הנפשוֹת

בֵּיילָה, מבשלת. אַלמנה בּת שלוֹשים וַמעלה. אִשּה בּעלת־בּשׂר.

פַרַאדִיל, נַערה משרתת.שחרחוֹרת ונאוָה.

רַב אַלְתֶּר, מוֹכר־ספרים עני. מַשאיל סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת בשׂכר מוּעט. יהוּדי בּן אַרבּעים. אַלמן, אוֹ גָרוּש, אוֹ אֶפשר רווק זקן. פּניו חֶצים שוֹחקים וחֶצים בּוֹכים. לָבוּש צוָארֹון מזוּהם וּמגבּעת ממוּעכת. מחַזר אַחרי בּיילה המבשלת.

חַיִּים. משרת בּבּית הסמוּךְ. בּחוּר כּהלכה וטבעת של זהב בּאֶצבּעוֹ. מחַזר אַחרי פראדיל המשרתת.

מִישָׁה, מַאשָׁה, בּני בּעלי הבּית. נַער ונַערה. מדבּרים בּלָשוֹן בּלוּלה. חציה יהוּדית וחציה רוּסית.

הַגְּבֶרֶת, בּעלת־הבּית בּכבוֹדה וּבעצמה. מתגלית על הבּימה בּסצינה האַחרוֹנה. בּלוית אוֹרחיה.

מקום המַחזה בּחדר־הבּישוּל

 

סצינה ראשוֹנה    🔗

בּיילה: [עוֹמדת חשׂוּפת־זרוֹעוֹת ליד התּנוּר והכּירים, מבשלת ושׁרה בּפני עצמה].

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה,עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם –

עַל יְמֵי־עֲלוּמַי כִּי חָלְפוּ לְלֹא־נָחַת,

כְּהִנְדּוֹף זֶה הֶעָשָׁן תַּחַת הַשָּׁמַיִם

וּכְהִמֵּס עַל הַמַּחֲבַת חֶמְאָה זוֹ רוֹתָחַת…

אוֹי וַאבוֹי לשׂוֹנַאי וּלכל דוֹרשי רעתי, כִּי גזירה נגזרה על בּיילה בּמיטב ימי־עלוּמיה לעמוֹד ליד התּנוּר בּבית זרים וּלהיכּנע תּחת מרוּתה של בּעלת־הבּית, מַטרוֹנה נאָה זוֹ, היוֹדעת כּל היּוֹם רק חַלל ורק קלל… גם לָזאת יִקָרא גבירה! נדיבת־לב, הקוֹפצת אֶת ידה מאָחיה האֶביוֹן, אֵינה נוֹתנת פּרוּסַת־לחם לרעֵב, ואַף מבּניה, מעצמה וּמבּשׂרה, היא מתעלמת, מקמצת וּמוֹנַעת אוֹכל מפּיהם. הכּל חשוּדים בעֵיניה, חשוּדים על האכילה ועל השתיה. הכּל אוֹכלים, הכּל שוֹתים – הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים אֶת בּשׂרה, הלוַאי יִשתּוּ עלוּקוֹת אֶת דמה!…

[תּוֹרמת קימעה מכּל המַאכלים ושׂמה לתוֹךְ קדירה מיוּחדת].

עוֹד יִשאֵר לָהם די לאכוֹל וּלהפּקע. כּמַאמרוֹ של רב אַלתּר: מַמעיט בּשׂר –מַמעיט רימה"…

[תּוֹרמת עוֹד נתח בּשׂר].

אֵין בּכךְ כּלוּם. גם זה יספיק לָהם כּדי להיחָנק… אָח ־ אָח ־ אָח! כּי אֶזכּרה ימים מקדם, עֵת היִיתי בּעלת־בּית בּפני עצמי, סמוּכה על שוּלחָני ליד בּעלי, מסַדרת סדר של פּסח כּהלכתוֹ!…

[שׁרה].

כְּשֵם שֶׁרַע וָמָר

לְדָגִים בְּלֹא פִלְפֶּלֶת,

כָּךְ רַע וָמָר

גּוּרָלָהּ שֶׁל מְבַשֶּׁלֶת.

כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר

לְמָרָק מִבְּלִי מֶלַח,

כָּךְ רַע וָמָר

לַעֲבוֹד עַד בּוֹא כֶּלַח.

כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר

לִקְדֵרָה הַנִּשְׁבֶּרֶת,

כָּךְ רַע וָמָר

לִשְׁמוֹעַ גַּעֲרַת גְּבֶרֶת.

כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר

לְפַשְׁטִידָה מְפֻחָמָה,

כָּךְ רַע וָמָר

לְאִשָּׁה לֹא־נֻחָמָה.

כְּשֵׁם שֶׁרַע וָמָר

לְרֶגֶל בְּלֹא נַעַל

כָּךְ רַע וָמָר

לִשְׁרוּיָה בְלֹא בַּעַל…

מי דוֹפק שם על הדלת? וַדאי רב אַלתּר הוּא זה. איש יקר הוּא, יהוּדי כּשר, תּמים וישר, דוֹבר אמת. עוֹבד בּזיעת אַפּיו, בּנַפשו יביא לחמוֹ, אֵינוֹ רואֶה טוֹב בּחַייו. כּמוֹני כּמוֹהוּ, גוֹרל אֵחָד לשנינוּ…

[פּוֹתחת הדלת. מן החוּץ בּא רב אַלתּר וַחבילת ספרים תּחת זרועו].

 

סצינה שנית    🔗

רב אַלתּר: [מַניח אֶת החבילה בּקרן־זוית, מַתקין זקנוֹ, מוֹחה זיעת פּניו בּמטפּחת אדוּמה].

עֶרב טוֹב לָךְ, מרת בּיילה שתּחיֶה! השלוֹם לָךְ? עברתּי לתוּמי על־פּני הבּית, ראִיתי אוֹר בחַלוֹן,

ואמַרתּי אֶל לבּי: אָסוּרה־נא ואֶראֶה… כּל היוֹם אָדם פּוֹנה לבצעוֹ, בּהוּל על עסקיו, מכתּת רגלָיו בּחוּצוֹת, מַחזיר על הפּתחים, מהלךְ מבּית אֶל בּית. כּסבוּר אָדם: שמא כּךְ ושמא כּכה, זעֵיר פה, זעֵיר שם… מַה יוֹם מיוֹמַיִם, בּיילה, שאַתְ מאַחרת לבשל כּל־כּךְ? הרי לא יוֹם טוֹב ולא שבּת היוֹם?

בּיילה: שדים ורוּחוֹת יוֹדעים אוֹתם! שׂמחה בּביתם פּתאוֹם, הלוַאי תּהפךְ לָה לחרדה – להגברת הנאָה כּוונתי!… חָתן בּא ממרחַקים להתבּוֹנן על בּתּה המלוּמדת… בּרנש בּעל־כּפתּוֹרים, השד יוֹדע אֶת אָביו… עוֹד מעט וּפראדיל בּאה – זוֹ הכֹּל גָלוּי לפניה. שב־נא, רב אַלתּר, בּבקשה ממךָ. הרי כּיסא ושב. אֶפשר תּשתּה כּוֹס תּה? אוֹ כּוֹס חָלָב? אוֹ אוּלי זוֹ וזוֹ גם יחד? אוֹ אֶפשר תִּסעד הפעם אֶת לבּךָ?

רב אַלתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ, בּיילה ליבּתי. לָמה תטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? אֵין אני רעֵב חָלילה בּיוֹתר. אֵלָּא מה? כּיוָן שבּאנוּ לידי כּךְ, נַעניתי לָךְ, כּמַאמרם: אִם נאֶה לָךְ, יאֶה גם לי…

[אוֹכל]. אִם כּן אֵיפוֹא, חַג לָהם היוֹם? לוּא יהי כּן. כֹּה יִתּן לָהם אלוֹהים וכה יוֹסיף. מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? שמא תֹּאמַר: אֵין הלָלוּ מספיקים בּידי להרויח אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה? אֵין בּכךְ כּלוּם. הלא ריסטוֹקראטים הם, ודרךְ הריסטוֹקראטים בּכךְ. הנה נקח־נא, דרךְ משל, אֶת גברתּךְ המַטרוֹנה בּכבוֹדה וּבעצמה: לשעבר היתה זוֹ קוֹנה מידי ספרים הרבּה, והיִיתי מַרויחַ ממוֹן על־ידיה. ואוּלָם מיוֹם שחָזרה מחַמי חוּץ־לָאָרץ, שינתה אֶת טעמה ושכחה אֶת לשוֹננוּ היהוּדית, שכחה לעוֹלָמים! דוֹמה, כּאִילוּ הוֹרתה ולידתה לא היוּ אֶלא בּפאריז… הוּא אשר אָמַרתי: קשים חַמי חוּץ לָאָרץ לאַחינוּ מוֹכרי־הספרים כּסַפּחת.

בּיילה: כּלוּם יֵש לָהם פּנַאי לקרוֹא בּספרים? הלא משּׂמים הם לילוֹת כּימים וּמַתמידים על הקלָפים. משהגיע עֶרב, מיד כּוּלָם מתכּנסים בּחבוּרה, כּל גבירי העיר ונכבּדיה: פּשטידתא וּברוזתא, אבילפתּא ודגשיבּוּטא, ואֵינם זזים מן המקוֹם עד אוֹר הבּוֹקר, יוֹשבים וּמלהגים וּמשׂחקים מין משׂחָק, ששמוֹ עָקָא, הלוַאי יִשלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּל עָקָא וכל מַרעין בּישין, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… הם מיטיבים אֶת לבּם בּקלָפים, ואני מצוּוָה ועוֹמדת כּאן ליד התּנוּר עד בּוֹש: אפי לָהם, בּשלי לָהם, צלי לָהם – הלוַאי יִצָלוּ כּוּלָם בֹּאִשה של גיהינוֹם!…

אֶפשר תִּטעם, רב אַלתּר, כּוֹס ייש משיוּרי יוֹם אֶתמוֹל?

[גוֹחנת אֶל מיטתה, מוֹציאָה, בּקבּוּּק מתּחתּיה, מוֹזגת לוֹ כּוֹס ייש].

רב אַלְתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ, בּיילה ליבּתי.

[טועֵם מן הכּוֹס]. לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר?

[מגיח אֶת הכּוֹס אֶל גרוֹנוֹ]. השוֹמַעת אַתּ, בּיילה? הייש הזה אֵיננוּ כּלָל מן הגרוּעים, בּי נשבּעתּי!

[בּיילה מוֹזגת לוֹ כּוֹס שנית]. רב תּוֹדוֹת לָךְ. לָמה תּטריחי אֶת עצמך; על לא־דבר?… אָח־אָח־אָח, ימים רעים הגיעוּנוּ, אני אוֹמר לָךְ! לא כּימים הראשוֹנים הימים האֵלה. לשעבר, כּשהיִיתי מקבּל מעיר ווילנה מלָאי של ספרים ורוֹמאנים, מיד היִיתי מוֹצא קופצים עליו. העיפוֹת עינךָ בּוֹ – ואֵיננוּ. ועכשיו, מיוֹם שקמוּ הציוֹניִים והתחילוּ להדפּיס אֶת ספריהם וחוֹברוֹתיהם, לָקתה פּרנסתי, לָקתה כּוּלָה… ננַא! ציוֹניִים עליךָ, יִשׂראֵל!

בּיילה: צוֹענים? מה טיבה של משלחת מַלאכים רעים זוֹ, רב אַלתּר?

רב אַלתּר: ציוֹניִים – הלא הם הציוֹניִּים, העוֹסקים בּציוֹניוּת. רוֹצים הם, עליִךְ לָדעת, כּי נסַע כּוּלָנוּ לִפְלִשְׁתִּינָה הם רוֹצים!

ביילה: [מנַענעת ראשה]. אִם לָךְ, הרי לָךְ, הרי לָךְ גם פלשתּינה – תּתּן לָהם, רבּוֹנוֹ של עוֹלָם, ללבּם מגינה!…

רב אַלתּר: [מַפסיקה]. אַל־נא, בּיילה, לָמה תּקללי אוֹתם חינם? אַדרבּה, הלא הציוֹניִים הלָלוּ דווקא לטוֹבתנוּ מתכּוונים. אַדרבּה, חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת וּלהלל וּלשבּח אֶת שמם, שכּל כּוונתם אֵינה אֶלָא להוֹשיע אֶת אחיהם האֶביוֹן… אֶת העם ואֶת האוּמה ואֶת הכּלָל… גם כּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

בּיילה: האוּמנם? אִם כּן, לָמה החרשתּ עד כּה? מכּיוָן שכּךְ, יִשלח לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּרכה והצלָחַה בּכל מַעשׂי ידיהם. תּהי דרכּם ישרה לפניהם בּכל אשר יִפנוּ. הלוַאי יִהיוּ בּעלי־הבּתּים שלי כּפרת ראשם מעתּה ועד עוֹלָם!

רב אַלתּר" חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם?… הנה קיבּלתּי, דרך משל, חבילה חדשה, סחוֹרה עוֹברת לסוֹחר, עידית שבּעידית, רוֹמאנים גדוֹלים ונוֹראִים, מאַמריקה הם בּאִים, כּוּלָם חדשים וּמַבהיקים, זה עתּה יצאוּ מתּחת יד החַיט. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? סחוֹרה יקרה מאֵין דוּגמתה! עין לא ראתה! יֵין־קפריסין! סוֹלת נקיה!…

בּיילה: [מוֹציאָה מתּחת מיטתה בּקבּוּק שני וּמוֹזגת לוֹ כּוֹס יין]. ועתּה, רב אַלתּר, קוּם־נא וּטעם, בּבקשה ממךָ, מן היין הזה, שנשתּיֵיר על שוּלחָנם אֶתמוֹל.

רב אַלתּר: רב תּוֹדוֹת לָךְ. לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? [טוֹעֵם מן הכּוֹס ולוֹקק שׂפתיו].השֹוֹמַעת אַתּ, בּיילה ליבּתי? האָדוֹם־האָדוֹם הזה יין שמוֹ! המַשקה הזה גוּנַב מאֶרץ המַשקאוֹת!… [שוֹתה ולוֹקק שׂפתיו]. מיוֹם שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַשקאוֹת בּעוֹלָמוֹ לא הוֹציא מתּחת ידוֹ משקה מתוּקן כּזה… [מסתּכּל בּכּוֹס וזן עֵינוֹ בּה]. אָכן רוֹאֶה אני עתּה כּי העשירים יוֹדעים לבחוֹר בּטוֹב! הוּא אשר אָמַרתּי: לעוֹלָם יִמכּוֹר אָדם קפּוֹטתוֹ,

וּבלבד שיִהיֶה עשיר!… ועכשיו, מאַחַר שהגענוּ לידי כָּךְ, הבה נשתּה לחַיִים ןלבריאוּת־הגוּף ולאריכוּת־ימים! [מגיח אֶת הכּוֹס אל פּיו]. השוֹמַעת אָתּ? לָזה יִקָרא יין! מַשקה זה הוּא מאוֹתם מיני המַשקאוֹת, שקוֹראִים לָהם בְּשם יין! מוֹצא אַתּה בּוֹ כּל הסימנים, שמנוּ חכמים בּ… בּ… בּכוֹס יין! [לוֹקק שׂפתיו]. מוֹצא אַתּה בּוֹ… גם כַּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

ביילה: [מוֹזגת לוֹ כּוֹס שנית]. אִם כֵּן, שתה עוֹד כּוֹס אַחַת, רב אַלתּר. אֵין בּכךְ כּלוּם. שתה ואַל תּחמוֹל. יֵש לָהם בּמַרתּף די והוֹתר. הלוַאי יִשתּוּ ויקיאוּ להנאָתם!…

רב אַלתּר: [פּניו מַבהיקים]. חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? יִשתּוּ לָהם… יִשתּוּ יהוּדים וישׂמחוּ… היהוּדי יהוּדי הוּא… אֵינוֹ דוֹמה יהוּדי לגוֹי… יהוּדי שטעם מעט מַשקה, הרי אֵינוֹ ולא כּלוּם… שתה כּוֹס אַחַת, שתּי כּוֹסוֹת, אוֹ אפילו שלוֹש כּוֹסוֹת – ולא כּלוּם… אֵין פּוֹצה פה וּמצפצף… אֵינוֹ פּוֹגע בּזבוּב על־גבּי הקיר… כּלוּם שיכּוֹר הוּא? חַס ושלוֹם! שיכּוֹר לא יִהיֶה לעוֹלָם! לעוֹלָם לא יִהיֶה שיכּוֹר!…

ביילה: [מוֹזגת לוֹ עוֹד אֶחַת]. חַס ושלוֹם!…

רב אַלתּר: כּנגד מה אֵיפוֹא נתגלגלוּ והגיעוּ הדברים? כּנגד זה שאָמַרת: עבוֹדת־פּרךְ… אָמנם כּן, עבוֹדת־פּרךְ עבוֹדתנוּ… עבוֹדה המפרכת אֶת הגוּף וּמתישה כּוֹחוֹ של אָדם… הנה, כּדוֹמה לנמשל, נקח־נא בּפּעם הזאת לרגע אֶחַד אִשה צנוּעה בּדמי עלוּמיה, אַלמנה צעירה כּמוֹךְ, למשל… מה? מה אָנוּ וּמה חַיֵינוּ? לא כּלוּם… הכּל הבל וּרעוּת־רוּח… הכּל כּךְ והכּל כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… שמעיני, בּיילה ליבּתי, ויִשמַע אֵליִךְ אלוֹהים. מתּחילה לא היה בּדעתּי לאמוֹר לָךְ זאת. ורק עכשיו, מאַחַר שנתגלגלוּ הדברים והגיעוּ לידי כּךְ, הבה אַשמיעֵךְ הפּעם דבר דבוּר על אָפניו… תוֹכן הענינים של סיפּוּר־המַעשׂה כּךְ הוּא… הנה יוֹשבת אַתּ פֹּה, כּדוֹמה לנמשל, סמוּכה על שוּלחַן אחרים… יוֹשבת גלמוּדה ושוֹממה… מַה לָךְ פּה וּמי לָךְ פּה? מַה תִּקוָתךְ וּמה תּכליתךְ? עוֹמדת וּמבשלת סעוּדת־הצהרים וחוֹזרת וּמבשלת סעוּדת־הערב… וּבכן? כּלוּם לכך נוֹצרתּ?… עד מתי? עד מתי, אני שוֹאֵל אוֹתךְ, שתּבשלי בּשביל אחרים? כּבר הגיעה השעה, שתּבשלי סעוּדה לעצמךְ, בּבית אִישךְ, ליד תּנוּרךְ… כּבר הגיעה העֵת גם כּךְ וגם כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

ביילה: חַיֶיךָ, רב אַלתּר, שכּל דבריךָ אמת וָצדק. בּאמת אָמרוּ: יפה עביט של שוֹפכין משלָךְ מסיר מרק משל אחרים. אבל מַה יוֹעילוּ הדברים, ואני אַלמנה עלוּבה, עוֹטיה ושוֹממה…

רב אלתר: אם כּן, מַה בּכךְ? וכי בּשביל שאַלמנה אַתּ הפסַדתּ? וכי אַלמנה אֵינה קרוּאָה אָדם? אַדרבּה, לפי עניוּת דעתּי, אַלמנה סחוֹרה משוּבּחת היא… הכּל קוֹפצים על אַלמנה… הן מצד רחמנוּת, והן מצד… [מַסבּיר בידיו] כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

בּיילה: אַךְ הבל תּנַחמני, רב אַלתּר. מי הוּא זה האִיש, אשר ישׂים אֶת לבּוֹ לחמוֹל עלי ועל מאתים הקרבּוֹנים בּסךְ־הכּל – הלוַאי יהי זה חלקם של בְּעָלַי מכּל עמלם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!…

רב אַלתּר: [מסַלסל שׂפמוֹ ואוֹזר כּבחוּר חלָציו]. אַל־נא, בּיילה ליבּתי, לָמה תּדבּרי כּדברים האֵלה? אָמנם פּשוּטוֹ של מקרא כּךְ הוּא, ואַף־על־פּי־כן יֵש מדרשים הרבּה… מאתים קרבּוֹנים, דרךְ משל, בּימינוּ אֵלה מצטרפים יחד לסכוּם הגוּן… ולסכוּם הגוּן אשר כּזה, אִם יזמין לָךְ הקדוֹש־ברוּךְ־הוּא אָדם מהוּגָן בּיוֹתר, אִיש צעיר לימים, אִיש מהיר וחָרוּץ בּמלאכתּוֹ, אִיש תּמים וישר, אִיש אשר עֵסק לוֹ בּידוֹ, אִיש אשר יֵאָמר עליו, כּי הוּא זה… אִיש אשר הוּא… [מַסבּיר בּידיו] כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

בּיילה: דהיינוּ, כּדוֹמה למשל?

רב אַלתּר: [מסַלסל שׂפמוֹ]. דהיינוּ, כּדוֹמה למשל, הבה נקח לָנו בּדרךְ השערה מין בּרנש, שיֶש לוֹ עֵסק בּידוֹ, עֵסק שאֵינוֹ גדוֹל ונוֹרא בּיוֹתר, אבל עֵסק הגוּן, עֵסק נאֶה וּמכוּבד, עֵסק יפה ונעים, שוֹקט וּבוֹטח… אָדם המטפּל בּמין סחוֹרה, שמַשאִילים אוֹתָה לאחרים בּשׂכר מוּעט… לקריאה, דרךְ משל… נוּ, נֹאמַר, דרךְ משל, ספרים ורוֹמאנים… [מַסבִּיר בּידיו]. כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

בּיילה: [כּמהרהרת, מקנחת חוֹטמה בּשרווּלה מלמַטה למַעלה]. מדבּר אַתּה, רב אַלתּר, מיני דברים משוּנים… חידוֹת לי דבריךָ… שתה־נא בּבקשה ממךָ, שתה ואַל תּסרב. וכי לכךְ נַעבוֹד בּזיעת אַפּינוּ כּל היוֹם, כּדי שיבוֹאוּ הם אַחרינוּ לאכוֹל ולשתּוֹת וּלמַלא

אֶת כּרסם, הלוַאי תִּתפקע לָהם?!… [מוֹזגת לוֹ עוֹד כּוֹס יין]

רב אַלתּר: חַס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? [נוֹטל אֶת הכּוֹס בּידוֹ]. אָמַרתּ: עוֹבדים אנוּ בּזיעת אַפּינוּ… אָמנם כּן. הלא לכךְ נוֹצרנוּ. כּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ מששת ימי בּראשית, שנהיֶה אנחנוּ מתענים כּל ימינוּ על האָרץ, פּנינוּ מַשחירים כּשוּלי קדירה, והם מתענגים על כּל טוּב, אוֹכלים ושוֹתים וּמיטיבים אֶת לבּם, זה כּךְ וזה כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… ורק על זה יִדוה הלב, כּי כּל עמלנוּ אֵינוֹ שוה בּעֵיניהם כּלוּם. למשל, הבה נקח אֶת הסוּס, להבדיל, אַף הוּא בּריה עלוּבה, נתוּן בּעבוֹת העגָלָה, משוּעבּד לעוֹל בּעלים, מצוּוה ועוֹמד לעשׂוֹת רצוֹנם. ואַף־על־פּי־כן בּוֹא וּראֵה, מה בּיני לבינוֹ: שהסוּס בּעליו כּרוּכים אַחריו, מטפּלים בּוֹ בּחיבּה יתירה, מפטמים אוֹתוֹ להנאָתוֹ, מסַפּקים לוֹ כּל צרכיו בּעין יפה, הן בּמַאכל והן בּמשתּה, הן כּךְ והן כּכה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

בּיילה: חידוֹת לי דבריךָ, רב אַלתּר. מדבּר אַתּה תּמיד מיני דברים משוּנים, משל וּמליצה…

רב אַלתּר: הדברים האֵלה לא מלבּי בּדיתים. קראתי אוֹתם בּספר, בּאֶחָד מאוֹתם מיני הספרים, שמַדפּיסים עתּה העבריינים הלָלוּ, הציציליסטים, יִמַח שמם וזכרם.

בּיילה: מי? מַה טיבה של מַכּה זוֹ? מַכּה גדוֹלָה לאַפּם!…

רב אַלתּר: חס ושלוֹם! מַה לי ולָהם, כּי אֶדרוֹש רעתם? אַדרבּה, בּוֹאוּ ונַחזיק טוֹבה למיני בּני־אָדם אֵלוּ שכּל יִשעם וחפצם לעמוֹד לימין אחיהם האֶביוֹן, לדרוֹש משפּט העוֹבדים והפּוֹעלים, כּמוֹני וכמוֹךְ וּככל העשוּקים והגזוּלים, הנמֵקים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹני וּבחוֹסר־כּל.

בּיילה: אם כּן, לָמה החרשתּ עד כּה? מכּיוָן שכּךְ, תּהי־נא גברתּי המַטרוֹנה כּפּרת ציפּרנם הקטנה מעתּה ועד עוֹלם!

רב אַלתּר: חס ושלוֹם! מַה לי וָלָה, כּי אֶדרוֹש רעתה?…

[הדלת נפתּחת ואֶל חדר־הבּישוּל נכנס חַיִים המשרת. בּיילה ממַהרת אֶל התּנוּר. רב אַלתּר נוֹתן עֵיניו בּספר].

 

סצינה שלישית    🔗

חַיִים: [מגבּעתּוֹ שמוּטה לוֹ לצד אֶחָד]. ערב טוֹב יִכּנס אֵל לבּךְ, בּיילה חמדתי! השלוֹם לידידי היהוּדי רב אַלתּר? שמעֵני! אוֹתוֹ סיפּוּר־המַעשׂה, אשר הבאת לי, סיפּוּר יקר־המציאוּת הוּא! כּפתּוֹר וָפרח! כּיוָן שהתחַלתּי לקרוֹא בּוֹ, מיד נפלה עלי תּרדמת־אלוֹהים, וישנתּי על הסַפסל שנַת־גבּוֹרים. [מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס יין]. התכּבּדוּ, מכוּבּדים, אִכלוּ מַשמַנים וּשתוּ מַמתּקים, כּמוֹ שאוֹמרת גברתּי בּשעה

שהיא מכבּדת אֶת אוֹרחיה בּאגוֹזים מַתליעים. היכן פראדיל? [רוֹצה למזוֹג כּוֹס שנית].

בּיילה: [סוֹטרת לוֹ על ידוֹ]. כּלךְ מזה, משוּמד שכּמוֹתךָ! לא לשמךָ ולא לכבוֹדךָ הכינוֹתי!… הגידה־נא לי, בּחוּר נאֶה, מה ראִית העֶרב, שהתקשטתּ פּתאוֹם, כּחָתן לחוּפּתוֹ? מַה נשמַע שם אֶצלכם? מַה שלוֹם בּעליךָ?

חַיִּים: רק שלוֹם ושלוָה ונַחַת סלה! שניהם יוֹשבים בּחדר־מַשׂכּיתם, כּיוֹנים בּארוּבּוֹתיהן, מתנַגחים זה עם זה, מחָרפים וּמגדפים זה אֶת זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת.
[מוֹציא אגוֹזים מכּיסוֹ, זוֹרקם אֶל תּוֹך פּיו וּמפצעם בּנקישת הכּף עַל לסתוֹתיו מלמַטה למַעלה].

בּיילה: כּל־כּךְ לָמה?

חַיִּים: כּדי לפשוֹט אֶת העקמוּמית שבּלב. היא נכספת לפריז. אָמַר לָה: לברלין. אָמרה לוֹ: לשאוֹל תּחתּית. אָמַר לָה: בּהמה אָתּ. אָמרה לוֹ: ואַתּה חַמר. אָמַר לָה: וּבלבד שאֵינני חַייט… ושבתּי אני ואָמַרתּי אֶל לבּי: מעקימת פּניהם ניכּר, ששניהם מוצאָם מגזה היִחוּס. חוֹששני, ששלשלת היוֹחסין שלָהם גדוֹלָה משל מחוּתּנם פּשטיתדא. היוֹדע אַתּה, רב אַלתּר, אֶת שלשלת היוֹחסין של הגביר פּשטידתא?

רב אַלתּר: כּדוֹמה לנמשל?

חַיִּים: כּדוֹמה לנמשל, אבי־אָביו קבּלן מפוּרסם היה בּשעתוֹ: שהיה מקבּל בּביתוֹ בּחשאי מנוֹרוֹת וּמַחבתּוֹת וּשאָר כּלי־נחוֹשת גנוּבים. ואבי־אִמוֹ – זה היה ממוּנה פּרנס־חוֹדש בּעירוֹ: שבּכל ראש חוֹדש היה מַחזיר על הפּתחים וּמתפּרנס מן הנדבוֹת… [רוֹאֶה אֶת פראדיל בּאה מן הבּית]. אָה! קיוינוּ לביאת המשיח, והנה זוֹ בּאה!…

 

סצינה רביעית    🔗

פראדיל: [אֵינה רוֹאָה אֶת חַיִּים. פּוֹנה כּה וָכה וּמזמרת בּפני עצמה.].

עַל אֶבֶן מֵאַבְנִי הַמָּקוֹם

יָשַבְתִּי לְתַנּוֹת צָרוֹתַי:

כָּל הַבְּתוּלוֹת נִתְאָרְשׂוּ,

וְאָנֹכִי מַלְבִּינֹות שַׂעֲרוֹתַי…

חַיִּים: [עוֹשׂה עצמוֹ כּמוֹחה דמעה מעֵיניו]. כּמה גדוֹלָה הַרחמנוּת!

פראדיל: [אינה רוֹאָה אוֹתוֹ, מוֹסיפה לזמר].

חָשְׁכוּ לִי מְאוֹרוֹת שָׁמָיִם.

חָשַךְ עוֹלָמִי בַּעֲדִי:

מִכָּל חַבְרוֹתַי הַבְּתוּלוֹת

נִשְׁאַרְתִּי אָנֹכִי לְבַדִי…

חַיִּים: [מזמר לעוּמתה מרחוֹק].

נִצַבְתִּי עַל סַף בֵּית הוֹרָתֵךְ

לְהַבִּיט אֶל סַפִּיר גִזְרָתֵךְ,

לַחֲמוֹד בְּלִבִּי תְּמוּנָתֵךְ,

לִשְׂבּוֹעַ בְּהָקִיץ שִׂמְלָתֵּךְ…

פראדיל: [אֵינה רוֹאָה אוֹתוֹ].

כֻּלָּן כְּבָר חוֹבְקוֹת אֶת־בְּנֵיהֶן,

אֵין קֵץ וְאֵין גְּבוּל לְשִׂמְחָתָן.

רַק אָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת שֹוֹמֵמָה,

יוֹשֶבֶת וּמְצַפָּה לְחָתָן…

חַיִּים: [הוֹלךְ לקראתה בּזרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת]. הנני! מוּכן וּמזוּמן! נכוֹן אני לפרוֹשׂ עליִךְ אֶת כּנפי גם העֶרב, גם בּזה הרגע, יוֹנתי תּמתי! הלא לכךְ בּאתי עתּה אֵלָיִךְ, שנדבּר אֶת דברינוּ ונקבּע בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת אֶת זמַן האֵירוּסין, יוֹם שבירת הקערוֹת… עֶרב טוֹב לָךְ, פראדיל שאָהבה נַפשי! מה שלוֹמךְ, חמדת לבּי, וּמה בּריאוּתךְ, מַלאָכי ואוֹצרי הטוֹב, רוּחַ עֵיני, אִישוֹן לבּי, יוֹנתי בּחַגוי הסלע, כּמוֹ שנאמר בּספרי רב אַלתּר ידידנוּ…

פראדיל: מַה זאת? אֵיזה רוּחַ עבר עליךָ פּתאוֹם, שזחה דעתּךָ כּל־כּךְ? הבּיטוּ־נא וּראוּ אֶת זה ואֶת הילוּכוֹ, שהתקשט בּבגדי־שבּתּוֹ, כּמחוּתּן לכלוּלוֹת בּתּוֹ הצעירה! וַדאי מן הקירקס אַתּה בּא, אוֹ שמא מעל הקלָפים נפרדתּ זה עתּה?

חַיִּים: יפה אָמַרתּ, יוֹנתי! אחוֹז בּזה וגם מזה אַל תּנח את ידךָ! רק פעם אַחַת יִחיֶה האָדם עלי אדמוֹת, כּמוֹ שהיה אוֹמר רבּי עליו השלוֹם, בּשעה שאִשתּוֹ היתה תּוֹבעת ממנוּ מזוֹנוֹת לשבּת וקוֹברת אוֹתוֹ בּמַעמַקי האדמה.

פראדיל" בּמַעמַקי האדמה תּיקבר גם אָתּה!

חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! ואַתּ, שטיה, דעי לָךְ, כּי הפּעם לא כּיוונתּ אֶל האמת. אֶל הקירקס אֵיני הוֹלךְ עוֹד וּבקלָפים לא נגעה ידי. היוֹדעת אַתּ, מאֵימתי?

פראדיל: מאֵימתי?

חַיִּים: משילשוֹם. נדר נדרתּי וּבוֹ אַחזיק כּל זמַן שהנשמה בּקרבּי: אֵיני משׂחק עוֹד בּקלָפים עד העוֹלָם! משני טעמים: ראשית, מחסרוֹן כּיס – אֵין לי! וּמי שאֵין לוֹ שוּמן, אוֹמרת בּיילה שתּחיֶה, אַל יִתאַוה לפשטידה. והשנית, אני מצרף פּרוּטה לדינר ומַניחַ. והכּל לשמה – לשם החתוּנה, נשמַת־אַפּי! שוֹמר אני עכשיו אֶת הפּרוּטה מכּל משמר. גם כּי יִתחַננוּ אֵלי ויִכרעוּ בּרךְ לפנַי – לא אֶתּן עוֹד! אֵיני רוֹצה להיפּטר מן העוֹלָם בּתכריכים שאוּלים, כּמוֹ שהיתה אוֹמרת סבתי בּשעה שהיוּ בּאִים לבקש נדבה ממנה…

פראדיל: אם כּן אֵיפוֹא, מה אַתּה עוֹשׂה כּל הלילוֹת, לאַחַר שאתּה גוֹמר מלאכתּךָ בּבּית?

חַיִּים: מה אני עוֹשׂה בּלילוֹת? עוֹסק אני בּהשׂכּלה, חמדתי! בּחָכמוֹת וּמַדעים! הנה אני קוֹרא עתּה ספר – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? מתוֹק מזפת! רב אַלתּר, תּבוֹא בּרכה עליו, הוּא הביאוֹ אֵלַי. אַךְ זה ספר – שׂפתים יִשק! [נוֹשק אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו]. כּל הלילה מנַעתּי שינה מעֵיני. ישבתּי וקראתי, ישבתּי וקראתי, עד אוֹר הבּוֹקר!

פראדיל: ספר זה, מאַחַר שנתגלגל וּבא לידךָ, וַדאי מן הספרים היפים הוּא… מַה טיבוֹ של זה? רוֹמַנאס?

חַיִּים" רוֹמַאנס יחיד וּמיוּחָד! בּששה חלָקים, עם ניָקְרוֹלוֹג.

רב אַלּתר: אֶפּילוֹג.

חַּיִּים. רצוֹני לאמוֹר: אָמפּילוֹג.

פראדיל: מַה שמוֹ?

חַיִּים: שמוֹ? [טוֹפח לעצמוֹ על מצחוֹ]. שמוֹ אָרוֹךְ ונפתּל כּל־כּךְ, שקשה לאָדם מן היִשוּב לזכּוֹר אוֹתוֹ בּעל־פּה… רב אַלתּר יקירי! מַה שמוֹ אשר יִקרא לוֹ?

רב אַלתּר: למי?

חַיִּים: לאוֹתוֹ הספר, אשר הבאת לי בּימים האֵלה?

רב אַלתּר: אה? אוֹתוֹ הספר, אשר השאַלתּי לָךְ? ספר יקר הוּא! יקר־המציאוּת! מוּבחָר מן המוּבחָר! הכּל קוֹפצים עליו! הכּל מחַכּים לוֹ בּכליוֹן־עֵינַיִּם! שם הספר הזה כּךְ הוּא: "הכּוּשי האדוֹם בּעל החרב המתהפּכת וּשלוֹש קלשוֹן השינַיִם אשר לָקח בּשבי שמוֹנה אַלמנוֹת חיוֹת, אוֹ טבּעת שלמה המלךְ,

סיפּוּר־אהבים יסוֹדתוֹ בּקוֹרוֹת דברי הימים, בּששה חלקים עם אֶפּילוֹג ושיר־תּוּגָה לזמרה, חוּבּר מאֶתִּי רפאֵל מנַשה שלוּמיאֵל, המכוּנה רמ“ש”…

בּיילה ופראדיל: [שתּיהן כּאֶחָת, סוֹפקוֹת כּפּיהן]. אוֹי לי, רעם הממני! כּמה משוּנה שם זה!

חַיִּים: מה החרדה הזאת אשר חרדתּן? יֵש לָהם לספריו של רב אַלתּר שמוֹת משוּנים מזה, למשל: “המלךְ האָסוּר בּרהטים שנשבּה לבין פּראֵי־אָדם בּמדבּר בּערבה מוּל ים־הקרח בּין פּארן וּבין קדש בּרנע, אוֹ היבּלת השחוֹרה”… “הצוֹעני הדגוּל מרבבה בּעל כּפתּוֹרי הכּסף בּמרכּבת המשנה, אוֹ לביבוֹת של זכוּכית לכבוֹד פּסח”… “הבּתוּלָה ילידת הענקים בּמַרתּף־הזהב, אוֹ המַמזר הָאדוֹם, תּפּחנה עצמוֹתיו”…

בּיילה ופראדיל: [שתּיהן כּאֶחָת]. הלוַאי תּפּחנה עצמוֹתיךָ בּעווֹן כּל ישׂראֵל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! בּקיצוּר, פראדיל, שמעיני ואוֹמַר לָךְ: הספר הזה כּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה – שׂפתים יִשק!

פראדיל: וּמַה יסוּפּר שם, בּספר ההוּא? הלא תּסַפּר גם לָנוּ!

חַיִּים: בּספר הזה יסוּפּר… קשה לאָדם מן היִשוּב לזכּוֹר אֵת כּל הדברים בּבת אֶחָת… מעשׂה בּבחוּר נאֶה, בּן עֶשׂרים שנה וַמַעלה…

רב אַלתּר: בּן שמוֹנה עֶשׂרה.

חַיִּים: והוּא מַתנה אהבים נם נַערה בּתוּלָה בּת תּשע עֶשׂרה..

רב אַלתּר: שבע עֶשׂרה.

חַיִּים: והנַערה יפת־תּוֹאַר, לחָיֶיה תּפּוחים, שחַרחוֹרת וּשׂערה צהוֹב…

רב אַלתּר: שחוֹר.

חַיִּים: רצוֹני לאמוֹר: צהוּבּה וּשׂערה שחוֹר כּעוֹרב.

פראדיל: וּמה שם הנַערה?

חַיִּים: מה שמה? אֶת שמה לא אֶזכּוֹר. פּרח מזכרוֹני. זה עתּה ידעתּי – וּשכחתּיו. בּא מַלאַךְ וסטר על חוֹטמי. רב אַלתּר, מַה שמה?

רב אַלתּר: שם מי?

חַיִּים: שם הבּתוּלָה, הכּתוּבה בּספרךָ?

רב אַלתּר: שוּלמית.

חַיִּים: אמת וצדק. גם אני רצוֹני היה לאמוֹר כּךְ. והנה יסוּפּר שם, כּי הבּחוּר אוֹהב אֶת הבּתוּלָה… והבּתוּלָה אוֹהבת את הבּחוּר… הבּחוּר רוֹצה לישׂא את הבּתוּלָה… והבּתוּלָה רוֹצה להינשׂא לבּחוּר… וּבכן, שניהם רוֹצים…

ולא היוּ ימים מוּעטים עד שפּגש הבּחוּר את הבּתוּלָה בּאחד המקוֹמוֹת… כּמדוּמה לי בּחדר־הבּישוּל? האין זאת, רב אַלתּר?

רב אַלתּר: הא? מה?

חַיִּים: אֵיפה פּגש הבּחוּר את הבּתּוּלָה בּספרךָ שם? הלא בּחדר־הבּישוּל?

רב אַלתּר: בּמַעיני־הישוּעה אשר בּחַמי פּאריז… בּאַרמוֹן הגראף סַאליס… בּפרדס רימוֹנים…

חַיִּים: האוּמנם? ואָנוֹכי לא ידעתּי!… בּקיצוּר, כּיוָן שראה הבּחוּר אֶת הבּתוּלָה, מיד יצא לבּוֹ. ולא זז ממנה עד שפּשט זרוֹעוֹתיו ועמד עליה לחַבּקה כּכה! [פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לחַבּק את פראדיל].

פראדיל: כּלךְ מזה, ריקא!

רב אַלתּר: לא! חַס ושלוֹם! לא כּךְ עשׂה אוֹתוֹ בּחוּר. תּחילה כּרע לרגליה על האָרץ…

חַיִּים: לא היתה כּוונתי אֶלָא להראוֹתךְ בּפוֹעל מַמש, כּיצד חיבּק הבּחוּר את הבּתוּלָה בּספרוֹ של רב אַלתּר!

פראדיל: לךְ לכל הרוּחוֹת! בּא ורוֹצה ליהנוֹת מן המוּכן… לךְ אֶל הבּריוֹת וּלמד אֶל דרכיהן. הנה בּא חָתן אֶל בּת גברתּי המלוּמדת, ממרחַקים בּא, מעֵבר להרי־חוֹשךְ. והרי שניהם יוֹשבים בּחַדרה סגוּרים וּמסוּגָרים מאז הבּוֹקר.

חַיִּים: מאָז הבּוֹקר? אָבינוּ שבּשמים! מה הם עוֹשׂים שם לבדם, יוֹנתי תּמתי?

פראדיל: הלוַאי כּה אֵדע אֶת חוֹטמךָ! רק מלה אַחַת לקחה אָזני משׂיחָתם, כּשהבאתי לָהם תּה אֶל חַדרם.

חַיִּים: מלה זוֹ מה היא?

פראדיל: ואִם אוֹמַר לָךְ, כּלוּם תּדע? “שיבוֹפּרי”…

חַיִּים: שיבוֹפּרי? וַדאי יוֹדע אָני! בּלשוֹננוּ היהוּדית פּירוּשה של מלה זוֹ כּךְ הוּא: “השקיני־נא, שאָהבה נַפשי, כּי צמא אָני”… רב אַלתּר, האֵין פּירוּשה של זוֹ – שתיה?

רב אַלתּר: [לוֹקק שׂפתיו]. הא? אָמַרתּ שתיה? היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה. מדרךְ היהוּדי, שאֵינוֹ שוֹתה אֶלָא מעט ייש…

חַיִּים: פּתח בּחָבית וסיֵים בּייש! עוֹסקים אָנוּ

כּאן בּלָשוֹן הצרפתּית. ואַתּה בּא בּמעט ייש!… [מן הבּית נשמע קוֹל קוֹרא: “פראני! פראדיל! מַה תּחלי שם בּחדר־הבּישוּל עד בּוֹש, בּתוּלָה שכּמוֹתךְ?”…]

פראדיל: הלוַאי תּחלי בּעדי וּבעד כּל יִשׂראֵל!…אני הוֹלכת, אני הוֹלכת!… מַה תֹאמרוּ על קוֹל בּת־היענה הזאת?… מדיחה אני פּה את הכּלים! הנה אני הוֹלכת – על גחוֹנךְ תּלכי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! [פראדיל נחפזת לָצאת מחדר־הבּישוּל. אֶל החדר פּוֹרצים מישה וּמַאשה].

 

סצינה חמישית    🔗

מישה ומאשה:[מוֹציאִים מַמתּקים מכּיסיהם, מפצעים אגוֹזים וּמתבּוֹננים על סביבוֹתיהם]. ראִי־נא, בּיילה, אַל תּגידי לאִיש. יִשמרךְ אלוֹהים!

בּיילה: אוֹי וַאבוֹי לאִמכם! וַדאי רעֵבים אַתּם, עוֹלָלָי? אִכלוּ, אֶפרוֹחַי, תּערב לָכם אכילתכם!… מַה נשמַע בּבּית מַחמדי?

מישה ומַאשה:לא כּלוּם. אבּא ואִמא משׂחקים בּקלָפים. הדוֹד מנַשק אֶת אחוֹתנוּ. חי אלוֹהים!

חַיִּים: האוּמנם? הראוּנוּ־נא אֵיפוֹא, כּיצד הוּא מנַשק לָה שם?

מישה וּמַאשה:הנה כּךְ! [נוֹשקים זה לזה וצוֹחקים].

חַיִּים: [טוֹפח לָהם על שכמם]. בּני־חַיִל, אַשרי יוֹלדתּם! מריסי עֵיניהם ניכּר, כּי משחר ילדוּתם כּבר חוּנכוּ לתוֹרה וּלחוּפּה וּלמַעשׂים טוֹבים… ואַתּם, בּנַי, זרע בּירךְ אלוֹהים, אִם בּאמת רצוֹנכם להיוֹת ילָדים כּשרים וּתמימים, הנה זאת תּעשׂוּ: משכוּ וּקחוּ שם מטוּב השוּלחַן בּשבילנוּ אֵת כּל אשר תּשׂיג יֶדְכם בּאֵין רוֹאים: אם דוּבשנים ואִם סוּפגָנים, אִם תּפּוּחים ואִם אַגָסים, אִם אגוֹזים ואִם תּפּוּחי־זהב. אֵת כּל אשר יעלה המַזלג. אַל תּיראוּ ואַל תּפחַדוּ. אִיש לא יֵדַע ואִיש לא ירגיש אֶת זאת. סוֹד כּמוּס יִהיֶה הדבר בּמשפּחתּנוּ…

[מישה וּמַאשה פּוֹנים לָלכת. פראדיל בּאה וּבקבּוּק בּידה להביא מַיִּם].

 

סצינה ששית    🔗

פראדיל: מַיִּם הביאי לָהם – הלוַאי יִשָפּטוּ בּאֵש!

חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא!

פראדיל: כּאן, בּחדר־הבּישוּל, “בּתוּלָה” צעקה לי, ושם, בּמַעמַד אוֹרחיה, נשתּנתה כּוּלָה כּכּרוּם, נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתיה:

“הביאִי־נא, נשמתי, כּוֹס מַיִם בּשביל הגברת פּשטידתא”…

בּיילה: מַה שלוֹם החָתן והכּלה?

פראדיל: אַל יֵדעוּ שלוֹם כּל ימיהם!

חַיִּים: אָמן יהא שמיא רבּא!

פראדיל: הכּלה הירקרקת חוֹששת, שמא יִתּן החָתן עֵינוֹ בּי. עמדה וסגרה אוֹתוֹ בּחַדרי חדרים. אַשריהוּ, מַה טוֹב חלקוֹ! כּלה נאָה וַחסוּדה בּחר לוֹ. עתידה זוֹ, שתּנַקר לוֹ את שתּי עֵיניו בּיוֹם אֶחָד, אִם יִרצה השם.

חַיִּים: כּךְ נאֶה לוֹ. אַל יהי לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ, כּמוֹ שאָמרה אחוֹתי הבּכירה בּשעה שעמדה עֶצם בּלוֹעי. ואוּלָם רוֹאֶה אני בּאִצטגנינוּת שלי, כּי מַזל טוֹב יִהיֶה לנוּ היוֹם! עַטְשִי, רב אַלתּר! כּן יהי רצוֹן! קוּמי־נא, בּיילה, וּמשכי שם בּאָזנוֹ השׂמאלית ואִמרי בּכוונה: לישוּעתךָ קויתי…

רב אַלתּר: [שעד עכשיו היה מנַמנם וּמנַחר בחוֹטמוֹ, ניעוֹר]. רב תּוֹדוֹת לָךְ! לָמה תּטריחי אֶת עצמךְ על לא־דבר? אני אֵין חלקי עם שוֹתי יין… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה יין… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה כּלָל…

הצי־צי־ציוֹניִים יפה אָמרוּ… אוֹמרים הם, כּי היהוּדי… היהוּדי מוּנח בּמַעמַקים… בּמַעמַקי האדמה… היהוּדי תּ־תּמיד עלוּב, סחוּף ודווּי…

[מזמר בּקוֹל צרוּד ונוּגה].

דְווּיִים וּסְחוּ־אוּ־אוּ־פִים,

מְבֹהָלִים וּדְחוּ־אוּ־אוּ־פִים…

חַיִּים: אוֹהוֹ! מעקימת פּניו של רב אַלתּר ניכּר, שהוּא מבוּסם כּל־צרכּוֹ! כּפי הנראֶה, טעם פּה מלוֹא לוֹגמיו!…

בּיילה: הלוַאי תּעלה כּל־כּךְ בּסעוּדתךָ!

חַיִּים: אָמֵן יהא שמיה רבּא! ואַתּה, רב אַלתּר, היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? הנה החילוֹת להשמיעֵנוּ היוֹם את קוֹלךָ הנאֶה – קוּם־נא אֵיפוֹא ושירה לָנוּ שיר מן השירים כּאשר אָהבתּי. הלא יהוּדי אַתּה, שאוּמנוּתךָ בּכךְ, בּספרים וּבדברי זמר!

רב אַלתּר: אִם נכוֹן אַתּה לעזוֹר לי, ואִם תּעזרוּ כּוּלכם אַחרי, הנני ואָשיר לָכם שיר חָדש, שדבריו מכוּוָנים לי לעצמי.

חַיִּים: הנני מוּכן וּמזוּמן. הבה, רב אַלתּר! [עוֹמד ליד רב אַלתּר וּמזרז גם אֶת הנשים, כּי תּקרבנה אֵלָיו]

רב אַלתּר: [שר בּקוֹל צרוּד ונוּגה].

עֲשָׂרָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

כֻּלָּנוּ בַּעֲלֵי אִשָּׁה,

וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר תִּשְעָה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל, הַךְ בַּכִּנּוֹר,

בֶּרִיל, נַגֵּן שִׁיר!

יֵצְאוּ־נָא הַנְּעָרִים

לְרַקֵּד בְּתוֹךְ הָעִיר!

תִּשְׁעָה אַחִים הָ־הָ־הָייִנוּ,

מָכַרְנוּ קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה,

וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר שְׁמוֹנָה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

שְׁמוֹנָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

הֶעֱמַדְנוּ תְּיָשִׁים לַחֲלִיבָה,

וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ

וַנִשָּׁאֵר שִׁבְעָה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

שִׁבְעָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

רִפֵּאנוּ כָּל־מַכָּה בִּלְחִישָׁה,

וַיָמָת אֶחָד עַל־פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר שִׁשָּׁה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

שִׁשָּׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

תָּפַרְנוּ תַכְרִיכִים לִלְבִישָׁה,

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר חֲמִשָּׁה

הוֹי, שְׁמֶרִיל..

חֲמִישָּׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

הִנַּחְנוּ חַיֵי שָׁעָה

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר אַרְבָּעָה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…,

אַרְבָּעָה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

עָסַקְנוּ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה,

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר שְׁלֹשָׁה.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

שְׁלֹשָׁה אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

הִתְפַּרְנַסְנוּ מִטַּל הַשָּׁמָיִם,

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וַנִּשָּׁאֵר שְׁנָיִם.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

שׁנַיִם אַחִים הָ־הָ־הָיִינוּ,

חָיִינוּ עַל צוֹמוֹת בִּלְבָד

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וַאֶשָּׁאֵר אֶחָד.

הוֹי, שְׁמֶרִיל…

חַיִים.

אָח אֶחָד הָ־הָ־הָיִינוּ,

סָחַרְנוּ בִּסְפָרִים לִקְרִיאָה,

וַיָמָת אֶחָד עַל פָּנֵינוּ –

וּנְּבַקֵּשׁ תַּנְחוּמִים בִּשְׁתִיָּה.

[מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ].

בּיילה: גם הוּא בּחוֹרזי חרוּזים!

חַיִים: לא החָרוּז עיקר, אלָא המַשקה הבּא אַחריו! לחַיִים, רב אַלתּר! לחַיֵי הגבירוֹת העדינוֹת, העוֹמדוֹת פּה עמנוּ היוֹם בּחדר הבּישוּל!

רב אַלתּר: [שוֹתה]. לחַיֵי כּל ישׂראֵל! [מישה ומַאשה פּוֹרצים שוּב אל החדר וכיסיהם מלאִים].

 

סצינה שביעית    🔗

מישה ומאשה:לכי, פראני אִמא קוֹראת לָךְ! [פראדיל חוֹטפת אֶת בּקבּוּק המַיִם מעל השוּלחַן ונחפּזת אֶל הבּית].

חַיִים: הבה, ילדי־חמד, הראוּני־נא את הכּבוּדה אשר הבאתם?

מישה ומַאשה:[מריקים את כִיסיהם]. הרי לפניךָ… תּפּוּחים, אַגָסים, אפרסקים… גָנַבנוּ ושׂמנוּ בּכיסינוּ… בּאֵין רוֹאים… חי אלוֹהים!

חַיִים: [נוֹשק לָהם על מצחָם]. ניחַמתּוּני, בּנַי, יִישר כּוֹחכם! אָכן ראוּיים אַתּם שניכם לכבוֹד ולתהילה! לא לחינם הדריכוּ אֶתכם אבוֹתיכם בּדרךְ הישר, למצוֹא חן ושׂכל טוֹב בעֵּיני אלוֹהים ואָדם!

[מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ וכוֹס לרב אַלתּר]. שתה, רב אַלתּר, אֶת כּוֹסךָ עד תּוּמה ויבוֹא היין כּשמן בּעצמוֹתיךָ, כּמוֹ שכּתוּב בּהגָדה הקדוֹשה.

חטוֹף ואכוֹל, חטוֹף וּשתה רב אַלתּר, כּי זה כּל האָדם, כּמוֹ שהיה אוֹמר ידידי בּעל־העגָלה בּשעה שהגישוּ אֶל השוּלחָן קערה מלאָה תּפּוּחי־אדמה חַמים, מַהבּילים עד התּקרה…

רב אַלתּר: הא? ואֶפשר הדין עמךְ. הבה נקח נא בּאמת מעט… לחַיִּים! לחַיִּים, כּל המסוּבּים! יהי רצוֹן,שיהוּדים לעולָם יִהיוּ יהוּדים… לפי שהיהוּדי הוּא מין בּריה בּפני עצמה… היהוּדי אֵינוֹ שוֹתה ייש חָלילָה… דרכּוֹ של יהוּדי לשתּוֹת יין בּלבד… כּל ימיו היהוּדי שוֹתה יין… בּערבי פּסחים, כּשמַגיע זמן אַרבּע כּוֹסוֹת, הוּא שוֹתה יין… ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ שיכּוֹר… היהוּדי פּיכּח תּמיד… אֵינוֹ שיכּוֹר לעוֹלָם… האַף אֵין זאת, חַיִּים רחימאִי? לעוֹלָם אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר…

חַיִּים: חַס וחָלילה! לא היתה כּזאת בּיִשׂראֵל! וכי אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת שיכּוֹר?.. לפיכךְ חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת וּלהלל, לשבּח וּלפאֵר, ולמזוֹג כּוֹס שנית של אַרבּע כּוֹסוֹת! [מוֹזג שוּב את הכּוֹסוֹת, קם ונוֹשק לרב אַלתּר, אוֹחז בּידי הילָדים ויוֹצא לרקד עמהם. רב אַלתּר מוֹחא כּף לעוּמתוֹ ושׁר].

רב אַלתּר:

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל חֻמָּשׁ תּוֹרָתֵנוּ!

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל תְּפִילִין בּרֹאשֵׁנוּ!

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל קְטֹרֶת תְּפִלָּתֵנוּ!

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל פַּשְׁטִידָה מַאֲכָלֵנוּ!

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל תַּרְנְגוֹל כַּפָּרָתֵנוּ

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ;

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל צִמּוּקִים יֵין מִשְׁתֵּנוּ!

 

סצינה שמינית    🔗

פראדיל: [בּאה מן הבּית, מתנַפּלת על חַיִּים]. וכי משוּגָע אָתּה? אוֹ חסַר־דעה? אוֹ כּלוּם יצאת מדעתּךָ? לפתע־פּתאוֹם יצא לרקד מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה!… [אֶל הילָדים]. לכוּ מזה, אִמכם קוֹראת לָכם. לכוּ וּתקבּלוּ שם שׂכרכם כּפליִים על האפרסקים הגנוּבים! [הילָדים יוֹצאִים]. וגם אַתּה, רב אַלתּר, בּמתהוֹללים? הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם! יהוּדי כּמוֹךָ, בּלא עֵין־הרע!

רב אַלתּר: [ממַלמל בּלשוֹנוֹ]. יהוּדי?… יהוּדי אֵינוֹ גוֹי… היהוּדי יהוּדי הוּא יאריךְ ימים ונשים… לפי שהיהוּדי, אפילוּ שתה יין הרבּה, אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלָם… [מוֹזג כּוֹס לעצמוֹ].

פראדיל: כּל חלוֹמוֹתי הרעים,שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!… הנשמע כּדבר הזה? שׂמחַת־עוֹלָם על ראשם! שם, בּבּית, ערכוּ מַזל טוֹב לכבוֹד החָתן והכּלה, לפיכךְ חַייבים הלָלוּ למלא גרוֹנם יין!… בּיילה!

בּיילה: ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זוֹ ואֶת כּעסה! מה החרדה הגדוֹלה הזאת? הלָלוּ טעמוּ מעט יין בּלשוֹנם!

חַיִּים: מתּחילה טעמוּ בּלשוֹנם, ואַחַר־כּךְ בּלעוּ בּגרוֹנם… שמעֵני, רב אַלתּר ידידי, וִישמַע אֵליךָ אלוֹהים. מאַחַר שהחיינוּ אלוֹהים וקיימנוּ והגיענוּ לזמַן הזה, הבה נקח־נא מעט יין בּאמת, והבה נשתּה איש לחַיֵי רעֵהוּ ואיש לחַיֵי כּלָתוֹ, והבה נברךְ זה אֶת זה בּמַזל טוֹב. מַזל טוֹב לָךְ, פראדיל, כּלָתי היקרה, כּוֹכב שמשי מאוֹר לבּתי עטרת זהבי, מַחמַל נַפשי… תּני לי את ידךְ הרכּה והענוּגָה והישבעי לי שבוּעת־אמוּנים, כּי לא תּבגדי בּי מעתּה ועד עוֹלָם!… [מבקש לחַבּקה].

פראדיל: [דוֹחַפתּוֹ]. כּל חלוֹמוֹתי הרעים!… אֵין זאת כּי־אם שיכּוֹר אָתּה?

חַיִּים: שיכּוֹר! חַס וחָלילה! כּלוּם ראִית מימַיִךְ יהוּדי שיכּוֹר? מַה דעתךָ אַתּה, רב אַלתּר? כּלוּם אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת שיכּוֹר?

רב אַלתּר: [שׂוֹחק ולוֹקק שׂפתיו]. היהוּדי אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלם… היהוּדי יהוּ ־ הוּדי הוּא… היהוּדי הוּא… כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם…

חַיִּים: [מבקש לחַבּק אֶת פראדיל]. ואֶפשר, יוֹנתי תּמתי, אֵין דעתּךְ נוֹחה מיִחוּס־משפּחתּי, שאני מכהן בּכהוּנַת משרת? אם כּן, אֵינךְ אֶלָא שטיה. ידוֹע תּדעי, כּי העוֹלָם ניתּן עתּה בּידי משרתים. אָנוּ המוֹשלים

בּכּיפּה ועל־פּינוּ יִשק כּל דבר. בּוֹאִי וּראִי אֶת עשירי עירנוּ וּגדוֹליה – וכי לא היוּ כּוּלָם משרתים לפנים? וּבעל־הבּית שלי בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – כּלוּם לא היה משרת אַף הוּא? אוֹ הבה נקח־נא, למשל, אֶת בּעלת־בּיתךְ המַטרוֹנה – כּלוּם לא היתה זוֹ מינקת בימי־נעוּריה הטוֹבים? עכשיו היא נוֹסַעת לחַמי חוּץ־לָאָרץ ודוֹרשת בּרוֹפאִים. שטיה! בּרצוֹת אלוֹהים את דרכּי, תּהיִי אַף אַתּ מַטרוֹנה בּקרב הימים ואַף אַתּ תּדרשי בּרוֹפאִים, אם יִרצה השם!

פראדיל: [דוֹחַפתּוֹ]. אַל תּזכּה לעֵת כּזאת!

חַיִּים: אָמן יהא שמיה רבּא! ואוּלָם אִם אַתּ לוּא שמעיני, הבה נקוּם ונשבּוֹר עתּה אֶת הקערוֹת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. מַזל טוֹב!… בּיילה! רב אַלתּר! בּרכוּנוּ בּרכּת מַזל טוֹב!

[מוֹציא מכּיסוֹ שרשרת־זהב ונוֹתנה על צוָארה של פראדיל].

ועתּה, מאַחַר שכּלָתי אַתּ, אני נוֹתן לָךְ זאת בּמֶַתּנה גמוּרה. זה שני שבוּעוֹת מוּנַחַת זוֹ בּקוּפסתי. [מחַבּק אֶת פראדיל ונוֹשקה. זוֹ עוֹשׂה עצמה כּמסרבת ודוֹחַפתּוֹ].

בּיילה: מַזל טוֹב לָךְ, פראדיל. תּתחַדשי ותתענגי על כּל טוּב! מַה תֹּאמַר לָזה, רב אַלתּר? [רוֹמזת לוֹ על שרשרת־הזהב].

רב אַלתּר: מה אוֹמַר וּמה אדבּר? אוֹמר אני, כּי היהוּדי… יאריךְ היהוּדי ימים ונשים.. היהוּדי אוֹכל ושוֹתה ואֵין בּכךְ כּלוּ ־ כּלוּם… אֵין פּרץ ואֵין צוָחָה… מְצַפְ ־ צַפְ ־ צֵף כּציפּוֹר… כּךְ וככה, זעֵיר פּה, זעֵיר שם… [קם וּמתנוֹדד על רגלָיו]. היהוּדי, אפילוּ הוּא שוֹתה, הריהוּ תּ ־ תּמיד פּיכּח… אֵינוֹ נכשל בּלשוֹנוֹ… אֵינוֹ תּוֹעֶה כּשיכּוֹר… הוֹלךְ זקוּף… קוֹמתוֹ דמתה לתמר… אֵינוֹ מתנוֹדד לא לכאן… ולא לכאן… דעתּוֹ צלוּלה עליו… לפי שהיהוּדי… אפילוּ שתה הרבּה יין, אֵינוֹ שי ־ שי ־ שיכּוֹר לעוֹלָם… לעוֹלָם אֵינוֹ שי ־ שי ־ שי… אוֹי! אֵין מַזל ליהוּדי!… חָשַךְ עוֹלמוֹ בּעדוֹ… יפה אָמרוּ הצי ־ צי ־ ציוֹניִים, כּי העם… הלאוֹם… כּי היהוּדי מוּנח בּמַעמַקי האדמה… כּי היהוּדים תּ ־ תּמיד סחוּפים וּטרוּפים וקלוּפים… מוּפּים וחוּפּים וָאָרד…

[שׁר בּקוֹל צרוּד].

דְּווּיִים וּסְחוּ־אוּ־אוּ־פִים,

מְבֹהָלִים וּדְחוּ־אוּ־אוּ־פִים.

נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם בִּבְכִי,

קוֹל קִינִים וָהֶגֶה וָהִי…

חַיִים: [אוֹחז את רב אַלתּר בּידוֹ]. מה יוֹעיל לךָ, רב אַלתּר, קוֹל קינים וַהגה וַהי? מוּטב שיִתּנוּ שׂוֹנאֵינוּ אֶת קוֹלָם בּבכי. ואַתּה, אִם אַתּה לוּא שמעֵני, קוּם מַלא שוּב את כּוֹסךָ וּשתה הפּעם לחַיֵי האִשה הצנוּעה והחסוּדה מרת בּיילה שתּחיֶה! וּתהי־נא השעה הזאת שעה טוֹבה וּמוּצלָחַת, והאריכוּ שניכם ימים עד זקנה ושׂיבה בּרוֹב עוֹשר וַנַחַת, אָמן סלה! הלא ידעתּי, כּי מסוֹבב אַתּה אוֹתה זה כּחצי שנה. ולא אני בּלבד יוֹדע – כּל העוֹלָם כּוּלוֹ יוֹדע. עֵינַיִם לכּוֹתל, רב אַלתּר… לָמה תּתפּתּלי, בּיילה, ולָמה תּתחַמקי? הלוַאי כּן יהי מַזלי נַאֶה, כּשם שזיווּג זה נאֶה, כּמוֹ שהיתה אוֹמרת אֵשת רבּי על שכנה הנַגָר, בּשעה שהיה מַכּה את אִשתּוֹ לחי… זיווּג יחיד וּמיוּחָד!

רב אַלתּר: זיווּג מן השמַיִם!.. לחַיִים, לחַיִים! [הילָדים בּאִים שוּב וכיסיהם מלאִים, מפצעים אגוֹזים].,

חַיִים: אִם כּן אֵיפוֹא, רב אַלתּר, קוּם ותן לָה אֶת ידךָ וּראֵה חַיִים עם האִשה ועם מאתיִם הקרבּוֹנים, אשר זימן לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לרווחָתךָ, לישוּעתךָ… לחַיִים! [יוֹצק מעט יין לתוֹךְ פּיה של פראדיל בּעל־כּרחה. רב אַלתּר מַגיש אַף הוּא אֶת כּוֹסוֹ לבּיילה]. רב אַלתּר! שירה לָנו הפּעם שיר חָדש משירךָ, וּבלבד שיִהיֶה מן המוּבחָר,שיִהיֶה נוֹקב ויוֹרד חַדרי בּטן!

רב אַלתּר: [מרים קוֹלוֹ עד המַעלָה העֶליוֹנה].

תֶּרַח אֲבִי נָחוֹר,

הַכּוּשִׁים עוֹרָם שָׁחוֹר;

שָׁחוֹר עוֹר הַכּוּשִׁים,

וּבְנֵי דָן חוּשִׁים;

חוּשִׁים קַל־רַגְלַיִם,

יַיִן טוֹב מִמַּיִם…

חַיִים [מַפסיקוֹ, שׁר לבדוֹ].

מַיִם הֵם עֲמֻקִּים

תַּפּוּחִים הֵם מְתוּקִים,

מְתוּקִים אֵינָם מָרִים

נְקֵבוֹת אֵינָן זְכָרִים:

זְכָרִים שׁוֹתִים יַיש.

פָּרוֹת אוֹכְלוֹת קַשׁ;

קַשׁ הֲרֵי זֶה תֶּבֵן.

תִּגּוֹף רַגְֶליךָ בָּאֶבֶן…

פראדיל: הלוַאי תּגוֹף בּאבן גם אֶת רגליךָ וגם אֶת חוֹטמךָ!

חַיִים: אַמן יהא שמיה רבּא! ועתּה, רב אַלתּר, אִם נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, שירה־נא לָנוּ עוֹד הפעם אֶת שירךָ הראשוֹן “מי אנחנוּ”. והבה נאחז איש בּידי רעֵהוּ ונצא לרקד ריקוּד יהוּדי! [הכּל אוֹחזים זה בּידי זה ויוֹצאים לרקד]

רב אַלתּר:

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!

חַיִים [שר אחרי רב אַלתּר].

אֲבָל מְשָׁרְתִים הֲרֵי אָנוּ!

רב אַלתּר:

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל צִיצִית לְבוּשֵׁנוּ!

חַיִים:

אֲבָל מַשְׁקֶה מְנָת־כּוֹסֵנוּ!

רב אַלתּר:

מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –

אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!

חַיִים:

אֲבָל שִׁכּוֹרִים הֲרֵי אָנוּ!

רב אַלתּר:

מֶה חַיֵּינוּ וּמֶה חֶלְקֵנוּ –

אֲבָל פֵּאוֹת לִלְחָיֵינוּ!

חַיִים: אֲבָל כּוֹסוֹת בּיָדֵינוּ! [מתלהב מתּוֹךְ רִיקוּדוֹ וצוֹוח]. הבה, רב אַלתּר, הרימה פּעַמיךָ! חזק ונתחַזק! בּעד עמנוּ וּבעד כּלוֹתינוּ! ילָדים, הרימוּ רגליכם, ילדי־חמד, בּני נַעוַת־המַרדוּת!… [חוֹטף קערה מעל השוּלחָן וּמַשליכה לָאָרץ].

הכּל קוֹראים: “מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!”

[ פּתאוֹם נפתּחת הדלת וּבעד הפּתח מתגלה תּחילה חוֹטמה של הגברת, ואַחַר־כּךְ –הגברת עצמה].

 

סצינה תּשיעית    🔗

הגברת: [סוֹפקת כּפּיה]. מַזל רע ושוֹמם וקוֹדר, מַכאִיב לב ומַעכיר רוּחַ, מַדאִיב נפש וּמכלה בּשׂר, ישוּלח מן השמַיִם עליכם ועל ראשיכם, על ידיכם ועל רגליכם, ועל כּל אֶברי גוּפכם!… הראִיתם מימיכם מנוּולתת כּמוֹתה, יהוּדית מצוֹרעת כּמוֹתה, בּתוּלָה חצוּפה כּמוֹתה?! צאוּ מבּיתי! צאוּ מבּיתי כּרגע!…

[פּוֹנה אל רב אַלתּר]. וקבּצן זה, המַחזיר על הפּתחים, מַה מַעשׂהוּ כּאן?

רב אַלתּר: [נרגָז, ממַלמל בּלשוֹנוֹ]. ק ־ ק ־ קבּצן? מַ ־ מַ ־ מַחזיר על הפּתחים, אָמַרתּ? וכי אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת קבצן? היהוּדי אֵינוֹ ק ־ ק ־ קבּצן לעוֹלָם… ל ־ לעוֹלָם… ושאַתּ מגָרשת בּני־אָדם הגוּנים מבּי ־בּי ־ בּיתךְ, הרי אֵין בּכךְ כּלוּם… אַדרבּה, קוּ ־ קוּ ־ קוּמי וגָרשי… ואַף־על־פּי־כן אֵין זה מן היוֹשר. היוֹדעת אַתּ, לָ ־ לָ ־ לָמה? משוּם שהשנים האֵלה אֵינן כּתיקוּנן… לא כּשנים ההן הש ־ ש ־ שנים האֵלה… לפנים בּיִשׂראֵל… אִילוּ ראית אֶת הספרים החדשים אֶצלי… הצי ־ צי ־ ציליסטים אוֹמרים… תּפּח רוּחַ אָבִיךְ!… כּךְ וככה! זעֵיר פּה, זעֵיר

שם!…

הגברת: [אֶל חַיִים]. ואַתּה, ריקא, מַה לךָ פּה? צא כּרגע מבּיתי!

חַיִים: [בּענוַת־חן] רב תּוֹדוֹת לָךְ על הכּבוֹד! [הגברת מזנקת אֵלָיו בּשתּי ידיה. רוצה לָקחת מעמוֹ אֶת ילָדיה. חַיִים תּוֹפס לה בּידה, רוֹמז לשאַר העוֹמדים, וכוּלָם מַקיפים אוֹתה בּעיגוּל ויוֹצאים לרקד סביבה. הגברת מתאַמצת להתחַמק מידיהם, מפרכּסת לָצאת ואֵינה יכוֹלה. המרקדים אֵינם מַניחים לָה להימלט מתּוֹךְ העיגוּל.

חַיִים [צוֹוח אֶל רב אַלתּר].

רב אַלתּר! לָמה תּעמוֹד ותַחריש כּאִילם? פּתח פּיךָ ויאירוּ דבריךָ!

רב אַלתּר [מתלהב ושׁר].

אָכֵן עוֹלָם הָפוּךְ עַתָּה:

מַה לְּמַעְלָה זֶה לְמַטָּה,

מַה לְּפָנִים זֶה לְאָחוֹר,

וְהַלָּבָן הָפַךְ שָׁחוֹר.

וְהַשִּׁפְחָה עָלְתָה מַעְלָה,

מָצְאָה מְנוּחָה בְּבֵית בַּעָלָהּ;

וְהַגְּבִירָה אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ,

נָפַל חָטְמָהּ, נָדַם קוֹלָהּ…

הכל [מרקדים ושרים]

וְהַשִּׁפְחָה עָלְתָה מַעְלָה,

מָצְאָה מְנוּחָה בְּבֵית בַּעָלָהּ;

וְהַגִּבִירָה אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ,

נָפַל חָטְמָהּ, נָדַם קוֹלָהּ…

[הגברת מפרכסת, מתאַמצת להתחַמק ולָצאת. מקללת, אַךְ אֵין קוֹלהּ נשמע. – בּינתים נפתּחת הדלת… ואֶל חדר־הבּישוּל מציצים פּני בּני־אָדם נבהלים. פּני גבירים וּגבירוֹת, וּבתוכם החָתן והכּלה, מקצתם אוֹחזים קלָפים בּידיהם. כּוּלם עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים, כּל אֶחָד עמידתוֹ משוּנה משל חברוֹ.]

המסךְ יורד לאט