נורית גוברין

א. בן־בית בספרות הרוסית

ג. שופמן, אחד מחבורת סופרי המופת של הספרות העברית בראשית המאה העשרים, היה מנותני הטון בדורו לדורות. תרומתו לספרות העברית והישראלית ניכרת עד ימינו בין השאר בביטוי העברי המדויק, הקולע, הגבישי, הנקי ממליצה, בצורות הספרותיות הקצרות, המגובשות והחכמות. חשיבותו בספרות העברית היא בָּאמת בלא פשרות העולה מכתיבתו על טבע האדם בכלל, על מקומו והרגשתו של היהודי בפרט, והראשוניוּת וההעזה בתיאורו של האחר.

השפעת הספרות הרוסית על יצירתו של ג. שופמן הייתה עצומה. השפעה זו הייתה טיפוסית לדורו, ואפיינה את מרבית הסופרים בני דורו, במיוחד ילידי רוסיה שבהם. השפעה זו התמידה בספרות העברית שנים רבות, עד להתחלפותה בהשפעת הספרות האנגלוסקסית במדינת־ישראל מראשית שנות החמישים.

שופמן נחשף לספרות הרוסית מנעוריו, משעה שיצא מכותלי הישיבה, כחלק מתהליך החילון שעבר על בני דורו הצעירים. שופמן היה בן־בית בספרות הרוסית והיא המשיכה ללוות אותו כל חייו. לכל אשר הלך הלכה הספרות הרוסית עמו. כל השנים עקב בהתמדה וברציפות אחר מה שהתפרסם על הסופרים הרוסים הגדולים, ובמיוחד בכל הקשור לחייהם: מכתבים, יומנים וזיכרונות.

עשרות מסות הקדיש שופמן לסופרים הרוסים, כמו גם לסופרים אחרים באומות העולם שביצירותיהם קרא דרך־קבע, לצד הסופרים העברים, כמובן. עשרות רבות של פעמים הזכיר את שמותיהם של הסופרים הרוסים במסות שכתב בנושאים שונים, ועל יוצרים שונים, תוך השוואה ביניהם. בין סופרים אלה יש להזכיר את דוסטוייבסקי, טולסטוי, טורגנייב, צ’כוב, גורקי ופושקין. בראש היצירות שהעריך נמצא החטא ועונשו ורסקולניקוב גיבורו, שאליו חזר פעמים רבות כל ימי חייו. שופמן עצמו תרגם לעברית כמה מסיפוריהם של גורקי, טולסטוי וצ’כוב, ואת שני מחזותיו של צ’כוב, “גן הדובדבנים” ו“בת שחף” (מאופק אל אופק, עמ' 703–704, להלן מאופק).

על־אף הערצתו לסופרים אלה וליצירותיהם, לא היה בבחינת “חסיד שוטה” ולא כל מה שיצא מתחת לעטם מצא חן בעיניו. הוא לא היסס לבטל את מה שלא היה לרוחו, ולא נרתע מלדחות יצירות שלמות. אבל בזכות תיאורים “נעלים” שמצא בכמה יצירות, שהגדיר אותם כ“גאונים”, ובהם ראה את שיא הכתיבה שאליו צריך כל יוצר לשאוף, “הכשיר” את היצירה כולה ו“זיכה” את יוצרה.

כתיבתו של שופמן על יצירתם של אחרים הייתה אמצעי לגלות את עצמו לעצמו ולקוראיו. רבות מדעותיו על טיבן של יצירות אחרים, כוחן יפה בראש ובראשונה להבליט את טיב יצירתו שלו. משעה שגילה ביצירותיהם של אחרים דברים הקרובים לרוחו, נתחבבו עליו בזכותם היצירה כולה ויוצרה, שהיטיב לראות ולתאר כשופמן עצמו…

הוא עצמו ניסח עיקרון ביקורתי אישי זה במסתו: “איני מבין!”: “לא שהענין היה נשגב מבינתי, אלא שהיה כה רחוק מעולמי הפנימי, וכה זר לכל מהותי, – עד שכוח החושב שבי נרתע מפניו.” (כל כתבי ג. שופמן, כרך ד‘, עמ’ 73. לראשונה: מאזנים, ב' בכלסו תר"ץ. מאופק, עמ' 292–293).

בהקשר מצומצם זה כאן יובאו כמה דוגמאות, מעט מהרבה, ובקיצור נמרץ, מאופן הקריאה של שומפן בספרות הרוסית, ומאופן התרשמותו מאישיותם של היוצרים שעניינו אותו לא פחות.


ב. מנעוריו ועד אחרית ימיו

לספרות הרוסית הגדולה נחשף שופמן לראשונה בנעוריו, באמצעות אחיו הבכור משה, שהשפעתו עליו הייתה עזה (מאופק, עמ' 63–65), ואחותו חסיה. כשהייתה חסיה בת חמש־עשרה כבר גמרה בהצטיינות בית־ספר פרטי לנערות, ששפת הלימוד בו הייתה רוסית, והמשיכה את לימודיה בכוחות עצמה, ובשיעורים פרטיים, ושקדה על קריאתם של גדולי הספרות הרוסית (מאופק, עמ' 63). זוהי דוגמה אפיינית לנוכחותה העזה של הספרות הרוסית ברחוב היהודי בקרב הדור הצעיר בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. אותו “רחוב” שממנו באו אבות הספרות העברית הקלסית. זהו “הרחוב” הנזכר במסתו, “דוסטוייבסקי” (1921), הראשונה בסדרת המסות על הסופרים הרוסים, החוזרת ומתפרסמת כאן.

בריאיון שערך עמו אייזיק רמבה במלאות לשופמן תשעים שנה, בתשובה על ההשפעות עליו מן הספרות הרוסית, סיפר שופמן על האווירה בבית:

כל עולמנו הרוחני הסתובב סביב הספרות הרוסית – טולסטוי, דוסטוייבסקי. אחר־כך – ולדימיר קורולנקו ואנטון צ’כוב, בייחוד צ’כוב. כל ימינו בבית עברו בוויכוחים על סופרי רוסיה. שני אחיי כתבו סיפורים ברוסית. פעם אמרתי לאחי הבכור, משה: “לפי כתיבתך ולפי גילך, אתה קורולנקו היהודי.” שמע זאת אחי הצעיר, זליג, והעיר: “אני יודע מדוע אתה רוצה שהוא יהיה קורולנקו, מפני שאתה רוצה להיות צ’כוב.” (מעריב, 9.5.1969; מאופק, עמ' 66–67)

ההשוואה בין סיפוריו של שופמן לסיפוריו של צ’כוב, ימיה כימי יצירתו של שופמן. כבר בוורשה, אליה הגיע בקיץ 1901, התווכחו ביניהם הסופרים שקראו את סיפורו הראשון “הערדל”, אם שופמן מושפע מצ’כוב, כדעת ה"ד נומברג, או שזוהי מחמאה בלתי־מוצדקת, כדעת י.ל. פרץ (מאופק, עמ' 71).

בתקופת הפריחה הספרותית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עודד המו"ל המצנט, אברהם יוסף שטיבל את שופמן, לכתוב סדרת רשימות ביקורת על הסופרים הרוסים, כדוגמת רשימתו של דוסטוייבסקי, ולהדפיסן, תחילה בהתקופה, ולהוציאן אחר־כך בחוברת מיוחדת. פריה של אותה תכנית היו גם תרגומיו למחזותיו של צ’כוב (מאופק, עמ' 133–134).

עד יומו האחרון, הִרבה לשוחח בנפשו פנימה עם הגדולים הנערצים עליו, דוסטוייבסקי וטולסטוי. השבח הגדול ביותר שכתב לבתוֹ אסתר, שעמה הִרבה להחליף מכתבים של קרבת־לב והבנה הדדית, היה באחד ממכתביו אליה בשנותיו האחרונות (17.5.1969): “נראה שכבר אפשר לדבר עמם כמו עם טולסטוי, עם דוסטוייבסקי וכו'. את מבינה, את מבינה: את הכל” (מאופק, עמ' 260–261).


ג. האדם והסופר

שופמן הִרבה לקרוא בזיכרונות וביומנים מתוך סקרנות להציץ “דווקא אל אותו ‘האפור וחסר הצורה’” (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי” [תרפ"ה]; “זכרונותיו של גורקי על טולסטוי”; “עוד מסביב לטולסטוי”). חשוב היה לו להכיר את האדם שמאחורי היוצר, ללמוד מן האיש על יצירתו, ובה בשעה להפריד בין האדם לבין יצירתו. דומה שהיה מרוצה מאוד כשגילה את חולשותיהם של היוצרים הגדולים, והיה יכול לקבוע את העיקרון כי יוצר גדול יכול להיות אדם בינוני בעל חולשות וליקויים.

כך, יותר משהתרשם מאישיותו של דוסטוייבסקי, כבשה אותו אישיותה של אשתו:

שאיזו ישרות עליונה טבועה בה בצירוף כוח הסתכלות והבנה בלתי רגילה. כיצד סבלה את גורלה מלבר ומלגו, היינו את העוני והדחקות יחד עם הקפריסות של בעלה הנרווֹזי, האפּילפּטי. זו מסירת־הנפש, זו ההקרבה העצמית, והעיקר זו האהבה הגדולה!… (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי”, 1925, ד, עמ' 103–104; מאופק, עמ' 147)

מ“זיכרונותיה” של אלכסנדרה, בתו הצעירה של טולסטוי, למד “על אפיו של אביה הגדול בחיי יום־יום, בבית ובחוץ, על גבורתו המוסרית מזה ו’חולשותיו' מזה”. הוא למד על “מכת העכברים” ב“יאסנאיה פוליאנה”, אותו “גן עדן עלי אדמות”, שסבלה ממנו המשפחה, ועל “קנאותו המופרזת” של טולסטוי לבנותיו היפות “שפעמים העבירתהו על דעתו ממש”. ומסקנתו:

סתירות, תהפוכות, ניגודים. פה ושם משהו לא כשורה מבחינה זו או אחרת. אבל בזכרנו את ה“כתונת שהתלבטה נואשות בשרווליה” (באותה סופת־השלג ב“האדון ועבדו”) או את “הירח הפגום, שהאיר דבר־מה שחור ואיום” (אחרי כיבוש קאטיוּשה ב“התחיה”) ועוד ועוד ועוד – אנו סולחים לו את הכל. (“עוד מסביב לטולסטוי. ארבעים שנה לנוחו בקברו”, ידיעות אחרונות, 8.12.1950; ד, עמ' 163–164)


ד. התנסות אישית

אחד מאבני־הבוחן להערכתה של יצירה ספרותית לפי שופמן הוא היחס בין החוויה לבדיה, כאשר יסוד החוויה גובר. הנחת היסוד היא כי היוצר חייב להתנסות במה שהוא כותב עליו, וכי ביצירת־אמת ניכרת החוויה האישית של הכותב.

כיוון שראה את דוסטוייבסקי כנעלה שביוצרים ואת החטא ועונשו כנעלה שביצירות, היה צריך להסביר את הסתירה שנוצרה בין הערכתו זו לבין הקריטריון שניסח. לכן תהה על החוויה האישית המונחת ביסוד דמותו של רסקולניקוב בהחטא ועונשו, יצירה “שחותם המציאות טבוע בה”, אולם לא מצא נקודת־אחיזה לכך שאמנם מונחת ביסודה חוויה אישית ממשית:

מזמן לזמן אני יושב על מדוכה זו: מהיכן שאב יוצרו את הדמות הזאת ואת כל הכרוך בה? כיצד יכול לתאר בדקוּת כזו את כל הסיוט האיום הלז, לפני הרצח ואחריו? ואת הרצח גופו? החויה האישית כה מורגשת בכל אלה, עד שעל כרחנו מתגנב חשד שהוא, דוסטוייבסקי עצמו, נתנסה בכך באיזו צורה שהיא. אבל היתכן?

לעומת זה, באידיוט של דוסטוייבסקי, ראה המחשה לקריטריון זה של התנסות אישית:

עוד שני מצבי נפש איומים תיאר דוסטוייבסקי בסיפורו “אידיוט” והם: הליכות הנדון אל הגרדום ונפילת הנכפה. גם באלה ניכרת החויה האישית, אלא שכאן אנו מכירים את הרקע, בהיות הוא עצמו בעל הדבר. אבל רסקולניקוב?! כל אותם הפרטים ופרטי־הפרטים שחותם המציאות טבוע בהם – מהיכן חפר אותם? מהיכן? (“רסקולניקוב”, ידיעות אחרונות, 24.2.1950; ד‘, עמ’ 235–236)

מסקנתו הייתה שיש לייחס את הצלחתה של היצירה לגאונותו של דוסטוייבסקי, אבל זהו היוצא מן הכלל. שכן לגבי יוצרים ויצירות אחרים פסק כי “ספרות הסֵבֵל והייסורים צריכה להיוָצר רק על ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים!” (“רק הם רשאים…”, ידיעות אחרונות, 29.12.1950; ד‘, עמ’ 237).

בהתאם לקריטריון זה של התנסויות אישיות כתנאי לתיאורי אמת ספרותיים, הבין שופמן לנפשו של טולסטוי, שסיפר בזיכרונותיו “כיצד פנה פעם אל הרשות והתחנן: ‘השליכוני את התפיסה או שימו חבל בצוואר!’ יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן את קול הצייר־הסקרן” (עזבונו של טולסטוי“, התקופה, כרך כ, תרפ”ג; ד, עמ' 28–30; מאופק, עמ' 400–402).

נושא זה המשיך להעסיקו כל חייו, ומקץ שנים מצא הסבר מתוחכם יותר למהות הקשר בין החוויה לבדיה:

יש אנשים אשר בקראם תיאור חריף של חוויה עמוקה, מיד הם חושבים את הסופר שהוא גופו נתנסה בכך, ואינם מבינים שזה כוחו של היוצר ‘להתחיות’ בזולת. עד היום סבורים רבים שדוסטוייבסקי עצמו הרג, או לפחות זמם להרוג אשה זקנה. (“תפיסה נאיבית”, ידיעות אחרונות, 7.10.1950; ה, עמ' 133; מאופק, עמ' 642)

הזדהותו של שופמן עם דוסטוייבסקי יוצרו של רסקולניקוב באה לידי ביטויה גם בעובדה שנמשך למקום הנורא שבו נרצח ברנר והיה לו צורך נפשי רב לראותו במו עיניו כידיד וכסופר. את ביקורו במקום, בסיום מלחמת העצמאות, תיאר בהרחבה בכמה מרשימותיו (מאופק, עמ' 527–528). באחת מהן הִשווה את משיכתו זו לאותו מקום של רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי, לאחר שרצח את הזקנה. השוואה זו עלתה עם קריאתו בשבועון הרוסי המצויר אוֹגוֹניוק [אש קטנטונת, גחלת] שהוקדש לדוסטוייבסקי, ונראה בו צילומו של הבית שבו נכתב החטא ועונשו ("‘אוגוניוק עם דוסטוייבסקי’, דבר, 13.4.1956; ה, עמ' 87–88 וכן “אותו הפעמון…” דבר, 24.5.1957; ה, עמ' 89; מאופק, עמ' 527–528).


ה. “אדם ונוף”

קריטריון נוסף ולפיו בחן שופמן את היצירה הספרותית הוא ההתנגדות לתיאור “נוף לשם נוף”, שכן “נוף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השיעמום” (“נוף ואדם”, דבר, 6.11.1942. תחת הכותרת “סופת שלג” ו“האדון ועבדו”, ד, עמ' 148): “החורף הרוסי, על קרחו ועל שלגיו ועל סערותיו, מצא את תיקונו בתיאורי הסופר בן־ארצו, הראוי לו ביותר – בטולסטוי, סטיכיה רוסית אחת מצאה את תיקונה בחברתה. מצא מין את מינו!”

שופמן הִשוה בין שני הסיפורים “סופת שלג” ו“האדון ועבדו” ונתן את היתרון המוחלט לאחרון:

כאן סופת שלג וכאן סופת שלג – אבל איזה הבדל! הנוף כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, “אמנותי” אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאורע, רק אז הוא עושה את הרושם הדרוש. כאן סופת שלג גרידא, ואילו כאן קיבלה הסופה צורה אחרת לגמרי, כוחות איתנים, וזה בזכות הדבר האנושי הגדול, אשר התחולל בקרבה.

לפי אותו קריטריון ראה שופמן את עיקר גדולתו של צ’כוב בכך ש“השדה, האֲפָר, הנהר, השקיעה, הנערה, האישה – כל אלה מצאו את תיקונם במגע עטו. [־ ־ ־] האהבה, הנוף והמוות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה” (“על צ’כוב”, מאזנים, 13.9.1929; ד, עמ' 112; מאופק, עמ' 402–404).

כך “הצליח” למצוא “פה ושם” ביצירותיו של דוסטוייסבקי “תיאורי נוף נַעלים”, כגון תיאור הערבה בסיביר, עם אוהלי השבטים הנודדים, באפילוג להחטא ועונשו וציטט מתוכו “‘…שם היה חופש ושכנו בני־אדם אחרים שאינם דומים כלל לאלה שלנו, שם כאילו הזמן עצמו עמד מלכת, כאילו לא חלפו עדיין ימי אברהם ועדריו’, ועוד ועוד”. ומסקנתו: “כאן ובמקומות אחרים התרומם דוסטוייבסקי כמשורר־נוף” (“על דוסטוייבסקי”, ה, עמ' 205). אין ספק שההשוואה לאברהם סייעה לקנות את לבו של שופמן, שמצא בתיאור זה את “הנקודה היהודית” שחיפש אחריה.


ו. “הנקודה היהודית”

האנטישמיות הגלויה והסמויה של הסופרים הרוסים הגדולים והאהובים עליו, ותיאורי דמויות יהודיות שליליות ביצירותיהם, הפריעו מאוד לשופמן. כקוראים יהודים רבים היה צריך להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר הסתירה בין הערצתו ליצירתם של סופרים גדולים אבל אנטישמים.

לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה, המהפכה הקומוניסטית ורדיפות היהודים בברית־המועצות, שופמן היה חייב להפריד בין רוסיה השנואה לבין דוסטוייבסקי האהוב: “רוסיה אינה דוסטוייבסקי, כשם שאמריקה אינה אדגר פּוֹ, וכשם שהוֹדוּ אינה רבינדרנט־טגוֹרי. אנשי־הרוח הגדולים, המפוזרים בזמן ובמקום, הם עם בפני עצמו.” (“דוסטוייבסקי”, התקופה, תרפ"א, ד, ע' 25–27.

שופמן מחפש ומוצא סימנים גם להתנגדותו של דוסטוייבסקי למהפכה הרוסית, אילו היה חי, שכן “בנאומו הידוע של פושקין הוא מדגיש את הרעיון, שאין ליהנות מבנין־אושר, אם ביסודו טמון אפילו הרוג אחד בלבד”, וברוח זו הוא מתאר את פגישתם של “צ’רנישבסקי ודוסטוייבסקי” (דבר, 1.10.1949; ד, עמ' 224–225; וכן “דוסטוייבסקי והסובייטים”, ה, עמ' 204).

שופמן קרא במהדורה החדשה של צ’כוב “בת עשרים הכרכים” שהכילה גם את איגרותיו, וחיפש, כדרכו, את “צ’כוב האדם על כל מעלותיו וחסרונותיו וחולשותיו. בין השאר כדאי להתעכב כאן קצת על הפרשה ה’יהודית'”. צד הזכות שמצא לסופר דגול זה, ש“כידוע, לא היה אוהב ישראל ביותר”, היה בכך, שב“חוג ידידיו וידידי ביתו נמצאו יהודים לא מעט”. שופמן לא התעלם “מהמשפטים הקדומים ומהסוגסטיה האנטישמית” אבל “בכל זאת הוא יודע לתאר את האכסטזה של אותו רוטשילד בשמעו את הנגינה העריבה”. במיוחד שמח כמוצא שלל רב על פסקה אחת, באחד ממכתביו הארוכים מסיביר, שבו גילה “יהודים אחרים” ש“חורשים, עוסקים בעגלונות [־ ־ ־] והם קרויים איכרים” (“צ’כוב והיהודים”, ה, עמ' 183). דומה שלמותר להוסיף בימינו אלה תגובה על טיבה של הפרדה זו בין יהודים ליהודים שעשה צ’כוב וששופמן השתבח בה.

צד זכות יהודי דומה מצא בטולסטוי, שאחד מחסידיו הנלהבים היה היהודי איסאק בוריסוביץ, הוא פיינרמן, שדבק בו ובתורתו, התנצר, “והלך ליאסנאיה פּוֹליאַנה, כדי ליצוק מים על ידי רבו ולחיות במחיצתו”. אשתו של טולסטוי לא סבלה אותו, אבל “טולסטוי בכל זאת אהבו”. שופמן נהנה מאוד כשגילה כיצד כתב אליו, בלבביות מיוחדת “ופעם אחת הוא מסיים אפילו: ‘אני נושק אותך’ (ניתן לשער שאת ה’נשיקה' העניק לו בטרם השתמד…)”. מסקנתו מאפיזודה זו היא: “הרי שמאנטישמיות גזעית, בניגוד לדעות שונות, היה טולסטוי נקי”. אבל מסקנתו הכוללת יותר, שכוחה יפה, אולי, גם ביחס לסופרים האחרים שהוא מעריך, היא: “בכלל, כדי לעמוד על אופיו של הסופר הגדול הזה כאדם, צריך לקרוא את מכתביו. אלה חושפים אותו הרבה יותר מיצירותיו” (“פיינרמן”, ה, עמ' 202).

מאידך גיסא, ביקר שופמן קשות את “דוקטור ז’יוואגו” ה“דחליל” של בוריס פסטרנק, לא רק מן הבחינה הספרותית, כשהשווה אותו ל“רסקולניקוב”, אלא גם בגלל “התסביך היהודי” של מחברו, וביטל את ערכו כיצירה גדולה: “זו ההתרפקות האכסאטאית על ‘רוסיה הקדושה’ ועל האוואנגליון! בזאת הוא אומר למחוק ולמרק מעל עצמו עד תום, מלגו ומלבר, את החותם הגזעי. אלא שזה מתעקש, כנראה, ומציק לו בחשאי למרות הכל” (“דוקטור ז’יוואגו”, ה, עמ' 198–199).

מסתו שכבר כותרתה הפרובוקטיבית: “טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים” (העולם, 11.1.1930) מעידה על ההומור שבו נכתבה. שופמן ניסה למצוא תווי אופי יהודיים בשורש נשמתם, של שני נערציו אלה: “בשני עמודי התווך של הגניוס הרוסי”. הוא התבונן בפרצופיהם וראה בהם: “ראשי־ישיבות בלי ירמולקות”; בפחדו של דוסטוייבסקי מן “הגוי השכור” ראה “פחד יהודי”; בהתנהגותו המתיראת מפני נקמה, ראה “שמץ יהדות”; ובמשיכתו של טולסטוי אל “השפחה, אל הנערה הכפרית”, ראה תג־אופי ישראלי. וזאת לפי הכלל (שהיה תקף בחייו של שופמן עצמו), ש“אל בנות גזעו אין איש מתייחס כך…”. “ההוכחה” הניצחת לאמיתותה של הכותרת היא “בעובדה, שההד הכי עמוק ליצירותיהם נענה דווקא מלבות יהודים”.


ז. בין הספרות העברית לספרות הרוסית

עדות להערכתו הגבוהה את יצירותיהם של גדולי הספרות הרוסית האהובים עליו היא ההשוואה המתמדת שהוא עורך בינם לבין הסופרים העברים. במיוחד חוזרת ההשוואה עם יוסף חיים ברנר, שהערכתו אליו גברה והלכה ברבות השנים. השוואה זו נעשית בלא התבטלות, מתוך הרגשה ש“אין לנו במה להתבייש”, שהמדובר ב“כוחות שווים”, ולא פעם מתוך הערכה שיש מקומות שבהם גדול כוחו של היוצר העברי מכוחו של חברו הרוסי.

שופמן כתב על עצמת השפעתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי על ברנר (מאופק, עמ' 525). את סיפורו של ברנר “שנה אחת” שתיאר את תקופת שירותו בצבא הרוסי, חוויה שעברה גם על שופמן עצמו, הִשווה ל“רשימות מבית המוות” מאת דוסטוייבסקי. ומסקנתו שברנר אינו נופל ביכולת מדוסטוייבסקי בשל “התיאורים הממצים, התפיסה העמוקה וההארה מבפנים”. על השאלה מדוע לא תיאר דוסטוייבסקי, ששירת בצבא בסיביר, תקופה זו ביצירתו, השיב על דרך ההומור: “ואולי צפה באיצנגנִיוּת שלו, שהווי זה עתיד להיכתב בידי סופר עברי, בן־אָפיו, ואמר בלב: ‘הוא יעשה זאת לא גרוע ממני’”. ועוד שבח הוסיף: “‘שנה אחת’ אילו נתרגמה לרוסית היה הקורא הרוסי מוצא בה ענין רב יותר מהקורא העברי, שהרי משלו ניתן כאן לו” (“י.ח. ברנר וההווי הקסרקטי”, ידיעות אחרונות, 11.1.1957; ה, עמ' 191; מאופק, עמ' 530–532).

הקריאה שקרא שופמן בספרות הרוסית, והשפעתה על יצירתו שלו, עדיין מחכות למחקר מעמיק ומקיף, של מי שהוא בן־בית בשתי הספרויות. מחקר זה יהיה בו כדי להעיד לא רק על שופמן, אלא על דור שלם.


תשס"א (2001)


מקורות

“דוסטוייבסקי, למלאות מאה שנה להולדתו”. לראשונה, התקופה, כרך יב, תרפ“א, עמ' 486–487; כונס בכל כתבי ג. שופמן, כרך ד, הוצאת עם עובד, תשי”ב, עמ' 25–27.

“טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים”, העולם, לונדון, שנה 18, גיליון מו, ג' חשוון תרצ"א (11.1.1930), עמ' 924, במדור “שתים שלוש שורות”. לא כונס.

“נוף ואדם”, לראשונה, דבר, כ“ו בחשוון תש”ג (6.11.1942) וכותרתו “סופת שלג”. כונס שם, עמ' 148. על טולסטוי.

צ’כוב והיהודים, כרך ה, הוצאת עם עובד, תש"ך, עמ' 183–184. איני יודעת מקום ותאריך פרסום ראשון.


לעיון נוסף – ביבליוגרפיה

נורית גוברין (עורכת), ג. שופמן. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת עם עובד, תשל"ח.

נורית גוברין, מאופק אל אופק. ג. שופמן חייו ויצירתו (2 כרכים), הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ג.


נספח א: ג. שופמן – קווי ביוגרפיה

ג. שופמן, אמן הסיפור העברי הקצר, מן הסופרים הקלסיים של ראשית המאה העשרים, מאבות הספרות העברית החדשה. תרומתו רבה מאוד לכתיבה בלשון מדויקת ותמציתית, בחינת מועט המחזיק את המרובה. נולד בוורשה, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה, בפורים תר“ם (פברואר 1880); עבר לוורשה בשנת תרס”א (1901); לאחר ששירת כשנתיים בצבא הרוסי ערק ממנו. חי בגליציה ועבר לווינה בקיץ 1913 ושם נתקע כפליט בעל נתינות זרה בשנות מלחמת העולם הראשונה; בשנת 1921, לאחר שנשא לאישה את אנני־רות פלאנק, עבר לגור עמה בכפר הולדתה וצלסדורף ליד גראץ באזור שטיריה, ושם נולדו להם בן ובת. במקום זה ישבו עד קיץ 1938, וממש ברגע האחרון הצליחו להגיע לארץ־ישראל בעזרתו של ברל כצנלסון, תחילה בתל־אביב, ובשנת תשי“ד (1954) עברה המשפחה לחיפה, עם קריאתו של אבא חושי לייסד בה מרכז תרבותי־ספרותי. בשנת תשל”ב (1972) נפטר בחיפה בשיבה טובה בגיל 92. ג. שופמן החל כבן־דורם האגדי של ברנר וגנסין, וסיים כבן־דורנו.


נספח ב: מסות מאת ג. שופמן על הספרות הרוסית


דוסטוייבסקי:

למלאות מאה שנה להולדתו

נוטה אני לחשוב שבכל העולם לא היו לו קוראים מובבהקים, מובהקים עד לשגעון, כבאותו הרחוב, שהוא דוקא לא אהבוֹ ביותר. כל מה שאנו, עולי־הימים, מצאנו בדפי־ספריו דלי־הדפוס, כל מה שאנו טעמנו אז באותם השרטוטים הרוטטים, ששלוש נקודות אחריהם, נתמזג כל כך עם עולמנו הצעיר, עם פסיעותינו הראשונות, הרופפות, במעלה ההר, בערדלי־פטרבורג חדשים… והדחקוּת בבית, רחמינו, שנכמרו בחשאי אל אמותינו ואחיותינו, אהבותינו המסותרות אל תלמידותינו הקטנות, ביישנותנו בבתים זרים, יסורי־ההתאדמות, השלג, – כל אלה המתיקו־החריפו לנו את דוֹסטוֹייבסקי, ובהתרוממות־רוח נשאנוהו מן הביבליותיקה.

“מוזר הדבר, שכל כך מרבים לקראו!” מוסר גורקי את דבר טוֹלסטוֹי עליו. ודאי הוֹדרים אנו את זקן טולסטוי, אבל זקן־דוסטוייבסקי לא נופל ממנו כל עיקר; זה הזקן האבהי, שיורד על דשי מעילו הקרובים לנו כל כך… כל המקומות הנאדרים, המפוזרים בסיפורי טולסטוי, עם כל הגבורה העצורה בהם, מתחרים בקושי עם הדפים המעוּלים של “בית המות”; עם עמידת רסקולניקוב מאחורי הדלת מבפנים, לאחר שביצע את מעשהו הנורא. בשעה שבחוץ צילצלו בדלת וזיעזעו את כף־המנעול; עם אותו הלילה האחרון, הקושמרי של סוידריגיילוב; עם העליה לגרדום, עם האכסטזה של הנכפה, או עם נשיקת אַליושה את האדמה…

את חבריו הגדולים הוא מכריע קודם כל בזה שראה וסבל יותר מהם. סוף סוף צריך שהמסֵפר יספר לנו דברים שקודם לכן לא ידענום לחלוטין. צריך שזה יהיה בחינת־מה תייר, שיהי במקצת כבא מן הציר הצפוני. הרבה נתנו לו האפּילפסיה, אחות השגעון, בהיאבקה עם שכלו הענקי… זו והרגעים הגדולים שבמאורעות־חייו זיעזעו את הויתו הערפלית, הספוגה חשרת־הנֶוָה, וקרעוה בזגזגי־ברקים, עד כדי להאיר ולהראות לנו הרבה ממה שלא יראה האדם וחי.

באמצעים שכאלה ודאי שהיה יכול לתת עוד הרבה יותר, יותר במובן האיכותי, אילו רק נשאר נאמן להשקפת־העולם הראשונה, מיסודו של פטרשבסקי־ביילינסקי, שהיתה מביאתהו ברוב הימים אל חוֹפים אחרים לגמרי, חופים, שהשירה האמיתית, כשהיא פיקחית־פיכחית בטבעה, נזקקת להם כל כך. אבל להפסדה של הבלטריסטיקה העולמית באה הריאקציה הידועה בהלך־רוחו, וזו גררה אחריה את רומניו המאוחרים, המלאכותיים, מרוּבי הלהג והשעמום, שכל עיקרם לא נכתבו אלא לשם ה“אידיאה”, לשם הרעיונות על דבר האמונה והכפירה וכו' (חוץ מאי־אלו מקומות בודדים ב“האחים קרמזוב” וסיפורו הקטן Кроткая, שהמשורר ננער מהם לשעה קלה). “מוזר הדבר שכל כך מרבים לקראו!”…

החנינה, שניתנה לו מאת הקיסר, בהיותו עומד, מחכה למות, פעלה כאן, צריך לשער, הרבה מאוד. בפרכוסי־נפשו האיומים נשק הילד הנבעת את השבט, האויב נהפך לאוהב, ועוד באותה שעה עצמה ודאי שניצנצו בו הדרכים האחרות. אחר כך ארבע שנות הקטורגה, התיחדות עם “הברית החדשה”, ההתפעלות מסימני צלם־אלהים, שמצא אצל הליסטים, חבריו לשלשלאות. בעוד שנים אחדות טולטל לחוץ־לארץ וראה שם את פרצופי הגרמנים במסעדות, אָרחם ורבעם; האידיאל של “ממלכת הבדולח” לא הלהיבוֹ, הבדידות היתה גדולה, הפילוסופיה של הנצרות משלה אז בכיפה, ההתחרות בבחינה זו עם טולסטוי, – וכך נפל הנופל הגדול והתגלגל במורד; אלוהים, כריסטוס, מונרכיות, סלַוינופיליות…

מה ששנא את המערב ואת הגרמנים, – ודאי שהדין היה עמו. אבל כלום היה הדין עמו באהבתו את הרוסים? באלה ראה מהרהורי לבו – וטעה טעות גדולה. “רוסיה היא דוסטוייבסקי!” שגורה עכשיו מימרה בפי רבים. כזב ושקר! רוסיה אינה דוסטוייבסקי, כשם שאמריקה אינה אדגר פּוֹ, וכשם שהודו אינה רבינדרנט־טגורי. אנשי־הרוח הגדולים, המפוזרים בזמן ובמקום, הם עם בפני־עצמוֹ.

תרפ"א/1921


טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים

גזר־דין זה1 על העם הרוסי יקשה אולי לחניכי הספרות הרוסית הקלסית וחסידיה. כי על כן כדאי להסב את תשומת־הלב לכך, שטולסטוי ודוסטוייבסקי היו בעצם – לפי שורש נשמתם, לפי כל מהותם – יהודים. הסתכלו נא בפרצופיהם, הסתכלו נא במצחותיהם, בעיניהם, בזקניהם – ראשי־ישיבות בלי ירמולקות… קופרין מספר בפירוש, שכשראה את טולסטוי בפעם הראשונה (אי בזה, בספינה), נדמה לו זה כיהודי ישיש, מיהודי רוסיה הדרומית. לא לחנם למד עברית!… ועל דוסטוייבסקי אמר טולסטוי – מספר גורקי בזכרונותיו – “יש בו דבר מה ישראלי”… יחסו של דוסטוייבסקי אל המון העם הרוסי, אל המוז’יק, אל ה“גוי השכור” היה זה של יהודי. הוא התיירא מפניו – כיהודי. בחומר הביוגרפי שלו נמצאת אפיזודה זו: חוליגן שכור אחד פגע בו פעם ברחוב, הכהו על ראשו והפילו ארצה. שוטר ראה זאת ומסר את החוליגן לדין, ושם נקנס זה לתשלומים של 15 רובל. דוסטוייבסקי נבעת מפני פסק־הדין (התיירא מפני נקמה), מהר אל מכהו ושלשל לידו את הסכום הזה. האין כאן שמץ “יהדות”?

יש עוד הרבה תגי־אופי ישראליים בשני עמודי־התווך של הגניוס הרוסי. זכרו נא את ה“חולשה” של טולסטוי את השפחה, על הנערה הכפרית, אל ה“שיקסה” (“השד”). אל בנות גזעו אין איש מתייחס כך… והעובדה, שההד הכי עמוק ליצירותיהם נענה דווקא מלבות יהודים, עובדה זו בלבד אומרת מה.

כן, יהודים היו שניהם, יהודים!

תרצ"א/1931


נוף ואדם

החורף הרוסי, על קרחו ועל שלגיו ועל סערותיו, מצא את תיקונו בתיאורי הסופר, בן־ארצו, הראוי לו ביותר – בטולסטוי. סטיכיה רוסית אחת מצאה את תיקונה בחברתה. מצא מין את מינו!

גישתו הראשונה אל הנושא הזה הייתה בסיפורו “סופת שלג”, אותו כתב בתחילת תקופתו הספרותית; אבל, כנראה, לא נתקררה דעתו עד שניגש אל הדבר עוד פעם, כנטות יומו – ב“האדון ועבדו”.

כאן סוּפת שלג וכאן סוּפת שלג – אבל איזה הבדל! הנוף, כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, "אמנותי, אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאורע, ורק אז הוא עושה את הרושם הדרוש. כאן סופת שלג גרידא, ואילו כאן קיבלה הסופה צורה אחרת לגמרי, כוחות איתנים, וזאת בזכות הדבר האנושי הגדול, אשר התחולל בקרבה.

מצויים בלטריסטים, ציירים וכו', הנוטים להסתפק בנוֹף בלבד, נוף לשם נוף. לא ירחיקו לכת. נוף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השעמום. תש"ג/1942


צ’כוב והיהודים

מהדוּרת צ’כוב החדשה, בת עשרים הכרכים, מכילה גם את אגרוֹתיו, ומתוך אלה יש להכיר הרבה את צ’כוב האדם על כל מעלותיו וחסרונותיו וחוּלשותיו. בין השאר כדאי להתעכב כאן קצת על הפרשה ה“יהוּדית”.

בדרך כלל, כידוע, לא היה אוהב ישראל ביותר. המלה “ז’יד” אינה נדירה אצלו, ואי־אלה מסיפוריו מגלים את רחשי לבו בשטח זה בצורה בולטת, כגון סיפורו “בצה” (תורגם לעברית בידי א.נ. גנסין) ועוד.

בכל זאת נמצאו בחוּג ידידיו וידידי ביתו יהודים לא מעט. משפחת מלכיאל, משפחת אפרת, הצייר לויטאן, שציורי־הנוף שלו הביאוּהוּ לידי התפּעלות. איזו היאָבקות פנימית מוּרגשת ביחסיו לכל אלה. הנה במכתביו לבני ביתו, בהיותו במרחקים, הוא דורש בשלום ה“חוטם הארוך של העלמה אפרת”, אבל מאידך הוא מוסר דרישת־שלום ל“לויטאן היפה”.

אין הוא יכול להשתחרר מהמשפטים הקדומים ומהסוגסטיה האנטישמית, ובכל זאת הוא יודע לתאר את האכסטזה של אותו רוטשילד בשמעוֹ את הנגינה הערבה (“כינורו של רוטשילד”).

והנה מעניינת מאוד פיסקה אחת מתוך מכתב ארוך מאחד המקומות בסיביר, בדרכו להאי סאכאלין, בו הוא מתאר לבני ביתו בפרוטרוט את כל אשר הוא רואה ושומע במקומות הרחוקים הללו:

… “אגב על היהודים. כאן הם חורשים, עוסקים בעגלונות, בהעברה, במסחר, והם קרויים איכרים, מפני שבאמת איכרים הם, גם דה־יורה וגם דה־פאקטו. נהנים מהוקרת הציבור, ולפי דברי איש־המועצה יש שהם נבחרים גם לראשי העדה. ראיתי יהודי גבוה, דק, שהגיב בשאט־נפש וביריקות על אניקדוטות של ניבול־פה, שאיש־מועצה זה סיפר; נפש טהורה; אשתו בישלה מרק־דגים מצוין. על ניצול מצדם אין שומעים”.

יהודים אחרים גילה שם פתאום, שכמותם לא ראה קודם, והרי הוא משתאה להם ואץ להודיע זאת במכתבו יחד עם שאר החידושים אשר מצא בסיבּיר.



  1. במסה שקדמה, שכותרתה “עמלק של הדורות האחרונים” הביע שופמן את הרעיון ש“הרוסים של היום הם בניהם ובני בניהם של ‘העמלקים’” ואי אפשר “לשנות את הרוסי משרשו ואת יחסו אל היהודי”. לכן קבע: “הייתי מאמין בבולשביות – אלמלא היו נושאיה הרוסים!”.  ↩


בשנות מלחמת העולם השנייה ידעה תל־אביב אזעקות והפצצות, ותושביה ירדו למקלטים. לשנים אלה קדמו “מאורעות 1936–1939” שבהם התנפלויות על יישובים, רצח יהודים והפרעות לתחבורה בכבישים היו מעשים שבכל יום.

ג. שופמן שהגיע לארץ־ישראל ביולי 1938 מאוסטריה הנאצית, וחזה מבשרו את העולם שאיבד “את צלם האלוהים” ואשר “נחש הנחשים” “העמיק להטיל בו את ארסו הנורא” (“אחד במאי”, דבר, 1.5.1942) תיאר ביצירתו את הארץ הנתונה במלחמה ובמיוחד את השפעתה על החיים בתל־אביב.

הרגשתו הראשונה, עוד לפני פרוץ המלחמה, הייתה כמי שנפל מן הפח אל הפחת. ההשוואה בין שם לכאן אינה בהכרח לטובת הארץ, ואדרבא, אפילו מטה את הכף לשלילה: “הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח” (“בעיגול”, דבר, 16.12.1938).

למאות רשימותיו הסיפוריות משנים אלה (1938–1945) יש אופי של יומן אישי וקולקטיבי כאחד, וממרחק השנים, יש בהן עדות למהלך החיים בארץ בצל מלחמת העולם השנייה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי האדם ברחוב. רשימות אלה נכתבו בלא־פרספקטיבה, מתוך המאורעות ובלחצם, ונתנו ביטוי בו זמני להשפעתם המתמשכת והמצטברת על האנשים, עוד לפני שידעו על נוראות העתיד לקרות באירופה. רובן פורסמו פעמיים בחודש במוסף לספרות של דבר וכונסו בספרו בטרם ארגעה, בעצם ימי המלחמה (הוצאת עם עובד, תש"ב). הסיפורים חזרו וכונסו בכל כתבי ג. שופמן, כרך ג, הוצאת עם עובד, תשי"ב/1952, להוציא את הסיפור “חבלי מקלט” שלא כונס.

המלחמה לא שינתה את טבע האדם, שהוא בעיקרו רע מיסודו. כתמיד, כך גם בעִתות מצוקה ולחץ, ממשיך כל אחד לדאוג לעצמו, ולא פעם על חשבון הזולת. המחלוקות והמריבות נמשכות גם בזמן מלחמה וגם תחת האיום הממשי המשותף, ולעתים אף מתגברות. האחווה בין הבריות, אם אמנם היא בכלל קיימת, היא מאולצת, זמנית, קצרה ומדוּמה, ובדרך־כלל “איש לנפשו”. עם זאת, מבצבץ גם קורטוב האור מתוך החשכה. פה ושם מתגלה גם הטוב שבאדם, ומעט היפה מתוך המכוער, שבשבילם כדאי להמשיך ולחיות. ההווי התל־אביבי בימי חירום, בא לידי ביטוי בקבוצת רשימות סיפוריות אלה, שבמרכזן ההתנהגות האנושית במצבי לחץ בכלל.

לרשימה שפורסמה בקיצור בידיעות אחרונות ביום ח' באדר תשנ"א (22.2.1991) בתקופת “מלחמת המִפרץ הראשונה”, הקדים העורך זיסי סתוי, את הדברים הבאים, שפורסמו מתחת לכותרת:

“זה לא התחיל בינואר 91'. גם בשנות מלחמת העולם השנייה ידעה תל־אביב אזעקות והפצצות. הסופר גרשם שופמן תיעד ביצירתו את החיים בין הרחוב והבית לבין המקלט. המתח, הוויכוח על התועלת שבמקלטים, הלהיטות לחדשות ולעיתונים, דברי העידוד לעיר הסובלת. חלק מהדברים כאילו נכתב אתמול, לפני שבוע, לפני חודש”.


בין אזעקה לארגעה - קריאת הדורות ג 8.png
שער חוברת מיוחדת של ידיעות עיריית תל אביב שהוקדשה להפצצה האיטלקית ונפגעיה, ובו צילום לוויתם של חללי ההפצצה.
הארכיון העירוני, ידיעות עיריית תל אביב, חוברת 12-11, אב-אלול ת"ש, ו- אוג'-ספט' 1940

בין הנושאים המרכזיים: ההווי של ישיבה משותפת־מאולצת במקלטים עם שכנים, שהיחסים ביניהם בדרך־כלל אינם מתוקנים; הפחד בזמן ההפצצה; גילוי ממדי ההרס; המתחים בין האנשים; התנהגות במצבי לחץ; הניסיון להתעלם מן המלחמה ולהדחיקה; רואי השחורות ונביאי הנחמות המשמיעים את קולם; העיתונות וכתיבתה השגרתית “המדושדשת”; הלהיטות לקריאת עיתונים; גבורת הנשארים והלל לעיר הסובלת.

יש להעיר, שהקטעים המצוטטים אין בהם כדי לבטא את המשמעות הכוללת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור השלם.

בנסיעה באוטובוס בדרכים תחת מטר אבנים, דואג כל אחד לעצמו –

הנה הוא נוסע באבטובוס המסורג (הימים ימי “המאורעות” בעצם כבדם) אל אחד הקיבוצים ומביט אל השדות השחומים, הצחיחיים – ונימה אינה זעה. גרמה לכך הרבה גם זו הרוח הרעה השורה בין הנוסעים הצפופים, זו ארשת הפנים המשונה שלהם; כולם יושבים שבת אחים ואויבים גם יחד – כל אחד ירא לנפשו ומקוה בסתר־לבו להיות מוגן בגוף שכנו… (“הנשיקה”, דבר, 15.3.1940)

שטניותו של האויב –

ניתך ברד הפצצות. מה שהשכל הבריא חייב מלכתחילה, נתקיים סוף סוף. כל ההשערות האחרות לא היו אלא אשליות־שוא. זו האיבה הגדולה, המפורשת!… עכשיו ברי: להשמידנו הם מתאווים. את החיוך השטני אני רואה, בו הריקו על קדקדינו את המטען האיום. (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)

המתח בעת האזעקה –

והימים הם אלה שלאחר ההפצצה, כשהעוברים והשבים פזלו כלפי מעלה רגע רגע.

כל צפירת־אוטו זעזעה, כל נעירת־חמור [־ ־ ־]

אבל הנה צפירת אזעקה ממש. בהלה, התרוצצות, איש למקלטו. כהרף עין נתרוקן חלל־החוץ מכל נפש חיה. (“השלושה”, דבר, 7.2.1941)

הישיבה במקלט –

הדיירים, מקובצי כל התפוצות, רגילים לראות זה את זה ראייה חטופה, אגב פגישה במדרגות, אגב פתיחת דלת, אגב הצצה מרחוק. כל מיני פרצופים… אמירת שלום נימוסית – ניחא, אבל לשבת יחד במרתף? לשבת צפופים בכפיפה אחת? אולי במשך שעות?… קלושה מאוד האהבה ההדדית בתוך אומה זו! (“חבלי מקלט”, דבר, 12.7.1940)

והנה צפירת־אזעקה ממש. בא הדבר! לא אי־מתי בחיק העתיד, אלא עכשיו, עכשיו. כבר !… הורדת תריסים, והרחובות מתרוקנים מהמוניהם. אין נפש חיה בחוץ, איזה שקט, איזו שלוה! [־ ־ ־] ובמקלט פנימה, באפלולית – זרוּת בין המתלקטים, פיזול לא נוח, הסתייגות. [־ ־ ־] לכאורה הלא צריכים היינו עכשיו להתרפק איש אל אחיו. להתכרבל זה אל זה, אבל לא! התנכרות, התרחקות, השתמטות. (“הטוב שבידידים”, דבר, 26.7.1940)

שני לילות רצופים עם חצות שבנו ופקדנו את המקלט הקריר, העגמומי – אחרי ארבעת חדשי־נופש. שוב הסירינה הפראית, המטורפת, ובאישון לילה הלא תחריד שבעתים. שוב הצטופפות דיירים משוני־פרצוף בכפיפה אחת. ילדים תפוסי־שינה, שנעקרו ממשכבותיהם; האשה חולת־הלב, הזקוקה לטיפול. שוב!… (“הגם אתה אלהים?!”, דבר, 24.1.1941)

צפיפות במקלט עם דמדומי בוקר. חבלי שינה ושרידי חלומות נסוכים על פני בנות־השכנים הרכות בשנים. מבעד ללהג הרב קולטת האוזן כעין זמזום אוירון דק מן הדק. (“בטרם אות הארגעה”, דבר, 5.10.1941)

מחסור במקלטים –

בקושי רב באים הדיירים עם בעל הבית לכלל הסכם בנוגע למדת ההשתתפות בהוצאות. הדיירים ברובם אינם רוצים ואינם יכולים ליתן הרבה, התכנית של המהנדס עולה ביוקר. ישיבות ודיונים והתיעצויות – ומקלט אין! (“חבלי מקלט”, דבר, 12.7.1940)

הוויכוח על המקלט –

מי יודע אם זה יציל? פעמים נדמה אפילו, שדוקא בו, במקלט, כל הסכנה: דוקא כאן תהא קבורתך! (שם)

על אלה שאין להם מקלט –

מאין מקלט ממש בביתם זה הצטופפו הדיירים המעטים, רובם נשים, אחרי חצות, למטה, בחלל הכניסה. (“בין אזעקה לארגעה”, דבר, 20.6.1941)

ההפצצה הפוגעת –

התכנפות־הצטופפות במסדרון של בית זר. נשים זרות החזיקו בך עם הרעש הלא־אנושי המהמם, החדש לאוזן. נופלים הבתים הסמוכים?… עוד מעט, נדמה, וגם הבית הזה נפול יפול! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)

עם חצות בליל ירח, לא היתה האזעקה בכדי: זימזום רחוק־רחוק, דק־מן־הדק קלטה האוזן מבעד ללהג הרב. [־ ־ ־] ברי: האויב חג עכשיו ממעל לראשינו. והנה… נפלה פצצה בסמוך־בסמוך והרעידה את האדמה ואת הבית. הנשים צווחו באנחה והבנות נשתלבו־נצמדו נערה נערה בזרוע אביה. (“…!Vater”, מאזנים, תש"ב).

לאחר הארגעה –

בבהילות משונה נתפזרו האנשים, בני החסות המשותפת, איש לעברו משניתן אות הארגעה. שוב אינם רוצים להכיר זה את זה! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)

ממדי ההרס –

והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת. בתים הרוסים למחצה, לשליש ולרביע; בתים נטולי גזוזטרות. מתוך שלד־בנין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדולדל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב. (שם)

הלהיטות לחדשות

היִשוּב לבו בחזיתות. דבר זה ניכר לא רק מתוך חטיפת העיתונים הקדחתנית, מתוך ההתגודדות אצל עתוני הקירות, הטיית האוזן לרדיו וכו', אלא גם ובמיוחד מתוך כך, שגם החנונים ובעלי האומנויות השונות אינם שומטים את העתון מידם. באחת ידם הם עסוקים במקצועם והאחת מחזקת העתון. כי גדלה המתיחות מאד. (“האוסטרלי הצעיר”, דבר, 25.4.1941)

להתעלמות מהמלחמה שתי פנים: ההתעמקות בגמרא, ולהבדיל בקלפים –

רק אחד, בעל “קיוסק”, שבין קונה לקונה הוא מעיין לא בעיתון, אלא… בגמרא. [־ ־ ־] את העתונים והחוברות החדשים הללו, שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, הוא מוכר, ואילו הוא עצמו אין לו חפץ אלא בגמרא ישנה זו בלבד. פצצות נופלות – והוא שקוע בבבא בתרא! (שם)

כשהם יושבים מסביב לדלפּק, בפינת בית הקפה, ומצליפים בקלפים, אדישים בהחלט לכל המתרחש מסביב, הרי הם נראים כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו. [־ ־ ־] ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו – אנו מבינים יותר; אנו משחקים בקלפים! [־ ־ ־]

מלחמה ושלום ושוב מלחמה… עולמות נבנים ונחרבים – והם בשלהם; משחקים בקלפים! (“קוביוסטוסים”, דבר, 19.9.1939)

מתחים בין אנשים בימי מלחמה –

התחילו הסכסוכים, החיכוכים, החשדות, ההתנקמויות, ואלה גררו אחריהם את הפירוד, את הפירוד הסופי. מזועזע עד היסוד, נטול־שינה, אץ אל מעונה בבוֹקר, אחרי ליל־זועה – אולי עוד יש להציל?… קשה כגורל עצמו קידמה את פניו הנערה, מתנכרת [־ ־ ־] והפכה לו עורף בשובה אל הפסנתר. [־ ־ ־] למטה, בפתח הבית, הבליחו “הוראות ההתגוננות”. “איך להתכונן בפני פצצות מבעירות?”…

אבל עכשיו למה להתגונן? לשם מה?! (“בת־אדם”, דבר, 27.3.1939)

אלה שאינם מפחדים –

"השלושה שאינם מפחדים מתוארים בטון של התפעלות. הם אינם מצייתים להוראות, אינם נכנסים למקלט, וממשיכים לשבת אדישים בבית הקפה על שפת הים “כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה”, ומציתים “במנוחה” סיגריות. אבל, להם מותר, שכן “טייסים הם”. (“השלושה”, דבר, 7.2.1941)

מן הצד האחר, גם “ההיסטוריקן הזקן, הזקן המופלג” אינו מפחד

למחרת ההפצצה ביקרנו, אני וחברי, את ההיסטוריקן הזקן, הזקן המופלג במעונו. בקושי פילסנו לנו דרך מעבר באותה סימטה רעת המזל, בין עיי מפולת מזה ומזה. הבית, שהוא דר בו, לא נפגע – בדרך נס.

[־ ־ ־] מה אעשה – התאוננה [אשתו “הצעירה” בת השבעים] – והוא אינו רוצה לרדת למקלט. אתמול בשעת “הרעמים” “סחבתיו” למקלט, והוא לא רצה. מה אעשה?! [־ ־ ־]

– קודם כל – אני מתבייש להיכנס למקלט. [־ ־ ־] הרי אני כבן תשעים… [־ ־ ־] על חשבון ההיסטוריה התפרנסתי. “ועכשיו שבאה לידי”, עכשיו כשההיסטוריה עצמה נגעה עדי גם עדי – מפניה אסתתר?! לא, לא ארד למקלט, לא ארד!… (“ההיסטוריה עצמה”, דבר, 30.5.1941)

רואי השחורות –

אפילו בידיעות הטובות שהגיעו מן החזית, פישפש ומצא תמיד בין השיטין איזה רמז רע. כעורב הזה: רק רע, רק רע!! (“הנביא”, דבר, 21.6.1940)

גבורת הנשארים –

נכאים קולחת שיחת נשים עם חשיכה בסמטה הנפגעת. [ ־ ־ ־] נקברו החללים הרבים, בהם נערים ונערות בלבלובם, תינוקות, שוּטף הדם מעל גבי האספלט, והחיים שבים לאיתנם. [ ־ ־ ־]

כגבורים וגבורות גדולים נראים כל העוברים והשבים ברחובות, כל אנשי המעשה, כל בעלי החנויות והנערות והמוכרות. הלא בכל רגע עלול האסון להישנות – והם איש על כנו! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)

עידוד לתל־אביב בעת קשה –

בת תל־אביב השכולה, הנבעתה, המזועזעת, עתה עוד נתגברה האהבה אליך! (שם)

ההקבלה להלך הרוח הכללי בארץ היום ולתל־אביב המופצצת בטילים – אינה מקרית.


מלחמת המפרץ. אדר תשנ"א (פברואר 1991)



ברשימה “ישב בכפר אוסטרי” (מעריב. ספרות וספרים, 28.4.1995) האשים שלמה מורג את הסופר ג. שופמן ב“קו של נטיה גזענית, פרו־ארית”. הוא לא הסתפק בכך, אלא הגדיל והזכיר את שמו בנשימה אחת עם שמו של הסופר האנטישמי הפעיל לואי פרדינן סלין. ומכאן קצרה הדרך למסקנתו, שקשה “למצוא צידוק להופעת קובץ סיפוריו של שופמן בהוצאה מחודשת”.

מפאת כבודו של הכותב, חתן פרס ישראל ללשון העברית, ומורי באוניברסיטה, אנקוט לשון מנומסת כתגובה על האשמה נוראה, אבסורדית ומופרכת זו, ולא פחות על הגישה העקרונית העולה מהתרשמותו של קורא מזדמן.

האם ייתכן, שמי שאינו מכיר את העובדות, יבוא לפסוק הלכה ולהסיק מסקנות?! האם יש טעם לחזור על מה שנכתב בביוגרפיה המקיפה שלי, שהכותב מאזכר אותה אבל לא קרא אותה, ולהציג שנית את העובדות לאמיתן?! נדמה שזה גובל בחילול הקודש, לחזור ולפרט את הסבל האישי שסבלה משפחת שופמן מידי הנאצים שבכפר; להדגיש שאשתו של שופמן התגיירה, זמן קצר לאחר נישואיה, ובנו נימול כדת משה וישראל! אבל אולי לא מיותר לייעץ לכותב לחזור ולקרוא ביצירת שופמן, דבר שכנראה לא עשה, ולהכיר את הסופר “היהודי שביהודים”, ואת סיפורי הכפר האוסטרי שלו, שבהם תיאר את אנשי הכפר האכזריים, שהרוע טמון בהם מלידה. ואולי יש לחזור ולהדגיש ששופמן זיהה את האנטישמיות החבויה בהם כבר בשנות העשרים והשלושים (“יהודי זקן”), וכי לפי השקפת־עולמו היופי והמוסר צריכים לעלות בקנה אחד. לפיכך, משעה שאחד מגיבורי סיפוריו גילה שהאישה שהייתה יפה בעיניו, היא אכזרית, חדלה להיות יפה בעיניו (“אדם בארץ”).

אותה מוּבאה שייחס הכותב בטעות לאיגרותיו של שופמן, ושממנה “הסיק” על “קו של נטיה גזענית פרו־ארית”, לקוחה מסיפור של שופמן. מאוד לא נאה, שמי שמרשה לעצמו להסיק מסקנות, ולהביא מוּבאה כביכול, לא קרא אותה בהקשרה בסיפור, שממנו לוקחה, אלא ב“אחרית־הדבר” של חיים באר שבו שולבה.

מאוד מביך, שדווקא מוּבאה זאת, על “בנות גזע מעולה” ועל “יופיין הזר והבלתי נתפס” (כאילו כל מי שחומד נערה זרה וכותב על כך, מואשם באנטישמיות ובגזענות) אינה לקוחה מתוך סיפורי אוסטריה של שופמן, ואינה קשורה בנערות “אַרִיות” ואף לא בנערות אוסטריות, אלא מצויה דווקא בתוך אחד מסיפורי לבוב שלו, “טיול”, שפורסם בהמעורר בעריכת ברנר, בדצמבר 1906. למותר להוסיף, שאמירה זו היא אחד המאפיינים של אותו עולם זר ומנוכר, ששני גיבורי הסיפור היהודי הבודדים והאומללים סובבים בתוכו בלא מוצא.

והעיקר. האם צריך להסביר איך לקרוא ולהבין יצירת ספרות, שנכתבת מתוך כאב, ביקורת ואירוניה?

אם הקריטריון לפי שלמה מורג צריך להיות שכל מי שדרך חייו איננה מתאימה למודל שהוא מציב לו, ייפסל, מה יקרה לטשרניחובסקי שנשא אישה נכרייה, שלא התגיירה, כאשתו של שופמן? ומה עם גנסין ודוד פוגל, שהגיעו לארץ־ישראל וירדו ממנה? ורבים רבים אחרים? והיכן הגבול? ומי יקבע מהי הביוגרפיה? שופמן נשכח, נכון. הוא נמצא בתוך אותה חבורה מפוארת של סופרי המופת העברים, שאינם כיום חלק ממחזור החיים הספרותי: יל"ג, ברדיצ’בסקי, שניאור, למדן, גנסין, יעקב כַּהן, יעקב שטיינברג, אשר ברש, יעקב פיכמן ורבים אחרים. וגם טשרניחובסקי בתוכם.

אם שופמן והחבורה המפוארת שאליה הוא משתייך נשכחו הרי זה סימן רע לא לסופרים ולספרותם, אלא לחברה הישראלית ולתרבותה. במקום לעודד הוצאה מחודשת של כתבי קלסיקון עברי, שתרם לחידוש הספרות העברית ולרענון לשונה, מוטחת בו האשמת שווא נוראה כזו.


אייר תשנ"ה (מאי 1995) 1


תגובתו השנייה של שלמה מורג: “יש סימוכין בטקסט”, פורסמה לצד תגובתי לדבריו הראשונים, במעריב, ספרות וספרים, י“ב באייר תשנ”ה (12.5.1995).




  1. במקור כתוב 1955. הערת פב"י.  ↩


יש מחיר לאריכות ימים. אילו חלילה נפטר שופמן בגיל צעיר, כשני חבריו ל“שלישייה”, גנסין וברנר, ייתכן שהיה נשאר בזיכרון הקולקטיבי כצעיר נצחי. כיוון שזכה להיפטר מן העולם בגיל המופלג של 92 שנים (1972–1880), הפך עוד בחייו ל“מי שהיה”. דן בן־אמוץ, שמינה את עצמו לייצג את דורו, היה בין המובילים של הנתק בין “הדור הצעיר” לבין שופמן, וכלל באכזריות אפיינית ב“ילקוט הכזבים” (תשט"ז) שתי אנקדוטות ארסיות, המביאות לשיא את הלגלוג וההתנשאות על הסופר. שופמן היה בעיניו דוגמה טיפוסית לבן דור “אחר”, שאינו מדבר וכותב בלשון העכשווית, כלומר בסלנג הרוֹוח. במילה “כלי” הוא מתכוון לסיר לילה, ואילו “החברֶ’ה מתכוונים לכלי יריה” (“שופמן בעין־חרוד”); והוא גם חי באשליה, שהוא סופר מוּכּר (“הסופר הצנוע”). בדיעבד מתברר (ממחקרה של צילה יניב), שהיה בכך “מרד נגד האב”, או בלשון חריפה יותר “רצח אחד האבות”. שכן דן בן־אמוץ הושפע מאוד מסיפורי שופמן, קרא אותם בשקיקה רבה, והם נבלעו בתוכו; למשל בסיפורו הראשון “הידיד” שהושפע מ“אל הים, אל הים”, או בסיפורו “יצר השלטון” שנכתב בהשפעת “הערדל”, שניהם של שופמן.

בכך הצטרף דן בן־אמוץ לכמה סופרים, שיצירתו שימשה להם מקור השפעה, ישירות ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין – ביניהם יהושע קנז, ומצעירי הצעירים גדי טאוב, אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, אם להזכיר שמות אחדים בלבד. דברים שנכתבו על גדי טאוב למשל (הדה בושס, הארץ, 11.5.1993) הולמים להפליא את האווירה, את הגיבורים ואת ההתרחשות בסיפורי שופמן: חוסר המעש המוחלט של הגיבורים הנעים “במרחב מחיה מצומצם למדי, הנושא במובהק אופי קלאוסטרופובי… במין חוסר מטרה טיפוסי בין דירה עלובה אחת לאחרת, בין מתווכי דירות עלומים לבעלי דירות טורדניים”. הנשים הצעירות ש“רובן ככולן מלצריות”, והגברים הצעירים אינם רוצים בעצם דבר ונתונים למצבי רוח, ועולמם “כמו התרוקן לפני שהפסיק להתמלא”.

הפואטיקה של הקיצור, המאפיינת את סיפוריו של שופמן, היא גם השקפת עולם. זוהי פואטיקה של ריבוי פערים, הסומכת על הקורא שישלים מדמיונו את הטעון השלמה. אין צורך להרבות דברים, די ברמז, בראשי פרקים, בסגנון “וידאו־קליפ” בלשון ימינו. כוחה של השתיקה גדול מן הדיבור, והמכוסה חזק מן הגלוי. הפרדוקס והפואנטה הם המכריחים את הקורא לחזור ולקרוא את מה שקרא קודם לפי תומו, ולגלות בכתוב את המשמעות, שהתהפכה בינתיים.

לשונו של שופמן נזירית ומדויקת, ישירה ופשוטה, מתרחקת מן המליצה, “לשון רזה” במונחי ימינו, ולכן גם חוק ההתיישנות של השפה כמעט לא חל עליה. במוּדע ובמתכוון נמנע שופמן מן העושר הגדול של הלשון העברית לרבדיה, הסתפק במועט, ולכן נפגע אך מעט מהנתק שבין הספרות “הקלסית” לבין דור הקוראים החדש, חניך בית־הספר העברי החילוני. “אובדן הצופן”, כפי שכינה משבר זה גרשון שקד, פסח עליו כמעט לגמרי.

אם תצליח מערכת ההפצה והפרסום של הוצאת עם עובד להביא את הקורא אל מבחר הסיפורים החדש, שלכת, בעריכתו של אוהב־שופמן הסופר חיים באר,1 אין ספק שימצא בהם סיפורים אקטואליים, מודרניים ואף פוסט־מודרניים, ברוח הזמן. ואם יקרא בקובץ עד תומו, בוודאי יגלה הפתעות רבות. זוהי כתיבה אירונית, סרקסטית, צינית, חסרת אשליות, אמיצה ונועזת בלי פשרות. כתיבה הבועטת במוסכמות, מסירה מסכות ומציצה בעיניים פקוחות אל התהום האנושית. העולם המתואר הוא אכזרי, אדם לאדם חיה טורפת, אסונו של האחד הוא שׂשׂונו של האחר. זהו עולם שבו מתקיימת מלחמת הכול בכול: מאבק המינים, המעמדות, הגזעים, הדתות, האידאולוגיות. בכל תחום עומד אדם מול אדם, מנצל מול מנוצל, רודף מול נרדף.


מסיבה בבית הנשיא- קריאת הדורות ג 8.png

      מסיבה בבית הנשיא זלמן שזר במלאות 90 שנה לג. שופמן

      עם דוד זכאי, חיים הזז, ג. שופמן, נורית גוברין וישראל כהן

      כ“ח באדר ב' תש”ל (5.4.70), צילום: פוטו רוס


הסיפורים מתארים אנשים במצבי לחץ, במיוחד במלחמה, ואת הדרך שבה כל אחד מגיב על המצוקה. המלחמה והסבל רק מוציאים מן הכוח אל הפועל מה שהיה טמון בכל אחד מלכתחילה. זהו הרגע שבו ניצב האדם היחיד עם עצמו, ומגלה לעצמו את טיבו. מ“הבנות הרכות בשנים” המוכרות את גופן “בעבור נעליים”, דרך בעלי (ובעלות) הבתים המפקיעים את שכר הדירה; וגמור בבעלי היכולת הקופצים את ידם ואינם עוזרים למי שגוועים ברעב (“במצור ובמצוק”). בה בשעה, פה ושם מתגלה גם “האדם הטוב”, כמעין נס בעולם דורסני ואכזרי, שבו שולט הפחד של החלשים מפני אכזריותם של החזקים.

בעולמו של שופמן התגלתה האנטישמיות במלוא כיעורה, בתוך “הטבע היפה”. בעולם זה “טובח” שוליית־הקצבים “נער נאה דווקא… עגל רך, נחמד” בסתמיות מעוררת חלחלה: “כאילו אני חותך לחם…” (“טבטונים”); ושבו מוֹלֵק ה“בירגרמייסטר” (ראש המועצה) את ראשי האפרוחים, בשעה שהם “בתיבה לבדם” ומבשלים מהם “גוּלש” (“אדם בארץ”). זהו עולם שבו האחווה האנושית, המושגת לרגע, נוצרת מכוחה של קטסטרופה משותפת. מחלת הסרטן, שאינה מבחינה בין יהודים ל“אנשי צלב הקרס”, יכולה להביא אפילו לידי הרגשה ש“הסרטן הוא דבר נפלא!” (“הסרטן”).

לספר נוספו דבריו המלבבים של חיים באר באחרית הדבר שלו.2 ועכשיו אולי יקרה “נס אפל”, ושופמן ישוב ויתחבר אל מחזור החיים הספרותיים, והקורא בן זמננו יחזור ויגלה אותו לעצמו כחלק מעולמו.


ח' בתמוז תשנ"ד (17.6.1994)



  1. ג. שופמן, שלכת, בחר והוסיף אחרית דבר חיים באר, עם עובד, הספריה לעם, תשנ"ד/1994, 280 עמ'.  ↩

  2. עוד על שלכת של ג. שופמן, בעריכתו של חיים באר, ראו אבנר הולצמן, “קול הדמים”, הארץ, 19.8.1994. כונס בספרו מפת דרכים. סיפורת עברית כיום, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, תשס"ה/2005, עמ' 304–307.  ↩


קראתי בעניין רב את הרשימה המרגשת של רוביק רוזנטל על ק. צטניק (“האיש שנשאר ‘שם’”, הארץ, 5.1.1994) בעקבות ספר שיריו הראשון בספרייה הלאומית. כאן, יש עוד הרבה מה לחשוב ולכתוב על אדם זה.

אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לידידות העמוקה שהייתה בינו לבין ג. שופמן. שופמן היה אחד הראשונים שהתרשמו עמוקות מאישיותו של ק. צטניק, ממה שאירע לו ומכוח הביטוי שלו, והקדיש לו לפחות שתי רשימות: “סלמנדרה”, שפורסמה לראשונה בדבר ב־20 בדצמבר 1946, ו“ראיתים באושרם”, שפורסם בידיעות אחרונות ב־26 בנובמבר 1948.

שופמן ערך את הקובץ מעט מהרבה. מאסף סופרי ארץ־ישראל, שהופיע בשנת תש"ז, אבל החומר אליו נאסף כמה שנים קודם לכן. במאסף זה פורסם בראשונה הפרק “אושוויץ” מתוך סלמנדרה, ובאחרית דבר למאסף הציג שופמן את ק. צטניק לפני הקוראים. בכל אלה נתן ביטוי עז וקולע, שכוחו רב גם כיום. מומלץ לקרוא דברים אלה ואולי גם לחזור ולהביאם לפני דור הקוראים הנוכחי.


שבט תשנ"ד (ינואר 1994)


הסופר ק. צטניק, שנפטר לפני שבועות אחדים, עלה לארץ ב־1945, זמן קצר לאחר ששוחרר ממחנה ההשמדה אושוויץ. הסופר ג. שופמן היה אחד הראשונים שהתרשם עמוקות מאישיותו של ק. צטניק, הוא יחיאל די־נור, הוא יחיאל פיינר. שופמן, שערך את הקובץ מעט מהרבה. מאסף סופרי ארץ ישראל (1947), פרסם בו לראשונה את הפרק “אושוויץ” מתוך סלמנדרה של ק. צטניק, שהופיע באותה שנה בעברית בתרגום מיידיש של י"ל ברוך.

באחרית־דבר למאסף זה הציג שופמן את ק. צטניק לפני הקוראים בארץ: “המחבר, סופר צעיר, שעבר את כל דרך העינויים של הזוועה הנאצית עד לפתחו של הקרימאטוריון, נותן בספרו, הכתוב בצורת רומאן על רקע מעורב של כרוניקה ציבורית ומשפחתית, תיאור מקיף וממצה של נסיונותיו ונסיונות סביבתו. [־ ־ ־] חזון שברו של עם וחזון מפלצת־האדם בדורנו”.

שופמן היה אחד הראשונים שהעז לכתוב על השואה “מרחוק” והמשיך לעקוב אחר ק. צטניק, עמד עמו בקשרי מכתבים, והגיב מדי פעם ברשימות ביקורת על ספריו. הוא הקדיש לו לפחות שלוש רשימות בדבר ובידיעות אחרונות, שם היה לו מדור קבוע בשם “נצנוצים”.

עם נישואיו של יחיאל די־נור לנינה אשרמן, הקדיש להם שופמן את אחד ה“נצנוצים” (ידיעות אחרונות, 9.4.1948). רשימה נדירה זו, שלא כונסה בספריו, נתנה ביטוי לרושם העז של נישואים אלה. השניים נפגשו בעקבות סלמנדרה. נינה אשרמן, נערה צעירה ילידת הארץ, וכפי שתיאר אותה אורי סלע “צברית שופעת מרץ והומור… אחת מאלה שכל רואם לא היה מאמין כי שואת יהודי אירופה עשויה לגעת אל ליבם… קראה ב’סלמנדרה' וגמרה אומר כי הכר תכיר את הסופר אשר כתב שורות־אש אלה ויהי מה”. ברשימה קצרה ותמציתית, שאביא אותה להלן, נתן שופמן ביטוי עז לתחושתו, כי בנישואיה “כיפרה” נינה במשהו על החטא שחטאה החברה הארץ־ישראלית ביחסה לניצולי השואה.


אלול תשס"א (אוגוסט 2001)


ג. שופמן

                                          לנינה

ראיתים באושרם –

כשהם חולפים שניהם, שלובי זרוע, על פני חלונות הראווה המוארים ברחוב הראשי.

שבועות אחדים אחרי נישואיהם.

פליט השואה, הוא שעבר את כל מדורי התופת עד הסף האחרון, העלה את כל הזוועות ההן על ספר; ואת הספר הזה קראה הנערה, נפעמה, חיפשה את כותבו, מצאתהו, דבקה בו – ונישאה לו.

הבו גודל לה, לנערה יפת העיניים ויפת הנפש הזאת.

בצעדה זו כאילו חוננה את כולם, את כולם – – –

הבו גודל לה.


(ידיעות אחרונות, 9.4.1948)



קראתי בעיון1 רב את כתבתה של מיכל לברטוב, “מותק הסיפורים התכווצו” (זמן תל־אביב, 3.5.96) ואני מבקשת להעיר את ההערות הבאות:

צר לי מאוד שהסיפור שבחרתם לצטט כדוגמה לסיפור קצר – “אוֹרשה” – הוא דווקא אותו סיפור מזעזע, שבו ביטא שופמן לראשונה את הלם הידיעות על חורבן יהודי אירופה והשמדת יהודי עיר מולדתו. סיפור זה הוא קרוב לוודאי אחת התגובות הספרותיות הראשונות על השוֹאה, אם לא הראשונה.2

על הסיפור הקצרצר ביצירתו של שופמן כתבו חוקרים אחדים (הלל ברזל, גרשון שקד) ובעיקר בספרי מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו. היו לכך אצלו סיבות עקרוניות־פואטיות ומעשיות־כלכליות.

לסיפור הקצרצר היו ממשיכים לא מעטים לאורך השנים, וספק אם זו תופעה חדשה של השנים האחרונות.

עם זאת, אני מברכת כל כתבה רצינית על ספרות בעיתונות.


אייר תשנ"ו (מאי 1996)



  1. “בעין” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. עוד על סיפורו של ג. שופמן “אוֹרשה” (דבר, ו' באלול תש"א/29.8.1941) ראו בהרחבה בפרק “מבשרם מרחוק – התגובות על השואה בספרות העברית של מי שלא היו ‘שם’” [דצמבר 1944]. כונס בספרי קריאת הדורות, כרך א, עמ‘ 302–323). וכן, אבנר הולצמן "מדוע האדימו מימי הנהר? על הסיפור ’אוֹרשה‘ מאת ג. שופמן“ [תשס”ב/2002], כונס בספרו: אהבות ציון. פנים בספרות העברית החדשה, הוצאת כרמל, תשס"א/2006, עמ’ 291–298.  ↩


לכתבתה של דריה מעוז (בידיעות אחרונות. תרבות, ספרות, אמנות; 25.2.2000) אבקש להעיר, כדי להעמיד דברים על דיוקם.

דומה שזכות ראשונים לסיפורים בספרות העברית, שבהם מתוארים גיבורים הומוסקסואלים, שמורה לג. שופמן, בעיקר בשני סיפוריו “כחום היום” ו“יונה”, שפורסמו בספרו הראשון סיפורים וציורים, בשנת תרס"ב (1902).

סיפורים אלה ואחרים, שבהם מתואר ה’אחֵר' יחד עם דמויות משולי החברה, ביניהן זונות וסרסוריהן, ה’מאדאם' והגברים שפוקדים את בתי־הזונות כמו “הַניה” (1909); “קַטנוּת” (1905); ו“בקצווי הכרך” (1914) – עוררו את זעמם של קוראים, שאסרו על בניהם לקרוא בהם מחשש שיוציאו אותם ל“תרבות רעה” ויקלקלו את מידותיהם הטובות. כך העיד לימים דוד לאזר, מעורכי מעריב, שאביו, שמעון מנחם לאזר, עורך המצפה, החמיר מאוד בענייני מוסר בספרות ואסר עליו בפירוש את “ה’התעסקות' בסיפוריו של שופמן, אשר לפי דבריו, שום טובה ושום ‘תועלת’ לא תצמח מהם” (בספרו: מסה ומריבה, המנורה, 1971, עמ' 50–54).

וכך למשל, חשב גרשום באדר, שהאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבו דברים בלתי־צנועים, ברשימתו, בעלת השם הבוטה: “זוהמה ספרותית” (המצפה, שנה ה, גיליון 30, ג' באב תרס"ח).

נושאים אלה מתוארים בהרחבה בספרי: מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו, הוצאת יחדיו (2 כרכים), תשמ"ב/1982.


אדר א' תש"ס (מרס 2000)


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.