה. להלן יֵש מכתּב משוּנה, כּתוּב רוּסית, מכּוֹמר.
שימלי [משתּוֹמם]. מכּוֹמר דווקא?
אָטי-מני. אֶלָא מה? שמוּעה שמעוּ, כּי אָדם מטוֹרף מחַלק כּסף, ונזעקוּ כּמרים עם שדים ורוּחוָת…
בּיילקה. לא כּוֹמר גָמוּר הוּא, אֶלָא סגן-הכּוֹמר. כּוֹתב הוּא: אנשים רעים העלילוּ עליו, כּי שוֹתה שיכּוֹר הוּא. עמדוּ וגירשוּהוּ מן הכּנסיה, והרי הוּא מחוּסר לחם.
שימלי [מגחךְ בּמבוּכה]. מין עמךָ כּזה?!…
אָטי-מני. טפוּ! כּתבי לוֹ קדחת!
קוֹלטוּן [ניגָש אֶל השוּלחָן]. ואני אוֹמר, כּי כּאן ראוּי היה לכתּוֹב דווקא עֶשׂרים וַחמשה!
אָטי-מני [קוֹפצת ממקוֹמה]. אַל יִזכּה לכךְ עד העוֹלָם! עֶשׂרים וחָמש מַכּוֹת אֶכתּוֹב לוֹ, וּמַכּה טריה על גבּיהן!…
קוֹלטוּן. אַל-נא בּאַפּךְ, מַאדאם. כּאן ענין אַחר לגמרי! לא יהוּדי הוּא זה, עליִךְ לָדעת, אֶלָא נוֹצרי! אַדרבּה, יִשמַע כּל העוֹלָם ויֵדע!… [אֶל שימלי]. ולא זוֹ בּלבד היִיתי אוֹמר: קח-נא אֶת עֶשׂרים וַחמשה הקרבּוֹנים מן האִשה האַלמנה ותן אוֹתם להכּוֹמר.
שימלי. כּך דווקא? אַיֵה אֵיפוֹא היוֹשר?
קוֹלטוּן. לָמה לָה להאַלמנה כּסף? מַה-נַפשךָ: אִם בּת יפה לָה, הלא יִמָצאוּ קוֹפצים עליה גם בּלא כּסף; אֶלָא שמכוֹעֶרת היא – הלא סתם אֵין מַה לדבּר עליה!
שימלי. יוֹשר משוּנה!… [אֶל בּיילקה]. הכּלָל, הכּוֹמר העלוּב הלא מתכּוון לכוֹס ייש – כּתבי לוֹ אֵיפוֹא מַחצית השקל… [קוֹלטוּן מניע בּראשוֹ, סר הצדה]. וזה מהוּ?
בּיילקה. זה מכתּב בּלשוֹן-הקוָדש.
שימלי. בּלשוֹן-הקוֹדש? [מתגרד בּפאָתו, בּניגוּן]. לשוֹן-הקוֹדש ענין רע וּמַר הוּא!…
קוֹלטוּן. לשוֹן-הקוֹדש הניחוּ לי! הלא לָמַדתּי לפנים בּחדר. [לוֹקח אֶת המכתּב, מַבּיט בּוֹ ארוּכּוֹת]. הכּתב כּתב קשה מאוֹד… חַכּוּ רגע, הבה נראֶה… [קוֹרא בּהפסקוֹת]. “לכבוֹד – הרבּני – הנגיד – המוּפלָג – המפוּרסם – השלם – עוֹשׂה – צדקה – בּכל – עֵת – מוֹהרר – רב שמעוֹן”…
שימלי. אוֹהוֹ! תּוֹאר הגוּן!… נו, סַע הלאה!
קוֹלטוּן. הלאה… מלה משוּנה מאוֹד… “אֲחַדַשַהַט”…
שימלי. מילא, דלג על מלה זוֹ, ויִהיֶה פּחוֹת מלה אֶחָת… הלאה!
קוֹלטוּן. חַכּה רגע… [קוֹרא]. “הנני”… כּן, מלה זוֹ נקראת “הנני”… “הנני – העני – ממַעשׂ”…
שימלי. מתּוֹךְ המַחזור?… [עוֹמד עמידה של חַזן, מרים קוֹלוֹ בּניגוּן]. אוֹי ה - נני! ה - ע - ני מ - מַ - עשׂ!… נוּ? מה הוּא כּוֹתב עוֹד, אוֹתוֹ עמךָ?
קוֹלטוּן. כּתב נפתּל מאוֹד… נוּ-נוּ! גם זאת לכתיבה תּיחָשב!…
שימלי [אֶל בּיילקה]. הכּלָל, כּתבי לוֹ עשׂרה קרבּוֹנים.
אָטי-מני. בּמה זכה לעשׂרה קרבּוֹנים?
שימלי. תּוֹאר אָרוֹךְ כּזה בּעשרה קרבּוֹנים לא בּכל יוֹם יִמָצא בּשוּק!
אָטי-מני. הלא אֵינךָ יוֹדע עדיֵין, מה הוּא שוֹאֵל ממךָ? אֶפשר שהוּא חוֹלק לךָ כּבוֹד סתם?
שימלי. אֵין חוֹלקים כּבוֹד חינם!… [אֶל בּיילקה]. יֶש לָךְ עוֹד מכתּבים?
בּיילקה. אֶת השאָר קשה לקרוֹא.
שימלי. הצפּיני אֵיפוֹא אֶת הנייר בּאַרגָז. אִם יִרצה השם, כּשאקבּל מאוֹצר המלוּכה אֶת מאתים האֶלף, תּהיֶה זאת ראשית חוֹבתי לשלם!
אָטי-מני. בּיילקה, אוֹיה לי! הן לא אָכלתּ היוֹם!
שימלי. וּבאמת, בּתּי, לָמה אַתּ יוֹשבת בּתענית מתּוֹךְ רוֹב עוֹשר וכבוֹד?
בּיילקה. שׂבעה אני בּעוֹשר וּבכּבוֹד… [יוֹצאת עם אִמה אֶל חדר-האוֹכל].
שימלי [יוֹשב אֶל השוּלחָן, לוֹקח ספר וּמעיֵין בּוֹ, מזמר בּפני עצמוֹ]. אוֹי ה - נני העני ממַעשׂ!…
קוֹלטוּן. חוֹששני, שבּתּךָ העלמה תּגרוֹם לָנוּ צרוֹת צרוּרוֹת.
שימלי. מַה פּירוּש?
קולטון. עלוּלה היא מרוֹב טובה לבעוֹט בּשידוּךְ.
שימלי. וכי דיבּרתּ עמה?
קוֹלטוּן. האני אדבּר עמה? [דוּמיה קלה]. ויוֹדע אַתּה? בּעֵינַי לא ישר הדבר, שההדיוֹטוֹת מסתּוֹבבים כּאן.
שימלי. אֵילוּ הדיוֹטוֹת?
קוֹלטוּן. הבּחורים.
שימלי. מה ענין הבּחוּרים לכאן?
קוֹלטוּן. גם לָהם, עליךָ לָדעת, עיִן רוֹאָה ולב חוֹמד.
שימלי. הבל תּדבּר!… [מַבּיט בּוֹ]. שני הבּחוּרים?
קוֹלטוּן. אִם שניהם, אוֹ אֶחָד מהם – עד כּדי כּךְ לא העמַקתּי לחַטט… אבל… המבין אָתּה? הלא עגמת-נפש היא מאֵין כּמוֹה. בּוַדאי יודע אַתּה, כּי לפנים נשׂאתי גם אני עין…
שימלי. אֶת זה שכח!
קוֹלטוּן. הלא אָמַרתּי: לפנים… היוֹם לא לָנוּ הדבש…
שימלי. מילא, בּקיצוּר?
קוֹלטוּן. בּקיצוּר, הוֹלךְ אני לשם, לראוֹת עד היכן הגיעוּ הדברים. ואוּלָם סבוּר אני, כּי לא יזיק לךָ, אִם תּתהה פּה גם בּקנקנה של בּתּךָ, חה- חֶה…
שימלי. מוּטב. לא ענינךָ הוּא זה.
קוֹלטוּן. וּבכן, אני הוֹלךְ. [פּוֹנה לָלכת ושב]. כּן, עיקר שכחתּי. היודע אַתּה, מַר סוֹרוֹקר, כּי אֵיןָ לך עדיִין שם?
שימלי. אֵיזה שם?
קוֹלטוּן. שם רוּסי. שמךָ ושם אָביךָ, כּראוּי לאריסטוֹקראט.
שימלי. לָמה לי שם רוּסי?
קוֹלטוּן. אֶלָא כּיצד תּיקרא בּפי העוֹלָם? כּיצד, דרךְ משל, יִקרא לךָ החָתן סוֹלוֹמוֹן גריגוֹרייֶביץ? רב שמעוֹן? רב שימלי? מי אַתּה – רב? אוֹ מלמד?
שימלי. אם כּן, אֵיפה אֶפשר לקנוֹת שם הגוּן?
קוֹלטוּן. אֵין אַתּה צריךְ לקנוֹת. הנה אֶעשה לךָ אֶת הדבר הזה על רגל אֶחָת. מה היה שם אָביךָ?
שימלי [כּמַעביר על דעתּו]ֹ. שם אַבי, עליו השלוֹם? נַניחַ, כּי שמוֹ היה רב מוֹטיל, רב מוֹטיל סוֹרוֹקר.
קוֹלטוּן [מתּוֹךְ התבּוֹננוּת]. רב מוֹטיל… מוֹטיל הוּא מַאקאר. ושמךָ הלא סֶמיוֹן. אִם כּן, יִקָרא שמךָ בּסךְ-הכּל סֶמיון מַאקארוֹביץ!
שימלי. סמיוֹן מַאקארוֹביץ?… מילא, מַניחַ אני לךָ, ששמי הוא סמיוֹן. כּיצד אָמַרתּ? מאתים אֶלף קרבּוֹנים… אבל בּמה חָטא אבי, שיִקָרא שמו מאקאר? הלא היה כּל ימיו, אִבּדל ממנוּ לאוֹרךִ ימים, חַייט תּמים וישר, מטוֹבי בּני עמךָ!… חַכּה-נא אֵיפוֹא. ואַתּה? מה יִהיֶה שמךָ הקדוֹש, אשר יִקַרא לָךְ?
קוֹלטוּן. שמי יֶפים פּאנטילימוֹנוֹביץ.
שימלי. שם נאֶה מאֵין כּמוֹהוּ! [קם, מתּוֹךְ כּוֹבד-ראש]. היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר לךָ, ידידי יֶפים פּאנטאלוֹנוֹביץ?
קוֹלטוּן. לא פּאנטאלוֹנוֹביץ, אֶלָא פּאנטילימוֹנוֹביץ.
שימלי. אַחַת היא… היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר לךָ, יוּכים פּאנטאלוֹנוֹביץ? [בּאנחה, מנַענע ראשוֹ]. אנָא, לכה-נא לכל הרוּחוֹת!…
קוֹלטוּן [מַבּיט בּוֹ רגע כּמבוּלבּל, נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק]. חַה - חַה - חַה!… אני הוֹלךְ, אני הוֹלך!… [יוֹצא. שימלי מגחךְ, עוֹבר ויוֹשב על אַחַת הסַפּוֹת, שב לקרוֹא בּספר, כּשהוּא מוֹליךְ אֶצבּעוֹתיו על-פּני השוּרוֹת. מן חדר-האוֹכל בּאה בּיילקה].
שימלי [מרים ראשוֹ]. כּבר אָכלתּ?
בּיילקה. כּבר אָכלתּי. [רוֹצה לעבוֹר אֶל חַדרה].
שימלי. חַכּי מעט, לָמה תּברחי כּל היוֹם מפּני?… [קם]. הגידי לי, בּיילקה בּתּי, מַדוּע פּנַיִךְ כּכה?
בּיילקה. כּיצד – כּכה?
שימלי. לא כּפני עמךָ… אֵין אני רוֹאֶה בּךִ שוּם סימן של שׂמחה, כּאִילוּ לא זכיתי כּלָל בּזכּיוֹן הגָדוֹל!
בּיילקה. אֵינני יוֹדעת, אַבּא, אִם אני זכיתי על-ידי זכיוֹנךָ הגָדוֹל. כּמדוּמה לי, שאני הפסַדתּי.
שימלי [בּפנים חמוּרים]. מה הדברים האֵלה בּפיךְ, בּיילקה?
בּיילקה. מַה יוֹעיל לי הזכּיוֹן הגָדוֹל, אִם אֵלה הרצוּיִים לי אֵינם בּאִים אֵלינוּ?
שימלי. אֵלה הרצוּיִים לָךְ?… מי הם, כּדוֹמה למשל, אֵלה הרצוּיִים לָךְ? [בּוחנה בּעֵיניו]. הגידי-נא לי, האֵין כּוונתךְ להדיוֹטוֹת?
בּיילקה. אֵילוּ הדיוֹטוֹת?
שימלי. שני הבּחוּרים. מוֹטיל וקוֹפּיל.
בּיילקה. לָמה תּקרא אוֹתם בּשם הדיוֹטוֹת? הלא אנשים כּעֶרכּנוּ הם. [בּלעג]. כּיצד אַתּה אוֹמר? “אנשי מספּריִים וָמַחַט, בּני יִשׂראֶל עמךָ”…
שימלי [מגחךְ]. וכי מי אוֹמר אַחרת? אָמנם שניהם בּעלי-מלָאכה יקרים, ידיהם ידי-זהב. ואַף-על-פּי-כן עכשיו הם שעטנז כּאן.
בּיילקה. מַדוּע?
שימלי. כּךְ. עוֹד תּחיִי ותדעי… [מַבּיט אֶליה בּגיחוּךְ כּמוּס. בּיילקה עוֹשׂה תּנוּעה נרגזת]. הכּלל, בּתּי, רוֹצה אני, כּי העֶרב, לכבוֹד האוֹרחים, תְתקשטי בבגָדיִךְ הנאִים, כּראוּי לבתּו היחידה של שימלי.
בּיילקה. האוֹרחים הלא יבוֹאוּ אֵליךַ ולא אֵלָי!
שימלי. אֵין לָדעת… [מוֹסיף להבּיט אֵליה בּגיחוּךְ הכּמוּס. בּיילקה רוֹצה לענוֹת דבר, הוֹפכת פּתאוֹם אֶת ראשה וּפוֹנה אֶל חַדרה. שימלי הוֹלךְ אַחריה]. וּבכן, תּתלבּשי?
בּיילקה. עוֹד אֶחיֵה ואֵדע!… [יוֹצאת, סוֹגרת אַחריה אֶת הדלת. שימלי מגחךְ בּמבוּכה. אַחַר-כּךְ הוּא חֹוזר אֶל הסַפּה, מַעמיק עֵיניו בּספר. בּינתים בּאה אָטי-מני מן חדר-האוֹכל, יוֹשבת ממוּלוֹ, מַבּיטה אֵלָיו].
אָטי-מני. שמעוֹן! [שימלי אֵינוֹ עוֹנה]. שמעוֹן, שאֵלה יֶש לי לשאָלךָ. [שימלי אֵינוֹ גוֹרע עֵיניו מן הספר]. לָמה ישבתּ בּעֶצם ימי החוֹל לקרוֹא אֶת ה“צאֶינה-וּראֶינה”?
שימלי. לא “צאֶינה וּראֶינה” הוּא זה, אֶלָא סיפּוּר-המַעָשׂה.
אָטי-מני. פּישפּש וּמצא מלָאכה לעֵת זקנתוֹ!
שימלי [עֵיניו בּספר]. הרפּי ממני! הניחי גם לי ליהנוֹת מעוֹלָמי!
אָטי-מני. המזה אַתּה נהנה? מסיפּוּר-המַעשׂה?
שימלי [מרים ראשוֹ מעל הספר]. אֵין זה סיפּוּר-המַעשׂה, אֶלָא מין… מין בּיקוֹרת מאֵת לץ אֶחָד, המתלוֹצץ על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ושם קרא לעצמוֹ “שלוֹם-עליכם”.
אָטי-מני. שלוֹם עליכם? עליכם שלוֹם!… מַה פּסול מצא בּעוֹלָם?
שימלי. בּעוֹלָם לא מצא שוּם פּסול. ורק כּותב הוּא כּאן על חַייט אֶחָד, שהיה לפני עני ואֶביון ועלה פּתאוֹם לגדוּלָה ונַעשׂה עשיר.
אָטי-מני. והרי עֵינוֹ צרה בּוֹ?
שימלי. אַדרבּה, עֵינוֹ יפה בּוֹ בּמאוֹד מאוֹד, אֶלָא שהוּא שׂם לצחוֹק אוֹתוֹ ואֶת אִשתּוֹ החַייטת. בּיִחוּד, אֶת אִשתּוֹ… מַמזר מאֵין כּמוֹהוּ! עמךָ גָמוּר!…
אָטי-מני. כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ!… שמַע-נא, שמעוֹן, הנח אֶת השיקוּץ הזה. שאֵלָה יֶש לי לשאָלךָ.
שימלי. כּדוֹמה למשל?
אָטי-מני. לָמה בּאִים אֵליךָ האוֹרחים היוֹם?
שימלי. מַזל טוֹב! כּלוּם אֵינךְ יוֹדעת? זרה אַתּ פּה בּבּית?
אָטי-מני. יוֹדעת אָני. אבל… הדבר לא ישר בּעֵיני.
שימלי. האוּמנם? בּעֵינַיִךְ לא ישר הדבר? אָכן מפּיךְ אֶשאַל עֵצוֹת!
אָטי-מני. וּביילקה, כּפי שאני רוֹאָה, אַף היא אֵין לבּה אֶל אֵלה.
שימלי. בּיילקה אֵינה אֶלָא תּינוֹקת. יכוֹלה היא עדיִין לסמוֹךְ על אָביה!
אָטי-מני. רווק זקן, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, וגם מיחוּש ריאוֹמַאטי בּידוֹ.
שימלי. ראשית, לא מיחוּש ריאוֹמַאטי, אֶלָא סתם כּךְ, קצת הצטננוּת… ושנית, יִחוּס המשפּחה. והעיקר – עֵסק הבּתּים.
אָטי-מני. לָמה לךָ כּל העֵסק הזה? לָמה לךָ בּתּים?
שימלי [קם, מניע בּספר אשר בידוֹ]. כּבר אָמַרתי לָךְ שמוֹנה עֶשׂרה פּעמים, כּי לא העֵסק עצמוֹ מוֹשךְ אֶת לבּי, אֶלָא הטוֹבוֹת אשר אֶעשׂה לבני-אָדם. מבָּתַּי לא ישליכוּ בּעלי-מלָאכה עניִים החוּצה! אני אָשׂים קץ למנהג זה של השלָכת עניִים מדירוֹתיהם!…
אָטי-מני. האִם בּשביל זה זכית בּזכּיוֹן הגָדוֹל?
שימלי. אֶלָא בּשביל מה? בּשביל שנֹאכל בּכל יוֹם מרק עם דייסה?… כּל ימי יִחַלתּי – וּבעֶזרת השם הנה תּוֹחַלתּי בּאה. וּבכן? מַה יִהיֶה מעתּה? אֵין עוֹד דבר ליחל אֵלָיו, הזכיוֹנוֹת הגדוֹלים לא יִשָנו פּעמיִים… צריךְ אֵיפוֹא לָקוּם ולעשׂוֹת מַעשׂה, צריךְ להראוֹת לכל העוֹלָם, מי הוּא עמךֹ!…
אָטי-מני. אֵלה דרכי שגעוֹנךָ!… חַיֶיךָ, מוּטב שנתּן אֶת הכּסף בּהלוָאוֹת קטנוֹת ונתפּרנס מן הריבּית.
שימלי [נוֹתן בּה עֵיניו, צוֹעֵק]. פֶּטי-מָטי! הזאת היא העֵצה הנאָה, היעוּצה לי ממךְ? להיוֹת מַלוה בּריבּית? עלוּקה מוֹצצת דם עניִים?… אַל-נא יִזכּוּ שׂוֹנאַי לכךְ!… [מַשליךְ בּחמתוֹ אֶת הספר לָאָרץ].
אָטי-מני. הס! מַה לךָ כּי הרימוֹת קוֹלךָ? ולָמה אַתּה מַקניטני כּל היוֹם בּפָטי-מָטי? שמעוֹן! מַחַט וחוּט מדבּרים מתּוֹךְ גרוֹנךָ!…
שימלי. החרישי, אָתּ! דרךְ-אָרץ! וכי שכחתּ, מי אָני?!
אָטי-מני. ראֵה-נא, מי הוּא המתנַשׂא עלי! מַה-נַפשךָ: אִם אַתּה גביר, הרי אני גבירה!
שימלי. גבירה נאָה! טפוּ עליִךְ!
אָטי-מני. טפוּ גם עליךָ!… [בּפּתח מתגלה מנדל].
מנדל. בּיש-המַזל הוֹרס לָבוֹא אֶל הבּית.
שימלי. אֵיזהוּ בּיש-המַזל?
אָטי-מני. בּוַדאי מַחזיר על הפּתחים. מי יבוֹא אֵליךָ?
שימלי [צוֹעֵק]. כּל הבּא אֵלי – תּנהוּ להיכּנס! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים אֵליךָ, מנדיוּק טיפּש שכּמוֹתךָ? תּן להיכּנס כְל אִיש! פּתח דלתיִם ושער!… [מנדל פּוֹתח אֶת הדלת. נכנס בּיעף סוֹלוֹבייטשיק, מנַענע ידיו כּלפּי הפּתח, מַשיב אֶל פּניו בּמטפּחתּוֹ].
סוֹלוֹבייטשיק. אוּף! בּית זה שלָכם, בּלא עֵין-הרע, אֵין נוֹתנים אִיש לדרוֹךְ על ספּוֹ! מיוּחָד בּמינוֹ!…
שימלי. עוֹנש מן השמים! העמידוּ לי שוֹמר-יִשׂראֵל בּפּתח, ואֵין תּקוּמה בּפניו!… [נרגָע]. יֶש לךָ חדשוֹת?
סוֹלוֹבייטשיק [מַראֶה בּידיו}. מלוֹא חָפנַיִם! מיוּחָדוֹת בּמינן!… [אֶל אָטי-מני]. על-פּי דין ועל-פּי יוֹשר צריךְ היִיתי לבקש מאֵת המַאדאם שתּחיֶה, כּי תּגיש לָנוּ מעט יֵין-דוּבדבנים, כּי החוֹם גָדוֹל מנשׂוֹא! [מַשיב בּמטפּחתּוֹ אֶל פּניו]. אבל הזמַן קצר – צריכים אָנוּ לָרוּץ! כּוּלָנוּ!
שימלי. לָרוּץ לאָן?
סוֹלוֹבייטשיק. שווּ בּנַפשכם – אֶל רב אָשר פיין בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!
שימלי. מה החרדה הזאת פּתאוֹם?
סוֹלוֹבייטשיק. זה כּבר הגיע זמן! שהרי כּל העיקר כּאן הוּא רב אָשר. בּלא רב אָשר אין הקוֹנבּינַאציה קרוּאָה קוֹנבּינַאציה. כּי סוֹלוֹמוֹנטשיק, עליכם לָדעת, הלא יוֹרשוֹ היחידי הוּא…
שימלי. זאת ידענוּ… מילא, בּקיצוּר?
סוֹלוָבייטשיק. מילא, בּקיצוּר, בּאתי אֶל רב אָשר. והנה לא אָבוֹא לסַפּר פּה לפניכם, כּיצד קיבּלוּ שם אֶת פּנַי – זהוּ דבר מיוּחָד בּמינוֹ! סוֹף מַעשׂה – רוֹצה הוּא, כּי אַתּם תּבוֹאוּ אֵלָיו תּחילה, תּיכף וּמיד, ורק אַחַר-כּךְ ישלמוּ לָכם מידה כּנגד מידה ויבוֹאוּ אליכם לארוּחַת-הערב.
שימלי. מַה טעם?
סוֹלוֹבייטשיק. טעם פּשוּט. “רב שמעוֹן סוֹרוֹקר, הוּא אוֹמר, אָמנם יהוּדי נאֶה הוּא, מי יִתּן, הוּא אוֹמר, ויִרבּוּ כּמוֹתוֹ בּין עשירינוּ, צדקת פּזרוֹנוֹ, הוּא אוֹמר, עשׂתה לָה כּנפיִם בּכל העוֹלָם…”
שימלי. כּךְ אָמר?
סוֹלוֹבייטשיק. כּךְ, בּדברים אֵלוּ מַמש. כּה אֶראֶה חַיִים עמךָ ועם אִשתּךָ אשר אָהבתּ!…
שימלי. אָטי-מני, השוֹמַעת אָתּ?
אָטי-מני. שוֹמַעת, שוֹמַעת אָני! וכי אֵין לי אָזנַיִם לשמוֹע?
סוֹלוֹבייטשיק. “צדקת פּזרוֹנוֹ, הוּא אוֹמר, אָמנם עשׂתה לָה כּנפיִם בּכל העוֹלָם, ואַף-על-פּי-כן, הוּא אוֹמר, אַל תּשכּחוּ אַף רגע, כּי אני רב אָשר פיין! אֵיני מדבּר שוּב בּזה, הוּא אוֹמר, שרב שמעוֹן הוּא עדיִין עוּל-ימים בּפני!”…
שימלי. אָמנם צדק מאוֹד!…
סוֹלוֹבייטשיק. וכי עדיִין מפקפּק אָתּה?… הכּלל, צריכים אנחנוּ לָרוּץ תּיכף וּמיד! [אֶל אָטי-מני]. אַתּ, מַאדאם, לכי לבשי-נא, בּמחילָה מכּבוֹדךְ, אֵת כּל מיני הסידקות ואֶת תּמרוּקי הנשים שלְך, אבל מן המוּבחָר אשר קנוּ בּשבילךְ!… [אָטי-מני מַבּיטה אֶל בּעלה כּשוֹאֶלת].
שימלי. לכי, לכי. ורק עשׂי אֶת הדבר בּקיצוּר נמרץ. [אָטי-מני מנידה כּתפיה, יוֹצאת].
סוֹלוֹבייטשיק. ואַתּה, רב שמעוֹן, שׂים-נא על ראשךֹ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אֶת ארוּבּת-העשן החדשה. כּלוֹמַר, אֶת הצילינדר. וגם לבתּךָ הכּלה תֹּאמַר, כּי תּכין אֶת עצמה.
שימלי. גם היא צריכה להיוֹת שם?
סוֹלוֹבייטשיק. וכי עדיִין מפקפּק אָתּה? הלא בּלעדיה כּל הקוֹנבּינַאציה אֵינה קוֹנבּינָאציה!
שימלי [מתגָרד בּפאָתוֹ]. חוֹששני, שעם בּתּי אני עוֹמד עדיֵין בּמַה-טוֹבוּ.
סוֹלוֹבייטשיק. מַה טעם?
שימלי. כּמה טעמים בּדבר. ראשית, רווק זקן, עליךָ לָדעת.
סוֹלוֹבייטשיק. כּלוּם לָזה אַתּה קוֹרא זקן? סלח-נא לי, אִם כּן, אֵין אַתּה יוֹדע מנהגוֹ של עוֹלָם! אַדרבּה, לגבּי האריסטוֹקראטים שנים אֵלו נחשבוֹת דווקא למַעלָה יתירה! רק פּרחי חַייטים, בּמחילה מכּבוֹדךָ, נכנסים לחוּפּה בּני שמוֹנה עֶשׂרה.
שימלי. וּמלבד זאת, אַל תּשכּח אֶת המיחוּש הריאוֹמַאטי.
סוֹלוֹבייטשיק. לא מיחוּש ריאוֹמַאטי! סתם כּךְ, קצת הצטננוּת… [נכנס בּמרוּצה קוֹלטוּן, נוֹשם ושוֹאֵף].
קוֹלטוּן. בּא אני בּמרכּבה מבּית פיין.
שימלי. ידענוּ, ידענוּ. הוֹלכים אָנוּ לשם.
קוֹלטוּן. מי הגיד לָךְ?
סוֹלובייטשיק [מתיצב בּפניו]. אני!
קוֹלטוּן. אָה, אַתּה פּה? מי שלח לקרוֹא לָךְ?
סוֹלוֹבייטשיק. וּמי שלח לקרוֹא לָךְ?
קוֹלטוּן. אני בּא מצד החָתן.
סוֹלוָבייטשיק. ואני בּא מצד הכּלה!
קוֹלטוּן. הכּלה תּוּכל עמוֹד גם בּלעדיךָ!
סוֹלוֹבייטשיק. מַה תֹּאמרוּ לזהוּם-אַף שכּמוֹתוֹ, בּבקשה מכּם?
שימלי [רץ אָנה וָאָנה}. אַחַר-כּךְ תּריבוּ בּשל דמי-שדכנוּת! צריךְ להתלבּש! [מחַפּשׂ על סביבוֹתיו].
סוֹלוֹבייטשיק. מנדל, אֶת הצילינדר!
קוֹלטוּן. אֵין צוֹרךְ בּצילינדר!
סוֹלוֹבייטשיק. יֶש צוֹרךְ בּצילינדר! [מנדל מביא אֶת הצילינדר. סוֹלוֹבייטשיק חוֹטף וחוֹבשוֹ לראש שימלי].
שימלי. וּביילקה תּלךְ גם היא?
קוֹלטוּן. בּוַדאי צריכה היא לָלכת!
סוֹלוֹבייטשיק. מי זה אומר, כּי צריכה היא לָלכת? אֵינה צריכה כּלל לָלכת!
שימלי [אֶל סוֹלוֹבייטשיק]. הלא זה עתּה אָמַרתּ בּמו פיךָ, כּי חַיֶיבת היא לָלכת?
סוֹלוֹבייטשיק. מי? הבּת שלָךְ? בּוַדאי חַיֶיבת היא לָלכת! וכי עדיִין מפקפּק אָתּה?…
שימלי [לפני חַדרה של בּיילקה]. בּיילקה, פּה אָתּ?
בּיילקה [יוֹצאת]. מה הדבר?
שימלי [בּתחנוּנים]. בּיילקה בּתּי, עלינוּ לָרוּץ אֶל הזקן פיין.
קוֹלטוּן. לא לָרוּץ, אֶלָא לנסוֹע. המרכּבה עוֹמדת בּחוּץ.
סוֹלוֹבייטשיק. לא המרכּבה עיקר, אֶלָא הבּית, בּית עשירים!
שימלי. הוּא עצמוֹ קרא אוֹתנוּ!
בּיילקה. מכּיוָן שהוּא עצמוֹ קרא, עליכם לָלכת.
שימלי. והרי אני מבקש ממךְ, כּי תּלכי גם אַתּ עמנוּ.
בּיילקה. אני? וכי מַה מחוּתּנת אני לָהם?
שימלי. בּיילקה, שמעי בּקוֹל אָביךְ. אני מצוה לָלכת!
בּיילקה [מתּוֹךְ דמעוֹת]. לָמה אַתּם מתגוֹללים על חַיי?…
שימלי. בּיילקה, אַל תּשׂימיני לחרפּה בּפני כּל העוֹלָם!
בּיילקה. אני לא אֵלךְ, אַבּא! אֵין לי צוֹרךְ בּזכיוֹנוֹת ואֵין לי חלק בּבתּי עשירים!
שימלי [רוֹקע בּרגלוֹ]. בּיילקה!…
אָטי-מני [נבהלת אֶל האוּלם, פּרוּפה וּרעוּלָה]. הס, הס, לָמה נזעקתּ כּל-כּךְ?… ולא תּלךּ היוֹם! ותלךְ מחר! הלא אִי-אֶפשר לענוֹת נפש תּינוֹקת בּעל-כּרחה!… [בּיילקה סוֹגרת אחריה אֶת דלת חַדרה].
שימלי [ניצב נבוֹךְ בּפני הדלת הסגוּרה]. אַךּ זאת קשת-עוֹרף! אַךְ זאת בּת עמךָ!…
קוֹלטוּן. בּקיצוּר, הלא אָמַרתּי לךָ, כּי זוֹ תּגרום לָנוּ צרוֹת צרוּרוֹת. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם, סוֹפה שתּתפּיֵיס, חֶה-חָה… בּוֹאוְ ונלךְ, המרכּבה מחַכּה! [הכּל פּוֹנים אֶל הדלת].
אָטי-מני [אֶל בּעלה]. חַכּה מעט! כּיצד אַתּה הוֹלךְ – בּגלימה?… אַיֵה מנדל? מנדל, מנדל!
קוֹלטוּן. מנדל, אַיֶכּה, לכל הרוּחוֹת?
סוֹלוֹבייטשיק. מנדל, הָבֶא להגביר החָדש אֶת מעילוֹ החָדש!… [מנדל מביא אֶת המעיל. סוֹלוֹבייטשיק מַפשיט מעל שימלי אֶת גלימתוֹ, קוֹלטוּן שׂם עליו אֶת המעיל. כּוּלם יוֹצאִים].
בּיילקה [מציצה מן חַדרה, מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה בּמטפּחת. ניגשת אֶל החַלוֹן, מַבּיטה החוּצה. אַחַר-כּךְ היא עוֹברת אֶל הפּסַנתּר, עוֹמדת לפניו בּראש מוּרד, מתוֹפפת על המנַענעים מימין לשׂמֹאל, צוֹנַחַת על הכּיסא, תּומכת ראשה בּידיה].
המסךְ
מערכה שלישית
[אוֹתוֹ יוֹם, בּערב. – חדר-האוֹכל בּדירתוֹ החדשה של שימלי סוֹרוֹקר.
שלוֹשה פתחים: אֶחָד, ממוּל הצוֹפים, מוֹליךְ אֶל האַכסדרה; השני, בּפּינה
הימנית, מוֹליךְ אֶל האוּלָם; השלישי, משׂמֹאל, מוֹליךְ אֶל חדר-המיטוֹת.
בּפּינה השׂמאלית מיסדרוֹן פתוּחַ אֶל חדר-הבּישוּל. בּכּוֹתל הימני שני
חַלוֹנוֹת; שם מקוֹם המיזנוֹן והמיחַם, הניצב על שוּלחָן קטן, מיוּחָד
לכךְ. בּכּוֹתל השׂמאלי מגרעת, וסמוּךְ לָה שוּלחָן קטן עם כּיסאוֹת רכּים,
מרוּפּדים עוֹר. על הכּתלים תּמוּנוֹת ממין זה שבּמַערכה השנית. הכּל חָדש
וּמַבהיק: הכּלים, המַרבדים, המַפּוֹת והוילָאוֹת. ממַעל לשוּלחָן דוֹלקת
עששית גדוֹלה. – פּריל, לבוּשה בּגדי-שבּת, עוֹרכת אֶת השוּלחָן. על המַפּה
הלבנה הניחה שתּי חַלוֹת-סוֹלת קלוּעוֹת וסַכּין בּיניהן, הציגה אַרבּע
מנוֹרוֹת-כּסף נבוּבוֹת עם נרוֹת, בּקבּוּק יֵין- דוּבדבנים עם כּוֹסוֹת,
הכינה תּל של קערוֹת, כּפּוֹת ומזלָגוֹת. עוֹשׂה היא אֶת מלאכתּה לאַט,
מתּוֹךְ התבּוֹננוּת. בּפניה בּת-צחוֹק נוֹחָה, מלגלגת.]
פּריל [יוֹשבת על כּיסא בּריחוּק מקוֹם מן השוּלחָן, סוֹקרת בּרצוֹן אֶת מַעשׂה ידיה, מדבּרת אל נַפשה]. האֵל הטוֹב יוֹדע אוֹתם. דוֹמה, שעכשיו הרי זה מתקבּל על הדעת… [קוֹראת]. בּתוּלָה! בּתוּלָה? [מַמתּינה רגע]. הוֹי על בּתוּלָה זוֹ, לא כּל אָדם זוֹכה לראוֹת פּניה!… [קוֹראת]. בּחוּר! בּחוּר? [מן המיסדרוֹן בּא מנדל, לוֹעֵס אָכלוֹ בּפיו. פּניו מדוּשנים וּמַבהיקים].
מנדל. לי קראת?
פּריל. אֶלָא למי אָקרא? להרב?
מנדל. יֶש לָךְ צוֹרךְ בּי?
פּריל. בּךְ? וכי תּצלח למלָאכה? צריכה אני לבּתוּלָה.
מנדל. הבּתוּלָה עסוּקה.
פּריל. מה היא עוֹשׂה שם?
מנדל. היא צוֹלָה אוֹתם.
פּריל. אֶת מי?
מנדל. אֶת האַוָזים. [מלקק שׂפתיו].
פּריל. ולָמה תּקדים כּל-כּךְ ללקק שׂפתיךָ?… שלח אוֹתה אֵלָי. אֵין בּי כּוֹחַ עוֹד לָרוּץ על-פּני השׂדה הזה אָנה וָאָנה… [מנדל יוֹצא. פּריל מַמתּינה רגע וקוֹראת שוּב]. בּתוּלָה! בּתוּלָה? [מן המיסדרוֹן בּאה יוֹכבד בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת וּבפנים נלהבים].
יוֹכבד. לי קראת?
פּריל. אֶלָא למי אֶקרא? להרבּנית?
יוֹכבד. כּלוּם אֵין לי שם אַחר אֶלָא “בּתוּלָה”?
פּריל. ואִם “בּתוּלָה” – מַה יִגָרע מכּבוֹדךְ? וכי חסרוֹן הוּא בּימינוּ להיות בּתוּלה?
יוֹכבד. שמי יוֹכבד!
פּריל. יוֹכבד? טוֹב אשר אָמַרתּ לי – עתּה אֵדע. כּסבוּרה אַתּ, שכּוֹחַ-אבנים כּוֹחי לָשׂאת כּל דבר בּזכרוֹני?… שמעי-נא, בּתוּלָה אוֹ לא-בתוּלָה, הטוֹב כּךְ? [מַראָה על השוּלחָן].
יוֹכבד. מַה טוֹב כּךְ?
פּריל. השוּלחָן הערוּךְ. הלא אָמַרתּ, כּי שימַשתּ בּבתּי עשירים, ועליִךְ לָדעת יוֹתר ממני.
יוֹכבד [מתבּוֹננת אֶל השוּלחָן]. לָמה הנַחַתּ פּה אֶת החַלוֹת עם הסַכּין, כּמוֹ לקידוּש?
פּריל [קמה]. לא לפי טעמךְ הוא? הלא תּהיֶה לָהם שׂמחה הערב. קבּלת-קנין אוֹ תּנאִים – האֵל הטוֹב יוֹדע אוֹתם.
יוֹכבד. לפיכךְ צריךְ לקדש על החַלוֹת? כּל הרוֹאֶה יצחַק לָךְ!
פּריל. אִמרי אַתּ אֵיפוֹא, ואֶשמע!
יוֹכבד [כּמוּמחית]. אֶת הכּפּוֹת והמזלָגוֹת עליִךְ לסַדר זוּגוֹת זוּגוֹת לכל קערה. המנוֹרוֹת – אֵין אני יוֹדעת בּכלל, לָמה הצגתּ אוֹתן פּה? ואֶת החַלוֹת תּחתּכי חתיכוֹת קטנוֹת ותשׂימי בּקערת-הלחם.
פּריל [מַבּיטה בּה בּליגלוּג קל]. כּךְ הוּא המנהג בּבתּי עשירים? מעוֹלָם לא עלתה כּזאת על דעתּי!… [מנדל נכנס, מתגנב לָגשת אל השוּלחָן, לוֹקח את הבּקבּוּק וּמוֹזג לעצמוֹ כּוֹס יין. פּריל נפנית אֵלָיו, רוֹקעת בּרגלה]. כּלךְ מזה, לא למַענךָ הכינוֹתי! [מוֹציאָה מידוֹ אֶת הבּקבּוּק. מנדל מריק את הכּוֹס אֶל פּיו]. ראֵה-נא, בּלא כּוֹבע, וּבלא בּרכה, כּגוֹי!
מנדל [מלקק שׂפתיו]. כּבר בּירכתּי שם, בְמזוה. גם אַתּ רשאִית לטעוֹם מעט. אַל תּיראי, סָבָתי, מאתים האֶלף יספּיקוּ לכוּלָנוּ. [רוֹצה לָקחת שוּב אֶת הבּקבּוּק. יוֹכבד צוֹחֶקת].
פּריל. כּלךְ מזה, זוֹלל וסוֹבא! “סבתי”! סָבָתוֹ שלוֹ אָני! [מנדל צוֹחק, יוֹצא. פּריל עוֹמדת לערוֹךְ מחָדש אֶת השוּלחָן, מדבּרת אֶל יוֹכבד]. אָמַרתּ אֵיפוֹא, בּתוּלָה אוֹ לא-בתוּלָה, האֵל הטוֹב יוֹדע אוֹתךְ, כּי אֶת החַלוֹת חַייבים אנחנוּ לחתּוֹךְ חתיכוֹת קטנוֹת דווקא?…
יוֹכבד [ניגשת עדיה]. שמי יוֹכבד! [פּוֹנה אֵליה עוֹרף, יוֹצאת].
פּריל. ראֵה-נא אֶת “יוֹכבד” זו, מה רמוּ עֵיניה, בּלא עֵין-הרע!… [מסַדרת אֶת הכּפּוֹת והמזלָגוֹת, מדבּרת אֶל נַפשה]. מעוֹלָם לא עלתה כּזאת על דעתּי!… [מן האוּלָם בּאה בּיילקה. ראשה חָבוּש בּמטפּחת לבנה].
בּיילקה [עוֹמדת בּפּתח בּפנים מעוּנים, ניגשת אֶל השוּלחָן]. בּשביל מי כּל התּכוּנה הזאת?
פּריל. כּלוּם אַתּ שוֹאֶלת, בּשביל מי?… לָמה חָבשתּ אֶת ראשךְ בּמטפּחת?
בּיילקה. חוֹששת אני, פּריל, שאֶחלה העֶרב.
פּריל. הא לָךְ פּתאוֹם! והמחוּתּנים מַה יֹאמרוּ?
בּיילקה. המחוּתּנים של מי?
פּריל. של מי? לא שלי.
בּיילקה. ושלי בּוַדאי לא… [פּריל תּוֹהה עליה]. אִמרי-נא לי, פּריל, הלא אִשה חכמה אָתּ. וכי נאֶה כּךְ? מה היִית אַתּ אוֹמרת, דרך משל, אִילוּ אָביךְ ואִמךְ לא שאלוּ אֶת פּיךְ והביאוּ אֵליִךְ לתוֹךְ הבּית מחוּתּנים זרים וּמוּזרים. שוי-נא בּנפשךְ, אִילוּ היִית עכשיו בּתוּלָה.
פּריל [יוֹשבת על כּיסא]. אָה, אִילוּ היִיתי עכשיו בּתוּלה!… ואַף-על-פּי-כן, אִם נעיֵין יפה בּדבר… כּסבוּרה אַתּ, שחלקי היה נעים יוֹתר? הלא אֶת חתני, אֶת בּרוּךְ בּנציוֹן שלי, עליו השלוֹם, כּמעט לא ראִיתי פּנים קוֹדם החתוּנה.
בּיילקה. וּבכל זאת היִית לוֹ לאִשה?
פּריל. אוֹי-אוֹי, היִיתי גם היִיתי!… וכי סבוּרה אַתּ, שדרכּנוּ היתה דרךְ הבּתוּלוֹת המוּפקרוֹת שבּזמן הזה? בּימינוּ לא ידענוּ לא אַהבה ולא תּאוָה. הביאוּ לי ממרחַקים אַברךְ צהוֹב ואָמרוּ: זה חתנךְ!… אָמנם בּימים ההם היִיתי תּינוֹקת כּמעט, עדיִין שׁיחַקתּי בּחוֹל… [שוֹקעת בּהירהוּרים, מגחכת]. התאמיני אוֹ לא? בּימים הראשוֹנים לאַחַר החוּפּה לא היִיתי מַכּירוֹ כּלָל… זוֹכרת אני אֶת הדבר כּמוֹ חָי: אֶל החתוּנה בּא, אֶבּדל ממנוּ לאוֹרךְ ימים, בּלוית קרוֹביו, בּני-דוֹדוֹ, כּוּלָם פּניהם דוֹמים לפניו – כּוּלָם אַברכים צהוּבּים. והיִיתי עוֹמדת בּזמן שבע הבּרכוֹת בּקיטוֹני האָפל, מציצה מן החרכּים וּמהרהרת בּפני עצמי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מי מהם הוּא זה ואֵיזה הוּא?…
בּיילקה. ואַחַר-כּךְ ראִית עמוֹ חַיִים טוֹבים?
פּריל. חַיִים טוֹבים? על כּל אהוּבי-נַפשי, אָבינוּ שבּשמים!… מימיו לא כּיהה בּי, בּנוֹעם וּבנַחַת התהלךְ אִתּי… שטיה, כּשאני מַעלָה על דעתּי, כּי אלוֹהים לָקח אוֹתוֹ ממני בּלא עתּוֹ, יִתכּווץ בּי לבּי עד היוֹם הזה… [בּוֹכה. בּיילקה מַבּיטה בּה וּבוֹכה גם היא, תּחילה בּחשאי ואַחַר-כּךְ בּקוֹל. פּריל ניגשת אֵליה, מַחליקה לָה על שכמה]. שטיה, לָמה זה תּבכּי אָתּ? וכי בּשביל שלבּי מַר לי, עליִךְ לבכּוֹת?… [בּיילקה בּוֹרחת אֶל האוּלָם מתּוֹךְ בּכי. פּריל מַבּיטה אַחריה בּמנוֹד-ראש, מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה]. תּינוֹקת יקרה! נפש עדינה לָה!… נראֶה, כּי השידוּךְ לא לפי רוּחָה הוּא… [נוֹטלת אֶת החַלוֹת, שוֹקלת אוֹתן על ידיה]. מעוֹלָם לא עלתה כּזאת על דעתּי!… [יוֹצאת. – מן האַכסַדרה נשמע צילצוּל פּעמון חשאי, אַחַר-כּךְ –קוֹל דברים בּין מנדל וּבין אנשים מן החוּץ. כּעבוֹר רגע נראָה מנדל, כּשהוּא חוֹסם אֶת הדרךְ בּפני מוֹטיל וקוֹפּיל].
מנדל. כּבר אָמַרתּי לָכם, כּי הוּא הלךְ אֶל המחוּתּנים – אֵין מי שאוֹדיע לוֹ!
קוֹפּיל [נדחָק ללא בּטחה]. בּן-אָדם שכּמוֹתךָ, הלא מדבּרים אֵליךָ רכּוֹת, בּנאמנוּת!
מנדל. מַה יוֹעילוּ לי רכּוֹת? מאַחַר שלא הבאתם את הבּגָדים החדשים, אֵין לָכם מַה לעשׂוֹת פּה.
מוֹטיל [נוֹעץ ראשוֹ בּפּתח]. אָמַרתּי לךָ, כּי צריכים אָנוּ לא לבעל-הבּית, אֶלָא להבּת.
מנדל. הבּת לא בּשבילכם היא. כּוָתבת היא תּנאִים הערב!
מוֹטִיל. כּוֹתבת תּנאִים?… קוֹפּיל, אָכֵן אמת הדבר!… [אֶל מנדל, בּמַפגיע]. שמַע-נא, צריכים אָנוּ לראוֹתה, ויהי מה!… היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר אֵליךָ? [מוֹציא אַרנקוֹ, מַפקיע מתּוֹכוֹ מַטבּע של כּסף]. הא לךָ חצי הקרבּוֹן.
מנדל [מקבּל אֶת המַטבּע]. חצי הקרבּוֹן ממוֹן הוּא… חַכּוּ רגע, הבה אֶראֶה… [בּוֹחן אֶת המַטבּע בּשיניו].
קוֹפּיל. בּן-אָדם שכּמוֹתךָ, הלא סוֹפךָ שתּוֹציאֵני מגדרי, בּנאמנוּת!… [דוֹחה אוֹתוֹ, פּוֹרץ אֶל החדר. מוֹטיל נכנס אַחריו. מן האוּלָם מתגלית בּיילקה].
בּיילקה [בּשׂמחה]. מוֹטיל, אַתּה הוּא?… מה השאוֹן, אשר שמַעתּי? שוּב אֵינוֹ נוֹתן אֶתכם להיכּנס?
מוֹטיל. עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, מוּכרח היִיתי לטמאוֹ בּחצי הקרבּוֹן.
קוֹפּיל. בּן-אָדם משוּנה כּמוֹתוֹ!
מנדל [ניגָש אליהם]. מוּטב. עכשיו רשאִים אַתּם לשהוֹת פּה כּכל אַוַת נַפשכם!
בּיילקה [צוֹעֶקת]. צא מפּה! לא אוּכל ראוּת פּניךָ!
מנדל [מַבּיט אֵליה, מגחךְ]. אַל תּרימי קוֹלךְ כּל-כּךִ, פּן יִשמַע החָתן…
בּיילקה [רוֹקעת בּרגלה]. צא!
קוֹפּיל [תּוֹפס למנדל בּערפּוֹ, מוֹשכוֹ אֶל הפּתח ודוֹחפוֹ החוּצה. חוֹזר, נוֹעֵר כּפּיו]. הנה כּן! נפטרתּי מעֵסק! [מוֹשךְ מכנסיו למעלה].
בּיילקה. בּחוּר מנוּוָל כּמוֹתוָ! הוֹלךְ בּטל כּמוֹתוֹ!… מעוֹלָם לא דמיתי, שכּךְ יִהיֶה פּה… השוֹמע אַתּה, מוֹטִיל? עכשיו רוֹאָה אני, כּי אָמנם נכוֹנים דבריךָ, שאַתּה אוֹמר תּמיד: בּוּרזשוּאַזיה…
מוֹטיל. וכי אני אוֹמר כּךְ? כּל גדוֹלי העוֹלָם אוֹמרים כּךְ!
בּיילקה. מה אֶעשׂה? מה אֶעשׂה? [תּוֹפסת ראשה בּידיה]. הלא אֵצא פּה מדעתּי! אֵין בּי כּוֹחַ לָשׂאת כּל זאת!… [צוֹנַחַת על כּיסא. שני הבּחוּרים עוֹמדים לפניה נסערים].
קוֹפּיל. אַל תּדאִיבי את לבּךְ, בּיילקה, בּנאמנוּת.
מוֹטיל. בּיילקה, האִם לא תּכעסי עלינוּ? בּאנוּ לאמוֹר לָךְ דבר. אני וקוֹפּיל.
בּיילקה. לאמוֹר דבר? אַתּם שניכם?…
מוֹטיל. כּן… לכאוֹרה, אני עצמי רוֹצה היִיתי לאמוֹר לָךְ זאת, ואוּלָם גם קוֹפּיל אוֹמר כּךְ…
בּיילקה. כּי מה?
מוֹטיל. כּי… האִם לא תּכעסי?… כּי תּלכי מפּה.
בּיילקה. כּי אֵלךְ מפּה? מַה פּירוּש?
מוֹטיל. כּי תּלכי מן הבּית הזה, אשר יביא לָךְ לא אוֹשר, אֶלָא חָלילה להפךְ…
בּיילקה. כּיצד? לאָן אֵלךְ?
מוֹטיל. יֶש לָךְ מקוֹם לָלכת שמה. [מַבּיט אֵליה בּרוֹךְ, לוֹקח אֶת ידה בּידוֹ]. בּטחי עלינוּ, בּיילקה.
בּיילקה. על שניכם?… [מציצה על קוֹפּיל, מוֹציאָה ידה מתּוֹךְ ידוֹ של מוֹטיל]. קוֹפּיל, גם אַתּה אוֹמר כּךְ?
קוֹפּיל [ניבּט לָאָרץ, בּפנים קוֹדרים]. אני מוּכן לכּל… כּל אשר תּצויני…
בּיילקה [יוֹשבת נפעמה, מדבּרת כּאִילוּ אֶל נַפשה, וּכעֵין ליגלוּג קל נשמע בּקוֹלה]. הלא פּירוּשוֹ של זה – לברוֹחַ מבּית אַבּא?…
מוֹטיל. אֵינני רוֹאֶה דרךְ אַחרת.
בּיילקה. כּכּתוּב בּסיפּוּרי-המַעשׂה?…
מוֹטיל. אֵינני רואֶה דרךְ אַחרת, בּיילקה… אִם אֵין רצוֹנךְ להימכר בּכּסף…
בּיילקה. להימכר בּכּסף? לא, כּדבר הזה לא יִהיֶה, מוֹטיל! כּסבוּר אַתּה, שילדה קטנה אָני? גם אני יוֹדעת להילָחם!
מוֹטיל. כּיצד תּילָחמי?
בּיילקה. כּיצד?… הנה חָבשתּי אֶת ראשי בּמטפּחת, למַען יחשבוּני לחוֹלָה. אֵינני רוֹצה לראוֹת אֶת פּני מחוּתּניהם.
מוֹטיל. זוֹהי אָמנם המצאה יפה. אבל מַה יִהיֶה אַחַר-כּךְ? יפתּוּ אוֹתךְ, יִכתּבוּ תּנאִים, יִמכּרוּךְ לאוֹתוֹ בּעל-מוּם עשיר, ואֶת הנַעשׂה אִי-אֶפשר יִהיֶה להשיב.
בּיילקה. והדבר הזה יצעֵר אוֹתךָ מאוֹד?
מוֹטיל. וכי לשאוֹל אַתּ צריכה?
בּיילקה. אֶת שניכם?…
מוֹטיל. בּעדי יכוֹל אני לערוֹב אֶת ראשי. וּבעד קוֹפּיל… ידבּר-נא קוֹפּיל… [קוֹפּיל מַחריש בּפנים קוֹדרים. בּיילקה קמה, עוֹברת אֶל החַלוֹן. מוֹטיל הוֹלךְ אַחריה]. וּבכן, בּיילקה, מה תֹּאמרי?
בּיילקה. אֵיני יוֹדעת, אֵיני יוֹדעת כּלוּם… [צוֹנַחַת שוּב על כּיסא, מַסתּירה פּניה בּידיה].
מוֹטיל. אַל תּבכּי, בּיילקה. לא אוּכל לראוֹת זאת.
בּיילקה. אֵין אני בּוֹכה. מי אָמַר לךָ, כּי בּוֹכה אָני?… [קמה]. טוֹב אֵיפוא, הנני לשמוֹע לעצתכם. אִם אַתּם אוֹמרים, כּי אֵלךְ – הנני ואֵלךְ… בּוֹטחת אני עליךָ, מוֹטיל…
מוֹטיל. יכולה אַתּ לבטוֹחַ… קוֹפּיל, השוֹמע אָתּה?
קוֹפּיל. שוֹמע אָני…
בּיילקה. עליךָ ועל קוֹפּיל… [מציצה בּחַלוֹן]. מרכּבה עמדה לפני הבּית. אוֹי, אַבּא הוּא זה!… עליכם לצאת – אַל ימצאוּכם פּה… צאוּ דרךְ חדר-הבּישוּל…
מוֹטיל [מבוֹהל]. מַה יִהיֶה אֵיפוֹא?
בּיילקה. אַחַר-כּךְ אֵצא גם אני אליכם… התהלכוּ מסביב לבּית… הנה הם בּאִים… מַהרוּ וּצאוּ דרךְ חדר-הבּישוּל! [נחפּזת לָצאת אֶל האוּלָם].
מוֹטיל. אֵיפה הוּא חדר-הבּישוּל? קוֹפּיל, אֵין אַתּה יוֹדע?
קוֹפּיל. מנַיִן לי לָדעת? דלָתוֹת רבּוֹת פּה… [שניהם נבוּכים, פּוֹנים אַל חדר-המיטוֹת ושבים. בּינתים נכנסים שימלי, אָטי-מני וסוֹלוֹבייטשיק. מנדל הוֹלךְ אַחריהם, נוֹשׂא סַל מלא פּירוֹת, יין וּמיני תּרגימה].
סוֹלוֹבייטשיק. מרכּבוֹת אֵלה שבּכתריאֵליבקה – מיוּחָדוֹת בּמינן! הקהיתי אֶת רגלי מתּוֹךְ ישיבה. [יוֹשב על כּיסא, מחַכּךְ בּידיו אֶת רגלוֹ].
מנדל. לאָן אֶשא אֵת כּל החָנוּת הזאת? אֶל המזוה?
שימלי [חבוּש צילינדר]. לָמה אֶל המזוה? שׂים על השוּלחָן. עודֹ העֶרב לא יִשאֵר מזה שׂריד וּפליט! [עוֹמד עם מנדל להריק את הסַל].
אָטי-מני. כּל הסַל לעֶרב אֶחָד? וכי נטרפה דעתּךָ עליךָ?… [רוֹאָה אֶת הבּחוּרים]. ראֵה-נא, שמעוֹן, הנה אוֹרחיךָ שוּב כּאן! בּמקוֹם שאֵין זוֹרעים אוֹתם, שם הם צוֹמחים!… [מסירה מגבּעתּה, הוֹלכת אֶל חדר-המיטוֹת].
שימלי [הוֹפךְ ראשוֹ, תּמה קצת]. אָה, חבר לצים, אַף אַתּם פּה? כּבר הכינוֹתם אֶת החליפה החדשה? [הבּחוּרים כּוֹבשים פּניהם בּקרקע].
מוֹטיל. לא, רב שמעוֹן. עברנוּ על-פּני הבּית ונכנַסנוּ.
קוֹפּיל. אַל תּתרעֵם, בּעל-הבּית, בּנאמנוּת…
מנדל. “אַל תּתרעֵם, בּעל-הבּית”!… בּא הנה להשליךִ אנשים החוּצה! אני אַראֵהוּ, כּיצד מַשליכים אנשים, אַראֵהוּ!…
מוֹטיל [מַסבּיר לשימלי]. פּרא-אָדם זה לא נתן אוֹתנו להיכּנס, עמד קוֹפּיל ולימדוֹ דרךְ-אֶרץ.
שימלי [נהנה]. כּךְ? הראָהוּ, מי הוּא עמךָ? יפה עשׂה! תּבוֹא עליו בּרכה!… [אֶל מנדל]. השוֹמע אַתּה, שוֹמר-יִשׂראֵל? עם הבּחוּרים האֵלה אֵין אַתּה צריךְ לדקדק בּמצווֹת משרת! שניהם חשוּבים בּעֵינַי כּבנַי – בּני עמךָ הם, עליךָ לָדעת, אַנשי מספּריִים וָמַחַט!… [מנדל סר בּאִי-רצוֹן, מתיצב ליד הדלת. שימלי פּוֹנה אֶל הבּחוּרים בּצל של חשד]. נכנַסתּם אֵיפוֹא, כּפי שאני רוֹאֶה, סתם כּךְ, הא?…
מוֹטיל. לאַחַר העבוֹדה, רב שמעוֹן. לשׂוֹחח מעט.
שימלי [שוּב בּפנים יפוֹת]. לשׂוֹחח? אָח, בכל הדרת הכּבוֹד!… אֶלָא מה? הן לא תּתרעמוּ עלי, ילָדים? חוֹששני, שהעֶרב לא נוּכל לשׂוֹחח הרבּה. העֶרב הזה, עליכם לָדעת, יוֹם-הדין הוּא לי. עוֹמדים אָנוּ לעשׂוֹת פּה דבר גָדוֹל, מין… מין… כּיצד אַתּה קוֹרא לָזה, פּאני סוֹלוֹבייטשיק?
סוֹלוֹבייטשיק [מחַכּךְ אֶת רגלוֹ]. קוֹנבּינַאציה. קוֹן! בּין!! אַציה!
שימלי. בּקיצוּר, מין עמךָ… מין דבר, אשר יהפוֹךְ אֵת כּל כּתריאֵליבקה על פּיה!… בּאִים אנחנוּ עכשיו מבּיתם של ראשי העסקנים, מבּית הגביר פיין… [מתּוֹךְ התפּעלוּת]. השוֹמע אַתּה, מוֹטיל? הלא אוֹמר אַתּה תּמיד “בּוּרזשוּק” – והרי אני מוֹחל לָךְ… אבל לוּא ראִית בּעֵיניךָ בּית-עשירים זה! שוּלחָן הראוּני שם, שנשתּייר אֶצלָם עוֹד מימי חמיֶלניצקי, והריהוּ ניצב על כּף גדוֹלה כּזוֹ… [מַראֶה בּידיו. אֶל אָטי-מני שחָזרה מן חדר-המיטוֹת]. הא, אָטי-מני? מַה תֹּאמרי על אוֹתה הכּף?
אָטי-מני. על אֵיזוֹ כּף?
שימלי. של השוּלחָן.
אָטי-מני. הנח לי! צריכה אני לָלכת אֶל חדר-הבּישוּל. מתפּעֵל הוּא מכּל דבר-שטוּת – מכּף, מדף!… [יוֹצאת].
שימלי. חוֹרזת היא בּחרוּזים, בּלא עֵין-הרע!… ושוּב ראִיתי אֶצלם בּחדר אָפל מין ארוֹן-קוֹדש עם ספר-תּוֹרה, שנפל לָהם בּירוּשה מאֵת אבוֹת אבוֹתיהם – מה אוֹמַר וּמה אסַפּר לָכם? לא קמה בּי רוּחַ!… אבל כּנגד זה כּדאי היה לָכם לראוֹת אֶת קבּלת-הפּנים, אשר ערכוּ לכבוֹדי… הא, פּאני סוֹלוֹבייטשיק?
סוֹלוֹבייטשיק [מניע בּידוֹ]. מיוּחדת בּמינה!
שימלי. והרי אָנוּ מתכּוֹננים עתּה לשלם לָהם עין תּחת עין. עוֹד מעט ויבוֹאוּ אֵלינוּ.
מוֹטיל [בּפנים מעוּנים]. נלךְ אֵיפוֹא. בּוֹא, קוֹפּיל. לילה טוֹב, רב שמעוֹן.
שימלי. חַכּוּ רגע. אֵיךְ תּצאוּ מפּה ריקם כּל-עוּמַת שבּאתם? אֶפשר שתּישארוּ אִתּנוּ לארוּחַת-הערב?
סוֹלוֹבייטשיק [קם]. מוּטב שיֵלכוּ בּשלוֹם, ויִהיֶה נאֶה להם ונאֶה לָעוֹלָם.
שימלי. הא? מַה פּירוּשה של לָשוֹן זוֹ? [מתקצף]. לא, אֵין דרכּי בּכךְ! תּוֹעבת נַפשי היא! בּן עמךָ אָני! השוֹמע אָתּה? בּן-יִשׂראֵל עמךָ!… [אֶל הבּחוּרים]. מכּיוָן שכּךְ, תּישארוּ אִתּנוּ דווקא לארוּחַת-הערב!
קוֹפּיל. אַל-נא, בּעל-הבּית, בּנאמנוּת. גם אָנוּ עסוּקים.
שימלי. בּמה אַתּם עסוּקים כּל-כּךְ?
מוֹטיל. עוָד עלינוּ לעשׂוֹת העֶרב מין… מין… [מעיף עֵיניו בּשדכן מתּוֹךְ קינתּוּר]. קוֹנבּינַאציה!
שימלי [מגחךְ]. בּזה הם מתכּוונים לירוֹת בּךָ, פּאני סוֹלוֹבייטשיק! נוּ, מילא. לכוּ לשלוֹם. חַכּוּ-נא! קחוּ, לכל הפּחות, תּפּוּחים אחָדים. [תּוֹחב לתוֹךְ כּיסיהם תּפּוּחים ואגָסים]. הא לָכם גם תּאֵנים – לךָ תּאֵנה, לוֹ תּאֵנה… וּבוֹאוּ, למַען השם, בּיוֹם השבּת לקידוּש. השוֹמעים אַתּם? בּלא שוּם תּירוּצים!
מוֹטיל. לילה טוֹב.
קוֹפּיל. לילה טוֹב. אל תּתרעֵם, בּעל-הבּית. [יוֹצאִים].
סוֹלוֹבייטשיק. עזי-פנים!
שימלי. בּחוּרים טוֹבים! שניהם טוֹבים! [מתבּוֹנן אֶל השוּלחָן]. וּבכן, הכּל מתוּקן לסעוּדה? עד שאָנוּ עוֹמדים כּה, יבוֹאוּ האוֹרחים. אַיֵה הנשים? [פּוֹנה אֶל המיסדרוֹן, קוֹרא]. נשים! אָטי-מני! פּריל!
פּריל [בּאה, נוֹשׂאת קערה מלאָה לחם חָתוּךְ]. הרי אני כּאן. בּעלת-הבּית טוֹעֶמת שם אֶת המרק.
שימלי. הכּל מוּכן לסעוּדה?
פּריל. מוכן, בּוַדאי מוּכן, הלוַאי היִיתי אני מוּכנת כּךְ להשׂיא אֶת בּתּי הצעירה!
שימלי. גם עם בּתּךְ הצעירה, אִם יִרצה השם, נהיֶה מוּכנים בּשעתה… מַה מתבּשל שם לכבוֹד האוֹרחים?
פּריל [דעתּה זחה]. מתבּשלים שם לכבוֹדם בּסיר-נחוֹשת חָדש דגי-שיבּוּטה חַיִים, מפרכּסים, בּקינמוֹן מקוּנמים וּבצימוּקים מצוּמקים. ושוּב צלוּ לכבוֹדם, בּלא עֵין-הרע, שני אַוָזים רכּים וּשמנים, על כּל אהוּבי-נַפשי. נוּ, ומרק חַם עם שקדים טוֹבים הלא הם מן המפוּרסמוֹת, שאֵינן צריכוֹת דיבּוּר. ואַחַר-כּךְ בּאה סדרה של לפתּן, לביבוֹת, סוּפגָנים מעיִם ממוּלָאִים וּשאר ירקוֹת… [עוֹמדת לטפּל בּשוּלחָן].
שימלי [אֶל סוֹלוֹבייטשיק]. הא? מַה דעתּךָ? סעוּדה כּהלָכה?
סוֹלוֹבייטשיק [מניע בּידוֹ]. מיוּחדת בּמינה!
שימלי [משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ. אֶל מנדל, העוֹמד בּפּתח, מלקק שׂפתיו וּמגחךְ]. ואַתּה מנדיוּק? מה אַתּה מגחךְ כּל הזמן, כּפגר לפני הטהרה? רוֹאֶה אני, אָחי, שנפל לךָ חלק לא-רע בּביתוֹ של שימלי סוֹרוֹקר? הא לךָ אֵיפוֹא תּפּוּחַ! הא לךָ עוֹד תּפּוּחַ! [נוֹתן לוֹ תּפּוּחים. מנדל אוֹכל אוֹתם בּעוֹדם בּכפּוֹ. שימלי מַבּיט אֵלָיו ונהנה. נפנה פּתאוֹם ממקוֹמוֹ]. ואַיֵה בּיילקה? אֶת בּיילקה שכחתּי לחלוּטין! [הוֹלךְ אֶל פּתח האוּלָם].
פּריל. הכּלה, כּמדוּמה לי, אֵיננה בּקו הבּריאוּת.
שימלי [נבהל]. וכי מַה קרה?
פּריל. לא כּלוּם, אֵין חָלילה סַכּנה בּדבר. בּתוּלָה בּמַצב כּזה, כּשבּא אֵליה חָתן, התרגשוּ עליה המַעצבים… [שימלי ממַהר לָצאת].
סוֹלוֹבייטשיק [ניגָש אֶל השוּלחָן, מוֹזג כּוֹס יין]. הבה נתפּלל לפי-שעה תּפילה בּיחיד. [מריק אֶת הכּוֹס. אֶל פּריל]. הבּתוּלה נראֵית לי לא כּתמוֹל שילשוֹם. מַה דעתּךְ, האִם לא תּקלקל לי אֶת הקוֹנבּינַאציה?
פּריל. כּה אֵדע רע יחד אִתּךָ!… [מַבּיטה בּוֹ בּפנים מרוּכּזים]. שמעֵני, פּאני סוֹלוֹבייטשיק, הלא אַתּה מאוֹתם היהוּדים, היוֹצאִים ונכנסים בּחַדרי-הבּישוּל של עשירים, – אוּלי תּוּכל אַתּה להשׂיא לי עֵצה נכוֹנה?
סוֹלוֹבייטשיק. כּדוֹמה למשל?
פּריל. כּדוֹמה למשל, הנה אני מקשה לָדעת, כּיצד אֶערוֹךְ אֶת השוּלחָן, שיִמצא חן בּעיני אלוֹהים ואָדם? לשאוֹל אֶת פּי אחרים לא אוּכל. שהרי הלזוּ [רוֹמזת על חדר-הבּישוּל]. אַל יֶחָשב לי לעוון, חַייטת היא – מַה יוֹדעת זוֹ שכּמותה, חוּץ מתּפּוּחי-אדמה? והבּתוּלָה אשר הביאוּ אֶל הבּית עוֹמדת וטוֹעֶנת, כי שמה יוכבד. ואני עצמי אַף אני אִשה אַלמנה, לא עליכם, – מנַיִן לי לָדעת?… [מַבּיטה בּוֹ חציה מתּוֹךְ כּוֹבד-ראש, חציה מתּוֹךְ ליגלוּג].
סוֹלוֹבייטשיק [בּהתבּוֹננוּת עמוּקה]. לָמַדתּי מדבריִךְ, כּי רוֹצה אַתּ למצוֹא חן בעֵיני אלוֹהים ואָדם? יֶש לי אֵיפוֹא בּשבילךְ קוֹנבּינַאציה. פּריל. דהיינוּ?
סוֹלוֹבייטשיק. אֵת כּל המַשקאוֹת האֵלה תּעבירי אֵל השוּלחָן הקטן ההוּא. [מַראֶה על המגרעת]. ונקח שם עם המחוּתּנים, ראשית חָכמה, מעט ייש וּנקנח בּמיני תּרגימה. וכאן, אֶל השוּלחָן הזה, תּגישי לָנוּ אֶת ארוּחַת-העֶרב הטוֹבה, – אָז תּמצאִי חן ושׂכל טוֹב גם בּעֶיני אלוֹהים וגם בעֶיני אָדם… [מוֹזג כּוֹס שניה].
פּריל. כּל-כּךְ פּשוּט? בּאמת אָמרוּ: בּמקוֹם תּוֹרה שם גם חכמה! [נוֹשׂאת אֶת המַשקאוֹת מן השוּלחָן הגָדוֹל אֶל הקטן].
שימלי [בּפתח האוּלָם]. אָטי-מני, אֵיפה אָתּ? מַהרי הנה! התּינוקת נחלשה פּתאוֹם!
אָטי-מני [נבהלת מן חדר-הבּישוּל וכף המבשלים בּידה]. אוֹיה לי, מה הדבר? מַה קרה?
שימלי. שוֹכבת היא בּמיטה וחָשה בּראשה.
אָטי-מני. הרי לךָ בּעֶצם השׂמחה! [שניהם יוֹצאִים].
סוֹלוֹבייטשיק. מתפּנקת כּבת-עשירים. מלידה וּמבּטן!… [שוֹתה]. חוֹששני, שהכּלה הוֹלכת עמי בּקרי הוֹלכת היא עמי!
פּריל [נוֹשׂאת אֶל השוּלחָן הקטן אגרטל מלא דוּבשנים]. מַזלוֹ של אָדם, כּשהוּא נוֹפל משמַיִם, פּעמים פּוֹגע בּראש…
סוֹלוֹבייטשיק [לוֹקח דוּבשן מתּוֹךְ האגרטל]. לא הרי בּראש כּהרי בּפּה… [לוֹעֵס]. הדוּבשן – מיוּחָד בּמינוֹ! [שימלי ואָטי-מני נכנסים].
שימלי [בּפנים דוֹאגים]. אוֹמרת אַתּ אֵיפוֹא, שאֵין צוֹרךְ לקרוֹא לָרוֹפא?
אָטי-מני. מַה יעשׂה כּאן רוֹפא, מלבד שיקבּל כּסף?… עם עבוֹר הלילה יעבוֹר גם מיחוּש הראש. ואַתּה אַל-נא תּמשוֹךְ אוֹתה אֶל האוֹרחים, מאַחַר שאֵין רצוֹנה בּכךְ.
שימלי. יִשמרני אלוֹהים! שוּב לא אֶפגע בּה היוֹם כּלָל!
סוֹלוֹבייטשיק. מַה זה תּדבּר, רב שמעוֹן? ואִם יגיע הדבר לידי תּנאִים אִם יגיע?
אָטי-מני [זוֹעֶמת]. כּבר הגעתּ לתנאֵים? מה הבּהלה עליךָ? כּלוּם הנהר בּוֹער? הלא דוּבשנים אַתּה אוֹכל בּין כּךְ וּבין כּךְ… [נשמע צילצוּל הפּעמוֹן].
שימלי. אהא, הנה הנם! [רץ על-פּני החדר]. אָטי-מני, הכּל מוּכן בּחדר-הבּישוּל? פּריל, השוּלחָן ערוּךְ? שני השוּלחָנוֹת? והמיחַם רוֹתח?
פּריל. האִם צריךְ להרתּיח גם אֶת המיחָם?
סוֹלוֹבייטשיק. וכי עדיִין מפקפּקת אָתּ?
שימלי. מנדל! הכנס אֶת האוֹרחים אֶל תּוֹךְ האוּלָם! הכניסם בּלא נימוּסים! [רץ אֶל פּתח האוּלָם, פּוֹרף אֵת כּל כּפתּוֹריו, מחַזק אֶת הצילינדר לראשוֹ]. אָטי-מני, בּואי!… [שניהם יוֹצאִים. סוֹלוֹבייטשיק רץ אַף הוּא אַחריהם].
פּריל [נוֹשׂאת אֶת המיחַם אֶל חדר-הבּישוּל]. מעוֹלָם לא עלתה כּזאת על דעתּי!… [יוֹצאת. מן האוּלָם נשמע קוֹל דברים. מיד נראוֹת בּפּתח אָטי-מני וגוֹלדה פיין. אַחריהן בּאִים שימלי ואָשר פיין עם סוֹלוֹבייטשיק, ההוֹלךְ בּעקבוֹתיהם].
אָטי-מני [אֶל גוֹלדה, מַראָה בּכף-המבשלים]. לכאן, בּמחילָה מכּבוֹדךְ.
גוֹלדה [גבירה רמַת-עֵינַיִם, בּחצי ימיה]. זהוּ אֵיפוֹא חדר-האוֹכל? [אֶל בּעלה]. הרוֹאֶה אַתּה, אָשר? דוֹמה, לא רע בּיוֹתר?…
פיין [אוֹחז פּנסנה בּידוֹ, מַגישוֹ לעֵיניו]. המממ – כּן… לא רע…
שימלי. כּפי הנראֶה, גם אֵצל שימלי סוֹרוֹקר לא רע כּל-כּךְ? הכּסף, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת הטוּמאָה שלוֹ, מַשוה קטן וגָדוֹל…
פיין [מַגיש אֶת הפּנסנה לעֵיניו, מציץ על שימלי]. לא רע נאמר!
סוֹלוֹבייטשיק [מאַחריהם]. חַה-חַה! כּשרב שמעוֹן אוֹמר דבר, הרי זה מיוּחָד בּמינוֹ!
פיין. המממ – כּן… לא רע נאמר…
שימלי [בּחוֹם לבּוֹ]. מכּיוָן שכּךְ, לָמה אֵינכם יוֹשבים, אוֹרחַי היקרים? שבוּ בּלא שוּם נימוּסים, כּאִילוּ היִיתם בּביתכם. [אֶל פיין]. הבּית הלא אָמנם בּיתךָ, כּלוֹמַר, בּיתוֹ של בּן-אָחיךָ.
פיין [מַגיש את הפּנסנה לעֵיניו, עוֹמד להתבּוֹנן אֶל אַחַת התּמוּנוֹת אשר על הכּוֹתל]. כּן, בּבּית הזה לא היִיתי זה כּבר… זה כּבר…
שימלי. שבי עמנוּ, מַאדאם. אָטי-מני, לָמה לא תּבקשי מאֵת המַאדאם לָשבת?
אָטי-מני [עוֹמדת ליד גוֹלדה מבוּטלת]. וּבאמת, לָמה עוֹמדים, כּשיֵש מקוֹם לָשבת?… [מַגישה לָה שני כּיסאוֹת. גוֹלדה בּוֹחרת אֶחָד מהם, מוֹציאָה מתּוֹךְ אַרנקה ממחָטה, מנַפנפת בּה על המוֹשב, יוֹשבת בּמעילה העֶליוֹן וּבמגבּעתּה].
שימלי. אַל תּיראִי, מַאדאם. בּביתנוּ אָנוּ מַקפּידים דווקא על הנקיוֹן. תּמיד הקפּדנוּ על הנקיוֹן. אפילוּ כּשהיִיתי, לא עליכם, עמךָ פּשוּט, היתה מצוָה זוֹ של נקיוֹן ראשית תּרי"ג המצווֹת אֶצלי.
סולובייטשיק. וכי קל בּעֵיניכם רב שמעוֹן סוֹרוֹקר?… [בּפתח האוּלָם נראִים סוֹלוֹמוֹן וקוֹלטוּן. הראשוֹן מגוּהץ וּמפוּקס, לָבוּש חליפה חדשה].
שימלי [הוֹלךְ לקראתוֹ]. היכּנס, היכּנס, סוֹלוֹמוֹנטשיק!
קוֹלטוּן [אֶל שימלי, בּלַחַש]. סוֹלוֹמוֹן גריגוֹרייֶביץ… [פּוֹנה כּה וָכה, חוֹטף מעל ראשוֹ של שימלי בּשתּי אֶצבּעוֹת אֶת הצילינדר, קוֹפץ בּתנוּעה זהירה אֶל אָטי-מני, חוֹטף מידה אֶת כּף-המבשלים, נוֹשׂא אֶת שני הדברים אֶל חדר-הבּישוּל, חוֹזר מיד].
שימלי [מַבּיט אַחריו]. מַזיק מאֵין כּמוֹהוּ!… נוּ, אדוֹני סוֹלוֹמוֹנטשיק? כּבר בּדקתּ בּכל החוֹרים והסדקים של בּיתךָ?
סוֹלוֹמוֹן. של בּיתנוּ, חֶה-חֶה… מקוה אני, כּי בּקרוֹב נוּכל לאמוֹר בּיתנוּ, מַאקאר סמיוֹנוֹביץ… [הוֹפךְ ראשוֹ אֶל פיין]. מה אוֹמר הדוֹד, חֶה-חֶה?…
פיין [עוֹבר להתבּוֹנן אֶל תּמוּנה שניה]. המממ – כּן… [סוֹלוֹמוֹן מתהלךְ בּבּית, מסתּכּל בּכּתלים. שימלי וקוֹלטוּן מלווים אוֹתוֹ מזה וּמזה. סוֹלוֹבייטשיק חוֹטף בּהעלָמה פּרוּסוֹת דוּבשן מעל השוּלחָן].
אָטי-מני [עוֹמדת בּפנים מעוּנים על-יד גוֹלדה]. אֶפשר, כּדאי היה לפשוֹט אֶת המעיל העֶליוֹן? הלא כּךְ קל להעלוֹת זיעה!
גוֹלדה [קמה]. אֵיפה, למשל, מתפּשטים פְה?
אָטי-מני. לכאן, בּמחילה מכּבוֹדךְ. [מוֹליכה אוֹתה אֶל חדר-המיטוֹת].
סוֹלוֹמוֹן [מתבּוֹנן אֶל מַעמַד הרהיטים]. לא רע, לא רע!
סוֹלוֹבייטשיק. גם הדוֹד, כּלוֹמַר רב אָשר, אָמַר זה-עתּה בּלָשוֹן זוֹ מַמש: “לא רע”. ורב שמעוֹן ענהוּ בּפתגם שנוּן, מיוּחָד בּמינוֹ: “יִכּנס, הוּא אוֹמר, הרוּחַ בּכספּם של קטן וגָדוֹל גם יחד!”…
סוֹלוֹמוֹן. חֶה-חֶה, לא רע אָמַר… [אֶל שימלי]. ורק צר לי, כּי העלמה שלָנוּ התעקשה כּל-כּךְ.
שימלי. גם עליה אֵין לָבוֹא בּטענוֹת – חָשה היא בּראשה, העלוּבה. [מתבּוֹנן אֶל מעילוֹ של סוֹלוֹמוֹן, אוֹחז בּדשוֹ]. נכוֹן אני להישבע, כּי מַכּיר אני אֶת המעיל הזה!… אָמנם כּן, הלא זוֹהי החליפה החדשה, אשר מדדתּי לךָ לפני שבוּעיִים!… [מתבּוֹנן אֵלָיו מכּל העברים]. ההדיוֹטוֹת שלי, כּפי הנראֶה, כּבר גָמרוּ את המלָאכה בּכוֹחוֹת עצמם? חַייטים מצוּינים! ידיהם ידי-זהב!… [קוֹלטוּן קוֹפץ מאַחריו, כּוּלוֹ נסער וּמתמַרמר].
סוֹלוֹמוֹן [דוֹחה אֶת שימלי כּלאַחַר-יד]. מוּטב שלא נדבּר בּזה מַאקאר סמיוֹנוֹביץ…
שימלי [מגחךְ]. אָסוּר לדבּר?… אבל חַכּה-נא – כּיצד אָמַרתּ? מַאקאר סמיוֹנוֹביץ? כּמדוּמה לי, שעירבּבתּ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, אֶת היוֹצרוֹת?
קולטון. אמנם כן, טעות נפלה כאן.
שימלי [הוֹפךְ פּניו אֶל קוֹלטוּן, מַניחַ ידוֹ על כּתפוֹ]. כּפי שמוֹכיח אָקַה בִּן יָקֶה זה, יִקָרא שמי בּיִשׂראֵל לא מַאקאר סמיוֹנוֹביץ, אֶלָא מַמש להיפךְ – סמיוֹן מַאקארוֹביץ…
סוֹלוֹמוֹן. ההבדל קטן מאוֹד, חֶה-חֶה…
שימלי. ההבדל הוּא דווקא גָדוֹל. הרי זה כּאִילוּ רוֹצה היֵיתי להלבּישךָ אֶת המעיל הזה בּבטנתוֹ למעלה!
סוֹלוֹבייטשיק [צוֹחק]. אוֹי, הלא זה דבר מיוּחָד בּמינוֹ!…
פּריל [מתגנבת לָבוֹא מן חדר-הבּישוּל, ניגשת בּחשאי אֶל מנדל, העֹומד וּמציץ מקרן-זוית, מוֹשכת אוֹתוֹ בּכנַף פראקוֹ]. בּחוּר, לָמה תּעמוֹד פּה בּחיבּוּק-ידים? לךְ הפח אֶת המיחַם, תּפּחנה עצמוֹתיךָ! כּבר תּם כּוֹחי!… [רוֹאָה אֶת גוֹלדה, כּשהיא יוֹצאת עִם אָטי-מני מן חדר-המיטוֹת, פּוֹנה אֵליה בּמתק-פּנים, מַניחָה ידיה על סינרה, משתּחוָה לפניה]. עֶרב טוֹב, מַאדאם יקרה!
גוֹלדה. ראוּ-נא – דוֹמה, הקמחית?
פּריל [נוֹהרת כּוּלָה]. הכּרתּיני, מַאדאם? פּריל הקמחית, זוֹ שנשׂאה לפנים אֶל בּיתךְ קמח לשבּת. גוֹלדה. מַה מַעשׂיִךְ פּה?
פּריל. הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת. פּעם כּה וּפעם כּה – מפיקים ממני תּוֹעֶלת… גוֹלדה. קרוֹבה מסתּמא? פּריל. כּמעט קרוֹבה. למַעלָה מקרוֹבה…
קוֹלטוּן [ניגָש]. לא היוּ דברים מעוֹלָם! לא קרוֹבה, אֶלָא משרתת פּשוּטה. ולא משרתת גמוּרה, אֶלָא משרתת לחצאין.
פּריל [מַבּיטה בּוֹ רגע בּמַבּט אִילם, מתיצבת כּנגדוֹ, תּוֹמכת מתניה בּידיה]. מה אָמַרתּ? משרתת? משרתת אני לךָ פּה? אַל-נא תּזכּה לכךְ כּל ימי חַיֶיךָ, משרת נקלה שכּמוֹתךָ, שׂכיר נבזה!… [הכּל סוֹבבים אוֹתם, חוּץ מאָשר פיין, שהעיף לאחוֹריו רק מַבּט קל וחָזר לחקוֹר את התּמוּנוֹת על הכּוֹתל}.
שימלי. וּבאמת, מַה פּירוּשה של “משרתת”? קוֹלטוּן, לָשוֹן זוֹ שׂנאתי! בּביתי אֵינני רוֹצה לשמוֹע כּזאת! בּן עמךָ אָני!… פּריל טוֹבה לי מעשׂרה קרוֹבים!… [אֶל גוֹלדה]. שהרי בּסךְ-הכּל, עליִךְ לָדעת, היתה היא מכלכּלת אוֹתנו, לא עליכם, בּלחם. לא היתה נוֹשה בּנוּ ששה שבוּעוֹת רצוּפים, ולפעמים שבעה, ולפעמים גם שמוֹנה…
אָטי-מני [מַראָה על קוֹלטוּן]. לא כּסוֹכן הזה שלָכם, שהיה נוֹגשׂ, ממרר את חַיֵינוּ בּשׂכר-דירה!…
פּריל [אֶל קוֹלטוּן]. השוֹמע אַתּה דברי בּני-אָדם? למַד, לכל הפּחוֹת, אִיש גס שכּמותךָ, כּיצד מדבּרים עדיני הנפש!…
גוֹלדה [רוֹצה לטשטש אֶת הענין, פּוֹנה אל אָטי-מני ואֶל פּריל]. לָמה תּריבוּ? בּוֹאנה ותראוּני אֶת חדר-הבּישוּל שלָכן.
פּריל. אָח, מַאדאם יקרה, בּכל הדרת הכּבוד! תּראִי שפע, בּלא עֵין-הרע, – על כּל אהוּבי-נַפשי!… [שלָשתּן יוֹצאוֹת].
קוֹלטוּן [מכווץ כּתפיו]. לוּא יהי כן. אני רק נתכּוונתּי לשם האמת.
סוֹלוֹמוֹן. כּלךּ מזה! [קוֹלטוּן כּוֹפף גבּוֹ, פּוֹרש לקרן-זוית].
סוֹלוֹבייטשיק [ניגָש אֶל המַשקאוֹת]. מילא, אִם משרתת ואִם לא משרתת – אבל להשיב אֶת נַפשנוּ היבשה כּבר הגיע זמַן לכל הדעוֹת!
שימלי. אמת וָצדק! [ניגָש אֶל פיין]. רב אָשר, סלח-נא לי, בּמחילה מכּבוֹדךָ, שאני מַפסיק אֶת רעיוֹנוֹתיךָ בּאֶמצע. אוּלי בּאמת נקח מעט עמךָ קוֹדם שיגישוּ לָנוּ אֶת הדגים הטוֹבים אֶל השוּלחָן?
פיין [אֵינוֹ מַבּיט בּוֹ]. עדיִין יֶש שהוּת… המממ – כּן… אֵיפה פּישפּשתּם וּמצאתם תּמוּנוֹת אֵלוּ?
שימלי. אני? מַה לי ולתמוּנוֹת? קוֹלטוּן שלָכם – הוּא אשר קנה אוֹתן. משךְ והביא אֶל הבּית חבילה שלמה. [קוֹלטוּן ניגָש בּחשאי].
פיין. ולָמה מלחָמוֹת דווקא? קוֹזאקים עם סוּסים?
קוֹלטוּן [מתּוֹךְ הכנעה]. לשם רגש הכּבוד… לשם דרך-אֶרץ… [פיין מעיף בּוֹ חצי העין, מניע עליו בּידוֹ, כּמגָרש אוֹתוֹ. ניגָש אֶל שוּלחַן המַשקאוֹת].
שימלי. נקח אֵיפוָא מעט?
פיין [מַגיש אֶת הפּנסנה לעֵיניו, מַרכּין ראשוֹ אֶל השוּלחָן]. נוּ, מילא… מַה יֵש לָכם פּה? יין? ייש?
שימלי. יֶש גם יין, גם ייש, גם דוּבשנים טוֹבים. [מוֹזג את הכּוֹסוֹת].
סוֹלוֹבייטשיק. יֵין-הדוּבדבנים שלָהם – דבר מיוּחָד בּמינוֹ.
שימלי. וּבכן, אוֹרחַי היקרים, בּלא שוּם נימוּסים! אדוֹני סוֹלוֹמוֹנטשיק, היֵה כּבן-בּית! קוֹלטוּן, לָמה נַחבאת שם בּפּינה, כּחָתול שסרח? אָמנם חָטאת, ואַתּה ראוּי למַלקוּת, אבל למעט ייש אֵין זה נוֹגע כּלל – כּל יִשׂראֵל חברים!… לחַיִים, אֶחָי! יהי רצוֹן, שהכּל יִתגהץ ויִתישב על הצד היוֹתר טוֹב, ויִגדל כּבוֹד עמךָ! [הכּל שוֹתים וּמקנחים].
סוֹלוֹבייטשיק. יהי רצוֹן, שהקדוֹש-בּרוּךְ-הוּא יִתּן ואנחנוּ נקח! [אָטי-מני וגוֹלדה שבוֹת מן חדר-הבּישוּל].
שימלי [אֶל אִשתּו] בּעלת-הבּית, כּיוונתּ וּבאת למוֹעֵד הנכוֹן. גשי הנה וּתלקקי גם אָתּ! [אֶל גוֹלדה]. אוּלי תּכבּדנוּ גם המַאדאם?
גוֹלדה [מעוָה פּניה]. לא, תּוֹדה רבּה! [אֶל סוֹלוֹמוֹן]. כּבר ראִינוּ פּה הכּל, אפילוּ אֶת חדר-הבּישוּל. ורק אֶת הבּת מַעלימים ממנוּ. [יוֹשבת].
סוֹלוֹמוֹן [אֶל שימלי]. מַאקאר… פּארדוֹן, סמיוֹן מַאקארוֹביץ! וּבכל זאת אוּלי יֵש תּקוָה להביאָה הנה? למַען הדוֹדה, חֶה-חה…
גוֹלדה. הבה נראֶה, לכל הפּחוֹת, אִם אֵין לָה קרנַיִם?
שימלי [מתגָרד בּפאָתוֹ]. הא, אָטי-מני? מַה תֹּאמרי אָתּ?
אָטי-מני. לָמה לָהם לענוֹת אֶת נפש התּינוֹקת, מאַחַר שאֵין היא בְקו הבּריאוּת?
סוֹלוֹמוֹן. רק לרגע קל. תּבוֹא, תּיראֶה – ותיעלם!… למען הדוֹדה, חֶה-חֶה…
שימלי. למַען הדוֹדה, אָטי-מני. טוֹב, הבה אֵלךְ לעוֹרר זכוּת-אָבות. [אֶל אִשתּוֹ]. בּוֹאִי עמי, ותהיִי עֵזר כּנגדי. [אָטי-מני הוֹלכת אַחריו בּלא רצוןֹ].
קולטון [ממַהר אַחריהם]. אוּלי אֵלךְ גם אָני?
שימלי. לא, יִשמרנוּ אלוֹהים!… [יוֹצא עם אָטי-מני].
סוֹלוֹמוֹן [מַבּיט בּזעם אֶל קוֹלטוּן, ניגָש אֶל דוֹדוֹ]. נוּ?
פיין [קוֹרא כּתוֹבת על אַחַד הבּקבּוּקים]. המממ – כּן…
סוֹלוֹמוֹן. כּוונתי, מה אַתּה סבוּר, חֶה-חֶה?
פיין. מילא, הדבר צריךְ עיוּן.
סוֹלוֹבייטשיק. מַה תּדבּר, רב אָשר? הרוֹאֶה אַתּה אֶת הבּית? הרוֹאֵה אַתּה אֶת הכּלים?
פיין [אֵינוֹ מַבּיט אֶל השדכן]. הבּית – בּיתוֹ. [מַראֶה על סוֹלוֹמוֹן]. הכּלים – לקוּחים בּהקפה לעֵת-עתּה.
סוֹלוֹבייטשיק. כּמוּבן, לעֵת-עתּה. עד אשר יבוֹא הכּסף מאוֹצר המלוּכה.
פיין. המממ – כּן… אבל השוֹרש. השוֹרש הוּא בּכל זאת חַייט.
גוֹלדה. לא שהוּא חַייט, אֶלָא שהיא חַייטת!…
סוֹלוֹבייטשיק. וכי מה רוֹצה היִית, מַאדאם חביבה, – שהוּא יהיֶה חַייט והיא רבּנית?… [מנדל מתגנב לָבוֹא מן חדר-הבּישוּל, מַטה אוֹזן לשמוֹע, מגחךְ בּפה פּעוּר. קוֹלטוּן מגָרש אוֹתוֹ. סוֹלוֹבייטשיק משפּיל קוֹלוֹ]. אַל-נא תּשכּחוּ, רבּוֹתי, אַף רגע, כּי אֵלה הם מאתיִם אֶלף בּמזוּמנים! לא, במחילה מכּבוֹדכם, בּתּים ישנים, נתוּנים בּמַשכּוֹן!…
פיין. המממ – כּן… [אֵינוֹ מַבּיט אֶל השדכן]. ועד היכן הגיעוּ הדברים?
סוֹלוֹבייטשיק. בּנוֹגע לעיקר כּל העיקרים? הכּל נתבּרר ונתלבּן.
פיין. כּוונתי… [מתּוֹךְ שיעוּל קל]. כּבר דוּבּר, כּיצד יחוּלק הסכוּם?
סוֹלוֹבייטשיק. וכי עדיִין מפקפּק אָתּה? חצי שלי, חצי שלָךְ. חמשים אֶלף נדוּניה, וּמאה וחמשים לתוֹךְ הבּתּים.
קוֹלטוּן. כּךְ אַתּה אוֹמר? ואני אַצליחַ להוֹציא מידוֹ ששים אֶלף לנדוּניה, וּמאָה ואַרבּעים לתוֹךְ הבּתּים! [סוֹלוֹמוֹן מנַענע ראשוֹ בּרצוֹן].
סוֹלוֹבייטשיק. מַה קוֹנבּינַאציה יֶש כּאן?
קוֹלטוּן. קוֹמבּינַאציה פשוּטה. לסוֹלוֹמוֹן גריגוֹרייֶביץ יֶש צוֹרךְ בּכּסף קוֹדם כּל בּשביל עצמוֹ. ראשית עליו לנסוֹע תּיכף לאַחַר החוּפּה אֶל חַמי חוּץ-לָאָרץ לרפּא אֶת המיחוּש הריאוֹמַטי…
פיין [אֶל סוֹלוֹמוֹן, מרמז בּראשוֹ על קוֹלטוּן]. מַה מסתּוֹבב זה בּכאן? מה הוּא – שדכן שני? וכי שדכן אֶחָד אינוֹ מַספּיק?
סוֹלוֹבייטשיק. הלא הוּא אשר אני טוֹעֵן כּל הזמן!… [מן האוּלָם בּאִים שימלי, אָטי-מני וּביילקה].
שימלי. בּעֶזרת השם, הצלחתּי! הנה היא לפניכם! [מוֹליךְ אֶת בּיילקה אֶל פיין ואִשתּוֹ]. זהוּ כּל רכוּשוֹ של שימלי סוֹרוֹקר! אָמנם אֵיננה לבוּשה כּראוּי, אַךְ אלוֹהים יִסלח לָנוּ.
גוֹלדה [יוֹשבת]. כּךְ, כּךְ. עכשיו תּהיֶה לָנוּ, לכל הפחוֹת, הזכוּת להתבּוֹנן אֵליה! [פיין מעיף בּביילקה חצי העין, מוֹסיף לחקוֹר אֶת הכּתוֹבת על הבּקבּוּק].
שימלי. אֵין לָה קרנַיִם, מַאדאם!…
סוֹלוֹמוֹן [מוֹלל בּרגלוֹ]. שלוֹם, עלמה סוֹרוֹקין! סוֹף-כּל-סוֹף יֶש לָנוּ האוֹשר, חֶה-חֶה… [מוֹשיט לָה אֶת ידוֹ היבשה].
בּיילקה [אֵינה מַשגיחה בּידוֹ, מדבּרת לָאַויר]. סלחוּ-נא לי, אֵין אני בּקו הבּריאוּת.
אָטי-מני. האֵינךְ חָשה חָלילה דקירוֹת בּצלע, בּתּי?
בּיילקה. דקירוֹת? לא… כּן… דקירה קלה אָמנם חָשה אָני…
אָטי-מני. אוֹיה לי, שמא דלקת היא זוֹ?
בּיילקה. לא, אִמא. אֵין זוֹ דלקת. רק ראשי עליה סחַרחָר… הבה אֶגש אֶל החַלוֹן.
שימלי. לכי, בּתּי, אֶל החַלוֹן ותשאפי מעט רוּחַ צח. [מוֹליכה אֶל אַחַד החַלוֹנוֹת הפּתוּחים]. אֶפשר תּקחי פּרוּסַת דוּבשן, בּיילקה? אוֹ שמא מעט יין לחַזק אֶת לבּךְ?
בּיילקה. לא, אַבּא. הניחה לי ואֶעמוֹד פּה מעט. [מוֹציאָה ראשה בּעד החַלוֹן].
שימלי. עמדי לָךְ כּכל אַוַת נַפשךְ. ואנחנוּ נַחזוֹר בּינתים לענינינוּ. [ניגָש אֶל השוּלחָן הקטן]. וּבכן, אֵיפה אָנוּ עוֹמדים?
סוֹלוֹבייטשיק. עוֹמדים אָנוּ, רב שמעוֹן, בּעֶצם הקוֹנבּינַאציה. זה עתּה אָמנם דיבּרנוּ בּךְ. אִילו שמַעתּ בּאָזניךָ אֶת השבח, שהשמיע כּאן עליךָ רב אָשר – מיוּחָד בּמינוֹ!…
פיין [מעיף בּשדכן חצי העין]. המממ – כּן…
שימלי. בּאמת?… מכּיוָן שכּךְ, הלא רשאִים אנחנוּ לָקחת מעט על אַחַת כּמה וכמה! [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת, שוֹתים].
סוֹלוֹמוֹן [ניגָש לאַט אֶל בּיילקה]. המוּתּר גם לי להבּיט עמךְ בּחַלוֹן?
בּיילקה. הבּט.
סוֹלוֹמוֹן. ליל קיץ יפה. הירח זוֹרח. פּוֹאֶזיה, חַה-חֶה… בּלילה כּזה טוֹב לטייל…
בּיילקה. כּן.
סוֹלוֹמוֹן. בּשנַיִם, חֶה-חה… [בּיילקה מַחרישה]. נעים לי מאוֹד, עלמה סוֹרוֹקין…
בּיילקה. מזה, שהירח זוֹרח?
סוֹלוֹמוֹן. מכּל הדברים יחד, חַה-חֶה… [משתּתּק. בּיילקה נשקפת בּעד החַלוֹן, מוֹציאָה ידה החוּצה].
סוֹלוֹבייטשיק [פּוֹסע אָנה וָאָנה. ניגָש אל השוּלחָן, רוֹמז על הזוּג, מדבּר בּלָחַש]. הרוֹאִים אַתּם? זוֹהי אַהבה!… כּךְ מַתחיל הענין…
סוֹלוֹמוֹן [לאַחַר דוּמיה]. כּךְ הוּא אֵיפוֹא הדבר, חֶה-חֶה… המוּתּר לי לשאוֹל, עלמה סוֹרוֹקין, אִם נעים לָךְ בּדירה החדשה?
בּיילקה. בּדירה החדשה? אֵינני יוֹדעת. [מציצה בּוֹ פּתאוֹם]. וּשׂכר-דירה כּבר שילמוּ לָךְ?
סוֹלוֹמוֹן. זהוּ מן הדברים הקלים, חֶה-חֶה…
בּיילקה. מן הדברים הקלים? שׂכר-דירה מן הדברים הקלים הוּא לָךְ?… [נפנית לָלכת. סוֹלוֹמוֹן הוֹלךְ אַחריה. בּיילקה פּוֹנה אל אָביה]. אַבּא! כּבר שילמתּ לוֹ שׂכר-דירה?
שימלי [מגחךְ]. לָמה נזכּרתּ פּתאוֹם בּשׂכר-דירה?
בּיילקה. כּיצד? כּלוּם שכחתּ, אַבּא? [מחַקה אֶת סוֹלוֹמוֹן]. שׂכר-דירה חַייבים לשלם! שׂכר-דירה תּנַאי ראשוֹן הוא לאִיש ישר! שׂכר-דירה קוֹדש קדשים הוּא!… [יוֹצאת. הכּל מַבּיטים אַחריה משתּאִים].
פיין. המממ – כּן… מה אָמרה כּאן על שׂכר-דירה?
שימלי [נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק]. אָה, עתּה ידעתּי!… ליצנוּת היא זוֹ. נזכּרה, כּפי הנראה, כּיצד בּן-אָחיךָ עם קוֹלטוּן זה היוּ תּוֹבעים ממנוּ בּכל פּה שׂכר-דירה, לא עליכם…
פיין לליצנוּת מה זה עוֹשׂה?
גוֹלדה. זוֹקפת היא אֶת חוֹטמה בּיוֹתר, הבּתוּלָה שלָכם. אין זאת כּי-אִם שכחה, מי היא!…
שימלי [זוֹעֵם]. לא שכחה כּלָל, מַאדאם. זוֹכרת היא היטב, כּי בּתּי היא, בּת עמךָ, עליִךְ לָדעת!…
אָטי-מני. אוֹי-אוֹי, זוֹכרת היא גם זוֹכרת! עדיִין לא פּג מקיבתה טעם המרוֹרים, שהשׂבּיענוּ זה שלַכם [מַראָה על קוֹלטוּן] בּכל ראש חוֹדש, כּשהיה מציק לָנוּ עד מות, הלוַאי תּציקהוּ רוּחַ בּטנוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…
פיין. המממ – כּן… וּבכל זאת אֵינני מבין… הנה גם אַתּם רוֹצים עכשיו לקנוֹת לָכם בּתּים – כּלוּם לא תּציקוּ לדייריכם בּשׂכר-דירה?
שימלי [בּחמתוֹ]. אני? האני אָציק בּשׂכר-דירה? לעניִים? אַל אֶזכּה לכךְ כּל ימי חַיי!…
סוֹלוֹמוֹן. אַל-נא תּדאִיב אֶת לבּךָ כּל-כּךְ, מַאקאר סמיוֹנוֹביץ… מוּבטח לךָ, שתּתפּיֵיס, חֶה-חֶה…
אָטי-מני. אֵלה שוּתּפיךָ, שמעוֹן!…
שימלי [מבוּלבּל]. מַה נַעשׂה פּה?… [מוֹשךְ אֶת קוֹלטוּן אֶל השוּלחָן]. קוֹלטוּן! וכי לא סיפּרתּ לָהם עדיִין, על מה ולָמה אני נכנס עמהם בּשוּתּפוּת?
קוֹלטוּן. מילא, אִם רצוֹנךָ דווקא בּכךְ, אֶפשר להתחיל בּזה עכשיו.
שימלי. רק עכשיו תּתחיל? ואני בּטוּח היִיתי, כּי הענין כּבר נגמר!
פיין. מַה נגמר?
קוֹלטוּן. יֶש לוֹ למַאקאר… כּלוֹמַר, לסמיוֹן מַאקארוֹביץ מין רעיוֹן משוּנה. רוֹצה הוּא, כּי בּבתּינו ידוּרוּ רק בּעלי-מלָאכה עניִים, וכי לא נקפּח אוֹתם בּיוֹתר.
שימלי. רק זה בּלבד, שלא נקפּח אוֹתם? לא, בּזה לא אוֹמַר די! רוֹצה אני לקבּוֹע פּעם אַחַת מנהג קיים לָעד – לָשׂים קץ להשלָכת עניִים מדירוֹתיהם! יֶש לךָ לשלם שׂכר-דירה בּשעתוֹ – מַה טוב וּמַה נעים; אֵין לךָ – הרי אני מיצר בּצרתךָ ורוּחי לא תּקצר מחַכּוֹת, שהרי אני עצמי היִיתי, עליךָ לָדעת, בּן עמךָ!…
פיין. המממ – כּן… רעיוֹן יפה, אֵין מַה לדבּר!
גוֹלדה. עסקים נאִים תעשׂה לךָ, סוֹלוֹמוֹן!
סוֹלוֹמוֹן. חֶה-חֶה… [אֶל שימלי]. ולָמה, ידידי היקר, רק דירוֹת-חינם תּתּן לָהם? לָמה לא תּשלח אֶל בּיתם בּימי החוֹרף גם עֵצים להסקה? וּלחַג הפּסח מַצוֹת עם שוּמן?
שימלי. אֶת זאת בּוַדאי נַעשׂה!… [בּלב מוּרתּח]. שמַע-נא, רב אָשר, וגם אַתּה, סוֹלוֹמוֹנטשיק, האִם משטים אַתּם בּי?… מה אַתּם סבוּרים? אָמנם הכּל טוֹב יפה. אָמנם רב אָשר פיין אַתּה, עם יִחוּס-אָבוֹת, עם שם טוֹב בּכל העוֹלָם, ועם ארוֹן-קוֹדש, להבדיל, בּחדר אָפל, – אבל כּיצד מתהלכים עם בּני-אָדם, כּיצד מרחמים על אִיש עני, אלמד אני אֶתכם! [מַכּה בּידוֹ על לבּוֹ]. אני, שימלי סוֹרוֹקר, איש מספּריִים וָמַחַט, בּן יִשׂראֵל עמךָ!… [נשמע צילצוּל הפּעמוֹן. נכנס הימלפארבּ, לָבוּש מַעפוֹרת של נוֹסעים ותיק בּידוֹ. שימלי משתּנה תּוֹךְ כּדי דיבּוּר, יוֹצא לקראתוֹ בּפנים יפוֹת]. אָה, אוֹרח חָשוּב, רוֹאֵה-החשבּוֹן! קיוינוּ לביאַת המשיח – והנה בּאת!…
הימלפארבּ [בּגיחוּךְ עקוּם]. רע המַעשׂה, רב חַייט.
שימלי [נרתּע לאחוֹריו]. מה?
הימלפארבּ. רב חַייט, רע המַעשׂה!
קוֹלטוּן. אֶל מי אַתּה מדבּר בּלָשון זוֹ?!
הימלפארבּ. יוֹדע אני, אֶל מי אני מדבּר! [אֶל שימלי]. טעוּת היא מראש ועד סוֹף!
שימלי. מַה טעוּת?
פיין [ניגָש}. מַה קרה? [הכּל סוֹבבים אֶת הימלפארבּ].
הימלפארבּ. השטר לא זכה בּגוֹרל! [המלים יורדוֹת על ראשי הניצבים כּהוֹלם רעם}.
שימלי [מתמַלא חימה]. מה? השטר שלי לא זכה?
הימלפארבּ. השטר שלָךְ. בּא אני עתּה מיהוּפּיץ. נסעתּי להגיש אֶת השטר אֶל אוֹצר המלוּכה. ונתגלֹה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם! רק שׂמנוּ עצמנוּ לצחוֹק… טעוּת נפלה כּאן, טעוּת קטנה מאוֹד. בּסַךְ-הכּל חָסר כּאן אֶפס אֶחָד.
שימלי. אֵיפה חָסר אֶפס אֶחָד?
הימלפארבּ. בּשטר. המספּר צריךְ להיוֹת שוּרה 150,000 והשטר הוּא שוּרה 15,000.
שימלי [אֶל הניצבים]. מַה תֹּאמרוּ, בּבקשה מכּם, לקוֹמדיה זוֹ? הלא מספּר השטר שלי הוּא אָמנם מאַה וחמשים אֶלף! [רוֹשם בּאֶצבּעוֹ בּאַויר]. אַחַת וחָמש, ואַרבּעה אפסים!
הימלפארבּ [אַף הוּא בּאֶצבּעוֹ]. אַחַת, וחָמש, וּשלוֹשה אפסים!
שימלי [דוֹחה אוֹתוֹ מפּניו]. מה הוּא מסַפּר לי סיפּוּרי-אַגָדה? הנה השוֹבר בּכיסי! [מפתּח אפוּדתוֹ, מוֹציא אֶת השוֹבר].
הימלפארבּ. מַה יוֹעיל לי השוֹבר, אִם השטר עצמוֹ כּאן! [מוֹציא מתּיקוֹ אֶת השטר, מַראֵהוּ]. הבּיטוּ וּראוּ. שוּרה 15,000. [הכּל מעיינים בּשני הניירוֹת, משתּאִים].
פיין [מַגיש את הפּנסנה לעֵיניו, חוֹקר אֶת השטר]. המממ – כּן… פֶה! הלא בּאמת מַעשׂה מגוּנה הוּא!… מי עשׂה אֵיפוֹא אֶת הטעוּת?
הימלפארבּ. לא אָני! אני משמש רוֹאֵה-חשבּוֹן בּבּאנק רק שלוֹש שנים, וכל עצמי אֵיני אֶלָא יהוּפּיצי. אֶת הטעוּת בּשוֹבר עשׂה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אַחַד הכּתריאֵלים שלָכם לפני עֶשׂרים אוֹ שלוֹשים שנה. עוֹמד היה בּכתיבת אפסים – והוֹסיף עוֹד אֶפס אֶחָד. וכי מַה לוֹ לקמץ? המעט אפסים לָכם בּכתריאֵליבקה?
סוֹלוֹבייטשיק. דבר מיוּחָד בּמינוֹ!
סוֹלוֹמוֹן. מַעשׂה יפה, חַה-חֶה…
שימלי [מַבּיט בּשוֹבר, ידיו רוֹעדוֹת, צוֹעֵק פּתאוֹם]. כּדבר הזה לא יִהיֶה! מרמה היא, יהוּדים, מרמה! הבּאנק רוֹצה לרמוֹתני!
הימלפארבּ. לרמוֹתךַ? קוּם סַע ליהוּפּיץ, ויסַפּרוּ לךָ שם.
שימלי. אָמנם אֶסַע! אֵת כּל העוֹלָם אהפוֹךְ! אַראֶה לכוּלָם, כּי אֵין משטים בּשימלי סוֹרוֹקר!
הימלפארבּ [מניע עליו בּידוֹ, לוֹקח אֶת השטר מאָשר פיין]. עלי עוֹד לָרוּץ אֶל המנַהל. מחר נראֶה אֵיךְ יִפּוֹל דבר. אַי-אַי, כּתריאֶליבקה!… [יוֹצא].
פיין. המממ – כּן… מַשמע, שגם לָנוּ אֵין עוֹד מַה לעשׂוֹת פּה. בּוֹאוּ ונלךְ! [גוֹלדה הוֹלכת אֶל חדר-המיטוֹת, חוֹזרת משם, לוֹבשת מעילה וּמגבּעתּה].
סוֹלוֹמוֹן. חֵה-חֵה… וזה דרש כּאן דרשה נלהבת! מַטיף-מוּסר נַעשׂה פּתאוֹם! שׂכר-דירה לא מצא חן בּעֵיניו, חֶה-חֶה!…
שימלי. לָמה אַתּם נסים כּוּלכם מנוּסַת עכבּרים? וכי סבוְרים אַתּם, שכּבר נפטרתּם משימלי סוֹרוֹקר?
סוֹלוֹמוֹן. עדיִין לא נפטרנוּ… קוֹלטוּן! מחר עם השכּמַת הבּוֹקר תּהיֶה פּה מוּכן וּמזוּמן!… השוֹמע אָתּה?
קוֹלטוּן [מבוּלבּל]. בּוַדאי שוֹמע אֹני.
פּריל [שבּאָה לקוֹל השאוֹן מן חדר-הבּישוּל, פּוֹנה אֶל גוֹלדה בּתמהוֹן]. מַאדאם יקרה, הכיצה? הוֹלכת אָתּ? וַארוּחַת-העֶרב מה תּהא עליה?
גוֹלדה. יכוֹלים אַתּם למלוֹחַ אוֹתה בּמלח. [פיין, גוֹלדה, סוֹלוֹמוֹן וקוֹלטוּן יוֹצאִים].
אָטי-מני [צוֹעֶקת אַחריהם]. למַעמַקי האדמה תּרדוּ! הלוַאי יִמלחוּ בּמלח אֶת עצמוֹתיכם!…
שימלי [עוֹמד רגע נדהם, נרתּע ממקוֹמוֹ]. אֵיפה מעילי?
אָטי-מני. לאָן אָתּה?
שימלי. נוֹסע אני תּיכף וּמיד ליהוּפּיץ!
אָטי-מני. לאָן תּסַע בּאִישוֹן לילה, אוֹיה לי?
שימלי [צוֹעֵק]. אני נוֹסע תּיכף וּמיד ליהוּפּיץ!… תּנוּ לי אֶת מעילי, אָמַרתּי לָכם!… מנדל! מנדל!
מנדל [מתגלה בּפּתח, נוֹשם ושוֹאֵף]. בּעל-הבּית! העלמה שלךָ עשתה לךָ מַעשׂה-תעתּוּעים!…
שימלי [אֵינוֹ שוֹמע]. יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת הטוּמאָה שלָךְ!… אֶת מעילי תּן לי הנה!…
סוֹלוֹבייטשיק [שטיפּל בּחשאי בּטוּב השוּלחָן ושׂם ממנוּ בּכיסיו]. הס! תּנהוּ לדבּר דבר! מה הוּא מסַפּר על העלמה?
מנדל. היא בּרחה עם שני הולָדים.
שימלי. מי בּרח? עם אֵילוּ ולָדים? מה אַתּה מדבּר כּהדיוֹט?
מנדל. אֵין אני מדבּר כּלל כּהדיוֹט! אומר אני: העלמה בּרחה עם שני פּרחי החַייטים. רדפתּי אַחריהם, ותקעה לידי שטר של חמשה קרבּוֹנים. הנה השטר… [מוֹציא מכּיסוֹ אֶת השטר, מַראֵהוּ, מַסתּירוֹ שוּב].
סוֹלוֹבייטשיק. דבר מיוּחָד בּמינוֹ!… מראש ידעתּי, שכּךְ יִהיֶה סוֹפה של הקוֹנבּינָאציה!…
שימלי [בּעֵינַיִם תּוֹעוֹת]. בּרחה? לָמה בּרחה?…
אָטי-מני [רוּחָה שבה אֵליה אַחרי הבּהלה הראשוֹנה]. הבה נרדוֹף אַחריה! הבה נַשׂיג אוֹתה!… מַהרוּ, מַהרוּ!… [הכּל פּוֹנים עמה אֶל הפּתח]. שמעוֹן, לָמה אַתּה ניצב כּגוֹלם? בּתּנוּ בּרחה מאִתּנוּ! בּתּנוּ, התּינוֹקת שלָנוּ!…
שימלי [צוֹנח על כּיסא בּאֵין אוֹנים]. בּרחה… התּינוקת אַף היא אֵיננה… תּם ונשלם… חלוֹם-בּלָהות… [מוֹחה בּשרווּלוֹ אֶת זיעת פּניו].
המסךְ
מערכה רביעית
[אוֹתוֹ עֶרב, תּיכף לאַחַר המַערכה השלישית. – תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּמַערכה הראשוֹנה, בּשינוּיִים קלים, המעידים, כּי בּבּית דרים עכשיו בּחוּרים. עם הרמת המסךְ שׂוֹררת אפלה על הבּימה. ורק בּעד אַחַד החַלוֹנוֹת מַפציע בּאלכסוֹן קו אוֹר, בּבוּאָתוֹ של הירח, המַכסיף אֶת מנוֹרוֹת-הנחוֹשת הממוֹרטוֹת. – נשמע קוֹל הדלת בּהיפּתחָה וּבכּניסה מתגלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ שלוֹש דמוּיוֹת: קוֹפּיל, בּיילקה וּמוֹטיל. על שכמוֹ של קוֹפּיל עמוּסה חבילה, צרוּרה בּסדין לָבן.]
מוֹטיל. היזָהרי בּלכתּךְ, בּיילקה.
קוֹפּיל. הצת גפרור. [מוֹטיל מַצית גפרוּר, מַדליק אֶת העששית, התּלוּיה בּחוּט-בּרזל ממַעל לשוּלחָן].
בּיילקה [מתבּוֹננת על סביבוֹתיה]. שוּב אני בּביתי… מַה מוּזר! [מבקשת לבכּוֹת, אַךְ מַבליגה על רגשוֹתיה, מגחכת]. ההיטב עיפתּ, קוֹפּיל?
קוֹפּיל. הבל וריק! [מַניחַ אֶת החבילה]. ורק צר לי, כּי נגרוֹם שם עגמַת-נפש לרב שמעוֹן.
בּיילקה. הגם לךָ צר? שמא בּאמת לא נהגתּי כּשוּרה עם אַבּא?… [יוֹשבת אֶל שוּלחָנה].
מוֹטיל. ראֵה-נא גם ראֵה, מה רךְ לבבוֹ פּתאוֹם! צר לוֹ! ואִילוּ הביאוּ אָסוֹן על בּיילקה לכל ימי חַיֶיה, לא היה צר לָךְ?
קוֹפּיל. מי אוֹמר כּךְ, בּן-אָדם?
בּיילקה. צריכים אָנוּ למַהר וּלהשׂיג מרכּבה. עלוּלים הם לָבוֹא בּכל רגע. מנדל בּוַדאי יסַפּר לָהם.
מוֹטיל [ניגָש אֵליה]. רוֹצה אַתּ אֵיפוֹא לנסוֹע אֶל דוֹדתךְ?
בּיילקה. וכי יֵש דרךְ אַחרת לפני?
מוֹטיל. בּלילה? לבדךְ?
בּיילקה. אֶלָא עם מי אֶסַע?
מוֹטיל. אוּלי… עמנוּ?
בּיילקה. עם שניכם?…
מוֹטיל. אֵינני יוֹדע… הא, קוֹפּיל, מַה תֹּאמַר אָתּה?
קוֹפּיל [מן הצד]. אני בּוַדאי שאֵינני יוֹדע… [כּל השלוֹשה משתּתּקים, אֵינם מַבּיטים זה בּפני זה].
בּיילקה [קמה]. אִם כּה ואִם כּה, צריךְ להשׂיג מרכּבה. קשה לטלטל חבילה כּזאת עד התּחנה.
מוֹטיל [בּאנחה]. כּן, צריךְ לָלכת וּלהביא מרכּבה. מי יֵלךְ?
קוֹפּיל. אני יכוֹל לָלכת, אִם רצוֹנךָ בּכךְ. [פּוֹנה אֶל הפּתח].
מוֹטיל. אִם רצוֹנךָ בּכךְ, יכוֹל אני לָלכת…
בּיילקה. היוֹדעים אַתּם מה? משכוּ קשרים! הלא תּמיד אַתּם מוֹשכים קשרים.
קוֹפּיל. מילא, נלךְ הפּעם בּלא זה. [מניע בּידוֹ, יוֹצא].
מוֹטיל. מאַיִן אַתּ יוֹדעת, בּיילקה, כּי מוֹשכים אָנוּ קשרים?
בּיילקה. יוֹדעת אָני. [מַבּיטה בּוֹ בּברק-עינים] קוֹפּיל – אִיש טוֹב כּל-כּךְ…
מוֹטיל. אָכן רוֹאֶה אני, כּי מצא חן בּעֵינַיִךְ.
בּיילקה. לב-זהב לוֹ… [מוֹטיל ניצב לפניה אִילם. בּיילקה פּוֹנה ממנוּ, פּוֹסַעת בּחדר]. מה רב פּה הנקיוֹן – לא כּמנהג בּחוּרים כּלָל. מי מַשגיח פּה על הבּית – בּוַדאי קוֹפּיל?
מוֹטיל [הוֹלךְ אַחריה, מדבּר בּגָרוֹן ניחָר]. השוֹמַעת אַתּ, בּיילקה? מכּיוָן שכּך… מכּיוָן שכּךְ, הרי… הרי… כּאַוַת נַפשךְ!…
בּיילקה [הוֹפכת אֵלָיו אֶת ראשה]. מה אָמַרתּ?
מוֹטיל. לא כּלוּם. אוֹמר אני: כּאַוַת נַפשךְ. אם הוּא מוֹצא חן בּעֵינַיִךְ, הרי… הרי אני… אֵרדה-נא למַעמַקי האדמה!… [סר ממנה, מתיצב בּפניו אֶל הקיר].
בּיילקה [מַבּיטה אַחריו רגָעים אחָדים, ניגשת לאַט, קוֹראת]. מוֹטיל!… [מוֹטיל אֵינוֹ זע. בּיילקה שׂמה ידה תּחת זרוֹעוֹ, מתרפְקת עליו]. אוֹי, מוֹטיל, כּמה שוֹטה אָתּה!…
מוֹטיל [נרעש, הוֹפךְ פּניו אֵליה]. הבאמת, בּיילקה?…
בּיילקה. בּאמת, מוֹטיל!… [מַחליקה על זרוֹעוֹ]. שוֹטה שכּמוֹתךָ, וכי בּשביל מי עזבתי את אָבי ואֶת אִמי?
מוֹטיל. בּשבילי? בּשבילי?… [בּיילקה מנַענַעת ראשה בּאֶין דברים, בּעֵיניה עוֹלוֹת דמעות. מוֹטיל תּוֹפסה בּידיה]. אוֹי, בּיילקה, מה זה אָמַרתּ? אני… גם האמן לא אוּכל! אני… אני… [מחַבּק אוֹתה. בּיילקה צוֹנַחַת בּזרוֹעותיו כּמתעלפת. מוֹטיל מוֹליךְ אוֹתה אֶל תּוֹךְ החדר, מַבּיט בּה בּאֶכּסטאזה]. אוֹי, בּיילקה, האמת הדבר? אֵין זה חלוֹם?… הלא אני… אני… אֵיני יודע בעצמי, מה אוֹמַר!… אני אֶלָחם, בּיילקה? אני אהפוֹךְ אֵת כּל העוֹלָם!… אני… אני… חי נַפשי, בּנאמנוּת, כּמוֹ שאוֹמר קוֹפיל, אני אֶקפּוֹץ מעל הגַג!… אני ארקד, ארקד, ארקד!… [מסתּוֹבב עמה על-פּני החדר. בּינתים נכנס קוֹפּיל מן החוץ. כּשהוּא רוֹאֶה לנגדוֹ אֶת המַחזה הזה, הריהוּ מתנוֹדד, מַסתּיר עֵיניו בּכפּוֹ וּפוֹנה לָצאת כּל-עוּמַת שבּא].
בּיילקה [בּפנים מאָדמים]. הנה קוֹפּיל!
מוֹטיל. קוֹפּיל! אָחי הטוֹב!…
קוֹפּיל [מצדד ליד הכּוֹתל, אֵינוֹ מַבּיט אליהם, בּפנים קוֹדרים]. לא יכוֹלתּי למצוֹא מרכּבה. צריךְ לָלכת בּרגל… [מתיצב אֶל החַלוֹן].
מוֹטיל [ניגָש אֵלָיו]. אַל תּתרעֵם, אָחי קוֹפּיל. הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת… מה אֶפשר לעשׂוֹת אַחרת?…
קוֹפּיל [מתחַמק ממנוּ]. מילא, קץ לדבר… נפטרתּי מעֵסק… שוּב אֵין צוֹרךְ למשוֹךְ קשרים…
בּיילקה [ניגשת אֶל קוֹפּיל לאַט, לוֹקחת אֶת ידוֹ, מלטפת אוֹתה]. קוֹפּיל, הלא אִיש טוֹב אַתּה כּל-כּךְ…
קוֹפּיל [מציץ תּחילה על ידה, אַחַר-כּךְ מרים עֵיניו אֵליה. בּקוֹל נחנק]. אבל בּיש-מַזל אני כּל-כּךְ!… [סר הצדה. בּשעה זוֹ נפתּחת הדלת ודרךְ חדר-הבּישוּל בּאים שימלי, אטי-מני, פּריל וסוֹלוֹבייטשיק].
פּריל [בּפתח החדר]. הנה העֵז – נמצאָה האבדה!
סוֹלוֹבייטשיק. הלא אָמַרתּי לָכם, כּי פּה נַדבּיקם! יוֹדע אני אֶת אַנשי-שלוֹמי!… [בּיילקה, מוֹטיל וקוֹפּיל עוֹמדים נבהלים].
אָטי-מני [פּוֹכרת כּפּיה]. אוֹי לי, בּתּי, שראִיתיךְ בּכךְ!… [שימלי עוֹבר בּחדר בּרגלים כּוֹשלוֹת, מעיף בּביילקה עֵינַיִם קמוֹת, צוֹנח על כּיסא ליד מכוֹנַת-התּפירה, תּוֹמךְ ראשוֹ בּידיו].
פּריל [יוֹשבת]. אוּף! עיפתּי עד מות! [נוֹשׂאת עֵיניה אֶל הכּתלים]. אוֹתה הדלוּת כּשהיתה…
בּיילקה. אִמא, לא יכוֹלתּי לעשׂוֹת אַחרת.
אָטי-מני. ידעתּי, בּתּי, ידעתּי. כּלוּם מה אני אוֹמרת? בּוַדאי כּךְ נגזר עלינוּ. רוֹאָה אני הפּעם, כּי על זאת יִסרנוּ אלוֹהים… [יוֹשבת על סַפסל, בּוֹכה. בּיילקה ניצבת לפניה נבוּכה].
סוֹלוֹבייטשיק [פּוֹסע בּחדר, עוֹמד כּנגד מוֹטיל וקוֹפּיל]. ודווקא שני בּחוּרים בּבת אַחַת זימנה לעצמה – דבר מיוּחָד בּמינוֹ!
בּיילקה [ניגשת אֶל אָביה]. אַבּא, אַל-נא תּכעס עלי. לא יכוֹלתּי לשׂאת עוֹד כּל זאת. [שימלי אֵינוֹ זע].
מוטיל [ניגש אף הוא]. אל תתרעם עלינו, רב שמעון.
בּיילקה. למַעלָה מכּוֹחותי היתה זאת. ראִיתי, כּי על-ידי הזכּיוֹן הגָדוֹל אקפּח את חַיי. כּי הזכּיוֹן הגָדוֹל…
שימלי [מרים לאַט אֶת ראשוֹ, בּגיחוּךְ מת על שׂפתיו]. אֵיזה זכּיוֹן גָדוֹל?
בּיילקה. בּאֵין אוֹשר – לָמה לי כּסף?
שימלי [כּבתּחילה]. אֵיזה כּסף?… [אֶל סוֹלוֹבייטשיק, שניגש אליהם]. מדבּרת היא עדיִין בּכּסף!… [מניע בּידוֹ. בּיילקה מַבּיטה בּתמהוֹן אֶל אָביה ואֶל סוֹלוֹבייטשיק].
סוֹלוֹבייטשיק. אֵין עוֹד כסף, בּתוּלָה. עליו השלוֹם. אֵין נדוּניה ואֶין רחַש. פּקעה כּל הקוֹנבּינַאציה!
פּריל. אָביךְ חָלם חלוֹם – פּרה עפה על הגג וּמילטה בּיצה.
אָטי-מני [מתנוֹעעת בּשבתּה]. אוֹי לי, בּתּי, עלוּבת-נַפשי, הלא אֵינךְ יוֹדעת עדיִין כּלוּם… בּחטאֵנוּ נספּה כּספּנוּ… אֶפשר שקללוֹתי גָרמוּ לכךְ? ואֶפשר ששׂוֹנאֵינוּ נתנוּ בּנוּ עיִן רעה, הלוַאי יִתּן לָהם אלוֹהים כּל מַה שאֵיני רוֹצה להוֹציא מן הפּה!…
בּיילקה [בּעֵינַיִם תּוֹעוֹת מן האֶחָד אל השני]. מַה קרה פּה? לָמה אַתּם מדבּרים כּוּלכם בּחידוֹת?
פּריל. רוֹצה אַתּ בּלא חידוֹת – ואסַפּר לָךְ. היה חוֹר, והטליאוּ עליו טלָאי; בּאוּ וקרעוּ אֶת הטלָאי, ונשאַר חוֹר כּשהיה…
בּיילקה [פּוֹכרת כּפּיה]. מוֹטיל, מה הם מדבּרים?
מוֹטיל. הדברים אֵינם כּפשוּטם.
סוֹלוֹבייטשיק [עוֹמד בּלכתּוֹ]. בּקיצוּר – השטר אֵינוֹ שטר, והזכּיון אֵינוֹ זכּיוֹן!
מוֹטיל. מַה מַשמע?
סוֹלוֹבייטשיק. מַשמע, שחָסר אֶפס אֶחָד. המַדפּיס שכח להדפּיס עוֹד אֶפס אֶחָד.
מוֹטיל. אֵיזה אֶפס?
סוֹלוֹבייטשיק. אֵיזה אֶפס? הנה אֶעמוֹד ללמד נַער-חייטים שכּמוֹתךָ פּרק בגראמַאטיקה!…
בּיילקה [מַתחילה להבין]. אַבּא, טעוּת היתה בּשטר?
סוֹלוֹבייטשיק [פּוֹסע שוּב]. טעוּת, טעוּת! ראֵה-נא, כּמה צריךְ לשׂבּר לָהם אֶת האוֹזן – דבר מיוּחָד בּמינוֹ!…
מוֹטיל [נרעש]. שוּב אֵין הזכּיוֹן הגָדוֹל?
פּריל. אַיִן, אָיִן! הבּיטוּ אֶל פּניו של זה – שׂמחת עוֹלָם על ראשוֹ!
מוֹטיל. קוֹפּיל, הזכּיוֹן הגָדוֹל כּבר עבר וּבטל מן העוֹלָם… השוֹמע אָתּה?
קוֹפּיל [ניבּט לָאָרץ]. שוֹמע אָני.
סוֹלוֹבייטשיק [מתיצב כּנגד הבּחוּרים]. הא? הרחַבתּם לָכם אֶת כּיסיכם? ציפּיתם לנדוּניה שמנה? הנה זה תּקבּלוּ! זה!… [מַגיש אֶל פּני מוֹטיל אֶצבּע משוּלשת, חוֹזר וּמַגישה גם אֶל פּני קוֹפּיל].
מוֹטיל. טוֹעֶה אַתּה, רב שדכן, טעוּת גמוּרה אַתּה טוֹעֶה! [ניגָש אֶל שימלי]. רב שמעוֹן, האמת הדבר? הלא זאת אוֹמרת, שרב שמעוֹן חוֹזר ונַעשׂה שוּב…
שימלי [קם ממקוֹמוֹ לאַט, נאנח]. שוּב עמךָ…
אָטי-מני [מתנוֹעעת]. אוֹי לי ואבוֹי לנַפשי! שוּב אֶל המַחַט, שוּב אל הדלוּת! אוֹי לי, כּי שממוּ חַיי וחָשךְ עוֹלָמי בּעדי!… [ממררת בּבּכי]. בּיילקה. אִמא, אַל תּבכּי. חַייִךְ, שאֵין כּדאי לבכּוֹת!
שימלי [עוֹמד לפני אִשתּוֹ, מַבּיט בּה בּמנוֹד-ראש]. כּךְ דרכּה של אִשה!… לָמה תּבכּי, פּתיה? לָמה תּספּדי לי? וכי סבוּרה אַתּ, שכּבר כּלוּ כּל הקצים? [פּוֹסע לאִטוֹ על-פּני החדר; סוֹלוֹבייטשיק פּוֹסע כּנגדוֹ]. מילא, נחיֶה ונתקיֵים בּלא אַוָזים צלוּיִים. כּיצד אוֹמרת פּריל? נַניחַ גם להאַוָזים להשיב אֶת רוּחָם… [ניגָש אל הבּחוּרים, מַבּיט אליהם בּבת-צחוֹק נוּגָה]. וּבכן, חבר לצים? התּקבּלוּני שוּב לבעל-הבּית?
מוֹטיל. בּכל הדרת הכּבוֹד, רב שמעוֹן! לשׂמחה תּיחָשב זאת לָנוּ!
שימלי. ואַתּה, קוֹפּיל? [מַניחַ ידוֹ על שכמוֹ].
קוֹפּיל. לָמה תּשאַל, בּעל-הבּית, בּנאמנוּת!…
שימלי. אָטי-מני, השמַעתּ? אִם כּן, הלא שוּב טוֹב!… [אָטי-מני מנידה ראשה קמה, מעיפה עֵיניה בּחדר, עוֹברת אֶל חדר-הבּישוּל, מַעלה שם אוֹר. פּריל הוֹלכת אַחריה. שימלי מתהלךְ שקוּע בּמַחשבוֹת, ניגָש אֶל השוּלחָן]. כּן, כּן… [נוֹטל בּידוֹ אֶת המספּריִים, מסתּכּל בּהם]. שוּב מספּריִים וָמַחַט… [בּיילקה קרבה אַף היא אֶל השוּלחָן]. הא, בּיילקה? מַה תֹּאמרי אַתּ לָזה? הנה הלכתּ לפנינוּ להראוֹתנוּ אֶת הדרךְ הבּיתה?
בּיילקה. אַבּא, הלא אני אֵינני אשמה בּזה.
שימלי. אַתּ אשמה? שטיה, וכי מי אוֹמר כּךְ? אַדרבּה, אנחנוּ חייבים לבקש סליחה ממךְ. [אוֹחז בּזרוֹעה, מוֹליכה אֶל הבּחוּרים, רוֹמז עליהם בּאֶצבע]. נוּ, אִמרי-נא! אִמרי, מי? מי משניהם?… [בּיילקה, מוֹטיל וקוֹפּיל כּוֹבשים פּניהם בּקרקע. שימלי מתבּוֹנן אליהם בגיחוּךְ]. לָמה תּחרישוּ? אִמרוּ, אַל תּתבּיישוּ. קוֹפּיל, שמא אָתּה?
קוֹפּיל. לא, בּעל-הבּית, מי וָמה אָני?… [מניע בּידוֹ, סר הצדה].
שימלי. מאַחַר שאֵין זה קוֹפּיל, הרי לָמַדנוּ, שמוֹטיל הוּא זה… מוֹטיל, אַתּה הוּא?… [מוֹטיל בּפנים נוֹהרים, מנַענע ראשוֹ לאוֹת הן]. כּן אֵיפוֹא? אַתּה הוּא אוֹתוֹ עמךָ?… היוֹדע אַתּה, לכל הפּחוֹת, כּי כּלה עניה היא עכשיו?
מוֹטיל. לדידי מַעלָה יתירה היא!
שימלי. בּאמת?… נוּ, וּממנה כּבר קיבּלתּ הסכּמה? [מַראֶה על בּיילקה]. היא רוֹצה בּךְ?… [בּיילקה מתרפּקת בּראשה על זרוֹע אָביה. שימלי מחַבּק אוֹתה]. מכּיון שכּךְ, הרי אֵין מַה לדבּר! [מוֹשךְ אֶת מוֹטיל וּמַעמידוֹ על-יד בּיילקה, מבקש בּעֵיניו אֶת אָטי-מני]. אָטי-מני, אַיֵךְ? די לָךְ לעוֹרר קינה! מַזל טוֹב לָנוּ! [אָטי-מני בּאה עם פּריל מן חדר-הבּישוּל, מַבּיטה בּוֹ]. מַה תּבּיטי בּי? קרבי הנה, כּלוּם אֵינךְ רוֹאָה? מַזל טוֹב לָנוּ!
פּריל. הא לךָ לקינוּחַ סעוּדה!…
שימלי [בּקוֹל חוֹגג]. מַזל טוֹב לָנוּ, אִשתּי! בּתּנוּ נתארשׂה בּשעה טוֹבה וּמוצלָחַת!
אָטי-מני. אוֹיה לי, לקוֹפּיל?
שימלי. לא, להדיוֹט זה… [מחַבּק אֶת מוֹטיל ונוֹשק לוֹ. אַחַר-כּךְ הוא נוֹשק ארוּכּוֹת לביילקה, פּוֹנה וּמדבּר אֶל אָטי-מני בּדמעוֹת עֵינַיִם]. לָמה תּבכּי אֵיפוֹא, שטיה? אַדרבּה, לשׂמוֹחַ אָנוּ צריכים, לשׂמוֹחַ… [סר הצדה, מוחה דמעות עֵיניו בּמטפּחת].
אָטי-מני [נוֹפלת על צוארי בּיילקה]. מַזל טוֹב לָךְ, בּתּי, נחמתי, נַחַת יחידה שלי! [בּוֹכה].
פּריל [מרחוֹק, מוֹחָה דמעוֹתיה]. מעוֹלָם לא עלתה כּזאת על דעתּי!…
סוֹלוֹבייטשיק [שהיה פּוֹסע בּחדר לאִטוֹ וּמתבּוֹנן אֶל כּל הנַעשׂה, ניגָש, מניע בּראשוֹ]. עוולָה היא, רב שימלי, עוולָה היא!… היִתּכן? כּלוּם העוֹלָם הפקר? בּלא שדכן כּלָל?…
שימלי. היֵה אַתּה השדכן!
סוֹלוֹבייטשיק. בּוַדאי! וכי עדיִין מפקפּק אָתּה?… מי כּאן צד החָתן?
בּיילקה. קוֹפּיל!
סוֹלוֹבייטשיק [ניגָש אל קוֹפּיל, העוֹמד אֶל החַלוֹן, מוֹשכוֹ בּידוֹ]. בּוא-נא, צד החָתן, אַל תּסרב… וּמי כּאן צד הכּלה?
פּריל. אני צד הכּלה! וכי לשאוֹל אַתּה צריךְ?
סוֹלוֹבייטשיק. הרי טוֹב. מכּיוָן שכּךְ, הרי זה דבר מיוּחָד בּמינוֹ!… [מוֹציא מטפּחת אדוּמה, מַגישה אל כּל אֶחָד ואֶחָד]. קחוּ וקבּלוּ קנין. אֶת הקערוֹת נשבּור אַחַר-כּך, אִם ירצה השם, בּשעת כּתיבת התּנאִים. הנה כּן! מַזל טוֹב!… מַזל טוֹב, מחוּתּן! מַזל טוֹב, מחוּתּנת! חָתן וכלה, מַזל טוב! [אֶל מוֹטיל]. הא, בּחוּר נאֶה, מה אָמַרתּי אני לָךְ?… [הכּל מברכים זה אֶת זה בּרכּת מַזל טוֹב. פּריל נוֹשקת לאָטי-מני וּלביילקה].
קוֹפּיל [אֶל מוֹטיל]. נוּ, מַזל טוֹב לָךְ. שׂמח אני, אָחי, בּשׂמחָתךָ בּכל לב, בּנאמנוּת…
מוֹטיל [נוֹפל על צואריו]. קוֹפּיל אָחי, עשׂה עמי חסד, אַל-נא תּתרעֵם עלי…
בּיילקה. הלא אִיש טוֹב אַתּה כּל-כּךְ, קוֹפּיל!…
קוֹפּיל. מַה זה תּדבּרוּ, בּנאמנוּת? כּבר היה לי לזרא, חי נַפשי… [סר הצדה].
סוֹלוֹבייטשיק [אֶל שימלי]. כּסבוּר אַתּה, שלא ראִיתי מראש, כּי כּן יִהיֶה? ראִיתי, כּה אֶראֶה חַיִים עמךָ ועם אִשתּךָ אשר אָהבתּ!
שימלי [משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ]. נוּ, תּוֹדה לָאֵל, שכּךְ נגמַר הדבר… ילָדים, לָמה אֵיפוֹא תּחרישוּ? נשלח להביא מעט עמךָ!
סוֹלוֹבייטשיק. אֵין צוֹרךְ לשלוֹחַ – הנה יין! [מוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק]. הלא אָמַרתּי לָכם, כּי מראש ידעתּי – והצטיידתּי…
פּריל. שמא הצטיידתּ גם בּחצי אַוָז צלוּי? הבה, הרק-נא כּיסיךָ!
סוֹלוֹבייטשיק [דוֹחה אוֹתה מעל פּניו]. פּארדוֹן, אַל תּהיִי אִשה!
שימלי. מילא בּקיצוּר, אַיֵה הכּוֹסוֹת? הביאוּ כּוֹסוֹת לכאן!
מוֹטיל. הנה אני מביא כּוֹסות! [רץ אֶל חדר-הבּישול, מביא כּוֹסוֹת].
שימלי [פּוֹתח אֶת הבּקבּוּק]. רַבּוֹתי, אֶל השוּלחָן! מחוּתּנת, לָמה ישׁבתּ שּם מצֵרה ודוֹאֶגת, כּתרנגוֹלת דוֹגרת? אִשׁה פּתיה! אַחרי אשׁר הנחַנוּ אלוֹהים בּדרךְ אמת וּבחר לבתּנוּ אִיש כּלבבה, אִיש מספּריִים וָמַחַט, בּן יִשׂראֵל עמךָ, – הלא חַייבים אנחנוּ לראוֹת אֶת עצמנוּ מאושרים בּבני-אדם!
אָטי-מני. וכי מי מדבּר דבר? מסתּמא מבין אַתּה יוֹתר ממני. [ניגשת אֶל השוּלחָן].
שימלי [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת]. בּוַדאי מבין אני יוֹתר ממךְ!… אֶלָא מה? חלוֹם חָלמנוּ, וחלוֹמנוּ כּלה כּעשן?… לָכן אני אוֹמר לָכם, בּני יִשׂראֵל, שמעוּני: כּךְ נאֶה וכךְ יאֶה! כּי מה היתה תּוֹחַלתּי לאַחַר הזכּיוֹן הגָדוֹל? שוּב ארוּחַת-צהרים טוֹבה, ושוּב ארוּחַת-עֶרב טוֹבה… והרי אני שוֹאֵל אֶתכם: כּלוּם אֵלוּ קרוּאִים חַיִים? כּלוּם זוֹהי תּכלית לפני שימלי סוֹרוֹקר?… אַדרבּה, אמוֹר אַף אַתּה, מוֹטיל! הן מי כּמוֹךָ יוֹדע, מַה טיבוֹ של בּוּרזשוּק!…
מוֹטיל. חַיֶיךָ, רב שמעוֹן, שלא היִית יכוֹל לעמוֹד בּזה כּלָל!
שימלי. בּוַדאי לא היִיתי יכוֹל לעמוֹד בּזה!… התאמינוּ לי, אִם לא? בּמשךְ השבוּעוֹת האֵלה, מיוֹם שהתחוֹלל עלי האָסוֹן, היִיתי יוֹשב כּמה פּעמים וּמהרהר בּפני עצמי: וּבכן, עמךָ? תּם ונשלָם. את הזכּיוֹן הגָדוֹל כּבר העלית. ועכשיו מה? אֶל מה תּשׂא עֵיניךָ לימים הבּאים? מעתּה אֵין לךָ בּעוֹלָמךָ כּלוּם, אֶלָא לישב בּביתךָ ולאמור תּהילים בּכל יוֹם… אבל עכשיו, שהביאַני אלוֹהים עד כּה, שוּב טוֹב ויפה לי! השוֹבר של הזכּיוֹן הגָדוֹל הלא מוּנח עדיִין פּה בּכיס-חָזי – ויש בּידי אֵיפוֹא לחַכּוֹת שוּב! אחַכּה עד בּוֹא יוֹמי האַחרוֹן… [מתּוֹךְ דמעוֹת]. מכּאן ואֵילךְ נַעשׂה אֶת זאת אַרבּעתּנוּ… האִם לא כּן, מוֹטיל? הלא גם אַתּה תּעזוֹר לי לחַכּוֹת לזכּיוֹן הגָדוֹל לעתיד לָבוֹא?
מוֹטיל. אני אַת זכיוֹני הגָדוֹל כּבר קיבּלתּי!… [מחַבּק אֶת בּיילקה].
שימלי [מַבּיט בּוֹ בּגיחוּךְ]. אִם כּן, אֵין אני מקנא בּךְ… נוּ, ואַתּה קוֹפּיל? הלא אַתּה עמךָ גָמוּר… לָמה תּעמוֹד כּה בּוֹדד ונעצב, אָחי?
קוֹפּיל. אני… אני, בּעל-הבּית, גָמַרתּי בּלבּי לנסוֹע לאַמריקה.
שימלי. לאַמריקה דווקא? נַעניתי לָךְ, אָמנם רעיוֹן יפה הוּא זה! בּאַמריקה, אָחי עוֹד רַבּה התּקוָה. הלא אָמרוּ, כּי אַמריקה היא אֶרץ שכּוּלה עמךָ, כּוּלָה אַנשי מספּריִים וָמַחַט… ואוּלם לעֵת-עתּה, עד שתסע לאַמריקה, הבה נשתּה לחַיֵי בּתּי וּלחַיֵי בּחירה. לחַיִים, בּני יִשׂראֵל! [הכּל שוֹתים]. והבה נקוה לימים טוֹבים, כּי מַאמין אני, עליכם לָדעת, בּמלךְ עוֹזר שלָנוּ… אוֹי, יהוּדים, הרי זה מלךְ עוֹזר מאֵין כּמוֹהוּ! אָמנם הוֹלךְ הוּא עמנוּ תּמיד בּקרי, אבל כּל מה שהוּא עוֹשׂה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא לטוֹבת עמךָ!… [מוֹזג לאַט אֶת הכּוֹסוֹת, מזמר בּקוֹל נמוּךְ]. מ-ל-ךְ עוֹ-זר!
מוֹטיל [בּקול עליז]. וּמוֹשיע וּמגן!
קוֹפּיל [עוֹמד שקוּע בּהירהוּרים, מתּוֹךְ יגוֹן עמוֹק].
שימלי [רוֹמז לקוֹפּיל]. נוּ?!
קוֹפּיל [מתנעֵר]. אוֹ-הוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ – אוֹי-אוֹי-אוֹי!…
המסךְ
-
בּוּרגָני. ↩
(מוּשר בּפי שימלי סוֹרוֹקר בּשעת מלאכתּוֹ).
חַיָּט פּוֹעֵל צֶדֶק, בֶּן יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ,
אַנְעִים לְךָ זְמִירוֹת, אֲכַנְּךָ וַאֲדַמְּךָ!
אִישׁ הַמִּסְפָּרַיִם, תּוֹפֵשׂ חוּט וָמַחַט,
בְּךָ כָּל-סְגֻלּוֹת עַמְּךָ נִכְלְלוּ גַם יָחַד:
מַלְבִּישׁ כָּל-עֲרֻמִּים –
וּבְגָדֶיךָ פְרוּמִים,
מַטְלִיא כָּל-הַטְּלָאִים –
וְאַתָּה לָבוּש קְרָעִים.
לְמַרְאֵה בַּקְבּוּק מַשְׁקֶה תַּצְהִיל אֶת-פָּנֶיךָ.
וּלְחֶמְדַּת דָּג מָלוּחַ יֶהֱמוּ מֵעֶיךָ.
וְעֵת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת תִּנְהֹם מַר נַהַמְךָ
עַל תַּקִּיפֵי אָרֶץ, אוֹכְלֵי עֲנִיֵּי עַמְּךָ,
זוֹלְלֵי עֲלִיּוֹת שְׁמֵנוֹת, וְהֵן גַּם לְפִי טַעַמְךָ, –
מִי לֹא יֶחֱרַד לִבּוֹ מִפְּנֵי קוֹל רַעַמְךָ,
וּמִי אַמִּיץ בַּגִּבּוֹרִים יַעֲמֹד לִפְנֵי זַעַמְךָ,
הוֹי חַיָּט פּוֹעֵל צֶדֶק, בֶּן יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ?!…
הנפשוֹת
בֵּיילָה, מבשלת. אַלמנה בּת שלוֹשים וַמעלה. אִשּה בּעלת־בּשׂר.
פַרַאדִיל, נַערה משרתת.שחרחוֹרת ונאוָה.
רַב אַלְתֶּר, מוֹכר־ספרים עני. מַשאיל סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת בשׂכר מוּעט. יהוּדי בּן אַרבּעים. אַלמן, אוֹ גָרוּש, אוֹ אֶפשר רווק זקן. פּניו חֶצים שוֹחקים וחֶצים בּוֹכים. לָבוּש צוָארֹון מזוּהם וּמגבּעת ממוּעכת. מחַזר אַחרי בּיילה המבשלת.
חַיִּים. משרת בּבּית הסמוּךְ. בּחוּר כּהלכה וטבעת של זהב בּאֶצבּעוֹ. מחַזר אַחרי פראדיל המשרתת.
מִישָׁה, מַאשָׁה, בּני בּעלי הבּית. נַער ונַערה. מדבּרים בּלָשוֹן בּלוּלה. חציה יהוּדית וחציה רוּסית.
הַגְּבֶרֶת, בּעלת־הבּית בּכבוֹדה וּבעצמה. מתגלית על הבּימה בּסצינה האַחרוֹנה. בּלוית אוֹרחיה.
מקום המַחזה בּחדר־הבּישוּל
סצינה ראשוֹנה
בּיילה: [עוֹמדת חשׂוּפת־זרוֹעוֹת ליד התּנוּר והכּירים, מבשלת ושׁרה בּפני עצמה].
עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה,עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם –
עַל יְמֵי־עֲלוּמַי כִּי חָלְפוּ לְלֹא־נָחַת,
כְּהִנְדּוֹף זֶה הֶעָשָׁן תַּחַת הַשָּׁמַיִם
וּכְהִמֵּס עַל הַמַּחֲבַת חֶמְאָה זוֹ רוֹתָחַת…
אוֹי וַאבוֹי לשׂוֹנַאי וּלכל דוֹרשי רעתי, כִּי גזירה נגזרה על בּיילה בּמיטב ימי־עלוּמיה לעמוֹד ליד התּנוּר בּבית זרים וּלהיכּנע תּחת מרוּתה של בּעלת־הבּית, מַטרוֹנה נאָה זוֹ, היוֹדעת כּל היּוֹם רק חַלל ורק קלל… גם לָזאת יִקָרא גבירה! נדיבת־לב, הקוֹפצת אֶת ידה מאָחיה האֶביוֹן, אֵינה נוֹתנת פּרוּסַת־לחם לרעֵב, ואַף מבּניה, מעצמה וּמבּשׂרה, היא מתעלמת, מקמצת וּמוֹנַעת אוֹכל מפּיהם. הכּל חשוּדים בעֵיניה, חשוּדים על האכילה ועל השתיה. הכּל אוֹכלים, הכּל שוֹתים – הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים אֶת בּשׂרה, הלוַאי יִשתּוּ עלוּקוֹת אֶת דמה!…
[תּוֹרמת קימעה מכּל המַאכלים ושׂמה לתוֹךְ קדירה מיוּחדת].
עוֹד יִשאֵר לָהם די לאכוֹל וּלהפּקע. כּמַאמרוֹ של רב אַלתּר: מַמעיט בּשׂר –מַמעיט רימה"…
[תּוֹרמת עוֹד נתח בּשׂר].
אֵין בּכךְ כּלוּם. גם זה יספיק לָהם כּדי להיחָנק… אָח ־ אָח ־ אָח! כּי אֶזכּרה ימים מקדם, עֵת היִיתי בּעלת־בּית בּפני עצמי, סמוּכה על שוּלחָני ליד בּעלי, מסַדרת סדר של פּסח כּהלכתוֹ!…
[שׁרה].
כְּשֵם שֶׁרַע וָמָר
לְדָגִים בְּלֹא פִלְפֶּלֶת,
כָּךְ רַע וָמָר
גּוּרָלָהּ שֶׁל מְבַשֶּׁלֶת.
כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר
לְמָרָק מִבְּלִי מֶלַח,
כָּךְ רַע וָמָר
לַעֲבוֹד עַד בּוֹא כֶּלַח.
כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר
לִקְדֵרָה הַנִּשְׁבֶּרֶת,
כָּךְ רַע וָמָר
לִשְׁמוֹעַ גַּעֲרַת גְּבֶרֶת.
כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר
לְפַשְׁטִידָה מְפֻחָמָה,
כָּךְ רַע וָמָר
לְאִשָּׁה לֹא־נֻחָמָה.
כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר
לְרֶגֶל בְּלֹא נַעַל
כָּךְ רַע וָמָר
לִשְׁרוּיָה בְלֹא בַּעַל…
מי דוֹפק שם על הדלת? וַדאי רב אַלתּר הוּא זה. איש יקר הוּא, יהוּדי כּשר, תּמים וישר, דוֹבר אמת. עוֹבד בּזיעת אַפּיו, בּנַפשו יביא לחמוֹ, אֵינוֹ רואֶה טוֹב בּחַייו. כּמוֹני כּמוֹהוּ, גוֹרל אֵחָד לשנינוּ…
[פּוֹתחת הדלת. מן החוּץ בּא רב אַלתּר וַחבילת ספרים תּחת זרועו].
סצינה שנית
רב אַלתּר: [מַניח אֶת החבילה בּקרן־זוית, מַתקין זקנוֹ, מוֹחה זיעת פּניו בּמטפּחת אדוּמה].
עֶרב טוֹב לָךְ, מרת בּיילה שתּחיֶה! השלוֹם לָךְ? עברתּי לתוּמי על־פּני הבּית, ראִיתי אוֹר בחַלוֹן,
ואמַרתּי אֶל לבּי: אָסוּרה־נא ואֶראֶה… כּל היוֹם אָדם פּוֹנה לבצעוֹ, בּהוּל על עסקיו, מכתּת רגלָיו בּחוּצוֹת, מַחזיר על הפּתחים, מהלךְ מבּית אֶל בּית. כּסבוּר אָדם: שמא כּךְ ושמא כּכה, זעֵיר פה, זעֵיר שם… מַה יוֹם מיוֹמַיִם, בּיילה, שאַתְ מאַחרת לבשל כּל־כּךְ? הרי לא יוֹם טוֹב ולא שבּת היוֹם?
בּיילה: שדים ורוּחוֹת יוֹדעים אוֹתם! שׂמחה בּביתם פּתאוֹם, הלוַאי תּהפךְ לָה לחרדה – להגברת הנאָה כּוונתי!… חָתן בּא ממרחַקים להתבּוֹנן על בּתּה המלוּמדת… בּרנש בּעל־כּפתּוֹרים, השד יוֹדע אֶת אָביו… עוֹד מעט וּפראדיל בּאה – זוֹ הכֹּל גָלוּי לפניה. שב־נא, רב אַלתּר, בּבקשה ממךָ. הרי כּיסא ושב. אֶפשר תּשתּה כּוֹס תּה? אוֹ כּוֹס חָלָב? אוֹ אוּלי זוֹ וזוֹ גם יחד? אוֹ אֶפשר תִּסעד הפעם אֶת לבּךָ?
רב אַלתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ, בּיילה ליבּתי. לָמה תטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? אֵין אני רעֵב חָלילה בּיוֹתר. אֵלָּא מה? כּיוָן שבּאנוּ לידי כּךְ, נַעניתי לָךְ, כּמַאמרם: אִם נאֶה לָךְ, יאֶה גם לי…
[אוֹכל]. אִם כּן אֵיפוֹא, חַג לָהם היוֹם? לוּא יהי כּן. כֹּה יִתּן לָהם אלוֹהים וכה יוֹסיף. מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? שמא תֹּאמַר: אֵין הלָלוּ מספיקים בּידי להרויח אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה? אֵין בּכךְ כּלוּם. הלא ריסטוֹקראטים הם, ודרךְ הריסטוֹקראטים בּכךְ. הנה נקח־נא, דרךְ משל, אֶת גברתּךְ המַטרוֹנה בּכבוֹדה וּבעצמה: לשעבר היתה זוֹ קוֹנה מידי ספרים הרבּה, והיִיתי מַרויחַ ממוֹן על־ידיה. ואוּלָם מיוֹם שחָזרה מחַמי חוּץ־לָאָרץ, שינתה אֶת טעמה ושכחה אֶת לשוֹננוּ היהוּדית, שכחה לעוֹלָמים! דוֹמה, כּאִילוּ הוֹרתה ולידתה לא היוּ אֶלא בּפאריז… הוּא אשר אָמַרתי: קשים חַמי חוּץ לָאָרץ לאַחינוּ מוֹכרי־הספרים כּסַפּחת.
בּיילה: כּלוּם יֵש לָהם פּנַאי לקרוֹא בּספרים? הלא משּׂמים הם לילוֹת כּימים וּמַתמידים על הקלָפים. משהגיע עֶרב, מיד כּוּלָם מתכּנסים בּחבוּרה, כּל גבירי העיר ונכבּדיה: פּשטידתא וּברוזתא, אבילפתּא ודגשיבּוּטא, ואֵינם זזים מן המקוֹם עד אוֹר הבּוֹקר, יוֹשבים וּמלהגים וּמשׂחקים מין משׂחָק, ששמוֹ עָקָא, הלוַאי יִשלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּל עָקָא וכל מַרעין בּישין, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… הם מיטיבים אֶת לבּם בּקלָפים, ואני מצוּוָה ועוֹמדת כּאן ליד התּנוּר עד בּוֹש: אפי לָהם, בּשלי לָהם, צלי לָהם – הלוַאי יִצָלוּ כּוּלָם בֹּאִשה של גיהינוֹם!…
אֶפשר תִּטעם, רב אַלתּר, כּוֹס ייש משיוּרי יוֹם אֶתמוֹל?
[גוֹחנת אֶל מיטתה, מוֹציאָה, בּקבּוּּק מתּחתּיה, מוֹזגת לוֹ כּוֹס ייש].
רב אַלְתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ, בּיילה ליבּתי.
[טועֵם מן הכּוֹס]. לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר?
[מגיח אֶת הכּוֹס אֶל גרוֹנוֹ]. השוֹמַעת אַתּ, בּיילה? הייש הזה אֵיננוּ כּלָל מן הגרוּעים, בּי נשבּעתּי!
[בּיילה מוֹזגת לוֹ כּוֹס שנית]. רב תּוֹדוֹת לָךְ. לָמה תּטריחי אֶת עצמך; על לא־דבר?… אָח־אָח־אָח, ימים רעים הגיעוּנוּ, אני אוֹמר לָךְ! לא כּימים הראשוֹנים הימים האֵלה. לשעבר, כּשהיִיתי מקבּל מעיר ווילנה מלָאי של ספרים ורוֹמאנים, מיד היִיתי מוֹצא קופצים עליו. העיפוֹת עינךָ בּוֹ – ואֵיננוּ. ועכשיו, מיוֹם שקמוּ הציוֹניִים והתחילוּ להדפּיס אֶת ספריהם וחוֹברוֹתיהם, לָקתה פּרנסתי, לָקתה כּוּלָה… ננַא! ציוֹניִים עליךָ, יִשׂראֵל!
בּיילה: צוֹענים? מה טיבה של משלחת מַלאכים רעים זוֹ, רב אַלתּר?
רב אַלתּר: ציוֹניִים – הלא הם הציוֹניִּים, העוֹסקים בּציוֹניוּת. רוֹצים הם, עליִךְ לָדעת, כּי נסַע כּוּלָנוּ לִפְלִשְׁתִּינָה הם רוֹצים!
ביילה: [מנַענעת ראשה]. אִם לָךְ, הרי לָךְ, הרי לָךְ גם פלשתּינה – תּתּן לָהם, רבּוֹנוֹ של עוֹלָם, ללבּם מגינה!…
רב אַלתּר: [מַפסיקה]. אַל־נא, בּיילה, לָמה תּקללי אוֹתם חינם? אַדרבּה, הלא הציוֹניִים הלָלוּ דווקא לטוֹבתנוּ מתכּוונים. אַדרבּה, חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת וּלהלל וּלשבּח אֶת שמם, שכּל כּוונתם אֵינה אֶלָא להוֹשיע אֶת אחיהם האֶביוֹן… אֶת העם ואֶת האוּמה ואֶת הכּלָל… גם כּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
בּיילה: האוּמנם? אִם כּן, לָמה החרשתּ עד כּה? מכּיוָן שכּךְ, יִשלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּרכה והצלָחַה בּכל מַעשׂי ידיהם. תּהי דרכּם ישרה לפניהם בּכל אשר יִפנוּ. הלוַאי יִהיוּ בּעלי־הבּתּים שלי כּפרת ראשם מעתּה ועד עוֹלָם!
רב אַלתּר" חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם?… הנה קיבּלתּי, דרך משל, חבילה חדשה, סחוֹרה עוֹברת לסוֹחר, עידית שבּעידית, רוֹמאנים גדוֹלים ונוֹראִים, מאַמריקה הם בּאִים, כּוּלָם חדשים וּמַבהיקים, זה עתּה יצאוּ מתּחת יד החַיט. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? סחוֹרה יקרה מאֵין דוּגמתה! עין לא ראתה! יֵין־קפריסין! סוֹלת נקיה!…
בּיילה: [מוֹציאָה מתּחת מיטתה בּקבּוּק שני וּמוֹזגת לוֹ כּוֹס יין]. ועתּה, רב אַלתּר, קוּם־נא וּטעם, בּבקשה ממךָ, מן היין הזה, שנשתּיֵיר על שוּלחָנם אֶתמוֹל.
רב אַלתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ. לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? [טוֹעֵם מן הכּוֹס ולוֹקק שׂפתיו].השֹוֹמַעת אַתּ, בּיילה ליבּתי? האָדוֹם־האָדוֹם הזה יין שמוֹ! המַשקה הזה גוּנַב מאֶרץ המַשקאוֹת!… [שוֹתה ולוֹקק שׂפתיו]. מיוֹם שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַשקאוֹת בּעוֹלָמוֹ לא הוֹציא מתּחת ידוֹ משקה מתוּקן כּזה… [מסתּכּל בּכּוֹס וזן עֵינוֹ בּה]. אָכן רוֹאֶה אני עתּה כּי העשירים יוֹדעים לבחוֹר בּטוֹב! הוּא אשר אָמַרתּי: לעוֹלָם יִמכּוֹר אָדם קפּוֹטתוֹ,
וּבלבד שיִהיֶה עשיר!… ועכשיו, מאַחַר שהגענוּ לידי כָּךְ, הבה נשתּה לחַיִים ןלבריאוּת־הגוּף ולאריכוּת־ימים! [מגיח אֶת הכּוֹס אל פּיו]. השוֹמַעת אָתּ? לָזה יִקָרא יין! מַשקה זה הוּא מאוֹתם מיני המַשקאוֹת, שקוֹראִים לָהם בְּשם יין! מוֹצא אַתּה בּוֹ כּל הסימנים, שמנוּ חכמים בּ… בּ… בּכוֹס יין! [לוֹקק שׂפתיו]. מוֹצא אַתּה בּוֹ… גם כַּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
ביילה: [מוֹזגת לוֹ כּוֹס שנית]. אִם כֵּן, שתה עוֹד כּוֹס אַחַת, רב אַלתּר. אֵין בּכךְ כּלוּם. שתה ואַל תּחמוֹל. יֵש לָהם בּמַרתּף די והוֹתר. הלוַאי יִשתּוּ ויקיאוּ להנאָתם!…
רב אַלתּר: [פּניו מַבהיקים]. חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? יִשתּוּ לָהם… יִשתּוּ יהוּדים וישׂמחוּ… היהוּדי יהוּדי הוּא… אֵינוֹ דוֹמה יהוּדי לגוֹי… יהוּדי שטעם מעט מַשקה, הרי אֵינוֹ ולא כּלוּם… שתה כּוֹס אַחַת, שתּי כּוֹסוֹת, אוֹ אפילו שלוֹש כּוֹסוֹת – ולא כּלוּם… אֵין פּוֹצה פה וּמצפצף… אֵינוֹ פּוֹגע בּזבוּב על־גבּי הקיר… כּלוּם שיכּוֹר הוּא? חַס ושלוֹם! שיכּוֹר לא יִהיֶה לעוֹלָם! לעוֹלָם לא יִהיֶה שיכּוֹר!…
ביילה: [מוֹזגת לוֹ עוֹד אֶחַת]. חַס ושלוֹם!…
רב אַלתּר: כּנגד מה אֵיפוֹא נתגלגלוּ והגיעוּ הדברים? כּנגד זה שאָמַרת: עבוֹדת־פּרךְ… אָמנם כּן, עבוֹדת־פּרךְ עבוֹדתנוּ… עבוֹדה המפרכת אֶת הגוּף וּמתישה כּוֹחוֹ של אָדם… הנה, כּדוֹמה לנמשל, נקח־נא בּפּעם הזאת לרגע אֶחַד אִשה צנוּעה בּדמי עלוּמיה, אַלמנה צעירה כּמוֹךְ, למשל… מה? מה אָנוּ וּמה חַיֵינוּ? לא כּלוּם… הכּל הבל וּרעוּת־רוּח… הכּל כּךְ והכּל כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… שמעיני, בּיילה ליבּתי, ויִשמַע אֵליִךְ אלוֹהים. מתּחילה לא היה בּדעתּי לאמוֹר לָךְ זאת. ורק עכשיו, מאַחַר שנתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּךְ, הבה אַשמיעֵךְ הפּעם דבר דבוּר על אָפניו… תוֹכן הענינים של סיפּוּר־המַעשׂה כּךְ הוּא… הנה יוֹשבת אַתּ פֹּה, כּדוֹמה לנמשל, סמוּכה על שוּלחַן אחרים… יוֹשבת גלמוּדה ושוֹממה… מַה לָךְ פּה וּמי לָךְ פּה? מַה תִּקוָתךְ וּמה תּכליתךְ? עוֹמדת וּמבשלת סעוּדת־הצהרים וחוֹזרת וּמבשלת סעוּדת־הערב… וּבכן? כּלוּם לכך נוֹצרתּ?… עד מתי? עד מתי, אני שוֹאֵל אוֹתךְ, שתּבשלי בּשביל אחרים? כּבר הגיעה השעה, שתּבשלי סעוּדה לעצמךְ, בּבית אִישךְ, ליד תּנוּרךְ… כּבר הגיעה העֵת גם כּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
ביילה: חַיֶיךָ, רב אַלתּר, שכּל דבריךָ אמת וָצדק. בּאמת אָמרוּ: יפה עביט של שוֹפכין משלָךְ מסיר מרק משל אחרים. אבל מַה יוֹעילוּ הדברים, ואני אַלמנה עלוּבה, עוֹטיה ושוֹממה…
רב אלתר: אם כּן, מַה בּכךְ? וכי בּשביל שאַלמנה אַתּ הפסַדתּ? וכי אַלמנה אֵינה קרוּאָה אָדם? אַדרבּה, לפי עניוּת דעתּי, אַלמנה סחוֹרה משוּבּחת היא… הכּל קוֹפצים על אַלמנה… הן מצד רחמנוּת, והן מצד… [מַסבּיר בידיו] כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
בּיילה: אַךְ הבל תּנַחמני, רב אַלתּר. מי הוּא זה האִיש, אשר ישׂים אֶת לבּוֹ לחמוֹל עלי ועל מאתים הקרבּוֹנים בּסךְ־הכּל – הלוַאי יהי זה חלקם של בְּעָלַי מכּל עמלם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!…
רב אַלתּר: [מסַלסל שׂפמוֹ ואוֹזר כּבחוּר חלָציו]. אַל־נא, בּיילה ליבּתי, לָמה תּדבּרי כּדברים האֵלה? אָמנם פּשוּטוֹ של מקרא כּךְ הוּא, ואַף־על־פּי־כן יֵש מדרשים הרבּה… מאתים קרבּוֹנים, דרךְ משל, בּימינוּ אֵלה מצטרפים יחד לסכוּם הגוּן… ולסכוּם הגוּן אשר כּזה, אִם יזמין לָךְ הקדוֹש־ברוּךְ־הוּא אָדם מהוּגָן בּיוֹתר, אִיש צעיר לימים, אִיש מהיר וחָרוּץ בּמלאכתּוֹ, אִיש תּמים וישר, אִיש אשר עֵסק לוֹ בּידוֹ, אִיש אשר יֵאָמר עליו, כּי הוּא זה… אִיש אשר הוּא… [מַסבּיר בּידיו] כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
בּיילה: דהיינוּ, כּדוֹמה למשל?
רב אַלתּר: [מסַלסל שׂפמוֹ]. דהיינוּ, כּדוֹמה למשל, הבה נקח לָנו בּדרךְ השערה מין בּרנש, שיֶש לוֹ עֵסק בּידוֹ, עֵסק שאֵינוֹ גדוֹל ונוֹרא בּיוֹתר, אבל עֵסק הגוּן, עֵסק נאֶה וּמכוּבד, עֵסק יפה ונעים, שוֹקט וּבוֹטח… אָדם המטפּל בּמין סחוֹרה, שמַשאִילים אוֹתָה לאחרים בּשׂכר מוּעט… לקריאה, דרךְ משל… נוּ, נֹאמַר, דרךְ משל, ספרים ורוֹמאנים… [מַסבִּיר בּידיו]. כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
בּיילה: [כּמהרהרת, מקנחת חוֹטמה בּשרווּלה מלמַטה למַעלה]. מדבּר אַתּה, רב אַלתּר, מיני דברים משוּנים… חידוֹת לי דבריךָ… שתה־נא בּבקשה ממךָ, שתה ואַל תּסרב. וכי לכךְ נַעבוֹד בּזיעת אַפּינוּ כּל היוֹם, כּדי שיבוֹאוּ הם אַחרינוּ לאכוֹל ולשתּוֹת וּלמַלא
אֶת כּרסם, הלוַאי תִּתפקע לָהם?!… [מוֹזגת לוֹ עוֹד כּוֹס יין]
רב אַלתּר: חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? [נוֹטל אֶת הכּוֹס בּידוֹ]. אָמַרתּ: עוֹבדים אנוּ בּזיעת אַפּינוּ… אָמנם כּן. הלא לכךְ נוֹצרנוּ. כּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ מששת ימי בּראשית, שנהיֶה אנחנוּ מתענים כּל ימינוּ על האָרץ, פּנינוּ מַשחירים כּשוּלי קדירה, והם מתענגים על כּל טוּב, אוֹכלים ושוֹתים וּמיטיבים אֶת לבּם, זה כּךְ וזה כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… ורק על זה יִדוה הלב, כּי כּל עמלנוּ אֵינוֹ שוה בּעֵיניהם כּלוּם. למשל, הבה נקח אֶת הסוּס, להבדיל, אַף הוּא בּריה עלוּבה, נתוּן בּעבוֹת העגָלָה, משוּעבּד לעוֹל בּעלים, מצוּוה ועוֹמד לעשׂוֹת רצוֹנם. ואַף־על־פּי־כן בּוֹא וּראֵה, מה בּיני לבינוֹ: שהסוּס בּעליו כּרוּכים אַחריו, מטפּלים בּוֹ בּחיבּה יתירה, מפטמים אוֹתוֹ להנאָתוֹ, מסַפּקים לוֹ כּל צרכיו בּעין יפה, הן בּמַאכל והן בּמשתּה, הן כּךְ והן כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
בּיילה: חידוֹת לי דבריךָ, רב אַלתּר. מדבּר אַתּה תּמיד מיני דברים משוּנים, משל וּמליצה…
רב אַלתּר: הדברים האֵלה לא מלבּי בּדיתים. קראתי אוֹתם בּספר, בּאֶחָד מאוֹתם מיני הספרים, שמַדפּיסים עתּה העבריינים הלָלוּ, הציציליסטים, יִמַח שמם וזכרם.
בּיילה: מי? מַה טיבה של מַכּה זוֹ? מַכּה גדוֹלָה לאַפּם!…
רב אַלתּר: חס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? אַדרבּה, בּוֹאוּ ונַחזיק טוֹבה למיני בּני־אָדם אֵלוּ שכּל יִשעם וחפצם לעמוֹד לימין אחיהם האֶביוֹן, לדרוֹש משפּט העוֹבדים והפּוֹעלים, כּמוֹני וכמוֹךְ וּככל העשוּקים והגזוּלים, הנמֵקים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹני וּבחוֹסר־כּל.
בּיילה: אם כּן, לָמה החרשתּ עד כּה? מכּיוָן שכּךְ, תּהי־נא גברתּי המַטרוֹנה כּפּרת ציפּרנם הקטנה מעתּה ועד עוֹלם!
רב אַלתּר: חס ושלוֹם! מַה לי וָלָה, כּי אֶדרוֹש רעתה?…
[הדלת נפתּחת ואֶל חדר־הבּישוּל נכנס חַיִים המשרת. בּיילה ממַהרת אֶל התּנוּר. רב אַלתּר נוֹתן עֵיניו בּספר].
סצינה שלישית
חַיִים: [מגבּעתּוֹ שמוּטה לוֹ לצד אֶחָד]. ערב טוֹב יִכּנס אֵל לבּךְ, בּיילה חמדתי! השלוֹם לידידי היהוּדי רב אַלתּר? שמעֵני! אוֹתוֹ סיפּוּר־המַעשׂה, אשר הבאת לי, סיפּוּר יקר־המציאוּת הוּא! כּפתּוֹר וָפרח! כּיוָן שהתחַלתּי לקרוֹא בּוֹ, מיד נפלה עלי תּרדמת־אלוֹהים, וישנתּי על הסַפסל שנַת־גבּוֹרים. [מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס יין]. התכּבּדוּ, מכוּבּדים, אִכלוּ מַשמַנים וּשתוּ מַמתּקים, כּמוֹ שאוֹמרת גברתּי בּשעה
שהיא מכבּדת אֶת אוֹרחיה בּאגוֹזים מַתליעים. היכן פראדיל? [רוֹצה למזוֹג כּוֹס שנית].
בּיילה: [סוֹטרת לוֹ על ידוֹ]. כּלךְ מזה, משוּמד שכּמוֹתךָ! לא לשמךָ ולא לכבוֹדךָ הכינוֹתי!… הגידה־נא לי, בּחוּר נאֶה, מה ראִית העֶרב, שהתקשטתּ פּתאוֹם, כּחָתן לחוּפּתוֹ? מַה נשמַע שם אֶצלכם? מַה שלוֹם בּעליךָ?
חַיִּים: רק שלוֹם ושלוָה ונַחַת סלה! שניהם יוֹשבים
בּחדר־מַשׂכּיתם, כּיוֹנים בּארוּבּוֹתיהן, מתנַגחים זה עם זה, מחָרפים
וּמגדפים זה אֶת זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת.
[מוֹציא אגוֹזים
מכּיסוֹ, זוֹרקם אֶל תּוֹך פּיו וּמפצעם בּנקישת הכּף עַל לסתוֹתיו מלמַטה למַעלה].
בּיילה: כּל־כּךְ לָמה?
חַיִּים: כּדי לפשוֹט אֶת העקמוּמית שבּלב. היא נכספת לפריז. אָמַר לָה: לברלין. אָמרה לוֹ: לשאוֹל תּחתּית. אָמַר לָה: בּהמה אָתּ. אָמרה לוֹ: ואַתּה חַמר. אָמַר לָה: וּבלבד שאֵינני חַייט… ושבתּי אני ואָמַרתּי אֶל לבּי: מעקימת פּניהם ניכּר, ששניהם מוצאָם מגזה היִחוּס. חוֹששני, ששלשלת היוֹחסין שלָהם גדוֹלָה משל מחוּתּנם פּשטיתדא. היוֹדע אַתּה, רב אַלתּר, אֶת שלשלת היוֹחסין של הגביר פּשטידתא?
רב אַלתּר: כּדוֹמה לנמשל?
חַיִּים: כּדוֹמה לנמשל, אבי־אָביו קבּלן מפוּרסם היה בּשעתוֹ: שהיה מקבּל בּביתוֹ בּחשאי מנוֹרוֹת וּמַחבתּוֹת וּשאָר כּלי־נחוֹשת גנוּבים. ואבי־אִמוֹ – זה היה ממוּנה פּרנס־חוֹדש בּעירוֹ: שבּכל ראש חוֹדש היה מַחזיר על הפּתחים וּמתפּרנס מן הנדבוֹת… [רוֹאֶה אֶת פראדיל בּאה מן הבּית]. אָה! קיוינוּ לביאת המשיח, והנה זוֹ בּאה!…
סצינה רביעית
פראדיל: [אֵינה רוֹאָה אֶת חַיִּים. פּוֹנה כּה וָכה וּמזמרת בּפני עצמה.].
עַל אֶבֶן מֵאַבְנִי הַמָּקוֹם
יָשַבְתִּי לְתַנּוֹת צָרוֹתַי:
כָּל הַבְּתוּלוֹת נִתְאָרְשׂוּ,
וְאָנֹכִי מַלְבִּינֹות שַׂעֲרוֹתַי…
חַיִּים: [עוֹשׂה עצמוֹ כּמוֹחה דמעה מעֵיניו]. כּמה גדוֹלָה הַרחמנוּת!
פראדיל: [אינה רוֹאָה אוֹתוֹ, מוֹסיפה לזמר].
חָשְׁכוּ לִי מְאוֹרוֹת שָׁמָיִם.
חָשַךְ עוֹלָמִי בַּעֲדִי:
מִכָּל חַבְרוֹתַי הַבְּתוּלוֹת
נִשְׁאַרְתִּי אָנֹכִי לְבַדִי…
חַיִּים: [מזמר לעוּמתה מרחוֹק].
נִצַבְתִּי עַל סַף בֵּית הוֹרָתֵךְ
לְהַבִּיט אֶל סַפִּיר גִזְרָתֵךְ,
לַחֲמוֹד בְּלִבִּי תְּמוּנָתֵךְ,
לִשְׂבּוֹעַ בְּהָקִיץ שִׂמְלָתֵּךְ…
פראדיל: [אֵינה רוֹאָה אוֹתוֹ].
כֻּלָּן כְּבָר חוֹבְקוֹת אֶת־בְּנֵיהֶן,
אֵין קֵץ וְאֵין גְּבוּל לְשִׂמְחָתָן.
רַק אָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת שֹוֹמֵמָה,
יוֹשֶבֶת וּמְצַפָּה לְחָתָן…
חַיִּים: [הוֹלךְ לקראתה בּזרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת]. הנני! מוּכן וּמזוּמן! נכוֹן אני לפרוֹשׂ עליִךְ אֶת כּנפי גם העֶרב, גם בּזה הרגע, יוֹנתי תּמתי! הלא לכךְ בּאתי עתּה אֵלָיִךְ, שנדבּר אֶת דברינוּ ונקבּע בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת אֶת זמַן האֵירוּסין, יוֹם שבירת הקערוֹת… עֶרב טוֹב לָךְ, פראדיל שאָהבה נַפשי! מה שלוֹמךְ, חמדת לבּי, וּמה בּריאוּתךְ, מַלאָכי ואוֹצרי הטוֹב, רוּחַ עֵיני, אִישוֹן לבּי, יוֹנתי בּחַגוי הסלע, כּמוֹ שנאמר בּספרי רב אַלתּר ידידנוּ…
פראדיל: מַה זאת? אֵיזה רוּחַ עבר עליךָ פּתאוֹם, שזחה דעתּךָ כּל־כּךְ? הבּיטוּ־נא וּראוּ אֶת זה ואֶת הילוּכוֹ, שהתקשט בּבגדי־שבּתּוֹ, כּמחוּתּן לכלוּלוֹת בּתּוֹ הצעירה! וַדאי מן הקירקס אַתּה בּא, אוֹ שמא מעל הקלָפים נפרדתּ זה עתּה?
חַיִּים: יפה אָמַרתּ, יוֹנתי! אחוֹז בּזה וגם מזה אַל תּנח את ידךָ! רק פעם אַחַת יִחיֶה האָדם עלי אדמוֹת, כּמוֹ שהיה אוֹמר רבּי עליו השלוֹם, בּשעה שאִשתּוֹ היתה תּוֹבעת ממנוּ מזוֹנוֹת לשבּת וקוֹברת אוֹתוֹ בּמַעמַקי האדמה.
פראדיל" בּמַעמַקי האדמה תּיקבר גם אָתּה!
חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! ואַתּ, שטיה, דעי לָךְ, כּי הפּעם לא כּיוונתּ אֶל האמת. אֶל הקירקס אֵיני הוֹלךְ עוֹד וּבקלָפים לא נגעה ידי. היוֹדעת אַתּ, מאֵימתי?
פראדיל: מאֵימתי?
חַיִּים: משילשוֹם. נדר נדרתּי וּבוֹ אַחזיק כּל זמַן שהנשמה בּקרבּי: אֵיני משׂחק עוֹד בּקלָפים עד העוֹלָם! משני טעמים: ראשית, מחסרוֹן כּיס – אֵין לי! וּמי שאֵין לוֹ שוּמן, אוֹמרת בּיילה שתּחיֶה, אַל יִתאַוה לפשטידה. והשנית, אני מצרף פּרוּטה לדינר ומַניחַ. והכּל לשמה – לשם החתוּנה, נשמַת־אַפּי! שוֹמר אני עכשיו אֶת הפּרוּטה מכּל משמר. גם כּי יִתחַננוּ אֵלי ויִכרעוּ בּרךְ לפנַי – לא אֶתּן עוֹד! אֵיני רוֹצה להיפּטר מן העוֹלָם בּתכריכים שאוּלים, כּמוֹ שהיתה אוֹמרת סבתי בּשעה שהיוּ בּאִים לבקש נדבה ממנה…
פראדיל: אם כּן אֵיפוֹא, מה אַתּה עוֹשׂה כּל הלילוֹת, לאַחַר שאתּה גוֹמר מלאכתּךָ בּבּית?
חַיִּים: מה אני עוֹשׂה בּלילוֹת? עוֹסק אני בּהשׂכּלה, חמדתי! בּחָכמוֹת וּמַדעים! הנה אני קוֹרא עתּה ספר – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? מתוֹק מזפת! רב אַלתּר, תּבוֹא בּרכה עליו, הוּא הביאוֹ אֵלַי. אַךְ זה ספר – שׂפתים יִשק! [נוֹשק אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו]. כּל הלילה מנַעתּי שינה מעֵיני. ישבתּי וקראתי, ישבתּי וקראתי, עד אוֹר הבּוֹקר!
פראדיל: ספר זה, מאַחַר שנתגלגל וּבא לידךָ, וַדאי מן הספרים היפים הוּא… מַה טיבוֹ של זה? רוֹמַנאס?
חַיִּים" רוֹמַאנס יחיד וּמיוּחָד! בּששה חלָקים, עם ניָקְרוֹלוֹג.
רב אַלּתר: אֶפּילוֹג.
חַּיִּים. רצוֹני לאמוֹר: אָמפּילוֹג.
פראדיל: מַה שמוֹ?
חַיִּים: שמוֹ? [טוֹפח לעצמוֹ על מצחוֹ]. שמוֹ אָרוֹךְ ונפתּל כּל־כּךְ, שקשה לאָדם מן היִשוּב לזכּוֹר אוֹתוֹ בּעל־פּה… רב אַלתּר יקירי! מַה שמוֹ אשר יִקרא לוֹ?
רב אַלתּר: למי?
חַיִּים: לאוֹתוֹ הספר, אשר הבאת לי בּימים האֵלה?
רב אַלתּר: אה? אוֹתוֹ הספר, אשר השאַלתּי לָךְ? ספר יקר הוּא! יקר־המציאוּת! מוּבחָר מן המוּבחָר! הכּל קוֹפצים עליו! הכּל מחַכּים לוֹ בּכליוֹן־עֵינַיִּם! שם הספר הזה כּךְ הוּא: "הכּוּשי האדוֹם בּעל החרב המתהפּכת וּשלוֹש קלשוֹן השינַיִם אשר לָקח בּשבי שמוֹנה אַלמנוֹת חיוֹת, אוֹ טבּעת שלמה המלךְ,
סיפּוּר־אהבים יסוֹדתוֹ בּקוֹרוֹת דברי הימים, בּששה חלקים עם אֶפּילוֹג ושיר־תּוּגָה לזמרה, חוּבּר מאֶתִּי רפאֵל מנַשה שלוּמיאֵל, המכוּנה רמ“ש”…
בּיילה ופראדיל: [שתּיהן כּאֶחָת, סוֹפקוֹת כּפּיהן]. אוֹי לי, רעם הממני! כּמה משוּנה שם זה!
חַיִּים: מה החרדה הזאת אשר חרדתּן? יֵש לָהם לספריו של רב אַלתּר שמוֹת משוּנים מזה, למשל: “המלךְ האָסוּר בּרהטים שנשבּה לבין פּראֵי־אָדם בּמדבּר בּערבה מוּל ים־הקרח בּין פּארן וּבין קדש בּרנע, אוֹ היבּלת השחוֹרה”… “הצוֹעני הדגוּל מרבבה בּעל כּפתּוֹרי הכּסף בּמרכּבת המשנה, אוֹ לביבוֹת של זכוּכית לכבוֹד פּסח”… “הבּתוּלָה ילידת הענקים בּמַרתּף־הזהב, אוֹ המַמזר הָאדוֹם, תּפּחנה עצמוֹתיו”…
בּיילה ופראדיל: [שתּיהן כּאֶחָת]. הלוַאי תּפּחנה עצמוֹתיךָ בּעווֹן כּל ישׂראֵל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!
חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! בּקיצוּר, פראדיל, שמעיני ואוֹמַר לָךְ: הספר הזה כּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה – שׂפתים יִשק!
פראדיל: וּמַה יסוּפּר שם, בּספר ההוּא? הלא תּסַפּר גם לָנוּ!
חַיִּים: בּספר הזה יסוּפּר… קשה לאָדם מן היִשוּב לזכּוֹר אֵת כּל הדברים בּבת אֶחָת… מעשׂה בּבחוּר נאֶה, בּן עֶשׂרים שנה וַמַעלה…
רב אַלתּר: בּן שמוֹנה עֶשׂרה.
חַיִּים: והוּא מַתנה אהבים נם נַערה בּתוּלָה בּת תּשע עֶשׂרה..
רב אַלתּר: שבע עֶשׂרה.
חַיִּים: והנַערה יפת־תּוֹאַר, לחָיֶיה תּפּוחים, שחַרחוֹרת וּשׂערה צהוֹב…
רב אַלתּר: שחוֹר.
חַיִּים: רצוֹני לאמוֹר: צהוּבּה וּשׂערה שחוֹר כּעוֹרב.
פראדיל: וּמה שם הנַערה?
חַיִּים: מה שמה? אֶת שמה לא אֶזכּוֹר. פּרח מזכרוֹני. זה עתּה ידעתּי – וּשכחתּיו. בּא מַלאַךְ וסטר על חוֹטמי. רב אַלתּר, מַה שמה?
רב אַלתּר: שם מי?
חַיִּים: שם הבּתוּלָה, הכּתוּבה בּספרךָ?
רב אַלתּר: שוּלמית.
חַיִּים: אמת וצדק. גם אני רצוֹני היה לאמוֹר כּךְ. והנה יסוּפּר שם, כּי הבּחוּר אוֹהב אֶת הבּתוּלָה… והבּתוּלָה אוֹהבת את הבּחוּר… הבּחוּר רוֹצה לישׂא את הבּתוּלָה… והבּתוּלָה רוֹצה להינשׂא לבּחוּר… וּבכן, שניהם רוֹצים…
ולא היוּ ימים מוּעטים עד שפּגש הבּחוּר את הבּתוּלָה בּאחד המקוֹמוֹת… כּמדוּמה לי בּחדר־הבּישוּל? האין זאת, רב אַלתּר?
רב אַלתּר: הא? מה?
חַיִּים: אֵיפה פּגש הבּחוּר את הבּתּוּלָה בּספרךָ שם? הלא בּחדר־הבּישוּל?
רב אַלתּר: בּמַעיני־הישוּעה אשר בּחַמי פּאריז… בּאַרמוֹן הגראף סַאליס… בּפרדס רימוֹנים…
חַיִּים: האוּמנם? ואָנוֹכי לא ידעתּי!… בּקיצוּר, כּיוָן שראה הבּחוּר אֶת הבּתוּלָה, מיד יצא לבּוֹ. ולא זז ממנה עד שפּשט זרוֹעוֹתיו ועמד עליה לחַבּקה כּכה! [פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לחַבּק את פראדיל].
פראדיל: כּלךְ מזה, ריקא!
רב אַלתּר: לא! חַס ושלוֹם! לא כּךְ עשׂה אוֹתוֹ בּחוּר. תּחילה כּרע לרגליה על האָרץ…
חַיִּים: לא היתה כּוונתי אֶלָא להראוֹתךְ בּפוֹעל מַמש, כּיצד חיבּק הבּחוּר את הבּתוּלָה בּספרוֹ של רב אַלתּר!
פראדיל: לךְ לכל הרוּחוֹת! בּא ורוֹצה ליהנוֹת מן המוּכן… לךְ אֶל הבּריוֹת וּלמד אֶל דרכיהן. הנה בּא חָתן אֶל בּת גברתּי המלוּמדת, ממרחַקים בּא, מעֵבר להרי־חוֹשךְ. והרי שניהם יוֹשבים בּחַדרה סגוּרים וּמסוּגָרים מאז הבּוֹקר.
חַיִּים: מאָז הבּוֹקר? אָבינוּ שבּשמים! מה הם עוֹשׂים שם לבדם, יוֹנתי תּמתי?
פראדיל: הלוַאי כּה אֵדע אֶת חוֹטמךָ! רק מלה אַחַת לקחה אָזני משׂיחָתם, כּשהבאתי לָהם תּה אֶל חַדרם.
חַיִּים: מלה זוֹ מה היא?
פראדיל: ואִם אוֹמַר לָךְ, כּלוּם תּדע? “שיבוֹפּרי”…
חַיִּים: שיבוֹפּרי? וַדאי יוֹדע אָני! בּלשוֹננוּ היהוּדית פּירוּשה של מלה זוֹ כּךְ הוּא: “השקיני־נא, שאָהבה נַפשי, כּי צמא אָני”… רב אַלתּר, האֵין פּירוּשה של זוֹ – שתיה?
רב אַלתּר: [לוֹקק שׂפתיו]. הא? אָמַרתּ שתיה? היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה. מדרךְ היהוּדי, שאֵינוֹ שוֹתה אֶלָא מעט ייש…
חַיִּים: פּתח בּחָבית וסיֵים בּייש! עוֹסקים אָנוּ
כּאן בּלָשוֹן הצרפתּית. ואַתּה בּא בּמעט ייש!… [מן הבּית נשמע קוֹל קוֹרא: “פראני! פראדיל! מַה תּחלי שם בּחדר־הבּישוּל עד בּוֹש, בּתוּלָה שכּמוֹתךְ?”…]
פראדיל: הלוַאי תּחלי בּעדי וּבעד כּל יִשׂראֵל!…אני הוֹלכת, אני הוֹלכת!… מַה תֹאמרוּ על קוֹל בּת־היענה הזאת?… מדיחה אני פּה את הכּלים! הנה אני הוֹלכת – על גחוֹנךְ תּלכי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…
חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! [פראדיל נחפזת לָצאת מחדר־הבּישוּל. אֶל החדר פּוֹרצים מישה וּמַאשה].
סצינה חמישית
מישה ומאשה:[מוֹציאִים מַמתּקים מכּיסיהם, מפצעים אגוֹזים וּמתבּוֹננים על סביבוֹתיהם]. ראִי־נא, בּיילה, אַל תּגידי לאִיש. יִשמרךְ אלוֹהים!
בּיילה: אוֹי וַאבוֹי לאִמכם! וַדאי רעֵבים אַתּם, עוֹלָלָי? אִכלוּ, אֶפרוֹחַי, תּערב לָכם אכילתכם!… מַה נשמַע בּבּית מַחמדי?
מישה ומַאשה:לא כּלוּם. אבּא ואִמא משׂחקים בּקלָפים. הדוֹד מנַשק אֶת אחוֹתנוּ. חי אלוֹהים!
חַיִּים: האוּמנם? הראוּנוּ־נא אֵיפוֹא, כּיצד הוּא מנַשק לָה שם?
מישה וּמַאשה:הנה כּךְ! [נוֹשקים זה לזה וצוֹחקים].
חַיִּים: [טוֹפח לָהם על שכמם]. בּני־חַיִל, אַשרי יוֹלדתּם! מריסי עֵיניהם ניכּר, כּי משחר ילדוּתם כּבר חוּנכוּ לתוֹרה וּלחוּפּה וּלמַעשׂים טוֹבים… ואַתּם, בּנַי, זרע בּירךְ אלוֹהים, אִם בּאמת רצוֹנכם להיוֹת ילָדים כּשרים וּתמימים, הנה זאת תּעשׂוּ: משכוּ וּקחוּ שם מטוּב השוּלחַן בּשבילנוּ אֵת כּל אשר תּשׂיג יֶדְכם בּאֵין רוֹאים: אם דוּבשנים ואִם סוּפגָנים, אִם תּפּוּחים ואִם אַגָסים, אִם אגוֹזים ואִם תּפּוּחי־זהב. אֵת כּל אשר יעלה המַזלג. אַל תּיראוּ ואַל תּפחַדוּ. אִיש לא יֵדַע ואִיש לא ירגיש אֶת זאת. סוֹד כּמוּס יִהיֶה הדבר בּמשפּחתּנוּ…
[מישה וּמַאשה פּוֹנים לָלכת. פראדיל בּאה וּבקבּוּק בּידה להביא מַיִּם].
סצינה ששית
פראדיל: מַיִּם הביאי לָהם – הלוַאי יִשָפּטוּ בּאֵש!
חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא!
פראדיל: כּאן, בּחדר־הבּישוּל, “בּתוּלָה” צעקה לי, ושם, בּמַעמַד אוֹרחיה, נשתּנתה כּוּלָה כּכּרוּם, נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתיה:
“הביאִי־נא, נשמתי, כּוֹס מַיִם בּשביל הגברת פּשטידתא”…
בּיילה: מַה שלוֹם החָתן והכּלה?
פראדיל: אַל יֵדעוּ שלוֹם כּל ימיהם!
חַיִּים: אָמן יהא שמיא רבּא!
פראדיל: הכּלה הירקרקת חוֹששת, שמא יִתּן החָתן עֵינוֹ בּי. עמדה וסגרה אוֹתוֹ בּחַדרי חדרים. אַשריהוּ, מַה טוֹב חלקוֹ! כּלה נאָה וַחסוּדה בּחר לוֹ. עתידה זוֹ, שתּנַקר לוֹ את שתּי עֵיניו בּיוֹם אֶחָד, אִם יִרצה השם.
חַיִּים: כּךְ נאֶה לוֹ. אַל יהי לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ, כּמוֹ שאָמרה אחוֹתי הבּכירה בּשעה שעמדה עֶצם בּלוֹעי. ואוּלָם רוֹאֶה אני בּאִצטגנינוּת שלי, כּי מַזל טוֹב יִהיֶה לנוּ היוֹם! עַטְשִי, רב אַלתּר! כּן יהי רצוֹן! קוּמי־נא, בּיילה, וּמשכי שם בּאָזנוֹ השׂמאלית ואִמרי בּכוונה: לישוּעתךָ קויתי…
רב אַלתּר: [שעד עכשיו היה מנַמנם וּמנַחר בחוֹטמוֹ, ניעוֹר]. רב תּוֹדוֹת לָךְ! לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? אני אֵין חלקי עם שוֹתי יין… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה יין… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה כּלָל…
הצי־צי־ציוֹניִים יפה אָמרוּ… אוֹמרים הם, כּי היהוּדי… היהוּדי מוּנח בּמַעמַקים… בּמַעמַקי האדמה… היהוּדי תּ־תּמיד עלוּב, סחוּף ודווּי…
[מזמר בּקוֹל צרוּד ונוּגה].
דְווּיִים וּסְחוּ־אוּ־אוּ־פִים,
מְבֹהָלִים וּדְחוּ־אוּ־אוּ־פִים…
חַיִּים: אוֹהוֹ! מעקימת פּניו של רב אַלתּר ניכּר, שהוּא מבוּסם כּל־צרכּוֹ! כּפי הנראֶה, טעם פּה מלוֹא לוֹגמיו!…
בּיילה: הלוַאי תּעלה כּל־כּךְ בּסעוּדתךָ!
חַיִּים: אָמֵן יהא שמיה רבּא! ואַתּה, רב אַלתּר, היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? הנה החילוֹת להשמיעֵנוּ היוֹם את קוֹלךָ הנאֶה – קוּם־נא אֵיפוֹא ושירה לָנוּ שיר מן השירים כּאשר אָהבתּי. הלא יהוּדי אַתּה, שאוּמנוּתךָ בּכךְ, בּספרים וּבדברי זמר!
רב אַלתּר: אִם נכוֹן אַתּה לעזוֹר לי, ואִם תּעזרוּ כּוּלכם אַחרי, הנני ואָשיר לָכם שיר חָדש, שדבריו מכוּוָנים לי לעצמי.
חַיִּים: הנני מוּכן וּמזוּמן. הבה, רב אַלתּר! [עוֹמד ליד רב אַלתּר וּמזרז גם אֶת הנשים, כּי תּקרבנה אֵלָיו]
רב אַלתּר: [שר בּקוֹל צרוּד ונוּגה].
עֲשָׂרָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
כֻּלָּנוּ בַּעֲלֵי אִשָּׁה,
וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר תִּשְעָה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל, הַךְ בַּכִּנּוֹר,
בֶּרִיל, נַגֵּן שִׁיר!
יֵצְאוּ־נָא הַנְּעָרִים
לְרַקֵּד בְּתוֹךְ הָעִיר!
תִּשְׁעָה אַחִים הָ־הָ־הָייִנוּ,
מָכַרְנוּ קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה,
וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר שְׁמוֹנָה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
שְׁמוֹנָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
הֶעֱמַדְנוּ תְּיָשִׁים לַחֲלִיבָה,
וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ
וַנִשָּׁאֵר שִׁבְעָה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
שִׁבְעָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
רִפֵּאנוּ כָּל־מַכָּה בִּלְחִישָׁה,
וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר שִׁשָּׁה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
שִׁשָּׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
תָּפַרְנוּ תַכְרִיכִים לִלְבִישָׁה,
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר חֲמִשָּׁה
הוֹי, שְׁמֶרִיל..
חֲמִישָּׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
הִנַּחְנוּ חַיֵי שָׁעָה
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר אַרְבָּעָה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…,
אַרְבָּעָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
עָסַקְנוּ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה,
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר שְׁלֹשָׁה.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
שְׁלֹשָׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
הִתְפַּרְנַסְנוּ מִטַּל הַשָּׁמָיִם,
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וַנִּשָּׁאֵר שְׁנָיִם.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
שׁנַיִם אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,
חָיִינוּ עַל צוֹמוֹת בִּלְבָד
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וַאֶשָּׁאֵר אֶחָד.
הוֹי, שְׁמֶרִיל…
חַיִים.
אָח אֶחָד הָ־הָ־הָיִינוּ,
סָחַרְנוּ בִּסְפָרִים לִקְרִיאָה,
וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –
וּנְּבַקֵּשׁ תַּנְחוּמִים בִּשְׁתִיָּה.
[מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ].
בּיילה: גם הוּא בּחוֹרזי חרוּזים!
חַיִים: לא החָרוּז עיקר, אלָא המַשקה הבּא אַחריו! לחַיִים, רב אַלתּר! לחַיֵי הגבירוֹת העדינוֹת, העוֹמדוֹת פּה עמנוּ היוֹם בּחדר הבּישוּל!
רב אַלתּר: [שוֹתה]. לחַיֵי כּל ישׂראֵל! [מישה ומַאשה פּוֹרצים שוּב אל החדר וכיסיהם מלאִים].
סצינה שביעית
מישה ומאשה:לכי, פראני אִמא קוֹראת לָךְ! [פראדיל חוֹטפת אֶת בּקבּוּק המַיִם מעל השוּלחַן ונחפּזת אֶל הבּית].
חַיִים: הבה, ילדי־חמד, הראוּני־נא את הכּבוּדה אשר הבאתם?
מישה ומַאשה:[מריקים את כִיסיהם]. הרי לפניךָ… תּפּוּחים, אַגָסים, אפרסקים… גָנַבנוּ ושׂמנוּ בּכיסינוּ… בּאֵין רוֹאים… חי אלוֹהים!
חַיִים: [נוֹשק לָהם על מצחָם]. ניחַמתּוּני, בּנַי, יִישר כּוֹחכם! אָכן ראוּיים אַתּם שניכם לכבוֹד ולתהילה! לא לחינם הדריכוּ אֶתכם אבוֹתיכם בּדרךְ הישר, למצוֹא חן ושׂכל טוֹב בעֵּיני אלוֹהים ואָדם!
[מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ וכוֹס לרב אַלתּר]. שתה, רב אַלתּר, אֶת כּוֹסךָ עד תּוּמה ויבוֹא היין כּשמן בּעצמוֹתיךָ, כּמוֹ שכּתוּב בּהגָדה הקדוֹשה.
חטוֹף ואכוֹל, חטוֹף וּשתה רב אַלתּר, כּי זה כּל האָדם, כּמוֹ שהיה אוֹמר ידידי בּעל־העגָלה בּשעה שהגישוּ אֶל השוּלחָן קערה מלאָה תּפּוּחי־אדמה חַמים, מַהבּילים עד התּקרה…
רב אַלתּר: הא? ואֶפשר הדין עמךְ. הבה נקח נא בּאמת מעט… לחַיִּים! לחַיִּים, כּל המסוּבּים! יהי רצוֹן,שיהוּדים לעולָם יִהיוּ יהוּדים… לפי שהיהוּדי הוּא מין בּריה בּפני עצמה… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה ייש חָלילָה… דרכּוֹ של יהוּדי לשתּוֹת יין בּלבד… כּל ימיו היהוּדי שוֹתה יין… בּערבי פּסחים, כּשמַגיע זמן אַרבּע כּוֹסוֹת, הוּא שוֹתה יין… ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ שיכּוֹר… היהוּדי פּיכּח תּמיד… אֵינוֹ שיכּוֹר לעוֹלָם… האַף אֵין זאת, חַיִּים רחימאִי? לעוֹלָם אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר…
חַיִּים: חַס וחָלילה! לא היתה כּזאת בּיִשׂראֵל! וכי אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת שיכּוֹר?.. לפיכךְ חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת וּלהלל, לשבּח וּלפאֵר, ולמזוֹג כּוֹס שנית של אַרבּע כּוֹסוֹת! [מוֹזג שוּב את הכּוֹסוֹת, קם ונוֹשק לרב אַלתּר, אוֹחז בּידי הילָדים ויוֹצא לרקד עמהם. רב אַלתּר מוֹחא כּף לעוּמתוֹ ושׁר].
רב אַלתּר:
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל חֻמָּשׁ תּוֹרָתֵנוּ!
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל תְּפִילִין בּרֹאשֵׁנוּ!
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל קְטֹרֶת תְּפִלָּתֵנוּ!
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל פַּשְׁטִידָה מַאֲכָלֵנוּ!
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל תַּרְנְגוֹל כַּפָּרָתֵנוּ
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל צִמּוּקִים יֵין מִשְׁתֵּנוּ!
סצינה שמינית
פראדיל: [בּאה מן הבּית, מתנַפּלת על חַיִּים]. וכי משוּגָע אָתּה? אוֹ חסַר־דעה? אוֹ כּלוּם יצאת מדעתּךָ? לפתע־פּתאוֹם יצא לרקד מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה!… [אֶל הילָדים]. לכוּ מזה, אִמכם קוֹראת לָכם. לכוּ וּתקבּלוּ שם שׂכרכם כּפליִים על האפרסקים הגנוּבים! [הילָדים יוֹצאִים]. וגם אַתּה, רב אַלתּר, בּמתהוֹללים? הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם! יהוּדי כּמוֹךָ, בּלא עֵין־הרע!
רב אַלתּר: [ממַלמל בּלשוֹנוֹ]. יהוּדי?… יהוּדי אֵינוֹ גוֹי… היהוּדי יהוּדי הוּא יאריךְ ימים ונשים… לפי שהיהוּדי, אפילוּ שתה יין הרבּה, אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלָם… [מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ].
פראדיל: כּל חלוֹמוֹתי הרעים,שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!… הנשמע כּדבר הזה? שׂמחַת־עוֹלָם על ראשם! שם, בּבּית, ערכוּ מַזל טוֹב לכבוֹד החָתן והכּלה, לפיכךְ חַייבים הלָלוּ למלא גרוֹנם יין!… בּיילה!
בּיילה: ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זוֹ ואֶת כּעסה! מה החרדה הגדוֹלה הזאת? הלָלוּ טעמוּ מעט יין בּלשוֹנם!
חַיִּים: מתּחילה טעמוּ בּלשוֹנם, ואַחַר־כּךְ בּלעוּ בּגרוֹנם… שמעֵני, רב אַלתּר ידידי, וִישמַע אֵליךָ אלוֹהים. מאַחַר שהחיינוּ אלוֹהים וקיימנוּ והגיענוּ לזמַן הזה, הבה נקח־נא מעט יין בּאמת, והבה נשתּה איש לחַיֵי רעֵהוּ ואיש לחַיֵי כּלָתוֹ, והבה נברךְ זה אֶת זה בּמַזל טוֹב. מַזל טוֹב לָךְ, פראדיל, כּלָתי היקרה, כּוֹכב שמשי מאוֹר לבּתי עטרת זהבי, מַחמַל נַפשי… תּני לי את ידךְ הרכּה והענוּגָה והישבעי לי שבוּעת־אמוּנים, כּי לא תּבגדי בּי מעתּה ועד עוֹלָם!… [מבקש לחַבּקה].
פראדיל: [דוֹחַפתּוֹ]. כּל חלוֹמוֹתי הרעים!… אֵין זאת כּי־אם שיכּוֹר אָתּה?
חַיִּים: שיכּוֹר! חַס וחָלילה! כּלוּם ראִית מימַיִךְ יהוּדי שיכּוֹר? מַה דעתךָ אַתּה, רב אַלתּר? כּלוּם אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת שיכּוֹר?
רב אַלתּר: [שׂוֹחק ולוֹקק שׂפתיו]. היהוּדי אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלם… היהוּדי יהוּ ־ הוּדי הוּא… היהוּדי הוּא… כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…
חַיִּים: [מבקש לחַבּק אֶת פראדיל]. ואֶפשר, יוֹנתי תּמתי, אֵין דעתּךְ נוֹחה מיִחוּס־משפּחתּי, שאני מכהן בּכהוּנַת משרת? אם כּן, אֵינךְ אֶלָא שטיה. ידוֹע תּדעי, כּי העוֹלָם ניתּן עתּה בּידי משרתים. אָנוּ המוֹשלים
בּכּיפּה ועל־פּינוּ יִשק כּל דבר. בּוֹאִי וּראִי אֶת עשירי עירנוּ וּגדוֹליה – וכי לא היוּ כּוּלָם משרתים לפנים? וּבעל־הבּית שלי בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – כּלוּם לא היה משרת אַף הוּא? אוֹ הבה נקח־נא, למשל, אֶת בּעלת־בּיתךְ המַטרוֹנה – כּלוּם לא היתה זוֹ מינקת בימי־נעוּריה הטוֹבים? עכשיו היא נוֹסַעת לחַמי חוּץ־לָאָרץ ודוֹרשת בּרוֹפאִים. שטיה! בּרצוֹת אלוֹהים את דרכּי, תּהיִי אַף אַתּ מַטרוֹנה בּקרב הימים ואַף אַתּ תּדרשי בּרוֹפאִים, אם יִרצה השם!
פראדיל: [דוֹחַפתּוֹ]. אַל תּזכּה לעֵת כּזאת!
חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! ואוּלָם אִם אַתּ לוּא שמעיני, הבה נקוּם ונשבּוֹר עתּה אֶת הקערוֹת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. מַזל טוֹב!… בּיילה! רב אַלתּר! בּרכוּנוּ בּרכּת מַזל טוֹב!
[מוֹציא מכּיסוֹ שרשרת־זהב ונוֹתנה על צוָארה של פראדיל].
ועתּה, מאַחַר שכּלָתי אַתּ, אני נוֹתן לָךְ זאת בּמֶַתּנה גמוּרה. זה שני שבוּעוֹת מוּנַחַת זוֹ בּקוּפסתי. [מחַבּק אֶת פראדיל ונוֹשקה. זוֹ עוֹשׂה עצמה כּמסרבת ודוֹחַפתּוֹ].
בּיילה: מַזל טוֹב לָךְ, פראדיל. תּתחַדשי ותתענגי על כּל טוּב! מַה תֹּאמַר לָזה, רב אַלתּר? [רוֹמזת לוֹ על שרשרת־הזהב].
רב אַלתּר: מה אוֹמַר וּמה אדבּר? אוֹמר אני, כּי היהוּדי… יאריךְ היהוּדי ימים ונשים.. היהוּדי אוֹכל ושוֹתה ואֵין בּכךְ כּלוּ ־ כּלוּם… אֵין פּרץ ואֵין צוָחָה… מְצַפְ ־ צַפְ ־ צֵף כּציפּוֹר… כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… [קם וּמתנוֹדד על רגלָיו]. היהוּדי, אפילוּ הוּא שוֹתה, הריהוּ תּ ־ תּמיד פּיכּח… אֵינוֹ נכשל בּלשוֹנוֹ… אֵינוֹ תּוֹעֶה כּשיכּוֹר… הוֹלךְ זקוּף… קוֹמתוֹ דמתה לתמר… אֵינוֹ מתנוֹדד לא לכאן… ולא לכאן… דעתּוֹ צלוּלה עליו… לפי שהיהוּדי… אפילוּ שתה הרבּה יין, אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלָם… לעוֹלָם אֵינוֹ שי ־ שי ־ שי… אוֹי! אֵין מַזל ליהוּדי!… חָשַךְ עוֹלמוֹ בּעדוֹ… יפה אָמרוּ הצי ־ צי ־ ציוֹניִים, כּי העם… הלאוֹם… כּי היהוּדי מוּנח בּמַעמַקי האדמה… כּי היהוּדים תּ ־ תּמיד סחוּפים וּטרוּפים וקלוּפים… מוּפּים וחוּפּים וָאָרד…
[שׁר בּקוֹל צרוּד].
דְּווּיִים וּסְחוּ־אוּ־אוּ־פִים,
מְבֹהָלִים וּדְחוּ־אוּ־אוּ־פִים.
נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם בִּבְכִי,
קוֹל קִינִים וָהֶגֶה וָהִי…
חַיִים: [אוֹחז את רב אַלתּר בּידוֹ]. מה יוֹעיל לךָ, רב אַלתּר, קוֹל קינים וַהגה וַהי? מוּטב שיִתּנוּ שׂוֹנאֵינוּ אֶת קוֹלָם בּבכי. ואַתּה, אִם אַתּה לוּא שמעֵני, קוּם מַלא שוּב את כּוֹסךָ וּשתה הפּעם לחַיֵי האִשה הצנוּעה והחסוּדה מרת בּיילה שתּחיֶה! וּתהי־נא השעה הזאת שעה טוֹבה וּמוּצלָחַת, והאריכוּ שניכם ימים עד זקנה ושׂיבה בּרוֹב עוֹשר וַנַחַת, אָמן סלה! הלא ידעתּי, כּי מסוֹבב אַתּה אוֹתה זה כּחצי שנה. ולא אני בּלבד יוֹדע – כּל העוֹלָם כּוּלוֹ יוֹדע. עֵינַיִם לכּוֹתל, רב אַלתּר… לָמה תּתפּתּלי, בּיילה, ולָמה תּתחַמקי? הלוַאי כּן יהי מַזלי נַאֶה, כּשם שזיווּג זה נאֶה, כּמוֹ שהיתה אוֹמרת אֵשת רבּי על שכנה הנַגָר, בּשעה שהיה מַכּה את אִשתּוֹ לחי… זיווּג יחיד וּמיוּחָד!
רב אַלתּר: זיווּג מן השמַיִם!.. לחַיִים, לחַיִים! [הילָדים בּאִים שוּב וכיסיהם מלאִים, מפצעים אגוֹזים].,
חַיִים: אִם כּן אֵיפוֹא, רב אַלתּר, קוּם ותן לָה אֶת ידךָ וּראֵה חַיִים עם האִשה ועם מאתיִם הקרבּוֹנים, אשר זימן לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לרווחָתךָ, לישוּעתךָ… לחַיִים! [יוֹצק מעט יין לתוֹךְ פּיה של פראדיל בּעל־כּרחה. רב אַלתּר מַגיש אַף הוּא אֶת כּוֹסוֹ לבּיילה]. רב אַלתּר! שירה לָנו הפּעם שיר חָדש משירךָ, וּבלבד שיִהיֶה מן המוּבחָר,שיִהיֶה נוֹקב ויוֹרד חַדרי בּטן!
רב אַלתּר: [מרים קוֹלוֹ עד המַעלָה העֶליוֹנה].
תֶּרַח אֲבִי נָחוֹר,
הַכּוּשִׁים עוֹרָם שָׁחוֹר;
שָׁחוֹר עוֹר הַכּוּשִׁים,
וּבְנֵי דָן חוּשִׁים;
חוּשִׁים קַל־רַגְלַיִם,
יַיִן טוֹב מִמַּיִם…
חַיִים [מַפסיקוֹ, שׁר לבדוֹ].
מַיִם הֵם עֲמֻקִּים
תַּפּוּחִים הֵם מְתוּקִים,
מְתוּקִים אֵינָם מָרִים
נְקֵבוֹת אֵינָן זְכָרִים:
זְכָרִים שׁוֹתִים יַיש.
פָּרוֹת אוֹכְלוֹת קַשׁ;
קַשׁ הֲרֵי זֶה תֶּבֵן.
תִּגּוֹף רַגְֶליךָ בָּאֶבֶן…
פראדיל: הלוַאי תּגוֹף בּאבן גם אֶת רגליךָ וגם אֶת חוֹטמךָ!
חַיִים: אַמן יהא שמיה רבּא! ועתּה, רב אַלתּר, אִם נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, שירה־נא לָנוּ עוֹד הפעם אֶת שירךָ הראשוֹן “מי אנחנוּ”. והבה נאחז איש בּידי רעֵהוּ ונצא לרקד ריקוּד יהוּדי! [הכּל אוֹחזים זה בּידי זה ויוֹצאים לרקד]
רב אַלתּר:
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!
חַיִים [שר אחרי רב אַלתּר].
אֲבָל מְשָׁרְתִים הֲרֵי אָנוּ!
רב אַלתּר:
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל צִיצִית לְבוּשֵׁנוּ!
חַיִים:
אֲבָל מַשְׁקֶה מְנָת־כּוֹסֵנוּ!
רב אַלתּר:
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!
חַיִים:
אֲבָל שִׁכּוֹרִים הֲרֵי אָנוּ!
רב אַלתּר:
מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל פֵּאוֹת לִלְחָיֵינוּ!
חַיִים: אֲבָל כּוֹסוֹת בּיָדֵינוּ! [מתלהב מתּוֹךְ רִיקוּדוֹ וצוֹוח]. הבה, רב אַלתּר, הרימה פּעַמיךָ! חזק ונתחַזק! בּעד עמנוּ וּבעד כּלוֹתינוּ! ילָדים, הרימוּ רגליכם, ילדי־חמד, בּני נַעוַת־המַרדוּת!… [חוֹטף קערה מעל השוּלחָן וּמַשליכה לָאָרץ].
הכּל קוֹראים: “מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!”
[ פּתאוֹם נפתּחת הדלת וּבעד הפּתח מתגלה תּחילה חוֹטמה של הגברת, ואַחַר־כּךְ –הגברת עצמה].
סצינה תּשיעית
הגברת: [סוֹפקת כּפּיה]. מַזל רע ושוֹמם וקוֹדר, מַכאִיב לב ומַעכיר רוּחַ, מַדאִיב נפש וּמכלה בּשׂר, ישוּלח מן השמַיִם עליכם ועל ראשיכם, על ידיכם ועל רגליכם, ועל כּל אֶברי גוּפכם!… הראִיתם מימיכם מנוּולתת כּמוֹתה, יהוּדית מצוֹרעת כּמוֹתה, בּתוּלָה חצוּפה כּמוֹתה?! צאוּ מבּיתי! צאוּ מבּיתי כּרגע!…
[פּוֹנה אל רב אַלתּר]. וקבּצן זה, המַחזיר על הפּתחים, מַה מַעשׂהוּ כּאן?
רב אַלתּר: [נרגָז, ממַלמל בּלשוֹנוֹ]. ק ־ ק ־ קבּצן? מַ ־ מַ ־ מַחזיר על הפּתחים, אָמַרתּ? וכי אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת קבצן? היהוּדי אֵינוֹ ק ־ ק ־ קבּצן לעוֹלָם… ל ־ לעוֹלָם… ושאַתּ מגָרשת בּני־אָדם הגוּנים מבּי ־בּי ־ בּיתךְ, הרי אֵין בּכךְ כּלוּם… אַדרבּה, קוּ ־ קוּ ־ קוּמי וגָרשי… ואַף־על־פּי־כן אֵין זה מן היוֹשר. היוֹדעת אַתּ, לָ ־ לָ ־ לָמה? משוּם שהשנים האֵלה אֵינן כּתיקוּנן… לא כּשנים ההן הש ־ ש ־ שנים האֵלה… לפנים בּיִשׂראֵל… אִילוּ ראית אֶת הספרים החדשים אֶצלי… הצי ־ צי ־ ציליסטים אוֹמרים… תּפּח רוּחַ אָבִיךְ!… כּךְ וככה! זעֵיר פּה, זעֵיר
שם!…
הגברת: [אֶל חַיִים]. ואַתּה, ריקא, מַה לךָ פּה? צא כּרגע מבּיתי!
חַיִים: [בּענוַת־חן] רב תּוֹדוֹת לָךְ על הכּבוֹד! [הגברת מזנקת אֵלָיו בּשתּי ידיה. רוצה לָקחת מעמוֹ אֶת ילָדיה. חַיִים תּוֹפס לה בּידה, רוֹמז לשאַר העוֹמדים, וכוּלָם מַקיפים אוֹתה בּעיגוּל ויוֹצאים לרקד סביבה. הגברת מתאַמצת להתחַמק מידיהם, מפרכּסת לָצאת ואֵינה יכוֹלה. המרקדים אֵינם מַניחים לָה להימלט מתּוֹךְ העיגוּל.
חַיִים [צוֹוח אֶל רב אַלתּר].
רב אַלתּר! לָמה תּעמוֹד ותַחריש כּאִילם? פּתח פּיךָ ויאירוּ דבריךָ!
רב אַלתּר [מתלהב ושׁר].
אָכֵן עוֹלָם הָפוּךְ עַתָּה:
מַה לְּמַעְלָה זֶה לְמַטָּה,
מַה לְּפָנִים זֶה לְאָחוֹר,
וְהַלָּבָן הָפַךְ שָׁחוֹר.
וְהַשִּׁפְחָה עָלְתָה מַעְלָה,
מָצְאָה מְנוּחָה בְּבֵית בַּעָלָהּ;
וְהַגְּבִירָה אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ,
נָפַל חָטְמָהּ, נָדַם קוֹלָהּ…
הכל [מרקדים ושרים]
וְהַשִּׁפְחָה עָלְתָה מַעְלָה,
מָצְאָה מְנוּחָה בְּבֵית בַּעָלָהּ;
וְהַגִּבִירָה אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ,
נָפַל חָטְמָהּ, נָדַם קוֹלָהּ…
[הגברת מפרכסת, מתאַמצת להתחַמק ולָצאת. מקללת, אַךְ אֵין קוֹלהּ נשמע. – בּינתים נפתּחת הדלת… ואֶל חדר־הבּישוּל מציצים פּני בּני־אָדם נבהלים. פּני גבירים וּגבירוֹת, וּבתוכם החָתן והכּלה, מקצתם אוֹחזים קלָפים בּידיהם. כּוּלם עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים, כּל אֶחָד עמידתוֹ משוּנה משל חברוֹ.]
המסךְ יורד לאט
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.