קומדיה בארבע מערכות

הנפשוֹת

לֵוִי מוֹזְגוֹבוֹיֶיר, אֶחָד מחשוּבי העיר.

בַּת-שֶׁבַע, אִשתּוֹ.

אֶסְתֵּר, בּתּם.

בֶּנִי בֶּן, בּןֿֿֿ-אחוֹתה של בּתֿֿֿ-שבע, אוֹרח בּא מאַמריקה.

זֶלְדָּה, נַערה משרתת בּבית מוֹזגוֹבוֹיֶיר.

אִידְל חַלְּפָן, שוּלחָני עשיר, אַלמן מאִשתּוֹ הראשוֹנה.

אִיצִיק, בְּנוֹ, תּינוֹק של בּיתֿֿֿ-רבּוֹ.

נִיסִי אַב-הָרַחֲמִים, גבּאי בּבית-הכּנסת הקר.

לֵיזֶר-ווֹלְף, גבּאי בּבית-הכּנסת של קצבים.

שִׁמְעוֹןֿֿֿ-אֶלִי שְׁמַעֿֿֿ-קוֹלֵנוּ, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חייטים.

פֵיגָהֿֿֿ-לֵאָה הַגַּבַּאִית, אִשת ניסי.

אֶלְקָה הַזֶּהָבִית, אשה אלמנה

הוֹלוֹבְיֶשְׁקָה, שוֹטר, יהוּדי מוּמר.

וְלוֹצְלָבְסְקִי, פּוֹלָני המדבּר בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש.

שָׁלוֹם שַׁדְּכָן.

אַבְרֶמֶלִי מְלַמֵּד.

אַרְיֵה אִישֿֿֿ-הַקְּבָרוֹת.

כּוֹרֵהֿֿֿ-זָהָב זָקֵן.

כּוֹרהֿֿֿ-זָהָב צָעִיר.

אֲנָשִׁים, נָשִׁים וָטָף.

המַחזה מתרחש בּכתריאֵליבקה. המַערכה הראשונה בּיום חמישי בּשבּת, עם צהרים; המַערכה השנית בּעֶרב שבּת, בּבּוֹקר; המַערכה השלישית בּליל מוֹצאֵיֿֿֿ-שבּת; המַערכה הרביעית בּיוֹם ראשוֹן בּשבּת, בּבּוֹקר. המַערכוֹת הראשוֹנה, השנית והרביעית – בּביתו של לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר; המַערכה השלישית – בּשׂדה-הקברוֹת הישן.

 

מערכה ראשוֹנה    🔗

[בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר, ערוּךְ בּטעם הדוֹרוֹת הראשוֹנים. שוּלחָן גָדוֹל, דרגָש ירוֹק, שעוֹן שווארצוואלדי, ארוֹןֿֿֿ-זכוּכית, מיחַםֿֿֿ-נחוֹשת. בּכּתלים נַברשוֹת, תּמוּנוֹת של רבּנים, מזרח מחוּטב. – שלוֹשה פּתחים: אֶחָד, ממוּל הצוֹפים, בּין שני חַלוֹנוֹת, פּוֹנה אֶל מרפּסת הבּית; השני, מצד ימין, פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל; השלישי, מצד שׂמאל, פּוֹנה אֶל האוּלָם ואֶל שאָר חַדרי הבּית. – יוֹם אלוּל בּהיר. החַלוֹנוֹת פּתוּחים. אֶל השוּלחָן יוֹשב ליזרֿֿֿ-ווֹלף וּמַטהוּ בּידוֹ. ממוּלוֹ יוֹשבת פייגהֿֿֿ-לאָה, חוֹבקת ידיה על לבּה ותוֹמכת לחיה באֶצבּע אָחָת. מן הצד יוֹשב ניסי בּפנים שוֹממים. שלָשתּם מַחרישים.]

בּתֿֿֿ-שבע [בּאָה מן האוּלָם, נוֹשׂאת עֵיניה אֶל השעוֹן]. היוֹדעים אַתּם, מַה השעה עתּה? שלוֹש.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ולוּא גם שלוֹשֿֿֿ-עֶשׂרה. בּלעדיו לא נזוּז ממקוֹמנוּ!

בּתֿֿֿ-שבע. ואִם יתמַהמַה עד הלָילה?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נחַכּה לוֹ, פּה נלין!

בּתֿֿֿ-שבע. לינוּ לָכם. אִם תּפצרוּ בּי, אֶתּן גם כּרים למראשוֹתיכם.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יִהיוּ כּריִךְ כּפּרתנוּ! [דוֹפק במַטהוּ על האָרץ].

פּה, פּה נשב! ואפילוּ נדע, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתנוּ!

פייגהֿֿֿ-לאָה. נבלה כּזאת לא נשמעה בּיִשׂראֵל! עמד אָדם ועשׂה מַעשׂה וּברח!

[אֶל בּעלה]. ניסי, לָמה תּשב כּאִשה מצירה? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!

ניסי. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? וכי אֵשת רב לוי אֵינה יוֹדעת בּעצמה?

[מעשן מקטרתּוֹ].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אוֹיֿֿֿ-אוֹי, יוֹדעת היא גם יוֹדעת! ורק עוֹשׂה עצמה כּפגר מת.

בּתֿֿֿ-שבע. וּממךָ אבקש, כּי תּכבּוֹש לפיֿֿֿ-שעה אֶת יֵצר הקצב. יוֹשב אַתּה בּבית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מַה יִתּן לי בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר? מוּטב שתּגידי לָנוּ, לָמה נסע לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר אֶל חצר הפּריץ?

בּתֿֿֿ-שבע. כּבר אָמַרתּי לָכם כּמה וכמה פּעמים, כּי אֵין אני מתערבת בּעסקי בּעלי.

פייגהֿֿֿ-לאָה. בּתֿֿֿ-שבעניוּ, כּיצד אֵין אַתּ מתערבת? וכאשר יחפּוֹר בּעלךְ אֶת האוֹצר, כּלוּם לא תּקני לצוָארךְ מַחרוֹזת כּזאת של מַרגָליוֹת?

בּתֿֿֿ-שבע [מַבּיטה רגע בּפניה]. כּה תּדעוּ טיפּשוּת כּך ימי חַיֵיכם, אִם ידעתּי מַה פּשר פּיטפּוּטיכם על האוֹצר!… [יוֹצאת אֶל האוּלָם. – מן החוּץ פּוֹרץ שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי נרגָש ועליז].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. עדיִין אֵיננוּ?

לייזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵיננוּ. וּמַה נשמע שם?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. מַה תּשאָל? הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בצהרים! אִידל חַלפן נסגר בּביתוֹ עם קדישוֹ ועם דינרֿֿֿ-הזהב ואֵינוֹ מַניח לאִיש לָבוֹא!

לייזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵת כּל חַלוֹנוֹתיו היִיתי מנַפּץ!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! אבל יראִים הם, פּן יִוָדע הדבר להוֹלוֹביֶשקה המשוּמד.

ניסי. מפּני המשוּמד יִמַח שמוֹ יֵש להיזהר כּמפּני האֵש!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! אבל יֶש לךְ כּאן עֵסק עם עיר מלאָה יהוּדים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע! כּל העיר כּוּלָה כּמרקחה לשמע האוֹצר! מַחצית העיר האַחַת פּשטה על שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, המַחצית השניה שוֹמרת על בּיתוֹ של אִידל חַלפן, והמַחצית השלישִית הוֹרסת לָבוֹא לכאן…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכאן אַל יהין אִיש לָבוֹא! אִם יִראֶה לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר קהל רב לפני בּיתוֹ, יהפוֹךְ ידוֹ ויִמלט על נַפשוֹ!… השוֹמע אַתּה אֵת אשר אוֹמרים אֵליךָ? אֵת כּל בּניֿֿֿ-מעֵיהם אוֹציא החוּצה!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא אשר אָמַרתּי! כּבר ניחַר גרוֹני מצעוֹק… האָרוּץ ואוֹמַר עוֹד פּעם?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רוּץ ואמוֹר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני רץ… [פּוֹנה אֶל הפּתח וחוֹזר]. אבל מַה תּאֹמַר, רב ניסי, להאוֹצר? שערוּריה כּזאת! כל החַייטים הוֹלכים בּטלים מאֶפס עבוֹדה, אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה שרוּיה זה חצי שנה בּלא עֵז, והקוּרקבנים העשירים הלָלוּ יחַלקוּ בּיניהם אֵת כּל שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת הזהב… השוֹמַעתּ אַתּ, פייגהֿֿֿ-לאָה? הרוּחַ יִכּנס בּהם מפּניהם וּמאַחריהם! שאִם לא כּן – אל יִקרא שמי בּיִשׂראֵל שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ!… [יוֹצא בּמרוּצה. בּחַלוֹן מתגלים פּני אנשים ונשים. נשמע קוֹלוֹ של שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי: “יהוּדים, הישָמרוּ לנפשוֹתיכם, פּן תּקבּלוּ מַכּוֹתֿֿֿ-לחי!”].

ראש יהוּדי [ננעץ בּחַלוֹן]. כּבר כּאן הוּא?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. סוּרוּ מזה! לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת לכוּ!

הראש. אוֹמרים, כּאִילוּ כּבר חפרוּהוּ?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. סוּרוּ מזה, אני אוֹמר לָכם, מַמזרים! פּן אֶשבּוֹר לָכם זרוֹע עם קדקוֹד! [היהוּדים מתעלמים. ליזרֿֿֿ-ווֹלף חוֹזר אֶל השוּלחָן. – מחדר הבּישוּל בּאה זלדה וּמַטאטא בּידה].

זלדה. מַה זה? עדיִין אַתּם יוֹשבים פּה? אוֹיה לי, מַה טיבה של משלחת זוֹ? הלא יוֹם חמישי היוֹם! צריכה אני לגלגל עלה של אִיטריוֹת, צריכה אני לשטוֹף אֶת החַלוֹנוֹת… הניחוּ לי, לכל הפּחוֹת, לכבּד אֶת הבּית! [השלוֹשה אֵינם מַשגיחים בּה]. אָה! כּלוּם אֶנהג בּהם כּבוֹד? [עוֹמדת לכבּד אֶת הבּית, מַצליפה במַטאטא על רגליה של פייגהֿֿֿ-לאה]. סבתי,

מבקשים מחילה ממךְ! לָמה אַתּ יוֹשבת תּחתּיִךְ, כּמחוּתּנת?

פייגהֿֿֿ-לאָה [קמה]. הראִיתם עזוּת של בּתוּלה! ניסי, לָמה תּחריש?

זלדה. אַדרבּה, ינַסהֿֿֿ-נא לצעוֹק – ואֶבּהל מפּניו!… [טוֹפחת במַטאטא על סַפסלוֹ של ניסי]. דוֹדי! טרחֿֿֿ-נא וזוּז עם המקטרת! מכסה אַתּה ממני אֶת עֵין האָרץ! [ניסי קם, מבקש לוֹ מפלָט. זלדה הוֹלכת בּעקבוֹתיו]. ראֵהֿֿֿ-נא, אֵת כּל הבּית מילאוּ עשן, כּביתֿֿֿ-מַרזח, להבדיל! [מפזרת אֶת העשן במַטאטא, פּוֹגעת בּליזרֿֿֿ-ווֹלף].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. שמעיֿֿֿ-נא אַתּ, חצוּפה! אַל תּביאִיני לידי חמַתֿֿֿ-רצח!

זלדה. מַה תֹּאמרוּ לקצב הזה? מַה סבוּר אַתּה – כּי עוֹמד אַתּה פּה בּקרדוּמךָ על סדן האִיטליז?… [צוֹעֶקת]. צא מן הבּית!

בּתֿֿֿ-שבע [בּאה מן האוּלָם]. מַה זאת? לָמה אַתּ מגָרשת אנשים מן הבּית, יחנה פּתיה שכּמוֹתךְ?

זלדה. הא לָךְ אֵיפוֹא אֶת המַטאטא וטאטאִי לָךְ בּעצמךְ! [מַשליכה לרגליה אֶת המַטאטא, בּוֹרחת לחדרֿֿֿ-הבּישוּל. בּתֿֿֿ-שבע נוֹטלת אֶת המַטאטא והוֹלכת אַחריה. – מן האוּלָם בּאָה אֶסתּר לבוּשה לטיוּל].

אסתּר. מה הקוֹלוֹת, אשר שמַעתּי? [ניגשת אֶל השוּלחָן, בּגיחוּךְ]. וּמה? עדיִין מחַכּים אַתּם לָאוֹצר?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּן, בּתוּלָה. לֹא נתּנהוּ בּמַתּנה לאָביךְ.

פייגהֿֿֿ-לאָה. לֹא לאָביךְ ולֹא לחתנךְ.

אֶסתּר. לחתני? מי הוּא חתני?

פייגהֿֿֿ-לאָה. יוֹדעת אַתּ, מי הוּא!

אֶסתּר [מתבּוֹננת אליהם, נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק, פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. אִמא, התתּני כּסף? הוֹלכת אני אֶל התּוֹפרת.

בּתֿֿֿ-שבע [יוֹצאת מחדרֿֿֿ-הבּישוּל]. כּבר מוּכנה אַתּ לָלכת. אֶסתּרל? [מוֹציאָה מסינרה אֶת אַרנקה, נוֹתנת לָה כּסף]. חַכּי רגע, בּתּי, כּמעט שכחתּי. יֶש פּה הזמנה למכתּב רשוּם. תּיכּנסי אֶל הדוֹאַר לקבּלוֹ. [נוֹתנת לָה אֶת הפּתקה].

אֶסתּר. מַה טיבוֹ של מכתּב זה?

בּתֿֿֿ-שבע. בּוַדאי בּשביל אַבּא. כּן, אֶסתּרל. אֶפשר שתּפגשי אֶת אַבּא, ותֹאמרי לוֹ, כּי אנשים מחַכּים לוֹ פּה. הדבר כּבר היה לי לזרא! [רוֹמזת בּראשה לעֵבר השוּלחָן].

אֶסתּר. השמַעתּ, אִמא? הלא כּבר מצאוּ לי חָתן! [מציצה על השלוֹשה, היוֹשבים בּפנים נרעמים, צוֹחקת בּקוֹל, יוֹצאת. בּתֿֿֿ-שבע חוֹזרת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הראִיתם אֶת שתּי אֵלה, כּיצד קרצוּ פּה בּעֵיניהן? נכוֹן אני להישבע, כּי הקטנה הלכה לקדם אֶת פּני אָביה!

פייגהֿֿֿ-לאָה. וההזמנה, חוֹששת אני, אֵינה הזמנה, אֶלָא כּסוּתֿֿֿ-עֵינים. פּתקה היא לחתנה, לאִידל חַלפן.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. היוֹדע אַתּה, רב ניסי? הלא בּין כּךְ וּבין כּךְ אַתּ חוֹבק ידיךָ. קוּםֿֿֿ-נא בּמחילת כּבוֹדךָ ונַסה לָלכת אַחריה.

ניסי. לוּא יהי כן. אֶפשר להתהלךְ מעט. [קם, רוֹצה לָלכת].

פייגהֿֿֿ-לאָה. לאָן אַתּה רץ? אַחרי בּתוּלָה? רק זה יֶחסַר לָךְ!… מַהר ושוּב למקוֹמךָ!

ניסי. לוּא יהי כן. אִם אַתּ אוֹמרת לא, וַדאי יוֹדעת אַתּ אֵת אשר לפניִךְ. [חוֹזר ויוֹשב. – שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי פּוֹרץ מן החוּץ כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [צוֹעֵק בּלחישה]. הנה הוּא בּא! [הכּל קמים. נשמע קוֹל עגָלה מתקרבת אֶל הבּית. מיד נכנס לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר בּמרוּצה, בּידוֹ סוֹכךְ וכוּלוֹ מבוֹהל וּמזיע].

לוי [אֵינוֹ מַבּיט אֶל פּני אִיש, פּוֹשט בּדרךְֿֿֿ-הילוּכוֹ אֶת בּגדוֹ העֶליוֹן, רץ מפּתח אֶחָד אֶל השני]. בּתֿֿֿ-שבע, אַיֵךְ? היֶש לָךְ היוֹם דגים לארוּחַתֿֿֿ-הצהרים?

בּתֿֿֿ-שבע [יוֹצאת מחדרֿֿֿ-הבּישוּל]. כּבר בּאת? בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן!

לוי. היֶש לָךְ היוֹם דגים?

בּתֿֿֿ-שבע. וַדאי רעֵב אַתּה מאוֹד, אוֹיה לי!

לוי. מי רעֵב? הפּריץ יבוֹא לכאן – הבטחתּי לוֹ דגים ממוּלָאִים!

בּתֿֿֿ-שבע. מאַיִן אֶקח לוֹ דגים בּיוֹם החמישי? דגים יִהיוּ מחר, אִם יִרצה השם, בּעֶרב שבּת.

לוי. מַה יוֹעיל לי מחר – הפּריץ בּא היוֹם! השוֹמַעת אָתּ? היוֹם!…

בּתֿֿֿ-שבע. הס, אַלֿֿֿ-נא בּחמתךָ! ראֵהֿֿֿ-נא גם ראֵה, הלא פּלגי זיעה שוֹטפים מפּניךָ.

לוי. תּני לי אֵיפוֹא מטפּחת, אוֹ מה!

בּתֿֿֿ-שבע [אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה, תּני מַגבת! [זלדה מַגישה מַגבת בּעד הפּתח].

לוי [מוֹחה אֶת הזיעה מעל פּניו]. מַה ליהוּדים האֵלה פּה?

בּתֿֿֿ-שבע. מחכּים הם לךָ מאָז הבּוֹקר. תּשמע ותדע. כּלה מַעשׂיךָ אִתּם, ואצוה לערוֹךְ אֶת השוּלחָן. [יוֹצאת לחדרֿֿֿ-הבּישוּל].

פייגהֿֿֿ-לאָה [במתקֿֿֿ-שׂפתים]. וכי אֵין רב לוי מַכּיר אוֹתנוּ?

לוי. כּיצד – אֵין אני מַכּיר אֶתכם? שוֹאֵל אני, מַה לכם פּה?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [מתיצב הכן]. מי ידבּר?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ידבּר רב ניסי. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת הקר. כּכּתוּב: שִׂמלךָ לךָ – קצין תּהיֶה לָנוּ… [פּניו נוֹהרים].

פייגהֿֿֿ-לאָה. נוּ, ניסי? לָמה אַתּה ניצב כּאִשה עגוּנה? פּתוח פּיךָ ואמוֹר דבר!

ניסי [מוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ]. המבין אַתּה, רב לוי? עֶצם המַעשׂה כּךְ הוּא… אבל מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ…

לוי. לָמה לי לָשבת? אֵין לי פּנאי לָשבת! [יוֹשב על הדרגָש, מוֹחה בּמַגבת אֶת הזיעה מעל פּניו]. בּקיצוּר, ענין של העיר?

ניסי [יוֹשב ממוּלוֹ]. מעֵין זה.

לוי. נדבה?

ניסי. מעֵין זה… [מַבּיט אֶל אִשתּוֹ בּשאֵלָה].

פייגהֿֿֿ-לאָה. אֵיזוֹ נדבה, אִשה פּתיה?… לא, רב לוי! בּנדבה לא תּכפּר פּנינוּ היוֹם. רוֹצים אָנוּ אֶת הכּל!

לוי. אֶת כּל מַה?

פייגהֿֿֿ-לאֶה. אֶת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת.

לוי. אֵילוּ חביוֹת? [אֶל ניסי]. בּמה היא סחה?

ניסי. סחה היא אָמנם, רב לוי, בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת סחה היא. כּלוֹמַר, בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת של דינריֿֿֿ-הזהב…

פייגהֿֿֿ-לאָה. אשר רצתּ היוֹם אֶל חצר הפריץ להצפּינן!

לוי [מַבּיט מן האֶחָד אֶל השני]. האִם בּאתם לשטוֹת בּי? [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. אֵין לי פּנאי דברי ליצנוּת! הפּריץ בּא לכאן תּיכף וּמיד!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [דוֹחה אֶת פייגהֿֿֿ-לאֶה ואֶת ניסי]. הניחוּ לי! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם! [מנוֹפף מַטהוּ אֶל לוי]. רב לוי, היא לא תּצלח! היוֹם לא תֹּאכל דגים עם הפּריץ!

פייגהֿֿֿ-לאֶה. אִם לאכילת דגים, כּוּלָנוּ נֹאכל! יֶש לָנוּ בּעיר די אַלמנוֹת ויתוֹמים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!

שמעוןֿֿֿ-אֶלי. הרוּחַ יִכּנס בּקוּרקבנים העשירים מפּניהם וּמאַחריהם! אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה לא בּישלה ארוּחַתֿֿֿ-עֶרב זה ימים ושנים! ואִם רצה הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ בּמַחצית העֵז, עמדה זוֹ ונפחה נַפשה וָמתה!…

לוי [בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מה היהוּדים האֵלה שוֹאלים ממני? [חוֹזר ויוֹשב, שׂם ידוֹ בּכיסֿֿֿ-חָזהוּ]. כּמה אַתּם רוֹצים?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [דוֹחה מעליו אֶת חבריו]. לָמה הוּא עוֹשׂה אֶת עצמוֹ כּפגר מת? רב לוי, אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – שׂוֹנא אני אֶת תּוֹעבוֹת העשירים האֵלה! באנוּ אֵליךָ לא לשם נדבה. דוֹרשים אנחנוּ אֶת האוֹצר!

לוי. אֵת דבר האוֹצר שמַעתּי עוֹד קוֹדם שיצא בּןֿֿֿ-קצבים כּמוֹךָ לאַויר העוֹלָם!… מַה פּשר השׂחוֹק הזה, רב ניסי? לָמה שילחתּם בּי היוֹם עֵדה זוֹ של חַייטים וקצבים? [קם].

ניסי [מוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ]. אַלֿֿֿ-נא, רב לוי, מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ… המבין אָתּה? אַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן המַעשׂה אֵיננוּ מַעשׂה מחוּוָר…

לוי [יוֹשב]. אֵיזה מַעשׂה?

ניסי. מתכּוון אני להשמוּעוֹת, המתהלכוֹת עליךָ בּעיר.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמוּעוֹת? כּל זה כּאִילוּ מוּנח בּקוּפסתי!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!

ניסי. הנה, למשל, לפני ימים מוּעטים שמַעתּי בּביתֿֿֿ-הכּנסת מפּיךָ אֶת המַעשׂה בּשלוֹש עֶשׂרה החביוֹת, אשר טמן נַאפּוֹליוֹן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ, כּאשר הלךְ לכבּוֹש אֶת מוֹסקבה… האמת הדבר?

לוי. מילא בּכן?

ניסי. ולא עוֹד, אֶלָא שסיפּרתּ, כּי אביֿֿֿ-אָביךָ, עליו השלוֹם, בּיזבּז הוֹן רב, חיפּשׂ כּל ימיו אֶת האוֹצר ולא מצא… האמת הדבר?

לוי. מילא בּכן?

ניסי. והנה ראוּךָ אַחַרֿֿֿ-כּך, אוֹתךָ עם הוֹלוֹביֶשקה ועם ולוֹצלָבסקי ועם עוֹד גוֹיִים אחרים, כּי בּאתם לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת וחבלים בּידיכם, מדדתּם שם בּין הקברים, תּרתּם, חיפּשׂתּם… האמת הדבר?

לוי. מילא בּכן?

ניסי. ועתּה הנה נוֹדע בּעיר, כּי נסַעת זה פּעמַיִם, גם תּמוֹל, גם היוֹם, אֶל חצר הפּריץ ולוֹצלָבסקי… האמת הדבר?

לוי. מילא בּכן, מַה בּאת אֵיפוֹא ללמדני?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּאנוּ אֵיפוֹא ללמדךָ, כּי אַתּה, רב לוי, לא קצב חָלילה ולא חַייט, אֶלָא יהוּדי נאֶה, עשׂית אגוּדה אַחַת עם גוֹיִים ועם משוּמדים, ואַתּם אוֹמרים לגנוֹב אֶת האוֹצר מעיר שכּוּלָה עניִים!

לוי. אֶת האוֹצר?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֶלָה מה? כּלוּם עֵגל תּגנוֹב?

לוי. ואַתּה, רב ניסי? מה אַתּה אוֹמר?

ניסי. גם אני סבוּר, כּי בּוַדאי מתכּוונים כּאן לחפּוֹר אֶת האוֹצר מתכּוונים כּאן…

לוי [קם]. בּהמה בּצוּרת סוּס! מסילתֿֿֿ-בּרזל יחפּרוּ כּאן! לא אוֹצר, אֶלָא מסילתֿֿֿ-בּרזל!

פיגהֿֿֿ-לאֶה. לאַט לָךְ! לָמה תּרים אֶת קוֹלךָ עליו? וכי אִשתּוֹ אַתּה, כּי תּחָרפהוּ?

ניסי. מילא, מה הבדל יֶש כּאן, אִם אִשתּי, אוֹ לא אִשתּי?… לא, רב לוי, הדבר אָמנם אֵיננוּ מחוּוָר: מַה למסילתֿֿֿ-בּרזל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?

לוי. הנה אֶעמוֹד לסַפּר לחַכמיֿֿֿ-אֶרץ כּמוֹכם היוֹם, מַה למסילתֿֿֿ-בּרזל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת! [יוֹשב]. כּי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן נַחלת האָדוֹן הגראף הוּא – זאת ידעתּם?

ניסי. מילא בּכן?

לוי. וכי הגראף הצעיר הפסיד אֵת כּל ממוֹנוֹ בּמוֹנטיקארטה – זאת שמַעתּם?

ניסי. מילא בּכן?

לוי. וכי הגראף רוֹצה עתּה למכּוֹר אֶת אַדמתוֹ למַלכוּת שתּסוֹל בּה מסילתֿֿֿ-בּרזל אֶל בּתּיֿֿֿ-החרוֹשת – גם זאת שמַעתּם?

ניסי. מילא בּכן, מַה בּאת אֵיפוֹא ללמדנוּ?

לוי. לָכן תּדע, אִיש חָכם ונבוֹן כּמוֹךָ, כּי המסילה החדשה תּפגע בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ, וכי יוֹציאוּ חָלילָה אֶת עצמוֹת הקדוֹשים מקבריהם!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יהוּדים! אֵין זה תּירוּץ אֶלָא לקטנים ושוֹטים!… [אֶל לוי] חַכּהֿֿֿ-נא כּמעט רגע. מַה לךָ אֵיפוֹא, כּי נתלהבתּ אָתּה? לָמה אַתּה חָרד כּלֿֿֿ-כּךְ על שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן?

לוי. אֶלָא מי יֶחרד – אֶפשר קצב כּמוֹךָ? וכי הרבּה השקעת בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ואַתּה מה השקעתּ שם?

לוי [קם, מַרעיד כּוּלוֹ]. אִיש גס! עםֿֿֿ-האָרץ! כּל משפחתּי שקוּעה שם! אָבי, אביֿֿֿ-אָבי!… [צוֹנח על מקוֹמוֹ]. לָמה נאסַפתּם עלי? גם בּלעדיכם אני הוֹלךְ שוֹלָל, אֵיני ישן בּלילוֹת… בּכל לילה ולילה בּא אֵלי אָבי בּחלוֹם וּמבקש רחמים ממני, לבל ישליכוּהוּ מקברוֹ… בּלילה הזה נראָה אֵלי בלא תּכריכים כּלָל, אֶלָא בּשׂק… השוֹמעים אַתּם, רוֹצחים? בּשׂק נראָה אָבי אֵלָי!… [מסתּיר פּניו בּידיו, צועֵק}. לכוּ מעם פּני! הניחוּ לי!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נוּ? ולא אָמַרתּי לָכם, כּי יהוּדים אֵלוּ של משי יעמדוּ לָנוּ כּעֶצם קשה, אשר לא בּמהרה תּיבּקע?… [אֶל לוי]. שמעֵני, רב לוי. אֶת סיפּוּרֿֿֿ-האַגָדה על אָביךָ ועל אביֿֿֿ-אָביךָ תּסַפּר בּאָזני בּנךָ וּבןֿֿֿ-בּנךָ!… ואַתּה הנה אֶת זאת תּגיד לָנוּ: הגם לאִידל חַלפן נראָה אָביךָ בּחלוֹם?

לוי [בּתחנוּנים]. קחוּֿֿֿ-נא אֶת זה מעם פּני! אֵין בּי כּוֹחַ עוֹד!… [רוֹצה לָלכת].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לא! מידינוּ לא תּימלט!

ניסי. הלא הצדק אִתּוֹ, רב לוי. אָמנם מַה לוֹ לאִידל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, כּאשר מדדתּם אֶת הקברים?

לוי [יוֹשב בּאֵין אוֹנים]. אֵיזה אִידל? אֵיני יוֹדע, בּמה אַתּם סחים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! הראִית אֶת אִידל חַלפן סוֹבב עם קדישוֹ בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּה אֶזכּה לראוֹת אֶת אִשתּי ציפהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה חוֹלבת עֵז!

ניסי. הנה עֵד נאמן. חזקה על יהוּדי, שלא יִשׂא אֶת שם אִשתּוֹ לשוא!

פייגהֿֿֿ-לאָה. ודינרֿֿֿ-הזהב מה הוּא? מַה פּירוּשוֹ של דינרֿֿֿ-הזהב?

לוי. אֵיזה דינרֿֿֿ-זהב? מה אַתּם מבלבּלים אֶת מוֹחי?

פייגהֿֿֿ-לאָה. הכיצד? דינרֿֿֿ-הזהב, אשר מצא בּנוֹֿֿֿ-יחידוֹ של אִידל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?

לוי. וכי מַה מחוּתּן אני לבנוֹֿֿֿ-יחידוֹ של אִידל?

פייגהֿֿֿ-לאָה. לא לבנוֹֿֿֿ-יחידוֹ, אֶלָא לאִידל עצמוֹ מחוּתּן אָתּה. כּל אַנשי העיר יוֹדעים, כּי אִידל שלח אֵליךָ בּמוֹצאֵיֿֿֿ-שבּת אֶת שלוֹם שדכן.

לוי. האוּמנם? כּל אַנשי העיר כּבר יוֹדעים זאת? לכי אֵיפוֹא אֶל כּל אַנשי העיר ואִמרי לָהם, כּי השלכתּי אֶת השדכן המנוּוָל אַחַר הדלת והמזוּזה!

פייגהֿֿֿ-לאָה. בּמה גָדוֹל יִחוּסךָ כּלֿֿֿ-כּךְ? לפי עניוּת דעתּי, אֵין אִידל חַלפן שידוּךְ גָרוּע כּלָל בּשביל בּתּךָ הבּתוּלָה!

לוי. אִם כּן, גם אַתּ רוֹצה להיוֹת שדכנית? לָכן תּדעי, כּי אַשליךְ גם אוֹתךְ אַחַר הדלת והמזוּזה! [קם, צוֹעֵק]. מנוּוָלים, לכוּ מעם פּני! צאוּ כּוּלכם מפּה!

בּתֿֿֿ-שבע [בּאה מחדרֿֿֿ-הבּישול]. לוי! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מה אַתּה עוֹשׂה? מגָרש אַתּה אנשים מבּיתךָ?

לוי. יֵלכוּ לכל הרוּחוֹת! שלוֹשה לילוֹת לא נתתּי שינה לעֵיני!…

פייגהֿֿֿ-לאָה. ניסי, לָמה תּחריש? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!

ניסי. וּבכן, רב לוי, אַתּה מגָרש אוֹתנוּ? נלךְ אֵיפוֹא ונמסוֹר דיננוּ לָעיר.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הדבר הזה לא יכוּפּר לוֹ! אֵת כּל בּיתוֹ נַחריב עליו! לא נתּן שוֹר אֶבוּס כּמוֹהוּ לנַגח אֵת כּל העיר ולעשוֹק אֶת עניֶיה!…

שמעוןֿֿֿ-אֶלי. הרוּחַ יִכּנס בּקוּרקבנים העשירים מפּניהם וּמאַחריהם!… [אַרבּעתּם יוֹצאִים].

לוי [אֶל בּתֿֿֿ-שבע]. נוּ? מי הוּא זה אשר בּדה מלבּוֹ אֵת דבר האוֹצר?

בּתֿֿֿ-שבע. רק אַתּה האָשם בּכל זאת. לָמה אַתּה נוֹשׂא לבדךָ אֶת טרחה וּמַשׂאה של כּל העיר?

לוי. אֶלָא מי יִשׂא – ליזרֿֿֿ-ווֹלף הקצב?

בּתֿֿֿ-שבע. מילא, בּרוּךְ שפּטרנוּ! לךְ טוֹל ידיךָ. זלדה, ערכי השוּלחָן.

לוי. אבל מַה פּירוש הדברים? מה אָמרוּ כּאן? כּי אני עוֹשק אֶת עניֵי העיר? אני?… [חוֹטף אֶת בּגדוֹ העֶליוֹן]. לא, כּזאת לא תּהיֶה! אני רץ תּיכף אֶל הרב! שׂים אָשׂים אֶת כּוּלם כּעפר לָדוּש!

בּתֿֿֿ-שבע. אִיש משוּגָע, לאָן תּרוּץ? אכוֹל תּחילה! [מַפשיטה אוֹתוֹ בּעלֿֿֿ-כּרחוֹ אֶת הבּגד]. הן היוֹם לא בּאה עדיִין אֶל פּיךָ אפילוּ כּוֹס תּה! [מוֹליכה אוֹתוֹ אֶל השוּלחָן. זלדה נוֹשׂאת אוֹכל מחדרֿֿֿ-הבּישוּל].

לוי. מי יוּכל לאכוֹל? לב מי הוֹלךְ אַחַר אכילה? [יוֹשב אֶל השוּלחָן]. דגים יש?

זלדה. דגים בּיוֹם החמישי? עדיִין לא צדוּ אוֹתם!

לוי. לא בּשבילי – בּשביל הפּריץ!

בּתֿֿֿ-שבע. אכוֹל תּחילה בּעצמךָ. להפּריץ תּדאַג אַחַרֿֿֿ-כּךְ. נוּ? לָמה לא תּלךְ ליטוֹל ידיךָ?

לוי [מסב ראשוֹ מן השוּלחָן]. אבל אֵין אֶת נַפשי לאכוֹל! והרפּיֿֿֿ-נא ממני!

בּתֿֿֿ-שבע. זלדה! הביאִי הנה מַיִם בּנַטלָה ואַגָן!

זלדה [מנידה כּתפיה, מביאה אֵת אשר צוּותה]. ראֵהֿֿֿ-נא, כּיצד מפנקים אוֹתוֹ, מַמש כּמלךְ בּסדר ליל פּסח!

בּתֿֿֿ-שבע [תּוֹחבת לוֹ אֶת הנַטלָה בּידוֹ]. נוּ?

זלדה. בּעלֿֿֿ-הבּית! חדל מתּעלוּליךָ! אֵין לי פּנאי להיוֹת לךָ לאוֹמנת! [לוי מציֵית. זלדה יוֹצאת עם האַגָן].

לוי [טוֹעֵם מן הלחם, מוֹשךְ ידוֹ ממנוּ]. נַפשי מתעֶבת כּל אוֹכל!

בּתֿֿֿ-שבע [מַגישה לוֹ]. אכוֹלֿֿֿ-נא, אכוֹל! [יוֹשבת ממוּלוֹ]. מַה תּיקנתּ עם הפּריץ?

לוי. לא תּיקנתּי ולא כּלוּם. לעֵתֿֿֿ-עתּה אֵין תּשוּבה מאֵת הגראף. זקנתּי וָשׂבתּי ממַעשׂה זה!

בּתֿֿֿ-שבע. הלא כּל השוֹמע יִצחַק לָךְ! מי שׂם לבּוֹ בּימינוּ לחלוֹמוֹת?

לוי. אִשה! המַשמיעה אַתּ לאָזנַיִךְ מַה שפּיךְ מדבּר? וכי אֶעמוֹד מרחוֹק ואֶראֶה בּעֵינַי, כּאשר יִסחבוּ גוֹיִים אֶת אָבי מקברוֹ? אַל אֶחיֶה ואַל אַגיע לעֵת כּזאת!… [מכּה בּסַכּין עלֿֿֿ-גבּי השוּלחָן. – מן החוּץ פּוֹרצת אֶסתּר, נוֹשׂאת מכתּב בּידה].

אֶסתּר. אִמא, זה מכתּב מאַמריקה! מאֵת בֶּני בּן הדוֹדה זלאטה!

בּתֿֿֿ-שבע. מבֶּני שלי? [קמה].

אֶסתּר. יוֹדעת אַתּ, מה הוּא כּוֹתב? הוּא בּא לכאן! כּבר ישב בּאניה!

בּתֿֿֿ-שבע. רעם הממני! לוי, השוֹמע אתּה?

אֶסתּר [בּנשימה אָחָת]. אַבּא, כּבר חָזרתּ מן החָצר?… [אֶל האֵם]. הוּא כּוֹתב, כּי עשיר הוּא מאוֹד!… [אֶל האָב]. כּבר שמַעתּ אֵת דבר האוֹצר?… [אֶל האֵם]. הוּא בּוֹנה שם בּתּים!… [אֶל האָב]. הם סגרוּ אֵת כּל החנוּיוֹת!… [אֶל האֵם]. הוּא בּא לכאן לָקחת אִשה!… [אֶל האָב]. כּולָם יצאוּ שם מדעתּם!…

לוי [קם]. עלי לָלכת!

בּתֿֿֿ-שבע. הן כּמעט לא אָכלתּ! ולא בּירכתּ!… [נוֹטלת אֶת המכתּב מידי אֶסתּר]. הבה, קראֿֿֿ-נא לפנַי, לכל הפּחוֹת, אֶת המכתּב.

לוי [דוֹחה אֶת ידה]. אֵין לבּי למכתּבים! [מַתחיל לברךְ].

בּתֿֿֿ-שבע. בּוֹאי, אֶסתּרל, ותקראִי אַתּ לפני. [שתּיהן עוֹברוֹת אֶל הדרגָש. בּשעה שאֶסתּר קוֹראת מתּוֹךְ המכתּב מתיצבת זלדה בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל ושוֹמעת].

אֶסתּר. כּוֹתב הוּא כּאן מלים אַנגליוֹת הרבּה כּלֿֿֿ-כּךְ, עד כּי לא תּביני כּלוּם. הבה אֶמסוֹר לָךְ אֶת הכּתוּב פּה. [מעיינת בּמכתּב]. כּוֹתב הוּא, כּי לא כּתב אֵלינוּ זה שלוֹש שנים, מפּני שהיה עסוּק בּעסקים גדוֹלים. שוּתּף הוּא לאנשים עשירים, והם בּוֹנים בּתּים, חוֹפרים בּהרים, יוֹרים בּסלָעים… ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי אַמריקה כּקלוֹנדאיק היא לוֹ… פּירוּשה של קלוֹנדאיק יוֹדעת אָני. בּלשוֹננוּ יִקרא לזה אוֹצר…

לוי[מברךְ, מניע בּידוֹ]. הבל הבלים!

אֶסתּר [מעיינת בּמכתּב]. ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי שוּתּפיו מינוּ אוֹתוֹ פּרזידנט… ואוּלָם אֶת זה שוּב אֵינני מבינה. הלא דין פּרזידנט כּדין קיסר אֶצלנוּ!…

בּתֿֿֿ-שבע. השוֹמע אַתּה, לוי? פּרזידנט!

לוי[מברךְ]. גוּזמה קטנה!

אֶסתּר. ושוּב הוּא כּוֹתב, כּי מתגעגע הוּא מאוֹד על כּתריאֵליבקה. נוֹסע הוּא להשתּטח כּאן על קברֿֿֿ-אָבוֹת וּלבקש לוֹ כּלה… הבּתוּלוֹת באַמריקה, כּפי הנראֶה, לא מצאוּ חן בעֵיניו… וּכבר ישב בּאניה… והנה אֶת הדברים האֵלה הוּא כּוֹתב עלי: “וּפרשׂוּ בּגיני בּשלוֹם בּתּכם אֶסתּר. כּשנסַעתּי מכּם, עדיִין היתה בּוּבּה…” לא, לא כּךְ… “עדיִין היתה בּיי… בּייבּי…” מַה פּירוּשה של זוֹ?… “עכשיו וַדאי כּבר גָדלה. ואִם דוֹמה היא לדוֹדתי בּתֿֿֿ-שבע, בּטוּח אני, כּי היא בּתּה…” לא, לא כּךְ… “כּי היא בּיוּ… בּיוּטי…” מַה פּירושה של זו?…

בּתֿֿֿ-שבע[בּפנים נוֹהרים]. לוי, השוֹמע אָתּה?

לוי. אֵין מַה לשמוֹע! [קם, נוֹטל אֶת בּגדוֹ, פּוֹנה אֶל הדלת].

בּתֿֿֿ-שבע. לאָן אַתּה רץ? אוֹרח חָשוּב כּזה בּא אֵלינוּ!

לוי. הנה אֶחלוֹק שם מנה אַחַת אַפּיִם לבהמוֹת אֵלוּ!… [יוֹצא].

בּתֿֿֿ-שבע. מַה תֹּאמרי על אַבּא המשוּגָע שלָךְ?!

אֶסתּר. אַבּא, כּמדוּמה לי, אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה, שבֶּני בּא?

בּתֿֿֿ-שבע. אֵין דעתּוֹ נוֹחָה? חָלילה! רק טינה בּלבּוֹ עליו, שבּימי נַערוּתוֹ בּרח לאַמריקה. כּשמתה עלי זלאטה שלי, עליה השלוֹם, בּיקש אַבּא לאָספוֹ אֶל בּיתוֹ וּלאַמצוֹ כּבן, ולא אָבה בֶּני לאכוֹל לחםֿֿֿ-חסד.

אֶסתּר. משעֶרת אני לעצמי, מַה טיבוֹ של בֶּני זה. מַה נכסַפתּי לראוֹתוֹ!

בּתֿֿֿ-שבע. הלא עוֹד מעט תּראִיהוּ, שטיה שלי.

אֶסתּר. ורק דבר אֶחָד אֵינני יכוֹלה להבין – מַה שהוּא כּוֹתב, כּי פּרזידנט הוּא… אִם כּן, אֵיפה נשכּיבהוּ כּאן לישוֹן?

בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד – אֵיפה? בּאוּלָם!

אֶסתּר. וכי סבוּרה אַתּ, שהאוּלָם שלָנוּ מַספּיק לפרזידנט? [צוֹחקת]. חַכּיֿֿֿ-נא, אִמא. וּמה אֶלבּש כּשיבוֹא?

בּתֿֿֿ-שבע. וכי אֵין לָךְ כּלָל מַה ללבּוֹש, בּתּי?

אֶסתּר. אבל לכבוֹדוֹ של פּרזידנט רוֹצה אני להתקשט כּבתֿֿֿ-מַלכּה!

בּתֿֿֿ-שבע . צוי אֵיפוֹא אֶת התּוֹפרת, כּי תּמַהר להכין לָךְ אֶת השׂמלָה החדשה. אֶסתּר. התּוֹפרת אֵין דעתּה נתוּנה עתּה לשׂמלָתי החדשה. כּוּלָם מהַמים שם היוֹם אַחַר האוֹצר. היוֹדעת אַתּ, אִמא? בּוֹאִי עמי אֶל התּוֹפרת.

בּתֿֿֿ-שבע. גם זה אֶפשר! [הוֹלכת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, שׂמה סוּדר על שכמה, מדבּרת אֶל המשרתת]. זלדה, הוֹלכוֹת אנחנוּ אֶל התּוֹפרת.

אֶסתּר[מַבּיטה אֶל פּני אִמה, מַחליקה על לחיה]. מעוֹלם לא עלתה על דעתּי, אִמא יקירה, כּי אַתּ… כּיצד הוּא כּוֹתב בּמכתּב?… כּי אַתּ… בּוּבּה! [שתּיהן צוֹחקוֹת ויוֹצאוֹת. – כּעבוֹר רגע נפתּחת הדלת ושוּב מתגלה לוי, כּשהוּא מוּבל מימינוֹ וּמשׂמֹאלוֹ בּידי ליזרֿֿֿ-ווֹלף וּפייגהֿֿֿ-לאה. מאַחריהם נגרר ניסי בּפנים שוֹממים].

לוי[בּחמתוֹ]. מַה פּירוּשה של חוּצפּה זוֹ? הניחוּ לי לָלכת!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מבינים אנחנוּ בּטיב הלהטים האֵלה! מוּבטח לָךְ, שלא תּברח עוֹד שנית אֶל חצר הפּריץ!

לוי. הניחוּ לי לָלכת, אני אוֹמר לָכם!

פייגהֿֿֿ-לאה. מַה לךָ לָלכת, אִם יבוֹאוּ תּיכף אֵליךָ? ניסי, לָמה תּעמוֹד כּאִשה עניה בּפּתח? פּתח פּיךָ ואמוֹר דבר!

ניסי. בּאמת, רב לוי, לָמה לךָ לטרוֹחַ? מוּטב שנשב אִיש על מקוֹמוֹ. [יוֹשב אֶל השוּלחָן. לוי ניגָש ויוֹשב בּחריֿֿֿ-אַף בּראש השוּלחָן. – מן החוּץ מַגיע קוֹל שאוֹן. מיד נראִים בפּתח שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, אִידל חַלפן ואִיציק, וּמאַחריהם קהל אנשים ונשים וטף].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי[אֶל הקהל]. יהוּדים! העידוֹתי בּכם היוֹם, כּי תּקבּלוּ מַכּוֹתֿֿֿ-לחי! כּכּתוּב: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף[בּמַטהוּ]. אִיש אַל יהין לָבוֹא! [סוֹגר אֶת הדלת, מתיצב כּשוֹמרֿֿֿ-הסף. הקהל מציץ בּעד החַלוֹנוֹת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף מרים אֶת מַטהוּ]. סוּרוּ מפּה, אני אוֹמר לָכם, מחַבּלים! פּן אֶשבּוֹר זרוֹע עם קדקוֹד! [הקהל מתעלם. ליזרֿֿֿ-ווֹלף סוֹגר אֶת החַלוֹנוֹת].

אִידל[מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ, פּונה אֶל לוי]. אוֹמרים הם, כּי קראת לי.

לוי. אני? וכי מַה מחוּתּן אני לָךְ? [מסב ראשוֹ ממנוּ].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ראוּֿֿֿ-נא אֶת שני העלוּבים האֵלה, כּיצד הם מתנַכּרים זה אֶל זה!… [אֶל אִידל]. אנחנוּ, בּני העיר, קראנוּ לָךְ!

אידל. אִם כּן, אֵין לי מַה לעשוֹת פּה… בּוֹא, אִיציק!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אבל לא בּלָמד רבּה! לא תּלךְ מפּה כּלֿֿֿ-כּךְ מהרה!… רב אִידל, אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – הוֹצא אֵלינוּ אֶת האוֹצר!

אִידל. אֵיזה אוֹצר? מה החלוֹם אשר חָלָמתּ?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הנה כּרגע נראֶה, אִם חלוֹם חָלָמתּי! [פּוֹנה אֶל אִיציק]. בּןֿֿֿ-פּקוּעה קטן, אמוֹרֿֿֿ-נא, המצאת דינרֿֿֿ-זהב אִם לא? אבל אמוֹר אֶת האמת! שאִם לא כּן – ילקה אוֹתךָ אלוֹהים בּשבטיֿֿֿ-ברזל!

אִידל. [שׂם ידוֹ על פּיו של אִיציק]. כּלוּם לא יֹאמַר לָכם! אני הריני אָביו! אִיציק, אַתּה שתוֹק!… [אִיציק מַבּיט נבהל אֶל העוֹמדים סביבוֹ].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! קרא לכאן אֶת אַברמלי מלמד!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הנני מוּכן וּמזוּמן! [פּוֹתח הדלת, קוֹרא]. כּאן אַברמלי מלמד? [אַברמלי נרכאֶה בּפּתח]. התּוֹרני החָכם רב אַברמלי מלמד! מתכּבּד בּפסוּק ראשוֹן של “אַתּהֿֿֿ-הראֵית”! [מַבריח אַחריו הדלת].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הנה יהוּדי מלמד. חזקה, שלא ישקר. סַפּרֿֿֿ-נא, רב אַברמיל, אֵת כּל אשר ידעתּ!

אַברמלי. האַתחיל מבּראשית?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. מבּראשית עד לעֵיני כּל יִשׂראל! כּכּתוּב: החילוֹת לנפּוֹל, נפוֹל תּפּוֹל… [הכּל, מלבד אִידל חַלפן, מַקיפים אֶת המלמד].

אַברמלי. בּקיצוּר, יהוּדים, מַעשׂה שהיה כּךְ היה. משנכנס חצי אלוּל, הלא ידעתּם, אני נוֹתן חוּפשה לתלמידי אַחַר הצהרים. לאָן הוֹלכים שקצים, כּשנוֹתנים לָהם חוּפשה? הוה אוֹמר, לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, להשיר אַגָסים. בּקיצוּר, בּאתי בּיוֹם השני לחדר, נתתּי עֵינַי בּתלמידי – והנה אֵין פּניהם כּתמוֹל שילשוֹם. אָמרתּי לָהם: ילָדים, מה הדבר? אָמרוּ לי: לא כּלוּם, דינר. אָמַרתּי לָהם: אֵיזה דינר? אָמרוּ לי: דינרֿֿֿ-זהב מצא – וּמַראִים לי על זה הקטן. נתתּי פּנַי בקטן: אִיציק, אֵיפה לָקחתּ דינר, אִיציק? אָמַר לי: בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן. אָמַרתּי לוֹ: מה לדינריֿֿֿ-זהב בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת? אָמַר לי: אֵיני יוֹדע. אָמַרתּי לוֹ: אִיציק, משקר אַתּה, אִיציק! אָביךָ הוּא חַלפן, אני אוֹמר, וגָנבתּ אֶת הדינר מאָביךָ! השכּבתּיו, ראשית חָכמה, בּמחילָה מכּבוֹדכם, על הסַפסל, והלקיתיו יפה, למַען יֵדע, ואַחַרֿֿֿ-כּךְ הבאתיו לפני אָביו. בּאתי אֶל אָביו והראֵיתיו אֶת הדינר, אָמַר לי, רב אִידל זה עצמוֹ: לא, הוּא אוֹמר, הדינר לא שלי הוּא. הרי זה, הוּא אוֹמר, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, נַאפּוֹליוֹן כּשר מן הנַאפּוֹליוֹנים, אשר היוּ בּימי נַאפּוֹליוֹן… בּזוֹ הלָשון! ועמד וטמן אֶת הדינר באַרנקוֹ טמן, ושוּב אֵינוֹ מַניח אֶת הקטן לָלכת אֶל החדר אֵינוֹ מַניח… האמת, רב אִידל? [אִידל מגחךְ גיחוּךְ זוֹעֵם].

לוי[שהקשיב לדברי המלמד בשׂימתֿֿֿ-לב המוֹסיפה והוֹלכת, מַבּיט אֶל הנאספים מתּוֹךְ השתּוֹממוּת]. הפלא וָפלא! וּבכן, אמת הדבר?… [קם]. יהוּדים, מה אַתּם מהרהרים? הלא זה האוֹצר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף[בּצחוֹקֿֿֿ-מנַצחים]. רק עתּה נפקחוּ עֵיניו לראוֹת!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!

לוי. רב אִידל, לָמה אֵיפוֹא תּעמוֹד כּכה? אַיֵה הדינר?

אידל[בּקרירוּתֿֿֿ-רוּחַ]. הדינר? פּה הוּא. [מַראֶה על כּיסֿֿֿ-חָזהוּ].

לוי. המוּתּר לראוֹתוֹ?

אִידל. מַה יֵש לראוֹת? דינר.

לוי. דינר, אַתּה אוֹמר? דינרים, רב אִידל! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב!

אִידל. שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת אֵינן בּידי.

לוי. הלא בּזה אָנוּ דנים! עלינוּ לָלכת וּלחַפּשׂ אוֹתן!

אִידל. לכוּ וחַפּשׂוּ. מי מעכּב אֶתכם? שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת גָדוֹל וּרחַבֿֿֿ-ידים.

לוי. מַה פּירושם של דברים אֵלוּ? וכי אוֹמר אַתּה לָקחת לעצמךָ אֶת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת? האוֹצר שייךְ לכל העיר! אביֿֿֿ-אָבי כּבר חיפּשׂ אוֹתוֹ!…

אִידל. אביֿֿֿ-אָביךָ חיפּשׂ, וּבני מצא…

לוי. יהוּדים, מַה פּירוּשה של לָשוֹן זוֹ. עםֿֿֿ-הארץ כּמוֹתוֹ מדמה אֶת בּנוֹ זהוּםֿֿֿ-האַף לאביֿֿֿ-אָבי? רב ניסי, אוּלי תּסַפּר לוֹ אַתּה, מי היה אביֿֿֿ-אָבי, זכר צדיק לברכה!

ניסי. וכי מה חידוּש יֶש כּאן? רב לוי פּרנס, זכר צדיק לברכה!

אַברמלי. מי לא שמע אֶת שם רב לוי פּרנס, זכר צדיק לברכה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אביֿֿֿ-אָבי, רב ליזרֿֿֿ-ווֹלף האַדמוֹני, זכר צדיק לברכה, היה מַעמיד לשוּלחָנוֹ בּכל עֶרב שבּת בּןֿֿֿ-בּקר שלם!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אמרוּ עליו, זכר צדיק לברכה, שהיה לוֹ עֵדר עזים משלוֹ, וכל עֵז עטיניה היוּ נגררים בּקרקע…

ניסי. כּשנפטר, השכּיבוּהוּ ליד הרב הזקן, זכר צדיק לברכה, אוֹהל בּצד אוֹהל, ועל שניהם כּתבוּ בּפּינקס: “הנאהבים והנעימים”…

לוי[בּחוֹם לבּוֹ]. השמַעתּ אֵיפוֹא, רב חַלפן? לָכן תּדע, כּי אביֿֿֿ-אָבי חיפשׂ אֶת האוֹצר לא לטוֹבת עמו, אֶלָא לטוֹבת כּל העיר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִם כּךְ, רב לוי, אַתּה מדבּר, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… רב ניסי, הרוֹאֶה אָתּה? רב לוי אַחר וּדברים אחרים!… בּקיצוּר, יהוּדים, צריךְ לעשֹׂוֹת מַעשׂה!… רב אִידל, היא לא תּצלח! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם! מידינוּ לא תּימלט!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא בּלָמד רבּה!

פייגהֿֿֿ-לאה. כּסבוּר הוּא, שהקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא טרח ושלח אוֹצר רק לוֹ בּלבד!… ניסי, לָמה תּחריש? אמוֹר לוֹ גם אַתּה דבר!

ניסי. וּבאמת, שמַעֿֿֿ-נא, רב אִידל, האִם צריכים אָנוּ לבקש חסד ממךָ אָנוּ צריכים?…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הכּלל, הבה נקח אֶת בּןֿֿֿ-הפּקוּעה שלוֹ ונלךְ כּוּלָנוּ אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת! [וֹקח את אִיציק בּידוֹ].

אִידל[מגן על אִיציק]. הוּא יִקח! מי שׂמךָ לוֹקח? מי אָתּה?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אני – העיר!

אַברמלי. הסוּ, יהוּדים, הנני ואָשאַל את הקטן כּאן, תּיכף וּמיד!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּכּתוּב: נקרא לנַערה ונפתּח אֶת פּיה!…

לוי [אֶל אִיציק]. בּוֹא הנה, בּני. [אֶל אִידל]. לָמה אַתּה מַסתּירוֹ בּסתר כּנפיךָ? [דוֹחה אֶת אִידל, לוֹקח אֶת אִיציק בּחוֹזקֿֿֿ-היד וּמַעמידוֹ על השוּלחָן. הכּל מַקיפים אוֹתוֹ]. אִיציקל בּני! אַתּה ניצב פּה היוֹם לפני כּל העיר. אמוֹר אֶת האמת: אֵיפה מצאת אֶת הדינר?

פייגהֿֿֿ-לאה. אמוֹר, אִיציק, אמוֹר! תּקנה לך חַיֵי העוֹלָם הבּא!

אִיציק [עוֹמד נבהל ורוֹעֵד]. האוֹמַר, אַבּא?

אִידל. אַל תֹּאמַר, גוֹלם שכּמוֹתךָ! אֶת ראשךָ אָסיר מעליךָ!

אַברמלי. אִיציק, אמוֹר! הרבּי גוֹזר!

אִידל. אִיציק, אַל תֹּאמַר! אַבּא אֵינוֹ גוֹזר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִיציק, אלוֹהים ילקה אוֹתךָ בּשבטיֿֿֿ-ברזל!

אַברמלי. לָמה אלוֹהים? אני אַלקה!… הנה אני מוֹציא אֶת הרצוּעה, אִיציק! [מוֹציא מחיקוֹ אֶת הרצוּעה, מנוֹפף אוֹתה על פּני אִיציק. אִיציק נוֹתן קוֹלוֹ בּבּכי].

אידל [מלא חימה]. הרפּוּ מן היֶלד, הרפּוּ! [מוֹריד אֶת אִיציק מעל השוּלחָן, פּוֹנה עמוֹ אֶל הדלת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף ושמעוֹןֿֿֿ-אֶלי חוֹצצים בּפניו].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לאַט לָךְ!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא בּלָמד רבּה!

לוי. אִיֿֿֿ-פֶה, רב אִידל, בּוּשה וּכלימה! אֵיךְ יִתיצב יהוּדי אֶחָד בּפני עיר מלאָה יהוּדים? לא נאֶה הדבר לאִיש כּעֶרכּנוּ!

אִידל. האוּמנם? כּבר היִיתי אִיש כּעֶרכּךָ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… והלא זה עתּה אָמַרתּ, כּמדוּמה לי, כּי אֵין אַתּה מחוּתּן לי?…

פייגהֿֿֿ-לאה. הסוּ, יֵש עֵצה! לכבוֹד האוֹצר תּיעשׂוּ עוֹד היוֹם מחוּתּנים! רב אִידל, היוֹדע אַתּה, כּי יֵש בּידךָ היוֹם לקבּל כּל אשר תּאַוה נַפשךָ?

אִידל. למה אַתּ מתכּוונת?

פייגהֿֿֿ-לאה. אני מתכּוונת לָזה, שאַתּה מתכּוון.

אידל. הא?… [מַבּיט בּה]. נוּ, אַדרבּה.

לוי. למה הם מתכּוונים?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הם מתכּוונים לָזה, שאַתּה אֵינךָ מתכּוון…

פייגהֿֿֿ-לאה. מדבּרים אנחנוּ, רב לוי, על השידוּךְ בּין רב אִידל וּבין בּתּךָ הבּתוּלָה.

לוי. חַס ושלוֹם! מה עלה על דעתּכם?

פייגהֿֿֿ-לאה. ניסי, לָמה תּחריש, ניסי?

ניסי. הלא היא צדקה, רב לוי, הא? לטוֹבת העיר ועניֶיה!

לוי. וכי יצאתם מדעתּכם? כּדבר הזה לא יִהיֶה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּקיצוּר, רוֹאֶה אני, כּי בּלא שלוֹם שדכן לא נַעשׂה פּה כּלוּם! שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! קרא לכאן אֶת שלוֹם שדכן!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הנני מוּכן וּמזוּמן! [פּוֹתח הדלת, קוֹרא]. כּאן שלוֹם שדכן? [שלוֹם שדכן נראֶה בּפּתח]. התּוֹרני הגביר רב שלוֹם שדכן! מתכּבּד בּפסוּק שני של “אַתּהֿֿֿ-הראֵית”! [מַבריח אַחריו הדלת].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב שלוֹם, בּמחילה מכּבוֹדךָ! [פּוֹרשׁ עמוֹ לקרןֿֿֿ-זוית, מדבּר אֵלָיו בּלָחַש. שלוֹם שדכן מַבּיט אֶל עֵבר לוי ואִידל חַלפן, מַקשיב לליזרֿֿֿ-ווֹלף, מנַענע לוֹ ראשוֹ תּכוּפוֹת, מגחךְ בּעֵינַיִם ערמוּמיוֹת. ליזרֿֿֿ-ווֹלף נפטר ממנוּ].

שלוֹם שדכן. רב אִידל, בּמחילה מכּבוֹדךָ! [אִידל ניגָש אֵלָיו עם אִיציק. שלוֹם שדכן מדבּר אֵלָיו בּלָחַש. אִידל מנַענע לוֹ ראשוֹ בּמתינוּת. שלוֹם שדכן נפטר ממנוּ וּפוֹנה אֶל לוי]. הכּלָל, רב לוי, עוֹמדים אָנוּ אֵיפוֹא, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לשבּוֹר קערוֹת?

לוי. אֵילוּ קערוֹת?

שלוֹם שדכן. רב אִידל מַסכּים להתפּשר עם העיר בּדבר האוֹצר – בּתנַאי, שגם אַתּה, רב לוי, לא תּהיֶה קשהֿֿֿ-עוֹרף.

לוי. האוּמנם? רוֹצה הוּא לקנוֹת אֶת בּתּי בּדינר?

אִידל. בּדינר אַתּה אוֹמר? בּדינרים, רב לוי! בּשלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִיֿֿֿ-פָה, רב לוי, בּוּשה וּכלימה! אֵיךְ יִתיצב יהוּדי אֶחָד בּפני עיר מלאָה יהוּדים?… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת וקוֹרא בּנזיפה: “פּתחוּ, בּניֿֿֿ-כלָבים, זוֹללים וסוֹבאִים, אוֹכלי חַלָה ודגים!”].

לוי. הקוֹל קוֹל הפּריץ! מַהרוּ פּתחוּ הדלת! [שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי מזדרז וּפוֹתח אֶת הדלת. נכנס ולוֹצלָבסקי, לָבוּש מַעפוֹרת לבנה קצרה עלֿֿֿ-גבּי מעיל שחוֹר אָרוֹךְ; לכוֹבעוֹ גף רחב, וּבידוֹ סוֹכךְ גָדוֹל של בּד צהוֹב].

ולוֹצלָבסקי. פּאן לוי, בּןֿֿֿ-כּלָבים, לָמה סגרתּ דלָתיִם וּבריח בּעֶצם הצהרים? [ניצב ליד הדלת, סוֹקר אֶת הנאספים בּגיחוּךְ. הכּל מסירים כּוֹבעֵיהם]. מַה זה? כּל הקהל הקדוֹש נאסַף פּה? שלוֹם עליכם, מַלאכיֿֿֿ-המות!

לוי. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שָנוּ, פּריץ…

ולוֹצלָבסקי. אָה? שבּת – מַפטיר – מַכּוֹתֿֿֿ-לחי?…

לוי. אבקש מאֵת הפּריץ לָשבת. [מַגיש לוֹ כּיסא].

ולוֹצלָבסקי [יוֹשב בּהרחָבה, מַבּיט בּגיחוּךְ אֶל היהוּדים שנשתּתּקוּ, רוֹאֶה אֶת אִידל חַלפן]. אָה, פּאן יוּדקה? בּרוּךְ הבּא, מַהֿֿֿ-יפית! [אִידל עוֹשׂה עצמו כּאֵינוֹ רוֹאֶה. היהוּדים רוֹמזים לוֹ, כּי יחזיר שלוֹם להפּריץ].

אִידל [בּהשפּלת הקוֹל, בּביטוּל]. פּריץ כּתריאֵלי, בּאֵין נַעלָיִם…

ולוֹצלָבסקי [אֶל לוי]. נוּ, אֶפּיקוֹרס? הלא רוֹצה אַתּה לשמוֹע חדשוֹת?

לוי [חָרד]. כּבר בּאה תּשוּבה מאֵת הגראף?

ולוֹצלָבסקי [נאנח]. אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, תּשוּבה לאֿֿֿ-טוֹבה. הגראף כּוֹתב, כּי הקהל שלָכם לא סילק דמי חכירה של שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת זה עֶשׂרים ושש שנה. וּבכן, אִם רוֹצים אַתּם, כִּי לא נגע בּקברוֹת קדוֹשיכם, עליכם לסַלק תּחילה אֵת כּל המַגיע.

לוי. לכמה יעלה כּל זה?

ולוֹצלָבסקי. לפי התּעוּדוֹת הישנוֹת: עֶשׂרים ושש פּעם חמשים – שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת דינרים.

לוי. דינרים?

ולוֹצלָבסקי. דינרים. נַאפּוֹליוֹניִים.

לוי. מאַיִן אֶקח דינרים הרבּה כּלֿֿֿ-כּך? הלא זה אוֹצר שלם, ואנחנוּ, פּריץ, יהוּדים עניִים. [מַבּיט אֵלָיו נוֹאָש].

ולוֹצלָבסקי [מפרשׂ ידיו]. אִם כּן, לא אוּכל להוֹשיעךָ, חביבי מַלאַךְֿֿֿ-המות!

ניסי [פּתאוֹם]. רב לוי, בּשם אלוֹהים! הלא האוֹצר מן השמַיִם הוּא! הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא שלח לָנוּ אֶת הרפוּאה קוֹדם למַכּה!

לוי. הא?… צדקתּ, רב ניסי!…

ניסי. הלא אֶצבּע אלוֹהים היא! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת כּנגד שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת דינרים! ונַפריש מכּל חָבית מאָה אֶחָת!… [הנאספים משתּאִים אִיש אֶל רעֵהוּ]. גם עיור יִראֶה אֶת הפּלא הגָדוֹל!

לוי [בּלחש]. רב יהוּדי, יד לפה! האָדוֹן מבין בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש…

ולוֹצלָבסקי. מה הוּא מדבּר שם, היהוּדוֹן ההוּא מאֶרץ כּנען? [מוֹרה בּסוֹכךְ על ניסי].

לוי. לא כּלוּם, פּריץ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…

ולוֹצלָבסקי [אֶל ניסי]. הוֹי אַתּה, אַרבּעֿֿֿ-כּנפוֹת! על אֵילוּ חביוֹת דיבּרתּ כּאן? האִם חפרתּם אֶת האוֹצר משׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שלָכם?

ניסי [בּפנים נבהלים]. חַס וחָלילה, פּריץ יקר! וכי כּךְ מַהר חוֹפרים אוֹצר?…

ולוֹצלָבסקי. אֶלָא מַה דיבּרתּ כּאן על דינרים?

ניסי. על דינרים? יִשמרני אלוֹהים!… [מַבּיט בּמבוכה אֶל היהוּדים]. המַעשׂה כּךְ הוּא, פּריץ יקר: הבּחוּר הקטן הזה [מוֹרה על אִיציק] בּן הוּא להיהוּדוֹן העשיר הלָז… [מוֹרה על אִידל].

פייגהֿֿֿ-לאה. ניסי! לָמה אַתּה פּוֹשׂק שׂפתיךָ, כּאִשה מן השוּק?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּהמה לכל דבר!…

ולוֹצלָבסקי [קם]. מַה טיבה של חַדֿֿֿ-גדיא זוֹ, אַנשי סחרֿֿֿ-מכר? [מַכּה בּסוֹכךְ על האָרץ]. בּניֿֿֿ-כלָבים! חפרתּם אֶת האוֹצר מאַדמת הגראף ואַתּם אוֹמרים להעלים אוֹתוֹ?…

לוי. בּי, אדוֹני הפּריץ, אַלֿֿֿ-נא יִחַר אַפּךָ… [אֶל היהוּדים]. שמעוּני, יהוּדים. עינוּ לסַפּר לָאָדוֹן הזה מכּל דבר שוֹרש, שאִם לא כּן, תּהיֶה אַחריתנוּ מרה… [אֶל ולוֹצלָבסקי]. שמעֵני, אדוֹני הפּריץ! האמינה להןֿֿֿ-צדקי, כּי אֶת האוֹצר לא חָפרנוּ עדיִין. לעֵתֿֿֿ-עתּה יֶש לָנוּ בּרשוּתנוּ בּסַךֿֿֿ-הכּל דינר אֶחָד, שזה הקטן, בּנוֹ של פּאן יוּדקה, מצא בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת… פּאן יוּדקה שוֹמר אוֹתוֹ בּכיסוֹ…

ולוֹצלָבסקי [ישב בּמקוֹמוֹ]. רוֹצה היִיתי לראוֹת בעֵינַי אֶת הדינר. הוֹי, פּאן יוּדקה! הראֵניֿֿֿ-נא, שׂוֹנא יִשׂראֵל, מַה מצא שם, דרךְ משל, הבּחוּר שלָךְ?

אִידל. בּתנַאי, שהפּריץ יחזירוֹ לי.

ולוֹצלָבסקי. בּןֿֿֿ-כּלָבים! אֵין אני מַהֿֿֿ-יפית! אֵין אני עוֹשׂה מקח וּממכּר! [אִידל מוֹציא מתּוֹךְ כּיס חָזהוּ חָריט קטן, מפשפּש בּוֹ בּידים רוֹעדוֹת וּמוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת הדינר. ולוֹצלָבסקי נוֹטל בּידוֹ אֶת הדינר, מתבּוֹנן אֵלָיו משני עבריו, משתּוֹמם]. הלא זה נַאפּוֹליוֹני אמתּי, חי אלוֹהים!

לוי [נוֹטל מידוֹ אֶת הדינר, מתבּוֹנן אֵלָיו]. יהוּדים, נַאפּוֹליוֹן הוּא זה! נכוֹן כּנכוֹן היוֹם! [כּל הידים נטוּיוֹת אֶל מַטבּעֿֿֿ-הזהב].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ולא אָמַרתּי לָכם? נַאפּוֹליוֹן כּשר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. בּתכלית הכּשרוּת! הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!

פייגהֿֿֿ-לאה. נכוֹנה אני להישבע, כּי ריח של אוֹצר נוֹדף ממנוּ! ניסי, מַה תֹּאמַר אַתּה?

ניסי [מַגיש אֶת המַטבּע אֶל אַפּוֹ]. אָמנם כּן, ריח נוֹדף ממנוּ…

אִידל. אבל די לָכם להריח אֶת ריחוֹ! [טוֹמן אֶת הדינר].

ולוֹצלָבסקי [יוֹשב בּמקוֹמוֹ, מַחליק שׂפמוֹ]. כּךְ, כּךְ. אִם כּן, קראתם פּה אֶת הקהל לאספה בּדבר האוֹצר… וּשכחתּם, כּי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת היהוּדי שלָכם, עם האוֹצר ועם כּל אשר בּוֹ, שייך להאָדוֹן הגראף! [קם, מאַיֵים בּסוֹכךְ]. שמעוּ אֵיפוֹא, זוֹללים וסוֹבאִים, אוֹכלי חַלָה ודגים! עוֹד היוֹם אַעמיד בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שוֹמרים, ואוֹי לוֹ לָזה, אשר ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיראוֹת שם ואֵת בּידוֹ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. עֵסק מַר, יהוּדים!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. היֶלד אֵיננוּ – אָבד האוֹצר!

לוי. הסוּ כּוּלכם! הניחוּ לי ואדבּר דברים אחָדים אֶל הפּריץ…פּריץ! רוֹצה אַתּה לעשׂוֹת עמנוּ רשעוּת היוֹם – כּךְ נאֶה וכךְ יאֶה לָךְ… ואוּלָם אֶת האוֹצר לא תּמצא בּלעדינוּ, לא אַתּה ולא האָדוֹן הגראף. הידעתּ, מפּני מה? מפּני שהאָדוֹן הגראף משׂחק בּקלָפים, וּבשביל קלָפים לא היה כּדאי לפני הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא לשמוֹר אֶת האוֹצר שנים רבּוֹת בּמקוֹם קדוֹש כּזה… האוֹצר, פּריץ, אוֹצר יהוּדי הוּא, הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא הניח אוֹתוֹ למשמרת בּשביל עניֵי עמוֹ. שׂא עֵיניךָ וּראֵה, מי הם העוֹמדים פּה לפניךָ – עניִים מרוּדים כּוּלָם, חַייטים, קצבים, מלמדים… והפּריץ בּעצמוֹ, כּוּלָנוּ יוֹדעים, אַף הוּא אֵין חלקוֹ עם עשירים… [גוֹחן אֶלָיו, משפּיל קוֹלוֹ]. הבה, פּריץ, נחַלק אוֹתוֹ בּינינוּ…

ולוֹצלָבסקי [שׂם ידיו על מתניו]. חצי שלי, חצי שלָךְ?

לוי. חלק כּחלק, פּריץ!

ולוֹצלָבסקי. ולא תּעשׂוּ מקח וּממכּר?

לוי. יִשמרנוּ אלוֹהים, פּריץ! יכוֹלים אָנוּ לקיים דברנוּ אפילוּ בּכתב. [אֶל היהוּדים]. שמעוּני, יהוּדים! המַסכּימים אַתּם, כּי הפּריץ יֵעשׂה לָנוּ שוּתּף?

הכּל [מלבד אִידל]. מַסכּימים! מַסכּימים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. העיר מַסכּימה, רב לוי!… חַיֶיךָ, רב לוי, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת בחָזקה: “פּתחוּ, שדים, לכל הרוּחוֹת!”].

לוי. הקוֹל, כּמדוּמה לי, קוֹל הוֹלוֹביֶשקה המשוּמד! אוֹי, עלוּקה בּאה עלינוּ!…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. האֶפתּח?

לוי. אֶלָא מה? כּלוּם יֵש עֵצה אַחרת?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [פּוֹתח הדלת, בּניגוּן המגילה]. וַיָבוֹא הָמָן!

[נכנס הוֹלוֹביֶשקה וֹּמַדיֿֿֿ-שוֹטר עליו. פּניו, פּני יהוּדי ערמוּמים, נשקפים כּזרים מתּוֹךְ פּאוֹתֿֿֿ-זקנוֹ המסוּלסלוֹת].

הוֹלוֹביֶשקה [דוֹחה מפּניו אֶת שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, פּוֹסע בּרגל ישרה, מַעשׂה שׂררה]. מה האספוֹת האֵלה פּה בּביתךָ, מוֹזגוֹבוֹיֶיר, הא? מַעשׂה חָשוּד!

לוי. אַל יִפּוֹל לבבךָ, רוּם מַעלָתךָ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…

הוֹלוֹביֶשקה. לי אַתּה מסַפּר סיפּוּריֿֿֿ-אַגָדה על עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָכם? לי?… מצאתם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אֶת האוֹצר ואַתּם מחַלקים אוֹתוֹ פּה בּיניכם – הנה זה הדבר! וּלשוֹמר לקחתּם אֶל חברתכם את הפּריץ! [מוֹרה על ולוֹצלָבסקי]. מַעשׂה בּרוּר!

ולוֹצלָבסקי [מכּיסאוֹ]. הוֹי, אַתּה, מַהֿֿֿ-יפית! לָמה נזעקתּ כּלֿֿֿ-כּךְ?

הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ, מַקיש רגל אֶל רגל]. הפּריץ יוֹדע גם יוֹדע, כּי פּראבוֹסלאווי אני – לא מַהֿֿֿ-יפית!

ולוֹצלָבסקי. יוֹדע אני, כּי כּלב שבּכלָבים אָתּה… [מאַיֵים עליו בּסוֹכךְ]. אִי לךָ, צוֹרר היהוּדים!…

הוֹלוֹביֶשקה. העמידוּני כּאן, פּריץ, מטעם הקיסר לפקח על הסדרים, ולא אַרשה שוּם אִיש לעשוֹק אֶת המלוּכה. האוֹצר שייךְ למלוּכה – היוֹדעים אַתּם אֶת הדבר הזה? כּל הנוֹגע בּוֹ – דינוֹ לסיבּיר! מַעשׂה מסוּכּן!… [חרדה בּין הנאספים].

לוי. רוּם מַעלָתךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ… [פּוֹרשׁ עמוֹ לקרןֿֿֿ-זוית]. הלא יוֹדע אַתּה, כּי מפּנַי לא תּצא ריקם…

הוֹלוֹביֶשקה[בּקוֹל רם]. לטמאֵני אַתּה אוֹמר? לקנוֹת אוֹתי בּשוֹחַד? וכי אֵינךָ יוֹדע, מי אָני?…

לוי. נוּ אמוֹר אמוֹר כּמה? לא נַעמוֹד עמךָ על המקח…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף[ניגָש]. רב לוי! אִם יֶש צוֹרךְ לשפּוֹךְ לוֹ מעט דמים, יִתּנוּ גם הקצבים אֶת ידם…

לוי[בּגָלוּי]. צריך לָתת לוֹ עֶשׂר מַכּוֹת.

הוֹלוֹביֶשקה[מן הצד, מַחליק אֶת פּאַתֿֿֿ-זקנוֹ]. עשׂרה זהוּבים?

לוי. עשׂרה שקלים!

הוֹלוֹביֶשקה. עשׂרה שקלים? הנה כּן?… [עֵיניו מתנוֹצצוֹת, מהרהר רגע]. לא, מוֹזגוֹבוֹיֶיר, בּעד כּל הוֹן לא אֶעשׂה זאת!

לוי. אֶלָא כּמה אַתּה רוֹצה, גזלן?

הוֹלוֹביֶשקה[בּעין אֶחָת]. חלק בּאוֹצר תּתּנוּ לי?

לוי. חלק? [מַבּיט אֶל ליזרֿֿֿ-ווֹלף כּשוֹאֵל]. מוּטב, הבה נשאָל, [ניגָש אֶל ולוֹצלָבסקי]. פּריץ! המלוּכה רוֹצה גם היא ליהנוֹת קצת מן האוֹצר.

הוֹלוֹביֶשקה. לא קצת, אֶלָא חלק יחד עמכם!

ולוֹצלָבסקי. אִי לךָ, אוֹכלֿֿֿ-טרפוֹת!… ותלךְ יחד עמנוּ לסיבּיר?

הוֹלוֹביֶשקה. נלךְ, פּריץ. עם יהוּדים אני מוכן לָלכת אפילוּ לגיהינוֹם! [אִידל לוֹחש בינתיִם על אָזנוֹ של שלוֹם שדכן; זה מנַענע לוֹ ראשוֹ].

שלוֹם שדכן[נפנה מאִידל, בּניגוּן]. אֶלָא מה? חוֹשש אני, שמא יֵהפךְ לוֹ חלקוֹ בּמעיו לסַםֿֿֿ-המות.

הוֹלוֹביֶשקה. מפּני מה?

שלוֹם שדכן. מפּני חטאֵינוּ! להוֹדיעךָ, שהאוצר אוֹצר קדוֹש הוּא, המַטבּעוֹת מַטבּעוֹת יהוּדיוֹת הן, ואַתּה, רוּם מעילָתךָ, הלא המירוֹת אֶת המַטבּע היהוּדית באַחרת… בּאלוֹהי יִשׂראֵל אַל תּתגָרה…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּכּתוּב בּמגילָה: אִם מִזֶרַע הַיְהוּדִיִיִיִם !…

הוֹלוֹביֶשקה[מַבּיט בּהם בּמבוּכה]. מַה תּפטפּטוּ פּיטפּוּטיֿֿֿ-הבל?…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מילא, תּנוּ לוֹ חלק! לָמה עמַדתּם לבקש סרכה בּנבלה?…

הוֹלוֹביֶשקה[לאַחַר הירהוּר]. לא! מכּיוָן שאַתּם מאַיימים עלי בּאלוֹהים, אֵין הדבר כּדאי אֶלָא לרוּחוֹת! לָכן אני דוֹרש מכּם נייר כּתוּב וחָתוּם, שחוֹר עלֿֿֿ-גבּי לָבן, כּי אֶת חלקי אַתּם נוֹתנים לי בּרצוֹנכם הטוֹב. ואַל תּבוֹאוּ אַחַרֿֿֿ-כּךְ לביתֿֿֿ-הכּנסת בּיוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים בּתלוּנוֹת עלי. מַעשׂה לאֿֿֿ-נעים!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי, תּן לוֹ! תּן לוֹ אֶת הנייר – ויֵחָנק! אַיֵה דיוֹ וַעֵט? [מַבּיט על סביבוֹתיו]. הנה דיוֹ וָעֵט. [נוֹטל מעל האִצטבה אֶת מַכשירי הכּתיבה וּמביאָם אֶל השוּלחָן]. שב, רב לוי, וּכתוֹב לוֹ!

לוי [יוֹשב אֶל השוּלחָן, נוֹטל אֶת העֵט בּידוֹ. הכל מַקיפים אוֹתוֹ]. מה אֶכתּוֹב לוֹ.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּתוֹב לוֹ צרוֹת וּפגָעים ויִסוּרים רעים!

הוֹלוֹביֶשקה [תּוֹמךְ עצמוֹ בּשוּלחָן]. כּתוֹב כּךְ: “אנחנוּ החתוּמים מַטה…”

ניסי [אוֹחז בּידוֹ של לוי]. ואני אוֹמר, רב לוי, כּי נלךְ תּחילה אֶל הרב ונכתּוֹב שם חלקים לכל אֶחָד מאִתּנוּ… האמת דיבּרתּי, פייגהֿֿֿ-לאה?

פייגהֿֿֿ-לאה. אמת וצדק!

שלוֹם שדכן [אוֹחז בּידוֹ השנית של לוי]. ואני אוֹמר, רב לוי, כּי אֵין לךָ עדיִין מַה לכתּוֹב, בּטרם שאַלתּ אֶת בּעל האוֹצר עצמוֹ. [מוֹרה על אִידל].

אִידל [בּגיחוּךְ עקוּם]. וכי מה אִיכפּת לךָ אִם יכתּוֹב? הלא הנייר והדיוֹ שלוֹ הם!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השוֹמע אַתּה, רב אִידל? אִם הוֹלךְ אַתּה עמנוּ בּקרי, אני מוֹציא אֵת כּל בּניֿֿֿ-מעֶיךָ החוּצה! האוֹצר לא שלךָ הוּא – של כּוּלָנוּ הוּא!

קוֹלוֹת. של כּוּלָנוּ, רב אִידל! של כּוּלָנוּ הוּא!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רב אִידל, אֵין קוֹצים בּפרוֹצים! הרוּחַ יִכּנס בּךָ מפּניךָ וּמאַחריךָ!

שלוֹם שדכן. הסוּ! לָמה התנַפּלתּם עליו? מוּטב שתּתנַפּלוּ עליו! [מוֹרה על לוי]. אַל יהי יהודי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּךְ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. וּבאמת, רב לוי, אַל תּהי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּך!

קוֹלוֹת. רב לוי! אַל תּהי קשהֿֿֿ-עוֹרף כּלֿֿֿ-כּך!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רב לוי! אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!

ולוֹצלָבסקי [מַכּה בּסוֹכךְ על האָרץ]. מה החַדֿֿֿ-גדיא הזאת?! לָמה אַתּם מגרגרים כּוּלכם בּלשוֹןֿֿֿ-הצוֹענים שלָכם: גַרֿֿֿ-גַרֿֿֿ-גַרֿֿֿ-גַר?… פּאן לוי, בּןֿֿֿ-כּלָבים, מַה נפל פּה בּיניכם?

לוי. לא כּלוּם, פּריץ. עסקי בּיתֿֿֿ-הכּנסת שלָנוּ…

שלוֹם שדכן. רב לוי, יֵדעֿֿֿ-נא גם הפּריץ, הלא שוּתּף הוּא… [אֶל הפּריץ]. המַעשׂה כּךְ הוּא, אדוֹני מַארשאלקה. לפּאן לוי יֶש בּת. ולפּאן יוּדקה אֵין אִשה. והרי זה שידוּךְ. שאִן לא כּן – לא יַראֶה פּאן יוּדקה אֶת המקוֹם, אשר שם הזהוּבים…

ולוֹצלָבסקי. מה? מַלאַךְֿֿֿ-המות הזה יִקח אֶת אֶסתּריקה היפה?

שלוֹם שדכן. מַלאַךְֿֿֿ-המות עשיר הוּא, מַארשאלקה…

ולוֹצלָבסקי. נוּ, פּאן לוי? הלא זה זיווּג ממצרים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השמַעתּם? אפילוּ הפּריץ יוֹדע, כּי זה זיווּג ממצרים… טפוּ! מן השמים!

ניסי. וכי עדיִין מפקפּקים אַתּם, אִם מן השמַיִם הוּא? שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי, עשׂה למַען עיר שכּוּלָה עניִים!

פייגהֿֿֿ-לאה. עשׂה למַען אַלמנוֹת ויתוֹמים רבּים, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!

אַברמלי. עשׂה למַען תּינוֹקוֹת של בּיתֿֿֿ-רבּן!

שמוֹןֿֿֿ-אֶלי. עשׂה למַען עוֹללים ויוֹנקים, הצוֹעקים לחלבֿֿֿ-עזים!

שלוֹם שדכן. עשׂה למַען קבר אָביךָ, רב לוי, למַען קבר אָביךָ!

הוֹלוֹביֶשקה. רב לוי, עשׂה! הלא לב יהוּדי לָךְ!

לוי [קם, כּוּלוֹ חיור]. שמעוּני, אַחַי בּני יִשׂראֵל! עַד אלוֹהים בּשמַיִם, כּי דוֹרשים אַתּם ממני דבר, שהוּא למַעלָה מכּוֹחוֹתי. אַךְ נראֶה, כּי כּךְ נגזר עלי ממרוֹמים… עיר שכּוּלָה עניִים מצפּה לישוּעה… והעיקר, שחַייב אני להוֹשיע אֶת אָבי בּקברו_…

שלוֹם שדכן [אֵינוֹ מַניחַ לוֹ לגמוֹר]. מַסכּים הוּא! רב לוי מַסכּים לשידוּךְ!

קוֹלוֹת. רב לוי מַסכּים! מַסכּים לשידוּךְ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אוֹי, רב לוי, הלא ראוּי אַתּה, בּי נשבּעתּי, שיִשקוּךָ!… נוּ, רב אִידל? עתּה קוּם ואמוֹר, אַיֵה האוֹצר? [מנַענע אֶת אִיציק]. אמוֹר, בּןֿֿֿ-פּקוּעה קטן, אַל תּמַצה אֶת דם התּמצית!…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מנַענע אֶת אִיציק]. אמוֹר, קטן, אמוֹר יִכּנס הרוּחַ בּכיסוֹ העמוֹק של אָביךָ!…

אִיציק. אַבּא, האוֹמַר?

אִידל. חַכּה מעט, גוֹלם!… מה הבּהלה הזאת? וכי הנהר בּוֹעֵר? יִכתּבוּ תּחילָה אֶת התּנאִים, ואָז יֹאמרוּ לָכם כּל אשר תּאַוה נַפשכם!…

שלוֹם שדכן. אֶת התּנאִים אֶפשר לכתּוֹב אַחַת וּשתּים! אַיֵה הכּלה, רב לוי?

לוי [ניבּט לָאָרץ]. כּמדוּמה לי, שאֵיננה כּלָל בּבּית… [פּונה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה! אַיֵה הנשים?

זלדה [בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. השוֹמרת הנשים אָנוֹכי? הלכוּ אֶת התּוֹפרת.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכי אֵיפוֹא, זלדה, והביאִי אוֹתן לכאן! ורק מַהרי, זלדה!

זלדה. בּעלים חדשים לראשי! [סוֹנטת בּוֹ]. זלדה!…

לוי. לכי, לכי קראִי לָהן! [זלדה מנידה כּתפיה, פּוֹנה לָלכת. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי פּותח לפניה הדלת. אוֹתה שעה נדחָק המוֹן מן החוּץ לָבוֹא].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמַרתּי לָכם: אֵין קוֹצים בּפרוֹצים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. זרוֹע עם קדקוֹד אֶשבּוֹר לָכם!

קוֹלוֹת ההמוֹן. גם אנחנוּ יהוּדים! גם לָנוּ חלק בּאוֹצר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּל אֶחָד יקבּל אֶת חלקוֹ בּשלימוּת! עד פּרוּטה אַחרוֹנה!… [עד ששמעוֹןֿֿֿ-אֶלי עוֹמד להבריח אֶת הדלת פּוֹרצת מן החוץ אֶלקה הזהבית].

אֶלקה [צוֹעֶקֶת]. יֶש לי פּה חלק יוֹתר מכּוּלכם! [פּוֹסַעת לתוֹךְ הבּית]. אִמרוּ לי, בּני יִשׂראֵל, האִם מצאתי אֶת המקוֹם, אוֹ לא מצאתי?

לוי. מה לָךְ פּה?

אֶלקה. מַה לי פּה? הלוַאי כּה אֵדע רע יחד אִתּךָ כּל ימי חַיי!… הגידה לי, בּבקשה ממךָ,האַתּה הוּא היהוּדי בּעל האוֹצר?

לוי. מי אָתּ?

אֶלקה. מי אָני? אֶלקה שמי, אֶלקה הזהבית, וּבאתי לכאן לקבּל אֶת האוֹצר. לדידכם הוּא אוֹצר, לדידי היא ירוּשה…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. וכי אֵינכם רוֹאים, כּי מטוֹרפת היא זוֹ? השליכוּ אוֹתה! קוֹלוֹת. השליכוּ אוֹתה! השליכוּ החוּצה אֶת המטוֹרפת!

אֶלקה. מטוֹרפת? הלוַאי תּיטרף דעתּכם עליכם בּעדי וּבעד ילָדי הקטנים! [ליזרֿֿֿ-ווֹלף רוֹמז בּידיו להוֹלוֹביֶשקה].

הוֹלוֹביֶשקה [אוֹחז בּה]. נוּ, מַארש מפּה, מַארש! אַל תּפריעי אֶת הסדרים! מַעשׂה ציבּוּרי הוּא!… [מַגיש אוֹתה עד הדלת].

אֶלקה [צוֹעֶקת]. בּני יִשׂראֵל, אֵיפה אָני? הבסדוֹם? הלא גרוּעים אַתּם מפּריצי חַיוֹת!… [הוֹלוֹביֶשקה דוֹחף אוֹתה החוּצה. בּינתים בּאוֹת בּתֿֿֿ-שבע ואֶסתר].

בּתֿֿֿ-שבע. ראוּֿֿֿ-נא אֶת הנַעשׂה פּה! בּית מלא, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע. והרחוֹב הוֹמה מאָדם!

אֶסתּר [מגחכת]. כּבר מצאתם את האוֹצר?

לו. מצאנוּ, בּתּי. בעֶזרת השם יִתבּרךְ יִהיֶה לָנוּ אוֹצר.

פייגהֿֿֿ-לאֶה. אוֹצר כּל טוּב! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת דינריֿֿֿ-זהב! והכּל, בּתּי, בּזכוּתךְ!

אֶסתּר. בּזכוּתי?

שלוֹם שדכן. אִם לא בּזכוּתךְ, הרי בּזכוּת חתנךְ.

אֶסתּר. יֶש לי גם חָתן?

פייגהֿֿֿ-לאה. חָתן מאֵין כּמוֹהוּ! לא יִשָקל זהב מחירוֹ!

שלוֹם שדכן. אלוֹהים ואָדם יקנאוּ בּךְ!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה תּתפקע מקנאָה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. שמעי, כּלה. אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם – והרי אני אוֹמר לָךְ, בּתוּלָה, בּחַיי, כּי אני מקנא בּךְ.

בּתֿֿֿ-שבע [בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מַה זה, לוי? לָמה התנַפּלוּ כּוּלָם על הילדה?

לוי. בּתֿֿֿ-שבע! נראֶה, שכּךְ נגזר ממרוֹמים.

פייגהֿֿֿ-לאה. ממרוֹמים, ממרוֹמים, בּתֿֿֿ-שבעניוּ. כּוּלָנוּ עֵדים!

ניסי. אֶצבּע אלוֹהים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הלא אָביו, זכר צדיק לברכה, טרח בּקברוֹ בּשביל כּל העיר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!

לוי. כּן, בּתּי. נראֶה, שכּךְ נגזר ממרוֹמים…

בּתֿֿֿ-שבע. מַה נגזר ממרוֹמים? מַה נַעשׂה פּה?

שלוֹם שדכן. בּקיצוּר, מחוּתּנת, מַזל טוֹב לָךְ. רב לוי עשׂה שידוּךְ!

בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד עשׂה שידוּךְ? לוי. מה הצחוֹק הזה?

לוי. לא צחוֹק הוּא זה, בּתֿֿֿ-שבע. כּךְ נגזר ממרוֹמים…

בּתֿֿֿ-שבע. אוֹי לנַפשי!… שידוּךְ עם מי?

שלוֹם שדכן. עם הרבּני הנגיד רב אִידל חַלפן. הנה הוּא ניצב פּה! [מַראֶה על אִידל, העוֹמד עם אִיציק מן הצד בענותנוּת רבּה].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּןֿֿֿ-פּקוּעה זה שלוֹ, עליִךְ לָדעת, הביא לכוּלָנוּ אוֹשר – הוּא מצא אֶת האוֹצר!

בּתֿֿֿ-שבע [פּוכרת כּפּיה]. רעם הממני! אוֹי לי, בּתּי!…

אֶסתּר. אַלֿֿֿ-נא, אִמא, אַל תּפחָדי. [אֶל הקהל]. מי הוּא חתני? זה האֶפרוֹחַ? [מוֹרה על אִיציק].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא! זה התּרנגוֹל! [מוֹרה על אִידל].

אֶסתּר. אִמא, השוֹמַעת אָתּ? [נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק].

בּתֿֿֿ-שבע. וכי יצאת מדעתּךָ, לוי?

לוי. בּתֿֿֿ-שבע, כּךְ נגזר ממרוֹמים… כּל העיר… הפּריץ… אָבי בּקברוֹ…

בּתֿֿֿ-שבע. אני לא אֶתּן לעשׂוֹת כּזאת! [חוֹבקת אֶת אֶסתּר]. השוֹמע אַתּה, לוי? אני לא אֶתּן לעשׂוֹת נבלה כּזאת!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּיצד – אַתּ לא תּתּני? וכי סבוּרה אַתּ, כּי נשאַל אֶת פּיךְ? האִם בּשבילךְ נאַבּד אֶת האוֹצר? עיר מלאָה עניִים עוֹמדת מאַחרי הדלת!…

פייגהֿֿֿ-לאה. אַלמנוֹת ויתוֹמים, בּתֿֿֿ-שבעניוּ!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. חַייטים בּאֶפס עבוֹדה! ואִשתּי ציפּהֿֿֿ-בּיילהֿֿֿ-רייזה שרוּיה בּלא עֵז!…

שלוֹם שדכן. וכי תּתקוֹממי לאלוֹהים?

ניסי. נסים כּאֵלה לא ימטיר לָנוּ אלוֹהים בּכל יוֹם מן השמים!

אַברמלי. הנה יוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים בּא – אלוֹהים לא יחריש!…

הוֹלוֹביֶשקה. אַל יהי יוֹםֿֿֿ-הכּיפּוּרים קל בּעֵינַיִךְ אֵשת מוֹזגוֹבוֹיֶיר!…

ולוֹצלָבסקי [צוֹבט לאֶסתּר בּלחיה]. אַל תּבכּי, כּלה נאָה! [טוֹפח לבתֿֿֿ-שבע על שכמה]. ואַתּ, מחוּתּנת, הכיני חַלָה ודגים! החָתן עשיר כּקוֹרח!

בּתֿֿֿ-שבע. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מַה נַעשׂה פּה? לוי!…

שלוֹם שדכן. רב לוי דיבּר דבר – ממנוּ לא ישוּב! רב אִידל, בּמחילָה מכּבוֹדךָ!

קוֹלוֹת. רב אִידל! רב אִידל! [אִידל ניגָש עם אִיציק].

שלוֹם שדכן [חוֹטף וּמוֹציא מטפּחת מכּיסוֹ]. רב לוי, הא לךָ וקבּל קנין מאֵת החָתן והכּלה! תּנאִים נכתּוֹב אַחַרֿֿֿ-כּךְ, בּבית הרב… נוּ, רב לוי! אַל תּתמַהמה!

לוי [נוֹטל בּיד רוֹעֶדת אֶת המטפּחת, מוֹשיטה לאִידל]. בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. הא לךָ וקבּל קנין. [אִידל נוֹגע בּמטפּחת].

בּתֿֿֿ-שבע [רוֹצה להשמיע דבר ואֵינה יכוֹלה; מגרוֹנה פּוֹרצת צוָחָה]. אַללי לי!…

קוֹלוֹת. הסי! הסי! הסי!

לוי [מוֹשיט אֶת המטפּחת לאֶסתּר]. בּתּי! נסיוֹן גָדוֹל הוּא לשנינוּ… [קוֹלוֹ נחנק בּדמעוֹת]. הא לָךְ וקבּלי קנין…

אֶסתּר [מַביטה בעֵינַיִם תּוֹהוֹת; אֵינה יוֹדעת, אם תּצחַק אוֹ תבכּה]. אִמא מַה זאת? מַה פּשר הקוֹמדיה הזאת?

קוֹלוֹת. הסי! הסי! קחי וקבּלי קנין! קחי וקבּלי קנין!

אֶסתּר [בּקוֹלֿֿֿ-בּוֹכים]. אִמא! מה הם רוֹצים?…

שלוֹם שדכן. קחי! וקבּלי! קנין!…[לוֹקח ידה, נוֹגע בּה בּמטפּחת].

פייגהֿֿֿ-לאָה [שהכינה קערה, משבּרת אוֹתה]. מַזל טוֹב!

הכּל. מַזל טוֹב! מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קוֹפץ אֶל האָרוֹן, מוֹציא בּקבּוּק וכוֹסוֹת, מוֹזג וּמַגיש ללוי, לאִידל וּלהפּריץ]. לחַיִים, רב לוי! לחַיִים, רב אִידל! לחַיִים, פּריץ! לכבוֹד האוֹצר שלָנוּ!

הוֹלוֹביֶשקה [אֶל ולוֹצלָבסקי]. לחַיִים, שוּתף! יִתּן אלוֹהים ליהוּדים, והיהוּדים יִתּנוּ לָנוּ!…

ולוֹצלָבסקי. לחַיִים, זוֹללים וסוֹבאִים, שוֹתי קידוּש, אוֹכלי חַלָה ודגים!… [נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת. שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי נחפּז לפתּוֹח. על מפתּן הבּית מתגלה בּני בּן, לָבוּש בּגדי תּייר אַמריקאִי, נוֹשׂא בּידיו שתּי מזודוֹתֿֿֿ-עוֹר. רגע הוּא מַבּיט בּתמהוֹן אֶל הקהל החוֹגג, מבקש בעֵיניו אֶת בּתֿֿֿ-שבע].

בּני [בּפנים מאִירים]. אני הוּא זה, דוֹדתי! אני – בּני!

בּתֿֿֿ-שבע [סוֹפקת כּפּיה]. רעם הממני! [נוֹפלת על צוָארוֹ].

אֶסתּר. אוֹי, אִמא!… [מתנוֹדדת וצוֹנַחַת לָאָרץ].

קוֹלוֹת. הכּלה מתעלפת! הכּלה מתעלפת! מַיִם! מַיִם! [לוי, בּפנים לבנים כּמת, גוֹחן אֶל בּתּוֹ להקימה מעל האָרץ].

המסך

 

מערכה שנית    🔗

[למחר, בּיוֹם הששי בּבּוֹקר. תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּמַערכה הראשוֹנה. – בּתֿֿֿ-שבע, חבוּשה מטפּחת לבנה בּראשה, עוֹמדת אֶל השוּלחָן, מגלגלת עלה של אִיטריוֹת. מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל מַגיע קוֹל צילצוּל של מַכתּשֿֿֿ-נחוֹשת. מיד בּאה משם זלדה, מַכּה בּמַכתּש. מטפּחתּה מוּפשלת לָה לאחוֹרי אָזניה, ועליהן מתנוֹצצים עגיליֿֿֿ-זהב חדשים.]

זלדה [בּפתח]. בּעלתֿֿֿ-הבּית! אֵינני יוֹדעת מאַיִן – אִם בּעד הפּתח, אוֹ בּעד החַלוֹן נשבה בּוֹ הרוּחַ, כּפי הנראה, וַחטפתּוּ צינה. מצד אֶחָד תּפחוּ פּניו, וּבתּוךְ העלָה אבעבּוּעוֹת.

בּתֿֿֿ-שבע. מי?

זלדה. כּיצד מי? הטוֹרט!

בּתֿֿֿ-שבע. טפוּף נבהלתּי! מין לָשוֹן של בּתוּלָה! [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

זלדה [מצלצלת בּמַכתּש, ניגשת אֶל הראִי, סוֹבבת לפניו בּעגילים שבּאָזניה, מזמרת בּנהימה].

אַל תּרְאוּנִי, שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה,

עֲזוּבָה עַל אֶרֶץ רַבָּה;

גַּם לִי לְפָנִים, כּלְכָל הָאָדָם,

הָיוּ אִמָּא וְאַבָּא.

אַל תִּרְאוּנִי, שֶׁפָּנַי הִשְׁחִירוּ,

כְּשׁוּלֵי סִיר נָפוּחַ;

עוֹרִי צַח וּבְשָׂרִי לָבָן,

וְלֶחְיִי – כַּתַּפּוּחַ.

בּתֿֿֿ-שבע [חוֹזרת]. זלדה! שוּב אַתּ מזמרת לפני הראִי? הלא עֶרב שבּת היוֹם!

זלדה. לָמה תּחוּסִי על העוֹנג המעט שיֶש לי? הנה, הלא כּוֹתשת אני קינמוֹן! [יוֹשבת, מַכּה בּמַכתּש]. השוֹמַעת אַתּ, בּעלתֿֿֿ-הבּית? אוּלי לא נאֶה לי לדבּר בזה. אַךְ בּכל זאת הוּא נחמד ונעים כּלֿֿֿ-כּךְ, רךְ וָטוֹב כּלֿֿֿ-כּךְ, עד כּדי לברךְ עליו!

בּתֿֿֿ-שבע. מי? הטוֹרט?

זלדה. לא! אוֹרחנוּ מאַמריקה!

בּתֿֿֿ-שבע. בֶּני שלי? וכי מה חידוּש חידשתּ? יֶש לוֹ, בּרוּךְ השם, משפּחה נאָה, אשר אֵליה יִדמה.

זלדה. בּוֹאִי וּראִי: זה לי כּמעט שש עֶשׂרה שנה מיוֹם שהיִיתי יתוֹמה, ועדיִין לא זכרני שוּם בּןֿֿֿ-אָדם לָתת לי פּעם מַתּנה הגוּנה. והנה בּא אִיש זר וּמוּזר, אֵינוֹ יוֹדעֵני ואֵינוֹ מַכּירני, וּמביא לי ממרחַקים זוּג עגילים יקרים כּאֵלה!

בּתֿֿֿ-שבע. מַדוּע אֵינוֹ מַכּירךְ? זוֹכר הוּא אוֹתךְ מקטנוּתךְ, עֵת היִית עדיִין אוֹמנת לאֶסתּרל.

זלדה. הלא זה בּלבד, שהוּא זוֹכר אוֹתי, יספּיק לכל ימי חַיי. השוֹמַעת אַת, בּעלתֿֿֿ-הבּית יקירתי? הוּא הֵמַס כּלֿֿֿ-כּךְ אֶת לבּי…[בּוֹכה בּסינרה].

בּתֿֿֿ-שבע. לָמה תּבכּי אֵיפוֹא, בּתוּלָה פּתיה?

זלדה. רק מרוֹב טוֹבה, חי נַפשי… [מַכַּה בּמַכתּש]. השוֹמַעת אַת, בּעלתֿֿֿ-הבּית? אוּלי לא נאֶה לי לדבּר בּזה. אַךְ אִם תּניחי, כּי אִידל חַלפן יִשׂא אֶת אֶסתּרל, וכי נפש יקרה כּזאת תּשוּב לאַמריקה בּידים ריקוֹת, – אָז אֵצא אֶל רחוֹב העיר ואֶצעק צעקה גדולה!

בּתֿֿֿ-שבע. אַל תּדבּרי בּזה, זלדה. ראשי מתפּוֹצץ מרוֹב מַחשבה… [מן החוּץ בּאִים בּני ואֶסתּר. ליד החַלוֹן הפּתוּח מתגלים אנשים מן השוק].

אֶסתּר. הנה הם בּאִים אַחרינוּ! אֵין מפלָט מפּניהם!

זלדה [ניגשת אֶל החַלוֹן] . אֶת מי אַתּם מבקשים פּה?

אִיש מן השוּק. אֶת האוֹרח מאַמריקה.

זלדה. מַה לָכם ולוֹ?

אִיש מן השוּק. בּדבר האוֹצר .

זלדה. האוֹצר אֵיננוּ כּאן. לכוּ אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת – שם האוֹצר! [סוֹגרת אֶת החַלוֹן].

בּתֿֿֿ-שבע. כּל הבּוֹקר אֵינם נוֹתנים מנוֹחַ בּגלל האוֹצר… נוּף בֶּנילי? מַה תֹּאמַר על כּתריאֵליבקה שלָנוּ?

בּני [מַניח מַקלוֹ וּמגבּעתּוֹ]. עיר שכּוּלָה משוּגָעים!

אֶסתּר. העיר רוֹתחת כּיוֹרה בּשל האוֹצר. החנוָנים סגרוּ אֶת החנוּיוֹת, הנשים עזבוּ אֶת התּנוּרים. עוֹמדים בּשוּק בּחבוּרוֹת, צוֹעקים, מריבים. אִשה אַחַת כּבר יצאָה מדעתּה…

בּני. כּוּלָם יצאוּ מדעתּם!

אֶסתּר. התאמיני, אִמא? הלא גם אֶת בּני כּבר עשׂוּ שוּתּף לָאוֹצר! כּל אֶחָד קוֹרא אוֹתי הצדה ושוֹאֵל: אֶסתּרל, האִם קרוֹבכם מאַמריקה בּא לעזוֹר לָנוּ בּחפירת האוֹצר? האמת, כּי היה שם כּוֹרהֿֿֿ-זהב ואוֹצר אֶחָד כּבר מצא?…

בּתֿֿֿ-שבע. ואַתּ מה אוֹמרת?

אֶסתּר. בּני ציוָה לאמוֹר: הן.

בּני [בּגיחוךְ]. זה יפה לבּיזנס, דוֹדתי!

אֶסתּר. רבּים הציקוּ לי, כּי אַראֶה לָהם דווקא אֶת הטבּעת, אשר היא לי בּני. [מתבּוֹננת אֶל הטבּעת אשר על אֶצבּעה]. אבל מנַיִן לָהם זוֹ, שבּני הוּא כּוֹרהֿֿֿ-זהב?

זלדה. אֶסתּרל, אני סיפּרתּי לָהם זאת!

אֶסתּר. אַתּ?

זלדה. אֶלָא מי? הלא באָזנַי שמַעתּי אֶתמוֹל אֵת אשר קראת בּמכתּבוֹ של בּני! [כל השלוֹשה נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק]. לָמה אַתם צוֹחקים עלי? וכי אֵין זוֹ אמת?

בּני [טוֹפח לָה על שכמה]. אַתּ אָלראיט, זלדה!

זלדה. יוֹדעת אני, מה אָני! כּה יִתּן וכה יוֹסיף אלוֹהים לכל שׂוֹנאָי! [בּוֹרחת מתּוֹך בּכי אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

בּתֿֿֿ-שבע. גם זוֹ יצאה היוֹם מדעתּה. למן הבּוֹקר היא שוֹפכת דמעוֹת כּמים!… ואֶת אַבּא לא ראִית, אֶסתּרל?

אֶסתּר. אֶת אַבּא אֵין לראוֹת. אוֹמרים, כּי בּבית הרב הוּא עם כּל החבוּרה. מדיינים שם בּחלוּקת האוֹצר.

בּתֿֿֿ-שבע. אוֹיה לי, הלא האִיש יֶחלה עלֿֿֿ-ידי האוֹצר! זה שני ימים לא בּא אוֹכל אֶל פּיו… מַה יֵש לעשׂוֹת, בֶּנילי? מַה יֵש לעשׂוֹת לצרה כּזוֹ?

בּני. אַל תּצטערי, דוֹדתי. הניחי לי. אני אֶפקח אֶת עֵיניו.

בּתֿֿֿ-שבע. אוֹי, חוֹששת אני, שבּדברים לא תּפקח אֶת עֵיניו. וכי מעט טענתּי אני לפניו כּל הלָילָה? גם טענתּי, גם בּכיתי. נעץ שגָעוֹן בּמוֹחוֹ, כּי כּךְ נגזר ממרוֹמים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת, שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת… כּי אָסוּר גם לדבּר בּזה, פּן יבוּלע לָאוֹצר… וכי רק זוֹ בּלבד? הנה קם בּבּוֹקר השכּם וּבשׂוֹרה חדשה בּפיו. מה הדבר? אָביו מעוֹלםֿֿֿ-האמת בּא אֵלָיו בּחלוֹם הלילה שוּב לא בּשׂק, אֶלָא חַי ושׂמח, וגילגל לוֹ אֶל תּוֹךְ הבּית חָבית כּבדה…

בּני [צוֹחק]. החלוֹמוֹת הם אֶלראיט… אבל לָקחת חמדה גנוּזה כּזאת ולמכּוֹר אוֹתה להדיוֹט בּמחיר דינר – הלא זה עווֹן פּלילי!

בּתֿֿֿ-שבע. הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין, בּנילי, עד היכן הגיעוּ הדברים. הנה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי אִידל חַלפן דרש אֶתמוֹל בּבית הרב, שיעמידוּ אֶת החוּפּה דווקא היוֹם, וּבעמל רב עלה בּידי דוֹדךָ לדחוֹת אֶת הנישׂוּאִין עד אַחַר השבּת.

בּני [משתּוֹמם]. מה? בּאמת? השמַעתּ, אֶסתּרל?… דוֹדתי! הדבר הזה לא יעלה בּידם! אֵת כּל העיר אֶהפוֹךְ על פּיה! אֶת כּוּלָם אלמד בּינה! ואֶת אִידל זה אַכּה לחי בּראש כּל חוּצוֹת!…

אֶסתּר. ואני אוֹמרת, כּי כּל הדבר כוּלוֹ אֵינוֹ אֶלָא קוֹמדיה. שלוֹם שדכן תּקע לידי אֶת מטפּחתּוֹ המזוּהמת – טפוּ!

בּתֿֿֿ-שבע. כּאַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי. והלא כּתבוּ אֶתמוֹל תּנאִים!

אֶסתּר. מַה לי ולתּנאִים שלָהם! אִמא, גם אַתּ אֵינךְ יוֹדעת עדיִין, עד היכן הגיעוּ הדברים… [מַבּיטה אֶל בּני בּפנים מַאדימים]. נמנינוּ וגָמַרנוּ עם בּני – שנינוּ נוֹסעים לאַמריקה!

בּתֿֿֿ-שבע. כּלֿֿֿ-כּךְ מהרה?… הדבר הזה, ילָדי, וַדאי שיביא לי גם שׂמחה, גם עצב…

בּני [שׂם ידוֹ על שכמה]. גם אַתּ תּסעי עמנוּ, דוֹדתי. וגם הדוֹד לוי.

בּתֿֿֿ-שבע. הלוַאי! אבל אֵיךְ תּוֹציא אֶת הדוֹד לוי משׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן – זאת לא אֵדע!… [מן החוּץ בּאִים ליזרֿֿֿ-ווֹלף, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, פייגהֿֿֿ-לאה וניסי, וּמאַחריהם נלוה המוֹן].

אֶסתּר. הנה כּוֹריֿֿֿ-הזהב בּאִים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּפתח, אֶל ההמוֹן]. לכוּ מזה, אָמַרתּי לָכם! אֵין בּכם צוֹרךְ כּאן!

קוֹלוֹת מן החוּץ. גם אנחנוּ רוֹצים לָדעת! גם לָנוּ חלק באוֹצר!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מחלקכם לא תּיגָרע אַף פּרוּטה! [מרים מַטהוּ]. לכוּ מזה, מַמזרים! פּן אֶשבּוֹר לָכם זרוֹע עם קדקוֹד!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לכוּ, יהוּדים, כּכּתוּב: אַל תּקשוּ לבבכם! [סוֹגרים הדלת].

פייגהֿֿֿ-לאָה [ואַחריה כּל הבּאִים]. בּוֹקר טוֹב!

בּתֿֿֿ-שבע. בּוֹקר טוֹב, שנה טוֹבה! [נוֹטלת אֶת עלה האִיטריות בּמַערוֹךְ וּפוֹנה לָלֶכת].

פייגהֿֿֿ-לאה. בּתֿֿֿ-שבעניוּ, בּשלמה הכּעס? וכי עשׂינוּ לָךְ רעה חָלילה?

בּתֿֿֿ-שבע. לא! טוֹבה עשׂיתם לי!… [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

אֶסתּר. אַבּא אֵיננוּ בּבּית.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. יוֹדעים אנחנוּ. בּאנוּ לא אֶל אַבּא שלָךְ, כּיֿֿֿ-אם אֵלָיו! [מוֹרה במַטהוּ על בּני].

אֶסתּר. אֵלָיו? בּדבר השוּתּפוּת?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֵיזוֹ שוּתּפוּת? [מַבּיט אֶל חבריו בּתמהוֹן]. סבוּר אני, שאֵין זה ענין לכלה בּתוּלָה כּמוֹתךְ.

פייגהֿֿֿ-לאָה. אָמנם, אֶסתּרל, מוּטב שתּצאִי לרגע… מַה שלוֹמךְ לאַחַר שהתעלפתּ אֶתמוֹל?

אֶסתּר. תּוֹדה. מתאַוָה אני עתּה להתעלף עוֹד פּעם… [יוֹצאת אֶל האוּלָם, שוֹלחת מן הפּתח לָשוֹן לעֵבר הבּאים, בּאוֹפן שרק בּני רוֹאֶה זאת].

בּני [מגחךְ. וּבכן, בּאתם אֵלָי? שבוּ אֵיפוֹא. [הכּל יוֹשבים. בּני סוֹקר אֶת האוֹרחים, כּשרגלוֹ האַחַת נתוּנה על כּיסא]. הפּנים כּאִילוּ ידוּעים לי.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אני ליזרֿֿֿ-ווֹלף הקצב, אִם אַתּה זוֹכר. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של קצבים.

בּני. אָה, ליזרֿֿֿ-ווֹלף? זוֹכר אָני! [נוֹתן לוֹ ידוֹ]. אֶשׂמַח לשמוֹע, כּי אַתּה גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של קצבים. [מוֹרה על שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי]. וגנטלמן זה מי הוּא?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. בֶּני! מַה זה היה לָךְ האִם לא הכּרתּני? הלא אני שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי חַייט, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חַייטים, אַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּי שמוֹחל אני על הכּבוֹד, כּכּתוּב: לא מעוּקצךְ ולא מדוּקצךְ…

בּני [בּשׂמחה]. אָה, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ! [תּוֹפס לוֹ בּידוֹ וּמנַענע אוֹתה].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּפנים נוֹהרים]. אבל זוֹכר הוּא, השקץ! שכנים היִינוּ לפנים עם אִמוֹ האַלמנה! אַי, ימים טוֹבים היוּ אָז!… הזוֹכר אַתּה, בּנילי, עֵת היִית רוֹכב בּחוּצוֹת עלֿֿֿ-גבּי העֵז השחוֹרה שלי? הזוֹכר אַתּה, כּמה חָרוּצה היתה עֵז זוֹ, מַזיק אֶחָד בּעיר?…

בּני. בּוַדאי זוֹכר אָני!… וֶל, מַה שלוֹמה?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מניע בּידוֹ]. כּבר שבקה חַיִים לכל חָי!… [נאנח]. מני אָז אֵין עזים מתקיימוֹת אֶצלי!

בּני. וּמי הלֵידי הזאת?

פייגהֿֿֿ-לאָה. פייגהֿֿֿ-לאָה הגבּאית, זוֹ שהוֹציאָה פּעם אַחַת עֶצם של דג מגרוֹנךָ, כּשהיִית שרץ כּזה… [מַראָה על האָרץ]. הזוֹכר אָתּה?

בּני. כּן, כּן! אָמנם פייגהֿֿֿ-לאה!… וזהוּ אֵיפוֹא רב ניסי אַבֿֿֿ-הרחמים, האֵין זאת?

ניסי. אני הוּא בּעלה… [מַראֶה על פייגהֿֿֿ-לאה].

פייגהֿֿֿ-לאה. גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת הקר!

בּני. זקנתּ וָשׂבתּ, רב ניסי!

ניסי. כּוּלָנוּ הוֹלכים לשם! [מַראֶה בּידוֹ למרחוֹק].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [מַסבּיר]. למקוֹם שהאוֹצר קבוּר שם!…

בּני [יוֹשב לעוּמתם]. וּבכן, גנטלמנים? מה אוּכל לעשׂוֹת למַענכם?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. האֶפשר לדבּר עמךָ בּלא כּירכּוּרים, אִיש צעיר?

בּני. בּלא שוּם כּירכּוּרים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִם בּלא כּירכּוּרים, הרי אָנוּ רוֹצים לָדעת, דרך משל, לָמה בּאת לכאן? [מַבּיט בּוֹ בעֵינַיִם חוֹדרוֹת].

בּני [מגחךְ]. צריכים אַתּם לָדעת זאת?

ניסי. לא שצריכים אָנוּ. שוֹאלים אָנוּ. מַהֿֿֿ-נַפשךָ…

פייגהֿֿֿ-לאה. אִשה! מַה פּירוּשה של מַהֿֿֿ-נַפשךָ? אָמנם צריכים אָנו לָדעת!

בּני. ולָמה לָכם לָדעת זאת?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השמַעתּם שאֵלה? העיר צריכה לַדעת זאת! כּל העיר מצפּה לָאוֹצר, וכאן בּא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, נַער מאַמריקה, בּלא זקן וּבלא שׂפם…

פייגהֿֿֿ-לאה. הן לוּלא אני, שהוֹצאתי אֶת העֶצם מגרוֹנךָ, לא ידעתּ כּיוֹם הזה, כּי יֵש אַמריקה בּעוֹלָם!…

בּני. אבל עדיִין אֵין אני יוֹדע, בּמה אַתּם סחים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. ראוּֿֿֿ-נא, כּיצד הוּא מיתַּמם!… שמַעֿֿֿ-נא, בֶּני! אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם. שמוּעה עוֹברת בּעיר, כּי כּל הענין כּוּלוֹ היה מדוּבּר בּמשפּחתּכם מכּבר.

ניסי. כּלוֹמר, כּפי שאַתּה מוּמחה לענין זה של אוֹצרוֹת, והראָיה, שאוֹצר אֶחָד, אוֹמרים עליךָ, כּבר מצאת…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לָכן בּאת הנה לעזוֹר בּחפירה, וכאשר יחפּרוּהוּ, תּמשוֹךְ אֶת האוֹצר לאַמריקה, ולָנוּ לכוּלָנוּ תּשלח לָשוֹן ארוּכּה!…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אַף כּי לבּי לא יִתּנני להאמין, כּי בּני יֹאבה לעשוֹק עיר שכּוּלָה עניִים, אני אוֹמר…

פייגהֿֿֿ-לאה. מַה יוֹעיל לָנוּ מַה שאַתּה אוֹמר? הבה נשמע מַה שהוּא אוֹמר!

בּני. אֵין אני מבין, לָמה נבהלתּם כּלֿֿֿ-כּךְ מפּני? הלא מחר בּלילה אַתּם הוֹלכים כּוּלכם לחפוֹר אֶת האוֹצר, והיה כּאשר תּחפּרוּהוּ, תּשלחוּ לי לָשוֹן ארוּכּה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. חָכם בּלילה! וּמה אִם לא נמצאֵהוּ חָלילה?

בּני. לָמה לא תּמצאוּהוּ? הלא יוֹדעים אַתּם אֶת מקוֹם קבוּרתוֹ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הלא זאת היא הצרה, שאֶת מקוֹמוֹ הנכוֹן אֵין אָנוּ יוֹדעים עדיִין. בּןֿֿֿ-הפּקוּעה של אִידל מגמגם בּלשוֹנוֹ. אֶת הדינר, הוּא אוֹמר, מצא ליד האוֹהלים, ואוֹהלים בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת יֵש די והוֹתר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּנגד זה מַבטיח אִידל עצמוֹ, כּי אֵלה הם שני האוֹהלים של לוי דוֹדךָ ושל הרב הזקן. וּראָיה לדבר, הוּא אוֹמר, שבּלילה הזה חָלם חלוֹם, והנה הרב הזקן מוֹציא אֵלָיו מתּוֹךְ האוֹהל כּיס מלא דינריֿֿֿ-זהב, ועל הדינרים כּתוּב בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “הנאהבים והנעימים”…

ניסי. ועליךָ לָדעת, שאִם אִידל חַלפן התחיל לחלוֹם חלוֹמוֹת, סימן הוּא שכּבר כּלוּ כּל הקצים!…

פייגהֿֿֿ-לאה. אֶלָה מה? צריכים אָנוּ להאמין לאִידל, כּי החלוֹם אָמנם היה חלוֹם… [אֶל בּני]. יהוּדי מנוּוָל הוּא אִידל זה, אַלֿֿֿ-נא יִחַר אַפּךָ בּי, הלא קרוֹבךָ הוּא עתּה…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּיס רחב תּפר לעצמוֹ. הרב פּסק לוֹ רביעית האוֹצר, ועדיִין הוּא בּוֹכה!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הכּלל, אִיש צעיר? מַה תֹּאמַר לָנוּ?

בּני [קם]. שמעוּני, גנטלמנים! יכוֹלים אַתּם לָלכת אִיש לביתוֹ ולישוֹן בּמנוּחה. לא בּאתי לכאן לָקחת מכּם אֶת אוֹצרכם. יש לי אוֹצר משלי באַמריקה.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ולא אָמַרתּי לָכם, כּי בּני לא יעשוֹק עיר של עניִים? יוֹדע אני אֶת אַנשי שלוֹמי, כּכּתוּב: עם לָבן גרתּי!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [קם שׂבעֿֿֿ-רצוֹן]. זכוֹר לךָ אֵיפוֹא, בּני. אֶת מוֹצאֿֿֿ-שׂפתיךָ תּשמוֹר! שאִם לא כּן, לא ננהג בּךָ כּבוֹד ולא נַחמוֹל אפילוּ על המגבּעת האַמריקאִית שלָךְ! [מוֹרה בּמַטהוּ על מגבּעתּוֹ של בּני]. רב ניסי, הבה נלךְ, עֶרב שבּת היוֹם! [יוֹצאים].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [חוֹזר מיד]. בּני, שאֵלָה יֶש לי לשאלךָ.

בּני. שאַל, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, שאָל.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא אַתּה מוּמחה לדברים אֵלוּ. מַה דעתּךָ, למשל, על האוֹרוֹת מאוֹפל?

בּני. אוֹרוֹת מאוֹפל?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמרוּ, כּי בּמקוֹם שהאוֹצר טמוּן שם מנַצנצים אוֹרוֹת מאוֹפל. ואני בּעֵינַי ראִיתי אֶמש אוֹר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. בּני. ראִית אוֹר, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. כּה אֶזכּה לראוֹת אֶת אִשתּי ציפּהֿֿֿ-ביילהֿֿֿ-רייזה חוֹלבת עֵז!

בּני [טוֹפח לוֹ על שכמוֹ]. אִם כּן, סימן טוֹב הוּא! סימן טוֹב וּמַזל טוֹב! [תּוֹקע לידו שטרֿֿֿ-כּסף].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּתמהוֹן]. זה מהוּ?

בּני. לעֵז.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. יִשמרני אלוֹהים! [מַחזיר לוֹ אֶת השטר]. בּןֿֿֿ-אָדם! מי אני בּעֵיניךָ?

בּני. קח, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, קח. הנה תּמצאוּ אֶת האוֹצר, ותשיב לי.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. רק בּתנַאי זה!… [פּוֹנה אֶל הדלת, מַבּיט בּכּסף, חוֹזר]. אבל בּשׂכר זה, בּני, הנה תּראֶה, קנה אֶקנה, אִם יִרצה השם, עֵז כּזאת, אשר יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיו של כּסף מפּניו וּמאַחריו!…

בּני. העיקר, שתּהיֶה שוֹפעת חָלָב!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָמן, גם אַתּם!… [יוֹצא. מן האוּלָם בּאה אֶסתּר].

אֶסתּר [גוֹעה בּצחוֹק]. אוֹי, לא אֶעצוֹר כּוֹחַ לָשׂאת כּל זאת!

בּני. אָכן, אֶסתּרל, רוֹאֶה אני, כּי הרקחתּי פּה מרקחָה בּעיר! [מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל בּאה בּתֿֿֿ-שבע, מַבּיטה בחַלוֹן].

בּתֿֿֿ-שבע. בּרוּךְ הבּא! אִידל חַלפן, כּמדוּמה לי, הוֹלךְ לכאן!

בּני [מתעוֹרר]. אֶת זה אַכּה לחי!

אֶסתּר. חָלילה לךָ, בּני! אִם כּךְ אַתּה עוֹשׂה, אַתּה מקלקל הכּל!

בּני. אֶסתּרל, אַכּהוּ לחי!

אֶסתּר. לךְ, לךְ מפּה! [מוֹליכה אוֹתוֹ אֶל האוּלָם, סוֹגרת אַחריו הדלת. בּפתח הבּית נראֶה אִידל. מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ. מאַחריהם – המוֹן אנשים].

קוֹלוֹת מן החוּץ. רב אִידל, מעֵינינוּ לא תּתעלם! כּוּלָנוּ שוּתּפים לָאוֹצר! כּוּלָנוּ!

אִידל. אבל הרפּוּ ממני: אבל אִיש לא יחטוֹף מיֶדכם אֶת האוֹצר! אִיש לא יֹאכלהוּ!… [סוגר בּפניהם הדלת]. דבקוּ כּסַפּחת! כּצל הם הוֹלכים אַחרי!… [אֶל בּתֿֿֿ-שבע]. בּוֹקר טוֹב, מחוּתּנת. עברתּי עלֿֿֿ-פּני הבּית, ונכנסתּי.

בּתֿֿֿ-שבע. שב, אַחרי אשר נכנסתּ… “מחוּתּנת”!…

אִידל. אַדרבּה, נשב מעט. [מוֹליךְ אֶת אִיציק עד הדרגָש]. שב, אִיציק. [יוֹשב אֶל השוּלחָן מן הצד, מעיף עין בּאֶסתּר]. מַה שלוֹם אֶסתּר?

אֶסתּר. בּריאָה וּשלמה! וּמַה שלוֹם אִיציק? בּוַדאי עיף כּל הבּוֹקר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת בּמלאכת האוֹצר?… אִיציק, תֹּאכל פּרוּסַת דוּבשן? אִיציק. אַבּא, מוּתּר?

אִידל. מילא… [אֶל אֶסתּר]. כּךְ? רוֹצה אַתּ להתחַנךְ בּמצוַת אֵם חוֹרגת? אַדרבּה, יפה מאוֹד… [אֶסתּר מוֹציאָה מן האָרוֹן לאִיציק חתיכת דוּבשן, יוֹשבת אִתּוֹ על הדרגש ואוֹכלת עמוֹ יחד. אִידל מתוֹפף בּאֶצבּעוֹתיו על השוּלחָן, מרים ראשוֹ על סביבוֹתיו]. אֵין אִיש בּבּית?

בּתֿֿֿ-שבע [ישבה מן הצד]. בּעלי הלא עסוּק בּאוֹצר שלָכם!

אִידל. כּךְ? רוֹאֶה אני, כּי האוֹצר לא לפי רוּחךְ הוּא? מַדוּע? אֵין זה ענין רע, אוֹצר… נוּ, והוּא, כּלוֹמַר האוֹרח? אֵיפה הוּא?

בּתֿֿֿ-שבע. אֵיפה עליו להיוֹת? נח הוּא מן הדרךְ!

אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, ינוּחַ לוֹ… [מעיף עין בּאֶסתּר]. טיילתּם שניכם בּעיר?

אֶסתּר [יוֹשבת ממוּלוֹ]. כּן, טיילנוּ שנינוּ בּעיר.

אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… אֵין בּזה עול, מעט רוּחַ צח… ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן סבוּר אני, כּי אֵין הדבר יפה בּיוֹתר.

בּתֿֿֿ-שבע. לָמה אַתּה סבוּר כּךְ? וכי אָסוּר לָה לנַערה לטיֵיל עם בּןֿֿֿ-דוֹדתה?

אִידל. מי אוֹמר, כּי אָסוּר? אַדרבּה, מוּתּר. ורק אֵין הדבר יפה בּיוֹתר. למחר אַחרי התּנאים, עליִךְ לָדעת, אֵין הדבר יפה בּיוֹתר.

אֶסתּר. אִמא! הלא החָתן צדק! כּמעט שכחתּי, כּי כּלה אני, וכי חַייבת אני לטיֵיל רק עם רב אִידל!

אִידל. הרוֹאָה אָתּ? הנה בּתּךְ מדבּרת דווקא כּברֿֿֿ-דעת… אוֹמרים, שהביא לָה תּכשיטים?

בּתֿֿֿ-שבע. לא תּכשיטים הביא לָה, אֶלָא מַתּנה! לכוּלָנוּ הביא מַתּנוֹת, ואפילוּ למשרתת בּיתי! ויוֹדע אַתּה, מַדוּע? מפּני שיד פּתוּחָה לוֹ, והוּא, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, בּעלֿֿֿ-מיליוֹנים!

אידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… כּלוֹמַר, אֶת המיליוֹנים שלוֹ עדיִין לא מניתי… טבּעת משוּבּצת אֶבן?

אֶסתּר. כּן, משוּבּצת אֶבן. [מסירה אֶת הטבּעת]. הנה היא!

אִידל [מִתבּוֹנן אֶל הטבּעת]. נוּ, אַדרבּה… אֶבן טהוֹרה?

בּתֿֿֿ-שבע. אֶלָא מה, מזוּיֶפת?

אִידל. כּלוֹמַר… אַבני אַמריקה! [מַחזיר לאֶסתּר אֶת הטבּעת].

אֶסתּר. אִם אַבני אַמריקה לא ישרוּ בּעֵיניךָ, לָמה לא הבאת טוֹבוֹת מהן? הלא חָתן אַתּה, כּמדוּמה לי, האֵין זאת?…

אִידל. כּך? בּוַאי חָתן… אָמנם לשם זה בּאתי לשׂוֹחח לשם זה… [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ חָריט ישן של קטיפה, מפשפּש וּמוֹציא מתּוֹכוֹ מַחרוֹזת קטנה של מַרגָליוֹת זעירוֹת מַצהיבוֹת, אוֹחז אותָה בּאַויר בּשתּי אֶצבּעוֹת].

אֶסתּר. מַה זאת?

אִידל. הבל וָריק. גרגרת של מַרגָליוֹת. אֶפשר לקנוֹת בּמחירה חָמש טבּעוֹת אַמריקאִיוֹת.

אֶסתּר. ואֶת הגרגרת הזאת אַתּה רוֹצה לָתת לי מַתּנה?

אִידל. לא עכשיו. בּקרוֹב. אַחרי החתוּנה, אִם יִרצה השם.

אֶסתּר. ולָמה מיהרתּ לקנוֹת?

אִידל. לקנוֹת? אני אֵינני קוֹנה דברים כּאֵלה. אני אֵינני מפזר כּסף לָרוּחַ. הגרגרת הזאת שמוּרה אִתּי זה עידן ועידנים!

בּתֿֿֿ-שבע [נוֹטלת בּידה אֶת המַחרוֹזת]. הגידה לי, בּבקשה ממךָ, האֵין אֵלוּ המַרגָליוֹת של פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ, עליה השלוֹם?

אִידל. מַה שייךְ של פרוּמהֿֿֿ-גיטל? כּשהיתה חַיה – אַדרבּה, ענדה היא אוֹתן.

בּתֿֿֿ-שבע. וּכשמתה?

אֶסתּר. אַדרבּה, אֶענוֹד אני אוֹתן!

בּתֿֿֿ-שבע. וּמַתּנה נאָה זוֹ הבאת לבתּי? למַען תּבוֹא חָלילה פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ לחנוֹק אוֹתה בּשנתה?…

אִידל. אָט, כּאַחַת הנשים תּדבּרי!

בּתֿֿֿ-שבע [זוֹרקת אֶת המַחרוֹזת אֶל פּניו]. קח לךָ זאת מפּה! מַהר וקח אֶת הזוהמה הזאת מעם פּני!

אֶסתּר. אִמא! לָמה אַתּ מתרגזת? הלא החָתן צדק!

בּתֿֿֿ-שבע. אַלֿֿֿ-נא, בּתּי! אֵין אני אוֹהבת משׂחַקֿֿֿ-ילָדים כּזה! נלךְ מפּה! [מוֹליכה אוֹתה].

אֶסתּר. אִמא! רוֹצה אני בּגרגרת! בּגרגרת של החָתן!… [שתּיהן יוֹצאוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל. אִידל מַבּיט אַחריהן בּגיחוּך זוֹעֵם, טוֹמן אֶת המַרגָליוֹת בּכיסֿֿֿ-חָזהו. בּני, שעמד כּל הזמן מאַחרי דלת האוּלָם הפּתוּחה קצת, פּוֹתח אוֹתה לָרוָחָה, ניגש אֶל אִידל וידיו בּכיסי מכנסיו, עוֹמד לפניו ושוֹרק בּשׂפתיו].

אִידל. שוֹרק אָתּה?

בּני. יֶס סיֶר. בּאַמריקה כּוּלָנוּ שוֹרקים.

אִידל. נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… לא הכּרתּני?

בּני. הכּרתּיךָ. הלא אַתּה מי שהיה אֶתמוֹל החָתן של אֶסתּר?

אִידל. לָמה רק אֶתמוֹל? חָתן לעוֹלָם חָתן הוּא!

בּני. וזה הוּא בּוַדאי הנַער המאוּשר שלךָ, שהביא אֶת האוֹצר לָעוֹלָם? [ניגָש אֶל אִיציק, נוֹתן לוֹ מַטבּע]. הא לךָ ותקנה סוּכּריוֹת.

אִיציק [לוֹקח, קם]. אַבּא, מוּתּר?

אִידל. מילא… [אֶל בּני]. רוֹאֶה אני, כּי הכּסף כּדוֹמן השׂדה הוּא אֶצלכם בּאַמריקה? כּמה, דרךְ משל, שילמתּ מחיר הטבּעת, אשר הבאת מַתּנה לכלָתי?

בּני [מַראֵהוּ אֶצבּע אֶחָת]. וואן טהאוּזאנד!

אִידל. כּמה יעלה זה בּלשוֹננוּ?

בּני. אֶלף שקל.

אִידל. וכמה אלָפים ליוֹם מַרויח אִיש צעיר כּמוֹךָ בּאַמריקה?

בּני. די והוֹתר! אָנוּ עוֹשׂים אוֹתם בּקיטוֹר.

אִידל. כּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… אֵימתי אַתּה מוּכן לנסוֹע מכּאן?

בּני [נוֹטל כּיסא, יוֹשב ממוּלוֹ, טוֹפח לוֹ על בּרכּוֹ]. מיסטר! קנאַתֿֿֿ-גבר אוֹכלת אוֹתךְ!

אִידל. מה אוֹכלת אוֹתי? אֵין אני מבין לָשוֹן של תּרגוּם אוּנקלוֹס!

בּני. מתנַפּח אַתּה כּתרנגוֹל, ואֵיני יוֹדע לָמה? הלא עוֹמדים אנחנוּ להיעשׂוֹת אִתּךָ מחוּתּנים, אוֹ לא?

אִידל [בּעין אֶחָת]. מי זה אומר, כּי לא? בּוַדאי מחוּתּנים!

בּני. אִם כּן, הלא שנינוּ אָלראיט! [לוֹקח ידוֹ]. תּן לי ידךָ ונהיֶה ידידים!

אִידל. אַדרבּה, נהיֶה ידידים, אִם רצוֹנךָ דווקא בּכךְ.

בּני [מַבּיט אֵלָיו בּפנים מאִירים]. וּבכן, מַה נשמע בּדבר חפירת האוֹצר?

אִידל. מַה יֵש לשמוֹע? יחפּרוּהוּ. יִהיֶה אוֹצר!

בּני [כּמַמתּיק סוֹד]. אָמרוּ, כּי הרב המת בּא אֵליךָ בּחלוֹם?

אִידל. כּךְ? כּבר סיפּרוּ לָךְ? [בּעין אֶחָת]. נוּ? ואַתּה אֵינךָ מַאמין מסתּמא בּדברים אֵלוּ?

בּני. חָלילה! וכי אֵיני יהוּדי?… [מרים עֵיניו למרוֹם]. נפלָאִים הם החלוֹמוֹת! הלא גם אֶצלי התחיל כּל הענין בּחלוֹם.

אִידל. כּךְ? גם אֶצלךָ?… וּבכן, אמת היא מַה שאוֹמרים עליךָ?

בּני [כּוֹבש עֵיניו בּקרקע]. אֵין אני אוֹהב לדבּר בּזה.

אִידל. מַדוּע? כּדאי מאוֹד לשמוֹע… מה היה החלוֹם שלךָ, דרךְ משל?

בּני. חלוֹם פּשוּט. בּחלוֹמי בּא אֵלי קוֹלוּמבּוּס הזקן וכתב לי טשֶק לחצי מיליון דוֹלָר.

אִידל. כּךְ?… וּמי הוּא אוֹתוֹ זקן, אשר אָמרתּ?

בּני. זה שמצא אֶת האוֹצר הגָדוֹל… אֶת אַמריקה.

אִידל [תּוֹהה עליו]. כּךְ? וקיבּלתּ מנה יפה?

בּני. המנה היתה יפה שבעתיִם, לוּלא השוּתּפים הרבּים!

אִידל [נאנח]. גם פּה אוֹתה הצרה: השוּתּפים רבּים!…

בּני. והלא אָמרוּ, כּי אַתּה מקבּל חתיכה שמנה – רבע האוֹצר!

אִידל. עלֿֿֿ-פּי דין מַגיע לי החצי. ותלוּ עלי אוֹכלֿֿֿ-חינם – אֶת הפּריץ!

בּני. זוֹהי שערוּריה! מַה לפריץ וּלאוֹצר של יהוּדים?

אִידל. הלא הוּא אשר אָמַרתּי! ויוֹדע אַתּה, מַה טיבוֹ של פּריץ זה? פּגע רע! אֶתמוֹל, לאַחַר שחָתמנוּ כּוּלָנוּ על הכּתב, הלךְ זה ושׂכר לוֹ חדר ממוּל בּיתי דווקא, והרי הוּא יוֹשב ליד החַלוֹן ושוֹמר… אָה, הנה הוּא גם כּאן! [מַראֶה על החַלוֹן, בּמקוֹם שולוֹצלָבסקי מתגלה לרגע וּמתעלם]. שוֹמר הוּא צעדי, אֵינוֹ גוֹרע עין ממני… וּמי אָשם בּדבר? רק דוֹדךָ, הוּא ולא אַחר!

בּני. אבל בּשׂכר זה אַתּה מקבּל מדוֹדי כּלה נאָה כּלֿֿֿ-כּךְ!

אִידל. כּן, גם זה אמת… אבל הדבר עוֹלה לי בּהוֹן עצוּם!

בּני [קם]. מיסטר אִידל! – הלא כּךְ נקרא שמךָ? ראוּי אַתּה, חי נַפשי, למַכּוֹתֿֿֿ-לחי! וכי עדיִין אַתּה אֵינךָ שׂבעֿֿֿ-רצוֹן? לוּא קיבּלתּי אני כּלה כּזאת!…

אִידל. נוּ? כּלוּם יֶחסַר המין של בּתוּלוֹת יֶחסַר פּה? [בּעין אֶחָת]. לָמה בּאמת לא תּעשׂה פּה שידוּךְ?

בּני. אַדרבּה, שדךְ לי שידוּךְ הגוּן.

אִידל. וכי מה? האֵין שדכנים בּכתריאֵליבקה? יכוֹל אני לשלוֹחַ אֵליךָ שדכן, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… [קם]. מילא, בּזה עוֹד נדבּר בּזה. לעֵתֿֿֿ-עתּה עלינוּ לָלכת. אִיציק! [אִיציק, שנרדם בּינתים, חָרד ממקוֹמוֹ]. קוּם, אִיציק, הוֹלכים אנחנוּ. [לוֹקחוֹ בּידוֹ, פּוֹנה אֶל הדלת]. כּךְ? רוֹצה אַתּה אֵיפוֹא לעשׂוֹת כּאן שידוּךְ? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… דרךְֿֿֿ-אגב… סוּרהֿֿֿ-נא מחר עם דוֹדךָ, וּנברךְ, אם רצוֹנךָ בּכךְ, על הכּוֹס… שלוֹם!

בּני [מנַענע לוֹ בּידוֹ]. שלוֹם, שלוֹם, מיסטר אִידל! [אִידל ואִיציק יוֹצאִים].

אֶסתּר [בּאה מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. נוּ, בּני? לָמה לא שמַענוּ עדיִין קוֹל מַכּוֹתֿֿֿ-לחי?

בּני. הבה אוֹמַר לָךְ, אֶסתּרל, כּי בּרנש זה אֵינוֹ ראוּי אפילוּ למַכּוֹתֿֿֿ-לחי! [הדלת נפתּחת בּחשאי וּולוֹצלָבסקי מתגנב לָבוֹא].

ולוֹצלָבסקי [משתּחוה לפני בּני]. בּוֹקר טוֹב, פּאן רוֹטשילד! שלוֹם עליכם, עליכם שלוֹם! [מתבּוֹנן אֵלָיו בּגיחוּךְ]. אָה, כּמה נאֶה מַלאַךְֿֿֿ-המות זה, הדוּר בּלבוּשוֹ כּבןֿֿֿ-גראף! [קוֹרץ לו בּעין אֶחָת]. הגידה לי, מה עשׂה כּאן עמךָ אוֹתוֹ שׂוֹנאֿֿֿ-יִשׂראֵל, אוֹתוֹ פּאן יוּדקה יִמַח שמוֹ, הי? בּא לעשׂוֹת מקח וּממכּר יהוּדי? להעביר אֶת האוֹצר, כּדוֹמה למשל, לאֶרץ כּנען?

בּני [אֶל אֶסתּר]. מי הוּא טיפּוּס זה?

אֶסתּר. הלא זה פּאן ולוֹצלָבסקי, סוֹכן הגראף.

ולוֹצלָבסקי [מסַלסל בּשׂפמוֹ, משתּחוה]. אָה, פּאנַה אֶסתּרקה, אני כּוֹרע בּרךְ! [מבקש לנַשק אֶת ידה]. אני נוֹשק ידיִךְ הקטנוֹת, כּלה נאָה! [אֶסתּר מַסתּירה ידיה. ולוֹצלָבסקי צוֹבט לָה בּלחיה].

בּני. הוֹי, מיסטר, אסוֹף ידיךָ! [סוֹטר לוֹ על ידוֹ ודוֹחפוֹ מעם אֶסתּר].

ולוֹצלָבסקי [מתמַלא חימה]. בּןֿֿֿ-כּלָבים, זשיד! [מאַיֵים בּסוֹככוֹ]. אני הנני פּוֹלָני!

בּני. מה אָמַרתּ? זשיד? אמוֹר אֶת זה עוֹד פּעם! [מַגיש אֶגרוֹפוֹ אֶל פּניו]. יוּ גאד דאָמד פוּל! ¹ אני אַמריקאִי! אַמריקאִי אָני! אני אַראךָ פּירוּשוֹ של זשיד!

ולוֹצלָבסקי [פּוֹסע לאחוֹריו]. ואני אַראֶךָ, מַהֿֿֿ-יפית, כּיצד לעשׂוֹת מקח וּממכּר! בּאת מאַמריקה לעשׂוֹת מקח וּממכּר יהוּדי עם הקהל שלָכם? להעביר את רכוּש האָדוֹן הגראף אֶל הבּאנקירים היהוּדים שלָכם? [מאַיֵים בּסוֹככוֹ]. לא אַרשה זאת!

בּני [מַבּיט בּפני אֶסתּר, בּעֵיניו מנַצנץ בּרק חָי; פּוֹנה אֶל הפּריץ מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש]. שמעֵני, מיסטר פּוֹלָני! נַסהֿֿֿ-נא להוֹציא מפּיךָ עוֹד מלה אַחַת, ואַתּה מַפסיד אֵת כּל חלקךָ בּאוֹצר! מַעביר אני לאַמריקה אֵת כּל שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת, וּלךָ לא אַשאִיר אפילוּ דינר אֶחָד! בּטח עלָי!…

ולוֹצלָבסקי [מַבּיט אֵלָיו רגע נרעש, וּמיד פּניו משתּנים ונַעשׂים מתוּקים מאוֹד; ניגָש אֶל בּני, מַחליק לוֹ על שרווּלוֹ]. מוּטב, מוּטב, פּאן רוֹטשילד! שאֿֿֿ-שא! שוּב לא תּשמע אַף הגה מפּי! אַף חצי דיבּוּר! יד אֶחָת! כּל יִשׂראֵל חזירים!… [בּגיחוּךְ חוֹנף]. אָה, כּמה נאֶה שלחמנוֹת זה! בּןֿֿֿ-גראף לכל דבר, חי אלוֹהים!… [דוֹחפוֹ בּסוֹכךְ]. נוּ? כּבר אָכלתּ חַלָה ודגים? כּבד מרוּסק עם בּצלים? אוֹי, זוֹלל וסוֹבא! אוֹי אֶפּיקוֹרס!… [פּוֹנה אֶל הדלת, מניע בּסוֹכךְ]. אבל שוּתּפוּת, פּאני? חצי שלי, חצי שלָךְ? זכוֹר לךָ אֵיפוֹא!… [יוֹצא. – בּני ואֶסתּר מציצים זה בּפני זה, נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק, אוֹחזים אִיש בּידי רעהוּ וגוֹעים בּצחוֹק. בּינתיִם נשמע שאוֹן מן החוּץ. מיד מתגלה לוי בּפתח, וּמאַחריו נדחָק המוֹן לָבוֹא. בּתֿֿֿ-שבע וזלדה בּאוֹת לקוֹל השאוֹן מחדרֿֿֿ-הבּישוּל].

לוי [מסתּלק מן ההמוֹן בּידיו]. יהוּדים, היוֹם עֶרב שבּת, ואֵין לעשׂוֹת כּלוּם! מחר, אִם יִרצה השם, מחר בּלילה בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת!…

אֶחָד מן ההמוֹן. מי יוּכל לחַכּוֹת עד מחר? גוֹועים אָנוּ בּרעב היוֹם!

שני. יִתּנוּ לָנוּ לפי שעה, עד לחשבּוֹן, מן האוֹצר האַמריקאִי!

שלישי. בּמה גרוּעים אָנוּ משמעוֹןֿֿֿ-אֶלי? גם אָנוּ בּטוּחים כּמוֹהוּ!… [בּני ניגָש אֶל הפתח].

קוֹלוֹת. הנה הוּא! זה הוּא! זה הוּא בּעל האוֹצר מאַמריקה!

בּני. מה הדבר?

אֶחָד מן ההמוֹן. בּאנוּ בּדבר העזים… [בּני עומד רגע נבוֹךְ, אבל מיד הוּא שׂם ידוֹ בּכיסוֹ, מוֹציא מלוֹא חָפנוֹ מַטבּעוֹתֿֿֿ-כּסף וּמחַלק להידים הפּשוּטוֹת אֵלָיו. מקצתם מקבּלים אֶת הכּסף בּרצוֹן, וּמקצתם נדחָקים לָבוֹא אֶל הבּית].

אֶחָד מן ההמוֹן. זה לא יספּיק לעֵז!

שני. אפילוּ לחצי העֵז!

שלישי. וכי כּךְ אַתּם מחַלקים אוֹצרוֹת?

זלדה [מתנַפּלת עליהם]. לכוּ מזה, עזיֿֿֿ-פנים! עדיִין הם עוֹמדים על המקח! הנה אני נוֹטלת אֶת המַטאטא! [רצה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, יוֹצאת משם בּמַטאטא. העניִים מתעלמים].

לוי [עוֹמד בּמַטהוּ משתּוֹמם, אֶל בּני]. מַה פּשר הדבר הזה?

בּני. הלא ראִית, דוֹדי. עד אשר תּמצאוּ אֶת האוֹצר יֶש צוֹרךְ בּמעט כּסף מזוּמן…

לוי [נאנח]. עיר שכּוּלָה עניִים, לא עלינו… [מַציג מַטהוּ בּפּינה]. רוֹצה אני לדבּר עמךָ, בּני.

בּני. גם אני רוֹצה לדבּר עמךָ, דוֹדי.

בּתֿֿֿ-שבע. בּנילי, שבוּ תּחילה אֶל השוּלחָן ותֹאכלוּ ארוּחַתֿֿֿ-הבּוֹקר.

לוי. הניחי לָנוּ פּעם אַחַת מארוּחַתֿֿֿ-הבּוֹקר שלָךְ!

בּתֿֿֿ-שבע. לוי, בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! הן זה שני ימים רצוּפים לא בּא אוֹכל אֶל פּיךָ!

אֶסתּר. אַבּא! לכבוֹד האוֹרח היקר!

לוי. האוֹרח היקר אֵינוֹ רוֹצה לאכוֹל!

זלדה. בּעלֿֿֿ-הבּית! אָמוּתהֿֿֿ-נא הפּעם, אִם לא תּלךְ אֶל השוּלחָן לאכוֹל! וכי סבוּר אַתּה, שהעוֹלָם הפקר? למי בּישלתּי כּל הבּוֹקר?…

לוי [צוֹעֵק]. קחוּֿֿֿ-נא אֶת זאת מעם פּני! צאוּ מפּה! כּוּלכן צאוּ מפּה כּרגע! [בּתֿֿֿ-שבע וזלדה יוֹצאוֹת נבהלוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל; אֶסתּר פּוֹנה אֶל האוּלָם].

בּני. דוֹדי, לָמה בּיישתּ אֶת הלֵידיס?

לוי. וכי כּוֹחֿֿֿ-אבנים כּוֹחי? היוֹדע אַתּה אֵת כּל אשר היה עלי לעשׂוֹת למן אֶתמוֹל ועד עתּה? אוֹצר, בּני, לא דבר קל הוּא!… [יוֹשב, מַראֶה לבני מקוֹם ממוּלוֹ]. שבֿֿֿ-נא. רציתי לדבּר עמךָ מעט. [בּני יוֹשב]. שמַעתּי, כּי אנשים בּאִים פּה אֵליךָ בּדבר האוֹצר, כּאִילוּ היִית צדיק, להבדיל?

בּני. הלא רשע אֵינני!

לוי. חָלילה! מוֹצאךָ אָמנם מגזע של צדיקים. אֶלָא מה? אבוֹתיךָ הצדיקים נשׂאוּ גם בּעוֹל זקן וּפאוֹת… וגם זאת: הם היוּ מקבּלים פּדיוֹנוֹת, ואַתּה, כּפי שאני רוֹאֶה, מחַלק פּדיוֹנוֹת… לָעזים.

בּני. צדיק אַמריקאִי אני, דוֹדי…

לוי. אֵין לי עליךָ כּלוּם, חָלילה. אַדרבּה, אִם אלוֹהים בּירךְ מַעשׂיךָ… וּבכן, בּאִים הם אֵליךָ לשאוֹל שאֵלוֹת בּדבר האוֹצר?

בּני. כּן, בּאִים.

לוי. ואַתּה משיב לָהם?

בּני. עד כּמה שידי מַגָעת.

לוי. ועד כּמה ידךָ מַגָעת? [אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, בּוֹחן אֶת בּני בּעֵיניו].

בּני [כּוֹבש עֵיניו בּקרקע]. מוּטב שנַניח אֶת זה… [דוּמיה]. רוֹצה היִיתי, דוֹדי, לדבּר עמךָ בּענין אַחר.

לוי. הבה נשמע.

בּני. הנה סיפּרתּ לי אֶתמוֹל עלֿֿֿ-דבר קבר אָביךָ. והרי אני רוֹצה לזכּוֹת בּמצוָה זוֹ וּלשלם להגראף אֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים.

לוי [נרעש]. אַתּה?… בּעלֿֿֿ-צדקה כּזה אַתּה רוֹצה להיוֹת?… [מַבּיט בּוֹ רגע, מניע ראשוֹ]. לא, בּני, אֶת הדבר הזה לא אֶעשׂה!

בּני. מַדוּע?

לוי. ראשית, מפּני שאני אֵינני שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ וקבר אָבי אֵיננוּ עֵז… ושנית, המצוָה הזאת שייכת להאוֹצר, והאוֹצר עצמו לא בּא לָעוֹלָם אֶלָא בּזכוּת אָבי, עליו השלוֹם… שני הדברים האֵלה אחוּזים וּדבוּקים זה בּזה… המבין אָתּה?… [דוּמיה]. אבל אמוֹר לי, בּני, הנה דיבּרתּ בּדינרים הרבּה כּלֿֿֿ-כּךְ, – אִם כּן, אֵין זוֹ בּדוּתה, שמסַפּרים עליךָ בּעיר?

בּני. אֵין לָדעת…

לוי. אוֹצר בּאַמריקה? מאַיִן בּאוּ אוֹצרוֹת לשם?

בּני. עוֹד מימי קוֹלוּמבּוּס.

לוי. מאוֹתוֹ האִיש עצמו?… דבר כּזה מתקבּל על הדעת… הרבּה אוֹצרוֹת חָפרוּ שם?

בּני. די והותר! בּוּנים אנחנוּ שם בּתּים, חוּפרים בּהרים וּבעמקים, והנה בּכל הר – שם אוֹצר, בּכל עֵמק – שם אוֹצר…

לוי. בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע!… ואָנוּ כּאן יֵש לָנוּ רק אוֹצר אֶחָד, שאָנוּ מחַפשׂים זה כּמה דוֹרוֹת…

בּני. אַתּם מחַפשׂים אֶת אוֹצרכם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, וּבשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, דוֹדי, אֵין אוֹצרוֹת. שם יֵש רק קברים.

לוי. אֵיפה שמַעתּ אֶת החָכמה הזאת? בּאַמריקה?

בּני. כּן, בּאַמריקה.

לוי. ואנחנוּ שמַענוּ מפּי אבוֹתינוּ, וּמפּיהם אָנוּ חַיִים! וּבבקשה ממךָ, אַלֿֿֿ-נא תּדבּר עמי בּזה, כּי לא תּוֹעיל כּלוּם!…

בּני. מוּטב, דוֹדי. נדבּר בּענין חָשוּב יוֹתר. אמוֹרֿֿֿ-נא לי, למתי קבעתּ אֶת חתוּנתה של אֶסתּר?

לוי. ליוֹם הראשוֹן, אִם יִרצה השם, לאַחַר שנמצא מחר אֵת אשר אָנוּ מבקשים.

בּני. ואִם לא תּמצאוּ מחר אֵת אשר אַתּם מבקשים?

לוי. החוּפּה תּהיֶה בּיוֹם הראשוֹן. אֵין אני מנַסה אֶת הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא. מַאמין אני בּישוּעתוֹ.

בּני. ואַתּה מתחַיֵיב בּנפש בּתּךְ!

לוי. כּאַחַד הנערים תּדבּר! וכי סבוּר אַתּה, שאני עוֹשׂה על דעת עצמי?

בּני. אֶלָא על דעת מי?

לוי. רמזוּ לי ממרוֹמים… בּחלוֹם…

בּני. על נישׂוּאֵי אֶסתּר?

לוי. על נישׂוּאֵי אֶסתּר… אֶפשר שבּאַמריקה אֵין אַתּם מַאמינים בּחלוֹמוֹת, אבל כּאן, בּכתריאֵליבקה, עדיִין אָנוּ מַאמינים… [יוֹשב רגע תּפוּשֿֿֿׂ-הירהוּרים]. היוֹם לפנוֹת בּוֹקר היה הדבר… נרדמתּי אוּלי לרגָעים אחָדים, והנה נפתּחה הדלת בּלָאט ואָבי עליו השלוֹם נכנַס כּמוֹ חַי, הפּעם בּלא תּכריכים וּבלא שׂק, אֶלָא לָבוּש בּגָדיו, כּמשפּטוֹ תּמיד, בּידוֹ האַחַת הוּא נוֹשׂא אֶת שׂק הטלית וּבידוֹ השנית הוּא מגלגל עלֿֿֿ-פּני הקרקע חָבית חדשה, כּפי הנראֶה, כּבדה מאוֹד. בּיקשתּי לָקוּם ולעזוֹר לוֹ. נתן לי אוֹת בּידוֹ ואָמַר בּלָחַש: “שכב, בּני, שכב. הנה הבאתי לךָ, הוּא אוֹמר, מַתּנַתֿֿֿ-דרשה לאֶסתּר שלךָ – חָבית יין”… וּפנה לָלכת. אָמַרתּי לוֹ: “אַבּא, לאָן אַתּה נחפּז?” אָמַר לי: “הוֹלךְ אני להביא עוֹד; יֶש לָנוּ שם, הוּא אוֹמר, אוֹצר מלא – שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת יין ישן”… המבין אַתּה אֵיפוֹא, עד היכן הדברים מַגיעים?

בּני. מבין אני… ועל סמךְ הבלים אֵלוּ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אַתּה מוֹכר אֶת בּתּךָ יחידתךָ לאִיש הדיוֹט, לנבזה, שאֵינוֹ ראוּי גם להבּיט אֶל פּניה!…

לוי [קם]. מה הדברים האֵלה בּפיךָ?!

בּני [קם גם הוּא]. עליךָ לָדעת, דוֹדי, כּי לוּא עשׂוּ נבלה כּזאת בּאַמריקה…

לוי [דוֹפק על השוּלחָן]. שקץ אַמריקאִי! אַל תּעֵיז לדבּר אֵלי כּךְ! הדבר הזה מקצר אֶת חַיי!…

בּני. סלחֿֿֿ-נא, דוֹדי! הדבר הזה מקצר גם אֶת חַיי!… [מן חדרֿֿֿ-הבּישוּל נשמע שאוֹן].

בּתֿֿֿ-שבע [נכנסת]. אִשה הוֹרסת לָבוֹא אֵליךָ.

לוי. כּבר שׂבעתּי היוֹם נשים לָרוֹב! [בּפתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל נראוֹת זלדה ואֶלקה].

זלדה [חוֹצצת בּפני אֶלקה]. אֵין אוֹצר היוֹם! היוֹם עֶרב שבּת!

אֶלקה. גם לי עֶרב שבּת! השמַעתּם מימיכם? [פּוֹרצת אֶל הבּית. בּתֿֿֿ-שבע וזלדה מניעוֹת בּידיהן, חוֹזרוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

לוי. הלא זוֹהי המטוֹרפת!

אֶלקה. חוֹששת אני, שאָמנם תּעשׂוּני פּה למטוֹרפת, אַחרי אשר נפלתּי בּידי מטוֹרפים כּמוֹכם!

לוי. לכי לָךְ לשלוֹם! כּבר שׂבעתּי היוֹם מטוֹרפים לָרוֹב!

אֶלקה. הלא הוּא אשר אָמַרתּי! שמעוּ לי – האַחַת, שעדיִין דעתּה צלוּלה!

לוי. לכי מזה, אָמַרתּי לָךְ! הניחי לי!

אֶלקה. הס! לָמה נזעקתּ כּלֿֿֿ-כּךְ? לעֵתֿֿֿ-עתּה לא מפּיךָ אָנוּ חַיִים! [אֶל בּני]. הראִית מימיךָ עיר כּזאת? אֵין מַניחים לאִיש לפצוֹת פּה!

בּני. דוֹדי, הבה נשמַע, מה רוֹצה מיסיס זוֹ.

לוי. כּבר שמַעתּי. אֵין מַה לשמוֹע! [יוֹשב על הדרגָש].

אֶלקה. יֵש, יֵש מַה לשמוֹע! [אֶל בּני]. בּרוּךְ תּהיֶה בּעדי! הלא אַתּה הוּא מסתּמא האַברךְ, אשר מצא אֶת האוֹצר בּאַמריקה וּמוחַלק כּסף לעזים? אֶפשר, שבּאַמריקה מתגוֹללים אוֹצרוֹת. הנה נסע לשם גיסי, בּעל אחוֹתי. כּאן היה, לא עליכם, עני ואֶביוֹן, היה גוֹוע בּרעב שלוֹש פּעמים בּיוֹם, עֶרב וָבוֹקר וצהרים, ושם הוּא צוֹבר זהב כּעפר, ששה ששה שקלים מדי שבוּע בּשבוּע…

לוי [אֶל בּני]. נוּ? וכי אֵינךָ רוֹאֶה, מי היא זאת?

בּני. אָמנם, מיסיס, מוּטב שתּדבּרי דבר כּענינוֹ. הנה כּיסא. שבי ואִמרי, מה רצוֹנךְ?

אֶלקה. תּוֹדה. יכוֹל אוּכל עמוֹד. [יוֹשבת]. מה רצוֹני? רוֹצה אני, כּי תּשיבוּ לי אֶת האוֹצר. לדידכם הוּא אוֹצר, לדידי הוּא ירוּשה. לי אָבד, ואַתּם מצאתם…

לוי. הנה היא מדבּרת אֵליךָ דבר כּענינוֹ!

אֶלקה. אֶלָא מה? כּלוּם אֵינוֹ כּענינוֹ?

בּני. אָלראיט, מיסיס! מי אָתּ?

אֶלקה. מי אָני? אַלמנה אני, מעיר קטנה הסמוּכה לכאן, אוֹי ואבוֹי לחַיי, שמי אֶלקה, אֶלקה הזהבית קוֹראִים לי, על שם בּעלי עליו השלוֹם, שהיה צוֹרףֿֿֿ-זהב, היה קוֹנה דינרים ומַתּיכם, עד שנפטר וָמת, לא עליכם, והניח אוֹתי, כּפי שאַתּם רוֹאים, בּעֶצם ימי עלוּמי, עם חמשה ילָדים, עוֹללים ויוֹנקים, המבקשים לחם, וּבאֵין לחם, הלא אוֹמרים אַתּם, יִשפּל השכם…

בּני. בּקיצוּר, בּקיצוּר!

אֶלקה. לָמה אַתּה רוֹדפני על צוָאר?… בּקיצוּר, הלא עוֹמדים אָנוּ עכשיו בּתקוּפת אלוּל, וּבאתי הנה בּשבוּע שעבר לקברֿֿֿ-אָבוֹת. יֶש לי כּאן, בּרוּךְ השם, דיֿֿֿ-צרכּי, גם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, גם בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש. והלא תּבינוּ, שמתּחילה הלכתּי לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, אֶל אַבּא ואִמא, שאַבּא ואִמא קוֹדמים, ורק אַחַרֿֿֿ-כּךְ אֶל קבר בעלי, שהבּעל יכוֹל לחַכּוֹת, אני חיכּיתי לוֹ יותר…

לוי. עד הדלָקת הנרוֹת לא תּכלה דבריה!

אֶלקה. אַל יִפּוֹל רוּחךָ! אכלה, אכלה!… הכּלל, בּמה אני עוֹמדת? בּאַבּא ואִמא… והלא תּבינוּ, שעל קבריהם בּכיתי הרבּה בּכי, העוֹנג היחידי שנשאַר לי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, וּביקשתּי מאֵת החַזן, שיזכּיר נשמתם. וּלשלם להחַזן הלא צריכה אני, גם הוּא יהוּדי, גם לוֹ אִשה וּבנים – עמַדתּי והוֹצאתי אֶת צרוֹרי. אַיֵה מקוֹם צרוֹרה של אִשה? הוה אוֹמר, בּפּוּזמק. [גוֹחנת אֶל פּוּזמקה]. בּצרוֹרי היה מוּנח אִתּי מעט מעוֹת קטנוֹת, שנַיִםֿֿֿ-שלוֹשה שקליֿֿֿ-נייר ודינרֿֿֿ-זהב, נַאפּוֹליוֹן…

בּני. דוֹדי, השוֹמע אָתּה?

לוי. שוֹמע אני, שוֹמע! [חוֹבק ידיו על לבּוֹ].

אֶלקה. מאַיִן לָקחתּי דינר? הדינר דינרוֹ של בּעלי, פּליטת ירוּשתוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, שמַרתּיו כּבבתֿֿֿ-עֵיני, כּי אָמַרתּי: הנה יבוֹא יוֹם ואַשׂיא אֶת בּתּי הבּכירה, אָז אֶזרוֹק לָה למשתּה החוּפּה מַתּנַתֿֿֿ-דרשה מאָביה, עליו השלוֹם… בּני. דוֹדי, השוֹמע אַתּה בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת?

לוי. אִם אני שוֹמע בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת? אני שוֹמע היטב. השוֹמע אָתּה?

בּני [אֶל אֶלקה]. וּבכן? הלאה, הלאה!

אֶלקה. כּכל אשר נַרחיק הלאה, כּן יֵרע הדבר… כּאשר שבתּי בּלילה לביתי, הלא תּבינוּ, כּי עיֵפה היִיתי עד מאוֹד ועליתי על משכּבי לישוֹן. קמתּי למחר בּבּוֹקר, עמַדתּי למנוֹת צרוֹרי, והנה – אוֹי, צרה! אוֹי, תּוֹכחָה! – הדינר אֵיננוּ!… אַיֵה הדינר? אָבד!… והלא תּבינוּ, כּי שפכתּי אֵת כּל לבּי המַר על התּוֹלָעים אשר לי, על יתוֹמַי העלוּבים, אַף כּי אֵלה הצֹאן מה חָטאוּ?… ורק אֶתמוֹל הגיעה שמוּעה לעירנוּ, כּי מהוּמה נפלה פּה אֶצלכם – אוֹצר נגלָה עליכם. מַה טיבוֹ של האוֹצר? נַער שוֹטה מנַערי החדר מצא בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן דינרֿֿֿ-זהב, נַאפּוֹליוֹן. שמַעתּי נַאפוֹליוֹן, מיד רצתּי לכאן כּל עוֹד רוּחַ בּי והרימוֹתי קוֹלֿֿֿ-זוָעוֹת: בּני יִשׂראֵל! השיבוּ לִי אֶת שלי! האוֹצר שלי הוּא, ולא שלָכם!… והרי כּוּלָם מתנַפלים עלי בּחרפוֹת וּבגידוּפים ועוֹשׂים אוֹתי למטוֹרפת, הלוַאי תּיטרף דעתּם עליהם בּעדי וּבעד יתומַי הקטנים!… [בּוֹכה. בּני מַבּיט אֶל פּני דוֹדוֹ בּגיחוּךְ מסוּתּר].

לוי [עוֹבר ויוֹשב ממוּל אֶלקה]. חַכּהֿֿֿ-נא. הבה אֶשאַל אוֹתה דבר. אִמריֿֿֿ-נא לי, אִשה, אֵילוּ אוֹהלים סמוּכים לקברי אָביךְ ואִמךְ?

אֶלקה. מַה לָהם וּלאוֹהלים? אנשים צנוּעים היוּ ומעוֹלָם לא דחקוּ עצמם למקוֹם גדוֹלים…

לוי. כּן אֵיפוֹא. ואֵיךְ הגיע הדינר לאָהלוֹ של אָבי?

אֶלקה. כּלוּם יוֹדעת אָני? מַזלי הרע גָרם לי, ונתגלגל לשם.

לוי. דינריֿֿֿ-זהב כּבר התחילוּ מתגלגלים עלֿֿֿ-פּני קברים… בּני, השוֹמע אַתּה בּאָזנַיִם פּתוּחוֹת?

בּני. שוֹמע אני, דוֹדי, שוֹמע אָני.

לוי. הט אֵיפוֹא אָזניךָ וּשמַע היטב!… [מַניח אֶת ידיו על לבּוֹ, פּוֹנה אֶל אֶלקה]. ועתּה, אִשה, הגידי לי אֶת האמת, אַל תּכסי דבר: על קבר בּעלךְ, אשר בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש, שוּב לא בּכית כּלל? לא?

אֶלקה. אֵיךְ לא בּכיתי? וכי מי אני בעֵיניךָ – אֶבן ולא בּשׂר? אוֹ כּלוּם לא היה אָב לילָדי?…

לוי [אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, עוֹצם עֵיניו]. חַכּיֿֿֿ-נא כּמעט רגע. נוּ, ואֶת נשמת בּעלךְ לא הזכּרתּ? ולחַזן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת החָדש לא צריכה היִית לשלם? לא? הוּא אֵיננוּ יהוּדי? לוֹ אֵין אִשה וּבנים?…

אֶלקה [אֶל בּני]. ראֵהֿֿֿ-נא אֶת האִיש הזה, שהעמידני לבדיקה, כּחוֹקר בּיתֿֿֿ-הדין, להבדיל!

לוי. אֶת הכּירכּוּרים האֵלה יוֹדעים גם אנחנוּ!… ועתּה הישיריֿֿֿ-נא עֵינַיךְ נגד עֵינַי והגידי לי: כּיצד, דרךְ משל, אַתּ נוֹהגת לישוֹן בּלילה – בּפּוזמקאות, אוֹ בּלא פּוּזמקאוֹת?

אֶלקה. מַה זה בּעֵיניךָ? מַה לגבר לתקוֹע אֶת חוֹטמוֹ בּפּוּזמקאוֹת של נשים?

לוי [צוֹוחַ]. עני, כּששוֹאלים אוֹתךְ! בּפּוּזמקאוֹת, אוֹ בּלא פּוּזמקאוֹת?!

אֶלקה ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה היהוּדי הזה מתגוֹלל עלי היוֹם?…

לוי [אֶל בּני]. השוֹמע אָתּה? אני מתגוֹלל עליה היוֹם!… מתּחילה גם אני סבוּר היִיתי, כּי מטוֹרפת היא. עכשיו אני רוֹאֶה, מַה טיבה של ציפּוֹר זוֹ!… [קם]. מרמה היא, בּני, מרמה! אִידל חַלפן שלח אוֹתה לכאן! מנוּוָל זה חוֹשש, שמא תּיהנה גם העיר בּמקצת! רוֹצה הוּא לבלוֹע אֵת כּל האוֹצר אֶל קרבּוֹ!… הגידי לי, אִשה, כּמה הבטיח לָךְ החַלפן בּשׂכרךְ?

אֶלקה. הלוַאי כּה אֵדע אֶת הדלוּת שלי ואַתּה כּה תּדע אֶת האוֹצר שלךָ, אִם ידעתּי, מי הוּא החַלפן אשר אָמרתּ!

לוי. האוּמנם? מנוּולת זוֹ אֵינה יוֹדעת כּלל, מי הוּא החַלפן! לא היתה כּלָל אֵצל אבי הנַער, אשר מצא אֶת האוֹצר!

אֶלקה. כּוונתךָ לחתן בּתּךָ? בּוַדאי היִיתי אֶצלוֹ, שתּי פּעמים היִיתי, וגירש אוֹתי וּשלָחַני אֵליךָ!

לוי [אֶל בּני]. נוּ? ולא כּן אָמַרתּי? [תּוֹפס באֶלקה, מוֹשכה אֶל הדלת]. בּוֹאי עמי אֶל החַלפן! כּרגע תּלכי עמי אֶל החַלפן! [לקוֹל צעקתוֹ יוֹצאוֹת משני הפּתחים בּתֿֿֿ-שבע, זלדה ואֶסתּר].

בּתֿֿֿ-שבאע. לוי! וכי בּינתךָ נסתּתּרה? לָמה דבקתּ בּאִשה זרה?

אֶסתּר. אַבּא! הלא עלוּבה זוֹ מדבּרת דברים של טעם!

לוי. היא מדבּרת דברים של טעם? וּמי הוּא אֵיפוֹא המטוֹרף? אָביךְ! אָביךְ הוּא המטוֹרף?… [פּוֹתח אֶת הדלת, מוֹשךְ אָחריו אֵת אֶלקה]. בּוֹאִי! נראֶה, מי הוּא המטוֹרף!… [יוֹצא עם אֶלקה].

בּתֿֿֿ-שבע. נוּ, ילָדים? כּלוּם אֵינכם רוֹאִים, כּי האִיש חוֹלה? אוֹיה לי, אֶסתּרל, מַה זה היה לאַבּא?… [צוֹנַחַת על כּיסא, בּוֹכה. זלדה מעוָה כּנגדה פּניה וּבוֹכה אַף היא].

אֶסתּר [נפעֶמת, מַחליקה לאִמה על שכמה]. אַלֿֿֿ-נא, אִמא, אַל תּבכּי! בֶּני יבקש ויִמצא מוֹצא. בּני, הלא תּמצא מוֹצא?

בּני. כּן, אֶסתּרל, אבל כּאן דרוּש לא מוֹצא, אֶלָא רוֹפא, רוֹפאֿֿֿ-חוֹלים… [פּוֹסע בחדר]. צריךְ לרפּא אוֹתוֹ, לרפּא אֶת כּוּלָם… לָמוֹד לָהם בּמידתם, להפיג אֶת הרעל בּרעל עצמוֹ… [מתיצב כּנגד אֶסתּר]. יֶש לי רעיוֹן, וכמדוּמה לי, רעיוֹן טוֹב… [מהרהר רגע, נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק]. רעיוֹן מצוּין!… הכּל יִהיֶה אָלראיט!… אֶלָא מה? אֵיפה אֶמצא לי עוֹזרים אחָדים?

אֶסתּר. אוּלי אוּכל אני להיוֹת עֵזר כּנגדךָ?

בּני. לא עכשיו, אֶסתּרל, אַחַרֿֿֿ-כּךְ… [מן החוּץ נכנס הוֹלוֹביֶשקה].

בּתֿֿֿ-שבע. אָה, רק זה חָסר כּאן!… [הוֹלכת לקראתוֹ]. בּעלי אֵיננוּ בּבּית.

הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֿֿֿ-]. דבר לי אֶל האִיש הצעיר הזה!

בּתֿֿֿ-שבע [נבהלת]. אוֹרח הוּא, בּןֿֿֿ-אחוֹתי…

הוֹלוֹביֶשקה. יוֹדע אני, יוֹדע. מַעשׂה מפוּרסם!… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. אבקש מאֵת המין היפה לָצאת לרגע, שלא להפריע… [בּתֿֿֿ-שבע מַבּיטה אֶל בּני בּפחד].

בּני. דוֹדתי, יכוֹלה אַתּ לעזוֹב אוֹתנוּ לבדנוּ. אֵין אני ירא מפּני שוֹטר. הכּל יִהיֶה אָלראיט!.

אֶסתּר. בּוֹאי, אִמא, הכּל יִהיֶה אָלראיט!… [שלָשתּן יוֹצאוֹת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

בּני [שׂם ידיו בּכיסי מכנסיו]. וֶל! שמךָ, כּמדוּמה לי, מיסטר הוֹלוֹביֶשקה? מַה תּשמיעֵני?

הוֹלוֹביֶשקה. בּאתי לעשוֹת חקירה וּדרישה קטנה. מעשׂה רשמי. [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ פּינקס, מעיֵין בּוֹ, כּקוֹרא ממנוּ]. מאַמריקה אָתּה? בּני. יֶס סיֶר!

הוֹלוֹביֶשקה. בּאת לכאן בּדבר האוֹצר?

בּני. יֶס סיֶר!

הוֹלוֹביֶשקה. אוֹצר אֶחָד כּבר חָפרתּ?

בּני. יֶש סיֶר!

הוֹלוֹביֶשקה. מחַלק פּה כּסף לעזים?

בּני. יֶס סיֶר!

הוֹלוֹביֶשקה [בּמַבּט חָמוּר]. וּפאספּוֹרט יֶש לָךְ?

בּני. יֶס סיֶר! [מוֹציא צרוֹר כּספּוֹ, מַפקיע מתּוֹכוֹ שטר בּן עשׂרה, נוֹתנוֹ להשוֹטר. הלָה, נרעש, מקבּל]. נוּ? הפּאספּוֹרט הוּא כּתיקוּנוֹ?

הוֹלוֹביֶשקה. כּן הדבר, הוֹד רוּם מַעלָתךָ! [אוֹחז רגע אֶת השטר, כּחוֹכךְ בּדבר, רוֹצה להצפּינוֹ בּכיסוֹ, ניחָם]. לא, קחהוּ בּחזרה.

בּני [לוֹקח אֶת השטר]. מַדוּע? פּאספּוֹרט קטן בּיוֹתר?

הוֹלוֹביֶשקה. מַעשׂה דק מן הדק… הנה זה הדבר… אמוֹר לי תּחילה, מַה דעתּךָ עלי?

בּני. מַה דעתּי עליךָ?… [מתבּוֹנן אֵלָיו]. דוֹמה אני, כּי אַתּה אָלראיט. כּתפיִם אַמיצוֹת, פּרצוּף בּריא…

הוֹלוֹביֶשקה. לא, לא זה… שוֹאֵל אני… הלא אַתּה, אדוֹן, אֵינךָ מן החסידים, מן היהוּדים הצדיקים?… מַה תֹּאמַר לָזה, למשל, שאני… נוּ… כּיצד אוֹמרים זאת?… שהפכתּי אֶת עוֹרי?

בּני. שהמירוֹת אֶת דתךָ? אֵינני מצטעֵר על זה כּלָל. מַניח אני להגוֹיִים אֶת המציאָה הזאת!

הוֹלוֹביֶשקה. מיד ראִיתי, כּי עמךָ אֶפשר לדבּר… חביבי, התאבה לעשׂוֹת חסד עמדי?

בּני. הבה אֶשמַע, חסד זה מהוּ?

הוֹלוֹביֶשקה. הנה זה הדבר. הלא בּוַדאי ידוּע לךָ, כּי יֶש לי כּאן חלק בּאוֹצר היהוּדי.

בּני. כּן, שמעתּי.

הוֹלוֹביֶשקה [מַבּיט בּוֹ]. מַה דעתּךָ, האִם לא הסכּלתּי לעשׂוֹת?

בּני. בּמה הסכּלתּ לעשׂוֹת?

הוֹלוֹביֶשקה. הלא אני, כּפי שאַתּה רוֹאֶה, אָדם משוּעבּד למַלכוּת, וכאן חָתמתּי על כּתב עם כּל היהוּדים, כּי נתתּי יד למַעשׂה כּזה. אִם לא יִמצאוּ אֶת האוֹצר – ואַבדתּי! בּני. ואִם יִמצאוּ?

הוֹלוֹביֶשקה. גם זה לא טוֹב. היהוּדים מאַיימים עלי, כּי בּשביל שאני… נוּ… כּיצד אוֹמרים זאת?… שאני פּראבוֹסלאווי, יֵהפךְ לי חלקי לסַםֿֿֿ-המות… [מַבּיט אֵלָיו בּשאֵלָה]. מַעשׂה רע!

בּני. וּבכן, מה אוּכל אני לעשׂוֹת כּאן?

הוֹלוֹביֶשקה. ועלה על דעתּי הדבר הזה… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו, מַשפּיל קוֹלוֹ]. אוּלי כּדאי לפנַי לָשוּב ולהפוֹךְ אֶת עוֹרי כּבתּחילָה?…

בּני. להמיר אֶת דתךָ שנית?

הוֹלוֹביֶשקה. כּן דיבּרתּ.

בּני. וּלהסיר אֶת הכּפתּוֹר הזה? [מַראֶה לוֹ על כּוֹבעוֹ].

הוֹלוֹביֶשקה. על זה ירוֹק אִירק! מַה יִתּן לי? אִילמלא אחיכם היהוּדים, היִיתי פּוֹשט אֶת רגלי זה כּבר!…

בּני. אִם כּן, לָמה בּאת אֵלָי? הלא אני אֵינני רב.

הוֹלוֹביֶשקה. אבל אַתּה אַמריקאִי. בּידךָ להעבירני לאַמריקה, אִם יִמצאוּ אֶת האוֹצר.

בּני. ואִם לא יִמצאוּהוּ?

הוֹלוֹביֶשקה. אַחַת דתי לסיבּיר!

בּני. אִם כּן אֵיפוֹא, שתּי דרכים לפניךָ: אִם לאַמריקה, אוֹ לסיבּיר? [קם]. והרי אני חוֹשש, שסוֹפךָ יִהיֶה לסיבּיר… קרב הנה! [הוֹלוֹביֶשקה קרב אֵלָיו בּחרדה. בּני גוֹחן אֶל אָזנוֹ, מדבּר בּקוֹל רם]. האוֹצר לא יקוּם ולא יִהיֶה! חלוֹםֿֿֿ-לילה הוּא! שאַל אוֹתי, ואַגיד אני לךָ, אַיֵה מקוֹם האוֹצרוֹת!… ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן הנה אֶעשׂה חסד עמךָ ולא אֶתּנךָ לָלכת לסיבּיר.

הוֹלוֹביֶשקה. הנייר, חביבי, שמוּר בּידי דוֹדךָ.

בּני. יוֹדע אָני. אֶת הנייר אַשיג ואֶקרעֵהוּ לעֵיניךָ.

הוֹלוֹביֶשקה [מחַבּק אֶת ידוֹ]. אִיש יקר אָתּה! יכוֹל אַתּה לָשבת פּה בּלא פּאספּורט כּל ימי חַיֶיךָ!

בּני. זה כּאַיִן וּכאֶפס. עליךָ לשלם לי טוֹבה תּחת טוֹבה.

הוֹלוֹביֶשקה. אָח! למַענךָ נכוֹן אני לָבוֹא בּאֵש וּבמים!

בּני. לדבּר יהוּדית הלא יוֹדע אָתּה?

הוֹלוֹביֶשקה. כּיהוּדי מלידה וּמבּטן. יוֹדע אני אפילוּ לקרוֹא “מוֹדה אני” בּ… בּ… הגָדה!

בּני. אִם כּן, יִהיֶה אָלראיט! [צוֹחק]. אֶמסוֹר לידךָ מלָאכה נקיה וקלה… אֵיפה אוּכל לראוֹתךָ היוֹם?

הוֹלוֹביֶשקה. עוֹמד אני על משמַרתּי בּשוּק, ליד סוּכּתי.

בּני. טוֹב הדבר. חַכּה לי שם. עלינוּ לדבּר דברינוּ. ואֶת זה קח לָךְ, שלךָ הוּא. [נוֹתן לוֹ אֶת שטרֿֿֿ-הכּסף]. והיה אִם תּמצא חן וָחסד בעֵיני אלוֹהים, תּקבּל עוֹד.

הוֹלוֹביֶשקה [תּוֹחב אֶת השטר לכיסוֹ]. כּחפצךָ, אָדוֹן. רב תּוֹדוֹת! [פּוֹנה לָלכת]. אחַכּה לךָ אֵיפוֹא. [נפגָש בּפּתח עם שלוֹם שדכן].

שלוֹם שדכן [נכנס]. נוּ, רוּם מעילָתךָ? עדיִין אַתּה ישן עם הצלָב בּמיטה אֶחָת? הלא תּקפּח לָנוּ אֶת האוֹצר!

הוֹלוֹביֶשקה [גוֹחן אֶל אָזנוֹ]. יֵלכוּ שניהם לכל הרוּחוֹת! [יוֹצא. שלוֹם שדכן צוֹחק אַחריו].

בּני. אֶל מי בּאת?

שלוֹם שדכן. אֵליךָ בּאתי. שמי שלוֹם שדכן.

בּני. אַתּה הוּא אֵיפוֹא שלוֹם שדכן? היוֹדע אַתּה כּי אוֹתךָ אַכּה לחי?

שלוֹם שדכן. יוֹדע אָני!… אבל אַל תּהי אָץ להכּוֹת לחי. הניחה לי תּחילה לדבּר דבר. שלוֹחַ שלָחַני אֵליךָ אִידל חַלפן – בּדבר שידוּךְ.

בּני. מַהר כּלֿֿֿ-כּךְ?

שלוֹם שדכן. כּכל אשר ימַהר, כּן יִיטב לוֹ… בּקיצוּר, המוּתּר לי לָשבת? [יוֹשב]. יֶש לי בּשבילךָ כּלָה – עוֹברת לסוֹחר!

בּני [מגחךְ]. מי היא הכּלה? [יוֹשב ממוּלוֹ].

שלוֹם שדכן [מַבּיט סביבוֹ]. אַיֵה אֶסתּר?

בּני. לָמה היא לָךְ?

שלוֹם שדכן. לשידוּךְ. בּשבילךָ.

בּני. שדכן כּזה אָתּה? מכּלָה אַחַת אַתּה רוֹצה לקבּל דמי שדכנוּת שתּי פּעמים?

שלוֹם שדכן. רוֹצה אני לקבּל לוּא פּעם אֶחָת!

בּני. וכי אִידל חַלפן אֵיננוּ משלם?

שלוֹם שדכן. חָלילה! משלם הוּא! בּאוֹצר הוּא משלם! כּאשר יחפּרוּ אֶת האוֹצר, יעשירני עוֹשר גָדוֹל!

בּני. אִם כּן, הלא זה אָלראיט!

שלוֹם שדכן [גוֹחן אֵלָיו]. היוֹדע אַתּה אֵת אשר אוֹמַר אֵליךָ? נחוּצים לי שלוֹשה שקלים לשבּת, כּמוֹ אַויר לנשימה. בּביתי לא לבד שאֵין עֵז – אפילוּ חַלָה אֵין עדיִין. תּן לי אֵיפוֹא שלוֹשה שקלים, ואֶמכּוֹר לךָ אֵת כּל חלקי בּאוֹצר!

בּני [מַבּיט בּוֹ בּגיחוּךְ רחב]. שמַעֿֿֿ-נא! דוֹמה אני, שאֵינךָ יהוּדי שוֹטה כּלָל!

שלוֹם שדכן. אֶלָא מה? עוֹד שוֹטה אֶהיֶה? גם קבּצן וגם שוֹטה?

בּני [קם, מוֹציא אֶת צרוֹר כּספּוֹ]. הא לךָ שלוֹשה שקלים.

שלוֹם שדכן [לוֹקח אֶת השטר, קם נרעש]. הלא זה עֶשׂרים וחמשה!… מַהֿֿֿ-מַהֿֿֿ-מַהֿֿֿ-זה? דמי שדכנוּת, אוֹ מחיר חלקי בּאוֹצר?

בּני. אַחַרֿֿֿ-כּךְ נַעשׂה אֶת החשבּוֹן [תּוֹפס לוֹ בּכתפיו]. השוֹמע אַתּה, מיסטר שדכן? לא אִידל חַלפן שלָחךָ – אלוֹהים שלח אוֹתךָ הנה! אני צריךְ לךָ! אני צריךְ לךָ מאוֹד! [מוֹליכוֹ אֶל הדלת]. לךְ מפּה, וכעבוֹר עשׂרה רגָעים תּמצאֵני בּשוּק, ליד סוּכּת המשוּמד – שם נדבּר. לךְ, מַהר וָלךְ!

שלוֹם שדכן [ליד הדלת, משתּוֹמם, מסתּוֹבב תּחת ידיו של בּני]. היוֹדע אַתּה? אני… אני… אני מַתחיל להאמין, כּי יֵש אוֹצר…

בּני [דוֹחה אוֹתוֹ מפּניו]. בּוַדאי יֵש אוֹצר! יֵש וָיֵש! מַהר וָלךְ, אָמַרתּי לךָ, מַהר וָלךְ! [שלוֹם שדכן יוֹצא. בּני עוֹמד רגע בּפנים נלהבים, משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ, חוֹטף מגבּעתּוֹ וּמַקלוֹ, דוֹפק על דלת חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. אֶסתּר! דוֹדתי! [בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה יוֹצאוֹת].

אֶסתּר. הקראת לי, בּני?

בּתֿֿֿ-שבע. רצוֹנךָ לאמוֹר דבר?

בּני. כּן, אֶסתּרל! כּן, דוֹדתי! רצוֹני לאמוֹר לָכן, כּי הכּל אָלראיט!

אֶסתּר. אֶת החדשה הזאת כּבר שמַענוּ היוֹם מפּיךָ פּעמים רבּוֹת…

בּני. לא, אֶסתּר! הפּעם אני אוֹמר זאת בּאוֹפן אַחר לגמרי!… בּקיצוּר, יֶש לי הכּל, כּל הדרוּש לחפצי! אַל תּשאָלוּני – כּלוּם לא אַגיד לָכן!… עוֹד יוֹם אֶחָד – לא, עוֹד שני ימים – והאוֹצר שלי הוּא!… דוֹדתי! האוֹצר שלי הוּא! [מחַבּקה וּמנַשקה]. אֶסתּרל חמדתי! האוֹצר שלי הוּא [מחַבּקה וּמנַשקה]. זלדה, הכּל יִהיֶה אָלראיט, זלדה! [מחַבּקה וּמנַשקה. רץ אֵל הפּתח. נתקל בּלוי הבּא]. דוֹדי לוי! האוֹצר שי הוּא! שלי הוּא!… [מחַבּקוֹ וּמנַשקוֹ, יוצא בּמרוּצה. הכּל מַבּיטים אחריו משתּוֹממים].

המסךְ

 

מערכה שלישית    🔗

[למחר, בּליל מוֹצאֵי שבּת. – שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן. מַצבוֹת עקוּמוֹת וּדחוּיוֹת, של עֵץ ושל אֶבן, חבוּיוֹת פּה ושם בּצל אִילָנוֹת ושׂיחים, המַשׁירים עליֿֿֿ-סתיו. מימין שביל עוֹלה בּמַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. משׂמאֹל גדרֿֿֿ-אבנים נמוּכה, ואֶצלה דרךְ מוֹליכה אֶל העיר. ממוּל הצוֹפים שני אוֹהלים מסוּידים אָפוֹר, מצוּפּים רעפים אדוּמים, שהחלידוּ וכהוּ מרוֹב ימים. האוֹהל הימני – של הרב הזקן, השׂמאלי – של בּיתֿֿֿ-לוי. מאַחרי האוֹהלים מַשחירים אִילָנוֹת. בּין האוֹהלים נחפּר בּוֹר, וחוֹל תּחוּחַ נערם סביבוֹ. בּתוֹךְ הבּוֹר עוֹבדים באִתּים שני כּוֹריֿֿֿ-זהב, אֶחָד זקן, לָבוּש קפטן של מוּךְ, שציציוֹת עבוֹת נוֹשרוֹת מתּחתּיו, והשני צעיר. על סַפסל, ליד אַחַד האוֹהלים, בּצל אִילָן, מנַמנם אַברמלי מלמד. המקוֹם מוּאָר בּפנס תּלוּי בּחבל, שנמתּח מאוֹהל אֶחָד אֶל השני. במרחַק שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת מהבהבים אוֹרוֹת של פּנסים, דמוּיוֹת בּניֿֿֿ-אָדם נעוֹת אָנה ואָנה וקוֹלוֹת מקוּטעים נישׂאִים בּחשכה.]

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. חוֹששני, שאּנו יוֹרדים למַעמַקי אֶרץ עם האוֹצר יחד. חוֹפרים וחוֹפרים – וּמַעלים בּוֹץ.

כּורהֿֿֿ-זהב זקן. הס, אַל תּדבּר כּן. וכי רוֹצה אַתּה לקלקל חָלילה?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. שוֹאֵל אני רק אֶחָת: כּלוּם לא מצא נַאפּוליוֹן מקוֹם יפה לטמוֹן בּוֹ אֶת דינריֿֿֿ-הזהב אֶלָא פּינה נדחת זו?

כּורהֿֿֿ-זהב זקן. הנה תּראֶה, כּי בּדבריךָ אֵלה עוֹד תּביא צרה על ראשנוּ!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. לָמה אַתּה חָרד כּלֿֿֿ-כּךְ לנַפשךָ?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. הלא אֵינךָ חוֹפר תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה – חוֹפר אַתּה אוֹצר!… [מצד הגָדר מתנַהל וּבא שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי, מבוּסם קצת].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי [בּניגוּן, בּפני עצמו]. שערי שמים פּתח, ואוֹצרךָ הטוֹב לָנוּ תּפתּח, תּוֹשיע וריב אַל תּמתּח, והוֹשיעֵנוּ אלוֹהי יִשעֵנוּ… [ניגָש אֶל הבּוֹר]. יהוּדים, יגעתּי וּמצאתי!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. אֶת האוֹצר?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לא, מַשקה! [מוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק ייש וכוֹסוֹת]. ולא מַשקה סתם, אֶלָא מן האָדוֹםֿֿֿ-האָדוֹם ההוּא, כּכּתוּב: כּוּלָה מַשקה… [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת]. שתוּ, אַחַי, פּוֹעליֿֿֿ-צדק. היוֹם הרת עוֹלָם! היוֹם יוֹם חַגנוּ!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. יוֹם חַגנוּ עוֹד יִרחָק. חוֹפרים אָנוּ וחוֹפרים – [שוֹתה] – וּמַעלים בּוֹץ!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אַל יִפּוֹל לבבכם! אִם אני זכיתי בּעֶרב שבּת עם חשכה לקנוֹת עֵז, זכה נזכּה, אִם יִרצה השם, גם למצוֹא אֶת האוֹצר!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. הלוַאי!… לחַיִים, רב שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי! יִתּן אלוֹהים…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שתּהיֶה שוֹפעת ושוֹפעת חָלָב!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. עֵז הגוֹּנה קנית?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לפני מלַכים תּתיצב! לא עֵז, אֶלָא אֵם, אֵם מינקת!… דוֹמה, קוֹל נַחרה אני שוֹמע? [ניגָש אֶל הסַפסל]. מי הוּא זה ואֵיֿֿֿ-זה הוּא אשר מלָאוֹ לבּוֹ לישוֹן בּלילה הזה? ולא רב אברמלי מלמד? [גוֹחן אֵלָיו, מעירוֹ] רב אַברמלי, עם קדוֹשים, עוּרוּֿֿֿ-נא! התעוֹררוּֿֿֿ-נא! התגבּרוּ וקוּמוּ לעבוֹדת הבּוֹרא!

אַברמלי. הא? שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי? [מוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק וכוֹס, אֶל הזקן]. קידוּש אַתּה רוֹצה?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני ולא אַחר! ואַתּה, רב אַברמלי, מַניח חַיֵי עוֹלָם ושוֹכב פּה למַעצבה תּחת גפנךָ ותחת תּאֵנתךָ! תּמהני עליךָ: הזאת נעמי?…

אַברמלי. אִשתּי גירשתני מן הבּית, וּבאתי הנה לישוֹן… טוֹעֶנת היא, אִשתּי, כּי עלֿֿֿ-פּי דין עלי לקבּל שני חלָקים מן האוֹצר. אִילמלא אני, היא אוֹמרת, אִשתּי…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. צדקה ממךָ!… אִם כּן, הלא מצוָה עליךָ לָקחת מעט ייש, לקיֵים מַה שנאמר: וייש למריֿֿֿ-נפש… [מוֹזג לוֹ].

אַברמלי. ייש? על לב ריק? כּמעט לא אָכלתּי היוֹם…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שתה! אני, שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי שמַעֿֿֿ-קוֹלנוּ, פּוֹעֵלֿֿֿ-צדק, גבּאי בּביתֿֿֿ-הכּנסת של חַייטים וּבעל עֵז בּעמיו, גוֹזר עליךָ בּגזירת בּעלֿֿֿ-מלָאכה, כּכּתוּב: יגיע כּפּיךָ אַשריךָ!…

אַברמלי. מילא, אִם גזירה היא, נקבּל… [שוֹתה]. המַשקה הוּא דווקא מַשקה הגוּן…

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אהא! ההיטב נגע עד קוּרקבנךָ?… מן היין המשוּמד!

אַברמלי. מַשקה כּזה קישוּאִים כּבוּשים יפים לוֹ.

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אמת, אמת! כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: טוֹבה תּוֹרה עם דרךְֿֿֿ-אֶרץ… הבה נלךְ אֶל בּית אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת ונבקש שם קישוּאִים כּבוּשים. [פּוֹנה עם אַברמלי לצד הגָדר, מזמר]. שערי שמים פּתח, ואוֹצרךָ הטוֹב לָנוּ תּפתּח… [שניהם מתעלמים. כּעבוֹר רגע מתגלה משם אַריֵה אִישֿֿֿ-הקברוֹת, ישיש קטן, עוֹבר וּבטל, בּעל זקן דק, שהצהיב מרוֹב שׂיבה].

אַריֵה [ניגָש, מפעפע בּמקטרתּוֹ]. גזלָנים, הלא מכלים אַתּם לי אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אַתּם מכלים לי… לָקחוּ שׁדהֿֿֿ-קברוֹת יפה כּזה ועשׂוּ בּוֿֿֿ- חוּרבּן. חפרוּהוּף עקרוּהוּ, השחיתוּהוּ…

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. רב אַריֵה! כּמה שנים אַתּה יוֹשב כּאן בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת?

אַריֵה. הא? הלא הוּא אשר אָמַרתּי! מאַיִן בּא אוֹצר לכאן? האוֹצר, אני אוֹמר לָהם, מקוֹמוֹ מזה והלאה!…

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. אָזניו כּבדוּ משמוֹע. בּוַדאי בּן מאָה שנה הוּא.

אַריֵה. הא? מזה והלאה!… [מַראֶה בּמקטרתּוֹ]. הרחקֿֿֿ-הרחק למעלה! ואַף זה – לא שלוֹש עֶשׂרה. לכל היוֹתר אוּלי יעלה החשבּוֹן לשבע. חָמש חביוֹת גדוֹלוֹת ואַרבּע חביוֹת קטנוֹת…

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. רב אַריֵה, שמא זוֹכר אַתּה אֶת נַאפּוֹליוֹן?

אַריֵה. הא? [מכווץ כּתפיו]. חָלילה! לא יִמצאוּהוּ!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר [קוֹפץ מתּוֹךְ הבּוֹר, קוֹרא בּקוֹל על אָזנוֹ]. שוֹאֵל אני, אִם זוֹכר אַתּה אֶת נַאפּוֹליוֹן?

אַריֵה. הס! לָמה תּצעק כּלֿֿֿ-כּךְ? אֵינני חירש!… אֶת מי, אתּה אוֹמר?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. אֶת נַפּוֹליוֹן הגָדוֹל!

אַריֵה. אֶת הגָדוֹל? יפה שאָלתּ! עדיִין הכּרתּי אֶת אָביו, אֶת מנדל, שהיה מַחזיק על אֵם הדרךְ אֶת בּיתֿֿֿ-המַרזח. יהוּדי גברתּן היה, בּאֶצבּע אַחַת היה מַכריע שני גוֹיִים… יהוּדים כּאֵלה שוּב אֵין רוֹאִים היוֹם… [ממַעלה השביל יוֹרד ולוֹצלָבסקי וּפנס בּידוֹ].

ולוֹצלָבסקי. נוּף לוֹבשי אַרבּע כּנפוֹת? אֵין עדיִין אוֹצר? [מציץ לתוֹךְ הבּוֹר]. הוֹי, נרפּים, יִמַח שמכם! וכי כּךְ אַתּם חוֹפרים?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. חוֹפרים אָנוּ, פּריץ, עד כּמה שידנוּ מַגָעת.

ולוֹצלָבסקי. זכרוּ אֵיפוֹא! אִם תּמצאוּף אני נוֹתן לָכם תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה לכל ימי החוֹרף! עד אשר יֵצא מאַפּכם!

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. תּוֹדה, פּריץ. כּבר שתינוּ.

אַריֵה [אֶל ולוֹצלָבסקי]. מַה זה בּידךָ – ייש אוֹ שפּירט?

ולוֹצלָבסקי. מי הוּא מַלאַךְֿֿֿ-המות הזה?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. זהוּ אִישֿֿֿ-הקברוֹת. יוֹשב הוּא כּאן ליד השער.

ולוֹצלָבסקי [מוֹזג אֶת הכּוֹס, מַגישה לאַריֵה]. הא לךָ, שתה לחַיִים.

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן [צוֹעֵק מן הבּוֹר]. רב אַריֵה, הרי זה נסךְ!

אַריֵה. הא? אני שוֹתה הכּל. שוֹתה אני ייש, שוֹתה אני גם שפּירט… [מריק אֶל גרוֹנוֹ אֶת הכּוֹס, צוֹרח בּקוֹל דק]. הרי זה שפּירט!

ולוֹצלָבסקי. בּוֹא הנה, זוֹלל וסוֹבא זקן. [מַטהוּ הצדה, מדבּר אֵלָיו בּלָחַש]. עמוֹד פּה עלֿֿֿ-ידם, פּקח עליהם עין, וּתקבּל גם אַתּה מן החָצר שתּים אֵיפוֹת תּפּוּחיֿֿֿ-אדמה. ואִם יִקרה דבר, רוּץ תּיכף ואמוֹר לי. נמצא אני שם, מלמעלה. [טוֹפח לוֹ על שכמוֹ]. הבינוֹת, מַלאַךְֿֿֿ-המות? [אַריֵה מנַענע לוֹ כּל הזמן אֶת ראשוֹ. ולוֹצלָבסקי פּוֹנה ועוֹלה בּשביל ההר].

אַריֵה. מי הוּא זה? לא פייביש?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. אֵיזה פייביש? הלא גוֹי הוּא! פּריץ!

אַריֵה. אִם כּן, מַכּיר אני אוֹתוֹ. זוֹכר אני עדיִין אֶת אביֿֿֿ-אָביו, אֶת מיכל המוֹזג. יהוּדי חָלוּש היה, להבדיל בּיני וּבינוֹ, ידוּעֿֿֿ-שיעוּל תּמיד, כָּח וָרָק [מפעפּע בּמקטרתּוֹ]. ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן, מעט השפּירט שלוֹ ראוּי לשבח, יוֹרד חַדרי בּטן… ננַא, עֵת לָלכת לישוֹן… [פּוֹנה אֶל הגָדר]. הוֹי, גזלָנים. גזלָנים! אֵת כּל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת השחיתוּ לי… [מתעלם. ממַעלה השביל בּאִים לוי, בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה].

לוי [מרים אֶת הפּנס]. הנה הגָדר. לכנה בּדרךְ זוֹ עד השער. [אֶל כּוֹריֿֿֿ-הזהב]. נוּ, יהוּדים? אֵיפה אַתּם עוֹמדים?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. עוֹמדים אָנוּ עדיִין, רב לוי, בּמַהֿֿֿ-טוֹבוּ.

לוי. בּטחוּ בּאלוֹהים וקווּ לישוּעתוֹ. והעיקר הווּ זהירים, לבל תּגעוּ חָלילה בּקברים הקדוֹשים. היזָהרוּ והישָמרוּ! [מַבּיט מדוּכדךְ אֶל הבּוֹר, מניע ראשוֹ]. אַי, לא טוֹב, לא טוֹב אנחנוּ עוֹשׂים… חילוּל הקוֹדש, חילוּל הקוֹדש…

בּתֿֿֿ-שבע. וכי לא ידעתּ מראש, כּי יחפּרוּ בּין הקברים?

לוי. לא עלה על דעתּי… לא עלה על דעתּי, כּי כּן יִהיֶה… [עוֹמד שקוּע בּמַחשבוֹת, מתעוֹרר]. נוּ? לָמה עמַדתּן פּה? לכנה הבּיתה.

בּתֿֿֿ-שבע. לוי! שמַע לקוֹלי וּבוֹא גם אַתּה עמנוּ. הלא פּניךָ כּפני מת!…

לוי. אִשה, מַה תּדבּרי? הנה חָפרוּ אֶת חצי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, כּל העיר שרוּיה בּצער, ואני אֵלךְ לביתי לישוֹן?

בּתֿֿֿ-שבע. אֶלָא מה, כּלוּם פּה תּלין? [מציצה על הקברים בּרטט]. פּחד יחלפני…

זלדה. לָמה אַתּ מפחדת כּלֿֿֿ-כּךְ, בּעלתֿֿֿ-הבּית? הלא פּה רבּה השׂמחה יוֹתר מבּעיר. אנשים עוֹבדים, חוֹפרים, מחַפּשׂים…

לוי. אֵיפה בֶּני?

בּתֿֿֿ-שבע. אֵיפה עליו להיוֹת? בּבּית.

לוי. אוּלי כּדאי הדבר, כּי יבוֹא הנה?

בּתֿֿֿ-שבע. מַה יעשׂה פּה?

לוי. כּלוּם יוֹדע אני?… הנה רבּים שוֹאלים פּה עליו…

אֶסתּר. אַבּא! בּני בּיקש, לבל נַפריעֵהוּ הלָילָה. רוֹצה הוּא להיוֹת יחידי.

לוי. יחידי? מה הוּא עוֹשׂה יחידי?…

אֶסתּר. גם אני לא אֵדע… אבל לָמה אַתּה מיצר כּלֿֿֿ-כּךְ, אַבּא? [מַחליקה לוֹ על שרווּלוֹ]. אַל תּתעצב. לבּי אוֹמר לי, כּי לא תּשוּב הבּיתה ריקם…

לוי [מתעוֹדד]. האוּמנם, אֶסתּרל? גם לבּי אוֹמר לי כּך. [מַחליק לָה על ראשה]. בּזכוּתֵךְ, בּתּי, וּבזכוּת אָבי ואביֿֿֿ-אָבי, זכרוֹנם לברכה, הנחים פּה בּשלוֹם על משכּבם… [מַראֶה על האוֹהל]. נוּ, לכנה הבּיתה. [מוֹליךְ אוֹתן עד הגָדר. בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה מתעלמוֹת. לוי חוֹזר אֶל אוֹהל אָביו, נוֹגע בּזהירוּת בּכּוֹתל, מַסתּיר פּניו בּידיו, ניצב דוּמם. – ממַעלה השביל נשמע קוֹל בּניֿֿֿ-אָדם ונראֶה אוֹר פּנסים מתקרב. מיד מתגלים ליזרֿֿֿ-ווֹלף, אִידל עם אִיציק, שלוֹם שדכן, פייגהֿֿֿ-לאה וניסי. אליהם נספּחים מצד הגָדר גם אַברמלי ושמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הבּאִים מדיינים זה עם זה ונראִים כּנרגָשים].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [אֶל הכּוֹרים, בּרגזה]. נוּ? מצאתם שמץֿֿֿ-דבר?

כּוֹרהֿֿֿ-זהב צעיר. לעֵתֿֿֿ-עתּה מצאנוּ בּוֹץ.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לָמה אַתּם מתמַהמהים כּלֿֿֿ-כּךְ.

כּוֹרהֿֿֿ-זהב זקן. כּלוּם אנחנוּ מתמַהמהים? הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא מתמַהמה.

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אִמרוּ מעתּה, יהוּדים: וכי אֵין אִידל זה מתעתּע אוֹתנוּ?

אִידל. מה אַתּם רוֹצים? כּי אָביא אֶל בּיתכם אוֹצר מן המוּכן? הנה, הלא עושׂים בּמלָאכה – טוֹרחים, חוֹפרים…

פייגהֿֿֿ-לאֶה. כּבר חָפרוּ שלוֹשה עשׂר בּוֹרוֹת – והאוֹצר אֵיננוּ. ניסי, הלא שלוֹשה עשׂר?

ניסי. אִם אַתּ אוֹמרת שלוֹשה עשׂר, בּוַדאי יוֹדעת אַתּ אֶת החשבּוֹן.

שמעוֹןֿֿֿ-אלי. החשבּוֹן בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים. שלוֹשה עשׂר אוֹהלים – שלוֹשה עשׂר בּוֹרוֹת.

אַברמלי. כּנגד שלוֹש עֶשׂרה החביוֹת…

פייגהֿֿֿ-לאָה. ואני רוֹצה היִיתי לראוֹת בּעֵינַי לוּא חָבית אֶחָת.

ניסי. פייגהֿֿֿ-לאֶה, בּבקשה ממךְ, אַל תּדחקי אֶת הקץ!

אַברמלי. אַל תּרגיזי אֶת האוֹצר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אָזנַיִם לָאוֹצר. אָנוּ מתקוֹטטים כּאן, והוּא שוֹמע ושוֹקע מַטהֿֿֿ-מטה…

אִידל. ואני אוֹמר לָכם עוֹד פּעם, כּי רק פּה מקוֹם קבוּרתוֹ! [מַראֶה על אוֹהל הרב]. מדעתּי לא אָזוּז!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב אִידל! ניצבים אנחנוּ פּה לפני קבר הרב הזקן – בּמקוֹם כּזה אָסוּר לתעתּע! אמוֹר אֶת האמת: האוּמנם בּא אֵליךָ בּחלוֹם?

אִידל. מה אַתּה סח, בּןֿֿֿ-אָדם? וכי משׂחַקֿֿֿ-ילָדים הוּא לָךְ?…

פייגהֿֿֿ-לאֶה. וּמכּאן הוֹציא לךָ כּיס מלא דינריֿֿֿ-זהב?

אִידל. כּבר אָמַרתּי לָכם שלוֹש עֶשׂרה פּעמים, כּי מכּאן!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ועל דינריֿֿֿ-הזהב היה כּתוּב בּפירוּש בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “הנאהבים והנעימים”?

אִידל. בּפירוּש: “הנאהבים והנעימים”…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [לוֹבש נמרצוֹת]. הבה נקח אֶת בּן הפּקוּעה שלךָ עוֹד פּעם לבדיקה. אבל אמוֹר לוֹ, שלא יגמגם עוֹד בּלשוֹנוֹ – הלא צריךְ לָשׂים קץ לדבר!… אִיציק, קרב הנה!

אִידל [מוֹליךְ אֶת אִיציק בּידוֹ מסביב לאוֹהל הרב]. אִיציק, אַל תּהי נרדם כּלֿֿֿ-כּךְ! הסתּכּל היטב והיזָכר! [מאִיר לוֹ בּפנס]. האִם פּה?

אִיציק [בּקוֹל אחוּזֿֿֿ-שינה]. מה האִם פּה?

אִידל. מצאת אֶת הדינר?

אִיציק. כּן.

אִידל [מוֹליכוֹ אֶל העֵבר השני]. אֶפשר פּה?

אִיציק. כּן.

אִידל [מוֹליכוֹ אֶל הבּוֹר]. ואֶפשר פּה?

אִיציק. כּן.

אִידל [מוֹשכוֹ בּידוֹ]. אוֹי הלוַאי שלא תּפּח רוּחךָ! על כּל מקוֹם שמַראִים לוֹ הוּא אוֹמר: כּן וכן וכן! [הנקהלים מַבּיטים נוֹאָשים אִיש אֶל רעֵהוּ].

אַברמלי. תּנהוּ רגע על ידי! עמי ידבּר בּשׂפה אַחרת! [לוֹקח אֶת אִיציק בּידוֹ]. אִיציק אַל תּהי ערלֿֿֿ-ראש, אִיציק! כּששוֹאלים אוֹתךָ, ענה כּאִיש! [מאִיר לוֹ בּכל המקוֹמוֹת, אשר הוֹליכוֹ שם אִידל]. האִם לא פּה?

אִיציק. מה האִם לא פּה?

אַברמלי. מצאת אֶת הדינר?

אִיציק. לא .

אַברמלי. גם לא פּה?

אִיציק. לא.

אַברמלי. וגם לא פּה?

אִיציק. לא.

אַברמלי. נוּ? הרוֹאִים אַתּם, כּי עמי היתה לוֹ שׂפה אַחרת וּדברים אחרים?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּקיצוּר, יהוּדים, אֵין מַה לדבּר – האוֹצר אֵיננוּ פּה!

אִידל [תּוֹפס בּאִיציק, מנַענע אוֹתוֹ]. אִיציק!…

אִיציק [מַתחיל בּוֹכה]. אני רוֹצה לישוֹן!…

ניסי. לָמה הם מצערים אֶת היֶלד כּל הלָילָה? מן היוֹשר הוּא, כּי כּוּלָנוּ נלךְ לישוֹן.

פייגהֿֿֿ-לאֶה. אִשה, לישוֹן נכסַפתּ? בּלא האוֹצר אֵיני הוֹלכת לישוֹן!

ניסי [בּתחנוּנים]. פייגהֿֿֿ-לאָה, אני נוֹפל אַפּים אָרצה…

שלוֹם שדכן. אבל לָמה עוֹמד רב לוי מרחוֹק? רב לוי, עוּצה אַתּה עֵצה!

לוי [מתּוֹךְ דיכדוּךְֿֿֿ-הנפש]. מה אִיעצכם? בּןֿֿֿ-לילה, כּפי הנראֶה, אֵין אוֹצר מתגלה. ולא בּרעש, לא בּיד חזקה נגש עד האלוֹהים… צריכים אנחנוּ לחַפּשׂ וּלקווֹת לישוּעתוֹ. אביֿֿֿ-אָבי, זכר צדיק לברכה, חיפּשׂ כּל ימי חַייו – ולא מצא…

שלוֹם שדכן. אבל אָביךְ, זכר צדיק לברכה, הלא נגלָה אֵליךָ בּחלוֹם?…

לוי. נגלָה, נגלָה… אַךְ דברים בּרוּרים לא דיבּר…

שלוֹם שדכן. אבל מכּיוָן שהוּא עצמוֹ, זכר צדיק לברכה, טרח וּבא אֵליךָ בּחצי הלילה, האֵין זה אוֹת וּמוֹפת, כּי עלינוּ לחפּוֹר פּה, אֵצל אָהלוֹ?

לוי [בּרטט]. חָלילה! דבר כּזה לא אֶתּן לעשׂוֹת!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. ואני אוֹמר לָכם, יהוּדים, עוֹד פּעם, כּי נלךְ ונשאַל אֶת בּנילי – הוּא יוֹדע יוֹתר מכּוּלָנוּ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. רב לוי! אוּלי בּאמת נשלח ונקרא לבני שלָךְ?

שלוֹם שדכן. מַה בּניֿֿֿ-אָדם אֵלוּ מפטפּטים? מַה יוֹדע אִיש צעיר כּמוֹהוּ?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. שמַע לקוֹלי, רב שלוֹם! אִיש צעיר כּמוֹהוּ יוֹדע נַגן! הנה שרוּי היִיתי חצי שנה בּלא עֵז. בּא בּני ואָמַר: תּהי עֵז – וַתּהי עֵז!… [ממַעלה השביל רץ ולוֹצלָבסקי כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].

ולוֹצלָבסקי. הוֹי, מַלאכיֿֿֿ-המות, מה התאַסַפתּם פּה? כּבר מצאתם?

אִידל. כּן, מצאנוּ! מַכּוֹת מצאנוּ!

ולוֹצלָבסקי [ניגָש עדיו]. פּאן יוּדקה, שׂוֹנא יִשׂראֵל, אַתּה סוֹבבני בּכחש!

אִידל. אֵיזה כּחש? מה רצוֹנךָ, פּריץ?

ולוֹצלָבסקי. לָמה אַתּם מתרוֹצצים כּל הלילה כּעכבּרים הניגָפים הלָלוּ, לכאן וּלכאן, לכאן וּלכאן?… מתחַבּאִים אַתּם מפּני?

אִידל. מה הוּא דוֹרש מחַיי? לָמה דבק בּי כּסַפּחת? אֵין אוֹצר, פּריץ! אַיִן – תּם ונשלָם!

ולוֹצלָבסקי [מַבּיט אֶל הקהל בּעֵינַיִם יוֹרוֹת זיקים]. הכן אֵיפוֹא? שוּב אֵין אוֹצר? אָיִן? הזאת היא אֵיפוֹא דרכּכם אִתּי, אַנשי מקח וּממכּר? [מניע בּסוֹככוֹ]. חַכּוּֿֿֿ-נא, בּניֿֿֿ-כלָבים, עוֹד נכוֹנים לָכם שפטים מידי! [פּוֹנה בּרגלים ממַהרוֹת אֶל הגָדר, מניע בּסוֹככוֹ]. כּוּלכם תּרקדוּ לפנַי על גחָלים בּוֹערוֹת! אֶת עפר רגלי תּלחכוּ, מַהֿֿֿ-יפיתים ארוּרים!… [מתעלם. הקהל עוֹמד נבהל].

אִידל. יֵלךְ לוֹ לכל הרוּחוֹת! אוֹכל לחםֿֿֿ-חינם!… [מצד הגָדר בּאה אֶלקה].

אֶלקה [עוֹמדת רגע בּעֵינַים תּוֹהוֹת, מזנקת אֶל הנקהלים]. אהא, הנה הנם! עתּה לא תּימלטוּ עוֹד מידי! [מבקשת בּעֵיניה]. אֵיפה הוּא הדינר הטיפּש של הנער? כּוונתי, הנַער הטיפּש של הדינר? [מוֹרה על אִיציק}. הזה הוּא? [תּוֹפסת בּוֹ]. טיפּש, השב לי אֶת הנער! כּוונתי, אֶת הדינר! שלי הוּא! אוֹצרי הוּא! ירוּשתֿֿֿ-דמים של בּעלי!

אִידל. הרפּי ממנוּ, מטוֹרפת! [מוֹציא מידה אֶת אִיציק]. לכי מפּה!

אֶלקה. הכן? הגם מפּה תּגָרשוּני? הדבר הזה לא יעלה בּיֶדכם! פּה אֵין אַתּם ספוּנים בּבתּיכם! פּה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת של אלוֹהים! פּה יֶש לי חלק ונַחלָה יוֹתר מכּוּלכם! פּה יֶש לי אָב וָאֵם! ודוֹדים! ודוֹדוֹת! וסבים! וסבוֹת! הם לא יִראוּ אָון ויחרישוּ! הם לא יִתּנוּ, כּי זרים יחַלקוּ אֶת אוֹצרי, אֶת דינרי, אֶת ירוּשתי!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. לכי מפּה תּיכף וּמיד, מטוֹרפת כּמוֹתךְ! [אוֹחז בּה וּמוֹשכה אל הגדר. זוֹ מסרבת].

קוֹלוֹת. לכי מפּה, מטוֹרפת! לכי מפּה! [דוֹחפים אוֹתה. קם שאוֹן].

לוי [ליד אוֹהל אָביו, רוֹעֵד כּוּלוֹ]. הסוּ! החרישוּ כּוּלכם! מַה זה? לָמה נזעקתּם? לָמה הרימוֹתם קוֹלֿֿֿ-זוָעוֹת? וכי שכחתּם אֶת המקוֹם, אשר בּוֹ אנחנוּ עוֹמדים? הלא עוֹמדים אנחנוּ בּביתֿֿֿ-מוֹעֵד לכל חָי, בּין קברוֹת קדוֹשינוּ! הלא מחַפּשׂים אנחנוּ אוֹצר, וחָלילה לָנוּ להרים פּה קוֹל, להקים פּה רעש, לקרוֹא פּה לָריב! יהי שלוֹם בּתוֹכנוּ, שלוֹם וּדממה!… [כּל הנקהלים משתּתּקים, כּוֹבשים פּניהם בּקרקע. פּתאוֹם פּוֹלח אֶת הדממה קוֹל תּקיעה של שוֹפר, הבּוֹקע ועוֹלה ממַעמַקי שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. הכּל ניתּרים ממקוֹמם].

שלוֹם שדכן [בּלחש]. השמַעתּם? השמַעתּם? דוֹמה, קוֹל שוֹפר?

קוֹלוֹת [בּחרדה וּבלחש]. הס! הס! [שוּב נשמע קוֹל שבריםֿֿֿ-תּרוּעה].

שלוֹם שדכן. יהוּדים! חוֹששני, שזה קוֹל קוֹרא לָאוֹצר…

קוֹלוֹת. הס! הס! הס! [שוּב נשמע קוֹל ממוּשךְ של תּקיעה גדוֹלה. הקהל עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמוֹ].

שלוֹם שדכן. נלךְ לשם! קוֹל השוֹפר בּא משם! [מַראֶה למעלה. הכּל פּוֹנים כּאִיש אֶחָד, בּלי לדבּר דבר, אֶל מַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת. שני הכּוֹרים קוֹפצים מתּוֹךְ הבּוֹר ורצים אַף הם אַחרי הקהל. הבּימה מתרוֹקנת. כּעבוֹר רגָעים אחָדים מתגלה שוּב שלוֹם שדכן, עוֹבר בּלָאט עלֿֿֿ-פּני האוֹהלים, מתגנב לָגשת אֶל הגָדר, מַבּיט על סביבוֹתיו וּמוֹציא מפּיו כּעֵין שם המפוֹרש]. אֶלי ראיט!… [מעל הגָדר קוֹפצים בּני והוֹלוֹביֶשקה, שניהם מעוּטפים שחוֹרים].

בּני. הכּל מתוּקן?

שלוֹם שדכן. מתוּקן וּמקוּבּל! הוֹצאתי כּאן מתּחת ידי מלאכתֿֿֿ-מחשבת – כּפתּוֹר וָפרח! אבל גם אַתּה, אדוֹני המיסטר, אֵינךָ תּינוֹק של בּיתֿֿֿ-רבּוֹ. תּקעת בּשוֹפר, כּתוֹקע מלידה וּמבּטן!

בּני. אָה, יוֹדע אני לתקוֹע!… [טוֹמן אֶת השוֹפר, רוֹמז על הוֹלוֹביֶשקה]. מַה דעתּךָ עליו, האִם לא יבייש אוֹתנוּ בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש שלוֹ?

שלוֹם שדכן. וכי יוֹדע אָני? שינַנתּי לוֹ היוֹם אֶת התּוֹרה אַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת. אָמנם המוֹחַ אשר בּקדקדוֹ הוּא דווקא מוֹחַ של גוֹי!…

הוֹלוֹביֶשקה. משקר הוּא כּכלב! יוֹדע אני אֵת כּל המלים בּעלֿֿֿ-פּה, כּ“אוֹטשי נַאש”…²

שלוֹם שדכן. בּקיצוּר, עוֹד מעט נחיֶה ונשמע. [מוֹליךְ אֶת שניהם אֶל האוֹהלים]. הנה שני האוֹהלים. אַתּה, רוּם מעילָתךָ, תּמחַל על כּבוֹדךָ ותשתּטח מאַחרי האוֹהל הזה – של הרב. ואַתּה, אדוֹני המיסטר, בּוֹאֿֿֿ-נא והיסתר מאַחרי אָהלוֹ של דוֹדךָ. ואני אֵלךְ להביא אוֹתם אַחַד אֶחָד… נוּ, רוּם מעילָתךָ? לךְ שכב!

הוֹלוֹביֶשקה [חוֹכךְ]. הנה זה הדבר… האִם לא תּאוּנה פּה אֵלי רעה? יֶש לָנוּ כּאן עֵסק לא עם החַיִים, אֶלָא עם המתים…

בּני. שוֹטר גיבּוֹרֿֿֿ-חַיִל כּזה אָתּה?

הוֹלוֹביֶשקה. מפּני גוֹי מת אֵינני ירא. אבל כּאן שוֹכבים מתים יהוּדים… מַעשׂה אַחר לגמרי!

שלוֹם שדכן. אַל תּירא, רוּם מעילָתךָ. כּאן שוֹכבים צדיקים כּאֵלה, אשר לא יֹאבוּ לטמא ידיהם בּמשוּמד כּמוֹךָ… נוּ? לךְ שכב! [הוֹלוֹביֶשקה מציֵית, נחבּא אֶל אוֹהל הרב]. ואַתּה, אדוֹני המיסטר, היֵש בּידךָ הצעצוּע האַמריקאִי?

בּני. יֵש וָיֵש! [מַבריק אֶל פּניו בּפנס חַשמלי].

שלוֹם שדכן [נרתּע לאחוֹריו]. אוֹרוֹת מאוֹפל, כּאשר ציוָה אלוֹהים!

בּני [נחבּא אֶל האוֹהל השני]. אָלראיט! יכוֹל אַתּה לָלֶכת! [שלוֹם שדכן פּוֹנה בּצעדים מהירים אֶל מַעלה השביל. רגע משׂתּררת דוּמיה עמוּקה].

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. נוֹכל הוּא השדכן מאֵין כּמוֹהוּ!

קוֹל בּני. אֵיננוּ נוֹפל ממךָ! [מאַחרי אָהלוֹ מַבריקים אוֹרוֹת בּזה אַחר זה].

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. גם אֶצלכם בּאַמריקה יֵש שדכנים?

קוֹל בּני. די והוֹתר! כּכּלָבים אשר בּשוּק!

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. וּמשוּמדים?

קוֹל בּני. אֵין אַף אֶחָד! אֶת כּוּלָם דנוּ דין לינטש!

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. מַה דעתּךָ? האִם טוֹב להיוֹת משוּמד?

קוֹל בּני. אֵינני יוֹדע. מעוֹלם לא ניסיתי בּזה.

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. מַעשׂה מזוּהם!

קוֹל בּני. אָנא, חדל לדבּר!

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. כּשמדבּרים, אֵין הפּחד גָדוֹל.

קוֹל בּני. הס! [לרגע משׂתּררת דממה. האוֹרוֹת מַבריקים בּזה אַחַר זה. מיד מתגלים ממַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת שלוֹם שדכן ולוי. שניהם נדבּרים בּלחש רוֹעֵד].

שלוֹם שדכן [נוֹשׂא אֶת הפּנס]. הרוֹאֶה אָתּה? עכשיו נעלמוּ האוֹרוֹת.

לוי. כּן, נעלמוּ.

שלוֹם שדכן. נפלא הדבר. מפּני בּניֿֿֿ-אָדם, כּפי הנראֶה, הם מתחַבּאִים.

לוי. כּן, מתחַבּאִים.

שלוֹם שדכן. והלא מכּאן נראוּ אֶליךָ?

לוי. מכּאן, מכּאן.

שלוֹם שדכן. לילֿֿֿ-שימוּרים הלילה הזה, ליל נסים ונפלאוֹת… [ניגָש אֶל אוֹהל בּית לוי]. ואני אוֹמר לךָ, רב לוי, כּי האוֹצר מוּנח כּאן, כּאן!…

לוי. אֵינני יוֹדע, אֵינני יוֹדע כּלוּם… [ניצב לפני האוֹהל בּראש כּפוּף].

שלוֹם שדכן. לָמה אֵינךָ יוֹדע, רב לוי? מכּיוָן שאָביךָ, זכר צדיק לברכה, בּא אֵליךָ בּחלוֹם הלילה וגילגל לךָ… [מַפסיק באֶמצע. מן האוֹהל נשמע קוֹל עמוּם, כּעוֹלה מן האָרץ, קוֹרא בּניגוּן ממוּשךְ: “לוי!”].

לוי. הס!… השמעתּ?

הקוֹל. לוי! לוי!

לוי [בּפחדֿֿֿ-מות]. השמעתּ? השמעתּ?

שלוֹם שדכן [משתּוֹמם]. מה?… אֵינני שוֹמע כּלוּם…

לוי. הס!…

הקוֹל. לוי! לוי! [לוי נרתּע לאחוֹריו, מַסתּיר פּניו בּידיו. הקוֹל מדבּר בּניגוּן ממוּשךְ]. לוי בּני, קרב אֵלי, חזק ואמץ, אַל תּירא ואַל תּיחַת!… [לוי פּוֹסע פּסיעה אַחַת אֶל האוֹהל וּשתּי פּסיעוֹת לאחוֹריו, מתנוֹדד, צוֹנח לָאָרץ, יוֹשב בּראש כּפוּף, הקוֹל מדבּר בּרגש חגיגי]. לוי בּני, הט אָזנךָ וּשמַע אֶת דברי אָביךָ מעוֹלם האמת. לוי בּני, ראִיתי בּיוֹם אֶת ענוּתֿֿֿ-נַפשךָ, שמַעתּי בּלילה אֶת אַנחַתֿֿֿ-לבּךָ, ונשלחתּי ממרוֹמים לגלוֹת לךָ סוֹד קדוֹש. הנה ידוֹע תּדע, לוי בּני, כּי האוֹצר קרוֹב אֵליךָ מאוֹד. מחר יִהיֶה האוֹת הזה – מחר בּבּוֹקר יִתגלה אֵליךָ בּזכוּת בּן אחוֹת אִשתּךָ בּנימין בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן… אַל תּבּט אֶל מַראֵהוּ, כּי צעיר הוּא לימים – זכוּת אבוֹתיו הקדוֹשים עוֹמדת לוֹ וכוֹחָם הרב לא סר מעליו עד היוֹם הזה. צדיק נסתּר הוּא, אֶחָד מלָמדֿֿֿ-וָאו קדוֹשיֿֿֿ-עֶליוֹן… ואַתּה, לוי בּני, הנה צוּוית, זאת עשׂה: לךְ שוּב לביתךָ, אַל תּסַפּר לאִיש דבר, סגוֹר אַחריךָ דלתיִם וּבריח ועלה על משכּבךָ לישוֹן. וּמחר, אִם יִרצה השם, תּשכּים בּבּוקר ואַל תּפתּח אֶת תּריסי חַלוֹנוֹתיךָ עד אשר יקוּם בּן אחוֹת אִשתּךָ בּנימין בּן זלאטה משנתוֹ ויִסעד אֶת לבּוֹ כּוֹס חַמים. אָז תּצוה לפתּוֹחַ אֶת תּריסי החַלוֹנוֹת ותגש אֵלָיו ותשאָלהוּ כּדברים האֵלה לאמוֹר: אַיֵה מקוֹם האוֹצר? והוּא יגלה לךָ אֶת מקוֹמוֹ, כּי בּזה כּוֹחוֹ גָדוֹל, כּי אֵין כּמוֹהוּ אֶכּספּרט לאוֹצרוֹת… [לוי נוֹפל אַפּיִם אָרצה]. רק חזק ואמץ, לוי בּני, ועשׂה כּכל אשר ציויתיךָ, אָז תּצליח בּכל דרכיךָ, וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ תּהיֶה אָלראיט!…

שלוֹם שדכן [שעמד כּל הזמן מן הצד בּגיחוּךְ כּמוּס, ניגָש אֶל לוי]. רב לוי! רב לוי! [גוֹחן אֵלָיו בּפנס]. אֵין זאת כּיֿֿֿ-אִם התעלף?… פֶה, הרי זה מַעשׂה מגוּנה!… [מנַענע אוֹתוֹ]. רב לוי! רב לוי!

לוי [מרים ראשוֹ מעל האָרץ, בּעֵינַיִם תּוֹעוֹת]. הא? מה? מי הוּא זה?

שלוֹם שדכן. מַה שמַעתּי? אֵינני מבין… האִם ראִית חלוֹם?

לוי. לא, לא חלוֹם, לא… הרימני מעל האָרץ!

שלוֹם שדכן [עוֹזר לוֹ לָקוּם]. מַה קרךָ, רב לוי?

לוי [מַבּיט בּאֵימה על סביבוֹתיו, מעיף עין באוֹהל, מַסתּיר פּניו בּידיו]. לא כּלוּם, לא כּלוּם… עלי לָלכת הבּיתה… עלי לָלכת תּיכף…

שלוֹם שדכן. אוּלי אלוה אוֹתךְ?

לוי. לא! חָלילָה, חָלילָה!… אַל תּדבּר אֵלי דבר!… תּן לי אֶת הפּנס, אני הוֹלךְ לבדי… [פּוֹנה אֶל הגָדר בּרגלים כּוֹשלוֹת, הוֹלךְ].

בּני [מוֹציא ראשוֹ מאַחרי האוֹהל]. נוּ? ההיה אָלראיט?

שלוֹם שדכן. אָלי ראיט! כּפתּוֹר וָפרח!… ועתּה אָרוּץ ואָביא אֶת האַרנבת השניה! [מתעלם. בּני נחבּא שוּב].

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. קישקשתּ אֶת המַפטיר שלךָ – תּאוָה לאָזנים!

קוֹל בּני. הלוַאי נזכּה לשמוֹע כּזאת גם מפּיךָ!

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [לאַחַר דוּמיה]. מה היה שֵם הנפטרת?

קוֹל בּני. אֵיזוֹ נפטרת?

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. המתה. אֵשת אִידל.

קוֹל בּני. פרוּמהֿֿֿ-גיטל היה שמה.

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. כּן דיבּרתּ. פרוּמהֿֿֿ-גיטל.

קוֹל בּני. וכי שכחתּ?

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה [בּפני עצמוֹ]. פרוּמהֿֿֿ-גיטל. פרוּמהֿֿֿ-גיטל… [לאַחַר דוּמיה]. חוֹששני, שהשדכן צדק.

קוֹל בּני. מַה צדק?

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. אָמנם מוֹחַ גוֹי בּקדקדי!…

קוֹל בּני. אַל תּירא דבר, אָז הכּל יִהיֶה אָלראיט.

קוֹל הוֹלוֹביֶשקה. וכי סבוּר אַתּה שאני יוֹשב בּטל? אני יוֹשב ולוֹמד… [בּפני עצמו]. פרוּמהֿֿֿ-גיטל, גיטלֿֿֿ-פרוּמה…

קוֹל בּני. הס! די לדבּר! [ממַעלה שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת בּאִים שלוֹם שדכן ואִידל עם אִיציק].

אִידל. נוּ? הבה אֶשמַע, מַה הוּא הסוֹד? [ניגָש אֶל הבּוֹר]. מַה זה? אַיֵה החוֹפרים? הלא משלם אני לָהם בּמיטב כּספּי!

שלוֹם שדכן. שמעוּ קוֹל שוֹפר – ורצוּ לשם.

אִידל. מַה יִמצאוּ שם? פּה הם צריכים לחפּוֹר! האוֹצר נמצא פּה! יוֹדע אני מַה שאני מדבּר!

שלוֹם שדכן. אבל ראֵה, הנה חָפרוּ פּה כּל הלָילָה…

אִידל. מה חָפרוּ פּה? [מאִיר אֶת הבּוֹר בפּנסוֹ]. וכי כּךְ חוֹפרים? רק קירצפוּ מלמעלה.

איציק [בּקוֹלֿֿֿ-בּוֹכים]. אַבּא, אני רוֹצה לישוֹן!

אִידל. לָמה תּקפה עליךָ שינה פּתאוֹם בּעֶצם הלָילָה? הנה סַפסל, לךְ שכב. [מוֹליכוֹ אֶל הסַפסל. אִיציק נוֹפל עליו כּבוּלֿֿֿ-עֵץ ונרדם מיד]. נוּ? הבה אֶשמע?

שלוֹם שדכן. שמעֵני, רב אִידל. הלא לפי המדוּבּר תּהיֶה מחר החוּפה?

אִידל. תּהיֶה… וּבכן?

שלוֹם שדכן. ואַתּה אֵיפוֹא חָתן?

אִידל. חָתן… וּבכן?

שלוֹם שדכן. ועלית היוֹם בּבּוֹקר לתּוֹרה?

אִידל. עליתי… וּבכן?

שלוֹם שדכן. וּבכן, עיקר שכחנוּ. הלא אָסוּר לךָ לשהוֹת הלילה בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת אפילוּ רגע אֶחָד!

אִידל. מפּני מה?

שלוֹם שדכן. מפּני שדים וּמַזיקים… וכי אֵינךָ יוֹדע?

אִידל. מה אַתּה מדבּר? אָסוּר לי?

שלוֹם שדכן. אָסוּר, אָסוּר… דין מפוֹרש הוּא בּשוּלחָן ערוּךְ… וכי אֵינךָ יוֹדע?

אִידל. אבל… הלא אֵינני כּכל החתנים… נכנס אני לחוּפּה בּפעם השניה…

שלוֹם שדכן. דווקא מפּני שזוֹהי הפּעם השניה… אִשתּךָ פרוּמהֿֿֿ-גיטל, עליה השלוֹם, בּוַדאי שאֵינה יוֹשבת שם בּחיבּוּקֿֿֿ-ידים… ואָנוּ מוּקפים כּאן מכּל העברים נשמוֹת של מתים… הרב הזקן…

אִידל [נפחָד]. אבל אֵיךְ אוּכל לָלכת מפּה, והאוֹצר… ולָמה לא אָמַרתּ לי… [מַפסיק פּתאוֹם. מן האוֹהל נשמע קוֹל שיעוּל חָזק, ואַחַר – קוֹל נחנק קוֹרא: “אִידל!” אִידל חָרד תּחתּיו, זוֹקף אָזניו, מַשפּיל קוֹלוֹ]. מַה זה? השמעתּ?

שלוֹם שדכן. כּן, כּמדוּמה לי, מעֵין בּתֿֿֿ-קוֹל…

אִידל. הס!

הקוֹל. אִידל! אִידל!

אִידל [רוֹעֵד]. לי קוֹראִים? מי הוּא זה?

שלוֹם שדכן. הס! אַל תּדבּר!

הקוֹל. אִידל, אִידל! אַל תּזוּז מן המקוֹם הקדוֹש הזה, כּי אני הוּא המדבּר אֵליךָ, זאת אוֹמרת, הרב הקדוֹש בּעצמוֹ… [אוֹרוֹת בּהירים מַבריקים אֶל פּני אִידל בּזה אַחַר זה; אִידל ניצב בּפיק בּרכּיִם, מַסתּיר פּניו בּידיו]. שמעֵני, אִידל! לא טוֹבה השמוּעה, אשר מסַפּרים עליךָ פּה בּמַחננוּ, זאת אוֹמרת, בּעוֹלם האמת… הנה הבטחתּי לךָ אֶת האוֹצר בּזכוּת בּנךָ היתוֹם הקדוֹש… יצחָק בּן… בּן פרוּמהֿֿֿ-גיטל, ואַתּה עוֹסק בּשטוּת, זאת אוֹמרת, חוֹטא לאלוֹהים… הנה בּאה אֵלי אִשתּךָ עליו השלוֹם, פרוּמהֿֿֿ-גיטל שמה, להגיש קוּבּלנה, זאת אוֹמרת, להתאוֹנן עליךָ, כּי התאַוית פּעם שנית לבתוּלה, ואַתּה נוֹתן לָה אֶת המַרגָליוֹת שלָה, וּבכתה לפנַַי בּכי מַר, זאת אוֹמרת, פרוּמהֿֿֿ-גיטל שלךָ עליו השלוֹם… [אִידל מתנוֹדד ונוֹפל אַפּיִם אָרצָה]. לָכן, אִידל, שמַע אֶת הפּקוּדה… הנה זה הדבר… אָסוּר לךָ לָקחת בּתוּלה לאִשה, רק אַלמנה תּקח, אֶלקה שמה, אֶלקה הזהבית, כּי היא נאָה לךָ ואַתּה נאֶה לָה… גם היא קדוֹשה, זאת אוֹמרת, לָמדֿֿֿ-וָאוית, מן הנשים הצדקניוֹת, וּבידה המַפתּח, זאת אוֹמרת, מַפתּח האוֹצר… וּבכן, אִידל, אני גוֹזר עליךָ, כּי עמה, עם האַלמנה, תּיכּנס לחוּפּה, וּתקדש אוֹתה לעֵיני כּל היהוּדים בּדינרֿֿֿ-הזהב שלָה, והיא תֹּאמַר לךָ בּפירוּש, אַיֵה מקוֹם האוֹצר… אָז תּקח לךָ אֵת כּל החצי, ואֶת השאָר תּתּן להעיר… כּן, אִידל, מה עוֹד?.. לאַחַר שתּיכּנס לחוּפּה עם זוֹ האַלמנה, מַה שמה, עם אֶלקה זוֹ עצמה, תּבוֹא מחר בּבּוֹקר אֶל בּית לוי מוֹזגוֹבוֹיֶר וּתחַכּה עד אשר יִפתּח אֶת תּריסי החַלוֹנוֹת ותיכּנס אֶצלוֹ ותחזיר לוֹ אֶת התּנאִים בּפני עֵדים כּשרים… ושם תּקדש אֶת האַלמנה בּדינרֿֿֿ-הזהב… ואִם אַתּה עוֹשׂה כּן, אַשריךָ וטוֹב לָךְ, אָמן!… כּן, חַכּהֿֿֿ-נא, עדיִין לא גָמַרתּי, כּמדוּמה לי… אִם אַתּה עוֹשׂה כּן, מוּבטח לָךְ, שאִשתּךָ המתה גיטלֿֿֿ-פרוּמה בּן יִצחָק… לא! פרוּמהֿֿֿ-יִצחָק בּן גיטל… לא! גיטלֿֿֿ-יִצחָק בּן פרוּמה… [בּלחש]. טפוּ, לכל הרוּחוֹת!… [משתּתּק].

שלוֹם שדכן [עוֹמד מן הצד, מנַענע כּל הזמן בּפנסוֹ מתּוֹךְ התמַרמרוּת. לאַחַר שנשתּתּק הקוֹל, גוֹחן אֶל אִידל].נוּ, תּוֹדה לָאֵל, גם הוּא התעלף… [מעוֹרר אוֹתוֹ]. רב אִידל! רב אִידל! ראֵהֿֿֿ-נא גם ראֵה, הלא התעלף בּאמת… [מנַענע אוֹתוֹ בּחָזקה]. רב אִידל, קוּם!

אִידל [מרים ראשוֹ, יוֹשב, משפשף עֵיניו]. אֵיפה אָני?

שלוֹם שדכן. כּיצד אֵיפה? בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת!

אִידל. ישנתּי?

שלוֹם שדכן. התעלפתּ! בּעמל רב השיבוֹתי רוּחךָ!

אִידל [קם, מרתּת]. השמַעתּ, רב שלוֹם?

שלוֹם שדכן. אִם אני שמַעתּי? הלא בּרכּי רוֹעדוֹת עדיִין מפּחד!

אִידל. אִם כּן, זה היה הוּא?

שלוֹם שדכן. מַה תּשאָל? הלא מקברוֹ הבריקוּ בּרקים!

אִידל. כּן, בּרקים… [נוֹפל וקם]. וכמה משוּנה הקוֹל!

שלוֹם שדכן. אָמנם הקוֹל קוֹל משוּנה… בּעֵרךְ, כּקוֹלוֹ של מת…

אִידל [מַסתּיר פּניו בּידיו]. אוֹיה לי, פרוּמהֿֿֿ-גיטל… אַיֵה אִיציק? יתוֹמי הקדוֹש?…

שלוֹם שדכן. הנה הוּא ישן כּאן.

אִידל [פּוֹנה כּה וָכה]. מי היא אוֹתה אֶלקה?

שלוֹם שדכן. אֶלקה? כּמדוּמה לי, שזוֹ היא האַלמנה בּעלת הדינר…

אִידל. המטוֹרפת?

שלוֹם שדכן. הס, אַל תּדבּר כּן… הנה נתגלָה, כּי היא לָמדֿֿֿ-וָאוית!… הלא שמַעתּ אֵת אשר אָמר?…

אִידל. כּן, שמַעתּי… עלינוּ לבקש ולמצוֹא אוֹתה…

שלוֹם שדכן. עלינוּ לקרוֹא לכאן אֵת כּל הקהל. אָסוּר להעלים דבר כּזה! [פּוֹנה לָרוּץ בּמַעלה השביל].

אִידל [רץ אַחריו, תּוֹפס לוֹ בּכנף בּגדוֹ]. רב שלוֹם, השוֹמע אָתּה? אַתּה עֵדי, כּי לי מַגיע החצי. לא רבע, אֶלָא החצי!

שלוֹם שדכן [מעפעף בּעֵיניו]. החצי אָמר? אֶת הדבר הזה לא שמַעתּי יפה…

אִידל. בּפירוּש החצי! כּל החצי! בּלשוֹן זוֹ!…

שלוֹם שדכן. מילא, לוּא יהי כּדבריךָ… [רץ למַעלה, צוֹוח]. יהוּדים, לכאן! היקָבצוּ הנה! נס אֵירע כּאן, נס! היקָבצוּ כּוּלכם הנה! נס אֵירע כּאן [ממַעלה השביל יוֹרדים בּמרוּצה כּל הקוֹדמים, וּמאַחריהם המוֹן אנשים ונשים, אֵלה בּפנסים ואֵלה בּאִתּים].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מה? מה אֵרע? הניחוּ לי!

שלוֹם שדכן. נס! נס! הרב הזקן דיבּר עמנוּ זה עתּה מקברוֹ!

פייגהֿֿֿ-לאָה. הרב הזקן? אֵיפה הוּא?

ניסי. עם מי דיבּר? עם מי?

שלוֹם שדכן. עמנוּ! עמי ועם רב אִידל!

אִידל. רק עמי דיבּר! עמי בּלבד!

שלוֹם שדכן. אבל גם אני שמעתּי!

אַברמלי. מה? מי דיבּר?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא שוֹמע אָתּה! הרב הזקן! הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הניחוּ לי! מַה דיבּר? עלֿֿֿ-אוֹדוֹת האוֹצר? עלֿֿֿ-אוֹדוֹת האוֹצר דיבּר?

אִידל. אֶלקה! אַיֵה אֶלקה?

שלוֹם שדכן. הביאוּ הנה אֶת אֶלקה! אֶת אֶלקה הזהבית! אֶת האַלמנה!

אִידל. בּידה מַפתּח האוֹצר! כּךְ אָמַר לי בּפירוּש! בּיד אֶלקה!

קוֹלוֹת. אֵיזוֹהי אֶלקה?… המטוֹרפת?… האִשה של הדינר?… האִם בּידה האוֹצר?… בּידה?… בּיד המטוֹרפת?…

שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, אֶלקה אֵיננה מטוֹרפת! אִשה צדקנית היא, לָמדֿֿֿ-וָאוית! כּךְ אָמַר לָנוּ הרב הזקן!

קוֹלוֹת. השוֹמעים אַתּם?… אֶלקה היא לָמדֿֿֿ-וָאוית!… לָמדֿֿֿ-וָאוית!…

פייגהֿֿֿ-לאֶה. לא לחינם טענה עלוּבה זוֹ כּל הזמן, כּי האוֹצר שלָה הוּא!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הדבר בּרוּר כּשׂמלָה בּצהרים!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הביאוּה לכאן! מַהרוּ! הביאוּ לכאן אֶת אֶלקה!

קוֹלוֹת. הביאוּ אֶת אֶלקה!… אֵיזוֹ אֶלקה?… אֶלקה הזהבית!… האַלמנה!… הלָמדֿֿֿ-וָאוית!… זוֹ של הדינר!… בּידה האוֹצר!… מַפתּח האוֹצר!… אֵיפה היא?… זה עתּה היתה כּאן!… הלא גירשוּה!… אוֹי, רוֹצחים, אִשה צדקנית כּמוֹתה גירשוּ!… לָמדֿֿֿ-וָאוית!… [רצים למַעלה, מבקשים אֶת אלקה]. הנה היא!… הנה היא בּאה!… אֶלקה, לכאן!… אֶלקה, סלחי לָנוּ, אֶלקה, לא ידענוּ!… אֶלקה, אֵיפה האוֹצר?… מַפתּח האוֹצר?… אֶלקה, אֵיפה? אֵיפה?… [כּוּלָם מוֹליכים אֶת אֶלקה].

שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, הבה נשמַע, מַה תֹּאמַר לָנוּ אֶלקה? [משׂתּררת דממה].

אֶלקה [מַבּיטה אֶל הקהל בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. מה רצוֹנכם ואוֹמַר לָכם? כּה אוֹמַר לָכם… [הכּל פּוֹערים פּיהם, מחַכּים לדבריה]. בּמקוֹם שאַתּם עוֹמדים אֵין משוּגָעים גמוּרים יכוֹלים לעמוֹד!… מה הרעש הזה? מַה נזעקתּם כּוּלכם? לָמה התגוֹללתּם על אֶלקה? אֶלקה – אֶלקה!… השיבוּ לאֶלקה אֶת הדינר, ותסַע אֶלקה הבּיתה!… [בּתוֹךְ הקהל עוֹברת המוּלָה].

שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… יהוּדים, אֶלקה מתחַפּשׂת לפנינוּ! כּל הלָמדֿֿֿ-וָאויים נוֹהגים להתחַפּשׂ!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. השוֹמַעת אַתּ, אֶלקה? הרב הזקן בּעצמוֹ דיבּר בּךְ זה עתּה עם שני יהוּדים! לא דבר קל הוּא, אֶלקה!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אֶלקה, אֵין קוֹצים בּפרוֹצים! גמרא מפוֹרשת היא!…

פייגהֿֿֿ-לאָה. אֶלקה, כּל העיר מבקשת רחמים ממךְ! עשׂי למַען אַלמנוֹת ויתוֹמים!

אַברמלי. עשׂי למַען תּינוֹקוֹת של בּית רבּן!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. עשׂי למַען עוֹללים ויוֹנקים, הצוֹעקים לחלבֿֿֿ-עזים!

קוֹלוֹת. עשׂי למַעננוּ, אֶלקה, למַען עניִים ואֶביוֹנים! [פּוֹרשׂים אֵליה כּפּים].

שלוֹם שדכן. הסוּ! הסוּ כּוּלכם!… בּוֹאוּ ונלךְ אֶל הרב! שם יסַפּר רב אִידל אֵת אשר שמע ויעשׂה אֵת כּל אשר צוּוָה… רב אִידל, אֶל הרב!

אִידל. אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ! קחוּ שם אֶת אִיציק! הרב הזקן אָמַר, כּי האוֹצר בּזכוּתוֹ בּא, כִּי יתוֹם קדוֹש הוּא… האמת, רב שלוֹם?

שלוֹם שדכן. אמת ויציב!

קוֹלוֹת. קחוּ שם אֶת אִיציק!… קחוּ אֶת היתוֹם הקדוֹש!… ישן הוּא!… קחוּהוּ על זרוֹעוֹתיכם!… הרב הזקן ציוָה!… [אחָדים מן הקהל רצים אֶל אִיציק הישן, נוֹטלים אוֹתוֹ על זרוֹעוֹתיהם].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. קחוּ גם אֶת אֶלקה!

קוֹלוֹת. קחוּ אֶת אֶלקה אֶל הרב!… אֶלקה, בּוֹאִי אֶל הרב!… אֶלקה ממאֶנת לָלכת!… קחוּה בּעלֿֿֿ-כּרחה!… אֶלקה, אֶל הרב!… קחוּה על זרוֹעוֹתיכם!… נַטלוּה!… נַטלוּ אֶת אֶלקה!… שׂאוּה!… שׂאוּ אֶת אֶלקה!… אֶל הרב! אֶל הרב!… [הקהל מתחַלק לשני מַחנוֹת; המַחנה האֶחָד נוֹשׂא אֶת אִיציק, השני מנַטל אֶת אֶלקה בּאַויר. אֶלקה מפרכּסת, צוֹעֶקת, אַךְ אֵין שוֹמע לָה. הכּל פּוֹנים בּרעש וּבשאוֹןֿֿֿ-דברים אֶל דרךְ הגַדר, המוֹליכה אֶל העיר].

המסךְ

 

מערכה רביעית    🔗

[למחר, בּיוֹם ראשוֹן בּבּוֹקר. תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּשתּי המַערכוֹת הראשוֹנוֹת. – תּריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים וּבבּית שׂוֹררת אַפלוּלית. אֶת האַפלוּלית מַפציעים שני זרמיֿֿֿ-אוֹר חַדים, השוֹפעים משמשֿֿֿ-הבּוֹקר בּעד סדרי התּריסים וּמפיצים נוֹגה על תּנוּעוֹתיהם של אַנשיֿֿֿ-הבּית וסבר פּניהם. – בּתוֹךְ האַפלוּלית סוֹבב לוי, מעוּטף בּטלית וּתפילין, מתפּלל בּלָחַש. מדי פּעם בּפעם הוּא מתגנב לאַט אֶל דלת האוּלָם הסגוּרה, מציץ אֶל חוֹר המַנעוּל, מנַענע ראשוֹ מתּוֹךְ אַכזבה “אָה! אָה!”, סר הצדה וּמתפּלל שוּב. – מן חדר הבּישוּל בּאוֹת בּתֿֿֿ-שבע, אֶסתּר וזלדה. זלדה נוֹשׂאת מיחַם רוֹתח, בּתֿֿֿ-שבע ואֶסתּר – עוּגוֹתֿֿֿ-לחם וּמיני חָלָב.]

זלדה. הלא אֶשבּוֹר כּאן אֶת מַפרקתּי, לכל שׂוֹנאָי! אֵינני רוֹאָה דבר!

בּתֿֿֿ-שבע. הסי, הנה הדלפּק! [מוֹליכה אוֹתה אֶל דלפּק המיחָם].

זלדה [מַציגה אֶת המיחָם]. הראִיתם מימיכם שגָעוֹן של בּןֿֿֿ-אָדם, שאֵינוֹ מַניח לפתּוֹחַ אֶת התּריסים לאַחַר חצוֹת היוֹם? בּעלתֿֿֿ-הבּית, לָמה תּחרישי? לָמה תּמַלאִי אֵת כּל תּאווֹת לבּוֹ הרע, כּאִילוּ היה בּן יחיד לפניִךְ?

בּתֿֿֿ-שבע [מטפלת בּמיזנוֹן]. הסי, אַל תּצעקי! [אֶל בּעלה, בּקוֹל רךְ]. לוי, אוּלי בּאמת כּבר אֶפשר לפתּוֹחַ אֶת התּריסים?

לוי [מרתּת, מדבּר בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש]. אִיֿֿֿ-אָה! אִיֿֿֿ-אָה! בּשוּם אוֹפן!…

אֶסתּר [מסַדרת על השוּלחָן אֶת פּתֿֿֿ-השחרית]. אִמא! כּיוָן שאַבּא ציוָה, שלא לפתּוֹחַ, בּוַדאי יוֹדע הוּא אֵת אשר הוּא עוֹשׂה. לָמה תּציקוּ לוֹ?

לוי [מַחליק על שׂער ראשה של אֶסתּר לאוֹת רצוֹן]. אִיֿֿֿ-אָה! אִיֿֿֿ-אָה! אָה! אָה! אָה!

זלדה. ועתּה צא וּלמַד מַה כּוונתוֹ: לפתּוֹחַ אֶת התּריסים, אוֹ לא לפתּוֹחַ?… [יוֹצאת אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל].

לוי [אוֹמר “עלינוּ”, רוֹקק, חוֹלץ אֶת התּפילין, רוֹמז לאֶסתר על האוּלָם]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-נוּ? נוּ?

אֶסתּר [מגחכת]. מה, אַבּא? רצוֹנךָ, שאַגיש לךָ דבר? אֶת מַטךָ? אֶת מעילֿֿֿ-שבּתּךָ?

לוי [מעוה פּניו]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-נוּֿֿֿ-פֶה! [מַראֶה בּידוֹ על האוּלָם ועל השעוֹן]. אִיֿֿֿ-אָהֿֿֿ-אָה!…

אֶסתּר. לכוון אֶת השעוֹן?

לוי. אָח!… [ממַהר להסיר אֶת הטלית, נוֹתן חוּפשה ללשוֹנוֹ]. וכי אֵינךְ מבינה אֵת אשר מדבּרים אֵלָיִךְ? שאַלתּי לָמה הוּא מאַחר לישוֹן כּלֿֿֿ-כּךְ?

אֶסתּר. מי?

לוי. כּיצד מי? בֶּני! [מקפּל אֶת הטלית].

אֶסתּר. אָה, לבֶני כּוונתךָ? מנַיִן לי לָדעת?

בּתֿֿֿ-שבע. בּני טיֵל אֶמש עד שעה מאוּחרת בּלָילָה.

לוי. האוּמנם? טיֵיל כּל הָלילָה? יחידי?… [משתּוֹמם]. וַדאי לשם התבּוֹדדוּת… נוּ, מכּיוָן שכּךְ, יִישן לוֹ…

בּתֿֿֿ-שבע. לךְ טוֹל ידיךָ, ותֹאכל פּתֿֿֿ-שחרית.

לוי. אֵיני יכוֹל לאכוֹל.

בּתֿֿֿ-שבע. מַה נתחַדש פּתאוֹם? וכי אוֹמר אַתּה לישב בּתענית?

לוי. אֵיני יכוֹל לאכוֹל, אָמַרתּי לָךְ!

בּתֿֿֿ-שבע. שתה לפחוֹת כּוֹס תּה, אִיש משוּגָע! [מוֹזגת לוֹ תּה בּחָלָב].

לוי [יוֹשב אֶל השוּלחָן, בּוֹחש בּכּפּית בּתוֹךְ הכּוֹס, הוֹפךְ בּכל רגע אֶת ראשוֹ אֶל האוּלָם, דוֹחה מפּניו אֶת הכּוֹס וקם]. לָמה הוּא מאַחר כּלֿֿֿ-כּךְ לישוֹן? עד אֵימתי שיעוּר שינה?

בּתֿֿֿ-שבע. מה אִיכפּת לָךְ? אִיש צעיר הוּא, עסקים אֵין לוֹ כּאן – והריהוּ ישן!

אֶסתּר. אוּלי נעירהוּ?

לוי. יִשמרנוּ אלוֹהים! להעירוֹ אֵין אָנוּ צריכים!…

בּתֿֿֿ-שבע [יוֹשבת אֶל השוּלחָן]. לָמה אֵינךָ שוֹתה אֶת התּה שלָךְ? [לוי מניע בּידוֹ, פּוֹסע אָנה ואָנה מתּוֹךְ התרגשוּת]. הבה אוֹמַר לךָ, לוי, הלא תּתרעֵם עלי, אבל בּימים האַחרוֹנים אַתּה נוֹהג כּמשוּגָע לכל דבר… לָמה אַתּה מענה אוֹתנוּ, היִיתי רוֹצה לָדעת? מַה פּשר התּכוּנה הזאת? לָמה הוֹשבתּנוּ במַחשכּים?… [לוי אֵינוֹ עוֹנה].

אֶסתּר [הציצה אֶל האוּלָם בּעד חוֹר המַנעוּל]. אַבּא, כּמדוּמה לי, שכּבר קם.

לוי. כּבר קם? [ממַהר אֶל הדלת, מציץ בּחוֹר]. כּן, לובש הוּא אֶת בּגָדיו. [משפשף ידיו זוֹ בּזוֹ]. נוּ, אַיֵה זלדה? [פּוֹנה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זלדה! הביאי לבֶני מַיִם לנטילת ידים! אבל בּזה הרגע! מַהרי!

זלדה [מתּוֹךְ חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. מה הבּהלה? הלא עוֹשׂה אני אֶת מלאכתּי! אֵין לי שמוֹנה עשׂר זוּגוֹת ידים!

לוי. הבּתוּלה הזאת תּקצר אֶת חַיי היוֹם! [רוֹקע בּרגלוֹ]. הביאִי מַיִם, אָמַרתּי לָךְ!

זלדה [נוֹשׂאת קערה מלאָה מַיִם]. בּעלתֿֿֿ-הבּית! אִמרי לבעלֿֿֿ-הבּית, שלא ירים עלי את קוֹלוֹ כּלֿֿֿ-כּךְ. לא הוּרגלתּי בּביתכם לָזה. וּבפרט, כּשבּני כּאן! [מתיצבת כּנגד לוי]. בּעלֿֿֿ-הבּית! אַל תּרים אֶת קוֹלךָ עלי! יתוֹמה אָני!… [בּוֹכה].

לוי [נבוֹךְ]. מי מרים קוֹל עלָיִךְ? דוֹמה, אַתּ היא המרימה קוֹל עלי… נוּ, לכיֿֿֿ-נא, לכי… [זלדה מַכניסה אֶת המַיִם אֶל האוּלָם, שבה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל. כּעבוֹר רגָעים יוֹצא בּני מן האוּלָם, מנַגב בּמַגבת אֶת פּניו. לוי הוֹלךְ לקראתוֹ]. בּוֹקר טוֹב לךָ, בֶּני! ישן אַתּה, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, כּפריץ. אֵין זאת כּיֿֿֿ-אִם אֶצלכם בּאַמריקה אַתּם נוֹהגים כּוּלכם לישוֹן עד שלוֹש עֶשׂרה שעה…

בּני [מגחךְ]. וכי השעה כּבר שלוֹש עֶשׂרה? כּפי הנראֶה, הארכתּי בּשינה. דוֹדתי, לָמה אַתּם יוֹשבים בּחוֹשךְ?

בּתֿֿֿ-שבע. שאַל אֶת דוֹדךָ המשוּגָע, ויגיד לָךְ.

אֶסתּר. אַבּא לא הרשה לפתּוֹחַ אֶת התּריסים.

לוי. הנה שמוֹע תּשמע לכל אשר יסַפּרוּ לָךְ… מוּטב שתּשב אֶל השוּלחָן וסעד אֶת לבּךָ.

בּני. מה אֶעשׂה אֶת לבּי?

לוי. תּסעדהוּ. תּשתּה כּוֹס תּה. הבה אֶמזוֹג לָךְ. [נוֹטל כּוֹס, הוֹלךְ אֶל המיחָם].

בּני. לסעוֹד אֶת לבּי… הלא זה, כּמדוּמה לי, לשוֹן החוּמש?… זה עידן ועידנים לא שמַעתּי לָשוֹן כּזאת.

לוי. מַעמיד הוּא פּנים, כּאִילוּ כּבר שכח כּביכוֹל חוּמש… שב, בֶּני, ותשתּה תּה.

בּני. תּוֹדה, דוֹדי. וּמה, אֶסתּר? האוּמנם היִית אֶתמוֹל בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת? לא פּחַדתּ כּלָל?

אֶסתּר. ממי אֶפחֶד? כּל העיר נאֶספה שם.

בּתֿֿֿ-שבע. עיר שכּוּלָה משוּגָעים בּאה לבקש שם יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר.

לוי [מקוֹצרֿֿֿ-רוּחַ]. לָמה תּלאוּהוּ בּדבריֿֿֿ-הבל? הניחוּ לוֹ לשתּוֹת תּחילה כּוֹס תּה!

בּני. כּן, דוֹדי. עיקר שכחתּי. מַה נשמע בּדבר האוֹצר? המצאתם אמש שמץ דבר?

לוי. אַחַרֿֿֿ-כּךְ, אַחַרֿֿֿ-כּךְ, בֶּני… התּה מצטנן!

בּני. אֵין בּכךְ כּלוּם. אוֹהב אני תּה מצוּנן. [יוֹשב אֶל השוּלחָן, בּוֹחש בּכּפּית בּתוֹךְ הכּוֹס, בּוֹחש וחוֹזר וּבוֹחש].

לוי [עוֹמד עליו]. מה אַתּה בּוֹחש? הלא הסוּכּר כּבר נמס!…

בּני. כּבר נמס? [מַתחיל לשתּוֹת בּמתינוּת].

בּתֿֿֿ-שבע. ואני רוֹצה היִיתי לָדעת רק אֶחָת: לָמה אַתּה רוֹדף אוֹתוֹ על צוָאר? מה השגָעוֹן הזה?

לוי. עוֹד יִהיֶה סיפק בּידךְ לָדעת… לעֵתֿֿֿ-עתּה אבקש ממךְ, כּי תּצאִי מפּה.

בּתֿֿֿ-שבע. אֵין אַתּה צריךְ לבקש ממני – אני יוֹצאת בּעצמי. [קמה]. ילָדים, האִיש הזה אֵין דעתּוֹ צלוּלה עליו! האוֹצר עכר אוֹתוֹ! לא אוּכל עוֹד לָשׂאת כּל זאת!… [יוֹצאת אֶל האוּלָם מתּוֹך בּכי].

לוי [מַבּיט אַחריה, מניע בּידו]. וגם ממךְ, אֶסתּרל בּתּי, אבקש, כּי תּצאִי לרגע מפּה. היוֹדעת אָתּ? צאִי פּתחי אֶת התּריסים.

אֶסתּר [קמה]. כּבר מוּתּר?

לוי [מציץ על כּוֹסוֹ של בּני]. כּן. צאִי, בּתּי, וּפתחי. ועזבי אוֹתנוּ פּה לבדנוּ לרגָעים אחָדים. [אֶסתּר יוֹצאת, פּוֹתחת אֶת התּריסים. אֶל הבּית פּוֹרצת שמשֿֿֿ-בּוֹקר בּהירה].

בּני [מתבּוֹנן אֶל פּני לוי כּמשתּאֶה, מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש רב]. רוֹאֶה אני, דוֹדי, כּי יֵש בּפיךָ להשמיעֵני דבר חָשוּב מאוֹד.

לוי [יוֹשב ממוּלוֹ]. כּן, בֶּני, דבר חָשוּב מאוֹד. כּבר גָמַרתּ אֶת התּה? יכוֹלים אָנוּ אֵיפוֹא לדבּר. [מהרהר רגע, מדבּר בּקוֹל חגיגי, מתּוֹךְ רעד עצוּר]. שמעֵני, בֶּני בּני… ידוֹע תּדע, כּי אֵין אַתּה צריךְ עוֹד להיסתר מפּני… יוֹדע אני, כּי בּאת הנה לא לחינם…

בּני. לא, דוֹדי, לא לחינם…

לוי. ידעתּי, הפּעם ידעתּי. עד עכשיו הוּכּוּ עֵינַי בּסַנורים ולא יכוֹלתּי לראוֹת אֶת המתרחש לנגדי. שילשוֹם, כּאשר נפלתּ על צוָארי וּבישׂרתּני אֶת הבּשׂוֹרה, כּי האוֹצר בּידךָ הוּא, דימיתי, כּי אֵין זאת אֶלָא ליצנוּת חָלילה…

בּני. לא, דוֹדי, אֵינני לץ.

לוי. חָלילה! עכשיו, בּנימין בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן, יוֹדע אני, מי אָתּה… כּבר גָלוּ אֶת אָזני…

בּני [בּמַבּט חוֹדר]. מאַיִן גָלוּ אֶת אָזנךָ?

לוי. ממקוֹר נאמן, בּני… [מַמתּין מעט, מַשפּיל קוֹלוֹ]. אָבי, זכרוֹנוֹ לברכה, גָלה לי…

בּני. בּחלוֹם?

לוי. כּמוֹ בּחלוֹם… יוֹתר מבּחלוֹם… [מַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִם מתנוֹצצוֹת].

בּני [מהרהר רגע]. נוּ, דוֹדי, הלא אָמַרתּי לךָ כּבר בּיוֹם הששי, כּי האוֹצר שלי הוּא.

לוי. התוֹאיל אֵיפוֹא לגלוֹת לי היוֹם הכּל כּאשר לכּל?

בּני. מוּטב. הנני מוּכן וּמזוּמן. ואוּלָם כּל זאת אני חַייב לגלוֹת לא לךָ בּלבד, אֶלָא לכוּלָם – לכל אֵלה העוֹסקים בּאוֹצר.

לוי. בּוַדאי, בּוַדאי! האוֹצר שייךְ לא לי ולא לךָ, אֶלָא לכל העיר!… האֵלךְ ואֶקרא לָהם?

בּני. אִם רצוֹנךָ בּכךְ.

לוי. הנני ואֵלךְ! [חוֹבש כּוֹבעוֹ על הכּיפּה אשר בּראשוֹ, נוֹטל בּגדוֹ העֶליוֹן וּפוֹנה לָלֶכת. נפגָש בּפתח עם אֶסתּר].

אֶסתּר [בּפתח]. אנשים בּאִים לכאן! כּל העיר!… [עוֹד היא מדבּרת, וּבפּתח מתגלה קהל יהוּדים עם נשיהם וטפם, בּיניהם כּל אַנשי האוֹצר, חוּץ משמעוֹןֿֿֿ-אֶלי וּולוֹצלָבסקי].

הוֹלוֹביֶשקה [הוֹלךְ בּראש המַחנה, מתיצב בּפתח וּפניו אֶל החוּץ, שוֹלף חַרבּוֹ מתּערה]. סדר ושקט! אִיש אַל יעֵיז להיכּנס! רק חשוּבי העיר, העוֹשׂים בּמלָאכה!… [הקהל נרתּע לאחוריו].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. אֶת בּעלי האוֹצר תּנוּ לעבוֹר!

שלוֹם שדכן. אֶת הלָמדֿֿֿ-וָאויִים!… [מפנים דרךְ לאֶלקה וּלאִידל עם אִיציק].

פייגהֿֿֿ-לאֶה. ניסי! אַיֵה ניסי?

ניסי. אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ…

אַברמלי [נדחָק להיכּנס]. אני ראש וראשוֹן לבעלי האוֹצר! אִילמלא אני… [נדחָקים ונכנסים עוֹד אחָדים מכּוֹריֿֿֿ-הזהב. כּל הבּאִים מתיצבים ליד הדלת, מַחרישים מתּוֹךְ כּוֹבדֿֿֿ-ראש, כּאִילוּ קשרוּ קשר יחד. הוֹלוֹביֶשקה ושלוֹם שדכן עוֹמדים משני העברים, כּשוֹמרי הסדר. בּפתחי האוּלָם וחדרֿֿֿ-הבּישוּל מתגלוֹת בּתֿֿֿ-שבע וזלדה בּפנים נבהלים].

לוי [מקבּל אֶת פּני הבּאִים]. מַה זה? כּבר סיפּרוּ לָכם?…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [מוֹרה בּמַטהוּ על אִידל]. הוּא יגיד לָךְ!

אִידל [זז ממקוֹמוֹ, מוֹשךְ אַחריו אֶת אֶלקה]. בּוֹאִי!… [אֶל לוי, מַשפּיל עֵיניו]. שמַעֿֿֿ-נא, רב לוי… אֵין בּיכלתּי לפרש לךָ, בּהןֿֿֿ-צדקי, עד כּמה כּל הענין גוֹרם לי עגמַתֿֿֿ-נפש… אבל הדבר לא בּידי הוּא… כּךְ צוּויתי, ואֵין להשיב… [מוֹציא מכּיסֿֿֿ-חָזהוּ בּידים רוֹעדוֹת נייר, מוֹשיטוֹ ללוי]. אני מַחזיר לךָ אֶת התּנאִים.

לוי [משתּוֹמם, אֵינוֹ מקבּל]. אַתּה מַחזיר לי אֶת התּנאִים? אַתּה, אִידל חַלפן, לי, לוי מוֹזגוֹבוֹיֶיר?!…

אִידל [מניד כּתפיו]. כּךְ צוּויתי!… אֵין אַתּה צריךְ להתרעֵם עלי, רב לוי… בּהןֿֿֿ-צדקי, הדבר עוֹלה לי בּדמים… וגם מבּתּךָ אבקש, כּי תּמחַל לי…

אֶסתּר [מניעה בּידיה כּלפּי אִידל]. מוֹחלת, מוֹחלת! בּמחילָה גמוּרה!

לוי. צדקתּ, בּתּי!

בּתֿֿֿ-שבע [ליד פּתח האוּלָם, בּמוֹעלֿֿֿ-כּפּים]. מוֹדה אני לךָ, אלוֹהי ואלוֹהי אבוֹתי!

לוי. גם אַתּ צדקתּ, בּתֿֿֿ-שבע!

זלדה [ליד פּתח חדרֿֿֿ-הבּישוּל]. זה כּפּרתנוּ, זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ!

לוי. אפילו היא צדקה!… [נוֹטל מידי אִידל אֶת התּנאִים, קוֹרע אוֹתם אַרבּעה קרעים וזוֹרקם לרגליו]. ואוּלָם אִם מתבּרךְ אַתּה בּלבּךָ, כּי עשׂית הפּעם עֵסק טוֹב וּבידךָ עתּה להשׂתּרר לבדךָ על האוֹצר, אֵינךָ אֶלָא טוֹעֶה. האוֹצר, חַלפן, שוּב אֵינוֹ בּרשוּתךָ!

אִידל. כּךְ? שוּב אֵינוֹ בּרשוּתי? אֶלָא בּרשוּת מי?

לוי [מַניחַ ידוֹ על שכם בּני]. בּרשוּתוֹ! בּרשוּת בּני בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן!…

אִידל. כּךְ? בּרשוּתוֹ דווקא? ולָמה השם האָרוֹךְ – ליֶתר תּוקף?… נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… [אֶל הניצבים]. מַה תֹּאמרוּ לָזה? הא?… סבוּר אני, רב לוי, כּי הפּעם טעית אַתּה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. האוֹצר לא שלוֹ הוּא, אֶלָא שלָה! [מַראֶה בּאגוּדלוֹ על אֶלקה].

לוי. שלָה? של האִשה הזאת בּעלת הדינר?

אִידל. שלָה, שלָה…

לוי. היא עצמה סיפּרה לךָ זאת?

אֶלקה. חָלילה! וכי סבוּר אַתּה בּאמת, שמטוֹרפת אָני? הלא הוּא אשר דבק בּי, הוּא והם כּוּלָם… [מַראָה על הקהל]. כּסַפּחת דבקוּ בּי!… הכּלל, האוֹצר נמצא בּידי, והוּא נכוֹן לעשׂוֹת לי אֶת כּל חפצי, להחזיר לי אֶת הדינר, ואפילוּ להיכּנס עמי לחוּפּה… אָמַרתּי לוֹ: להיכּנס לחופּה – אָח, מַדוּע לא? אני אַלמנה ואַתּה אַלמן – שנינוּ נאִים זה לָזה… אבל אֶת האוֹצר, אני אוֹמרת, אַל תּדרוֹש מידי, כּי נקיה אני ממנוּ, הלוַאי כּה אִנקה מכּל רע!… אָמַר לי: מוּטב, ניכּנס תּחילה לחוּפּה, אָמַרתּי לוֹ: מילא, אִם נאֶה לךָ, יאֶה גם לי…

לוי. מַה נָעשׂה כּאן? [אֶל אִידל]. האִם יצאת מדעתּךָ?

אִידל [בּגיחוּךְ]. אַל תּתעצב אֶל לבּךָ, רב לוי… [אֶל הניצבים]. האַגיד לוֹ?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. הגד! לָמה אַתּה מקשה לָלדת?

אִידל. בּקיצוּר, רב לוי, האוֹצר אָמנם שלָה הוּא. כּלוֹמַר, שלי – וגם שלָה… וכל עצמוֹ לא בּא אֶלָא בּזכוּת אִיציק בּני, היתוֹם הקדוֹש… והגיד לי זאת לא אָדם מן השוּק, אֶלָא הרב הזקן בּעצמוֹ…

לוי. הרב הזקן? מה ענינוֹ של הרב הזקן אֶצלךָ?

אִידל. הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת…

לוי. מַה פּירוּשוֹ של מַעשׂהֿֿֿ-תעתּוּעים זה? אֵימתי הגיד לָךְ.

אִידל. אֶמש אַחרי חצוֹת הלילה, ליד אָהלוֹ. שמא אֵינךָ מַאמין לי? הנה עֵדֿֿֿ-ראִייה – שלוֹם שדכן היה עמי בּשעת מַעשׂה.

לוי. שלוֹם שדכן?… אֵין אני מבין אֶת המתרחש כּאן… וּמי היה עמי אֶמש, בּשעה שאָבי עליו השלוֹם… רב שלוֹם! עם מי היִית אֶמש – עמי או עמוֹ?

שלוֹם שדכן [ניבּט לָאָרץ]. היִיתי גם פּה וגם שם…

לוי [מבוּלבּל]. ריבּוֹנא דעלמא כּוּליה! מַה נַעשׂה כּאן?…

בּני [קם]. דוֹדי! כּמדוּמה לי, שמיסטר הוֹלוֹביֶשקה יוּכל לברר לָנוּ אֶת הדבר בּמקצת. מיסטר הוֹלוֹביֶשקה!

הוֹלוֹביֶשקה [מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ]. הנני!

בּני. מי דיבּר אֶמש אֶל מיסטר אִידל מאוֹהל הרב הזקן?

הוֹלוֹביֶשקה. אני!

אִידל [אֵינוֹ מַאמין למשמַע אָזניו]. האַתּה? אַתּה?…

בּני. הלא שמַעתּ. הוּא ולא אַחר.

אִידל [אֶל שלוֹם שדכן]. האִם הוּא?… הוּא דיבּר אֵלי מתּוֹך האוֹהל?…

הוֹלוֹביֶשקה. כּדבריךָ כּן הוּא! אני היִיתי הנפטר!… [הדברים יוֹרדים על ראשי הניצבים כּמַהלוּמוֹת קשוֹת].

לוי [מתנוֹדד, צוֹנח על כּיסא]. חַכּוּֿֿֿ-נא מעט… אֵין הדבר מוּבן לי… [נוֹתן ידיו על ראשוֹ, אֶל בּני, בּקוֹל מדוּכּא]. וּמי הוּא אֵיפוֹא, אשר דיבּר אֵלי מקבר אָבי – אַף זה המשוּמד?…

בּני. לא, דוֹדי, לא המשוּמד. [מַשפּיל עֵיניו לָאָרץ]. אני דיבּרתּי אֵליךָ.

לוי [שׂפתיו רוֹעדוֹת]. אַתּה? אַתּה?… אַתּה הוּא אֵיפוֹא, אשר דיבּרתּ אֵלי מקבר אָבי?… הנה זאת עוֹללתּ לי!… שׂמתּני לצחוֹק? שׂמתּ לצחוֹק אֶת דוֹדךָ הזקן?… [נוֹפל בּפניו על השוּלחָן, בּוֹכה].

אֶסתּר [ניגשת אֵלָיו]. אַבּא… אַלֿֿֿ-נא, אַבּא, אַל תּצטעֵר ואַל יִחַר אַפּךָ בּבֶני. מוּכרח היה לעשׂוֹת כּן, לא היתה דרךְ אַחרת… [מַחליקה לוֹ על שכמוֹ]. בּבקשה ממךָ, אַבּא, אַל תּצטעֵר…

לוי [מרים ראשוֹ]. ואַתּ, בּתּי? אַתּ היִית עמוֹ בּעֵצה אֶחָת? לָשׂים לצחוֹק אֶת אָביךְ, אֶת אביֿֿֿ-אָביךְ, אֵת כּל הקדוֹש?… [קם ממקוֹמוֹ]. צאִי מבּיתי! שניכם צאוּ!

בּתֿֿֿ-שבע [עוֹמדת בּפניו]. לוי, מה אַתּה עוֹשׂה? אֶת מי אַתּה מגָרש מבּיתךָ? אֶת בּתּךָ היחידה?

לוי. יֵלכוּ מפּה! יֵלכוּ מעם פּנַי, מחַללי כּל קוֹדש!…

בּני. שׂאֵני, דוֹדי! לא אני חיללתּי אֶת הקוֹדש, אֶלָא אַתּם, אַתּם כּוּלכם!… חוֹששים היִיתם, שמא יבוֹאוּ גוֹיִים לחפּוֹר אֶת קברוֹת אבוֹתיכם – והנה מה עשׂיתם אַתּם לשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת העתּיק שלָכם? פּרצתּם בּלילה אֶל תּוֹכוֹ כּחפרפּרוֹת, חפרתּם אוֹתוֹ מן הקצה אֶל הקצה, חתרתּם חתירוֹת תּחת קברוֹת אבוֹתיהם וחיפּשׂתּם שם חלוֹמוֹתֿֿֿ-הבל, דינריֿֿֿ-זהב!… [בּתוֹךְ הקהל מתרחשת תּנוּעה].

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. מַה בּעֵיניכם עזוּת זוֹ של שקץ? לָמה אָנוּ עוֹמדים מנגד וּמַחרישים?

אִידל. נבלה כּזאת לא נשמעה בּכל העוֹלָם!

פייגהֿֿֿ-לאֶה. ניסי, לָמה התנַפּחתּ כּאִשה בּחָדשה התּשיעי? לָמה תּחריש?

ניסי. וּמה אֶצעק? צוֹעקים פּה בּלעדי…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [פּוֹסע אֶל בּני]. שמַעֿֿֿ-נא אַתּה, פּרחָח אַמריקאִי שכּמוֹתךָ! וכי לכךְ בּאת הנה מאַמריקה? לירוֹק בּפני עיר שכּוּלָה יהוּדים? לפסוֹע על ראשינוּ?

אֶלקה. מה התנַפּלתּם עליו? וכי לא יפה עשׂה? הלוַאי תּחזקנה ידיו!…

פייגהֿֿֿ-לאה. ראוּֿֿֿ-נא אֶת הלָמדֿֿֿ-וָאוית הזאת, שהיא מַמליצה עליו!… הלא רמס בּרגלים אֶת החַיִים ואֶת המתים!

אַברמלי. גָרם הפסד רב לעניִים מרוּדים! שלוֹש עֶשׂרה חביוֹת בּמזוּמנים!…

אִידל. הדבר הזה לא יכוּפּר לוֹ! שלם ישלם אֶת הקרן ואֶת הריבּית!

בּני. וֶל, כּמה ריבּית אַתּה זוֹקף כּאן, מיסטר חַלפן?

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. כּךְ? עוֹדךָ מתלוֹצץ עלינוּ? הנה אֶשבּוֹר לךָ אֶת מגבּעתּךָ האַמריקאִית, שקץ שכּמוֹתךָ! עז וּמחוּצף פּנים שכּמוֹתךָ! [מרים עליו מַטהוּ].

אֶסתּר. סוּר מעליו עם המַטה, אִיש גס! [מתיצבת לימינוֹ של בּני].

זלדה [חוֹטפת מַערוֹך בּידה]. אַדרבּה, ינַסהֿֿֿ-נא להרים יד! כּסבוּר קצב זה, שהוּא עוֹמד כּאן בּאִיטליז על הסדן! [מתיצבת לשׂמאלוֹ של בּני].

בּני. הרי זה אַלראיט, זלדה… ואַתּ, אֶסתּרל, אַל תּתרגשי. נַער אַמריקאִי אני, ולא נאֶה לי כּלל, שנערוֹת תּגנה עלי…

אֶסתּר. אבל לָמה נזעקוּ פּה הרוֹצחים הלָלוּ? הלא חבר רוֹצחים אַתּם כּוּלכם, רעים מרוֹצחים! נכסוֹף נכסַפתּם לָאוֹצר, לדינריֿֿֿ-זהב, והנה קמתּם והתנַפּלתּם עלי בּעֶצם היוֹם וּמכרתּם אוֹתי בּעלֿֿֿ-כּרחי לזה שכּמוֹתוֹ!… [מַראָה על אִידל]. אֵירשׂתּם אוֹתי בּמטפּחת מזוּהמת, שהיהוּדי הנוֹכל הזה תּקע לתוֹך ידי!… [מַראָה על שלוֹם שדכן]. ואַתּה, אַבּא, גירשתּ אוֹתי היוֹם מבּיתךָ? מפּני המתים אַתּה מגָרש את החַיִים! המתים, אבּא, חָיוּ אֶת חַיֵיהם זהֿֿֿ-כבר, ואני עדיִין לא התחַלתּי לחיוֹת… [מתּוֹךְ דמעוֹת]. טוֹב אֵיפוֹא, אֵלךְ מפּה… [סרה הצדה, מַסתּירה פּניה בּידיה].

בּתֿֿֿ-שבע [בּוֹכה, חוֹבקת אוֹתה, אֶל בּעלה]. שמַעֿֿֿ-נא, שמַעֿֿֿ-נא אֶת דברי בּתּךָ יחידתךָ, אִיש משוּגָע!… [זלדה מעוָה כּנגדן פּניה וּבוֹכה בּקוֹל].

לוי [ניגָש אֶל אֶסתּר, מַחליק לָה על ראשה]. צדקתּ, בּתּי. גם בֶּני צדק…

בּני. אני, דוֹדי, לא נתכּוונתּי אֶלָא לטוֹבה. בּאתי לכאן מאֶרץ צעירה וּבריאה וראִיתי – עיר מלאָה אנשים יוֹצאת מדעתּה. מבקשים אַתּם אוֹצרוֹת בּשׂדוֹתֿֿֿ-הקברוֹת, בּין המתים. גם אנחנוּ בּאַמריקה מבקשים אוֹצרוֹת – וּמוֹצאִים אוֹתם. אַךְ אֵיזהוּ מקוֹמם של אוֹצרוֹתינוּ? בּין החַיִים. עבוֹדה, חָריצותֿֿֿ-כּפּיִם, כּשרוֹןֿֿֿ-המַעשׂה – אֵלה הם אוֹצרוֹתינוֹ!… ואָמַרתּי לנַפשי: צריךְ אני לרפּא אֶתכם – ויעבוֹר עלי מה! צריכים ליסר אֶתכם בּשוֹט אשר בּיֶדכם. צריכים לצחוֹק עליכם צחוֹק גָדוֹל כּלֿֿֿ-כּךְ, עד אשר תּיפקחנה עֵיניכם לראוֹת, מי הם מתיכם, המדבּרים אליכם מתּוֹךְ קבריהם וּמַבטיחים לָכם דינריֿֿֿ-זהב… [מַראֶה על הוֹלוֹביֶשקה; זה מרים ידוֹ אֶל כּוֹבעוֹ]. יוֹדע אני, דוֹדי, כּי ציערתּי אֶתכם, ואני מצטעֵר על זה בּכל לבי. אבל… פּיקוּחַֿֿֿ-נפשוֹת דוֹחה רחמים… רוֹפא מוּמחה, כּשהוּא עוֹמד לעשׂוֹת ניתּוּחַ, עלֿֿֿ-כּרחוֹ גוֹרם כּאֵב. אַחַרֿֿֿ-כּךְ משיבים לוֹ תּוֹדה…

אִידל. רוֹצה הוּא, כּי עוֹד נשיב לוֹ תּוֹדה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּיֵיש עיר שכּוּלָה עניִים, ועדיִין הוּא מצפּה לתוֹדה!

לוי [מַראֶה על הקהל]. השוֹמע אַתּה, רוֹפאִי המוּמחה מאַמריקה, אֶת דברי חוֹליךָ?… הכּלל, בּני, הלא מתבּרךְ אַתּה בּלבּךְ, כּי עשׂית כּאן מַעשׂה גָדוֹל ואַתּה החָכם? לָכן הבה אוֹמַר לךָ, כּי אֵינךָ אֶלָה טיפש! אָמנם כּן, וַדאי שחלקךָ יפה אַף נעים. אַתּה תּקוּם ותשוּב לאַמריקה, אֶל הבּיזנס שלךָ, כּמוֹ שאַתּה קוֹרא לָזה בּלשוֹנךָ, אֶל הבּתּים הגבוֹהים והעצוּמים, אֶל פּיתוֹם ורעמסס, שאַתּם בּוֹנים לָכם שם, ותרעיש עוֹלָמוֹת בּעֶזרת השם יִתבּרךְ. ואנחנוּ מה? בּמה נישאֵר אנחנוּ פּה? אנחנוּ, בּני, בּלא אוֹצר אֵין אָנוּ יכוֹלים להתקיִים. אבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ קיווּ לוֹ, וגם אָנוּ נקוה. לא תּוֹעיל לךָ שום ליצנוּת… [מניע ראשוֹ בּעֶצב]. ולָמה צרה עֵינךָ כּלֿֿֿ-כּךְ בּמעט הנַחַת שהיה לָנוּ, נַער טיפּש שכּמוֹתךָ? וכי יֵש בּידךָ לָתת לָנוּ דבר טוֹב מזה?…

בּני. וֶל, סעוּ לאַמריקה. המקוֹם יספּיק שם לכוּלכם!

לוי. האוּמנם? רוֹצה אַתּה, כּי כּוּלָנוּ נסַע מפּה? וּמי יִשאֵר לשמוֹר כּאן על האוֹצר?… [מן החוּץ פּוֹרץ שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ].

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. יהוּדים, פּה אַתּם? ידעתּי, כּי פּה אַתּם… הבאתי לָכם בּשׂוֹרה!

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. בּשׂוֹרה? בּדבר האוֹצר?

שמעוֹן אֶלי. תּנוּני לדבּר… תּשמעוּ ותשתּוֹממוּ… קמתּי בּבּוֹקר השכּם, התפּללתּי תּפילה חטוּפה ומיהרתּי תּיכף וּמיד אֶל שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף. נוּ? נוּ?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. אני עם העֵז… כּלוֹמַר, לרעוֹת אֶת העֵז… [מַפסיק באֶמצע]. בֶּנילי, הלא אַתּה אֵינךָ יוֹדע עדיִין – יֶש לי כּבר עֵז, בּעֶרב שבּת עם חשכה קניתי לי עֵז… אבל עֵז כּזאת, אני אוֹמר לךָ, בּני, אשר לא עיזזוּ אבוֹתינוּ בּמצרים!…

אִידל. מַה נתעזזתּ לפתעֿֿֿ-פּתאוֹם? סַפּר אֶת העיקר!

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. לדידי העֵז היא העיקר… הכּלל, יהוּדים, עוֹמד אני כּה על אַחַת הגבעוֹת בּין הקברים ורוֹעֶה אֶת העֵז, ולבּי טוֹב עלי, בּלא עֵיןֿֿֿ-הרע, חַם ואוֹר לי כּלֿֿֿ-כּךְ… מהרהר אני בּלבּי: מַה יֶחסַר לי עתּה? אִילוּ שלח לָנוּ הקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא אַחרי העֵז גם אֶת האוֹצר…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [בּמַטהוּ]. התּדבּר דבר כּענינוֹ, אוֹ לא?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא מדבּר אָני!… הכּלל, עוֹדני עוֹמד כּה בּין הקברים ואוֹחז אֶת העֵז בּמשיחה, והנה אֵיֿֿֿ-מזה הגיח מַחנה עצוּם, חַשרת גוֹיִים רבּים, בּקרדוּמוֹת וּבאִתּים, והפּריץ בּתוֹכם…

אִידל. ולוֹצלָבסקי?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הוּא ולא אַחר! הפּריץ עם הסוֹכךְ הגָדוֹל. כּוּלָם התיצבוּ בּשוּרה ארוּכּה והתחילוּ לחפּוֹר ולעשׂוֹת בּמלָאכה… [כּל הנאספים עוֹמדים נדהמים, מַחרישים וּמשתּאִים אִיש אֶל רעֵהוּ].

אִידל [לאַחַר דוּמיה, אֶל בּני]. נוּף רבֿֿֿ-פּעלים אַמריקאִי? מַה שלא נתתּ ליעקוֹב תּתּן לעֵשׂיו!

לוי. חַכּוּֿֿֿ-נא מעט… [אֶל שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי]. אֵיפה, אָמַרתּ, עמדוּ הגוֹיִים לחפּוֹר?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא שמַעתּ – מעֵבר לגָדר, בּתחתּית ההר.

לוי [חוֹפז ממקוֹמוֹ]. יהוּדים, לא האוֹצר הוּא – מסילתֿֿֿ-הבּרזל היא [פּוֹנה אֶל הדלת]. עלי לָרוּץ מיד!…

בּני [עוֹצר אוֹתוֹ]. לאָן, דוֹדי?

לוי. לשם! הלא יחפּרוּ חָלילָה אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת, אֶת קבר אָבי…

בּני. אֵין אַתּה צריךְ לָרוּץ. הדבר כּבר עשׂוּי.

שלוֹם שדכן. בּן אחוֹת אִשתּךָ כּבר סידר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב.

לוי. מַה סידר? [אֶל בּני]. סילקתּ אֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים?

בּני. כּמדוּמה לי, מַשהוּ פּחוֹת משלוֹש עֶשׂרה מאוֹת. מיסטר שדכן, בּכמה עלה כּל הענין?

שלוֹם שדכן. בּשלוֹשה עשׂר שקלים. שלוֹשה עשׂר בּדיוּק!

לוי [מַבּיט חליפוֹת על השדכן ועל בּני]. שוּב ליצנוּת?

בּני. חָלילָה! הטלגראמה אָמנם לא עלתה יוֹתר משלוֹשה עשׂר שקלים. בּעֶרב שבּת עם חשכה, עליךָ לָדעת, הריצוֹתי טלגראמה אֶל הגראף.

שלוֹם שדכן. בּאַנגלית!

בּני. עם תּשלוּם תּשוּבה. כּךְ וכךְ, מיסטר גראף. סַרתּי לעירךָ כּעוֹברֿֿֿ-אוֹרח אַמריקאִי, והנה נוֹדע לי, כּי אַנשי חצרךָ אוֹמרים לעשׂוֹת תּוֹעֵבה להקהילה היהוּדית בּכאן: רוֹצים הם לָסוֹל אֶת מסילתֿֿֿ-הבּרזל דווקא בּתוֹךְ שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן, הקדוֹש ליהוּדים מכּמה וכמה שנים…

לוי. נוּ?

בּני. והרי אני רוֹצה, מיסטר גראף, לפדוֹת מידךָ אֶת שׂדהֿֿֿ-הקברוֹת היהוּדי ושוֹאֵל למחירוֹ…

לוי. נוּ? נוּ?

בּני. והגיעה לי אֶמש תּשוּבה מאֵת הגראף.

שלוֹם שדכן. אַף זוֹ בּאַנגלית!

לוי. כּי מה? כּי מה?

בּני. כּי אֵין הוּא מבין כּלל אֶת המתרחש כּאן, וכי מטלגרף הוּא תּיכף וּמיד אֶל מנַהל חצרוֹ, אֶל ולוֹצלָבסקי, כּי לא יהין לָגעת בּשׂדהֿֿֿ-הקברוֹת של היהוּדים. וגם בּכסף אֵיננוּ רוֹצה… הנה הטלגראמה… [מוֹציא אֶת הטלגראמה]. כּוֹתב הוּא כּךְ: “אֵת אשר נתנוּ אבוֹת אבוֹתי לאבוֹת אבוֹתיכם בּמַתּנה לא אֶקח מיֶדכם בּחזרה”…

לוי. הפלא וָפלא! דוֹמה, משׂחק בּקלפים כּמוֹהוּ?

שלוֹם שדכן. ואַףֿֿֿ-עלֿֿֿ-פּיֿֿֿ-כן גראף!

לוי. אָכן מטעם זה דחה ולוֹצלָבסקי אֶת מלאכת החפירה עד היוֹם? מקוה היה, כּפי הנראֶה, כּי יזיל דינריֿֿֿ-זהב מכּיסי!…

שלוֹם שדכן. אֶלָא מה היִית סבוּר? הלא שמַעתּ, כּי עלוּבֿֿֿ-נפש זה טען כּל הזמן בּלשוֹןֿֿֿ-הקוֹדש: “אַנשי סחרֿֿֿ-מכר”…

לוי [אֶל בּני]. ואַתּה עשׂית מַעשׂיךָ בּמהירוּת וּבחשאי, כּלָמדֿֿֿ-וָאוי מַמש!

בּני [מגחךְ]. כּלָמדֿֿֿ-וָאוי אַמריקאִי, דוֹדי… ואֶת שלוֹש עֶשׂרה מאוֹת הדינרים, אשר אָמַרתּי לךָ בּיוֹם הששי, אֵינני לוֹקח בּחזרה. זוֹ תּהיֶה מַתּנתי להעיר, מחיר האוֹצר שלי. זה אוֹצרי, דוֹדי! [חוֹבק אֶת אֶסתּר].

לוי. השמַעתּם, יהוּדים, השׂגה של שקץ אַמריקאִי?

שמעוֹןֿֿֿ-אֶלי. הלא אָמַרתּי לָכם, כּי בּנילי לא יֵצא ידי חוֹבתוֹ כּנגד כּל העיר בּעֵז אֶחָת, לקיֵים מַה שנאמר: עזים מאתים…

ליזרֿֿֿ-ווֹלף [נדחָק מתּוֹךְ הקהל המשתּוֹמם, ניגָש עד בּני]. שמַעֿֿֿ-נא, בֶּני, מה שהיה היה… אני אִיש פּשוּט, קצב בּשׂר וָדם… תּן הנה אֶת כּפּךָ! [מנַענע לוֹ ידוֹ]. העיר אוֹמרת לךָ תּוֹדה!…

פייגהֿֿֿ-לאָה. ניסי, לָמה תּחריש, ניסי? אמוֹר אַף אַתּה דבר!

ניסי. מה אוֹמַר? הלא ליזרֿֿֿ-ווֹלף מדבּר בּעדי!…

שלוֹם שדכן. רב לוי, מַה זאת? מַה פּירוּשוֹ של דבר? וכי אוֹמר אַתּה לפטר אֶת השׂמחָה בּלאֿֿֿ-כלוּם?

לוי. כּיצד בּלאֿֿֿ-כלוּם? חַס ושלוֹם! אֵיפה המַשקה? תּנוּ הנה מַשקה!

שלוֹם שדכן. הנה מַשקה! [קוֹפץ אֶל המיזנוֹן, מוֹציא אֶת הבּקבּוּק. אֶל אֶסתּר]. כּלה! לָמה תּעמדי בּחיבּוּקֿֿֿ-ידים? הגישי כּוֹסוֹת אֶל השוּלחָן! אָמנם אמת הדבר, כּי יהוּדי נוֹכל אני, אבל בּלא נוֹכלים כּמוֹני, עליךְ לָדעת, לא היה העוֹלָם מתקיֵים כּלָל!… [אֶסתּר צוֹחקת, מַגישה כּוֹסוֹת]. ואַתּ, מחוּתּנת? לָמה תּחרישי? וכי אֶפשר לָה לקבּלתֿֿֿ-קנין בּין חָתן לכלה בּלא מיני מתיקה?

בּתֿֿֿ-שבע. כּיצד בּלא מיני מתיקה? יפה אָמרתּ!… זלדה, אֵיפה הטוֹרט? [ממַהרת עם זלדה אֶל חדרֿֿֿ-הבּישוּל, מביאה טוֹרט וּמיני תּרגימה].

לוי [מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת] יהוּדים, לכאן! אֶל השוּלחָן! השׂמחָה שׂמחַת כּוּלָנוּ היא!

שלוֹם שדכן. לכאן, יהוּדים! השׂמחָה שׂמחָה משוּלשת היא! [הכּל מתכּנסים מסביב לשוּלחָן].

לוי. אמת דיבּר – שׂמחָה משולשת היא! כּי הנה מלבד שהקדוֹשֿֿֿ-בּרוּךְֿֿֿ-הוּא שלח לבתּי אֶת בּןֿֿֿ-זוּגה הנכוֹן, וּמלבד ששׂדהֿֿֿ-הקברוֹת הישן שלָנוּ נפדה מידי זרים, הלא גם האוֹצר יוֹצא היוֹם משיעבּוּד לגאוּלָה, וּמכּאן וּלהבּא הוּא נמצא כּוּלוֹ בּרשוּתנו. וּבכן נחַפּשׂ אוֹתוֹ, נקוה לוֹ… הא, בֶּני בּן זלאטה, המכוּנה בּנדשאמין בּן? מגחךְ אַתּה שם, לָמדֿֿֿ-וָאוי אַמריקאִי שלי? לָכן תּדע, כּי לוֹעֵג אני לךָ וּלכל אַמריקה שלָךְ! ויוֹדע אַתּה, מפּני מה? מפּני שטוֹב חלקנוּ מחלקכם! אַתּם כּבר מצאתם שם אֵת כּל אשר בּיקשה נַפשכם, כּבר שׂבעתּם אוֹצרוֹת לָרוֹב עד אשר יצאוּ מאַפּכם. ואנחנוּ פּה עדיִין עוֹמדים לבקש אֶת אוֹצרנוּ, עדיִין עֵינינוּ כּלוֹת אֵלָיו בּציפּיה. ואַשרי, בֶּני, המבקש, אַשרי המצפּה, אַשרי המקוה וחַי בּאמוּנתוֹ… לחַיִים, יהוּדים!

הכּל. לחַיִים! לחַיִים!

המסךְ