א. בן־בית בספרות הרוסית

ג. שופמן, אחד מחבורת סופרי המופת של הספרות העברית בראשית המאה העשרים, היה מנותני הטון בדורו לדורות. תרומתו לספרות העברית והישראלית ניכרת עד ימינו בין השאר בביטוי העברי המדויק, הקולע, הגבישי, הנקי ממליצה, בצורות הספרותיות הקצרות, המגובשות והחכמות. חשיבותו בספרות העברית היא בָּאמת בלא פשרות העולה מכתיבתו על טבע האדם בכלל, על מקומו והרגשתו של היהודי בפרט, והראשוניוּת וההעזה בתיאורו של האחר.

השפעת הספרות הרוסית על יצירתו של ג. שופמן הייתה עצומה. השפעה זו הייתה טיפוסית לדורו, ואפיינה את מרבית הסופרים בני דורו, במיוחד ילידי רוסיה שבהם. השפעה זו התמידה בספרות העברית שנים רבות, עד להתחלפותה בהשפעת הספרות האנגלוסקסית במדינת־ישראל מראשית שנות החמישים.

שופמן נחשף לספרות הרוסית מנעוריו, משעה שיצא מכותלי הישיבה, כחלק מתהליך החילון שעבר על בני דורו הצעירים. שופמן היה בן־בית בספרות הרוסית והיא המשיכה ללוות אותו כל חייו. לכל אשר הלך הלכה הספרות הרוסית עמו. כל השנים עקב בהתמדה וברציפות אחר מה שהתפרסם על הסופרים הרוסים הגדולים, ובמיוחד בכל הקשור לחייהם: מכתבים, יומנים וזיכרונות.

עשרות מסות הקדיש שופמן לסופרים הרוסים, כמו גם לסופרים אחרים באומות העולם שביצירותיהם קרא דרך־קבע, לצד הסופרים העברים, כמובן. עשרות רבות של פעמים הזכיר את שמותיהם של הסופרים הרוסים במסות שכתב בנושאים שונים, ועל יוצרים שונים, תוך השוואה ביניהם. בין סופרים אלה יש להזכיר את דוסטוייבסקי, טולסטוי, טורגנייב, צ’כוב, גורקי ופושקין. בראש היצירות שהעריך נמצא החטא ועונשו ורסקולניקוב גיבורו, שאליו חזר פעמים רבות כל ימי חייו. שופמן עצמו תרגם לעברית כמה מסיפוריהם של גורקי, טולסטוי וצ’כוב, ואת שני מחזותיו של צ’כוב, “גן הדובדבנים” ו“בת שחף” (מאופק אל אופק, עמ' 703–704, להלן מאופק).

על־אף הערצתו לסופרים אלה וליצירותיהם, לא היה בבחינת “חסיד שוטה” ולא כל מה שיצא מתחת לעטם מצא חן בעיניו. הוא לא היסס לבטל את מה שלא היה לרוחו, ולא נרתע מלדחות יצירות שלמות. אבל בזכות תיאורים “נעלים” שמצא בכמה יצירות, שהגדיר אותם כ“גאונים”, ובהם ראה את שיא הכתיבה שאליו צריך כל יוצר לשאוף, “הכשיר” את היצירה כולה ו“זיכה” את יוצרה.

כתיבתו של שופמן על יצירתם של אחרים הייתה אמצעי לגלות את עצמו לעצמו ולקוראיו. רבות מדעותיו על טיבן של יצירות אחרים, כוחן יפה בראש ובראשונה להבליט את טיב יצירתו שלו. משעה שגילה ביצירותיהם של אחרים דברים הקרובים לרוחו, נתחבבו עליו בזכותם היצירה כולה ויוצרה, שהיטיב לראות ולתאר כשופמן עצמו…

הוא עצמו ניסח עיקרון ביקורתי אישי זה במסתו: “איני מבין!”: “לא שהענין היה נשגב מבינתי, אלא שהיה כה רחוק מעולמי הפנימי, וכה זר לכל מהותי, – עד שכוח החושב שבי נרתע מפניו.” (כל כתבי ג. שופמן, כרך ד‘, עמ’ 73. לראשונה: מאזנים, ב' בכלסו תר"ץ. מאופק, עמ' 292–293).

בהקשר מצומצם זה כאן יובאו כמה דוגמאות, מעט מהרבה, ובקיצור נמרץ, מאופן הקריאה של שומפן בספרות הרוסית, ומאופן התרשמותו מאישיותם של היוצרים שעניינו אותו לא פחות.

ב. מנעוריו ועד אחרית ימיו

לספרות הרוסית הגדולה נחשף שופמן לראשונה בנעוריו, באמצעות אחיו הבכור משה, שהשפעתו עליו הייתה עזה (מאופק, עמ' 63–65), ואחותו חסיה. כשהייתה חסיה בת חמש־עשרה כבר גמרה בהצטיינות בית־ספר פרטי לנערות, ששפת הלימוד בו הייתה רוסית, והמשיכה את לימודיה בכוחות עצמה, ובשיעורים פרטיים, ושקדה על קריאתם של גדולי הספרות הרוסית (מאופק, עמ' 63). זוהי דוגמה אפיינית לנוכחותה העזה של הספרות הרוסית ברחוב היהודי בקרב הדור הצעיר בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. אותו “רחוב” שממנו באו אבות הספרות העברית הקלסית. זהו “הרחוב” הנזכר במסתו, “דוסטוייבסקי” (1921), הראשונה בסדרת המסות על הסופרים הרוסים, החוזרת ומתפרסמת כאן.

בריאיון שערך עמו אייזיק רמבה במלאות לשופמן תשעים שנה, בתשובה על ההשפעות עליו מן הספרות הרוסית, סיפר שופמן על האווירה בבית:

ההשוואה בין סיפוריו של שופמן לסיפוריו של צ’כוב, ימיה כימי יצירתו של שופמן. כבר בוורשה, אליה הגיע בקיץ 1901, התווכחו ביניהם הסופרים שקראו את סיפורו הראשון “הערדל”, אם שופמן מושפע מצ’כוב, כדעת ה"ד נומברג, או שזוהי מחמאה בלתי־מוצדקת, כדעת י.ל. פרץ (מאופק, עמ' 71).

בתקופת הפריחה הספרותית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עודד המו"ל המצנט, אברהם יוסף שטיבל את שופמן, לכתוב סדרת רשימות ביקורת על הסופרים הרוסים, כדוגמת רשימתו של דוסטוייבסקי, ולהדפיסן, תחילה בהתקופה, ולהוציאן אחר־כך בחוברת מיוחדת. פריה של אותה תכנית היו גם תרגומיו למחזותיו של צ’כוב (מאופק, עמ' 133–134).

עד יומו האחרון, הִרבה לשוחח בנפשו פנימה עם הגדולים הנערצים עליו, דוסטוייבסקי וטולסטוי. השבח הגדול ביותר שכתב לבתוֹ אסתר, שעמה הִרבה להחליף מכתבים של קרבת־לב והבנה הדדית, היה באחד ממכתביו אליה בשנותיו האחרונות (17.5.1969): “נראה שכבר אפשר לדבר עמם כמו עם טולסטוי, עם דוסטוייבסקי וכו'. את מבינה, את מבינה: את הכל” (מאופק, עמ' 260–261).

ג. האדם והסופר

שופמן הִרבה לקרוא בזיכרונות וביומנים מתוך סקרנות להציץ “דווקא אל אותו ‘האפור וחסר הצורה’” (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי” [תרפ"ה]; “זכרונותיו של גורקי על טולסטוי”; “עוד מסביב לטולסטוי”). חשוב היה לו להכיר את האדם שמאחורי היוצר, ללמוד מן האיש על יצירתו, ובה בשעה להפריד בין האדם לבין יצירתו. דומה שהיה מרוצה מאוד כשגילה את חולשותיהם של היוצרים הגדולים, והיה יכול לקבוע את העיקרון כי יוצר גדול יכול להיות אדם בינוני בעל חולשות וליקויים.

כך, יותר משהתרשם מאישיותו של דוסטוייבסקי, כבשה אותו אישיותה של אשתו:

מ“זיכרונותיה” של אלכסנדרה, בתו הצעירה של טולסטוי, למד “על אפיו של אביה הגדול בחיי יום־יום, בבית ובחוץ, על גבורתו המוסרית מזה ו’חולשותיו' מזה”. הוא למד על “מכת העכברים” ב“יאסנאיה פוליאנה”, אותו “גן עדן עלי אדמות”, שסבלה ממנו המשפחה, ועל “קנאותו המופרזת” של טולסטוי לבנותיו היפות “שפעמים העבירתהו על דעתו ממש”. ומסקנתו:

ד. התנסות אישית

אחד מאבני־הבוחן להערכתה של יצירה ספרותית לפי שופמן הוא היחס בין החוויה לבדיה, כאשר יסוד החוויה גובר. הנחת היסוד היא כי היוצר חייב להתנסות במה שהוא כותב עליו, וכי ביצירת־אמת ניכרת החוויה האישית של הכותב.

כיוון שראה את דוסטוייבסקי כנעלה שביוצרים ואת החטא ועונשו כנעלה שביצירות, היה צריך להסביר את הסתירה שנוצרה בין הערכתו זו לבין הקריטריון שניסח. לכן תהה על החוויה האישית המונחת ביסוד דמותו של רסקולניקוב בהחטא ועונשו, יצירה “שחותם המציאות טבוע בה”, אולם לא מצא נקודת־אחיזה לכך שאמנם מונחת ביסודה חוויה אישית ממשית:

לעומת זה, באידיוט של דוסטוייבסקי, ראה המחשה לקריטריון זה של התנסות אישית:

מסקנתו הייתה שיש לייחס את הצלחתה של היצירה לגאונותו של דוסטוייבסקי, אבל זהו היוצא מן הכלל. שכן לגבי יוצרים ויצירות אחרים פסק כי “ספרות הסֵבֵל והייסורים צריכה להיוָצר רק על ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים!” (“רק הם רשאים…”, ידיעות אחרונות, 29.12.1950; ד‘, עמ’ 237).

בהתאם לקריטריון זה של התנסויות אישיות כתנאי לתיאורי אמת ספרותיים, הבין שופמן לנפשו של טולסטוי, שסיפר בזיכרונותיו “כיצד פנה פעם אל הרשות והתחנן: ‘השליכוני את התפיסה או שימו חבל בצוואר!’ יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן את קול הצייר־הסקרן” (עזבונו של טולסטוי“, התקופה, כרך כ, תרפ”ג; ד, עמ' 28–30; מאופק, עמ' 400–402).

נושא זה המשיך להעסיקו כל חייו, ומקץ שנים מצא הסבר מתוחכם יותר למהות הקשר בין החוויה לבדיה:

הזדהותו של שופמן עם דוסטוייבסקי יוצרו של רסקולניקוב באה לידי ביטויה גם בעובדה שנמשך למקום הנורא שבו נרצח ברנר והיה לו צורך נפשי רב לראותו במו עיניו כידיד וכסופר. את ביקורו במקום, בסיום מלחמת העצמאות, תיאר בהרחבה בכמה מרשימותיו (מאופק, עמ' 527–528). באחת מהן הִשווה את משיכתו זו לאותו מקום של רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי, לאחר שרצח את הזקנה. השוואה זו עלתה עם קריאתו בשבועון הרוסי המצויר אוֹגוֹניוק [אש קטנטונת, גחלת] שהוקדש לדוסטוייבסקי, ונראה בו צילומו של הבית שבו נכתב החטא ועונשו ("‘אוגוניוק עם דוסטוייבסקי’, דבר, 13.4.1956; ה, עמ' 87–88 וכן “אותו הפעמון…” דבר, 24.5.1957; ה, עמ' 89; מאופק, עמ' 527–528).

ה. “אדם ונוף”

קריטריון נוסף ולפיו בחן שופמן את היצירה הספרותית הוא ההתנגדות לתיאור “נוף לשם נוף”, שכן “נוף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השיעמום” (“נוף ואדם”, דבר, 6.11.1942. תחת הכותרת “סופת שלג” ו“האדון ועבדו”, ד, עמ' 148): “החורף הרוסי, על קרחו ועל שלגיו ועל סערותיו, מצא את תיקונו בתיאורי הסופר בן־ארצו, הראוי לו ביותר – בטולסטוי, סטיכיה רוסית אחת מצאה את תיקונה בחברתה. מצא מין את מינו!”

שופמן הִשוה בין שני הסיפורים “סופת שלג” ו“האדון ועבדו” ונתן את היתרון המוחלט לאחרון:

לפי אותו קריטריון ראה שופמן את עיקר גדולתו של צ’כוב בכך ש“השדה, האֲפָר, הנהר, השקיעה, הנערה, האישה – כל אלה מצאו את תיקונם במגע עטו. [־ ־ ־] האהבה, הנוף והמוות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה” (“על צ’כוב”, מאזנים, 13.9.1929; ד, עמ' 112; מאופק, עמ' 402–404).

כך “הצליח” למצוא “פה ושם” ביצירותיו של דוסטוייסבקי “תיאורי נוף נַעלים”, כגון תיאור הערבה בסיביר, עם אוהלי השבטים הנודדים, באפילוג להחטא ועונשו וציטט מתוכו “‘…שם היה חופש ושכנו בני־אדם אחרים שאינם דומים כלל לאלה שלנו, שם כאילו הזמן עצמו עמד מלכת, כאילו לא חלפו עדיין ימי אברהם ועדריו’, ועוד ועוד”. ומסקנתו: “כאן ובמקומות אחרים התרומם דוסטוייבסקי כמשורר־נוף” (“על דוסטוייבסקי”, ה, עמ' 205). אין ספק שההשוואה לאברהם סייעה לקנות את לבו של שופמן, שמצא בתיאור זה את “הנקודה היהודית” שחיפש אחריה.

ו. “הנקודה היהודית”

האנטישמיות הגלויה והסמויה של הסופרים הרוסים הגדולים והאהובים עליו, ותיאורי דמויות יהודיות שליליות ביצירותיהם, הפריעו מאוד לשופמן. כקוראים יהודים רבים היה צריך להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר הסתירה בין הערצתו ליצירתם של סופרים גדולים אבל אנטישמים.

לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה, המהפכה הקומוניסטית ורדיפות היהודים בברית־המועצות, שופמן היה חייב להפריד בין רוסיה השנואה לבין דוסטוייבסקי האהוב: “רוסיה אינה דוסטוייבסקי, כשם שאמריקה אינה אדגר פּוֹ, וכשם שהוֹדוּ אינה רבינדרנט־טגוֹרי. אנשי־הרוח הגדולים, המפוזרים בזמן ובמקום, הם עם בפני עצמו.” (“דוסטוייבסקי”, התקופה, תרפ"א, ד, ע' 25–27.

שופמן מחפש ומוצא סימנים גם להתנגדותו של דוסטוייבסקי למהפכה הרוסית, אילו היה חי, שכן “בנאומו הידוע של פושקין הוא מדגיש את הרעיון, שאין ליהנות מבנין־אושר, אם ביסודו טמון אפילו הרוג אחד בלבד”, וברוח זו הוא מתאר את פגישתם של “צ’רנישבסקי ודוסטוייבסקי” (דבר, 1.10.1949; ד, עמ' 224–225; וכן “דוסטוייבסקי והסובייטים”, ה, עמ' 204).

שופמן קרא במהדורה החדשה של צ’כוב “בת עשרים הכרכים” שהכילה גם את איגרותיו, וחיפש, כדרכו, את “צ’כוב האדם על כל מעלותיו וחסרונותיו וחולשותיו. בין השאר כדאי להתעכב כאן קצת על הפרשה ה’יהודית'”. צד הזכות שמצא לסופר דגול זה, ש“כידוע, לא היה אוהב ישראל ביותר”, היה בכך, שב“חוג ידידיו וידידי ביתו נמצאו יהודים לא מעט”. שופמן לא התעלם “מהמשפטים הקדומים ומהסוגסטיה האנטישמית” אבל “בכל זאת הוא יודע לתאר את האכסטזה של אותו רוטשילד בשמעו את הנגינה העריבה”. במיוחד שמח כמוצא שלל רב על פסקה אחת, באחד ממכתביו הארוכים מסיביר, שבו גילה “יהודים אחרים” ש“חורשים, עוסקים בעגלונות [־ ־ ־] והם קרויים איכרים” (“צ’כוב והיהודים”, ה, עמ' 183). דומה שלמותר להוסיף בימינו אלה תגובה על טיבה של הפרדה זו בין יהודים ליהודים שעשה צ’כוב וששופמן השתבח בה.

צד זכות יהודי דומה מצא בטולסטוי, שאחד מחסידיו הנלהבים היה היהודי איסאק בוריסוביץ, הוא פיינרמן, שדבק בו ובתורתו, התנצר, “והלך ליאסנאיה פּוֹליאַנה, כדי ליצוק מים על ידי רבו ולחיות במחיצתו”. אשתו של טולסטוי לא סבלה אותו, אבל “טולסטוי בכל זאת אהבו”. שופמן נהנה מאוד כשגילה כיצד כתב אליו, בלבביות מיוחדת “ופעם אחת הוא מסיים אפילו: ‘אני נושק אותך’ (ניתן לשער שאת ה’נשיקה' העניק לו בטרם השתמד…)”. מסקנתו מאפיזודה זו היא: “הרי שמאנטישמיות גזעית, בניגוד לדעות שונות, היה טולסטוי נקי”. אבל מסקנתו הכוללת יותר, שכוחה יפה, אולי, גם ביחס לסופרים האחרים שהוא מעריך, היא: “בכלל, כדי לעמוד על אופיו של הסופר הגדול הזה כאדם, צריך לקרוא את מכתביו. אלה חושפים אותו הרבה יותר מיצירותיו” (“פיינרמן”, ה, עמ' 202).

מאידך גיסא, ביקר שופמן קשות את “דוקטור ז’יוואגו” ה“דחליל” של בוריס פסטרנק, לא רק מן הבחינה הספרותית, כשהשווה אותו ל“רסקולניקוב”, אלא גם בגלל “התסביך היהודי” של מחברו, וביטל את ערכו כיצירה גדולה: “זו ההתרפקות האכסאטאית על ‘רוסיה הקדושה’ ועל האוואנגליון! בזאת הוא אומר למחוק ולמרק מעל עצמו עד תום, מלגו ומלבר, את החותם הגזעי. אלא שזה מתעקש, כנראה, ומציק לו בחשאי למרות הכל” (“דוקטור ז’יוואגו”, ה, עמ' 198–199).

מסתו שכבר כותרתה הפרובוקטיבית: “טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים” (העולם, 11.1.1930) מעידה על ההומור שבו נכתבה. שופמן ניסה למצוא תווי אופי יהודיים בשורש נשמתם, של שני נערציו אלה: “בשני עמודי התווך של הגניוס הרוסי”. הוא התבונן בפרצופיהם וראה בהם: “ראשי־ישיבות בלי ירמולקות”; בפחדו של דוסטוייבסקי מן “הגוי השכור” ראה “פחד יהודי”; בהתנהגותו המתיראת מפני נקמה, ראה “שמץ יהדות”; ובמשיכתו של טולסטוי אל “השפחה, אל הנערה הכפרית”, ראה תג־אופי ישראלי. וזאת לפי הכלל (שהיה תקף בחייו של שופמן עצמו), ש“אל בנות גזעו אין איש מתייחס כך…”. “ההוכחה” הניצחת לאמיתותה של הכותרת היא “בעובדה, שההד הכי עמוק ליצירותיהם נענה דווקא מלבות יהודים”.

ז. בין הספרות העברית לספרות הרוסית

עדות להערכתו הגבוהה את יצירותיהם של גדולי הספרות הרוסית האהובים עליו היא ההשוואה המתמדת שהוא עורך בינם לבין הסופרים העברים. במיוחד חוזרת ההשוואה עם יוסף חיים ברנר, שהערכתו אליו גברה והלכה ברבות השנים. השוואה זו נעשית בלא התבטלות, מתוך הרגשה ש“אין לנו במה להתבייש”, שהמדובר ב“כוחות שווים”, ולא פעם מתוך הערכה שיש מקומות שבהם גדול כוחו של היוצר העברי מכוחו של חברו הרוסי.

שופמן כתב על עצמת השפעתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי על ברנר (מאופק, עמ' 525). את סיפורו של ברנר “שנה אחת” שתיאר את תקופת שירותו בצבא הרוסי, חוויה שעברה גם על שופמן עצמו, הִשווה ל“רשימות מבית המוות” מאת דוסטוייבסקי. ומסקנתו שברנר אינו נופל ביכולת מדוסטוייבסקי בשל “התיאורים הממצים, התפיסה העמוקה וההארה מבפנים”. על השאלה מדוע לא תיאר דוסטוייבסקי, ששירת בצבא בסיביר, תקופה זו ביצירתו, השיב על דרך ההומור: “ואולי צפה באיצנגנִיוּת שלו, שהווי זה עתיד להיכתב בידי סופר עברי, בן־אָפיו, ואמר בלב: ‘הוא יעשה זאת לא גרוע ממני’”. ועוד שבח הוסיף: “‘שנה אחת’ אילו נתרגמה לרוסית היה הקורא הרוסי מוצא בה ענין רב יותר מהקורא העברי, שהרי משלו ניתן כאן לו” (“י.ח. ברנר וההווי הקסרקטי”, ידיעות אחרונות, 11.1.1957; ה, עמ' 191; מאופק, עמ' 530–532).

הקריאה שקרא שופמן בספרות הרוסית, והשפעתה על יצירתו שלו, עדיין מחכות למחקר מעמיק ומקיף, של מי שהוא בן־בית בשתי הספרויות. מחקר זה יהיה בו כדי להעיד לא רק על שופמן, אלא על דור שלם.

תשס"א (2001)

מקורות

“דוסטוייבסקי, למלאות מאה שנה להולדתו”. לראשונה, התקופה, כרך יב, תרפ“א, עמ' 486–487; כונס בכל כתבי ג. שופמן, כרך ד, הוצאת עם עובד, תשי”ב, עמ' 25–27.

“טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים”, העולם, לונדון, שנה 18, גיליון מו, ג' חשוון תרצ"א (11.1.1930), עמ' 924, במדור “שתים שלוש שורות”. לא כונס.

“נוף ואדם”, לראשונה, דבר, כ“ו בחשוון תש”ג (6.11.1942) וכותרתו “סופת שלג”. כונס שם, עמ' 148. על טולסטוי.

צ’כוב והיהודים, כרך ה, הוצאת עם עובד, תש"ך, עמ' 183–184. איני יודעת מקום ותאריך פרסום ראשון.

לעיון נוסף – ביבליוגרפיה

נורית גוברין (עורכת), ג. שופמן. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת עם עובד, תשל"ח.

נורית גוברין, מאופק אל אופק. ג. שופמן חייו ויצירתו (2 כרכים), הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג.

נספח א: ג. שופמן – קווי ביוגרפיה

ג. שופמן, אמן הסיפור העברי הקצר, מן הסופרים הקלסיים של ראשית המאה העשרים, מאבות הספרות העברית החדשה. תרומתו רבה מאוד לכתיבה בלשון מדויקת ותמציתית, בחינת מועט המחזיק את המרובה. נולד בוורשה, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה, בפורים תר“ם (פברואר 1880); עבר לוורשה בשנת תרס”א (1901); לאחר ששירת כשנתיים בצבא הרוסי ערק ממנו. חי בגליציה ועבר לווינה בקיץ 1913 ושם נתקע כפליט בעל נתינות זרה בשנות מלחמת העולם הראשונה; בשנת 1921, לאחר שנשא לאישה את אנני־רות פלאנק, עבר לגור עמה בכפר הולדתה וצלסדורף ליד גראץ באזור שטיריה, ושם נולדו להם בן ובת. במקום זה ישבו עד קיץ 1938, וממש ברגע האחרון הצליחו להגיע לארץ־ישראל בעזרתו של ברל כצנלסון, תחילה בתל־אביב, ובשנת תשי“ד (1954) עברה המשפחה לחיפה, עם קריאתו של אבא חושי לייסד בה מרכז תרבותי־ספרותי. בשנת תשל”ב (1972) נפטר בחיפה בשיבה טובה בגיל 92. ג. שופמן החל כבן־דורם האגדי של ברנר וגנסין, וסיים כבן־דורנו.

נספח ב: מסות מאת ג. שופמן על הספרות הרוסית

בשנות מלחמת העולם השנייה ידעה תל־אביב אזעקות והפצצות, ותושביה ירדו למקלטים. לשנים אלה קדמו “מאורעות 1936–1939” שבהם התנפלויות על יישובים, רצח יהודים והפרעות לתחבורה בכבישים היו מעשים שבכל יום.

ג. שופמן שהגיע לארץ־ישראל ביולי 1938 מאוסטריה הנאצית, וחזה מבשרו את העולם שאיבד “את צלם האלוהים” ואשר “נחש הנחשים” “העמיק להטיל בו את ארסו הנורא” (“אחד במאי”, דבר, 1.5.1942) תיאר ביצירתו את הארץ הנתונה במלחמה ובמיוחד את השפעתה על החיים בתל־אביב.

הרגשתו הראשונה, עוד לפני פרוץ המלחמה, הייתה כמי שנפל מן הפח אל הפחת. ההשוואה בין שם לכאן אינה בהכרח לטובת הארץ, ואדרבא, אפילו מטה את הכף לשלילה: “הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח” (“בעיגול”, דבר, 16.12.1938).

למאות רשימותיו הסיפוריות משנים אלה (1938–1945) יש אופי של יומן אישי וקולקטיבי כאחד, וממרחק השנים, יש בהן עדות למהלך החיים בארץ בצל מלחמת העולם השנייה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי האדם ברחוב. רשימות אלה נכתבו בלא־פרספקטיבה, מתוך המאורעות ובלחצם, ונתנו ביטוי בו זמני להשפעתם המתמשכת והמצטברת על האנשים, עוד לפני שידעו על נוראות העתיד לקרות באירופה. רובן פורסמו פעמיים בחודש במוסף לספרות של דבר וכונסו בספרו בטרם ארגעה, בעצם ימי המלחמה (הוצאת עם עובד, תש"ב). הסיפורים חזרו וכונסו בכל כתבי ג. שופמן, כרך ג, הוצאת עם עובד, תשי"ב/1952, להוציא את הסיפור “חבלי מקלט” שלא כונס.

המלחמה לא שינתה את טבע האדם, שהוא בעיקרו רע מיסודו. כתמיד, כך גם בעִתות מצוקה ולחץ, ממשיך כל אחד לדאוג לעצמו, ולא פעם על חשבון הזולת. המחלוקות והמריבות נמשכות גם בזמן מלחמה וגם תחת האיום הממשי המשותף, ולעתים אף מתגברות. האחווה בין הבריות, אם אמנם היא בכלל קיימת, היא מאולצת, זמנית, קצרה ומדוּמה, ובדרך־כלל “איש לנפשו”. עם זאת, מבצבץ גם קורטוב האור מתוך החשכה. פה ושם מתגלה גם הטוב שבאדם, ומעט היפה מתוך המכוער, שבשבילם כדאי להמשיך ולחיות. ההווי התל־אביבי בימי חירום, בא לידי ביטוי בקבוצת רשימות סיפוריות אלה, שבמרכזן ההתנהגות האנושית במצבי לחץ בכלל.

שער חוברת מיוחדת של ידיעות עיריית תל אביב שהוקדשה להפצצה האיטלקית ונפגעיה, ובו צילום לוויתם של חללי ההפצצה.
הארכיון העירוני, ידיעות עיריית תל אביב, חוברת 12-11, אב-אלול ת"ש, ו- אוג'-ספט' 1940

בין הנושאים המרכזיים: ההווי של ישיבה משותפת־מאולצת במקלטים עם שכנים, שהיחסים ביניהם בדרך־כלל אינם מתוקנים; הפחד בזמן ההפצצה; גילוי ממדי ההרס; המתחים בין האנשים; התנהגות במצבי לחץ; הניסיון להתעלם מן המלחמה ולהדחיקה; רואי השחורות ונביאי הנחמות המשמיעים את קולם; העיתונות וכתיבתה השגרתית “המדושדשת”; הלהיטות לקריאת עיתונים; גבורת הנשארים והלל לעיר הסובלת.

יש להעיר, שהקטעים המצוטטים אין בהם כדי לבטא את המשמעות הכוללת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור השלם.

בנסיעה באוטובוס בדרכים תחת מטר אבנים, דואג כל אחד לעצמו –

שטניותו של האויב –

המתח בעת האזעקה –

הישיבה במקלט –

מחסור במקלטים –

הוויכוח על המקלט –

על אלה שאין להם מקלט –

ההפצצה הפוגעת –

לאחר הארגעה –

ממדי ההרס –

הלהיטות לחדשות

להתעלמות מהמלחמה שתי פנים: ההתעמקות בגמרא, ולהבדיל בקלפים –

מתחים בין אנשים בימי מלחמה –

אלה שאינם מפחדים –

"השלושה שאינם מפחדים מתוארים בטון של התפעלות. הם אינם מצייתים להוראות, אינם נכנסים למקלט, וממשיכים לשבת אדישים בבית הקפה על שפת הים “כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה”, ומציתים “במנוחה” סיגריות. אבל, להם מותר, שכן “טייסים הם”. (“השלושה”, דבר, 7.2.1941)

מן הצד האחר, גם “ההיסטוריקן הזקן, הזקן המופלג” אינו מפחד

רואי השחורות –

גבורת הנשארים –

עידוד לתל־אביב בעת קשה –

ההקבלה להלך הרוח הכללי בארץ היום ולתל־אביב המופצצת בטילים – אינה מקרית.

מלחמת המפרץ. אדר תשנ"א (פברואר 1991)

ברשימה “ישב בכפר אוסטרי” (מעריב. ספרות וספרים, 28.4.1995) האשים שלמה מורג את הסופר ג. שופמן ב“קו של נטיה גזענית, פרו־ארית”. הוא לא הסתפק בכך, אלא הגדיל והזכיר את שמו בנשימה אחת עם שמו של הסופר האנטישמי הפעיל לואי פרדינן סלין. ומכאן קצרה הדרך למסקנתו, שקשה “למצוא צידוק להופעת קובץ סיפוריו של שופמן בהוצאה מחודשת”.

מפאת כבודו של הכותב, חתן פרס ישראל ללשון העברית, ומורי באוניברסיטה, אנקוט לשון מנומסת כתגובה על האשמה נוראה, אבסורדית ומופרכת זו, ולא פחות על הגישה העקרונית העולה מהתרשמותו של קורא מזדמן.

האם ייתכן, שמי שאינו מכיר את העובדות, יבוא לפסוק הלכה ולהסיק מסקנות?! האם יש טעם לחזור על מה שנכתב בביוגרפיה המקיפה שלי, שהכותב מאזכר אותה אבל לא קרא אותה, ולהציג שנית את העובדות לאמיתן?! נדמה שזה גובל בחילול הקודש, לחזור ולפרט את הסבל האישי שסבלה משפחת שופמן מידי הנאצים שבכפר; להדגיש שאשתו של שופמן התגיירה, זמן קצר לאחר נישואיה, ובנו נימול כדת משה וישראל! אבל אולי לא מיותר לייעץ לכותב לחזור ולקרוא ביצירת שופמן, דבר שכנראה לא עשה, ולהכיר את הסופר “היהודי שביהודים”, ואת סיפורי הכפר האוסטרי שלו, שבהם תיאר את אנשי הכפר האכזריים, שהרוע טמון בהם מלידה. ואולי יש לחזור ולהדגיש ששופמן זיהה את האנטישמיות החבויה בהם כבר בשנות העשרים והשלושים (“יהודי זקן”), וכי לפי השקפת־עולמו היופי והמוסר צריכים לעלות בקנה אחד. לפיכך, משעה שאחד מגיבורי סיפוריו גילה שהאישה שהייתה יפה בעיניו, היא אכזרית, חדלה להיות יפה בעיניו (“אדם בארץ”).

אותה מוּבאה שייחס הכותב בטעות לאיגרותיו של שופמן, ושממנה “הסיק” על “קו של נטיה גזענית פרו־ארית”, לקוחה מסיפור של שופמן. מאוד לא נאה, שמי שמרשה לעצמו להסיק מסקנות, ולהביא מוּבאה כביכול, לא קרא אותה בהקשרה בסיפור, שממנו לוקחה, אלא ב“אחרית־הדבר” של חיים באר שבו שולבה.

מאוד מביך, שדווקא מוּבאה זאת, על “בנות גזע מעולה” ועל “יופיין הזר והבלתי נתפס” (כאילו כל מי שחומד נערה זרה וכותב על כך, מואשם באנטישמיות ובגזענות) אינה לקוחה מתוך סיפורי אוסטריה של שופמן, ואינה קשורה בנערות “אַרִיות” ואף לא בנערות אוסטריות, אלא מצויה דווקא בתוך אחד מסיפורי לבוב שלו, “טיול”, שפורסם בהמעורר בעריכת ברנר, בדצמבר 1906. למותר להוסיף, שאמירה זו היא אחד המאפיינים של אותו עולם זר ומנוכר, ששני גיבורי הסיפור היהודי הבודדים והאומללים סובבים בתוכו בלא מוצא.

והעיקר. האם צריך להסביר איך לקרוא ולהבין יצירת ספרות, שנכתבת מתוך כאב, ביקורת ואירוניה?

אם הקריטריון לפי שלמה מורג צריך להיות שכל מי שדרך חייו איננה מתאימה למודל שהוא מציב לו, ייפסל, מה יקרה לטשרניחובסקי שנשא אישה נכרייה, שלא התגיירה, כאשתו של שופמן? ומה עם גנסין ודוד פוגל, שהגיעו לארץ־ישראל וירדו ממנה? ורבים רבים אחרים? והיכן הגבול? ומי יקבע מהי הביוגרפיה? שופמן נשכח, נכון. הוא נמצא בתוך אותה חבורה מפוארת של סופרי המופת העברים, שאינם כיום חלק ממחזור החיים הספרותי: יל"ג, ברדיצ’בסקי, שניאור, למדן, גנסין, יעקב כַּהן, יעקב שטיינברג, אשר ברש, יעקב פיכמן ורבים אחרים. וגם טשרניחובסקי בתוכם.

אם שופמן והחבורה המפוארת שאליה הוא משתייך נשכחו הרי זה סימן רע לא לסופרים ולספרותם, אלא לחברה הישראלית ולתרבותה. במקום לעודד הוצאה מחודשת של כתבי קלסיקון עברי, שתרם לחידוש הספרות העברית ולרענון לשונה, מוטחת בו האשמת שווא נוראה כזו.

אייר תשנ"ה (מאי 1995) ¹

תגובתו השנייה של שלמה מורג: “יש סימוכין בטקסט”, פורסמה לצד תגובתי לדבריו הראשונים, במעריב, ספרות וספרים, י“ב באייר תשנ”ה (12.5.1995).

יש מחיר לאריכות ימים. אילו חלילה נפטר שופמן בגיל צעיר, כשני חבריו ל“שלישייה”, גנסין וברנר, ייתכן שהיה נשאר בזיכרון הקולקטיבי כצעיר נצחי. כיוון שזכה להיפטר מן העולם בגיל המופלג של 92 שנים (1972–1880), הפך עוד בחייו ל“מי שהיה”. דן בן־אמוץ, שמינה את עצמו לייצג את דורו, היה בין המובילים של הנתק בין “הדור הצעיר” לבין שופמן, וכלל באכזריות אפיינית ב“ילקוט הכזבים” (תשט"ז) שתי אנקדוטות ארסיות, המביאות לשיא את הלגלוג וההתנשאות על הסופר. שופמן היה בעיניו דוגמה טיפוסית לבן דור “אחר”, שאינו מדבר וכותב בלשון העכשווית, כלומר בסלנג הרוֹוח. במילה “כלי” הוא מתכוון לסיר לילה, ואילו “החברֶ’ה מתכוונים לכלי יריה” (“שופמן בעין־חרוד”); והוא גם חי באשליה, שהוא סופר מוּכּר (“הסופר הצנוע”). בדיעבד מתברר (ממחקרה של צילה יניב), שהיה בכך “מרד נגד האב”, או בלשון חריפה יותר “רצח אחד האבות”. שכן דן בן־אמוץ הושפע מאוד מסיפורי שופמן, קרא אותם בשקיקה רבה, והם נבלעו בתוכו; למשל בסיפורו הראשון “הידיד” שהושפע מ“אל הים, אל הים”, או בסיפורו “יצר השלטון” שנכתב בהשפעת “הערדל”, שניהם של שופמן.

בכך הצטרף דן בן־אמוץ לכמה סופרים, שיצירתו שימשה להם מקור השפעה, ישירות ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין – ביניהם יהושע קנז, ומצעירי הצעירים גדי טאוב, אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, אם להזכיר שמות אחדים בלבד. דברים שנכתבו על גדי טאוב למשל (הדה בושס, הארץ, 11.5.1993) הולמים להפליא את האווירה, את הגיבורים ואת ההתרחשות בסיפורי שופמן: חוסר המעש המוחלט של הגיבורים הנעים “במרחב מחיה מצומצם למדי, הנושא במובהק אופי קלאוסטרופובי… במין חוסר מטרה טיפוסי בין דירה עלובה אחת לאחרת, בין מתווכי דירות עלומים לבעלי דירות טורדניים”. הנשים הצעירות ש“רובן ככולן מלצריות”, והגברים הצעירים אינם רוצים בעצם דבר ונתונים למצבי רוח, ועולמם “כמו התרוקן לפני שהפסיק להתמלא”.

הפואטיקה של הקיצור, המאפיינת את סיפוריו של שופמן, היא גם השקפת עולם. זוהי פואטיקה של ריבוי פערים, הסומכת על הקורא שישלים מדמיונו את הטעון השלמה. אין צורך להרבות דברים, די ברמז, בראשי פרקים, בסגנון “וידאו־קליפ” בלשון ימינו. כוחה של השתיקה גדול מן הדיבור, והמכוסה חזק מן הגלוי. הפרדוקס והפואנטה הם המכריחים את הקורא לחזור ולקרוא את מה שקרא קודם לפי תומו, ולגלות בכתוב את המשמעות, שהתהפכה בינתיים.

לשונו של שופמן נזירית ומדויקת, ישירה ופשוטה, מתרחקת מן המליצה, “לשון רזה” במונחי ימינו, ולכן גם חוק ההתיישנות של השפה כמעט לא חל עליה. במוּדע ובמתכוון נמנע שופמן מן העושר הגדול של הלשון העברית לרבדיה, הסתפק במועט, ולכן נפגע אך מעט מהנתק שבין הספרות “הקלסית” לבין דור הקוראים החדש, חניך בית־הספר העברי החילוני. “אובדן הצופן”, כפי שכינה משבר זה גרשון שקד, פסח עליו כמעט לגמרי.

אם תצליח מערכת ההפצה והפרסום של הוצאת עם עובד להביא את הקורא אל מבחר הסיפורים החדש, שלכת, בעריכתו של אוהב־שופמן הסופר חיים באר,¹ אין ספק שימצא בהם סיפורים אקטואליים, מודרניים ואף פוסט־מודרניים, ברוח הזמן. ואם יקרא בקובץ עד תומו, בוודאי יגלה הפתעות רבות. זוהי כתיבה אירונית, סרקסטית, צינית, חסרת אשליות, אמיצה ונועזת בלי פשרות. כתיבה הבועטת במוסכמות, מסירה מסכות ומציצה בעיניים פקוחות אל התהום האנושית. העולם המתואר הוא אכזרי, אדם לאדם חיה טורפת, אסונו של האחד הוא שׂשׂונו של האחר. זהו עולם שבו מתקיימת מלחמת הכול בכול: מאבק המינים, המעמדות, הגזעים, הדתות, האידאולוגיות. בכל תחום עומד אדם מול אדם, מנצל מול מנוצל, רודף מול נרדף.

      מסיבה בבית הנשיא זלמן שזר במלאות 90 שנה לג. שופמן

      עם דוד זכאי, חיים הזז, ג. שופמן, נורית גוברין וישראל כהן

      כ“ח באדר ב' תש”ל (5.4.70), צילום: פוטו רוס

הסיפורים מתארים אנשים במצבי לחץ, במיוחד במלחמה, ואת הדרך שבה כל אחד מגיב על המצוקה. המלחמה והסבל רק מוציאים מן הכוח אל הפועל מה שהיה טמון בכל אחד מלכתחילה. זהו הרגע שבו ניצב האדם היחיד עם עצמו, ומגלה לעצמו את טיבו. מ“הבנות הרכות בשנים” המוכרות את גופן “בעבור נעליים”, דרך בעלי (ובעלות) הבתים המפקיעים את שכר הדירה; וגמור בבעלי היכולת הקופצים את ידם ואינם עוזרים למי שגוועים ברעב (“במצור ובמצוק”). בה בשעה, פה ושם מתגלה גם “האדם הטוב”, כמעין נס בעולם דורסני ואכזרי, שבו שולט הפחד של החלשים מפני אכזריותם של החזקים.

בעולמו של שופמן התגלתה האנטישמיות במלוא כיעורה, בתוך “הטבע היפה”. בעולם זה “טובח” שוליית־הקצבים “נער נאה דווקא… עגל רך, נחמד” בסתמיות מעוררת חלחלה: “כאילו אני חותך לחם…” (“טבטונים”); ושבו מוֹלֵק ה“בירגרמייסטר” (ראש המועצה) את ראשי האפרוחים, בשעה שהם “בתיבה לבדם” ומבשלים מהם “גוּלש” (“אדם בארץ”). זהו עולם שבו האחווה האנושית, המושגת לרגע, נוצרת מכוחה של קטסטרופה משותפת. מחלת הסרטן, שאינה מבחינה בין יהודים ל“אנשי צלב הקרס”, יכולה להביא אפילו לידי הרגשה ש“הסרטן הוא דבר נפלא!” (“הסרטן”).

לספר נוספו דבריו המלבבים של חיים באר באחרית הדבר שלו.² ועכשיו אולי יקרה “נס אפל”, ושופמן ישוב ויתחבר אל מחזור החיים הספרותיים, והקורא בן זמננו יחזור ויגלה אותו לעצמו כחלק מעולמו.

ח' בתמוז תשנ"ד (17.6.1994)

שבט תשנ"ד (ינואר 1994)

אלול תשס"א (אוגוסט 2001)

(ידיעות אחרונות, 9.4.1948)

אייר תשנ"ו (מאי 1996)

אדר א' תש"ס (מרס 2000)