את מקצע זה שקראנו בשם “מלקט שבלים”, יחדנו להוכיח כי החכמה משבעת ועומדת היא, מפי ה' אל אמת, להעיד על אמתת תורתו אשר נתן, ועל ערך העם אשר בחר, עדות שאין ביד היצר לכבשה וביד השנאה להכחישה; אדרבא! כרבות שנאת החכם המעיד, וכגדול סתירת שטתו בכלל לעדות זו בפרטה, כן יגדל בעינינו תקף אמתת דבריו, כאשר נבאו קדמונינו לאמר: “ואשרו אתכם כל הגוים: עתידים ישראל להתקלס מן האמות, א”ר שמעון בן חלפתא כשהמטרונה מתקלסת מאוהביה ומשכניה, אין לה כבוד, אלא כשמתקלסת מצרותיה זה הוא כבודה" (ילקוט מלאכי תק"ל).

בעיני חכמי עמי אירופא גדולים המה שֶׁכספיר וגתי מכל חכמי עם ועם, זה בעמק דעתו המדֻקדקת, היודעת את רוח בני האדם לכל סתרי עמקותיה, וזה בטוב טעמו ובכחו לקלוט את הדברים בעצם טהרתם. כל אשר ידמו שניהם בעיני העמים רק ברוב חכמתם, כן ידמו בעינינו גם בשנאתם את ישראל. על שכספיר, אשר בכל שנאתו הגדולה שהביאתו לידי זיפנות, התמלטו מפיו דברים על צדקת ישראל על כרחו, שלא בטובתו, וכמעט שלא מדעתו, כבר דברנו בהארץ ח"ב, ועתה הננו לדבר על גתי, על כשרונו הגדול מאד ועל מוסרו הקטן מאד מאד, ואחרי כן נביא בזה את דברי האמת אשר דבר, חוץ לשטתו, על ישראל ועל תורתו ועל מולדתו.

למען יראה כח האמת המטבע בלב בני שם, המבצבץ ועולה ובוקע כמה קליפות וקרומים שעלו ושקרמו עליו, לא נדבר אנחנו על גתי דבר משלנו כי אם את דברי ברני נתרגם על אדותיו. ברני הסופר הגדול לגרמנים יצא יצא מזרע היהודים ויפן ערף לדת אבותיו, אף “לא אהבה יען כי לא ידעה”. והאיש היהודי הזה, הנתון כלו לתרבות בני יפת, היה היה האחד מכל סופריהם אשר עינו החדה בחנה את גתי, ואת הכתמים אשר בשמש ההוא, אשר מנגה נגדו כהו עיני כל חכמי אירופא, ומדוע היה ברני היהודי האחד בין כל סופרי אשכנז וכל אירופא בדבר הזה? אין זאת כי אם נצוץ אחד מתורת אלהי שם הנבלעה בדמו, התלקח ויצא וישרוף את כל עצבי גתי ואת שקוצי עיניו. ויהי בעסוק ברני במלאכת הבקרת, ויעבר תחת שבטו ספר חליפות מכתבים בין גתי ובין אשה צנועה וחכמת לב צעירה לימים, אשר את לבה הטה, בהיותו בן ששים שנה, ואחרי כן היתה עליו למשא בישר לבה ובדעתה הנקיה, כי לא מדות כאלה בקש גתי מיד מחמדי עיניו. –

ויהי בדבר ברני על דברי הטעם והאמת אשר כתבה האשה אל גתי בתומתה ובחכמתה ואשר התאוננה באזניו, וימצא ברני שעת כֹשר להעלות את כל פרי תנובתו אשר התבונן גם הוא כל ימיו בכל דרכי גתי, האיש אשר בפה מלא אמר כי נביא הוא לאלהי יון הקדמונים, לאלהי התאוה והאהבים. ויתמלטו מפי ברני גם דברי ריב על גתי על כי רעה עינו בזכוי בני ישראל באשכנז. וברני לא ידע כי לא את מעשה גתי לבדו הוא פורט, כי אם מעשה שלשלת גדולה של חכמים וסופרים שבאמות העולם, המושכת והולכת מימות בן-בעור אשר היתה לעבר אחד, אשר מנגד לעבר אברהם אבינו ותלמידיו. בשלשלת ההיא, המכונת כנגד שלשלת חכמי תורתנו והפוכה ממנה הפך גמור, הטיבו העמיקו קדמונינו להתבונן ויוציאו משפט מלא בינה לעתים מאין כמהו, לאמר “כל גדולה שנטלו ישראל, נטלו עובדי האלילים כיוצא בו, העמיד הקב”ה משה לישראל ובלעם לעובדי כו“ם, נביאי ישראל מזהירין את האדם מן העברות, ונביא שעמד מן העו”ג העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת הרחמים על ישראל ועל אה“ע וזה אכזרי עמד לעקור אֻמה שלמה חנם על לא דבר”.

אחרי הקדימנו זאת הננו לתת מאמר ברני, סרוגים סרוגים, לפי צרך הענין, ולפי הראוי לבא בקהל ישראל.

בֹּרְנֵי על גֹתֵי ¹.

“זה כמה שנים נתך השלג בארצנו, ויחמו לבותינו ויוציאו פרח, ויעשו פרי מחשבה. ותגבה רוח אחת מבין רעותיה, ותהי לרוח צחה רוח עדנים, ויסמכו אלהי יון את ידיהם עליה, וידברו איש אל אחיו לאמר: הבה נשא נא אור פנינו, ונמסכה רוח חן על חוזנו זה, כי הוא ישים כבוד תהלתנו, וידעו עניי עמו כי ממכון שבתנו נשגיח אל יושבי הארץ. וישלחו לו מנת כוסו ממרום, מנת כוס אהבה בתענוגים, ויתרגש לב גתי במעמקים. אך מיראתו את האהבה בחר בשנאה, אף שנא את האהבה אשר חומה וחליפותיה נחשבו בעיניו למות ורקבון, ואת המות ירא מאד, אך את השנאה אהב, כי אהב את החיים, והשנאה החוצצת והסוגרת היא היא היתה בעיניו כל עצם החיים”..

…“מדוע היה הגדול בפַיָטים לקטן באדם? מדוע נתנו עלי בצלים במקלעות עטרת הזית אשר בראש המשורר הנערץ הזה? מי שם אותו לעבד מרקד לפני השעה המשחקת? לאחד מבעלי הבתים הציקנים קצרי העין? זאת עשתה לו גאותו המקבלת ובאה לו מבית אביו!”…

"בן ששים היה גתי, יושב תהלות עמו, ורוכב על במתי עב. ועתר ענן הקטרת אשר הקטירו לו מבדיל בינו ובין העם אשר בעמק. ויהי כי הגד לו, במושב אלהים זה אשר ישב, כי בני ישראל ערבו את לבם לדרוש גם להם חקת כל יושבי הארץ, ויתקצף אלוה מעזים זה, ויורד רירו על כל חובבי אדם ויקרא מלא אחרי כל המתחזקים עמם: “רופאי אליל, רועי רוח”…

“לאוהבתו כתב לאמר: הדמות אשר ערכת לכל העתות העוברות עליך ברוב רחשי לבך, ובלהט חדתך השנונה, דבר-מופת הוא, אב-מחשבה היא; דבר אשר בכל עסקי החמוּרים, עסקים שיש בהם צרך וחובה, משך גם הוא את לבבי בכחו, ובכן קחי מידי את ברכתי, והאמיני לי כי היא מקרב לבבי יצאה”…

"רק הגחלת, הצבע והקור, הקולטים ובולעים אל תוכם, העוצרים וחוסמים בקרבם את החום, את האור ואת האַוֵר היו בעיניו אוצרות חיים, אולם את השלהבת המטהרה, ואת האור הזך לא ראה לבו מימיו, גם הרגש לא הרגיש, גם הבֵן לא הבין, ויהי בעיניו כדבר פלא הבא מארץ הקדם, ומה נאמנו דברי אוהבתו אשר כתבה לו:

“כנים דברי שלוסר אשר דבר עליך לאמר: הנה לך לא תיטב זמרת אנוש, את המות אתה ירא, ואלהים לא תדע. הן אמנם סופר יפה ומתיפה אתה, אך אדם קשה אתה. חכך ממתקים ולבך חלמיש”…

“עני בדורו היה גתי, כי לא נהנה בעולמו כי אם מקנינו, ולא קנה בעולמו כי אם אשר נגד עיניו ותחת ידו ממש. האיש הזה השרוי בתענוגים כל ימיו, שרוי היה בלי זכרון נעם, בלי תקוה, בלי געגעים ובלי אמונה. אף מני, אלהי הממסך, השר הממונה על היין, יש אשר יהיה עבד ליינו. וגתי היה איש חיל למסוך ולשתות, כי חביות חביות של תהלות ותשבחות שתתה רוחו, והוא לא יחוג ולא ינוע, ולבבו לא תעה”…

“את האהבה הטהורה והצנועה לא ידע גתי, ולא טעם טעמה, גם לא הרגיש בצערה שהיא מצטערת במסתרים”…

“פקדו נא וראו את הנאהבים השוטטים ועוברים זוגות זוגות בחזיונותיו, אם לא אספסוף של בעלי תִּפלוּת הם, אם לא חיבי דיני נפשות כלם בכל מקום שיש דין בארץ”…

“האהבה שהוא צר בחזיונותיו כשהיא באה לידי מעשה, חטא משפט מות היא בעיני שופטי ארץ, וכשאינה אלא במחשבה בלבד תאות חטא מות היא. הנאת חוש גס כלה, ועמל ריק, ושפת חלקות מלאה מחמאות היא הרקמה הפרושה עליה. הנשים הנעימות בעיניו מפזרות דרך הן ואנשיו הנכבדים חנפי לב המה, רודפי שלמונים”…

“גתי ירא את האהבה הכשרה, כי כל דבר אשר ידו לא תמשהו היה בעיניו כבַלָהָה, ויהי כי ירא את האהבה ויכה וימיתה. האהבה לא נחשבה לו רגש זך ונקי, אלא כפטום סממנים הזה שהפטמים עושים, ויצק אתה בבקבוקים ויצר אותם, ויסתמם, ויגיפם הגף היטב, ויחתמם ויתנם למשמרת בחדר עבודתו”…

“בילדותו ובימי עלומיו התגאה גתי מאד, והמתגאה בנעוריו, יהיה לאיש מתרפס ומחליק לשון בבואו בימים”…

“גאה היה גתי, גאה ורחב לבב, אך כשרונותיו לא זכו אותו ולא מלאו את ידו לגאון ולגדל. הנה חסרו לו אמץ לב ורחב לב, ובלי אמץ היהיה איש לפיט ולמליץ? האמת והיופי בנות מלך מרתקות בכבלי קסם הן, והאלוף האומר להשיב להן את רוחן, לפדות נפשן בזרוע כחו ולגאול חייהן – באש ובמים יבא, באיתנים ילחם, וראשי תנינים ישבר. אך גתי לא בפיטים חלקו, ובת השיר לא באמונה ארשה לו, כי אם התמכר התמכרה לו בכסף ובאתנן, והבנים אשר ילדה לו בני זנונים המה”…

הנה ה' יותר כל, שם את סגלות יציריו בנרתקים; וילמד האדם את דרכי יוצרו ויעש גם הוא כן. אך גתי יבחר בגוף הנרתק ולעצם הסגולה אשר בתוכו לא ישית לב, ואם הֵראה תראה לו הסגולה, והיתה בעיניו כמתגנבת המערערת על קנינו והמחרבת אותו משעשעיו. ילדות של הבל היתה בגתי להיות להוט אחרי נרתקים דוממים. גתי קרא לה חבת מלאכת מחשבת, ומכבדיו קראו לה דעת מלאכת מחשבת"…

“כל מעשה מלאכת מחשבת גוף עובר הוא לנשמת מחשבה קימת עומדת לעד; צמצום קטן לדבר שאין לו סוף. ולגתי נחשב מעשה מלאכת המחשבת לארון מת; ובקחת אזנו המון רגש בארון, ויחפז, וימלט על נפשו כי נבעת מפני הקבור חי”…

“גתי הבין, את כל אשר דבר לו אל הזמן והמקום; ואת העולם, אשר אין ראשית ואין תכלית לו, לא הבין. ושם מי יעמוד לעולמים? הלא רק שם האיש המבין את חיי העולמים! מימינו לא ראינו עוד דבר גיחוך כחזון האל והשטן אשר שוה גתי בפֿויסט, ואשר את שניהם יצר בצלמו, בצלם דמות תבניתו. כל חכמת אלהים שם כי מספר חמשה קים הוא, וערמת השטן היא לבלתי התבאש עם האדון ה', כי נשוא פנים הוא”…

“גתי הבין רק את המות, על כן המית את רוח החיים למען הבינה. גם את האדם גם את הטבע כלכלה רוחו כראוי. הוא פרק את החיים לפרקיהם, ויחלקם אברים אברים, ויצר אותם בחרט על לוח, כמשפט בעלי הנתוח. הן אמנם מצא תמצאו בכתביו תבנית יד ותבנית רגל, מפרקת וגלגלת, לבות וכליות, אך התמצא ידכם לקרב עצם אל עצם ולשום אותם לאדם חי? הנה מצא תמצאו שם גם שמש גם כוכבים גם בני אלים, אך היהיו אלה לשמים?”…

את כל רוח חייו נפח בזמר². שם יראה גתי בעצם תמו ובכל קוממיותו³, כי בזמר תוציא השירה את אדרכמוני זהבה, פרוטות פרוטות. הזמר הוא מטבע קטנה, שאי אפשר לפרטה עוד"…

“גם את הדבש למתוק, גם את הדנג למאור, תתן הדבורה; וכן יהיה גם הפיט, במתקו ישמח את שמחי לב, ובאורו יאיר לאמללים יושבי חשך. וגתי היה רק משמח את השמחים, ומאביוני עמו התעלם, על כן לא דמעה כל עין על קברו, כי רק עין אמלל מקור דמעה היא, ולא עין דשני ארץ”…

גתי אהב שרירות לב, על כן יאהבוהו רק ההולכים בשרירות לבם. הוא הורה דרך למשכילי אירופא, כי אפשר לאדם להיות משכיל גמור, רחוק מהבלי שוא, מבלי הפל דבר מדרכו הקשה ומשרירות לבו; לדבקה בכל תועבה מבלי היות לבוז בעיני העם, ולעשות את החטא הגס והמכוער לדבר נאה ומתקבל מאד מאד, ולכסות בטוב טעמו וביפי חכמתו על הנבלה שהוא מתנכל במעשה יצרו. סוף דבר, הוא הורה לַחטֹא בדרך כבוד, ולשות הוד והדר על כל שוא ותפל. ויען כי זאת התורה אשר שם לפני המשכילים על כן יכבדוהו המשכילים"…

“גתי העיד על נפשו לאמר: כבר הטבע בלבי דבר זה: טוב לי לעולל עלילה ברשע, מנשא דבר-פרע בסדר”…

עד הנה דברי ברני על גתי, ועתה אחרי אשר ידענו את גתי, את כחו ואת גדלו ואת תקפו בחכמה מעבר מזה, ואת לכתו בעצת יצרו מעבר מזה, נשמע נא את דעותיו על ישראל, על תורתו ועל דברי ימיו, אשר הביע ברגעי תגבורת האמת עליו.

דברי גֹתֵי

אברהם זכה לטבוע את זרעו במטבעת מיחדת ונבדלת, ולעשותו לגוי גדול וקים לדורי דורים, אשר בכל חליפות עתותיו ופלגות מקומותיו גוי אחד יהיה, יחיד ומיוחד…

יהי מה! בני ישראל הם העם אשר בחר בו ה', זכרון המה לימות עולם, ומלבד זה הלא אדם הם, זריזים, אוהבי חסד, וגם לקשי ערפם במשמרת מצותיהם נאוה תהלה…

אין דומה לעם הזה בקוממיות, באומץ, בכח לב – ובשעת הצרך – גם בקשי ערף. הוא התקיף העומד על דעתו מכל גויי הארץ. העם הזה הוֹה ויהיה להקדיש את שם אלהיו כל ימי עולם. על כן שמתי את הגוי הזה למופת ולתבנית, וכל העמים רק מסגרת המה לו"…

עוד לא הכשרה ארץ כארץ ישראל להגלות משם דעת אלהים לאדם כלו ותורת אלהים לגוי אחד. דרכי האבות, מכורתם ומשפט מולדתם הכשירו רק אותה לבדה להבחר לארץ מולדת דת אלהים. בכל רחבי ארץ, ובכל שנות דור ודור, לא נראו עוד המון רוח חן, ונחת רוח, כאשר נראו בארץ ההיא בימים ההם (בימי האבות).

וכי יפלא בעיני איש לאמר: מדוע אני פורט את דברי תורת משה הנפרטים ועומדים זה כמה וכמה? והשיבותי לו: כי אין דרך אחרת לי, להראות לקהל קוראי את המקום השאנן האחד, אשר בכל פרקי חיי הנרעשים, ובכל למודי המקטעים. רק אליו כונתי את דעתי, את רוחי ואת הגיגי, לעבודת השקט ונחת; בדרך אחרת לא תמצא ידי לערוך דמות לסכת השלום, אשר סככה עלי, עת אשר סופה וסערה שמו מסביב את הארץ לזעוה ולמרקחה; עת אשר דמיוני השוקד קלעני בכף הקלע, ויפרוש עלי רשת ורקמת כלאים ללכדני; כלאי משלי תהוּ ודברי הימים, וכלאי מקסם חלק ודת אמת, היתה לי רק ארץ הקדם למפלט. לספרי תורת ישראל נמלטתי ובאהלי יעקב ההם מצאתי גם מנוחת השקט גם משוש רעים (זואהרהייט אונד דיכֿטונג, ח"א ספר ד').

המליצה התמה היא הראשונה בכל עם ולשון, ראשית היא לכל המליצות האחרות. ככל אשר ירבה דשן הרעננה הזאת, וככל אשר יגדל איתנה, כן תחזקנה וכן תפרוצנה משפחות השירה אשר תולדנה אחריה.

בדברנו על פיוטי גויי הקדם, יש להעלות על לב את המקרא, באשר הוא הקדמון בכל האסֻפות. מרבית ספרי האספה העתיקה הזאת ברוח רוממה נכתבו, בחזקת היד, ועל כן על גבול הפיוט יחשבו.

מדי עלות לפנינו זכר הימים הטובים אשר הורו לנו הֶרדר ואיכהורן במו פיהם את ארחות המקרא תתחדשנה לנו השמחות אשר שבענו אז באור פני אילת השחר, הנשקפה לנו משמי שמי קדם. אך מרחוק נַראה את האוצרות שהנחילו לנו שני החוקרים, ואיש לא ישית עלינו חטאת בעברנו בחפזון על אוצרות החמדה האלה.

למופת לספרי המקרא נשוה לנגד עינינו את ספר רות, אשר מלבד תעודתו הגדולה לתת תפארת אבות למלך גדול בישראל, תמים הוא וכליל בהדרו, עד כי גדול ספר קטן זה בעיני מכל פיוטי החזות (עפיק) ומכל שירי משכנות הרועים (אידיל) שנכתבו ושנמסרו לנו ממין זה עד היום.

נתמהמה נא עוד רגע, ונתבונן בשיר השירים, בניב שפתים זה הרך והמלא, הנערץ והנמרץ אשר בראה לה, רק פעם אחת, בת השיר ברוח חן ובחסד נעורים, באהבתה ובתשוקתה וכמוהו לא תוסיף. הן אמנם צר לנו צר, כי גזרים ושברים, גדולים וקטנים, נערמו שם בלי סדרים איש על רעהו, מבלי תת לאיש לשתות למצות לרויה את צוף העדן במלא טהרתו, אך בכל זאת, מה גדלו השעשעים בנשוא אותנו הרוח להביאנו אל עולם השיר הזה! רוח צחה הנושבת ממיטב ארץ כנען שטה מסוף עולם זה עד סופו. מראות שקטים ושאננים לנו מסביב: מערכי שדה ויער, עבודת כרם ומעשה זית, מטעי גנים והרי בשמים, אף מעט מצָרֵי מושב עיר, והיכל מלך בכל תפארתו צופה מירכתי גיא החזיון ממרחק. אך צור המעוז, עצם הענין הוא האהבה בתענוגיה, המית נפשות נאהבות אשר תשחרנה אף תמצאנה, תמשוכנה אף תהדופנה אשה את רעותה, בדרך תמים מאד.

יש אשר אמרנו לחלץ כמה דברים מן הערבוביה הנעימה הזאת, ולחבר מין במינו, אך עד מהרה השיבונו אל לב כי רק הסתום והחתום יעלה חן על הגליונות המעטים, ויעשם לחטיבה מיוחדת במינה. כמה פעמים נפתו נבוני דבר למצוא פֹה, או להביא הלום, מתכונת מתקבלת, ובכל זאת המבוכה במקומה עומדת.

גם ספר רות הרבה ללכוד אנשים בני חיל בקסם יפיו, עד כי בשגותם באהבתו, נואלו לחשוב כי יגדל כבודו בהרחיבם ובהאריכם אותו, מבלי שים לב כי כל עצמו הוא מדברו השנון ומסגרתו הצרה אשר אין ערוך אליה.

ובכן כל פרשה ופרשה וכל מגלה ומגלה שבספר הספרים (מקרא) תחדש עדיה כי לבעבור נסות כחנו נתן לנו המקרא, העולם האחר הזה. הן יש אשר נכשל בו לרגעים ונאבד דרך אך עד מהרה יאור לנו ודרך תבונות נמצא (געֶטהע וועסט-אֶסטליכער דיוואַן בסופו בהערה בשם: "העבראֶער).

תולדות ישראל: כרך א': מוצא דבר / זאב יעבץ

סדר התוספות:

א. יושבי הארץ מלפנים

ב. חוט משוך בטבע משפחת אברהם

ג. מלחמת כדרלעומר

ד. החיתון בבנות כנען בימי האבות

ה. ברית מלכי פלישתים עם אברהם ויצחק

ו. המסחר בימי האבות

ז. מכירת יוסף

ח. האומה ושמותיה

ט. ראשית עבודת הסופרים בישראל

י. הנבואה הכבושה

יא. קדמות המלאכה בישראל

יב. ריבוי הנשים בישראל

יג. לאומים ומתבוללים במצרים

יד. קושי השעבוד

טו. פרשת משפטים

טז. מעשה עגל

יז. הבכורה והלויה

יח. העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק

יט. משפחת הקיני

כ. ראשית אדום ועמלק

כא. כיבושי יחיד של יהודה ובית יוסף

כב. קדמות התורה ואחדותה

כג. דעת קדמונינו על ימי השופטים

כד. זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה

כה. נדר יפתח ונזירות שמשון

כו. יחס בית שאול

כז. הערה כוללת לסדר השופטים, יחוס הקרחי, ויחס בית דוד וכהנים גדולים

&&& א: יושבי הארץ מלפנים

1. הרפאים. גבולות ארץ הרפאים הם גבולות ארץ עמון מצפון וארץ מואב מדרום, כי שני העמים האלה כבשו את הארץ ההיא: אלה לקחו את הצפון ואלה לקחו את הדרום (דברים ב'), ולפי העולה היה שם “רפאים” שם מיוחד לעם אחד, ושם כולל לעמים רבים, לכל העמים היושבים ממזרח הירדן ככל אשר היה שם הכנעני שם כולל לשבעת העמים: הרפאים הגמורים שבבנו על גבול הצפון, ומשם ועד היבוק שכנו הזמזומים שלדעתנו נקראו גם “זוזים” (בראשית י"ד, ה') גם צמים (איוב ה‘, ה’. י"ח, ט'. כי בספר איוב נמצא גם את רפאים גם את האימים בתורת צלמי בלהות), ובנגב שכנו האימים. וגם שני העמים האלה היו אחים לרפאים ונקראים בשמם. ויען כי לעמונים היו הזמזומים שהם רפאי הצפון עקר, כי אותם כבשו ובמקומם התישבו, על כן קראו לכל הרפאים זמזומים (דברים ב‘, כ’) והמואבים שלהם היו האימים, שהם רפאי הדרום עקר, כי בהם נלחמו המואבים ואותם כבשו, על כן קראו לכל הרפאים אימים (י"א). ודבר זה מסתייע היטב ממעשה כדרלעמר, שכתוב בו “ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים” (בראשית י"ד, ה'). ושתים שמענו ממקרא זה: האחת כי “הרפאים” שם מיוחד לאומה מיוחדת (מלבד שהוא שם כולל גם לזמזומים גם לאימים כמפורש בספר דברים), ועל כן מנה הכתוב בפסוק זה שבבראשית את הרפאים הגמורים לבד ואת האימים לבד; והשנית כי לא רק בפי המואבים בלבד נקראו הרפאים הדרומים אימים, כי אם גם בפי כל, וגם בפי נותן התורה בכבודו ובעצמו, רק בפי המואבים נקראו כל הרפאים כלם אימים. וכי קריתים מושב האימים היא בדרום, ונחשבת על ערי מואב ונמנית עמהן, מתפרש בחמשה מקומות במקרא (במדבר ל“ב, ל”ז. יהושע י“ג, י”ט. ירמיה מ“ח, א'. כ”ג. יחזקאל כ"ה, ט'). וכך היה סדר מסעי כדרלעמר הבא משנער מן הצפון: בתחלה פגע בקצה גבול הרפאים הגמורים הנקראים רפאים סתם, אשר לפי דברינו יושבים הם בצפון, ואחרי כן עבר בגבול הזוזים שהם לפי דעתנו הזמזומים, השוכנים מצפון נחל יבק, אשר לכדו אחרי כן העמונים, ומשם עבר כדרלעמר אל רפאי הדרום שהם עם האימים, ומשם יצא את גבול ארץ הרפאים ויבא אל “החרי בהררם שעיר”.

ואע"פ שהיה עקר מושב הרפאים מעבר הירדן מזרחה עברו מעטים מהם את הירדן ויאחזו בעבר הירדן ימה (יהושע י“ז, ט”ו). ועל שמם נקרא גם שם העמק, אשר מנגב לירושלים, עמק רפאים (ט"ו, ח').

1. חצרים. שהוא הגבול הצפוני למושב העוים (דברים ב', כ"ג) תקרא רפיח (אונקלוס שם) ובלשון העמים Raphia, אשר עשתה לה שם בימי מלחמת מלכי בית תלמי ומלכי בית סלק בימי בית שני.

2. הכנענים ובארץ עבר הירדן ימי נאחזו משפחות בני כנען הנמנה רביעי לבני חם בלוח העמים [פאֶלקערטאפעל, הלא היא הפרשה העשירית שבס' בראשית] (בראשית י‘, ו’) ושם בפרשה נפרטו המשפחות האלה לשמותיהן: צידון חת (ט"ו) היבוסי האמורי הגרגשי (ט"ז) החוי הערקי הסיני (י"ז) הארודי הצמרי החמתי (י"ח). מלבד הפרשה הפורטת הזאת נמצאה עוד פרטת אחרת הדומה אליה במקצתה ולא בכלה. הלא היא פרשת ברית בין הבתרים המבטחת לאאע"ה לתת לזרעו את ארצות הכנעני, שם נפרטו: הקיני, הקנזי, הקדמוני (ט“ו, י”ט) החתי הפרוי הרפאים (כ) האמורי הכנעני הגרגשי והיבוסי (כ"א). השמות הדומים שבשתי הפרשיות אלה הם: החתי היבודי האמורי הגרגשי. והנה בדברים היוצאים מפי משה והנביאים על גויי כנען שארצותיהם היו לנחלה לישראל, נזכרו רק שבעה גוים ששמותיהם מתלקטים מתוך שתי הפרשיות הנזכרות ואלה הם החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, החוי, הכנעני והפרזי. [לפעמים נשמט שם אחד או שנים מהם] (שמות ג‘, ח’. י“ז. י”ג, ה‘. כ“ג, כ”ג. ל"ג, ב’. ל“ד, י”א. דברים ז‘. א’. כ‘, י"ז. יהושע ג’, י‘. ט’, א‘. ג’. י“ב ח'. כ”ד, י“א. שופטים ג‘. ה’. מ”א ט‘, כ’. עזרא ט‘. א’. נחמיהט‘, ח’). ובכן לא נחשב צידון הרשום ראשונה בפרשה ראשונה כלל לענין הכבוש בשום מקום, כי אם חמשת הגוים הסמוכים לו, וגם חמשת האחרונים לא נזכרו כלל. ומן הפרשה השניה לא נזכרו לעולם שלשת הגוים הראשונים והדעות רבו עליהם גם בין הקדמונים (ב“ב, ג”ו). גם נשמט ממנו החוי הנמנה בפרשה ראשונה, והמנוי בתוך עמי הכבוש, וכנגדו נוסף הפרזי אשר לא נמנה בפרשה ראשונה, והמנוי גם הוא בתוך עמי הכבוש, וגם הרפאים שעקר משכנם היה בארץ הגלעד נמנו רק בפרשה שניה, ובפרשה ראשונה לא נמנו.

מנין הכנעני שהוא לכל האומות הנמנה גם בתורת פרט לאומה מיוחדת מן המתמיהים הוא. וכל מאמצי המבארים לישבו ישובו ריקם. והאחד אשר מצא את הנכונה בדבר הוא הראב"ע האומר: “ועשתי עשר בנים היו לכנען ואחרי שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים” (ראב“ע בראשית ט”ו, י"ט) ומעתה אין עוד כנעני אלא שם כולל רק לעממים הקטנים הערקי, הסיני, הארודי, הצמרי והחמתי (בראשית י', י“ז-י”ח), אבל העמים האחרים המנוים נעשו כל אחר מהם פרט לעצמו, ולא יקראו עוד על שם אביהם.

ועתה נדברה נא על שבעת העמים האלה לפרטיהם.

א. חת היה הבן השני לכנען (בראשית י', ט"ו) ויהי עקר מושב בני חת על נהר פרת, על כן נמנתה ארצם בין גבולות א“י מצפון (יהושע א‘, ד’) ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכתו האדירות בימי קדם. את פרשת דברי הגוי העתיק תמצא במאמר “החתים” לחכם מר אליהו ספיר (הארץ 161). ויהיו נקראים בני חת יושבי הצפון “החתים” בל”ר (יהושע שם. שופטים א‘, כ“ו. מ”א, י’, כ“ט. מ”ב, ז‘. ו’. דהי“ב א', י”ז) ומאלה נפרד שבט אחד בני חת, ויבא ארצה כנען ויהי עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג'). ויקרא השבט הזה “החתי” בל' יחיד למען הבדילו מעקר האומה היושבת בצפון. לבני החתי היתה חברון לנחלה בימי האבות (בראשית כ"ג). מן העם הזה לא נזכרה כל מלחמה, בס' יהושע ושופטים, בישראל. אך את מרביתו גרשה הצרעה עם שני מלכי האמורי (יהושע כ“ד, י”ב) כי כן נזכר בתורה (שמות כ“ג, כ”ח) וקרוב הוא כי מן העם הזה קבלו ב"י גרים, כי שני שרי צבאות ישראל נקראו בשם “החתי”: אחימלך בימי שאול (ש“א כ”ו, ו') ואוריה בימי דוד (ש“ב כ”ג, ל"ט).

ב . היבוסי הבן השלישי לכנען (בראשית י', ט"ז) היה גם הוא עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג') אך עם קטן מאד ולא היתה לו בלתי ירושלם לבדה.

ג. האמורי הבן הרביעי לכנען (בראשית י', ט"ז) עם גבוה “כארזים וחסון כאלונים” (עמוס ב‘, ט’) היה ראש העמים יושבי ההרים. ושם ההר גדול העובר מרבית הארץ, אשר נקרא אחרי כן הר יהודה ואפרים נקרא בימי משה הר האמורי.

ד . לגרגשי הבן החמישי לכנען (בראשית י', ט"ז) הנמנה שבע פעמים במקרא בתוך שאר אחיו, אין רמז ואין זכר גם למעשיו גם למקום מושבו. ולפי מסורת קדמונינו (ירושלמי שביעית ו‘, א’) “פנה והלך לו לאפריקי” כשנכנסו ישראל לארץ.

ה. החוי הבן הששי לכנען (בראשית י', י"ז). מבניו היה נשיא הארץ בשכם בימי יעקב אע"ה (ל"ד, ב') ובימי יהושע היתה גבעון ובנותיה לבני החוי. וישלימו את בני ישראל (יהושע י“א, י”ט) ואת יתר החוי גרשה הצרעה (כ“ד, י”ב. שצות כ“ג, כ”ח).

ו. הכנעני. על שם כנען אבי כל יתר העמים האלה יקראו הערקי הסיני (בראשית י', י"ז). הארודי הצמרי והחמתי (י"ח). וישב רק המעט מהם בהרים, אך מרביתם ישבו בעמקי הארץ (במדבר י“ד, כ”ה) בערבה (דברים י"א, ל') ובשרון על יד הים (יהושע ה‘, א’. במדבר י“ג, כ”ט) ועל יד הירדן (במדבר שם) ממזרח ומים (יהושע י"א, ג') לאמר על יד הירדן ועל חוף ים הגדול. ויהי איתן מושבו בצפון הארץ כאשר יתבאר במקומו בגוף הספר.

ז . הפרזי לא נמנה בין בני כנען בלוח העמים (בראשית י'). אך נמנה עמהם בברית בין הבתרים (ט"ו, כ') סמוך אל הרפאים, אשר היה קרוב להם גם במקום, אשר יער גדול היה עליו (יהושע י“ז, ט”ו) וגם הוא היה מיושבי ההרים (י"א, ג') וטפל תמיד לכנעני (בראשית י“ג, ז'. ל”ד, ל‘. שופטים א’, ד‘. ה’).

&&& ב: חוט משוך בטבע משפחת אברהם

פקידת אברהם ושרה בבן לעת זקנתם המפורשת בדברים ברורים בתורה מסתייעת היא בכללה מאליה בלי שום כונת ספור גם מתולדות רבים מקרובי אאע“ה, כי כלם היו קשים בנעוריהם להוליד וללדת. והנה על יצחק רבקה ורחל כי עקרים היו, הלא ידענו ברור מפי הכתובים (בראשית כ“ה, כ”א. כ“ט, ל”א). אך גם תרח גם נחור גם מלכה אשתו בת הרן היו מטבעם קשים להוליד בנעוריהם. מארפכשד עד תרח היו שבעה דורות וכלם הולידו בני שלשים ובני חמש ושלשים. ותרח הוליד בן שבעים שנה (י“א, כ”ו) וגם נחור ומלכה אשתו החלו להוליד בנים בימי זקנתם אחרי לדת שרה את יצחק לאברהם, על כן שמח אבינו זה בשמחת קרוביו כי “ילדה מלכה גם היא " (כ"ב, כ') בבאה בימים. ואם תאמר כי רק היא אחרה ללדת, אבל נחור בעלה הוליד בנים מאשה אחרת? הרי כבר נאמר “את עוץ בכורו” (כ"א) לאמר בכורו של נחור, ובכן לא היה קודם לכן שום בן או בת גם לו גם לה, וכדברי רמב”ן “והנה אברהם בצאתו מחרן בן ע”ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה אבל עשה להם ה' נס שנפקדו בימי הזקנה וזה טעם מלכה גם היא” (רמב“ן שם כ”ב, כ'). ולפ"ז יתבאר היטב, מדוע דבקה גם נפש תרח גם נפש אברהם בלוט בן הרן, אין זאת כי אם יען אשר הוא היה בימי צאת אברהם מהרן השריד האחד לכל בית תרח, כי הרן אבי לוט מת ואברהם ונחור כבר הזקינו זניהם ובנים לא היו להם.

&&& ג: מלחמת כדרלעמר

מלחמת א“א בכדרלעמר לא סופרה בתורת נס, כ”א בדרך הטבע. על כן יפלא מאד כי עלתה ביד שלש מאות ושמונה עשר איש להכות את ארבעת המלכים אר הכו את כל עבר הירדן ואת שעיר ואת סדום ועמורה אדמה וצבוים, ועוד יותר יפלא כי גם מעט האנשים האלה נחלקו לשני מחנות ככתוב “ויחלק עליהם” (בראשית י“ד, ט”ו). אולם אם נתבונן היטב במקרא יצא לנו, כי אאע“ה היה המעורר הראשון והשר והמצביא במלחמה וחניכיו ילידי ביתו היו הראשונים באנשי המלחמה, אך לא היחידים כי גם ענר אשכול וממרא וכל עמם נלוו עמו, וסדר הכתובים כך הוא: “ויבא הפליט ויגד לאברם… והוא שוכן באלוני ממרא” וסמוך לו “אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם”. וטעם הסמיכות הוא לאמר: על מנת כן שכנו יחדו להיות לעזר ולמעוז איש לאחיו ביום מלחמה. ולולא זאת הנה הדברים מיותרים במקומם והם שמרו את הברית וילכו עמו הם וכל אנשי מקום. ודבר זה מסתייע ומוכרע מדברי א”א במחלו למלכים את השלל אשר אמרו לתת לו. כה היו דבריו “בלעדי” לאמר: חלילה לי מחלל את ידי בקחתי שלל, “רק אשר אכלו הנערים” ההולכים ברגלי מן הצדה את זאת תמחל להם למפרע, אך יותר לא תתן להם כי לי המה. וככל אשר אני אינני רוצה ליהנות כן אינני רוצה כי יהנו גם הם, אבל “וחלק האנשים אשר הלכו אתי” לאמר אנשי ענר אשכל וממרא בהם נוהג דין אחר, כשם שמחלתם לנערי את אכילתם במלחמה, כן יש לכם לתן להם חלק גם בשלל. וגם “ענר אשכל וממרא” בעצמם הם יקחו חלקם הגדול מחלק אנשיהם, באשר הם ראשי הגדודים המפקדים אותם ומושליהם, כי אני אוכל למחול רק על חלקי וחלק עבדי אשר לי הם, אך חלק האנשים אשר לא ברשותי הם לא נתן לי למחול.

&&& ד: החתון בבנות כנען בימי האבות

האסור הראשון לחתון בבנות כנען, שאסרה תורה (דברים ז‘, ג’) היה אאע"ה (בראשית כ"ד, ג'), ועשו כי נשא מבנות הכנעני עשה מורת רוח ליצחק ולרבקה (כ“ו, ל”ד-ל"ה) ויצחק ורבקה שמו את לבם לבלתי יכשל יעקב בנם בעון זה (כ“ו, מ”ו. ח"ח, א‘. ו’) וגם עשו שם לכפר את דבר התחתנו בבנות כנען הרעות בעיני אביו (כ"ח, ח‘-ט’) ובכן היה אסור זה חמור בימי אבות, אבל בימי השבטים לא נזהרו בו (ל“ח, ב'. מ”ו, י‘. ועיין ראב“ע שם. רש”י ג’, י"ג) ורבי נחמיה אומר על נשי בני יעקב, כי כנעניות היו (ודבר זה נשמט ממקומו ממדרש ב“ר פ”ד ונמצא בילקוט בראשית קמ“ג ומובא ברש”י בראשית ל“ז, ל”ה. וברמב“ן בראשית ל”ה, ב').

&&& ה: ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק

מבקרי כתבי הקדש השמחים לזיף את ספר תורתנו, מצאו להם תאנה להוציא את דבר ברית אבימלך עם יצחק (בראשית כ"ו) מידי חזקת מאורע עומד בפני עצמו ולשומו רק לנוסח שני לדבר אברהם עם אבימלך (שם פרשה כ‘. וי"ג פסוקים האחרונים לפ’ כ"א). ואלה הן הראיות אשר הביאו:

1. דמיון שם אבימלךופיכול בשתי הפרשיות. 2. דמיון הספור של אמירת האבות על נשיהם כי אחיותיהם הן. 3. כריתות הברית שבשתיהן. 4. דבר ריב הבארות שבשתי הפרשיות. 5. וטעם קריאת באר שבע שבזו ובזו, ומדברי רוח קדים אלה וכאלה הקלו דעתם להחליט, כי אברהם ויצחק היו שני שמות לאיש אחד. בטרם נבטל את הטענות האלה לפרטיהן נתבונן נא על שתי הפרשיות האלה בכללן ונכוון אותם אחת כנגד אחת. לפי טענת המבקרים הנמהרים האלה אין כל עצמה של פרשה זו אלא ספור אחד, שבפי שני מספרים או ביד שני סופרים רחוקים זה מזה שנשתנה רק בעקר אחד, שזה ספר אותו על אברהם וזה על יצחק. וימים רבים אחרי כן נמצאו שני הנוסחות האלה ובתמימות גדולה הכניס כותב התורה את הנוסח התולה ספור זה באברהם בתולדות אברהם והנוסח התולה את הספור ביצחק בשל יצחק.

דברי שקר כאלה יכולים להתקים, כל זמן שתורת המבקרים החדשה תורה היא לנו. וכל זמן שאנחנו מאמינים בה אמונה שלמה, מבלי להרהר אחריה. לא כן כשאנו מסתכלים בתורתנו העתיקה המעידה על עצמה, כי פרשה כ“ו לא נוסח שני הוא, כי אם חלק שני הוא למאורע שתחלתו היה בימי אברהם. ועל כן מלבד אשר נזכר בפרשה זו של יצחק שם “אבהם” ארבע פעמים בדבר ה' אליו העושים את גדולת אברהם וצדקתו תנאי לזכות בנו (שם פסוק ג‘, ה’. ושתי פעמים בפסוק כ"ד) הנה נזכר בפרשה זו שם אברהם פעם אחת בפסוק הראשון המכוון בפרוש, את כלל מאורע עקירת מקום של יצחק לארץ פלשתים למאורע דומה שאירע לאברהם, וכשם שירד אברהם למצרים מפי הרעב הראשון, כך עקר יצחק את רגליו לרדת מצרימה מפני הרעב השני אלא שנתעכב ע”פ הדבור. ובכן מפסוק זה יתברר לנו, כי מושב יצחק בגרר איננו צל דמיון חולם של ישיבת אברהם בגרר, אבל עכבת יצחק בגרר מאורע מלא הוא לעצמו, ותולדה מוכרעת היא מן הרעב שהיה בימיו, ככל אשר היתה ירידת אברהם אבינו למצרים מאורע מלא לעצמו ותולדה מוכרעת מן הרעב שהיה בימיו של זה. ובכן מונעת הפרשה בתחלת דבריה שום שתוף לישיבת גרר של שני האבות בשומה את עקירת יצחק דוגמה שלמה לעקירת אברהם, כי שניהם כוונו למצרים אלא שנגלה הקב"ה על יצחק ויאמר “אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת” ועל אברהם לא נגלה במצוה זאת, על כן היו שני האבות שוים רק ברצונם נבדלים במעשיהם לענין ירידת מצרים. ומלבד זה שנזכר אברהם בפסוק הראשון שבתחלת המאורע להודיע את טעם העקירה, הנה נזכר שמו עוד שלש פעמים (בפסוק ט“ו וי”ח) המוציאות את מעשי יצחק מדמיון תועה ועושים אותו לתוספת ולתשלום למאורע אחד בתולדות אברהם. ובסַפר הכתוב כי שב יצחק “ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו” הננו רואים כי יש כאן אב חופר ראשון שחפר בארות למקנהו במקום זה, ויש כאן בן חופר שני אשר רב את ריב ירושתו מיד עושקיו וכי גם השמות אשר קרא הבן לבארות אשר חפר אביו ויסתמום פלשתים בעברת זדונם הם הם השמות אשר קרא להן אביו. ובכן יש כאן ידיעה ברורה ומבוררת היודעת להבדיל בין אברהם האב ליצחק הבן ואם יש כאן טעות הרי היא של מבקרי החול ולא של הסופר הקדוש. ועתה נבוא נא אל הפרטים.

1. כריתות ברית אברהם ומלך פלשתים היתה בימי לדת יצחק לפי העולה מן הכתובים. ואז היה אברהם בן מאה שנה וכריתות ברית יצחק היתה עם מלך פלשתים כחמש ושבעים שנה אחרי כן “אחרי מות אברהם” (בראשית כ“ו, י”ח). ועתה הנה קשה מאד בעיני המבקר אם אפשר, כי יהיו שני מלכים בעלי שם אחד או שני שרי צבאות בעלי שם אחד. על זאת נשיב אנחנו כשם שאנחנו מאמינים בני מאמינים לסופרי החול כי היו שני Cornellius Scipio לרומים, כך אנו מאמינים לסופר הקדוש כי שני אבימלך ושני פיכול היו לפלשתים. וכשם שאין אנו מהרהרים ח“ו על הקסר קלודיוס ונירון קיסר ואין אנחנו אומרים עליהם כי לא היו ולא נבראו כי אם שני דמיונות של הקונסול Claudius Nero שהיה ברומי בימי מלחמת הפונים השנית, כך אין אנו מפקפקים על אבימלך ופיכול שבימי יצחק לאמר עליהם כי שני דמיונות הם לבעלי השמות ההם שבימי אברהם אלא אומרים אנו שהשם אחד והגופים מחולקים. ומלבד זה הנה השם אבימלך איננו שם מיוחד כלל לאדם אחד כי אם שם כולל לכל מלכי פלשתים, כשם שהיה פרעה שם כולל לכל מלכי מצרים וגם מלך פלשתים שבימי שאול שידדענו בו, כי שמו המיוחד אכיש (ש“א כ”א, י"א) נקרא גם הוא בשמו הכולל “אבימלך” (תהלים ל"ד, א') ועיין רש”י שם.

2. דמיון אמירת יצחק על אשתו כי אחותו היא מתפרש מאליו, כי הסכנה לא חדלה עוד, ומפריצות עמי בני חם שגם הפלשתים מכללם לא נפל עוד דבר, אך בכלל הדבר שונים שני המאורעות תכלית שנוי, כי אבימלך שבימי אברהם הביא את שרה לרשותו, וה' נקם את נקמתה בהביאו תחלואים על אבימלך ואשתו ואמהותיו ולא נצל אלא בתפלת אברהם ובימי אבימלך שבימי יצחק לא היה שום דבר רק בהודע לו כי רבקה היא אשת יצחק ולא אחותו התרעם עליו על אמרו אחותי היא ויעבר קול כי כל הנוגע בו ובאשתו יומת.

3. גם הבריתות היו שונות שנוי גדול: לפני אברהם שם אבימלך הראשון מכבר את כל ארצו לשבת כטוב בעיניו, וכריתות הברית לא היתה אלא תוספת קשור. ואבימלך השני כמעט גרש את יצחק וביאת אבימלך וכריתות בריתו היו פיוס בראותו, כי לא טוב להיות לו אויב תקיף כיצחק אשר אמר לו “ראו ראינו כי היה ה' עמך”.

4. גם דבר ריב הבארות לא היה שוה בשני הזמנים. כי בימי אברהם רק גזול גזלו עבדי אבימלך הראשון ורק באר אחת ואחרי הוכיח אברהם אותו מהר וישב אותה לו. ובימי יצחק לא גזלו עבדי אבימלך השני ולא באר אחת כי אם הפלשתים סתמו את כל הבארות אשר חפר אברהם אביו ויצחק שב ויחפור אותם ביד חזקה. וגם על שתי הבארות “עשק ושטנה” אשר חפר מחדש היה ריב. ואבימלך השני לא דרש את משפטו ולא חדל הריב עד כי הוסיף יצחק להרחיק מהם “ויעתק משם”.

5. ובקריאת שם באר שבע יש הפרש גדול בין שני המקומות: בפרשת אברהם (כ“א, ל”א) שם העיר באר שבע הוא עקר, וטעם השם הוא מתן שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך הראשון לשם שבועה¹, ובפרשת יצחק (כ“ו, ל”ג) שם הבאר “שבעה” הוא העיקר, והטעם שם הבאר הוא שם המקום שנקרא עוד מימי אברהם “באר שבע”. וכך הוא פירוש הכתוב: ויקרא אותה [את הבאר החדשה] שבעה [ומאיזה פעם?] על כן [כמו “כי על כן”] “שם העיר באר שבע”. ועי' לשון זה איוב ל“ד, כ”ז. ובכן קרא את שם הבאר החדשה בשם העיר וחסרון פעל “קרא” לפני מלת שם העיר מוספת ראיה מכרעת לדברינו.

&&& ו: המסחר בימי האבות

לפי המסורת העברית היה נמרוד בן חם הראשון לבעלי המלחמה אשר שמו את חרבם מעוזם. ובכן יצאה שיטת הכבוש הקשה מבני חם. אך על צאת שיטת הכבוש הרך, לאמר, דבר המסחר מבני חם, יש מקרא מפורש: “וכנען ילד את צידון” (בראשית י', ט"ו) ואת העם הצידוני ידענו, כי אבות הסוחרים היו. אך לא הצידונים בלבד היו סוחרים כי אם כל הכנענים סוחרים, כאשר יעיד שם כנעני המורה גם על איש סוחר (ישעיה כ"ג, ח‘. איוב מ’, ל'). הנה מצאנו בימי א"א בחברון אצל בני חת שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כ“ג, ט”ז). בני שכם החוים מסרו נפשם גם בשביל בנותיהם של העברים. גם בשביל תקותם למצא אנשים בעלי ברית מסחר (ל“ד, כ”א), גם המצרים בני חם היו נוחים מאד להרבות מספר בעלי ברית מסחר (מ“ב, ל”ד). אך לב בני ישראל לא נטה אל המסחר ויהיו הישמעאלים “השוכנים על פני מצרים” (כ“ה, י”ח) הראשונים במשפחות העברים אשר שלחו במסחר ידיהם “ויהיו גמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה” (ל“ז, כ”ה) וגם בקרב המדינים השוכנים עמהם היו “סוחרים” (כ"ח).

&&& ז: מכירת יוסף

בפרשת מכירת יוסף היו סתומות רבות לפי הפשט הפשוט עד שבא הגדול בכל פשטני הדורות הלא הוא הרשב“ם ויאר עינינו בבאור פרשה זו. אך לדאבון לבנו מעטים הם האנשים בקרבנו אשר שמו לב לבאורו היקר הזה, אשר בגללו החשך מפני האור בענינו, גולל הוא גם חרפה גדולה מעל אבות עמנו. אך הרשב”ם בחכמתו הגדולה נהג את מנהג רש“י זקנו לכתוב רק את התשובה ואת הפתרון ולא את השאלה ואת החידה; אך אנחנו הננו להציע את הזרות ואת הקשות שבפרשה זו לפי דעת כל הפרשנים בטרם השמענו את דעת הרשב”ם.

הראב“ע אמר לפרש כי המדינים והישמעאלים הנזכרים בערבוביה גדולה שני שמות הם לאומה אחת ויבא ראיה מן הכתוב שבספר שופטים (ח', כ"ד) שנאמר שם על המדינים “כי ישמעאלים הם”. והנה מלבד אשר אי אפשר כי בדור השני לישמעאל ולמדין יתערבו שני העמים ויהיו לעם אחד; ומלבד אשר גם אלו היה כן לא נהפך הכותב בלשונו לקרא אותם בפרשה אחת ובספור אחד פעם בשם זה ופעם בשם זה, כי אם היה בוחר לו שם אחד לאומה זו אם ישמעאלים בלבד או מדינים בלבד לבלתי בלבל את הקורא על לא דבר. הנה הטיב הרמב”ן להוכיח כי העם המדיני הידוע והמפורש היטב בשמו לא נקרא מעולם בשם אומה אחרת ומאמר “כי ישמעאלים הם” שבספר שופטים איננו חוזר על המדינים כי אם על הימעאלים אשר נמצאו בערב הרב של העמים שלא נתפרשו בשמותיהם המיוחדים ושנקראו רק בשם כולל “בני קדם” (שופטים ו', ל"ג). יען כי שלח אברהם את כל בני הפילגשים שגם ישמעאל בתוכם אל ארץ קדם (בראשית כ"ה, ו'), אשר באו עם מדין ועמלק למלחמה. ובכן אמר הרמב“ן להחליט, כי הישמעאלים היו בעלי הגמלים, והמדינים היו בעלי הסחורה ובני יעקב מכרו את יוסף להמדינים והמדינים לא מכרו כי אם מסרו אותו לישמעאלים שלוחיהם להוליכו מצרימה ולמכרו שם. ובדבר הזה מתישב המקרא האומר כי פוטיפר קנה את יוסף “מיד הישמעאלים” (בראשית ל"ט, א'). כי לדעת הרמב”ן לא הלכו המדינים עם שלוחיהם הישמעאלים ובכן לא קנה פוטיפר את יוסף מן המדינים מיד ליד כי אם מיד הישמעאלים, אך לעמת זה העקר חסר מן המקרא המספר את מכירת יוסף. כי מאמר “וימכרו את יוסף לישמעאלים” הוא מפרש על מסירת המדינים הסוחרים את יוסף לשלוחיהם שדבר זה באמת אינו אלא טפל, ועקר הספור הלא הוא גוף המכירה שמכרו אותו אחיו לקוניו נותני מחירו. ועוד אם נוציא את מלת וימכרו מראשית משמעה שהיא מכירה בדמים ונפרשה “וימסרו”, הנה תקפה עלינו השאלה מה ענין מסירה לסכום של ממון שכתוב שם? כי נאמר וימסרו את יוסף לשלוחיהם בעשרים כסף? ולדברי רש“י המפרש כי אחי יוסף מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים הלא יקשה לנו מדוע נזכרו בפסוק זה המדינים לפני הישמעאלים ובאמת הלא מאוחרים הם לישמעאלים בסדר המכירות לפי דעת רש”י. וגם דבר המכירות הרבות אשר החזיק בו רש“י לפי מדרש האגדה קשה מעט, ודעת הרמב”ן לא התישבה בזה באמרו “והנכון לפי הפשט מה שאמרנו” אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים “רבות”.

מלבד זאת יש עוד קושיה גדולה לפי הפשט הפשוט. הנה לפי העולה מן הכתובים לא זזה יד ראובן מיד אחיו, כי עצת הבור הלא ממנו יצאה למען תמצא ידו להצילו, ועתה אם יעשה כדבר הזה לעזבו ולהניחו ביד המתנכלים להמיתו, מה הועיל בתקנתו? אלא על כרחנו אנחנו אומרים כי ישב עם אחיו ולא מש מהם, וכאשר שב אל הבור קם מתוך אחיו. גם ממשמעות הכתוב מוכח ומוכרע כי הדרשה כי ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו או כי בא יומו בינתים לשמש את אביו אינו מתישב על סדר המקראות כלל וכלל, כי דברי הפסוק “וישב ראובן אל הבור” ודברי הפסוק הסמוך לו “וישב את אחיו” מוכיח כי תכופים היו הדברים, כי תיכף אחרי בא ראובן מן הבור בראשונה לא הלך ראובן הליכה אחרת כי אם לאכל לחם עם אחיו ותיכף אחרי כלותו לאכול לא הלך הליכה אחרת כי אם אל הבאר. ובין ביאה זו לשיבה זו לא הפסיקו הליכות אחרות, אך עתה הלא יקשה לנו שבעתים מדוע נבהל ראובן ומדוע קרע בגדיו הלא בהיותו עם אחיו ביחד הלא ידע את אשר עשו ליוסף? ומה היה לו, כי חרד זה עתה את כל החרדה הזאת?

אחרי כל הקושיות האלה נשמע נא את דברי הרשב“ם. אלה הם דבריו בפירושו: ויעברו אנשים מדינים: ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם… וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם “וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים, וי”ל שהאחים לא ידעו. ואע”פ אשר כתב “אשר מכרתם אותי מצרימה” יש לאמר שהגרמת מעשיהם סייע במכירתו. וזה נראה לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע“י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים (רשב“ם בראשית ל”ז, כ"ח) ואנחנו אומרים כי פסוק “אשר מכרתם אותי” הנה דומה לפסוק “ואותו הרגת בחרב בני עמון” שהביא הרמב”ן בפרשה זו שפירושו אתה גרמת. מה עמוק טעם הרשב“ם אשר הבחין בדעתו הנקיה את עומק פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע”י מקרה כי באמת לפי דעת כל הפרשנים הנה מקרא זה הוא דבר שאין לו מקום פה. אך לפי הרשב"ם הכל עולה יפה. והננו לסדר עתה את המכירה על סדר הפסוקים.

בראובן נאמר לאמר “ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן… “השליכו אותו אל הבור” (בראשית ל“ז, כ”א-כ"ב) ויאמר, ויאמר הסמוכים ששניהם לראובן בלי שום מענה מאחיו בינתים מן המתמיהים הם. אך אין ספק כי הסכמת ראובן להשליכו אל הבור היתה על כרחו, כי מתחלה נסה להציל אותו בלי שום תנאי וכאשר לא שמעו לו, העיר למוסר אזנם ויאמר להם “אל תחטאו בילד” (מ“ב, כ”ב) וכאשר הוסיפו להכביד אזנם הסכים גם הוא עמהם ולא מטעמם כ”א למען הציל אותו מידם. ובכן היו כמה שאלות ותשובות בין ויאמר לויאמר. ומאמר “אל תחטאו בילד” אי אפשר להאמר בשעת מכירה כי לדברי הרשב“ם לא ראה אף אחד מן האחים את מכירת יוסף וראובן לא ראה את מכירת יוסף אפילו לדברי כל המפרשים. ואחר שהשליכו את יוסף אל הבור לא שככה עוד חמת שמעון ולוי. וירא יהודה איש אמיץ לב ויועץ נדיבות, כי תחבלות אחיו ראובן הרך לא תעמדנה להציל את נפש אחיו אף כי ידע את עברת שמעון ולוי כי קשתה. ידע בהם כי אנשי כבוד הם והרוג יהרגו את אחיהם, אך בכסף נמאס לא ימכרו נפש, על כן יעץ להם למכרו לישמעאלים. “וישמעו אחיו” ויחרישו ולא ידעו לחרוץ משפט. בתוך כך עברו אנשים סוחרים מדינים וימשכוהו המדינים אשר אותם לא ראו בני יעקב וימכרוהו המדינים לישמעאלים ובני יעקב לא ראו את המכירה ולא ידעו אותה, כאשר ספר יוסף עצמו אחרי כן “כי גנב גנבתי מארץ העברים” (ברא' מ', ט"ו) כלומר איש ממשפחתי לא ידע כי הוצאתי משם על כרחי. על המכירה הזאת כתוב אחרי כן והמדינים מכרו אותו “אל מצרים” וע”כ נאמר “אל” ולא “ל” מבכל“ם ככל מכירות שבמקרא, ופירושו פה בל”א “נאך מצרים” לאמר לישמעאלים ההולכים מצרימה, כי בימים ההם היתה מצרים מטרופולין לכל מיני סחורה וגם לבחורת נפש אדם. ויען כי כל האחים היו טרודים במועצותיהם ובשיחתם לא ראו את מעשה המשיכה והמכירה. ועל כן בקום ראובן הרחמני מתוך אחיו לראות את שלום יוסף והנה איננו נבעת ויבהל ויקרע את בגדיו וגם אחיו נבהלו לשמוע דבר זה אשר לא פללו ועל כן עלה זה עתה על לבם לטבול את הכתונת בדם ולא קודם לכן, כי זה עתה נודע להם הדבר הזה מפי ראובן.

&&& ח: האומה ושמותיה

שם ישראל היה שם כבוד לעמנו מיום היותו לגוי וסופרי אומתנו לא חדלו לשמש בו כל ימי הבית הראשון. ומימי אנשי כנה"ג עד אחרוני הפוסקים. ובשם ישרון, יעקב, יהודה ויוסף שמשו תמיד רק בדרך הפיוט. אך בשם עברים לא השתמשו סופרי עמנו מעולם כל עקר, אם לא בשוותם לנגדו את בני עמי חם בדברם על בני ישראל או בספר סופרינו דבר אשר היה בו לנו ולבני העמים האלה צד שתוף אז יקראו לנו גם סופרי קדשנו בשם עברים. וביחוד גמור נוהג דבר זה, בשומם את דבריהם בפי המצרים והפלשתים, או בדברם אל אודותם ועל אדותינו בענין אחד. ומשלשים ושלש פעמים שנמצאו במקרא ל' עברי עבריה, עברים עבריות אתה מוצא חמש ועשרים במקראות המדברים על המצרים או על הפלשתים: פעם אחת במקרא מדבר על האמורי (בראשית י“ד, י”ג) שגם הוא ממשפחת כנען בן חם (בראשית י', ט"ו) ופעם אחת בפי יונה הנביא (יונה א‘, ט’) אשר הגיד את מולדתו לאנשי האניה אשר יצאה מיפו אשר היתה לצידון וצידון הלא היה בכור כנען בן חם (בראשית י', ט"ז). וזולת עשרים ושבעה מקראות לא נמצא במקרא שם “עברי” יוצא מפי כל איש בתורת שם האומה הישראלית.

כי אם שש פעמים אנו מוצאים אותו בתורת שם לוָי לבן ישראל הנמכר לבן ישראל אחיו לעבד או בבת ישראל הנמכרת לו לשפחה. ולא רחוק הוא כי למען גנות את העבדות השנואה מאד בתורתנו הקדושה קראו את העבד הישראלי עברי לרמוז כי כל המתעמר באחיו מישראל מעשה מצרים הוא עושה, שגם הם השתעבדו בישראל אשר נקראו בפיהם עברים.

ולעומת זה אנחנו מוצאים עוד אחת ושמונים פעם את השם יהודי, יהודים לעמנו (במ' מ"ב, ירמיה, זכריה, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה) ושמונים מהם נאמרו אחרי גלות עשרת השבטים, ויען כי נחצו לשני חלקים היו צריכים העמים לשום לכל חלק שם לבד, למען הבדל בין איש ובין רעהו, ויקראו לעשרת השבטים ישראל ולבני שבט יהודה יהודים. ועל כן לא תמצא זה בכל הספרים האחרים. ורק פעם אחת נקרא לבני ישראל יהודים בימי אחז לפני גלות עשרת השבטים בפסוק זה: בעת ההיא השיב רצין וגו' וינשל את היהודים מאילות (מ“ב ט”ז, ו') אך גם זה לא יקשה לנו מאומה כי בעל ברית היה רצין לפקח מלך ישראל ואויב לאחז מלך יהודה. ובכן בא הכתוב להשמיענו כי לא מהיותם מזרע ישראל גרש אותם מן העיר אשר לכד, כי הם בני עם בעל בריתו, כי אם מהיותם מבני שבט יהודה עם עברתו. ובשם זה החזיקו ביותר הבבלים והפרסים הבאים אחריהם. ודבר זה הרגיש רש“י ז”ל בטוב טעמו כי “כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם” (רש"י אסתר ב‘, ה’). וכל סופרי הקדש שבישראל שספרו מאורעות שאירעו לנו עם העמים האלה קראו אותנו בספוריהם אלה יהודים, ככל אשר קראו סופרי הקדש הקדמונים אותנו עברים בשעה שהיו מדברים עלינו ועל בני חם כאחד, ובמקרא השני שבס' מ“ב (כ“ה, כ”ה) ובששה פסוקים מן השבעה שבירמי' שנזכר שם יהודים ידובר על עם ישראל עם הכשדים בענין אחד. ורק פעם אחת יש בירמיה (ל"ד, ט) אשר ידבר שם רק על ישראל לעצמו ובכל זאת יקרא את הישראלי יהודי: לבלתי עבד ביהודי אחיהו איש. אך קרוב הדבר מאד כי חיך הנביא הבחינה את השם הזה אשר יקראו לנו הכשדים אויבינו החדשים וישתמש בו למען גנות בו את העבדות, ככל אשר גנה אותה משה רבינו וירמיה בעצמו בעצם הפסוק בשם “העברי והעבריה” שקראו לנו המצרים אויבינו הקדמונים. ודניאל עזרא נחמיה ואסתר המספרים רק מה שאירע לנו בפרס ירבו לקרא לנו יהודים, אך גם ישראל יקראו לנו סופרי הקדש האלה בדברם עלינו דבר אשר אין בו שתוף עם פרס. בעזרא ימצא שם ישראל שתים וארבעים פעמים. בנחמיה עשרים. ובדניאל ארבע פעמים. ודמיון שם עברי שנהג בזמן מצרים ופלשת לשם יהודי שנהג בזמן הכשדים והפרסים ואחריהם עד היום הזה, מסתיע מטוב טעם ממתרגמי ספרי קדשנו לארמית אשר הבחינו את הנכונה ויתרגמו תמיד שם עברי: “יהודי” או “יהודאה” (שמות א‘, ט“ו. ט”ז. י"ט. ב’, ו‘. ז’. י“א, י”ג. ג‘, י"ח. ה’, ג‘. ז’, ט“ז. ט‘, א’. י”ג. ש“א ד‘, ו’. ט'. י”ג, ג‘. ז’. י“ט. י”ד, י“א. כ”א. כ"ט, ג‘. יונה א’, ט'). חוץ מבספר בראשית שתרגם אונקלוס עברי: “עבראה”, והדבר פשוט מפני שאז לא היו עוד אבותינו לעם ולא היו כי אם יוצאי ירך עבר, על כן היה אז שם הזה מעין שם עצם פרטי שאינו מתרגם, לא כן אחרי היות אבותינו לאומה במות יעקב אבינו, וישראל היה להם לשם האומה אז היה שם “עברי” לשם מזכיר רק גרות וגלות ופזור. ואת הריח הנודף מהוראה זו לא מצא המתרגם לשוות בשם נכון משם “יהודי” שם הגרות והגלות לעמנו בפי כל העמים עד היום הזה. לבד מעבד עברי ואמה עבריה תרגמו תמיד בר ישראל ובת ישראל לבלתי תת מקום לטעות (שמות כ“א, ב'. דברים ט”ו, י“ב. ירמיה ל”ד, ט'. י"ד) ואנשי כנה”ג בסדר תפלתם ורבותינו בדברי המשנה והתלמוד ומפרשיהם ופוסקיהם עד היום הזה, וכל המחברים שרוב קריאתם היתה בספרי ישראל שמשו תמיד בשם הכבוד ישראל ולא בשם אחר כידוע לכל בקי מעט בספריהם. ואם יש אשר יזָּכר בספרי התלמוד והרבנים יהודי אין זאת כי אם יציגו שם איש נכרי מדבר עלינו או כי ידברו הם עלינו ועל העמים כאחד כמו שנוהג דבר זה במלת עברי במקרא כאשר בררנו.

אך סופרי העמים אשר צרה עינם בנו לקרא עלינו שם ישראל שם תפארתנו יקראו לנו יהודים למען השכיח רגע את קהל קוראיהם, כי בני הגוי העתיק והקדוש אנחנו בני ישראל, על כן ישתדלו לשנות שמנו למען רמוז כי נשתנינו וכי נתקלקלנו, על כן יחלקו גם את דברי ימינו לשני חצאים לפרקי דברי ימינו, אשר גם הם חיבים בכבודם יקראו דברי ימי ישראל ולשאר פרקי דברי ימינו יקראו דברי ימי היהודים. אך חכמי עמים אחרים אשר מרביתם רוחנו זרה להם כי יעשו כן, מה לנו ולהם כי נלין עליהם; אך אם חכמים גדולים באמת מקרב עמנו כסופרים הגדולים גרץ וקאסעל ז"ל נדחו אחריהם להפריד בינינו ובין אבותינו לקרא לדברי ימינו העתיקים דברי ימי ישראל ולדברי ימי הדורות שלאחריהם דברי היהודים ידאב מאד כל לב מרגיש את כבוד עמו מאד.

&&& ט: ראשית עבודת הסופרים בישראל²

כל היודע לערוך את דברי חכמי ישראל במלא ערכם, הלא ידע כי רבים במאמריהם אשר בראשית השמעם הם דומים עלינו כקורי עכביש יחזקו והיו למטילי ברזל אחרי אשר נוסיף להתבונן בם.

במדרש רבה אמרו: ואל ישעו בדברי שקר וגו‘, מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהן וכו’ (שמות רבה ה').

אם אמנם כי פעל שעה הבא בסמיכות ב' בכל"ם מורה על הגיון ולמוד כמו: “ואשעה בחקיך תמיד” האמור בתהלים, בכל זאת אין למהר להוציא משפט, כי משמעות הלשון לבדה, דיה להעיד על מאורע אשר לא באה עליו עדות אחרת.

אך כל מקום שאנחנו מוצאים מאמר מוסמך לאחד הכתובים, יש לנו לדעת כי גוף המאמר עקר וקודם בזמן והמסמך טפל ומאוחר לו. וכל עצמה של אסמכתא איננה באה כי אם לתת שארית למאמר בזכרון השומע, יען כי לא היה משפט קדמונינו להעלות דבריהם על הכתב. ויש אשר מוצא הענין הוא מסורת שעלתה בידם מאבותיהם אשר לא תמצא עוד יד חוקרי זמננו לברר בדרך הבקרת, או תוצאות עומק פשט המקרא אשר אם נזכה נעמוד עליו.

והנה דברי ימי אבותינו וסדרי חייהם במצרים מיום רדתם אליה עד יום עלותם ממנה, לא נכתבו בספר לשם דברי הימים כי אם ספור יצ"מ בלבד. על כן כבד מאד להציל דבר מדברי ימי הפרק ההוא. אולם אם נטה אזן לקול הברכה אשר ברך יעקב את בניו יגונב אלינו מצלצלי ברכת השיר כל הראוי לנו, כי מקרא מלא יספר לנו את הדבר ההוא אשר אמרו חכמי ישראל להכריע ממשמעות הלשון, כאשר ברך יעקב את יהודה בנו קרא: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”. נפרק נא את הפסוק הזה לפרקיו. ברכת “לא יסור” ראויה היא שתאמר על המצוי ולא על המבוקש, על המוחזק ולא על הראוי, כי לו היתה בברכה זו מעין בקשה על העתיד כי יעלה רצון מלפני ה' לחדש את הקנינים האלה ולהנחיל אותם לנו באחרית הימים לבני יהודה, היה לו לאמר: “וקם שבט ביהודה ומחוקק יצא מבין רגליו”. אולם השבט והמחוקק כבר היו ליהודה לנחלה, על כן התפלל יעקב על הקנינים האלה כי יאריכו ימים בקרב בניו ולא יסורו מהם.

“שבט ומחוקק” הם שמות סתומים במקומם ומתפרשים ממקום אחד, מן הפסוק האומר “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבלון מושכים בשבט סופר” (שופטים ה', י"ד) גם שם נרדף “מחוקק” עם “שבט”. אך מלת שבט הבאה בתוספת “מושכים” לפניה ו"סופר " לאחריה תעיד על עצמה ועל חברתה, כי גם שבט האמורה בברכת יעקב מורה על העט ועל הקולמס, ומחוקק הוא כפל ענין לסופר כאשר היטיבו מתרגמי ארמית לתרגם תמיד מלת מחוקק “ספרא, ספר דתא” – “מבין רגליו” הוא כמו מזרעו מביתו וממשפחתו (דברים כ“ח נ”ז).

ובכן למדנו מן הכתוב כי זכה יעקב אבינו לראות בבני יהודה בנו “סופרים” אשר נקראו בעת ההיא "מחוקקים " על שם מלאכתם, כי בעת ההיא לא היו עוד מכשירי הכתב מעובדים כל צרכם, לא בקנה כתבו את דבריהם על הגליון כי אם בעט ברזל ועופרת פתחו על לוחות אבנים את פתוחיהם או חקקו את חקקי לבם. ושם סופרים שנתחדש אחרי כן אינו מורה על גוף מלאכת הכתיבה והחקיקה כי אם על כשרון סדור הענינים. ואף כי בימי משה השתלמו מכשירי הכתב, בכל זאת היה שם מחוקקים לכנוי לכל הסופרים אשר קמו מימות יעקב עד ימי שמואל ודוד. ובמליצת השיר אשר דרכה לחבב את הקדמוניות, ימצא גם בימי הנביאים פעל “חקוק” נרדף עם כתוב "מי יתן ויכתבון מלי מי יתן בספר ויוחקו " (איוב י“ט, כ”ג), ועתה בא כתבה על לוח אתם ועל ספר “חקה " (ישעיה ל‘, ח’) אף כי באמת אין פעל חקק נופל כי אם על חוצב באבן, כמו “חקקי בסלע מסכן לו” (ישעיה כ“ב, ט”ז). מלבד אשר אמתת דברינו נכרת מתוך הפסוק עצמו, נמצאה בין מגלות היחס השלמות והמקוטעות, אשר אספו אנשי כנסת הגדולה אל ספרי דברי הימים, פרשה קטנה המספקת לנו את כל הצריך לעניננו. בהעבירה לפנינו אנשים מבני יהודה סמוכים מאד לדור יעקב, אשר כל המעלה זכרון שמותיהם על לבו יודה על כרחו כי אין ראויים לברכת יעקב ואין בישראל מפורסמים בחכמתם כמהם. ואלה דברי הפרשה: “ובני זרח (בן יהודה) זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה” (דהי"א ב‘, ו’). חמשת האחים האלה היו מן הדור הראשון הנולד במצרים, כי זרח אביהם מבאי מצרים היה (בראשית מ“ו, י”ב). הן אמנם כי במקום הזה לא יזכיר הכתוב בלתי אם גופי שמותיהם אך מי בקי בכתבי הקדש ולא יתעורר על השמות האלה העניים במקומם ועשירים במקום אחר? כי כאשר אמר הסופר הקדוש להפליג את חכמת שלמה מלך ישראל כתב עליו כדברים האלה “ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם” ולא מחכמת כל ב”ק בלבד כי אם “ויחכם מכל האדם” מכל יחידי הסגולה אנשי השם, עד כי גדלה חכמתו “מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע” (מ“א ה‘, י’-י”א). ובלי ספק לא פרט הכתוב את שמות ארבעת בני זרח האחרונים לפני קהל קוראיו עם בני ישראל לולא התפרסמו בקרבם לחכמים מופלגים מדור דור. ועתה אם נקרב לאחדים בידינו את קדמות הדור ההוא הסמוך לדור יעקב אל התיחשם ליהודה, הלא יצא הדבר מידי אפשר ויתעלה לודאי גמור, כי עליהן כוון יעקב אבינו את דברי ברכתו, ובכן היו הם ראשי המחוקקים בישראל.

בטרם נעשה את דרכנו הלאה הננו לבקר את דבר פירוש דה“י המיוחס לרש”י הסותר לדברינו, ואף כי יש אשר דברים נכונים וקולעים אל המטרה נמצאו בפירוש זה, יעיד גם הענין אשר לפנינו כי לא לרש"י הדיקן הגדול הוא, כי לא תמיד העמיק פירוש זה לראות דבר לאמתו. על פסוק “ובני זרח וגו'” פירש “כלם בימי דוד ובימי שלמה היו וכו' ומה שאמר (במ"א) האזרחי מזרח יצא, ובהרבה מקומות נכנסת הא' בתיבה ואינה נקראת וכו'”. כאשר טובו דבריו האחרונים בדקדוק הלשון כן אין שחר לדבריו הראשונים בסדרי הדורות, אך תחת דברי פינו נקרא לשלשת הפסוקים יעמדו נא ויעידו על עצמם.

“ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה”. מלבד שסתם הכתוב מוכיח, כי חמשה אלה אחים היו חזר וסיים במספר כלם חמשה לפרש כי אחים בני אב אחד היו, כי המספר בסוף פסוקי מגלות היחס מורה תמיד על זה. וראיה לדבר: בני יהודה ער ואונן ושלח שלשה נולד לו וגו' “כל בני יהודה חמשה”. “אבישי ויואב ועשהאל שלשה” האמורים בפרשה. ואם נשאל מדוע לא סמך הכתוב על הסתם? ולמה זה הוסיף את המספר לחזק את הדבר כי אחים היו? יש לנו להשיב כי יען אשר לא התפרסם זמרי הבכור בחכמתו כמוהם נשכח שמו לרגלי פרסום שמות אחיו, על כן חזר הכתוב וכללו עמם³. “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם”. כרמי זה לא ידענו מי הוא, כי לא נסמך לשום אחד מחמשת האחים אך בא הפסוקשלאחריו ולמד עליו: “יבני איתן עזריה”. הפסוק הזה האחרון המסיים בתולדות איתן השני בסדר תולדות האחים מבלי דבר עוד דבר על אחיו הצעירים ממנו יוכיח כי לא התקים זכרון שמותיהם על כן חדל הכתוב מיחס משפחת בני זרח ויאחז דרכו ליחס תולדות פרץ הידועים לו. ועתה אם הקדים הכתוב וחצץ בין פסוק ו' לפסוק ח' ביחוס בני כרמי על כרחי אני אומר, כי כרמי מתיחס לזמרי בכור זרח. ועל כן הקדימו בסדר הפסוקים תולדותיו לתולדות איתן אחיו הקטן ממנו. ועתה נתבונן נא במקרה זה: “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם" ונמצא כי עכר זה הוא עכן האמור בספר יהושע (ז', א). בפסוקים הכוללים שם את רוב בנין הפסוק אשר לפנינו. “וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה” (שם). “ויעלו אותם עמק עכור (כ"ד) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה'” (כ"ה). מן הפסוקים שבדה”י וביהושע המכוונים אלה כנגד אלה תראה כל עין כי הוא עכן הוא עכר ועל שם עכרו את ישראל נקרא גם הוא גם מקום הרגמו “עכר”. ופרשת דברי מעלו בחרם הנזכר בדה“י נפרטה לפרטיה בספר יהושע ויחוסוּ הנפרט בס' יהושע דומה הוא ברובו ליחוסו בדה”י, “עכן בן כרמי” גם “זרח בן יהודה” נמצא בדה“י, כי אם הדור התיכון בין כרמי לזרח הנקרא בס' יהושע “זבדי” חסר למראית עין בדה”י, אך מי מן הקוראים אשר עיניו בראשו לא יתבונן כי זבדי שבספר יהושע הוא זמרי שבס' דה"י, גם לולא הוכרע זה מקדימת פסוק “לבני כרמי” לפסוק “ובני איתן” כאשר העירו באמת כל הפשטנים כי הוא זמרי הוא זבדי (רד"ק וחבריו).

ועתה אם ידענו כי עכן היה לכל הפחות דור שלישי לחמשת בני זרח, ואותו הלא ידענו כי בימי יהושע היה, היעלה על לב אדם כי קדם חמש מאות שנה לאבות אבותיו? כי הוא היה בימי יהושע וזמרי אבי אביו בימי שלמה מלך ישראל? ובכן בטלו דברי הפירוש מאליהם. ואם נכון הדבר כי עכן היה בן דור יהושע, ברור הוא כי כרמי היה בדור משה, זמרי או זבדי וארבעת אחיו בדור עמרם, או אולי מעט קודמים לו⁴. ואם כן נכונה היא דעת חכמי ישראל, כי מגלות היו בידי אבותינו במצרים מגלות וספרים, כי המחוקקים סופרים הם, ומבלי עשות ספר לא יהיה איש לסופר. וראשי המחוקקים היו בני זרח הנקובים בפי קדמונינו נביאי מצרים כדברי ר' יוסי בסדר עולם “ובני זרח וגו' אלו שנתנבאו במצרים” (ס"ע, כ') או “איתני עולם ואלו הן בני זרח זמר ואיתן והימן וכלכל ודרע” (במד“ר י”ד, ד' לייפציג 460).

מבני זרח החלה שלשלת גדולה של סופרים אשר נקראו בעת ההיא “מחוקקים”. שלשלת מושכת והולכת עד ימי שמואל ודוד אשר ספיחי ספיחיהם נראו עוד בימי ישעיהו הנביא. המחוקקים האלה אשר קמו בישראל בין ימי האבות לימי הנביאים דומים בכמה פנים לסופרים אשר קמו בקרבנו בין ימי הנביאים לימי התנאים, כי שניהם היו ימי יצירת הולד וההריון לימי הנביאים, ולימי התנאים הבאים אחריהם שהם היו ימי הלדה והגידול לרוח אשר התחוללה בעם אחרי כן, את שניהם נמנו גדולי דורותיהם. עזרא הכהן היה ראש הסופרים ומשה איש האלהים היה גדול המחוקקים כדברי קדמונינו (ב“ב ט”ו). “ומשה הוא דאקרי מחוקק”. אך לעומת זה יתרון למחוקקים על הסופרים כי נותר לנו לפלטה זכרון שמות גדולי המחוקקים תחת אשר מפרק הסופרים עד ימי שמעון הצדיק לא נודע לנו בלתי אם שם עזרא הסופר הראשון, ומפרי מעשיהם ומחשבותם לא יראה דבר עד עמוד התנאים תחתם. לא כן המחוקקים כי בימיהם ובקרבם עמד איש ויקם דבר אשר זכרו לא יסוף לעולם, כי בידי משה נתנה תורה לישראל. בימיו היה כבוד המחוקקים גדול בעיני העם כאשר תעיד שירת הבאר, כי עם שרים ונדיבי עם היה חלקם (במדבר כ“א, י”ח). עד כי בברך משה את בני ישראל לפני מותו, תלה את יתרון בני גד על אחיהם בגבורה בצדק ובמשפט, ובמחוקקים אשר היו בתוכו “כי שם חלקת מחוקק ספון” לאמר: שם מושב הקבוע (כחלקת איש ונחלתו) למחוקק הנכבד ונשוא הפנים⁵ הבא יחד עם ראשי העם לעשות צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל.

והכוכבים האלה אשר הזהירו בצאת השמש בגבורתו כאשר קרן אור פני משה לא כהו לנוגה הירח בהיות פני יהושע הולכים בקרב העם, ולא אספו נגהם גם אחרי האסף המאורות האלה, כי אחרי אשר נאספו יהושע וכל הדור ההוא אל אבותיו ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה' גם אז מצאה עבודת הסופרים מפלט לה, כי משפחות משפחות הקדישו את ימיהם לעבודת הרוח.

יסוד המאורע הזה קים ועומד בתקפו, כי בדור הראשון או בדורות הראשונים לשבת ישראל על אדמתו היו משפחות ביהודה אשר על שם עבודתם נקראו “משפחות סופרים” (דהי“א ב', נ”ה). שתי מלין אלה לבדן אשר מתחלתן לא לשם ספור נכתבו לוא גם התקימו רק בכללן ובסתמן דיין להעיד, כי לא שבת הרוח בישראל בימים ההם. ומה יגדל כחן בעלות ביד החוקר לפרוט את הכללות ולפרש את הסתומות. כי לא ברוב עמל תמצא ידנו לחיות מערמת המפלת את שברי לוחות היחס ואת שברי שבריהם האצורים בס' דה“י, אשר לפי הנראה דבקו רבים מהם מרוב קטנם ויהיו לאחדים מבלי היות דבר לאיש עם אחיו. ואף כי יש אשר יחסמו העיים האלה את העוברים, בכ”ז אין די תודה בפינו לאנשי כנסת הגדולה אשר ידעו להוקיר גם את רסיסי כלי כמדת ימי הקדם, ויאספום אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דה“י אשר אותם שמו בית משמרת לעתיקות המוצלות ממהפכת העתים. שברים ודבקי שברים כאלה נערמו גם בסוף פרשת השנית בס' דה”י אשר שם אנחנו אומרים ללקט אותיות כדי צרוף פרשה קטנה בספר תולדות ישראל. שתי המלין אשר אמרנו הן תחלת הפסוק האחרון לפרשה השניה, ואלה דברי הפסוק: “משפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שובתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב”. את עקר הדבר, כי משפחות שלמות התעסקו בעבודת הסופרים לא תזוז כל רוח ממקומו. ועל כן אין לנו לשוב ולהפוך ידנו בשתי המלין הראשונות כי אם דברי הפסוק הנשארים נפרק לפרקיהם ונראה היעמדו יחד אם לא. אך ראשונה הננו לבקר את דברי המפרשים הנוטים מדרכנו האומרים, כי “יעבץ” שם עיר “הבאים” יוצרי ירך מ“חמת” שם אדם “אבי בית רכב” מוסב על חמת. ובכן יעלה בידיהם, כי משפחות סופרים יושבי עיר יעבץ היו שלש, אשר כל אחת התיחדה בשמה המיוחד לה, וכלן יחד השתתפו בשם כולל לשלשתן “הקינים”, ואב לכלן “חמת” אשר היה “אב” גם ל“בית רכב”.

לפירוש זה אין כל יסוד כי אם נחזור על כל המקרא לא נמצא עיר ששמה יעבץ, לעומת זה נמצא בפרשה ד' עוד שלש פעמים איש מפורסם בישראל ששמו יעבץ, הבאים מחמת “יוצאי ירך חמת” מלבד כי אין חמת שם אדם כי אם שם עיר (יהושע י“ט, ל”ה), לא מצאנו מעולם במקרא לשון ביאה כנוי להתיחסות בנים אל אבותיהם כי אם לשון יציאה ממנה הפך גמור. “המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב” אם נאמר כי שלש המשפחות הסתעפו ממשפחה אחת כוללת קודמת להם, והמשפחה הקודמת מתיחסת אל ראש בית אב, הלא ירבו הדורות ולכל מי שיש טעם בחכו יתברר, כי משפחות סופרים האמורות קדמו מאד.

על כן נפרש יושבי יעבץ היושבים לפני יעבץ לקחת תורה מפיו – כי הרבה אנחנו מוצאים בדברי הנביאים פעל “ישב” מורה על עכבה לצורך גבוה בכלל ועל שמוש חכמים ונביאים בפרט⁶, ולפי זה יהיו יושבים כנוי לתלמידים, ומזה נשתלשל שם הקבוץ ישיבה לכלל התלמידים שהנפרד ממנו “יושב”, “תלמיד יושב לפני רבו”. שלשת המשפחות היו “תרעתים שמעתים שובתים”. יש מן המשפחות האלה אשר ישבו לפנים בעיר “קינה” (יהושע ט“ו, כ”ב). או “הקין” (יהושע ט“ו, נ”ז) אשר ליהודה, ויש משלש המשפחות אשר באג מחמת אשר לנפתלי (שם י“ט, ל”ה). כי לפני החלק הארץ לשבטיה היה דרך בני ישראל כי כל איש “יגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח'), כאשר נראה בראשית ימי השופטים, כגון “איש מהר אפרים והוא גר בגבעה” (י“ט, ט”ז), על כן לא יפלא בעינינו, כי בני משפחות שבט זה היו גרים בעת ההיא בנחלת שבט זה. המשפחות ההן באו ליעבץ ללמוד תורה ויעבץ זה היה “אבי בית רכב” לאמר מיעבץ יצאה המשפחה המפורסמת בישראל בשם “בית הרכבים”.

כעין מלואים לעניננו התקימו שני פסוקים (דהי"א ד‘, ט’-י'), אשר מראיהם יענה בם כי נעקרו מספר או מענין שלט אשר התעסק בתולדות יעבץ. גם אותם הצילו אנשי כנסת הגדולהויזרקו אל בין גרוטותיהם אל אוצר ספר דה“י ואף כי לא בעצם תמם באו לידינו, כי בין מלת “עצבי” למלת “ויבא” נשמטו דברים⁷ בכל זאת נשמרה הפלטה הנשארת במלא טהרתה. הפסוקים אינם צריכים באור, הראשון מהם מספר כבוד יעבץ וטעם קריאת שמו והשני מספר כי קרא לאלהיו ויענו, ולמבד כי איש דובר צחות (כנראה מתפלתו) אשר יצא טבעו לאהוב לאלהיו ולנכבד בעמו ראוי הוא להורות דעה לחברים מקשיבים; ומלבד כי על שפתי אבותינו היה נכון תמיד שם “יעבץ ובית דינו” אשר “יעץ ורבץ תורה בישראל” יוכיחו גם דברי תפלתו “והרבית את גבולי” כי כל חפצו היה להעמיד תלמידים רבים. כי במקום אשר מלת גבול מורה על שלטון ועושר או על שטח ומידה נוהג בה תמיד פעל “הרחב”. אולם פעל “הרבות” מורה על המספר. ובמקרא לא נמצאהו אף פעם אחת נוהג במלת גבול זולתי בפסוק שלפנינו. אולם בדור מאוחר מאד בזמן אשר העקר “והעמידו תלמידים הרבה” היה לעינים לכל חכמי ישראל מצאנו את דרך המבטא הזה מחדש נעוריו בתפלת אחד ראשי האמוראים ר' אלעזר: “יר”מ ה' או”א שתשכן בפורנו אהבה ואחוה ושלום ורעות ותרבה גבולנו בתלמידים " (ברכות ט"ז:) ובכן קרוב הדבר כי “הרבות גבול” היה תמיד פעל מורה על רבוי התלמידים ובאמת מצאנו את התנא ר' נתן המפרש כן. וגם “ועשית מרעה… יפרש ר' נתן רֵעים. שיזדמנו לי רעים כמותי” (תמורה ט"ז). ועל כן תרגם המתרגם הארמי יושבי יעבץ “תלמידיא דיעבץ " וגם הפירוש המיוחס לרש”י פירש: “סיעת יעבץ שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו”.

על פי הדברים האלה יש עוד צד שוה במחוקקים שלפני הנביאים ובסופרים שלאחריהם. שניהם שמו פניהם להרבות גבולם בתלמידים, שניהם הקדישו את ימיהם להציג בשער משפט. אלה אמרו: “הוו מתונים בדין” ועל אלה נאמר “צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל”. אולם אין להחליט, כי עשו המחוקקים פרי להפיץ תורה ודעת בישראל כאשר צלחה בידי הסופרים להרביץ תורה ויראת ה' בין כל העם מקצה, כי שאון כלי הנשק והמלחמות אשר היו בני ישראל נלחמים בשכניהם תמיד החריש את אזניהם משמוע תורה.

אך בכל זאת היו המחוקקים גם אז לכבוד בתוך עמם, בימי דבורה וברק הראה כי כמעט כל שבט ושבט העמיד מחוקקים. וחוקקי ישראל אלה התנדבו לצאת בראש אחיהם לעזרת ה' בגבורים “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופרים”. אולם מחוקקי הראובני עמדו מנגד, על כן לעגה להם הנביאה המשוררת על “חקרי לב” או על “חקקי לב” הגדולים, אשר בפלגות ראובן היושבים בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים. מן העת ההיא גברו המלחמות והפרעות בעם ולא נוכל להציל עוד דבר על עבודת הרוח בישראל עד עמוד שמואל ודוד. ואין ספק כי נדחו המחוקקים לפני הנביאים כאשר נדחו הסופרים לפני התנאים, אך בכל זאת התהלל דוד במטה בית אבותיו כי מחוקקים בתוכו. “יהודה מחוקקי” (תהלים מ‘, ט’). ועד כמה גדול כבוד המחוקק בישראל נראה מדברי ישעיהו הנביא כאשר רצה להביע לעמו כי רק בה' תשועת ישראל ולשוא תשועת אדם, קרא כדברים האלה: “ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו” (ישעיה ל“ג, כ”ב). אך בכ"ז רק את גדולתם מימי קדם זכר להם הנביא הזה, וקרוב הוא כי בימיו גלה מהם כבוד כי שרידיהם השחיתו את דרכם, ועל כן קרא עליהם הנביא לריב (שם י‘, א’). כי הנביאים היו גדולים בחכמה ובמנין ועל המחוקקים כבר אבד כלח בימים ההם.

אולם אף כי נופלים היו המחוקקים מן הנביאים, כי מהם לא יצאה תורה לדורות הבאים אחריהם עד כי לא ידענו את הדרך אשר הלכו בה ואת הרוח אשר נוססה בתורת פיהם – כי תורתנו הקדושה שנתנה למשה ראש מחוקקינו נעלה ורוממה היא מקבוע עליה חותם כת סופרים פלונית בזמן פלוני, – בכ"ז עלינו לדעת כי הם רק הם הכשירו את ישראל להקים מבחוריהם לנביאים, כי רוח המחוקקים נאצלה על הנביאים הבאים אחריהם. ולולא הם שקדמו לדור דוד ושמואל, מי יודע אם קמו בדור ההוא אנשים אשר היו למופת בישראל לדור דור.

&&& י: הנבואה הכבושה

בסימן ט' הוכחנו בראיות מאוששות מאד, כי מבני בניו של יהודה החלה שלשלת של סופרים, וכי איתן ואחיו ראשיהם היו נביאים לפי מסורת קדמונינו בסדר עולם פרק כ‘, וככל אשר בספר ס"ע קראו רבותינו בשם לנביאי ישראל במצרים, כן מצאו רבותיהו במקום אחר נבואה אחת שנאמרה לאבותינו במצרים: בפרק ד’ לברייתא היקרה מאד ל“ד מדות דר”א בנו של ריה“ג, במקום שהיא באה לפי דרכה להוכיח כי נבואת מרים ואהרן קדמה לנבואת משה, לומדת היא כי אהרן נביא היה מפסוק שנאמר לעלי הכהן “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים” (ש“א ב', כ”ו) ואחר כן יגלה לנו התנא נבואה שנאמרה במצרים לפני משה ושעקרה עוד שמור לנו בספר יחזקאל (כ‘, ז’) בפסוק איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו” “ושהיתה נבואה זו כבושה ששמונה מאות שמונים ושש שנה עד שבא יחזקאל והזכירה” (ל"ב מדות מדה ד'). לפפי סדר המאמרים שבברייתא ההיא האומרת: “ומנין שנדבר עם אהרן קודם משה? שנאמר הנגלה נגלתי והיתה נבואה כבושה וכו' עד שבא יחזקאל וכו'” יעלה בידנו לפי הנראה כי תלו רבותינו הנבואה הכבושה באהרן. אך באמת אפשר לחלק בין המאמרים ולאמר, כי שני דברים תשמיענו הברייתא: האחת, כי קדימת נבואת אהרן לשל משה עולה מן הכתוב, והשנית, כי מלבד נבואת מרים ואהרן שקדמה לנבואת משה קדמה לו גם נבואה אחרת, ונבואה זו כבושה היתה וכו‘. וקצת ראיה יש לפרושנו: אלו נאמר על נבואת אהרן היה לו לאמר והיתה “הנבואה” כבושה, לאמר: הנבואה שדברנו בה זה מעט, עכשיו שנאמר והיתה “נבואה” סתם בלי ה"א הידיעה, נראה כי על נבואה אחרת ידובר. אך לא הדקדוק הקל הזה יכריענו לסלק את הנבואה הזאת מאהרן ולהקדימה לשלפניו כי אם הפרשה השלמה שביחזקאל בעלת ששת הפסוקים, המהתלת בפסוק ה’ המספרת לנו פרק שלם בדברי ימינו. בפסוק ה' יספר הנביא דבר בחירת ה' בישראל והודעו להם במצרים. בפסוק ו' יספר את דבר הסכמת ה' לגאול את ישראל. פסוק ז' הוא עקר הנבואה הכבושה. בפסוק ח' יסופר סרוב בני ישראל לשמוע בדברי נביאיהם ועון ע“ז והסכמת ה' לעשות בהם כלה. בפסוק ט' הסכמת ה' לגאלם לא בצדקתם כ”א למען שמו הגדול. ובפסוק י' יסופר מעשה יציאת מצרים. בכל הספורים האלה אין לנו ספור מפורסם ומוחש שזמנו קבוע כספור יצ“מ שבפסוק אחרון, על כן יש לנו לעשות אותו למעמד שעליו נעמוד וממנו נתבונן על הדברים המפורסמים בשאר הפסוקים. ועתה אם מאורע של יצ”מ אחרון בסדר המאורעות, אין ספק כי כל הקודם לו בפרשה קודם לו בזמן, ובכן תעתק על כרחנו הנבואה הכבושה לזמן קודם לאהרן. הנה הנביא יספר לנו כי ליציאת מצרים קדמה כונת ה' להוציאם לא בזכותם, כי זכות לא היתה להם כי אם לבלתי החל שמו לעיני הגוים. ובכן היתה בכונת הקב“ה הנאמרת בפסוק זה מעין חרטה כביכול, והחרטה היתה מן ההסכמה המסופרת בפסוק ח' “לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים”. ואלו היה דבר זה בהסכמה בלבד ולא בא לידי מעשה, כי עתה לא היה שום מקום לחלול ה' בעיני הגוים, כי מחשבות ה' לא יוכל האדם לדעת. אמור מעתה כי הסכמת ה' לשפוך חמתו עליהם באה לידי מעשה גדול ונראה מאד לעיני הגוים. והנה מעשה אחר של הסתר פנים במצרים אין בידנו למצא כי אם את שעבוד מצרים עצמו⁸. ועתה אם אין דרך אחרת לפרש פסוק ח', כ”א על השעבוד, עולה הדבר מאליו, כי דבר המרי המפורש במחצית הראשונה שבפסוק ח' היה לפני התחלת השעבוד והנבואה הכבושה קודמת גם לה. ואם כן אי אפשר שתאמר הנבואה הכבושה הזאת לאהרן שנולד גם הוא בעצם שנות השעבוד, כי רק בשלש שנים היה גדול ממשה. ואם נתבונן בפסוק ו' נמצא כי בפה מלא ודברים מפורשים יספר לנו הכתוב כי כבר התרגשה רוח יצ"מ לפני תחלת השעבוד, על כן יש לנו להקדים לקבוע את זמן הנבואה הכבושה הזאת בדור בני זרח הנקובים לנביאי מצרים. ובכן זכינו להעלות מתהום הנשיה גם את שם הנביאים גם את עקר הנבואה אשר היתה בימים ההם.

&&& יא: קדמות המלאכה בישראל⁹

עוד הפעם נשלח ידנו אל הערכי הישנה של קדמוניותינו, אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דברי הימים, ולברר מתוך פרשה קטנה שבתוכן כי לא רק בחכמה ובמוסר קנו אבותינו להם שם כי אם גם בדרך ארץ עשו חיל, כי עד מהרה נחלו את כל כשרון המעשה הנוהג במצרים בימים ההם. ובאחרית ימי יוסף היו בבני יהודה חרשים ועושי מלאכת מחשבת, אשר יצא להם שם בתבונות כפיהם, עד כי הפקידם פרעה על מלאכתו, ולרגלי משלח יד כזה החלו לעזוב מעט מעט את גושן “ותמלא הארץ אותם”.

הפרשה אשר ממנה למדנו דברים אלה, היא בעלת שלשה פסוקים (דהי“א ד', כ”א-כ"ג). אך יתבונן נא הקורא בהם ואחר ישמע את דברינו: “בני שלה בן יהודה ער אבי לכה, ולעדה אבי מרשה ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אף כי סתם פסוקי היחס בחזקתם עומדים, צריך כל אוהב אמת החושש אף גם למיעוט, לבדוק היטב אם סמיכות הדורות במקרא אות נאמן הוא על תכיפתם זה לזה, כי מעט מן המעט יש אשר נשמט דור אחד או כמה דורות מסדרי היחס, אך הפסוק הזה מעיד על עצמו, כי הדורות הנזכרים בו תכופים ורצופים הם. ער היה בן לשלה ושמו נאה לו כאשר מצאנו (בראשית ל"ח, ה') כי כל מאויי יהודה היו להקים זרע לער בכורו, ואחרי מות אונן המיבם הראשון נתן יהודה את עיניו בשלה בנו אשר היה עוד ילד בעת ההיא (י"א), כי יבנה הוא את בית אחיו. ואם אולי יש להחליט כי משום מעשה שהיה נתבטל אז היבום כהלכתו (כ"ו) גם אז קרוב הדבר מאד, כי למען עשות נחת רוח לאביו או מאהבתו לאחיו הבכור, קרא הוא לבכורו “ער” כשם אחיו. כי אף אם אין להחזיק כי פעל “הקם שם” הנוהג בתורת יבום, מורה כפשוטו על קריאת שם ממש, בכל זאת רומזת המליצה ההיא, כי לוא גם לא היתה קריאת שם הלכה, מכל מקום מנהג היה. ובכן יש לנו ראיה נוסף על החזקה, כי ער היה דור ראשון לשלה.

“ולעדה אבי מרשה” גם הוא בחזקתו עומד, כי היה אח מבטן לער ודור ראשון לשלה. ועל כל פנים שמו מוכיח עליו, כי מיושבי מצרים היה, כי עוד שש פעמים אנחנו מוצאים שם זה (בשנוי ה“א לנו”ן) ללבני בן גרשון בן לוי, אשר היה ממש בדור זה, בדור הראשון הנולד במצרים; ועוד פעם אחת לבן אפרים בן יוסף (דהי“א ז', כ”ו) הנקרא קודם לזה גם בשם אלעדה ואלעד וגם הוא היה בדור זה.

“ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אשבע אשר לפי הסדר הוא הצעיר בבית אביו, לא זכו בניו, לפי הנראה מן הכתוב, להתנחל בארץ ישראל בערים מיוחדות להם לבדם, כבני אחיו הגדולים. על כן לא כתוב בו ואשבע אב משפחות בית עבודת וגו' ככתוב בכל אחיו.

“ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישֻבי לחם”. מאחת משפחות ההן. או ממקצתן או מכולן יצאו האנשים האלה, אשר שהיו בדור המדבר, בשבת ישראל בשטים וישבי לחם נמנה לבדו, כי לא היה לו חלק בזה.

“והדברים עתיקים” הם רמז למעשה השטים, אשר לא רצה הכתוב לפורטן מפני הכבוד.

“המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה”, “המה” מוסב על בני שלה כלם או מקצתם האמורים בפרשה שלש האומניות האלה, אשר אם נשתמש בלשון הפירוש המיוחס לרש“י ונפרשם “יושצרי חומר… וגם קדרות” “וישבי נטעים שהיו עוסקים בנטיעות”. “וגדרה אומנים גודרי גדר” ונצרף לזה פירוש הרד”ק “למשפחות בית עבודת הבוץ” “עובדי פשתים” ועלה מהר על לבנו כי ארבע המלאכות האלה היו החשובות בעיני מצרים מאד עד כי בהן עשו להם שם עולם.

“עם המלך במלאכתו ישבו שם” כל איש אשר אזנו מלין תבחן יבין לדעת, כי על כל פנים הדברים עתיקים מאד, לפני מלך מלך בישראל. ובכן אי אפשר כי תהיה כונת הכתוב על אחד מלכי ישראל ויהודה. – ועתה עם איזה מלך היה דבר לאבותינו הראשונים? הוה אומר עם מלכי מצרים ודרך המלכים לבית פרעה היתה באמת להגן על חרשת המעשה ומלאכת מחשבת ולסעדה בכל כחם.

“ישבו שם”. מלת שם, המורה תמיד על המצא הדבר במקום אחר זולת הקבוע לו מעיקרו, ללמדנו היא באה, כי לא בארץ גושן המיוחדת להם לבדם לשבת שם ולרעות את צאנם, ישבו האנשים ההם, כי חוץ למקומם יצאו. והדבר הזה נכון מאד ומענינו הוא למד, כי אין דרך רועים לשבת בערים, ולו עשו כזאת כי עתה לא יכלו להיות עוד רועי צאן עד צאתם מארץ מצרים (שמות ט‘, ד’. ז‘. י’, כ"ו) כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לא כן חכמי חרשים, אשר לרגלי מלאכתם דבר היה להם עם מלך ושרים, הם לא היו יכולים להיות דבקים באדמת גשן, ועל כרחך עליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר “ותמלא הארץ אותם”.

חסד מלכי מצרים לחרשי בני ישראל לא היה יכול להמשך יותר מאחת ושבעים שנה לשבתם במצרים, כל הימים אשר עוד יוסף חי, כי אחרי כן קם תחת המלכים הראשונים אוהבי יוסף ועמו – מלכי הרועים – מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אולם גם אחרי אשר אספו המלכים את חסדם מהם, לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם, וכאשר יענו את בית ישראל כן ירבה וכן יפרוץ מעשה ידיו בארץ. ולא הצטמצמו בעבודות ההן, במלאכת כלי יוצר, בנטיעה ובבנין בלבד, כי קמו בהם “חרש וחושב ורוקם”, “חושבי מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ”, עד כי כאשר פקד ה' את עמו, ויעל אותם מארץ מצרים, העלו אתם את החכמה התבונה והדעת בכל מלאכה, אשר הספיקו בידם לבנות במדבר משכן מלא הוד ותפארת בידי בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה המלא רוח אלהים וביד אהליאב בן אחיסמך למטה דן “וביד כל איש חכם לב”, “וביד כל אשר חכמת לב”. ושמות חבה וכבוד אלה לחכמי חרשים דים להורות על תפוצות מלאכת מחשבת וכבודה בין בני ישראל בימים ההם.

ולא עזבו בני ישראל בדרך במדבר את המלאכה בצאתם ממצרים, כי אחרי בואם אל המנוחה ואל הנחלה נטעוה בתוכם. ובימי השופטים היו בני משפחה נכבדה בני יואב בן שריה אחי השופט עתניאל בן קנז נאחזים באחוזה אחת, אשר קראו את שמה “גיא חרשים” על כי כלם חרשים היו (דהי“א ד', י”ד).

&&& יב: רבוי הנשים בישראל

במצרים נשאו ב“י בדורות הראשונים נשים רבות ודבר זה עולה מן הפרשיות הראשונות שבדהי”א. ודבר זה לא מנהג ישראל היה, כי ליצחק לא היתה לאשה בלתי אם רבקה לבדה. גם לאברהם היתה רק שרה לאשה, והיא רק למען הבנות ממנה נתנה לו את הגר. ואת נטורה לא נשא כ“א אחרי מותה. ויעקב גם הוא לא אמר לקחת כ”א את רחל לבדה, ולכן נתן לו בערמה את לאה. ושתי נשי יעקב אלה נתנו בחיקו אל בלהה ואת זלפה למען הבנות מהן, אך עקר רבוי הנשים החל בישראל במצרים, וגם בימי השופטים לא חדל מנהג זה מישראל. כאשר אנחנו רואים ברבוי הבנים של גדעון (שופטים ח‘, ל’) ושל יאיר (י‘, ד’) של אבצן (י"ב, ט') ושל עבדון (י"ד) ובימי המלכים חזק עוד מנהג זה. ולפי הנראה היה זה כעין סמן גדול, כאשר הוא עד היום בארצות הקדם. ואם כן היה רבוי הנשים מצוי ביותר בין גדולי העם. אך בימי בית שני התמעט ובימי בעלי המשנה והתלמוד חדל כמעט כלו, כי לאלפי החכמים הנזכרים בספרי התלמוד והמדרשות לא נזכר לפי ידיעתנו אף אחד שהיו לו שתי נשים, ודינים רבים מעידים, כי רבוי הנשים לא לפי רוח עמנו הם. אבא שאול אסר כמעט את היבום אסור גמור (יבמות ל"ט:) ורבותינו אסרו פה אחד יבום שתי נשים “בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים” (מ"ד), ונשיאת שתי נשים נאסרה לכ“נ במאמר “וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים” (יומא י"ג). ומשל שגור היה בימי התלמוד על הנושא שתי נשים “זו אשתו וזו זוגתו” (כתובות ס"ב:) המעיד עדות ברורה ומספקת, כי מנהג זה זר הוא לרוחנו, וגם בקהלות הספרדים שתקנת רגמ”ה לא חלה עליהם אין נשיאת שתי נשים מצויה אלא מעט מזעיר ויותר מנשיאת שתי נשים אין מצוי כל עקר. ואחד מחכמי הגולה התבונן גם הוא, כי ברית אבות היא שלא לבגוד באשתו כי אברהם אבינו אע“פ שלא היו לו בנים משרה לא בגד בה שישא אשה אחרת עליה עד שהיא מרצונה אמרה לו בא אל שפחתי וגו' וכן יצחק אבינו אע”פ שהיתה רבקה עקרה לא נשא אחרת עליה וכן יעקב אבינו לא נשא מרצונו אשה על נשיו עד שהן נתנו לו רשות מדעתן (רד"ק מלאכי ב‘, י’).

&&& יג: לאֻמים ומתבוללים במצרים.

מסורת עתיקה עלתה ביד אבותינו: “כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים " (שמות רבה, א'). כנגד הזלזול הכפול של הדת והמולדת כאחת המקובל ומסופר לנו במסורת הזאת, נמצא בדברי הנבואה הכבושה חבוב כפול של שתיהן “ואשא ידי להם לאמר אני ה'” (יחזקאל כ‘, ה’) נשאתי ידי להוציאם מארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש (ו'). אך נבואה זו לא הועילה לשעתה ככתוב “לא אבו לשמוע”… איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו” (ז'). ופסוק זה בכללו פירוש מספיק הוא למסורת הנזכרת בה, ונכון הדבר מאש, כי ע“ז זו, שנכשלו בה אוהבי סרכי מצרים, היתה עבודת אפים שהיא עבודת העגל, ומעבודה זרה זו קשה היה להם לפרוש (מכילתא שמות י"ב) עד כי גם אחרי מתן תורה נכשלו בה, ורבותינו הרגישו כי טורח גדול היה למשה רבנו להסיע את הכת הזאת ממצרים ומגלוליה גם אחרי קריעת ים סוף (מכילתא שמות ט"ו, א'). וכת זו אשר שכחה ברית אלהיה ותדבק בגלולי מצרים דבקה גם בדרכי מצרים. והיא שאמרה למשה בבאו לגאול את עמו “חדל ממנו, כי טוב לנו עבוד את מצרים” (שמות י“ד, י”ב) ועל אנשי כת זו נזכר עוד שתים עשרה פעמים בתורה כי מאסו בגאולת ארץ אבותיהם ויבחרו בגלות בארץ הנכר (שמות ה‘, כ"א. ו’, ט‘. י“ב. ט”ז, ג’. במדבר י“א, ה'. י”ח. כ‘. י"ד, ד’. ט“ז, י”ג. כ‘, ה’. כ“א, ה‘. דברים א’, כ”ז). וגדולי העם היו מראשי הכת ההיא. ומדרש קדמונינו, כי בעלי הערעור הראשון על גאולת משה ואהרן (שמות ה‘, כ’-כ"א) היו דתן ואבירם (נדרים ס“ד, ועיין ר”ן ורא"ש שם) קרוב הוא לפשט כי הם היו שאמרו למשה בהקהל עליו עדת קרח: “המעט עי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש” (במדבר ט“ז, י”ג) אך בכ”ז אין ספק כי המתבוללים האלה רק כת היו, אף כי אין ספק כי גדולה היתה הכת הזאת. ולעומתה נמצאה כת חשובה של הנאמנים לאלהיהם ולמסורת אבותם אשר “פקוד יפקוד” היה הפתגם הקרוב בפיהם ובלבם. וברור הדבר כי גם הקלקול הגדול גם השעבוד הכבד היה רק בבני הערים ועל יושבי ארץ גשן לא כבד עול השעבוד, ויוסיפו להיות רועי צאן ואנשי תום ככל אבותיהם, כי לו היו כלם משועבדים כי עתה לא יכלו להיות רועי צאן ובקר. ודבר זה אנחנו מוצאים בכמה מקומות (שמות ט‘, ד’. י‘, ט’. כ“ד. י”ב, ל“ב. ל”ח) וכל בעלי דעת העומדים על אפיו של יהושע כלב ופינחס רואה כי לא לב אנשים משועבדים היה לבם. וכבר התבונן הרמב“ן (שמות ה‘, ד’) שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים וכו'. ופסוק ט”ו לפרשה הראשונה שבס' שמות ראיה לדברינו, כי רק על יושבי הערים חל עקר השעבוד והגזרות כי בכלל ופרט של “למילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”, רואים אנחנו כי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן לא היו יותר משתי מילדות. ועתה האפשר כי שתי מילדות תספקנה לכל העם הרב והעצום שבמצרים ושבגשן? ועוד אנו מוצאים כי רבים מבני ישראל התהלכו עם המצרים העשירים כמיודעים (שמות י“ב, ל”ה) אמור מעתה, כי על יושבי גשן לא תקפו הגזרות כל כך.

אך אם נשאל מי היו הדבקים באלהיהם ובעמם, אשר לפי דברינו לא קשה עליהם גם עול השעבוד? על זה תשבנה לנו שתי מסורות שעלו בידינו מרבותינו אשר בתחלתן הן דומות כפורחות באויר וכאשר נתבונן היטב נראה כי מאוששות ומקוימות הן: “אמר ר' יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך” (שמות רבה ה'). “אמר רב יהודה שבטו של לוי לא עבד ע”ז" (יומא ס"ו:). הן אמנם כי יודע כל בקי מעט בתלמוד ובמדרשות כי ריב“ל העלה בידו תמיד מסורות עתיקות, ורב יהודה קבל גם הוא מרב ושמואל רבותיו דברים נכבדים נכונים ונאמנים בדברי ימינו כאשר התבונן על זה ר”נ קרוכמל ז“ל במונה”ז. אך לחידת מעמד שבט הלוי הנבדל משאר השבטים יש לנו פתרון גדול גם במקראות מפורשים שבתורה. הנה כבר הרגישו הראשונים והאחרונים כי השעבוד התחיל במות יוסף וקרוב וסמוך למותו מתו כל אחיו (שמות א‘, ו’). ודבר זה מתקבל מאד, כי כל אחד עשר בני יעקב הראשונים לא היו גדולים איש מאחיו או קטנים איש מאחיו כ“א בשש שנים רק בנימין לבדו היה קטן גם מצעיר אחיו שש שנים. כאשר סתם התנא “כל השבטים נולדו בשבע שנים חוץ מבנימן” (ס"ע ב') כי שבע שנים עבד יעקב ברחל ואח”כ נתן לו לבן את לאה ואת רחל בשבוע אחד ותלד לו לאה בשנה הראשונה ליום נשואיה, שהיא השנה השמינית לשבת יעקב בחרן את ראובן בכורה ובשנה השביעית לנשואי רחל ולאה שהיא שנת הארבע עשרה לשבת יעקב בחרן נולד יוסף “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני” (בראשית ל', כ"ה). ואז התפשר עם לבן לעבדו עוד שש שנים בצאנו ככתוב “עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך” (ל“א, מ”א) ובכן ברור הדבר, כי נולד יוסף בשנת הארבע עשרה, היא השנה הששית ללדת ראובן בכור יעקב. ודרך הנולדים בפרק אחד למות בפרק אחד אם הגיעו כלם לזקנה. על כן כתוב “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא” לאמר בני דור אחד היו וכלם מתו מחמת זקנה. אך אין למדים מן הכללות ופסוק "וכל אחיו " שנאמר פה אין משמעו אלא מרבית אחיו כי מוצאים אנו את לוי (אשר היה גדול מיוסף לפי חשבוננו, העולה מפרשה ל' שבס' בראשית רק בארבע שנים. ובכן היה בשנת מות יוסף בן מאה וארבע עשרה) שהאריך ימים אחרי יוסף שלש ועשרים שנה שנאמר: “ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה” (שמות ו', ט"ז). ואין ספק כי ראש בית אב – פאטריארך - האחד אשר נותר מכל אחיו ואשר “האריך ימים על כלם” (רש"י), היה מכובד בעיני בניו ודבריו נשמעים להם מאד. ועל כן עלתה בידו לקיים ביד בניו את תורת אבותיו בכל עז. ואין ספק כי בראותו כי מרבית עמו בני אחיו המתים עזבו את דרכי אלהי אבותיהם הרבה עוד להתחזק ביתר שנותיו לקים בידי בניו את דת אלהי אביו בעת אשר לשבטים האחרים לא עמדו עוד אבותיהם בראשם. כי גבור היה האיש בילדותו כאשר ידענוהו עוד מימי שכם, וכביר כח לב ועשוי לבלי חת היה גם ביתו אחריו, כאשר ערך משה רבנו דמות לשבטו העומד על דעתו עושה מעשה ואינו חושש ואינו חוזר לאחוריו (דברים ל"ג, ט‘-י’). ורק בדבר הזה תתבאר המעלה העליונה אשר עלה השבט הזה אשר יעקב אבינו לא אהב אותו כלל וכלל (בראשית ל“ד, ל', מ”ט, ה') ולא הזכיר שמו לשבח גם ביומו האחרון. ודבר זה מסתיע הרבה מאד מן הזכרון היקר מכל יקר השמור לנו במקרא כי נביאים קמו בבית הלוי במצרים: “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה” (ש“א ב', כ”ז וע' דברינו לעיל סמן י' הנבואה הכבושה).

&&& יד: קושי השעבוד

מות מלך מצרים (שמות ב', כ"ג) קובע פרק בדברי ימי השעבוד, כי המלך אשר קם תחתיו הכביד את עלו על ישראל יותר הרבה מאביו. אך עצם התוספת והחדוש שהוסיף על גזרת אביו ושחדש בה סתום בפרשה ב' פרשת מיתת המלך בעלת שלשת הפסוקים ומתפרש מפרשה ג' הסמוכה לה, על כן נפרק נא את הפסוקים הדומים שבזו ובזו ונערוך אותם מערכה מול מערכה:

פרשה ב' פרשה ג'

1. ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב', כ"ג). 1. צעקת בני ישראל באה אלי (ג' ט').

2. וישמע אלהים את נאקתם (ב', כ"ד). 2. ואת צעקתם שמעתי (ג‘, ז’).

3. ויזכור אלהים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב (ב', כ"ד). 3. אנכי אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב (ג‘, ו’).

4. וירא ה' את… בני ישראל (ב', כ"ה). 4. ראה ראיתי את עני עמי (ג‘, ז’). ראיתי את הלחץ (ג‘, ט’).

5. וידע אלהים… (ב', כ"ה). 5. כי ידעתי את מכאוביו (ג‘, ז’).

מחמשת המערכות האלה יתברר כי מה ששכתוב בפרשה זו כתוב בזו: אלא שמשתי המערכות האחרונות יעלה לנו, כי בפסוקי פרשה ב' יש אשר יחסר העקר והפרשה ג' באה וממלאה אותו (ואנחנו נקדנו את מקום החסרון והמלואה פזרנו האותיות) ועקר כל הספור שהוא עצם התוספת והחדוש שהוסיף ושחדש פרעה השני על גזרת אביו חסר מן פרשה ב' ומתפרש מפרשה ג' ודבר זה עולה ממערכה שניה ב'. אם נתבונן עליה במלואה.

וישמע אלהים את נאקתם… (ב', כ"ד). ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו (ג', ז).

ובכן ברור הדבר כי הגזרה הרעה שחדש המלך הזה ואשר בשבילה החלו לחזור בתשובה “ויזעקו אל ה'” היתה גזרת הנוגשים שהעמיד על ישראל, ואשר בימי אביו לא היה זכר לה. גזרה זו מתבארת מכל דברי המלך הקשה הכילי צר העין הזה אשר לא נתן לישראל לבלוע את רוקם. וברוב בצעו והות נפשו היתה כל עבודתם הקשה כאין בעיניו: “למה תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיהם (ה‘, ד’). והשבתם אותם מסבלותם (ה') נרפים הם נרפים (ח') תכבד העבודה… ואל ישעו בדברי שקר (ט') נרפים אתם נרפים (י"ז) לכו עבדו” (י"ה). מכל הדברים האלה ישמע קול נוגש גדול מאד. ולפי העולה מכלל הדברים היו בימי המלך הזה ימי כשלון כח לישראל וירך לבם, אשר לא נענה ולא נכנע מפני העול, אשר נתן עליהם פרעה הראשון (א', י"ב). ובימיו החלו להם ימי "קצר רוח ועבודה קשה (ו‘, ט’).

מפרשה ב' וג' אנו למדים, כי נכונו דברי רבותינו, כי רק מאתים ועשר שנים ישבו אבותינו במצרים (ס"ע, ג'). או מאתים וחמש עשרה לדברי פר“א ולדברי יוסיפוס בקדמוניות היהודים (ספר ב' ט"ו, ג'). ואם ננכה 71 שנות הטובה בימי יוסף לא נשארו וכי אם 139, כי בימי פרעה הראשון אנו רואים רק בקשת תחבולות להכניע את גאון העם הקשה, אשר רעה נשקפה ממנו לממלכה מאהבתו הנאמנה למלכי הרועים (שמות א‘, י’). ופחד כזה אי אפשר להתרגש אחרי עבור מאות שנים מימי כבוש מלכי הרועים. כי אם לכל היותר בדור שני או שלישי לו, כל זמן שימי מלכות זו היו עוד נזכרים ולא יותר. ובשנת לדת משה, היא שנת המאה ושלשים לבוא יעקב למצרים שהיא שנת חמשים ותשע לתחלת השעבוד ולגלת מלכי הרועים עוד התרגש פחד זה בלב מלכי מצרים כנראה מגזרותיו. ומלידת משה עד יצ”מ הלא יתברר לכל רואה כי לא מלכו כ“א שני מלכים המלך שבביתו גדל משה, אשר לפי העולה האריך ימים עד שנות מספר לפני שוב משה ממדין מצרימה, כאשר יעלה ממליצת הכתוב: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (ב', כ"ג) ואת בשורת מיתת מלך זה בשר ה' למשה בצותו אותו לשוב מצרימה (ד', י“ט. ועיין רשב”ם, ראב"ע וספורנו שם וקדמוניות II, 12, 1) והמלך החדש שמלך תחתיו היה האחרון למשעבדי ישראל, כי כל קורא יראה, כי רק עם מלך אחד עסק משה מיום שובו ממדין עד יצ”מ. ואם נצרף תשע וחמשים שנות השעבוד שלפני משה, רק אל ימי שני מלכים שלאחר לדתו, לא נוכל לפי אומד מתקבל להרבות את מספר השנים יותר מן 210 או 215. המלך החדש החליף את שפת אביו. כל מגמת אביו היתה רק להתיש כחם למען הכרת בהם כל שריד עוזר למלכי הרועים, ועל גזרותיו שגזר עליהם לא היו למען התעשר מהם כי אם למען התש את כחם. ודבר זה מפורש הוא במקרא מלא “וישימו עליו שרי מסים” – לא למען הכסף שזה סתם תכלית מטילי מסים כי אם לשם תכלית אחרת – "למען ענותו בסבלותם ". וכאשר ראה כי לא דוכאו בזה, החל לענותם ולהעבידם בפרך. וכאשר עמד בם כחם גם אז לא שוה עוד בנזק המסים והעבודה, ויחשוב מחשבות לאבדם ויצו להמית כל הבן הילוד להם. אך כאשר רבו הימים וירא כי אין עוד פחד לנגד עיניו, הקל ידו מעט מעליהם ולא הוסיף עוד לענותם כאשר בראשונה, וירוח להם מעט כי עיני פרעה זה היו רק אל הבטחון ולא אל הבצע. ומי יודע אם לא קלה עוד מעל ישראל יד מלכי מצרים כל עקר, לוא היה לבם כלב המלך הזה, אך לרעתם קם תחתיו מלך אשר הבצע היה כל מזמתו. הוא הכביד את ידו על ישראל מאד ויפקד עליהם נוגשים, לבלתי נתן להם לשאף רוח ולבלוע רוקם על כן צר להם מאד ויזעקו ותעל שועתם אל אלהים.

&&& טו: פרשת משפטים

הן אמנם כי כלל גדול הוא, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה אך בכל זאת אין לעקור פרשה ממקומה ולקבעה במקום אחר, בלתי אם במקום שהפשט מכריע לזה. והנה פ' משפטים מלבד שנסמכה במקומה לפ' מתן תורה, הנה התבוננו כל הפשטנים כי סמוכה ותכופה היתה לה גם בזמן. הרשב“ם אומר: “משה נגש אל הערפל אשר שם אלהים (תפס הרשב“ם את לשון הפסוק שהוא סיום הספור של מתן תורה, שמות כ', כ”א). “ויאמר ה' אל משה כה תאמר¹⁰ כל הפרשיות הללו עד כאן אל בני ישראל ביום ששמעו עשרת הדברים. ואל משה אמר לבדו בשעת ירידתו. בו ביום עלה אל ה' למחר אתה ואהרן… מיד ירד משה ויספר להם את כל דברי ה' וגו‘… ולמחר בנה מזבח וכו’…” (רשב“ם שמות כ”ד, א'). ורמב”ן מושך ידו במקום זה מרש”י ונותנה לראב“ע בעל מחלוקתו ואומר: “הטוב לראות ר”א שפירש הענין כסדרו ואמר: כי עד הנה ס' הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחרי מתן תורה מיד בו ביום אמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' והתחיל לחזור ולהזהיר על ע”ז לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים, וכל המצות הבאות אח“כ והשלים באזהרת ע”ז ואמר לו: אחרי צותך זה להם עלה אלי אתה ואהרן וכו' וכו‘. והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות השכים בבקר ממחרת וכו’ ובנה מזבח וזבח הזבחים וכו' ולקח הספר וקרא באזניהם וכו‘" (רמב"ן שם). ובכן יעלה לנו כי יום מתן תורה היה יום קבלת משה את פרשת המשפטים ופ’ לא תעשון אתי שלפניה מפי הגבורה. ומחרת יום מ“ת היה יום בנין מזבח ושתים עשרה מצבה זריקת דם ותחלת קריאת התורה ועלית אהרן נדב ואביהוא וזקני ישראל והשתחויתם. ופסוק “ויחזו את האלהים” אין ספק, כי חוזר הוא על מראה האש האוכלת הנזכרת (י"ז). והנה כל דברי שלשת הפשטנים הרשב”ם הראב“ע והרמב”ן עולים הם מפשט הפרשה המתפרשת עוד יותר ממקום אחר, כי תכופה היתה פ' משפטים לעשרת הדברות.

ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות את עשרת הדברים וגו' ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים וגו' (דברים ד', י“ג-י”ד).

ויהי בשמעכם את הקול וגו‘: ותאמרו הן הראנו ה’ וגו‘: וישמע ה’ וגו' ויאמר ה' אלי שמעתי וגו‘: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם: ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה החקים והמשפטים וגו’ (ה‘, כ’-כ"ח).

ואם נתבונן היטב נראה כי פ' משפטים ופרשת לא תעשון אתי שלפניה ברובן ובעקרן, הן הרחבה לעשרת הדברות:

עשרת הדברות	פ‘ משפטים ופ’ “לא תעשון אתי”
1. אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (כ‘, ב’). “כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (רמב"ן).	1. יצא לחפשי (כ"א, ב'). ויצאה אשתו עמו (ג'). לא תצא כצאת העבדים (ז'). ויצאה חנם (י"א).
2. לא יהיה לך אלהים אחרים.	2. לא תעשון אתי אלהי כסף (כ', כ"ג). זובח לאלהים יחרם (כ“ב, י”ט). לא תשתחווה לאלהיהם ולא תעבדם (כ“ג, כ”ד). לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (ל"ב).
3. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.	3. לא תשא שמע שוא (כ"ג, א'). מדבר שקר תרחק (ז').
4. זכור את יום השבת.	4. ושש שנים תזרע וגו'. והשביעית תשמטנה (י'-י"א). וביום השביעי תשבות (י"ב). שלש רגלים תחוג לי (י"ד).
5. כבד את אביך.	5. ומכה אביו (כ“א, ט”ו). ומקלל אביו (י"ז). אלהים לא תקלל ונשיא וגו' (כ“ב, כ”ז).
6. לא תרצח.	6. ומכה איש (כ“א, י”ב). וכי יזיד (י"ד). ואם אסון יהיה (כ"ג). וכי יגח שור את איש (כ"ח).
7. לא תנאף.	7. וכי יפתה (כ“ב, ט”ו). מכשפה לא תחיה11 (כ“ב, י”ז). כל שוכב עם בהמה (י"ח).
8. לא תגנוב.	8. וגונב איש12 (כ“א, ט”ז). כי יגנוב איש (ל"ז). אם במחתרת (כ"ב, א'). הלכות שומרים, נזיקין וכל דיני ממונות האמורים בפרשה.
9. לא תענה.	9. אל תשת ידך… להיות עד חמס (כ"ג, א').
10. לא תחמוד.	10. כל המצות שבין אדם לחבירו בדברים המסורים ללב האמורים בפרשה זו.

&&& טז: מעשה עגל

דבר זה מפורש הוא בתורה, כי משחטאו ישראל בעגל, נטלה הכהונה מבכוריהם ונתנה לשבט הלוי, השבט האחד שלא התגאל בעבודה זרה זו. ועתה מה יקשה בעיני כל בעל דעת אם אמת הדבר כי אהרן עשה ח“ו את העגל, איך נתנה הכהונה לדורות עולם דוקא לעושה העגל לו לעצמו ולזרעו? מן המשתחוים לע”ז נטלה ולעושה אותה נתנה?? והלא העשיה קשה מהשתחוויה, והעם ראה ושתק? ואבלי שלשת אלפי האיש ראו ושתקו? ואנחנו יודעים את הדור היוצא ממצרים, כי נקהלו על משה ועל אהרן לחלוק גם בדברים שמסרו נפשותם עליהם, ובדבר כזה אשר לוא ח"ו היה כפשוטו לא היה כמוהו לרשע, ראה ושתקו? וקרח ועדתו אשר בקשו תנואות על משה ואהרן ידעו דבר זה ושתקו? אך תשובה על כל הפלאות האלה היא חקר הדבר לאמתו, לאמר: בקרת כל הכתובים המדברים על מעשה העגל לפי הכלל העולה מהם ולא לפי גופי אותיותיהם, הן רגילים אנחנו להתבונן בשני פסוקים אלה בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו” (שמות ל"ב, ד') ובפסוק “אשר עשה אהרן” (ל"ה). ורואים אנחנו ומתפלאים ומישבים הדבר ברמז, ובאין לנו ישוב אחר, אנוסים אנו להניח את רוחנו בזה ושוכחים כי יש כמה וכמה פסוקים האומרים בפירוש, כי רק העם עשה את העגל: שחת עמך וגו'. עשו להם עגל מסכה (ח'). ויקח את העגל אשר עשו (כ'). חטא העם… ויעשו להם אלהי זהב (ל"א). העם על אשר עשו את העגל (ל"ה), עשו להם מסכה (דברים ט', י"ב), עשיתם לכם עגל (ט"ז). עשיתם את העגל (כ"א), יעשו עגל בחורב (תהלים ק“ו, י”ט). עשו להם עגל (נחמיה ט', י"ח). הרי יש לנו תשעה פסוקים המעידים לנו, כי גם העובדים גם העושים היו מבני העם ולא אהרן. ובכן אין לנו אלא לברר עד כמה היתה אחריות דבר זה על אהרן.

והנה רבותינו חולקים את המקור הראשון למאורע זה את פרשת ל“ב שבס' שמות לשני חלקים: לעשרים פסוקים הראשונים הם קוראים “מעשה עגל הראשון” ומתירים לתרגם אותו בצבור כשאר כל התורה ואינם חוששין לכבוד הדור ההוא ומפסוק כ”א ואילך הם קוראים “מעשה עגל השני” ואוסרים לתרגם אותו בצבור (מגלה כ"ה), והרי“ף ז”ל והתוספות פירשו, כי אסרו לתרגם מעשה עגל השני משום כבודו של אהרן, ובכן עולה מדבריהם, כי בעשרים פסוקים הראשונים אין שום זכר בגנאי לאהרן כי אם לדור המדבר, ועל כבוד הדור ההוא לא חסו, אבל בפסוקים האחרונים שיש חלול כבוד לאהרן אסרו את התרגום מפני כבודו.

על דבר זה ישאל כל איש: וכי משא פנים יש בדבר?

אך אם נתבונן היטב במשנתנו ובגמרא שעליה נראה, כי לא חסו רבותינו על גדולינו “מעשה תמר ויהודה, מעשה אמנון ותמר נקראין ומתרגמין”, אף כי יהודה היה ראש שבטי ישראל, ואמנון בכור דוד היה. ואימתי אסרו לתרגם את הפסוק המדבר בגנות גדולים שחטאו? בזמן שנזכר עמם בעצם הפסוק ההוא גדול אחר שלא חטא. הנה יהודה היה גדול מראובן בעיני תורתנו, בראובן נאמר “אל תותר” (בראשית מ"ט, ד') וביהודה נאמר “אתה יודוך אחיך” (ח') ודבר זה פירש עוד יותר בדהי“א ה‘, א’-ב-. ובכ”ז הורו רבותינו: “מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם” יען כי בפסוק ההוא נזכר שתי פעמים שם “ישראל” אביו וגם נזכר כי בלהה היתה פלגש אביו. ובכן לא על כבודו חסו רבותינו, כי אם על כבוד אביו הטהור. וראיה לדברינו דברי תלמודנו: “מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין, והאמרת מעשה אמנון ותמר נקקרא ומתרגם? לא קשוא! הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא” (מגלה שם). ומזה אנו רואים, כי בכל מקום שחטא אחד מגדולינו לא כסו עליו אלא במקום שהיה גנאי לאחרים אבל במקום שלא היה גנאי אלא לעצמו התירו, וכבר הרגיש בעל כ“מ, כי דעת הרמב”ם ז“ל לתרגם מעשה דוד ובת שבע (כ“מ רמב”ם הל' תפלה י“ב, י”ב) ועתה אם חסו על כבודו של אהרן, אין זאת כי ברור הדבר בעיניהם, כי לא אהרן עשה ח”ו את העגל כי אם אנשים מבני העם, על כן על כבוד האנשים ההם לא חסו, כי המה החוטאים ואל כבודו חסו יען כי היה נקי.

ואם רבותינו אוסרי התרגום מפני כבודו של אהרן במעשה עגל השני, לא אסרוהו במעשה העגל הראשון, שהוא עשרים פסוקים הראשונים, אין זאת, כי אם ברור הדבר שבעיניהם לא נמצא שום שמץ לעז על אהרן בעשרים פסוקים הראשונים. ועתה נפרוט נא את תולדות מעשה העגל לפרטיהן, מבלי הזכר עוד שם עושיו, ומצאנו כי היתה שם תרעומת (שמות ל"ב, א'), מצות פריקת נזמים (ב'), מעשה הפריקה, ההבאה (ג'), הלקיחה, צרירה בחרט (ד'), השלכה באש (כ"ד), עשית העגל (ד'), או יציאת העגל (כ"ד), ואמירת אלה אלהיך (ד'), ואנו אין לנו לברר עד כמה היתה יד אהרן באמצע. והנה לפי המפורש בתורה היתה מצות הפריקה והלקיחה והצרירה וההשלכה לאהרן. ולפי הנראה בסקירה הראשונה גם העשיה לאהרן ורק מן אמירת אלה אלהיך ואילך היתה לבני העם. אך לוא היתה באמת גם העשיה לאהרן מה מקום לדבר הפסוק “וירא אהרן " של אחריו? מה ראה עכשיו שלא ראה קודם לכן? הלא הם אמרו לו, כי יעשה להם אלהים והוא עשה להם ומה לו עוד? ומה מקום לדברי הפסוק “ויצא העגל הזה?” הנה משה רבינו חכם שבחכמים ויודע כי לא מעצמו יצא ההבל הזה כי אם ידי אדם עשוהו? אך באמת יש לנו לשום לב, כי אהרן מפורסם הוא בעמנו לאיש חסיד עובד ה' אוהב את הבריות, אוהב שלום ורודף שלום, אך כח לב לא היה לו, כאשר היה לאחיו למרע”ה, וע“כ הפקיד משה את חור עמו בעלותו ההרה. ומסורה עלתה בידנו, כי חור התיצב באמת בפני האספסוף ויהרגוהו, ואהרן ראה כי לא בכח יגבר להם התחכם להשלות אותם כי גם הוא יתן ידו להם בדבר זה, ויצום להביא את זהבם לו למען לא יעשו הם ע”ז, וכאשר הביאוהו לו צרר אותו בחרט ויתן אותו לצורפים להשליכהו באש לעשות אותו למוצק אחד ולהאריך ביציקתו ובצריפתו, כי אמר בין כה ובין כה ישוב משה. והצורפים מעלו וימהרו ויעשו את העגל שלא מדעתו, ודבר זה פירש רש“י ז”ל “ויצא העגל: ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא” (רש“י כ”ד). ועתה יכון דבר הפסוק “וירא אהרן” כי באמת ראה דבר, שלא עלה על לבו, כי הוא אמר לדחותם מרגע לרגע, עד שוב משה והנה לדאבון לבו נעשה הדבר אשר ירא ממנו “ויצא העגל הזה”. ופסוק ויצא העגל הזה בא ולמד על חבירו כי בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה” יש לנו לראות תבת “ויעשהו” כאלו היה שורוק נקוד תחת השין והיה כתוב ויעשֻהו. ובכן היתה ההשלכה, המעשה האחרון שנעשה כרצון אהרן. והרשב“ם הפשטן המובהק מונה את הצרירה לאחרית מעשה אהרן ובכן היתה העשיה ע”י אחרים, ואומר: “ויצר אותו בחרט, הזהב לקח [אהרן] מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר [אהרן] את כלם בבגד¹³ עד שעשו [אנשים מן העם] דפוס של חומר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת העגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה העגל כדכתיב ואשליכהו ויצא העגל הזה”: (רשב“ם שמות ל”ב, ד') והרב ספורנו הסובר כי גם ההשלכה היתה בידי אהרן אומר: “ואשליכהו באש” בקשתי לאחר את הדבר, והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים וכו' ויצא העגל הזה, בלתי פעולת השתדלות ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם, כי אמנם באמרו “ויעשהו עגל מסכה” לא אמר זה על אהרן אבל רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט וכו‘" (ספורנו שמות ל“ב, כ”ד). ולא רחוקה היא דעת בעלי המדרש שהמעט מהם שהם מנקים את אהרן מעון זה אלא שתולים הם את הסרחון בערב רב ודבריהם קרובים מאד לפשט הכתוב: "רבי הונא ור’ איבו בשם רש“ב נחמן: מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל היה להם לאמר אלה אלהינו אלא הגרים שעלו עמהם ממצרים עשוהו והם מונים לישראל ואומרים אלה אלהיך ישראל” (ויק“ר כ”ז). ודעה זו המתלקטת מדברי רש“י ורשב”ם וספורנו היא היתה דעת רבותינו, כי גם הם פירשו ויעשהו: “עשה אותו העושה” או כי קרא את תבת “ויעשהו: ויעשוהו” (כי גם שנויים קלים בקריאה מצאנו מימות רש"י עד ימינו גם באותיות “מדהבה ומרהבה” (רש“י ישעיה י”ד, ד'). גם ספקות בתבות שלמות “צדק: ארץ” (מנחת שי משלי ח', ט"ז) ואף כי בנקוד, אשר לפי המסקנה האחרונה הוקבעו סמניו בימי הגאונים) ולפי זה עד פסוק כ“א המספר את דברי התוכחה שהוכיח משה את אהרן אין זכר לפי דעת רבותינו, כי חטא אהרן וע”כ לא אסרו לתרגם אלא משם והלאה.

וגם משם והלאה אין לנו בכל מעשה עגל השני, אלא מלה אחת קשה והיא מלת אשר עשה אהרן ובמקום זה תלה הכתוב את הסרחון בו על אשר הסביר להם פנים בתחלה, עד כי מסר אותו לצורפים, כי לאיש כמהו היה לעמוד בפרץ בשעה רעה כזאת. ועל כן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ויען כי הקב“ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, “התאנף ה' מאד להשמידו” (דברים ט‘, כ’). אבל באמת אחרי התפרש מלה הקשה הזאת משלפניה מתרככת היא הרבה מקשיה. נפתח נא במה שסיים הכתוב ונסיים במה שפתח וראינו, כי בפסוק האחרון כלולים העם ואהרן בפסוק אחד לאמר: ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות ל“ב, ל”ה). ובכן יש כאן עשיה לעם ועשיה לאהרן, אך אם נחזור כעשרה פסוקים לאחורינו, נראה מה בין העשיה של העם לעשיה של אהרן, “וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וגו'” (כ"ה), פירושו הוא כי יצא העם מידי סדורו הנמרץ שסדרו משה לתרבות רעה. ומי חייב בדבר? כי פרעו אהרן! כי יד אהרן, אשר לא ידע רק חסד ושלום, לא היתה חזקה כיד משה האומר יקוב הדין את ההר, ועל כן שובב העם בארבעים ימי ממשלתו משובה נצחת, והוא לא יכול לעצור בם ובכן לא עשיה היתה אשמת אהרן, כי אם חדלה אשר חדל להחזיק את ידו על הרעים בעם וליסרם, ואת החדלה הזאת צרף הקב”ה לאהרן למעשה, אבל באמת לא היה שם אלא גרם. ודבר זה מפורש ומבורר עוד יותר בפסוק ראשון שבמעשה עגל בדבר התרעומת שהתרעם משה על אהרן “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה” (כ"א). פעל “הבא” שבמקרא תרגום מלא הוא לפעל “גרום” שבמשנה שפרושו: עשה מעשה שלעצמו אינו רע, אבל הוא מוליד רע לאחרים. למשל אאע"ה ויצחק אמרו לנשיהם אחותי היא, בדבר זה לעצמו אין חטא, אבל יכול היה להביא אחרים לידי חטא. בשני מקומות אלה כתוב “הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה” (בראשית כ‘, ט’) “והבאת עלינו אשם” (כ"ו, י'). ומשמע שני פסוקים אלה לאמר: אתה לא חטאת ולא אשמת מאומה, אך מתוך מעשיך שלעצמם אינם רעים גרמת חטאה ואשם לאחרים. אף משה אומר לאהרן כן מתוך דרכיך שאין בהם רע ושאין בהם מעשה כלל, אלא רפיון שלא נתן להמחל הבאת על העם חטאה גדולה לאמר, גרמת להם לחטוא חטא חמור, כי היה לך למחות ולא מחית, ועתה מעלה אני עליך כאלו עשית אף כי נקי וצדיק אתה.

&&& יז: הבכורה והלויה

מסורת נאמנה ועתיקה מאד מסרה לנו משנתנו, אשר ראשית דבריה אלה הם: “עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים” (זבחים קיב:) ואחרי כן הולכת המסורה ופורטת בדקדוק גדול את תולדות אסור הבמות והתרן שנאסרו וחזרו והותרו עד בנין ביהמ"ק על הר המוריה, שאז נאסרו אסור עולם. והנה כל חליפות האיסור וההיתר אינן אלא תולדות שנוי מקום, חוץ מן האסור הראשון שנאסרו גם הבמות גם הבכורות המכהנים עליהם, שהיה תולדות שנוי גדול הרבה משנוי מקום.

והנה השנוי הגדול הזה מתלקט מן המאורעות ומן המאמרים שבפסוקי התורה אשר נביא עוד מעט את כלם. אך יען כי גם בהקבץ גם הפסוקים האלה למקום אחד עוד יחסר הדבק ביניהם, נביאה נא ראשונה מאמרים אחדים לקדמונינו המבררים מאד את הענין הזה. הלא אלה דבריהם: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: ראוין היו כל ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל נטלו ונתנו לכהנים” (מכילתא שמות י"ט, ו'). ובכן הטיבו קדמונינו להתבונן ולראות כי הכונה הראשונה של נותן התורה היתה לקדש את כל משפחות יעקב, בהכשירו את בכורי כל העם מקצה לכהונה ולאכילת קדשים. אך יען כי קלקלו במעשה העגל נכנסו תחתיהם הלוים, אשר “לא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמן על קדושת השם שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי… אבל הבכורות הם ריחקו עצמן מן הקב”ה והם הקריבו לפני העגל לכך ריחקן הקב“ה”. (במדבר רבה ד') “אמר לו האלהים אני נתתי פרוקפי¹⁴ לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי” (שם). שלשת מאמרי קדמונינו המובאים בזה הם הדבק בין המקראות המפוזרים שבמקרא, המספרים את הדבר הזה איש איש במקומו. ועתה נסדרה נא אנחנו את המאורע הזה בכל חליפותיו מתחלתו ועד סופו בזכרון כל הכתובים המדברים עליו.

תיכף למכת בכורות נצטוה משה לקדש את הבכורים לכהונה, שנאמר וידבר ה' וגו‘: קדש לי כל בכור וגו’ (שמות י"ג) ודבר זה המפורש במקומו חוזר ונזכר במקראות אלה… “ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל (במדבר ג', י"ג). כי לי כל בכור בבני ישראל… ביום הכותי כל בכור בא”מ הקדשתי אותם לי (ח', י"ז). והבכורים האלה נקראו כהנים כדברי רש“י, רשב”ם וראב"ע (שמות י“ט, כ”ב) בשעת מתן תורה, ובכהונתם זו עמדו עד שקלקלו במעשה העגל. ואם נעלה על לב כי עד אחרי פרשת משפטים ידובר רק על המאורעות שאירעו ועל המצוות שנצטוו ישראל קודם מעשה העגל, יש לנו להחליט כי כל האמור בפרשיות ההן מתוכן הוא אל עבודת הבכורים. ובאמת אנו מוצאים את מעשה קדוש הבכורים לכהונה בפרשה זו בפסוק “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'” (כ"ד, ה'), שפירושו: “בכורות” (אונקלוס, רש“י רשב”ם ורמב"ן שם).

מכל אלה שמענו כי עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות אך כי הבמות היו מותרות לא שמענו. אולם בטרם נברר דבר זה נביאה נא ברייתא אחת המוספת עוד קולות על סדר העבודה שנהג עד שלא הוקם המשכן, ואלה דבריה: “עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות, ועבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין וכו'” (זבחים קט"ו:). לפי זה נוספו על הכשר בכורים לכהונה והיתר במות למזבח השנוים במשנה, גם התר חיה טהורה ובעלי מומין לקרבן והכשר נקבה אפילו לעולה והכשר זכר אפילו לחטאת¹⁵. ובכן רואים אנחנו כי לפי דעת רבותינו הברורה היתה העבודה בימי כהונת הבכורים קלה מאד ופשוטה מאד ולא נהגו בה כל הדקדוקים הדקים מאד מאד שנאמרו למשה בתורת כהנים אחרי אשר הוקם המשכן.

ואם נשים לב אל הפרשה “לא תעשון אתי” הסמוכה למתן תורה לאחריה ונתבונן בדברי הפשטנים וברמזיהם הנמרצים, יצא לנו כי לפי עמק הפשט, נאמרה פרשה זו רק על העבודה המכוונת בראשיתה, לאמר על עבודת בכורי ישראל בבמות יחיד, ולא על העבודה שנהגה אחרי כן בידי בני אהרן. והכהונה המכוונת פשוטה היתה מאד ולא חובה היתה כי אם רשות.

והנה המצוה הראשונה שבפרשה זו התכופה לעשרת הדברות היא זכרון מעמד הר סיני, שהוא טעם מספיק ומכריע לאסור עבודה זרה (שמות כ', כ“ב. כ”ה). ושניה לה מצות בנין מזבח, אלא ששתי המצוות האלה הקרובות מאד במקומן, רחוקות ונבדלות מאד אשה מרעותה בערכן. אסור ע“ז הוא חובה חמורה מאד השקולה כנגד כל התורה כלה ומצות בנין מזבח אדמה האמורה שם קלה היא מאד, ולא היתה אז אלא רשות ועל הפסוק “מזבח אדמה תעשה לי” (כ"ד), פירש הרמב”ן ז"ל בטוב טעמו: “אני מתיר לכם לתעשו מזבח לי” (רמב“ן שם כ”ב) ובכן אין מצוה זו גזרת חיוב אלא התר ונתינת רשות.

והראב“ע השכיל לברר במקרא זה לפי אמתת פשוטו ויפרד בחכמתו בין גוף מצות מתן אדמה במזבח הנחשת, שהיא הלכה רוחת בישראל ובין המצוה העולה מן המקרא הזה לפי עקר פשוטו, ואלה דבריו “וקדמונינו אמרו כי הטעם (של פסוק מזבח אדמה תעשה לי) לשום אדמה במזבח הנחשת. ואמת אמרו כי כן עשו, רק שמו זה הפסוק לזכר ואסמכתא ואין זה פשוטו וכו' וכו' וכו‘. והנה פי’ מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה וזהו שכתוב שם (שמות כ"ד, ד') ויבן מזבח תחת ההר” (ראב“ע שמות כ', כ”א). ובכן עולה לנו מן הכתוב הזה, לפי דברי הראב”ע, כי עד שלא חטאו ישראל בעגל לא רצה הקב“ה אלא מזבח אדמה דל ופשוט מאד, וגם זאת רק בתורת רשות ולא בתורת חובה, כדברי הרמב”ן, או מזבח אבנים. ומתוך סדר הכתובים וממליצת “ואם” יעלה עוד בידנו, כי מזבח אדמה היה מצוה מן המובחר כי חבה ואהבה דרש ה' מיד עמו ולא פאר ויקר כדברי הרב ר“ע ספורנו ז”ל “לא תצטרך לעשות ךהיכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות למען אקרב עליכם, אבל יספיק מזבח אדמה” (ספורנו כ‘, כ"א וע’ רש"י תהלים מ‘, כ’). ולפי דברים אלה אי אפשר בשום פנים לפסוק זה להאמר על המשכן והמקדש, כי הם הלא היה היו היכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות. ובכן למדנו גם מפי פרשן מובהק זה כי לפי הפשט הגמור נאמרה פרשת מזבח אדמה על העבודה בבכורים ולא על עבודת הכהנים שנתחדשה אחרי מעשה העגל; וכי גם מזבח אדמה הדל הזה לא היה חובת צבור אלא רשות לכל יחיד אשר נשאו לבו. ודבר זה מתבאר היטב מן המליצה המסימת פסוק זה לאמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך” (כ', כ"ד). שהבחינוה רבותינו בטוב טעמם כי נאמרה על היחיד ולא על הצבור כמאמרם הרגיל “ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום וגו'” (ברכות ו‘. אבות ג’, ו').

אך לדעתנו לא נתקימה מצוה זו בישראל אלא פעם אחת (לדברי הראב"ע שזכרנו) בידי משה רבנו בכבודו ובעצמו ממחרת יום מתן תורה (כ"ד, ד'). שאז החלה העבודה בנערי בני ישראל הבכורים (ה'). ומקץ ארבעים יום ליום הקדוש והנעלה בכל ימי העולם קלקלו ישראל בעגל בעצת הערב הרב, והבכורים יותר מכלם, לפי דברי המסורת שעלתה בידי רבותינו שאמרו: “שבר ה' מטה רשעים, אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה " (ירושלמי מגלה א', י"א). ואז קרא משה ברדתו מן ההר “מי לה' אלי” ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר וגו' ויעשו וגו‘, ויאמר משה מלאו ידכם היום לה’ וגו' (שמות ל“ב, כ”ו-כ"ט), ופי' רש”י “בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום” (רש“י כ”ט), וזהו “בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי” (ראב"ע שם), ופסוק זה שהביא הראב"ע נאמר בספר דברים (י‘, ח’). וחוזר על מעשה העגל שהרחיב משה לספר שם בפרשה ההיא ובפרשה שלפניה, ועל מאורע זה נאמר “ואני לקחתי את הלוים… תחת כל בכור… מבני ישראל וגו'” (במדבר ג', י"ב). “ולקחת את הלוים לי… תחת כל בכור בבני ישראל וגו' (מ"א). “קח הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו'” (מ"ה). “ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל” (ח', י"ח). על פי הדברים האלה נטלה הכהונה מן הבכורים ונתנה לשבט הלוי ביום מעשה העגל. ויום זה הוא לפי חשבון רבותינו המתקבל מאד בשבעה עשר בתמוז, אך יסוד המשכן ומזבח הצבור תחת הבמות היה כשמונים יום אחרי כן לפי המסורת העתיקה האומרת “ירד – מרע”ה – בעשרה בתשרי והוא היה יום הכפורים, ובשרם שנתרצה לפני המקום. ויהי ברדת משה וגו‘… וישובו אליו וגו’: ואח”כ נגשו כל בני ישראל ויצום וגו‘. מה צום? – צום לעשות את המשכן, התחילו לעשות במלאכת המשכן ויבא כל איש אשר נשאו לבו וגו’… " (ס"ע ו').

על הפסול הזה שנפסלו בכורי ישראל מן הכהונה הצטערו גדולי ישראל מעולם ואת צער זה הביע יחזקאל הנביא באמרו: “יען משפטי מאסו… ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם: וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו‘: ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם " (יחזקאל כ', כ“ד-כ”ו). ופי’ גלולי אבותם הוא ע”ז שנכשלו בה במצרים אחרי מות יוסף ועבודה זו היא על כרחה העגל, “בהעביר כל פטר רחם”, “במתנותם” הוא מצות פדיון בכורים כי פדיון זה מעיד עליהם שהם נגואלו מן הכהונה, ועל כן לא טובים להם החוקים, כי מוכיחים הם עליהם את פסולם לעבודה, שבתחלה היו כשרים לה, “ומשפטים לא יהיו בהם” כי המעט מכל בכורי העם שבטלה כהונתם, למן הזמן שנבחרו הלוים. אלא שנגזר עליהם "והזר הקרב יומת (במדבר א', נ"א). ואסור זה היה בתחלתו קשה ומסוכן מאד בעיני ישראל (י“ז, כ”ז-כ"ח).

והחריץ העמוק אשר חרץ מעשה העגל בתולדות בני ישראל נראה ונכר היטב בפרשיות התורה. בפרשת משפטים, האמורה ביום מתן תורה ארבעים יום קודם למעשה העגל, נאמר “בכור בניך תתן לי” (שמות כ“ב, כ”ה), שמשמעו כפשוטו: אותו ולא את פדיונו. ובפרשה האמורה מפיו ביום שנצטוה על הלוחות השניות אחרי מעשה העגל נאמר “כל בכור בניך תפדה " (ל"ד, כ'). ולדעתנו אין שום ספק בדבר, כי פרשת “קדש לי כל בכור” (י"ג, ב') נאמרה תיכף אחרי יצ”מ, כי לפי אמתת פשט הכתוב הוקש שם בכור אדם לבכור בהמה, לומר לך כשם שקדושת בכור בהמה קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאה מידי קדושתה, כך קדושת בכור אדם קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאו מידי קדושתו. ודבר זה אי אפשר אלא לפי הכוונה הראשונה שיהיו הבכורים הכהנים המקודשים בישראל. ומשה רבנו ע"ה בכתבו את כל דברי התורה אחרי מתן תורה (כ"ד, ד'), כתב גם פרשה זו במקומה הראוי לה לפי זמנה, ומשחטאו ישראל בעגל ונכנסו לוים תחת בכורים הניחה תורה פרשה ראשונה במקומה אלא שהוסיפה לה פרשת “והיה כי יביאך” בשביל דבר שנתחדש בה. שהוא קדושת דמים שנכנסה תחת קדושת הגוף לאמר: בשביל פדיון בכורים שנתחדש אחרי מעשה העגל. ובפרשה שניה אין כתוב עוד “קדש לי כל בכור” שהוא קדושת הגוף כי אם "וכל בכור אדם בבניך תפדה " (י“ג, י”ג), "וכל בכור בני אפדה " (ט"ו), שהוא קדושת דמים. ופה לא הוקש עוד בכור אדם לבכור בהמה כי אם נבדל ממנו הבדלה גמורה ורק לפי דעתנו זאת תכון סמיכת פרשת “והיה כי יביאך” לפרשת “קדש” שלפניה הנפרדה ממנה בפתיחה, להורות כי אינה תשלום לשלפניה, כי אם ענין מחודש ומיוחד לעצמו.

&&& יח: העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק

בפי המסורת העתיקה על דבר העבודה במדבר, אנו מוצאים שני דברים משונים ומתמיהים. מצד זה נאסר בדור המדבר משהוקם המשכן גם בשר חולין המותר לישראל בכל הדורות, ולא הותר לאבותינו במדבר בשר בכלל אלא אם כן היה קרב שלמים, ומצד זה גם העבודה שנעשתה חובה בכל הדורות שביהמ"ק היה קים, לא היתה אלא רשות במדבר גם משהוקם המשכן.

ועל פטור שנפטרו ישראל מעבודת צבור נאמרו דברי הנביא “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל” (עמוס ה', כ"ה). ועתה נביאה נא את דברי קדמונינו המדברים בענין זה, אשר לפי דרכם יתבארו ויתחזקו היטב מדברי הנביא.

על הקרבן הראשון, שהקריבו ישראל בשעת צאתם ממצרים, לאמר: בליל פסח מצרים. כתוב בתורה: “והיה כי תבאו אל הארץ… ושמרתם את העבודה הזאת” (שמות י“ב, כ”ה). ועל זה אמרו רבותיהו “תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן” (מכילתא שם), “ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור” (רש"י שמות שם).

וגם התמיד שהקריבו ישראל בארץ יום יום לא קרב במדבר כדתניא: “עולת תמיד העשויה בהר סיני. ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה”¹⁶ (חגיגה ו':). “וג”כ אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב במשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא לשם, וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה וכו' והנה אין להם בכל הקרבנות חובה" (רמב“ן דברים י”ב, ח').

את הדבר הזה אשר הרמב“ן ז”ל הרב המובהק גם בבקורת המקרא, גם בחקר דברי קדמונינו גם בדעת ישרה מאד, החליט גם הראב“ע ז”ל בפירושו (שמ' כ“ט, מ”ב. עמוד ה', כ"ה). אך טעמו שנתן לדבר אינו מתקיים כלל, כי הוא תולה את פטור זה בחוסר צאן ובקר שחסר להם עד שנת הארבעים “ששללו המדינים והאמוריים” (בפירושו לעמוס שם). וזה אינו, כי מוצאים אנחנו את העם כבד במקנה צאן ובקר גם בימי ענים במצרים, גם בכל שנות לכתם במדבר (שמות ט‘, ו’. י‘, כ“ו. י”ב, ל“ח. י”ז, ג’. במדבר ג‘, מ N" ה. כ’, ד‘. ח’. י“א. י”ט. ועי' ספרי במדבר סוף פ"ו). וכל אלה הלא היו לפני מלחמות המדינים והאמורים, ואלו מתו במדבר כל המקנה הכבד אשר הוציאו מארץ גשן כדברי הראב“ע, אין ספק כי התלוננו העם מאד, ואנחנו הן לא מצאנו אף שמץ תלונה כזאת. ואלו היה המקנה אשר היה לישראל בשנת הארבעים שלל מדין ואמורי, כי עתה לא היה חלק בגוב”ר גדול משל שאר השבטים (במדבר ל"ב, א'). כי במלחמת מדין יצאו “אלף למטה לכל מטות ישראל” (במדבר ל"א, ד‘-ה’) וגם במלחמת סיחון ועוג הלא נלחמו כל ישראל בשוה. ועתה אם תלוי הדבר בגִדול אפשר כי שבטים אלה הצליחו או השכילו במרבית הבהמה וגִדולה יותר מאחיהם ועל כן הגדילו לעשות חיל מהם. אך אם תלוי הדבר בשלל מה מקום ליתרון שבט על רעהו אם כלם נלחמו בשוה? ובכן בטל הטעם שנתן הראב“ע, אבל העקר קים, כי נפטרו ישראל מכל מיני עבודה שבמקדש כל ימי היותם במדבר וכל עבודתם לא היתה אלא רשות גמורה כדברי הרמב”ן ז"ל האומר "ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל (רמב“ן דברים י”ב, ח').

אבל במאמר זה שיש בו קולה גדולה לענין חובת קרבן יש בו חומרה גדולה לענין אכילת בשר חולין שנאסרה לישראל במדבר, אם לא קרב שלמים על גבי המזבח. ועיקר אסור חמור זה נאמר בפרשה י"ז בס' ויקרא (י"ז, ג‘-ו’). וטעמו מבואר בפסוק ז' שם ומתבאר בגוף ספרנו, אלא שיש חלוקי דעות בדברי קדמונינו ובדברי מפרשי התורה. ואלה דבריהם: "תניא: כי ירחיב ה' את גבולך… בכל אות נפשך תאכל בשר (דברים י"ב, כ') ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה¹⁷ נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה (חולין ט"ז:).

ותניא אידך "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך… וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת (דברים שם כ"א) ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה¹⁸ שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה (חולין י"ז).

לפי דברי שתי הברייתות האלה מדייק ר' עקיבא את מלת “וזבחת” לאמר: מעתה, משתכנס לארץ, לא תאכל עוד בשר נחירה כאשר הורגלת, כי אם זבוח תזבח ואחר תאכל. ובכן תהיה השחיטה חומרה מחודשת לבאי הארץ, שלא נהגה כל ימי היותם במדבר. והנה לבד שמליצת “בכל אות נפשך” האמורה שתי פעמים בשני פסוקים אלה, מוכחת יותר על היתר מאסור, הנה קשה דבר זה בעצמו, מה נפשך אם טעם מצות שחיטה לצרף בה את הבריות (ב“ר מ”ד), במה נבדלו או נגרעו אנשי דור המדבר שלא ניתנה מצוה זו גם להם? ואם לא ניתנה שחיטה אלא להוציא את הדם, הלא תתוסף על השאלה הכוללת הזאת עוד שאלה מיוחדת, הלא בפירוש שמענו שנצטוו אנשי דור המדבר על הדם (ויקרא ג‘, י"ז. ז’, כ“ו. כ”ז. י“ז, י'. י”ב) ועוד מה ענין ביאת הארץ ורחוק מקום למקדש לאסור נחירה, ומדבר וקרוב מקום להתרה? והשאלות האלה התוקפות עלינו תכרענה אותנו להחזיק בדברי ר' ישמעאל שלדעתו היה אסור בשר תאוה נוהג במדבר ומשנכנסו ישראל לארץ הותר להם אסור זה. ובאמת מעיד כל הסגנון העולה משני פסוקים אלה, כי קולה ולא חומרה באה תורה לחדש פה. ופסוק שני בא לבאר את נחיצות ביטול איסור בשר תאוה שאי אפשר להתקיים עוד ברחוק מקום כמו שבארוהו רבותינו: “מעיקרא מאי טעמא איתסר, משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ”ט אשתרו משום דהוו מרחקי ממשכן" (חולין ט"ז:).

ודעת ר' ישמעאל, שנאסר בשר תאוה לישראל במדבר, המתקימת במקומה בפסוקים אלה שבמשנה תורה, שבאו להתיר אסור זה בכניסת ישראל לארץ, מתקימת גם ממקום אחר מפרשה שבתורת כהנים, שהיא עצם מקור האסור זה לדור המדבר. פרשה זו האומרת לאמר: “איש איש אשר ישחט שור וגו‘: ואל פתח אהל מועד לא הביאו קרבן… ונכרת וגו’: למען אשר וגו'” וזבחו זבחי שלמים לה' אותם: וזרק וגו‘: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וגו’ (ויקרא י"ז, ג‘-ז’). ואת הדבר הזה באר היטב הרמב“ן בפירושו לתורה לאמר… והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שנאמר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה'” (רמב“ן ויקרא י”ז, ב'), אך בכ“ז לא נטו לישב פרשה זו באסור בשר תאוה קצת גדולינו כגון רש”י בפירושו לתורה באמרו: “במוקדשין הכתוב מדבר שנאמר להקריב קרבן” (ויקרא י"ז, ג') ותוספות ד“ה “שבתחלה”, באמרן “דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ” (חולין ט"ז.), מפני שהצריכו פרשה זו לדבר אחרף לאסור שחוטי חוץ במוקדשין, שהכל מודים בו, ושכולם לא למדו את עקר אסורו אלא ממנה¹⁹. אך הרמב”ן ז“ל ברוב חכמתו הבחין כי פרשה זו כוללת בתוכה שני אסורים, אסור שעה ואסור דורות. אסור בשר תאוה במדבר, ואסור קדשים בחוץ לדורות עולם. ואלה דבריו: “והקרוב בלשון הכתוב כי מתחלה חייב כרת כל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האוסר בבשר תאוה ואח"כ הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו”. את דעתו זאת סיים הרמב”ן בדברים המכריעים האלה, “וזוהי דעתו של ר' ישמעאל בפרשיות הללו, דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים באגדות וברוב המקומות כמו שפרשנו”. ויוסף ויאמר “והנה רִקן²⁰ כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כלן בפנים, ולכך נאמר במשנה תורה: ועברתם את הירדן וישבתם בארץ והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם, ואומר: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' להיות אסור שחוטי חוץ עומד במקומו בשעת בית הבחירה אבל התיר אותו בחולין וזהו שאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו‘, לאמר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן, שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה’ וכו‘, אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין וכו’ והוא הנאות בכתוב”. ובכן מצא הרמב“ן ז”ל את מקור אסור בשר תאוה הנוהג רק במדבר, בצד מקור אסור שחוטי חוץ הנוהג לדורות. ועל בשר תאוה בא ההיתר במשנה תורה (דברים י"ב, כ'). אך אסור שחוטי חוץ במוקדשים קים ועומד לדורות ועליו הוא אומר “חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם " (ויקרא י"ז, ז'). ועל ישוב מקראות אלה באסור בשר תאוה וכדברי ר' ישמעאל, כתב גם הפשטן המובהק רגה”ו “והיא הקרובה לפשט הכתוב” (באור שם ג). ולדעתנו גם פסוק “וזבחו זבחי שלמים לה' אותם " (ה') מוכיח כי באסור בשר תאוה הכתוב מדבר, על כן הוא יועץ את העם לזבוח את בהמתם שלמים, למען הוציאם מידי אסור בשר תאוה ולהתירם לאכילה ולא עולות שאין בהן תקנה של כלום לאכילת אדם באשר העולה כולה לגבוה. ומלבד שפסוק זה מוכיח כן, הנה מלת “אותם " שבסופו מכריע כי אי אפשר בשום פנים לישב פרשה זאת בדרך אחרת, כנוי הרומז של מלת “אותם” חוזרת על כרחה אל “שור או כשב או עז” (ג'). ועתה אלו עסק הכתוב בקדשים בלבד איך יגזור הכתוב כי יקריבו את כל הקדשים רק שלמים? והלא אחרי הנדר או הנדבה או החובה הכל הולך. נדר או נדב עולה מקריב עולה, שלמים מקריב שלמים הכל לפי נדרו ולפי נדבתו. התחיב חטאת או אשם, מקריב חטאת או אשם הכל לפי חובתו. ואיך יאמר הכתוב כי יקריב את הכל שלמים? ועוד הלא שלמים קדשים קלים הם ומרבית הקרבנות האחרים קדשי קדשים ואיך יוריד הכתוב קדושה חמורה לקדושה קלה? אמור מעתה, כי “שור או כשב או עז” האמורים בפרשה, חולין גמורים הם, אין שום תקנה לאוכלם בחוליהם, על כן יועץ הכתוב להוציאם מידי אסורם בזבוח “אותם” לאמר: לזבוח את החולין ההם לשם שלמים אז יותרו לאכילת אדם. ובפירושו למשנה תורה ולמס' חולין חזר גם רש”י להודות לנוטים אחרי דעת ר' ישמעאל, באמרו: “אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא”כ מקדישה ומקריבה שלמים” (דברים י"ב, כ'). ובפירושו למס' חולין חזר להודות כי מקור אסור זה הוא בפרשה שבת“כ באמרו: “נאסר להם בשר תאוה שאין יכולים לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) ואל פתח אוהל מועד וגו'” (רש“י חולין ט”ז!). ואף התוספות שהקשו על רש”י הודו במקצת לדבריו באמרן “מדאצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרו אסור” (תוס' שם ד"ה “שבתחלה”). עיין שם היטב. אלא שאין לעמוד על דברי בעלי התוספות אלה אם רק דברי רש"י הם מישבים או אם חזרו להודות כדברי ר' ישמעאל.

סוף דבר העולה לנו מדברינו, כי לא היתה שום חובת עבודה נוהגת במשכן כל ימי היות ישראל במדבר אלא רשות גמורה. לעומת זה נאסרה משהוקם המשכן שחיטת חולין אסור גמור, ולא היה היתר לאכילת בשר אלא אם כן הקדישו בעלים את הבהמה לזבחי שלמים. גם הבמות נאסרו משהוקם המשכן אף לשחיטת קדשים.

אך משהותר בשר תאוה בכניסתן לארץ הותרו גם הבמות. אולם בשר תאוה הותר היתר עולם שאין אחריו אסור. והבמות לא הותרו אלא כל ימי היות המשכן בגלגל. ואלה דברי היתר הבמות ואסורן עד ימי בנין ביהמ“ק בירושלים: “ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות. ק”ק נאכלים לפמה”ק וקק“ל ומעשר שני בכל הרואה, באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש בכל ערי ישראל. באו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והיא היתה נחלה, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש לפנים מן החומה” (זבחים קי"ב:).

ובכן נאסרו הבמות, במדבר משהוקם המשכן ובימי משכן בשילה ומשנבנה ביהמ"ק בירושלם, עד עולם, והותרו הבמות עד שלא הוקם המשכן ובימי הגלגל ובימי נוב וגבעון. אך גם בשעת היתר הבמות היו כמה יתרונות לבמת הצבור, אשר קראו לה במה גדולה, על במות היחיד אשר קראו לה במה קטנה, והיתרונות האלה נפרטים בדברי רבותינו (תוספתא קרבנות י“ג, ה‘. ח’. מגלה ט'. זבחים קי”ז). ועל במה גדולה אמרו רבותינו: “איזו היא במה גדולה בשעת היתר הבמה? אהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם²¹ ואיזו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה? עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו וכו'” (תוספתא שם ח'). “בראש גגו” (זבחים שם). והיתרון הגדול שיש לבמה גדולה על במה קטנה הנוגע לעניננו זה הוא כי בבמה גדולה היתה עבודה כשרה רק בכהנים לבדם, על כן זכיות הכהנים קימות במלא תקפן בבמה גדולה (תוספתא שם) ובמה קטנה “מקריב עליה הוא ובנו ועבדו ובתו ושפחתו” (שם ח‘, ת"כ אחרי מות ט’, ז'). ואין מנחה²² בבמה וכהון ובגדי שרת וכלי שרת… ומחיצה בדמים וריחוץ ידים ורגלים (זבחים קי"ג) וסמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה (שם). תניא: קרן וכבש ורביע ויסוד מעכבים בבמה גדולה ואין מעכבין בבמה קטנה (זבח' ק"ח).

וכל המסורות האלה מדויקות הן מאד מאד, כי הכהנים אשר מפיהם הן לנו היו בקיאים מאד מאד בתולדות עבודת הקודש ובדברי ימיה מתחלתה ועד סופה, כי הכהנים היו נוצרי תורת דברי הימים בישראל (חשמ“א ט”ז, כ"ה), ואין ספק כי דייקו ביותר ויותר בעבודה המיוחדת רק להם ונוגעת בם ביחוד.

&&& יט: משפחת הקיני

מאמר רבותינו על יתרו שהוא רעואל, שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קיני (מכילתא שמות י"ח, א'), לא בא אלא לדרשה למצוא סניפים להרבות בשבח הגר הצדיק הזה. אבל לפי הפשט אין לפוטיאל ענין כלל לא ליתרו ולא למשפחתו (ראב“ע שמות ו', כ”ה). וגם הרמב“ן נוטה לזה. חבר הוא שם לאחד מבני בניו בדור דבורה וברק. קיני הוא שם למשפחת יתרו בכללה כאשר יתבאר להלן. ובכן אין ליתרו אלא שלשת שמות שהן שנים, כי יתר אינו אלא קצור לשון של יתרו, והוא יתרו הוא רעואל כי רבים היו בימי קדם שני שמות נקראים לאיש אחד כמו “כלאב” (ש"ב ג‘, ג’) ו”דניאל" (דהי"א ג‘, א’), ששניהם שמות לבן אחד שילדה אביגיל לדוד וכמו “לבני” (שמות ו', י"ז) ו“לעדן” (דהי“א כ”ג, ז'), שהם שני שמות לבן גרשון בן לוי, “יאשיהו” (זכר' ו‘, י’) “לחן” (י"ד) ששניהם שמות הן לבן צפניה וכיו“ב. ויתרו ורעואל הם שני שמות לאדם אחד שהיה כהן מדין בימי משה, ואת צפורה בת כהן מדין בעל שני השמות לקח משה לאשה. וחובב לא היה יתרו כי אם בן ליתרו, שהוא רעואל, כדברי הראב”ע האומר: “והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה” (ראב“ע במדבר י', כ”ט). ואם נזכר בספר שופטים (ד', י"א) חובב חותן משה אין זאת כי אם חסרה שם בינתים מלה זעירא “בן” וכונתו “חובב בן חותן משה”. ודבר זה שחותן משה אבי צפורה היה יתרו, שהוא רעואל, וחובב היה בן לו ואח לצפורה מסתייע מן הכתובים ומוכרע מתוכם. הנה מצאנו, כי שאול אמר לבני חותן משה: “ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'). ועל כרחנו אנו אומרים, שחסד זה היה החסד שנתרצה חובב למשה רבינו ע“ה ללכת עם המחנה ולהיות לו לעינים, כדברי הרמב”ן האומר “ועל דעתי כי נתרצה עליו בזה” (רמב“ן במדבר י', כ”ט). ועתה אם יהיו חובב ויתרו שני שמות לאדם אחד הרי כבר נאמר “וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו” (שמות י“ח, כ”ז). אלא על כרחנו אנו אומרים, כי יתרו וחובב שני בני אדם היו, אב ובן, ויתרו אבי חובב ואבי צפורה שב אל ארצו, וחובב בנו אחי צפורה הלך עם בני ישראל ויהי להם לעינים.

ומשפחת יתרו היתה נקראת “הקין” (שופטים ד', י"א). ועל כן נקראו בני המשפחה הזאת משפחת “הקיני” (שופטים ד‘, י“א. י”ז. ה’, כ“ד. ש”א ט“ו, ו'. כ”ז, י‘. ל’, כ"ט). אך עוד ספק בדבר אם היה הקין שבט ומשפחה במדין ועל כן יקרא יתרו רעואל המדיני (במדבר י', כ"ט) או אם היה הקין אומה לעצמה והיא הנזכרת (בראשית ט“ו, י”ט). אך מכל מקום היתה ברית בין הקין ובין מדין וידם משפחה או יחס קרבת מקום עם מדין ועמלק בתורת שכנים וקרובים. בלעם ראה את העמלקי ואת הקיני וינבא עליהם בשעה אחת (במדבר כ“ד, כ”א כ"ב). דוד בפשטו על העמלקי (ש“א כ”ז, ח') הגיד לאכיש מלך פלשתים כי פשט על הקיני (י') מפני שקרובים היו, ושאול במלחמתו על עמלק צוה על הקיני לסור מתוך עמלק (ש“א ט”ו, ו').

ובני ישראל גמלו לבני הקיני את החסד אשר עשו עמם “בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'), בהיותם להם “לעינים” ויטיבו להם מן הטוב אשר הטיב ה' עמם כדבר משה (במדבר י', ל“א-ל”ב). ויתנו להם נחלה בתוכם ברשתם את הארץ. וישבו בתוך בני יהודה במדבר יהודה בנגב ערד (שופטים א', ט"ז) ויבנו שם ערים (ש“א ל', כ”ט) על יד נחלת משפחת הירחמאלי למטה יהודה, ויקרא מושב הקיני אשר בנגב “נגב הקיני” ועל קרבתו אל נחלת הירחמאלי נזכרו יחד “על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני” (ש“א כ”ז, י'). ולאשר בערי הירחמאלי ואשר בערי הקיני (ל', כ"ט).

בימי דבורה וברק נפרד חבר הקיני מקין (שופטים ד', י"א), לאמר מנגב הקיני ויאחז בצפון הארץ עם אלון בצנענים על יד קדש נפתלי ויהי נכבד כי ברית שלום היתה בינו ובין יבין מלך חצור (י"ז) ואשתו יעל עשתה תשועה גדולה בישראל (כ"א).

בימי מלחמת שאול בעמלק הפרו הקינים את בריתם עם עמלק ויסורו מתוכם (ש“א ט”ו, ו').

מתרגמי ארמית יתרגמו “הקיני, שלמאה”.

יחס יונדב בן רכב ובית הרכבים ליתרו אין לו כל יסוד (עיין לעיל מוצא דבר ט' ראשית עבודת הסופרים בישראל).

&&& כ: ראשית אדום ועמלק

I

לעשו, הנקרא אדום על דבר נזיד העדשים (בראשית כ"ה, ל') ילדו שלש נשיו חמשה בנים. עדה או בשמת (כ“ו, ל”ד) בת אילון החתי ילדה לו את אליפז (ל"ו, ד'). בשמת או מחלת (כ"ח, ט') ילדה לו את רעואל (ל"ו, ד'). ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ילדה לו את יעוש את יעלם ואת קרח (ה'). ויפרץ עשו מאד בארץ כנען בימי שבת יעקב בבית לבן בארץ ארם נהרים (ו'). ויהי בשמעו כי יעקב שב מארם נהרים ומקנה רב עם עמו, וידע כי לא תוכל ארץ כנען לשאת את שניהם “מפני סקניהם” (ז') ויעזב את ארץ כנען “מפני יעקב אחיו”. (ו') ובעת ההיא היה עשו איש עשיר ונשוא פנים “וארבע מאות איש” עבדיו ואנשי ביתו (ל"ב, ז'). ותהי גם עליו רוח בני עבר, ויסע הנגבה וישב בהר שעיר לפאת נגבה מזרחה לים המלח.

ושעיר היתה בימים ההם לעם החורי, אשר שבעה שבטים היו להם ושבעה אלופים מושלים בראשם אלוף לשבט (ל“ו, כ'-כ”א. כ"ט-ל') ויבא עשו ואנשיו וישב לבטח עמם ויתחתנו בם, כי אשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי היא ואבותיה בני החורי היו. והחוי שבסוף פסוק ל"ו, ב‘, אינו אלא קצור לשון החורי, כי כן כתוב בפרשת יחס החורי "אלה בני שעיר החורי וגו’ וצבעון (כ')… בני צבעון… וענה הוא ענה וגו' (כ"ד) ובני ענה דישון ואהליבמה בת ענה (כ"ח). ותמנע אחות לוטן בן שעיר החורי (כ"ב) היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לו עת עמלק (י"ב).

ועל כרחנו אנו אומרים, כי יצא עשו לארץ אדום מעט לפני שוב יעקב לארץ כנען כי יעקב בשובו כבר שלח מלאכיו אליו ארצה שעיר (ל"ב, ד'). והרבה לפני שוב יעקב אין לקבוע את מועד צאתו מארץ כנען, כי כן כתוב “וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו: כי היה רכושם רב” (ל"ז, ו‘-ז’) ובאבינו ביעקב ידענו, כי במקלו עבר את הירדן בהפרדו מעל עשו (ל“ב, י”א). וארבע עשרה שנה הראשונות לשבת יעקב בארם לא היה עוד ליעקב מאומה, עד כי שאל “מתי אעשה גם אנכי לביתי” (ל' ל'). ותשובת יעקב לארץ כנען אחרי רכשו את הרכוש היתה פתאם לפי העולה מפרשה ל"א, ובכן אי אפשר לאמר כי יצא עשו מארץ כנען “מפני יעקב אחיו”, לאמר מפני רכושו הרב בעת אשר לא היה ליעקב רכוש כלל או בעת אשר לא עלה עוד על לבו לצאת מארם נהרים, ובכן אין לאחר ואין להקדים אל מועד צאת עשו להר שעיר בלתי אם לקבוע אותו חדשי מספר לפני שוב יעקב אל ארץ אבותיו.

מפרשה ל"ו שבבראשית יעלה בידנו, כי ישב עשו כל ימי חייו לבטח עם בני שעיר החורי יושב הארץ מלפנים ככל אשר ישבו אברהם יצחק ויעקב לבטח בארץ כנען עם משפחות הכנעני יושב הארץ.

אך ככל אשר נלחמו בני אברהם יצחק ויעקב, אחרי מות אבותיהם, במשפחות הכנעני ויירשום, כן נלחמו בני עשו אחרי מות אביהם בבני שעיר החורי ויירשום. וכותב התורה מכוון את שני המאורעות שבשני העמים האחים ואומר “ובשעיר ישבו החורים… ובני עשו יירשום וישמידום… וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו”… (דברים ב', י"ב). וכתוב עוד "כאשר עשה – ה' – לבני עשו אשר השמיד החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם (כ"ב). אולם תחת אשר לישראל עברו ימים רבים מיום מות יעקב אבינו עד רשתם את הארץ, ירשו בני עשו את הר שעיר קל מהרה (יהושע כ"ד, ד').

מדברי יהושע נשמע, כי ימי רדת יעקב למצרים וימי רשת עשו – לאמר בני עשו – את הר שעיר היו קרובים מאד. ובכן קודמת היתה קוממיות אדום לקוממיות ישראל, אשר החלה אחרי עבור ישראל את ים סוף, כי רק אז היה ישראל לגוי, ומשה היה הראש האחד לכלו. ובכן היו חבל מושלים באדום לפני המושל הראשון לישראל ושמות מושלי אדום האלה, אשר מלכים היו נשמרו לנו בפרשה (בראשית ל“ו, ל”א מ"ג). אך לא יורשי עצר היו איש מולך תחת אביו.

והנה בעלי בקורת המקרא השמחים לאחר זמן כתיבת התורה, התגוללו על פרשה זו, כי מאוחרת היא, וכי שמונת המלכים התכופים איש לרעהו במלת “תחתיו” היו קודמים רק לשאול מלך ישראל הראשון. ודבר זה עולה להם מדברי הכתוב אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל (ל"א). ואם נאמר מלך ממש הלא אין מלך בישראל קודם לשאול.

נבקרה נא דבר זה.

הנה שמונה מלכים נקובים בפרשה וכלם תכופים איש לרעהו כעדות הכתוב “וימת” פלוני וימלוך תחתיו פלוני, ועתה אם נאמר, כי אחרון שבהם היה בדור שלפני שאול ואנחנו הלא הוכחנו במגלות היחס כי שאול היה דור 21 לדור השבטים, ובכן היה האחרון שבשמונת מלכי אדום בדור 20 לאמר: בדור שמואל, והראשון שבהם בלע בן בעור על כרחו בדור 13 היה, לאמר: בדור יאיר הגלעדי, ובאמת הלא כבר מצאנו מלך אדום באחרית ימי משה (במדבר כ', י"ד) שהוא דור 6 לשבטים, ובכן קודם הוא שבעה דורות למלך הראשון וקודם לראשון הלא דבר שאין לו שחר הוא.

על כן אין לנו לפרש בפרשה זו, אלא המלכים שמלכו לפני משה כדברי הרשב“ם והראב”ע הנאמנים לנו לפשטנים גדולים. ושמונת המלכים בימי ארבעה דורות: לוי, קהת, עמרם, משה לא יקשה לנו מאומה כי משה נעשה פרנס על ישראל בשנת השמונים לימי חייו. ודור זה לא היה עוד דור רביעי כי אם דור ששי (דור נחשון בן עמינדב, אורי בן חור ואבי בצלאל, כלב בן יפונה, אלישמע בן עמיהוד, יהושע בן נון, וצלפחד) ושמונה מלכים בששה דורות אפשר ואפשר. ואף כי במלכים שאינם מולכים בן תחת אביו אפשר הוא מאד, כי קשר איש על אחיו ויהרגהו וימלך תחתיו בדמי ימיו או היו “זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים” כדברי הרמב“ן. וקרובים מאד דברי הרב הזה “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” ואז קמו אלופים למשול תחתם איש במקומו וע”כ יסמן הכתוב את אלופי עשו, שאחרי המלך השמיני במלין אלה “למשפחותם למקומותם " (מ') “למושבותם בארץ אחוזתם " (מ"ג) למען הבדילם מן האלופים, שנזכרו לפני פרשת המלכים, שלא היו אלא אלופי יחס בלבד. וראיה לדבר זה, כי בדברי הימים פרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת כלל, כי אם אלופי פרשה שניה לבד (רשב“ם בראשית ל”ו, מ). ורש”י בחכמתו אומר: “ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מדינותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם וכן מפורש בדה”י וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע”. ובקרת רש“י ורשב”ם אמת היא ופשט גמור ומסתיעת היטב מפרשה א' שבדהי“א. ודברי הרמב”ן על שמונת המלכים “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” מוצאים להם כעין סעד בשירת הים בפסוק “אז נבהלו אלופי אדום” הוא קצת רמז כי אלופים ולא מלכים עמדו בתחלת דור המדבר בראש עם אדום, ונראים דברי הרמב"ן על האלופים “שהיתה ממשלתם בזמן מועט”. בשנת הארבעים כבר אנו מוצאים ששלח משה רבנו מלאכים למלך אדום (במדבר כ', י“ד. שופטים י”א, י"ז).

נמצאת אומר כי ארבע חליפות חלפו על בית עשו עד התנחל ישראל בארץ כנען:

א) קרוב לפני שוב יעקב מארם נהרים לארץ כנען “פנה עשו את כליו מפני יעקב אבינו” (פר“א ל”ה) וילך שעירה וישב לבטח עם החורי יושב הארץ ויהיו בניו אלופים ראשי בתי אבות, אך לא אלופים מושלים.

ב) אחרי מות עשו וקרוב אחרי רדת יעקב ובניו מצרימה, השמידו בני עשו את החורים ויירשום וישבו להם שמונה מלכים לכסא.

ג) בתחלת דור המדבר לא היה עוד מלך באדום וימשלו אלופים איש במקומו.

ד) בסוף דור המדבר כבר חזרה המלוכה לאדום.

II

ותמנע הפלגש החורית ילדה לאליפז בן עשו האדומי את עמלק הצעיר בכל בית אביו (בראשית ל“ו, י”ב). והנמנה אחרון לשבעת אלופי אליפז (שם שם, ט“ז. דהי”א א', ל"ו). ויפרדו העמלקים מעל אחיהם וישוטטו במדבר קדם מנגב ים המלח (במדבר י“ג, כ”ט), גם בעמק (י“ד, כ”ה), גם בהר (מ"ה), ובעמק או בנחל (ש“א ט”ו, ה'). וקרוב לו היתה בנויה קרית ממלכתם “עיר עמלק” (שם) ויהי גבול שדה העמלקי (בראשית י"ד, ז') מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים (ש“א ט”ו, ז‘. כ"ז, ח’). ופני הארץ נראים לכל עומד בראש ערי מואב (במדבר כ"ד, כ'). אך לא לעמלק לבדו היתה הארץ ההיא, כי גם הגשורי והגזרי ישבו או שוטטו שם (ש“א כ”ז, ח'). ועמלק היה אויב גדול לישראל, הוא היה הראשון אשר נלחם בהם ברפידים (שמות י"ז, ח') וכאשר מרו בני ישראל את פי משה ויתגרו מלחמה בכנעני, וישיתו גם העמלקים את ידם עמם ויכו ויכתו את בני ישראל (במדבר י“ד, מ”ה). והוא נלוה על מואב ועל עמון להכות את ישראל בימי עגלון (שופטים ג', י"ג), ויתקע לו יתד באפרים אשר לא משה עוד בימי דבורה וברק (שופטים ה', י"ד). עד כי נקרא בפרעתון בארץ אפרים הר אחד על שמם הר העמלקי (י“ב, ט”ו). אחרי מות דבורה שת עמלק את ידו עם מדין ובני קדם לעלות על ישראל ולשחתם (ו‘, ג’). ע"כ שמו ישראל לבם לכלותם (שמות י“ז, י”ד-ט“ז. דברים כ”ה, י“ח-י”ט). וישבר שאול את קשת גבורתם (ש“א ט”ו) ובני שמעון הכו את שארית הפלטה לעמלק (דהי“א ד', מ”ג).

&&& כא: כבושי יחיד של יהודה ובית יוסף

הסופר החכם גרץ ז“ל (435, I ) הבחין היטב, כי פסוק י”ז שבפרשה ראשונה בספר שופטים איננו ענין לזמנו, לשנת מות יהושע. ויתנהו ענין למלחמת הכנעני מלך ערד האמורה בתורה (במדבר כ“א, א‘-ג’. ל”ג, מ'). ואם נתבונן היטב נראה כי שתי הפרשיות הראשונות שבשופטים אין להן סדר רציף ויש בהן דברים שנאמרו בס' יהושע (יהושע ט“ו, ט”ו-י“ט. כ”ד, כ“ח-ל”ב. שופטים א‘, י“א-ט”ו. ב’, ו‘-ט’). ועל כן לא יפלא בעינינו, כי נאספה אל הפרשה המלוקטת הזאת פסקה אחת ממלחמה שהיתה באחרית ימי משה, ומקומה יכירנה מאד בפרשה זו המדברת בגבורת שבט יהודה, כאשר נראה עוד מעט.

למען שכלל המאורע הנכבד הזה הננו להאריך מעט במקום שקצר הסופר הח' הנ"ל ולסדר את שלשת הפסוקים מכוונים לפרקיהם.

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב… וילחם בישראל…: וידר…: וישמע ה' בקול ישראל… ויחרם… ויקרא שם המקום חרמה: (במדבר כ"א, א‘-ג’).

וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל: (במדבר ל"ג, מ'). ובני קיני… עלו מעיר התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד… וילך יהודה את שמעון… ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקראו את שם העיר חרמה (שופטים א', ט“ז-י”ז).

הצד השוה שבשלשת המקומות שנזכר בהם: א) הכנעני; ב) ערד; ג) הנגב. אך פסוק שבפרשה ל“ג שבס' במדבר אינו אלא תחלת ספור ע”כ לא נזכר שם יותר. כנגד זה בשתי פרשיות הנותרות יש עוד צד השוה שנזכר בשניהם: 1) ויחרם – ויחרימו; 2) שם המקום חרמה – שם העיר חרמה. אך לעומת זה יש בפרשה ל"ג שבספר במדבר מלה אחת יקרה לנו מאד המבררת את כל המאורע, והמלה הזאת היא "בארץ כנען ", שממנה למדנו כי בהחרם ישראל את ערי הכנעני מלך ערד הבקיעו על כרחם אל ארץ כנען, מקום הערים האלה. ובכן זכינו לדון, כי נכנסו רבים מישראל לארץ בטרם עבור עוד כלם את הירדן.

I

כבושי יהודה

1. מלחמת ערד. אך מי מבני ישראל היו הנכנסים? דבר זה סתום בעיקר מקומו בתורה ומתפרש מפסוק שבשופטים, כי בני יהודה היו ועליהם נלוו בני שמעון (שופטים א', י"ז) ובני הקיני (ט"ז) ובאמת היתה חרמה עיר בנגב יהודה. ועין כי בני יהודה ובני שמעון לכדוה יחד היתה לשניהם יחד או עיר הגבור בין שניהם (יהושע ט“ו, ל'. י”ט, ד').

ומן הדבר זה יתבאר לנו מדוע גדלה תפארת בית יהודה על כל שבטי ישראל, עד כי נשמע תמיד “יהודה יעלה!” (שופטים א‘, ב’). “יהודה בתחלה!” (כ', י"ח). אין זאת כיי אם יען אשר הוא היה השבט, אשר נלחם המלחמה הראשוה באויבי ישראל והוא היה הראשון שנכנס לארץ. ומי יודע אם אין רמז למאורע זה בדברי רבותינו על קריעת ים סוף “מתוך שהיו [שבטים] נוטלים עצה אלו עם אלו קפץ נחשון ושבטו אחריו… לפיכך זכה יהודה למלכות” (מכילתא שמות י“ד, כ”ב). אך בכל הטובה הזאת היתה מעין רעה, כי החל שבטו זה להתנשא על אחיו.

ואם נעלה על לבנו, כי לפי מסקנת דברינו יפורש “וידר ישראל” (במדבר כ"א, ב'): וידר יהודה; וישמע ה' בקול ישראל (ג'): בקול יהודה, יתבאר לנו מקרא סתום מאד, אשר יפיץ לנו אור יקר על המון לב משה רבנו לפני השיבו את רוחו לאלהים באמרו “שמע ה' קול יהודה”, לאמר ככל אשר שמעת קולו במלחמת ערד, כן תשמע את קולו תמיד, “ידיו” יהיו תמיד רב לו ועזר מצריו תהיה תמיד כאשר היית לו אז, אך עוד אחת אשאל: “ואל עמו תביאנו” תאמר השיבהו נא לכלל אומתו ולא יהיה שבט זה לאומה בפני עצמה, כי לדאבון נפש איש האלהים, היה שבט יהודה בודד לנפשו שואף להפרד. ואם אמנם מעשי אבות סימן לבנים כי הננו מוצאים חוט זה משוך גם על אבי השבט “וירד יהודה מאת אחיו” (בראשית ל"ח, א'). ומה יפלא הדבר בעינינו, כי בעצם הפסוק הזה משתדלים רבותינו למצוא גם ברכה לשבט שמעון, כי לפי מסקנת דברינו אלה נרמז בברכה מעשה שהיה שמעון שותף בו (ל“ב מדות כ', ילקוט תתקנ”ד).

הח' גרץ העיר, כי עיר התמרים האמורה בשופטים איננה יריחו ודברו נכון הוא, אך לעומת זה החלטתו שהחליט, כי צוער היא עיר התמרים איננה נכונה, כי במקרא אין אנו מוצאים שם זה לצוער. הן אמנם מוצאים אנחנו בדברי רבותינו: “אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער " (פסחים נ"ג) אך עוד החכם ההוא מסופק בקביעת מקום העיר ההיא. ובכן מוטב לנו להניח דבר זה בסתמו, כי רבו התמרים במקומות הדרומיים לא”י ואפשר כי היו שם ערים אחדות שנקראו עיר התמרים גם מלבד יריחו וגם מלבד צוער.

1. מלחמות חברון ודביר. מלבד מלחמת ערד אשר נלחמו בני יהודה לבדם בימי משה, נלחמו בני יהודה לעצמם גם בימי יהושע ברצון יהושע וברשותו (יהושע י“ד, ו'-י”ג). ויש מלחמות אשר נזכרו במקום אחד סתם וכל הרואה אומר, כי ליהושע ולכל ישראל הן. ומקרא אחר בא ומפרש, כי בני יהודה וכלב ועתניאל ראשיהם עשו אותן, כאשר נראה מן המקראות המקבילים המובאים בזה:

חברוֹן	דביר
1. ויעל יהושע וכל ישראל… חברונה… (יהושע י', ל"ו). וילכדוה… (ל"ז).	1. וישב יהושע וכל ישראל… דבירה… (ל"ח) וילכדה (ל"ט).
2. וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון… ויכו את ששי (שופטים א‘, י’).	2. וילך יהודה משם אל יושבי דביר… (ל"א) וילכדה עתניאל (י"ג).
3. ..חברון: (יהושע ט“ו, י”ג). ויורש משם כלב את שלשה בני הענק את ששי (י"ד).	3. ויעל משם אל יושבי דביר (ט"ו) ויאמר כלב אשר יכה… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז).

אם נתבונן בסדר שלש השורות האלה יעלה לנו מתוך הראשונה, כי יהושע וישראל כבשו תחלה את חברון, ותיכף לה את דביר, ואין בין מלחמות אלה ובין המלחמות הראשונות ולא כלום. אך מן השורה השניה תעלה לנו אחרת, כי שונות המלחמות האלה משלפניהן, בהיות הראשונות כל ישראל משתתפים בהן ובמלחמת חברון ובמלחמת דביר התכופה לה לא עסקו אלא בני יהודה בלבד ובמלחמת דביר נפרט גם שם שר צבא המלחמה מי הוא, כי הוא היה עתניאל בן קנז אחי כלב. אך מי היה שר צבא מלחמת חברון לא ידענו עוד, עד שבאה השורה האחרונה ופירשה, כי כלב היה המוריש את שלשת בני ענק. ואל יאמר איש, כי רק את שלשת בני הענק הוריש הוא ואת כל יושבי חברון הכו אחרים לפניו. אין הדבר כן, כי מן השורה השנית אנו למדים כי ההולכים ללכוד את דביר הם הם המכים את בני הענק, אלא שבשורה השנית עושה הכתוב את עם המלחמה עקר ובשורה השלישית הוא עושה את שר צבא המלחמה עקר. ומלבד זה הנה הכתוב, ביהושע י‘, ל“ט, המובא פה בשורה הראשונה במלחמת דביר, אומר “וילכדה… לא השאיר בה שריד”. ואם לא נשארה בה נפש להכות בה שנית הרי מוכרע הדבר מתוכו, כי עתניאל, שלכד אותה לא לכד והכה אותה אלא הלכידה וההכאה האחת המפורשת בספר יהושע, ואם היתה מלחמת חברון תכופה לפניה, אין זאת כ”א היא היא המפורשת ביהושע (שם ל"ה). והיא היא השנויה בס’ שופטים א‘, י’. ושני הפסוקים לא אמרו אלא דבר אחד אלא שספר יהושע (י') עושה את מלכה ואת הנפש בה עקר וספר שופטים (א‘, י’) תופש את דבר הענקים לעקר.

למען ברר דבר זה עוד יותר יש לנו להקביל איש אל רעהו את המקראות המדברים במלחמת הענקים ונראה, כי דבר זה, שאמרנו בכלל מלחמת חברון חוזר ונראה ומתקיים מאד גם בפרט של הענקים, כי גם שם תלה הכתוב ביהושע ובכל ישראל את מלחמות כלב ועתניאל נשיאי יהודה.

א.	ב.
1. ויבא יהושע… ויכרת את הענקים מן ההר (יהושע י“א, כ”א).	1. ויאמר… כלב (י"ד, ו'). תנה לי את ההר… כי ענקים שם… והורשתים. (י"ב) ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב (י"ג).
2. מן חברון (שם).	2. ולכלב… נתן…. חברון: (ט“ו, י”ג). ויורש משם… את שלשת בני הענק (י"ד).
3. מן דביר (שם).	3. ויעל משם אל יושבי דביר… (ט"ו) ויאמר כלב… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז).

מן העמוד הראשון א אנו שומעים, כי כריתת הענקים מן ההר מן חברון ומן דביר נעשתה בידי יהושע. והנה בא העמוד השני ָָב ומודיע לנו בשורה הראשונה 1 כי כלב שאל מאת יהושע לתת לו את הר חברון אשר שם הענקים והוא יורישם, ויהושע נתן לו את שאלתו בכל לב. בשורה 2 יודענו עמוד ב כי אמנם כלב היה המוריש את הענקים מחברון, ואין לאמר כי יהושע הוריש ענקים והותיר, ואת הנותרים הוריש כלב. אי אפשר לאמר כן, כי ביהושע כתוב “לא נותר ענקים בכל ארץ בני ישראל” (י“א, כ”ב). אלא על כרחי אני אומר כי כלב הגומר את כריתת הענקים מהר חברון, הוא היה גם המתחיל, ולא נקראה כריתה זו על שם יהושע אלא מפני שהיתה ברשותו וגם בברכתו (י“ד, י”ג). ושורה 3 בעמוד ב המודיעתנו, כי תכופה היתה לכידת דביר ללכידת חברון ולכידה זו לא היתה אלא אחת כאשר הוכחנו זה מעט באה ללמדנו על שורה 3 שבעמוד א כי כריתת הענקים בדביר לא נעשתה בידי יהושע עצמו כי אם ברשותו ובמצותו. וביד מי? ביד שליח שלוחו, הלא הוא עתניאל שליח כלב כי שר צבא אחר זולתו לא הטפל בלכידת דביר.

ובכן זכינו לדין, כי לא יהושע לבדו וכל העם ביחד לכדו את הארצות, כי שבט יהודה נפרד ממנו, וישם את כלב ואת עתניאל ראשי שבטו בראשו ויעשו מלחמה ויצליחו.

ולפ“ז יש לנו לחלק את שבעה עשר הפסוקים הראשונים שבספר שופטים לשלשה חלקים וכל הקודם בפרשה מאוחר בזמן. שבעת הפסוקים הראשונים יספרו את מלחמות בני יהודה בכנעני ובפרזי ובאדוני בזק אחרי מות יהושע. שמונת הפסוקים שלאחריהם יספרו את מלחמת בני יהודה שלפני זה בעוד יהושע חי כאשר בררנו למעלה, ושני הפסוקים האחרונים עד פסוק י”ח המספרים את מלחמות בני יהודה באים להודיענו, כי שמעון היה בעל ברית ליהודה גם בימי משה ואחרי מות יהושע רק חדש חדשו את בריתם.

1. מלחמת ירושלם. ואחרי שזמן מלחמת חברון קבוע לנו, כי בימי מלחמת יהושע בחמשת המלכים היה וקודם למלחמה זו כתוב "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה (שופטים א', ח) ותיכף לה כתוב ואחר ירדו בני יהודה וגו' (ט') וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו וגו' (שופטים א‘, י’). ובכן עולה לנו מסדר הפרשיות, כי כבוש ירושלם ושרפתה בידי יהודה היתה גם היא בימי יהושע. ודבר זה הוא פרק חשוב במלחמות חמשת מלכי האמורי אשר אדוני צדק מלך ירושלם היה ראש בעלי המלחמה, ואין ספק כי לא נקו אותו בני ישראל, ובאמת רשום הוא שלישי למלכי הארץ אשר הכה יהושע (יהושע י"ב, י'). ואף כי לא יכלו בני יהודה להוריש את היבוסי מירושלם בכך זאת הלא תקעו להם שם יתד (ט“ו, ס”ג) ובכן אין זאת כי אם מלחמה קדמה להם שם. ואחרי מות יהושע הננו רואים אותם מביאים את אדוני בזק שמה. ובכן אין זאת כי אם תפיסת יד היתה להם שם.

ועל פי הדברים האלה הוסיפה שלשלת מלחמות בני יהודה חוליה אחת חשובה מאד מאד ושם החוליה ההיא “ירושלם”. ובכן כבשו בני יהודה את ירושלם ראשונה ואת חברון אחריה ואת דביר לאחרונה בימי יהושע.

כבוש עזה אשקלון ועקרון האמור בס' שופטים (א', י"ח) היה בלי ספק אחרי מות יהושע. כי אחרי כלות כל המלחמות בימי יהושע נחשבו חמשת סרני פלשתים בתוך הארץ הנשארת הרבה לרשתה (יהושע י"ג, ב‘-ג’).

II

כבוש בית יוסף

גם בני אפרים ומנשה נפרדו לנפשם וילכדו את בית אל (שופטים א', כ"ה), ואין ספק, כי גם כבוש זה היה בימי יהושע בהלחמו על העי ובהשתתף גם בני בית אל במלחמה (יהושע ח', י"ז) כי כן נמנה מלך בית אל בתוך ל"א מלכים (י“ב, ט”ז).

ובכלל הדבר היה יהושע נוח מאד לתת רשות לכל שבט להלחם ולכבוש לעצמו, כאשר יתבאר מתשובתו, אשר השיב לבני יוסף (יהושע י“ז, ט”ו-י"ח).

כב: קדמות התורה ואחדותה

מיום אשר שמה בקורת המקרא לה לחוק להכחיש את המפורסמות, להטיל ספק בודאות ולשנות את הידוע, בטל הכלל הקדמוני האומר: “כל דבר בחזקתו הוא עומד, עד שיודע לך במה הורע”, ונהפוך הוא, כי כל המחזיק בשלו עליו הראיה, כל המשנה ידו על העליונה. טענת “לא ראינו” היא היא ראיה גמורה שאין להרהר אחריה, וכל המרבה לשבש הרי זה משובח. ואע"פ שספרי חול נאמנים להעיד על עצמם, ספרי קדש אינם נאמנים כל זמן שאינם מביאים עדים מן השוק. כי במקום שהבקורת החדשה פוסלת את ספרי קדשנו אשר קול צלול וטעם בריא עולה מכלם וחיי רוח וכח מתרגשים בם שם שם היא היא מכשרת לערים את שברי לוחות אשור, בבל ומצרים ובלויי מגלותיהם אשר הוציאום רולינסון שראדר אופרט ואברם מקברותיהם. העמים האלה וסופריהם גם בחייהם היו קרוים מתים קל וחומר במיתתם ואת ספריהם מלאו קדים עמל ורעות רוח ואת האובות המצפצפים והמהנים העלגים והמגמגמים האלה הכשירו מבקרי המקרא החדשים לעדים להעיד על תורתנו נביאינו וכתובינו. הטובה עדות זו מעדות חרש שוטה וקטן או מעדות ישן רואה בחלום או גוסס שדעתו מטורפת עליו על אדם ער זריז ופקח? חלילה לנו להקל בכבוד החכמים הנקובים בשמותיהם האומרים להציל דבר מפי עדי עץ ואבן אלה על תולדות הגוים ההם, אשר זולתם אין להם מוצא אחר לתולדותיהם. אך אולת היא לשאול בתרפים האלה על כתבי הקדש, אשר לא פסקה מהם חיתם המלאה והבריאה עד היום הזה, על הדבר הזה תכון תלונת ישעיה הנביא: הלא עם אל אלהיו ידרש! בעד החיים את המתים?

מלבד קדמוניות עמי הקדם אשר חטטו החוקרים הנקובים מעיי הערים העתיקות שנעשה למקור בקורת המקרא, היתה גם הלשון העברית למקור בקורת כזו בידי חוקרים אשר יש בתוכם אנשים שעליהם דומה לשון זו גם היא כלוחות אשור ומגלות מצרים, בהיותה בעיניהם יבשה צנומה ודוממה מבלי דעתם אותה אל נכון ומבלי הרגש את רוח החיים המתפעמת בכתבי קדשיה ומבלי התרגש מהם. אבות הבקורת הזאת הם חכמי העמים, אשר בראותם כי חרב הבקורת נטושה על ספרים קדמונים השתדלו בכל עז לתת גם את ספרי קדש ישראל למאכל לפי החרב הזאת, למען אשר לא תגדל תפארתם על ספרים אחרים, אשר יקרו להם. ומרבית חכמי הגוים ההם, א, כי עשו חיל מאד בדקדוק הלשון בבירור שמות המקומות הנקנים בידיעת המדעים הנוהגים, אשר פשטו בזמננו, הנה רואים אנחנו, והמובהק שבחכמי פרשני דורותינו הרב שד“ל ז”ל העיד “כי לא הועילונו כלום בהבנת המקראות, אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי” (שד"ל אוצר נחמד 203) “וגם פירושיהם הטובים לקוחים הם רובם מן המפרשים שלנו… וכאשר נטו מאחרי חכמי ישראל לא אמרו על הרוב אלא דברים בטלים” (שד"ל הקדמתו לישעיה). עדות חכם וצדיק זה, אשר כל ימיו לא יצא דבר שוא מפיו ואשר מומחה הוא להעמיק בידיעת כתבי קדשנו מאין כמוהו מתקימת ומתבארת מאד לכל רואה פירושי חכמי הגוים ודברי בקרתם במקומם, וכדברי החכם הזה נאמר גם אנחנו “ובראותי רבים מבני עמנו… טועים אחריהם ומקבלים דבריהם בלי הבחנה, והדעות הכוזבות החלו להכנס במחנה העברים, מצאתי עצמי מחויב להביא אותן במצרף כדי לפקוח עיניהם ולהצילם מהיות גם הם נפתים אחריהן” (שם).

הנה המבקרים הנאמנים הוכיחו את קדמות התורה ואחדותה מן דרך הכתיבה המיוחדת לה המעידה על פשטות עתיקה מאד, שאינה נמצאה אלא בה ולא בנו"כ.

בימים הקדמונים מאד לא נבדלו עוד שמות הלשון הבדלה קוצצת ופוסקת בין זכר ולנקבה, כי היו שמות העצם ושמות הַלְוָאי משותפים, ועקבות דבר זה אנו מוצאים רק בחמשה חמשי תורה תבדם: “הוא” יאמר לזכר ונקבה בכל התורה כלה, חוץ מאחת עשרה פעמים אשר כתוב לנקבה “היא” ביוד. “הנער” יאמר בכל התורה כלה לזכר ולנקבה, ונערה בהא לא תמצא בלתי אם פעם אחת. ואין סימן בין הוא והיא או בין נער לנערה בלתי אם בנקוד בלבד, שבמקום אשר מלת הוא משמשת בלשון נקבה נקדו את ההא בחיריק אע“פ שו”ו כתובה אחריה ובמקום אשר תיבת נער משמשת בלשון נקבה נקדו את הריש בקמץ.

ואנחנו מצאנו, כי יש גם מלין שלמות שתשמיש משמען בתורה אינו דומה לתשמיש משמען בספרי הקדש המאוחרים. כגון “העדה” היא שם קבוץ לאומה הישראלית בלשון התורה, ובלשון הנביאים לא יבוא שם זה בלשון הפשוטה, כי אם בדרך הפיוט. אך מלת העדה נוהגת גם ביהושע גם בשתי פרשיות האחרונות שבס' שופטים הקדמוניות מאד.

אך בכל היות הראיות האלה נכונות, עודן רק תרומה קטנה לבירור קדמות תורתנו ואחדותה ולא תספקנה להכריע בהן את אנשי ריבנו להעבירם מדעתם הקבועה.

למען עלות בידנו דבר זה יש לנו לעקור את הדעה הזאת מעקרה ולהוכיח מה דקו ומה רפו שרשיה.

הן צר גבול מאמר זה מהשיב על כל סעיף קטן מדברי מבקרי המקרא, על כן נשים פנינו אל השרשים.

קדמות עמנו ותורתו העתיקה היתה למפגע גם לסופרי יון באחרית ימי הבית השני ולכל תלמידיהם בוזי עמנו עד היום הזה וגם לקצת אחינו הרואים בענותם היתרה את חכמי עם אחר כמקור כל חכמה ובינה גם בדברי תורתנו פרי רוח עמנו. כי צרה בישראל עין סופרי יון ותלמידיהם ויזכרו את תורת אמם כי קֵדמוס הצידוני היה מורה הכתב באחרית ימי האלף השלישי וישאלו שאלה חמורה מאד: איך נכתבה התורה בידי משה כחמש מאות שנה לפני ימי קדמוס? וישכחו בחריפותם הגדולה, כי קדמוס היה רק המביא את הכתב מארצות הקדם אל היונים הבוערים עוד בימים ההם, ומשה הלא היה במצרים. החוקרים הבאים אחריהם השתבשו גם הם למנות את ימי כתב האותיות מקדמוס והלאה וימודו במדה היונית את כל העולם כלו, אך עתה כבר התברר הדבר לחכמי חוקרי קדמוניות באמת, כי כתב האותיות עתיק הוא מאד, וכי ידעו אבותינו את כתב האותיות במצרים לפני הולד מרע“ה. עיין מוצא דבר 6 “ראשית עבודת הסופרים בישראל”. וגם החוקרים המובהקים האחרים קובעים את ארץ מולדת כתב האותיות בתוך עמי בני שם; ויש מהם אשר יחשבו את זמנו משנת תש”ס לאלף השני, לאמר 2000 לפני מנין הרגיל. ומעתה אין עוד תשובה על קדמות התורה מצד מציאות הכתב.

מלבד התופסים עלינו מצד זמן הולדת הכתב קמו קצת חוקרים, אשר לא התישב על לבם דבר יציאת עם רב כבני ישראל מאב אחד. ובכן חשבו את ספר התורה כחזון לב סופר מאוחר.

המהדרים שבמהדרים במבקרים האלה אומרים, כי עזרא הסופר כתב את התורה מדעתו ויתלה אותה במשה המוציא את ישראל ממצרים למען תת כבוד קדמות לחקיו.

על זה נערב את לבנו לשאול שאלות אחדות:

אם כתב עזרא את התורה מדוע לא הזכיר את פרס הגדולה בימיו מכל הממלכות בלוח העמים לאמר בספר בראשית פרשה י'?

הלא מודעת היא, כי גם ביד הכותים נמצאים חמשה חמשי תורה וספר יהושע, ואלו היה עזרא כותב התורה ההיו הכותים אויבי עזרא ושונאי כל פרי רוחו מאמינים לו לקבל מידו תורה אשר לפנים לא ידעוה ולא היה זכר לה? והקושיה הגדולה שבכלן הנה יש אתנו מסורות נאמנות משיחות לפי תמן, אשר כל מבקר בקורת לאמתה לא יוכל לכפור באמתתן המתבארת מתוכן ובקדמותן העתיקה מאד, כי מראשית ימי הבית השני הן. נשמע נא מה בפיהן. האחת אומרת: “אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות” (מגלה ט':); והשנית: “חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים ושכינה ורוה”ק ואורים ותומים" (יומא כ"א:). “משנגנז הארון נגנזה עמו צלוחית של שמן המשחה וכו'” (שם נ"ב:).

והנה שלשת המסורות מפרשות זו את זו ומתפרשות זו מזו והכלל העולה מכלן, כי הארון כבר היה נגוז – לאמר: חסר בכל ימי הבית השני ועמו נגנז גם שמן המשחה גם האורים והתומים ובלא שמן המשחה לא היה עוד כהן משוח כי אם כהן מרובה בגדים ומרובה בגדים לא היה כשר לעשות “פר הבא על כל המצוות” והוא הפר האמור בחומש הפקודים (במדבר ט“ו, כ”ב-כ"ו). ואם כן הלא יקשה לנו, אם תמצא לאמר כי עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה זה צוה מצוה זו שאי אפשר לקימה כלל וכלל? ולמה כתב את פרשת הארון ואורים ותומים ושמן המשחה, אשר לא היה להם עוד מקום בימיו? מלבד קושיה זו מהלכות עבודה האמורות בתורה שאינן ראויות כלל וכלל לזמן עזרא, הלא יקשה לנו גם מסדרי האומה שנשתנו מן ההפך מימות משה עד ימות עזרא: חזרת קרקעות לבעליהן ביובל וכל התלוי בה שנהגו, ושיכלו לנהוג רק בימי בית ראשון, לא נהגו מעולם בארץ בימי בית שני כלל וכלל, מפני הטעם המספיק מאד “בזמן שכל יושביה עליה”. ועתה אם עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה צוה לריק דברים שאי אפשר לקימם?

ומה מקום היה אז לשנון הגדול ששנן נותן התורה לישראל את מצות אהבת הגרים והלא בעת ההיא היה ישראל הגר בארץ אבותיו, והגרים הלא המה העממים הקטנים שנאחזו בארץ ועל כלם השמרונים היו משנאיהם ומנדיהם. ואז הלא היה לישראל לקים מצות אהבת גר בעצמו, כי הוא היה הגולה והנרדף.

ובכן באים דיני עבודת בית המקדש ודיני נחלה ודיני המוסר, ומעידים על עצמם כי התורה לא בת דור עזרא היא.

אך יש מבקרים הנוחים מעט מאלה, ואומרים כי סופרים מן הכהנים ומבית לוי כתבו את התורה בימי הבית הראשון, וישימו את נוצרי התורה האלה גם ליוצרי התורה, אשר כתבו אותה מדעתם, ומטעמים רבים, שהאחד מהם הוא לשוות על קדמות עמם הוד והדר ביחסם אותו אל אב אחד, ודבר זה אי אפשר לדעת המבקרים, ששכחו כי דבר יחוס האומה לאב אחד רחוק הוא רק בעמים האריים הנוחים להטמע ולהזדוג ולהתערב בשאינו מינם ולשכוח את גזעם, קרוב הוא מאד בעמי בני שם השומרים את יחש מולדתם מכל משמר. והדבר אשר היה קשה בראשית ימי התרבות באירופה למשפחה מרובה באוכלסים לשמור את כינוסה מפני האקלים הקשה, המכביד את ידו, להנטש על פני הארץ לבקש לו איש איש מפלט מקרח ולבנות איש איש בנין מוצק, הקולטו במקומו ואינו נותן לו עוד לנסוע לדגל משפחת בית אבותיו, הדבר הזה קל היה לבני אזיז הנוחה באקלימה, אשר קרח אין לה כלל לבחור להם מקום רחב ידים בערבות הרחבות מאד, ולכונן להם אהלים קלים למסתר רק מזרם ולהעתיקם ולחנות ולנסוע תמיד לדגל אחיהם בני אביהם. ודבר זה נשמר באמת עד היום בסדר בתי אבות – פאטריארכאליסמוס – הקים עוד במלואו בתוך הבידוינים הערבים בהיותם בני שם רועי צאן ויושבי אזיא הנוחה באקלימה. ומתוך השגיאה הזאת, באו לבקר מומים במאורעות, שאירעו את שלשת אבותינו ולהוכיח מתוכם, כי לא מעשים שהיו המה, כי אם פרי רוח מליצים, ויתנו את האמור של זה בזה, ועד כמה נכונו דבריהם, כבר הוכחנו במוצא דבר סימן ה' “ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק”. אך עוד יש לנו לשאול אם אמת הדבר, כי מעשה אבות לא היה ולא נברא אלא משל היה, שיצרו להם סופרים מאוחרים, לרומם ולקדש את מולדת עמם ולעשותה לחטיבה אחת בעולם, מי המריץ את הסופרים ההם לעשות את אברהם גם לאבי העמים בני הגר וקטורה ולעשות את יצחק גם לאבי עשו? והרי מן הסופר הבודה מלבו דברים שאין להם שום עקר של ממש, לא תבצר ליחד את קדושיו, שיצר לו בדמיונו, ביחוד גמור לאבות עמו בלבד, אשר רק ביקרם הוא חפץ ואותה הוא מבקש, ולא לשתף בגדולה זאת עמים אחרים אשר צוררים היו לו בימי הבית הראשון. ואם ישיב איש, כי ידוע ומפורסם היה כי קרובים היו בני הגר וקטורה ובני עשו לישראל, ולא היה עוד אפשר לסופר להכחיד את הדבר תחת לשונו? הלא אפשר היה לסופר ליחשם להרן ולנחור שתולדותם לא נתקדשו עוד, ככל אשר היו עמון ומואב? ועוד אם היו כל הנפשות והמאורעות שבס' בראשית רק יצירי דמיון ח"ו, שלא נוצרו אלא לברוא לנו אבות, אשר יֵאמר להם אילי הצדק, למה היה לסופרים לבדא מלבם דברים אשר גם ראשי חסידי ישראל תפשו עליהן (רמב“ן בראשית י”ב, י‘. שם שם ט"ז, ו’).

הדברים האלה דים להוכיח, כי מעשי אבות גופי מאורעות קימים הם, אשר אי אפשר לשבץ ולכרכב בם כטוב בעיני הסופר ולהחליקם ולמרטם, למען היות להם ברק, כי אם לשוות אותם כהויתם.

מלבד הפסול הזה, אשר אמרו להטיל באמתת קדמות התורה אמרו למצא בה עוד סימן של איחור בפרשת תולדות מלכי אדום (בראשית ל“ו, ל”א-מ"ג). אך מתברכים אנחנו בלבבנו, כי במוצא דבר סימן כ"א “ראשית אדום ועמלק” עלתה בידנו לעקור ערעור זה מעקרו.

על כל תולדות יוסף ומעשיו במצרים ענה הפילולוג פרופיסור יוליוס פירסט המובהק בחקרי תולדות העמים הקדמונים, כי לפי הבקיאות העמוקה והמדוקדקת בדרכי מצרים והליכותיהם, הנשקפת מן הפרשיות ההן, אי אפשר להן להכתב, כי אם לפני משה. ואם הוא תפש את המרובה להקדים את חבור פרשיות אלה לפני מרע“ה, הלא יעלה בידנו, כי לכל הפחות אי אפשר לאהרן מימות מרע”ה.

וככל אשר החליט הח' פירסט כי תולדות יוסף עתיקות הן מאד, כן החליט החכם מונק כי ברכת יעקב לבניו פרי רוח יעקב היא.

גם במעשה מלאכת המשכן אמרו המבקרים הפסלנים למצא כדי תפיסת יד להוציא את הפרשיות ההן מחזקת קדמותן, כי לא התקבלה על דעתם, כי ימצא כסף וזהב בידי יוצאי מצרים במדה רבה כזאת וכי יהיו חרשים וחושבים בתוך אבותינו בימים ההם וכי ימצאו עצים במדבר. ויבאו לכלל החלטה כי לא נכתבה כי אם בימי המקדש, למען הוסיף עליו תוספת קדושה ומורא בעיני העם, בשמעם, כי גם משה עשה מקדש. והנה על דבר הכסף והזהב, אם גם נתפוס את המרובה שבמסקנת החוקרים בערך ככר הזהב ובערך ככר הכסף ונכוונם אל הטלנטים היונים, הנה יהיה כבר הזהב 16200 פרנק וככר הכסף 9375 פרנק. ולפי חשבון זה אם נחלק את תשע ועשרים ככרי הזהב (שמות ל“ח, כ”ד) ואת מאת ככרי הכסף (כ"ה) אשר הרימו בני ישראל למלאכת המשכן על שש מאות אלף הגברים יעלה כשני פרנק ושליש לאחד, שהם 58 קאפ' רוסי בכסף לגלגולת. ועתה גם אם נשכח את דבר הנצול (שמות י“ב, ל”ו) ואת מלחמת עמלק, שקדמה להקמת המשכן, שגם לה לא היה אפשר בלא בִזה, היחשב סך מצער כזה אפילו לעושר כל שהוא? וככל אשר לא היה להם מעצור לבנות משכן במדבר סיני ממחסור זהב וכסף, כן לא עמד מחסור העצים לשטן לבנין זה, כי רבים הם עצי השטים בסביבות הר סיני והערבים יקראו לעץ זה “שנט” (והנון הנבלעת כמו בת-בנת, חטה-חנטה), ואת דבר היות חרשים העושים בכל מלאכה בישראל, בהיותם עוד במצרים הלא בררנו במו“ד סימן י”א: “קדמות המלאכה בישראל” ממקראות, אשר גם העזים שבמבקרים לא יערבו את לבם לאמר, כי נכתבו למען התהלל, כי דרך המתהללים להשמיע את דבריהם בקולי קולות באזני דורם ולא לספר בסגנון קשה קטוע וסתום ובפרשה נעזבה, אשר שנים לאלפים תעבורנה עד אשר ימצאו חוקרים, אשר יתבוננו עליה והוציאוה ובררוה ברוב עמל ויגיעה.

ובכן בטלו טענות מחסור הזהב העצים וחכמי חרשים, ועתה נשיבה נא אנחנו את האופן על המבקרים ונשאל גם אנחנו אותם דבר אחד: לוא היה כדבריהם, כי המשכן כתמכונתו, אשר הוא כתוב בתורה אינו אלא דבר שבדו להם הלוים למען הגדיל בעיני העם את תפארת המקדש, אשר הוא היה כבודם ומעזם, קול בין העם, כי גם משה רבינו כבר בנה מקדש במדבר, כי עתה נפלא הדבר מאד, מדוע לא ערכו למשכן את דמות המקדש בעינו ממש? ולמה שינו בו שנויים רבים וגדולים? מדוע לא נתנו גם למשכן עשרה שלחנות (דהי"ב ד‘, ח’) ועשר מנורות (שם שם, ז‘. מ"א ז’, מ"ט) וכיורת עשרה (ל"ח) אולם (ו‘, ג’) כרובי עץ מחופים זהב מלבד הכרובים שעל הכפורת (כ"ג) ים הנחושת (ז', כ“ג-כ”ו) והמכונות (כ“ו-ל”ו).

אם אמר הסופר הלוי להוסיף כבוד קדוה על המקדש, בערכו לו בדמיון הקהל דמות, במשכן שעשה משה, מדוע לא ערך את דמותו בכל פרטיו ודקדוקיו, הלא מבעלי הדמיון לא יבצר מאומה. ואחרי כל אלה, אם כתבו הלוים את התורה מדעתם ולתכליתם, מדוע זה כתבו פרשת “לא תעשון אתי” המוכחת, כי לולא חטאו ישראל בעגל כי עתה היתה עבודה בבכורים ובמזבח אדמה דל ופשוט מאד, עיין מו“ד י”ח “הבכורה והלויה”. והדבר הזה הלא פוגם מעט בגדולתם, אשר לפי זה לא היתה מכוונת מתחלתה, כי אם באב בתורת אונס על כרחה כביכול.

ובכן אין תקוה למבקרינו ממעשה מלאכת המשכן לשפתם.

אך המעט מהם כי כל טענותיהם לאחר את התורה מפרשיות אלה, שבו ריקם, עוד יעיד מעשה העגל הסמוך להן, אשר לדעתנו לא לשבחם של ישראל נאמר, כי לא למען התהלל נכתב בתורה רפיון אהרן במעשה העגל, עד כי העלה עליו הכתוב כאלו הוא ח"ו עשאו, הראיה הזאת תוכיח למדי כי לא הכהנים והלוים כתבוהו.

ובכלל הדבר אולת רבה היא להחליט, כי נכתבה אפילו פרשה אחת בתורה, או ביתר כתבי הקדש, למען התהלל, כי מלבד מעשה העגל יש עוד דברים בתורה בנביאים ובכתובים, המעידים, כי כתבי קדשנו לא לשם תהלה נכתבו, כגון פרשיות “הנקראין ומתרגמין נקראין ולא מתרגמין” השנויות והמנויות במס' מגלה (כ"ה), אשר רבותינו שמו לבם לעיין בדבר, אם אין סכנה לכבוד התורה ולכבוד גדולי האומה, מפרסומם, עד שבאו לכלל החלטה ויקראו “אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם-” איוב ט“ו, י”ח, (ירוש' מגל' ד', י"א). ועל ספרים, שבאו בם דברים, שיש בם חשש גנוי לאומה, הלא יודה כל איש אשר מוח בקדקדו, כי הפך גמור הם לספרי סופרים שבחנים בדאים ועד כמה הגיעה אמתת סופרי קדשנו אשר לא חפו גם על כבוד האיש הקדוש והנעלה, יעלה לנו ממקרא אחד שבספר שופטים (י“ח, ל'. ועיין רש”י שם). והמעט מכל מבקר בקורת לאמתה, המעמיק לחקור רוח תורתנו, כי רחוק הוא מחשד שוא כזה, כי עוד יודה כי אמת הדבר, אשר קראו רבותינו על נביאינו וסופרי קדשנו, כי לא ישאו פנים כביכול גם להקב"ה בכבודו ובעצמו באמרם “יודעין הנביאים באלהיהם, שהוא אמתי והן מחניפין לו” (ירוש' מגל' ג', ז,). והמבקרים הללו באים בחול שעל גבי רגליהם ובבגדי חול שעל בשרם למוד את הקדש במדה שמדדו זה מעט לספרי האמער היוני וחבריו. אי שמים: עד מתי תמודו טפחות טפחות, דבר אשר לא ימד באמת איש קטנה שבידכם.

עוד מפגע אחד מצאו המבקרים בספר התורה, הלא הוא חזון הגלות אשר חזה משה איש האלהים על ישראל כאלף שנה לפניה. לו לא היתה דעתם צוננת, יבשה וצנומה, ושולטת רק בדברים גסים, שיד הכל ממשמשת בהם, כי עתה התברר להם כי הנבואה, אף כי פלא היא, היא היתה בישראל ומדבריה לא נפל ארצה, כאשר הודו רבים גם מקטני אמנה שבחוקרים, כי אף כי דבר סתום היא אין להכחיש בשום פנים את הויתה ואת כחה הישראל בימי הקדם, אולם אם גם לא יעלה על לבנו לבקש אמונה מיד מבקרי כתבי הקדש, בלא בצדק נוכל לבקש מהם מתינות וישוב הדעת בחקירתם, ולהבחין כי גם אם אי אפשר לעם היושב מעולם בארצו, לכלכל את דבר הגלות, כי אחרת לא יוכל לדמות בנפשו; הלא יוכל לדמות דבר זה מאד מאד, עם אשר לא נולד בארץ זאת, כי כשם שבא הוא ויגרש את היושבים הראשונים, כן אפשר לעם אחר לבא עליו ולגרש אותו.

מרבית מבקרי כה"ק אומרים לקבוע את זמן כתיבת התורה בימי יאשיהו ואת מציאת חלקיהו הכהן את ספר התורה ישוו הם לכתיבת התורה בחשאי ומסירתה בגלוי בתורת ספר עתיק ליד יאשיהו. על זה נשאל, אם נכתבה תורה בימי יאשיהו, איך שם אמציהו המלך כתוב אחד מספר דברים (כ“ד, ט”ו) לנגד עיניו, בהנקמו נקמת אביו כמאתים שנה לפני הכתבו (מ“ב י”ד, ו'). וכל מבקר מבקש אמת יודה, כי זה לתמו נכתב.

ואם נעמיק מעט להתבונן ומצאנו, כי לוא שמו המבקרים לב, כי עתה הודו גם הם, כי אי אפשר לתורה להכתב אחרי בנין בית המקדש, כי מתברר ועולה מתוכה ברור כשמש, כי בימי הכתבה לא היה עוד מלך מושל בישראל, כי כבוד המלך היה גדול מעולם בישראל מכבוד כהן גדול, והנה לפי העולה ממדרגת הקרבנות אנו רואים, כי בימי הכתב התורה גדול היה כבוד כ“ג מכבוד המושל, כי קרבן כ”ג היה פר, שנשרף מחוץ למחנה (ויקרא ד‘, ג’-י"ב) שהוא קרבן מעולה מאד וקרבן המושל לא היה כי אם שעיר עזים הקרוב מאד לקרבן אחד העם (כ“ב-כ”ג). ואלו כתבו הלוים מדעתם את התורה מה עכב בידם מבכר את המושל על פני הכהן הגדול?

שתי מצוות אנחנו מוצאים מפורשות בתורה, בדברי הממשלה “אתם עוברים… בגבול אחיכם בני עשו… אל תתגרו בם וגו'” (דברים ב‘, ה’) “אל תצר את מואב… כי לא אתן לך מארצו” (ט'). ועתה אלו נכתבה תורה בימי דוד או אחריו מה מקום היה למצות שלום אלה, אשר לדוד לא היה אפשר לעמוד בהן (עיין ש“ב ח‘, ב’. י”ד).

ולוא היו הלוים כותבים מדעתם את התורה, כי עתה השתדלו לזכור את ירושלם בתורה, למען הוסיף לה קדושה וכבוד בעיני העם ואם לא עשו כן ברור הדבר, כי נכתבה תורה לפני שים דוד את כסאו בירושלם. ומה הכריע את הלוים לוא היו הם כותבים את התורה ובודים מלבם את דבריה לתת לאם לשבט לוי ויהודה שבטי הכהונה והמלוכה המחזיקים בתורה את לאה שלא היתה אהובה ליעקב אבי האומה ולתת לאפרים שבט ממלכות האליל את רחל האהובה לאם?

אך לא לדוד לבד קדמה תורה, כי אם גם לשאול, כאשר תעיד המשמרת המדוקדקת, שהיה שאול המלך הראשון שומר את מצות “לא תאכלו על הדם”. ופרסום אסור זה בין העם (ש“א י”ד, ל“ג-ל”ד) וקיום מצות “מכשפה לא תחיה” (כ"ח, ג‘, ט’) ודקדוקי הלכות בטומאה וטהרה בימים ההם (כ"א, ה‘-ז’). כלם יחד יעידו עדות ברורה, כי קדמה תורה גם לימי שאול המלך הראשון, שסוף ממלכתו היה כחמשים שנה לפני כלות מלאכת ביהמ"ק, ובקיאות יפתח המפורטת מאד במלחמת סיחון ועוג, שאי אפשר לה להיות ידועה בכל פרטיה ודקדוקיה משך שלש מאות שנה, בלתי אם בהיותה בכתב (שופ' י“א, ט”ח-כ"ב), תתן גם היא עדיה, כי קדמה תורה גם ליפתח.

ומלבד כי לפני ימי יפתח וכל ימי השופטים, לא היו ימים מוכשרים לכתוב ספר גדול ונכבד כספר התורה, בהיות הימים ההם ימי מלחמה נדודים וטלטלה, אי אפשר להחליט, בכלל הדבר, כי הלוים היו סופרי התורה בשום זמן, כי לוא היו המה הכותבים, מי הכריעם לספר את כעס יעקב על לוי אביהם (בראשית ל"ד, ל') ואת קללתו אותו (מ"ט, ה‘-ז’) ואת מחלוקת קרח הלוי אבי שמואל ואבי כל בני קרח (במדבר ט"ו, א') ומחלוקת כל בני לוי (ז'-י"א) על משה, וערעורם על כהונת אהרן ואחריתם הנוראה. הלכבוד הוא להם, כי העלו זאת על ספר לזכר עולם בישראל?

והנה החכם מונק הודה גם הוא, כי אי אפשר לאחר את כתיבת התורה כמתכונתה, כאשר היא בידנו מימי יהושע. על זאת נשאל: היעלה על דעת איש בעל דעה, כי בספר אשר נכתב בארץ נושבת בארץ ישראל, יוחקו חוקים, אשר אין מקום להם בלתי אם בדור המדבר לבדו, ושאינם עתידים לחזור עוד, כל ימי עולם. והלא ידענו, כי פרשת אסור בשר תאוה נאמרה רק לדור המדבר לבדו ולא לשום דור אחר בעולם, ואשר הותר משנכנסו לארץ, היתר שאין אחריו אסור, כאשר בררנו במוצא דבר י“ט “העבודה במדבר ובגלגל עד בנין ביהמ”ק”. ואם תועלת אין בה כלל וכלל, לא לזמנה ולא לעתיד לבא ולהיות, למה נכתב גם אסורה (ויקרא י"ז, א‘-ט’)? גם התרה (דברים י“ב, כ”א)? לא כן אם נחזיק את הדבר, כאשר הוא באמת, כי משה רבנו ע"ה כתב את תורתנו, אז נכון הדבר מאד, כי בתחלה משהוקם המשכן כשנאסר בשר תאוה העלה את האסור הזה על ספר התורה בשביל דור המדבר, שגם להם נתנה תורה, ומשבאו לארץ ובשר תאוה הותר להם לא זזה פרשה ראשונה ממקומה, ככל אשר לא זזה פרשת מצות קדוש בכורים ממקומה, גם אחרי אשר נסבה הכהונה לבית הלוי.

סוף דבר: אם לא ינקש החוקר הישראלי אחרי חכמי העמים האחרים, הנופלים הרבה מחכמי עמו בידיעת ספרי תורת ישראל ונביאיו, ונשען על בינתו במקרא היצוקה כמעט ברוחו מיום הולדו, אם לא יסלף אותה בהתחכמות שלא כדרכה, יתברר לו כשמש בצהרים כי תורת ה' תמימה ועתיקה היא, וכי כלה נתנה מרועה אחד על פי ה' ביד משה. והמעט ממנו, כי רק אז יהיה לבו שלם עם התורה הזאת ללכת בה, מה שאי אפשר בשום פנים כלל וכלל בהעשותה ח"ו קרעים קרעים ביד מבקרי מומים, שרק מומי עצמם עאינם רואים ואינם מבקרים, כי גם בחקר דברי ימי עמם ילכו לבטח דרכם ולא יכשלו בשגיאות, אשר השגו גם את נפשם, גם את כל קהל החוקרים על לא דבר, כי אם מחמת התשוקה המשתוקקת בלב תינוקות אשר “דביתא דידהו תבירי מאני”. ואשר מן הילדים הרכים נאצלה גם על הגברים הקשים, אשר זאת היא גבורתם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד מאין לאל ידם לבנות ולנטוע.

&&& כג: דעת קדמונינו על ימי השופטים

רבותינו המרגישים עמוק עמוק והמבחינים את תולדות עמם הבחנה דקה מן הדקה, התבוננו בפרק ימי השופטים, כי הוא הפרק הדל והגרוע בכל תולדות בני ישראל.

ויען כי דברי רבותינו יאירו כל עין חוקר דברי ימי עמנו, הננו להעביר אותם אחד אחד.

1. “… שנתעצלו לעשות גמ”ח [של אמת, כלומר: הספד] ליהושע… באותה שעה נחלקה א"י והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בפוצמו (בבנינו) וכו'.

2. שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שופ'.

3. שהיו מרמים להקב“ה מהם עובדין לע”ז, ומהם עובדים להקב“ה” (רות רבה א‘, ב’).

4. “שה'… לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע – ופנחס בן אלעזר עמהם – … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה, בשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו ישראל לארצם כאו”א מהם נכנס לכרמו, ליינו ולשדהו ואומר: שלום עליך נפשי!… כדי שלא להרבות… את הטרח… כשעשו בני בנימין דברים מכוערין…" (תנא דבי אלי' רבה י"א).

5. “אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור שצריכין להשפט”.

6. “שמשון הלך אחרי עיניו, גדעון וכו'” (ר"ת רבה).

7. “איזה הוא דור שכלו הבל? הוה אומר זה דורו של שפוט השופטים” (ב“ב ט”ו:).

8. “את ירובעל את בדן ואת יפתח… בדן זה שמשון… שקל הכתוב שלשה קלי עולם… אלא לומר לך וכו'” (ר“ה כ”ה).

9. “בראשונה שהיתה תורה משתכחת מישראל וכו' שנאמר והנה בועז בא וגו'” (תוספתא ברכות ו', כ"ט).

10. “תחת תומר מה תומר זה צלו מועט אף ת”ח שבאותו הדור היו מועטין" (ילקוט שופטים ד‘, ה’).

11. “מטייל ואזל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח וגו'” (בבא קמא צ"ב:).

12. “ויהי בימי שפוט השופטים: הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שניך והוא אומר טול קורה מבין עיניך” (ילקוט רות תקצ"ז).

13. “בימי שפוט השופטים הי' אדם מישראל עובד ע”ז, והי' הדיין מבקש להעביר עליהם מדת הדין והי' בא ומלקה את הדיין וכו'" (ב“ר מ”ב).

14. “יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה – שופט' י”א ל“א – והיינו דקאמר להו נביא לישראל: הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי” – ירמיה ח‘, י"ב – תענית ד’.

כד: זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה

מעשה פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה קרובים הם בפרשה ודומים הם בפסוק הכוללים יחד “בימים ההם אין מלך בישראל” (שופטים י“ז, ו'. י”ח, א‘. י"ט, א’. כ“א, כ”ה). והפסוק “איש הישר בעיניו יעשה” (י“ז, ו', כ”א, כ"ה). ואף כי בפרשה הם כתובים בסוף הספר עקר אותם התנא בעל סדר עולם ממקומם ויקבע את זמנם בראשית ימי השופטים, ואלה דבריו: “עתניאל… מ' שנה, צא מהן שנוי שעבוד של כושן רשעתים ח' שנים בימי כושן רשעתים הי' פסלו של מיכה… ובימיו היתה פלגש בגבעה” (העי' תרא“ר י”א).

(ס“ע, י”ת) וגם יוסיפוס קובע את זמן מלחמת הגבעה אחרי מות יהושע ואחרי כן מלחמת בני דן בלשם. עיין קדמוניות (12–9, 2, V ).

קביעות זמן זו מתקימת ומתאשרת מצדי צדדם.

1. הלוי הולך “לגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח').

2. “שבט הדני מבקש לו נחלה” (י"ח, א').

שני אלה יעידו כי החלוקה בכללה וחלוקת ערי הלוים בפרטה לא נגמרה עוד.

1. ירושלם נקראה עוד בפי הסופר “יבוס”, כי “היא ירושלם” (י"ט, י'). תקון סופרים היא של אכנה“ג או שלפניהם, ושם “יבוס” נשתקע אח”כ כלו מישראל.

2. עוד היתה יד בני הימני רפה בירושלם מאד, עד כי נחשבה ל“עיר נכרי” ובאחרית ימי השופטים בימי אביו של שאול, כבר אנו מוצאים ראשי אבות לבני הימיני בירושלם (דבהי“א ח', כ”ח. ל"ב).

3. “כל ימי היות בית אלהים בשילה” (שופטים י“ח, ל”א). לאמר מראשית זמן זה עד סופו ובכן היתה תחלת עבודת פסל מיכה בדן בתחלת ימי שילה ולא בסופם.

4. “יונתן בן גרשום בן מנשה” (ל') הלא ידענו כי הנון התלויה אינה אלא לכבוד של מרע"ה ובכן הי' בן דוד עתניאל.

5. “ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עומד לפניו [לפני הארון] בימים ההם” (כ', כ"ח). ובכן היה דור זה תכוף לדור יהושע.

6. שם “העדה” סתם בתורת שם פשוט לכלל ישראל לא ימצא חוץ מחמשת חומשי תורה וספר יהושע אלא פעם אחת בכל המקרא (מ“א י”ב, כ'). ובימי הגבעה אתה מוצא שם “העדה” ארבע פעמים (שופטים כ‘, א’. כ“א, י'. י”ג, ט"ז).

ואנחנו סדרנו את מלחמת עתניאל בכושן ראשונה, ואת כבוש לשם בידי בני דן אחריה, כי בימי כושן היה עקר מחנה הארמים בצפון הארץ הקרובה לארצם, ואז לא היה אפשר בשום פנים לבני דן לנצח שם ביד רמה.

מלחמת פלגש בגבעה אין ספק, כי היתה אחרי מלחמת דן, כי כך היא סדורה בפרשה ובסדר עולם ובה כתוב “למדן ועד באר שבע” ודן זו הלא היא דן הצפונית, שלפני מלחמת בני דן לא היתה ולא נבראה עוד.

&&& כה: נדר יפתח ונזירות שמשון

בדבר נדר יפתח וקיומו רבו הדעות. רבותינו חכמי התלמוד והמדרש מבארים את הדבר כפשוטו, כי העלה אותה לעולה ממש, ודבר זה מסתיע מן הכתוב האומר “ויעש לה את נדרו” (שופ' י“א, ל”ט) ונדרו הלא ידענו, כי היה לאמר: “והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה” (ל"א). והראב“ע והרד”ק בשם אביו החליטו, כי קיום נדרו לא היה אלא הפרשת בתו פרישות עולם לבלתי היות לאיש כל ימי חייה, כי אם להיות בתולה ציילנית כמשפט הנשים הנזירות אשר בעמים. וחשש המבארים האלה לכבוד עמם, לבלתי התחללו בתועבת זבחי אדם המריצם להחליט כזאת. אך באמת לא גוף מעשה איש יחיד הוא המכבד או המנבל את האומה בכללה, כי אם הרושם, שעשה מעשה זה לדורות, הוא הבָחון לבחון על פיהו את רוח העם ואת דעותיו, ואת הרושם הזה נראה עוד מעט.

אך נשמע נא דברי הרמב“ן, אשר הבחין מאורע זה בטוב טעמו לאמר: “ואל תהי נפתה בהבלי ר”א – ב”ע – האומר: והעליתיהו עולה, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה יהיה לה' קדש, שיהי' פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה ובודוים לאלהים… ועשה בית לבתו מחוץ העיר והתבודדה שם ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיהו לה' והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה… אבל הדבר כפשוטו“. על הדברים הנמרצים האלה מוסיף אני עוד משלי ושואל: אם אמנם אמת בפירוש הראב”ע והרד"ק בשם אביו מה מקום יש לדברי בת יפתח: “יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים”? מה מעשה יש כאן? והלא פרישות “שב ואל תעשה” היא? ומה ענין שני החדשים? מדוע לא תתחיל למנות ימי פרישותה מיום הראשון לתשובת אביה מן המערכה אחרי כי גם עד העת ההיא לא היתה לאיש כעדות הכתוב? ואין תשובה מלשון "ואבך על בתולי " וגו' כי כשם שמלת “בחורות” (קהלת י"א, ט') שם מיוחד לנעורי הזכר, כן מלת “בתולים” כנוי לנעורי הנקבה. ודרך האדם להזכיר את אבדן ימי הנעורים ולקונן עליהם, בראותו איש מת, או הולך למות, בנעוריו, כמו: “הקצרת ימי עלומיו” “אני אמרתי בדמי ימי אלכה” וגו' שכוונת שני הפסוקים על המיתה ולא על משבתי משוש דודים ואהבים. ומלבד זה לשון עשיה הנזכר שלש פעמים בפרשה המורה תמיד על מעשה בפעל ומדת “דבר שהוא שנוי” Repetitio בפסוק "נדרו אשר נדר " הבאה תמיד לחזק ולקים דברים ככתבם וכמשמעם יכריעו מצדי צדדים, כי אין הדברים יוצאים מידי פשוטם.

ועתה נסורה נא לראות את הרושם, אשר עשה יפתח במעשהו על הדורות הבאים. לא למצוה ולא לצדקה, כי אם לחטאת ואולת חשבו לו חכמי ישראל את הדבר הזה, וכה אמרו: “אשר לא צויתי: זה בנו של מישע מלך מואב, ולא דברתי זה יפתח” וכו' (תענית ד'), “על שלא היה יפתח בן תורה אבד את בתו” (תנחומא) וגם שמועה, המקובלת באומה דנה את יפתח בנשילת איברים, ותספר כי סרה רוח ה' מעל הכהן אשר היה בימים ההם על אשר לא כהה בשופט. בפי העם נולד היה יפתח למשל: מנא הא מילתא דאמרי אנשי מטייל ואזיל דיקלא בישא לגבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים וגו' (ב“ק צ”ב:) עמל הכסילים תיגענו זה יפתח וכו' (קהלת רבה י', ט"ו).

הדבר הזה גורם לחזיון חדש למנהג אשר סמכו ראשי הדת את ידיהם עליו ובכ“ז לא נמצאהו בא לידי מעשה בפעל, כי אם בפרק ההוא. כי בראות חכמי הדור, כי אין להשיב את העם מדרך הגוים לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, עמדו ותקנו גזירות תחת שרפה, כי מהיות ישראל לגוי עד היום הזה, לא מצאנו אב ואם מקדשים מבטן את בניהם לנזירים, אם בימים ההם: שמשון בן מנוח במצות איש אלהים “נביא דה'” (תרגום שופטים י"ג, ו') ושמואל הרמתי ברצון עלי הכהן. ועל כן כאשר עמד שמואל לנביא ויקם מבחורי ישראל לנביאים, וקרן התורה רמה בכבוד, לא מצאנו עוד במקרא מנהג זה, והפרש גדול יש בין איש נודר בנזיר מרצונו הטוב, שהוא דבר תורה, ובין מדיר את בנו לנזיר. ובשמשון ושמואל היו אמותיהם המדירות, והאבות רק טפלים בדבר. וכלל גדול הוא בפי קדמונינו “אין אשה מדרת בנה בנזיר”. וגם מה שאמרו “האיש מדיר בנו בנזיר” (נזיר כ"ח) קלושה וחלושה הנזירות הזאת, עד כי הבן יכול למחות אפילו בעודנו קטן ואין צריך לומר כשיגדל, כי אז פוקעת הנזירות ובטלה מאליה. וגם שאר קרובים, אשר בכל מקום הורע כחם לגבי האב, לענין מדיר בנו יכולין למחות אעפ”י שהאב מדיר והבן שותק. ואת רפיון הלכה זו הביע הרמב“ם בפירושו למשנה ההיא ואלה דבריו: “הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז”. ועל כן קרא לנזיר כזה אע”פ שהוא מקבל את הנזירות בלי שום מחאה וערעור “נזיר שאינו גמור” (רמב“ם גזירות ג', י”ג) ומטעם זה קלה בעיני חכמי ישראל נזירות שמשון… "ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מטמא למתים שכן מצאנו בשמשון שנטמא, ר' שמעון אומר: האומר נזיר שמשון, לא אמר כלום שלא מצינו שמשון שהוציא נזירות מפיו… ושמשון לא נזיר הוא והכתיב, כי נזיר אלהים יהי' הנער מן הבטן? התם מלאך הוא דקאמר… " (נזיר ד') ובירושלמי שם: "כן יעשה על תורת נזרו יצאה נזירות שמשון שאינה תורה… ".

מן המעט הזה נוכח, כי לו היתה נזירות שמשון אלא מנהג וזמן גורם למנהג שיבוא.

&&& כו: יחס בית שאול

יחס שאול המלך נפרט בספר שמואל בדרך פשוטה ורצופה. מבן לאב חמשה דורות וז"ל: "ויהי איש מבן ימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח וגו‘: ולו היה בן ושמו שאול וגו’: (ש"א ט‘, א’-ב'). ובספר דברי הימים נשמרה לנו מגלת יחס של אבות שאול המלך וצאצאיו בשני נוסחות: הנוסח האחד כולל שנים עשר פסוקים (דהי“א ה', כ”ט-מ'). והנוסח השני כולל עשרה פסוקים (ט', ל“ה-מ”ד). הנוסח הראשון במקומו הוא קבוע במגלת יחס בני בנימין ולאחר שפרט בה הכתוב את ראשי האבות לבנימין אשר ישבו את היבוסי בירושלים (עיין שופטים א', כ"א) סיים ואמר: “אלה ראשי אבות לתולדותם ראשים אלה ישבו בירושלים” (דהי“א ה', כ”ח). ואחרי כן שם הכתוב את פניו אל ראשי אבות גבעון אשר בימי שאול היתה היא ממלכת ישראל. ופרשה שלאחריה אחרי גמרה את כל מגלות היחס שבספר חזרה עוד הפעם על יחס בני שאול לשם הקדמה לדברי אחרית ימי שאול וראשית ימי דוד (רד“ק דהי”א ט', ל"ה). והננו לערוך את שני הנוסחות פסוקים פסוקים כדי ליתן את האמור של זה בזה:

1	ובגבעון ישבו אבי גבעון – – ושם אשתו מעכה (דהי“א ח', כ”ט).
	ובגבעון ישבו אבי גבעון יעיאל ושם אשתו מעכה (דהי“א ט', ל”ה).
	מן הפסוק הזה זכינו לדעת כי רק ראש בית אב אחד היה לעדת גבעון ולדעת את שמו ואת שם אשתו.
2	ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל – ונדב: וגדור ואחיו וזכר – –: ומקלות הוליד את שמאה ואף המה נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם" דהי“א ח‘, ל’-ל”ב.
	ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל ונר ונדב: וגדור ואחיו וזכריה ומקלות: ומקלות הוליד את שמאם ואף הם נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם: דהי“א ט', ל”ו-ל"ח.
	מפסוקים אלה למדנו כי בני שמאה או שמאם יצאו ויאחזו גם הם בירושלים עם ראשי האבות הנקובים עד פסוק כ"ח שבפרשה ח'.
3	ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ח', ל”ג).
	ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ט', ל”ט).

והנה המפרשים מצאו במגלות יחס אלה סתירה גדולה, ליחס שאול שבס' שמואל. כי בשמואל כתוב, כי קיש היה בן אביאל, ועל נר כתוב, כי נר היה אחי קיש ובן לאביאל אביו (ש“א י”ד, נ'-נ"א), ובדברי הימים כתוב, כי נר היה אבי קיש אבי שאול ולאביאל אין זכר. אך אם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי אין שום סתירה כלל. ואמת נכון הדבר, כי אביאל אבי אביו של שאול ופסוק ח‘, ל"ג, ופסוק ט’, ל“ט, שבדה”י אינם סותרים לזה כלל וכלל. נבארה נא את דברינו: בשלשת הפסוקים ט‘, ל“ו-ל”ח שרשמנו פה בתורת שורה שניה למסגרת 2 נקבו עשרת בני יעיאל במלואם. שם השלישי קיש ושם החמישי שבהם נר ושם העשירי מקלות, ובכן זכינו למצוא הדמיון בספר ראשון לדברי הימים לדברי ספר שמואל (ש“א י”ד, נ'-נ"א). כי היו במשפחת שאול שני אחים, אשר שם האחד קיש ושם השני נר. אך תחת כי בשמואל כתוב כי אביאל היה אבי קיש ונר, כתוב פה כי יעיאל היה אביהם. והנה מלבד כי יעיאל ואביאל קרובים מאד במבטא הנה קרובים הם גם במשמע, כי פירוש אביאל הוא אבי אל לאמר: הוא מגינו ושומרו. ולפי מסקנת חכמי לשונות בני שם הנה גם פירוש יעיאל האיש אשר ה’ שומרו (עיין מירושלים א', 31). ובכן אין לנו עתה, כי אם קושיה אחת לאמר: אמת הדבר, כי יעיאל אביאל הוא וקיש ונר שניהם בניו היו, אבל קיש זה אבי שאול, שהי' לפי דברי ס' שמואל בן אביאל שאנחנו קורים לו גם יעיאל, קיש זה לפי דברי ס' דה"י לא בן יעיאל או אביאל היה, כי אם בן נר ככתוב “ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול” (עיין מסגרת 3). על זה אין לנו, כי אם להתבונן מעט בסדרי פסוקי היחס שבפרשה זו, את יחס משפחות עשרת בני יעיאל התחיל מן הקטן מן מקלות “ומקלות הוליד את שמאם”, כי שמאם היה איש מפורסם. כי בני משפחתו, אשר לא נקבו פה בשמותיהם ישבו בירושלים. ואחרי כן מדלג הכתוב ופוסע על ארבעה מאחיו שלא היתה בם סבה מיוחדת ליחסם, ומתחיל ליחס את נר, שהיה שר גדול בימי המלך שאול ואבי אבנר (ש“א י”ד, נ"א), אך אינו יחס פה, כי אם בן אחד לנר, ככל אשר לא יחס גם למקלות אלא בן אחד ואינו אומר אלא ונר הוליד את קיש וזה קיש אח גדול לאבנר היה. ואחרי כן פוסק גם יחס נר ודולג עוד על האחד מבני יעיאל ששמו “בעל” ומיחס את תולדות “קיש” אבי שאול ופותח ואומר “וקיש הוליד את שאול” ומיחס אחריו שבעה דורות. ובכן עלתה בידנו כי קיש שנאמר עליו בדברי הימים “וקיש הוליד את שאול” איננו קיש התכוף לו לפניו, כי קיש שלפניו הוא נכד יעיאל, ואביו הוא נר בן יעיאל, וקיש אבי שאול הוא בן יעיאל יוצא חלציו מלדה ומבטן, בלי דור אמצעי ביניהם כלל. ובכן יהי יחס שאול העולה מספר שמואל ומדברי הימים בסדר הזה:

1. אפיה

2. בכורת

3. צרור

4. אביאל = יעיאל (ואשתו מעכה) אביאל = יעיאל –

5. קיש נר – מקלות

6. שאול קיש II אבנר שמאה או שמאם

7. יונתן

8. מריב בעל או מפיבשת

9. מיכה

10. אחז

11. זמרי

12. מוצא

13. בנעא

רפה, רפיה = אלעשא ואָצל ספק הוא אם אבות ובנים הם או אחים.

&&& הערה כוללת לסדר השופטים יחוס הקרחי ויחס בית דוד וכהנים גדולים

משלשלות היחס של הימן בן יואל ושל השופטים התואמות יחדו ושלשלת היחס של מלכי יהודה המתחלת במקום שפסקו הן, יצא לנו כי ארבעים וששה דורות היו מדור השבטים ועד דור אלכסנדר מוקדן. ועל פיהם תחלקנה השלשלות הקצרות מהן לחלקים חלקים, כגון שלשלת יחס בית דוד עד יהודה אבי השבט אין בה אלא אחד עשר דורות, ובשלשלת הימן בן יואל, בן דור דוד, עד לוי אבי השבט אחי יהודה יש עשרים ושנים דורות. ובכן אין ספק כי נשמטו ממנה אחד עשר דור, ולא עוד אלא שיש בידנו להבדיל בין סדרי הדורות התכופים לסדרים המופסקים. מכירים אנו את ששת הדורות הראשונים ליחס זה, יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון, ויודעים אנחנו כי היה נחשון דור ששי ליהודה ובן דור לכלב, אשר גם הוא היה ששי ליהודה, ובן דור לאלישמע אשר גם הוא היה ששי ליוסף אחי יהודה. ובכן קבועים הם ששת הדורות האלא במקומם ואין להזיז אותם ולאחרם. ומכירים אנחנו גם שני הדורות האחרונים הלא הם ישי ודוד, ויודעים אנחנו באיזה זמן הם קבועים ואי אפשר לנו להזיז גם אותם ולהקדימם כי דור ישי שהוא דור שאול הלא דור 21 הוא, ובכן אין לנו בין הדור הששי שהוא דור נחשון ובין דור האחד ועשרים שהוא דור ישי – שהוא רוח של ארבעה עשר דורות של שופטים ושל בני לוי אבות הימן בן יואל – כי אם שלשה דורות של שלמא בועז ועובד שלא נדע לקבוע זמנם ועל כן כתבנום בשורות מרוחקות ומובדלות בשני קוים זקופים מלפניהם ומאחריהן לסמן כי אין בידנו להוכיח אם תכופים הם לדורות הראשונים או לאחרונים? אם רצופים הם ואם מפוזרים? –

גם את שלשלת יחס בני אלעזר בן אהרן עד יהוצדק דהי“א ה‘, ל’-מ‘, אשר דורותיה הם רק שנים ועשרים, הנה ראשיתה דור 6 וסופה דור 40. ובכן יחסרו גם בה ארבעה עשר דור, על כן ראינו לחלק את השלשלת הזאת לשלשה חלקים אשר שבעת הדורות הראשונים העמדנו על חזקתם כי רצופים הם, יען כי נשנו ונשתלשו בסדר זה גם שם (ו', ל“ה-ל”ח) גם בס’ עזרא ז', ומן דור מריות יש בעזרא הפסק גדול של ששה דורות אשר בדהי”א ה' נקובים הם כלם בשמותם. אך באמת אם נתבונן היטב נראה כי גם אם נקים את ששת הדורות, עוד יחסרו לנו שבעה דורות לפני הששה ההם, כי מכירים אנחנו את אחימעץ וצדוק שהיו בימי דוד ואבשלום. ובכן היה אחיטוב בימי שמואל ונוטים אנחנו להחליט כי אמריה היה אבי אחיטוב, כי מיוחסי כהונה ולויה היו שומרים סדרי שמותיהם לדורותיהם, וכך אנו מוצאים גם את אמריה השני אב לאחיטוב השני, ואחיטוב השני אב לצדוק השני. ובכן היו בין אמריה הראשון בן דור אלקנה שהוא דור 19 עד מריות בן דור השופט אבימלך שהוא דור 11 שבעה דורות שלמים. ולהשמטת דורות אלה יש טעם מתקבל, כי כל ימי היות הכהונה הגדולה בבית איתמר לא נשמר יחס בני אלעזר כהוגן, כי עלי היה מבני איתמר ככתוב “ואחימלך מן בני איתמר” (דהי“א כ”ד, ג'). ואחימלך הלא היה אבי אביתר בן בית עלי (מ“א ב', כ”ז). – עזריה הנמנה ראשון לאחימעץ על כרחנו בנו היה ופסוק “הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה” אין ספק כי עליו הוא חוזר, לפי העולה מסדר הדורות אף כי סמוך הוא אל עזריה השני, ואת יוחנן התכוף לעזריה הראשון יש למנות לבן לו. אך את עזריה השני יש לנו לעקור ממקומו ולמנות את היחס למפרע שריה כ“ג בן דורו של צדקיה ואחיו; עזריה השלישי אביו, בן דורו של יאשיהו; חלקיהו כ”ג בן דורו של אמון אשר האריך ימים עוד בתחלת ימי יאשיהו. ועלה בידיו בדיוק גדול כי עזריה השני הוא עזריהו שהוציא אל עוזיהו המלך מן ההיכל כשנכנס להקטיר קטורת (דהי“ב כ”ו, י"ז). כי דור שריה וצדקיהו הוא דור 39, ועזריה ועוזיהו קודמים להם – לפי שתי מגלות היחס של בית אהרן ושל בית דוד – שבעה דורות ודור שניהם הוא דור 32. ובכן עולה יחס הכהנים יפה מאד.

סוף דבר: ארבע מגלות הנקובות בראש הערתנו מבררות הנה אשה את רעותה וארבעתן יחד הן הן כל עצם בירור כל מגלות היחס הבאות אשר מלבד כי גדול ערכן לעצמן בכל דברי ימי ששה וארבעים דורות אלה הנה רק הן הן המשמשות לנו בפרשת שמות דורותיהן לכרונולוגיא גינאלוגית (של דורות) בעשרים ואחד הדורות הראשונים שהכרונולוגיא של מספר השנים מפוקפקת ומסופקת מאד.

צִתּוֹת (שבת קי"ט.) צינדהאֶלצכֿן.

צַתֵּת (שם) צינדהאֶלצכֿן אַנשטרייכֿן, אַנרייבּן.

מִשְׁוֶרֶת (סנהדרין ס"ד): ¹ גימנאַסטישע אַיינריכֿטוּנג.

כַּעַךְ (ברכות מ"ב) ² קרענגל, בייגל.

פָּרֶטֶת (גטין נ"ז:) ³ שׁפּעציפֿיקאַציאָן, גענויעס פֿערצייכֿניס.

אֻשֶּׁרֶת (ב“ב קס”ג:) ⁴ גריכֿטליכֿע בעשטאֶטטיגוּנג.

תַּעֲרִיף טאַריף ⁵.

זָקֹף בְּמִלְוֶה (יעמאַנדעס רעכֿנונג, קאָנטאָ בעלאַסטען.

אָחוּז (במדבר ל“א ל', דה”ב כ"ד ו') פראָצענטזאַטץ, לאמר: הסך הקטן המורם מן הגדול לפי מתכנֶת קבועה.

גוֹדְרוֹת (ב“מ ס”ט.) קליינפֿיהע.

בְּדוּת (פסחים י"א) איינע ערדיכֿטוּנג, אוּנבּעגרינדעטעס.

שָׂרַעַת הַנָּהָר (ב“ק כ”ח) דיא אוסשרייטוּנג דעס פֿלוּסעס, מקום שהנהר משתרע לפעמים.

מִקּוּפְיָה (זבחים ו') ⁶ אבערפֿלאֶכֿליך.

מִקִּבְעָה (שם) גרינדליך.

פָּעמט (גטין נ"ט.) אוּנמינדיג.

מוּפְלָא (נזיר כ"ט:) ⁷ מינדיג.

מאחרי גרוש ספרד עד אחרית דור הרמבמ"ן: משנת 5252 עד שנת 5580 לימות העולם.

בארצות תורכיא פולין והולנד

ד' צללים ואורות

תורכיא מפלט לגולי ספרד, יוסף המון רופא השולטן שלים. ר' אליהו מזרחי ראש רבני תורכיא. שאלתיאל בהייא השר המופקד להגן על עסקי ישראל. פליטי גלות ספרד בא“י. תקוני ר' עובדי' ברטינורו בירושלם. ר' דוד אבן שושן רופא וראש ישיבה בירושלים. החסיד ר' יוסף סרגוסי בצפת. קהלות ספרדים נוסדות בחברון, בטבריה ובדמשק, מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לגולי ספרד. פדיון שבויים מגולי ספרד ביד ר' שלמה דוראן באלגיר. ר' משה אלשקר דיין במצרים. ר' יצחק שלאל נגיד שם. רדב”ז רב במצרים. בטול מנין שטרות והנהגת מנין שנת היצירה. הצלת קהלת מצרים מיד הצורר אחמד שטייפן בידי דוד די קשטרו. איטליא בית מנוס לגולי ספרד לפי שעה. פדיון שבויים במדה מרובה בידי הנדיב יחיאל מעיר פיסה. דון יצחק אברבנאל תורתו שקידתו ספריו הרבים. אברבנאל בבית מלכי ניאפל ואח“כ בקורפו היונית. בני דון יהודה אברבנאל. גורלו, חכמתו וספרי שיחות האהבה. נדבת רוח שמואל בן דון יצחק אברבנאל ובֶנְוֶנִידָא אשתו. דון יצחק בן דון. יצחק אבאבנאל. פולין ארץ מקלט לעשוקי ישראל בגרמניא. זריזות יהודי פולין במסחר ובכל מלאכה, צרת עין הכמרים העירוניים ותגרני הגרמנים ביהודים. עובדי אדמה יהודים בליטא. אלכסנדר יַגֶלו מתפתה ומגרש את היהודים מליטא וחזקת יד השרים עליו להחזירם. לומדי תורה בכיוב הרוסית ואי קרים. המומר פיפרקורן מתחבר עם הדומיניקנים לשרוף את התלמוד. הקסר מכסימילין ממנה את רייכלין הנוצרי לשופט מבקר. רייכלין מזכה ומצדיק את התלמוד. זעף הדומיניקנים. מתוך כעסם הם מתבזים ופחדם סר מעל פני קהל הנוצרים. הנזיר לותר מוצא לוֹ עוֹז למרוד בקתוליות ומציליה. הרפורמא של לותר קורעת מתחת יד האפיפיור גוים וממלכות. תרגום המקרא ביד הרפורמים ללשונות עמי אירופא. חבת המקרא ול' עברית בעיני העמים. אליהו בחור ואברהם די בלמיש מורים עברית לגדולי הנוצרים. ספרי המקרא והתלמוד ופירושיהם מודפסים ותורה מתרבה בישראל. ספרי דברי הימים נכתבים לישראל בידי דון יצחק אברבנאל ויהודה בנו ר' אברהם זכות ואליהו קפסאלי. יצחק עקריש מאסף כתבים עתיקים. ר' יוסף יעבץ רי”צ עראמה דון יצחק אבאבנאל ור' עובדי' ספורנו תולים קלקלה בפלספה היונית ובאוהביה. הספרדים עוזבים את הפלספה ומחזיקים בקבלה. אָשר למלין משיח השקר. מצוקות האנוסים באספמיא ופורטוגאל מתגברות לבלי חוק. דוד הראובני בבית האפיפיור ובבית מלך פורטוגל. הנער החסיד שלמה מולכו וכבודו בעיני חסידי ישראל ובעיני האפיפיור. כלמנס השביעי אפיפיור זה מגן לפליטי האנוסים ושונא את הבולשת. ערמת דוד הראובני ותמימות שלמה מולכו. אחרית שניהם ביד הקסר כרל החמישי. יסוד מנזר הישועים, ר' יעקב בירב משתדל לחדש את הסנהדרין בא“י ור' לוי בן חביב חולק עליו ומבטלה. את עון זלזול הנוצרים בדתם תולים הכמרים ביהודים. לותר נהפך לשונא ישראל, שרפת התלמוד באיטליא וגזלת ספרים מיהודי פראג, האפיפיור הצורר פולוס הרביעי ורשעת מנזר הישועים. גירושים מאוסתריא ומביהם. ס' דברי הימים ועמק הבכא ליוסף הכהן, שבט יהודה ליהודה לשלמה וליוסף לבית וירגא וס' התנחומות בלשון פורטוגל לשמואל אושקאי. דונא גרציא מינדס צדקתה עשרה וכבודה. יוסף נשיא בחצר השולטנים שׂולימן ושלים. ארץ ים כנרת נתנת לו ביד שולימן ואי נכסוס ובנותיה נתנוֹת לו ביד שלים. דבריו הנשמעים בחצרות מלכי אירופא. יוסד ישוב בטבריא ותומך ביד לומדי תורה. גדולת שלמה אשכנזי בסוד יועצי השולטן. מעשי הספרתנים יצחק עקריש, שמואל שולם ור' מנחם די לונזאנו. ס' מנחת שי לר' שלמה נורצי. ר' יוסף קארו וערך בית יוסף שולחן ערוך ויתר ספריו. ר' יצחק לוריא הגדול בבעלי הקבלה. ר' גדלי' בעל ס' שלשלת הקבלה. ר' עזרי' מן האדומים אבי בקורת דברי הימים וספרו מאור עינים. ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נגארה האחרונים למשוררי ספרד. קלקול הסגנון העברי. סוף הנגידות במצרים. החוכר מיכאל יוסיפוֹויץ מתמנה לראש יהודי ליטא ואברהם אביהם לראש יהודי פולין. כח משפט הרבנים בפולין. טובת עין מלכי פולין ושריהם ביהודים וצרת עין הכמרים העירונים והאספסוף. עלילת גנבת כון בסוחצוב. כבוד שמעון גנצבורג ומאיר ריינבאך בבית זיגמונד אגוסט. רשעת הישועים. חסדי שטייפן בטורי מלך פולין לישראל. כבוד ר' שאול וואהל בעיני השרים והעם. הרבנים הראשונים בלבוב: ר' יחיאל ור' אברהם בנו ור' לוי קיקיניש ממגורשי פורטוגל. ר' קלמן מוורמייזא בלבוב ור' משה מינץ ממגנצא בפוזנא. ר' יעקב פולק ר' מאיר קצינלנבוגן ור' שלום שכנא ר' שלמה לוריא – רשל – ועוזו וקוממיותו. ר' משה איסרלש תורתו וחכמתו רבת המקצועות. ר' דוד גאנז התוכן בעל צמח דוד. רוב הישיבות וחברות לומדי תורה. ועד הארצות ורבני הגלילות. הסדרים המשובחים והתקנוֹת הטובות של ועד הארצות. מחברי ספרי וכוח בפולין יצחק טרוקי וספרו החשוב חזוק אמונה. עלילת רצח על ליפולד היהודי רופא נפש. יויכים נסיך ברנדנבורג ומותו האכזרי. ר' ליואי – מהר”ל מפראג – וחכמתו ומרדכי מייזל בפראג ונדבת לבו המופלגת. פליטי האנוסים הראשונים באמשטרדם, הסתתרם והתודעם, חנם בעיני הממשלה. אסומסיו הפרנצישקני גר הצדק מוסר נפשו על קדושת השם. אנוסים המונים המונים נמלטים מאספמיא להולנד. קהלות יהודי אשכנז ופולין בהולנד. טוב טעמם של האנוסים נדבת רוחם וקהלותיהם המסודרות. מתן זכוי ליהודי הולנד.

5252–5396

וגלות ספרד, היא אספמיא, היתה השלישית, לשתים אשר קדמו לה בימי הבינים, הלא הן גלות עדת ישראל באנגליא וגלות עדת צרפת. והנה בגלות העדה הראשונה היה לה עוד מפלט בקרב השתים הנותרות ובגלות השנית מצאה עוד מפלט בשלישית. אולם כאשר גלה ישראל מאדמת ספרד אבד לה כמעט כל מנוס. לולא הפליא ה' חסדו, להכין לעמו העשוק והמרדף תחת שלשת ארצות עניוֹ שלש ארצות מקלט. הלא הן תורכיא פולין והולנד. ככל אשר שלח ה' למחיה ולפלטה לאבותינו הרצוצים בידי עריצי אספמיא את המושלמנים אשר לכדו את ארצם במאה הארבעים וחמש, ויהפכוה לנוה שלום חכמה וגבורה, ככה הקדים בידי המושלמנים להכין מנוס ומחסה לגלות ספרד, אשר הכתה מכת מות בידי פרננדו הקתולי וכמריו, בהפכם כחמשים שנה לפני כן את קסרות בזנתי לשולטנות תוּרכית.

הן זה עשרות בשנים לפני גלות ספרד, הריץ יצחק צרפתי יליד גרמניא יושב בתורכיא, אגרת פתוחה אל בני ישראל יושבי הארצות הקתוליות לעזוב את ארצות המלאות חמס רשע אָון ומרמה, עוֹשק ודמים ולבא להאחז בארץ תורכיא הטובה והרחבה, אשר עין מושליה ויושביה לא תרע ולא תצר בבן עם אחר. וישמעו רק יחידים בקולו ויבאו. אך בגלות ישראל מאדמת אספמיא באו אל תרכיא מרבית הפלטה הנשארה וימצא שם מנוח מחיה וּרוחה. וישמח השוּלטן בַיַזֶת לקראתם ויקרא: היאָמר לפרננדו מלך אספמיא מושל חכם אחרי אשר נואל לרושש את ארצו ולהעשיר את ארצי בהגלותו את מבחר יושבי ממלכתו אשר אני אוסף אותם. וישימו הבאים את קושטא עיר המלוכה למרכז להם, ויפרדו שמה לפלגות משפחותיהם ולמושבותיהם בעריהם אשר ישבו בעודם בספרד. ותהיינה לקהלות קהלות, קהלת טולדו לבד וקהלת קורדובא לבד, ארבע וארבעים במספר, ובית כנסת לכל אחת. ויהי מספר עדת ישראל בקושטא שלשים אלף נפש. ויהיו בני ישראל למיטב אזרחים בממלכה הגדולה, התוּרכים גבורי חיל היו במלחמה אך במסחר ובחרושת ובסדרי מושב הערים קצרה ידם, והנוצרים חשודים היו בעיני הממשלה המושלמנית, ויהיו רק העברים האזרחים המועילים, החרוצים בכל מעשיהם והנאמנים מאד לממשלה, לרוח החיה בארץ. הם היו הרופאים בהיכל המלך בארמונות השרים ובבתי העם, הם היו הסוחרים הגדולים והם היו אנשי המלאכה. הם היו עושי כלי הנשק אשר הורו את המושל איככה יש לשמש בהם במלחמה ובהיותם יודעים את לשונות העמים, היו הם התורגמנים בבתי שרי המלוכה ובבתי הפקידים, ומלבד אשר רופא נפש מחמד השני היוסד את הממלכה התוּרכית בקושטא כבר היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, היה גם לשלטן שלים רופא חכם ואיש נכבד רבי יוסף המון שמו, ובנו רבי משה המון היה רופא נפש השלטן שְלֵימן, אשר לא סר ממנו גם בצאתו למלחמותיו. רבי משה זה הביא עמו, בשובו עם אדוניו לקושטא ממלחמת פרס איש חכם ושמו יעקב טוס אשר תרגם את התורה פרסית, ויתנדב וידפס את התרגום הזה בכספו למען הגדיל תורה בקרב ישראל יושבי פרס. ותחת השר הצדיק רבי משה קפסָלי אשר שם מחמד השני לראש הרבנים בימיו קם (5257–1495) הרב הגדול רבי אליהו מזרחי, תלמיד רבינו יהודה מינץ האשכנזי לראש הרבנים בתורכיא, ויהי גם מושבו בסוד שרי המלוכה על יד המופתי. הוא פתר את באור רש"י לתורה ויאהב גם את המדעים ויכתוב גם ספרי מדע. ועל השאלות אשר באו אליו מקהלות שונות השיב כיד דעתו הרחבה בתורה, תשובות מלאות שכל טוב, אשר עלו על ספרי “מים עמוקים”. ואף כי תורת הקראים היתה זרה לרוחו, עמד למעוז להם, ברוב ישרת לבו, בבוא אנשי ריב ומדון להוסיף להרחיקם בשתי ידים. מלבד רבי אליהו מזרחי, הקימה מלכות תורכיא שר אחד ושמו שאלתיאל למען יהיה למעוז ולמליץ לבני עמו לפני הממשלה. השר שאלתיאל אשר כבד אותו המלך בשם “קהיא” לאמר “יושב בחצר המלך” מלבד אשר היה אמיץ לב דורש טובת עמו בכל לב היה גם איש טוב וישר וענו מוחל על עלבונו. ועדת סלוניקי היתה משנה לעדת קושטא בעוֹשר בחכמה ובנדיבות. וגם ביתר ערי יון אשר בימי קסרי ביזנתי היו לישראל כור ברזל בית עבדים, מצאו בימי שלטן תורכיא מנוחה ורוחה.

בעת ההיא נראתה כעין [ה]תחלה, אשר החלו רבים מישראל לקוץ בארצות אירופא ובממלכותיהן הקתוליות, ולשום את פניהם אל ארצות הקדם הנוחות הרבה מהן, ועינן יפה מהן, כעדות רבנו עובדיה מברטונירו הנאמנה: “כי אין מן הישמעאלים גלות כלל ליהודים – – והם מרחמים מאד על איש נכרי” ולהביא עמם את תורתם את מדעיהם ואת מוסרם, אשר טפחו ורבו מאחרית ימי הגאונים והלאה, אל קהלות ארצות אסיא אשר היו נופלות בכל אלה מקהלות אירופא. בירושלים עיר הקדש אשר יצאה ממנה כל הדרה בכבוש אותה המונגולים בתחלת האלף הששי, נאחזו מעט מעט משפחות המסתערבים אנשים בוערים פורעי מוסר, אשר חללו את כבוד עיר האלהים בנבלותם ובמעלליהם הרעים אשר עוללו לאחיהם אשר עלו מן הגולה לשם ה' השוכן בציון. את משובת האנשים הקשים ההם, החל לרפוא החסיד הענו רבנו עובדיה אשר בא מברטינורו עירו באיטליא –(5248–1488) במתק פיו וברוֹך שפתיו במדברותיו אשר הטיף להם עד כי הפך להם לב אחר. הוא רבנו עובדיה אשר היה למורה למרבית בני עמו בפירושו לששת סדרי המשנה, מלבד אשר כתב באור למגלת רות בשם “מדרש רות” ופתרונים לבאור רש"י לתורה בשם “עַמַר נְקֵא” ואת פרשת דברי מסעו מאיטליא לארץ ישראל הערוכה בטוב טעם. מקץ חמש או שש שנים לבואו על אדמת ישראל, החלו לבוא שמה גולי ספרד ופורטוגל ויגדילו את מספר יושבי ירושלם, אשר בימי בא שם ברטנורוֹ היו רק שבעים משפחות, עד מאתים ומקץ עשרים שנה אחרות כבר הגיע מספרן עד אלף וחמש מאות, אך לא רק במספר נפשות הלכה קהלת הקדש הלוך וגדול, כי אם גם בתורה בחכמה במוסר במשפט בצדקה ובסדרים ישרים ותקנות טובות. וגם במסחר במלאה במחיה ובעוֹשר. וגם בעת ההיא היה רבנו עובדיה המורה הגדול ליראת אלהים ולאהבת חסד. אך נכבדי הספרדים עמדו על ימינו לאצול מכבודם ומתרבותם על היושבים הראשונים. בתוכם היה איש יקר ונכבד הלא הוא רבי דוד איבן שושן אשר היה רופא וראש ישיבה בירושלם. גם אל עיר צפת אשר בגליל באו גולי ספרד, וישפכו את רוחם על המסתערבים הבּוערים ויחזירום למוטב. והרב רבי יוסף סרגוסי איש זך וטהור במדותיו, כרבנו עובדיה, הטיף שם לחסד ולצדק ולאהבת הבריות ויהי “משים שלום תמיד בין אדם לחברו בין איש לאשתו אפילו בין הגוים”, על כן חשבוהו בני ישראל גם הישמעאלים למלאך אלהים ¹). וישם רבי יוסף את צפת למקום תורה גם ללמוד התלמוד ולמקום למוד תורת הקבלה. וגם לטבריא, לחברון וליתר ערי ארץ ישראל באו הספרדים וירבו את מספר אנשי קהלותיהן. וגם לדמשק באו הספרדים ויכוננו קהלה על יד קהלת המסתערבים ויבנו שם בית כנסת לתפארת אשר נקראה בשם כתייב.

מלבד ממלכת תורכיא, היו גם ארצות צפון אפריקא הלא הן מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לישראל מצריהם. שמה כבר נסו זה מאה שנים מלפנים רבותינו יצחק בן ששת ושמעון בן צמח דוראן וקהל גדול עמם, בראש קהלות אלגיר עמד בימי גלות ספרד ר’ב ש’מעון ב’ן ש’למה ד’וראן – רשב"ש – בן רשבץ ויחשב הוא ורבי צמח אחיו לשני גדולי הדור בארצם ותשובותיהם על השאלות אשר באו להם נקבצו אל ספר אשר קראו להן “יכין ובעז”. מלבד אשר היו שניהם מורי צדק ומוסר היה רבי שלמה מגן לכל גולי ספרד אשר נמלטו לארצו ולמלאך גואל לחמשים איש מהם אשר נתפשו וימכרו ממכרת עבד ויגאלם בשבע מאות דינרי זהב אשר קבץ ברוב עמל. ולארץ תוניס נדחו בתוך יתר הגולים שני אנשי שם הלא הם רבי אברהם זכות התוכן ורבי משה אַלשְקַר הרב הגדול בתורה ובחכמה. אך לא ארכו ימי שבת שני החכמים בארץ תוניס כי מפחד מלחמות האספנים אשר התרגשו לבוא אל הארץ ההיא נס רבי אברהם זכות ארצה תורכיא ורבנו משה אלשקר נס מצרימה, ויהי שם לדין ויעש לו שם גדול בתשובותיו.

ומצרימה אשר לא חדלה מעולם להיות מקום מושב לישראל נהרו אנשים רבים מגולי ספרד. בראש הקהלות עמד בעת ההיא הנגיד רבי יצחק שלאל איש חסיד וענו טוב ומטיב ובעשרו הרב. בתוך הגולים בא שמה הגאון ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא – רדבז – אשר לו שם גדול בתורה כבן אדרת בימיו וכבן ששת בימיו עד כי הגיע מספר תשובותיו אשר השיב לשואליו לשלשת אלפים. וכרוב חכמתו בתורה רבו חסדיו וצדקותיו כי גם היה עשיר גדול וכגדול עשרו גדלה נדבת רוחו. הוא העביר בטוב טעמו את מנין השטרות למלכי יון אשר בני ישראל היו מונים לו את שנותיהם, וישם תחתיו לחוק את מנין ימות העולם כראוי לעם עולם. ויהי רדב"ז רב במצרים ארבעים שנה ובתחלת שבתו שם יצא רבי יצחק שלאל הנדיב לירושלם וירב שם חסד וצדקה. והשלטן שלים האוהב לישראל גדל את דוד די קשטרוּ מגולי ספרד ויחכר לו חכיר מעשה – המטבע²). ויגדל האיש ויעשר מאד בעסק זה עד כי מצאה ידו להוציא שלשת אלפים דינרי זהב לצדקה לעניי בני עמו. ויהי בהודע לו כי אחד משרי מדינות אדוֹניו הלא הוא מחמד שייטן פחת קירואן מתנכל לקשור על אדוֹניו וישם נפשו בכפו ויתחמק בלט וימלט לארץ תרכיא לגלות את אוֹזן השלטן. כאשר נודע הדבר לפחה העריץ ההוא ויאמר להפגיע את עון דוד בכל בני ישראל היושבים בפַחֲוָתוֹ³). ויאסור את נכבדיהם ויטל עליהם מס קשה מנשוא ויקדש את כולם ליום הרגה. אך עד כה וכה קשרו עליו עבדיו ויכוּהו מכת מות ויומת וישימו אנשי קהירו לחוק לחוג את יום מותו בשבעה ועשרים לחדש אדר (2584–1524) ולשומו ליום ברכה ותודה, משתה ושמחה כיום הפורים מדי שנה בשנה.

ואיטליא, אף כי רומי עיר ממלכתה היא עיר ממלכת הקתוליות בכל זאת מצאו גולי ספרד גם בה מנוס, או מנוח אשר נחו עד אשר יתורו להם מקום בארץ אחרת. ואיש אחד מגדולי עשירי איטליא, נדיב ויועץ נדיבות ושמו יחיאל מפיסא, עיר יושבת על חוף הים, אשר שת דון אברבנאל לפנים את ידו עמו לפדות מאתים וחמשים שבויי חרב מבני ישראל, יחיאל הנדיב הזה בזבז לעת זקנתו הרבה מאוצרותיו לפקוד את גולי ספרד, את ענייהם ואת עשיריהם ולכלכל את הדלים בכל מחסוריהם עד אשר ימצאו את מחיתם. והאפיפיורים אשר כִהַנו בפרק ההוא, אף כי הלכו אחרי בצעם אחרי תענוגות בשרם ואחרי מזמות לבם נוחים היו לישראל_, ולא שעו אל החוקים אשר חקקו האפפיורים אשר לפניהם, ויקימו הם וקרדינליהם רופאים עברים לרופאי נפשם בהיכליהם. אף העלימו שרי כהונה אלה את עיניהם מן האנוסים הנמלטים לאיטליא ולא נגעו בם לרעה. גם מושלי יתר ממלכות איטליא האירו פניהם לישראל, לבד מִוֵנֵדִיג אשר הקצתה בימים ההם (5276–1516) גרות ⁴) למושב היהודים.

אל איטליא נמלט בחיר גולי ספרד, כליל הגדולה והתפארת דון יצחק אברבנאל ואשתו ושלשת בניו, ויבא אל ניאפל. שם כתב את באורו לספר מלכים. ויהי כשמוע מלך פרננדו החמישי, יקר הרוח את שמעו ויקראהו אל היכלו וישם משרה על שכמו. ויגונן בחסדו ובעוּזו, על הגולים אשר בארצו בקום עליהם השרים והעם לגרשם מפני הדבר אשר פרץ בתוכם. וגם אלפונסו השני אשר מלך במות אביו ולא עזב את חסדו מדון יצחק ומעמוֹ וישב אברבנאל בטח בניאפל עד אשר לכדו אותה הצרפתים אשר מלאו את הארץ חמס ושוד. אז ברח עם אדוניו המלך אלפונסו על נפשם אל אי סיקיליא וביתו וכל מחמדיו אשר הביא עמו מספרד היו לבז ולמשסה ואשתו ובניו נפוצו מעליו. וימת אוהבו המלך אלפונסו ויקם אברבנאל וילך אל קורפו אשר בארץ יון וישב שם עד העלות חיל צרפת מעל הארץ ויכן את מושבו במונופולי אשר באיטליא.

ולאברבנאל שלשה בנים ושמותם יהודה ליאון, יצחק ושמואל. ויהי יהודה ליאון רופא נפש אחד השרים הגדולים כל ימי שבת אביו בניאַפל ובבא שמה הצרפתים עזב את מקומו, וילך לגינואה וישב שם. ותרב חכמת יהודה, ויהי תוכן, מהנדס, פלסף מעמיק ומשורר נעלה, ונכבד מאד גם בבית פרננדו הקתולי, כל עוד אשר היה בספרד, ומודע היה לגרף החכם פּיקו די מירנדולו. אפס כי נפשו מרה לו על בנו, ילד בן שנה, אשר גזל אותו הרשע העריץ יוחן השני מלך פורטוגל מזרועות מניקתו וינצרהו ויתאבל עליו יהודה ואשתו כל ימי חייו וישפוך את נפשו בקינה אשר קונן עליו בשפת אבודתיו ⁵). בכל זאת לא הניא אותו יגונו הגדול מלמוד את שפת איטליא ולערוך מקץ עשר שנים ספר אשר היה לאבן חן בספרות האיטלקית ולתהלה בגוים, הלא הוא ספר "שיחות האהבה” ⁶) בין פילוֹן ובין סופיא, לאמר, בין האהבה ובין החכמה בין מדת האהבה המטבעת בלב כל אדם אל ה' שהוא מקור החכמה. וייקר שם הספר הזה מאד ויתרגם בשנים הראשונות לצאתו לאור צרפתית, אספמית ורומית.

ןיצחק הבן השני לדון יצחק אברבנאל היה רופא בעיר רֶגְיוֹ באיטליא, ומשם הלך לונדיג ויבא את אביו אליו. ובהיות הישיש הנהדר שם עלתה בידי היהודי המוּרדף הזה לשלם טובה תחת רעה להשלים בחכמתו בין שתי הממלכות המציקות לישראל, בין ממשלת זקני ונדיג צרת העין ובין מלכות פורטוגל הרשעה. ואת שמואל הבן השלישי לאברבנאל, שלח אביו לסלוניקי ללמוד שם תורה. ויהי בשובו מן הישיבה, וישם את פניו אל עסקי הממונות, ויהיו לו דברים בעסק זה עם משנה המלך אשר בניאפל, ויצלח ויתעשר מאד. ותתמכהו רוח נדיבה, ויהי מרים תרומות גדולות ורבות כיד עשרו הרב לתמוך ביד עניי עמו, לסמוך נופלים, לגדל יתומים ולהשיאם, לפדות שבויים ולהפיץ את דעת התורה, אשר ביתו היה בית מועד לתופשיה ולסופריה. ויהי הוא הראש לנכבדי ישראל באיטליא. ואשת חיל נתן לו ה' ושמה בֶנְוֶנִידָה ⁷) אשה יראת ה' ורוח נדיבה, חן שכל טוב, טוב טעם ודרכי נעם היו בה לאחדים, ואשר כל הליכותיה, משפטה ומעשיה היו כהליכות בת מלכי קדם. ותהי גם היא כאלוף נעוריה למופת בצדקת חכמתה וחסדיה ותכּבד בעיני רוזני הארץ בחין ערכה הרב, עד כי שלח משנה המלך את בתו, אשר היתה אחרי כן מלכת טוסקַנָה, אליה להיות באמנה אִתָה.

והשר הנהדר דון יצחק אברבנאל, מלבד שררתו וגדולתו בעיני מלכים ושרים, ומלבד חסדיו הגדולים לבית ישראל, יחשב גם על הסופרים הגדולים בספרות תורתנו, ובכל עסקיו הגדולים בחצרות המושלים היה לו יקר מפז כל רגע אשר מצאה ידו לשובב אליו להגות בתורתה, ולכתוב את ספריו היקרים על אדותיה. ותתפרד עבודת הסופרים אשר עבד כל ימיו עד יום מותו, לשלשה ראשים, לפירושי התורה והנביאים ולפרקי אבות⁸) ללמד לעמו תורה ומוסר; להוכיח מתוך דברי המקרא והמדרש והבינה הישרה כי המשיח לא בא עוד, כי אם עוד בוא יבוא וכי דבר גאולת ישראל נכונה היא כשחר נכון מוצאו לנחם את עמו בתוכחותיו אלה⁹) ולחזק את לבם; וללמד את קהל עמו גם את הדעות אשר יהגו חוקרי גוייי הקדם וחוקרי ישראל כתב ספרים במקצוע הזה¹⁰), ופתרוניו למקרא נבדלו לטובה בדבר הזה, כי הבחין בדברי כתבי הקדש דברים אשר נעלמו מן הפרשנים הראשונים, הלא הם מצפוני מועצות דברי ממלכות הארצות וסתרי תחבולותיהן אשר העמיק להכיר אותם בכל ימי עמדו בחצרות מלכי פורטוגל אספמיא וניאפל ועל פי הרוח הזאת אשר תתרגש ברב או במעט בכל הממלכות גם בממלכות יהודה וישראל כלכל את פתרונו. ויגוע וימת איש הכבוד הזה בונדיג ב־(5268–1508) ויקבר בעיר פדואה, יהי זכרו ברוך.

כאשר היתה תורכיא ארץ מקלט לגולי ספרד ופורטוגל, היתה ארץ פולין לבני ישראל המדוכאים בגרמניא. וימלאו גם שם מקום אזרחים אשר לא קמו בקרב הפולנים, מהיות השרים רודפי תענוגות ומרבית המון העם עבדי עולם, ויהיו העברים הסוחרים קוני תבואת הארץ ומוכריה בארצות הקרובות ומעשירי העם בכסף מחיר התבואה אשר באו אל הארץ. המה היו חוכרי המכס ומכרה המלח וגם אנשי המלאכה, צורפי הזהב והכסף חרשי הברזל והאורגים. לעומת חמש מאות הסוחרים אשר נמצאו בפולין היו שם מספר הסוחרים העברים שלשת אלפים מאתיים. ומאנשי המלאכה היו היהודים שלש ידות ורק הרביעית היו הפולנים. אך בכל זאת היו להם שני מחנות אויבים המחנה האחד היו כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר לא טובו בארץ ההיא מאחיהם אשר בכל הארצות, והתגרים הגרמנים אשר מלאו את כל הערים ועינם היתה צרה בסוחרים העברים החרוצים מהם, ויהי במלוך אלברכט בפולין ואחיו אלכסנדר בליטא תחת אביהם כזימיר הרביעי ותעל ביד צוררי היהודים להטות לב אלברכט להקצות ליהודים אשר בקראקא גרוּת בקצה העיר (5254–1494) ואת אלכסנדר לגרש את היהודים מליטא (5255–1495). לרגלי זכרון הצרה הזאת נגלה לעינינו זכרון יקר מאד: עם הגולה אשר הגלו היהודים יושבי ליטא גלו גם בני ישראל יושבי עיר כיוב הרוסית, אשר סרה בימים ההם למשמעת נסיכי ליטא. אולם תחת אשר אנשי ליטא היו בימים ההם נבערים מדעת התורה היה כבר לפתגם: “מכיוב תצא תורה ואור” ויאָמר על הקהלה הנכבדה ההיא: "עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים ובראשה עמד רב גדול רבי משה הגולה רב חכם וסופר¹¹). על הקהלה הזאת עברה כוס החמה פעמים. בפשוט גדודי בני קדר על כיוב (5242–1482) ברחו היהודים והקראים אשר בקרבה. ויחישו להם מפלט בארץ ליטא. אך גם בשובם למקומם אחרי שקטה הארץ לא ארכו להם שם ימי מנוחתם כי גזרת גלות אשר גזר אלכסנדר גזרה כוללת היתה על כל יושבי ארצותיו, אשר גם כיוב אחת מהן. וישימו גולי כיוב את פניהם ארצה קרים והרב רבי משה הגולה היה להם לרב המדינה ועוד שלשה רבנים נלוו אליו ויהיו לדיני בית דינו אשר שנים מהם נקבו בשמותם רבי אשר הכהן ורבי קלמן אשכנזי¹²) וינח שם להם, וגם לגולי ליטא עמדה רוחה, מקץ שבע שנים ברשת אלכסנדר גם את ממלכת פולין מיד אחיו המת חזקה עליו יד השרים הגדולים, אשר עמדו תמיד ליד בני ישראל, להשיב את נדחי ליטא למקומם. ויהיו בקרב ישראל בליטא גם עובדי אדמה. ובכל החליפות אשר עברו על רוח מלכי פולין בימים ההם במתכונתם אל ישראל, נהרו אל פולין פלטים מאשכנז וגם חכמי תורה החלו לבא מגרמניא ואיטליא עד כי היתה בקרב הימים הארץ הזאת מרכז גדול לתלמוד ככל אשר היתה צרפת בימי בעלי התוספות.

בארצות גרמניה הלכו צרות אבותינו הלוך וגדול הלוך ורוב. ואף כי לא גוֹרשו משם כלה, הגלו בתוכה מעיר לעיר, וממדינה אל מדינה ויהיו נגועים ומדוּכאים כל היום ביד הקתוליות אשר מיום היותה לא נתנה להם לשאוף רוח אף רגע. בימים ההם הוסיף זדון לבה להשיאה לנגוע באישון עין יעקב, כאשר הסכינה לעשות מימי דונין המומר והלאה, לגזול מיד ישראל את התלמוד אשר הוא מקור כל חיי רוחו, אך הפעם נדחתה אחורנית יד הקתוליות בגרזן אשר הניפה על התלמוד, ותשב אל החוצבת בו ותנחת מכה בעצמה ובבשרה אשר לא תוכל להרפא ממנה ולשוב לאיתנה הראשון עוד כל ימי עולם.

למן היום אשר נדדו פליטי חכמי בזנת ומליציה מפני חרב התורכים ויבאו אל ארצות ארופא התיכונות והמערביות, החלו אוהבי מדע לשום אותם להם למורי שפת יון העתיקה וספרות סופריה הקדמונים, ויקראו לנפשם “הומנים” לאמר תופשי תורת האדם. ויהי איש בתוך ההומנים בעיר פורצהֵם אשר בגרמניא ושמו יוחנן רייכלין, חכם ישר ונכבד מאד, הוא החל לשום את פניו גם אל שפת עבר וילמדה ויאהבה ותהי לו לשפת אלהים. ולא ידע האיש התמים הזה כי הלשון הזאת וסִפְרָתה העלובה תהיה לכלי מפץ בידו להביא שבר גדול בדתו הקתולית.

כי מאת ה' היתה זאת לשבר מלתעות לבאים בבשר הכבשה, אשר שמו זה אלף שנים טרף לשניהם. איש יהודי נבל ורע מעללים היה במדינת מֶהרן ושמו יוסף פֵפֶרקורן ויענש על גנבתו אשר גנב. ויבוש לשבת בתוך בני עמו ויברח הוא ואשתו עיר קוּלן אל טירת נזירי הדומיניקנים וימר שם את דתו (5265–1505) ותמצא אשתו חן בעיני הנזירים ולא נתנו לפיפרקורן ולאשתו לרחקה מהם. ויהי הנבל הזה לאיש ימינם, למען עשוֹת חוֹנף למגניו החדשים ולמען הנקם בקהלתו ובעמו על אשר בזו אותו ואת מעלליו בלבם דבר על לב הדומיניקנים לגזול את התלמוד ואת ספרי עברית מיד ישראל ולשרפם באש. וידפיסו הנזירים בשמו חוברות ומגלות ויפיצו בין העם וישימו את ישראל ואת ספרם לחרפה ולגדופים. ויוציאו גם באזני העם גם באזני מכסימילין דבה רעה ושקר כי התלמוד וספרי ישראל מלאים מפה לפה חרפות ונאצות על דת הנוצרית, וקניגונדה הנזירה אחות הקסר אצה ופוגעת באחיה לעשות את דבר הנזירים. ויראו הנזירים כי צר מאד לקיסר מכסימילין לקחת ספרים מיד בעליהם באין איש יודע אל נכון להוכיח אם אמנם נמצא בם דוֹפי, וכי החורי¹³) מיריאל לבית גֶמִינְגֶן הארכיבישוף המַגֶנְצִי והשליט בכל גלילות הָרַיִן עומד לימין ישראל וספריו, ויהי כי ידעו את רייכלין כי דבק הוא בדתו וידברו על לב הקסר לשום אותו לשופט בהיות הוא הנוצרי האחד היודע עברית בדור ההוא בגרמניא, ויעש הקסר כן ויועד את רייכלין לשופט וישובו הדומיניקנים שמחים וטובי לב הביתה. ומלבד רייכלין הפקיד הקסר, את שופט הכופרים¹⁴) אשר בקוֹלן הלא הוא הכמר הוֹכְסְטֲרטֶן ואת המומר קַרְבֶן ואת חכמי בית מדרש המדעים אשר לכמרים בעיר מגנצא לשופטים על דבר התלמוד. והוכסטרטן הכמר וקרבן המומר לא הרבו מחשבות ודברים וימהרו להוציא משפט כי גם התלמוד גם כל ספרי ישראל לבד מכתבי הקדש שרף ישרפו. וחכמי בית המדרש אשר לכמרים במגנצא הוסיפו משלהם כי לא רק לתלמוד יעשה ככה כי אם גם כתבי הקדש הכתובים עברית יבוּקרו היטב בידי הכמרים והנזירים, ואם ימצאו שם דברים אשר לא יתאימו אות באות אם תרגום הרומי אשר ביד הקתולים ישרפו גם אותם. ורק ריכלין לבדו האיש התמים והישר, שם את כל לבו אל הדבר אשר לפניו וילמד ויתבונן ויחקור שלשה חדשים ויכתוב ספר בקוֹרת על דבר התלמוד וספרי ישראל (5271–1511). ויהי המעט ממנו, כי דבר טובות ונכבדות על התלמוד וספרי עבר, וידבר על לב הקסר לזכות את בני ישראל ככל יושבי הארץ בזכות אזרח הקנויה להם מימי קסרי רומי העתיקה, אשר קסרי גרמניא יחשבו ליורשיהם. ויוכח עוד כי אין למלכי הקתולים וכמריהם כל משפט וצדקה לצוֹת עליהם בכל דבר תורה ועבודת אלהים, בהיותם בני דת אחרת. ויהי ריכלין המליץ הראשון בתוך הנוצרים אשר קם לריב את ריב עם ישראל ואת ריב דתו מיד עושקיו. בשמוע הנזירים את הדבר הזה וימלאו חמה ויתגעשו וידפיסו שטנה מלאה מרורות פתנים ודברי נבלה על ריכלין, על התלמוד ועל ישראל ועל דתו. וישב ריכלין תשובה נמרצה מאד על דבת הדומיניקנים ועל תהפוכותיהם אשר קרא לו אוֹגנשפיגל¹⁵). החוברת הזאת יצאה לאור וכל ההומנים ומרבית העם קמו כאיש אחד חברים ויעמדו לימין ריכלין. וכרבות כתבי העמל המלאים נכלי בליעל אשר הפיצו הנזירים בקרב העם בשם הנבל פיפרקורן כן הלך כבודם הלוך וחסור. ותסר יראת הדומיניקנים העריצים אשר היתה על פני העם זה שלש מאות שנה ויקל כבודם וכבוד כל הכמרים בעיניהם. ויחר לדומיניקנים מאד ויגישו את משפטם אל האפיפיור ליאון העשירי אך גם ההומנים פנו אליו וריכלין כתב מכתב עברי אגרת מלאה ענוה לרב. מזל טוב, הנקרא בוניטו, רופא האפיפיור להטות את לב אדוניו להיות למעוז לישראל בריבו עם משנאיו. ותצר בעיני האפיפיור לחרוץ משפט כי לא אבה להתגרות גם בכמרים גם בהומנים. ועד כה וכה מגלות עפות מזה ומזה מפפרקורן הנבל להשליך שיקוצים על ריכלין הנכבד ועל ישראל ותלמודו ומריכלין להצדיק את העם הזה וספרותו העתיקה ולגלות את קלון פפרקורן ורבותיו הדומיניקנים את תרמיתם ואת נבלותם. וההומנים ראו כי הדומיניקנים מתנכלים לדחות את המשפט מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר תקצר נפש ריכלין ואוהביו בעמלם, ויקומו ויערכו ערך מכתבים כעין המכתבים אשר יכתבו הנזירים איש לרעהו, ויכונו היטב את כל הליכותיהם הנפתלות את נכליהם הנלעגים את טעמם הטפל ואת לשונם המשובשת, וידפיסום ויקראו להם “מכתבי החשוכים”¹⁶) ויפיצום בין העם. ויתנו המכתבים השנונים ההם את נזירי הקתולים וכהניהם לצחוק ולחרפה ללעג ולקלס בעיני כל קהל הנוצרים. ולא רבו הימים וידפיסו איש נוצרי חכם, עשיר ויקר רוח שמו דניאל בוֹמְבֶרְגִי מעיר אַנטורפן את התלמוד כוּלו מראשו ועד סופו ברצון האפיפיור ורשיונו. וריכלין יצא נקי, ופני הדומיניקנים חפו, כי חצי לשון ההומנים אשר נחתו בכנסיה הקתולית דלדלו את כל כחה. ותהי צפויה למפלה בגעת בה יד חזקה, והיד ההיא לא אחרה לבא.

בימים ההם החלו כהני רומי להורות את תורת שטרי הכפרה לאמר: הן שכר קדושי הקתולים בעולם הבא רב ועצום מאד. גם אם אכלוהו הלוך ואכול, רבבות אלפי שנה לא יכלה ולא יתוֹם. ויען כי הטוב הצפון ההוא נחלת שמים הוא, על כן מלאה יד האפיפיור, הסוכן על כל גנזי מרום להוציא שטר כפרה על חשבון שכר הקדושים, ולתתם במחיר כטוב בעיניו. וישיתו הכהנים כפר על כל חטא ועל כל פשע והיה כי יביא איש את הפדיון ונתן לו הכהן שטר כפוּרים וכופר לו גם על כל אשר חטא עד העת ההיא, גם על כל אשר יוסיף עוד לחטוא. ויהי בהביא הדומיניקני יוחנן טצל את שטרי הכפרה עירה ויטנברג, ויתקומם הנזיר מרטין לוּתר, ויוכח באזני העם, כי האפיפיור לא יוכל לכפר עוֹן, וכי שטרי הכפרה מעשה עול ומרמה הם. וידפס את תוכחותיו בדבר הזה, וישלח אותן בכל גבול גרמניא. ויהי כי נקל כבוד כמרי הקתולים ונזיריהם בימי ריב הדומיניקנים בריכלין אשר נמשך זה שנים רבות¹⁷), וימצא העם את לבו למאס בהם, ולסור מאחריהם ביד רמה וירבו בעלי ברית לוּתר לאלפים ולרבבות ויפרוק לוּתר את עול האפיפיור וקתוליותו וטירותיו ונזיריו, מעל אנשי בריתו, ויתרגם גרמנית את כתבי הקדש אשר לישראל ואת האון גליון ראש ספרי הנוצרים וישם אותם למקרא לכל העם מקצה ולמקור האחד לכל דתם (5278–1518). ובמספר שנים אחרי כן קמו בארץ שויץ הכומר צוינגלי וקלוין הצרפתי והארכיבישוף קרמר האנגלי ויתרגמו גם הם את כתבי הקדש ואת ראש ספריהם איש איש בלשונו, ויפרקו גם הם מעליהם ומעל אנשי בריתם את עוֹל דת הקתוֹלית ויקראו לדתם המחודשת רפורמא לאמר “פנים חדשות”. ויהי כי ערכו בעלי הרפורמא מחאָה כנגד הקתולים וַיִקְבְלוּ עליהם ועל דתם ויקראו לנפשם קובלנים¹⁸) ולדתם הדת הקובלנית. וישביתו הקובלנים את עבודת הקדושים אשר יעבדו להם הקתולים עבודת אלהים ויגרשו בארצותם את הנזירים ואת מטירותיהם, ויתירו לכמרים ולנזירים לשאת להם נשים, ולנזירות להיות לאנשים, ויחלטוּ את על נכסי הכנישה הקתולית בארצות הרפורמא לאוצר הממשלה. וישמחו העמים כי פרקו מעליהם את עול כמרי הקתולים אשר אכלו את שארם מעליהם בכל פה. והמושלים ששו משנה ששון גם על הנכסים הרבים העצומים אשר נסבו אליהם גם על הגרש מפניהם אנשי האפיפיור אשר היו לשטן ולמפגע למעשיהם בכל ממשלתם. ויפשעו מיד האפיפיור כל עמי ארצות גרמניא הצפונית, מרבית שויץ, דניא, שוד, נוֹרוג, איסלנד, אנגל, הולנד, וכל גלילות ים הבלטי.

ולא אויבי הקתוליות יקשו לה לכהונתה את המוקש הזה, כי אם במעשה ידי עבדיה הנאמנים, הנזירים הדומיניקנים, ובפוֹעל כפיהם נוקשה ונשברה שבר גדול זה. צור חרבם אשר שלפו על ישראל ועל תלמודו שב אל חיקם ואל צוּר לבם. הם בעברת זדונם הכבידו את ידם הקשה על ריכלין התמים והצנוע, לבקר לתומו את התלמוד בקרת אשר לפי דרכה גלתה את שולי הכהונה הרומית על פניה. הם בעוֹז מצחם ורשעת אולתם פצו פה להומנים העוינים אותה, לתתה לחרפה וגדופה בעיני קהל העם למגדול ועד קטן בלי פחד¹⁹).

הרוחה אשר עמדה לישראל לרגלי הריפורמא הנוצרית היתה מעט מזער. הן אמנם כי בראשית ימיה דבר לותר על ישראל טובות אשר לא נשמעו עוד כמוהן מפי איש נוצרי. כי קצף מאד על הכמרים, אשר יתאמצו כל היום להוכיח כי היהודים עבדי הקסר הם על כן מלאה ידם לעשות בהם כרצונו. ועל משפטם בחג פסחם להגדיל באזני צאן מרעיתם את עון היהודים אשר ענוּ במכאובים את מחוקק הנוצרים למען העלות חמתם לנקום נקם. ויער למוסר אזנם להתבונן כי משיחם מזרע היהודים הוא, עצמם ובשרם הוא, ובכן קרוב אליו עם ישראל מכל יתר העמים, על כן יש לכל נוצרי נאמן לכבד את העם הזה מכל שאר הגוים. ויוסף ויאמר כי למראה התעלולים אשר עוללו ליהודים היה כל איש ישר בוחר להיות חזיר מהיות נוצרי אשר אלה מעלליו. ותהי עצתו לעמי הנוצרים ולמושליהם, לזכות את היהודים לקרבם, להרחיב להם למלא ידם למסחר ולכל מלאכה. סוף דבר, איש לא קם עוד למליץ לישראל כמהו עד העת ההיא. אולם מעט מעט נסב לבו אחונית עד כי באחרית ימיו נהפך לאויב להם. וגם לוּתר וגם חבריו היו אדוקים וקנאים גדולים מאד ולא הפילו כמלוֹא שערה מעצם עקרי הדת הנוצרית, וגם מחמת הקנאה אשר הלכו בה כמרי הנוצרים מדור דור לא הפילו דבר. ויהי כל גבול חפצם ומגמתם רק הנוצריות לבדה. ואל שלום העמים, אל תקון העולם ואל משפט תבל בצדק לא נשאו את נפשם. לוּתר למד לעדתו כי לא במעשים טובים יזכה גבר את ארחו לפני אלהים, כי אם באמונה שלמה יתרצה אליו. ובהתעורר האכרים עבדי העולם לבקש את לוּתר לדבר על לב אדניהם השרים, לחתום כי לא יעבידום בפרך, הוציא מכתב גלוי אל נוגשיהם ההם, לבלתי חוס על העבדים המתפרצים ולקום עליהם בחרב ויעשה כן. וקלוין שרף עוד איש באש על דברי אמונה המסורים ללב. אולם התרגום אשר תרגמו את תורת ישראל את נביאיו ואת כתוביו, גלוי לכל הגוים, הוא מפעל אשר יהיה לזכרון עדי עד בספר דברי ימות עולם, כי הוא הולך והופך לאט לאט למיום הוסדו עד היום הזה, לב אחד לכל קוראיו הרבים והעצומים אשר בקרב העמים, לאהבה את המשפט והמישרים, את החסד ואת האמת, ולשאת את נפשם אל חזון אחרית הימים, ואל צדק העולמים, כאשר חזו אותו נביאי האמת והצדק מאז, ואשר אליו ייחל ישראל עד היום. ותרגומי המקרא ללשונות אירופא ומאמצי כח רייכלין לחקור את לשון עבר עד היסוד בה, אצלו רוח על משכילי הגוים ללמד את המקרא במקורו הראשון ולהנחיל לנפשם את הדעת את שפת קדשו. וגם את תרגומיו הארמיים הקדמונים ואת שפתם, וישקדו על דלתות חכמי הלשון הישראלים ויקימו אותם להם למורים ויכבדום וירבו את שכרם. הגדול בחכמים ההם היה ראש המדקדקים וחוקרי הלשון בדורו רבי אליהו [בחור] הלוי אשר קראו לו בגוים לויטא יליד נישטט עיר בגרמניא (5309–1549). אותו קרא הקרדינל החכם אגידיוס די ויטֶרבו לשבת עמו בהיכלו ברומי, ויהי לו למורה שלש עשרה שנה. ויכתוב אליהו את ספר הבחור על דבר השרשים, את לוח הדקדוק ועוד ספרים על תורת הלשון למחלקותיה ואת ספר מסורת המסורת, על טבע המסורת ואת ספר טוב טעם על דבר הטעמים. ויערוך אגרון למלות הארמיות אשר בתרגומי המקרא אשר קרא לו מתורגמן, ואגרון כתב למלות השגורות במשנה. במדרש ובפי העם ויקרא את שם ספרו “תשבי”. ויגדל שמו בקרב חכמי הגוים ויתכבדו להמנות בין תלמידיו וישישו לתרגם את ספריו העברים רומית וּגיוֹרג די סֶלף בישוף לור²⁰) תלמידו הוציא מכיסו כסף רב להדפיס את אחד מספריו. וגם פרנץ הראשון מלך צרפת קרא לו להיות למורה הלשון העבריה בבית מדרש המדעים בפריז ולא אבא אליהו ללכת אל ארץ אשר אין בה עוד אף נפש אחת מישראל. מלבד אליהו בחור היה גם החכם אברהם די בלמש מורה פלספת יון בעיר פדואה, גם מורה שפת עבר לחכמי הגוים. ואיש חכם ונדיב מתלמידיו ההם הלא הוא דניאל בומברגי תרגם לשפת רומי את הספר היקר מקנה אברהם אשר כתב די בלמש על עמוקות לשון הקודש.

מלבד החפץ לנחול להם דעת בכתבי הקדש ובשפתם העתיקה, נעורה בלב חכמי העמים אהבה לתורת הקבלה אשר דבר עליה נכבדות, החכם הנוצרי פיקו די מירנדולה בימיו, ואשר הוסיף רייכלין אחרי כן על דבריו על אחת שבע. וירבו מאד בימים ההם דורשיה בתוך משכילי אירופא. ובהוקירם אותה החלו להוקיר גם את העם אשר מידו באה עליהם. ומה יגדל הפלא כי גם על הקתולים עברה רוח הקובלנים שנואי נפשם, לכבד את ספרות ישראל ואת שפתה העברית, עד כי באשכולה²¹) הקתולית האדוקה המלאה חמת קנאה אשר בפריז הציעו קתדרה לספרות ההיא, וחכמי צרפת תרגמו ספרי דקדוק מעברית לשפת רומי וגם את ספר מורה הנבוכים תרגמו רומית. וגם לאבותינו האוהבים את כתבי קדשם היתה הרוחה בימים ההם כי קם המדפיס הנכבד דניאל בומברגי הנוצרי וידפס בדיוק רב מאד ועל פי המסורה המדוקדקת את התורה הנביאים והכתובים בתרגומיהם הארמים ובמבחר באוריהם הלא הם באורי רשי, אבן עזרא, קמחי ורלבג וחבריהם ויקרא להם “מקראות גדולות”²²). ואשכנזית לאשכנזים תרגם רבי אליהו בחור את [חמשה] חומשי תורה ואת חמשת המגלות וספרדית לספרדים תרגם את כתבי הקדש רבי אברהם אושקי איש פליט מן האנוסים.

ואף כי לא רבו ולא גדלו החכמים והסופרים בישראל אשר בדור ההוא, הלא הוא מחצית השניה למאה החמשים והשלש מחכמי כל דור ודור וסופריהם, גברה בם תפוצת התורה, ותחל ללכת בה הלוך וגבור, מכל הדורות אשר היו לפנים. כי בתי הדפוס העברים אשר החלו לקום ולהתכונן הרבו את מספר נשתוני הספרים פי אלף, ויוזילו את מחירם עד כדי אחת מאה מאשר היה מאז עד העת ההיא ולא היה עוד עם כבני ישראל אשר הריצו את ידיהם מקטנם עד גדולם מדל ועד עשיר להביא אל בתיהם את ספרי המקרא והתלמוד, המוסר והחקירה, התפלה והפיוטים אשר החלו לצאת לאלפיהם ולרבבותיהם להרביץ תורה בישראל הרבה מאד.

וזכרון הצרות האיומות אשר עברו על אבותינו באשכנז ובספרד, לא נשכח מהם אף לא אבו לשכוח אותן, ותנח עליהם רוח אבותיהם מעולם, רוח שרידי גבורי ירושלים שרידי גבורי ביתר ויאמרו גם הם כמוהם “אף אנו מחבבין את הצרות” ויתעוררו תופשי העט לחוק את דברי הימים לישראל ולשום שם משמרת גם לזכרון כל המוצאות אותם מיד אויבי נפשם ומולדתם. רבי אברהם זכות התוכן כתב את ספר “יוֹחסין” על דבר סדרי דורות חכמי ישראל ועל ספריהם בלוית סדר מלכי הגוים. והרב רבי אליהו קפסלאי יחד בתוך ספרו אשר כתב על שלטני תוּרכיא, פרק רב ענין על גלות ספרד²³). והשר הנכבד מאד דון יצחק אברבנאל סדר ספר “בימות עולם” המספר את תולדות ישראל למימי קדם קדמתו עד ימי השר הסופר הזה²⁴) ובנו המרומם דון יהודה אברבנאל העלה על ספרו אשר קרא לו “פרשת תוכחות” את התלאות אשר מצאו את גולי קשטיליא ופורטוגלי²⁵). אך לדאבון כל לב אבדו שני הספרים האלה, ספרי האב והבן. אולם גם הקינה אשר קונן דון יהודה על בנו הילד אשר גזלו מזרועותיו הכמרים העריצים²⁶ ), יש בה מעין דברי הימים, בהיותה דמות ערוכה לעליליה הרבה אשר עוללו מכאובים כאלה, על הגיוני לב אבותינו הנקיים העשוקים והמרדפים. גם סופרי ארצות אשכנז העלו את זכרון הצרות אשר עברו עליהם²⁷ אך גם הספר הזה אבד לדאבון לבנו ואיננו.

המקצוע הקרוב לספרות דברי הימים, אשר החלה בימים ההם להתחדש בגבולנו, הוא מקצוע ערך הארץ²⁸). אל המדע הזה אשר נעזב בקרבנו מימי התירכים רבי בנימין מטודילא ורבי פתחיה הסובב, שם את פניו החכם רבי אברהם פריצול, היושב בפיררא באיטליא והגדול בעיני אירקולוס מושל הארץ, בכתבו ספר “אגרת ארחות עולם” על הארצות ותכונותיהן. ממין זה אך לא בערך זה הם הדברים אשר נכתבו בימים ההם ביד תּיר אחד על דבר ערי הקודש והמחוזות אשר עלו אחרי כן בספר שבחי ירושלים.

ורבי יצחק עקריש יליד ספרד, איש נכה רגלים וידוע חולי אשר הוטל אל קהירו במצרים, ואחרי מצאו מנוח בבית רבנו דוד בן זמרה כעשר שנים, בא אל קושטא, שם את לבו להציל מן האבדון את שרידי הכתבים היקרים אשר שרדו בידי גולי ספרד ולשום להם פלטת עולמים בהעתיקו והפיצו אותם בקהל, הוא מילט את האגרת היקרה “אל תּהי כאבותיך” לרבי יצחק האפודי ואת המכתבים אשר הריצו השר חסדאי בן שפרוט ויוסף מלך הכוזרים איש לרעהו, אשר קבעו פרק חדש בדברי הימים לבני ישראל, גם מצא מגלה קטנה עד דבר בוסתנאי הנשיא הנקראה “מעשה בית דוד”²⁹) ואת שרידי התוכחות, אשר מצא, אשר התוכחו חכמי ישראל עם כמרי אספמיא, אסף אחת אל אחת ויקרא לאספה הקטנה ההיא “קבץ וכוחים” ויהי הוא כמעט הראשון למלקטי קדמוניות, אשר הן הנה כיום מוסדות לכל ספר הגון במקצוע דברי הימים ובקורת הספרות.

לעומת חיבת דברי הימים ודעת ערך הקדמוניות, אשר החלה לקנות את הלבבות אחרי גלות ספרד, הלכה חיבת הפלספה היונית בקרב הספרדים, מאהביה מאז, הלוך וחסור. שני אנשי שם מקרבם השונים מאד בדרכי רוחם, הלא הם החסיד התמים רבי יוסף יעבץ בספרו אור החיים והפלסף החריף רבי יצחק עראמה בספרו חזות קשה הוכיחו איש איש לפי טעמו, עד כמה הרעה הרוח היונית לעם ישראל, לתורתו ולמסרו ויתלו רק בה את הקלקלה אשר פשטה בספרד בדורות האחרונים, ותקע נפש מרבית גדולי חכמי הדור מן הפלספה ההיא. החכם הנאור דון יצחק אברבנאל, אשר גדל כבוד רמבם בעיניו מאד מאד, עד כי כתב בּאור לספר המורה מצא דברים אשר לא נכונו בעיניו בספר ההוא, ויקצוף על החכם נרבוני וחבריו המבארים את דברי המורה, על אשר עברו את הגבול אשר הציב רמבם לדעותיו. ויחפאו דברים אשר מורת רוח הם לכל מחזיק בתורת ה' התמימה. גם הרופא החכם יקר הרוח אשר באר את התורה גם בעין פקוחה ובוחנת, גם בהגיון לב עמוק זך וטהור מאד³⁰) הלא הוא רבי עובדיה ספוֹרנוֹ איש רומי נקעה נפשו מדרך החקרנים ההם. וישנוּ גולי ספרד את טעמם מן הקצה אל הקצה מטעם הספרדים­ יושבי הארץ ההיא. תחת אשר היו אבותיהם שוחרי הפלספה ומחזיקיה נהפך לב בניהם ובני בניהם לשחר בכל עוֹז את תורת הקבלה. ואיש כרבנו דוד בן זמרא היה מתלמידיה ורבי מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקודש ורבי יהודה החייט הפיצוה בתוך הקהל בספריהם ובמעשיהם. מרוח תורת הקבלה, אשר דבר ימות המשיח היה מראשי משאות נפשה, נאצלה על איש הולך רוח, שמו אָשֵר לֶמְלִין, אשר האמין בנפשו כי משיח או נביא הוא. ויהי עובר ממקום למקום וקורא: “פּנו דרך למלך המשיח כי קרוב הוא לבוא” ואנשים רבים באיטליא ארץ מושבו ובגרמניא ארץ מולדתו נדחו ללכת אחריו (5262–1502), אך עד מהרה נָדַם השאון, אין זאת כי אם מת פתאם או נעלם. ויראו רבים מן המאמינים בו כי בושו משברם וימירו את דתם בצרת נפשם.

אך עוד יותר מאשר נכספה נפש אבותינו, המדוכאים באשכנז המגורשים מספרד, לימות המשיח, כלתה להם נפש אומללי האומללים הלא הם האנוסים אשר נשארו בספרד, אשר מנת חלקם היתה פחד מות ומגור מסביב כל היום, מבלי האמן אף רגע קטן בחייהם. עדות כל ריק ופוחז, דיבת כל נבל ובליעל, דמיון כל שכור משוגע, כי לב אנוס פלוני איננו נאמן עם הקתוליות, כי לא בא מעולם בשר חזיר אל ביתו, כי נראתה מפה לבנה פרושה על שלחנו ביום השבת נחשבו לעדות נאמנה בעיני הכמרים שרי הטבחים לסחוב אותו מביתו ולהורידו אל מחשכי תחתיות בית הכלא, לענותו במכאובים אכזריים לשרוף אותו באש ולהחרים את כל רכושו לכהונה הקתולית בשכר מעשיה הטובים. הבלהות האלה עליו למעלה בימי קום דיצא³¹) ארכיבישוף למדינת סֶוִילָא לראש הבולשת. פתגם איש ימינו רצוי נפשו, רוּדריגץ לוצירו³²) שופט הבולשת בקורדובא אשר לא מש מפיו, היה תמיד “הבו לי יהודים ואשרפם”. ותרבינה התועבות ומעשי הדמים לבלי חוק, עד כי כתב איש תמים ונקי מן הנזירים לאמר: “הארכיבישוף אשר בסוילא ולוצירו ויואן די לאפואינטי, יעטו חרפה על מדינותינו, אנשיהם לא ידעו אלהים, ולא ידעו כל חק ומשפט כלם מרצחים הם, גנבים ומנאפים, נשים ונערות יענוּ ויטמאו, הנזק והרעות אשר ידיחו על ארצנו גדלו מנשוא עצמו מספר, עד כי תֶאֱבל עליהם כל נפש”. האנוסים האומללים ראו כי כלתה עליהם הרעה באין אומר השב נועצו להנקם מאויביהם שרי אספמיא השאננים ומן הכמרים והנזירים האכזרים. ויהי בענות אותם עבדי הכמרים באכזריות, למען הצל מפיהם דבר והתודוּ על פשעיהם כי אמנם חטאו לדת הקתולית אך לא הם לבדם הם הפושעים בה, כי גם שר פלוני גם גברת פלונית, גם כומר או נזיר פלוני, גם נזירה פלונית, נועדים עמם אל בתי כנסיותיהם וכלם יחדו הם מתיהדים נעלמים. לשמע הדברים האלה מהר לוצירו איש הדמים ויאסור בכלא רבים ורבות משרי קורדובא הנוצרים הגמורים, ויהרוס את בתיהם וימוֹד אל חיקם במדה אשר מדד לאנוסים, ותהי קורדובא לחרדת אלהים, כי גם כל איש נוצרי לא האמין בחייו. ויהי כאשר גדלה הצעקה ועבר המלך מקץ ירחים אחדים, את דיצא ואת לוצירו ממשמרותיהם, ויקם כסימנס די סיסרנירו³³) לראש הבולשת ויקל כסימנס את ידו מן הנוצרים הגמורים, אך את האנוסים היהודים והמשלמנים, השיב עד דכא. הכמר הזה ערב את לבו לענות עזות את הקיסר כרל החמישי, אשר אמר להעתר אל האנוסים, אשר אמרו לשקול על ידו שמונה מאות אלף דינרי זהב, בשכר הרשיון אשר יתן להם לשוב אל תורת אלהי אבותיהם באין מחריד. ויפר כסימנס המהביל את עצת הקיסר והאנוסים האומללים שבו אל ענים ואל צרותיהם כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ויוסיפו שופטי הבולשת האכזרים אחים לצרה לאנוסים העברים גם מקרב הנוצרים, כי רבים מן הקתולים האספמים אשר נחשדו כי נוטים הם בסתר לבם אל דעות לותר וקלוין, נדונו גם הם לכלא, למכאובים נוראים, ולשרפה וקנינם לחרם לכהונה הכתולית כאנוסי בית ישראל.

ועל אנוסי ארץ פורטוגל לא כבדה עוד יד הכהונה הקתולית כאשר קשתה על אחיהם באספמיא, כי שם נתן המלך מנואל להם הנחה האוסרת על הכמרים להצר להם גם לקרוא בספרים עברים, ויהי להם כעין בית כנסת בעיר ליסבון אשר נועדו שמה לשפוך את נפשם לפני ה' אלהיהם. וידריכו במסתרים את בניהם ואת בנותיהם לאהבה וליראה את ה' אלהי ישראל בכל לבבם, ולתת לעת מצוא גם את נפשם כופר התורה ויורום מקרא ותלמוד. וביד רבים מהם עלתה לעזוב את הארץ. וכיד יתרון כשרונם הטובה עליהם, רמה קרנם גם בכל דבר חכמת בינה, גם בכל דבר מלאכת מחשבת, עד כי עשו גם הם עושר כאשר עשו אבותיהם. ולמען תהיה תמיד לאל ידם לסכל את עצת אויביהם, ולהשביתה במקורה התאמצו להתמם עם הקתולים עד כי מלאו ידם לבא ולכהן בבתי הכנישות ולהאסף אל טירותיהם להיות שם לנזירים. ותרע עין האזרחים הנוצרים בעשרם ובכשרון מעשיהם, ועין הכמרים והנזירים צרה בחבריהם החדשים האלה, הנעלים הם גם במדע גם במוסר. ויהי בקום איש קשה ורע מעללים מתוך האנוסים, רודריגו מאשקרִינְהַאש שמו, לראש חוכרי המסים, ויגוש את העם בחזקה, וימצאו הנזירים הקתולים פתחון פה כאשר עם לבבם, להעביר בזעם לשונם רוח קנאה עזה מאד על המוני העם בכל האנוסים לאבדם. ויהי היום ותמצא תּוֹאנה אשר בקשה נפשם כי בהיות השנה שנת חורב וגשם אין וכל הארץ צפויה לבצורת ורעב, התאספו אנשי המקום לבית תפלת הדומיניקנים להתפלל על הגשמים. ולמען הראות מעשה נסים אל הבוערים בעם הערימו הדומיניקנים בתחבולותיהם, להעלות את דמות אֵם משיחם במראה אש על פני לוח זכוכית אשר מנגד לצלמה. למראה החזיון הזה לחש אחד מן האנוסים באזני רעהו לאמר “הנה מים יבקש העם ואש ניתנת להם”. את הדבר הזה הנאמר מפה לאזן לקחה אזן איש מן הקתולים ותצת כאש חמתו וחמת כל העם, עד אשר קרעו את האיש ואת אחיו לגזרים. והנזירים הדומיניקנים אזרו זיקות בלב האספסוף ויפרצו מבית התפלה ויתגודדו כעשרת אלפי איש, ויעשו הרג ואבדן וישחיתו כארבעת אלפי נפש האנוסים, וישרפו רבים באש וישחיתו את רחמיהם באכזריות נוראה מאד. וגם הנזירים ענוּ נשים ונערות. ויהי בקרב אחד מאנשי הקדש האלה לנערה מבנות האנוסים לטמאה, ותחזק ממנו ותגזול את המאכלת מידו ותמיתהו. גם נוצרים רבים נספו עם האנוסים מיד האספסוף (5266–1506). כל מאמצי שר העיר להשבית את שאון הנזירים והספסוף להשיב ידם מן ההרג ומן הבזה ומן התועבות, שבו ריקם עד אשר תפש אחדים מן המרצחים ויתלם על עץ שככה חמת ההמונים. ובעיני המלך מנואל רע מאד דבר השערוריה ויענוש ענש קשה את המסיתים ושני נזירים מהם דן לשרפה ויסר את שרי פקודות העיר ממשמרותיהם על אשר לא התחזקו לעצור בעד הרעה. אף יעץ נדיבות לתת משפט אחד לאנוסים וליתר האזרחים הנוצרים ולתת להם הנחה הפורקת מעליהם את עול הכמרים לשש עשרה שנים אחרות ויתר לכל איש מהם לעזוב את הארץ כטוב בעיניו. אך הכמרים והשרים במזימותהם גברו ממנו עד כי עיפה נפשו להשיב אחור את דברו הטוב. ובמלוך תחתיו בנו יוהן השלישי, נגיד חסר תבונות (5282–1522 ) ושונא את האנוסים מנעוריו הֵקל גם הוא את ידו מהם, כל הימים אשר השרים העומדים לפני אביו היו עוד חיים. אחרי כן שנה את טעמו וילך בעצת אשתו בת מלכי אספמיא ויפקד עליהם אנשים אשר שמו משמר על כל הליכותיהם, ותהי אזנו נטויה אל דבת הכמרים והקורטים שוטני האנוסים, אשר זממו לקפד את חיי האומללים להכרית מפיהם כל מחיה באסרו עליהם את מלאכת הרפואה ואת מרקחת סמי התרופה. אפס כי מקרה קרה אשר סכל פתאום את עצת אויבי האנוסים אשר השיב ידם מבלע.

וזה דבר המקרה: מירכתי ארצות הקדם בא לעיר וֵנֵדִיג (5284–1524) איש פלאי מבני ישראל, אשר קרא לנפשו דוד הראובני. באמרו כי הוא אחי המלך יוסף בן שלמה המולך בארץ חֵבָר הערבית הגדולה והרחבה, על השבט הראובני הגדי וחצי שבט המנשי, עם גדול ורב ועצום מאד. ויהי האיש הזה זר במראהו ובכל משפטו ומעשהו, עורו שחרחר, קומתו שפלה ובשרו דל מאד ולעומת זה היה איש חושך שפתים, אמיץ לב מתהלל בגבורתו וברוחו הגסה הדף מפניו כל איש אשר לא מצא בו חפץ. את חפצו לא הגיד לאיש, אך מפי נערי משרתו התמלטו דברים מעטים לעת מצוא על אודות מגמת פניו. מעיר וינדיג הלך עירה רומי רוכב על סוס לבן ונערו ותורגמנוֹ עמו. וימלאהו לבו לבוא ולהתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנס השביעי. ויהיו דבריו בראשונה עם הקרדינל גוליאו³⁴) לעיני קרדינלים אחרים, וימסור לו את כתבי העדות אשר העידו על ישרתו, רַבֵי החובלים שרי אניות פורטוגל אשר חנו בחופי ערב בצאתו משם. ויגד להם כי ציר שלוח הוא אל האפיפיור בעצת שבעים זקני העדה, מאת אחיו המלך, אשר תמצא ידו לכלכל ולהצביא שלש מאות אלף פרשים גבורי חיל, אשר בהם הוא אומר לגרש בראשונה את הערבים מצפון ארץ הַגַז למען יוכלו בני ישראל, היושבים משני עֶבְרֵי ים סוף, לקרבה אלה אל אלה ולהיות לחיל גדול מאד מאד, אז יעלו יחדו ארצה ישראל וגרשו משם את התורכים. אפס כי ככל אשר חזקה יד המלך הראובני ברכב ופרשים, ככה קצרה ידו בנשק האש כל כן תשאל נפשו מאת האפיפיור לתמוך אותו בידו במחי קָבֹל³⁵) ובקני רובים. ויבא לפני האפיפיור וידבר עמו את דבריו, וייטב הדבר בעיניו. וישלח את כתבי העדות אל מלך פורטוגל לבקר אותם להכיר את חותם יד כותביהם. ובשוב הכתבים האלה מקימים ומאושרים כמשפט, התהלך עמו האפיפיור וכל כהניו ושריו כהתהלכם עם השרים הגדולים מלאכי הממלכות האדירות הבאים בשעריהם. ובני ישראל החלו לכבדו בכבוד מלכים, ויעריצוהו ויתנו לו מתנות גדולות ויקרות. וּבֶנְוֶנִידָה הגבירה הנדיבה אשת דון שמואל אברבנאל פקדה אותו מעת לעת במשאת כסף רבה, ודגל יקר מאד שלחה לו, אשר עשרת הדברים היו מרוקמים על המפרש אשר עליו. עד כה וכה בא אליו מכתב מיד המלך יוֹאן השלישי הקורא לו בכבוד לבקר אותו בעירו בהיכלו בליסבון. וישמע אליו דוד הראובני וירד אל אניה אשר תקע את דגלו בראשה ועשרה אנשים מישראל ומאתים איש מן הנוצרים שלחוהו עד החוף. ויבא הוא ועבדיו הרבים כבוא שר וגדול, אל עיר ממלכת פורטוגל. ויקדם המלך והשרים את פניו בכבוד גדול, ויתיעצו עמו על דבר המלחמה אשר הוא אומר לערוך לקראת התורכים. ולרגלי המקרה הזה רפתה רוח יוֹהן השלישי מן האנוסים ולא מלא אחרי עצת הכמרים הקורטים, לבלתי התבאש עם דוד קרובם הראובני ועם אחיו המלך אשר שלש מאות אלף פרשים לו האומר לגרש את התורכים מירושלם.

ורוח האנוסים חיתה בבוא אליהם איש מאחיהם הרחוקים אשר מלכים ושרים יכבדוהו ואשר תקוה נשקפת להם כי לרגלו תבא גאולתם ויחרדו אליו ויעריצוהו וישקו ידיו. מפורטוגל באה השמועה על אודותיו לספמיא ותמלא את האנוסים אשר שם ששון ושמחה. וישימו רבים מהם את נפשם בכפם וימלטו אל פורטוגל לשבוע שם את תמונת הגואל הראובני, וירבו השוגים בחזיונות ובחלומות, ורוח לבשה את אשה אחת מבנות האנוסים באספמיא ותתנבא ותאמר עיניה ראו את משה ואת מלאכי האלהים אשר הגידו לה כי עוד מעט יבאו ויוציאו את בני ישראל העשוקים מארץ ענים והֶעלום אל ציון לחרות עולם. ויהי בהודע הדבר אל בעלי הבולשת ויתפשו שמונה ושלשים איש אשר האמינו לדברי הצופיה התמימה וישרפו אותם באש.

ומאד חזקה יד השמועות אשר נפוצו על דבר דוד, על עלם כליל יופי טהר לב ורב תבונות מבני האנוסים ושמו דיוֹגוֹ פירס בפורטוגל אשר בגלל חין ערכו זכה להיות סופר המלכה, ³⁶) ואיש סודה. ויהי בבוא דוד לליסבון וימהר דיוגו פירס ויתיצב לפניו אך דוד לא הרבה לשית אליו לב, ויאמר דיוגו אין זאת כי אם יען אשר עודני ערל בשר לא ישעה אליו דוד הראובני וימהר הביתה וימל את בשרו בעצם ידו ויצא ממנו דם רב מאד ויחל ויחלש. מן היום ההוא קרא דיוגו פירס לנפשו שלמה מולכו. וירע דבר המילה בעיני דוד ויירא לנפשו פן פקדו הקתולים עליו את עון דיוגו השב לדת ישראל. וייעץ דוד את שלמה מולכו לברוח מפורטוגל ויעש כן וינס שלמה ארצה תורכיא וחרדו גדולי ישראל לקראתו בכל מקום בואו. בשאלוניקי דבקה בו נפש הרב החסיד רבי יוסף טאיטאצק ויט את אזנו אל דברי חזיונותיו באמונה שלמה. ובבוא מולכו לאדרינוֹפל נטה אחריו לב רבנו יוסף קאַרו, ותאצל גם עליו רוח העלם הזך והטהור, אשר שאפה נפשו כל היום לתת את נפשו כפר תורת אלהיו וכפר גאולת עם קדשו ותתאַו גם נפש רבנו יוסף קארו למות ישרים כזה. מתורכיא נסע שלמה לארץ ישראל ויחן בצרפת ויקן שם את לב הרבנים והמקובלים והעם אשר השתוממו על טובו יפיוֹ וחין ערכו וטהר לבו גם על ידיעתו הרחבה במקרא בתלמוד ובקבלה.

ויצא שמו בכל תפוצות ישראל ויט אליו לב בני עמו הרחוקים היושבים בארצות הקדם בתורכיא באשכנז בהונגר ובפולין. ויחזק מאד לב האנוסים בפורטוגל למראה כבוד דוד הראובני ולשמע הליכות שלמה עד כי שתו המון צעירים מקרבם את ידם ויתפשו בחרב ויפרצו עירה בדיוֹץ³⁷) וישברו את דלתות בית הכלא אשר לשופטים הכמרים, ויקראו דרור לנשי האנוסים הכלואות שם וישלחו אותן לנפשן. מעללי צעירי האנוסים האלה, מנוסת שלמה מולכו מפורטוגל ועלילות שוא אשר בדו עליהם משנאיהם, הסבו את לב יואן השלישי מאחרי דוד הראובני וישב אחור את דברו אשר דבר אליו לתת לו ארבעת אלף קני רובים ולשום אל משמעתו שמונה אניות מלחמה, למלך הראובני להלחם בתרכים. ויסר חסדו מעם דוד ויקרא לו לישם לו מועד לעזוב את הארץ, ויצא דוד מפורטוגל מקץ שנה לשבתו שם. ובשלוח המלך מעל פניו את אחיהם הראובני סר צל האנוסים מעליהם, ויהיו צפוים לכל יד עמל כבראשונה. ואף כי לא מלא האפיפיור את יד כמרי פורטוגל לכונן שם בית בולשת מצא שם בישוף אחד את לבבו להעלות כמה אנשים מן האנוסים בלי דין ובלי משפט ובלי רשיון על מדורת האש אשר הכין להם. והמלך יואן השלישי צוה את מלאכו היושב ברומי להטות את לב הפיפיור לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט את האנוסים בכלא ובאש. ודבר שני בישופים צדיקים אנשי לב אשר הרימו קולם בחזקה, על הנבלה הזאת, לכפות את לב איש לעזוב את דת אבותיו ולהאמין בדת התקיף ממנו שב ריקם.

בעת ההיא בא שלמה מולכו לעיר רומי בסתר. וישב שלשים יום לבוש בגדי עניים סובלי חלאים על גשר נהר טיבר ממול היכל האפיפיור ותהי אז מחיתו לחם צר ומים לחץ. אחרי כן השליך מעליו את הסחבות וילבש את בגדיו ויבא בתוך בני עמו. ולא הגיד לאיש כי שלמה מולכו הוא, ויאמר כי רק עושה דברו הוא, מיראתו את האנשים מבני ישראל אשר אמרו להשביתו ממעשיו ביד חזקה פן תבא בשלו רעה על הצבור. אך בכל זאת נודע שמו לשופטי הבולשת ויאמרו לעשות בו שפטים, אך האפיפיור וגם קרדינלים אחדים הצילוהו מידם. והאפיפיור כלמנס השביעי היה איש חסד טוב עין ויודע את מכאובי האנוסים ומכיר את העול גדול הנעשה להם. ויתן רשות לאנוסים אחדים אשר נמלטו לרומי ללכת בחוקי תורת ישראל לעין כל באין מחריד. וישם את עיר אנקונא לעיר מקלט לכל אנוס החפץ לשוב לדת אבותיו ויד סוד הקרדינלים נכונה עמו בדבר הזה. ולא נתן לנגוע גם בונדיג ובפלורנץ באנוסים, אשר החישו להם שם מפלט. אל האפיפיור ההוא הודיע מולכו את חלומו כי שטף מים גדול מתעתד לשטוף את עיר רומי, ולאדוניו מלפנים למלך פורטוגל הריץ מכתב להזהיר אותו מן הרעש הנכון לבא בעיר ממלכתו, למען ידע להכין מעשיו בעוד מועד למען הצל את יושביה מרעתם אז אמר שלמה לשבת לבטח ברומי ולשאת שם את מדברותיו באזני בני עמו אשר שתו בצמא את דבריו, אך למען הנצל מן השטף אשר ראה בחלומו הלך אל ונדיג וימצא שם את דוד הראובני, אשר הוליך שולל במועצותיו גם את מושלי הארץ ההיא. אך רוח שלמה רפתה ממנו כי נפקחו עיניו לראות כי אין דרכיו כאשר עם לבבו. גם לשטן קם לו שם איש מזימות ושמו יעקב מנטינו הרופא אשר הכה את שלמה בלשון לפני שרי עירו ויקם עליו אנשים אשר שמו מות במאכלו עד כי חלה ויאָנש, אך יד ה' היתה עליו להקימו מחליו. אז שב מולכו עירה רומי ויקדם אותו האפיפיור ואנשים מן הקרדינלים באהבה בששון ויקר וכל רואיו כבדוהו כמלאך אלהים. בעצם העת ההיא בא מכתב ממלך פורטוגל אל מלאכו ברס ניטו היושב ברומי להטות את לב האפיפיור והקרדינלים למלא את ידו לכונן בולשת בפורטוגל. אולם בהיות דבר כזה תלוי בדעת קרדינל לורינצו די פוצי אשר היה אוהב דבק לשלמה השיב קרדינל זה את פני המלאך ריקם בהוכיחו אותו על פניו כי לא קנאת הדת היא מזימת המלכות לכונן בולשת כי אם הבצע ותאנה לבוז את רכוש האנוסים. וירא המלאך כי עת לחשות היא ויחשוך את הדבר לעת אחרת. בעוד קרדינל נוצרי עומד להגן על האנוסים מאהבתו את שלמה, בא רופא עברי הלא הוא החכם הבליעל יעקב מנטינו להסגיר למות את נפש שלמה הזך והטהור. ויעז הנבל את פניו לבא אל ברס ניטו ציר פורטוגל ולריב מידו את ריב הדת הנוצרית העלובה, ולהוכיחו על אשר לא ינקום את נקמת הקתוליות העשוקה, מיד מולכו אשר בגד בה ויעזבנה. וכאשר לא שעה הציר אליו ואל דבריו הלשין את שלמה אל הכמרים שופטי הבולשת אשר ברומי, וימהרו השופטים אל האפיפיור וידברו אליו קשות על רפיון רוחו לדתו. ויבקשו מידו להסגיר להם את האנוס הבוגד הזה ויאות להם למראה עינים. ובסתר צוה להלביש את אחד מחיבי מיתה בגדי הנשפטים בבית הבולשת ולהמית אותו להגיד לשופטים כי את מולכו המיתו ויעשה כן. ועל מולכו פקד פרשים לשלח אותו עד מחוץ לגבול ארצו ולהיות למשמר ולמגן לנפשו בכל הדרך (5291–1531 ).

ובעזוב שלמה מולכו את רומי ובמות לורינצו די פוצי, הקרדינל האוהב לשלמה והמגן לאנוסים, נעזב האפיפיור כלמנס השביעי משני אוהביו ויועציו הטובים ולא היה בו כח לעמוד בפני מזימות מלך פורטוגל ומועצות הקסר כרל החמישי, ויחתום על הפקודה לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט בו את האנוסים ואת הלותרנים. אך למען מעט את האכזריות הפקיד את ראָשות בית משפט הדמים, לא ביד הדומיניקנים, כי אם בידי נזיר פרנצישקני הנוח מהם. אולם השופטים עוזרי השופטי הראש הרבו עוד לרדוף באף ולהרע לאנוסי פורטוגל, מאשר הרעוּ חבריהם לאנוסי ספרד. ולבלתי המלט איש מן האנוסים, שמו העריצים משפט מות על כל רב חובל אשר יאסוף אותם אל ספינתו ועוֹנש קשה על כל איש נוצרי אשר יקנה קרקעותיהם, והאנשים אשר לא שתו לב לאסון הצפוי להם וימלטו מצאוּם צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר. גם בדרך גם בארצות אשר באו שמה. בכל זאת עלתה ביד מתי מספר להמלט אל רומי ולהתאונן רע באזני האפיפיור על רשיונו בדבר בית משפט הדת, ותדאב נפש האפיפיור הצדיק ויחשוב מחשבות להפר את דברו. עד כה וכה חלפה רוח על דוד הראובני ועל שלמה מולכו ללכת מונדיג לרגנסבוּרג ולהתיצב לפני הקסר כרל החמישי החונה שם. ויבאו באניה אשר פרשו עליה נס אשר אותיות מ’כ’ב’י‘:– מ’י כ’מכה ב’אלים ה’ – היו מרוקמות עליה ויתיצבו לפני הקסר וידברו לפניו את דבריהם. אחרית הראיון הזה היה כי פקד העריץ לאסור אותם בזיקים ולהוליכם עמו למנטואה באיטליא. שם הועיד ועד בעלי הבולשת אשר שפטו את שלמה משפט כופרים בדת הקתולית, להשרף באש. אך בהיותו קרוב אל בית השרפה שאלו אותו בשם הקסר, אם יש את נפשו להנחם על מעשהו ולשוב אל דת הנוצרית כי אז יכוּפר עוֹנוֹ ויד לא תגע בו. ויען כי אמנם הנחם ינחם, אך לא על דבקו בתורת אלהי ישראל, כי אם על היותו נוצרי עד העת ההיא. ויעל החסיד הקדוש על המוקד. (5292–1532 ) ותָגל נפשו לקדש ברבים את שם ה' אלהי אבותיו, אשר דבק בו בכל נפשו ובכל מאדו כאחד הקדושים אשר בארץ כרבי עקיבא וחבריו. ועל דוד הראובני, אשר יען כי איש=לא=נוצרי היה מימיו, לא היה לבולשת שלטון עליו, גזר כרל החמישי גזרת כלא לכל ימי חייו. וימת דוד בשנה הרביעית לכלאו. ומעריצי שלמה לא אבו להאמין כי מת האיש הנערץ ויקווּ כי עוד מעט ישוב אלהים לגאול את עמו מיד צריהם.

והאנוסים לא נחו ולא שקטו ויבחרו באיש נוצרי מזרע האנוסים ושמו דואַרטי די פַץ, איש מפקידי המלך יואן השלישי, ללכת רוֹמי ולהיות להם לפה לפני האפיפיור החפץ בטובתם, ויחלץ ממשמרתו אשר בבית המלך וילך. ולא היה דוארטי איש תם וישר כשלמה מולכו, לעומת זה היה חרוץ מאד, איש מסתיר עצה יודע לכסות דבר במשאון מבלי דעת האנשים, אשר את עצתם הוא זומם להפר, הלהם הוא אם לצריהם. ויבוא רומי ותצלח בידו לסבב את פני הדבר עד כי הוציא האפיפיור כתב הדת להשבית את מעשי הבולשת בפורטוגל עד עת מצוא.

וימצא כלמנס השביעי את לבו לבלתי הכחד את האמת תחת לשונו, לכתוב בכתב הדת גלוי לכל העמים, כי מורת רוח הוא לכל חוק ומשפט, לעונש איש על בגדו בדת, אשר לא קבל עליו את עוּלה מימיו, או איש מבני האנוסים, אשר מיום פקחו את עיניו, ראה בבית הוריו את חקי תורת משה נאמרים ונעשים באהבה ובאמונה רבה. ואיככה יוכל איש לבקש מן האנוסים לתעב את קדשי דת אבותיו מעולם ולדבקה בדת אחרת. אך כל דבריו ומעשיו לא הועילו לאומללים כי אם מעט מזער. גם האפיפיור פולוס³⁸) השלישי אשר קם תחת כלמנס (5294–1534) היה איש טוב ונוח לישראל, עד כי התאוננו עליו הכמרים כי “איש מן האפיפיורים לא הרבה עוד להיטיב לנוצרים כאשר הטיב אפיפיור זה ליהודים”. ותעל ביד דוארטי המתהפך בתחבולותיו להטות את לב פולוס להכריע את פורטוגל להקל את ידה מן האנוסים ולקרוא דרור לאלף ושמונה מאות איש האסורים בכלא. (דצמבר 5296–1535). אחר כן שתה מלכות פורטוגל את ידה עם הקסר כרל החמישי, השונא את האנוסים מילדותו תכלית שנאה, ויכבד כמעט את ידו על האפיפיור לחתום פקודה להשיב את הבולשת בפורטוגל לאיתנה. ולא משלו האנוסים ברוחם וישלחו אל האפיפיור מכתב מחאָה מרעשת שמים וארץ על העוול הנעשה להם ולאבותיהם למיום הווסד הבולשת בארץ. וינחם האפיפיור על מעשהו אשר נפתה לחתום את הפקודה. וישלח את מלאכו קופודיפירו³⁹) אל פורטוגל להשבית את מעשי הבולשת ביד רמה, ויעש כן מבלי שאת גם את פני המלך. אך מקרה קרה אשר סכל את כל עצתו כי על פתח אחד בתי התפלה נמצא גליון מדבק ועליו כתוב כי משיח הנוצרים איננו משיח, וכי דת הנוצרית תורת שקר היא. ויבוּקש הדבר וימצא כי איש מן האנוסים כתב וידבק את הגליון הזה ויתפשוהו, ויקוֹצו את ידיו ואותו שרפו באש. והבולשת מצאה לה ידים לשוב לרעתה ולרשעתה ביתר עז באין מכלים דבר. ובראש הבולשת התיצב הקרדינל דון הנריק אחי המלך יואן השלישי איש צר ואויב לאנוסים, ויבחר לו אנשים מלאי חמה וקנאה וישם אותם לשופטי הבולשת (5299–1539). ובכל זאת לא חדל האפיפיור להתאמץ בכל עוז לעצור בעד רעת הבולשת בפורטוגל. אף בין יתר גדולי כהונה הקתולית נמצאו אנשים אשר נתעב להם דבר בית משפט הדמים ההוא, ויקומו למליצים לאנוסים. ולעומתם התאמץ דון הנריק אחי מלך פורטוגל להפר את מחשבות האפיפיור הטובות ולסגור מפני מלאכי האפיפיור את שערי ארצו, פן יעמדו למעוז לאנוסים. ולמען תפוש גם את האפיפיור בלבו ולהטותו אליו, רשם דון הנריק זה ראש הבולשת את חטאות האנוסים אשר חטאו אל הדת הנוצרית על הגליון וישלחה אל פולוס השלישי. ולא טמנו האנוסים גם הם את ידם בצלחת וישלחו גם הם גליון אל האפיפיור ויוכיחו לו כי כל דברי דון הנריק דבות שוא הם. אך מעט מעט הלכו ידי האפיפיור הנוח הזה הלוך ורפה. מנזר⁴⁰) הישועים⁴¹ ) אשר הקים לו יוֹלו⁴²) להיות למשמר ולמגן לקתוליות לצבא ערוּך מלחמה אשר לא יחת מפני כל עוול ורשע ומפני כל בגד ומעל בבואו לבצע את מזימתו, המנזר הזה הפיל כמעט את השרביט מיד האפיפיור הרפה. והנצחונות אשר נצח הקסר כרל החמישי את המחמדים הכופרים בארץ תוניס ואת הלותרנים הכופרים במלחמת שְמַלְקַלְדֶן קרובים היו להרים את קרן הקסרות ממעל לקרן כהונת האפיפיור הגדולה גם בכל דבר כנסת הדת הקתולית. על כן לא אבה להִתבאש עם מלך פורטוגל, לבלתי שית ידו גם הוא עם כרל החמישי. אך בכל זאת לא חדל האפיפיור הכשר הזה לשקוד על טובת האנוסים ותעל בידו להוציא אלף ושמונה מאות איש מהם מבית הכלא (5308–1548) ולהמציא להם מחילה גמורה על כל החטאים (?) שחטאו לדת הקתולית עד העת ההיא⁴³).

ובעצם הדור אשר חזה לו החסיד רבי שלמה מולכו את חזון הגאולה ויאמר לקרב את הקץ באותות ובמופתים, בגדולות ובנפלאות, כאשר חזו לנו נביאינו מעולם וכאשר מלאו אחריהם רבותינו בעלי האגדה ובעלי הקבלה בעצם הדור ההוא קם רב גדול בארץ ישראל, להכין ולהכשיר את הגאולה הזאת, אשר גם הוא נשא את נפשו אליה, במכוֹן⁴⁴) אחד נאדר ונאור, אשר גם אותו חזו נביאינו כי בראשונה יווסד הוא בציון, ואחרי כן ישיב ה' את שבות עמו, אשר אחרי החזון הזה מילא ראש חכמי ההלכה הלא הוא גדול הגדולים רבנו משה בן מימון. המכון הזה אשר נועד מפי הנביאים לרפוא את הריסות החרבן, לחיות את העצמות היבשות הנפוצות והפזורות ולהיות להם לראש אחד על אדמת אבותיהם אשר אליו יפנו ואחריו ילכו בכל דבר דת ודין ובכל דבר הנוגע לגוי כלו, הוא יסוד סנהדרי גדולה, בית דין של שבעים ואחד בארץ ישראל. ובנין המכון הזה, אשר היה האחרון לכל חרבנות ארץ ישראל כמאתיים ותשעים [שנה] אחרי חרבן בית שני⁴⁵) יש לו להווסד ולהתכונן לפני בנין עיר הקדש והמקדש. החפץ הזה החל להתרגש בראשית בוא גדולי גולי ספרד לארץ ישראל. אך בפה מלא בטא אותו האב הגדול רבי יעקב בירב, הרב הזה הוּגלה בתוך הגולה מספרד בהיותו בן שמונה עשרה שנה ויבא מצרימה, משם הלך לירושלם וישב גם בדמשק, ולעת בואו בימים שם את משכנו בעיר צפת בקהלה הגדולה מכל קהלות ארץ ישראל וישימו אותו חכמי העיר לרב. וישם הרב הזה אל לבו את הדבר אשר דבר רבנו המימוני בחזקת היד, בהיות לו חזון ישעיהו הנביא לעינים, לאמר: “יעד הקדוש ברוך הוא לישראל שכשישוּבוּ ישראל לאדמתם ישיב שופטיהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, וזה אינו יכל להיות אלא בהסכמת החכמים שבארץ ישראל ואפילו יהיו סמוכים”⁴⁶)

"שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקראו לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה וזה יהיה בלי ספק – –לפני בא המשיח⁴⁷). ולא רק בחזון דבר רמבם את דבריו אלה, כי אם הורה הן הלכה קבועה וקימת בספרו משנה התורה, כי אף אם אין דבר השופט נחשב לדבר אלהים לדון דיני קנסות, ולמלא יד תלמידיו להיות דיינים מומחים כמהו, בלתי אם הוסמך איש מפי איש עד משה רבנו, ואף כי החבל הזה כבר נרתק בימי הלל הנשיא האחרון⁴⁸) בכל זאת יש יתרון לחכמי ארץ=ישראל גם בזמן הזה בהיות רק להם המשפט להוועד יחד ולהקים להם מתוכם ראש אחד ואז יגדל כחו כמוסמך מפי משה רבנו לסמוך תלמידיו ולתלמידיו לתלמידיהם להיות כלם כמהו⁴⁹). ויקם הרב בירב ויאסוף את כל חכמי צפת ויבאר ויבקר באזניהם את הענין לכל פרטיו, ואת כל התנואות אשר יוכל איש למצוא להניא אותו, השבית מראש בבינתו החריפה. ויטב הדבר בעיני חכמי צפת וחכמי הקהלות הקרובות, ויקומו חמשה ועשרים איש מתוכם ויקימו אותו לראש בית דין כל ישראל. ובהיות יד חכמי ארץ ישראל נכונה עמו, לא תמצא עוד יד איש מבני הגולה לערער עליו ועל בית דינו הגדול מפני “שאין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך או אם הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה מפני שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל הקדוש ברוך הוא קרא אותן כל הקהל ואפילו היו [רק] עשרה אין משגיחין זולתן שבחוצה לארץ”⁵⁰) אפילו אם יתיצבו כנגדם למאות ולאלפים. ובכן היה המכון הגדול הזה קרוב להתכונן ולהיות למכון עולם. אפס כי משגה אחד היה בעוכריו, כי לא העלה רבי יעקב בירב את זכר ירושלם ובית דינה על לבו. הן אמנם כי במספר הנפשות ובמספר חכמיה היתה צפת גדולה בעת ההיא מירושלם אך לעומת זה הלא יש לזכור כי בכל אשר “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” הלא ירושלם מקודשת ממנה בעיני כל ישראל לכל דורותיו מעולם ועד עולם. והוא לא עשה כן, כי תחת אשר היה לו לבלתי עשות דבר עד אם נמלך ברב הגדול רבי לוי בן חביב הרב אשר לירושלם, ולהושיב אחרי כן לפניהם את תלמידי שניהם לועד אחד ולחדש את הסמיכה בשם כלם, ואולי גם לקבוע את המרכז בירושלם. תחת עשות ככה שלח רבנו יעקב בירב אחרי אשר כבר גמר את כל הדבר בסוד תלמידיו לבדם, כתב לרבי לוי בן חביב, כי ממלא הוא את ידו לדיין מוסמך. ורבי לוי היה גם הוא אחד מראשי גדולי הדור. הוא היה אחד מן האנוסים שנאנסו בימי מנואל מלך פורטוגל, ותצלח בידו למלט נפשו לשלוניקי עם אביו רבי יעקב בן חביב בעל הספר היקר עין יעקב. משם הלך ירושלים ויהי שם לרב נשוא פנים גדול מאד בתורה ובמדעים בתכונה ובהנדסה. כן נפגע מאד רבי לוי למראה הליכות רבי בירב המתהלך עמו כמתהלך רב גדול אם אחד מקטני תלמידיו והמבכר את צפת, אשר כמעט אין זכר לה בכתבי הקדש ולא במשנה ובתלמוד, על פני ירושלם עיר הקדש אשר זכר קדשה לא ימיש אף שעה אחת מפי ישראל מדור דור. על כן השמיט הרב בן חביב את ידו מדבר הסמיכה, אשר לפנים נשא גם הוא את נפשו אליה, ויצא לקראתה במלחמת סופרים עזה מאד. אולם ככל אשר יש להתאונן על השגגה אשר יצאה מלפני הרב בירב ככה לא הטיב הרב בן חביב למנוע טובה רבה מישראל. הן אמנם כי כח רבי לוי בן חביב היה דל, כי יתר חכמי ירושלם עמדו מחרישים, ורק יד חכם אחד ושמו רבי יעקב די קשטרו היתה עמו, לעומת זה עמדו חכמי צפת שכם אחד על יד רבם. אך מקרה קרה כי נחפז רבנו יעקב בירב לברוח מפני פקידי המקום, אשר לטשו עיניהם על עשרו הרב. וימהר לסמוך את בחירי תלמידיו את רבנו יוסף קרא ואת רבי משה דיטראני את רבי משה קורדובירה המקובל הגדול ורבי יוסף סגיס, כאשר סמך רבי יהודה בן בבא בימיו את תלמידי רבי עקיבא בשעת הסכנה⁵¹). ויעזב את צפת בשובו אחרי כן אל מקומו לא ארכו לו שם עוד הימים ויאסף אל עמיו (5205–1545) ויעזב דבר הסמיכה ולא החזיק בה בלתי אם רבנו יוסף קארו וישם לה שארית בישראל כאשר יכתב בדברינו הבאים.

ובימים ההם אשר בארץ ישראל ובארצות תורכיא התגבר החפץ לעשות תושיה להטיף לגאולה לימות המשיח ולכונן סנהדרי גדולה, לא שככה חמת הנוצריות ושנאתה הכבושה מעל ישראל. הן אמנם כי למן היום אשר גרשו הנזירים מארצות הרפורמא חדלוּ ההרגות והמשיסות, לעומת זה נוספה הרפורמה הנוצרית על הקתוליות אוֹיבתנו מאָז בהשיא שתיהן את עוֹן בניהן הבוגדים בה עלינו ועל תורתנו. הן פרוץ פרצה הכפרנות בקרב הנוצרים לרגלי הרפורמא ותעבור גם את הגבול אשר גבלו לה יוסדיה הלא הם לוּתר צוינגלי וקלוין. נוצרי אספמי ושמו מיכאל סירויט הוציא ספר אשר בו עקר את אמונת השלוּש ורבים היו ההוגים בו, ויתפוש קלוין את סירויט וישרפהו וכת גדולה קמה אשר קראה לה כת המיחדים⁵²) או כת מכחישי השלוש⁵³) וכת גדולה ואדירה ממנה קמה באנגליה אשר אמרה להתקין את סדרי הממלכה על פי חוקי תורת משה. ורבים מן הנוצרים שבתו במסתרים את שבתם ביום השביעי כדת משה וישראל. ואנשים היו בקרב האנגלים אשר התאמצו למצוא רמזים כי גם הם מזרע יעקב הם אף יצאה חוברת מן הדפוס אשר הוכיח בה איש יהודי לאיש נוצרי כי מתוך כתבי הקדש העתיקים אין יסוד לדת הנוצרית והחוברת הזאת מעשה ידי איש נוצרי היתה. ויען כי כל האנשים והכתות האלה שמו את תורת משה הנביאים והכתובים, למופת להם וידבקו בהם באהבה קראו להם הנוצרים מתיהדים⁵⁴). והקובלנים אשר גם הם נחשבו בעיני הקתולים לכופרים ועבריינים, מיראתם פן יתנו הקתולים אותם לאוהבי ישראל התחזקו להפוך את לבם לשנא את ישראל תכלית שנאה, למען הטהר מעון הכפרנות. ויטפלו גם הקתולים גם אדוקי הקובלנים את עון הכופרים הנוצרים, אשר קמו בקרבם, על היהודים אשר בשל כתבי קדשם נבעו הפריצים האלה בחומת הנוצריות. ויפצרו שרי האספמים הקתולים המושלים בעת ההיא בעיר ניאַפל בקסר כרל החמישי לגרש משם את בני ישראל. אך הקסר לא אבה להעתר להם בנשאו את פני המטרונית הכבודה בנוינידה אברבנאל אשר התחננה לו, ולא גרש אותם. אולם מקץ שנים באו ממנו דבר שלטון לעזוב את ניאפל או לשום אות דיראון בבגדיהם. ויבחרו לעזוב את מקומם (5302–1542) וילכו אלה לתורכיא ואלה לאנקונא ולפיררא ערי איטליא, ודון שמואל ובנוינידה אשתו אף כי עליהם לא יצאה הגזרה, יצאו גם הם בתוך אחיהם בגולה וישבו בפיררא בתוך קרוביהם.

לשנה הבאה עברה כוס החמה על בני ישראל היושבים בביהם. בשנה ההיא היו שם כמה ערים לשרפה. וישיתו את עוֹן הבערה על היהודים ויתפשו וינגדו אף המיתו מהם אנשים. ויגרשו את כל היהודים מארץ ביהם (5302–1542). עד כה ועד כה נודע הדבר כי נקיים הם ויקראו להם שרי ביהם וישובו אל נויהם אך כפר שתו עליהם אף גזרו עליהם לשאת אות הדראון.

ובמדינת נויבורג בגרמניה התעוללה עלילת דם ויבוּקש הדבר וימצא כי דבת שוא היא ויתיצב הנגיד אוטון הנריך מושל המקום למגן ליהודים ולא נתן לבישוף הצורר אשר שת ידו עם המעוללים לבצע את מזימתו לגרש את בני ישראל, ויזעף הבישוף מאד. ויקנא כהן לותרני ושמו הוֹזיינדר איש טוב וישר את קנאת האמת ויוֹצא מגלת ספר אשר קרא את שמה יוּדנביכלין ויעד את עדותו כי יודע הוא את בני ישראל ואת נקיון כפיהם, כי רק על עשרם ועל טהרת דתם ישנאו אותם ומעבר מזה יארבו לכספם המושלים העריצים, השרים הדלים והלוים הרשעים אשר לא יאבו להשיב לנושיהם את הכסף אשר לקחו מהם. על כן הם בודים מלבם עלילות דם למען תמצא יד המושלים והשרים למלא חוריהם זהב אשר לא עמלו בו, ויד אלה לבלתי שלם את חובותיהם ולמען תמצא יד הכמרים והנזירים יוצרי דבות שקר אלה, אשר לפני שלוש מאות שנה לא ידע אותן איש עוד, לברוא קדושים חדשים אשר יהיו למקור עושר רב. גם על דבר טהרת דת ישראל ישנאו אותם הכמרים תכלית שנאה ועל כן ירדפום יחרפום וינאצום ועל כן זממו לשרוף גם את כתבי קדשם באש. ולא יזכרו הכמרים ההם כי את השקר, אשר הם בודים היום על ישראל בדו הפגנים בימיהם על הנוצרים הראשונים כי שוחטי ילדים מוצצי דם הם. כראות הבישוף את מגלת הספר ההיא שכר את דקטור עק, הסופר אשר יצא לו שם בנבלותו, ויוֹצא חוברת אשר אסף אליה את השקרים והנאצות אשר בדו כל צוררי היהודים מעולם ויחלט כי כל בני ישראל שופכי דם ילדים מתעללים בכוונים הם על כן יש לענותם, למרר את חייהם ולהשיבם עד דכא. ונפלא הדבר כי בעת צאת השטנה הבזויה הזאת חדש הקסר כרל החמישי את זכיות היהודים אף חתם על פקודתו כי נקיים הם מעלילות הדברים אשר יאשימו עליהם אויביהם. אולם אם שלח דוקטור עק את פיו ברעה, אין להתפלא, כי איש בזוי הוא, פרוע לשמצה. אך אם לוּתר האיש אשר אמר להוציא את בני דתו מאפלה לאורה, הלך בדרך אויבו בנפש זה, לחפא דברי בלע על עם בני ישראל, אשר בראשונה דבר עליו גדולות וטובות יפלא בעיני כל איש מאד. גם הוא כתב מאמר בשם “על היהודים ועל כזביהם”. שם חרף את עם ישראל בגדופים גסים אשר לשמעם תגעל כל נפש, גדופים אשר גם דברי דוקטור עק ופיפרקורן וכל יתר אויבינו כהלולים נחשבו למולם. את כל הדבות הנלעגות הנתעבות, אשר הקיאו הצוררים הדומיניקנים וכל חבריהם למיניהם אסף הוא אל מאמרו, וכה הורה את צאן מרעיתו במאמרו ההוא: שרוף ישרפו הנוצרים את בתי הכנסת אשר לבני ישראל ואת בתי מגוריהם יקחו מהם ואותם ואת נשיהם וטפם, וכלאו באוּרווֹת סוסים, את בעלי הכח אשר בקרב הגברים והנשים יעבידו בפרך. ולא רק את התלמוד בלבד כי אם גם את כתבי הקדש יקחו מידם ביד חזקה וכל איש ישראל אשר יזכיר בשם אלהים מות יומת. רק שתי דרכים פתוחות לפניהם להתנצר או להגרש מן הארץ. סוף דבר, כי מן האיבה ליהדות לא יכלו להטהר כל כנסיות הנוצריות למיניהן גם הכנסת הקתולית הרומית, גם הקובלנית הקתולית היונית המדוכאה תחת רגלי תורכיא, כי גם היא נעורה בימים ההם לטמון מוקשי מות לישראל. בהגישה משפטה לשופט תורכיא (5305–1545) על אנשים יהודים כי הרגו איש נוצרי לקחת מדמו לחג הפסח האנשים הוּבאו לפני השופט ובנגוד אותם הודו מרוב מכאובים על כל הדברים אשר שאלו ויתלוּ אלה על העץ ואלה נדונו לשרפה. אך מקץ ימים מעטים יצא הנוצרי העני ממחבואו, אשר החביאוהו שם בודי העלילה, ויתפוש אותם השופט וימת אותם. וידבר השר משה המון רופא נפש השולטן על לב אדוניו וייעתר לו ויוֹצא דבר שולטן בלתי הגש עוד משפט כזה בלתי אם אל השלטן לבדו.

והרווחה הקטנה אשר עמדה לאבותינו בשנים האחרונות למאה החמישים ושלש בארצות הרפורמא לרגלי הרוח החיה החדשה אשר צררה בכנפיה את יושביהן, ובארץ קסרות בזנתי אשר נהפכה לשלטנות תורכית במצוא שם אבותינו גולי ספרד מפלט ומבטח וגם בארצות הקתולים בכהן שם האפיפיורים אנשי החסד כלמנס השביעי ופולוס השלישי. הרווחה הקטנה הזאת חלפה כצל בארצות הקתולים ובסביבותיהן בקום שני אנשים לשוב ולחגור את הכהונה הרומית את החרב הנוקמת אשר כבר נפלה כמעט מתערה הלא הם פטרו קראַפא⁵⁵) האיטלקי אשר הרחיב את גבול שלטון הבולשת על כל הארצות כאשר הנהיג טורקמדו בימיו רק באספמיא, ולויולא⁵⁶) האספמי אשר הקים, במנזר הישועים אשר יסד, חיל נורא לקתוליות הרומית, חיל נעלם, אשר כל עין לא תראהו ומפניו אין מסתר ואין מנוס, האנשים האלה וכל אנשי מעשיהם, שמו להם לחוק ולא יעבור לארוב לכל איש אשר אין לבו תמים עם הקתוליות, וגם לכל כנסת דת אחרת השונה ממנה, להשחית ולהצמית, לדכא עד עפר ולשום למרמס. וככל אשר בכל דור אשר עמד צורר בקרב הקתולים להצר לישראל, קם כנגדו מומר מלשין בקרב היהודים להסגיר בידו את עמו ואת תורת אבותיו, קמו גם הפעם כנגד שני המציקים, קראפא ולויולא שני מומרים אליאנו רומאנו ואחיו ויטוריו רומאנו, ויבאו הם על כל בתי בני ישראל בעיר רומא באנקונא בוונדיג ובערים אחרות ויגזלו את כל ספרי התלמוד וגם כל הספרים הכתובים עברית גם את כתבי הקדש וישרפום בראש השנה (5314–1553) למען הכעיס את בני ישראל תמרורים ביום חגם. ויתאוננו היהודים באזני האפיפיור יוליוס השלישי ויאות להשיב להם את הספרים זולתי התלמוד. בעת ההיא נגזרה גזרת בקור – צנזור – גם על הספרים הנמצאים בבתי ישראל גם על הספרים הכתובים הבאים לבית הדפוס. ותלכנה הצרות הלוך ורוב בעלות קראפא – אשר קרא לנפשו מני אז פולוס הרביעי על כסא האפיפיורים. הוא גזר לבלתי היות לאיש יהודי קרקעות, לבלתי דוּר מחוץ לגרות היהודים, ולבלתי הראות ברחובות העיר בלי אות הדראון לבלתי רפא רופא יהודי את איש נוצרי. ויצר ויצק לישראל, עד כי ישר היה בעיניו להצית את גרות היהודים על יושביה באש.

האפיפיור הצורר הזה לא שת לבו אל הזכות אשר זכו שלשת האפיפיורים ההולכים לפניו את האנוסים לשוב אל יהדותם ולשבת בטח באין מחריד בעיר אנקונא ויאסוף את כלם פתאם אל משמר ויחרם את אוצרותיהם (5315–1555). והאנשים אשר לא אבו להתכחש לאלהי אבותם העלו על המוקד והנשארים הגלו בעירום ובחוסר כל אל אי מלתא. משם נמלטו רבים אל ארץ תורכיא ורבים אל מדינת פיסרו⁵⁷) ויחזק דבר האפיפיור על נגיד פיסרו ויגרשם מארצו, והמומרים בימי הצר המר והנמהר הזה הרימו ראש, וימררו את חיי אחיהם מקדם ויכעיסום בכל אשר מצאה ידם ויכאיבום במדברותיהם התפֵלות, אשר נשאו בבתי הכנסת, המלאות חוֹנף וחלקות עד לגעל נפש לדת השלטת ובוֹז ונאצה לעם אשר ממנו יצאו ולתורתו התמימה המעושקה. ותגדל רשעת החנפים ההם עד כי העיז אחד מהם את מצחו לפרוץ אל בית הכנסת ביום הכפורים ולהעמיד צלב בהיכל הקדש על יד ספרי התורה. המומרים היו למשלחת מלאכים רעים השלוחים מן האפיפיור והישועים לעשות כלה בתלמוד ויבואו אל עיר קרימונא אשר במדינת מאילנד בצפון איטליא מקום ישיבה ובית דפוס לתלמוד וידברו על לב פקידי העיר ויעירו את חמת האספסוף ויפשטו הם וחיל האספמים אשר חנה בעיר ויפשטו על בתי בני ישראל ועל בתי המדרש ועל בית הדפוס ויוציאו משם כשנים עשר אלף ספרי תלמוד ויתר ספרי ישראל וישליכום על מדורת האש אשר הבעירו ברחוב העיר (5319 –1559).

כאשר פשה נגע חמת קנאת הדת, אשר התלקחה בעיר רומי באיטליא, כספחת על כל הארצות מסביב, ככה נשא רוח הקדים את אחד המומרים באיטליא מעיר אוּדיני אל עיר פרג אשר בארץ ביהם ויחפא דברי שקר, כמשפט מומרי ארצו על התלמוד ועל יתר ספרי עברית ויגזלו שוטרי העיר המון ספרים במשקל שמונים ככר מיד בעליהם וישלחום עירה וינא. בעת ההיא יצאה אש ותאכל שבעים בתים בגֵרות עיר פרג ויהי המעט מן הביהמים כי לא עזרו לכבות את הבערה וישליכו נשים מישראל אל המוקד ויבזו את הבתים.

והקסר פרדיננד המולך בגרמניא תחת אחיו כרל החמישי הצר לישראל יושבי ארצותיו. הוא גרש שתי פעמים (5302–1542) וגם (1561־5321) את היהודים מארץ ביהם ושתי פעמים קרא להם לשוב אליה. בפעם השנית קם עליהם לגרשם בעבור נדרו אשר נדר לאלהיו להגלותם. וימהר איש נכבד מאד איש חיל ושמו מרדכי צמח לבית שונצינו מעיר פרג ויקם וילך רומי ויפל תחנתו לפני האפיפיור פיוס הרביעי ויתר את הנדר. אז נעתר הקסר פרדיננד למרדכי צמח ויתן להם לשבת בארץ כתמול שלשום. אך הַגְלֵה הֶגְלָה את בני ישראל מאוסתריא התחתונה מעיר גאֶרץ. ועל יתר היהודים האוסתרים גזר לבלתי התמהמה בעיר וינא מדי בואם אליהם עד אם הודיעו את פקידי העיר מה מעשיהם שם, אז יתנו להם כרטיס מודיע את מספר הימים אשר התירו להם הפקידים לשבת שם. לכרטיסים ההם קראו כרטיסי היהודים.⁵⁸).

ותחת פולוס הרביעי אשר קראו לו בני ישראל, המן צורר היהודים כהן האפיפיור טוב העין פיוס הרביעי. הוא הפר בששת שנות כהונתו כמה גזרות קשות אשר גזר הצורר ההוא, אף התיר להדפיס את התלמוד. אולם האפיפיור אשר קם תחתיו הלא הוא פיוס החמישי הרבה עוד להרשיע גם מפולוס הרביעי וישם ליושבי בולוניא אנקונא עלילות דברים לענותם ולהחרים את רכושם (5327–1567) ובאחרונה גרש את כל בני ישראל מארץ ממשלתו הלא היא ממלכת=הכנישה⁵⁹) (1509־5329) מלבד יושבי רומא ויושבי אנקונא אשר אותם לא גרש.

והמסיבות אשר התהפכו והחדשות אשר נראו בתור ההוא העירו את כל איש לב מן התרדמה הגדולה אשר נסבה תרבות ימי הבינים העצלה על כל גויי הארץ. רבות הן החליפות אשר חלפו על גוי ואדם במאה החמשים ושלש עד כי גרשה הנוצריות את אויבתה גרנדה המושלמנית מאספמיא ואויבת אחרת אדירה ותקיפה ממנה, הלא היא השולטנית התרכית פרצה ותבא בשערי אירופא הנוצרית; לעומת העולם הישן אשר כמעט כלה כחו מחטאותיו וּמזוֹקן התרומם עולם חדש מלא כח איתנים מעבר ליַמים רחוקים; את חומת הנוצריות הבצורה והיציקה בקעה הרפורמא ותחץ אותה לשתי מערכות מלחמה אשר עד עולם לא יהיה שלום ביניהן; תרגומי תורת עם עולם החלו לפקוח את העינים לטהר את הלבבות, לזקק את הדעות ולהגביר את האמת האחת המיוחדת על השקרים הרבים והשונים, וישראל אשר מידו נחלת האלהים זאת לכל יושבי תבל עודנו מוכה ונגוע בזוז ושסוי כבראשונה גם ביד העמים אשר הכירו כי באורו ראו אור; שם בקרן דרומית מערבית נוסדו יחד חזון שקר תרמית ואליל, חנף, דמים ובצע, מזימות אָון ונכלי בליעל, להלחם בכל כלי זעמם ולכלות את כל חמתם האכזריה במלא כף נפשות נקיות אשר זאת היא כל חטאתן כי באלהיהן מקדם לא תבגודנה. ומה משפט הגוים השאננים למראה הרשע הזה? למרצחים החנפים קדוש יאמרו וחללים אשר נתנו את דמם כוֹפר טהרת אמונתם טמא טמא יקראו. מראות כל הגדולות והנפלאות וכל הזרות והתהפוכות אשר כלן יחד נראו כצנפה אחת סבוכה ומסוכסכת המריצו את אנשי הרוח ביהודה לכונן את לבם אל חקר רוח העמים ועל כלם אל חקר רוח עם ישראל. אך תחת אשר לפנים בספרד נחשבה הפלספה היונית לפותרת האחת לכל חזון ולכל מקרה שמו הפעם אנשי החקר את פניהם אל דברי הימים לאמר אל הדברים אשר ימים ידברו, אל גופי המעשים אשר נעשו בקרב הימים להאזין היטב אולי תקשיב אזנם את קול פעמי רוח אלהים המתפעם בם.

אחד מראשי סופרי דברי הימים היה הרופא יוסף בן יהושע הכהן מעיר אַויניוֹן וילך בדרך הסופרים רבי אברהם זכות ורבי אליהו קפסאלי הכהן⁶⁰) וישם כמוהם גם את דברי ימי עמי הנכר לענין לחקרי לבו. ויכתב גם הוא ספר “דברי הימים” – מראשית ימי הבינים עד ימי דורו – אשר לראשונים לגוייהם חשב את הצרפתים ואת התרכים⁶¹). יתרון לספר זה הוא יפי סגנונו כי איש טוב טעם וטוב שכל עד מאד היה יוסף הכהן. אך מרוח כתבי קדשנו נחה על סופרנו זה להכיר את יד ה' השלטת בגורל הגוים והממלכות. ויען כי אמונת צדק עולמים היה הרוח המחיה אותו על כן יקנא קנאה גדולה מדי ראותו את העשק ואת העוול הנעשה ביד המושלים יועציהם וגבוריהם עד כי יש אשר ארר אותם בחמת רוחו. אולם מבחר משא נפשו היו תולדות ישראל עמו אשר לא כאהבת איש את אחיו אהבוֹ, כי אם כאהבת אם רחמניה את פרי בטנה מדי שעשעה אותו בחיקה וכאהבת לביאה את גוריה מדי גשת ציד אליה לחטוף אחד מהם על כן מלאו גליוני ספרו הנחמד “עמק הבכא”, אשר אותו שם ספר זכרון לכל התלאות אשר עברו על בת עמו, זיקים חצים וכידודי אש. אין זכרון בספר אשר לא ירגיז את לבו ולא ימרר את נפשו, כי כלו מקצהו עד קצהו תאניה אחת הוא, מחאה אחת רצופה על העלילות אשר יעוללו שבעים הזאבים לכבשה האחת.

נופל מן הספרים בסדרו הוא ספר שבט יהודה, אשר יהודה בן וירגא יסדו בספרד, ושלמה בן וירגא הוסיף עליו אחרי גלותו מן הארץ ההיא, ויוסף בן וירגא השלימו בדור הבא אחרי כן. הספר הזה איננו בלתי אם אספת פָרָשות, אשר אין דבר לאשה עם רעותה. מרביתן הן דברי הימים גמורים בתכלית דקדוקם. אולם יש פרשות בתוכן שהן שיחות נתונות בפי מלכים או חכמים על דבר הדתות ועל טיב היהדות. הן אמנם כי הן מלאות חן ושכל טוב ושעשועים ותועלת לקוראיהן, אף יש אשר פלפלת חריפה נמצאה בהן אך הסתוֹריותן מפוקפקת. אך גם מליצת ספור גופי המעשים גם מליצת השיחות זכה מאד ועל שתיהן נסוכה רוח עצבון ואהבת אמת בלי משא פנים, ואהבת ישראל רבה מאד ודומיה לאלהים הן הן הרוחות המחיות את כל הספר.

ושמואל אושקא מגולי פרטוגל, העלה גם הוא על ספר את זכרונות בני עמו. אפס כי לא בשפת עבר כי אם בלשון פרטוגל דבר את דבריו ולא בסגנון ספר זכרונות דברי הימים כי אם בדברי חזון ושיר ערך אותם כי לא את תולדות ישראל לגופן ולפרטיהן בא שמואל ללמד, כי אם לרומם את לב אחיו המדוכאים, בזכרון תפארתם מימי קדם לחזק את ידם בחזון הטוב הצפון לבחיר העמים הזה באחרית הימים. ראשית דברי הספר היא קינת יעקב הרועה, אשר במדבר ציה יקונן בנפש מרה על שבר בת עמו, אשר כמהו לא השבר עוד כל גוי מהיות אדם על הארץ, אחרי כן יעביר על פני שני ריעים, אשר באו לנחמו, את פרשת כל המוצאות את עמו העשוק והרצוץ מיד כל הגוים העריצים אשור, בבל, יון, רומי, ספרד, צרפת, אשכנז ואנגליה, ובאחרונה מיד החיה הרעה הבולשת האכזריה. אף כי דאבה מאד נפש שני הרועים לשמע אמרי נואש אלה, בכל זאת השכילו לראות את הנכונה כי גם שלות הגוים השאננים מעולם לא היתה שלות אמת, כי לוקחים הם מיד ה' ככל חטאותיהם כי כל הגדול מחברו בולע את חברו. ואת עם בחירו יְיַסֵר ה' כְיַסֵר אב את בנו להָתֵם ממנו כל טומאה, לטהרו לרוממו להעמידו ולשומו למשוש דור ודור. כי מבעד לקַדְרוּת האפלה אשר תכסה את עין כל הארץ, תבחן כל עין חדה כי אור לישראל הולך ואור, הולך וטהר ועולה מחיל אל חיל, ממעלה אל מעלה, מימי אשור ובבל עד ימי יון ורומי, ומאז עד ימי גלות אנגל צרפת וספרד, עד אשר ינוסו כל הצללים והוא לבדו יהי לאור עולם⁶²).

וככל אשר חשכו ארצות הנוצרים על יושביהן העברים, ככה עלה שלום העם הזה וכבודו בעת ההיא בארץ תורכיא כמעט עד מרום קצו, בבוֹא שמה איש ואשה אשר היו שם לתהלה ולתפארת בשמם ובמעשיהם, איש רב אוצרות מן האנוסים ושמו פרנציסקו מינדיס בפורטוגל נשא לו לאשה את דונא ביאטריצי⁶³) לבית בנבנישתי מבנות האנוסים ותלד לו בת ושמה רֵינא. ויכונן לו האיש בית שלחן⁶⁴) גדול מאד והקסר כרל החמישי היה גם הוא אחד ממכריו⁶⁵) וסניף עשה לו לבית שלחנו בעיר אַנְטְוֶרְפֶן בירת פְלַנְדֶר בעת ההיא. עד כה וכה מת פרנציסקי מינדיס ויתן את כל אשר לו לאשתו ביאטריצי. ותרא האשה כי הבולשת מתכוננת בפורטוגל, ותקם ותקח את בתה, את אוצרותיה ואת קרוביה אשר אחד מהם היה הנער החרוץ מאד יואַן מיקויס⁶⁶) ותלך לאנטורפן. ויגדל כבוד האשה הנדיבה והרוממה וכבוד העלם בעיני שרי פלנדר גם בעיני מְַרְגְרִיתָא אחות הקסר השולטת בארץ. אך גם אדמת הארץ ההיא היתה כרוֹגזת תחתיה, בהיות גם שם מצודה פרוסה על האנוסים ועין המלכות לטושה על עשרה. ותמצא לה תאנה להתחמק משם אל ונדיג. אולם שם היתה צפויה אל אסון, בהודע הדבר כי אומרת היא לצאת אל תרכיא שמו אותה במשמר למען התגולל ולקחת את עשרה ואולי גם את נפשה בהשפטה משפט כופרים. וישכל ויצלח יואן למצוא נתיבות לבית השלטן שוּלימן האדיר, אשר ונדיג היתה כמשחק בידו הגדולה. ויחזק דבר השלטן על הממשלה הקטנה להוציא כרגע את האנוסה לחפשי ולתתה ללכת לנפשה, ולקחת עמה את כל רכושה, אל הארץ הטובה בעיניה. ותלך אל עיר פיררא, שם הסירה מעל פניה את מסוה דת הנכר ותשב אל אלהי אבותיה אשר בה דבקה בכל לבבה ובכל נפשה מיום היותה. ותקרא את שמה בישראל חנה גְרצְיָא⁶⁷) מִינְדֵיסְיָא. ויהי שמה לברכה בקרב עמה (5309–1549). ותרב לעשות צדקה וחסד מאד וכל הליכות האשה הטהורה והרוממה היו חן נעם וכבוד, אמרי פיה נעימות רחמים ונחומים ועל פרי כפיה טובה ברכה וחיים. ומלבד חסדיה הנאמנים לאנוסים האומללים ולאביוני עמה, היתה מעוז ומשען לתורה בכוננה בתי מדרש לחכמים ולתלמידים. ותכלכל את מחסוריהם ביד נדיבה ורחבה. ואלה הדברים אשר כתב עליה רבי יהושע צונצין אחד מגדולי הדור ההוא בתשובותיו: “הגבירה, תפארת רום הנשים, גולת הכותרת העומדת לנס עמים, סוככת בנוֹפיה על יתר הפלטה צאן הקדשים עם [ה‘] אלה, באורה יראו אור – – צדקתה תעמוד לעד – – חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה ובטהרה, בחילה ובאוצרותיה החזיקה יד עני ואביון להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה שם יתנו צדקות ה’. כל הבא למלא [ידו] בחכמה בתבונה ודעת, ידיה שלחה בכישור להחזיק במעוז ולעשות שלום לו”⁶⁸).

מפיררא הלכה לקושטא עיר ממלכת תורכיא (5313–1553­) אל המקום אשר שמה הקדים לבא יואן מיקויס. העלם גבור החיל הזה קנה ביפיו ובחכמתו ובאמץ לבו גם לב שרי צרפת אשר לבם לא היה תמים עמו ויעידו על כשרונו ועל ישרתו בכתביהם אשר נתנו לו, וימצא לו מהלכים בחצרות שרי השלטן שוּלימן אשר הכיר את ערכו כי רב הוא. שם שב יואן מיקויס לאלהי אבותיו ביד רמה ויקרא את שמו יוסף נשיא ויקח לו את רינא בת גרציא מינדיסיא דודתו לאשה כדת משה וישראל. ולא לבדו בא לשכון בקושטא, כי חמש מאות איש מישראל עלו עמו מפורטוגל ומאיטליא ותהיינה כל הליכותיו כהליכות שר וגדול. ויהי כי מצא חן בעיני שוּלימן בעבודתו אשר עבד אותו בכשרון וחיל, ויחתום שוּלימן ושלים בנו ומוּרַד בן בנו על שטר מתנה, אשר נתן לו היושב על כסאו ויורש העצר ויורשו, על נחלת ארץ ים כנרת ואת כל גבולי עיר טבריא מסביב לשלוט­ עליהם שלטון מושל ארץ ולהושיב שם בני ישראל. ובגשת יוסף נשיא בתוך הכל השרים, אל שלים השני לנשוק את ידו ביום עלותו על כסאו (5326–1566) הקים אותו כרגע לנגיד⁶⁹) מושל על אי נכסוס⁷⁰) ויתן לו עוד שנים עשר איים אחרים מעט מעט אחרי כן ואת חכיר⁷¹) מכס היין הבא דרך הים השחור נתן לו. ואף כי שטמו אותו מושלי אירופא מלאכיהם, וישיתו לו מוקשים, ויטמנו לו פחים במסתרים כל ימיהם, בכל זאת נשאו בשרם בשִנֵיהם ויליקו לו לשון, באשר כל דברי הממלכה התורכית האדירה נחתכים על פיו. ויהי כי קפץ הנרי השני מלך צרפת את ידו משלם ליוסף את החמשים מאת אלף דינרי הזהב אשר הלוָה לממלכתו, מִלֵא השלטן שלים את ידו לפרוש את כפו על אניות צרפת החונות על חוף אלכסנדריא לגבות מהן את חובו ויעש כן. ויזעף מאד מלך צרפת על הלקח מידו את הכסף, אשר כבר נחשב בעיניו כגזל הנאכל, ויתנכל להצמית את יוסף ויקם עליו מלשין יהודי מקרב אנשיו, ויוכח הנשיא את צדקתו ואת אמונתו אל השלטן וישלח מלשין לארץ נוד ורבני קהלות תורכיא קראו עליו ועל עוזריו חרם. וממשלת ויניציא המוּכה ביד שלים אשר לקח את אי קפריסין מידה, פקדה את עון יוסף, אשר יעץ את אדוניו להלחם בה, על בני ישראל יושבי ארצה. ותאסוף אל בור את כל הסוחרים העברים בני ארץ הקדם, ותחרם לה את סחורותיהם (5330–1570), ותאמר לגרש את כל היהודים מארצה. אך בכל אפה וחמתה, כבדה עליה יד השעה לבא ולהתרפס לפני השר הישראלי ולהתחנן לו כי יהיה הוא עושה שלום בין ממלכתו הקטנה ובין תורכיא הגדולה. ויגדל מאד כח יוסף נשיא, עד כי גם וִילְהֶלְם לבית אורַנְיא הגואל החזק הפורק עול אספמיא מעל נידרלנד והקסר פרדיננד האוסתרי בקשוהו איש איש ממקומו להיות לו לפה לפני השלטן האדיר. וזיגמונד אוגוסט מלך פולין בפנותו אליו התאמץ להטות לבו אליו בהבטיחו לו לתת חקים טובים לאחיו בני ישראל יושבי פולין.

על יד הארז האדיר יוסף נשיא, עלה כיונק איש שכל יודע תורה, רבי שלמה אשכנזי, נצר מגזע משפחה אשכנזית. מעיר אוֹדִינֵי אשר בצפון איטליא יצא בימי נעוריו ויבא ארצה פולין ויהי שם לרופא המלך. ובאשר יליד ארץ ויניציא הוא, שם את נפשו, בבואו אחרי כן עיר ממלכת תורכיא, למשמעת מלאכי ויניציאה היושבים שם. הם הציגוהו לפני מחמד סוקולי, ראש יועצי השלטן, אשר עינו היתה צרה בגדולת יוסף. ויַשְכֵל שלמה ויחרץ מאד עד כי הוא הכריע בין הדעות התקיפות להושיב אחרי מות זיגמונד אוגוסט בלי בנים את הנרי הנגיד לבית אניוב⁷²) הצרפתי על כסא ממלכת פולין, אשר עליו התחרו קסר גרמניא, מלך רוסיא, האפיפיור וכל מלכי הקתולים וגם כל מלכי הרפורמים להושיב עליו איש איש את הטוב בעיניו. אף הגדיל אשכנזי לעשות, בדבר שלום המדינות בהשלימו את דבר השלום בין ויניציאה ובין תורכיא, עד כי כבדה אותו השלטנית להוליך את פתשגן כתב השלום לזקני ממשלת ויניציא. ולעדת ישראל יושבת ארץ ממשלת צרת העין ההיא היתה הרוחה, בעלות ביד רבי שלמה אשכנזי להטות את לב הממשלמה לבלתי גזור עוד גזרת גלות על קהל העברים היושבים בה.

ובהיות לב בני ישראל טוב עליהם בארץ תורכיא בימי שולטניה הראשונים, ושרי ישראל יוצאים ובאים לפניהם, נשא לבב יוסף אותו לחשוב מחשבות לתת לעמו הנדח ניר בארץ מושב אשר שם ישכון הוא לבדד, ומכל הארצות נבחרה בעיניו ארץ אבותינו העתיקה. כי בעוד היותו מתגורר בימי עלומיו בויניציא, נע ונד כאחד פליטי האנוסים, כבר ערב את לבו לבקש מאת זקני הארץ ההיא לתת לו אחד מאייה להושיב שם את בני עמו, וישיבו את פניו ריקם. אולם כאשר נתנה לו מיד שלים עיר טבריא ושבעה כפרים קרובים לה, שלח אליה את יוסף בן ארדוט אחד מאנשיו, וישם בה חוצות וּשוקים, ויבן בה בתים יפים רחבי ידים ועצי תות⁷³) נטע למען היות עליהם למחיה לתולעי המשי כי אמר יוסף נשיא לכונן שם בתי מגניה⁷⁴) למטוה המשי ולרקמת הצמר הטוב אשר יביאו מגזת אילי אספמיא, אך עד כה וכה הוסבוּ עיניו אל אי נכסוס ואל האיים האחרים אשר נתנו לו מאת שלים ויאמר להכין שם מושב לעמו, אף מצא את לבו לקות כי תשים ממשלת תורכיא אל משמעתו את אי קפריסין לשום אותה לארץ מושב לישראל אך תקותו לא באה. וגם את התורה אהב יוסף נשיא ויכונן בית מדרש בחצרות בלודר היכלו אשר בקושטא, ויכלכל את חכמי התורה ביד רחבה ויקן כתבי יד יקרים, ויוצא כסף רב להעתיק ספרים מן הכתבים אשר נפלאו ממנו לקנותם בכסף. וקרוב הדבר כי החכם יצחק עקריש, אשר זכה באחרית ימיו להאסף אל תוך חכמי בית יוסף נשיא, הטה את לבו להוקיר את הספרים ולקנותם.

בעת ההיא מצא החכם עקריש את בן מינו באיש ספרדי אחר ושמו שמואל שולם אשר גם הוא היה מחבב את הקדמוניות וקובץ על יד כל זכרון זכרון מני קדם לכלול מהם יחד את מערכת דברי הימים לעמו. ויהי בהדפיסו את ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות, ויאגוד אליו מין במינו את אגרת רב שרירא, אשר קבע בין פרקיו, ושהיא אוצר יקר לדברי הימים אשר לאמוראים הסבוראים והגאונים, ואחריו קבע את גליון “אלה המעלות”⁷⁵) המודיע נכבדות על דבר מתיבות סורא ופומבדיתא ופרקים מן הספר היקר ספר הקבלה לרבי אברהם בן דאוד על דבר דורות חכמי קירואן וספרד הראשונים. אך ככל אשר הטיב החכם שולם בפרסמו את דברי הזכרונות אשר אסף אל תוך ספר יוחסין, ככה הרע לספר זה בקצרו אותו ובהוציאו ממנו פרקים פרקים כטוב בעיניו. עוד מתנה טובה הביא שמואל שולם אל בית גנזי ספרתינו בתרגמו ללשוננו את המגלה היקרה, “יוסף בריבו עם אפיון” אשר כתב יוסיפוס בשפת יון.

שם גדול משני חכמים אלה עשה לו החכם רבי מנחם די לונזאנו מ' (5368–1618) יליד ארץ יון ושוכן חליפות בירושלם ובאיטליא. חכם ידוע חולי ונכה רגלים זה שקד בכל עז, כל ספרי המדרש הקימים בידנו להגיהם ולהשבית כל סיג מהם, ולחפש בירושלם בארם צובא ובדמשק אחרי מדרשים עתיקים ולחיותם מערמות העפר אשר כסה עליהם זה מאות שנים, אשר את מקצתם העלה על ספרו היקר “שתי ידות”⁷⁶) ובהיותו יודע את שפת יון ואת שפת ערב בתכלית דקדוק שם את לבו אל המלות הזרות הנמצאות בתלמוד ובמדרש לבארן ולתרגמן עברית בדרך מדע מתוּקן ומדויק מאד⁷⁷) ולסדרן בספר אשר קרא לו “המעריך” בהיותו "תשלום אל ספר הערוך”⁷⁸) גם את תורת השיר ידע לבקר בבקרת נכונה, אך השירים אשר כתב הוא לא נעלו מאד, לעומת זה רב כחו בדקדוק הלשון ובמקצוע המסורת אשר בקר על פי כתבי יד רבים ויקרים באמונה רבה.

במקצוע בקור המסורת הגדיל עד להפליא החכם רבי ידידיה שלמה נורצו רב במנטואה באיטליא (5386 –1626) בספרו היקר והנכבד מנחת שי.

והדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לתת לעם ישראל מרכז אחד בהוסד סנהדרין בארץ ישראל כמעט קם ויהי. אך בפנים אחרים. כי לא מקום התבצר אשר אליו יפנו כל נפוצות יהודה, כי אם מפעל כביר נוצר ברוח כפי אחד מגדולי התורה, אשר נתן לב אחד לכל אוהבי תורה ועושי מצוה אשר הם הם מעולם ועד עולם רוב מנין האומה ורוב בנינה. שם הרב הגדול הזה הוא רבנו יוסף קארו (5335–1575) ושם מפעלו הוא ספר “בית יוסף” אשר את תמציתו סנן ויגש אל הקהל בספר “שלחן ערוך”. רבנו יוסף זה בן אפרים בן יוסף בא על זרוע הוריו, אשר גלו מספרד, בהיותו בן ארבע שנים עירה ניקופוליס אשר בתורכיא האירופית, ויגדל הילד וילמד תורה הרבה מפי אביו החכם. מניקופוליס העתיק רבנו יוסף עירה אדריונופל, ויגדל כבוד תורתו בעיני בני ישראל היושבים שם. ובבא שמה החסיד רבי שלמה מולכו אָצל על רבנו מרוחו השואפת לארצנו הקדושה, ויקם וילך ארצה ישראל וישם את משכנו בעיר צפת, וישת את ידו עם רבנו יעקב בירב בדבר הסמיכה ואחרי מות בירב קם תחתיו רבנו לרש רבני הקהלה הגדולה ההיא. ויאהב רבנו יוסף קארו את הסדר המשלם את הדברים אחד אל אחד עד היותם נסקרים אל עין הקורא בסקירה אחת. על כן שם עוד בראשית ימי נעוריו את פניו אל המשנה, להגות בה יומם ולילה, בהיות רק בה לבדה שורשי כל התורה והמצוה נתפשים בתפושה אחת. ובטעמו זה סדר גם “כללי הגמרה” למען הקל על התלמידים למצוא את נתיבותיהם בין גלי ים התלמוד עד כדי היות עניניו מסודרים לפניהם. גם במקצועות אחרים הגדיל תורה, כי כתב באורים למשנה ובאורים לפירושי רשי ורמבן לחומשי התורה. גדול ורם מן הבאורים האלה הוא באורו לספר משנה תורה לרמבם אשר קרא לו “כסף משנה” בו שם את כל לבו, לחשוף את המקור הראשון לכל הלכה, שהורה בן מימון, להגן עליו בכל כחו בפני ההשגות אשר השיג עליו ראבד. הסבר רב הענין הזה מעשה איתנים הוא גם ברוחב מלוֹאוֹ גם ברוב העבודה אשר שקע בו. אך גם את הספר הגדול היקר הזה עמם ספר גדול ויקר ממנו אשר יצא מידי רבנו. הן את כל כח לבו כון להביא סדרים בהוראה, אשר כרבות דעות המורים הגדולים אשר קמו מסוף ימי הגאונים והלאה, ככה נפלגו דרכיה, עד כי אבד לה כל קו ומשקולת, בהורות איש מהם על פי סברתו. ותדאב נפש רבנו יוסף ויתאונן במר נפשו על אשר “אזלה ידי התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כשתי תורות אלא כתורות אין מספר, לסבת רוב הספרים הנמצאים בבאור משפטיה ודיניה”. וידע הגאון האדיר את אשר לפניו, ויאמר בלבו “אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זו היא התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד” ויהי עם לבבו “לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מן הגמרה – – איש לא נעדר”⁷⁹) אך יען כי כל עצם מגמתו הראשונה היה רק לבקר ולהכריע בין הסברות ולא לסדר עוד הפעם את גופי ההלכות המסודרים ובאים ביד הפוסקים שהיו לפניו, בחר בארבעת הטורים אשר לרבנו יעקב האשרי לשומם ליתד לתלות עליהן את תוצאות חקירותיו, אשר מראה סדרן יהיה כמראה סדר באור לטורים. במלאכתו זאת חשף לעיני התלמיד את פטר מקור ההלכה במקרא במשנה ובתלמודים ובמדרשי ההלכה, ואת מעבריה אשר עברה בידי הגאונים בתשובותיהם בשאלות ובהלכות גדולות, ובידי הפוסקים מראשוני הראשונים עד רב יצחק בן אבוהב ורבי יעקב בן חביב הספרדים בני דורו, ועד רבנו ישראל איסרלין האשכנזי הסמוך לדורו. ובהיות דעתו חריפה ומסוימת עד מאד וסגנונו קב ונקי, השכיל לבלתי קחת מדברי כל סופר וסופר בלתי אם את המעט מן המעט, לבלתי תת מקום לתלמיד להשתבש במלה יתרה ועודפת. ואת הסברות השונות ערך מערכה לקראת מערכה, והוא עובר ביניהן בתוך, ומבקר כל אחת לבדה בבקורת מדוקדקת, ושוקל אותן בד בבד אחת כנגד אחת, ומכריע ביניהן בדעת רחבה ועמוקה, עד אשר יצא לו כל ענין מזוקק ומלוטש מכל עבריו. אך מהיות במקומות רבים הדעות החלוקות שקולות, באין אחת עודפת בכחה על האחרת, בחר רבנו יוסף בשלשת גדולי הפוסקים, הלא הם רבנו יצחק אלפסי, רבנו משה בן מימון ורבנו אשר בין יחיאל – הראש – להטות אחריהם במקום אשר יהיה דבר שלשתם, או דבר שנים מהם פה אחד בדבר הוראה. ובהיות רבנו נאמן לענינו בלי כל משא פנים ומבלי נטות ימין ושמאל, שם רק את התלמוד לבדו למוצא לכל דבר הלכה מבלי תת מקום לדברי ספר הזהר⁸⁰) בכל דבר אשר נטה מדברי התלמוד אף כי נטה לבו אחרי הקבלה⁸¹). על פי שיטתו זאת ועל פי טעמו זה החל רבנו את ספרו בית יוסף בעודו באדריונופל בשנת השלשים וארבע לימי חייו (5282–1522) וישלימהו מקץ עשרים שנה בעיר צפת (5302–1542) ותעבורנה עליו עוד שתים עשרה שנה עד אשר כלה לבדוק אותו לבקרו ולהפוך עליו את ידו (5314 –1554 ). ואף כי כל גופי מעשהו לא היו בלתי אם גופי הלכות הנקבעות על פי שורת הדין, היתה תורתו תורת חסד, כי רוח חן תם וענות צדק היתה שפוכה על כל דברי פיו מעין החן אשר הוצק על שפת רשי. את חוט החסד המשוך על פעלו, הנותן אותו לחן ולכבוד בעיני כל השוקדים על דבריו, הכירו הגדולים הבאים אחריו כי “לפי רוב הענווה הוא מכלכל דבריו בספריו”⁸²) וכי אין דרכו לחפא דברים על המורה אשר לא יורה כמהו ו“משנתו משנת חסידים”⁸³). ואמנם נפלא הדבר מאד, כי כבר בסמן⁸⁴) הראשון מפרקי ספרי בית יוסף, כבר התמלט לתומו מפיו דבר מוסר אשר רק מעטים נשמעו כמוהו, לאמר: “העזות מגונה ואין ראוי להשתמש בה ואפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות [אפילו] כנגד המלעיגים”⁸⁵) ויחלט כי לא נאוה לאיש טוב לבקש גם בלבבו אף את רעת הרשע “שאין מדרך הטוב לשמוח בנזקי שום אדם אפילו הוא רע”⁸⁶) כי גם ביסר ה' את צוררי ישראל, אין עיניו בלתי אם אל ישועת עמו, ולא אל אויביהם לכלותם" ⁸⁷). רוח החסד והענוה הזאת הדוברת בתורת פיו, נחשבה בעיני יודעי שמו ומעשיו ליתרון הגדול אשר בגללו גדל אותו ה' על חבריו, אשר לא היו נופלים ממנו בדעת ובכשרון, להיות למורה תורה לישראל: “כי הסכימו מן השמים ותנתן דת על ידו, מפני ענותנותו היתרה”⁸⁸). ואמנם זכה רבנו להיות אחד מראשי כל דור ודור בישראל וספרו בית יוסף לא היה נופל הרבה מספר יד החזקה אשר לרמבם. כי אם אמנם היה ספר היד נעלה עליו ביפי לשונו ויפי בנינו הנפלא ובהיותו כולל גם את המצות הנוהגות בזמן הבית, נעלה ספר בית יוסף עליו בכבוד עשרו הרב והעצום, בהיותו אוצר יקר אשר מבחר ספרות ההוראה אצור בו, בהיותו גם כעין ספר דברי הימים לכל פרשת דברי העתים אשר עברו על כלכלת כל דבר מצוה והלכותיה מיום הנתנה. אולם יען כי עניניו רבו אף רחבו מאד גמר רבנו יוסף בלבו “ללקוט – – אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל למען תהיה תורת ה' תמימה בפי כל איש ישראל”⁸⁹) ויעמוס עליו לעת זקנתו גם את העבודה הגדולה הזאת וה' היה עמו להחל אותה ולכלותה עד תומה. ויקרא את שם הספר אשר גם אותו חלק לארבעה חלקים שלחן ערוך אשר היה כיום לספר החוקים לכל בית ישראל.

ואנחנו, אם נתבונן בהליכות העתים אשר עברו על תלמוד התורה ועל מעשה המצוה, נמצא כי הדרך הארוכה המושכת והולכת מימי כנסת גדולה, עד ימינו אלה ואולי עד אחרית הימים, עשויה היא דרכיות דרכיות⁹⁰). וחכמי הדורות ההולכים מתחום זה אל זה, המה חליפות בעלי פזור או בעלי כנוס. בתחום זה עיני איש איש אל עבודתו אשר יעבוד לבדו, ובתחום הבא נתכת כל העבודה, אשר עבדו כל החכמים ההם איש בביתו, למוצק אחד, אשר כמעט לא יחסר בו דבר מפרי רוחם. ואל המוצק הזה יפנו החכמים הבאים אחריהם לדרוש בו ולדון עליו על פי רוחו, עד כי ברבות גם עליו הדעות, תפרדנה אף הן לפלגוֹתיהן והצריכו גם הנפזרות האלה לכנוס חדש. הכנוס הראשון היתה המשנה, אשר מיטב דברי התנאים השונים ושרשי כל בתריתיות נקבצו אל תוכה ותהיינה למקשה אחת, אשר בכל ימי האמוראים לא היו שואלים ודורשים בלתי אם בה, עד כי כל התוצאות השונות אשר הוציאו איש לפי דעתו, שבו ויתכנסו כנוס חדש, הלא היא הגמרה. בה היתה היא והמשנה לגוף אחד. וכן היה הדבר הולך ונוהג עד “ההלכות הגדולות עד הרב האלפסי, עד רמבם ועד רבנו יעקב האשרי בעל הטורים, כי איש איש מהם לא בא בלתי עם לכנס את הנפזרות אשר לפניו לכנוס חדש. וספר בית יוסף שתמציתו הוא ספר שלחן ערוך, הוא עד עתה הכנוס האחרון. וחבה יתרה נודעת לו מראשי הגאונים האדירים, כי כלם שמחים הם לקום למליצים ולפותרים נאמנים ל”ביתו ולשלחנו", לא יען כי בו נחנטה ונצמתה ההלכה כאשר יתגוללו עליו מבקרי מומים – כי שערי הוראה חדשה לחכם מומחה לרבים, מעולם לא ננעלו – כי אם יען כי מצאו במלאכת רבנו יוסף את כל תורת ההלכה הנוהגת בזמן הזה פרושה כשמלה, ויכבדו אותה ותחשב בעיניהם לתורה שלמה וישווּ גאוני ישראל את נפשם לתלמידים שלו. ובכל אשר יקרא ליוסד המשנה “רבנו” וליוסד התלמוד “רב” קראו לרבנו יוסף “מרן”.

כאשר עלתה בימים ההם בעיר צפת בארץ אבותינו תורת ההלכה למעלה ראש ביד רבי יוסף קארו עלתה בעצם הימים ההם בעיר ההיא גם הקבלה עד מרום קצה ביד רבי יצחק לוריא אשר קראו לו הארי⁹¹). הרב הזה נולד להורים יציאי אשכנז בירושלם (5294–1534), וימת עליו אביו בילדותו ותקם אמו ותקח את הנער ותביאהו מצרימה אל אחיה העשיר הגדול מרדכי פראנסיס חוכר המכס. ויעמידהו מרדכי דודו לפני ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא לקחת תורה מפיו בתוך יתר תלמידיו. ויעש הארי חיל בתלמודו כאשר עשה חברו הרב הגדול רבי בצלאל אשכנזי ראש תלמידי רדבז. ויכתוב הארי שיטה למסכת זבחים. ויתן מרדכי פראנסיס את בתו לארי לאשה. ויהי הארי איש טוב ונעים וטהר לב עד מאד וישאף אל הטוב, וישם את לבו אל הקבלה, ויהי מתבודד הרחק מן העיר בנאות שדה ויער ויעמק שם בתעלומות ספר הזוהר. וברוחו הלוהטת באש חזה לבו חזיונות, ויבא לכלל דעות אשר נראו לו כפתרונים לכל דברי התורה. ויכונן ויכון על פיהן כל מעשי המצוה. וכל מעיניו וכל מאוייו בכל הליכותיו אלה היו לגלות את המאור שבתורה, להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, לבער את הרעה מקרב האדם עד תוּמה, להחזיר את השכינה לציון ולקדש ולרומם את ישראל למען יתקדש ויתרומם עמו כל העולם כלו. ויהי בשובו ארצה ישראל ויכן את מושבו בעיר צפת, וירבו מאד מאד האנשים הנוטים אחריו והמאמינים בו וישימו עם קדושים חלקו. ובתוך יתר התלמידים אשר שתו בצמא את דבריו, התחזק ביתר עוז רבי חיים ויטאל קלבריזי מארץ איטליא ויהי לראש מפיצי אמרותיו ויירש את כתביו אחרי מותו (5332–1572) ויעש רבי חיים הוא וחבריו שם גדול לארי בכל תפוצות ישראל. ותפרוץ מאד שיטת הרמז הסוד והכונה אשר החזיק בה הארי בקרב הספרדים, אשר החלו זה כמה להשליך אחרי גום את פלספת אריסטו, אשר דבקו בה אבותיהם, וידבקו רק בה. ובקרב האשכנזים והנלוים אליהם עמדה בתקפה שיטת הפשט הדין והמעשה הנוהגת מאז ומעולם בישראל ואשר רבנו יוסף קארו הוסיף לה עוז ותושיה. ואת אשר בקשו מרבית חסידי הספרדים בשיטת הקבלה ובספר הזוהר בקשו מרבית חסידי האשכנזים בספרי הנבואה והאגדה וימצא להם.

גם המקצוע החדש מאד, אשר קם אף הוא לרשת את המקום אשר עזבה פלספת אריסטו. הלא הוא מקצוע דברי הימים זכה בדור ההוא לבצר לו מרום עוז בספרות ישראל. הן זה כמה החלו סופרי הדורות האחרונים להוקיר את זכרונות בני עמם, הקדמונים והחדשים, ולמסור אותם בחבה יתרה ובאמונה רבה אל הקהל. גם בדור ההוא קם סופר אחד הלא הוא גדליה מן המשפחה המיוחסת בן יחיא ויכתוב כעין ספר דברי הימים בשם שלשלת הקבלה אשר אם אמנם כי יש שם זכרונות נאמנים אשר לא נשמרו בספר אחר לא נזהר הספר הזה מערב בהם שיחות ושמועות ילידי דמיון. וגם הסופרים הדיקנים אשר בדורו ואשר לפניו לא מלאו עוד כח להוציא את ספרות דברי הימים מכלל ספורי דברים שאין אחריותם על בעליהם ולהביאה לכלל מדע מדויק אשר אמיתו נכֶרת מתוכו. אל תור המעלה הזאת העלה את דברי ימי עמו החכם הגדול עזריה מן האדומים יליד עיר מנטואה אשר באיטליא איש חכם בתורה ובקי בספרות יון ורומי העתיקה ובספרות סופרי הנוצרים. הוא הכין את לבו להעמיק חקר בכל דבר מדברי הימים לכון היטב את זמנו וליחד לו את מקומו בדרך מדוקדקת מאד וינהג את הבקורת החמורה בדברי הימים ככל אשר הנהיגו אותה חכמי ספרד וצרפת בלמודי התורה ויברר בשום שכל את מספר שנות בית שני אשר היה לתועלת רבה מאד לסופר למצוא אל נכון את מנין הדורות. וככל אשר האריך עזריה ימי חיי עמו בתתו לו משלו דורות אשר נשכחו מלב סופרי זכרונותיו זה אלפי שנה, ככה הרחיב את גבול ספרותו מבית בפתחו לו את שערי ספרותו העשירה הכתובה בשפת יון בידי פילון האלכסנדר. בידי יוסיפוס ורבים מבעלי הכתובים האחרונים, אשר נהפכו לזרים לעמי הנוצרים ואנחנו לא ידענוה אף כי באמת לנו היא ולא להם. את כל חקירותיו העלה על ספרו מאור עינים אשר היה למאור עינים לכל חוקרי דברי הימים הבאים אחריו.

בכל פרי מעשי הדור ההוא, תראינה עינינו אבני פנה לבנינים חדשים. ספר השלחן הערוך בגבול ההוראה ושיטת הארי בגבול הקבלה מעבר מזה היו למוסדות לשני מיני ספרות אשר הלכו מאז והלאה הלוך וגדול בידי ראשי חכמי אשכנז וספרד מאות בשנים. ומקצוע בקורת דברי הימים מעבר מזה היה אף הוא נטע רך אשר הלך וישגשג ויהי ברבות הימים לעץ רענן, אשר מדור לדור הוסיף לעשות ענף ולשאת פרי. ובכן היו השנים ההן ימי הבכורים לשלשת המקצועות האלה הרחוקים זה מזה, אשר קמו להם פטרונים שונים זה מזה בצביונם ובדרכי רוחם. לעומת שלשה אלה קם פטרון למקצוע אחר אשר זה כשש מאות שנה היה מחמד נפש לאנשי טעם יודעי חן בספרד, הלא הוא השיר הספרדי, לאמר השירה העברית בתבנית המקצב הערבי אשר נתן לה דונש בן לברט. השירה הזאת היתה הולכת ועוממת מסוף שנות האלף החמשי. אולם בתוך תלמידי הארי קם, מלבד תלמידו רבי שלמה אלקבץ אשר עשה לו שם בשירתו התמימה והטהורה “לכה דודי” המלאה יראת ה' ואהבת ישראל, משורר גדול ונערץ, הלא הוא רבי ישראל נגארא, אשר שר במספר רב מאד, גם שירי חול גם שירי קדש אשר לא נפלו בחן שפתים בטוב טעם וברוך הגיון לב משירי משוררי ספרד הראשונים. ובנפלאות מלאכת החרוז היו כשרונו רב עד כי הוסיף על המקצב הערבי הנוהג מאז בשירי הספרדים גם את המקצב היוני התוּרכי והאספמי גם בפיוטיו, לרע מאד בעיני אחד החסידים יען כי במקצב הזה ישירו העמים ההם שירי עגבים. אולם לא הצליח המשורר הזה בשירתו, אשר אמר לעורר ולחיות אחרי אשר נרדמה זה כמה, כאשר הצליחו ראשי שלשת המקצועות אשר זכרנום. כי תחת אשר מעשיהם היו למופת לחכמים הבאים, להרחיבם להגדילם ולעשות כמתכוּנתם, היה רבי ישראל נגארא המשורר האחרון לכל משוררי ספרד, ובמותו מת עמו השיר הספרדי. והמליצה העברית היפהפיה אשר טפחו משוררי ספרד הקודמים נעזבה, ותחתיה קמה בפי בני בניהם מליצת חידות נלעגת לשון סרת טעם אשר הפכה את הוד הסגנון העברי למשחית ולזועה, בהיות כל משוש דרכה לעות את המאמר, לסלף את המלה, לסרס את האותיות למען העלם את המשמע הנגלה או למען חלץ את המלה מידי עצם משמעה ולמען תת לה משמע אחר אשר לא יעלה על לב כל יודע לשון. מסגרת למעשי סגנון כאלה הם המון פסקי פסוקי מקרא שברי מאמרי רבותינו וכאשר תגדל המבוכה אשר הקורא התמים נבוך להבין את דברי המליצה הסתומה הזאת כן ישים עליה לב בעליה וכן יתהלל בה⁹²) כי שנונה⁹³) היא. ומה ידאב לב איש יודע עתים בראותו כי היורשים הכשרים לנוצרי הלשון ביפיה ובטהרתה, נטשו את נחלת אבותיהם ויזנחוה עד כי בקום מקץ מאה ועשרים שנה גואל אדיר לחיות את הלשון מערמות עפר שממותה לא היה המליץ ההוא גם הבאים אחריו מזרע הספרדים.

ובתורכיא החלה שמש צדקת השולטנם לערוב מעט מעט בעלות מורד איש צר עין ואוהב בצע על כסא אביו שלים השני המושל הצדיק (5334–1574). הן אמנם כי לא הוריד את יוסף הנשיא מעל כנו ולא הפיל דבר מגדולתו יען אשר כן צוה אותו אביו לפני מותו. אך בעצתו לא דרש עוד, כי גבר עליו סוקולוי ראש היועצים, אשר עוין היה את יוסף כל ימיו. ובמות יוסף נשיא אסף מוּרד אליו את כל הונו בעצת סוקולי ולא הותיר לרינא אשת יוסף בלתי אם תשעים אלף דינרי זהב אשר נתנה לה אמה ביום נשואיה. גם שלמה אשכנזי אשר כבודו היה גדול בעיני סוקולי ובעיני יתר השרים היושבים ראשונה, לא בא לפני השולטן מורד, כאשר היה בא יוסף לפני השולטן שלים, כי כל דבריו היה רק עם סוקולי לבדו אף כי איש טהר ידים היה שלמה ונאמן בכל לבו אל ממלכת תורכיא. וגם דורש טוב לעמו היה שלמה אשכנזי ומתחזק להרחיב להם ככל אשר מצאה ידו. ובדברי הממלכה היתה לו עוז ושם גם בימי מחמד הרביעי (5355–1595).

ואף אשה חכמה מבנות ישראל ושמה אסתר קיירה מצאה לה מהלכים בבית הנשים אשר לשולטן ותקן את לב המלכה אשר היה כפלגי מים בידה לעשות את כל חפצה, עד כי גם שרי תורכיא גם מלאכי ממלכות הנכר היו פונים רק אליה והיא הטתה את לב המלכה לדבר על לב השולטן לעשות את כל אשר שאלה ממנה. ותעשר אסתר ותעש חיל, ותגדל את חסדיה ואת מעשה צדקתה לעניי בני עמה ותהי גם למעוז לחכמים וסופרים ליצחק עקריש, אשר מצא מחיה ומנוחה בביתה, ולשמואל שולם אשר מכיסה הדפיסה את ספר יוחסין אשר הוציא. אך יום בא ושרי הרכב נחרו בה על אשר לא מצאה ידה להקים לאחד מהם את דברה אשר הבטיחה לו להעלותו לגדולה ויתגודדו עליה ויהרגו אותה ואת שלשה מבניה. ולמיום מות שלים השני האחרון לשולטני אנשי הלב, ותחתיהם מלכו שולטנים אשר עיניהם רק אל הבצע ואל תענוגות בשר, אשר נשי ההרמון משלו בם מעבר מזה ומעבר מזה התהפכו כחומר חותם ביד חיל שומרי ראשם, רפתה הממלכה בידם. ותכבד יד המשסות והמעשקות אשר התרגשו בארץ גם על ישראל, ולא ראו עוד בטובה כבראשונה. אפס כי התלאות האלה לא היו מכונות אל ישראל לבדם כי אם משתפות היו לכל יושבי הארץ חלק כחלק.

והגברת הנדיבה ריינא אשת יוסף נשיא אשר האריכה ימים אחרי מות בעלה הרבתה לעשות צדקה וחסד. ולמען הגדל תורה כוננה בית דפוס עברי בחצר היכלה.

בימים אשר החלה המלכות התוּרכית להסיר מעם ישראל את חסדיה הראשונים, פרקו בני ישראל יושבי מצרים מעל צוארם עול שררה אשר היתה ברבות הימים למעמסה. הן מימי מלכי תורכיא העותמנים, חדלה הנגידות הישראלית מהיות ירושה מאבות לבנים, כי אם במות הנגיד יועדוּ רבני קושטא ובחרו באיש אחד מחבריהם או ממיודעיהם, ושלחו אותו מצרימה להיות לנגיד לבני ישראל היושבים בה. ובדור ההוא היה רב הראש במצרים הגאון רבי בצלאל אשכנזי, בעל הספר החשוב שיטה מקובצת, אשר נבחר תחת רבו רבנו דוד אבי זמרא – אשר האריך ימים כמאה ושלש שנים ואשר יצא ממצרים בשנת התשעים לימי חייו (5320–1560) אחרי עמדו בראשה כחמשים שנה ויבא לעיר צפת בימי רבי בצלאל שלחו רבני קושטא איש ושמו יעקב בן חיים תלמיד, לנגיד. ויגבה לב האיש מאד מאד. ויתן את לבו כלב מלך, ויהי בבוא אליו ביום השבת הראשונה, כל גדולי העיר ורבם בצלאל אשכנזי בראשם לקדם פניו בכבוד ולברך את בואו, ויבז להם ולא שעה אליהם ולא שת אליהם לב ויוכח הרב את דרכו על פניו וינדהו, וימלא הנגיד חימה, וילשן את הרב לפני השליט כי מורד במלכות הוא בדבר הזה. וירא הרב את הרעה הנשקפת לו ולגדולי העיר מיד הנגיד המלשין, וימהר גם הוא אל השליט ויגד לו כי לא כמורה או כראש העדה יתהלך הנגיד עם עדתו כי אם כמושל רודה באף, ולמושלים כאלה אין צרך לישראל בגלותו כי אדוני הארץ הוא מלכם. וייטב הדבר בעיני השליט ויעבירהו, ולא היה עוד נגיד מוּטל מיד רבני עיר אחרת על עדת מצרים. והאיש השלוח עוד מקושטא בהיות דבר זה חק למלכי תורכיא, לא נקרא עוד נגיד ולא היה עוד כל כח בידו להכביד עוּלוֹ על העם⁹⁴).

מלבד תורכיא היתה גם פולין ארץ מנוח לבני ישראל יושביה מאז וארץ מנוס לאחיהם נדחי הארצות אשר מסביב. אולם תחת אשר עשרים ומאה שנות השולטנות הראשונות, עד יום מות שלים השני היו שנות מנוחה שלמה לאבותינו, עברו תמיד על דברי ימיהם בפולין חליפות שונות, בהיות הממלכה הזאת מעידה כים סוער מפני הרוחות המגיחות בה. אך יען כי הוצרך עם פולין, יותר מכל העמים, לכשרון הישראלי להשלים בו חסרון אשר יחסר לו, לא מצאה יד אויבינו להפיק את זממם ותנתן מחיה מעט לאבותינו בארץ ההיא בדורות ההם.

וזיגיסמונד היגלי, אחי אלכסנדר נסיך ליטא, אשר המלך על פולין (5066–1506 ) קים בידי יהודי ליטא את זכויותיהם הטובות אשר זִכה ויטולד נסיך הארץ ההיא, את אבותיהם ויזכה בהן זיגיסמונד גם את יהודי פולין, ויאסור על הממשלה להעלות מהם מס יותר מאשר תעלה מן הנוצרים, וימלא את ידם לכל מסחר ולכל משלח יד. ויבחר במיכאל יוספויץ מבריסק איש חוכר ומוכס עשיר להיות לראש ליהודי ליטא וישא את ראשו בין השרים וישימהו לסטרוסטא⁹⁵) ואת אברהם מביהם, איש גדול בעיני הקסר הגרמני ובעיני ולדיסלו מלך הונגר אחי זיגמונד, שם לפקיד ראש פרפיקטוּס⁹⁶) ליהודי פולין. ועל ידיו חזק את יד הרבנים, ואת כח החרם אשר בידם לשמש בו גם בעסקי הקהלה והדת גם במגבית המס אשר למלכות. ואת בני ישראל הגולים מביהם אשר באו לארץ פולין, קבל בעין טובה בהיותם לקהלה בעיר קראקא היה המלך זיגיסמונד לשופט מישרים בינם ובין קהלת קראקא הבכירה. ואת יד שופטי הכמרים והעירונים הסיר מעל בני ישראל פן יעותו את משפטם וימלא רק את ידי הרבנים לשפוט בין איש ישראל לרעהו ואת יד שופטי המדינות לשפוט בים האיש העברי ובין האיש הנוצרי.

כל עוד אשר הלכו השרים והיציבים⁹⁷) אלה מנגד אלה ויהיו לשתי מפלגות, היו גם היהודים מפלגת נבדלת לנפשם. אך למן היום אשר שתו שתי המפלגות את ידיהן יחד (5285–1525), כבדה ידן על המפלגות האחרות וגם על היהודים בתוכן. ויחלו העירונים והתושבים הגרמנים אשר בקרבם להסב אליהם את מסחר היהודים ואת כל משלח ידם ויצרו מאד את צעדיהם. ויהיו אזרחי עיר לבוב ועיר פוזנא מביאים למלך דבה רעה עליהם ולא שמע המלך אליהם. ויהי בהפריע אנשי פוזנא את היהודים מבנות בתים במקום בתיהם אשר היו לשרפה וישת המלך עונש עשרת אלפים מרק על כל איש אשר יזיד להפריע אותם. מעט מעט החלו העירונים להשליח את האספסוף ביהודים כאשר הורום כהניהם, ולהפיץ כתבי עמל אשר יתנום לשחוק ולמחתה בעיני עם הארץ. אך גם בני ישראל לא התרפו וימלאו כח להשיב אל חיק אזרחי קראקא משנאיהם במגלה כתובה רומית המוכחת להם בשפה ברורה, כי אין לעם לצרור עם אחר על אודות דת הנבדלת מדתו, וכי היהודים הם המעשירים את יושבי הארץ בהוציאם את מותר יבולה ומביאים תחתיו זהב, וכי אין להם לסור בלתי אם למשמעת מלכי פולין אשר המה קראו אותם לבא אל ארצם וכי דבר אין להם עם כמרי הקתולים. – אך דברי המגלה לא עשו פרי והתושבים הגרמנים לא חדלו רגז ויסיתו את קרואי מועד הנועדים בעיר פיטרוקוב (5298– 1538) לצמצם את זכויות היהודים בגבול המסחר והחכירה ולגזור עליהם לשנות מלבושם ממלבוש יושבי הארץ, ויצר לבני ישראל לשבת בערים הגדולות בקרב צורריהם התושבים הגרמנים ויאחזו בערים הקטנות ובכפרים וישמחו לקראתם השרים והיציבים בעלי הערים והכפרים ההם בדעתם כי יביאו היהודים רוח חיים בנחלותיהם. ויחכירו להם את מעשה משרפות יין שרף ויפתחו להם בתי ממסך⁹⁸) ויהיו גם לחנונים וסרסרים וירבו בקרבם האנשים אשר מצאו את מחיתם בשפע ורוחה. אך לעומת זה גלה כבודם מעט מעט כי יש אשר היו למשחק בעיני השרים הגדולים והקטנים תחת אשר לפנים היה רק המלך לבדו פטרונם ומגנם.

ואשה אחת מנשי הנוצרים כתרינה מלכרובה שמה הלכה הלוך וקרוא בחוצות קראקא לאמר: אלהי ישראל הוא האלהים ותורתו היא לבדה תורת האמת ויתפשוה הכמרים ויעלוה על המוקד והיא לא חדלה לקרוא את הקריאה ההיא מתוך האש (5299 – 1539) וייראו הכמרים פן תאצל מרוח האשה הזאת על בני עמם ויתנכלו להעיר את חמת הקתולים האדוקים ויוציאו קול כי מרבים היהודים ליהד אנשים נוצרים ולהבריחם ולברוח עמם לתורכיא, ויפתו את המלך זיגסמונד לשום לב לחקור את הדבר. עוד השוטרים והפקידים ממלאים ידיהם להרע ולהרשיע ומלאכי קהלות ישראל באו ויתיצבו לפני המלך ויוכיחו לו כי דברי הכמרים דבות שוא הם דברים, אשר לא נהיו ולא נבראו. ויוצר המלך פקודה נמרצה לכל עמו להשיב ידם מן היהודים. אך הכמרים הפולנים אשר למיום החלה דת לותר למצוא נתיבות גם בארצם היו גם הם לקנאים, השקט לא יכולו, וישקדו כל היום להצר ולהציק לישראל בסתר ובגלוי ככל אשר מצאה ידם, ובכל זאת לא הפיקו זממם כאשר הפיקו ביתר הארצות כי יד המלך והשרים היתה על היהודים לטובה.

וגם זיגיסמונד אגוסט המולך תחת אביו (5308–1548) היה איש טוב וישר, ומלך נוטה חסד לישראל יושבי ארצו כזיגיסמונד אביו. בהשבעו בעיר פיטרקוב לשמור את אמונתו לכל כתי חוסי שבטו, זכר בתוך כל המפלגות גם את ישראל בתורת מפלגת חשובה, ויחתום בחותמו בטבעת המלך. ויאשר גם הוא את חוק אשר נתן אביו כי בהיות משפט בין איש יהודי ובין איש נוצרי, יבא דבר שניהם לפני שופטי המלכות ולא לפני שופטי הערים החשודים להטות את משפט העברי. וגם אם יהיה דין בין נוצרי ליהודי על אדמת השרים, אשר שם אין יד שופטי המלכות שלטת תמלא גם אז יד המלך לבכר את היהודי, אשר רצתה נפשו בו, להביא את משפטו לפני שופטי ממלכתו.

אך מה בצע בחסדי המלך הנדיב הזה, אם בערים תקפה יד צוררי היהודים ויד ישראל מטה, כי העירונים ותושבי הגרמנים לא נתנו להם כמעט מקום לשבת בתוכם, וכמה ערים וגם ורשא בתוכן, אשר היתה עוד עיר קטנה בעת ההיא סגרו שעריהן מפניהם, ורשעת יציבי ליטא גדלה עד כה, עד כי אסרו עליהם לעדות עדי זהב, ויגזרו עליהם ללבוש מלבוש שונה ממלבוש יושבי הארץ למען הכניעם. אך יד המלך והשרים הגדולים היתה עם בני ישראל ולא נתנו לצורריהם לבצע את מזמותיהם.

בימי המלך זיגיסמונד אגוסט נוסדה כת הישועים הצוררים לכל בעל דת אחרת, ואשר לא חשכו את ידם מכל אָון מעל ורשע. אנשי המנזר הזה באו גם ארצה פולין לרפוא את גדולי השרים מתורת לותר אשר דבקו בה. המה הרבו עוד להרע לישראל מן העירונים והגרמנים, וכאשר מרה להם נפשם, על אשר לא הצליחו עוד להשיב את השרים, אשר נדחו אחרי הרפורמא, אל הקתוליות, נועצו להוליך את העם שולל במעשה תקפם אשר יעשו לעיניהם ביהודים עם עברתם, וישימו עלילות דברים על אשה נוצריה, אשר נטתה גם היא אחרי דת לותר, כי גנבה כַוָן⁹⁹) מבית הכנישה הקתולית בעיר סוֹחצוֹב¹⁰⁰) ותמכרהו לשלשה יהודים למען התעלל בו, ויתפשו את האשה ואת שלשת היהודים ויחלו לענותם כמשפט שופטי הבולשת האספמית ויד בישוף עיר חלם ושנים מן השרים נכונה עמם. אך שר המשקים השר מישקוב דבר על לב המלך, וימהר וישלח מכתב אל שר הגליל להוציא כרגע את ארבעת האסירים לחפשי. אך בישוף עיר חלם, איש עושה רמיה. כתב מכתב מזויף בשם המלך, והאסירים נשרפו. כשמוע המלך את הנבלה הגדולה הזאת צעק ויקרא: רעדה תאחזני לשמע התועבה אשר התעיבו האנשים לשפוך דם נקי בשמי, ולתתי אותי לאיש פותה, מאמין כי חלת לחם תעֻנה ותזוּב דם". – והשרים הלותרנים גם אלה אשר לא נטה לבם אל היהודים, התיצבו הפעם לימינם, לבקש את דמי אחיהם, מיד רוצחיהם החנפים. אף הפיצו בתוך העם שיר בוז ולעג על האפיפיור ועל אנשי מעשהו. וטרנוסקי ראש שרי הצבאות דרש בחזקה לגרש את הבישופים מן הארץ. אך זיגיסמונד אגוסט לא מצא די עוז בלבו, לעשות כדבר הגדול הזה להתגרות בכהונה הקתולית. לעומת זה הוציא פקודה חמורה כי מן הוא והלאה, לא יובא עוד משפט עלילת דם או משפט גנבת כון בלתי אם לפני שופטי המלך לבדם.

וגם בקרב הפולנים הנוטים אחרי הדת הקובלנית נמצאו שונאי ישראל. אך לעומתם הכריעה יד נכבדי ישראל אשר כבודם היה גדול בעיני המלך אשר היו להם מהלכים בהיכלו, הלא הם שמעון גינצבורג ראש הקהלה בפוזנא, אשר העידו עליו יודעיו כי היה “חכם חרשים, נבון דעת, נדיב חסיד וענו” הוא היה גדול ונכבד מאד בעיני המלך והשרים וקרוב הדבר כי רופא היה¹⁰¹) ועשרו היה גדול מעֹשר עשירי כל הדורות ההם בישראל בארצות גרמניא ופולין¹⁰²) עוד איש ישראל היה אהוב למלך ונכבד בעיניו ושמו מאיר רינבך עד כי כתבו עליו סופרי המלך “תם וישר ועבד נאמן בדוק ומנוסה למלך” את מאיר רינבך ואת יוסף נוסיק איש פוזנא ואת משפחת היצחקי¹⁰³) בעיר בריסק הפקיע זיגמונד אגוסט מתחת זיקת שופטי מקומותם ויזכם להביא את דבר משפטם רק לפני שופטי המלכות¹⁰⁴), אין זאת כי אם רואי פניו היו. ומאד נכון הדבר, כי השכילו להטות את לב המלך על אחיהם לטובה, ולהפר את הרעה בטרם בואה. מלבד זה אין ספק בדבר, כי שלמה האשכנזי העומד לפני משנה השלטון, הכשיר את לב המלך זיגיסמונד אגוסט, בהיותו עוד רופא נפשו, להאיר פניו אל בני עמו, וכי מתכנת מלך פולין זה אל יוסף נשיא, אשר עמו בא בכתובים, הועילה גם היא להטיב לבני ישראל יושבי ארצו: אולם במות המלך הכשר הזה (5332–1572) התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה יד ישועים חזקה מאד, עד כי שמו קץ לרוח הרפורמא אשר נשבה בארץ ואת הקתוליות השיבו לאיתנה, לעומת זה רפתה יד המלכות בעלות יד השרים והיציבים על העליונה, בימי היות פולין וליטא לממלכה אחת, שתי אלה היו אבני נגף לישראל, תגבורת הקתוליות היא תגבורת האיבה לזרע יעקב מדור דור, ורפיון כח המלכות היה רפיון המחסה האחד, אשר היה לעם בני ישראל בארץ ההיא בזמן ההוא. החליפה הגדולה ההיא נראתה בקום המלך הראשון למלכים הנבחרים, הלא הוא הנסיך הצרפתי הנרי לבית אניוב ¹⁰⁵) למלוך תחת זיגיסמונד אגוסט האחרון למלכי היחש בארץ פולין. אף כי איש יהודי, הלא הוא שלמה אשכנזי היושב בחצר השלטן, הסב את המלוכה למלך זה בכל זאת הֵצר הצורר הזה לעם היהודים, וישת את ידו עם הישועים למרר את חייהם בכל אשר תמצא ידו ובימיו החלו להתעולל בליטא עלילות דם הראשונות. אך ימי שלטון הרשע הזה בפולין היו מעטים, כי מקץ חמשה חדשים למלכו ברח צרפתה לרשת את כסא אחיו כרל התשיעי, אשר ידו היתה במטבח הגדול אשר הכין לבני עמו ההוגנוטים בליל חתונת הדמים. על כסא פולין עלה מקץ שלשה עשר חדש שטפן בטורי בחיר מלכי פולין, ואשר מלבד כרל הגדול ובנו לודויג הותיק, לא קם כמוהו מלך חסד לישראל בארצות הנוצרים. הוא השבית ביד חזקה את עלילות הדם בגזרו גזרה נמרצת, כי כל איש אשר יזיד להוציא דבה כזאת ענש קשה מאד יענש כי עדות דמים זאת עדות שקר היא, ואת בני ישראל זכה במלוא משפט אזרח הארץ באין נגרע דבר וימלא את ידם לסחור ולעשות מלאכה גם בשבתות הנוצרים ובימי חגיהם באין מכלים דבר. ומן השבועה אשר ישבעו היהודים לפני השופטים הסיר את כל החקים הזרים אשר טפלו עליה שופטי הגוים למען תת כבודם לכלימה. וכל איש הבא לפרוע פרעות ביהודים, עשרת אלפי מרק ישקול. ונוטריָנים הפקיד מבני ישראל אשר יהיו אנשי הבינים בין בני עמם ובין שופטי הממלכה, והנוטרינים האלה לא יסורו בלתי אם אל משמעת זקני הקהלה לבדם ויוסף לחוק עוד חקים טובים כאלה. אך ימי המושל הצדיק הזה לא ארכו, כי מת בשנת השתים עשרה למלכו (5346–1586) והישועים ותושבי הגרמנים שבו לזדונם, לרשעתם, ולקנאתם. אפס יען כי כשרון היהודים היה לברכה בקרב הארץ, לא הצליחו משנאיהם בכל מזמותיהם להדוף אותם ממצבם, ונכבדי היהודים השכילו תמיד לבטל את הגזרות הרעות בטרם נשאו עוד את מר פרין.

ואיש ישראל היה בפולין בימי המלך הכשר הזה אשר עלה שם לגדולה רבה מאד, הלא הוא רבי שאול וואהל יליד איטליא אשר שלחו רבי יהודה אביו בן ר’בנו מ’איר קצונלנבוגן מ’פדואה עירו – מהר’ם פאדובא – ארצה פולין ללמוד תורה, והרוזן הגדול ראדיויל ראה את הנער שאול בעודו באיטליא וימצא הנער חן בעיניו. ויהי בהיות רבי שאול לאיש ויט אליו הרוזן חסד ויחכר לו את המסים ואת מכרה המלח עד כי עשה לו שאול עשר רב ועצום מאד כי עלתה משכרתו עד שמונה מאות אלף רובל לשנה. ויהי המעט כי לא קנאו בו הפולנים ויכבדוהו גם השרים גם העם כי ראו את חכמתו את צדקתו ואת ענותו כי רבה היא מאת והמלך נשא ראשו בין שרי העם, ולקהלת בריסק, אשר שם היה משכנו, ולכל אחיו היה למגן ולמליץ כל ימיו. ברבות הימים אחרי מותו עשתה לה שמועת שוא כנפים בין העם כי המליכו אותו שרי פולין ליום אחד עד אשר בחרו מלק מתוכם.

והרוחה הגדול אשר עמדה לתורת ישראל על יד הרוחה הקטנה אשר עמדה לעם ישראל בארץ פולין אחרה לבא בארץ ההיא. עד ימי המחצית השניה למאה החמשים ושלש לא נמצא בה ובארצות רוסיא והונגר שכנותיה איש אשר עשה חיל בתורה ויהיו שוכרים איש יודע ספר מקרב העם אשר יכשר לעבור לפני התבה וללמד לבניהם ראשית למודים ולהורות להם הלכה כאשר נמצא ידו ואת שכרו היו נותנים לו מנדבות שמחת תורה ומגבית פורים ומשפטם זה כבר היה להם במאות האחרונות לאלף החמשי¹⁰⁶) אך למן הימים אשר החלו ימי הנדוד והטלטלה לישראל מארצות התורה לרגלי הגלות האחת הגדולה מספרד ומפורטוגל והגליות הרבּות הקטנות ממדינות אשכנז ועריהן הֻטלו גם שמה פלטים מחכמי התורה. מספרד ופורטוגל לא הגיעו שמה בלתי אם שנים או שלשה חכמים מובהקים. מגולי פורטוגל בא רבי יחיאל תלמי או חבר לחסידי פרובינצא ובנו רבי אברהם “האלוף הגדול בתורה” “איש שש ועושה צדק ומשפט” אחד משני אלה, האב או הבן, היה “הדין הגדול” בעיר הגדולה לבוב¹⁰⁷) ועליו נאמר כי “עשה משפטים ישרים והרביץ תורה כל הימים – ולמד עם ישיבתו” – רבי אברהם זה נאסף אל עמיו בשנה השתים והשמונים למאה החמשים ושלש (5282–1522)¹⁰⁸). מלבד זה נזכר עוד תשע עשרה שנה לפני מות רבי אברהם “אב בית דין וריש מתיבתא” בעיר לבוב אשר “עשה משפט וצדקה בישראל והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים” ושמו רבי לוי בן יעקב קיקיניש אשר קראו לו יודעיו “האלוף הגאון עין הגולה”¹⁰⁹) דומה הדבר כי גם רבי לוי קיקיניש היה גם הוא מגולי פורטוגל או ספרד¹¹⁰) ולא רחוקה היא כי רק שנות מספר אחרי גלות ספרד כבר הכין חכם זה את מושבו בלבוב או בעיר אחרת בפולין¹¹¹). שני לוחות אבנים אלה, שתי המצבות האלה לרבי אברהם לרבי לוי, אשר עליהם חרותים הדברים אשר רשמנו בזה, יחשבו בעינינו לגליונות הראשונים לספר הזכרונות לתורה ולחכמיה בעיר פולין ומה יספרו לנו לוחות הזכרון האלה? כי כבר בשנת השלש וששים ועוד יותר בשנת השתים ושמונים למאה החמשים ושלש עמדו חכמים מופלגים בראש בית דין חשוב ובראש ישיבה קבועה ומסודרת וכי תקנו תקנות טובות בקהלתם הגדולה ואולי מעין התקנות אשר נהגו בקהלות ספרד הקדמוניות. ואין ספק כי התקנות הטובות ההן היו לאט לאט למופת ליתר הקהלות¹¹²) ובכן נראים הדבר כי שני חכמי ספרד אלה היו מן הראשונים למרביצי התורה בפולין אולם זולתי שניהם לא נודע עוד חכם ספרדי מלמד תורה ברבים בארץ ההיא בדור ההוא וכמעט כל הרבנים אנשי השם אשר העמידו שם תורה בדורות הראשונים ההם היו חכמי אשכנז ובנותיה או תלמדיהם המובהקים אשר שמו את ארץ פולין לארץ מרכז לתורה מלאה חכמים וסופרים כבבל בימי האמוראים והגאונים וכצרפת בימי בעלי התוספות.

הראשונים לחכמי אשכנז אשר באו לפולין להרביץ תורה ומוסר היו רבנו משה – מהר"מ – מינץ מעיר מגנצא אשר היה לרב בעיר פוזנא (5234–1474) ויתקן שם תקנות טובות¹¹³) ואין ספק כי החל להעמיד שם גם תלמידים הגונים, ורבי קלמן מורמיזא אשר בא גם הוא כארבעים שנה אחרי כן לפולין ויהי אב בית דין וראש ישיבה בעיר לבוב (5278–1518 ) שתים וארבעים שנה עד יום מותו¹¹⁴) ויהי הוא מן הראשונים בפולין אשר השיבו תשובות לשואליהם כמשפט כל גאוני ישראל לדורותם לארצותם. ומתוך התשובה האחת הידועה לנו נשקפת רוחו הטהורה וקנאתו לאמת ולשלום¹¹⁵)

אולם הרב אשר העמיד בפולין תורה לדורות, לאמר, הרב אשר תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו גאונים אדירי התורה אשר לעד יכון שמם בישראל היה רבנו יעקב פולאק אשר נולד בארץ ההיא (5220–1460). את תורתו לקח מפי רבי יעקב מרגלית, בעיר נירנברג במדינה בוַריא באשכנז אשר חכמי המדינה ההיא בחרו מני אז בדרך החידוד¹¹⁶). ותִשר דרך הזאת בעיני רבני יעקב פולאק השנון מאד, ותהי בידו לדרך מיוחדת במינה אשר יקראו לה “פלפול החלוקים”, המלמד לדקדק בכל ענין כחוט השערה. וגם בשמועה אשר תראה יצוקה וקלוטה כאחד, ידע הפלפול הזה לפרק גם אותה לפרקיה ולמצוא בה חלקים נבדלים איש מרעהו ולשום לצקת את כלם למקשה אחת. הפלפול הזה יש אשר יועיל מאד להעמיק ולהביט בעין חדה עמוק עמוק אל קרב הענין ואל תוכו פנימה. בכל זאת היו גאונים אשר לא ישרה בעיניהם הדרך הזאת, מהיותה קרובה להטות את לב התלמידים להרבות פלפולים, אשר ברוב חריפותם ישתבשו להסיע את הענין ממעמדו האחרון, אל ארחות עקלקלות¹¹⁷). אולם בעיני בני הנעורים החריפים היה מעולם הפלפול הזה כלי חמדה. ויהי בשוב רבנו יעקב פולאק מאשכנז ארצה פולין בימי זיגמונד ויהי לרב בקרקוב וינהרו אליו תלמידים רבים מאד אשר למדו את דרכו בּאות נפש. וראשי תלמידיו היו שנים הלא הם רבי מאיר קצינלנבוגן אשר היה אחרי כן לרב בעיר פּדוּבה – מהר"מ פדובא – באיטליא ורבנו שלום שכנא אשר היה לרב בעיר לובלין. הוא העמיד תלמידים רבים מאד, אשר הורו תורה ומוסר כמעט בכל תפוצות ישראל. אולם ענות רבנו זה וענות מורהו רבנו יעקב פולאק גדלה עד כה, כי שניהם לא רצו כי יורו הבאים אחריהם על פי תוצאות פלפוליהם ובגלל זה לא העלו חדושיהם על הכתב¹¹⁸). מקרקוֹב הלך רבי יעקב פולאק לעיר פראג אשר בביהם. ויהי שם לרב אולם קבורתו היא בעיר לובלין אשר מת שם (5290–1530). ותלמידיו רבנו שלום שכנא האריך ימים אחריו בעיר ההיא שמונה ועשרים שנה (5318–1558) ועל כסא רבנות לובלין ישב תחתיו בנו רבי ישראל.

חטיבה מיוחדת במינה נבדלת מכל חכמי הדורות ההם היה ר’בנו ש’למה בן רבי יחיאל ל’וריא – רשל – –מ' (5333–1573), אשר אמר לחדול מספרות ההוראה הנהגה מימי הפוסקים הראשונים ולתת לה פנים חדשות. הגאון המופלג הזה אשר הורתו ולדתו היתה בארץ פולין¹¹⁹) היה ככל גאוני פולין הראשונים בן הורים ילידי אשכנז, ומשפחת אביו התיחשה עד רשי¹²⁰) ואת ראשית למודו קבל מפי זקנו החסיד רבי יצחק קלובר מורמיזא היושב בעיר פוזן¹²¹) וידבק רבנו שלמה לוריא בכל עוז בדרך חכמי צרפת ואשכנז, ויחשוב רק את תורת פיהם לתורת אמת, מבקרת ומבוֹררת כמשפט ומתורת חכמי ספרד גם מספר יד החזקה לרמבם, אף כי הכיר את יפי מלאכתו החיצונה, נטה לבו וישא פנים לרמבן ועל רבי אברהם בן עזרא דבר קשות¹²²) ואת כל חמתו העיר על הפלספה היונית, על אריסטו ראש מוריה ועל כל חכם בישראל המחזיק בה¹²³), אף כי גם הוא לא היה נבער מדעת אותה¹²⁴). רק בתורת הקבלה החזיק ויהגה בה ויכתוב גם פתרונים לספריה¹²⁵). לעומת זה חבר את זכרונות דברי הימים ויסדר את סדר חכמי צרפת ואשכנז מימי רבנו גרשם והלאה¹²⁶). אף את הסגנון המדויק אהב גם בכל דבר מעשה סופרים גם בכל מדרש דבר הלכה. וידבר על לב חבריו הגאונים לשום לב אל דקדוק הלשון וללמוד אותו¹²⁷). וגם דברי ספר חכמת שלמה אשר כתב על התלמוד, מרביתם תקוני לשון ובירורי גרסה הם.

ןרבחפ הם ספרים אשר כתב רשל גם מלבד ספר חכמת שלמה, הלא הם: "חבור על התורה ועל ספרי האלפסי הראש והטור ובאור לספר מצות גדול – לרבני משה מקוצי – ובאור לספר שערי דורא¹²⁸) והשגות על פירוש רבי אברהם בן עזרא לתורה¹²⁹) ויותר ממאה תשובות השיב אשר כלן הן מקור חכמה בינה ישרה וסברה חריפה. ורוח צדק משפט ומישרים תחיה אותן, ורוחב לב ודעת נפש אשר לא תשוב מפני כל דוברת מתוכן.

אולם את כל כחו וגבורתו שִקע בספרו הגדול “ים של שלמה” אשר כתב כל ימיו על כל התלמוד לשם ברור ההוראה ולא כלה אותו. תכונת הספר הזה הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מתכונת ספר יד החזקה אשר לרמבם. תחת אשר רמבם סותם את פסקי הלכותיו ואינו מודיע את מקורן ולא את שמות אומריהן. שם רשל את כל מגמת פניו לקבץ את דעות כל הפוסקים מגדול ועד קטן לבקר את כוּלן להכריע ביניהן ולהורות כאשר עם לבבו, בלי כל משא פנים גם לראשוני הראשונים, כי אם על פי מצוי הדין המכרע מתוכו מן התלמוד. ובגלל זה קבץ את כל הדעות “בכדי שלא יבא בעל דין לחלוק ולומר – – אלמלי ראה מחבר זה דברי הספר או אגרת תשובה של הרב ההוא – – בודאי היה חוזר מדבריו”¹³⁰) אולם עוד לא השלים מסכת אחת ושני חצאי מסכות ועיניו נפקחו לראות ולהכיר כי כל ימי שני חייו, ואף אם ארוכים מאד מאד יהיו. לא יספיקו להגיע גם לחצי מלאכתו וינחם ממחשבתו הראשונה ויגמור בלבו לקצר את שאר חלקי ספרו ויעש כן. אך שם הסב את פני כל המלחמה אל ספר בית יוסף, על אשר בנה אותו רבנו זה רק על פסקי אלפסי רמבם והאשרי לבדם, ועל אשר דבריו סותרים פעמים רבות לבעלי התוספות. ויכון את מלאכתו רק "להוציא מלב התלמידים שלא יתלו עצמם בחבוריו”¹³¹) אף כי גם הוא הודה בפה מלא כי רבנו יוסף קארו “הראה כמה חדושים מספרים הקדמונים – – ולא חסר דבר וכמעט לא הניח מקום להתגדר בו”¹³²). ותנח רוח בקורת עזה על כל ספרי הגאון הנערץ רבנו שלמה לוריא החוקר כל דבר מעומק מקורו. ואינו שב מאחריו עד אם בא אל תכלית תכונתו.

והנה אמת הדבר, כי לוא מצאה יד רשל להשלים את חפצו, כי עתה התאוששו כמה הלכות מפוקפקות, שהיו תלויות בבית המדרש; אך הרֶוח הזה לא היה שוה בנזק שלום עם ישראל כלו. כי לוא היתה כזאת, היה נחלק כל העם לחצי. כי קרוב הדבר מאד, כי אז נפרדה עדת הספרדים מעדת האשכנזים, בראותם את גדוליהם העומדים באמת לנס עולם בישראל, נעלבים פתאם ועטרת ההוראה נטלת מעל ראשם, כאלו היו מעולם רק תלמידי תלמידים לגדולי צרפת ואשכנז. וגם בעיני חסידי אשכנז ותמימיה, לא היה הדבר טוב, לראות את אדירי התורה הספרדים, אשר מפיהם היו רבותיהם האשכנזים חיים עד הדור ההוא, משפלים לפני חבריהם חכמי הארצות האחרות. למנוע את הפרץ הזה קם בחסדי ה' על יד רש“ל עוד איש מופת, אשר לא היה נופל ממנו בתורה ובחכמה, בטהרה ובישרת לב הלא הוא ר’בנו מ’שה איסרלש – רמא מ=(5332–1572) מעיר קרקא. רבי ישראל איסרלש אביו היה “קצין וראש”¹³³) “הפרנס הנדיב אשר נדבה רוחו [אותו] לבנות מקדש מעט בנין מפואר”¹³⁴) לשם בנו. ובנו זה רבנו משה, מלבד גדלו בתורה, היתה ידו רחבה, רוחו נדיבה ולשונו מרפא לכל נפש נענה ולכל איש מצוק¹³⁵) וכרבות חסדיו הנאמנים רבה ענותו הגדולה עד כי לא היה טוב בעיניו להכריע אחרים בארחות הוראותיו¹³⁶). תלמיד היה רבנו משה לרבנו שלום שכנא מלובלין ואת בתו נשא לו לאשה. ואף כי הגאון הזה היה רבו המבהק אשר נחל רוב חכמתו ממנו, בכל זאת לא הרבה רמא להחזיק בדרך הפלפול כמהו: שאר קרוב היה רמא לרבנו שלמה לוריא כבוד גדול כבדו שני הגאונים איש את רעהו, ואיש את תורת רעהו ואת צדקתו בלב שלם, בכל זאת הכיר איש באחיו כי מלבד תורתם וצדקתם שונות דרכיהם במתכנתם אל החכמה בכללה ואל חכמי הדורות לארצותם. רשל החזיק רק בתורת הקבלה לבדה ואת הפלספה שקץ ויתעב, ורמא החזיק בשתיהן באמרו “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ושם רמבם נקדש בעיניו מאד מאד וספרו מור נבוכים נחשב לו למקור חכמה מאין כמהו¹³⁷). הן אמנם כי גם הוא הכיר מאד כי יש ויש ליושבי אשכנז ופולין להורות בחכמי צרפת ואשכנז בכל דבר הלכה, שהם רבי רבותינו המובהקים “ושאני מבני בניהם” בכל זאת היו גם דברי הפוסקים הספרדים קדושים בעיניו, ורבנו יוסף קארו נחשב בעיניו כמלאך אלהים “חכם עדיף מנביא”¹³⁸) מימיו אנו שותים – – מורנו ורבנו נשיא אלהים הוא בתוכנו – – וכל החולק עליו כחולק על השכינה” ¹³⁹). על כן בבוא רבנו משה זה לשום שם שארית להוראות חכמי צרפת ואשכנז, לא אמר לעשות ספר חוקים לאשכנזים לבדם. ולעשות את התורה כשתי תורות, תורת ספרדים לבד ותורת אשכנזים לבד כי אם סדר את דבריו על יד ספר בית יוסף בשם “דרכי משה” וככל אשר הוציא רבנו יוסף את תמצית ספרו הגדול ההוא בספר שלחן ערוך הקטן, ככה הוציא רבנו משה את תמצית דברי חבורו דרכי משה ויסדרם על יד שלחן הערוך, ולא קרא לדבריו אלה, אשר הוסיף על שלחן ערוך, בשם השגות כי לא דמו דבריו להשגות ראבד אשר דבר קשות על רמבם, וגם לא להשגות רבנו זרחיה אשר בא לסתור את דברי רב אלפס, כי אם קרא לכל דבר מדבריו בשם “הגהה” לאמר: מאמר הבא לתקן ולא לעקור ולכלם יחד קרא “מפה” הבאה לכבד את השלחן ולעטרו כבוד והדר. ויתלכדו שני הספרים השלחן הערוך לרבנו יוסף והמפה לרבנו משה, יחדו ויהיו לספר אחד מורה הוראה לכל ישראל עד יום הזה גם אצל האשכנזים גם לספרדים גם לכל תפוצות ישראל. ואם אמנם לא קם עוד במלואו הדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לכונן סנהדרין אשר תהיה למרכז לכל ישראל בארץ אבותיו, כבר נעשתה מקצתו בהוסד בגבול הספרות מרכז כזה הנותן לב אחד לכל נפוצות יהודה בדבר התורה והמצוה.

מתוך דרך הוראת רבנו משה איסרלש תראה דעתו הנקיה, להוקיר את טעם קהל בני עמו, כהוקירו את עצם מצות ה', על כן רבות הן הפעמים אשר הכריע את ההלכה על פי מנהג, באשר המנהג הוא פרי רוח חיי העם המבטא הנאמן לטעם העומד בו ¹⁴⁰).

מבלעדי תשובותיו וגופי הלכותיו, הרים רבנו משה עוד תרומה לחקר רוח התורה והמצוה בספרו היקר והנכבד ספר תורת העולה אשר בו העמיק להתבונן בחוקי תבנית המשכן וכל כליו ועבודת הכהנים לכל מעשיה ולהפיק מהם תבונה ודעת קדושים. בדבר הזה נפתח מקור חדש, לבד מן הקבלה והפלספה, לדעת האלהים בישראל, מקור אשר מימיו הנאמנים לא יכזבו לעולם. כי שם, לא בגבהי מרומים אשר נשגבו ממנו ולא בעמקי תחתיות אשר לא תשיג ידו, יבקש המשכיל התמים את הדעת את ה' והדעת את דרכיו אשר ילך בהן איש ישראל, כי אם בגבול התורה והמצוה אשר יחד ה' לו ולעמו, שם קרוב למצא בלי חשבונות רבים את הדבר הזה הקרוב בפיו ובלבבו את חיי העולם אשר נטע ה' בתוך עמו.

גם למשמרת זכרון דורות החכמים שם לב ויאסוף מגלות סופרי זכרונות ויספח אותם על ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות ויוסף גם על המגלות ההן הגהות ככל אשר הוסיף על ספרי הפוסקים. אולם מרבות הגהותיו על סדרי הדורות היו מתן שארית וזכרון ל“חכמי הפילוסופים בתוך אנשי שם” בתוך חכמי ישראל. כי כבד רבנו זה את חכמי העמים, באמרו: כי “מחכמי האומות תלקח ראיה על חכמינו זכרם לברכה”¹⁴¹) ויאהב את המדע ויכתוב באור לספרי התוכן הגרמני פרוהבך על דבר מסלות הכוכבים: “טיאוריקא”.

כאשר הנחיל רמא את אהבתו לתורה לכל תלמידיו הרבים כן הנחיל לאחד מהם גם את אהבתו לתורת התכונה ולזכרונות דברי הימים. שם תלמידו זה הוא האיש הנכבד רבי דוד גאנז איש פראג מ' (5373–1613). הוא כתב כמה ספרים, עברית לעברים, על התכונה ההנדסה ועל ערך הארץ¹⁴²). וישא ויתן במדעים האלה עם גדולי חכמי העמים הלא הם קפלר, אחד מאבות התכונה המחודשת, והתוכן טיכו די בראה¹⁴³). אך שם עשה לו בישראל בספר הזכרונות לישראל ולגוים אשר כתב בשם “צמח דוד”.

ויהי המעט משני גדולי הדור, רמא ורש"ל, כי תורתם היתה אומנותם לצרוף ולברר את ההלכות לדורות, ללמד תורה בישיבותיהם, לדון ולהורות איש במקומו ולהשיב על שאלות לכל שואל הבאות מקרוב ומרחוק, ויגישו אליהם גם יושבי ארצם גם יושבי יתר הארצות את משפטם ויהיו הם שופטי הצדק בימיהם כמעט לכל עם ישראל ויריבו בחזקה את ריב העשוק מיד עושקו בלי כל משא פנים¹⁴⁴) ואיש לא ערב את לבו לשנות אחרי דבריהם כי כקדושים נחשבו בעיני כל הקהל.

המעט מן הגדולים האלה וחבריהם גאוני הדור ההוא כי העמידו תלמידים הרבה אשר הקדישו את כל ימי חייהם לתורה ויקומו מטיפים מוכיחים אשר דברו על לב דלות העם, נבערו מדעת כאבותיהם יושבי הארץ ההיא מעולם. להטות גם את לבם לתורה¹⁴⁵). וישמע העם לקולם לקבוע עתים לקחת תורה מפי חכם במקצוע אשר יבחר לו, איש איש בכשרונו ואיש איש לפי טעמו. ותוסדנה בכל עיר ועיר חברות חרבות למקרא למשנה ולתלמוד¹⁴⁶ אשר עליהן נספחו כמעט כל העם מקצה ותרב שם הדעת את התורה, עד כי היה שם מספר החכמים כמעט כמספר יתר העם. ובקהלה בעלת חמשים איש נמצאו עשרים אנשים חכמים נקובים בשם “מורנו” או בשם חבר"¹⁴⁷). וגם בין “הקצבים ומנקרי הבשר” נמצאו “רבנים וחכמים”¹⁴⁸). ומהיות כל העם יודעים את התורה ידעו להוקיר אותה כערכה, ויהיו מוציאים כסף רב מאד ליסד ישיבה כמעט בכל קהלה לכלכל את התלמידים בכל מחסוריהם בעין טובה וביד רחבה ולתת שכר טוב לראש הישיבה ולכבדו כבוד גדול למען יוכל לשקוד על תלמודו במנוחה ובלי דאגה¹⁴⁹).

ומאהבת הלמודים התחדשו בקרב אבותינו בפולין צרכי לב אשר לא יודעו בקרב כל עם וגם לא בקרב ישראל יושבי הארצות האחרות, הלא הם צרכי הלומדים להועד לעתים מזֻמנים לשא ולתן, להודיע את חדושיהם ולשמוע את חדושי חבריהם הרבים והרחוקים, ועל כלם את חדושי גאוני הדור הגדולים המופלגים. ואף כי גרים היו גם הם בארץ מושבם בכל אחיהם וערי מועדה מיוחדות לא היו להם, הזדמנו להם מאליהם מקומות ראויים וזמנים ראויים מאד לחפצם זה, בהיות הם סוחרי הארץ. וּמִקְוֵה הסוחרים הלא היה גם לפנים, ועודנו גם היום, הַיְרִיד הגדול הנועד במקום קבוע ובזמן קבוע. והיה בנסוע הסוחרים הישראלים ליריד ירוסלב או ליריד זסלב באחרית ימי הקיץ וליריד לובלין או ליריד לבוב באחרית ימי החרף, ונסעו שמה גם ראשי הישיבות ותלמידיהם. שם מצאו את חבריהם בני גילם להתוכח ולפלפל, לברר ולהכריע. ומלבד הסוחרים אשר באו שם לסחורה למקח וממכר, וראשי הישיבה השונים וכתי תלמידיהם לחדד זה את זה בהלכה, הופיעו שם ראשי הרבנים גאוני הדור אנשי השם כי שם יגישו אליהם סוחרי הארץ הנועדים שם את משפטם והקהלות הנדונות את משפטן, ושם יתקנו הרבנים הגדולים וראשי הקהלות הגדולות את התקנות הצריכות ויסדרו את הסדרים הראויים לכל עדת ישראל בארץ פולין. ויהי גם דבר זה לאבן חן לבני התורה למשוך אותם אל היריד, אשר בו זכו לראות את כל גאוני הדור הנהדרים בשבתם במושב אחד ולהאזין את דבריהם. ברור הדבר כי עין הרבנים החדה בחנה כי במועדה הזאת אשר מתחלה נוצרה בידי צרכי עסקי החול, קלטה מאליה מעין סדרי הכלה¹⁵⁰). שהיתה בבבל בימי האמוראים אשר גם אליה היו נועדים ראשי המתיבות ותלמידיהם פעמים בשנה בחדש אלול באחרית הקיץ ובחדש אדר באחרית החרף אל מקום אחד להגדיל תורה לפקוד את תורת התלמידים ולפקח על עסקי הרבים, על כן חדשו הרבנים את סדר הלמוד בפולין על פי סדר הלמוד הקדמוני בבבל, ומלבד הסדר הפנימי בעצם דבר הלמוד המתוקן מאד, התקינו כי הלמוד המסדר הזה יחל פעמים בשנה “בקיץ מראש חדש איר עד חמשה עשר באב ובחרף מראש חדש מרחשון עד חמשה עשר בשבט”¹⁵¹) למען הספק ביד בני הישיבה ומוריהם לבא גם הם אל סוד החכמים אשר יועד באחרית הקיץ והחריף בערי היריד¹⁵² ).

ומלכי הארץ שמחו מאד לקראת המועדה הזאת וישכילו לשום אותה לכלי חפץ למגבית המסים לאוצר הממלכה כי ראה ראו המושלים, כי לא הביאו היהודים את צוארם בעבודת האדונים מיכאל וסיפויץ החוכר והמוכס ואברהם מביהם הפקיד הראש אשר הפקידה עליהם הממשלה על דבר המסים, כי לא נכבדו בעיניהם ויאות המלך למסור את דבר המס אשר ירימו בני ישראל אל הפרנסים ראשי הקהלות אשר הקימו הם מתוכם, ואל רבניהם אשר בהם יבטחו ואותם יכבדו בכל לביהם ויעריכו את העם לקהלותיו, או את הקהלות למלא את המס אל גנזי המלכות. על כן ישר בעיני המושלים דבר ועד הארצות אשר היה משפטו להועד שתי פעמים בשנה ואשר חבריו היו רבני הגליל וראשי הקהלות הגדולות.

הן גם לפני ימי ועד הארצות היתה יד בית דין תקיפה בפולין ¹⁵³). כי גם מטעם המלכות המלאה יד הקהל לענוש וליסר את האיש הישראלי הבועט בבית דינו למען השפט בבית משפט העמים. ובתי דינים היו שם לישראל בכל עיר ועיר¹⁵⁴). אך בתי דין אלה לא נעזבו לנפשם, כי על גביהם היה בית דין גדול למדינת רוסיא [:גליציא] בעיר אוסטרוג היה בית דין גדול למדינות ואלין ואוקריינא¹⁵⁵) ובראש בית דין הגדול היה עומד גאון. לרב כזה קראו רב הגליל והפולנים היו קוראים לו ארכי=רב¹⁵⁶). ורשות היתה נתונה לכל בעלי דין להגיש את משפטם לבית דין הגדול¹⁵⁷) אולם למען היות משפט התורה בפולין עולה בקנה אחד, שמו להם רבני הגליל מעט מעט לחוק, להועד יחדו אל מקום אחד פעמים בשנה, לבין דין עליון. ויחשב הועד הזה בעיני כל העם “כמו סנהדרין בלשכת הגזית” בהיות רק לועד זה “כח לשפוט את כל ישראל בממלכות פולון לגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם”,“ולדון דיני קנסות ודיני חזקות”. “וכל דבר קשה שפטו הם”¹⁵⁸). גם דין הקהלות הנדונות אשה עם רעותה היה בא לפני בית דין העליון הזה, ורק דיני ממונות אשר בין איש לרעהו הבאים שמה ליום השוק באו לפני “דיני מדינה” אשר היו פרנסי ועד הארצות בוררים להם למען הקלה מעליהם¹⁵⁹).

ובכל הכבוד והמורא אשר היה כל העם כקטן כגדול נוהג בכל ראש ישיבה בעירו¹⁶⁰), אשר מרביתם נחשבו רק לתלמידים למול גאוני הדור הנועדים לועד, בכל זאת רבה היתה ענות הגאונים הנהדרים לחלוק כבוד לעם, לבחור לראש הועד איש נכבד נשוא פנים ונבון דבר מקרב פרנסי העם, ולא מקרב הרבנים. הוא יושב בראש וששה גאונים מארץ פולין יושבים מימינו ומשמאלו ¹⁶¹) והיו כלם יחדו לבית דין של שבעה, ולפניהם יעמדו מלאכי הקהלות הגדולות והקטנות. בראשונה היה נקרא הועד הזה “**ועד שלש ארצות”** יען כי מלאכי שלש ארצות אלה, פולין קטן, פולין גדול ורוסיא [:גליציא] היו נועדים בו. אך באחרית המאה החמשים וארבע, בהקרע ארץ ואלין מליטא בהספחה לפולין, נוספה גם היא על הועד על כן נקרא למן היום ההוא “ועד ארבע ארצות”. ועדת ישראל בליטא לא התחברה אל ועד הארצות כי אם כוננה מקרבה “ועד המדינות” הלא הן מדינות הוראדנא פינסק ובריסק. אחרי כן נוספה עליה מדינת וילנא ובאחרונה גם מדינת סלוצק. וידמה ועד המדינות בליטא אל ועד הארצות בפולין בכל דרכיו, מעשיו ומשא נפשו, אך עשה את דרכו לבדו. אפס כי אם בהיות דבר גדול ונכבד מאד הנוגע ליושבי פולין וליושבי ליטא כאחד או דבר נוגע לגוי כולו, או בהתרגש צרה לבא אל ישראל גם בארץ רחוקה אז שלח ועד המדינות מלאכים אל ועד הארצות להתיעץ יחד ולהשתתף יחד בממנום ובמעשיהם.

לפנים בארץ פולין היה כל איש ואשה בישראל שוקל דינר כסף או חצי דינר לגלגולת לשם מס. אחרי כן התקינו כי העשירים ישקלו את התרומה ההיא גם בעד העניים, המה יביאו את תרומתם אל קופת הקהלה, והקהלה תמלא את פרשת הכסף לגנזי המלכות, המגבית הזאת היתה צריכה לסדר מדוקדק ולישרת לב רבה מאד לבלתי נשוא פנים לזה ולבלתי עשוק את זה, להעריך את הקהלות לפי כחן להעלות את המס במועדו. את העבודה הקלה הזאת שם ועד הארצות וגם ועד המדינות על שכמם לסדר ולתקן אותו לישא וליתן על אדותיו. ולכלכל את הדבר במשפט לטוב גם לממשלת הארץ גם לקהלות.

תקוני סדרי המס היו ענין גדול לקריאי הועד, כי בדבר הזה קנו לב המלך והשרים להקל עולם מעל ישראל ולהטיב להם. ולבלתי הסב מעליהם אחורנית את לב המושלים גזר הועד על כל איש יחיד ועל כל קהלה יחידה לבלתי הלאות אותם בבקשות ובתלונות גם בצאת מלפניהם פקודה לא טובה¹⁶²). אולם בהסתּכסך דבר המלכות והשררה, אשר מרביתן היו נוֹחות וטובות לישראל, בתלונות המון העם בחרו גדולי אבותינו בפולין למנוע לפעמים מחפץ המלך והשרים אנשי הכבוד, מהתגרות ומהתבאש באספסוף השובב והפרוע. ויהי כאשר “גדלה צעקת הגוים”, לאמר: העירונים דלת העם הפולני, כי היהודים מתעשרים בעסקי החכירה אשר חכרו מן המלך, וכי בדבר הזה יגבה לב היהודים לחשוב את נפשם לשרים לשלוט בהם, ויטל ועד הארצות חרם על האנשים הלהוטים אחרי הבּצע לבלתי יחכרו גם מן המלך גם מן השרים את מכס המשקה, את מכס הגבול, את מעשה המטבע ואת מכרה המלח, ואת כל מחפוֹרת “בשום תחבולה בעולם”¹⁶³). וגם בעסקי מכס אשר לא נאסרה חכירתם מפי ועד הארצות גזרו לחוש פן יצא נזק לאחד האכרים או לאחד היציבים, עד כי בחשוב החוכר היהודי לסוב את המחכיר הנכרי בכחש או לבלתי שלם לו דמי חכירו יש לפרנס ראש הקהלה ולנכבדיה למהר להזהיר את הנכרי מדעתו. ועד כה נגע הדבר בלב רבני הועד עד כי חתמו את דבריהם, על הפרנסים אשר יעשו כן, לאמר “ועליהם תבא ברכה”![¹⁶⁴]) ככה השכילו רבותינו גאוני פולין להדריך עמם בדרכי יושר ולהורותם איככה יש להם להתהלך עם בני העם אשר בקרבו הם יושבים, עד כי קבעו חובה על כל פרנס בקהלתו “לדעת איך להתנהג עם הגוים בענין המסים, המכסים וההלואות”¹⁶⁴).

מן התקנות האלה אשר פניהן היו מוּעדות אל פני חוץ אנחנו באים אל התקנות אשר מגמת פניהן השונות למיניהן. חלק בראש נטלה משמרת התורה והמצוה, אולם אף כי יש אשר עשו משמרת למשמרת, בכל זאת בראות גאוני הדור כי תקנה אשר יצאה מלפניהם בועד הארצות היא גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה עמדו חיש מהר ובטלוה¹⁶⁵).

מרבית עבודת הועד נחלקה לשלשה מיני תקנות: תקנות הצבור, תקנות המשפחה ותקנות השוק. מאד מאד הקפיד הועד על שלום הצבור, אשר קוממיות כל קהלה לנפשה היא אחת ממוסדותיו. על כן הוציאה פקודה כי אם יערב גם רב גדול ורם להטיל חרם על יחיד או רבים מיושבי עיר אחרת אז חיב ראש בית דין העיר האחרת אף כי קטן הוא מן הרב ההוא לענות: “אדרבא”! לאמר להשיב את החרם אל חיק המחרים¹⁶⁶) וכאשר גדלה בעיני הועד קוממיות כל קהלה יקרה בעיניו משמרת שתי השררות אשר בצבור הישראלי הלא הן משמרת הרבנות בטהרתה והראשות – הפרנסוּת – בכשרונה ובתועלתה. חרם חמור וקנס גדול הוטל על כל רב מקבל את רבנותו מידי שרי המלכות¹⁶⁷) וחרם גדול כזה הוכרז גם על רב קונה בכסף מלא או בשחד ואבק שחד או בתחבלות אחרות לא טהורות גם מעצם יד הקהלה¹⁶⁸) וכאשר היתה עין ועד הארצות פקוחה על הרבנים ובתי דיניהם ככה היה לב הועד ער “להשגיח על הפרנסים, המנהיגים וגבאי הצדקות”¹⁶⁹) עד כי שררה זאת הנתנת לפרנס עבדות היתה נותנת עליו, כי חיב היה לקרוא ולשנן לנפשו היטב את פרשת תקנות הקהלות בתחלת כל חדש ולדעת אותן ושמשי קהלתו הוזהרו להזכיר לו את חובתו זאת מדי חדש בחדשו¹⁷⁰) ופקודת הפרנס היתה “להשגיח על הגנבות ועל הגזלות ועל הסגת גבול”¹⁷¹). סוף דבר “לתקן כל דבר מעוות בקהלתו”¹⁷²) מלבד אשר היה לו לדעת לכלכל דבריו עם הנכרים ולהתהלך עמם במישרים. מלבד תקנות הצבור, הלא הן תקנות הקהלה בשני מוסדותיה הרבנות והראשית, שמו קריאי הועד את עיניהם לנצור את המשפחה גם בטהרתה גם בכבודה, כי כאשר שקדו על טהרתה, בהיותם שומרים בכל קהלות יעקב את “גדר העריות”¹⁷³) אשר גדרו הראשונים כן שמו עונש גדול על כל פוחז וריק, הבא להוציא דבה על טהרת יחש משפחה¹⁷⁴), ונדוי וחרם ומלקות וענש הטילו על המקדש אשה שלא מדעתה או שלא מרצונה, ועל המוציא קול קדושין על אשה פנויה למען תיעגן מהיות לאיש¹⁷⁵). ובהיות מרבית העם סוחרים חשש ועד הארצות גם לתקנות השוק גם בעסקי “משא ומתן”¹⁷⁶) ויציגו בשער משפט גם “בעניני הבורחים”¹⁷⁷) המבריחים את נכסיהם לבלתי השב להם מַשֵה ידם.

תקנות ועד הארצות לא הוקבעו בלתי אם לאבותינו יושבי ממלכות פולין לבדם, כי לעוול נחשב לגדולי ישראל לגזור גזרות על קהלות אשר הן מחוץ לרשותם מקהלה לקהלה או ממדינה למדינה אף בהיות שתיהן בממלכה אחת¹⁷⁸) ואף כי בארץ אחרת. כה היה משפט ועד הארצות למשוך את ידה מיתר מושבות ישראל בכל דבר גדולה ונטילת השם. לא כן בהתרגש צרה על ישראל במדינה אחת בארץ אחרת, אז קם ועד הארצות וירם תרומתו בנפש חפצה חלק כחלק עם יתר המדינות אשר בארץ האחרת ההיא. בהגרש היהודים ממדינת שלזיא אשר בארץ גרמניא עלה ביד קהלת צילץ להשאר במקומה בשקלה אַלפים זהובים על כף ראשי העיר. אך בהיות הקהלה עניה מאד חסרו לה אלף ומאתיים זהובים, ויתנו לה היהודים יושבי שתי המדינות ביהם ומהרן ארבע מאות ארבע מאות זהובים. וגם ועד הארצות אף כי לענין תקנות וסדרים דבר אין לו עם מדינות גרמניא הרים גם הוא ארבע מאות להציל את הקהלה האחת הקטנה הגרמנית יען כי באהבתם את אחיהם בני עמם לא הבדילו בין קרובים לרחוקים¹⁷⁹).

מרבית התקנות האלה באו לתקן את סדרי חיי הגוף היחיד המשפחה והקהלה, סדרים אשר בצלם יחיו בגוים, להדריך את עמם בשלום ובמישור למען יהיו כל דרכיו אמת ומשפט, לטוב בעיני אלהים ולטוב גם בעיני האדם, למען תת את ישראל ואת תורתו לחן ולכבוד בעיני יושבי הארץ ומושליה. אך זולת זאת היו כל עיני ועד הארצות פנימה להרבות דעת התורה והמוסר בקרב העם והטף בשומם את לבם, מלבד תורת ההלכה, גם אל מקצוע האגדה המלאה תורת חסד חן ושכל טוב להפיצו בין קהל העם, ואל סדור התפלה אשר נעזב מרוב ימים לצרוף אותו ולטהרו מן השגיאות אשר כלו בו. ואת דעת כתבי הקדש מראשם ועד סופם שמו לראשית וליסוד כל התורה כלה. ובגלל הדברים האלה שמו את דבר החנוך גם בדבר למוד התורה המתוקן גם בדבר למוד הלשון הקדש בדקדוקה גם בדבר האמון בדרך מוסר לענין גדול במעשיהם. ואף פתחו לפני התלמידים הקטנים שער לדעת את שפת גוי הארץ ואת ספריו. ויסמכו ראשי הועד את ידיהם על ספר מתנות כהונה לרבי יששכר בן נפתלי הכהן מעיר שברשין אשר בו עשה את המדרש ראש אוצרות האגדה לספר אשר כל קורא ירוץ בו¹⁸⁰). ובהראות פתרון סדור התפלה אשר כתב רבי שבתי הסופר מפרעמיסלא¹⁸¹) איש רב פעלים מדקדק גדול¹⁸²) ומבקר חריף אשר בו הגה את הסוגים אשר נטפלו בו שמחו לקראתו גאוני הדור וחסידיו באהבת אמת¹⁸³). וקריאי ועד הארצות בלובלין הרבו לספר תהלתו בזכרון תקנתם אשר תקנו כי כל קהלה חיבת לקנות נשתון אחד להיות לעינים לעיני שליחי הצבוא העובר לפני התבה למען יוכל כל איש להגיה על פיו את הדור המשובש שבידו¹⁸⁴). ועל מלמדי תינוקות גזר ועד הארצות לבלתי למד לתלמיד משנה עד אחרי אשר “ידע הנער את המקרא על מכונו” וגם אחרי כן, אחרי אשר יעשו את תלמודם קבע “יקבע יום אחד בשבוע למקרא” כדי “שלא ימוש המקרא מפיו”¹⁸⁵) שנות הלמוד לתלמידים בבית רבם היו עד שנת הארבע עשרה. ומיני הלמודים בבית “תלמוד תורה”, אשר סתמם היו בנויים על יד “בית המדרש”¹⁸⁶), המוטלים בתורת חובה מאת ועד הארצות על המלמדים ועל עוזריהם¹⁸⁷), הם מראשית בא התלמיד קטן אל בית רבו והלאה, אַלפבית והנקודות, חומש עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנן, דקדוק לשון הקדש לכל פרטיו¹⁸⁸) ומארבעת מיני החשבון התחתון¹⁸⁹) ו”דרך ארץ והנהגה ישרה לכל אחד לפי שכלו ומדרגתו¹⁹⁰) וגם את תחלת הקריאה בשפת פולין ילמדו הנערים לפני מלמדיהם, למען יהיו הדברים המתוקנים אשר בספרות הגוים נדרשים להם בהתבקשם¹⁹¹). ואם לא יצלח הנער להכנס לתלמוד לישיבה יצא בשנת הארבע עשרה לימי חייו למלאכה¹⁹²). כי המלאכה היתה חביבה ומצויה בתוך בני ישראל יושבי פולין וחברותיה. מאז ועד היום יוכר הרבה מאד מבכל יושבי יתר ארצות מושב בני ישראל.

כאשר מצא ועד הארצות חפץ בלשונות החול ובראשית דעת החשבון לעשותם סניף ללמודי התורה לתלמידים הקטנים, ככה הכיר את תועלת המדע וחשבון העליון לעשותו סניף בבית מדרש התלמוד לחכמים ולתלמידיהם ויסמכו את ידם על ספר “עמק הלכה” אשר חבר רבי יעקב קאפל בן שמואל לבאר את החשבונות, את השעורים ואת דברי המדע הנמצאים בתלמוד¹⁹³) ויש אשר שיחר ועד הארצות, אף תמך בכספו, את הדפסת הספרים המועילים גם מחוץ לארץ פולין¹⁹⁴).

למען השרש את הטוב בעדת ישראל גם בטהרת הדעות והמדות גם בטהרת הלשון בכל עבודת ה', התאמצו לשרש מקרבם את השגיאות המנבלות את הספרים ואת הדעות הזרות המזיפות את היהדות. על כן הזהירו את מדפיסי פולין לבלתי הדפס ספר בלתי אם על פי “רשות רבנים ואלופים כפי תקנת [ועד] הארצות”¹⁹⁵) ועל הספרים המודפסים מחוץ לארץ פולין הפקידו “אנשים מדקדקים” לבקר אותם בטרם יבאו אל יד קהל העם ולשום עינם לבדוק את סדורי התפלה מן “הטעויות” ומן “דברי המינות” אשר התגנבו שמה¹⁹⁶). ואין ספק בדבר כי “מינות” זאת היא מעין תפלת אריסטו אשר כבר התאונן רבנו שלמה לוריא על אשר מצאה לה מהלכים בין תפלות ישראל ביד בני הנעורים אשר אספו אותם סדוריהם¹⁹⁷). כי ככל אשר הביאו גולי אשכנז הרבים את התורה אל ארץ פולין השוממה ככה קרוב הדבר כי לרגלי גולי ספרד המעטים אשר הוטלו שמה עלתה אל הארץ ההיא גם פלספת חכמי ספרד עם יינה ושמריה.

וכאשר שתה רבנו משה אסרלש ואנשים מחבריו ותלמידיו את תירושה המשמח, ככה שתו מצו רבים מבני הנעורים את השמרים אשר בקוּבעת הכוס. אלה הם דברי המינות אשר אמר ועד הארצות לבער מתוך הסדור, והטעויות אשר גם אותן אמר להשבית מקרבו הן השגיאות אשר שגו המעתיקים והמדפיסים עד העת ההיא. ואשר על כן רוממו וינשאו גאוני הדור ההוא את רבי שבתי הסופר אשר לצרוף ולברר את אוצר הקדש הזה מן הסיגים אשר עלו בו ויחללוהו.

ועצם הדבר, כי מלבד עולי אשכנז בים, באו גם גולי ספרד מעטים ויהיו לכבוד בתוך אחיהם ילידי פולין, ברור הוא כשמש, כי מלבד אשר רבי לוי קיקיניש ורבי אברהם בן רבי יחיאל הספרדים היו הראשונים מרביצי תורה בעיר לבוב¹⁹⁸) היה בימי רמ"א בעיר קראקא אחד מראשי העדה רבי שלמה קאליהארי הספרדי, אשר היה, במשפט גדולי ספרד מעולם, רב גדול בתורה וסופר מהיר כאחד¹⁹⁹) והצעיר בארבעת בניו הנכבדים היה הרב הגדול רבי שמואל בעל ספר “ישמח ישראל” לארבעת חלקי שלחן ערוך²⁰⁰) ומשפחת קאלהארי זאת היתה לשם ולתהלה גם דורות רבים אחרי כן בעיר קראקא²⁰¹). ודומה הדבר כי גם מצאצאי המשפחה הספרדית המיוחסת בישראל. הלא היא משפחת קרשקש נאחזו בעיר פוזן ושארית היתה לה בעיר ההיא עד תחלת המאה החמשים וחמש²⁰²).

גם עוד מקצוע בספרות ישראל החליף כח ויצא כנגה בפולין במאה החמשים וארבע, הלא הוא מקצוע הסנגורא²⁰³) הָרָבָה את ריב היהדות מיד עולביה. למימי ראשית הרופורמא היתה ארץ פולין למקום התורפה אשר שם נאבקו הקובלנים עם הקתולים. ויהי משפט הקובלנים לדון לפעמים עם בני ישראל על דבר הדתות. יש אשר דברו טובות על תורת ישראל, עד כי הנוצרי סימון בודיני²⁰⁴) אשר תרגם את המקרא פולנית, בכר את התלמוד על פני האונגליון. ויש אשר השפילו את היהדות לפני הדת האחרת. ויהי כאשר כתב מרטין ציכוֹוויץ²⁰⁵ סופר פולין, איש נמהר מחליף דתותיו לפרקים ומתהפך בדעותיו לרגעים, תהפוכות על היהדות ויכתב איש יהודי מלובלין ושמו יעקב מעיר בעלשיץ²⁰⁶) בקרת חמורה בשפת פולין על דבריו. אולם דברי יעקב מבעלשיץ אבדו ואינם. אך לשם גדול בישראל זכה החכם השנון, איש נקי וצדיק יצחק בן אברהם טרוקי – מעיר טרוק²⁰⁷) הקרובה לוילנא – הוא הוא הסופר הקראי האחד וספרו היקר “חזוק אמונה” הספר הקראי האחד, האהוב והנכבד גם בעיני חסידי הרבנים. החכם הזה אשר היו לו מהלכים בהיכלי רוזני פולין ובישופיהם, ואשר מלבד דעתו את המקרא כמעט לאותיותיו היה יודע את התלמוד ומכבד את חכמי התלמוד²⁰⁸), המעט ממנו אשר עמד למגן ליהדות העלובה ויוֹכח כי כל ערעורי חורפיה הם חבל שגיאות שאין להן סוף, הסב את פני המלחמה אל פניהם בהוכיחו כי כל דבר האונגיליון הפך גמור ומובהק הוא מחזון כל הנביאים. ויהי הנקל כי לימד דעת לישראל להשיב דבר בספר אשר הכין להם, ויהי הספר הזה לכלי מלחמה גם ביד חכמי הנוצרים הצוררים את דתם אשר היו קוראים בו, כי תוּרגם רומית, אספמית, צרפתית וגרמנית²⁰⁹).

וגם בפולין החלה השמש לערוב מן היום אשר החלה כהונת רומי לשלוח את משלחת מלאכיה, את הישועים להשיב את הרפורמים לבצרון, אולם בארצות הסלוִים לא העמיקה עוד הנוצריות להכות שרש כאשר השתרשה בממלכות הרומיות הגרמניות. ולא הדת הקתולית לבדה לא הפילה מאומה מדרכה הקשה כי אם הוסיפה עליה כזאת וכזאת, כי אם גם כהני הדת הקובלנית שכחו את דברי לותר רבם הראשונים אשר דבר טובות על ישראל ואת דבריו האחרונים, אשר יעץ להשפיל כבוד ישראל עד עפר לדכא לארץ חייו ולאבד לו כל זכר, אותם שמו כהניו על לב. בעיר ברנדנבורג מת יוֹיָכים המושל וישיאו העם עון אשמה על ליפולד העברי איש ימינו ורופא נפשו כי שם רעל בסמי התרופה אשר השקה את אדוניו וישפוט יוחן גיורג, המושל תחת אביו, את ליפולד משפט אכזרי ואת כל היהודים הגלה מברלין ומכל גבול ברנדנבורג (5333–1573).

בימים ההם היו שני אנשי מופת בארץ ביהם הלא הם הרב החסיד והחכם ר’בי ל’יואי בן בצלאל – מהר"ל מפראג – (מ' 5369–1609) והנדיב הגדול מרדכי מיזל. מלבד אשר היה רבי ליואי גדול בתורה כיתר גדולי הדור, שם לבו גם אל הפלספה, ההנדסה, התכונה ואל ערך הארץ. מרבית ספריו הם ספרי מוסר השכל אשר האגדה הטהורה היא הרוח אשר תחיים. הוא דבר על תלמידי החכמים לשום את פניהם גם אל מדעי החול “חכמת האומות” ויער את אזן אנשי דורו לתקן את סדר הלמוד הנעזב בבתי תלמוד תורה²¹⁰) על פי הסדר אשר הסדירו רבותינו במשנתם. הרב הזה היה רב במהרן עשרים שנה ואחרי כן היה לאב בית דין וראש ישיבה בעיר פראג, בעיר ההיא הכין רבי לֵוָאִי בימיו מכוֹן עדי עד לתורה שלא תשתכח מישראל, ביסדו אגודות חברים ללמוד יחדו פרקי משנה יום יום ואשר היו למופת גם “לשאר קהלות קרובות ורחוקות [אשר] קימו וקבלו עליהן” לייסד ולקים גם בקרבן אגודות כאלה²¹¹). הן הן “חברות” משניות הקבועות והקימות במרבית קהלות יעקב עד היום. המוּסדה הזאת מפנה מקום ליסוד התורה הזה גם בקרב הבינונים אשר קצרה בינתם או אשר שעתם אינה מספקת להם להעמיק בעמקי הגמרה.

כאשר דברי נפלאות, קנה לו שם עולם בנדבת לבו האיש הטוב והמטיב מרדכי מיזל מפראג, הראשון לאדירי העשר בישראל בארצות גרמניא, כי הגיע הונו עד שש מאות אלף מרק כסף. כל ימי חייו היתה ידו פתוחה להשביע רעבים, להלביש ערומים, להשיא בתולות עניות ולהלוות לכל איש אשר מטה ידו די מחסורו ולבנות בתי חולים ובתים לעניים ולרפוא את הריסות קהלת פראג אשר נהרסה ממעמדה בידי הגלות אשר הגלתה מעירה פעם ושתים. אף בנה מרדכי שני בתי כנסיות אשר האחד מהם, אשר נקרא עליו שמו כנסת מיזל עד היום, עשה לו שם ביפיוֹ ובית מדרש בנה אשר בו הושיב את רבי ליואי לראש ישיבה. ואת כל שוקי גרות היהודים רצף באבנים. אף שבוים רבים פדה בכספו. וגם מחוץ לארץ מושבו הפליא את חסדו לאחיו בני עמו: לקהלת פוזן אשר בתיה היו לשרפת אש נתן עשרת עלפים תלר לבנותה ומתנה גדולה כזאת נתן גם לקהלת קראקא בצר לה. מלבד אשר הרים תרומות רבות וגדולות ליושבי ארץ ישראל.

את שני האנשים האלה כבד הקסר רוּדולף השני. לרבי לואי קרא לבא אליו אל היכלו וישתעה עמו כשעה וחצי ואת ראש מרדכי מיזל נשא וישם לו שם הכבוד יועץ המלך. אך במות הנדיב הזה בלי בנים (5361–1601) שלח הקסר את שריו ללוותוֹ אל בית עולמו ואת נוגשיו שלח להחרים את הון ביתו ואת רכושו, אשר בו הרבה לעשות צדקה וחסד כל ימיו, לאוצר מלכותו.

ואיטליא אשר היתה לפנים לנוה שלום לישראל נהפכו לו מראשית הוסד מנזר הישועים לארץ צרה וצוקה. והאפיפיור גרגור השלשה עשר הוסיף עוד על העשוקים אשר נעשו לאבותינו ביד האפיפיורים האחרונים אשר לפניו. הוא אכף עליהם לפתוח בתי כנסיותיהם לדרשנים הנוצרים, לבא לתעב באזניהם את תורת אלהי ישראל ולשבח ולפאר את הקתוליות, ולשלם לדרשנים המגדפים ההם בכסף מלא שכר טרחם ועמלם זה. אף פקד על אנשי מעשהו ליסר יסור אכזרי לכל ישראל כדי רשעתו אם ירשיע לאסוף אל ביתו פליט אנוס מאחיו האומללים או יאכילוהו מלחמו. נוח ממנו היה האפיפיור סיכסטוס החמישי אשר כיהן אחריו (5345–1585). עיני אפיפיור זה לא טחו מראות את העשר אשר יביאו היהודים אל ארץ מושבם בכשרונם ובחריצותם. ויקרא לפליטיהם לשוב אל ארץ ממשלתו וייסר קשה את כל איש נוצרי המכה או המכלים את איש יהודי וימלא את יד רופאי בני ישראל לרפא את הנוצרים, ואת איש אָנוס לופץ²¹²) שמו אשר נמלט מפורטוגל שם לו ליועץ בעסקי ממונו. נראים הדברים כי גדל בעיניו כבוד הרופא החכם הישראלי דוד די פומיס – מן התפוחים –, אשר כתב ספר בשפת רומי על ישרת לב “הרופא העברי” ועל מצות כל איש יהודי מן התורה להטיב עם כל איש עברי כנכרי, עד כי מצא דוד את לבו ליחד לכבוד אפיפיור זה את האגרון²¹³) אשר עשה על התלמוד, בתרגום מלותיו לרומית ולאיטלקית בשם “צמח דוד”, אולם בימי כלמנס השמיני שבו הגזירות הרעות, אשר בטל סיכסטוס, לאיתנן (5352–1592). ולא נתן לבני ישראל לשבת בלתי עם בעיר רומי באנקונא ובעיר אַויניוֹן הצרפתית, הסרה אל משמעת האפיפיורים. וגם ביתר מדינות איטליא למדו מושליהן ממעשי האפיפיורים ויציקו גם הם ליהודים. מגבול מילנד אשר בצפון איטליא גירש אותם פיליף השני מלך אספמיא המושל בה.

אך בעצם הימים אשר הגלו נדחי ישראל מערים וממדינות גלה ושוב מאין נחת, הכין ה' ארץ אשר היתה לפלטה גדולה לעדת אומללים אשר כל התלאות אשר מצאו את אבותינו בימי החשך ההם, לא השיגו את הרעות אשר נכונו להם, כמעט בכל רגע. הארץ הזאת היא הולנד אשר היתה שלשיה לתורכיא ולפולין. ככל אשר היו שתי הארצות האלה למקלט לגולי אספמיא וגולי אשכנז אשר גרשו משם, כן היתה הולנד למפלט לאסירי האנוסים אשר מציקיהם הכמרים והנזירים האכזרים, סגדו את שערי אספמיא ופורטוגל ארצות ענים ובלתי ינוס מהם נס מפני הבוז והמכאובים אשר הכינו להם. לפנים לא התלקטו אל ארצות נידרלנד, הלא הן בלגיא והולנד, כי אם יהודים מתי מספר, אשר לא נשאו כמעט קולם בחוץ מקוֹצר רוחם ומפחד, ואם אמנם כי בדבר הצרות היה גורל אחד להם ולאחיהם יושבי אשכנז אשר משם באו, בשתוֹת גם הם מכוס התרעלה אשר מסכו להם נזירי הקתולים בימי מלחמות הצלב ובימי המגפה השחורה, לא עשו להם יהודי נידרלנד המעטים שם בתורה ובמעשים טובים, כאחיהם באשכנז כי לא נודע מהם כמעט דבר. ובהחל, זה כארבעים שנה, האנוסים, אשר גם דיוֹנו מנדיס גם חנה מנדיסיא היו בתוכם, להמלט מחרב הבולשת בפורטוגל לארצות נידרלנד חרץ הקסר כרל החמשי יורש הארצות ההן, עליהם גלות, ועל הנשארים ועל הנסתרים מיהודי אשכנז הנדחים שם פקד שר הצבא האספמי אלבא איש הדמים לשום אותם במשמר לאמר לאסוף אותם אל בור עד אשר יסגיר אותם בידי הבולשת. אולם עד כה ועד כה החלו ימי הפקודה לבא על ממלכת אספמיא האכזריה, העשוקה בדמי רבבות חללי הבולשת בית משפט הדמים. צי האדיר אשר היה לה, ואשר לא נעשה עוד כמוהו לכל הממלכות בימים ההם, אשר שט כתנין לבלוע בראשונה את אנגליה אחרי כן את כל הארצות האחרות שנואות נפש פיליף השני מלך אספמיא נשבר במצרי הים על יד ארץ אנגל ובדבר הזה הוּכה חילה בים מכת מות אשר לא ירפא עוד ממנה. וגויי נידרלנד הדלים הרימו יד בממלכת אספמיא הקשה והגדולה המושלת בהם. ותחת אשר אמרה אספמיא לכונן גם שם את הבולשת האוכלת גוי ואדם, התיצב בראש הגוים הקטנים הגבור הנדיב וילהלם לבית אורניא. ויקרא דרור לכל בעלי האמונות השונות. אז החלה להתפעם רוח תקוה ובטחון בה' בלב האנוסים המדוּכאים בראותה כי קשת אספמיא הולכת וָחַתָה ושערי ארץ חדשה נפתחים לפני כל מחזיק בדת אבותיו באין מחריד. בראשונה נסה איש רב פעלים שמואל פַלָחִי מלאך מלך מרוקו לדבר על לב זקני עיר מילדבורג לאסוף אליהם פליטי אנוסים אשר יחושו שמה מפלט לנפשם ואשר יביאו את אוצרותיהם שמה ולא נתנו כמרי הקובלנים המהבילים לזקני העיר למלא אחרי עצת פלחי (5351–1591). בכל זאת לא אמרו האנוסים נואש, ותצלח ביד מתי מעט, כעשר נפשות, להמלט באניה הולכת להולנד ויעקב טיראדו איש חיל עומד בראש האורחה הקטנה. ויהי בהיותם על הים לכד רב חובל אנגלי את האניה ויוֹלך אותה שבי לארצו לאנגליה. ובתוך האורחה היתה עלמה עבריה מבנות האנוסים עשירה ויפה עד מאד ושמה מרים נוּנֵש. ורב החובל היה אחד מגדולי שרי הארץ וידבר על לבה להיות לו לאשה וישב הנערה את פניו, באמרה כי בת ישראל היא הדבקה בעמה ובאלהיה בכל לבבה ובכל נפשה. ותשמע אלישבע מלכת אנגל את שמע יפי מרים נונש וחין ערכה ותקרא לה לבוא אל היכלה ותעל אותה אל מרכבתה ותשט עמה בחוצות לונדון. ותוֹסף ותלך אורחת האנוסים הקטנה הזאת ותבא אחרי התהולל עליה סער גדול, אל חוף עֶמְדֶן. שם התוַדעו אל רבי משה אורי הלוי הרב לקהלה הקטנה אשר שם, וייעצם ללכת אל אמשטרדם (5353–1593) ויבא הרב הזה ואהרן בנו אחריהם וַיָבֵא את הגברים בברית אברהם אבי אבותיהם מקדם וַיָכֶן להם שם מקום לתפלה. על האורחה הראשונה הזאת נוספו מעט מעט אורחות אחרות אשר באו שמה, ויהיו יחדו לקהלה קטנה מסתתרת. כי בראשונה נזהרו עוד האנוסים להראות את יהדותם לעיני השמש, כי פחד הבולשת הקתולית והקנאה הרפורמית הקשה כשאול לא סר עוד מנגד פניהם והנוצרים אנשי המקום לא ידעו עוד כי הפורטוגלים העשירים האלה יהודים הם. ויהי בשנת השלישית לבואם, והם נועדים ביום הכפורים אל מקום תפלתם, וַיִפָלאו הליכותיהם בעיני יושבי הרחוב, כי ראו כלם נחפזים אל מקום אחד, וימהרו ויגלו את אזן שר העיר כי הפורטוגלים המתגוררים במקומם מתגודדים אל מקום אחד, אין זאת כי אם קתולים מסתתרים הם, הנועדים להביא שואה על העיר. וימהר שר העיר ושוטריו ויבא בטח על העדה העטופה בטליתותיה ושופכת את שיחה ויקרא בקול מושל: מהרו הוציאו אלי את צלביכם את צלמי קדושיכם ואת כווניכם²¹⁴) אל תעלימו דבר, כי בנפשכם הוא! ולא קמה רוח באיש, ויתחזק יעקב טיראדו וישב אל השר בשפת רומי ויאמר:“חלילה לעבדיך מהיות קתולים, בני ישראל אנחנו הממלטים את נפשנו מפני חרב הבולשת הקתולית, אל ארץ הדרור הזאת אשר בצלה באנו לחסות ואותה אנחנו אומרים להעשיר באוצרותינו ובכשרון מעשינו ופה אנחנו עובדים את ה' אלהי ישראל ביום הכפורים הזה הקדוש והנורא”. אז רפתה רוח השר מעליהם ויאר את פניו אל טיראדו ואל עדתו ויאמר: “אם כן עבדו את אלהיכם כטוב בעיניכם, והעתירו גם בעדי גם בעד שלום הארץ”. מני אז סרה המסכה הנסוכה על האנוסים מראשית ימי בואם, ויתודעו לעין כל במולדתם העתיקה כי בני ישראל הם. ויעקב טיראדו בקש מאת פקודות העיר וימלאו את ידי הקהלה הספרדית וַתִבֶן מקדש לאלהי ישראל גדול ונהדר עד מאד ויקרא לו “בית יעקב” לזכר שם יוסד הקהלה יעקב טיראדו (5358–1598).

ופיליף השני מלך אספמיא מת מות נבל, כי בחליו אשר מת בו עלה באשו וירם תולעים, עד כי היה לזעוה גם בעיני סריסיו. ואיש תם וישר מקרב הכמרים הוכיחהו לפני מותו כי פוקד ה' עליו את דמי האנוסים אשר שפך כמים. ואחרי מותו רבתה העזובה מאד בקרב כל ארצו ומוסרות הממלכה הרשעה הזאת רפו מאד. על כן עמד רווח לאנוסים לעזוב את ארץ הדמים באין מחריד. ומקרה קרה אז בארץ הפסילים ההיא, כי דיוגו דילה אסומסיוֹ²¹⁵) נזיר פרַנצישקַני הרבה לקרא את כתבי הקדש, ותדבק נפשו בתורת ישראל, ויקרא באזני נזירי טירתו כי בוחר הוא בדת ישראל, ומואס בעל דת אחרת. ולשופטי הבולשת לא היה כל צרך לחקור ממנו את מחשבותיו כי גלה להם את כל לבו, אף הגיד להם כי כל חפצו הוא למות על קדושת השם. ויעשו הבולשים הטובים את אשר חפץ, ואחרי אשר ענוהו שנתיים במחשכי הכלא שרפוהו באש חיים (5363–1603). שֵמע רוח הקדושה והטהרה אשר נחה על איש נכרי, לתת את נפשו כפר תורת אלהי ישראל עוללה מאד לנפש האנוסים הנשארים עוד במקומם לעזוב את ארץ ענים, למען שוב אל דת אבותיהם אשר מת עליה הגר הקדוש הזה, אף כי לא דת אבותיו היא. ושמע החסד אשר הטתה ממלכת הולנד לפליטי אחיהם עשה להם כנפים ויבאו מהם המונים אשר העשירו את ארץ מקלטם החדשה, אלה בכשרוניהם הגדולים, כי רבים היו בתוכם אשר היו באספמיא ובפורטוגל רופאים, סופרים, שופטים, פקידים ושרי חיל רבים היו בתוכם ערירי עולם עד כי בבואם אל הולנד השתתפו אל אגודת חַבָּרֵי²¹⁶) הודו מערבית וחברי הודו המזרחית. ותשובות מעט מעט המרכלת הגדולה בפורטוגל ותעתק כלה אל הולנד. ויגדל כבוד ישראל בעיני מושלי הארץ אף כי עין כמרי הרפורמא צרה בם מאד, וינסו להצר להם בכל אשר מצאה ידם. וירב מספר האנוסים באמשרדם, עד כי רבי משה אורי הלוי לבדו השיב מאתים וארבעים גברים אל ברית אברהם. ומספר משפחות ישראל בעיר הממלכה היה ארבע מאות, ובתיהם וארמנותיהם שלש מאות. ויהי כי נראה פעלם ופרי מעשיהם בהולנד ויבקשו גם מושלי עמים אחרים את קרבתם ויקרא גם מלך דַנְיָה נגיד סבוֹיָה גם נגיד מוֹדֵינא להם לבא ולהאחז בארצותם. וגם מושלי אספמיא אשר רדָפום ואשר העלו את אבותיהם על מדורת האש, בקשו קרבתם ויקימו מתוכם מלאכים ²¹⁷) בא כח ממשלותיהם בממלכת הולנד.

ויפרצו הספרדים בארץ, ויכוננו להם ביד רחבה מאד בתי יתומים, בתי חולים ובתי גמילות חסדים שונים למיניהם, ועל כלם כוננו להם בית “תלמוד תורה” בעל שבע כתות, מסוּדר בכל מיני סדר ומתוּקן בכל מיני תקון, אשר לא נראה עוד בכל תפוצות ישראל כמוהו. כת הראשונה החלה באַלפבית והכת השביעית השלימה את חקה בלמוד התלמוד. ובכן היה הבית הזה תחלתו בית ספר וסופו בית מדרש. אף תורת שפת אבותינו, לקח ומליצה בלשון ההיא, ושירי גדולי משוררינו הספרדים לוּמדו שם. ולמען הפץ ספרים אשר יד בקרת הבולשת לא נגעה בם. נוסד בקהלה העשירה הזאת בית דפוס מפואר לספרי ישראל. כי מלבד העשר הגדול ומלבד כשרון המעשה במרכלת בחרושת ובמלאת מחשבת אשר הביאו הספרדים הולנדה, הביאו גם רוח נדיבה גם לב ער לכל מרום ונשגב. דוד ישורון ורעואל ישורון ־ אשר בעוד אנוס היה שמו פולוס די פינאר היו משוררים נלבבים אשר שרו בשפת ספרד, שירי תהלה נשגבים מאד לאלהי אבותיהם אשר פדה אותם מידי הבולשת הקתולית ויבא אותם אל ארץ הדרור, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב כאשר עם לבבם. אל השפה ההיא. תרגם החסיד רבי דוד אבן=ער=מילו את ספר התהלים ברוח רוממה מאד, אחר אשר נמלט לאור עולם ממחשכי הכלא אשר השליכתהו שם הבולשת, אשר שם הכיר את בוֹראו לאהבה אותו בכל נפשו ולשאת באהבה את המכאובים הנוראים אשר הכאיבו אותו מעניו ומציקיו. אנשי רוח ולב כאלה ואנשי מדע כאברהם זכות ליסיטאנוס, התוכן והרופא אשר עשה לו שם בחכמתו וביקר ערכו, גם בין גדולי המדעים גם בין רוזני ארץ, עד כי מליצי עמים שרו בשירים תהלתו – אנשים כאלה אצלו מכבודם על אחיהם עד כי חכמי הנידרלנדים, אשר קמו בדורות ההם לנס עולם, ששו למצוא בתוך הספרדים חברים הגונים, אשר חשבו אותם באהבה רבה לבני גילם. והממשלה נתנה לבני ישראל יושבי ארצה זכות אזרח גמורה, לכל משפטה ולכל חוקתה לבד מן הפקידות אשר מנעה מהם. אל הארץ ההיא אשר היתה כגן עדן לפליטי ספרד, החלו להחיש להם מפלט גם בני ישראל מאשכנז ומפולין (5396–1636). ויהי המעט מן הממשלה כי לא מנעה אותם מבוא בשעריה כי אם שָשָה לקראתם, בהכירה את הברכה אשר תבא לרגלי פליטי ישראל אל ארץ מנוסם. ויתאחדו אשכנז ופולין ויבנו להם בית הכנסת להתפלל בנוסחם. ויקימו להם רב להורות להם על פי מנהגיהם. אך ליתר דברי הצבור היו הם והספרדים לקהלה אחת. וישכילו בדבר הזה מאחיהם אשר בתורכיא אשר נפרדו לקהלות אין מספר לרע מאד לכלל הצבור הצריך לכנוס ולא לפזור.

רפיון הלחץ מחוץ ופרצות נראות מבית

מעוט הקהלות ודלדולן בגרמניא וביהם. חוקי בוז ומצוק ליהודי פרנקפורט. פטמילך וכמניץ והאספסוף מגרשים את היהודים מפרנקפורט ומוורמיזא. הקסר מחזיר את היהודים למקומם ופטמילך נדון למיתה וכמניץ לגלות. מעמד היהודים בימי מלחמת שלשים שנה. החצרון היהודי²¹⁸ בת שבעי מתנשא לגרף בשם יעקב טרויֶנבורג. עלילת דברים על ר' ליפמן העלר בעל תוי“ט ויציאתו מביהם לפולין. שמד הקוזקים בכל מדינות פולין וליטא הרגת החסיד ר' שמשון מאסתרופול יום הרגת ר' יחיאל מנמרוב כ' סיון הוקבע לתענית צבור. קינות ר' שבתי כהן ור' יו”ט ליפמן העלר על חרבן זה. זריזות ועד הארצות בדבר תקנות העגונות ותקון יחס היתומים. הנדיבות המופלגת של יהודי כל הארצות בהכנסת פליטי השמד אל בתיהם בכלכלת כל צרכיהם ובפדיון שבוייהם מיד התתרים. תעלולי סרדיוטי צבא פולין ביהודים בבוא השוודים אל ארצם, ס' שולחן ערוך נעשה מרכז לתורת גאוני הדורות. ר' יהושע פאלק הכהן בעל ס' מאירת עינים. ר' יום טוב ליפמן העלר וספריו החשובים. ר' יואל סירקש וטיב ספרו בית חדש. ר' דוד הלוי בעל טורי זהב ואחיו ר' יצחק הלוי. ר' מרדכי יפה בעל ס' הלבושים ור' מאיר – מהר“מ – לובלין. ר' שבתי כהן בעל שפתי כהן על ש”ע. ר' משה לימא בעל ס' חלקת מחוקק על ש“ע אהע”ז. ר' שמואל בעל ס' בית שמואל על אהע“ז. ר' אברהם אבלי גומבינר בעל מגן אברהם על ש”ע א“ח. ר' משה רבקש בעל ס' באר הגולה על ש”ע. ר' ש’מואל א’ידלש – מה’רש’א' בעל ספרי חדושי הלכות וחדושי הגדות על כל התלמוד. אמתת טיב ש“ע. למוד המקרא ומשמרת הסגנון בפולין. ספרי הזכרונות לשמד הקוזקים ובראש כלם ס' יְוֵן מצולה לר' נתן נטע הנובר ההסתורי וספר המלים שלו בארבע לשונות. ר' מנשה בן ישראל הספרדי כשרונותיו ומדותיו ופתיחת שערי אנגליא לפני ישראל שעלתה בידו. אוריאל אקוסטא ומשוגותיו. ליאון די מודינא ופחדותו. י’וסף ש’למה ר’ופא מקנדיא ודרכיו. טיב הפלספה החדשה המתקרבת אל שיטת היהדות. ברוך שפינוזא עיקרי שיטתו ומתכוּנתו אל ישראל ואל היהדות. ליאון טמפלו שם את מלאכת המחשבת למשמעת פתרון המקרא וההלכה. ר' בנימין מאספמיא ור' דוד די לארא עורכים ספרי מלים לתלמוד. אורוביו די קשטרו חולק על שפינוזא. ר' ישעי' הורויץ בעל ס' שני לוחות הברית מטה אל הקבלה את לב גדולי ההלכה ור' אברהם די הירירה מטה אליה את לב האנוסים אשר בהולנד. שבתי צבי המתאַמר למשיח ודרכיו בימי נעוריו. מעשיו בסלוניקי בקהירו ובארץ ישראל. נתן העזתי נביאו ושמואל פרימו סופרו שופך רוח עועים על כל קהלות אירופא בתעתועיו. עוקר את התלמוד ומבטל את המצוות. נתפש בידי הפקידות מובא לקושטא נמסר למלכות. ונאסר בבית האסורים ממיר את דתו בדת האישלם מפחד השלטן מתעה את היהודים ומתעה את המושלמנים. עיני ישראל נפקחות. תעלוליו האחרונים מתגרש ומת. הזונים אחריו מוסיפים סרה. גרוש מוינא וגרוש ממדינות צפון אפריקא הסרות למשמע אספמיא מוקדי אש לאנוסים באספמיא ובפורטוגל. קנאת סוחרים ודבות שוא ותגרות על היהודים באיטליא. הסופרות החכמות שרה קופיא ודבורה אסקרלי מתרגמות פרקים מספרות ישראל איטלקית. הרב שמחה לוצאטו כותב סנגוריא נמרצה על הסוחרים היהודים בלשון איטליא. הסוחרים הנוצרים מתחזקים בוונדיג ובצרפת להשליח את האספסוף ולעולל עלילות על היהודים אך יד הממשלות היא עם ישראל. החוֹרי הגדול פרידריך וילהלם מושל ברנדנבורג אוסף אל ברלין חמשים משפחות מגולי וינא וגומל חסדים ליהודי ארצו ור' אלי' גומפרץ רב לעיר אמריך איש עצתו. שרים וסופרים באנגליא הולנד וּדניא מדברים גדולות על התורה ועל ישראל. רבים מחכמי העמים והפלסוף ליבניץ בתוכם מכבדים את תורת הקבלה. ושנים ממלכי שוודן מחבבים את דת הקראים בהיותה דומה לדת לותר בעיניהם. ויוהן בוכסטורף איש בזל הוציא את הקונקורדנץ ועוד ספרים לתועלת למוד לשון עֵבר ויוחנן בוכסטורף השני תרגם את מורה הנבוכים ואת הכוזרי רומית. והחכם וילהלם סורנהויז הנידרלנדי תרגם את המשנה בבאורי רמבם וברטינורו בשפת רומי. ויאהב אהבה עזה את התורה ואת ישראל. והסופר וילפר הגרמני הטה את לב הממשלה הפרוסית לאסור את מלת “וָרִיק” שבתפלת עלינו ולהפקיד עליה שומרים בבית הכנסת. והסופר הגרמני וַגֶנְזַיל שתרגם את דברי הוכוחים רומית השתדל להושיב מבקרים נוצרים על ספרי ישראל הנכנסים. אייזנמנגר הגרמני הוציא ספר מלא רעל על ישראל ושמואל אופנהים הטה את לב הקסר להחרים את הספר ולשום עליו מסגר. סופרי ישראל יצחק ביבא ויצחק קורדוזו כותבים ספרי סנגוריא מלאי עוז. כריסטיאן אגוסט מושל פאלץ קובע ענש גדול על כל מעולל עלילת דם על היהודים. הכמר יעקב בסנז כותב ס' דברי הימים לישראל בעין טובה. ופרופיסור ואלף איש נוצרי כותב “מערכת ספרי עבר”. גדולי הדור הם חכם צבי ר' חיים בנבנשתי בעל ספר כנסת הגדולה ר' חזקי' די סילוא בעל ס' פרי חדש ר' חיים יאיר בכרך בעל ס' חוות יאיר. ר' דוד ניטו בעל כוזרי שני. ר' יהודה ליאון בריאל באיטליא. ר' דוד אשכנזי בעל קורא הדורות הגאון ר' יחיאל היילפרן בעל סדר הנדיבים שמשון וורטהים²¹⁹ שמואל אופנהים והרב ר' דוד אופנהים בעל אוצר הספרים המפורסם. וכנגדם המסיתים השבתאים יעקב קירידו שהמיר את דתו מרדכי איזנשטט יהודא חסיד מדובנא חיים מלאך ששניהם הלכו לירושלים בקהל גדול ואחריתם המרה. נחמי' חיון המסית השבתאי תעלוליו וזיופיו מתפרסמים ביד המקובל ר' יוסף אירגז, מחלוקת גדולה בשלו בין האשכנזים והספרדים באמשטרדם חרם רבני כל הארצות עליו ואחריתו. החסיד ר' מ”ח לוצאטו שיריו וספריו עסקו בקבלה מביא את הרבנים לידי ערעור עליו ערך הנעלה של ספריו לישרים תהלה ומסלת ישרים. מחלק ר"י עמדן על ר' יונתן איבשיץ בדבר הקמיעות. גרושים באוסתריא וביהם ומועקות בהמבּורג. דעת הלשונות ונגיני בכלי שיר בבתי ישראל באשכנז. טובת עין מלכי פולין ושריהם בישראל ושנאת המות להם של הכמרים העירונים והאספסוף. פרעות ועלילות משיסות ומהלומות באחרית ימי מלכות פולין. המתעתע הנוכל יעקב פרנק ועדת מרעיו. דילטוריותיהם על התלמוד ועל ישראל והתנצרם. הנוצרים מכירים שקריהם ומעבידים אותם בפרך. אבדת השבתאים והפרנקים מתוך הקהל. מעמד הדעת והמוסר בארץ אשכנז ופולין.

5520 – 5395

ובשנים ההן אשר שבעו פליטי ספרד עשר וכבוד בממלכת הולנד, שבעו אבותינו באשכנז בוז ומכאובים וָרִיש מיד הגוי אשר בקרבם יָשָבו. בכל הממלכה הגדולה ההיא וגם בארץ ביהם הנספחה אליה, לא היו ליהודים בלתי אם ארבע קהלות גדולות. מספר נפשות קהלת פראג היה עשרת אלפים. בפנקפורט על נהר מַיִן כחמשת אלפים, בוינא שלשת אלפים וּבְוַרְמַיזא כאלף וארבע מאות נפש. ויתר הקהלות היו קטנות ודלות מאד. והאיבה לבני ישראל אשר גברה בפרנקפורט ובורמיזא מבכל יתר ערי אשכנז נשקפת מתוך “חוקת מושב היהודים”²²⁰ אשר חקקו ראשי העיר. את חוּקי נזירי הקתולים שנואי נפשם בדבר היהודים חדשו וירחיבו ויוסיפו עליהם הלותרנים הנאמנים. ויגזרו לבלתי הראוֹת איש יהודי בחוצות העיר, מחוץ לגרות, בלתי אם לצרך גדול. וביום חג נוצרי או במקום חתונה נוצרית, או ביום בא אל העיר איש מגדולי המלכות לא יראה יהודי גם לצרך גדול. שני יהודים אל ילכו צמדים יחדו בחוצות העיר. גם בהיותם מבית לגרות יש להם למנוע כל שאון ולהלך אט. אין לאיש יהודי לתת מקום ללון לאחיו העברי אף כי חולה אָנוש הוא, בלתי אם ברשיון מפורש מיד זקני העיר. אין ליהודי לקנות מיני מזון בשוק, עד אם כלו כל הנוצרים לקנות די צרכם. מלבד אות הדראון אשר אין להם להסיר מעל בגדיהם יש להם לשום אות דראון גם על בתיהם, וזה דבר האות אשר על הבתים: תלה יתלו ממעל לפתח הבית למראה עין כל עובר שלט אשר צורות זרות ורעות מראה מחוקות עליו, ולכתוב עליו את שם בעל הבית, ולטפול שם מעורר זוועה, אשר ישיתו עליו זקני העיר יהודי פלוני לבית התנין, יהודי פלוני לבית הבצלים, יהודי פלוני לבית החמור. וכל האיש הנאסף על קהלת פרנקפורט ברשיון זקני העיר, יש לו להשבע שבועות האָלה כי לא יפול דבר ולא יגרע כחוט השערה מכל חוקי הבשת האלה.

אך נראים הדברים כי חוקים אלה לא היו לפי רוח הקסר מַתְיָא, וכי רעים היו גם בעיני ארכיבישוף מגנצא ובעיני הגרף המושל במדינת הֶסֶן־דַרְמְשְטַט, וכי בגלל זה רפתה גם רוח זקני העיר, ולא הרבו לדקדק במשמרת חקי עמל אלה. וילָווּ אזרחי העיר והאמניות²²¹ – אשר רוח רעה היתה שלוחה זה כמה ביניהם ובין זקני העיר – על סוד הזקנים המתרפים למלא אחרי חוקת מושב היהודים ויתיצב בראש הדמונים האופה וינְצֶנְץ פֶטמילך, ויתגודדו יחד על גרות היהודים להבקיע לבוז את רכושה ולגרש את יושביה מן העיר. ויעמדו היהודים על נפשם, וישיבו מכות גדולות אל חיק בוזזיהם אך מעט מעט עיפה נפשם אל האספסוף ההולך ורב, ויגברו עליהם פֶטמילך וחֶבר המרֵעים ויפרצו את העיר, ויפוצו ויפשטו בחוצות הגרות, ויבוֹזו את הבתים וישחיתו ויתעיבו ויעשו נבלות ויגרשו את בני ישראל משבת בעיר (כ"ז אלול 5374 – 1614). השערוריה אשר נעשתה בפרנקפורט, ביד האופה פטמילך ואנשיו. נעשתה בעיר ורמייזא ביד הפרקליט דוקטור כמניץ ואנשיו. אחרי אשר פרצו פרצות בבית הכנסת העתיק מאד ויתעללו בקברי ישראל, שמו מיצר על חומת הגרות לבלתי תת להם אף להביא אכל להם ולטפם עד כי צר להם מאד, ויעזבו את העיר – בשביעי של פסח (5375 – 1615). ויאספו את הגולים ההם הארכיבישוף מגנצא והגרף המושל בהסן־דרמשטט ויתנו להם מקום לשבת בעריהם ובכפריהם כל ימי גלותם. ושתי הגלוּיות האלה לא היו לרצון לשני סודי זקני הערים²²² ההן וידבר סוד זקני ורמיזא בלט אל החוֹרי²²³ פרידריך מושל מדינת פלץ²²⁴ ויבא אל עיר ורמיזא בחיל רכב ופרשים ובמחי קָבל וַיַכְנַע את שאון האספסוף ויאסוף את כמניץ בכלא וַיַשְבֵת אותו מהיות עוד פרקליט וַיְגָרֶש אותו ואת ראשי הבריונים, אשר שתו ידם עמו מן הארץ לבלי שוב אליה עוד. ומקץ תשעה חדשים פקד הקסר על זקני ורמיזא וישיבו את הגולים למקומם ומקץ עוד שני חדשים השיבו פקידי קוּרמיינץ ודרמשטט במצות הקסר, את גולי פרנקפורט לנויהם בתרועת חצוצרות תוף וחליל ואת ראשי המתגודדים שפטו משפט שודדים רוצחים, ואת פטמילך תפשו ויבתרוּ אותו לארבעה בתרים ויתלו אותם על העצים. ועל יושבי פרנקפורט נתן ענש לשלם תשלומי נזק לגולים, מאה וחמשה ושבעים אלף פלורין. ויעשו בני ישראל יושבי פרנקפורט את יום העשרים לחדש אדר, יום שובם אל העיר יום משתה ושמחה ויום צום מלפניו, ויקראו לו פורים וינץ²²⁵. והקסר חדש את פני חקת היהודים בעיר פרנקפורט וַיָסַר מעליהם את יד זקני העיר אשר מלאה עד היום ההוא לגרשם כטוב בעיניהם. אך לעומת זה שם בעצת הישועים חק ומספר אשר לא יעבור לחתוּנוֹת בני ישראל ותכה רוח אבותינו מאד על החק הרע הזה.

ואף כי גם חוקת המושב המחוּדשת לא היתה לנחת ולרווחה לאבותינו, היה עצם דבר פקודת הקסר, השופטת משפט מות את שולחים יד בבני ישראל והעונשת את העיר, אשר בתוכה נהיתה השערוריה כסף רב ועצום מאד, קול האות הראשון לעמי גרמניא כי קרבו הימים, אשר לא יהיה עוד ישראל כרמש לא מושל בו לכל בזוי בגוים. וגם אם קָשה תקשה עוד עליהם יד ממלכת הארץ הנה יד האספסוף הגסה והמגאָלה, וגם יד שלטון זקני הערים צרי העין, מסולקת תהיה מעליהם. ראשית פרי הפקודה ההיא היתה כי לא כבדה על ישראל יד מלחמת שלשים השנה מאשר כבדה על יתר יושבי הארץ. ותקטן עוד זאת ויפקדו הקסרים פרדיננד השני ופרדיננד השלישי, אשר הכירו את כשרון בני ישראל ואת חריצותם למצוא מוצא לכסף למגניהם הנאמנים בעת צר ומלחמה, מקרב עשירי ישראל, יהודים חצרונים אשר יהיו המוציאים והמביאים בעסקי הממונות בחצר הקסר. ויפרקו מעל החצרונים האלה ומכל אנשי בתיהם את עול החוקים העמוסים על יתר היהודים. מעל כל החצרונים גידל פרידננד השני את יעקב בת־שבעי מעיר פראג, וישא את ראשו בין שרי המלוכה וישיתהו לגרף וישם לו שם גרף יעקב לבית טרוֹינבוּרג. את כבודו הגדול בעיני אדוֹניו שם בת־שבעי־טרוינבורג, לכלי חפץ בידו להרחיב לעמו ולהיטיב את גורלו. ויהי בעת אשר נרעשה עיר פראג עד היסוד בה וכל בתי יושביה נשסו, לא נגעה אף אצבע קטנה בישראל לרעה (5381 – 1621) כי צוה הקסר לשום משמר על גרות היהודים להגן עליהם מכל פגע. על כן שמו אנשי קהלת פראג לחוק להם ולזרעם לעשות את יום ארבעה עשר לחדש מרחשון יום הבקע העיר לפני חיל הקסר ליום משתה ושמחה, אחרי יום צום לפניו, מדי שנה בשנה. ותחת אשר עד העת הגלו היהודים גולה אחרי גולה מעיר וינא, עיר ממלכת הקסר, יחד להם פרדיננד השני, למרות תלונות זקני העיר, גבול מושב מרווח במקום הנקרא כיום ליופולדשטט. וימלא את ידם לבנות בית הכנסת.

ויהודי ביהם קבלו עליהם להעלות בכל שנות המלחמה ארבעים אלף פלורין אל גנזי המלכות. והעריכו ראשי הקהלות את איש כערכו להרים את תרומתו אל המס הגדול הזה. ורבנו יום טוב ליפמן העלר רב לקהלת פראג, הנחשב לראש רבני ביהם, יושב אז בראש סוד המעריכים. ויקומו אנשי בליעל אשר חרה אפם בו על העדיפו להעריך אותם מאשר היה טוב בעינם הצרה, וילשינו אותו אל הקסר כי המעט מן הרב הזה כי עושק דלים הוא, בהעמיסו עליהם את עֹל כל משא המס, אשר הוא פורק מעל צוארי העשירים, הנה דוֹבר הוא סרה גם על הדת הנוצרית. ויובא רבנו הנעלב עירה וינא ויותן אל בית הסהר, אשר הפושעים הנבלים אנשי הדמים והזמה אסורים שם. וכאשר עלתה בידי השר יעקב טרוֹינבורג וחבריו להעלותו משם, ואחרי הצטדקו לפני שופטי נפשו, לא השיב הקסר מעליו אפו וישם עליו ענש עשרת אלפים פלורין ויאסור עליו מהיות רב בארצות ממשלתו (5389 – 1629). ויצא רבנו יום טוב ארצה פולין²²⁶. השטנה הזאת עכרה את רוח הקסר האדוק, ויאמר לגזור על יהודי מדינות ארצו לבא מדי שבת בשבתו לשמוע את דברי כמר קתוליקי אשר ידבר על לבם להתנצר. אך המהומות אשר התרגשו לבא בעת ההיא בימי המלחמה החזקה, לא הניחו מקום לגזרות כאלה להתחדש. בכל זאת לא עזב הקסר פרדיננד השני את חסדו מישראל. ובהגיע אליו השמועה כי נבוזו היהודים יושבי עיר מנטובה באיטליא בשאון המלחמה, אשר הגיע גם אל העיר הרחוקה ההיא, פקד כרגע במכתב לנציב המקום להשיב את הנדחים למקומם ולהשיב להם את הבזה אשר בזזו מהם.

ופרדיננד השלישי המולך תחת אביו (5397 – 1637) זכר לבני ישראל היושבים בארץ ביהם את אמונתם לבית אביו וימלא את ידם לשבת בכל ערי הארץ ההיא כטוב בעיניהם באין מחריד ולשלוח ידם בכל מלאכה. החוקה הזאת היתה אות לטובה כי ימים באים אשר תקצר יד הכמרים הקתולים והלותרנים להזיר את ישראל מן המלאכה המכבדת את בעליה ולהשאיר להם רק את עסק הנשך לבדו למען תת אותנו לבוז בעיני עם הארץ.

אולם בשנה אשר שככה חמת מלחמת השלשים שנה מעל כל העמים בארץ גרמניא טבור ארצות אירופא, התחולל סער גדול על ראש ישראל מירכתי הנגב. בערבות ארץ אוּקרינא, אשר נחשבה על מדינות פולין, היו משוטטים הקוזקים, עם רוכבי סוסים אכזרי ופרוע. ויהי בעלות יד הישועים בפולין בימי זיגיסמונד השלישי, וידברו על לב המלך והשרים להכביד ידם על הקוזקים לעזוב את דתם הנוצרית²²⁷ היונית ולהסתפח אל הדת הקתולית, ויהי כי לא שמעו הקוזקים ויתעמרו בם שרי פולין וישימו עליהם מסים ממסים שונים ויפקידו השרים את חוכריהם היהודים עליהם לנגוש מהם את המס. ומהיות המקומות ההם רחוקים מארץ פולין, מושב הרבנים הגדולים אשר הדריכו את עמם לתורה ולמוסר להתהלך עם הנכרי בשלום ובמישור, נמצאו בתוך היהודים אנשים אשר העוו את דרכם ויתנשאו על הקוזקים ותהי עברתם שמורה על היהודים ויהי היום ויודע לראש הקוזקים ושמו חמיל²²⁸ כי גלה היהודי התקיף זכריה סוֹבילנסקי את אזן אדוניו שר צבא פולין היושב שם על דבר המזמה אשר חמיל ראש הקוזקים חורש עליו להצמית אותו ואת כל מחנהו, וחמיל איש עשיר כבד מאד במקנה, גבור מלחמה ועריץ חנף ואכזר, וימלא חמת נקם אף כי איש אחר מן המשפחה היהודית ההיא, יעקב סובילנסקי אוהבו היה ומציל נפשו ממות. ולא ארכו הימים ויכרות חמיל ברית עם התתרים, אויבי הקוזקים מאז, וַיַשְלֵם עמם ויחלצו יחד למלחמה להנקם מאויביהם הפולנים ומאנשי מעשיהם היהודים ויפשטו על הערים אשר בין כיוב ובין פולטַוָא ויעשו הרג ואבדן באלפיהן, ואלפי נפשות נפלו שבי ביד התתרים. בעת ההיא מת וְלַדִיסְלַב מלך פולין (5408 – 1648), ותרפינה מוסרות צבא הממלכה, ומעט הפחד אשר היה עוד על פני חמיל סר מעליו ותחזקנה ידיו. אז פרצו הקוזקים ואנשי בריתם אל ערי אוּקרינא ואלין ופודוליא ומרבית יושבי ערי הנגב היו רוסים בעלי דת יונית. ויהי הנקל להם כי לא עמדו למעוז לבני עירם היהודים והפולנים ויהיו זרוע לבעלי דתם הקוזקים ויפתחו לפניהם שערי עירם ויכינו שם הקוזקים טבח נורא אשר לפניו לא היה כמהו בבני ישראל היושבים בערי המדינות ההן, ויהי המעט מהם ההרגה הגדולה ויתעללו בחללי ידם באכזריות פראי אדם, אשר לא נשמעה עוד כמהו. בעלות יוהן כזימיר על כסא ולדיסלב אחיו ובהשלימו עם הקוזקים (5409 – 1649) שקטה הארץ שנה אחת וארבעה חדשים. אחרי כן (5411 – 1651) הפר חמיל את בריתו ויפשוט על פולין וַיָשָב וַיִרֶב את חללי ישראל בכל מקום בואו ולאחרונה שת ידו עם הרוסים ויבאו ויחנו במערב פולין ובמדינת ליטא ותהיינה קהלות הארצות ההן למשסה ולמבוכה ויושביהן מכי חרב ותהי קהלת וילנא הגדולה לשַמה כי את מקצת יושביה אכלה החרב ומקצתם נסו אל נפשם (5415 – 1655) ותחרבנה בשנות הרעה ההן קהלות למאות ובתוכן הקהלות הגדולות והנכבדות נמרוב, טולצין, אוסתרוג, דובנא, בראדי וילנא. ומספר החללים עלה לכמה מאות אלפים וגם גאונים אדירי תורה וחסידים אנשי שם היו בתוך החללים. וקהלת עיר נמרוב הבצורה היתה מן הקהלות הראשונות אשר שתתה את כוס החמה. ורב העיר וראש הישיבה היה “הגאון רבי יחיאל מיכל בן הגאון רבי אלעזר, שהיה יודע כל התורה כלה בעל פה ובקי היה בכל החכמות בעולם”. ויהי בשמעו את שֵמע המשחית ההולך וקרב ויאסוף את עדתו ביום השבת ויאזור אותם לבלתי פדות את נפשם בעבודת אלהים אחרים, וישמעו אליו וגם הוא ואמו הֻכו וימותו בבית הקברות אשר שם חכו למוֶת. ויהי מות ישרים זה למופת ליתר הקהלות אשר הערו גם הם את נפשם למות מות קדושים מחיות חיי נבלים. ויכן הרב המקובל החסיד הנעלה רבי שמשון מאוסתרופולי את לבו ואת לב שלש מאות איש אשר אתו, לקדש את השם וילבשו בגדי מתים ויתעטפו בטליתותיהם ויצאו כלם אל בית הקברות ויתנו שם את נפשותיהם הטהורות כפר תורת אלהי אבותיהם אלהי ישראל, ויען כי הטיף אבי יחיאל מיכל הכהן בקהל עם לאמץ את לבם, כבדו גאוני פולין ורבנו שבתי כהן בראשם אותו ואת קהלתו לשום את יום העשרים לחדש סיון יום עבור הקהל הקדוש ההוא בחרב ליום צום ומספד וזכרון אֵבל לחללי כל הקהלות אשר נהרגו בכל שנות השמד הנורא ההוא וישימו את הדבר הזה לחוק לכל יושבי ערי פולין וליטא בועד הארצות אשר נועד אחרי אשר נחו מעט מאויביהם בראשית ימי המלך יוהן כזימיר (5410 – 1650). והגאונים רבנו שבתי כהן בן אחי אבי רב יחיאל מיכל ורבנו יום טוב ליפמן העלר יסדו קינות וסליחות ליום זכרון אבל העם ההוא.

אולם לא דברי נהי על התלאות אשר עברו ואין להשיב, היתה תעודת הועד הזה, כי אם לחבוש את שבר החיים אשר הם חיים עוֹד למצוא תחבולות להתיר מכבלי העוגֶן את אלפי העגונות אשר לא ידעו אנה באו בעליהן אם נפלו בחרב או אם מתו בַדֶבֶר, בַקֶרח וברעב, או אם הלכו שבי ואחיהם הרחוקים פדאום, ולמצוא דרך לבנות ישראל אשר כבשו אותן הקוזקים לנשים ואחרי כן מצאו להן ידים להמלט על נפשן ולהגיע למקומן. הן את יד הגברים והנשים, אשר נִצרו הקוזקים וימלטו וישובו למקומם מִלֵא המלך יוהן כזימיר לשוב אל דת אבותם. אך רבים היו מאד הילדים והילדות אשר לא ידעו להגיד מי הם הוריהם ותכבד מאד מאד העבודה לברר את מולדת הקטנים. אך רבותינו הנאמנים גדולי הדור הרבו לדרוש ולחקור לבדוק ולבקר ויצלח חפצם בידם ויקחו קמעוֹת²²⁹ ויכתבו לכל ילד וילדה את שם אביהם ואמם אשר בדקו ומצאו, על גליון קטן ויתפרו את הגליון בקמיע ויתלום על צוארי הקטנים ויזהירום לבלתי המש את הקמיע מעל צואריהם למען אשר לא יתחתנו אחרי אשר יגדלו איש באחותו ואשה באחיה או ביתר הקרובים האסורים להתחתן בם. בטורח הזה אשר נשאו גאוני הועד ופרנסיו בארך רוח, בשום שכל, באהבה וברצון הוכיחו כי היו כאב לעמם העשוק והרצוץ.

וכאשר הפליאו גדולי ישראל את חסדם לשארית הפלטה אשר בקרב הארץ בטרחם ובעמלם, ככה התראו בני ישראל יושבי יתר הארצות, כאחים דבקים מבטן ומלֵדה בגופם ובממונם, לפליטי אחיהם, פליטי פולין האובדים והנדחים, הרעבים והערומים אכוּלי החֹרב והקרח אשר מלאו כל הדרכים וכל השפיים. הספרדים באמשטרדם אספו אליהם שלשת אלפי נפש אשר נמלטו מארץ ליטא מפני הקוזקים והרוסים ויאכילום וישקום וילבישום וינעילום ויכלכלום בכל מחסוריהם ביד נדיבה ובעין טובה מאד. ובני ישראל יושבי איטליא הקדישו גם הם כח רב וכסף רב לאחיהם השדודים להרחיב להם בצרתם בכל לבבם ובכל נפשם. ואנשי ליוֹרנוֹ קבלו עליהם להרים את הרביעית ממשכרתם לבני עמם אשר בפולין לחלץ אותם מענים. וגם היהודים אשר בגרמניא ובאוסתריא, אף כי יד מלחמת השלשים שנה היתה לרע מאד בכיסם, כלכלו את אחיהם פליטי פולין הנמלטים אליהם באהבת אחים. לבד מן הפלטים רבו גם שבויי החרב כי ברית כרתו הקוזקים עם התתרים בראשית ימי השמד כי שבי האדם יהיה לתתרים. ולא התהלכו התתרים עם שבוייהם כאנשי בריתם הקוזקים האכזרים, כי הקלו את ידם מעליהם וידברו עליהם טובות. את השבויים האלה אשר מספרם היה כעשרים אלף הוליכו התתרים דרך קרים אל ממלכת תרכיא שם קדמוּם אחיהם הספרדים ברחמים רבים ויפדום יושבי קושטא עיר המלוכה ויושבי סלוניקי הקהלה הגדולה והנדיבה, ויושבי יתר ערי תורכיא במחיר רב מאד וישביעום מטובם. לפדיון הגדול הזה הרימו גם קהלות וניציאָה ורומי את תרומתן ברחב יד ובלב שלם. וכמעשה נדיבי ישראל בתורכיא עשו גם נדיבי מצרים וברבריאה את השבויים המובאים ביד שוביהם התתרים שמה. לרגלי התרומות הגדולות והעצומות האלה נשכחו מלב הנדיבים עניי ארץ ישראל ויגדל שם המחסור מאד וישלחו שליח לארצות אירופא ויפקדו היהודים הארופים גם את אחיהם אשר בארץ אבותיהם ויתנו גם הם את חקם כתמול שלשם.

אולם המכות אשר הכתה עדת ישראל בארץ פולין לא מהרו להרפא כי מלבד הקוזקים והרוסים אשר שמו את הארץ ואת קהלות יעקב אשר בתוכה לחרדה, פשטו גם הַשְוֵדִים על פולין למלחמה ויציקו מאד לערי קראקא ופוזנא ולבנותיהן וליהודים אשר בתוכן. ותקטן עוד הרעה הזאת ויוֹצא הרשע צרניצקי שר הצבא דבה על היהודים כי נכונה ידם בסתר עם השוֵדִים. ויחלו אנשי צבאו הפולנים לקצוֹת ביהודים להחריב בתי הכנסיות ולקרוע ספרי תורה כמשפט הקוזקים. אולם עין המלך יאן כזימיר ושריו היתה טובה בישראל ובפרשת ברית השלום אשר כרת עם הקוזקים שקד לשום את זכות היהודים להאחז בכל גבול אוקרינא ובנותיה ולחכור שם נכסים לתנאי מפורש. כי לעומת דבת הכוזב האכזרי ומעללי משרתיו הרשעים באה אל יד המלך הנכבד עדות חתומה ביד ששים איש משרי פולין וליטא, כי תחת אשר העירונים הפולנים בעיר ויטבסק בגדו במולדתם בימי מלחמת השוודים ויפתחו את שערי עירם לאויב, השליכו היהודים יושבי העיר ההיא את נפשם מנגד בשום אַלכסי מיכאילוֹויץ מלך מסקו מצור עליה ויגוננו עליה בזרוע כחם שכם אחד עם השרים הגבורים וינהלום במזון ובצדה בסוסים ובמספוא ויתענו בכל אשר התענו הם²³⁰.

ואף כי לא במהרה עלתה ארוכה לַשֶבר אשר הָשבר ישראל בגופו בכבודו ובעשרו בממלכת פולין בידי הקוזקים, ושנים רבות עוד עברו עד אשר שבו העצמות הנפזרים לקרבה עצם אל עצמו בכל זאת לא נבקה רוח התורה בכל העת הרעה ולא כבתה גחלתה. האסוּפה אשר נחתמה בפולין בידי רבנו משה איסרלש, הלא הוא שלחן הערוך, הדומה בכמה פנים לאספה הגדולה אשר נחתמה בבבל בידי רב אשי ורבינא, נתן ענין רב מאד לרבותינו הנהדרים שבפולין הדומים בכמה פנים לרבותינו האמוראים והגאונים אשר בבבל בכל טעמם, חפצם ותכונת סדריהם. קרוב ומהר אחרי מות רמ“א כבר קמו מימינים ומשמילים בדבר ספר שלחן ערוך. רבנו מרדכי יפה, (מ' 5372 – 1612), יליד ארץ ביהם ורב בגרודנו לובלין ופוזנא, ואשר מלבד גדלו בתורה עסק גם בהנדסה ובפלספה, היה תלמיד מוּבהק לרמ”א. ובכל זאת לא ישר בעיניו ספר שלחן ערוך על בלי תתו טעם לפסקי הלכותיו ויחבר כסדר ספר זה את ספר הלבושים²³¹ אשר בו הרחיב את דבריו. ור’בנו מ’איר מלובלין – מהר"ם לובלין (מ' 5376 – 1616), בעל ספר מאיר עיני חכמים על התלמוד, ותשובות, ורב הגליל בקראקא ואחרי כן בלבוב לא מצא חפץ, גם בשלחן ערוך²³² גם בלבושים²³³.

הראש והראשון אשר עמד לגואל חזק לשלחן הערוך היה רבנו הגדול רבי יהושע פלק²³⁴ הכהן (מ' 5374 – 1614) תלמיד מבהק לרמ“א ורש”ל. בת העשיר רבי ישראל אידלש פרנס לקהלת לבוב, המופלג בצדקת פרזונו ובנדבת ידו²³⁵, היתה לו לאשה. ויתנדב חותנו ויתן לו בית גדול ורחב ידים מאד לבית ישיבה, שם ישבו חכמי תורה אשר את צרכי כלם ספּק הנדיב ביד רחבה לקחת תורה מפי חתנו הגאון. ויהי רבנו יהושע הכהן ראש לישיבתו ורב לקהלת לבוב. אולם כאשר ארכו לו הימים פרק את עול הרבנות מעליו וישם את כל לבו אל ישיבתו. וחותנו הנדיב מכלכל אותו ואת ביתו בכל מחסוריו. הגאון הזה חבר את ספר דרישה ופרישה על ארבעת הטורים ואת ס’פר מ’אירת ע’ינים – סמע²³⁶ – על שלחן ערוך חשן המשפט. ותיקר לו מאד תורת רבו רמא עד כי שקל בפלס כל הגה וכל מלה אשר יצאה מפיו בהגהותיו²³⁷, וספרו זה אשר הודפס בצד חשן המשפט הוסיף כבוד ועוז לשלחן הערוך הרבה מאד. גם הבקרת החמורה אשר בקר רבנו יהושע פאלק את הלבושים הרחיב מקום לשלחן הערוך לפוץ בין העם בלי מעצור.

כמעשה רבנו יהושע פאלק, אשר בכל היותו תלמיד גם לרמא גם לרשל הכריע בין שניהם, ויט אחרי רמא ואחרי שלחנו הערוך, עשה גם הגאון רבי בנימין אשכנז בעל ספר משאת בנימין אשר גם הוא היה תלמיד שניהם. וידבק גם הוא בספר שלחן ערוך מעשה ידי רבנו יוסף קארו ורבנו משה איסרלש, ויחרוץ את משפטו כי שני גאונים אלה “הם עמודי עולם ומימיהם אנו שותים”²³⁸ ומספר הלבושים נטה לבו²³⁹.

ורבנו יום טוב ליפמן העלר (מ' 5415 – 1654) אשר עברה עליו כוס חמת הקסר פרדיננד השני לרגלי העלילה אשר התעוללה עליו, היה יליד עיר וַלֶרְשְטֵין במדינת בַוַרְיָא הגרמנית. את ראשית תורתו לקח בפרידבורג מפי הרב רבי יעקב גינצבורג ובפראג מפי רבי לֵוָאי – מהר"ל' מפראג – ראש הישיבה ומפי רבי אפרים לונטשיץ אב בית דין. וימים רבים אחרי כן היה לרב בעיר הגדולה הזאת, אחרי אשר כבר היה רב בעיר ניקולשבורג ובעיר וינא. ובהמלטו מביהם ארצה פולין כהן בראשונה בעיר נמרוב ובעיר ולדימיר – לאדמיר – ואחרי כן נִתן כתר רבנות קראקא על ראשו בשנת הארבע וששים לימי חייו (5403 – 1643). משנת הרב הזה היתה סדורה בידו כמעט עוד בימי ילדותו. בתחלה שם את כל לבו אל המקרא לדעת אותו באר היטב מראשו עד סופו. תוצאות למודו זה הוא ספרו צורת הבית אשר כתב לפרשות ספר יחזקאל האחרונות. אחרי כן הקדיש את מרבית כחו אל ששת סדרי המשנה ויכתוב להם פתרונים, בתבנית תוספות רבותינו הצרפתים אשר לתלמוד, אשר קרא להם על שמו “תוספות יום טוב”²⁴⁰ ואחרי כן שם את פניו אל התלמוד. ויבחר בפרוש ר’בנו א’ש’ר – ראש – אשר הוא הוציא את תמצית דברי התלמוד. ויכתוב רבנו יום טוב באורים לדברי ר’בנו אָ’ש’ר, אשר קרא להם מעדני יום טוב ולחם חמודות. ויזכו כל ספריו לשם ולתהלה, אך באורו תוספות יום טוב לסדרי המשנה, היה למורה נאמן מאיר עין בטוב טעם ובשום שכל המעמיד לרבנו יום טוב, אשר כגדול חכמתו רבה ענוותו²⁴¹, בכל דור תלמידים לאלפים האוהבים את זך לקחו.

מלבד זה היתה עינו פקוחה גם אל המקצועות האחרים. ויהי עוסק גם בהנדסה ובפלספה, במליצה ושירה, ויכתוב הגהות לספר גבעת המורה אשר לרבי יוסף בן יצחק הלוי המבאר לספר המורה, ויכר את ערך ספר מאור עינים לרבי עזריהו מן האדומים, אף כי רבו רבי לוואי דבר קשות על הספר הזה. ועל ספר בחינות עולם הנפוץ מאד כתב פתרונים, ושירי קינה ונהי יסד לקרא אותם בעשרים לחדש סיון וביום הכפורים לזכר נשמות חללי יד הקוזקים. ובהיותו תלמיד נאמן לרבו החסיד הזך והטהור רבי אפרים לונטשיץ, המטיף מוסר לעמו, ועם זה תלמיד לתורת רבנו אָשר, בחר במגלת המוסר “ארחות חיים לרבנו אשר”, ויתרגם אותה ללעז האשכנזי אשר ידברו בו המוני היהודים בפולין ובביהם, למען הפץ מוסר גם בין דלות העם.

גם רבנו יום טוב כלכל את כל דבריו על פי שלחן הערוך ויכתוב ספר, תורת האשם לבאר את ספר תורת חטאת לרמ"א ועל הלבושים כתב רבנו יום טוב ספר בקרת בשם מלבושי יום טוב.

ו“הרב הגאון הגדול בדורו” היה רבנו יואל בן שמואל סירקש, (מ' 5400 – 1640), הרב בעיר לוֹבוֹמלא בריסק וקראקא. תלמיד היה רבנו יואל לרבי שלמה בן רבי ליבש מלובלין²⁴². שם רבנו יואל יצא גם אל מחוץ לגבול ארץ מושבו, עד כי גם קהל הספרדים בעיר אמשטרדם פנה אליו בשאלותיו²⁴³, בכל היותו משיב תשובות לשואליו הקרובים והרחוקים, היה מבחר עבודתו להרביץ תורה בישיבתו בתלמידים אשר רבים מהם היו באוכלי שלחנו²⁴⁴. וה' היה עמו להאריך את ימיו, ולהרחיב את גבולו בעשר, ולתת לאל ידו ללמוד וללמד מתוך רחב יד ורחב לב יותר מששים שנה, אחרי אשר בימי נעוריו היה מחסור ומצוק מנת חלקו²⁴⁵. ודברי תורתו אשר למד לתלמידו במו פיו, ואשר העלה על ספר היו “מנופים בנפה וכברה, על פי שרש ההלכה ועקרה” ויט לבו מאד מאד מדרך הפלפול הבא, להראות אומנות פלפולים כמגדל הפורח באויר לטהר את השרץ²⁴⁶ ויזהר את “ילדיו ותלמידיו” מלכת בדרך הזה²⁴⁷. גם הוא כבד בכל לב את השלחן הערוך ואת יוסדיו, וידבר גבוהה גבוהה על רבנו יוסף קארו “כי האיר עיני כל ישראל בפאר בנינו בחבורו, ופתח לנו שערים שערי צדק ואמת – – להבין את דרכי הגדולים המחברים הראשונים והאחרונים”²⁴⁸ וכאשר העריץ את רבנו יוסף קארו גדל את כבוד רבנו יעקב ואת כבוד ארבעת טוריו. ויהי בהתבוננו כי בהיות כל עצם מלאכת ספר בית יוסף חקר ההלכות לשמן ולצרך גופן, ועל כן נבצרה ממנו לבאר בכל מקום את דברי בעל הטורים באשר הם שם, ויקם רבנו יואל למלא אחריו ולהיות למליץ פותר את דברי הטור במקום אשר לא פתר אותם רבנו יוסף אשר עיניו היו רק אל עצם חקר ההלכה בכללה ובפרטיה²⁴⁹ ועל החדשים אשר חדש רבנו זעיר שם זעיר שם מדי בארו את דברי הטורים קרא לספרו המפרש הזה בשם “בית חדש”. ובכן שונה מאד תכונת ספר בית חדש מספר בית יוסף, כי תחת אשר אסף רבנו יוסף אל תוך ספרו את דברי גדולי כל הפוסקים אשר היו לפניו, למען הכרע ביניהם, לא אסף רבנו יואל אף את מקצתם כי לא כוון בביתו החדש להורות הוראות חדשות ולהכריע הכרעות חדשות ולא לעשות מעשה פוסק בספרו זה, כי אם לנהוג מנהג מפרש בא. ומעולם לא אמר לכונן את ביתו החדש על הריסות בית יוסף הקדוש בעיניו, חלילה וחלילה, כי אם לחזק כל בדק בבית יוסף ולבצר את מרום עזו בא רבנו יואל בספרו²⁵⁰. גם את מרבית מסכות התלמוד הגיה רבנו יואל והגהותיו ההן²⁵¹ המדויקות מאד עדות הן על עינו החדה הבוחנת כל קטנה המתעלמת מן העין.

משאר המקצועות החזיק מאד בתורת הקבלה, ויגזור אֹמר על “חכמת הקבלה שהיא מקור התורה ועקרה וכלה יראת שמים”²⁵² ועל הפלספה חרץ משפט קשה כי היא “המינות בעצמה, אשה הזרה שהזהיר עליה שלמה”²⁵³. את החנוך הראוי והמתוּקן בלמוד המקרא מראשו ועד סופו ואת הדקדוק העברי וגם את תחלת למוד לשון המדינה בבתי תלמוד תורה שחר מאד²⁵⁴.

ובחיר תלמידי רבנו יואל סירקש המובהקים וחתנו בעל בתו היה רבנו הגדול, רבנו דוד הלוי – ט“ז (5427 – 1667), יליד וולדימיר – לאדמיר – ונצר מגזע גאונים. בית אביו הנכבד, רבי שמואל בן הגאון רבי יצחק בצלאלש, ראה בילדותו נחת עשר וכבוד ואח אוהב דבק מאם היו לו אחיו הבכיר²⁵⁵ ממנו הגאון רבי יצחק הלוי²⁵⁶ אשר גם הוא היה מרבה ישיבה בלאדמיר עירו, בחלמא ולבוב מלבד רוב גדלו בתורה קבע עתים גם לתורת שפת אבותינו ויאסוף את פרי חקירותיו במקצוע זה אל שני ספרי דקדוק אשר כתב הלא הם ספר “שיח יצחק” וספר “ברית הלוי”²⁵⁷ הגאון המופלג הזה היה רב ומורה לאחיו רבנו דוד הצעיר ממנו ויאהב האח המורה הזה את אחיו ותלמידו אהבה עזה מאד עד כי נתן אותו עליון עליו וברחקו ממנו הריץ אליו מכתבים מלאים אהבה והמון געגועים ויקרא לו “אדני אחי חביבי, ידידי רדידי, צמידי חמידי, – – אהובי אחי, משיב רוחי ומחליף כחי” כי הכיר גאון זה את לב אחיו רבנו דוד כי זך וטהור הוא כעצם השמים “דוד הוא הקטן בעיניו, וגדול הוא בכל עניניו, חסיד ועָנָו” דבריו “דברי אלהים חייו אשר הם ערבים” על שומעיהם “בענוה ויראה הם נדברים – – בנחת נשמעים”²⁵⁸ אולם ככל אשר ראה רבנו דוד טובה ואהבה בבית אביו ובבית חותנו רבנו יואל אשר אהב אותו כנפשו ויתכבד בו, ככה היתה יד ה' בביתו כי בנים אחדים מתו עליו בילדותם²⁵⁹ ושני בנים חכמים וצדיקים ושמותם רבי מרדכי ורבי שלמה מתו באחרית ימיו על קדוש השם בהתגעש האספסוף בלבוב על בני ישראל (5424 – 1664)²⁶⁰. וגם את מחית ביתו לא מצא די מחסורו בצאתו מבית אביו ומבית חותנו עד אשר, אחרי היותו רב בפטליצא העיר הקטנה ובפוזנא, היה לרב בעיר אוסתרוג, אז עמד לו רווח כי כלכלה הקהלה הגדולה והעשירה בכבוד ובשפע רב אותו ואת ביתו²⁶¹ ואת “ישיבתו הגדולה והחשובה” אשר לא נראתה כמוה בקהלות האחרות²⁶². וחכמי הישיבה ההיא בראותם את דברי תורתו אשר עמו בכתובים ואשר מרוב ענוותו²⁶³ לא אבה להוציאם לאור הפגיעו בו עד כי נעתר להם למסור לדפוס את באוריו לשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה אשר קרא²⁶⁴ להם ט’ורי ז’הב – ט”ז – (5406 – 1646) וייקר שמו ושם תורתו מאד בעיני כל מורה הוראה בישראל עד היום. ויקומו דברי מליצת אחיו אוהבו אשר כתב עליו: “ויצא שם דוד בכל הארצות וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום”²⁶⁵. ואחרי אשר היתה קהלת אוסתרוג המלאה חכמים וסופרים לְשַמָה בידי הקוזקים היה לרב בלבוב וַיַרְבֵץ גם בה תורה רבה מאד.

ובאחרית המאה החמשים וארבע נעלה מעט מעט הערפל מעל קהלת וילנא ויתר קהלות ליטא ותחלנה אף הן להתנוסס באור תורה רב מאד ולהקים מִקִרבן גאוני עולם אשר לא היו נופלים מגאוני פולין. שני בנים היו לרבי משה כהן, דַיַן עיר פרנקפורט די מַיִן ורב לעיר דַנְהוֹזֶן, אשר יצאו מבית אביהם ויבאו אל ממלכת פולין. שם הבן האחד הוא רבי אלעזר, רב לעיר זלוטשוב, אבי הקדוש רבי יחיאל מיכל הרב לקהלת נמרוב אשר מת על קדושת השם. ושם הבן השני לרבי משה כהן הוא הגאון רבי מאיר אשכנזי, אשר על ארץ מגורי אבותיו נקרא כן. הגאון הזה, אשר אחרי כן היה לרב בראשונה בעיר אַמסטיבוֹב ואחרי כן בעיר בריסק, בחר בבואו מגרמניא בעיר וילנא למושב לו, ושם נולד לו בנו רבנו שבתי הכהן אשר קם למופת בישראל. המורה הראשון היה לו רבי מאיר אביו, וכאשר גדל הנער שלח אותו אביו לעיר טיקטין ללמוד תורה מפי הגאון רבי יהושע העשל, בעל תשובות פני יהושע ובעל ספר מָגִנֵי שלמה אשר כתב להשיב אחור את השאלות אשר הקשו בעלי התוספות על רשי. ויהי בשוב הבחור רבנו שבתי מבית רבו אל בית אביו גדול בתורה ומלא חכמה, נתן לו העשיר הנדיב רבי ואלף איש וילנא נכד רמ"א את בתו לאשה. וישקוד רבנו שבתי על תורתו יומם ולילה. ויכתוב באור רב ענין על טור יורה דעה ועל בית יוסף שעליו. ועד מלאת חמש ועשרים שנה לימי חייו כבר מצאה ידו להוציא לאור את באורו הדגול “שפתי כהן” לחלק שלחן ערוך יורה דעה (5406 – 1646) בעצם השנה אשר הופיע באור טורי זהב לרבנו דוד הלוי לחלק שלחן הערוך ההוא. ואף כי התעוררה קנאת סופרים עזה מאד על הגאון הצעיר לימים וכביר הרוח הזה²⁶⁶ בכל זאת לא ארכו הימים ויט לב כל ישראל אחריו ואחרי רבנו דוד הלוי. ואף כי השיג רבנו שבתי על דברי רבנו דוד אוהבו מאז בספרו אשר קרא לו נקודות הכסף אשר יצא לאור כשלשים שנה אחרי מות בעליו, והגאון רבי יואל נכד רבנו דוד כתב ספר מגני זהב להשיב אחור את השגות רבנו שבתי, בכל זאת היו שני גאוני ישראל אלה הכהן והלוי אוהבים נאמנים בחייהם וגם במותם לא נפרדו, כי כמעט מלאו שלשים שנה לשנת ראשית צאת ספרי שניהם איש איש לבדו הודפסו שניהם יחד בשם “אשלי רברבי” שלחן הערוך בתווך וטורי זהב מעבר מזה ושפתי כהן מעבר מזה. ולמן היום ההוא היו שני באורים אלה בעיני כל ישראל כתאומים אשר לא יפרדו.

והפרעות אשר התחוללו בעיר וילנא בהבקיע אליה הקוזקים והרוסים הבריחו גם את רבנו שבתי וביתו ממקומו וַיָנָס וַיָנַע וַיָנָד ממקום למקום עד בואו לעיר הֶלישוֹ אשר במֶהרן ויאספו אותו ראשי הקהלה בכבוד רב מאד ויתכבדו בו ויקימוהו עליהם לרב וישב שם לבטח ושם כלה את מעשה ספריו.

ככל אשר גדל כבוד הגאון הזה בעיני עמו ככה נמצאו גם בתוך חכמי הגוים אנשים אשר הדרו את פניו, ויבקשו את קרבתו. ותהיינה אגרות הולכות ובאות ממנו אל מגיסתר וַלֶנְטִינִי וִידְרִיך עיר דְרֶזְדֶן בשפתנו העברית. אהבת הפלסף הנוצרי אל הגאון הישראלי נשקפת מתוך דברי רבנו הכתובים במכתבו, השמור עוד באוצר ספרי המלכות בליפציג, לאמר: “ומה אני לפני הודך, כי הנחת עלי ידך, כי תדרוש את שלומי, וכי תפקוד את יוֹמי וכי תשאל על מקומי – – ונא אל ימנע אדני הטוב ממני וישמחני עוד במעשי אצבעותיו – וגם אני אהיה כמוך אערכה לעיניך כתבים ערבים”. ובכן אין זאת כי אם נכסף המגיסתר בדרזדן אל חכמת הרב בעיר הלישוֹ כאשר נכספו בני עמו אל תורתו. מלבד תורת רבנו וחכמתו היה גם סופר מהיר בשפת אבותיו כאשר תראינה עינינו במכתבו זה וגם חרוזים כתב, חרוזי קינה על חללי בת עמו בידי הקוזקים וחרוזי שיר באזהרות הלא הן מנין המצות אשר קרא להן פועל צדק. אך לדאבון כל לב לא האריך הגאון הזה ימים כי בשנת הארבעים ושתים לימי חייו שבה רוחו אל האלהים (5423 – 1663).

בדור רבנו שבתי הכהן ובעירו בוילנא אשר זה מעט החלה להִנָעֵר ולהתנשא קם עוד גואל לשולחן הערוך ופותר נאמן לדבריו הלא הוא רבנו משה בן יצחק לימא הנכבד מאד בעיני גאוני דורו. בראשונה היה רבנו משה לימא רב בסלונים ואחרי כן היה לרב בוילנא. הוא כתב את באורו הנכבד חלקת מחוקק לשלחן ערוך אבן העזר. ואחריו מלא רבנו שמואל רב בפיורדא בבאורו בית שמואל. ושני הבאורים האלה מודפסים כיום מזה ומזה לגוף הספר. גם הגאון הזה רבנו משה לא האריך ימים כי נפטר לחיי עולם בשנת השלש וחמשים לימי חייו (5426 –1666).

ובימים ההם אשר זכו שלשת חלקי שלחן הערוך האחרונים לבאורים ביד רבותינו גאוני פולין וליטא אשר פרטנו בזה את שמותיהם ומעשיהם, לא זכה עוד החלק הראשון הלא הוא חלק אורח חיים לבאור כאלה. ויעתר החסיד והענו, רבנו אברהם אבלי גומבינר, מ' (5443 – 1683) דיין בעיר קאליש, אל חבריו החכמים ואל תלמידיו ויבאר את החלק הזה בסגנון נמרץ ובדעת ישרה ועמוקה. וככל אשר בכל חלקי השלחן ומפרשיו יציצו ויעלו דברי מוסר בהיות טבע הענין ראוי לזה ככה מצאנו בדברי רבנו אברהם פרק אחד אשר שנה לעמו בהלכות דרך ארץ מוסר השכל ותורת חסד, בבואו לדבר על הלכות משא ומתן²⁶⁷, אשר ינחילהו כסא כבוד על יד המוכיחים אשר עמדו לישראל ואשר יעיד על טהרת לבו הזכה. באורו זה יצא לאור ביד בנו בדפוס רבי שבתי משורר אשר השכיל להתאים אליו את באור רבנו דוד הלוי לחלק הזה אשר גם הוא לא ראה עוד אור עד העת ההיא ויקרא לבאור רבנו אברהם אבלי אשר על יד חלק אורח חיים מעבר מזה “מגן אברהם” ולבאור רבנו דוד הלוי אשר מעבר מזה קרא “מגן דוד” ולספר כלו קרא “מגני ארץ”. ויהי ספר מגני ארץ למורה נאמן לכל ירא אלהים יודע ספר בישראל תחת אשר יתר חלקי שולחן הערוך היה ענין למורי ההוראה ולתופשי התורה הקרובים להוראה.

את התלונה על השלחן הערוך כי למודו לבדו לא יסכון, באשר הוא איננו בלתי אם תמצית ספרי הטורים ובית יוסף אשר רק בהם מקור ההלכות נובע, ולמוד פסקי ההלכות מבלי דעת מקורן לא ירצה – את התלונה הזאת הֵשַך הגאון הנכבד רבי משה רבקש, (מ' 5532 – 1672) אשר ברח מוילנא בשנת הפרעות (5415 – 1655) לאמשטרדם ושם נדרש למשאלות רבני הקהלה הספרדית הנהדרה ולנדיביה, לרשום ולהדפיס בצד הספר את זכרון מקום מוצאי הדברים מן התלמוד והפוסקים הקדמונים אשר דבריהם נאספו אל הטורים ובית יוסף, עד כדי דעת כל איש הלומד ספר שלחן הערוך למצוא את מקור כל פסק הלכה במקומה, לפעלו הטוב והמועיל הזה קרא “באר הגולה”.

וספר שלחן הערוך בכללו לא היה רק פוסק בלבד, ספר קובע הלכה, הבא לאסור על החכמים המומחים הבאים אחריו להורות על פי סברותיהם הנכוחות כאשר אמרו רבים להחליט, אין הדבר כן! כי גם המפרשים הראשונים לספר זה כבר נטו לפעמים בהוראה זאת או אחרת מהוראת שלחן ערוך²⁶⁸. יתרון ערך ספר זה, אשר ענפי הטורים ובית יוסף ודרכי משה היו בו לסבך אחד, זה הוא כי אוסף הוא מעשי חכמי הדורות הרבים הנטושים על פני כל רחבי ספרותנו באין קובץ, ואוגדם יחד מין במינו לאגודה אחת, למען הסקר כלם בסקירה אחת גם לחכמי ההוראה הבאים אחריו אשר תחת חפש כה וכה, יכוונו את לבם אל מקום אחד. על כן היה ספר שלחן ערוך לבית מועד גם בדורות הקרובים לנו גם בדורותינו, עד כי גם רבנו יונתן אַיבשיץ, רבנו אליהו מוילנא גאון גאונינו, רבנו יחזקאל לנדא ורבנו עקיבא איגר, גבורי התורה תלו גם הם איש בדורו את כלי זינם גם את שלטיהם על המגדל הזה.

מכל הגאונים האלה, אשר שמו את ההוראה בכללה לתורת קבע, ואת שלחן הערוך למרכז להם, נבדל גאון אחד רב פעלים במחצית השנית למאה הארבע והחמשים, הלא הוא ר’בנו ש’מואל אליעזר הלוי אידלש – מהרש“א – (מ' 5392 – 1632), יליד פוזנא ורב לעיר חלם, לובלין, טיקטין ואוסתרוג. הוא לא עסק בספרות ההוראה אף תשובות לא יצאו מתחת ידו ואף אל הנסתרות לא נטה לבו. ולא טובו בעיניו “האנשים שבדורו – – המבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה²⁶⁹, ואף כי ה”דרשנים” הדורשים בדורותנו “בסוד השם ובפירושיו בכמה צרופים”²⁷⁰ “ועל האגדות הזרות לפי פשוטן – ורחוקות מן השכל” כתב לאמר: “לא נתתי לבי לבאר בהן רזים ורמזים בחכמות וסודות נסתרים, כי לא נסיתי בהם וקִיַמתי בעצמו כבוד אלהים הסתר דבר²⁷¹. ורק לדבר הזה “נתן לבו לתור בפשטי הדברים בהלכות ובהגדות”²⁷² לאמר אל כל התלמוד כאשר הוא, לכוון את דבריו אלה ולישבם לבקר גם את דברי התוספות ולפרש כל סתום בהן. ואף כי ענוותו²⁷³ לא נתנה לו לנשא את נפשו להרָאות בעיניו כמורה לאנשי דורו²⁷⁴ אָצל הרבה מרוחו וטעמו על בני ישיבתו “חברים מקשיבים מסכימים על זה לילך בכל השמועות דרך ישכון אור הפשוט של כל דבר”²⁷⁵. אולם בעצם למוד התלמוד נתן משפט אחד להלכה ולהגדה ואת שניהם חשב לפתרונים נאמנים לתורת משה. ויהי דברו לאמר: הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חבור מהלכות ואגדות כי תורה אחת היא לנו בפירושה על התורה תורת משה”²⁷⁶ לאמר כי התורה הכתובה על ידי משה מתפרשת לנו היטב רק מתוך דברי ההלכה ודברי האגדה ששתיהן עולות בקנה אחד בתלמוד. ועל כן יסד את באורו על שני מוסדות התלמוד החבוקים ודבוקים זה בזה ויקרא לאחד חדושי הלכות ולאחד חדושי אגדות. אך ככל אשר מָשַך את ידו משום את חכמת הקבלה לפתרונים לתלמוד, ככה מנע את לבו גם מן הפלספה להעזר בה בפתרוניו, אף כי ידע גם אותה גם את תורת התכונה. לעומת זה הכיר את עצם האגדה כי רב ערכה מאד כי היא מקור חכמת אלהים ודעת קדושים, וישתומם ויקרא: כמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות על פי תורת משה אשר [הם] יוצאים לנו מתוך דבריהם באגדות"![²⁷⁸] כגדול תורתו הרחבה והמלאה, הברה והברורה, גדלה צדקתו ונדבת לבו. וממעל לפתח ביתו חקק על לוח אבן את דברי המקרא הזה: “בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח”²⁷⁷.

ואף כי למראה עין, היו עיני כל גדולי הדורות ההם נשואות רק אל התלמוד ואל ההלכה לבדם, להפיצם בין החכמים והתלמידים ולהשכיל את העם וללמדם את ראשית למודים אין איש שם על לב, כאשר יבחרו רבים להחליט כן. הנה נהפוך הדבר מן הקצה אל הקצה, כי גם אחרי אשר כבר מטה יד ישראל אחרי שנות הפרעות נוֹעדוּ קריאי ועד הארצות פה אחד שנה אחרי שנה ביריד יַרוֹסְלַב לתרגם את כל כתבי הקדש מקצהם עד קצהם לשפת אשכנז אשר ידברו בני ישראל בפולין ובליטא וימלאו לדבר הזה את יד החכם רבי יקותיאל מויטמונד ויתרגם את המקרא למען תמצא יד כל המון כל עם ישראל מקצה להגות בתורת ה' ובדברי נביאיו.

אולם התרגום הזה היה נחוץ רק לדלות העם. אך התלמידים ותופשי התורה ידעו את המקרא בעצם שפתי העבריה לא רק לקרוא בה כי אם לערוך בה גם מכתבים וספרים בלי הכשל בלשונם. הן אמנם כי מליצת החרוזים פעמים לרעה בדיוק הסגנון העברי ובטהרתו. אך מליצה זאת מחלה נושנת היא הבאה מארץ ערב ותעבור את ספרד עד בואה גם לאשכנז ופולין. אך בעצם הלשון לא ידעו חכמי פולין וליטא כל מעצור. וסגנון הסתורי מדוּיק היה להם, נוסף על חושם ההסתורי, כאשר יעידו על זה ספרי דברי מעללי חמיל הצורר הלא הם ספר “צוק העתים” אשר לא נודע שם סופרו, “טִיט הַיָוֵן” לרבי שמואל פייבש, “צער בת רבים” לרבי אברהם אשכנזי ועל כלם הספר היקר הכתוב בטעם ודעת הוא הספר “יְוֵן מצולה” לחכם השלם רבי נתן נטע הנוֹבר, אשר יתר הספרים הנקובים בזה לא ישיגו אותו בערכם. החכם הזה אשר הגה הרבה גם בקבלה סדר אגרון²⁷⁸ בשפת עברית גרמנית איטלקית ורומית בשם שפה ברורה²⁷⁹. גם הדבר הזה יענה כי גם בלעדי דעת התלמוד היו בקרב ישראל בפולין גם אנשי מדע מלוּמדי לשון וספר גם מלבד השפה העבריה.

וארץ אנגל אשר אליה כלו עיני הספרדים אשר בהולנד, ואשר עם סוחריה וכנעניה עמדו רבים מהם בברית המסחר, סגורה ומסוגרת היתה בפני בני ישראל מאז גרשו משם זה כחמשים ומאתים שנה מלפנים. וכמרי האנגליקנים, אנשי הקנאה וצרי העין, חזקו עוד בריחי שעריה, למנוע רגל כל בעל דת אחרת מדרוך בתוכה, ואף כי רגל איש ישראל אשר שכספיר בחיר משורריה. נתן אותו לזעוה בעיני בני עמו בצלם שילוֹק אשר יצר. לגדוע את בריחי הברזל באפס יד כי אם בלשון רכה, מצא את לבבו איש רך וטוב, תם וצנוע, הלא הוא רבי מנשה בן ישראל אחד מרבני הספרדים בהולנד אשר בדעת התורה ובעמק מחשבותיו לא גדל הרבה מיתר רבני אמשטרדם אשר היו לפניו ואשר היו בדורו, הלא הם רבי דוד פדרו רבי שאול הלוי מורטירא ורבי יעקב אבוהב וחבריהם. אך לעומת זה נתכו ברוחו הטהורה למזג אחד, כמה מיני מדות וכמה מיני כשרון אשר הכשירוהו לתעודה הגדולה הזאת, לפתוח לפני בני עמו הנדחים עוד ארץ אחת למנוס ולמרגוע.

הילד מנשה מזרע האנוסים נמלט מעיר ליסבוֹן בחיק אביו יוסף לבית “בן ישראל”, העשוק והרצוץ הבזוז והשסוי ביד הבולשת, ארצה הולנד. ויצלח הנער בלמודיו במקרא ובתלמוד ויעש חיל בעֶשר לשונות, וידע לקרוא ולדבר לכתוב ולהטיף בשפת עברית ורומית, פורטוגלית והולנדית, וישקוד מאד גם על התורה גם על כל מקצועות המדע, ויהיו כל דבריהם נכונים על שפתיו תמיד, ואף בתורת הקבלה הגה הרבה מאד. מלבד זאת ברכו ה' בחן ובשכל טוב, עד כי היה חמודות לכל יודעיו ורואיו. ונשוּאָיו אשר נשא אחת מבנות צאצאי דון יצחק אברבנאל לו לאשה, הוסיפו כבוד ותפארת על כבוד בית אביו.

וגם השעה היתה עומדת לו לחזק את ידו הרפה לפתוח שערי ארץ אנגל לפני בני ישראל. כי מַעְיַן המדע, אשר החל לנבוע כמעט קט בראשית ימי הרפורמא הנוצרית ועד ארגיעה שם ויהי לקפאון, נתך ויהי לנחל שוטף בשפע רב בימי המאה החמשים וחמש בנידרלנד. ויקומו שם חכמים רבים בתוך הנוצרים, ונשיא נשיאי המדע יוסף סקאליגר בראשם, ויכוננו את לבם גם לחקר ספרות ישראל העתיקה. אפס כי נלאֹה נלאו למצוא את הפתח אל אוצרות המדע ההוא, באין להם ספר מורה דרך בלשונות העמים, על כן בצאת ספרי רבי מנשה, הלא הם ספר “המכריע”²⁸⁰, הכתוב אספמית ומתורגם אנגלית, המפשר בין ההפכים הנראים למראית עין בכתבי הקדש, וספר “תקות ישראל”, על דבר שארית עשרת השבטים, הכתוב הולנדית גרמנית ועברית, ועוד ספרים אחרים לרבי מנשה הכתובים בלשונות הגוים, מצאו בהם חכמי העמים ענין רב לחקרי לבם על דבר עם ישראל לכל דורותיו ועל ספרותו לכל מקצועותיה. ותדבק נפש חסידי חכמי נידרלנד ואירופא כלה ברבי מנשה, וינהרו אליו ויהי לחן ולכבוד בעיניהם. ויקחו גם שרי נידרלנד הגדולים הלא הם יצחק בוסיוס והוגו בוסיוס מפיו תורה. וידבר השר הנוצרי יצחק בוסיוס על לב כריסטינה מלכת שְוֵדֶן אשר עמד לפניה ותקרא את הרב הספרדי אל היכלה, וימצא חן בעיניה ויט לבה אל עם ישראל ואל שפת אבותיו אשר ידעה ותאהב מאד.

ולא בדבר המדע בלבד, כי אם גם בדברי ממלכות הארצות, היו העשרות הראשונות למאה החמשים וחמש, שנות סערת הלב ורגשת הרוח גם לכל ארצות יבשת אירופה גם לאנגל. חבלי מלחמות שלשים שנה אשר אפפו את עמי אירופה הפנימית, ואשר השמו ארצות רבות ממלואיהן מבלי היטב אף לעם אחד נתנו רוח באנשי הלב הנואשים, לחוש עתידות ולשלוח את ידם אל ספר דניאל, למצוא בחזיונותיו את קץ הפלאות. הקריאה הזאת בספר הזה קֵרבה את לב בחירי אנשי הלב אל המלכות החמשית ועִמה אל ישראל “עם קדישי עליונין”²⁸¹ אשר את חזון רום קרנו ראה שם איש האלהים במחזה. וינהו מאד ליום שוב עשרת השבטים אל אחיהם יהודה ובנימן לרשת את הר ציון ולהיות שם לאור גוים.

ויד המסבות אשר התהפכו בארץ אנגל, עד מות המלך כרל הראשון בחרב המשפט על הגרדום, היתה על בחירי העם האנגלי להכיר את ערך עם ישראל בקרב הלאומים ואת ערך תרבותו העתיקה ולהכזיב את כל השקרים והדבות אשר הוציאו כמרי הנוצרים ונזיריהם מדור דור. ולמען בקֵר את הקתולית, אשר היתה לאבן נגף לממשלת אנגל, ולמען הבא אותה במשפט: האמנם הטבעו אדניה מקדם על יסוד כתבי קדש ישראל כאשר תתהלל הקתוליות, הרבו הפוּריטָנִים²⁸² אשר ידם רמה בעת ההיא לקרוא להגות ולהתבונן בכתבי הקדש. ויראו עד כמה רחקו המראות הנאדרים המלאים עז והדר, חיים וחיל מן החזיונות אשר חזה לב הקתולים מעולם. ותאָצל מזכרון מעשי גבורי ישראל, הכתובים בספרי הנביאים הראשונים, על הפוריטנים רוח משפט ורוח גבורה. וישימו להם למופתים את גבורי השופטים הקדמונים, את שאול ויונתן, ואת דוד ושרי צבאותיו. ויכבדו בלב שלם גם את בני ישראל אשר בימיהם, באשר הם שרידי הגוי העתיק והנהדר אשר ממנו יצאו הנביאים אשר האירו פני תבל, והגבורים אשר את מלחמת אלהי האמת והמשפט היו נלחמים. את הדבר הטוב הזה לישראל בימי הקדם ולצאצאיהם אחריהם, רחש גם לב הגבור החכם אוֹליוֶר קרוֹמְוֶל ראש הפוריטנים, המושל באנגל, אחרי מות כרל הראשון, אחרי אשר הפך את ממשלת המלכים לממשלת הקהל. וחוקת הארץ הישנה, אשר צרה עינה בבן דת אחרת, לא עמדה עוד לישראל לשטן, כי הפר אותה קרוֹמוול, ויקרא דרור לכל בעלי הדתות השונות לגור באשר יבחרו ולסחור את הארץ באין מכלים דבר. ובדעת המושל הנבון הזה, אשר קראו לו מגן²⁸³ הארץ, את רוח החיים אשר יביאו בני העם הזה במסחר הארץ בכל מקום שבתם, החל לדון, גם הוא גם רבים מגדולי הארץ וחכמיה, על דבר בני ישראל לפתוח להם את אנגל. בבוא השמועה הזאת אל אזני רבי מנשה בן ישראל סדר בקשה ערוכה בטוב טעם וישלחה אל סוד קריאי המועד²⁸⁴ בדבר הזה (5410 – 1650). ויקרא קרוֹמוול באהבה רבה לרבי מנשה, וכתב רשיון שלח לו, לבוא אליו. אך לדאבון נפש הרב קמה פתאום מלחמה בין הולנד ובין אנגל אשר סגרה לפניו את הדרך ותפריעהו ממעשיו ותעבורנה חמש שנים עד אשר מצאה ידו לבא ולהמציא ליד קרומול בקשה חתומה בשם מלאכי ישראל יושבי ארצות שונות (5415 – 1655). ודכרונה²⁸⁵ מודפסת הפיץ בתוך קהל העם להטות גם את לבם לשחר את הדבר הזה. ויוֹעד קרוֹמוול סוד כהנים ושרים לדון ולהתיעץ על דבר בקשת רבי מנשה. אולם השטנה אשר הפיצו צוררי היהודים בקרב העם במגלות עפות אשר חדשו בהן את כל הדבות הנושנות אחרו את המשפט לצאת לאור. אך בהוציא רבי מנשה את מגלת “תשועת ישראל” אשר בה הוכיח כי כל הדבות שקר הן, שבו קריאי המועד לשום את לבם אל הענין. ובשנה ההיא הוציא קרוֹמוול רשיון למשפחות עבריות לבא ולהאחז בארץ אף הקצה מקום לקברי ישראל (5417 – 1657). אך עיני החסיד הנעלה לא ראו עוד גם את תחלת תשובת ישראל אל ארץ אנגל אשר גֹרשו משם, כי עיפה נפשו אל עבודת רוחו וימת, בעוד היותו בדרך לשוב אל ביתו, בעיר מידלבורג בשנת החמשים ושלש לימי חייו (5417 – 1657). אך מעשיו לא מתו עמו כי רוחו עומדת בקהלות ישראל אשר באנגל אשר כלן הן פרי מעשי הצדיק רב הפעלים הזה. ואף כי ראשית מעשיו מצער היו. אך לא רבו השנים וירבו לבא בני ישראל אל הארץ ההיא ויהיו שם לקהל גדול.

מי יגלה עפר מעיני החסיד הזה, לראות כי מקץ ששים ומאתים שנה לראשית בוא נדחי ישראל אל ארץ אנגל אשר אִוָה הוא למושב להם, יצאו מאת ממשלת הארץ ההיא דבר מלך שלטון להשיב לישראל ל“עם קדישי עליונין” את ארץ נוה אבותיו מקדם, ולהקים בראשה נשיא שליט מבני ישראל. מי יודע אם עין חדה מעיננו לא תשזוף חוט נעלם דק מכל דק מושך והולך מן הרב רבי מנשה בן ישראל²⁸⁶ עד השר סיר אליעזר בן מנחם השמואלי.

ובעצם הדור ההוא אשר שם האיש הנחמד והנעים, רבי מנשה בן ישראל, את הלשונות ואת המדעים אשר קנה לו, לכלי חפץ בידו, להטיב לעמו להרחיב להם ולגדל את כבוד תורתו לעיני הגוים, שמו אנשים אחרים את הכשרונות ההם לכלי מפץ בידם להכות רסיסים בחומת ישראל לעיני השמש או בסתר, בַשֶלִי או בעברת זדון.

גבריאל אקוסטא (מ' 5407 – 1647), יליד עיר אופורטו בפורטוגל, בן לאחד האנוסים, אשר היה קתולי גמור למד בעירו את תורת החוקים, ואחרי כן היה לסוכן האוצר באחת הכנישות הקתוליות. ויהי כי געלה נפשו בדתו הקתולית, ויכסוף אל היהדות, ויברח הוא ואמו ואחיו לאמשטרדם. ויבאו שם כלם בברית ויקרא את שמו אוריאל. אולם בהיותו איש נמהר לב קצר רוח מצא תנואות ביהדות, כי לא מצא אותה כאשר עם לבבו ויבעט בה בקרב ביתו, ויחל להסית ולהדיח גם את האחרים. וישמעו ראשי העדה ויראו פן יהיה הבֶדֶק הזה לפֶרֶץ בעדתם ויקראו עליו חרם ויבדלו ממנו גם אחיו וקרוביו. והרופא שמואל די סִילוָא כתב ספר על דבר חיי העולם הבא, וַיָשֶב שם אחור את דברי הַכַחַש אשר הפיץ אוריאל אקוסטא. ויכתוב גם אוריאל ספר, וידבר שם סרה על דת הפרושים – בטעם סופרי האונגיליון – במשטמה עזה לתורת רבותינו… ויגישו ראשי הקהלה את משפטם אל סוד ראשי זקני העיר, ויאסרו אותו בכלא ויתנו עליו ענש שלש מאות פלורין. מקץ חמש עשרה שנה לצאת עליו החרם החלה נפשו לקוץ במישבו הבודד, כי אחיו וקרוביו רחקו ממנו, וַיֵאות לשוב מדרכו. אולם גם הפעם לא משל ברוחו, וישב ויחפא דברי בלע על היהדות באזני שני קתולים אשר באו לאמשטרדם להתיהד. ויחרימו אותו ראשי הקהלה שנית בחרם חמור מאשר בראשונה. ותעבורנה עליו עוד שבע שנים, ויאות לקבל עליו נזיפה חמורה אשר סדרו רבני הספרדים לא על פי דין ההלכה כי אם בטעם הקתולים אשר ראו באספמיא. ויבא אקוסטא אל בית כנסת מלא אנשים ונשים ועל קירותיו פרושות יריעות שחורות, שם עלה על במת הקורא ושם התוודה ברבים מפי הכתב אשר ערכו לפניו, וינהגו בו עוד מנהגי בזיון ותמר נפשו עוד יותר מבראשונה ויוֹסף ויכתוב ספר מלא חרפות וגדופים על ישראל ועל היהדות וישתגע להמית את אחיו ותצלח ביד אחיו להנצל ממנו וישלח אוריאל יד בנפשו וימוֹת.

כאשר נתעה אוריאל, אשר דעתו את התורה היתה דלה מאד, להתכחש ליהדות בשאט נפש לעיני השמש, ככה נמצאו בדור ההוא אנשים יודעי תורה ומדע, אשר חכמתם הקפויה הוֹליכתם שולל לפקפק בה בסתר לבם ולכסות את רפיון אמונתם במשאון.

אחד מרבני וַנֵדִיג באיטליא היה בימים ההם ושמו יהודה ליאון די מודינא (מ' 5408 – 1648), איש רב כשרון וסופר מהיר, יודע מקרא ותלמוד וספרות הנכר, ורצוי מאד למשכילי הנוצרים באיטליא, כרבי מנשה בן ישראל שהיה רצוי לחכמי כל העמים. אך יען כי היה ליאון די מודינא רודף ענג ולהוט אחרי המשחק, אשר אכל את כל כספו היה איש מחסור כל ימיו. ויהי פוסח מעסק אל עסק אשר קוה למצוא בו את מחיתוֹ. וסופרי זכרונותיו מנו לו עשרים וששה עסקים, אשר שלח ידו אליהם וירף מהם, כי היה סוחר, דרשן, מורה לתלמידים עברים ונוצרים, חזן, תורגמן, לבלר, מגיה ספרים, מוכר ספרים, שדכן, מנגן בכנור, עוסק בקמיעות ועוד ועוד. כאשר היה פוסח מסעיף אל סעיף בעסקיו, היתה נפשו מקוּלעת בדעותיו, מאמונה זכה אל כפירה גמורה ומכפירה אל משמרת הבלי שוא. ויהי מרבה לכתוב ספרים ומגלות בלי כל שיטה מסוימת כי אם ככל העולה על רוחו. ויכתוב ספר ארי נוהם נגד הקבלה, וספר שאגת אריה נגד התלמוד בלשוננו העברית, ובשפת איטליא כתב את ספר דיני העברים²⁸⁷ בכל דקדוקיהם. וידע כי בדבר הזה הוא נותן את היהדות הצנועה, אשר לא תחפוץ להתודע בלתי אם אל בניה אמוניה, לשחוק בעיני ההוללים אשר בקרב הנכרים, אשר רוחם לא תכלכל את מצוֹת התורה שהן פרי תרבות אחרת הפוכה מן הקצה משלהם. ומאד צדקו דברי ההסתוריון על ספרו זה כי מעשה חם עשה הסופר הזה, כי גִלה את עֶרְוַת אמו לזון ממנה את עיני בוזי תורתנו ומחללי קדשינו.

גדול ממנו בתורה ובחכמה ואיש מופת בכל כשרון ומדע, היה י’וסף ש’למה ר’ופא – ישר – מקנדיא (מ' 5415 – 1653 ²⁸⁸), אשר על שם רפואתו נקרא “דילמדיגו” בשפת איטליא. מלבד אשר הורהו רבי אליהו הרב לאי קנדיא תורה, תלמוד ושפת יון, היה חניך בית מדרש המדעים בפדואה באיטליא לפלספה ולרפואה, ותלמיד לתוכן הגדול גַלִילֵי, לתכונה ולהנדסה. אך איש אוהב לנוע היה חכם זה. במצרים התוכח עם מהנדס מושלמני ויוכל לו, בקושטא קנה ספרים למלא את אוצרו הרב, ובפולין היה לרופא נפש הרוזן רַדִיוִיל החונה בוילנא. ויסע ויחן, ויסע ויחן, כל ימיו ויהי למורה הוראה בהמבורג, לדרשן באמשטרדם, לרופא הקהלה בפרנקפורט וימת בעיר פראג. דבריו היו תמיד עם הקראים בכל המקום אשר מצא אותם, במצרים, בקושטא ובעיר טרוק הקרובה לוילנא. שם הִתְוַדע אליו איש תמים ועשיר מן הקראים זרח בן נתן שמו, אשר הרבה להטיב עמו. ויכתוב דילמידיגו אל זרח אגרת גדולה ורחבה מאד, אשר בה הִרבה להחליק לשון לו ולדת הקראים. ויהי המעט ממנו כי הרבה להבזות בה בכל מיני חרפה וגדופה את הקבלה, אשר בבואו בקרב אוהביה דבר עליה גדולות ונפלאות, בספר מצרף לחכמה, ויזלזל שם גם את התלמוד ואת ההלכה ואת הרבנות כלה²⁸⁹.

והרפורמא הנוצרית לא היתה נופלת בצרת עינה ובחמת קנאתה מן הקתוליות צרתה. ולוא היה גם לה מרכז שלטון תקיף כאשר היה לקתולים ברומי, וצבא רב ערוך מלחמה ככתי נזיריהם, כי עתה נשפטה גם הוא בדם ואש עם כל בעל דת אחרת. אך דבר טוב אחד נמצא בה, הלא הוא תפוצת כתבי הקדש אשר לישראל, אשר יצאו מתוּרגמים מתחת ידה ויפוצו בקרב הגוים, ויחלו להפוך לאט לאט לב חדש ליחידי הסגולה אשר בתוכם, ולפקוח את עיני חסידי חכמיהם להכיר את האור הגנוז במעמקי תורת משה ובדברי נביאי ישראל, עד כי לב כמה אנשים מהם דבק לאהבה אהבת אמת גם את העם העברי התופש את התורה הזאת, כאשר כבר הזכרנו בספרנו זה. עקבות הרום הזאת הדוברת מתוך כתבי קדשנו החלו להִוָדַע על פַלְסְפֵי אחרית המאה החמשים וארבע, שהם המה אבות הפלספים הבאים אחריהם עד היום. בספרי המקרא הסכינו להאזין מדברי התורה והנביאים כי בעיניהם נחשבה רוח האדם הנוֹצרה בצלם אלהים לקדש הקדשים לכל הבריאה כלה, ויחדלו לבנות בשמים מעלותיהם כאשר בנה אפְלָטון או לשום את טבע היצורים המוחשים למוצא האחד ולמעוז לדעותיהם כאשר שם אריסטו, וירפו מן הפלספה היונית, ולא הוסיפו לשאת דעם למרחוק ותאצל עליהם מעין הרוח, אשר נחה על הסופר הקדוש אשר קרא “החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא, גבהי שמים מה תפעל, עמֻקה משאול מה תדע” ויכוננו את לבם אל רוח האדם המתוַדַעַת אל נפשו ביתר עז מכל מרומי שחקים ומכל מעמקי ארץ, כדבר תורתנו מעולם! “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא – – ולא מעבר לים היא – – כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”.

ראש דבר הפלספה החדשה ההיא, הוא פִנְגַם הפלסף קרטֶסְיוס אביה הראשון “הנני חושב ובכן הנני נמצא” לאמר: מחשבתי המתודעת אלי בכל עת היא פרי הַהֲוָיָה אשר בקרבי ואשר לה לא אוכל להתכחש וממנה לא אוכל להסתלק אף רגע, היא המכרעת אותי ביד חזקה להאמין את עצמת ההויה בכללה, ובהכר הפלספה החדשה ההיא את ערך רוח האדם, כי היא מקור הדעת את הכל וראשית הַוַדָאוֹת כֻלן, הֵחֵלָה לשום את רוח האדם ואת כל המתרגש בתוכה לראש עניניה עד כי ברבות השנים נחשב בעיני חריפי הפלספים, המבקרים את השיטות הקדמוניות מימות עולם עד ימיהם, הגיון מוסר הצדק אשר נטע ה' ברוח האדם המעורר אותו למעשים טובים כמעט לתכלית כל ההויה “וחכמת המעשה”²⁹⁰ הטוב נחשבה לחכמה התוקפת בעוזה על הדעת, בכח הודאי הפשוט היצוק בה, אשר כל יתר חקרי הפלספה כהו מפניה בהיות כלם מוטלים בספק. כל מעמיק להתבונן בחזון חליפות הדעות האלה. ראה מתוכו כעין תחלת נצחון רוח תורת ישראל, אשר עיניה אל החסד הצדקה והמשפט, על פלספת יון אשר אין בה כל פרי בחיים. ועתה מה ידאב הלב לראות כי בעת אשר החלה רוח טהרה זאת להתפעם גם בלב חכמי הגוים קם בתוכנו פלסף חריף אשר מעטים קמו כמהו מדור דור. ותחת אשר היה לפלסף הישראלי להתיצב בראש שוחרי מוסר תורתנו ולשומה לאבן הראשה בנזר הפלספה החדשה הזאת, נהפך הוא לאויב לבני עמו ולתורתם העתיקה ולמרים יד גם בדרך מוסר התורה ההיא ולהורות את ההפך ממנה.

הפלסף הגדול הזה ברוך שפינוזא (מ' 5437 –1677) היה בן לאיש סוחר מן האנוסים אשר נמלט מפורטוגל לאמשטרדם. את תורתו קבל מבית הספר המסודר אשר לקהלת הספרדים ואת התלמוד למד מפי הרב רבי שאול מורטירא המורה בכת העליונה ויעמק להגות בספרי אבן עזרא, רמבם ורבי חסדאי קרשקש ובספרי הקבלה. ואחרי למדו את לשונות החדשות למד את הלשונות העתיקות יונית ורומית מפי הרופא הנידרלנדי וַן דֶן אֶנְדֶן. דברי המורה הזה המתלוצץ על כל דבר דת בא כרעל בקרבו ויפרוק מעליו עוֹל התורה ביד רמה, ויהי בשומוּ את פניו אל הפלספה ותצר מאד לראשי הקהלה וייראו פן יהיו דבריו ודרכיו למוקש לבני הנעורים אשר החל להטיף להם, ולמפח נפש לפליטי האנוסים הנמלטים ובאים לעירם יום יום למען תמצא ידם לשוב אל תורת אלהיהם. בראותם כי זה עומד ובועט בה בשאט נפש באין מכלים דבר, ויפצרו בו לעזוב את דרכו ולא אבה ולא שמע אליהם ויהי כי כלו כל מאמצי כחם להשיב אותו לבצרון, ויקראו עליו חרם. וממשלת המקום גרשה אותו מאמשטרדם וישב במסבי העיר ואחרי כן יצא לשבת בעיר האג.

ובשיטתו המיוסדת על יסודות שונים, הלא הן פלספת יון העתיקה, על תורת הקבלה על שיטת רבי חסדאי קרשקש ועל שיטת קרטסיוס, שם שפינוזא את האלהות ואת העולם להויה אחת אשר תתראה לאדם בשני מראות אלהים הלא הם מראה המחשבה הנגלה לרוח חכמתו ומראה הממשח²⁹¹ הנגלה לחושיו. ובעצם שני המראות, הנראים שונים לעיני הדמיון, נוהג חוק אחד. החוק השולט בחומר העכור הוא הנוהג בטבע המחשבה וגם בחשבוני ההנדסה הדקים מכל דק. באמתת טיבם אין הנפש בלתי אם גוף נעלם ואין הגוף בלתי אם נפש מוחשת. אין דבר עומד לעצמו, הכל הוא אחד ואחד הוא הכל. גם בעליונים גם בתחתונים גם בנשמה גם באבן אין חרות נוהגת ואין רשות נתונה, הכל אנוס הכל כפוי. אין כל בריה אחראית על מעשיה. הצדיק לא יזכה כי אנוס הוא לעשות צדק והרשע לא יאשם כי אנוס הוא להרשיע, בהיות יד טבע המזג קשה גם על זה גם על זה. התולדה המכרעת לשיטה זאת היא: אם האונס לבדו הוא המושל בכל אז הכח לבדו הוא יסוד כל המשפט גם בין האדם לאדם. ואם כן אשר לו הכח לו המשפט. והממשלה בהיות בידה כח כל הצבור כלו תמלא ידה להיות השלטת המחלטת לרדות בחזקה בכל איש יחיד, באשר הוא חלש ממנה. את עוֹל הדת אשר תבחר היא להטיל על קהל עמה, היא הדת הראויה וכל האמונה אשר תאסור היא היא האסורה.

בשיטה מלאה יגון קודר כזה אין מקום לחרות הלב, לאהבה ולרצון, למשפט תבל בצדק ולשלום אמת, לתרבות ההולכת מחיל אל חיל מדור דור, לתקון עולם באחרית הימים ולצדק עולמים, שהם הם משאות נפש תורת ישראל נבאיה וחכמיה. גם מהתבונן במפלאות דברי הימים טחה עין שיטה זו, בהיות בעיניה הכל סובב הולך במעגל אחד, שב על סביבותיו כל ימי עולם, מבלתי יכולת כל גוי ואדם להזיז אצבע חוץ ממנו אף כמלא חוט השערה.

אולם המעט משפינוזא כי כל שיטתו היפך גמור הוא לתורת ישראל, פקד על כל העם הזה ועל התורה הזאת עון פרנסי קהלת אמשטרדם אשר לא התהלכו עמו כאשר עם לבבו, ונבלוּת גדולה נראה בשנאתו הכבושה לעם אשר ממעיו יצא ועל ברכיו גדל, ולתורה הזאת אשר מפי תופשיה רמבם קרשקש ובעלי הקבלה ינק את צוף חכמתו, כי בעוד אשר לדת השלטת הרבה לשאת פנים ולדבר חלקות, עד כי חשב בה גם כל קטנה לגדולה, מצא תנואות ויחפא דברים אשר לא כן על כתבי הקדש וגם על עשרת הדברים אשר האירו פני תבל. וגם אחרי מעט הדברים אשר יצאו מפיו על דבר חקת משפט הארץ אשר בתורה, כי ראויה היא להיות מופת לכל גוי וממלכה מיהר ויסלף דברי הימים ויוסף וינאץ את ישראל.

אולם בעצם השנים ההן אשר זמם שפינוזא לדכא את היהדות ארצה בתוך אחיו פליטי האנוסים הספרדים קמו בעיר מולדתו אמשטרדם ובבנותיה חבל משוררים, אשר שרו בלשונות העמים את תהלתה, וגואלים לקדמוניותיה, ללשונה העתיקה ולספרות תורתה, אשר הוסיפו מקצועות חדשים על מקצועותיה. איש חרש וחושב ושמו יעקב יהודה ליאון טמפלו (מ' אחרי 5431 – 1671), עשה בתבונות כפיו את תבנית המקדש ואת תבנית כל כליו, ואת כל פרשת דברי מלאכתו באר היטב בספר אספמי, אשר תרגמו עברית בשם “תבנית היכל” בדבר הזה ירה אבן פנה לחקרי קדמוניות מלאכת מחשבת בתוך עמו²⁹². חרש חכם זה העלה על לבו כי לתורת ההלכה יש אשר גם מלבד בינת הלב, יסכון גם מראה עיני בשר למען שַוֹת את הענין היטב נגד פניו, ויקם וַיָצַר כמאתים צורות לתתן בספרי התלמוד על יד ההלכות הצריכות להן²⁹³. וגם על מיני השירה העברית הוסיף המשורר הספרדי יוסף פֶנסו מין חדש הלא היא שירת העליליה²⁹⁴ בחזיונו “אסירי התקוה”. ושני חכמים יודעי שפת יון ורומי העתיקה העשירו את ספרות עמם בספרי מלים אשר כתבו לתלמוד ולמדרש רבי בנימין מוספיא, רופא נפש כריסטְיַן הרביעי מלך דַנְיא כתב את ספר “מוסף הערוך” ודָוִד די לַארַא כתב את ספר כתר כהונה. כל האנשים האלה אנשי מדע ואוהבי פלספה היו ובכל זאת לא התעו אותם דעות שפינוזא ממעגלותם והחכם הגדול יצחק [אורוביו] די קאשטרו איש חסיד רופא ופלסף מודע מאז לשפינוזא ובכל זאת דבר קשות על שיטתו ועל דעותיו. אָכן יותר מאשר פרץ שפינוזא בחומת בית ישראל, בכלי מפצו אשר הביא מבית נשק הפלספה, חבל בה איש אחר חבל נמרץ ויך אותה מכה רבה אשר לא נרפאה עוד ממנה עד היום. איש פוחז ומתעתע הדובר בשם תורת הקבלה אשר בפחזותו ובתעתועיו חלל לארץ נזר השיטה ההיא אחרי אשר קמו שני אנשים חכמים לפתוח לפניה שערי כל ארצות מושב ישראל ולתת אותה לחן בחכמתם בדרכיהם ובמעשיהם בעיני גאוני אשכנז ופולין ותלמידיהם ובעיני בעלי המדע ואנשי הטעם יושבי נידרלנד ובנותיה.

האחד מהם הוא איש אלהים קדוש רבי ישעיה הורויץ הלוי (מ' 5390 – 1630), רב בפראג ובפרנקפורט, אשר אין ערוך לטהרתו וליראתו את ה' ולאהבתו את ישראל, גדול בתורה כאחד גאוני דורו מחדש חדושים בתלמוד ופוסקים²⁹⁵, לומד ומלמד תורה לאמתה מערער על החלוקים וחושב גם את חקרי תורת הטבע למקור חכמה ויראת אלהים. את כל רוחו הערה אל ספרו ש’ני ל’וחות ה’ברית – שלה – ואל באורו של סדר התפלה אשר קרא²⁹⁶ לו “שער השמים”. בספרים האלה נתכו ההלכה הברורה המוסר הזך וסתרי הקבלה אל מוצק אחד המושך אחריו כל לב טהור. דרכי החסיד הנעלה הזה כבוד תורתו הרחבה. הטו אליו ואל הקבלה ידידות נפשו גם את לב גאוני אשכנז ופולין אשר עד העת ההיא עמדו לה מנגד עד כי נפתחו לפניה שערי הקהלות אשר בארצות ההן.

שני לו בדבר הזה היה רבי אברהם הכהן די הירירה²⁹⁷ (מ' 5391 – 1631) מזרע האנוסים ומצאצאי גוֹנזלבו די קורדובא²⁹⁸ משנה מלך אספמיא אשר התחתנו יחדו. ויהי אברהם אשר נקרא לפנים אלונזו, מלאך מלך מרוקו היושב בעיר קדיש²⁹⁹ האספמית ויהי בלכוד האנגלים את העיר ויוליכו אותו שבי ומקץ ימים קראו לו דרור. אז שם פעמיו אל אמשטרדם ויבא שם בברית, ויקרא את שמו אברהם. וישם לו שם את רבי ישראל סרוג תלמיד הארי למורה תורת הקבלה. ויכתוב רבי אברהם שני ספרים שם האחד “בית אלהים” ושם השני “שער השמים” בלשון אספמיא אשר תרגמו אחרי כן לעברית. ובהיות רבי אברהם תלמיד הפלספה הַפְלַטוֹנית המחוּדשת מאז, העטה את הקבלה מעטה פלספה, ותמצא חן בעיני הספרדים באמשטרדם ובנותיה ויט לבם אליה.

לעומת האנשים הנכבדים האלה אשר נתנו בחכמתם ובמעשיהם את תורת הקבלה אשר החזיקו בה לחן ולכבוד בעיני בני עמם, השביע אותה קלון מכבוד, ויעט עליה חרפת עולם שבתי צבי משיח השקר אשר שמו היה לחרפה ולקללה בתוך עמו.

שבתי צבי הנולד למרדכי אביו בתשעה באב (5386 – 1626) בעיר סמירנא, היה גדל קומה, יפה תאר, שערו נאה וקולו ערב, בודד לנפשו, ושוגה בדמיונות, מפי רבי יוסף איסקפא למד תלמוד, אך לבו נטה אל ספר הזהר, כתבי הארי ואל יתר ספרי הקבלה אשר עליהם הרבה לשקוד, ולקרוא את דבריהם בקול זמרה לוקח נפשות ולב. ויהי מרבה צוֹם וטובל בקיץ ובחרף ביום ובלילה במי הים ונשמר גם מאשה – כי לא קרב גם אל אשתו הראשונה גם אל אשתו השנית אשר השיאוהו הוריו וישלח את שתיהן מפניו בספר כריתות – דרכיו אלה הטו אליו את לב אנשים הולכי רוח אשר חזו בו גדולות ונצורות, וירא שבתי את אמונתם בו ויאמן בנפשו גם הוא, כי בחיר אלהים הוא. וכאשר עשתה לה השמועה כנפים בימים ההם, גם בישראל גם בגוים, כי שנת גאולים קרובה לבא, ויאמר בלבו למי נאוה להיות משיח יותר ממני. וגם דבר הוולדו בתשעה באב, אשר יקוו בני ישראל מעולם כי ביום המר ההוא יוולד גואלם, הוסיף לחזק את לבו. ויחל מעט מעט לעשות זר מעשהו ויהי הוגה את שם ה' באותיותיו מדי קראו בתורה. וירא רבו רבי יוסף איסקפא את מעשיו הזרים ויקרא הוא ובית דינו עליו חרם (5411 – 1651). ויקם שבתי צבי וילך לסלוניקי וינהרו אליו רבים ויתהולל ויצו להביא אליו ספר תורה ויעש משתה לאנשי שלומו ליום חתונתו, לאמר ליום התחתן המשיח עם התורה בת האלהים. וירע הדבר בעיני הרבנים המתונים ויגרשוהו וילך הלוך ונסוע ממקום למקום עד אשר בא עירה קהירו אשר במצרים (5416 – 1656). שם נלוה אליו הנדיב הגדול רפאל יוסף ציליבי אשר מרוב נדבת לבו ואהבתו את התורה היו חמשים תלמידי חכמים אוכלי שלחנו תמיד, ומרוב החזיקו במוסר תורת הקבלה היה צם ומתפלל הרבה, ותחת בגדי תפארתו היה לבוש שק על בשרו. ושבתי הלך ארצה ישראל וירא את יושביה כי דלו וירעבו וכי עשוקים הם מתגרת יד הפחוֹת הרשעים וישב מצרימה אל ציליבי וישלח הנדיב בידו כסף רב מאד לחיותם ולמלא מחסוריהם ויגדל שם שבתי גם בארץ ישראל. ובפולין אספו נזירות קתוליות אל טירתן ילדה קטנה עבריה בת חמש שנים אחרי אשר נהרגו הוריה בידי הקוזקים ושמה שרה. ותגדל הנערה ותיף מאד מאד ותמלט בשנת השש עשרה לימי חייה מטירת הנזירים ותבא משם לעיר ליווֹרנו וַתַעֲבֵר בכל מקום בואה את השמועה כי אותה יעד ה' להיות לכלה למלך המשיח. וישמע שבתי צבי וישלח את אנשיו ויביאוה בכבוד ובתפארת אל קהירו ויתחתן בה אף כי ידע בה כי לא הצניעה לכת. והחתונה היתה ברב פאר בבית ציליבי ותהי אף היא לאבן חן להרבות את מספר מאמיניו. ובשוב שבתי ממצרים לארץ ישראל דרך עזה נטפל לו נתן איש עזה תלמיד רבי יעקב חגיז. ויהי נתן העזתי לשבתי צבי לנביא חוזה חזיונות מעביר קול ומפיץ מכתבים כי הוא אליהו השלוח ממרום לבשר כי שבתי צבי הוא משיח האמת. וירא רבי יעקב חגיז את השגעון הזה כי הולך הוא ורב ויעד בשבתי צבי ויקרא עליו חרם ויחר מאד אף נתן העזתי ברבי יעקב רבו ובירושלם עירו ויסר את ירושלם מגבירה, וישם את עזה הפלשתית תחתיה לעיר הקדש. ועל שבתי צבי נספח שמואל פרימו, איש נוכל מלא ערמה ומזמה, ויהי לסופרו ולאיש ימינו. ויעזוב שבתי את ירושלם ויבא הוא ומחנהו אל ארם צובא, ויקדמוהו יושביה העברים בתרועת מלך, ומשם שב אל סמירנא עיר מולדתו (5425 – 1665), ויקדמוהו בני עירו אשר לפנים גרשוהו בקריאה גדולה יחי אדוננו המלך המשיח! ואחרי אשר הודיע שבתי צבי במו פיו בראש השנה בבית הכנסת באזני כל העם בתרועה ובקול שופר כי הוא הוא המשיח לא היה עוד קץ לשאון והמהומה הלכה הלוך וגדל לבלי חוק להניא כל ראש, ולתעתע כל לב בישראל. איש איש הזניח את מלאכתו ואת משלח ידו למען היותו נכון לעלות לרגלי המשיח לציון ברנה. אלה מזה ענו את נפשם בצומות וסגופים למען כפר על עונותיהם הראשונים. ואלה מזה קדמו את פני הגאולה הקרובה בכנורות ונבלים ומחולות בבתי הכנסת ובמשתה ושמחה ובמחול זכר ונקבה בקרב ביתם. ושמואל פרימו הסופר ונתן הנביא העזתי ועוד חבל נביאים ונביאות נוכלים ונוכלות קוראים בגרון ומריצים אגרות לבשר בכל הארץ את תהלת שבתי המשיח עד כי לבשה רוח עועים זאת גם את קהלות וַנַדִיג, לִוֹרנו ויתר ערי איטליא ואת קהלות אמשטרדם והמבורג ובנותיהן וגם עד פולין הרחוקה הגיעו השמועות הזרות עד כי באחרונה שלח רבנו דוד הלוי – ט"ז – את רבי ישעיה בנו ואת רבי לב הרץ בנו חורגו לחקור את הדבר וישתוללו גם אנשים חכמי לב יודעי מדע מן הספרדים במחולות. ורבים מן הנוצרים וכמריהם היו כמוכי תמהון ויתפלאו על רגשת הרוח ההיא אשר לא ראו עוד כמוֹה ויהיו מודים במקצת וכופרים במקצת. עד כה ועד כה החל שמואל פרימו וחבריו לגלות את לבם כי לעקור את התלמוד ואת כל התורה בא משיחם ויעבירו ביד רמה את הצומות אשר קבעו הנביאים בימי גלות בבל. ותכבד ידם על העם להפוך אותם לימים טובים. וכאשר לא אבה הרב הגדול רבי שלמה אלגאזי לשמוע בקולם ויזעף לב ההמון לעשות בו כלה עד כי נס על נפשו הוא וחבריו מן העיר, ותקטן עוד זאת ויגלו עוד יותר את פני הלוט על כל המדוחים אשר אמרו להדיח את ישראל. ויהי המעט מהם כי קראו לו “מלכא קדישא” לא בושו לשום אותו לאלהים בקראם כל היום “דומה דודי לצבי” ותגדל המשובה עד כי נועז שמואל פרימו להחתים על המכתבים אשר כתב בפקודת אדניו את שמו “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. אך עוד האלהים האדירים שבתי צבי וחבר מרעיו עושים כה וכה, ועוד מלך כל הארץ זה מחלק את כל ממלכות תבל לאחיו ולכל אחד מתלמידיו ופקודה מאת קטן בגוים, מאת שופט העיר באה אליו לעזוב עד תם שלשה ימים את העיר וללכת באניה אל קושטא להתיצב לפני שופט התוּרכים. ויהי בבוא שבתי אל עיר קטנה הקרובה אל קושטא אשר שמה הביאוהו שוטרי קושטא, ויקדם אחד הפחות את האל המלך הגדול במכת לחי נמרצת, וימהר המשיח ויתן את לחיוֹ השנית למכהו.

ובהשפטו לפני מוסטפה פחה משנה השולטן, השפיל את רוחו מאד ויתכחש ויאמר כי לא משיח הוא כי אם רב ירושלמי עני הסובב בארצות לקבץ נדבות. מאת פני שופט נפשו זה הובא אל בית האסורים אשר אסירי דלות העם אסורים שם. והבזיונות האלה לא מנעו את שמואל פרימו מהפץ במכתביהם שקרים בקולי קולות כי אין קץ לכבוד אשר ינחל המשיח בחצר השולטן. בערב הפסח היתה רוח אחרת עם השופטים ויובא מבית האסורים אשר לפושעים הנבלים אל בית הכלא מרווח מקום אסירי המלך. שם הקל שר בית הסהר את עלו ורשיון נִתַן לאנשיו לבא אליו. וַיַקְרֵב שבתי צבי בבית כלאו את קרבן הפסח לו ולאנשיו ויאכל גם את החֵלב ויברך על החלב ברכה חדשה ברוך מתיר אִסורים. בברכה הזאת הפר את חוקות התורה ביד רמה. ויתן חוק להפוך את יום שבעה עשר בתמוז ליום טוב, כי ביום ההוא נגלו אליו האלהים להודיעו כי משיח הוא, ואת תשעה באב ליום טוב כי בו נולד הוא המשיח, ויאמר להשבית את מועדי בני ישראל הכתובים בתורה ולקבוע מועדים אחרים תחתיהם. וכאשר נתנה לו חפשה לכלכל שם את דרכיו כטוב בעיניו, הגדיל את מעשיו בפאר ובעזר רב כיד המלך. השמועה הזאת הוסיפה עוד מאמינים על מספר מאמיניו ויגבה לבו עד להשחית, עד כי הרהיבתהו נפשו להתעלל בקהל עמו להוליכם שולל אל כל אשר יחפוץ כהתעלל בילד קטן פותה, ויעבר קול בכל הארצות כי יום שלשה עשר לחודש תמוז אשר יחול להיות בשנה ההיא ביום חול ביום שני לשבוע, שבת שבתון יהיה, שבת הגדול לבני ישראל בכל ארצות תבל. והעם נתעה כעדר צאן אשר אין בינה בו וישמעו לו וישבותו. כל התעלולים האלה, אשר מצא הפוחז הזה את לבו להתעלל בישראל מיום דעתם את שמו, הכעיסו תמרורים את לב תופשי התורה הנאמנים לתורת אלהיהם התמימה ולמצותיה. אך לא ערבו את לבם לפצות פה פן יקרע אותם המון העם לגזרים. רק הרב איש החיל האחד רבי יעקב ששפורטש הספרדי מלא את לבו כח ומשפט וגבורה להגיד לעמו את פשעם ואת אולתם אפס כי לשוא היו כל תוכחותיו. אולם לשטן הזה קם שטן אחר ושמו נחמיה יליד פולין, איש יודע קבלה אשר גם הוא התאמר כי נביא הוא ויבא אל שבתי צבי ויתוכח עמו שלשה ימים. אחרי כן התחמק ממנו אל אדריונופול וילשן אותו אל שר העיר ויספר שר העיר אל השלטן מוחמד הרביעי אשר היה אז באדריונופול ויקרא השלטן לשבתי צבי להתיצב לפניו ויפקוד עליו לבחור לו אחת משתי אלה, או לעבור כרגע בחרב, או להמיר את דתו בדת האישלם. וַיָמֵר משיח השקר את דתו הוא ושרה אשתו ואחדים מאנשי סודו וישימהו השלטן לשר תורכי וַיִקָרֵא שמו בישמעאל מֶחמֶד אֶפנְדִי.

שֵמע הבֶגד אשר בגד המסית הזה בעמו ובתורתו השיא משאת חרפה על ישראל ויוסף בוז ומכאוב על מפח נפשו. נערים שובבים עפרו בעפר ויקראו מלא אחרי כל איש יהודי אשר נראה בחוצות קושטא. וחמת השלטן בערה ביהודים יושבי ארצותיו להשמידם או לכפר עונם בדמי חמשים רבנים, אשר יסגירו בידו, על אשר לא עצרו את עמם ממשובתו. אך מאת ה' היתה זאת, כי שככה חמת המושל ולא נתן עליהם גם ענש כסף.

אולם בעוד אשר לקחו רבני קושטא מוסר לקרוא חרם על כל איש אשר יזיד עוד להוסיף ולשאת את שם משיח השקר על שפתיו ולהעיד בעם כי אם יעשה איש כזאת ימסרו אותו למלכות, התעודדו השבתאים בסמירנא מן התמהון הראשון אשר הכו בו, להתעות את העם כי הדברים אשר ראו התורכים את שבתי עושה, רק מראה דמיון היו ומדרכו לא נפל דבר. ונתן העזתי ויתר נביאי השקר סובבים בארצות ומפיצים שמועות כי מגדולת שבתי צבי ומקדושתו לא נגרע דבר וכי נפלאות גדולות מתעתדות לבוא בקרוב בעולם. ויקומו רבני סמירנא ויחרימו את כל האיש אשר יתן מדרך כף רגל בביתו לנתן העזתי וחבריו. ובכל זאת לא סרו עוד המהומות בדבר שבתי צבי ונפלאותיו. על המתעים הרבים נוסף רופא חכם איש הולך רוח מזרע האנוסים ושמו אברהם מיכאל קרדוזו. ויתחזק גם הוא להחזיק באליל הזה בשבתי צבי אחרי נפלו, בהרבותו לו מאמינים בצפון אפריקא. ושבתי צבי היה יוצא ובא הנה והנה, מתהלך עם המושלמנים ומתחבר גם עם היהודים ומגנב לב אלה ואלה. אל המושלמנים היה אומר, כי לבו תמים עם האישלם ורק למען הסב את לב היהודים באלפיהם וברבבותיהם אל הדת ההיא הועד גם אליהם. ובאזני היהודים הפונים, אשר לא חדלו עוד להאמין בו, היה לוחש כי רק למען הוצא את ניצוצות הקדושה המפוזרים בין הגוים קבל למראית עין את דתם למען תהיה אחרי כן הגאולה שלמה. ויהי בא פעם בפעם אל בית הכנסת, אך תחת שבעה קרואים היה קורא לתורה שבע נערות בתולות. ככה היה משנה את טעמו ימים רבים עד כי באחרונה נבאש שבתי צבי בשרי תורכיא ויגלוהו אל דולציני, עיר קטנה, אשר יהודים אין בה. במדינת אַלְבַּנְיָא וימת שם גלמוד וערירי בשנת החמשים לימי חייו³⁰⁰ (5436 – 1676).

אמת הדבר כי משיח השקר מת אך שקרי המשיח לא מתו עמו. הן גם אחרים קמו בדור ההוא אשר לבם לא היה שלם עם ישראל ועם התורה אך גם דבריהם גם מעשיהם לא העמיקו לשחת. מעשה אוריאל אקוסטא השיא שם לא טוב רק על נפשו המשוגעה ועל בית דין הספרדי אשר התהלך עמו כבית משפט קתולי. ובכן לא על תורת ישראל תלונת המתלוננים. הסופרים די מודינא ודילמודיגו אשר לבם לא היה נכון עם היהדות המסורה לנו מרבותינו כסו על דעותיהם ולא גלו מהן בלתי אם מעט מזעיר. גם שפינוזה אשר קם לאויב לעמו ולקדשיו, לא התעה כמעט את אחד גם מבני עדתו הספרדית הנוטים אל הפילספיה, ולא הכהה את עיניהם בנגה ברק סגנונו. ומה יפלא הדבר כי מרבית חכמי הגוים, אשר דעות שפינוזה קנו את לבם בחדושם ובדיוקן, לא פקדו על בני ישראל את העונות אשר טפל עליו האח הנפשע הזה, כי אם אצלו עליהם מתהלתם אשר הללו אותו ואת חכמתו, באמרם כי כשרונו המופלג מורשה הוא לו מישראל עמו החכם והנבון, אמנם האחד אשר נתן את שם ישראל לחרפה ולכלימה בתעתועיו ובתעלוליו, ואשר הרבה את חלליהם חללי הרוח גם בדורות רבים אחרי מותו, הוא רק מורה השקר, משיח השקר, שבתי צבי, הוא לבדו הוא ולא אחר.

ועל הרבנים התמימים נחה מעין רוח רבותיהם הגאונים, אשר היו בימי השמדות, אשר שקדו על “תקנת השבים” ויכירו כי התועים התמימים אשר נוקשו אחרי האליל הזה, כי לא מזידים היו כי אם שוגגים או אנוסים, אשר עיפה נפשם למסיתיהם ולמדיחיהם. ויקראו חרם חמור על כל איש אשר יזכיר אל הנתעים האלה את עונם אחרי שובם מדרכם לאמר אחרי השליכם מידם את השקץ הזה.

אם יאמר לגבר, אשר נפל בעצומי אריה משחית וימלט ממנו, איש מצליח, היה עם בני ישראל בדור ההוא עם מצליח, בצאתו בשלום בלי פגע מיד הממלכות המושלמניות אשר לא פקדו את עון שבתי צבי אשר שם במעשי תעתועיו את ארצותיהן למרקחה. כי אם אמנם עזה היתה עדי רגע חמת השלטן כמות, הלא רפתה רוחו עד מהרה, וישראל הוסיף לשבת לבטח בארצו כתמול שלשם. ומוּלַי ישמעאל מלך מרוקו, אשר עלה בעת ההיא על כסאו, המעט ממנו כי הקל מן העל אשר החל אביו להכביד על ישראל, ויטב להם ויקם מתוכם אנשים לשרי ביתו וליועציו. לא כן התהלכו ממלכות הנוצרים עם אבותינו בעת ההיא. המלכה מרים חנה, מזרע המלוכה האוסתרית, המושלת באספמיא, אשת כסילות משמרת הבלי שוא, שמעה לקול כמריה ותגרש את היהודים מעיר אוֹרַן, מַצַרְכִבִיר ומיתר ערי צפון אפריקא אשר סרו אז לממלכת אספמיא (5429 – 1669). וכמעשה האם מעשה הבת, כי מרגריתה בתה הקסרת האוסתרית, בת מקשבת למוריה הישועים עשתה להם נחת רוח ותצק לבעלה ליופולד הראשון קיסר אוסתריא ותאלצהו לגרש את היהודים מוינא עיר המלוכה. ויצרו יהודי אשכנז בצרת אחיהם וירבו צום ותפלה. אך גם מאמצי הנדיב האדיר יצחק טֵישֵירא³⁰¹ הספרדי מהמבורג וגם דברי כריסתינה מלכת³⁰² שודן, גם מכתב מוסר הגרף יֶרְגֶר האוסתרי אשר ענה בפני הקסר בלי כל משא פנים, כי גלות היהודים מעשה עול הוא, לא הועילו מאומה כי גרשו אלף וארבע מאות נפש ישראל יושבי וינא (5430 – 1670). ויאסוף הקיסר אל חיקו מאת אלף גולדן במחיר מקום מושב היהודים, אשר הואיל סוד זקני העיר לקנות ממנו, ועל מקום בית הכנסת בנה בית תפלה לקתולים ואת בית מדרש הישראלי אשר ארבעה ועשרים תלמידי חכמים שקדו שם יומם ולילה על תורת ה', וכל מחסוריהם נתנו מיד הנדיב זכריה הלוי, גם בית המדרש הזה הפך לבית תפלה לקתולים.

ובאספמיא מקום התופת בערה עוד כאש רשעה כתמול שלשם. ובלב האפיפיור וכהניו ברומי החלו להתרחש רחשי אדם ויועץ למעט את כח הבולשת לבלתי מרר עוד את חיי האנוסים, ולבלתי חשוב אותם עוד כצאן טבחה. לשמע הדבר הזה קנא בית משפט הדמים קנאה גדולה ולשם מחאה גלויה על מחשבות האפיפיור, הכין חבר הכהנים המרצחים במת מאכולת אש לאנוסים גדולה ואכזריה מאין כמוה. בתוך מאה ושמונה עשרה נפשות אשר העבירה הבולשת באש, העלתה כליל לאשים שבעים נפשות נקיות וטהורות אנשים, נשים, נערים ונערות מבני ישראל. והקדושים האלה קדשו את שם אלהי אבותיהם ברוח גבוהה בעוז והדר, ויהיו בהם אנשים אשר קפצו בשמחה אל הלהבה (5420 – 1682 ³⁰³), יתכון על האומללים הנהדרים ההם מליצת אחד פליטיהם:

הָאֵש וְהָעֵצִים סָבִיב וְהַבִּרְכַּיִם לֹא כָּרְעוּ לַבָּעַל.

גם פורטוגל הקטנה לא בושה מאספמיא אהובה הבכירה ויקריבו גם כהניה זבחי אדם מבני ישראל על העצים על האש אשר על המזבח (5422 – 1682).

ותחת קנאת הכמרים מורדי האור אשר באספמיא ופורטוגל, קמה ביתר ארצות הנוצרים אשר החלו להשכיל בדורות ההם, תחרות הסוחרים אשר מקנאתם בסוחרים היהודים שמו את כל לבם להוציא עליהם דבות שוא להעיד שקר וגם להשליח בם את האספסוף הפרוע. ומעמד בני ישראל בתורכיא, אשר בכל היותו נופל ממעמדם בימי השולטנים הראשונים, עוד נעלה היה על מצבם באירופא, היה לרוכלים הנוכלים לפתחון פה לשום עלילות דברים על בני ישראל כי ידם נכונה בסתר עם התרכים אשר פרצו פרצות בעת ההיא בארצות אירופא. ותמר נפש העמים על היהודים. וההמונים הבוערים, אשר בחכמתם בגבורתם ובישרת לבם לא תמצא ידם להושיע לארץ מולדתם, כי מכל אלה אין ביד חיתי אדם אלה מאומה, נכונים הם תמיד לשמש באגרופם הגס ולקצות ביהודים. בעיר קטנה אונגריש ברוֹד במדינת מֶהרן הרגו הנבלים ארבעים נפש מבני ישראל ולעיני שרי החיל האוסתרי באין מחריד.

גם עד איטליה נגעה העם התגרים, אשר צרה עינם בעסקי היהודים להשליח בם את האספסוף, אף כי שם מצאו המונים המונים מדלות העם את מחיתם מיד עשירי ישראל. קהלת ונדיג אשר מספר נפשותיה עלה עד ששת אלפים העסיקו הָעַבְדָנִים³⁰⁴ העשירים העברים בבתי מַגְנִיוֹתֵיהֶם³⁰⁵ ארבעת אלפים איש מדלות העם הנוצרים. כי המעט כי לא נתן איש את כספו בנשך התחרו בני ישראל עם יושבי הארץ, גם במליצת שפת איטליא, גם בכל המדעים ושתי נשים עבריות משוררות עשו להן שם בדור ההוא. שם האחת שרה קופיא סולם ושם השניה דבורה אַסְקרֶלִי³⁰⁶ אשר הקדישה את עט שעשועיה לתרגם מעברית לאיטלקית צרופה, תרגם נאה ומכון לטעם שפתנו מקדם, את שירי הקודש האלה: התוכחה לרבנו בחיי הספרדי אשר בסוף ספר חובת הלבבות, את הודוי הגדול לרבנו נסים, את סדר העבודה ליום הכפורים אשר לספרדים ופיוט “מעון השואלים” לרבי משה ריאטי בעל ספר מקדש מעט. יפי מליצת סופרי היהודים בשפת איטליא אשר אהבוה ויטפחוה ועשר מדעיהם נתנו אותם לחן ולכבוד בעיני רבים נכבדי עם הארץ. אולם גם בתוך סוחרי איטליא נמצאו עוינים את היהודים על אשר הצליחו בעסקיהם, ויחרשו עליהם רעה ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן, ויקם הרב שמחה לוצאטו אחד מרבני ונדיג וישב את דבריהם אחור במגלתו האיטלקית “מאמר על מעמד העברים” הכתובה בטוב טעם ובמועצת ודעת. ויוכח כי הסוחרים היהודים ברכה הם למסחר הארץ ולחבריהם הסוחרים האיטלקים. ובקהלה העתיקה שתו רוקמי הצמר את ידם עם האספסוף ויפשטו על בני ישראל בתשעה באב בשבתם בבית הכנסת על הארץ לקונן את קינותיהם ויתגוללו עליהם כי להתפלל על תשועת התורכים נועדו שם ויאמרו לפרוע בהם פרעות ולבוז את בתיהם גם עלילת דם החלו לעולל עליהם. אך שר העיר הפיץ את המתגודדים מעל גרות היהודים ביד חזקה ופקודה נמרצה באה גם מאת נשיא ונדיג להגן על ישראל.

ובאלזס אשר סרה בעת ההיא למשמעת מלכי צרפת אבדה במסבי עיר מיץ נערה קטנה בת אכר וישימו בעלי המלאכה אשר גם עינם היתה צרה בישראל עלילות דברים על רוכל יהודי עני ושמו רפאל לוי כי הוא המיתה וינגדוהו וימיתוהו, ויאמרו לפקוד את עוֹנו אשר לא העוה מימיו על כל הקהלה וילך איש סוחר יהודי ושמו יונה סַלְוָדוֹר פריזה, ויט את לב הכמר החכם ריכרד סימון, ויכתוב מגלת סניגוריא כי נקיים בני ישראל מעון זה וכי דם רפאל לוי השפך דם נקי הוא. וימהר יונה ויפרוש את המגלה לפני שרי המלך. למן העת ההיא שם המלך לודויג החמשה עשר לחוק כי כל אֲשַם דין נפשות אשר יאשם איש יהודי, עד שופטי המלכות יבא ולא לפני בית משפט אחר.

והקללה אשר הביא קסר אוסתריא בהגלותו את בני ישראל מוינא הפך כמעט לברכה החורי³⁰⁷ הגדול פרידריך וילהלם מברנדנבורג באספו חמשים משפחות מהם אל ארצו, וימלא את ידם לשבת בארצותיו בברנדנבורג ובפרוסיא וחברותיהן, ולסחור בארץ כטוב בעיניהם. ובדבר הזה ירה אבן פנה לעדת ישראל הגדולה השוכנת כיום בממלכת פרוסיא ובנותיה. ויפטור את המשפחות העבריות האלה ואת המשפחות אשר בהַלְבֶרְשְטַט וקְלֵיֶא וביתר הערים, אשר כבש ואשר נפלו לו לנחלה בברית שלום וֶסְטְפַל, ממֶכס הגוף המחפיר אשר היה מוטל על כל היהודים באשכנז. וישמח לקראת בני ישראל אשר באו מהמבורג מגלוֹגוֹ ומערים אחרות לגור בארצו, כי חדה היתה עין המושל הפקח להכיר את כשרון העם הזה. כי זה כמה בחר באיש יהודי, ברבי אליהו גומפרץ הרב לעיר אֶמֶרִיך, לשום אותו לאיש סודו ולאיש עצתו ולשֻמו למלאך שלוח לממשלת הולנד, אשר קדמה את פניו בכבוד שרים ואת האשכולה³⁰⁸ אשר כונן פתח גם לבחורי ישראל, אף תמך ביד נדיבה ביד שני תלמידים עברים אשר למדו שם, ואשר אחד מהם קנה לו שם אחרי כן בתוך עמו, הלא הוא רבי טוביה הכהן הרופא בעל ספר מעשה טוביה. ובהתרגש עלילת דם להתעולל בארצו כבש אותה החורי בידו החזקה.

אמת הדבר כי ההנחות אשר עשה החוֹרי מברנדנבורג ליהודים הבאים אל ארצו לא באו מרביתן בלתי אם לשם תועלת ורק המעט מהן היו פרי רוח נדיבה. בכל זאת אין לְנַכֵר אותות רוח חדשה הרת דעות ישרות על דבר ישראל ותורתו אשר החלה להתפעם בארצות אירופא. הן אמנם כי דבות השוא, עלילות השקר וחקי העמל, עוד לא סרו, בכל זאת החלו העמים להכיר את רשעת הכמרים גם הקתולים גם הלותרנים ואכזריותם, ולא בכל עת נתנו להם המושלים והשופטים לבצע את מזמותיהם ואת עלילותיהם.

וחכמי לב אנשי אמת קמו בקרב העמים אשר תורת ישראל וספרי נביאיו פקחו את עיניהם וירוממו בבור לבם ובנקיון כפיהם את ערך גוי עתיק ימים זה, באשר זקן לאומים הוא וגוי צדיק מדור דור, וישכילו להשתומם על ארך ימיו ועל כח רוחו כי איתן הוא, יודע ערכו ומשתמר בטהרתו. וירבו לשבח ולפאר באזני גויי הארץ את תורתו כי תורת אלהים אמת היא ואת חכמת חכמיו ואת ספרות סופריו בכל דורות גלותו כי רבה היא. וילך הלך ורב מספר סופרי העמים אשר קמו בספריהם למליצים לישראל ולמוכיחים לנוצרים את חטאתם הגדולה אשר חטאו המה מלכיהם כהניהם ושריהם לישראל עם ה' בגזלם את משפטם ובנכלי הבליעל אשר נכלו להם.

חכמי אנגל והולנד היו הראשונים בדבר הזה, ומשם עברה הרוח גם אל בחירי חכמי יתר גויי אירופא. קרוֹמְוֶל המושל הגדול באנגל הביע את רוחו לאמר: “מאד נכמרו רחמי לעם העשוק הזה אשר בו בחר ה' לתת לו את תורתו”. ואדוארד ניקוֹלי כתב מלה עפה על רוממות “העם הנדיב עם בני ישראל” את דברי המגלה הזאת הוא חותם בשבועה כי אהבת ה' היא אשר המריצתהו לכתוב אותה ולהפיצה למען גלות למוסר את אזן אנגל כי כל התלאות אשר מצאו אותה ענש הן על אשר רדפה לפנים באף את הגוי הקדוש ותגרשהו מארצה והעון הכבד הזה לא יכפר לה עד אשר תשוב לאסוף את נדחיו אל ארצה באהבת אחים כי כגמול אשר יגמלו הגוים את עם קרובו יגמול אותם אלהים. – ותומש קוליר³⁰⁹ כתב: “בואו ונרוממה את שם ישראל, כי קרוב היום אשר יעמוד העם הזה בראש הגוים, ואז מבורך יהיה האיש אשר תמצא ידו להחזיק בכנף איש יהודי ללכת אחריו”. וסופרים ושרי צבא היו בימים ההם בקרב הפוריטנים אשר יעצו לשבות באנגל ביום השביעי תחת יום הראשון, לשום את חוקת המשפט אשר בתורת משה לחוקת משפט ממלכתה ולהעמיד את מכסת נפשות קריאי המועד באנגל על מספר שבעים כמספר הסנהדרין אשר היו לפנים בישראל. וגם בהולנד נאמרו ונכתבו כדברים האלה לרוב על ישראל ועל היהדות. וַיִנָבֵא פְיֶר יִרְיוֹ³¹⁰ מטיף הוגונוטי בעיר רוטרדם בספרו “למלאוֹת דברי הנביאים” כי לגדולות ונפלאות באחרית הימים יעד ה' את העם הזה. ושר אחד משרי ארץ דַנְיָא ושמו אוליגר פוֹלִי³¹¹ עשיר גדול מאד ונכבד, ערך מכתבים אל מלכי אנגל וצרפת להשיב לישראל את ארץ אבותיו וליורש העצר הצרפתי גלה את לבו בלי משא פנים כי רק בגאולת ישראל יכפר עון הדם הרב אשר שפכה מלוכת צרפת הקתולית בליל חתונת הדמים. וסופר קתולי פיטרוס סְפִית³¹² מעיר וינא אדוק מאד בדתו, אשר בראשונה כתב ספר לספר תהלתה, נפקחו אחרי כן עיניו לראות ולהכיר את השקרים אשר יטפלו הכמרים והנזירים על ישראל למען הצמיתו ותגעל נפשו בכהני “הדמים והמרמה” ויעזוב בחמת רוחו את ארצו האוסתרית ואת דתו הנוצרית לבלתי היות לו עוד חלק וזכרון בעדת האכזרים השופכים כמים את דם העם אשר נתן אותו ה' בכור עליון על כל הגוים וילך אמשטרדמה ויבא שם בברית ויקרא את שמו משה גרמַנוס ויהפך לאויב לדת הקתולית.

הרוח הזאת אשר נחה על חכמי הגוים בדורות ההם להוקיר את ערך עם ישראל הטתה את לבם להוקיר גם את ספרות ישראל לכל מקצעותיה. יוחנן בוכסטורף, (מ' 5389 – 1629) פרופיסור בעיר בזל, אשר בא בכתובים עם חכמים עברים באמשטרדם, באשכנז ובקושטא הוציא ספרים רבים על דבר ספרות ישראל ושפתו העברית והוא יסד את ספר “המתאים” – קוֹנקוֹרדנץ – לכל השמות והפעלים העברים בשֻמו לו לעינים את ספר מאיר נתיב ליצחק לבית נתן³¹³ ובנו יוחנן בוכסטורף השני השלימו. אף הגדיל בוכסטורף השני לעשות בתרגמו לשפת רומי את מורה הנבוכים ואת ספר הכוזרי. והסופר האנגלי הנריך מורוס, והסופר קנור לבית רוזנרוט מעיר זולצבַך במדינת בַוַרְיָא שמוּ את פניהם אל תורת הקבלה וישגו בה. ויט אליה גם לַיְבְּנִיץ ראש פלספי גרמניא, ויהגה בה. ולעומת זה ישרה בעיני מלכי שודן כרל האחד עשר וכרל השנים עשר, כת הקראים, אשר נדמו בעיניהם במתכֻנתם אל הרבנים, כהרופורמים במתכֻנתם אל הקתולים, וישלחו המלכים האלה מלאכים אל הקראים אשר בפולין לחקור את דרכיהם ואת ספרותם. ופרופיסור אחד בעיר לֵידֶן ושמו טריגלנד שלח אגרת אל הקראים האלה לחקור על אודותם. אך מעט היה השכר אשר העלו החוקרים השואלים האלה בעמלם כי מרבית הקראים היו נבערים מדעת, ולא ידעו להגיד מאומה על ראשיתם ועל דברי ימיהם³¹⁴. ושלשת הספרים³¹⁵ אשר הוציאו חכמיהם לשם תשובה, עדים הם על קצר דעת כותביהם, אשר תחת פרי תבואה הגשו מלא כף קש יבש, לשואליהם החכמים הנכבדים.

תחת שתי כתי החכמים, אשר אלה שלחו ידם לתורת הקבלה ואלה לתורת הקראים, הטה וִילְהֶלם סוּרֶנְהוּיִז³¹⁶ ההולנדי חכם צעיר לימים יקר רוח וטהר לב, את שכמו באהבה אל המשנה, להגות ולהעמיק בה ולתרגם אותה ואת פירושי רמבם וברטינורו שעליה, מראשה עד סופה לשפת רומי צחה ברורה ומבוארת. ויהי המעט מסורנהויז כי הקדיש את מבחר ימי חייו אל העבודה הקשה. ויאמן החסיד הנכרי הזה, כי גם המשיח פרי רוח אלהים היא כחמשת חמשי התורה וכיתר ספרי הקדש, וכי העם אשר לו נתנו המקרא והמשנה, לו הכבוד ולו התפארת העתיקה, אשרי העם ההולנדי אשר זכה להיות למגן לנדחי העם הזה והארץ ההולנדית אשר היתה לו למפלט ולמבטח. ואוי לחכמי הנכר ההם אשר אחרי שבעם את הטוב מן הספרות העברית, ישליכו על ישראל בעל הספרות ההיא שקוצים, כמשפט שודדים אכזרים אשר אחרי פשטם תמימים עוברי דרך ידושו את בשרם הערום בשוטים, ושלחום מעל פניהם בעירום בחסר כל וגם במכאובים.

ומי יודע אם לא כון החכם החסיד ההולנדי בדבריו הנכוחים והנמרצים אל חכמי גרמניא אשר גם הם קראו הרבה בימים ההם בספרי ישראל ופרי קריאתם היו עלילות דברים או שנאת מות לישראל. יוהן וִילְפֶר מנירנברג פשפש ומצא בסדורים הקדמונים כי היה כתוב בהם בתפלת “עלינו לשבח”: “שהם משתחוים להבל וריק” וכי כבר התגוללו המומרים החנפים על אחיהם מלפנים, כי מלת “וריק” ומלת “ישו” שוֹת הן בתכן חשבון אותיותיהן. על כן הפגיע בפרידריך הראשון מלך פרוסיא, ויעתר לו המלך להפקיד שומרים נוצרים בבתי הכנסיות אשר ישמרו את פי החזן אשר יש לו לקרוא את התפלה בקול רם ולהקשיב היטב היזיד לקרוא שהם משתחוים להבל וריק אם לא. – ויוחן כרישטוף וַגֶנְזַיִל, פרופיסור לתורת המשפטים בעיר אלטורף, היה מלקט בספרות העברית את כל דברי הבקרת והתוכחות, אשר בקרו ואשר התוכחו סופרי ישראל בדבר הנוצריות, ומעלה אותם על ספר אשר קרא לו “חצי אש השטן”³¹⁷ ובכל זאת לא היה שונא ישראל וידבר קשות על הנוצרים הרודפים באף את היהודים הממררים את חייהם ומגרשים אותם מארצותם. אך אולת קשורה היתה בלב וַגֶנְזַיִל כי ספר קטן ונקלה “מעשה ישו”, אשר בדה מלבו אחד השוטים, ספר מקרא הוא לכל בני ישראל, על כן הפציר במושלי הארצות להשביע את כל היהודים יושבי ארצותם בשבועת האָלה כי לא יקראו ספר קטן זה וכל הדומים לו, וכי משפט בקרת ספרי העברים המסור מיד הקהלות אל הרבנים לחרוץ אם ראוים הם לצאת לאור אם לא, יקח מידם וינתן ביד מבקרים נוצרים. ולפי דרכו לא שכח לדבר על לב המושלים הלותרנים לבקש דרכים להפנות את ישראל, לא באכזריות רשע כי אם בתחבולות נוחות, אל הנוצריות.

בתוך סופרי הגוים הצדיקים והבינונים אשר רבו במאה ההיא, קם איש צר ואויב הלא הוא יוחן אַנְדְרֵיאַש אַיְזֶנְמֶנְגֶר פרופיסור ללשונות הקדם, שגם העברית אחת מהן: החנף הזה התגנב כאיש שלום אל בתי בני ישראל בפרנקפורט ויגנב את לבם ויחלק להם לשון, באמרו כי יש עם לבבו להתיהד, למען התבונן אל דרכיהם לנבל אותן אחרי כן ולתת אותן לצחוק ולמחתה ולהפוך בזעם לשונו את צוף דבשן למרורות פתנים. בפיו דבר שלום ליהודים בהיותו עמם. ובתוך ביתו כתב ספר גרמני בשם “מחשוף מצפוני היהדות”³¹⁸ אשר בו שב על קיא הכמרים צוררי היהודים למימי הוסתגותים עד הדומיניקנים ועד לותר ותלמידי תלמידיו, ויחדש ויחיה ברוח פיו את כל העלילות הנתעבות גם את אלה אשר כבר הכחישון האפיפיורים והקסרים זה כמה, ויעד את פניו להגיד כי העדיות הכתובות והחתומות ההן מזויפות הן. סוף דבר כל הספר הזה, על פי תכונת ענינו סגנונו וגם שמו, איננו כי אם קול קורא אל המוני הנוצרים להקהל להשמיד להרוג ולאבד כל זכר לשארית ישראל כי שוה המשקר הבליעל לנגד עיני הקורא את דמות העם הישראלי כגוי אשר אין לו מלאכה אחרת בעולמו כי אם לחרף ולגדף כל היום את הנוצריות לחלל את קדשיה בשאט נפש, ולהתנכל ולארוב לנפשות הנוצרים, לחייהם, לקנינם וגם לכבודם. אולם כל עצם מגמת מעשהו היה הבצע, כי כאשר נבהלו פתאם יהודי פרנקפורט, אשר התהלכו עמו בתמם, מפני הרעה הנשקפת להם מספרו בקש מידם שלשים אלף תלר, אז ימסור בידם את פעלו להוציא אותו לבית השרפה. אך יד היהודים לא השיגה בלתי אם לשקול את חצי המחיר אשר נקב בעד שקריו. אולם עד כה וכה עמד רוח והצלה ממקום אחר, כי העשיר האדיר והנדיב שמואל אוֹפֶנְהֵים, אשר קרא הקסר ליופולד אותו ועוד כמה משפחות ישראל לשוב אל וינא, אחרי גֵרש אותם זה כחמש עשרה שנה, דבר על לב הקסר הקתולי ויחרם את ספר הצורר הלותרני, ויוציא דבר שלטון ויסגרו אותו וישימו את חותם הקסר על המסגר, לבלתי ראותו עוד אור. וכל מאמצי פרידריך הראשון מלך פרוסיא, אשר חלה במכתבו את פני ליופולד, ואחרי כן את פני בני הקסר יוסף הראשון, שבו ריקם. וימת המלשין הנבל מכאב לב, מקלון ומעוני וממצוק אשר הציקוהו נושיו, כי גם את כספו גם את כספם השקיע במעשה רשעו זה. ואף כי ספר המחשוף הזה, אשר אסר הקסר הקתולי, הודפס אחרי כן בקניגסברג ברשיון המלך פרידריך הלותרני, לא הרבה לשחת בימיו אך בכל זאת עודנו שרש פורה רוש ולענה עד היום כי כל סופר מכתב עמל, הבא למלא ידו להוציא דבות שוא, יקטוף לו ממנו פרי כחש. ושם בכליו.

כמעשה איזנמנגר עשה גם רופא וכמר לותרני ושמו יעקב גֵ’זְיוס³¹⁹ ממדינת פריזלנד. על שני ספריו המלאים רעל ענה יצחק ביבא³²⁰ חכם וסופר מהיר מישראל בהולנד, בספר לטיני אשר קרא לו “נקמת דמים”³²¹ אשר בו הרבה להמריץ את דבר הנבלה הבזויה לעולל עלילת שקר הלא היא עלילת הדם אשר בה מררו המפגנים את חיי הנוצרים המדכאים בעת ההיא ועתה אחרי אשר גברה ידם לא ידעו כמרי הנוצרים בשת למרר בעלילת השקר ההיא את האמללים המדכאים תחת ידם. גם החכם והמליץ הנעלה יצחק קרדוזו מזרע האנוסים, כתב בשפת אספמיא ספר “יתרון העברים”³²² אשר מלבד אשר הוא מגלה את קלון עלילות צוררי היהודים הוא מדבר בגאון ועז על ערך עם ישראל בטעם רבי יהודה הלוי וברוחו לכל שיטתו.

ובכן תראה עיננו, כי אף כי קמו אנשי חכמה וכבוד בקרב העמים לרומם את ערך היהדות ולהודיע את כבודה בגוים, לא תמו עוד מליצי אָשם עושי עט שקר. אפס כי גם בני ישראל לא שחו עוד לגבי שוטניהם כבראשונה, גם השמות אשר קראו יצחק ביבא ויצחק קורדוזו לספריהם יענו כי לא הורידו לארץ ראשם בדברם את אויביהם. ולעומתם החלו גם מושלי הארצות להתהלך עם ישראל בדרך נוחה הרבה יותר מתמול שלשם. הן פרידריך הראשון למושלי פרוסיא, אשר שם כתר המלכות בראשו, לא שם את עיניו לטובה בישראל, כאביו פרידריך וילהלם החורי הגדול, בכל זאת לא שת לב אל דברי המומרים המלשינים אשר הכו את היהודים בלשון וישב אותם ואת דבריהם ריקם. אף נטה אזן אל האיש הנכבד יששכר באֶרְמַן מעיר הַלְבֶרְשְטט, ויצו להקל מגזרת המשמר אשר שמו בבתי הכנסת בדבר תפלת “עלינו לשבח”. והנסיך החסיד כְרִישְטְיַן אוֹגוּסְטְ מושל מדינת פַלְץ־זולצבך, האוהב את לשון העברית והנוטה לתורת הקבלה, העביר קול בארצו וידבק גליונות על קירות הבתים כי כל האיש אשר יזיד להוציא דבת עלילת הדם, או אשר יעלה רק את זכרה על שפתיו קשה יענש.

פרי תבואת החזון אשר חזו בחירי חכמי העמים במאה החמשים וחמש על ישראל, הוא ספר דברי הימים לדת ישראל בשפת צרפת אשר כתב יעקב בַסְנַז³²³ אף כי כמר רפורמי היה, ועיניו טחו עוד מראות את חזון עם ישראל בעצם טהרתו, בכל זאת אדם כשר היה. והרעות אשר המיטו רשעי ארופא על ישראל נגעו עד לבו. עד כי העיר למוסר את עיני הגוים לסור ולהתבונן אל גורל העם הזה ולשום אותו על לב: “כל גויי הארץ נוסדו יחד על ישראל להצמיתו ולהשמידו. והסנה הבוער באש מימי משה לא אכל עוד עד הנה. מכל ערי תבל גרשו אותם אויביהם וכל ערי תבל מלאו אותם. ממלכות אדירות אשר רדפו אותם כבר ספו תמו וזכרון אין להן עוד והעם המרדף זה עודנו מלא חיים”. – ספר זה איננו עוד פעל תמים וכליל אך בכל זאת רב ערכו, כי לתמו פוקח הוא את עיני חכמי העמים לראות ולהכיר כי לא עדר צאן ולא ערב רב המון חשכים עם בני ישראל, גם בגלותו. כי אם גוי שומר תרבותו, משתמר בטהרתו הולך וגדול מוסיף ומרחיב. והמעט כי איננו נופל מכל הגוים התקיפים לכל דבר רוח ולב כי אם בכמה פנים הוא נעלה עליהם.

ככל אשר הגדיל בסנז בספרו באזני העמים כי ישראל הוא עם אשר גדול מאד ערך דברי הימים אשר לו גם בגלותו. ככה הגדיל תלמידו יוחן כרישטוֹפוֹרוֹס וולף פרופיסור ללשונות בני הקדם בהמבורג בספרו “מערכת ספרי עבר”³²⁴ אשר בו תראה עין בן הנכר כי ספרות גדולה ורחבה מתחלקת למקצועות שונים, נוצרה לישראל בגלותו. ואם בחרב מלאה דמים נגרע ערכו מכל יתר גויי הארץ רב חלקו מאד בממלכת החכמה והמוסר.

וגם לכל דבר אשר בקרב ישראל מבית, יחשב הדור הזה אשר עליו דברנו בזה, על בחירי הדורות אשר היו לפניו. מגדולי התורה די לנו להזכיר את אנשי השם האלה הגאון האדיר ואיש האמת רבי צבי אשכנזי (מ' 5478 – 1718) ראש ישיבה באלטונא רב לעדת האשכנזים באמשטרדם ובאחרונה בלבוב. לרבי חיים בנבנישתי (מ' 5433 – 1673) רב בסמירנא יאמר באמת ובמשפט שר התורה, כי אין קץ לידיעתו את התלמודים הפוסקים והתשובות הנשקפת מספרו כנסת הגדולה אשר כתב על ארבעת חלקי השלחן הערוך. רבי חזקיה די סילוא (מ' 5458 – 1698) בעל פרי חדש לשלחן הערוך דומה הוא בעומק בינתו הרבה, בעזו וברחב לבו לר’בנו ש’למה ל’וריא – רשל – ובקרב גדולי אשכנז קמו רק מעטים כרבי יאיר בכרך, (מ' 5462 – 1702), רב בוַרְמַיְזא בעל תשובות חות יאיר, אשר שם לאחדים בידו את התורה השלמה כאחד הגאונים ואת מדעי החול כאחד אנשי המדע המובהקים. ורבנים אשר שמו את המדע לחפץ בידם להגן על תורתנו היה רבי דוד ניטו (מ' 5488 – 1728) רב לעדת הספרדים בלונדון, אשר רב בספרו “כוזרי שני” את ריב תורתנו המסורה, מיד הקראים המתפרצים מפניה ורבי יהודה ליאן בריאל (מ' 5482 – 1722) רב במנטובה באיטליא רב את ריב היהדות בספריו האיטלקים מיד צורריה הנוצרים. וגם מקום סופרי אוצרות זכרונותינו לא נפקד בדורותיהם. האחד היה הרב רבי דוד אשכנזי קונפורטי (מ' 5431 – 1671) בעל ספר קורא הדורות, אשר בו רשם את שמות חכמי ישראל ואת זכרון מעשיהם מראשית ימי הסבוראים עד ימי דורו. והשני אשר הגדיל ממנו, הוא הגאון השוקד, הענו והצנוע, רבי יחיאל היילפרין (מ' 5485 – 1725) רב בעיר מינסק, היה בקי בכל חדרי תורה ורוח סדר תחיה את כל ספריו³²⁵ הוא כתב את ספר היקר סדר הדורות אשר היה למורה דרך לכל החוקר את דברי ימי חכמי עם ישראל, ויתרון היה לספר זה על כל בני מינו כי מעשה גאון מובהק הוא. ובכל מרחבי התלמודים אין נאמן בית יוצא ובא בכל יתר סופרי הזכרונות כמהו. גם נדיבים אנשי מעשה התנוססו בימים ההם אשר אהבו את עמם בכל לב ויתמכום בכבודם בעשרם ובעצתם כשמשון וֶרְטְהֵים וכשמואל אופנהים ובן אחיו רבי דוד אופנהים, (מ' 5496 – 1736) אשר באהבתו את ספרות תורת ישראל פזר עשר רב לאצור אוצר ספרים אשר עשה לו שם גדול בישראל ובעמים.

אולם את כבוד הדור הזה חללו השבתאים הפוחזים ההוללים נביאי השקר, אלה הטיפו לתענית לטבילות ולסיגופים ואלה לזמה לתפלות, אלה מקבלים עליהם את דת האשלם במלואה ואלה מקבלים אותה למחצה ומסתפחים על הדונמים הם השבתאים המסתתרים בעיר סלוניקי. ואף כי כבר נפקחו עיני הרבנים הספרדים בצפת, טריפוליס, ליווֹרנוֹ, סמירנא ואדריאנופל ויחרימום ויגרשום מקהילותיהם ויד המלכות נכונה עם הרבנים, בכל זאת תרו המתעים וימצאו מקומות לצודד נפשות במדותיהם ותעלוליהם. יעקב קירידו איש הזמה אחי האשה הפרוצה אשת שבתי צבי האחרונה המיר, אחרי הרבותו את תועבותיו, הוא ואנשיו את דתו בדת האישלם ולא השאיר מן המצות בלתי אם את מגלת שיר השירים ויאסף אל עדת הדונמים. מרדכי איזנשטט איש מסית ומדיח התעה במדברותיו, המלאות רזי רזים, המונים המונים בהונגר, ביהם ומהרן איטליא ופולין ויהודה חסיד מדובנא איש שוגה ומשגה וחיים מלאך איש מרמה הרביצו את תורת שבתי צבי בפולין, עד כי גרשום רבני הארץ ויצאו הם וכאלף ושלש מאות איש עמם לארץ ישראל וימת יהודה חסיד בימים הראשונים לבואו ירושלמה (5460 – 1700) ואנשיו נפוצו, מקצתם התנצרו ומקצתם קבלו את האישלם. וחיים מלאך התחבר אל שמואל פרימו הסופר לשבתי צבי ויוסיפו להתהולל, ויהיו מציבים את פסל שבתי צבי בבית תפלתם בתוך ומרקדים סביבותיו ויורו לאנשיהם מין אמונת אלהות משולשת. מקץ שנים גרש חיים מלאך מירושלם ויבא סלוניקי וישב בתוך הדונמים ובבוא לקושטא גרשה. משם ראש הרבנים וישב אל פולין לזרוע שם עמל ואון ויתמכר לשכרון וימות³²⁶.

מכל המסיתים המתעים האלה השחית התעיב איש חנף ומתעתע מתהפך בתחבלותיו כחמר חותם, שטוף בזמה וטמא מנפש עד בשר שמו נחמיה חיון (מ' 5486 – 1726). מעיר מולדתו בוסנא־סֶרַיבא, בא אחרי לכתו זה כמה למסעיו ממקום למקום, ירושלמה. ויודע דבר ספרו אשר אמר להדפיס להרב רבי אברהם יצחקי ראש בית דין ויחרם אותו ואת ספרו (5468 – 1708) ויתחמק משם ויבא לונדיג וידפס שם את ספרו “רזא דיחודא” אשר דבר האלהות המשולשת השבתאית דוחק ובולט מתוכו לכל עין חדה עד לזרא ויערם להחשיך ענינו במלין ולהבליעו במשאת עשן רבה עד כי נואלו רבני ונדיג וגם המקובל רבי נפתלי הכהן מפראג לתת את הסכמותיהם לספר זה. ובבואו לברלין קנה את לב רב הקהלה רבי אהרן בנימין ואלף עד כי מלאו לבו להדפיס את ספרו “מהימנותא דיכלא” אשר בו אמר להפוך תורת אלהים אמת לעבודת אלהים אחרים: ועין איש לא היתה חדה להכיר את הנבלה מתוך הערפל אשר שת הנוכל על ספריו מלבד המקובל התם והישר רב יוסף אירגאז מליוורנו³²⁷ אשר לו הראה חיון את ספריו בעודם בכתובים, בהיותו שם. מברלין הלך חיון לאמשטרדם אך שם התיצב בפניו הרב הגדול רבי משה חגיז אשר קרא את ספר מהימנותא ויכר אותו ואת דפיוֹ ויראהו גם לגאון הנהדר חכם צבי. ולא נשא חכם צבי פני נכבדי הספרדים הנוטים אל חיון ויחרם הוא ורבי משה חגיז אותו ואת ספרו. ולחיון נמצאה עזרה בצרה גואל חזק מאד, הלא הוא הרב שלמה אַיְלוֹן, אשר בימי נעוריו נטה אחרי הדונמים בסלוניקי ויתגאל בשקוציהם, ואחרי כן זכה להיות לרב לעדת הספרדים באמשטרדם. לאיש הזה היה חיון למחתה בדעתו כי אם תאונה לו רעה ופצה חיון את שפתיו, והודיע את תעלולי נעוריו והסירוהו אנשי עדתו מהיות להם לרב ונהרס כל מעמדו. ויתחזק אילון בכל מאמצי כחו, ויאזור זיקות בלב אהרן די פינטו ראש עדת הספרדים איש אביר לב מתגאה בעשרו, אשר לא ישוב מפני כל, כי לא יתן לרבני עדת האשכנזים לכלכל את הדברים כטוב בעיניהם. ויתגלע ריב גדול בין הספרדים ובין האשכנזים. עד כה וכה הודיעו רבני ניקולשבורג אשר היתה בימים מרכז גדול לתורה, כי זיף הכוזב חיון להדפיס הסכמות בשמם על ספריו והם לא ידעו ולא הסכימו מעולם. ורבי נפתלי הכהן³²⁸ מודיע ברבים כי צר לו מאד על אשר נמהר לתת את הסכמתו וכי הוא מבטל אותה כחרס הנשבר, אחרי אשר מצא בספרי חיון גדופים מכעיסי לב כל איש ישראל. והרב הנכבד רבי יהודה ליאון בריאל מאיטליא הודיע את פרשת דרכי חיון ואת כל תועבותיו. אך כל אלה לא הרכו את לב פינטו ויעז בעל הממון הזה את פניו לקרוא חרם על חכם צבי גדול הדור ועל רבי משה חגיז. ויען כי היו גם בתוך הספרדים אנשים אשר ידעו להבדיל בין צדקת חכם צבי ובין נבלות חיון, קרא פינטו בעל הכיס חרם על כל איש אשר יזיד לנטות אחרי חכם צבי ולדבר סרה בחיון. ויתהולל פינטו ואילון להביא את ההולל השבתאי אל בית הכנסת ולכבדו בכבוד מלכים וימלא הפרנס את יד הנוכל להשליך שקוצים על רבי נפתלי הכהן ועל רבי יהודה ליאון בריאל ועל קהלת האשכנזים באמשטרדם, אשר כלכלו את רבי משה חגיז בכל מחסוריו, הכביד פינטו את ידו להכרית אכל מפיו. ותמר נפש חכם צבי, ויקם ויעזוב בחמת רוחו את אמשטרדם (5474 – 1714) וילך ארצה פולין. אז קמו רבני כל הארצות לתבוע את עלבון רבם חכם צבי יחיד הדור, ויקראו פה אחד חרם על חיון ועל ספריו, ויגלו את שוליו על פניו. וירא פינטו כי קשי ערפו לא יועילו לו עוד. ויכלכל את חיון בכסף רב ובכתב מגיד תהלתו אל ראש היועצים בקושטא וישלחהו בכבוד. אך איש מבני ישראל לא נתן למחרם מדרך כף רגל בביתו, בכל הארצות אשר עבר שם. וחרמי המקבל רבי יוסף אירגאז והרב רבי דוד ניטו מלוים אותו בדרך ומקדמים את פניו בכל מקום בואו. ואם הועיל לו כתב פינטו לראש יועצי השלטן למצא רבנים להתיר את חרמו על מנת אשר לא יהיה לו עוד עסק בנסתרות, עמד בית דין עיר קושטא על דעתו ולא התיר את החרם. וישם חיון את פניו אל וינא וימצא שם נתיבות בית הקיסר ותצלח בידו להפיק מן השרים הפקידים עדות חתומה ביד המלכות. אך לשוא היו כל מועצותיו. בפראג לא נתנו לו לבוא העירה; מברלין כתב לאחד מאוהביו כי אם לא יתמכו בידו אז יתנצר לעין כל למען השיא חרפה על ישראל; בהנובר לקחו מידו כל כתביו אשר הוסיפו עוד לגלות את כל נבלותו ובאמשטרדם פנו לו כל אוהביו מאז ערף. גם אילון ניחם על רעתו, אשר למען הנבל הזה בעט בגאון הדור חכם צבי ויתעלם ממנו. ולא מצא עוד המתעתע מנוח לכפות רגליו גם באירופא גם באסיא וישם פניו אל צפון אפריקא וימת שם. ובנו התנצר למען נקום נקמת אביו מיד בני עמו ויהי למלשין את ישראל ואת היהדות.

ומימי רבי שלמה מלכו והלאה יצאו לימים מימים תלמידי תורת הקבלה מחביון בית מדרשם השאנן והצנוע, ותחת התגדל שם לחכמי רזים אמרו לקום גם למושיעים עושי נפלאות. הרוח הזאת צררה בכנפיה רעים וטובים. מעבר מזה קם שטן בדמות שבתי צבי, אשר למען התנשא בפחזותו ובמשובתו התעלל בעמו ויתן אותו לחרפה, ובדמות ההוללים אשר קמו תחתיו לשחק בקהל הפתאים בעבור הבצע, ומעבר מזה נצחה הרוח הזאת את איש חמודות אשר מעטים קמו כמהו לחן ולנעם, לתום ויושר, לחכמה ולמוסר, לקדושה ולטהרה הלא הוא רבי משה חיים לוצאטו איש פדואה באיטליא. אביו העשיר שקד מאד על תקנת בנו, ויחנכהו בידי מורים חרוצים גם בתורה גם במדעי החול גם בדעת הלשונות הקדמוניות והחדשות. במלאת לו שלש עשרה שנה הפקד על ידי הרב רבי ישעיה באסאן בעל תשובות לחמי תודה, ללמוד מפיו תלמוד והלכה. ויצלח בכל למודיו. וישכל העלם הנחמד לחבר, בשנת השבע עשרה לימי חייו, ספר לשון למודים אשר בו הורה חקי הטעם הטוב במליצות השפה העברית. מלבד אשר היה יודע³²⁹ חן וחד עין להתבונן אל חקקי הלשון החדים והדקים בכל עמקי תעלומותיהם, חננו ה' רוח הרת חזון ושיר אשר יצרה יצורי חמדה אשר נעלו בעצמת קסם שפתם גם על פרי רוח רבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, בהיות לשונו נקיה מכל ערב ערבי, אשר עכר לפעמים את טהרת מליצתם כי בהיות שתי הלשונות, העברית והערבית הקרובות במולדתן קרובות גם בפי המשוררים הספרדים ההם קלטה העברית מטעם אחותה הערבית ללא טוב לה. לא כן מליצת לוצאטו, בהיות יתר הלשונות הנכונות על שפתיו בנות יפת השונות ורחוקות מאד משפתו העברית, שכנה היא לבדה הרחק מהן, על כן השתמרה בעצם תומתה. בשנת כתבו את ספר לשון למודים, חזה גם את חזון העלילי³³⁰ “שמשון ופלשתים” הנאוה מאד במבנה חרוזיו ובמתק שפתו. ובטרם מלאת לו עשרים שנה כבר היו ערוכים בידו מאה וחמשים מזמורים כלילי יופי מפיקי תם ומלאים יראת ה', אשר פיט בתבנית מזמורי דוד. בשנה ההיא ערך עוד חזון עלילי כליל ומתֻכן, בשפת עבר ובטעם איטלקי, אשר קרא לו “מגדל עז” או “תמת ישרים”. כל מפעליו אלה פרי מלאכת מחשבת תמימה היו, אשר לא יעבירו רוח קנאה על רואיהם שומעיהם וקוראיהם. אכן מלבד כל מעשיו אלה נשאתהו רוחו ליחד לבו אל תורת הקבלה ואל עמקי סודותיה³³¹ ויחל לשגות באהבתה מאד וינס את כחו ותצלח בידו לערוך ספר בלשון הארמית כתבנית הזהר ויקרא לו “זהר תנינא” לאמר זהר שני. ותאצל רוח מהגיונו אשר הגה בספרו זה, ותנח אליו, ויחל לחזות חזיונות ויאמן בהלך נפשו כי מלאכי אלהים נגלים אליו, ותהי אזני נטויה כל היום להאזין סוד שיח שרפי קדש ויהי נכון תמיד לקדם את פני האבות הנביאים אשר יודיעוהו רזי עולם הגנוזים במעמקי סתרי תורת הקבלה. ויהי כי נלאתה רוחו להכיל את כל משא נפשו ויגל את סודו לשני רעיו תמימי דעות עמו, יצחק מאריני וישראל טריביס, ותנח רוחו גם עליהם ויכבדוהו כמלאך אלהים. ומי יודע אם חשב החסיד הצנוע לגלות את לבו אל ההמון הרב זולתי רעיו יחידי סגולתו. אולם שני רעיו לא משלו ברוחם, ויראו את כתביו לאיש צעיר לימים חכם לב יקותיאל גורדון מווילנא אשר בא לפדואה ללמוד את תורת הרפואה, ולוצאטו לא היה אז בעיר, וישתומם האיש מאד על החכמה הרבה הצפונה בם. וימהר להודיע במכתביו את הגדולות אשר ראתה עינו, לרבו הגאון רבי יהושע העשל בווילנא ולמיודעו רבי מרדכי יפה שלזינגר בעיר וינא. ותעש לה השמועה כנפים ותעף משם ותבא לעיר אלטונא ותעל באזני רבי משה חגיז היושב שם, אשר זכר עוד את המשמוֹת אשר השמה השיטה הזאת בכל גבול ישראל, למימי שבתי צבי והלאה. כי במסתרי הקבלה, אשר לא נתנו להתבקר בבקרת חריפה ונמרצה, כהתבקר ההלכה בלי כל משא פנים מדור דור, מצאו להם מקום אנשי און ומרמה, כנתן העזתי יעקב קירידו ונחמיה חַיוֹן וכל חבר מרעיהם, להסתתר שם המה ודעותיהם הכוזבות. על כן לא יפלא כי נצתה אש קנאה בלב הרב חגיז איש האמת, ויאצל מרוחו על הרב הגדול רבי יחזקאל קצינלבוגן בעל תשובות כנסת יחזקאל, הרב לשלש הקהלות א’לטונא ה’מבורג ו’נְזיבֶק, – אהו – ויפן במכתבו אל רבני וֵינֵדִיג הקרובות לפדואה. ויט רבי ישעיה באסאן את לב תלמידו מחמד נפשו להעתר לרבנים אלה ולהבטיח להם להניח ידו מתורת הקבלה עד בואו אל ארץ ישראל אם ידבנו לבו לעלות שמה. וישמע רבי משה חיים לקול רבו, ויחדל מן הקבלה ימים רבים. וישא אשה וישב לבטח בבית אביו אף שלח במסחר ידו. אך לא ארכו הימים ויבא אביו עד משבר וידל גם הוא גם הוא גם אביו. ובכל היותו מושך ידו מן הקבלה חרה לו מאד על יהודה מודינא על תתו אותה לכלמה בספרו ארי נוהם ויכתוב עליו בקרת עזה ונמרצה. וירע הדבר בעיני רבני וֵינֵידיג על אשר דבר קשוב על מודינא אשר גם הוא היה רבי בוֵינֵידיג כמהם. וישכחו המתרברבים ההם כי חבּרם אשר ריב כבודו יריבו נתן גם את התלמוד לקלון בעיני עמו בספרו שאגת אריה. וגם את כל המצות נתן ללעג ולקלס בעיני הגוים בספרו “דיני העברים” אשר כתב איטלקית ויהפכו הרבנים חברי יהודה מודינא אלה לאויבים לרבי משה חיים הנקי והצדיק, ותחת אשר בראשונה היו מדברים אליו רכות כל עוד אשר עשיר היה, הציקו לו באחרונה, עד כי קם ויעזוב בצרת נפשו את מקום מולדתו וישם את פניו אמשטרדמה, וגם בעברו דרך פרנקפורט, חברו עליו ראשי העיר, ויקחו ממנו כל ספריו וכתביו ויגזרו עליו גם הם לבלתי עסוק עוד בנסתרות עד היותו בארץ ישראל ואחרי מלאת לו ארבעים שנה. ויצא משם סר וזעף עד בואו לאמשטרדם. שם באה קץ לצרותיו, כי באהבה רבה ובכבוד גדול אספוהו נדיבי הספרדים ונכבדיהם אל תוכם ויתנדבו לכלכל אותו בכל מחסוריו ביד רחבה. אך הוא חשך את ידו מקחת מיד איש מאומה, ויהי לוטש כלי זכוכית וימצא במלאכתו זאת את מחיתו ויבא אליו גם את אשתו וילדיה וגם את הוריו מאיטליא וישמחו נכבדי הספרדים גם לקראתם. בעיר ההיא אשר מצא מנוחה לנפשו הוציא כמה ספרים, הלא הם: “דרך תבונות” על דבר סדר למוד התלמוד, “דרך חכמה” הלא הוא מערכת הלמודים השונים הראוים לחסידי חכמי ישראל ולתלמידיהם, “מאמר ההגדות”, “מאמר העקרים” ו“מאמר החכמה” המדבר על עניני קבלה. אך שם עולם עשו לו שני ספריו אשר כתב שם ואין בהם אף זכר לתורת הקבלה הלא הם ספר “מסלת ישרים” וספר “לישרים תהלה”. מסלת ישרים הוא ספר תורת מוסר מיוסד על משנת רבי פינחס בן יאיר אשר ראשית דבריה היא “תורה מביאה לידי זהירות”³³² ועל פסוקי כתבי הקדש ועל מאמרי רבותינו רבים מאד, מבלי הזכר אף מאמר אחד מן הקבלה ומן הפלספה. המפעל הכביר הזה בעמק הגיוני וביפי סגנונו החד והבולט אשר ירוץ בו כל קורא יעיד על פועלו עד כמה היה יודע את רוח בני האדם לכל קמטי סתריה, עד כמה היתה עינו חדה לשזוף כל סיג דק מן הדק להכירו לבערו ולהשביתו מלב האדם, ועד כמה היתה רוחו זכה כעצם השמים, אשר נלאתה להכיל כל סלף קל, כל ערב זר, העוכר את הנפש מטהרתה, את ערך הספר וספרו הכירו עד מהרה כל אוהבי מוסר התורה. עד כי ראש גאוני הדורות רבנו אליהו מוִילנא קרא על הספר, בבואו לידו אחרי מות עושהו, לאמר: “אלו היה חי עוד רבי משה חיים לוצאטו כי עתה הלכתי אליו רגלי, ללמוד ממנו חכמה ומוסר”. – ואמנם היה כיום ספר מסלת ישרים מורה נאמן לכל איש ירא אלהים בכל ארצות מושב בני ישראל.

מלבד רוח הטהרה אשר היתה לנשמת חיים באף החסיד הענו הזה, חזקה עליו גם יד השירה. כי היה לבו הטהור דומה לכנור המנגן מאליו אשר בגעת בו רוח נושבת והיה להמון זעזועי נעם מתרוננים בּרן יחד בחמדת קסם אשר לא תחקר. רוח כזאת נגעה בו בקרוב יום שמחת נשואי העלמה רחל לבית אינריקש לתלמידו אהובו יעקב די גביש. לכבוד הרעים האהובים האלה כתב את ספרו לישרים תהלה, אשר בו חזה להם את “חזון המון” – קהל בני האדם – אשר הכיר באחרונה את כבוד “ישר” בן “אמת” וצדקתו, ויתן לו את בתו “תהלה” לאשה, כאשר נבא “שכל” מאז ל“ישר” אוהבו, אחרי אשר מאס המון ב“רהב” בן “תאוה” השפחה אשר גדל על ברכי “דמיון” ואשר בו בחר המון בראשונה, על פי עצת “תרמית” רעהו, לתת בחיקו את תהלה בתו אשר מאסתהו ותשקצהו. בחזון הזה יראה גם יתרון “מחקר” על “סכלות” שפחת “שכל” הבוגדה, אשר גם ידה היתה בסתר עם “תרמית” להגדיל את תפארת “רהב” ההולל על “ישר” התמים, לשום גם אותו גם את “שכל” אוהבו גם את “מחקר” מורהו, לשחוק וללהג בקהל הבוערים חסרי הלב.

בכל הספרים אשר נכתבו בגולה לא נראה עוד יציר מלא חן ועוז, נעימות וחמודות, מדה וקצב כספר הזה ומלבד כל אלה לא הודיע איש כמהו, במשוררים ובמליצים אשר קימו מלפניו ומלאחריו, את כח לשוננו העתיקה להביע את כל דק וכל נעלם אשר בעמקי סודות טבע הבריאה, כאשר הודיע הוא בשירו זה³³³, אשר היה למופת ולאות ולמועד לפרק חדש בספר תולדות השירה העבריה, אשר חדשה נעוריה למן העת ההיא. עד כה וכה קרבה שנת הארבעים לחיי לוצאטו, היא השנה אשר בהגיע אליה, התירו לו רבני הארצות ליחד את לבו אל תורת הקבלה, אם יצא לשבת על הארץ הטובה אשר שם יגלה ה' את סודו ליראיו. ויפרד מהוריו ומאוהביו וישם לדרך פעמיו. אך, אהה, כמעט החל להכין מושבו על אדמת הקדש, ותשב רוחו אל האלהים אשר אהב בכל נפשו ובכל מאדו, וימת הוא ואשתו ובנו הילד במגפה אשר היתה בעת ההיא בצפת – כ"ו איר (5507 – 1747) ויקבר בטבריא על יד הקבר אשר יאמינו יושבי המקום כי רבי עקיבא קבור שם. ויגדל המספד מאד ורבני טבריא עשו לו כבוד גדול וימהרו להודיע את השבר בדברי נהי לכל תפוצות ישראל. ככה מת האיש הטהור בכל מיני טהרה, הנעלב ואינו עולב, אשר לו יאמר באמת ובמשפט “חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי”, אשר ענות רשי מוסר רבנו בחיי הספרדי ושירת רבי יהודה הלוי נתכו בו למקשה אחת זהב טהור. על כן יהיה שמו וזכרו לתאות נפש, לכל נפש טהורה בישראל.

כגורל רבי משה לוצאטו, אשר נשא מכאובים על דבר תורת הקבלה אשר העמיק להגות בה, היה גורל הרב המפלא רבי יוֹנתן בן רבי נתן נטע מעיר אַיְבְשִיץ³³⁴ במדינת מֶהרן. רבי יונתן היה אחד מראשי החריפים אשר עמדו בישראל לדורותיהם, וגדול בתורה מאד מאד, מעמיק בתורת הקבלה ויד ושם לו במדעים. ובלעדי זאת היה איש דברים ואיש רעים, שמח וטוב לב, מוצא חן ושכל טוב בעיני קהל עמו אשר אהבוהו על מוסרו אשר הטיף להם על במת בית הכנסת, וגם בעיני הגוים, שריהם וכהניהם, היה כבודו גדול על בינתו הישרה ועל מליצתו השנונה. בהיותו בן אחת ועשרים שנה (5471 – 1711) כבר הוקם לראש ישיבה בעיר פראג ובעוד שבע שנים היה למטיף בעיר ההיא. ובכל ימי לכת רבי דוד אופנהים, רב העיר והמדינה, למסעיו היה רבי יונתן ממלא מקום הרב. ובהיות לרבי יונתן מהלכים בבית השרים, היה כבודו גדול גם בעיני הבישוף הישועי הַסֶלְבוֹאֶר התקיף מאד, אשר נתן לו רשיון להדפיס את התלמוד ואת סדורי התפלה. בשנת החמשים לימי חייו נבחר לרב בקהלה העתיקה מיץ אשר באַלְזַס (5500 – 1740). אך מושב העיר לא היה טוב בעיניו בהיות שם מספר יודעי התורה מעט ממספרם באשכנז ביהם ופולין. על כן נעתר לקהלות א’ה’ו' – א’לטונא ה’מבורג ו’אנזיבק – אשר קראוהו להיות להן לרב חונה בקהלה הראשה אלטונה (5510 – 1750).

ובאלטונא היה שוכן הרב הגדול רבי י’עקב עֶ’מדן³³⁵ ב’ן הגאון חכם צ’בי – יעבץ, (מ' 5536 – 1776) ויהי רבי יעקב איש אמת, מתרחק מן הרבנות, עשיר ובעל עסקים, ומקנא לטהרת התורה כאביו, על כן קרא לנפשו קנא בן קנא אך איש קצר אפים ומהיר חמה היה, אל המדעים נטה לבו, אך את הפלספה היונית שנא עד כי אמץ את לבו להחליט כי חלילה לרמבם החסיד ירא האלהים מרבים לחבר ספר כספר מורה הנבוכים ובכן לא לו הוא. לעומת זה העריץ את תורת הקבלה. אולם רק הקבלה למדרש אשר יקראו לה קבלה עיונית יקרה בעיניו אך מן הקבלה למעשה אשר יקראו לה קבלה מעשית המשמשת בהשבעות וקמיעות³³⁶, אשר בהן יאמרו בעליהן להכריע את טבע הבריאה להשלים את חפצם לרפוא חולים לפקוד עקרות וכהנה וכהנה, נטה לבו ורבי יוהנתן החזיק בקבלת המעשה כאשר החזיק בה רבי נפתלי הכהן ומקובלים אחרים, ויהי כותב ונותן קמעות. ויהי היום ויפתח רבי יעקב קמיע אחת (5511 – 1751) אשר כתב רבי יונתן, ויאמר רבי יעקב למצוא בסרוסי מלותיה לקוטי אותיות לשם שבתי צבי. ולא משל רבי יעקב ברוחו ויקרא, מבלי הכר שם רבי יונתן, כל הכותב קמיע כזאת ראוי הוא לחרם. ויהי רעש גדול בעיר ויחלק העם לחצי, ותחזק יד ראשי ועד הקהלה וינעלו ביד חזקה את בית מדרש רבי יעקב ואת בית דפוסו, אשר היה לו, למען אשר לא יפיץ את השמועה בדפוס. ורבי יונתן הודיע את עלבונו במכתביו אל אלפי תלמידיו, אשר היו יושבים לפניו בערים אשר היה שם לרב, ואל כל מיודעיו הרבים אשר בתוך הרבנים ונכבדי הקהלות במהרן ביהם ופולין. ורבי יעקב מסר את דינו לרבנים מתי מספר אשר לקהלות אשמטרדם מיץ ופרנקפורט. ויטו הרבנים אחרי רבי יונתן ורק המעטים נטו אחר רבי יעקב, וגם הרב בפרנקפורט, הגאון רבי יהושע פאלק בעל ספר החדושים “פני יהושע”, וחכמי עיר מיץ היו בתוך המעטים ותתלקח אש המריבה ותפרוץ את גבולותיה ותבא גם אל ארץ פולין ותבער גם שם ויחץ גם שם העם לשני מחנות. ויהי ריב ומדון, רבי יעקב ממטיר אש וגפרית בספרים וחוברות אשר הוציא זה אחרי זה³³⁷ ורבי יונתן לא ענה בלתי אם פעם אחת בספר אשר קרא לו לוחות עדות, אך תלמידי רבי יונתן הרבים והעצומים מציקים לרבי יעקב עד אשר נס מפניהם על נפשו לאמשטרדם, ובפעם אחרת פרצו אל ביתו וישברו את מכבשי דפוסו ויקחו ביד חזקה כתביו וספריו. עד כה וכה נתעב דבר הריב ויהי לשיחה בפי העתונים הנוצרים לרע מאד בעיני נכבדי ישראל. ויבא הדבר עד פרידריך החמשי מלך דניא, אשר גם עיר אלטונא תחשב עליה, וישב את רבי יעקב למקומו ואת רבי יונתן הוריד מעל כנו. אך מרבית גדולי ישראל לא היו אחרי רבי יעקב. רבני הספרדים בהולנד ובנותיה ורבני איטליא נזורו אחור מבלי הימין ומבלי השמיל בדבר המחלקת. הרב הגדול מאד רבי מיכאל הכהן מעיר ליווֹרנו, בעל הספר היקר יד מלאכי, נטה אחרי רבי יונתן. הגאון הרך בשנים רבי יחזקאל לנדא – נודע ביהודה – התאמץ בכל עז להגן בעדו. והגאון רבנו אליהו מוִילְנא, אשר גם הוא לא הגיע אז עוד לחצי ימיו בעת ההיא משך את ידו בנחת ובכבוד מהתערב בדבר המשפט הזה. ובועד הארצות בפולין זכה דבר רבי יונתן בדין וספרי אנשי ריבו נשרפו באש. ובאחרונה קמו שני פרופיסורים נוצרים שם האחד כרל אנטון מזרע היהודים ושם האחד דוד פרידריך מגרלין נוצרי מבטן למליצים בספריהם לרבי יונתן לפני המלך וירף המלך ממנו וישיבהו לרבנותו וישקוט הריב אחרי לכתו הלוך וסעור כחמש שנים (5516 – 1756)³³⁸.

אף כי לרגלי תפוצת המדעים בקרב העמים, שככה מעט מעט חמת קנאת הדת בקרב גויי אירופא ולא הוסיפו עוד לענות את בני ישראל כבראשונה, לא הפילה עוד אוסתריא מדרכה הקשה, ועין כרל הששי היתה צרה מאד בהם וגזרות התחדשו על קהלות ביהם בימיו, ורבי יהונתן איבשיץ, אשר גדול היה כבודו בעיני שרי פרג, בא לפני הקסר כמלאך מליץ בעד יהודי ביהם, ותופר הרעה. ובמות כרל ובתו היחידה מרים תֵרֵסָה עלתה על כסאו לרשת את המלוכה פרצה מלחמת ירושת העצר³³⁹ בין צרפת ופרוסיא ובין אוסתריא. ויבא חיל צרפת ויחן בעיר פראג. ויוציאו המון הנוצרים דבה על היהודים כי נכונה ידם עם הצרפתים, ויחלו לשלוח יד בהם ובקנינם. ואחד משרי הצבאות האוסתרים החונה במדינת מֶהרן, נתן ענש על יהודי המדינה ההיא חמשים אלף גולדן, ויעבר קול כי אם לא ימלא לו את פרשת הכסף עד מלאת שלשה ימים יתן את כל רכושם לחילו לבז ואותם יעביר בחרב. ובוִינא היה רב בעת ההיא, רבי יששכר בֶר אֶסְקֶלֶש (מ' 5519 – 1759) גדול בתורה וגדול מאד בעשר, בהיותו חתן העשיר האדיר רבי שמשון וֶרְטְהֵים, ועם זה היה נדיב לב ומליץ ישר לעמו. ושר וגדל מזרע האנוסים היה אז ושמו [משה] דִיגו דִי אַגִילַר, (מ' 5519 – 1759), אוהב את עמו בכל לבו חוכר ממכרת הטבק בכל ארצות אוסתריא ויוסד קהלת הספרדים בוינא והקסרת מרים תרסה נשאה את ראשו בין השרים ותשימהו לברון. ויתיצבו הרב והברון לפני הקסרת ותפר את עצת שר הצבא הרשע. אולם רק מגזרתו ומענשו פטרה אותם, אך בהאמין גם היא בדבת המון העם הביהמי, גזרה לגרש מביהם וממֶהרן את כל יושביהן היהודים ויצאו כעשרים אלף נפש מעיר פראג לבדה, מלבד כל יושבי ערי המדינות ההן, נער וזקן טף ונשים בחרף ובקרח³⁴⁰ ואין איש מאסף אותם הביתה, כי כן דבר הגזרה לבלתי פתוח איש להם דלת. ויצרו כל בני ישראל בצרת אחיהם הגולים האומללים באין לאל ידם להושיע. ורבי יונתן אשר כבר היה רב בעת ההיא בעיר מיץ הטיף באזני עדתו ואגרת כתב אל הקהלות הקטנות והעשירות אשר בדרום צרפת להחיש עזרה לאחיהם הגולים ועל יהודי רומי המריץ את דברו במכתביו להתיצב לפני האפיפיור ולבקש מלפניו להרך בדברי מוסרו את לב הקסרת הקשה וכל מאמצי כח אלה עלו בתהו. אך גם נכבדי ישראל בוינא הלא הם הרב אֶסְקֶלֶש והברון די אגילר וחבריהם לא נחו ולא שקטו ואליהם נלוו גם מלאכי ממלכות אנגל והולנד וגם אנשי חסד מן הכמרים, ויפצרו בקסרת ותאוֹת להשיב את גולי כל הערים למקומם³⁴¹. אך מגולי פראג החשודים בעיניה לא השיבה את אפה, עד כי עלה באזניה קול צעקת עשירי פראג הנוצרים להשיב את הנדחים לעירם בהיות העיר צפויה להפסיד הרבה מיליונים ברחוק היהודים ממנה, אז נעתרה³⁴² להם. אך למען אשר לא ירבו בארץ גזרה מעין גזרת פרעה למעט את הנשואים בקרב יהודי שתי המדינות ההן כי רק יד הבכור, או גדול האחים תמלא לקחת אשה ויתר האחים גלמוד ישבוּ ערירים ילכוּ, ומרבית הנשים העבריות כאלמנות חיות צרורות תהייינה. ובעד הרשיון העלוב הזה, מצאה המושלת הקשה הזאת את לבה, לפקוד על הנרדפים והנעלבים, להביא מאתים אלף גולדן מדי שנה בשנה אל גנזי המלכות.

גם בצפון אשכנז לא באו עוד ימי המנוחה לישראל. בהמבורג אשר ממשלת זקני העיר ידעה להוקיר את היהודים הספרדים, באשר הם מקור עשר למקום מושבם, היה לב הכמרים הלותרנים כים נגרש, ויד העירונים צרי העין נכונה עמם ויהי כי נבצרה מהם לכלות את חמתם בספרדים בהיות ממשלת המקום להם למשגב, ויכעיסו השכם והכעס את לב היהודים האשכנזים אשר לאט לאט התלקטו שמה. ויהי המעט מן הכמרים כי לא נתנו נועדו עשרה אנשים מישראל בבית אחד מהם להתפלל תפלת צבור ויהיו עונשים אותם³⁴³. וגם בהראות אור גדול מחלון איש יהודי בליל שבת, או בהשמע קול רנה מביתו והועידו אותו למשפט ולא היה מקום ליהודי המבורג להתפלל בצבור ולקבור את מתיהם, בלתי אם באלטונא הקרובה כמהלך רבע שעה, בהיות היא מערי דניא, ושם היה בית כנסת ובית קברות לישראל. ויתגעשו כמרי המבורג ועירוניה, עד אשר בצעו את מזימת לבם ביהודים האשכנזים ויגרשום מהמבורג (5409 – 1649) ויהיו נודדים בעיר אלטונא וביתר ערי דניא ולא נתנה להם רשות בלתי אם לבא להמבורג ביום לשם מסחר ולעזוב אותה לפנות ערב. אך מקץ שבע שנים החלה ממשלת זקני העיר לזכות יהודים אשכנזים בזכות מושב בעירם כי לבב ממשלת זקני העיר היה ישר עם ישראל. ואף כי לא תמיד מצאה ידה להכניע את שאון הכמרים, העירונים והאספסוף, מעוז היתה לחיי בני ישראל ולא נתנה לחרב לנגוע אל נפש. כי בהודע לה כי איש אחד מנכבדי הנוצרים הכה בסתר שני יהודים למען קחת את כספם ויטמנם בקרקע ביתו, שפטה את המרצח משפט מות קשה מאד “לאות לאנשי דמים”. ובאמור דלות העם להתגעש על היהודים בגלל דבר זה, הוציא סוד הממשלה פקודה נמרצה גלויה לכל העם, כי כל האיש אשר יזיד לנגוע בנפש איש יהודי או בכבודו או בקנינו לרעה, והיה משפטו לפי מעשהו כלא, מכות מרדות או מות.

ואף כי המצוקות אשר הציקו הנוצרים את ישראל והכלימות אשר היו מכלימים אותם לא חדלו, אות הדראון לא נקרע עוד מעל בגדיהם, ומכס הגוף, אשר ירימו מכל נפש איש ישראל יוצא ממדינה למדינה כאשר ירימו מכל נפש בהמה, לא סר עוד. בכל זאת יען כי סר מעל פניהם רק פחד המות, כי להתעלל בחייהם לא נתנו עוד ממלכות הארצות, החלו גם הם לשאוף רוח, ללמד את בניהם לדבר צחות בלשונות העמים, ואת אצבעות בנותיהן לנגן על הפסנתר³⁴⁴. וגם אנשים מן השרים החלו גם הם לקרב אל נכבדי היהודים עד כי יורש העצר לחורי הגדול המושל בברנדנבורג, הלא הוא פרידריך הראשון, אשר היה אחרי כן הראשון למלכי פרוסיא, היה קרוא ובא הוא וכל שריו לחתונת בן רבי אליהו³⁴⁵ הרב מעיר קליוא³⁴⁶ עם בת האדם היקר רבי חיים הַמֶלְן³⁴⁷. וקרוב הדבר כי לרגלי בטחון החיים התפתחו המוסרות המעיקות מן העסקים ויהי המסחר הולך וגדל בקרב היהודים ועסק הרבית הלך הלוך וחסור, וירב העשר ועמו רבתה הרוחה גם בחיי הבית.

דמות ערוכה למעבר הזה, אשר עבר גורל ישראל באשכנז מחשך האפלה אשר כסתה את עין הארץ בימי הבינים, עד הבקע להם מעט אורה כמלוא נקב מחט, תראה לנו כיום בספר זכרונות כתוב בלעז אשכנז (5450 – 1690) בידי אשה, הלא היא מרת גְלִיקֶל³⁴⁸, אשת חיל יראת אלהים, חכמת לב וטובת שכל אשר נקראה “הַמְלן” על שם עיר מולדת בעלה האדם הכשר רבי חיים. גליקל המלן ובעלה, היו גדולים בעשר ובתפארת אבות. בזכרונות חיי ביתה השתרגו זכרונות המשפחות המיוחסות העשירות אשר התחתנו בבניה ובנותיה וזכרונות המוצאות את ישראל בהמבורג ובאלטונא ובקהלות וארצות אחרות. הספר הזה המספר את הקורות אשר קרו בימי שמונים שנה, הכתוב בטעם תמים וישר, בחוש בריא, בעין חדה ובמוסר אם רחמניה לצאצאיה, אוצר חמדה הוא היום בגנזי ספרות דברי הימים לישראל. – בספר הזה אשר ידבר הרבה גם על עסקי המסחר אשר בקרב היהודים אין זכר לעסקי רבית.

ובעת אשר החלו להתנוסס רסיסי אור שחר בכל ארצות אירופא גברה עוד החשכה על אדמת פולין מבראשונה. עת אשר נצתה חמת כל עמי הארצות במעללי הישועים, עד כי מצאה אחרי כן יד חכמי יועצי ממלכות אספמיא ופורטוגל הקתוליות האדוקות לגרשם מארצותיהן³⁴⁹, היה שלטון ארץ פולין כמשחק ביד הנזירים האלה אשר בחמת קנאתם לדת רומי העלו עליה את שואת מלחמת הקוזקים. והמעט מן הרעה הזאת אשר השפילה את כבוד גבורת פולין מחוץ, הכשיל את כחה מבית חק מחאַת היחידי, אשר יצא באחרית ימי המלך יוהן כזימיר, הלא הוא החוק הממלא את כל יד שר יחידי להפר את עצת כל המועצה, במאן הוא לבדו להסכים אליה. סדרים אלה היו לרקב אוכל בכל לפה בממלכה ההיא³⁵⁰, עד אשר היתה לטרף לְשִנֵי שכניה אשר קרעוה לגזרים. ומה נפלא הדבר כי הקלקלה הזאת ההולכת וגדלה, אשר הוסיפה מיום אל יום לפרוץ פרצות רבות וגדולות בעם הפולני אדוני הארץ, לא נגעה לרעה בעדה הסחופה והמדלדלת, עדת יעקב המתגוררת בארץ ההיא. הן רבה ואנושה מאד היתה המכה אשר הוכו בני ישראל ביד הצורר חמיל, וקהלות רבות וגדולות במדינות פודוליא ואלין ואוקרינא היו לשמה לאין מרפא. ובכל זאת אך נתנה מחיה מעט לפליטי נדחי ישראל לשוב אל הערים הנחרבות, וישובו היחידים להיות לקהלות והקהלות לגלילות, לכונן בית דין בראש כל קהלה ובית דין גדול בראש כל גליל, ורבני הגלילות בפולין שבו לסור למשמעת ועד הארצות הלא הן: פולין גדול, פולין קטן, ואלין ורוסיא [: גליציא ופודוליא], וגלילות ליטא שבו לסור למשמעת ועד המדינות הלא הן מדינות בריסק, גרודנו ופינסק, אשר אחרי כן נוספה עליהן מדינת וילנא (5412 – 1652), ומדינת סלוצק (5451 – 1691). וראשי התעודות אשר יעדו להם הועדים היו גם הם כבראשונה הלא הם תלמוד תורה בכל מלא רחבה, תקנות בעסקים שבין אדם לחברו ובין היחיד לצבור. ולכל דבר סדור העסקים שבין היהודים ובין המלכות ולכל דבר משמרת האחוה בין כל תפוצות ישראל יועדו שני הועדים אל מקום אחד. ובכן זכתה העדה הגולה הנחשלת אשר אין מעמד לכף רגלה, אל אחדות מסודרת מכוונת ומסוימת אשר הגוי התקיף האזרח הרענן השתול בנוהו, אשר בארצו היא נעה ונדה, לא זכה אליה, בהיות מספר נפשותיו מספר מעלות רוחו. נראים הדברים כי את היתרון הגדול, אשר לסדרי הצבור הישראלי על פרעוֹת המועצה הפולנית, הכירו מלכי פולין³⁵¹ מלכי החסד ומרבית הרוזנים, ויהיו סוככים על היהודים ועל סדריהם. ובהנגע אנשים מן היהודים בנגע העזובה הפולנית, והתפרצו מפני משמעת הצבור, אשר היה המעוז האחד לישראל הכונס אותם יחד בקרב הגוי הפולני הקרוע והמנפץ, ורע הדבר בעיני המלכים וִישְנוְיֶצְקִי וסוֹבְיֶסְקִי וגזרו ענש על הנסוגים. ולוא היה דבר ליהודים רק עם המלכים והשרים כי עתה לא נגרע חלקם מחלק אבותיהם אשר היה להם במאה החמשים וארבע. אך שלש רשֻיוֹת צוררות התקוממו בפניהם, רשיות תקיפות מן המלכות והשררה, הלא הן נבלוּת העירונים וחבריהם התגריים הגרמנים צרי העין ויותר הרבה ממנה רשעת הישועים ומשובת תלמידיהם השובבים והפוחזים אשר זאת היתה תורת החסד והרחמים אשר הורם רבותיהם לפשוט פעם בפעם על בתי היהודים להכות ולחבל וגם להשמיד ולהרוג ויד כל האספסוף הנבער והפרוע נכונה עמם מאין לאל יד המושלים להושיע כאשר עם לבבם כי מפני חוק מחאת היחידי ומפני מזמות הישועים ועלילותיהם כשל כח המלכות מאד.

הן המלך יוחן כזימיר היה נח מאד לישראל ויאַשר את כל הזכיות אשר זכו אותם המלכים אשר לפניו. ולמען חדש את השבר אשר השברו ביד הקוזקים פרק מעליהם את על המסים המוטלים על מסחריהם ואיש עברי אלעזר בן משה היה לו לסוכן ולסופר³⁵². וגם המלך וִישְנוְיֶצְקִי אשר מלך אחריו (5426 – 1666) האיר פניו אל ישראל ויקים גם הוא את כל זכיותיהם בידיהם. וגם המלך סוֹביסקי גבור החיל ונדיב הרוח, אשר עלה על כסא פולין (5436 – 1676), הרבה להטיב לישראל ככל אשר הטיב להם המלך האמיץ והנדיב שטֵפן בתורי בימיו, כי התאמץ סוביסקי לעמוד למעוז ולמגן להם בפני הכהונה הקתולית ובפני פקודות הערים העוינות אותם. ורבים הם כתבי ההנחה לקהלות ישראל הנמצאים לו באוצרות הערכי³⁵³ עד היום. והחורי הסַכְסִי אגוסט השני אשר מלך על פולין (5457 – 1697) התהלך אף הוא במישרים עם ישראל ולא נתן להעדיף עליהם מסים מיתר יושבי הארץ.

אך בכל ישרת לב המלכים האלה, לא עצרו כח לעצור בעד רעת חברי המרעים, אשר שובבו משובה נצחת בימי הכליון והעזובה, גם יד הגבור הנערץ המלך סוֹבְּיֶסְקִי, אשר ברעם גבורתו הפיץ צבאות גוים ויניסם, נלאה לבצור את רוח פראי בני עמו, על כן מצאו הישועים ויתר הכמרים את לבם להטעים ליהודי פולין מעין טעם הבולשת הספרדית, בבדותם גם הם עלילות דם ועלילות גנבות כַוָּנִים³⁵⁴ מעונים בידי היהודים למען עורר את ההמונים החשכים והפרועים למשסות להרגות ולשרפות נפשות נקיות כאשר אהבו הכהנים הקתולים. כמעט אין למנות מספר לעלילות הנתעבות והנלעגות אשר עוללו כהני האון ואת השערוריות אשר התעיבו לעשות. אמת הדבר כי נמצא גם בין אזרחי הנוצרים גם אנשי כבוד אוהבי משפט אשר נחשבו עלילות אלה לתועבה ולנבלה בעיניהם, ובהתגודד חניכי הדמים תלמידי הישועים, על היהודים בלבוב (5424 – 1664) פתחו רבים מן האזרחים את בתיהם למנוס לפליטי החרב, ויעמידו אנשי חיל להגן על משכנות ישראל יומם ולילה ואת ראשי המשחיתים הועידו למשפט. ובשים הישועים והכמרים עלילת שקר לפתחון פה לענות ולנגוד את ראשי קהלת פוזנא, בארבע שנים האחרונות למאה החמשים וחמש, באכזריות פראים אשר לא נשמעו עוד כמוה, ובהפחיד החנפים האלה את השופטים כי יחרימו אותם מקהל הקתולים, אם לא ירשיעו את היהודים, נמצאו עוד אנשים צדיקים בין האזרחים הנוצרים אשר נשבעו שבועת האָלה כי יודעים הם ואבותיהם כי כל עלילות הדמים עלילות שקר ורשע הם ותשעה אנשים מן השרים התיצבו בבית המשפט, אשר שלשה מהם נשבעו בפני ששת חבריהם, אשר היו תמימי דעות עמם, כי שוא ותהו הן כל הדבות ההן. אך במה נחשבו מעט ישרי הלב למול רבבות החשכים אשר ראשי גדודים שכורי חמה וקנאה נוהגים בם. גם ישרת לב המושלים לא הועילה כי אם לבלתי תת לפרעות כאלה לעבור את גבול הערים אשר התעוללו בהן, לבלתי התלקח כמאכולת אש אוכלת מקצה הארץ עד קצה כאשר התלקחו באספמיא ובפורטוגאל.

וכל הרעות אשר מצאו את אבותינו בדורותיהם בפולין מיד הנוצרים, וכל התלאות הנוראות מיד גדודי הממלכות השונות אשר שמו את אדמת פולין למבוסה ואת ישראל למרמס³⁵⁵, לא העמיקו לנגוע בהם עד הנפש כרעה אשר הדיחו עליהם אחיהם אשר פשעו בם ובקדשיהם. הנה למן היום אשר נשמה מדינות פודוליא וחברותיה בידי הקוזקים גלתה התורה משם, ויגדלו האנשים באין תורה ובאין מוסר, ותחי נפשם הריקה פנויה לאסוף כל הבלי שוא. שם מצא לו חיים מלאך וחבר מרעיו מקום רחב ידים להפיץ את תורת משיח השקר ולהעמיד שם שבתאים לאין מספר. את זרע העמל, אשר זרעו המסיתים והמדיחים האלה, קצר איש נבער מדעת, גס רוח וגבה עין רודף זמה ונוכל אשר לא קם עוד בנוכלים כמהו ושמו יעקב פרנק איש גליציא. בימי נעוריו היה סובב בערי תורכיא ויתחבר בסולוניקי אל הדונמים הם השבתאים המסתתרים ומתראים כמושלמנים וימר שם גם הוא כמהם את דת ישראל בדת מחמד וליודעיו הנאמנים הגיד כי הנשמה אשר בקרבו היא נשמת שבתי צבי אשר לבשה בשר איש. ויקח לו בניקופוליס אשה לא צנועה אשר משכה אל ביתו את לבות רואיה. ויהי כאשר נגלתה רעתו בקהל ויקומו עליו אנשי המקום לגרשו והנשים סקלו אחריו באבנים. וישב אל ארץ פולין אל מדינת פודוליא (5315 – 1755) וימצא שם המון שבתאים מסתתרים חורשים רעה על אחיהם המחזיקים בדרכי אבותיהם וצוררים את התלמוד בשאט נפש ומחזיקים רק בספר הזהר לבדו, עד כי קראו לנפשם זהריים³⁵⁶ ויהי בבוא אליהם יעקב פרנק ותדבק נפשם אחריו ויאמינו בו ויקראו לו שר קדש³⁵⁷ ולא סרו מדבריו ימין ושמאל, ויוסיפו לעשות זר מעשיהם במסתרים ויעקב פרנק בראשם. ולא ארכו הימים ומעשיהם נחשפו פתאם בהתפש פרנק ועשרים איש עמו בהתעיבם יחד תועבת זמה ויקראו תופשיהם לשוטרי העיר ויאספו את כלם אל משמר ואת פרנק גרשו מן העיר. אז הכירו רבני הארץ את העלילות הנתעבות אשר הערימו החשודים להסתירם עד כה ויקראו בבית הכנסת בעיר בראדי חרם חמור מאד על השבתאים האלה, אשר נקראו למן העת ההיא פרנקים על שם יעקב פרנק רבם. ולבלתי שית הפרנקים את רמז הזהר למוקש לבני הנעורים, קראו חרם גם על כל איש מקרב העם אשר ילמד קבלה או זהר, וגם על כל תלמיד חכם אשר ילמד את הלמודים האלה לפני מלאת לו שלשים שנה, ואת כתבי הארי לפני מלאת לו ארבעים שנה. ולמען הסיע את הקרקע מתחת הפרנקים ויתר השבתאים, קם רבי יעקב עמדן, אף כי אמונתו היתה רבה מאד בספר הזהר ובתורת הקבלה בכללה, ויכתוב ויפץ בקהל את ספרו מטפחת ספרים אשר בו הוכיח, כי לא את כל הזהר כלו כתב רבי שמעון בן יוחי וכי דברים רבים נוספו בו בידי סופרים אחרונים, למען אשר לא יבכרו אותו על פני התלמוד. ופרנק ואנשיו ראו כי רעה נגד פניהם ויפנו אל דמבוסקי הארכיבישוף בקמיניץ־פודולסק ויגידו לו כי קרובה אמונתם המשולשת לדת הקתולים וכי מתעבים הם בכל שאט נפשם את התלמוד וכי רק בזהר לבדו יחזיקו, וכי אמת הוא דבר העלילות כי היהודים צריכים לדם נוצרים. ויקראו לנפשם למן העת ההיא “צוררי התלמוד”³⁵⁸ ויטב הדבר בעיני דמבוסקי ועדת כמריו וישישו בני מעיהם, ויאר הארכיבישוף את פניו אל הפרנקים. ועל התלמוד ועל כל ספרי ישראל, מלבד המקרא והזהר, גזר גזרת שרפה. וגזרת ענשי ממון רב גזר על היהודים לשקול על יד הפרנקים ועל יד הכמרים לחזק את בדק הבמה הגדולה³⁵⁹ בעיר קמיניץ ועל הרבנים פקד להתוכח עם הפרנקים ויבואו ויתוכחו. אך כמעט החל החלה משלחת מלאכיו הרעים, לשלוח יד בספרי התלמוד ולהוציאם לבית השרפה, וכל בני ישראל מרבים צום ותפלה ויד ה' היתה בדמבוסקי צורר ישראל ותורתו וימת פתאום (5518 – 1757) ועמו בטלו גזרותיו. ויהפך האופן על הפראנקים, כי הכירו הנוצרים כי לא נכון לב המשקרים האלה עמם, ויקומו עליהם ויגרשום ויהיו נודדים ממדינה למדינה, עד כי נעתר המלך לבקשתם אשר הגישו לו, וישובו למקומם. עד כה וכה שב פרנק אל אנשיו, ויוסיף להלשין את ישראל ואת התלמוד, ויט את לב מיקולסקי סגן הארכיבישוף בלבוב, ויועד גם הוא את הרבנים להתוכח. ויהי רבי חיים רפפורט רב העיר ההיא ראש המתוכחים, ויוכח לעיני השרים והשרות והכמרים אשר נועדו בבמה הגדולה, כי עלילות הדם שקר הן ויעד עליו את עדות החכם המהלל הוגו גרוטיוס הנידרלנדי על דברי השקר הזה. ורבי יונתן איבשיץ כתב אגרת גרמנית מלאה קנאת אמת על הפרנקים אשר בה הוכיח בשלשים וששה סעיפים, עד כמה נקיים ישראל מעון זה ואחריו מלאו שני חכמים נוצרים אנשי שם, הלא הם מִיכָאֵלִיס וְזֶמבלר פרופסורי עיר הַלֶה³⁶⁰ אשר בפרוסיא במאמריהם ובכן בטלו הגזרות. ופרנק צוה את אנשיו ויתנצרו אלף איש מהם בלבוב והוא התנצר בורשא והמלך אוגוסט השלישי היה שושבינו (נובמבר 5520 – 1759). אך עד מהרה הכירו הנוצרים את מרמת המומרים האלה. ויתנו את יעקב פרנק בבית הסהר בצנסטכוף בחדש הרביעי להתנצרו (מרץ 5520 – 1760) וראשי המומרים רותקו בזקים ואת רבים מהם העבידו עבודת פרך בבנין מבצר צנסטכוף. מקץ שלש עשרה שנה בכבוש הרוסים את פולין הגיד להם פרנק כי מלאך נגלה אליו ויגד לו כי דת הרוסים היא דת האמת וכי יש עם לבבו להסתפח לדת האמת הזאת היא הדת החמשית אשר החליף התגר הזריז הסוחר בדתות, הלא הן: היהודית, השבתאית, המושלמנית, הקתולית והיונית – היא הרוסית ויקראו לו דרור הרוסים. אך עד מהרה ראה מהר כי קרובה תרמותו להגלות וימהר ויעזוב את ארצות הסלָוִים וישב בוִינא. ואחרי כן הכין מושבו באופנבך על יד פרנקפורט ובמותו מקץ עשרים שנה לשבתו שם קמה בתו חוה אשת הזמה לראשה לעדת הפרנקים. אך לא ארכו הימים ויאמן עליהם ועל עם ישראל הנאמן לתורת אלהיו משל הקדמוני “כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם” והמעט מהם כי אבד זכרם וימח שמם, כי גם בטרם תמו עוד הפושעים האלה למות מקרב הארץ היה לבוז ולכלמה בעיני כמרי הקתולים, אשר התרפסו להם ותהי מנת חלקם מיד מגניהם האלה אשר להם מכרו את כבוד בית אבותיהם, מחשכי כלא, כבלי ברזל ועבודת פרך, ויתנערו מהם בגעל נפש כאשר ינער איש את הרמש הנבזה הרוחש על בגדו. ועם ישראל העומד כסלע איתן באמונתו, אשר לדמו צמאו הנבלים הנבזים אשר יצאו ממעיו, ואשר הוא לא בקש לנפשו בלתי את משמרת תורתו ומעט מנוחה מבלי מכור את כבוד קדשיו בעד כל הון לעמים אחרים העם הצנוע הזה החל בעצם הימים ההם למצוא חן ולנחול כבוד בעיני חסידי חכמי העמים וסופריהם ובעיני בחירי מושליהם ולהרים קרן בחכמה בעשר וכבוד ובצדקה.

וגם יתר כתות השבתאים למיניהן ספו תמו עלו בתהו ויאבדו. השקר נמוג וילך ותורת האמת עומדת לעד וישראל עושה חיל.

מאהבת סופרי זכרונותינו, את הדברים אשר נפלגו בישראל מימין ומשמאל במאה החמשים ושש, בחרו להקטין את גדולי ישראל בדורות הקודמים להן ואת ערך תורתם וחכמתם, מוסרם וכשרונם בכל דבר צבור, למען הגדל בדבר הזה את תפארת הדרכים ההן ובעליהן, ואנחנו אם אל האמת עינינו, יש לנו להעביר על פנינו את אנשי השם הלמוד והמעשה, אשר קמו בישראל ולראות האומנם היה הדור ההוא נופל מיתר הדורות ההולכים לפניו והבאים אחריו. בגבול התלמוד וההלכה התנוֹססו בדור ההוא רבנו יחזקאל לנדא רחב הלב וּגדל הדעת; רבנו יונתן אַיבשיץ ראש החריפים. ורבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר עליו יאָמר באמת ובמשפט “עוקר הרים וטוחנם”; רבי יעקב עמדן אשר הבקיאות והבקורת היו לאחדים בידו והגאון המבקר והבקי מאין כמהו רבי ישעיה ברלין. מלבד אלה קמו בפולין רבנים מובהקים אשר גדול היה כחם גם בגבור המדע, הלא הם הגאון רבי שלמה בעל מרכבת המשנה, אשר בפרקיו “ברכות החשבון” באר את ההלכות הצריכות לחשבון על פי תורת הנדסה, ובמאמרו “שערי נעימה” על טבע הטעמים, אשר לתהלים משלי איוב, יראה רוב כחו במקצוע חקר המקרא והמסורת. בשני מקצועות אלה דומה לו הרב המובהק רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר החדושים נצח ישראל. גדול ממנו בחקר המקרא והמסורת ובדרכי השירה העברית הוא רבי שלמה מדובנא. שני הגדולים האלה אשר באו מערי פולין, מזמושץ ומדובנא, לגרמניא, היו הם הם המורים הראשונים לחקרי המדעים העברים לאחיהם באשכנז. מדברי התוכחות אשר התוכח הרב רבי חיים רפאפורט עם הפרנקים יראה כי גם ספרות העמים היתה ידועה לו³⁶¹ ועל למוד המקרא כפשטו, כי היה רגיל וחביב בקרב אבותינו יושבי פולין יעיד הבאור המדיק והנוח לקוראיו מאד, “מצודת דוד ומצודת ציון” לרב הנכבד רבי יחיאל הלל אַלְטְשוּלֶר מעיר ירוסלב, אשר לפניו לא נמצא כמהו מורה מקרא כפשטו בדרך נוחה ומתקבלת לכל העם מקצה. מלבד אשר המחנה האחד, מבעלי הדרכים החדשות, חשב את הדור אשר לפניו לדור סכל אין תבונה בו, נבער מכל דעת עד אשר באו המאספים ויחכמוּהו, חשב המחנה השני לעומתו את הדור ההוא אשר לפניו, לדור אשר אין מוסר ואין דעת אלהים בתוכו, לדור אשר כל מעשיו היו רק מצות אנשים מלמדה. ומה יפלא בעינינו כי בעצם הדור ההוא ובקהלות פולין נמצא איש בתוך גאוני הגאונים הלא הוא החסיד רבי שלמה זלמן מִוַלוֹזִין אשר כרוב גדלו בתורה, גדול היה בקדושה ובטהרה, בענוה וביראת חטא ואשר אצל בתורתו ובמעשיו ובמדותיו רוח טהרה על החכמים ועל התלמידים על נכבדי וילנא עיר מגוריו ועל נדיביה. לקהל העם קמו מטיפי דבר ה' חכמים ונבונים, מליצים אנשי טעם כרבי יעקב מדובנא וכרבי יהודה ליב עֶדל מסלונים אשר הדריכו את העם בחכמה במוסר וביראת אלהים. ועל ספרות המוסר כי נתנה פריה בדורות ההם בפולין יעידו שני הבאורים, “מרפא לנפש” לרבי רפאל מעיר יַמְפלא ו“פת לחם” לרבי חיים אברהם הכהן מעיר מוהילב, לספר חובות הלבבות אשר היה מעולם למקור חכמה ומוסר לכל איש משכיל דורש אלהים. למען הפץ תורה ומוסר גם בתוך הנשים אשר לא ידעו קרוא עברית ערך איש ירא ה' שמו רבי יעקב מעיר יאנוַא דברי מוסר אגדה ושיחות חכמים בספרו “צאינה וראינה” אשר כתב בלעז האשכנזי בסדר פרשות השבוע. ונשי חיל עמדו בקרב אמותינו הטהורות אשר ידעו את נפש אחיותיהן התמימות ואת רוחות אשר תציקן לשפוך את נפשן לפניה ותקמנה ותבראינה להן ניב שפתים “בתחנוֹת” זכות מלאות תם ונקיון ורחשי לב אמות רחמניות אשר סדרו להן בלעז האשכנזי ואשר רק אנשים הוללים אין לב יתלוצצו עליהן. ובכן מעטים הם הדורות אשר התעוררו כחות שונים להדריך את העם מקצהו מקטניו עד גדוליו ליראת ה' טהורה כדור ההוא.

גם בכח לב להתיצב לפני מלכים ושרים, ולהגיש אליהם את משפט עמם בכבוד ובשכל טוב לא היו נכבדי הדור ההוא נופלים מדור אחר איש חיל מבני ישראל בארץ פולין, שמו יעקב יֶלֶק, שם נפשו בכפו ויסע אל רומי ויתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנְס השלשה עשר וַיַט את לבו לתת על ידו מכתב גלוי לכמרי פולין ולבישופיה, כי עלילות הדם בשקר יסודתן. רבי הירש בן יוסף הרב לקהלת חעלם בפולין, הוציא בימים ההם (5549 – 1789) מחברת בשפת פולין על דבר תקון מצב היהודים לעשותם לאזרחים מועילים³⁶² ואיש נכבד ושמו בנימן שְפַיֶר מעיר ריגא הגיש בקשה בכבוד ועוז וטוב טעם אל הקסרת כתרינה אשר בה צעק חמס על שר הגליל ברון על העול אשר עשה לבני ישראל אשר גרש אותם מן הכפרים (5530 – 1770). סוף דבר, דומים היו דורות ישראל בימי המאה החמשים ושש לתורה לכשרון ומוסר לכל הדורות אשר לפניהם ולאחריהם באין נגרע דבר.

בארצות רוסיא ופרוסיא.

ימי פרשת הדרכים.

פנים חדשות במוסר בתורה ובדרך ארץ. ר' ישראל בעל שם טוב ושיטת מוסרו. חסרון מדעי החול מורגש בתוך גדולי הדור. ר' משה בן מנחם ילדותו מוריו השונים במקצועות שונים. הודעו אל לסינג. ס' היהודים של לסינג. צרת עין פרידריך השני בבן מנחם ואהבת חכמי גרמניא אליו. ס' פידון של בן מנחם. מלחמת סופרים של ב“מ עם לואַתר המסית. חזון נתן החכם של לסינג העורך דמות לחכם בישראל. באורי ב”מ לקהלת ותרגומו האשכנזי לורה תהלים ושה“ש. סבת מחלקת גדולי הרבנים על תרגומו. ס' “ירושלים” על טיב היהדות ועל סמניה המובהקים. קהלת וילנא. הנדיב ר' יהודה יסוד ומעשיו. רבנו אליהו מוילנא. קוממיותו בלמוד התורה. שיטת הסדור הדיוק והברור בתלמודו. שנאתו את פלפול החלוקים חובת למוד דקדוק הלשון ושטתו בסדר הדיוק. כבוד מדעי החול שהם מכשירי למוד התורה בעיניו תשוקתו להרחיב את גבולה התורה מתוכה ומחוצה לה. המגיד ר' דוב בר ממזריץ תלמיד לר' ישראל ב”שט. עדת חסידים ושיטת חסידות. שתי מחנות בישראל. חסידים ופרושים [הנקראים בפי החסידים בשם מתנגדים] גדולי תלמיד המגיד ממזריץ. מרבית החסידים מתרחקים מאחיהם. ר' אהרן קרלין מנהיג את החסידות בליטא. חרם ר' שמואל אב“ד האחרון של החסידות בוילנא. ס' תולדות יעקב יוסף. חרם הגר”א ושרפת הספר. תקיפי החסידים משתדלים וועד ארצות מתבטל ביד המלכות. ר' זלמן מלאדי קם לראש החסידים. שולחן ערוך של הרב ר“ז וספרו “תניא”. הגר”א מכריז אסור על ס' תניא. ריבות ומהומות אחרי מות הגר“א. אביגדור איש מחרחר ריב מוצא את לבו למסור את הדין למלכות. הרב מובא פעמים לפטרבורג וזוכה שם פעמים בדין וחוזר לביתו. תקיפי החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים והפירושים הלוך ושקוט. ובקיעים נראים בתוך החסידים מבפנים. זכרון חסדי בן מנחם לאחיו. תקנת היהודים בזכות אזרח ביד השר דוהם בפרוסיא, ופקודת הסבלנוּת לקסר יוסף השני באוסתריא. מאמר סנגוריא נמלצה מאד לב”ב על ישרת היהודים בדורו ובדורות שלפניו. ר' נפתלי ויזל ומעשיו לשחר את רוח התורה והמוסר ולתחית הלשון ולסדר החנוך. שמחתו ברשיון יסוד בתי ספר ותרעומת גדולי הרבנים עליו. יסוד חברת דורשי לשון עבר בקניגסברג. ערך ספר שיר תפארת של ויזל. המאסף היוצא לחדשים וסופריו. הקלקלה הצומחת בקרב בני הנעורים. והזהרת בן מנחם הדואב מפניה. שברון לב ר' נפתלי וסלוק ידו. זלזול כבוד גדולי התורה ביד מרקוס הרץ פרידלנדר ושאול הירשל. פחזות ותפלוּת בטרקלין של הנריטה הרץ וחברותיה. קלקול המדות מעוט טהרת הבית ומעוּט גמילות חסדים. התרפסות פרידלנד לפני כמר להתנצר על תנאי ונזיפת הכמר. רוב המתנצרים.

5520־

מסבות רבות ושונות, אשר התהפכו על גורל גוי ואדם, נוסדו יחד להחל לפַתח במאה החמשים ושש גם את הצנפה המסוכסכת אשר הסתבכה בישראל, לשיטות שונות, ולהפריד את הסבך הזה לשלשה ראשים מוסר, תורה ודרך ארץ, וליחד לכל אחד מהם גבול אשר מצאה בו ידו להסתעף במלוא רחבו.

על התורה הישראלית, בת אלהי שם, המשתמרת בעינה ובטהרתה בדעותיה ובמצוֹתיה מדור דור, נספחו זה אלפי שנה מידי שתי בנוֹת יפת, שני מיני פלספה שונים, מלמד פלספת יון הצעירה העליזה, נטפלה עליה גם פלספת הודו הזקנה הקודמת. ומחכמת הודו ומרוחה נאצלה רוח ויגון גם על בני ישראל. ותורת ישראל הלא היא מעולם מלאה רוח חיים ששון ושמחה. אין מספר לקריאות השמחה הנשמעות בדברי התורה בחזון נביאיה ובמזמורי קדשה³⁶³. ובתורתנו המסורה הביעו רבותינו בפה מלא כי כל עצם עבודת האלילים היא דרך העצבון³⁶⁴ המסלק את השכינה³⁶⁵; וגם על המצוה לא תנוח רוח ה' בלתי אם יש עמה שמחה³⁶⁶. כי השמחה היא הכוללת את כל מצות ה' מקצהן עד קצהן, כדברי פתרונם, הממלא אחרי דברי הכתוב האומר “עשיתי ככל מצותך אשר צויתני”, לאמר “שָמַחְתִי ושִמַחְתִי בו”³⁶⁷ ותיקרה מדה הזאת בעיני רבותינו, עד כי התקינו לה ברכה מלאה אורה וצהלה הלא היא ברכת “אשר ברא ששון ושמחה”³⁶⁸. וגם העבודה אשר יעבוד איש ישראל את ה' בלא שירה ושמחה מונעת את הטובה לבא. ואת דברי משה רבנו אשר הוכיח את עמו לאמר “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ־ ־ ועבדת את אויביך”³⁶⁹ פתרו רבותינו: “איזו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוה אומר זו שירה”³⁷⁰ וגם אנשים מן השוק, אם הם שמחים ומשמחים בבדיחותיהם לב נדכאים, נחשבו בעיני רבותינו לנוחלי העולם הבא³⁷¹ ואחרי דברי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד מלאו תלמידיהם הנאמנים חכמי הפוסקים בדברים נמלצים ונשגבים עד מאד³⁷². ואל גבול התורה הזאת, משיבת נפש וּמשמחת לב. התגנבה בלט שיטת היגון, אשר באה לרגלי אנשי אלכסנדר מקדון השבים מגבול הודו, ותפרוץ גם ארצה ישראל ותבן לה בית במפלגת האסים ותנסה להבקיע גם אל גבול האגדה אך שם לא הרבתה להצליח כי בכמה מסכות בתלמוד וספרי מדרש אין זכר לפחד שאול ולאימת מות מדכאי רוח ומבישי ששון, ואם יש לפעמים זכר מעין זה בטל הוא במאה או באלף באגדות המלאות תנחומות אֵל וחדות ה' בטעם הפתגם הקדוש והנעלה, “כי טוב ה' כי לעולם חסדו”. אך למיום החתם התלמוד ועל עמי הנוצרים והמושלמנים נאצלה מרוח ספרי דתותיהם המלאות מפה לפה מראות עצבון ואֵבל יסורי גיהינום ושלטון השטן, נחה רוח מוסר היגון גם על מקצת חכמי ספרד אשר ינקו את צוף חכמתם מספרי חכמי יון וערב, אשר גם עליהם שפוכה רוח חכמי ה' בו, עד כי החליט איש חסיד מלא חכמה כרבנו בחיי הספרדי, כי אם “ימשך [האדם] אחרי עבודת האלהים בלב טוב ובשמחה” יגדל עוֹנוֹ מאד כי בדבר הזה תדחה מעל נפשו הדאגות והיגונות"³⁷³ ובכן נהפכו הדברים פתאם על פניהם! "שמחה של מצוה שהיא מבחר חיי הקדושה בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו שהיא מעין עולם הבא נחשבה לעוֹן גדול, והדאגה והיגון שהן מיני קללה לרשעי ארץ מעולם היו למבחר המדות. והחכם אבן עזרא מלא את לבו להורות מדעתו כעין הלכה פסוקה הפך מדברי רבותינו המובהקים אשר מפיהם אנו חיים האומרים כי “ענג שבת אחד טוב מאלף תעניות”³⁷⁴ ויקם הוא ויוֹרה כי מצות תענית בכל יום ויום גדולה ממצות ברכת מזון, ומצות נזירות גדולה ממצות קדוש היום והבדלה וארבע כוסות³⁷⁵. אולם בכל היות הדאגות והיגונות התעניות והנזירות נחשבים בעיני החכמים ההם למכשירי מוסר, לא הרבו להפחיד את עמם בחזון יסורי גיהינום כל היום כי ידעו בחכמתם הצרופה כי היראה אשר יבקש ה' מיד דורשיו באמת היא יראת הרוממות או יראת האהבה על כן נמנעו לגדל את העם ביראת הענש³⁷⁶. אולם בעלי המוסר האחרונים, מצאו כי אין דרך אחרת במוסר ישראל כי אם דרך מראת הענש וימלאו את ספריהם מפה לפה מחתה ופחד מראה חבלי מות ומצרי שאול מערכי תפתה ומשלחת מלאכי רעים עד כי קצרה כל נפש בעמלה. ויהי המעט מאבותינו האומללים בפולין המיגעים והמדכאים עד עפר מתגרת יד הישועים ויתר הכמרים כי הכינו להם העריצים האלה גיהינום די והותר בעולם הזה, ויקומו סופרי המוסר ההם ויוסיפו מכאוב על מכאוב ויגון על יגונם ותחת מצוא נוחם לנפשם בתורת אלהיהם ומעשה מצוֹתיהם מצאו גם שם רק מגור, בלהות וחתת מות, כי כל איש תמים ירא לנפשו פן יאַבד את עולמו ברגע אחד בעד שגגה קטנה. להציל את קהל ישראל מן היגון אשר מפניו לא קמה עוד רוח בכל איש ישר ותמים הירא את אלהיו נסה איש תמים מקרב העם לגאול את חייהם ולהשיב אותם אל המוסר הקדוש והטהור הטוב והאהוב, הלא הוא מוסר תורתנו נביאינו ורבותינו מעולם ועד היום.

האיש הזה אשר התחזק בתם לבבו להשיב לב בנים אל מוסר אבותיהם מעולם הוא הרב החסיד אשר חדות ה' היה מעזו באמת ותמים רבי ישראל בעל שם מעיר מֶזיבוז (מ' 1759־5519); הרב הזה אף כי לא השיג בגדולתו בתלמוד והלכה את הגאונים הגדולים אשר בדורותיו, החזיק גם הוא כמהם בכל לב בחובת משמרת ההלכה בכל פרטיה ככל אשר היא ערוכה בספר שלחן ערוך, ועל כן לא טובו בעיניו המיחדים את כל לבם אל הגמרה ומפרשיה הרבים בטרם ילמדו את ההלכה הברורה ואת ספרי המוסר אשר שני אלה, המצוה והמוסר, הן הן ראשי מוסדת התורה³⁷⁷ ויצו את שומעיו לשׁקוד על מקצועות אלה לילה ויום³⁷⁸. ואף כי חומרות יתרות לא היו לו לרצון לא עלה על לבו מעולם לזלזל או להקל בכל דבר הלכה קלה או חמורה³⁷⁹ ובכן לא אמר להפיל דבר או לחדש דבר בגבול התורה והמצוה כי רק זה היה חפצו להעביר את המוסר הקודר אשר בא אל ישראל מן החוץ מפני מוסר התורה המלא אורה ושמחה. אולם גם דרך זאת היא דרך קדמונינו. על המרבה צום קרא בעל השם “ומבשרך על תתעלם”³⁸⁰ כאשר קרא רב בימיו על אדם כזה “ויהי האדם לנפש חיה: נשמה שנתתי בך הַחֲיֶה”³⁸¹ אך החסד הגדול אשר בא הרב התמים הזה לעשות לעמו המדכא עד עפר מיד אויביו הוא כי נגש אליו לפתח את השק מעל מתניו לתת לו “פאר תחת אפר ששון תחת אבל” לשמחו מיגונו וללחוש באזנו כי גדולה מאד האהבה בין ה' אלהי ישראל ובין עמו ועולמו. ויהי דברו אל כל איש ישראל בשפתו התמימה “להרחיק עצמו מן העצבוּת ויהיה לבו שמח בה” ־ ־ ויהיה תמיד בשמחה³⁸² ויחלט כי “הבכיה רעה מאד, שהאדם צריך לעבד [את ה'] בשמחה; רק אם הבכיה היא מחמת שמחה היא טובה מאד”³⁸³ ועל כן “על ירבה [האדם] בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה, שבה כונת היצר לעשות לאדם מורא, שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”.³⁸⁴ סוף דבר: “שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה אהבת ה' ואהבת ישראל ואהבת התורה ואין צורך לעשות סגופים”³⁸⁵.

דומה הדבר כי בעצם תורת הקבלה, אשר בה החזיק, לא חדש מאומה לעומת זה פקח עיני שומעיו להכיר את יד אלהים חיים ואת כחו וגבורתו בכל מראה אשר יראה בעולם הנראה הזה. אך הדבר היקר לכל ישראל לכל מפלגותיו השונות הוא תחית מוסר התורה אשר החיה ולוא היו כל אנשיו אשר נהרו אחריו תמימי דעות עמו שומרים את המדה הזאת בעצם טהרתה כי עתה היתה לברכה לישראל לדור דור.

ובדור ההוא אשר החלה תורת המוסר הישראלי התחדש מתוכה בדרום ארץ רוסיא החלה תורת דרך ארץ הישראלית לחדש את פניה בצפון ארץ אשכנז בממלכת פרוסיא:

הלחץ אשר לחצו הקתולים והלותרנים את בני ישראל בגרמניא, והמסגר אשר שמו עליהם ויכלאום בתוך מצרי הגרות האפלה לא נגעו לרעה בטהרת עם אלהי אברהם. וככל אשר הוסיפו צורריהם לענות אותם כן הוסיפה רוחם להטהר מתועבות עושקיהם העריצים מגלוליהם ומשקוציהם. תחת אשר הרבו הגוים השאננים בימי הבינים חמס ושוד ויתעמרו באחיהם הדלים ויכבשום לעבדים הרבו בני ישראל צדקה וחסד לאחיהם הדלים וינחילו גם את בני העניים תורה ומוסר. ומפני חטאות זמה ושכרון אשר התגאלו בם הגוים התקיפים היו שערי הגרות היהודית סגורים ומסוגרים, ומבית לשערים הנעולים האלה היתה רוח טהרה מרחפת על שרידי עם־העולם הכבושים שם בגולה עד כי בדבר חשכת הרשע ואור הצדק יאמר על אבותינו בימי הבינים הדבר האמור על אבותיהם במצרים: “ויהי חשך בכל ארץ ־ ־ ולכל בני ישראל היו אור במושבותם. אפס כי ככל אשר היה יתרון לתרבות הבית והקהלה לישראל על כל הגוים אשר בתוכם היה כלוא, ככה היה נופל מהם, מסוף המאה החמשים ושלש, בדרך ארץ, לאמר: במדעי החול, בדעת לשון וספר בלשונות הגוים. בכשרון המעשה, ובטכסיסי הסדר. כי למן העת ההיא החלו בני העמים בטבור אירופה ובמערבה לעשות חיל. הן אמנם כי גם בקרב ישראל נמצאו אנשים יודעי מדע, אך מרבית הקהל היו רחוקים עוד מן הדעת הזאת. וכבר החלו גדולי הרבנים להרגיש את המחסור הזה, ר’בי ל’יואי – מהר”ל מפראג – כבר היה מדבר בדורו על לב בני עמו כי ילמדו וידעו גם את “חכמת האמות” וגם גאון גאוננו רבנו אליהו מוילנא היה מתעצב מאד על “שם שמים המתחלל” בהיות עם ישראל נופל בחכמתו מיתר העמים.

אל העבודה הזאת, להנחיל ליהודי אשכנז את קניני התרבות הכוללת לא נטה איש את שכמו לשום אותה אליה. לא איש מעשה ברוב כחו שחר אותה כי אם לרגלי איש מופת, אשר לנפשו קרא ושנה, לנפשו חקר ודרש, קמה ותהי ותעל כפורחת באפס יד, שם האיש הזה רבי משה בן מנחם מֶנְדֶלְסוֹן ממשפחת רבנו משה איסרליש³⁸⁶ אשר נולד (1729־5489) בעיר דֶסוֹא, רפה כח וכביר רוח, ענו וצנוע, טוב טעם ונקי דעת מאד מאד היה איש זה. את ראשית תורתו לקח מפי אביו, איש ענו, סופר ספרי תורה תפלין ומזוזות. בשנת הארבע עשרה לימי חייו עזב הנער הרב והרפה את בית אביו ויתענה בדרך ויבא אל ברלין לקחת תורה מפי הגאון רבי דוד פְרֶנְקל הרב לעיר דסוא אשר זה מעט היה לרב בברלין וילמד הנער משה לפני הרב הזה אשר כלכל את מחסוריו ויעתק בכתב ידו הנקי והנאה את ספר קרבן עדה הוא הבאור היקר לתלמוד ירושלמי אשר באר רבי דוד פרנקל. כאשר היה גאון זה לרב מובהק לבן מנחם בתלמוד היה הרב הגדול רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר נצח ישראל מורה לבן מנחם בספר מורה הנבוכים וביתר ספרי חכמי ספרד וגם בתורת ההנדסה, ואהרן שלמה גומרפרץ נכבד הרב רבי אליהו גומפרץ, אשר היה בימיו יועץ החורי הגדול המושל בברנדנבורג, הורהו את לשון צרפת ואנגל ואת ספרותן. והרופא דוקטור קיש מפראג למדו שפת רומי. וכאשר יצא בן מנחם ממסכנות לרוחה בהביא אותו העשיר יצר בֶרְנְהַרְד אל ביתו להיות למורה בניו ואחרי כן לסופר בבית מסחרו, למד את שפת יון העתיקה את פלספתה וגם את הפלספה החדשה. ותהי ראשית מעשה ספרותו מאמרים עברים מלאים מוסר יראת ה' ואהבת הטוב אשר הדפסו בחוברות קהלת מוסר אשר יצאו לעתים בימים ההם, בהיות בן מנחם איש ענו ושפל רוח היו עיניו אל תוכו. וקרוב הדבר כי לא עלה על לבו להתודע אל חכמי הגרמנים ולא היו יוצא חוץ לארבע אמותיו לולא התודע אליו החכם והמליץ הגרמני גוטהולד אפרים לֶסִנְיג (1754־5514). החכם לסינג הגרמני הזה היה הראשון בגוים למכירי ערך הנפש הישראלית בכבודה בישרתה ובטהרתה, מבלי נשוא פנים לרשעי ארצו ומבלי שים לב לתלונותיהם. ויערב לסינג את לבו להביע את מחשבותיו בדבר כבוד אנשי העם העתיק הזה, בחזון עליצות נאוה אשר קרא לו “היהודים”. שם העביר על פני הקורא, או על פני הרואה, את חזון נקיון כפי איש ישראלי את נדבת רוחו להציל נפש נוצרי מיד שודדים נוצרים, אשר, למען עור עיני השופטים, התחפשו בבגדי יהודים, וכי עם ענותו יודע היהודי את ערכו, ואת ערך כבוד עמו. את החזון הזה הוציא לסינג לאור ארבע שנים לפני כן. ומה עלץ לבו לראות ולהכיר במזג בן מנחם הטוב והישר ובר הלבב, כי החזון אשר חזה על תכונת הנפש הישראלית נכונה ונאמנה היא, ותדבקנה נפשות שתי הרעים, אשר לא מלאו עוד יותר מחמש ועשרים שנה באהבה עזה. לסינג הכיר ברעהו העברי את החכמה העמוקה, את אהבת האמת ואת צדקתו הרבה. ובן מנחם הכיר באוהבו הגרמני, את רוח הסדר ואת המתכנת אשר בפרי רוחו, ואת אמץ לבו בכל מעשיו אשר בהם בא להפוך לעמו הגרמני לב חדש ושפה ברורה. אך המהלכים אשר נתן לסינג לבן מנחם בין חכמי אירופא הנוצרים, לא הניאו את ראש החכם ולא הסיעו את דעתו ממשמרת המצוה לכל פרטיה ודקדוקיה, אף כמלא שערה דקה בכל ימי חייו. עד כי לא העביר בן מנחם מסרק על ראשו בשבת וביום מועד, ולא שתה מן היין אשר נגעה בו גם יד לסינג ידיד נפשו, ובהיותו פעם אחת בבית חכם נוצרי אשר הציקהו לשתות מיינו קם ויקח את מטהו וינס, ולא הוסיף דבר אליו עוד. ובהועד בביתו חכמים ושרים נוצרים מגדולי הממלכה, לא עלה על לבו להפיל דבר מדין תורה או מדברי סופרים, כי אם עשה את המצוה לעיניהם מבלי בא הדר בחדר להחבא, אלא ככל אשר לא הסתיר דרכיו בביתו בדבר היהדות ומצותה, ככה היה צנוע בחכמתו ובפרי עטו הגרמנית אשר עשה בה חיל בסתר אהלו, עד כי חשבוהו יודעיו על ראשי בעלי הסגנון בדורו, דור ראשי המליצים לספרות הגרמנית. אך ידידו לֶסינג אמ יץ הלב הסיע אותו בחזקה ויעלהו בחזק יד על במת הסופרים במסרו לבית הדפוס חקירה אחת, אשר ערך בן מנחם מבלי שאול את פיו. מני אז יצא שם הסופר היהודי לכבוד ולתהלה בקרב סופרי אֵרופא. אולם בדבר הזה היה טמון גם מוקש, כי בבקרת חמורה אשר בקר סופר נעלם את מאמר מלא כחש באלהים, אשר כתב פרידריך השני, הכיר המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט לפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל גרמני. וַיַתֵר רבי הירשל לֶוִין הרב לברלין לחכם החלש ללכת במרכבה, אך בן מנחם בחר ללכת רגלי, וישאלהו המלך הקשה בחרי אף: האמנם הוא האיש אשר מלאוֹ לבו לבקר את דברי מלכו, ולא כחד ממנו דבר, וה' היה עמו להנצל מידו בטוב טעמו ובחן שפתיו וישב לביתו לשלום. אך עברת פרידריך היתה שמורה לו כל הימים. וגם אחרי אשר גדל שם בן מנחם עד למעלה, וחכמי ברלין הנוצרים בקשו את המלך לשאת את ראשו בתוך חכמי עיר המלוכה לא מלא את ידם בדבר הזה, ורק בעמל רב עלתה ביד אחד מן החכמים הצרפתים אשר בהיכלו, להמציא לבן מנחם את רשיון החסות לאמר רשיון לשבת בברלין, מבלי היות לאל יד השוטרים לגרש אותו. אך צרת עין המלך לא היתה למופת לשרי בית מדרש המדע, כי כאשר באו לפניהם בתוך תשובות רבות המושבות מפי חכמים שונים, על ענין של מדע אשר נקבע עליו פרס, גם תשובת קַנְטְ, ראש כל פלספי הדורות האחרונים, ותשובת בן מנחם בכרו חכמי ברלין הגרמנים את תשובות החכם היהודי על תשובת קנט החריפה העמוקה והמדויקת ויתנו לו חמשים שקלי זהב, באמרם כי בדבר הזה הגדיל בן מנחם לעשות, כי הפך לפלספה כבדת הלשון שפה ברורה נוֹחה ונמלצה, אשר ירוץ כל קורא בה כקטן כגדול. וישאו משלם לאמר “הסיר משה בן מנחם את החוחים מעל שושנת החכמה”. את המופת הגדול למעשה סגנון כזה בדבר ענין פלספה חמורה הראה בן מנחם גם בספר פֵידוֹן³⁸⁷ אשר כתב על דבר חיי העולם הבא. הכפרנות הצרפתית אשר פרשה מוטות כנפיה בימים ההם על כל ארצות אירופה, הכשילה מאד את כח הנוצריות ותשם את כל אמונותיה וגם את אמונת חיי העולם בתוכן, לאכזב. על כן שם בן מנחם את פניו למצוא מקור נאמן לאמונת חיי עולם ויוֹכח כי זה הוא טבע כל חיי רוח, כי לא יוכלו לסוּף ולתוֹם. את תוכחותו אלה העלה מעמק דעתו המבוררת אשר שרשה פתוח אל תורת ישראל. אך הַעֲטֵה אותה בְמַעֲטֶה יְוָנִי בתתו אותה בפי סוקרט הדובר במליצת בני עמו ובטעמם. שמע עצם הענין הנדרש בפי הפלסף הישראלי, בטעם יוני ובשפת אשכנז טהורה מעין כמוה ונמלצה לכל נפש, עשה לו שם גדול, עד כי יצאו לספר הזה שלש מהדורות בשתי שנים ותרגומים בכל לשונות אירופא, וכל איש משכיל השיב את נפשו באמתו ובתנומותיו. ויסוב אליו לב כל קהל הקוראים בכל הארץ, כאשר נטה אליו זה כמה לב בחירי החכמים. אולם בתוך הסופרים הגרמנים אשר אהבו את בן מנחם וידרשו את שלומו, נמצא איש פתי ושמו לַוַאתֵר כָמָר לותָרני, אשר מאהבתו את הפלסף היהודי, חשב מחשבות להציל את נשמתו, ויתרגם לכבודו ספר נוצרי בשפת גרמנית ויפצר בו לבא בברית הנוצריות. וירע הדבר בעיני חכמי גרמניא, אשר נכלמו על עוז פני הכמר הזה. אולם ככל אשר הסיע לסינג את בן מנחם הצנוע מסתר אהלו להפיץ תורת חכמתו בקהל, ככה נדחף החכם הישראלי בידי לַוַאתר הפתי סר הטעם על במת הצופים, לגלות את כל לבו על דבר קדושת התורה ורוממות היהדות באזני כל הגוים, ולהוכיח כי האיש אשר דבק לבו בדת הזאת לא יוכל עוד לעזוב אותה ולהמירה באחרת. את דבריו אלה הפיץ באגרות אשר הדפיס בתורת מענה על דבר לַוַאתר ויהיו למקרא לכל הקהל גם בגרמניא גם ביתר הארצות. ולסינג אשר דבר העלבון הזה נגע עד לבוֹ נוֹעץ לרומם את כבוד ידידו בכתבו חזון עליליה³⁸⁸ אשר קרא לו “נתן החכם”, אשר בו ערך דמות טהורה ונשגבה לחכם ישראלי לאמר לאיש חכם כבן מנחם. ויהי החזוֹן הזה לאחד בחירי החזיונות אשר בספרי גרמניא. מני אז החל בן מנחם ליחד את לבו בספרותו אל היהדות. ואחרי אשר באר את ספר הקהלת בבאור עברי קם ויתרגם את התורה את התהלים ואת שיר השירים לשפת גרמני צחה. והחכם הגדול בחקר הלשון, בדקדוק ומסורה, רבי שלמה דובנא באר את ספר בראשית ואת תחלת ספר שמות לתתם בחומשי תורה המתורגמים ביד בן מנחם. והמליץ רבי נפתלי וַיְזֶל באר ספר ויקרא, אהרן יַרוֹסְלֵב את ספר במדבר והירץ הומבורג את ספר דברים. אולם אף כי כִוֵן המתרגם הותיק את תרגומו בכל פרטיו ודקדוקיו על פי דברי תורת רבותינו המסורה והמקובלת יצאו ארבעה גדולי הדור, לאסור אותו או לקרוא עליו חרם הלא המה רבנו יחזקאל לנדא מפראג החסיד הטהור ויקר הרוח רבי צבי הירש יאנוב מפוזן, רבי רפאל הכהן מאלטונו ורבי פינחס הלוי הורויץ מפרנקפורט. האנשים הטהורים בכל מיני טהרה האלה, היו גם אנשי בינה אשר ידעו להעריך את ערך תרגום בלשון צחה כי גם רבי פינחס הלוי החסיד שבכלם, קם אחרי כן למליץ לתרגום האשכנזי למחזורי רֶדֶלְהֵים. וכבוד בן מנחם גדול היה בעיני גדולי דורו, אפס כי בהיות הפלסף התמים הזה דובר שלום לכל אדם מצאו קלי דעת את לבם להתגנב אל ביתו להחליק לשון ולכסות מפניו את מזמותיהם, אף כי רחקו דעותיו מדעותיהם כרחוך מזרח ממערב. ויתאמרו כי תלמידיו המה. ויען כי האנשים האלה, היו ראשי הזריזים אשר שקדו להפיץ את התרגום. על כן צפו זקניה הרבנים ברוח חכמתם כי עתידים אנשים אלה להפוך את התרגום התמים לכלי משחית בידם להדיח מפניו גם את התלמוד גם את התורה העברית אף כי המתרגם ותרגומו נקי.

ולַוַאתר לא היה האחד בנוצרים אשר אמר להסיע אל דתו את הפלסף הישראלי ברשתו אשר פרש לו בחלקת שפתיו, כי גם סופרים אחרים נסו לעשות כזאת, ובתוכם סופר אלמוני אשר קרא לנפשו “שוחר האור והאמת”. אז גמר בן מנחם בלבו להביע את כל רוחו בשפה ברורה גלוי לכל חכמי העמים חבריו, למען ישובו מאחריו ונתנו לו מנוחה. ויערוך ספר אשר קרא לו בשם “ירושלם” שם הוכיח כי תורת משה חטיבה אחת היא יחידה ומיחדת בעולם, ואין לה דומה בדתות האחרות המיסדות רק על עקרי אמונה בלבד. כי יסוד כל תורת משה הוא המעשה, אשר הוא לבדו מעורר את הכונה הראויה ומדריך את עוֹשהו אל הדעת את אלהי האמת. על כן נטה בדבר הזה משיטת רמבם, אשר שם שלש עשרה דעות לעקרי התורה, ויבחר בשיטת הארי ותלמידיו האומרים כי אין מספר לעקרי התורה כי כל מצוה עקר היא כמוה כאחותה. ויוֹסף בן מנחם להחליט כי ככל אשר כל פרי המצוה הוא המעשה החי בידי העם, ככה גם כל פרי התורה הכתובה היא התורה המסורה החיה בפי החכמים ותלמידיהם מדור דור, ואשר גם היא נתונה מסיני. ותורת משה היא החטיבה האחת לישראל הגוי האחד אשר בו בחר ה' להיות בגורלו ובכל משפטו ומעשהו לאור ולעד כי ה' אל אמת וכל דרכיו משפט וצדקה וחסד, ומלך הגוי הזה הוא ה' לבדו וחקת ממשלתו היא תורת משה אשר תורת אלהים ותורת האדם נתכו בו למוצק אחד אשד לא יחצה ולא יחלק. האיש אשר יחטא לאדם לאלהים הוא חוטא. ויען כי האל המלך, היוצר את לבב אנוש יודע כי אין האדם שליט ברוחו להגות ולחשוב תמיד את המחשבה הנכונה, ולעומת זה רב כחו לשלוט במעשיו, על כן מלאה תורת משה את יד השופטים, לדון את האדם רק על מעשיו ולא על מחשבותיו. לעומת משפט תורת משה מקביל בן מנחם את משפט הכנסת הנוצרית ומוצא כי גם סוף מגמתה הן הדעות הטהורות העליונות, אך תחת אשר חכמי ישראל ידריכו את האדם בנחת ובארך רוח רב מאד, להתעורר מאליו בדרך המעשה, “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את דברי תלמוד תורת ה' באהבה” תמלא דת הנוצרית את יד כהניה, אשר גם הם רק בני אדם הם בשר ודם, לענוֹת ולכלוֹא ולשרוף בא את נפשות צאן מרעיתם על חשד הרהור הלב.

לאור חקירתו על אודות הדברים המסורים ללב, כי אין ביד אדם לקבל אותם מיד אחר על כרחו ולא להטיל אותם על אחר על כרחו – לאור חקירתו זאת בדק בן מנחם את טיב השבועה אשר תשביע הכנסת הנוצרית את כהניה והממלכה הנוצרית את מושליה, ביום מלאָם את ידם לכהונתם ולממשלתם, על סעיפי אמונות אשר אי אפשר להם להאמין בכלן וגם במקצתן ואם כן לא שבועות אמת הן. במשפטו זה על שבועות הכהנים הנוצרים ומושליהם, עד כמה רעועות הן, מצאו סופרים נרגנים מענה על חרפתם אשר חרפו את היהודים כי חשודים הם על שבועות שקר. עוד דבר אחד אשר בו יראה יתרון היהדות גלה בן מנחם לאוהביו הנוצרים, אשר אמרו להשיב את לבו מאחריה, כי על פי דברי רבותינו, אסור הוא לכל שופט בישראל ולכל מורה דעת אלהים וחוקיו לטול שכרוֹ לדון ולהורות כדבר חכמי התלמוד אשר את דברי משה אשר דבר אל בני ישראל: “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי” בארו הם לאמר “מה אני בחנם אף אתם בחנם”³⁸⁹ הגם כהני הנוצרים אסרו על נפשם אסר זה? –

מלבד אשר ענין ספר “ירושלם” יָקר מכל יְקר הנה גם סגנונו הוא למופת לכל סופרי גרמניא. והחכם הֶרדר הגרמני כבר כתב בצאת ספר פידון לאור לאמר “סוקרט הורה פלספה לבני אדם ומשה הסופר הפלסף לבני עמנו³⁹⁰ העטה אותה במעטה יפי סגנונו”. ועמנואל קַנְט שש לקראת ענין ספר ירושלם ויכתוב אל בן מנחם כדברים האלה “ספרך זה הוא בעיני כקול מבשר לטהרת הדת כי עתידה היא להתחדש, לא רק בעמך כי אם גם בכל העמים. ומי מלל לדתך כי תמצא יד איש להביא אותה במסורת ברית עם אהבת הבריות וחרות דעותיהן כאשר הבאת אתה. אכן אין עוד דת אחרת, אשר תכשר לדבר זה ואשר תוכל להתהולל בו כדת תורתך”.

התהלה והתפארת אשר נחל בן מנחם מיד חכמי תבל, לא על עשרו ולא על תקפו, אשר אלה לא היו לו, כי אם על חכמתו, אשר השכיחה מלב אוהביו הנוצרים גם את עון יהדותו שמו אותו למופת לבני עמו יושבי אשכנז, לאחוז גם הם במדע ולצחצח את שפתם. מן הלעז אשר החזיקו בו וללמד את לשונם דבר צחות.

ככל אשר הקימה פודוליא אשר בדרום ארץ פולין איש חסיד את רבי ישראל בעל השם אשר הצליח להכיר את טיב המוסר הישראל. וככל אשר הקימה ארץ פרוסיא אשר בצפון גרמניא איש חכם כבן מנחם אשר היה מופת לבני עמו בתרבות מתקנת ודרך ארץ, הקימה מדינת ליטא אשר נסבה בימים ההם מממלכות פולין אל קיסרות רוסיא גואל חזק לתורה אשר מעטים עמדו כמוה ולישראל מיום חתום התלמוד. עדת ישראל בליטא אשר בימי בוא חכמי התורה מאשכנז לפולין היתה היא האחרונה במדינות פולין לגדל בקרבה חכמים יוסדי ישיבות ובתי מדרש, החליפה כוח אחרי שוך חמת הקוזקים. ואף כי שתתה מידם את כוס החמה לא עיפה ולא קצרה ידה, ותחת אשר עדת ואלין ופודוליא נפלה באין מקים ושרידי חכמיה אשר לא עברו בחרב נפוצו לכל רוח, התעודדה עדת ליטא אחרי אשר גם לפני התחולל שערורית חמיל, כבר יצאו משם אדירי תורה כרבנו שבתי הכהן וחברי אנשי השם אשר כבר פרטנו את שמותיהם ומעשיהם איש בדורו. מלבד הרבנים החכמים והסופרים, עמדו לנס בליטא גם אנשי שם. הנכבד בהם הוא הנדיב הגדול בגופו בממונו ובמעשיו רבי יהודה יסוד³⁹¹ (מ' 1762־5522). מלבד אשר נדבת ידו הרחבה היתה מעין נדבת רבי מרדכי מַיְזֶל בימיו, היה עומד תמיד למליץ ולדורש משפט לעמו ולפני הממשלה להשיב את מחשבות עירוֹני וילנא ויתר ערי ליטא אשר היו חושבים על היהודים לדכאם עד עפר. ואת צרכי מסעיו לעיר המלוכה וצרכי שבתו שם להוציא את משפט הצבור אשר רבו מאד, כלכל מכיסו מלבד אשר לא חדל כל ימיו לפזר כסף רב לעניים, למשען חכמים ותלמידיהם, לבנות בתי מדרש, לחזק את בדקי בתי הכנסת, לפאר ולרומם את בית הכנסת הגדול. ויבן גם עַטלֵז³⁹² לקהלה ויקדש סכומים גדולים לקרן קימת עושה פרי צדקה.

בעיר ההיא קם למופת האדם הגדול בענקים, הרב הדומה למלאך ה' צבאות, אשר בכל מעשהו והליכותיו היה כאחד קדושי ימי הקדם. הלא הוא הגאון החסיד רבנו אליהו אשר נולד לאביו החסיד רבי שלמה בעיר סֶלְץ, אשר בגליל גרודנו ביום הראשון לחג הפסח בשנת חמשת אלפים ארבע מאות ושמונים לימות עולם. בשחר ילדותו כבר נכרו לו אותות חכמה וכשרון אשר לא נראו עוד כמהם. בשנה השביעית לימי חייו, כבר מלאו ימיו לקחת תורה מפי הגאון רבי משה מרגלית רב לעיר קַיְדאן, בעל ספר פני משה לתלמוד הירושלמי ובעת ההיא כבר ידע התלמיד הקטן הזה כמה מסכות מן התלמוד על פה. ולא הרבה לעמוד לפני רבי משה, ובהיותו בן עשר כבר שקד על תלמודו יום ולילה מבלי שֶבֶת עוד לפני רב מורה. אין זאת כי אם כבר הורהו לבו לבחור דרך אחרת בתלמוד תורתו השוֹנֶה מדרך חכמי דורו. על כן רצה לְשַמֵר אותה בטהרתה ולבלתי ערב בה טעמים אחרים. אולם ככל אשר מנע את נפשו מן הישיבות הקבועות, בחר בימי נעוריו להחזיק בדרך ולסובב בערי פולין ואשכנז כמשפט חסידי הדורות ההם להיות גולים למקום תורה, ויהי עובר ממקום למקום מבלתי עמוד כי אם ימים מעטים מאד במקום אחד ועוסק בתורה יומם ולילה בלכתו בדרך וגם בסורו אל אחד הבתים לנוח וללון שם. ומה נפלא הדבר כי בכל היות הגאון הצעיר לימים מסתתר וצנוע מאד מבלי הודיע לאיש את שמו מקומו ומעשיו, כבר “נודעה תהלתו בכל פולין ברלין וליטא מקום שעבר החסיד ־ ־ ספרו ממנו גדולות” ורבנו יונתן אַיביץ כבר קורא לו “אחד מיוחד החסיד קדוש וטהור מאור ישראל”³⁹³ ובערים אלה עבר רבנו אליהו בטרם מלאו לו שמונה ועשרים שנה. ואז שב אל בית הוריו לעיר וילנא.

רבנו הגדול היה נבדל בדרך תורתו מכל בני גילו בדבר הזה. הן רבים היו בתוך גאוני דור ודור אשר הכירו את ערך המדע וערכו, ואשר שמו אליו לב. אך בעיניהם היתה התורה רשות אחת והמדע רשות אחרת. ובעיני רבנו היו שניהם גוף אחד כמליצת מאמרו “התורה והחכמה נצמדים יחד”³⁹⁴ באמרו “כפי שיחסר לאדם ידיעת שאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”³⁹⁵. אף האמין אמונה שלמה כי שרשי כל המדעים מטבעים הם במעמקי התורה, וכי יש לתורה צרך גדול בהם בהיותם עצם מעצמיה³⁹⁶. על כן שקד גם עליהם ויקבע עתים ללמוד גם אותם. ובהיות לבו טוב עליו להודות לה‘, ובנשאו עיניו בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול שזכהו להשגת אור כל התורה" ברך את ה’ בחדוה רבה על אשר הנחיל אותו דעת גם במדעים³⁹⁷. ולא רק המקצעות אשר יסודתם בחשבון במדה ובמספר נכבדו בעיניו כי הרבה יותר מהם הוקיר את המדעים המרוממים את הלב, כי דבר על מלאכת הנגון גדולות ונפלאות כי אין ערוך אליה כי בת השמים היא משמחת אלהים ואנשים³⁹⁸ גם מלאכת הרפואה אמר ללמוד לולא חשך אותו אביו הצדיק ממנה מיראתו פן תכבד עליו המלאכה בהיותו לרופא ונמצא בטל מתלמוד תורה³⁹⁹. ומדעתו את ערך ספרי המדע אשר לסופרי הגוים התוַוה מאד כי יהיו כלם מתרגמים ללשוננו העברית⁴⁰⁰. ותדאב נפשו מאד על קצר יד בני עמו בדור ההוא בכל דבר מדע, וישא נפשו ליום אשר ישכילו בני ישראל בכל חכמה ומלאכה ודרך ארץ ליום אשר “תסור [המית] שאון לאומים אשר ישאון לעומתנו: איפוה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”⁴⁰¹.

אהבת רבנו אליהו את הדעת בכל חכמה, כללה לו דרך מיחדת בתלמוד תורתו, לכלכל גם אותה בדרך מדע מתקן מאד מאד להכיר את כל דבר מעקרו, למצוא לכל תולדה את ראשית מולדתה, לפרוק את כל כלל לפרטי פרטיו ולהחזיר את כל פרט אל כללו ולהבדיל מכל ענין את כל ערב זר אשר עלה בו. ולהתבונן אל מוסדותיו אשר הם הם כל עצם עצמתו. על כן בהיות המקרא כל עצם התורה ושרשה, וכלי מבטאה האחד הוא הלשון העברית, על כן הורה גם לנפשו גם לכל העם גם לתלמידים הקטנים ללמוד ראשונה את כל כתבי הקדש מראשם עד סופם בכל תכלית דיוקם⁴⁰² על פי כל חקי הדקדוק ותיקר בעיניו תורת הלשון עד כי הורה בספרו “דקדוק אליהו” ללומדים למלמדים ותלמידיהם איככה יש לפרוק, בלמדם את התורה, כל מלה לפרקיה, למען דעת כל מוסדותיה ותשמישיה שרשה ושמושיה, מינה ומספרה, מקורה וזמניה על פי תורת הדקדוק המבהקת. ורק אחרי אשר יהיו כל כתבי הקדש ערוכים בכל נגד עיני הלומד או התלמיד אז תמלא ידו לגשת אל ששת סדרי המשנה בכללי פרושיה ובדיוק גרסותיה ואחרי אשר ידע את המשנה עד תמה באר היטב אז רשות בידו לשוב את לבו אל התלמוד⁴⁰³. ואת התלמוד הורה רבנו ללמוד בדרך מדע מדיק עד מאד בהרחיקו מעליו את פלפולי החלוקים אשר חשב לגוררי עון למגרשי אמת ולמקלקלים את הטעם הטוב: “כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה'”⁴⁰⁴ ובלמדו מסכת אחת פקד את כל צבא הלכותיה וסברותיה ויערוך אותן מערכות מערכות ויתבונן מי ומי הם תנאיה ואמוראיה, כמה הן מחלקותיה, ומי ומי החולקים בהן והלכה כמי, ומה הן שיטותיה וסוגיותיה?⁴⁰⁵ וכל גדולי הדורות כלם למן הנביאים הראשונים עד חכמי המשנה וחכמי התלמוד ועד הפוסקים האחרונים מתיחסים דברי תורתם דור דור לדברי גדולי הדור אשר לפניו כהתיחש בן אל אביו. על כן נוח להכיר את אמתם בהתבקר דברי המורים האחרונים, עד כמה הם מיוסדים בגמרה. הבקרת הזאת היתה מבחר מלאכת רבנו אליהו ועל פיה, ורק על פיה, הכריע את ההלכה למעשה, ומיטב מעשה תלמודו היה להוכיח עד כמה יונקים דברי הגמרה מן המשנה ודברי המשנה מדברי המקרא עד כי תחשב התורה הכתובה לפטר מקור חיים השוטף ועובר במלוא זרמתו דרך המשנה ודרך התלמוד עד דור אחרון. על פי דעותיו ודרכיו אלה היה כל עצם דברי תלמוד תורתו בקרת גמורה. ובהיות דעתו פשוטה וצלולה כאחד, טעמו מתוקן עד להפליא ועינו חדה וידיעתו את ספרות התורה אין קץ, שזפה עינו את הדקה מן הדקה אשר נעלמה מכל עין זולתו. על כן היה כחו רב להפיל ארצה בדבר אחד מדבריו חומות בצורות אשר כוננו כמה סופרים אשר היו לפניו. ויש אשר במלה אחת קטנה הכתובה בידו כנוסה ומצומצמת עבודת רוח רבה מאד.

ככל אשר בצר את חומת התלמוד הבבלי, מתוכו פנימה, ככה שם את לבו להרחיב את גבולו מחוץ לפתוח אל תוכו את שערי תלמוד הירושלמי והתוספתא, ואת שערי מדרשי התנאים הלא הם ספרא ספרי מכילתא וסדר עולם ולעשות את כל ספרי התורה המסורה האלה לתלמוד אחד. הן גם הגאונים רמבם ורבנו שמעון משנץ הכירו את תועלת כל ספרי רבותינו העתיקים האלה, אך לא עסקו בם בלתי אם להוציא מהם כדי צרכם להוראותיהם. לעומת זה שקד רבנו הגדול עליהם הרבה מאד לשמם ולצרך גופם ביגיעה רבה ובאהבה עזה לעצם ענינם, ככל אשר שקד בכל עוז על התלמוד הבבלי, אין נגרע דבר⁴⁰⁶. ויהי המעט ממנו כי נתן ה' לאל ידו להרחיב את גבול התורה, מסביב לספרות ההלכה והאגדה העברית המקדשת. וישאהו לבו לתור גם אחרי ספרות דברי הימים לישראל הכרתו בה בידי יוסיפוס יונית ויהי “משתוקק להעתקת היוסיפון לרומיים” מיונית לעברית, באמרו “שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם”⁴⁰⁷.

כגדול חכמת תורתו המופלגת גדלה אהבתו את התורה הבוערת בלבו כאש ושקידתו הרבה מעל גבול כח אנוש עד כי היתה לשמועה, כי פעם אחת הטה אחד מבניו הקטנים את אזנו אל אביו הבוכה ומתודה בערב יום הכפורים, לדעת על איזה חטא יוכל הרב הקדוש להתודות, וישמעהו אומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול תורה כמה וכמה רגעים⁴⁰⁸. אמת הדבר, כי שמועה זאת רק שמועה היא. אך שמועה כי תברא בקרב העם, אות היא כי שרש דבר אמת נמצא בה. וענותו היתה רבה מאד גם בכל דבר תורה ובכל מקום אשר דעתו היתה שונה מדעת חכם אחר, לא הזכיר את שם החכם ההוא לבלתי התכבד בקלון חברו ולא אבה לתתעטר בעטרת הרבנות ולא בקש מיד כל רב וכל קהלה להורות כמוהו ומשבעים חבורים אשר חבר⁴⁰⁹ לא הדפיס אף אחד בימיו. ובהגיש אליו הגאון הישיש רבנו יונתן איבשיץ את משפטו בדבר הקמיעות ענהו בדרך ענוה רבה מאד: “מי אנכי, מארץ מרחק צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי”⁴¹⁰ ועל כבוד הבריות מסר את נפשו, עד כי בהרשיע אחד השמשים להסב אל כיסו את הפרס אשר קבעו גדולי העדה לפרנסת הגאון ולא הביא לו מאומה, התענה רבנו במצור ובמצוק ימים רבים עד אשר התודה השמש על חטאתו ביום מותו והרב העשוק לא פצה פה לבלתי ביש את החוטא⁴¹¹. ומלבד תורתו אשר לא משה מפיו היה משתדל כל ימיו בפרנסת עניים בגמילת חסדים בהכנסת כלה ובפדיון שבוים⁴¹². ואף כי בבואו בימים תמכו אותו קרוביו הנדיבים אנשי הכבוד רבי אליהו פֶסֶלֶס ורבי יוסף בנו ביד נדיבה וּבעין טובה מאד, היה רבנו אליהו ממעט בתענוגים ככל אשר מצאה ידו למען הקדש כל עתיו ורגעיו לתורה ולעבודה, אך בדבר אחד היה נוהג גדולה בנקיון גופו ומקום שבתו ובהדר לבושו, עד כי היה לחן לכבוד ולתפארת בעיני כל רוּאיו כי כאשר ברך ה' את נפשו בחכמה ובטהרה, כן ברך אותו בחן בכח וביפי כי היה יפה תאר עד מאד בעל קומה וחסון כאלון. כל עבודתו לא היתה בלתי אם בתורת ה‘. עד מלאת לו ארבעים שנה למד לנפשו, ויהי רושם רמזי תורתו הרחבה בראשי פרקים לזכרון ומשנת ארבעים והלאה חדל לכתוב ויחל לאציל מרוחו ולמסור את תורתו הרחבה והמלאה לתלמידים⁴¹³ הגונים גדולים בתורה ומלאים מוסר ויראת ה’ ורק מתי מספר היו התלמידים ההם. אך ה' היה עם רבנו הגדול להטות לבם אל לבו וטעמם אל טעמו ללמד לעמם את התורה אשר קבלו מפיו בעצם טהרתה מבלי הטל את תוצאות הוראותיו על הקהל לבלי הבא ריב ומדון בינם ובין יתר העם אשר עמד על עמדו הראשון. לא כן בשתי המערכות האחרות, כי בכל היות לב אנשי המופת אשר עמדו בראשן מלא אהבה ושלום לתורתם לעמם ולעולם כלו התגלעו דברי ריבות בין הבאים אחריהם ובין שאר העם אשר שתי הדרכים מזה ומזה נראו בעיניהם כחדשות.

קרוב הדבר מאד, כי אף כי רבי ישראל בעל שם נבדל בתורת מוסרו מחכמי דורו לא אמר להבדיל את ההולכים בדרכיו מיתר בני עמו, ככל אשר לא עלתה כזאת על לב כל חסידי ישראל חכמיהם וסופריהם מדור דור. אולם אחרי מותו החלו תלמידיו להבדל מתוך אחיהם, אשר תלמוד התורה היה ראש קדשיהם ואשר החזיקו בכל עוז בדרכי הפרושים מעולם, ויקראו לפרושים ההם “מתנגדים”⁴¹⁴ ולנפשם קראו חסידים.

אחרי האסף רבי ישראל בעל שם אל עמיו, קם תחתיו לראש רבי דוב בר, אשר היה מגיד בערי מיזריץ ורובנו⁴¹⁵. המגיד רבי בר היה מופלג בתורה כאחד גדולי דורו נוטה הרבה לקבלת הארי ולמוסר רבי משה חיים לוצאטו שוקד על תלמודו מסתגף ומטיף סגופים עד כי נחלה מרוב תענותיו. אז נסע המגיד לרבי ישראל בעל השם, ויהפוך לו רבי ישראל לב חדש ויוציאהו מיגון לשמחה. ויעמוד רבי בר לפני בעל השם שתי שנים עד יום מות רבי ישראל, אז התיצב הרב המגיד בראש עדת החסידים. הוא הוסיף על תורת מוסר רבו התמימה, שיטה מסוימת המרוממת עד שמי שמים את כבוד הצדיק ואת כחו לעשות גדולות בשמים ובארץ. וילמד לעדתו כי לתכלית קרבת אלהים לא יזכה האדם בתורה ובמצוה, כי אם בתפלה יזכה אליה. אולם תחת אשר רבי ישראל בעל שם, ישב את תפלת כל נפש מישראל דבר גדול, חשב המגיד רק את תפלת הצדיק לבדה לתפלה מגעת עד כסא הכבוד. וליתר עם הקהל יש רק לדבקה באהבה ובאמונה בנפש הצדיק אז תעלינה גם תפלותיהם לרצון. ותחת אשר בעל השם היה הולך ובא בתוך העם היה משפט המגיד להנזר אל ירכתי חדרו כל ששת ימי המעשה, ולבלתי הראות אליו בלתי אם תלמידיו. ורק ביום השבת יפתח את דלתות ביתו לכל הבאים מקרוב ומרחוק להראות את פניו ולשאת ברכה מאתו; אז יגלה לעיניהם ביפי מראהו וברוב קומתו, לובש לבנים ומתעטף לבנים מכף רגלו ועד קדקדו. כשלשים איש מגדולי החסידים היו רואי פניו, אשר יבאו אליו בכל עת. ובתוכם היו אנשים אשר עשו להם שם גדול בתורה הלא הם הגאונים רבי פינחס הורויץ הלוי בעל ספר הפלאה והמקנה, אשר היה אחרי כן לרב בפרנקפורט ואחיו רבי שמואל [שְמֶלְקי] הלוי הורויץ שהיה לרב בניקולסבורג והגאונים רבי שלמה זלמן מלאדי ורבי לוי יצחק הדומה בצדקתו בטהרתו ובתם לבו לחסיד הגדול רבי ישעיה הורויץ בעל ספר שני לוחות הברית. דומה הדבר כי הרבנים הגדולים האלה, ואולי עוד אנשים מחבריהם, לא היה עם לבבם לרחקה מעל דרכי גדולי הדורות אשר היו לפניהם. אולם מרבית תלמידי המגיד החלו להבדל ולהבדיל את אנשיהם מדרכי הפרושים. ובהתפללם היו “מטפחים בידיהם, מנענעם לצדיהם, ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונות למעלה”⁴¹⁶ ולמען יכירו אותם כי נבדלים הם מן הפרושים עשו להם חגורות שונות מחגורותיהם⁴¹⁷.

אולם כל עוד אשר היה מושב החסידות החדשה בואלין ובפודול, אשר מימי הקוזקים חדלו משם הישיבות וימעטו הלומדים, לא קרא עליהם איש לריב. אך בין תלמידי המגיד היה תלמיד צעיר לימים זריז ורב פעלים ושמו רבי אהרן מעיר קרלין (מ' 1771־5531) הוא ירה במסתרים אבן פנה לעדת חסידים במדינת ליטא, אשר מעט מעט גלתה את פניה. ותפקחנה עיני הפרושים לראות כי כל מגמת עדת החסידים היא להפרד מאחיהם מעולם. כי כן מאסו בתפלתם בנוסח האשכנזי המסור להם מאבותיהם ויבחרו בנוסח הארי, ואת הקרובות ואת יתר הפיוטים אשר נהגו בהם אבותיהם, מהיותם מבטא להגיוני לב הדורות הקודמים, גם לקינה גם לרינה, העבירו. ודבר זה היה להם גם לתואנה לרחקה גם מבתי כנסיות הפרושים ומבתי מדרשיהם. וגם עשו להם סכינים מלוטשות לשחיטה, דבר אשר אין יסוד לו גם בתלמוד גם בפוסקים למען מצוא להם פתחון פה לבלתי אכול מזבחי אחיהם הפרושים אשר לא עשו להם סכינים כאלה, ובבן רחקו גם משולחן אחיהם מלפנים. הדברים האלה המפרידים בין אחים נחשבו בעיני גדולי הפרושים כפרץ בשבטי ישראל. מלבד כל אלה התעצבו נכבדי הפרושים על מעשי ההוללות שהתהוללו אנשים מעדת החסידים בחוצות, להתהפך בבת ראש “בראש למטה ורגל למעלה בשוקים וברחובות לחלל שם ה' בעיני הגוים”⁴¹⁸ על כן נתנו הדיוטיהם את נפשם גם לבוז גם למחתה בעיני פרושי ליטא עד כי יש אשר לא הבדילו בין רע לטוב.

בין גדולי תלמידי המגיד נמנה רב אחד טהור בכל מיני טהרה הלא הוא רבי לוי יצחק, (מ' 1810־5570), אשר זה מעט הזכרנו את שמו אשר היה רב בקהלת פינסק. הרב הטהור והתמים הזה היה גדול בתורה ועוסק בתורה לומדה ומלמדה. ולא יחד את לבו רק לשיטת סתרי תורת החסידות לבדה, כי אם היה מעריץ את תלמוד תורת ההלכה ויהי אומר כי בלמוד התלמוד וגם בחדודיו אנחנו עושים “נחת רוח ליוצרנו”⁴¹⁹ ויהי מרביץ תורה כאחד גדולי הפרושים במקומותם, וילמד לתלמידים רבים תלמוד ופוסקים. ובכל היות ערך הצדיק גדול גם בעיניו, לא החליט כי יש לכל איש דבקה בנפש הצדיק כאר החליטו חבריו. ועל כן לא היה רב לעדת חסידים כאשר היו הם, כי אם רב דין ומורה לקהלת עיר היה בכמה ערים ובפינסק, ואחרי כן בעיר בֶרדִיצֶב כרבני הפרושים, ובתורת החסידות לא הרבה להתפלסף, כי אם הלך בתורת המוסר התמימה, המחבבת את האהבה והשמחה בעבודת ה‘, אשר הורה רבי ישראל בעל שם, בה הלך. אולם ככל אשר הזהיר רמבם בימיו לאמר “לא נצטוינו על ההוללות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ככה הורה גם החסיד רבי לוי יצחק כי בלי יראת הרוממות אין אהבת ה’⁴²⁰.

עד כה וכה נגעה השיטה החדשה הבאה מקרלין גם אל וילנא עיר ממלכת התורה בדור ההוא, ושני אנשים מבאי בית הגאון רבנו אליהו נספחו אליה. אז קרא הרב הגאון רבי שמואל ראש בית דין – ראב"ד האחרון – חרם על החסידות וגם רבנו אליהו נעתר⁴²¹ לחתום על החרם (1772־5532). בימי המהומה מצא רב אחד, איש לא נכסף, ושמו אביגדור את ידיו, לחרחר ריב ולהוריד את החסיד רבי לוי יצחק מכסא רבנותו בעיר פינסק ולהרבות שחד ולהסב אליו את הרבנות. בבוא שמועת החרם אל המגיד קנאו תלמידיו קנאה גדולה, ויאמרו להשיב חרם אל חיק מחרימיהם, ולא נתנם הרב המגיד בחכמתו לעשות כן, ולא ארכו הימים ויאסף המגיד אל עמיו (173־5523) ויפוצו תלמידיו לנפוצותיהם, ויעברו עליהם ימים רבים מבלי היות מרכז להם. וגדולי החסידים ועוזריהם עושים כה וכה להפיץ בן העם את חסידות בעל שם בשיטת רבם המגיד. ונפש רבי אביגדור מרה לו שבעתים אחרי אשר תקפה יד עדת החסידים בפינסק ויורידו אותו מכסאו, באמרם כי דלה חכמתו בתורה מהיות רב בהקלה כזאת. ויהי אביגדור מתגנב אל בית רבנו אליהו, מחליק לשון ומחרחר ריב, ומדבר על לבו השכם ודבר לחדש את המלחמה. אך נראים הדברים בי בהיות עיני הגאון כל ימיו אל תורתו ואל עבודתו, לא הרבו לשום אליו לב. עד אשר בא אל ידו ספר תולדות יעקב יוסף, אשר כתב רבי יעקב יוסף כהן רב עיר פולנאה. בספר הזה רבו דברי שנאה כבושה ומשטמה עזה אשר לא נשמעו כמהם על תלמידי חכמים לומדי דברי רבותינו הקדושים⁴²². אז נבהלו גדולי הפרושים, כי לא נשכחו עוד מלבם מעללי הפרנקים, אשר גם הם גדפו את תלמידי החכמים בסגנון זה ואשר קראו לנפשם “צוררי לומדי התלמוד”⁴²³ ויזכרו מה עלתה להם, ולכל בית ישראל כלו. אז לא היה עוד רבנו אליהו מן הנעתרים המסכמים למעשה אחרים, כי אם התיצב בראש ויצו לשרוף את הספר ההוא לעיני כל העם ראש חוצות (1781־5541) ויקרא חרם חמור מאד מאד, אף שלח מכתבים לכל הקהלות ויקרא חרם כזה גם בקראקא גם בברוד, ובעיר זֶלְויָא הקרובה לסלונים בימי היריד באזני הנקהלים שמה ממרחקים. ותצר מאד לעדת החסידים ויערימו לשלוח מתוכם איש מסתתר לשוטט בערים ולהגיד שם כי בן רבנו אליהו הוא וכי אביו מתעצב מאד ושב בתשובה שלמה מחטאת התגרותו בעדת החסידים. אך הדבר הזה נודע חיש מהר ושלח הגאון מוילנא מכתבים ומלאכים להודיע כי עומד הוא על דעתו הכן בכל עז מבלי הנחם לעולם.

ובשנת מות המגיד, אשר היה רב וראש לכל עדת החסידים, הכתה החסידות מכה רבה מאד. כי מלבד אשר התפוצץ המרכז במות רבם, נקרעה גם עדתם לגזרים בהקרע מארץ פולין שלשה קרעים אשר שמוה לארבע רשויות, הלא הן שארית פולין הממושכה והממורטה ושלש מדינותיה אשר חלקו ביניהם מלכי רוסיא פרוסיא ואוסתריא. ולא נתנו גבולות המדינות ההן, לחסדים יושבי המדינות השונות ההן להקהל עוד יחדו כטוב בעיניהן. אך הדבר הזה אשר היה להם למעצור להועד, לא הרבה לנגוע ככה לרעה לאנשי ריבם הפרושים. כי אף כי מועד הארצות העומד בראשם נקרעו קרעים, בכל זאת לא נבצרה ממנו בהיות דבריו נשמעים מאז גם לכל הארצות האחרות, ומן הגאונים העומדים בראשו להפיץ את דבריו גם במדינות הנקרעות ההן גם הפעם. על כן העמיקו תקיפי עדת החסידים עצה ויחסמו מזמות ויכרו שוחה למכון הנהדר הזה, וירבו שחד לעבדי פוֹנְיַטוסקי מלך פולין הנשארת, עד אשר הפיץ את ועד הארצות וישביתהו (1784־5524). ככל אשר התחזקו להסיע מרכז הפרושים בהשביתם את ועד הארצות, ככה יצרו מרכז בעדתם, בתתם להם, כשש שנים לפנים, ראש אחד, את הגאון החכם הרב⁴²⁴ רבי זלמן מלאדי (מ' 1813־5573) איש שוקד חריף ובקי בכל חדרי התלמוד והלכה, כאשר יעיד עליו ספר שלחן ערוך אשר חבר בעצת רבו המגיד, אשר אולי היתה גם בזה מין תחבולה להפריד את עדת החסידים מאחיהם מקדם. הספר הזה מעשה מופת הוא גם בסגנונו וסדרו. בהיות הרב הזה חוקר מעמיק, נתן לשיטת חסידותו מראה פלספה מסוימת, אשר קרא לה שיטת חבד – ח’כמה ב’ינה ד’עה – הוא היה אחד מבחירי תלמידי המגיד. ובכל היותו הפעם גם הוא רב לעדת החסידים צוה אותם לשקוד מאד על תלמוד התורה. ויבדל גם בדבר הזה מחבריו, כי מנע אותם משקוד הרבה על דלתותיו ומנסוע אליו לבקש ממנו להשיא להם עצה או להגיד להם עתידות או להרבות בעדם תפלה. ואמנם הכשירוהו דרכיו ומחשבותיו אלה, להיות לפה לעדת החסידים לדרוש משפטם ולריב ריבם. אולם בצאת כשמונה שנים אחרי כן ספרו “תניא”, מצא רבנו אליהו בו דברים אשר נראו בעיניו כדברי כחש. ויוֹצא קול קורא להזהיר את העם מן הספר ההוא ולשקוד על משמרת טהרת היהדות ולבלתי תת להבליע בה סגים אשר העלו בה החסידים המקובלים, ולהתיצב בפניהם בכל עז. מחאה כזאת יצאה גם מפי חכמי עיר שקלוב. אך עוד לא חדל השאון והנה נפל דבר, אשר מחץ את כל לב בישראל, הגאון רבנו אליהו נאסף אל עמיו. ובצאת כל העדה מקצה קרועי בגדים אחרי ארונו, נועדו אנשים רבים מעדת החסידים ויעשו משתה ושמחה מחולות והלולים וינבלו את זכר קדשו. ותקטן עוד זאת ויארבו אנשים מהם, גם בערים אחרות בליובאויץ, בשקלוב ובגרודנו לנכבדי הפרושים, ויכום וימחצום וילשינו עליהם. ובהיות נפש העם מרה על עלבון רבם הגאון על כן בהיות כל העם נאספים בוילנא בבתי הכנסיות ביום השלשי למותו, ביום הושענה רבה, כבו פתאום כל הנרות הרבים וחרם חמור הכרז בקול שופר עד כי נפלה חתת אלהים על כל הקהל. ותלך השנאה הלוך וגדול. כי למיום מות רבנו אליהו השתנו פני המלחמה. תחת אשר עד העת ההיא לא יצאה מגבול עדת ישראל וחוצה⁴²⁵ מצאו אוהבי מדנים כאביגדור אחרי כן את לבבם לעשות דברים אשר לא לכבוד הם לעם ה' וילשינו את הרב ואנשים אחרים עמו לפני ממשלת פול קסר רוסיא אשר אליה נסבה מדינת ליטא ויתפש הרב (תשרי 1798־5559) ־, ויוּבא עירה פטרבורג. ויקומו החסידים ויתאזרו ויאספו ששים אלף רובל לפדיון שבוים ויחקרו השופטים את הרב ולא מצאו בו כל דפי ויקראו לו דרור בתשעה עשר לחדש כסלו, כשני חדשים אחרי התפשוֹ. על כן יחגו חסידי חבד את היום הזה מדי שנה בשנה עד היום. בשוב הרב אל מקומו לשלום הוציא מכתב גלוי אל החסידים המחזיקים בו לבלתי דבר סרה על הגאון ולבלתי עשות רעה גם אל אל הפרושים הנחרים בהם וקצף גדול הוא קוצף על “החנפים והצבועים” שמתדמים במעשיהם ־ ־ לאנשי שלומנו מחרחרי הריב⁴²⁶ אך החסידים בוילנא אטמו אזנם משמוע בקולו ויכו בלשון את ראשי הקהל לפני פקידי המקום ויאספו את כלם אל משמר. והמפקד⁴²⁷ פרץ אל בית הכנסת הוא ופקידיו ואנשים מן החסידים עמו ביום השבת ויחללו את קדושת היום ואת קדושת המקום ויך המפקד אנשים מן המתפללים במטהו ובאגרופו ויחרפם ויהדוף את ראשי הקהל ממשמרותם ויפקד אנשים מן החסידים תחתיהם. מעשי הנקמות מזה ומזה לא הועילו בלתי אם להעלות עוד חמה ולנקום עוד נקם ומזמות אביגדור איש הריב והמדון עלו בידו להלשין עוד הפעם על הרב, לתפוש אותו ולהוליכו שבי לפטרבורג, ד' כסלו (1801־5561), ובסוף ימי החרף, כשני שבעות אחרי עלות אלכסנדר הראשון על כסאו, יצא משפטו לאור וישב אל ביתו. ולוא היו אנשים, כאביגדור האיש המלא חמה וקנאה או כאנשים “החנפים והצבועים” המתחסדים בכת החסידים אשר הזכירם הרב, המוציאים והמביאים בישראל, מי יודע אם לא היה כל עם ה' לטרף איש לשִנֵי רעהו. אולם בימים ההם התיצבו בראש הפרושים הגאון רבי חיים מִיַלוֹזִין, החכם אשר כל דבריו היו חן ושכל טוב והגאון השר האדיר והנדיב רבי יהושע צַיְטליין ובראש החסידים הלא עמד הרב היודע לכלכל את דבריו בחכמה ובדרך ארץ, ואשר את פני כבוד תורתו הדרו גם גדולי הפרושים. גדולי הדור אלה מזה ומזה הכירו כי עת לשבת מריב, ולזכור כי גם אם לא ישרו דרכי אלה בעיני אלה, הלא בני אב אחד הם ושם ישראל נקרא על כללם, וידברו שלום איש אל אחיו ויחדלו מריב. אפס כי גם בקהל החסידים החלו להראוֹת בקיעים. הן הבן היחיד למגיד, הלא הוא רבי אברהם חסיד־האמת אשר יקראו לו החסידים “המלאך” כבר חשב את החסידות בימיו כנעכּרת מטהרתה הראשונה, על כן בחר להיות מגיד בְפַסְטָו עיר קטנה מהיות ראש חסדים תחת אביו, אף כי לו היה משפט הבכורה. אך יתרון גדול היה לעדת החסידים בימי בעל השם, המגיד והרב, כי לב אחד היה לכלם⁴²⁸. אולם לעת זקנת הרב התרגשה תחרות לבא בתוכם כי הרב רבי אברהם מקאליסק תלמיד המגיד, היושב בארץ ישראל וגדול מאד בעיני עדת החסידים, גם רבי ברוך נכד בעל השם היושב בטולצין, קנאו בגדלות הרב, ויחלו לחפש עליו עולות והאחד אשר החזיק בברית אהבתו בכל לב הוא הצדיק התמים רבי לוי יצחק⁴²⁹. דומה הדבר כי מקנאת חבריו בכבוד הרב, לא קבלו עליהם גם את השלחן הערוך החדש, אשר חבר אף כי חברו במצות המגיד שהוא הרב הראש לכלם. אך בקנאה הזאת נמצא גם דבר טוב, כי לכל דבר פסק הלכה שבו אל יתר אחיהם ויזכרו כי תורה אחת ומצוה אחת לכלם וכי בכבוד רבותיהם הראשונים כלם חיבים.

וככל אשר בימי חיי יוסד החסידות החדשה היה שקט בקהלות מדינות רוסיא, ורק אחרי מותו החלו הריבות להתגלע, ככה היה עוד שקט במחנה העברים באשכנז כל עוד אבי התרבות החדשה חי ואחרי מותי החלו הרוחות להתרגש. כי כל עוד אשר בן מנחם היה הענו הזה למעוז ולמליץ לאחיו המיוגעים והמדוכאים בארצות גרמניא ובסביבותיה. והמעט ממנו כי נאצל מכבוד חכמתו טוב טעמו וענות צדקו כבוד על כל בני עמו בעיני כל איש חכם לב בקרב העמים, התחכם והתאמץ איש רפה כח זה בכל עז להרחיב לאחיו העשוקים ליחידים ולקהלות ככל אשר מצאה ידו. בארץ שְוֵץ לא נתנה רשות ליהודים לשבת בלתי אם בשתי ערים קטנות וגם שם דוכאו עד עפר וימחול על כבודו ויתחנן לאיש ריבו לַוַאתר במכתבו להשתדל בעדם ותנתן להם מחיה מעט. ובצאת מלפני פקודות העיר בִדְרֶזְדֶן בירת מדינת סַכְסוֹן גזרת גלות על כמה מאות יהודים הטה בן מנחם בתחנוניו את לב אחד מאוהביו מגדולי המקום אשר בעיר ההיא להמליץ בעדם ותבטל הגזרה. ועל איש אחד נכבד יודע תורה הוציאו שונאיו דבר עון גנבה ויאסר בכלא ויכתוב אליו בן מנחם מכתב תנחומים ויהי כראות השופטים כי האסיר הזה מאהובי בן מנחם הוא וימהרו ויוציאוהו לחפשי. וה' היה עמו להפוך בידו רעה גדולה, אשר היו אחיו בני מדינה אחת נתונים לראשית הרוחה הגדולה לבני עמו בכל ארצות גרמניא ואוסתריא ואירופה כלה: במדינת אֶלְזַס הגרמנית אשר נסבה לצרפת ובעיר מיץ עלו מצוקות בני ישראל אשר הציקו להם השרים הכמרים ועם הארץ למעלה ראש. ויערכו ראשי הקהלות בקשה אל לודויג הששה עשר מלך צרפת להושיעם מצרותיהם וישלחו את כתב הבקשה אשר אמרו להגיש אליו אל בן מנחם להגיהו ולבקרו. ולא רצה בן מנחם לסמוך על בקורת כזאת אשר קצרה ידו בה וימסרהו לאחת מראשי אוהביו ומכבדיו לִכְרִיסְטְיַן וִילְהֶלְם דוֹהם⁴³⁰ שר הָעַרְכִי⁴³¹ איש יודע דת ודין ומוקיר את ישראל למן היום אשר הכיר את בן מנחם. ויהי המעט מדוהם כי בקר את הכתב בנפש חפצה וישאהו לבו לחקור על דבר זכוי⁴³² היהודים ויכתוב ספר “על דבר תקנת היהודים בזכות אזרח”⁴³³ הספר הזה המלא בינה ישרה ועמוקה ואהבת אדם (1781־5541) הטה את לב יוסף השני קסר אוסתריא לעשות הנחה גדולה לישראל בהוציאו דבר מלכות אשר קרא לו פקודת הסבלנות⁴³⁴ הלא הוא רשיון ממלא את ידם לעסוק בכל מסחר, במלאכה במשלח יד וגם בעבודת האדמה, לכונן להם בתי ספר ולהאסף גם אל בתי ספר הגוים ולבתי מדרש המדע; ופקודה לנוצרים להתהלך עמהם כהתהלך איש עם רעהו ולבלתי התנשא עליהם בגאוה. מלבד זה פרק מעל ישראל את על כל החקים הנותנים אותו לבוז, הלא הם מכס הגוף, את הדיראון, דמי פסק דין הכפולים וכהמה. ויתר להם להתהלך בחוצות הגוים גם בימי שבתות הנוצרים וחגיהם. לעומת זה דרש מידם להמיר לאט לאט את הלעז אשר הם דוברים, בגרמנית צח ומדויקת. אך את הערים אשר סגרו אותן יושביהן לפני בני ישראל לא פתח להם.

ואף כי שמח בן מנחם על הטוב אשר דברו המליצים על עם ישראל אשר רבו את ריבו, בכל זאת התעצב על אשר הבדילו את אחיו בני דורו לרעה, ולא נקו אותם גם הם מעוֹן עצלות מרמה ומרי, אהבת רבית ושנאת המדע והמלאכה אשר טפלו עליהם שוטניהם, ויקנא בן מנחם לכבוד בני עמו בני דורו, ובלשון רכה ובנפש מרה הוכיח את ישרת לבם, נקיון כפם וישרת מעשיהם, וכי גם בענים ודחקם מועילים הם מאד לארץ מושבם, וכי רבה מאד אשמת צורריהם האוסרים ידיהם ואומרים מדוע לא תעשו⁴³⁵.

וכל דברי החכמה והמוסר, אשר הטיף בן מנחם על ישראל ותורתו כל ימיו, נאמרו ונכתבו והודפסו בשפת גרמניא, הנשמעת רק לאחינו יושבי הארץ ההוא. על כן לא הרבו להשמע ולהקרא בתוך קהל ישראל הרב והעצום אשר ביתר הארצות. להפיץ דעות עבריות טהורות, אשר תוכן ישן נושן ופני מדע פניהן, לכל העם מקצה בשפת אבותיו העבריה, קם איש חכם ונבון, צדיק תמים וטהר לב הלא הוא המליץ והמשורר רבי נפתלי בן יששכר ויזל⁴³⁶ (מ' 1805־5565). בילדותו לקח אותו יששכר אביו עמו מעיר מולדתו המבורג לקוֹפנהַגֶן עיר ממלכת דניא אשר היה יששכר מרואי פני המלך, ויגדל שם את בנו הנער על ברכי מורי התלמוד. והמדקדק הגדול רבי שלמה זלמן הֶענַא בעל ספר צהר התבה הורהו את תורת הלשון וימלא אותו רוח אהבה עזה מאד מאד לכתבי הקדש ולשפה המקודשת אשר בה נכתבו. ויאהב רבי נפתלי את התורה מאד מאד וגם את לשונות הנכר אשר למד, גם את דעת דברי ימי העמים, ערך הארץ, וספרי מסעי התירים אשר הרבה להגות בהם שם אל משמעת חקר התורה, אשר אותה חשב לאוצר חכמה ובינה חן ושכל טוב מאין כמוה. גם את שפת הקדש אשר בה בחר ה' לתת בה את תורתו היתה לו למקור חכמת אלהים עמוקה מני ים ויעד החכם הזה שתי תעודות בחיים: התעודה האחת לעורר את לב הקהל להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל, לדעת להבדיל בשום שכל בין השמות, הנראים דמים למראות עין, אשר נקראו כשרונות הנפש בדברי התורה⁴³⁷,להתחקות על שרשי הדברים אשר שמו הנביאים לאותות ולמשלים לתורת מוסרם⁴³⁸, ולהביט נפלאות במצפוני התורה אשר חשפו חכמי המשנה התלמוד והמדרש ברוח קדשם. את הדברות האלה המאירים את עיני כל משכיל דורש את תורת אלהים, הורה בבאורו “יין לבנון” למסכת אבות בספרו “גן נעול” וב“ספר המדות” היקר מאד שהוא תמצית ספר גן נעול, ותעודתו השנית היתה להשיב לשפת אבותינו את כח נעוריה ואת תפארתה מקדם בפתחוֹ מעל שירת בת ציון את מוסרי צוארה, לאמר בהשליכו מעליה את כבלי המקצב הערבי⁴³⁹ אשר העמיס עליה דונש בן לברט. ומן המליצה הפרוזה המספרת והמלמדת, השבית את סגנון הערבי אשר הנהיגו בה בני תיבון וישנו את טעמה. בדבר הזה הבדיל כל ערב זר ממנה ותשב שפתנו להיות עברית טהורה השואפת את רוחה מאוצרות המקרא והמשנה. ובכן, היה רבי נפתלי המורה תורה ומוסר, גם אבי המליצה העברית אשר החלה לחדש נעוריה בדור ההוא.

ומאהבת תורת המוסר בכל מקום אשר נראה לו בטהרתו, יש אשר לא חדה עיני להבדיל בין ספר לספר ובין דור לדור. ויחשוב את ספר חכמת שלמה⁴⁴⁰ אשר כתב מליץ ישראלי, עברית או יונית, באחרית ימי בית שני כאחד מכתבי הקדש⁴⁴¹ אשר כתב שלמה מלך ישראל בעצם ידו. ויתרגמהו מלשונות הנכר ויבארהו ויקרא את שם באורו “רוח חן”.

ותיקר מאד ישרת לב רבי נפתלי וטהרתו גם בעיני גדולי התורה. אך מקרה קרה אשר שלח ביניהם מדנים. בהיות לבב רבי נפתלי דומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח נושבת היה מנגן מאליו, רבה שמחתו מאד בהגיע אליו שמועת פקודת הסבלנות וימהר וידפס אגרת בשם “דברי שלום ואמת” וישלחה בכל גבול אוסתריא, להטות לב הקהל ליסד בתי ספר, אשר מלבד תורת ישראל, מקרא ותלמוד אשר ילמדו שם לתלמידים לפי כשרונותיהם ולפי סדר שנותיהם יורום ראשית למודים גם בדברי הימים. ערך הארץ, חשבון ותות הטבע, שגם בדקדוקה ולדבר בה, לבלתי היותם עוד, בלעז המגומגם, לחרפה בגוים. העצה הטובה הזאת נכוחה היא לכל מבין ובכל זאת לא היתה לרצון בעיני גדולי התורה, אף כי גם מהם לא נכחד ערך הלמודים. כי עינם החדה בחנה את הרעה הנשקפת לתורת ישראל ולמוסרו, לרגלי חליפות פתאם כאלה. ויקם רבנו יחזקאל לנדא אשר עד העת היה אוהב מוקיר ומכבד את רבי נפתלי עד מאד⁴⁴² לאיש ריב לו. ועוד יותר ממנו קרא עליו לריב רבי שלמה דוב ביר הרב לעיר גלוֹגוֹ ורבי טעביל, הרב לעיר ליסא, במדברותיהם אשר נשאו איש איש בבית כנסת עירו. לעומת זה פני רבני איטליא אל רבי נפתלי לתתקין להם סדרי בתי ספר אשר כוננו להם. בעת ההיא החלו להוסד בתי ספר בכל ערי אוסתריא וגרמניא.

כאשר שבע בדבר בתי הספר רבי נפתלי, יגון מיד הרבנים, אף כי על פי דעותיו על קדושת התורה היה כאחד מהם, ככה קוה לשבוע רצון בדבר תקון הלשון מיד בני הנעורים. הן כל חפץ בן מנחם ונפתלי, היה להסיר מפי אחיהם יושבי גרמניא את הלעג המשובש, הנותן אותם לשחוק וללעג בעיני יושבי הארץ, ולשום תחתיו בפיהם לשון מדוקדקת ומתוקנת; החפץ הזה נתן רוח בלב בני הנעורים, לתקן היטב גם את סגנון שפת עמם. ומראה שירת רבי משה חיים לוצאטו, אשר החיה ברוח פיו את השפה העברית הזאת, היה להם לאות כי עוד כחה חדש עמה, ולא נס ליחה. ומראה מליצת רבי נפתלי וַיְזֶל, גם בכל דבר חזון ושיר גם בדבר למוד ומדע, הוכיח להם כי אין כל מחסור ומעצור בשפת אבותיהם העתיקה. על כן חזקו ידי בני הצעירים בעיר קֵנִיגסברג ויוסדו יחד לאגודת “דורשי לשון עבר” (1783־5543). קרוב הדבר מאד, כי האנשים האלה אשר כבר החלו לחקות את מעשי הגרמנים, גם הטובים גם הרעים. ומן היהדות כבר רפתה רוחם, נדרשו אל שפת אבותיהם רק יען אשר בעיני גדולי חכמי הגרמנים היתה לתהלה, עד כי הֶרְדר הגדול בחוקרי רוח העמים בדורותינו רב את ריב כבודה באמרו: “במה נחשבו דברי המשוררים סיליוס האיטלקי אוֹביד ופירגיל הרומים, למול דברי איוב, משה, ישעיהו ודוד? הלא כטפה למול הים הגדול! ומה גדלה חרפת המלקקים את הטפה הדלה הזאת, בעוד ים הגדולה והגבורה פתוח לפניהם”. וגם כבוד בן מנחם, אשר לרגל עסקיו בא לקניגסברג וינחל שם כבוד חכמים עד כי קנט, אשר על ראשי חכמי תבל יחשב, חבק בזרועותיו את היהודי הזה לעיני כל סוד חכמיו ותלמידיו וְהַמַן המשורר הגרמני אשר על שם חזיונותיו יקראו לו “הקוסם הצפוני”, הרים את כבוד הפלסף הישראלי לשמי שמים – מראה הכבוד הזה אזר עוז את העברים המתגרמנים בקניגסברג לבלתי הכלם הפעם ביהדותם, וליסד מרכז בעירם לתחית הסגנון העברי, להוציא חוברות לחדשים, אשר יקראו להן “המאסף”. אנשי האגודה הזאת אשר על שם פעלם, קראו גם להם ולכל הנלוים אליהם “מאספים”, שמו את פניהם במכתב מלא כבוד וענוה אל רבי נפתלי ויזל, להיות לראש סופריהם וליועץ ולמדריך להם בעבודתם. ויעתר להם המליץ הבא בימים בנפש חפצה להמנות עמם, כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה ובטהרתה, לבלתי חלל אותה בדברי לצון וקנטור, בעגבים ושמועות אלילי יון. כל עוד אשר תהיה למבטח עוז לתורה הכתובה והמסורה, אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובהיותו להם למופת היה הוא האב למליצה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב ובמעט על כל כותביה. מבחר פרי המאסף היו מאמרי החכם הזה ומקצה שתי שנים החלו לצאת “שירי תפארת” (1785־5545) אשר שם דבר רבי נפתלי בשיר על כל הנפלאות אשר הפליאה לעשות ביד משה מיום היותו לאיש עד תתו בידו את התורה בהר סיני. ואף כי רוח השיר לא גברה מאד במפעלו זה, הנה הרבה הסופר לגלות בו עמקות בדברי התורה על האותות והמופתים ובדבר שטף הלשון, הוכיח הסופר המהיר, כי מיודעיה הנאמנים בכל אוצרותיה, לא תבצר להביע בה כל הגה אשר יעלה על לב איש, וכל חזיון דק אשר תחזה עינו. אך מלבד אשר יחשב הוא, לראש לסופרי המאסף היה הוא כמעט האחד בדור הסופרים ההם, גם לכשרון גם לאהבת הלשון באמת. מרבית סופרי הדור לא יצאו מכלל בינונים. במלאכת עטם היתה מעט בינונית, הרבה זבורית ועדית אף לא מעט ויתר ספרות המאספים לא היתה לשמה לשם הספרות העברית ותרבותה, כי אם לשם תרבות הגרמנית ורוחה. הסופרים הנבחרים בקרב המאספים היו יצחק אַיְכל אשר, מלבד תולדות בן מנחם אשר כתב עברית, היו מרבית חוברותיו כתובות גרמנית גם מרבית כתבי העשיר דוד פרידלנדר נכתבו גרמנית. יואל בריל כתב גם באורים הגונים לכתבי הקדש ומאמרים בדקדוק הלשון וברוך לינדו כתב ספר “ראשית למודים” לתחלת תורת הטבע ותורת ערך הארץ. רוח חיים בפרות החדשה ההיא נפחו שני יציאי פולין הלא הם יצחק סַטַנוֹב ויהודה ליב בן־זאב. יצחק סטנוב היה איש שנון מאד, אשר הלשון העברית היתה בידו כחמר ביד היוצר. אך איש אוהב רמיה היה, ובהוציאו ספר משלים בתבנית משלי שלמה קרא לו “משלי אסף” לגנוב את לב התמימים, אשר ידמו או יאמינו בקצר דעתם כי לאסף המשורר הקדמוני, אשר היה בימי דוד המלך הוא, ויהודה בן זאב איש מלא דעת, כתב ספרים מועילים הלא הם אוצר השרשים, תלמוד לשון עברי, תרגום עברי לספר בן סירא, המתורגם ארמית מגוף הספר העברי אשר אבד ואיננו, ובאור לספר אמונות ודעות לרב סעדיה וגם “מסלת הלמוד” כתב בן זאב לילדי בית הספר, גם יצחק סטנוב גם בן זאב היו בעלי כשרון אך לא בעלי מדות. גם מארץ הולנד הסתפחו שני מליצים בעדת המאספים, הלא הם דוד פרידריכספֶלד יליד אשכנז איש טוב טעם ובר לבב⁴⁴³ ודוד פרנקו מינדיס הספרדי, תלמיד רבי משה חיים לוצאטו, אשר נסה גם הוא את כחו בשיר בכתבו חזון עליליה בשם גמול עתליה. הוא היה איש ישר אוהב עמו, אשר דאבה נפשו מדי ראותו את הליכות בני הנעורים ואת מעלם בקדשי אבותיהם, לרחקה מעל שפתם ותרבותם ולדבקה בשפת צרפת. לא כן חשבו המאספים המתחכמים בברלין ובקניגסברג. כי כהו עיניהם למראה מעט האורה אשר האירו עליהם מתי מעט מקרב חכמי הגוים. וישאו את נפשם להפר את תורת ישראל ולהאסף אליהם ולהיות עמהם לעם אחד. האחד אשר לבו היה ער ועינו פקוחות, להנבא על הרעה הנשקפה אל היהדות, היה בן מנחם אשר חזה את הכליון החרוץ לעמו, בהפר את המצוה ובמשמרתה ראה את המרפא האחד. אלה הם דברי תוכחתו הנמרצים מאד, לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און, הקוראם אלינו כל היום: קרבו אלינו ונקרבו אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה, ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: להביא את בשר השה אל קרבו ולהפוך ב“מעיו בשר כבשים לבשר זאבים; כן הם אומרים לעשות לנו”⁴⁴⁴. ויוסף ויכתוב לאחד ממיודעיו אשר עינו בחנה אותו היטב, לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים. כל עוד אשר החפץ לחבר אותנו אליהם בדברי דת, אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יותר, מגזרות שמד גלויות. כבר חרץ מוֹנְטֶסְקְיוֹ⁴⁴⁵ את המשפט הרע, כי אין תחבולה בדוקה ונאמנה להטות לב בעלי דת אחרת, אל הדת השלטת, כסבלנות ודרכי נעם, ולא בגזרות רעות וחזק יד. לפי ראות עיני, זאת היתה רוח החיה בשיטת הסבלנות בימינו, ולא רוח חכמה וצדק. ועל כן עוד יותר ויותר יש לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפתות באנו, להתכנס ולהתנגש יחד, ובמה – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה”⁴⁴⁶. אך ה' היה החכם הרואה את הנולד ויאספהו אל עמיו (1786־5546) בטרם נתכה הרעה הנשקפת לרוח ישראל לתורתו ולמוסרו, על נפשות ביתו, על אנשי עירו ועל עדת עמו בארץ אשכנז כלה. מות החכם הנהדר, היה אות לעדת המתחכמים, לגלות את כל המסכה הנסוכה מאז על מזמות לבם, בלי כל בשת פנים. הן שתי מוסדות יסד דוד פרידלנדר וחבריו זה כחמש שנים מלפנים: בית ספר “חנוך נעורים” ובית דפוס להפיץ ספרים מועטים בתוך הקהל. "אך עתה בסור יראת כבוד בן מנחם מעל פניהם החלו יוסדי בית הספר ומוריו, להדיח מתוכו את כל למודי ישראל הלא הם המקרא, התלמוד וגם את לשון העברית מבלי השאר להם כל זכר, למען הרחב גבול למודי מקצועות החול. כי גם מעט העברית העלובה והמקופחת, אשר היו מלמדים שם עד העת ההיא, לא למדו אותם מעולם לשמה, כי אם לכסות עינים, ולשם תחבולה להעביר את ילדי בני עמם מן היהדות המלאה והבריאה אל התגרמנות שדופת קדים. ובעת אשר נשמעו בגוים דברים כאלה “ישראל היה הוה ויהיה בחיר כל גויי תבל. תעודתנו הגדולה, אשר היא מבחר תפארת מעשי הדורות כלם, תלך הלוך וגדול עד אשר יגמול פרי דרך רוחו הספונה עוד במסתרים לכל באי עולם”⁴⁴⁷ בעת התמלט דברים כאלה מפי חכמי נכר נוֹאֲלו או נוֹעֲזו המתחכמים הפועלים בברלין, להפיץ מבית דפוסם הקטן ספרים מגלות וחוברות להלעיג על מסורת אבות, לאבד כל זֵכר למנהג ישראל, לבער את הקדש מן הבית ולהשבית את כל הגיון אהבה וכבוד למולדתנו העתיקה, ולהלל ולשבח לפאר ולרומם רק את דרכי הגוים. כראות רבי נפתלי הישיש התמים את תעלולי המאספים הנותנים את התלמוד לשחוק, ואת בית הספר בברלין אשר דחה את למודי קדש מפני למודי החול, וישבר לבו בקרבו ויפרד מעליהם לבלתי שוב אליהם עוד.

לוא חכמו באמת חכמי היהודים תלמידי הפלספה, אשר היתה לשלטת למן הדור ההוא, ותחת פלפל בחריפותם במלאכת הפלספה היו מעמיקים להכיר את גמר פריה – שהיא סוף תכלית כל שיטה – כי עתה היו משתוממים לראות כי – כמעט מבלי דעת קנט אביה – התיהדה מאליה פלספתוֹ הנאדרה, בקבעה שני סעיפים, שהם מוסדי היהדות מני עד. האחד, כי החקירה הפלפלנית⁴⁴⁸ לא תוכל עד עולם להוכיח את דעת האלהים, כי לעומת זה מִתְוַדַעַת דעת אלהים בכל תקף, ובתוכחת בלתי סרה, אל כל לב תמים בריא וטהור. זה הוא הסעיף הראשון. והסעיף השני החשוב מאד, הוא כי עם דעת האלהים התוקפת הזאת, תבא כאחד המצוה המחלטת המכרעת⁴⁴⁹ את האדם בכח המוסר המטבע בנשמתו, אל המעשה הטוב, ברצון ולא מאונס. והמעשה הטוב רק הוא לבדו תכלית האדם המעשה ולא המחשבה. יד הנצחון הזה אשר נצחה רוח ישראל בגבול הפלספה, על חכמת יון הקדמוניה הלא היה להיות תוקפת על תלמידי קאנט העברים לקרבה אל ישראל עמם ולדבקה בם באהבה עזה ולבלתי הכאב את לבם במאומה. ומה היו שלשת ראשי תלמידי הפלסף הזה אשר הם לבדם היו מודיעי חכמתו ותהלתו? תלמיד אחד לפלספת קאנט היה הרופא מרקוס [מרדכי] הירץ, אשר התנשא ליורש רוח בן מנחם. הוא שם את ביתו למרכז החכמים אשר היו משכימים לבית מנחם לשמוע את חכמתו וימשכם מרקוס הירץ אל ביתו ויהי מציע לפניהם את חכמת קאנט. תלמיד שני לפלספה זאת היה לַצַרוס בן דוד, הוא היה המודיע והמפיץ הראשון לפלספה זאת בעיר וִינָא עיר ממלכת אוסתריא. שלישי להם היה סלומון מַיְמון איש חריף ובקי בתלמוד אשר בא מפולין לאשכנז, וילמד שם בלי מורה ויעש חיל בפלספה במדעים ולשונות. הוא העתיק מאד מאד בפלספת קאנט, עד כי השתומם הפלסף על עמק דעתו, ויפץ אותה סלומון מימון בין חכמי דורו. אך תחת לכתו בשיטת קאנט, לשום את המעשה הטוב לכל תכלית חיי האדם ואת המחשבה רק למכשיר למעשים טובים הרבה בן מימון, מכל בני גילו, לדבקה בדעת פלספי יָוָן, ולהורות לנפשו ולחבריו כי יוצא אדם ידי חובתו רק במחשבה הברורה לבדה, וילעג על המדות הטובות ועל המעשים הטובים, ויתגאל בתועבות זמה ושכרון, ואף כי כתב ספר עברי הלא הוא פירוש חריף לספר מורה הנבוכים בשם “גבעת המורה” נפרד מעל עמו, ויהי קרוב להמיר את דתו. ובספר תולדות ימי חייו⁴⁵⁰ אשר כתב גרמנית נתן את עמו ללעג ולקלס. ולצרוס בן דוד היה הראשון בישראל אשר החל להנחיל לבני עמו את בקרת המקרא העוקרת, להכחיש את דבר מתן התורה ביד משה, ולהסיע מלב קוראיו ושומעיו את תקות שיבת ציון. בשתי אלה בא להשכיח מלב בני עמו ראשיתו ולהכרית מפיו את חזון אחריתו. ומרקוס הירץ אשר עם חכמתו היה איש חומד לצון, היה הראשון אשר העיז פניו בזקני גאוני ישראל ויתן את שמם לגדופים בתוך קהל פוחזים חסרי לב. עד כמה רחקו דרכי פלסף זה מדרכי בן מנחם, אשר היה לפניו, יראה במקרה אחד אשר קרה בימי זה ובימי זה. בימי בן מנחם יצא דבר מלכות מלפני מושל מקלנבורג שְוֶרִין לבני ישראל, להשהות את מתיהם שלשה ימים ויבקש רבי יעקב עמדן את בן מנחם במכתב כי בכבודו הגדול ובלשונו הצחה יחלה את פני המושל להחזיר את הדבר ליושנו. וישב בן מנחם אל הגאון בכבוד ובענוה, כי אם אמנם במקום שיש חשש ספק פקוח נפש, יש לפי דעתו לקבל פקודה זאת, אף תמך את דעתו בדברי הלכה מתלמוד ופוסקים, בכל זאת לבלתי השב פני גאון ריקם סדר מכתב בקשה להקל מעט מתקף הפקודה. דבר שלטון כזה יצא מלפני ממלכת אוסתריא כשנתים אחרי מות בן מנחם (1788־5548), ויהי באמור רבנו יחזקאל לנדא להשתדל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפלסף הירץ וימלא את פי חכמתו מצה ונאצה אלה ונבלה על הזקן הנהדר ראש רבני דורו האהוב והנכבד בפי כל ישראל.

מלבד רבנו יחזקאל היה עוד גאון זקן ונכבד גדול בדורו, הלא הוא רבי רפאל הרב בהמבורג, וגם הוא לא היה טוב בעיני חכמי בני הנעורים להוציאו נקי. את עבודת הכבוד הזה להציק ולהבזות רב וגאון, שמו דוד פרידלנדר ואיציק יְבָמוֹ העשירים על שכם רב אחד שאינו הגון ושמו שאול הירשל, רב מפרנקפורט די אודר, לירות במסתרים אל לב הזקן הצדיק, לחבר ספר “מצפה יקתאל” לחפא בו דברי בלע על רבי רפאל ועל ספריו. וירע הדבר בעיני נכבדי הרבנים על מוצאי ספר בן בלי שם. זה, כי לא חתם שאול את שמו עליו. ומה דאבה נפש הרב הנכבד רבי צבי הירשל הרב לעדת ברלין בהודע לו כי יד שאול בנו בנבלה הזאת. הרב הנפשע שאול הזה אוהב זיופים היה לקרוא שם גדולי הדורות על מעשי תרמיתו. ויוצא עוד ספר אחד בשם “בשמים ראש” בטעם המאספים ובדרך רוחם ויקרא עליו שם רבנו אשר – רא"ש – מבלי העלות בחפזו על לב כי הרב הדגול הזה רחוק היה מהתר אסורים. ויהי כאשר הכירו אנשי קהלותו את מזמותיו ויגרשהו מהיות רב בתוכם ויקם ויברח ללונדון.

נבלות כאלה וכאלה היו פרי רקבון אשר הרבה לאכול במתחכמים, מאז החלו לפרוק מעליהם את עול מוסר תורת ישראל. מעין התמימים המחזיקים בתומתם, לא נעלמה המחלה המשכלת. על כן התבצרו מפני הנגועים בה, ויסגרו מפניהם גם את דלתות קהלתם. ויועדו המאספים וחבריהם לאגודה אחת אשר קראו לה “אגודת רעים”⁴⁵¹.

והמשובה הגדולה אשר שובבה רוח המתחכמים, לבשה עד מהרה בשר ותהי למשובת עגבים, גסה ונבלה מאד. המרכז למשובה הזאת היה בית מרקוס הרץ, אשר אחרי מות בן מנחם פתח מרקוס אותו להיות בית ועד לחכמים לשמוע מפיו את חקרי שיטת קאנט. ויבואו שמה גם שרים נכבדים, גם יורש העצר אשר מלך אחרי כן – בשם פרידריך וילהלם השלישי – גם עוד חכמים נוצרים שקדו על דלתות ביתו לשמוע חכמת פלסף גרמני מפי חכם יהודי. אך לא ארכו הימים ו“בית הועד היה לזנות” ויחלו נכבדי החכמים להוקיר את רגליהם משם, ובני הנעורים מבתי הנוצרים וצעירי סופריהם צבאו פתח בית הירץ כי הנריטא אשתו היתה אבן חן לנוצרים הוללים ההולכים אחרי עיניהם. כי מלבד יפין היו היא ורעותיה העבריות בדור ההוא בברלין, נעלות הרבה בחין ערכן בהליכותיהן ובטוב טעמן על בנות שרי גרמניא בארצותיהן. גם הגברים בישראל בעת ההיא היו נעלים על בני גילם הפרוסים, בשכל טוב, בדעת ובכשרון. כי אל הבקורת השנונה בכל דבר בינה, אשר היתה להם למורשה מאבותיהם תלמידי המורה הגדול, התלמוד, נוספו להם גם מדעי החול גם לשון גרמניא הצרופה. ותחת אשר מרבית האזרחים גם מרבית השרים היו גסי רוח, אשר לא ידעו למצוא ידיהם ורגליהם במסבת אנשי טעם, בהיות עיני אלה נתונות בכוס השכר ואזני אלה נטויות אל זכרון הגבורות אשר עשו אנשי הצבא במלחמותיהם היו שעשועי היהודים רק במדע חזון ושיר על כן נחלו להם הגברים עוז והדר והנשים חן ונעם בדבריהם ובמעשיהם. לוא היתה רוח מוסר התורה הנשמה המחיה את התרבות הזאת כי עתה היתה לברכה בישראל. אולם בהיות עיני התרבות הרעה הזאת רק אל החמדה ואל תענוגות הבשר ובהיות הוללים מתעים אשר תאות נפשם היא כל מגמתם מזמתם יוצאים באים באהלי בנות ציון, היתה התרבות הזאת לאש אוכלת עד אבדון. ויהי בפתוח הנריטה הירץ בביתה טרקלין⁴⁵² לשם נוה שעשועים לאנשי ענג, נאספו שם כל יודעי אהבה בתענוגים מבני מרום עם הארץ. ובראותם כי בעלת הבית וחברותיה, אשר גם בנות מנחם היו לבשתן ולחרפתן, בתוכן, לא ירשו מאבות אבותיהן, את מדת קשי הערף, החלו להטות את לבן ראשונה מאחרי בעלי נעוריהן ואחרי כן גם מאחרי אלוהיהן. ורוח חמדת הבשר אשר מסך המליץ הגרמני גתִּי⁴⁵³ על כל נאות אשכנז בדורותיו באמרו כי אין לאדם בלתי אם לסור למשמעת חוש הטעם לאמר לחשק היצר, היה לפתחון פה לנשים פוחזות להעטות מעטה פלספה על תועבותיהן. ויהי אחרי מות מרקוס הירץ, ותתמכר הנריטא אשתו, לכמר לותרני, איש מתחכם ומתקדש ושונא ישראל בסתר לבו, ושמו שְלֵירְמַכֵר⁴⁵⁴ ותתנצר, ותהי לו לאשה. וגם בנות בן מנחם נזורו גם הן לבשת. ואחת מהן הלא היא דוֹרוֹתֵיאַה עזבה את עמה ואת אלהיה ואת בעלה הישר ואת שני ילדיה ותהי לאשה למליץ פרידריך שְלֶגֶל, אשר טמא את הארץ בתועבות ספרי עגביו.

ובהפרע מוסר התורה וברבות המעל בדת משה, רפו גם יתר המוסֵרות המרתקות את איש ישראל לצדק משפט ומישרים. עד כי עברה לרגעים רוח נחם גם על איש מראשי המועלים, ויתאונן במר נפש על העזובה הזאת לאמר “חטאות נראו בתוכנו אשר אבותינו לא ידעו אותן כחש באלהים רֹךְ מֹרךָ ועצלות תענוגות בשר ותפנוקים. כל ילדי שקר אלה אשר הולידו התחכמות קפויה ותרבות מקולקלת נאחזו גם בקרבנו. וצפויה היא ישרת הלב להסחף עוד מעט בשטף הבזבוז וגדות הרוח”⁴⁵⁵. ולעומת פרשת חטאות דורו, חזקה יד האמת על המתכחש ההוא, להקביל את צדקת הדורות הקודמים, כי אז היתה בקרב ישראל “הצדקה מרובה, גמילות חסדים מצויה, אהבת הורים ובנים וטהרת האישות עמוקה מיוסדת ומושרשת מסירת נפש איש בעד רעהו חזון נפרץ מאד. ורק מעט נשמע בקרבם דבר נבלה, זמה, עשק או רצח”⁴⁵⁶ בדור הפרוע ההוא רבו המתנצרים למאות ולאלפים, עד כי בימי שלש שנים עלה מספרם עד שלשת אלפי נפש בברלין לבדה, ולא נותרה מקהלתה בלתי אם מחציתה. ומרבית המתנצרים היו העשירים והמתעשרים המתהלכים בקרב הנוצרים. אולם מן המאספים וחבריהם, אף כי סרו כמעט כלם מאחרי התורה ומדרכי ישראל, לא עלתה אף על לב אחד מהם להתכחש לדתו ולמולדתו, לבד מן האחד, הלא הוא דוד פרידלנדר, הראש להם. אחרי אשר בקש את הממשלה על דבר זכוי בני ישראל במשפט אזרח ולא נעתרה לו, ואחרי אשר השיבה את פניו גם אחרי אשר בקש אחרי כן את הזכוי רק למשפחתו לבדה, שלח את דברו באגרת גדולה אל הכמר הגדול טֶלֶר, לאמר לו, כי אם יפטרהו מסעיף אחד באמונת הנוצרים ובא הוא וקהל גדול עמו לחסות בצלה, וישב גם הכמר את פניו ריקם.

רבים מן המומרים הנקלים עזבו את דתם ואת מולדתם רק בעבור הזכוי הנחשך מהם. אמת הדבר, כי הזכוי הממלא את יד האדם להנות חלק כחלק מטוב הארץ כיתר יושביה, דבר חפץ היא לכל איש, בכל אר"ן ובכל דור, ואף כי ליהודים יושבי פרוסיא רצוצי המשפט בימי פרידריך השני אשר הצר את צעדיהם וישנא אותם ככל אשר אהב את ממונם. ויהי המעט ממנו כי לא אבה לשום להם כל רוחה וישב אחור גם את בקשתם אשר בקשוהו להתיר להם לשלוח יד במלאכה. אף לא העביר גם את הגזרה המלעבת אשר גזר בימיו על כל חתן וכלה בישראל, כי יקנו ביום חופתם מבית הַמַגְנִיָה⁴⁵⁷ אשר לו כלי קוניא⁴⁵⁸ בעד ארבעים תלר על מנת למכור אותם חוץ לארצו. ובכן היה הזכוי המציל את בעליו מכל אלה דבר ראוי מאד. אולם אנשי הדור ההוא, הלא הם פרידלנדר וחבריו עשירי ברלין. אף כי עשו עשר גדול מאד במסחר ובחרשת ויעשירו פי כמה וכמה מאבותיהם, עשו את דבר הזכוי לחזון שקרקסם ואליל, אשר כמעט עד היום יקריבו לו את כל קדשיהם וכל מחמדיהם מני קדם.

גם פרידריך וילהלם אשר מלך תחת פרידריך השני (1786־5546) לא הרבה להטיב לישראל. ובדרשם ממנו זכוי גמור, לא נדרש להם בלתי אם להעביר את חקת מכס הגוף רק מן היהודים יושבי הארץ לבדם, ולא מן האורחים הבאים שמה מארצות אחרות. ואת גזרת קנין כלי הקוניא לחתן וכלה לא בטל עד אשר שקלו על כפו ארבעת אלפי תלר.

אולם הזכוי אשר בקשו בני ישראל בפרוסיא ואשר בעדו מכרו את מולדתם ואת קדשיהם מצאו בני ארץ אחרת מבלי בקש הרבה ומבלי חפץ דבר ממורשת קהלת יעקב.

ימי גדולה לישראל בצרפת וימי הקלון בגרמניא

מעמד ישראל בצרפת לפני ראשית התקומה. נפתלי מדלסהיים ומאמציו לשחר טובת ישראל בכל ארצות ממלכת צרפת. לודוויג הששה עשר מבטל את מכס הגוף ושאר גזרות המחפירות בממלכתו. סנגורים לישראל בצרפת וקטיגורים במדינת אלזס. בר בינג היהודי מדבר קשות לצוררי היהודים במגלתו הצרפתית. רוב המליצים הטובים ומעוט השוטנים בדבר הזיכוי הישראלי. הזכוי נחתם בטבעת המלך. מעמד היהודים בימי ממשלת הבלהות. זכוי היהודים ביד נפוליון שר הצבא בכל הארצות הנכבשות. הצעתו ליושבי ארץ ישראל להתאסף אליו ולקבל את הארץ מידם אינה מתקבלת. הקסר נפוליון מושיב סנהדרין בפריז לפי שעה וקובע קונסיסתוריום לדורות. דברי גאון עוז מליצי ישראל על תורתם ומולדתם בדברם אל השרים בדבר הזכוי. כבוד שרי צרפת וטובת עינם לישראל. והאיבה והבוז של הגרמנים לישראל בימי גדולת נפוליון ואחרי נפלו. שפלות היהודים המתגרמנים והתבזותם לפני בוזיהם בעד הזכוי. נכלי בליעל ושנאה כבושה בגרמניא ובארץ ממשלת האפיפיור. שואת רעש היהודים. ערך בן מנחם ובית רותשילד בתולדות ישראל. בורני והייני מכים בשוט לשון את גרמניא ואת הליכותיה עם ישראל. הרפורמא היהודית וטעם הוסדה. ישראל יעקבסזון יוצרה. מחאת ר' זייניל איגר. הרפורמא נודדת מעיר קאסל לעיר זיזן משם לברלין מברלין להמבורג ושם היא קובעת מרכז לה. מחאת ר' משה סופר וארבעה עשר רבנים אחרים. ועד מרבי התרבות וכתבי עת למדעי היהדות.

5520–5580

כאשר שבו נדחי ישראל בימי מנשה בן ישראל, אחד אחד אל אנגל אחרי אשר גורשו אבותיהם ממנה זה מאת בשנים. ככה הלכו אחיהם הלוך והתלקט, במאה החמישים ושש, לארץ צרפת אשר גם משם גלו אבותיהם, זה כמה מאות שנים. הערים אשר נשארו שם שרידים בגלוֹת אחיהם מכל הארץ הן אויניון וקרפנטרס אשר סרו למשמעת האפיפיור, ויהי מספר היהודים היושבים בכל מדינות צרפת חמשים אלף נפש. ועשרים אלף מהם ישבו באלזס הגרמנית אשר נספחה לצרפת. ובתוכם היו פליטי ספרד אשר התגנבו זה כמאתים שנה לפנים אל עיר בורדוא⁴⁵⁹. באמור יושבי הנוצרים כי קתולים הם אשר באו מפורטוגאל. האנשים האלה עשו להם עשר גדול, אף עשו להם שם במדעים. אך בין העשירים המשכילים האלה קמו שני אנשי בליעל, שם האחד יצחק פינטו ושם השני⁴⁶⁰ יצחק פֶרֵירָא⁴⁶¹ ויהי בהלשן וֹלְתֵר⁴⁶² המשורר הצרפתי את ישראל ובחפאו עליהם דבות נתעבות, לא בושו המרעים האלה, להתרסס לפני השטן הזה במגלותיהם הצרפתיות, ולהודות לו בפה מלא כי אמנם צדקו דבותיו על רבבות אלפי ישראל האשכנזים, אך הם נקיים הם מאשמת היהודים האומללים ההם, כי הם ספרדים הם, הנעלים על היהודים האשכנזים, כגבוה שמים על הארץ, בהיותם דומים בצדקתם, בישרתם, בטהרתם הזכה, ברחמיהם הרבים, כבני עמי אירופא. ותקטן עוד זאת בעיני החכמים העשירים הנבלים האלה, וילשינו את אחיהם המדכאים פליטי אשכנז ויושבי אַוִינְיוֹן, אשר גם הם באו למצוא את מחיתם הדלה בעיר בורדו, באמרם כי אנשים נבזים פוחזים ובוגדים ואנשי מרמה הם, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציא רִישֶלְיוֹ⁴⁶³ שר המדינה דבר שלטון (1761–5521) ויגורשו היהודים האשכנזים העניים ברשעת המרעים האלה⁴⁶⁴. לשמע הרשעה האכזריה הזאת אשר הרשיעו יהודים לעשות ליהודים, התעורר כהן קתולי ויכתוב מגלה בשם “אגרות יהודים” אשר בו גלה את עון השפלים המתנשאים האלה. אך עד מהרה שבה חרפתם אל חיקם, כי כאשר קמו הם לגרש את אחיהם הדלים מארץ לא להם, נתבקרו גם פנקסיהם כי התעוררו הנוצרים אדני העיר אשר הארץ הזאת ארצם היא לגרש את הרשעים האלה המתגאים בעולם שאינו שלהם ויוכיחו לעין כל כי לא במשפט נאחזו בעירם, כי סבבום בכחש בהעלימם את יהדותם בבואם, וכי הרשיונות הנמצאים כיום בידם על דבר מושבם, מזויפים ומעשה תרמית הם; וישתו אנשי שחץ אלה לרויה מכוס החמה אשר מסכו לאחיהם האמללים.

לוא היו עיני בני ישראל בצרפת נשואות לרמי עינים כאלה אשר כסו בחרפה את שם אבותיהם גדולי ספרד הנהדרים, כי עתה הוסיף עם צרפת מסגר על מסגר מבלי תת אף מדרך כף רגל לנפש אחת מישראל בארצה. אולם תחת המתיחשים הריקים הקים ה' מתוך היהודים האשכנזים הנעלבים בפי המלשינים⁴⁶⁵ האלה אנשים יראי אלהים אנשי כבוד באמת אנשי חכמה וחסד לגואלים לאחיהם המדוכאים במדינות צרפת ובכל ארצות יתר הממלכות. הראשון לאנשי חיל אלה היה הנדיב נפתלי מֶדֶלְסְהֵים אשר נקרא בפי הצרפתים צֶרְף=בֵר (מ' 5553–1793). בעיר בישהֵם, עיר מולדתו באלזס, בנה בית מדרש גדול ויקם בו את יבמו הרב הגדול בתורה רבי דוד שינצהם⁴⁶⁶ לראש ישיבה ואת כל לבו יחד לאהבת אחיו בני עמו לבקש להם מנוח, להרחיב להם, לחזק ידם לגול מעליהם חרפת הגויים, לדרוש משפטם ולהרים קרנם. עוד בימי לודויג החמשה עשר, כבר היה צרף=בר העשיר ורב הכשרון קבלן מספק צרכי הצבא למחנה החונה בשטרסבורג. וייתן לו בראשונה רשיון מאת המלך לשבת רק חרף אחד בעיר הזאת המסוגרת מפני בני ישראל. ובמלאת ימי הרשיון יתחדש עוד הפעם. מעט מעט מצאה ידו להביא עוד אנשים יהודים לעזור לו בעסקי הקבלת, ולהמנות עמם למנין עשרה לצרך התפלה. ובעלות לודויג הששה עשר על כסא צרפת הכיר את הטוב אשר עשה צרף=בר בממלכתו ויחונהו וימלא את ידו לשבת בטוב בעיניו כאחד האזרחים ולקנות קרקעות באין מחריד, ויקן לו שדות וכרמים ויבן מגניוֹת⁴⁶⁷ ויעסק גם בשדותיו גם במגניותיו אנשים עברים למען גלול מעליהם את החרפה אשר טפלו צורריהם, כי אין חפץ ואין כשרון להם בכל מלאכת מעשה. וכאשר הצליח להפוך מעט מעט את לב המלכות לטובה, השכיל למצוא עצה להפוך לטובה גם את לב נכבדי הצרפתים. ויקן במיטב כספו שש מאות ספרי דוהם על דבר “תקנת היהודים במשפט אזרח” המתורגמים צרפתית, ויפיצם בכל גלילות צרפת ויתאמץ בכל עז להטות את לב המלך והשרים לפתוח לפני בני עמו את מרבית ערי צרפת ודבריו החלו לעשות פרי. כי השר יקר הרוח מַלֶסְהֶרְבְס בראותו כי טוב בעיני המלך לקבל דכרונה⁴⁶⁸ מיד היהוּדים על משאלותיהם, קרא מתוכם קריאי מועד אשר צרף=בר ורעהו בֶר=יצחק=בֶר מעיר ננסי תמים דעות עמו ואנשים ספרדים מעיר בורדוא היו בתוכם. קרוב הדבר כי פרי הועד הזה היתה הפקודה הנמרצה להעביר כרגע מכל מדינות מלכותו את גזרת מכס הגוף אשר הביע המלך כי מורת רוח היתה לו ואת יתר המסים המבדילים בין איש ישראל לרעה מיתר יושבי ארצותיו (5544–1784). וגם השר מִירַבוֹ⁴⁶⁹ אשר היה הרוח החיה בכל החליפות הגדולות אשר חלפו בעת ההיא על צרפת יעץ נדיבות על ישראל. ובהודע אליו בבואו לברלין, שנתים אחרי מות בן מנחם (5547–1787) פרשת דברי החכם הישראלי הזה, כתב ספר על דבר ערך החכם בברלין ועל זכוי בני עמו, ויזכור גם דברים רבים מדברי דוהם בתוך דבריו וגם מליצים עמדו בעת ההיא לישראל בתוך חכמי צרפת ככל אשר עמדו להם באנגליא בימי קרוֹמוֶל. אך תחת אשר היה שם מנשה בן ישראל רק המליץ הישראלי האחד והמדבר תחנונים, עמדו לישראל בצרפת בראשית ימי התקומה גם מליצים מתוך עמם אשר לא ברוח נכאה דברו דבריהם, כי עם בעז גבר בקשו את משפטם. שטנה יצאה מתחת יד האלזסים בשם “צעקת האזרח מפני היהודים” וישב עליה יהודי צעיר לימים ושמו ישעיה בֶּר בינג במגלתו הצרפתית אשר כתב; בה הפך את ידו גם על וֹלְתֵר⁴⁷⁰ צורר הזקן ועל כל צוררי ישראל וגם על הממלכות השאננים והשותקות למעלליהם. ולא השפיל היהודי האשכנזי את כבודו כאשר השפיל פינטו המתרפס לפני וֹלתר. וימלא כח להוכיח לצוררי עמו, עד כמה רב יתרון כבוד ישראל ותפארת מולדתו על הגוים הלוחצים אותו, ואם אמנם נמצא בם עון פוקד הוא את העון הזה, על צורריו אשר גדרו בעדו כל דרך המתרת. אחרי גללו את חרפת עמו על ראש אויביו, החל לסדר את טענותיו לפני הממשלה ויפרש את דברו באר היטב: “לא חסד אנחנו מבקשים כי אם משפט אנו דורשים” וראש דברו בכל מאמר היה “אנחנו תובעים” והמעט כי לא פצה איש מנכבדי צרפת פה על דבריו הברורים כי אם מלאו אחריו בלב תמים. הכהן הקתולי גריגואר הנכבד ואוהב מישרים מלא פיו צדקת ישראל ואת אשמת שונאיהם ואדולף תירי⁴⁷¹ הצרפתי הטיל את כל האשמות אשר יטפלו על היהודים על קדקד צורריהם הנוצרים על רשעתם על קנאתם ועל צרת עינם. וגם איש חרוץ ורב מדעים מבני ישראל מעיר קובנו מארץ פולין ותלמיד מובהק לרבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ ושמו זלקינד הורויץ כתב מגלה, להשיב על דברי השוטנים באלזס, בטעם ישעיה בינג.

עד כה ועד כה פרצו פרעות על בני ישראל בראשית התקומה הצרפתית. וינוסו רבים מהם לעיר בַּזֶל במדינת שְוֵץ. ויעמוד הכהן התמים גריגואר למליץ לעשוקי שתי המדינות ההן, וימסור אל סוד העם מגלת “מועצות לתקנת היהודים” ויתאחדו כל היהודים יושבי מדינות צרפת וקהילותיהם הגדולות שלחו את מלאכיהן אל סוד העם הצרפתי, אשר בתוכן היה האיש האמיץ בר יצחק בר מלותרינג, הגדול בלוחמי מלחמת הזכוי. ובהתרגש הקתולים על דורשי חרות הדת, אשר גם ישראל בתוכם, קנא אחד מאנשי הסוד רַבוֹד–סנט=אֶצְיֶן⁴⁷² שמו קנאה גדולה לחרות הדת ולזכוי היהודים ויחלט כי חרפה גדולה היא לאיש צרפתי לשאת אף שם “סבלנות” על שפתו כי לא חסד יבקשו בעלי הדתות אחרות כי אם משפט. וגריגואר והגרף קלרמונט=טוֹנרֶ⁴⁷³ העירו למוסר את אזני הקתולים הנרגנים, כי יש לנוצרים להביא כפרה על חטאותיהם אשר יחטאו לישראל. ויהיו ראשי סוד העם ומרבית קרואיו נכונים ושמחים בכל לב לשחר את דבר הזכוי. אך בהתיצב אנשים צוררי היהודים בצר להם, לא עלתה בידים בלתי אם לזכות את יהודי בורדוא ובאיוֹן⁴⁷⁴ הספרדים לבדם. אוֹלם גודרד⁴⁷⁵ הפרקליט וגרויל, אשר היה אחרי כן ליועץ הממשלה ומילוט⁴⁷⁶ היושב ראשונה בסוד העם וברטוליו⁴⁷⁷ כהן קתולי, תבעו בחזקה את עלבון היהודים ילידי אשכנז, על אשר מנעו מהם את הזכוי הנתן לספרדים אחיהם. ויקראו להם “אחינו החדשים” וירבו להלל את מדותיהם הטובות. גם האלזסים החלו לחדול מרגז. וסוד העם בטל את המסים המיוחדים המוטלים על היהודים במדינה ההיא. וערעורי הצוֹררים לא הועילו בלתי אם לדחות את הדבר מעת אל עת, עד כי הגיע היום וסוד העם הכריז את הזכוי הגמור לכל היהודים, לאמר גם ליהודים ילידי אשכנז, אשר בכל מדינות צרפת ויחתם חק הזכוי בטבעת המלך, (ג' נובימבר 5552–1791), וליהודים בצרפת היתה אורה ושמחה.

בימי⁴⁷⁸ ממשלת הבלהות⁴⁷⁹ אשר חללה לארץ את הקתוליות, ותכן מטבח לכמריה פרצו מרעים מתי מספר, לבתי כנסת ישראל וישרפו את קדשיהם, ויסגרום על מסגר ויאנסו את בני ישראל לחלל את השבתות ויציקו המרעים לרבנים, אך כאין נחשב המציק הזה אל מול המצוקות אשר הציקו לקתולים. והמשובות אשר שובבה ממשלת הבלהות הלכו הלוך ורוב עד כי מלאה הארץ דמים, וכל נפש לא האמינה בחייה, עד כי פתאם נדמתה ותהי לאין, ותחתיה קמה ממשלת זקנים וסדרי המשפט שבו למכונם. מתוך צבאות הממשלה ההיא, התנשא כגור אריה, נפוליון בּוֹנוֹפַּרְתֵּי שר הצבא, ולא ארכו הימים ויהי לראש הצבאות, ואחרי כן לראש שלשת הכונסולים, אשר אליהם נסבה הממשלה, ואחרי כן היה לקֵסָר. ולמן היום אשר החל לצאת ולבא הלך הלוך וגבור: וישבח בראשונה את שאון המתפרצים בקרב הארץ ויכבד ידו על איטליא וילכוד את ארץ ממשלת האפיפיור⁴⁸⁰ ואת מדינת לומברד ואת הולנד. ובכל המקומות אשר כבש או אשר פרש ידו עליהם זיכה את בני ישראל במשפט אזרח. וממשלת הולנד, המעט ממנה כי נתנה ליהודים את משפט האזרח (5556–1796), נעתרה להם להזהיר לממלכות גרמניא, כי אם תקחנה את מכס הגוף מן היהודים ההולנדים הבאים אל ארצותיהן, תגזור היא גזרת מכס הגוף על כל גרמני הבא אל ארצה. בעבור נפוליון בארץ סוריא העביר קול כי יתאספו אליו בני ישראל והשיב להם את ארץ אבותיהם ולא שמעו אליו. אין זאת כי אם הכירה עינם החדה, מבעד לכל מראה גבורותיו, כי לא לארך ימים יכון איתן מעמדו. ונפוליון השתומם על עם ישראל ויכבדהו בלבו כי גוי איתן, גוי מעולם הוא. אך אחרי עלותו על כסאו היתה רוח אחרת עמו, ויט את אזנו אל האַלְזַסִים אשר הביאו אליו את דבת ישראל רעה: ויאסוף הקסר קריאי מועד מבני ישראל וישיבו על שאלותיו אשר שאל, ויהי כי טובו דבריהם בעיניו, ויושב בפריס שבעים איש כתבנית הסנהדרין בימי הקדם, ורבי דוד שונצהֵים⁴⁸¹ הרב בראשם (5567–1887). וישימו את התשובות אשר השיבו על שאלות נפוליון לחקות קבועות וקימות לבני ישראל אשר בצרפת. וסוד רבנים אשר נקראו שמו כוֹנְסִיסְתוֹרְיוּם נוסד מטעם הקסר למשמרת החקים האלה.

בכל מאמצי בני ישראל יושבי צרפת ואלזס ובכל נפתוליהם אשר נפתלו בדבר הזכוי עם האזרחים, שריהם וכמריהם. עם צדיקיהם ועם רשעיהם וגם עם עבדי הקסר הנורא על כל סביביו, יראו במעשיהם לעיני אנשי דורם ובזכרון מעשיהם לעיני הדורות הבאים כאנשי כבוד ועוז יודעי ערכם, ערך מולדתם העתיקה וערך תורתם הרוממה, אשר אלה יקרו להם מכל, אף מן הזכוי אשר בכל כחם דרשוהו, עד כי מדי דברם גבוהה על אודותיו, לא שכחו להביע דברים ברורים על אודות קדשי ישראל, כעין מודעה מסורה, כי ראש מחמדיהם היא יהדותם. ומן הדברים האלה החוזרים במדברותיהם באזור אותם האזרחים גבורה בראשית התקומה, לא הפילו אף כמלא שערה, במדברותיהם אשר נשאו, בהיות אורבים מעבדי מושל רודף באף, שומרים את פיהם.

קול האות הראשון להגיון לב מליצי אחינו הנכבדים ההם דורשים זכוי מיד העם הנאדר עם צרפת, היה מודעה מפורשת כי אין לישראל זקן העמים להתרפס ולהחליק לשון, כי לועג הוא בהדר גאונו לכל מתחכם ומתלוצץ, וכי אין עם לבבו למכור את כבודו ואת קדשיו גם בעד הזכוי. דבריו הראשונים נאמרו בסגנון מתתיהו החשמונאי⁴⁸² ואלה הם: “אם האישים הטופלים עלינו שקר, יקראו לאיש דבק בתורת אלהיו, שומר הבלי שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים למרות עינו ולתר הזונה רק אחרי עיניו – – עת אשר כסה חשך ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים, קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים” את הדברים הנמרצים והנאמנים האלה דבר ישעיה בינג הראשון, ליהודים סופרי שפת עם הארץ, צרפתית לצרפתים. והאיש הגדול איש החיל בֶר יצחק בֶר, אשר הזכוי כמעט מעשי ידיו היה, הוציא מכתב גלוי בשפת צרפת להעיר את אזן היהודים על חובתם לדרוש כיום את שלום המלכות ביתר עז, ולהשבית את הלעז המגומגם הנותן את דברין ללעג מפני שפת העם הצרפתי ויחתום את מכתבו אשר הפיץ בין כל יושבי צרפת בדברי אהבה עזה מאין כמה לתורה ולמצוה לאמר "היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם, לא בתורתם. כמה טובה כפולה ומכפלת לתורה הקדושה עלינו, אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו? הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת ללכת בה בכל לבבנו ובכל נפשנו, לבלתי רום לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה. למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחר הוא בארץ, אשר עמד כסלע בלבב ימים למול כל גל ומשבר. כל פגע ומפגע אשר שאפו לבלע אותו חי זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את לבבנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו, למען נמעול בה מעל, כאשר יאור גם לנו היום?

ובסגנון זה דבר גם בנו השנון איש החיל מיכאל בר, בהתרגש בתחלת התקומה מהומות על ישראל באלזס, אז הוציא בשפת צרפת “קול קורא לכל ממלכות הארץ” על העשוקים הנעשים לפרורים המפרפרים, לנפוצות עמי האומלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת האלהים אשר בקרבו – – אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נדחף משטף המים הזדונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה. כשן סלע מוצק אשר כל רוח לא תדפנו וכל סערת חמה לא תפיצנו, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה".

וגם אחרי היות להם דברים עם מושל נורא למלכי ארץ. אשר בחיקו היה מוטל גורלם, לא חדלו אנשי חיל יראי אלהים אלה, לזכור את זכרון תורתם ומולדתם גם מדי דברם באזני שרי נפולין על אודות משאלותיהם מאת הממשלה ועל אודות חובותיהם לממלכת צרפת. ליפמן בן האדם הגדול הגדול נפתלי מֶדֶלְסְהֵם צֶרְף בֶר פתח את ועד קריאי המועד לעיני שרי הקסר בדברים האלה: “אחינו, שכחו את מולדתיכם למקומותיכם. לא אלזסים, לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו כי אם גוי אחד אנחנו המפוזר והמפרד בכל הארץ. אל אחד לנו ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר בצלה נחיה”.

והאיש הגדול בר יצחק בר המגן לעמו והמעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר מולי⁴⁸³ הקשה לישראל. אשר לא רכות וחלקות דבר אל קרואי המועד בשם הקסר אדוניו. אלה הם דברי בר יצחק בר: “העם האומלל והמרדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר המות לא יירא ומצוק לא יפחד עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן בל ימוט משאון לאומים. ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו ואחריתו אחרית כל היקום – – אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו – – קומו נא ונשא ידינו קדש, ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכות הקסר באהבה”.

ולא בדבר שפתים בלבד כי אם גם במעשה היו ראשי מלאכי ישראל בימים ההם נאמנים בכל לב אל התורה ואל המצוה. אחד מראשי חפצי בר יצחק בר, הוא לקים בכל תקף את כח בית דין ביד הרבנים, בדעתו את ישרת לבם בכל דבר משפט. ובהועד יום המועדה לקריאי המועד אשר קרא הקסר ליום השבת ערב בר יצחק בר את לבו, להציע לפני חברי המועדה לדחות אותה ליום אחר לבלתי בוא איש לחלל את השבת.

לעומת הרוחה אשר עמדה לבני ישראל יושבי צרתם, היה גורל אחיהם יושבי גרמניא מיד העם, מליציו וסופריו, צרת עין, איבה ובוז. אזהרת ממשלת הולנד לממלכות גרמניא לבלתי שים מכס הגוף על יהודי ארצה הבאים שמה, ואזהרה צרפתית כזאת וחמורה עוד ממנה, לממלכות ההן בדבר יהודי ארצה, ודבר העתר מושלי כמה ממלכות קטנות גרמניות, לחכם הנכבד זאב בְּרֵידֶנִבַּך ולישראל יַקוֹבְּסְזוֹן, להשבית את גזרת מכס הגוף מארצותיהם ושאלת היהודים לזכותם במשפט אזרח – כל החדשות האלה הציתו אש חמת קנאה באף רבים מן הגרמנים עד להשחית. ויקם בתוכם חבר סופרים מְכַתבֵי עמל מלאי חמת עכשוב. זה הפגיע בממשלה לחדש את גזרת הדראון על בגדי היהודים וזה מלא את פיו דברי נבלה ונאצה על האבות על תורת משה ועל הנביאים, למען הפשט מעל ישראל את שארית כבודו. את היתרון האחד אשר לא שידד עוד ממנו. זה יעץ לשום על כל היהודים מקציהם עד קציהמ עבודת אנשי צבא אשר לעולם בה יעבודו וזה יעץ לממשלה הרוממה לחבל בגוף הזכרים העברים למען לא יולידו עוד ואבד שמם וזרעם מתחת השמים. בימים ההם, ולמראה גאון מולדת משכילי ישראל בצרפת, נראתה כל נבלות משכילי ישראל בגרמניא בכל גועל מערומיה. תחת אשר רוממו אנשי חיל כישעיה בינג, בר יצחק בר וחבריהם את תורתם ואת מולדתם מעל כל מרום. גל לעיני מושל אדיר מרגיז ארץ, התנבלו משכילי אשכנז ללוק רגלי סופרים נבלים אנשי בליעל, אשר תגעל נפש כל איש כבוד להביט בם. אהרן ואלפסזון מראשי המאספים מלמד תינוקות, אשר בקצר דעתו נעלו בעיניו הנוצרים על כל, ועמו ואחיו ואבותיו נבזו בעיניו מכל. הציע לפני הסופרים הנקלים ההם להושיב בית דין מהם ומחבריהם, להעביר ברוב חסדם את התלמוד ואת המדרש תחת שבט הבקרת. ואת אשר לא יכשר בעיני שופטי צדק אלה, יואילו נא בחסדם לקרוע בתער הסופר אשר בידם קרוע והשלך ככל אות נפשם. עוד יועץ נדיבות ממשכילי קניגסברג מצא ברוב חכמתו עצה טובה אחרת להשך מעל ישראל את חמת האדונים הגרמנים, בתת כל איש ישראל את בתו לאיש נוצרי ובהשיאו את בנו עם אשה נוצרית, אז יתנצרו כל הבנים והבנות הנולדים לזוגות האלה, מבלי היות עוד לישראל שם ושארית בארץ, לשמחת לב הסופרים הגרמנים והמתחכמים היהודים גם יחד. הרוח הזאת אשר נחה על מרבית משכילי ברלין, להבזות את היהדות בשאט נפש, חזקה על אביר משכילי הדור ההוא, על הירץ הומבורג, אשר בימי נעוריו התגנב אל בית בן מנחם ויהי מורה ומלמד לבניו ואשר אחרי צאתו מבית הפלסף ההוא נגלו לו מחשבותיו ובן מנחם התחזק להשיבו מדרכיו במכתביו אשר כתב אליו. בצאת פקודת הסבלנות בוינא חרד כצפור אל אוסתריא ולא נח ולא שקט עד אשר נתנה על שכמו פקודת ראש בתי הספר בגליציא כי הרבה, בוזה דת ישראל זה, להכעיס ולהטיל קנאה בספר תורת הדת אשר כתב ויקרא לו “בני ציון”, וינאץ האיש הזה להכות בלשון את עמו ואת דת אבותיו לפני שרי הממלכה, כי עם היהודים עם נועז, הוא המתנשא בלבו על כל עם כי הוא לבדו הקדוש והנבחר, כי גם שמואל הנביא העיז פנים במלך, העם הזה מתהלל כי הוא לבדו קרוא אדם. אף לא בוש אדם זה להוציא דבת שקר על עמו כי שטוף בזמה הוא. על כן עצתו אמונה להוריד את רבני ישראל מכסאותם, לסגור את הישיבות לבלתי למד את לשון עברית לילדי ישראל, למחות מן הספרים הקדמונים כל דבר שהוא כעון פגע בדתות אחרות, ולבער בכל עוז אחרי כל ספר כתוב בלשון הקדש⁴⁸⁴

ובכל התרפס המתחכמים לפני הגרמנים, עד כי למען החלק אליהם, המירו אלה את כבודם ויפשעו בברית אלוהיהם ואלה הלשינו את אחיהם הצדיקים למען הראות להם כי גרמנותם יפה וחביבה עליהם מיהדותם – ובכל החלקות הבזויות האלה העלו בידם חוח תחת חטה כי געלה נפש הגרמנים הגאיונים גם בחנופתם ושפלותם וגם בישרתם וצדקתם. ופתאם נראתה ליהודים האשכנזים תוחלתם הנכזבה בכל בלהותיה, ביום הפוך גרמניא צרת העין את ידה על צרפת רחבת הלב; ביום אשר הפך נפוליון ערף לפני אויביו. אז רבו נערי בני ישראל, הצובאים בתוך מערכות הגרמנים על נפולין וחילו הכבד, אשר חתמו בדמם את עדות אהבתם הנאמנה לארץ אשר בה נולדו, עת אשר אבותיהם הבאים בימים הוזילו את כספם לתמוך את המלחמה ואת הלוחמים ועת אשר אמותיהם ואחיותיהם שקדו בבתי החולים לחבוש את פצעי אנשי הצבא הנמחצים בשדה המערכה. ומה הגמול אשר השיבו להם מושלי גרמניא ועמיה? כל דברי השרים הַרְדֶנְבֶרְג הפרוסי ומתרניך האוסתרי, בסוד יועצי הממלכות בעיר וינא (5575–1815), למלאכי הממשלות לשמור את אמונתם ליהודים ולקים בידם את הזכוי הנתן להם בימי גדולת צרפת, שבו ריקם. הַסַכְסִים וזקני ערי הברית⁴⁸⁵ מרו את פיהם. ועוד סוד היועצים עושים כה וכה, מהרו ראשי המבורג ופרנקפורט בעריהם להפר את החוקים הטובים אשר נתנו להם בימי צרפת. ואנשי לִיבֶּק ובְרֶמֶן קמו על היהודים בזרוע רמה ויגרשום. כי סופרים אנשי לשון⁴⁸⁶ זורעי עמל, החליקו אל קהל העם הגרמני, ויגבה לבם עד להשחית, ויגדלו את מעשי גבורתם אשר גברו על הצרפתים שבעתּים מכדי ערכה. ולמען הבזות את כשרון מעשה הצרפתים, את יתרון חכמתם ואת דעותיהם הנוחות על דבר זכוי העמים הנדכאים ועל דבר חרות הדתות הנדכאות, אשר שתי אלה שנואים היו לגרמנים, הערימו מכתבי עמל להסב את עיני קהל קוראיהם אל ההפך מכל אלה. אל תרבות אבותיהם הגרמנית הגסה, אשר היתה להם בימי הבינים, בקראם למשובותיהם האכזריות גבורה, לתעתועי דמיוניהם רזי עולם, וגם על האימים אשר בהם התהוללו אבותיהם הגרמנים הקדמונים ועל שמועותיהם המלאות שואה ובלהות אמרו לשפוך מעין רוח חן בהקהותם בתהפוכותיהם את טעם הקהל ובלמדם אותם⁴⁸⁷ לאמר לתפל יפי. ובתחית כל בלהות ימי הבינים מצאה ידם להחיות את המשטמה העזה לזרע יעקב, אשר גם היא על תרבות ימי הבינים תחשב. ותמלא כל הארץ כתבי שטנה על ישראל אשר עלו בשנאתם הכבושה גם על ככבי השטנה אשר הפיצו קנאי הקתולים בימי הבינים, כי הטיפו לגלות למשסה ולהרג. ולספרות העלובה הזאת נלוה גם המשחק בתיאטרון, לתת את ישראל ואת קדשיו לבוז וללעג בעיני המון העם. ותפר פרנפורט את בריתה עם קהלת היהודים, ותגזול מהם את משפט האזרחי אשר שקלו בעדו היהודים על כפה ארבע מאות וארבעים אלף גולדן, ובית דין חכמי בית מדרש המדעים בברלין מחזק את ידיה לעול הגדול הזה. בראשונה היו רק הממלכות הגרמניות הקטנות מעיקות בכל מיני מועקה ליושביהן העברים ויועצי אוסתריא ופרוסיא דורשים את משפטם. אך למיום מות הרדנברג הפרוסי החלה פרוסיא ללכה הלוך וקפח את זכיות היהודים אשר זכה אותם המלך פרידריך וילהלם השני. ותאסור עליהם לקרא להם שמות נוצרים גרמנים, אשר בעיני היהודים המתגרמנים אשר רצו למחות מעליהם כל זכר למולדתם הישראלית, נחשבה לשבר גדול. ואת כל הרעה כלתה פרוסיא אל ראש יהודי מדינת פוזן הפולנית, אשר נספחה אליה, באסרה עליהם לקנות בית, לגור בכפרים ולהנות מזכיות הסוחרים. ובאוסתריא נסגרו כמה ערים מפני ישראל ובכמה ערים הקצו להם גרות⁴⁸⁸. ואת כל החקים הנוחים אשר נתן להם יוסף השני השבית פרנץ הראשון. ותגדל האיבה לישראל בכל ארצות גרמניא, ותחלשנה אזני המושלים והעם משמוע לקול סופרים מליצי יושר אשר עמדו לישראל מקרבם ומקרב העמים. ויהיה המעט, כי לא היה שומע לקול המליץ הנכבד מיכאל בר היהודי הצרפתי הנחלה על שבר עמו אשר בא מצרפת לעיר אָכֶן⁴⁸⁹ להתחנן למושלים הנועדים שם, להעביר את הרעה מעל אחיו יושבי אשכנז, וכי לא היה פונה אל הבקשה אשר הגישו יהודי איטליא על דבר אחיהם האשכנזים, כי אם גם דברי הקסר הגדול אלכסנדר הראשון, אשר הטה לואיס וַי⁴⁹⁰, איש חסיד אנגלי, את לבו לדבר טוב על היהודים באזני מושלי גרמניא לא עשו פרי. ותלך הרוח הרעה הלוך וסוער עד כי היה לרעש גדול, רעש היהודים⁴⁹¹ (5579–1819) כי התגודד האספסוף במרבית ערי גרמניא על בני ישראל לשלול שלל ולבוז בז. ואף כי לא נתנו השוטרים ופקידיהם לפגוע בנפשות, לא עצרו הרבה בעדם מהשחית ומבלע. כמעשה הגרמנים אשר נשאו כל היום את שם הדת על מעשקותיהם, עשה האפיפיור פיוס השביעי ברומי. אך נעלה נעלתה מעליו יד המושל האדיר נפוליון אשר דכאהו עד עפר, חשב הוא להכביד את ידו על מעט העברים היושבים בארצו הקטנה ויגרש אותם משבת בבתים הטובים, אשר קנו להם בכל חלקי העיר, וישב ויכבשם בגרות הצרה האפלה והקודרת, ויכבד את ידו עליהם לשוב ולבא להקשיב פעם בפעם את מדברות כמריו ונזיריו כמשפט הימים הטובים ימי הבינים. אולם ממלכת בית בורבון, אשר התחדשה בצרפת לרגלי מפלת נפוליון, ואשר היתה כלה קתולית מכף רגל ועד ראש, התהלכה במישור עם ישראל ולא הפילה דבר מן הזכיות אשר נתנו לישראל בימי התקומה ובימי הקסרות. ומה נפלא הדבר כי בעצם הדור אשר נחמו העמים המשכילים על מעט הטוב אשר החלו לעשות לישראל החלה פורטוגל הקתולית לחזור בתשובה, ולהנחם על חטאותיה אשר חטאה לעם העתיק הזה.

ובימים אשר כל צוררי היהודים לקחו לשונם וינאמו נאומים מנאומים שונים על היהודים כי עצרת בוגדים כלם, עושי רמיה, השתוממו נכבדי הארץ למראה נקיון כפים אשר נראה בישראל, ואשר הכה בתמהון את כל שומעיו. איש יהודי מסר את נפשו, בימי הבזה אשר בזזו גדודי צרפת את פרנקפורט, להגן בכל מיני תחבולה על העשר הגדול אשר הפקיד בידו נסיך הֶסֶנְכַּסֶל בסתר בברחו מן הארץ. עד כה וכה נעלה חיל צרפת מארץ גרמניא והאיש היהודי נאסף אל עמיו. והנסיך שב אל מקומו, ובדעתו את דבר הבזה הגדולה החריש מכספו והנה בני האיש באים ומשיבים אל יד הנסיך הנואש את הפקדון אשר הפקיד ביד אביהם בעצם תמו באין נגרע דבר. שם האיש היהודי הנקי והנאמן הזה אַמְשֵל מאיר (מ' 5572–1812), אבי בית רוטשילד העומד לגאון ולתפארת בישראל ואשר בבור כפיו ובישרת לבו עשה עשר רב ועצום מאד ויצא לו שם בכל הגוים והממלכות ויהי הוא וגדולה אשתו החרוצה והתמימה ובניו האדירים ונדיבים לאותות ולמופתים בענותם באהבתם את עמם ואת כל קדשיו.

ושני היהודים הצנועים ועמי הארץ האשכנזים אשר שנאו להתנוסס ולהתנשא הלא הם רבי משה מנדלסון ואמשל מאיר רותשילד אשר שני בתי ישראל הספרדים והאשכנזים היו שוים בעיניהם לטובה, לא ידעו כי לרגלי שניהם לרגלי זה ולרגלי זה בגדולתו נסע היתרון מעדת הספרדים אשר בו התהללו ויעתק אל האשכנזים כי מן העת ההיא נסבו גם המדעים גם העשר אל האשכנזים אשר עליהם יחשבו כל בני ישראל היושבים באירופא ובאמיריקא.

להשבית את שאון הסופרים הגרמנים ההוללים והפוחזים, קמו שני סופרים אנשי שם מזרע ישראל, אשר לבשתם נמהרו להמיר את דתם, שם האחד ליב ברוך [לודויג] בורני⁴⁹² (מ' 5597–1847), יליד פרנקפורט ושם השני הינריך הַיְנֵי⁴⁹³, (מ' 5614–1854) יליד דיסלדורף. בורני למד עוד תורה בילדותו בבית אביו. אך חברתו עם הנריטה הירץ, לבוזה דת אבותיו שמתהו. לעומת זה הרהיבתהו רשעת הגרמנים, אשר הרשיעו לישראל, להנער ולהתנשא לרב את ריב עמו מאז ולדורש משפטם בקנאת אש חוצבת להבות, אשר לא היתה כמוה. שונה ממנו היה היני. תורתו אשר למד בנעוריו מעט מזער היא. אך אמו המשכלת והתמימה נטעה בלבו אהבה לישראל ולדתו. הוא היה אחד מראשי המליצים והמשוררים אשר קמו בגרמניא ובאירופא כלה. ומאד נפלא הדבר, כי חוקרי תורת השירה בדקו ומצאו כי בטבע שירתו נצנצו כמה ניצוצות מרוח שירת בן עמו רבי יהודה הלוי, הנבדל ממנו בדרכיו והקודם לו כשבע מאות שנה. מלבד כשרונו בשיר, היה הַיְנֵי איש יפי טעם עד להפליא, הוגה עמוקות ומהיר להכיר את הנכונה. אולם יען כי בכל טהר לבו ובכל רוחו הנדיבה, איש הולך אחרי עיניו היה, איש משנה טעמו לרגעים, עברו עליו חליפות. בנוח עליו רוח הוללות נתן כל חכמה וכל מוסר ללעג, כי ילד שובב היה כל ימיו. אך בסור מעליו הרוח הרעה הזאת, אז ראה כל טהר בטהרתו, אז חשף מצפונו כל נעלם, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שֵיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי בית ישראל גם בגלותו. אשר חמדת כל הגויים כאין נגדן. ספור “הרב מִבַּכְרַך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו שיר “שבת המלכה”⁴⁹⁴ ומרבית דבריו במאמרו “הַוִּדוּיִם”⁴⁹⁵ מצבות זכרון הם לאח נפשע זה. גם הוא רב את ריב עמו בשיריו ובמאמריו. אך בדבר זה היה נופל מבורני. בורני ירה זיקי אש אל פני צוררי היהודים ליסרם להכאיבם ולהנקם בם. והינה מחץ אותם במהתלותיו השונות להבזותם, ולהפוך את שוליהם על פניהם ולתת אותם לצחוק בעיני קהל הצוחקים. לעומת זה הגדיל הינה בהיות הוא כמעט הראשון, אשר החל לגלות בשפתו הרוממה את כבוד עמו ולהודיע בגוים במאמריו, אשר נקבנו זה מעט, ובשירו הגדול יהודה (בן) הלוי את אוצר החסון והתפארת האצור בספרות העם הקדמוני הזה בגנזי חיי ביתו ובמכמני זכרונות דברי ימיו.

ולמיום נפל נפוליון, שמה גרמניא הנוצחת לה לקו, לעקור ולהשכיח מקרבה כל זכר לדרכי צרפת, ולבער עד תמה את החכמנות היתרה, ילידת הכפרנות פרי בעלי האספות⁴⁹⁶ אשר הביא אותה וֹלתר וחבריו בימי פרידריך השני גם לפרוסיא, ואשר בה החזיקו בה גם חכמני הנוצרים וגם חכמני היהודים. ותחת החכמה המזויפת ההיא בראו להם המשוררים הרומנתים⁴⁹⁷, אשר הרימו ראש אחרי הנצחון, יראה מזויפת, צדקנוּת⁴⁹⁸ תחת חכמנות ויהי שיחם והגיונם כל היום על דבר הדת, התפלה והכנישה ויהפכו כל החכמנים הלותרנים לצדקנים, ואנשים מהם נהו אחרי הקתוליות באשר היא מתהדרת בשלל צבעים וממלאה את הרוח שכרון בלהטיה יותר מדת לותר. ויראו חכמני היהודים כי כן: וימהרו ויבראו להם גם הם מין צדקנות יהודית על פי תכנית הצדקנות הנוצרית, ויקראו לה שם אשר יתן אותם לחן בעיני הנוצרים הגרמנים, אשר זאת היתה תשוקתם כל היום, וישנו את בית הכנסת מן התבנית ומן הסדרים אשר היו לו מימי יוסדיו הראשונים, הלא הם יחזקאל הנביא עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, ויכונו אותו אל תבנית כנישות הנוצרים וסדריהן. ויצרו שם את גבול התפלות העבריות ויוסיפו עליהן זמירות גרמניות בטעם זמירות הלותרנים וברוחן, ומנגינות מגרפה⁴⁹⁹ בלוית קול משוררים ומשוררות, אשר החזיקו בהן הנוצרים וישימו לחוק את מעשה המלואים⁵⁰⁰, אשר ימלאו את ידי הנערים והנערות בבית התפלה, למשמרת הדת כמשפט הנוצרים. ויעבירו את במת הקורא הבנויה מימי עולם במרכז בית הכנסת, יען כי בבתי התפלה אשר לנוצרים לא תמצא כמוה. וישקדו לכון את בגדי הרבנים, החזנים, השמשים והמשוררים, אל בגדי הכמרים לכל פרטיהם. ויקראו לתקנותיהם אלה “רפורמא” שם מקודש ומכובד בעיני הלותרנים. מיטב הרפורמא בעיני בעליה היתה הדרשה הגרמנית, והדרשן הראשון לרפורמא היה ישראל יקובסזון. הרפורמא הזאת אשר רבות היו תוצאותיה, ואשר הוסיפה עוד פרץ בישראל, החלה בחדר אחד מחדרי בית יקובסזון בברלין (5575–1815) ואנשי קהלתה הראשונים היו חברי “אגודת הרעים” אך לרפורמא הגדולה הזאת, אשר ראשיתה היה מצער, קדמה רפורמא קטנה אך כלילה בכל, בעוד היות יקובסזון סוכן איש סוד⁵⁰¹ להירונימוס בונופרתי, אחי נפולין מלך וֶסְטְפַלֶן, נוסד⁵⁰² גם שם כונסיסטריון לקהלת ישראל. בעת ההיא כבר נשא יקובסזון את נפשו אל הרפורמא. וירא כי בעיר קַסֶל עיר המלוכה, אשר רבים שם בני ישראל הנאמנים לדרכי אבותיהם, לא תמצא ידו להשלים חפצו, ויבן בית כנסת קטן ויפה על יד בית הספר אשר כונן מכספו בעיר זֵיזֶן⁵⁰³ ויחנך את בית כנסתּוֹ לעיני הקרואים הנוצרים והיהודים בנגינות המגרפה אשר קבע שם, וכל פעמוני כנישות הנוצרים אשר בעיר צלצלו לכבוד החנכה. ואיש מן היהודים אנשי המקום לא פצה פיו בהיות אימת התקיף הזה מוטלת עליהם. וימלאהו לבו לאים על כל היהודים יושבי וסטפלן' כי יסגור את כל בתי כנסיותיהם אם לא יקבלו עליהם את על הרפורמא. ויתיצב בפניו בכל עז הגאון הנהדר רבי שמואל זַנְוִיל איגר, הרב לברוֹנשויג וינבא כי ימים באים והזמירות הגרמניות תגרשנה מפניהן את הלשון העבריה העתיקה מבית האלהים אלהי ישראל ואז ינתק החוט הקושר את נפשות כל נפוצות ישראל על כן לא יאבה ולא ישמע אליו. ואף כי לא שת התקיף יקובסון את לבו אל דברי הרב התמים והצנוע, בא הדבר לפני המלך הירונימוס, ויגער ביקובסון על אמרו להכריע אחרים בדברים המסורים אל הלב.

עד כה וכה התרגשה המהפכה הגדולה, נפוליון נפל שבי, והירונימוס אחיו עזב את ממלכתו הגזולה, ביד בעליה הראשונים. אז עב יקובסון את וסטפלן לשכון בברלין ויפנה בביתו חדר גדול לתפלה הרפורמית. ויהי כי צר החדר באין מקום למגרפה ויתנדב השולחני העשיר יעקב בר⁵⁰⁴ ויפנה הוא בביתו חדר גדול מחדר יקובסון ויקבע שם מגרפה (5577–1817). ויקובסון שקד על הדרשה הגרמנית לשחר אותה ולהעמיד לה תלמידים הגונים. ויהי כי לא מצא רב ומורה בתוך עמו לגדל בחורי ישראל לדרשנים, וישלח את נערי בני ישראל אל בתי תפלת הנוצרים, להקשיב לדברי המטיף⁵⁰⁵ הלותרני שִלֵירְמָכַר צורר היהודים, ללמוד ממנו לקח ודרכי המליצה. ולא ארכו הימים ותנח גם על פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיא רוח הירונימוס מלך וסטפלן, ולא ישרה גם בעיניו רפורמא אשר מורת רוח היה לכל עם היהודים. ויסגור את חדר הרפורמא על מסגר. ויקם אֶדוארד קלֵיא אחד מצעירי הדרשנים וילך מר בחמת רוחו המבורגה, לבנות שם בית לרפורמא הנדחת ויאמר לסגור את ההיכל אשר אמר לבנות, מפני שפת ישראל ולהושיב על כסאה את סדר התפלה הגרמנית אשר סדר ב“סדר הזמירות” הגרמניות אשר חבר בטעם ספר הזמירות אשר סדר לותר⁵⁰⁶ בימיו, לבתי תפלות הנוצרים המחזיקים בו. אך יד שני אנשים, אשר אחד מהם הוא יצחק זֶקל פרנקל המתרגם את הכתובים האחרונים עברית. היתה עם שפת אבותיהם להניח לה עוד מקום צר בבית תפלת ישראל על יד הגברת הגרמנית. בהבנות ההיכל בהמבורג נעשה הוא למרכז הרפורמא ומשם שלחו צירים קלים להרבות חברים ליהדות החדשה הזאת אשר אחד מהם היה אליעזר ליברמן, אשר אחרי כן המיר את דתו, אליו נלוו רבנים קטנים קלי דעת הלא הם אהרן חורין רב לקהלת אראד בהונגר ומשה קוניץ רב לעיר אופן בארץ ההיא ואלעזר ריסר חתן הגאון רבי רפאל המבורג. וקהלות קַרְלסְרוּה קֶניגסברג וברֶסלו הנהיגו גם הן בתוכן את מעשה המלואים⁵⁰⁷. ובהיכל המבורג, ובמשנהו היכל הקטן לבאי היריד בליפציג, מחו מסדר תפלתם כל זכר לירושלים לעבודת המקדש ולימות המשיח. ויקם רבנו משה סופר הרב לעיר פרסבורג, ויחרוץ את משפטו כי הרפורמא מעל היא בתורת אלהי ישראל ורבני ארבע קהלות גדולות באשכנז, חמש באיטליא, שלש בפולין הפרוסית ושתים במדינת מֶהרין מלאו אחרי דברי הגאון ההוא.

עד כמה נתקה כל רוח עוז מן השיטה הברלינית שיהדותה הקפויה והקלושה בטלה במעוטה בגרמניתה יראה מתוך מכון אחד אשר יוסדיו חשבוהן לטובה. שלשה אנשים צעירים לימים, בעלי כשרון רב, הלא הם יום טוב ליפמו צונץ אשר עשה לו אחרי כן שם גדול בחכמתו, אדוארד גאנז אשר שנה כמעט את פני תורת המשפטים באירופא ומשה מוזר⁵⁰⁸ יסדו בברלין “ועד מרבי תרבות”⁵⁰⁹ (5580–1819) אשר נלוו אליו חמשים איש ובתוכם פרידלנדר ובן דוד ויקובסון. אות לטובה נראה בועד הזה, כי כבר הכירו היוסדים הצעירים את נבלות המתנצרים, ויאסרו את נפשם ונפש חבריהם בשבועה לבלתי עזוב את דת אבותם ולהתיצב בכל עוז לפני הנצרנות. ומלבד אשר היתה מגמת פניהם להפיץ דעת בקרב העם, אמרו לתקן תקנות גדולות, להסיע את העם מן התגרנות, ולגדלם לעבודת האדמה, וללמדם מלאכת מחשבת וחרושת מעשה, ולהנחילם טוב טעם ופרק נאה ועוד ועוד. ומכל הגדולות האלה אשר אמרו לעשות לא נעשה דבר בלתי אם בית ספר קטן וכתב עתי למדעי היהדות⁵¹⁰ אשר לא יצאו ממנו כי אם שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדחתה כת קטנה זאת כקצף על פני מים ומלבד צונץ הנאמן למדעי בני ישראל ומלבד פרידלנד ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה המירו כמעט כל ראשי הכת את דתם. ומדוע? יען כי מהיות רוחם מלאה אהבת הנכר לא היה בה עוד מקום לתרבות הישראלית. וגם שבועתם לא היתה בלתי אם מן השפה ולחוץ.

יש להתבונן כי מליצת “הללויה” לא תבא בתהלים עד מזמור ק“ד ומליצת “הודו לה'”, מלבד פעם אחת במזמור -לג- לא תרבה לבא עד מזמור ק”ה. ותכיפת שמות “בהלל ובהודות” (עזר' ג, יא) “על הודות והלל” (דהי"א כה, ג) ותכיפת הפעלים של הלול והודאה (נחמ' יב, כד. דהי“א טז, ד; כג, ל. דהי”ב ה, יג; לא, ב) תוכיח כי שני שמות אלה ושני פעליהם, יורו על שני מיני שבח קרובים איש לאחיו, עד כי קרובים הם להתערב ולהיות לאחדים.

ולפי דעתנו כל מזמור שנאמר בו “הללויה” שיר הלל הוא וכל שנאמר בו “הודו לה'” שיר תודה הוא. ומרבית שירים אלה ואלה ימצאו רק בספר חמישי שבתהלים. יש מזמורים שהם פותחים בהללויה וחותמים בהללויה (תהלי' קו, א. מח; קיג, א. ט; קלח, א, כא; קמו, א. י; קמז, א. כ; קמח, א. יד; קמט, א. ט; קנ. א. ו) ויש שפותחים ולא חותמים (קיא, א; קיב, א) חותמים ולא פותחים (קד, לה; קטו, יח; קטז, יט; קיז, ב) ורק פעם אחת תבא מלת,הללויה" גם באמצע פרשה (קלה, ג) אך גם המלה הזאת במקומה היא מעין פתיחה. כיוצא בזה אתה מוצא מזמורים פותחים בהודו וחותמים בהודו (קיח, א. כח; קלו, א-כו) ויש שפותחים ואינם חותמים (קז, א) ובאמת קרובים ההלל וההודאה מאד עד שיש מזמור אחד שפותח בשניהם “הללויה הודו לה' וגו'” (קו, א) וחותם באחד מהם בהללויה (מ"ה) ולפי אשר יתבאר עוד בזה, יש ששניהם משתמשים בבת אחת או זה במקום זה, בכל זאת יש לנו להתבונן בטוב כל אחד ובתעודת כל אחד משני מיני מזמור אלה לעצמו. תעודת מין מזמורי ההלל, אשר יעדו להם הנביאים, מפורשת בשפה ברורה בפי אחד מגדולי רבותינו שהתמחה ביחוד גם בידיעת קדמוניותינו: רב יהודה אומר בשם שמואל על דבר ההלל לאמר: “נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן” (פסחי' קיז). והנה בכל סדרי מזמורי ההלל, נוטל חלק בראש ההלל הנקוב בפי קדמונינו “ההלל המצרי” שבו כלולים ששה מזמורים קיג-קיח ושלדעתנו לא הוקבע שם מצרי מתחלתו, בלתי אם על שני מזמוריו הראשונים שעקרו גאולת מצרים כמו שנזכר שם בפירוש “בצאת ישראל ממצרים וגו'” (תהל' קיד, א) ואפשר שמוצאו קרוב לימי משה ויהושע בשעה שעברו ישראל את הירדן, או קרוב לימי עלי הכהן ושמואל הנביא. שמפי חנה אמו אנו שומעים מליצה אחת ממליצת הלל זה (קיג, ז-ח) באמרה “מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים” (ש"א, ב, ז) ואפשר כי עקר מליצת “אֵם הבנים שמחה” (תהלי' קיג, ט) עלה בדברי הלל המצרי מתפלת חנה “אם הבנים השמחה”, למען הֵהָפֵךְ לשֵם לכנוי לאומה השלמה השגור בפי הנביאים (ישעי' נ, א. הושע ב, ד). ובאמת היתה גם לחנה צרה, הלא היא צרת צרתה פנינה המרעמת ומכעסת אותה, וכאשר נתן לה בן נגאלה ממנה ועל גאולתה אמרה גם היא את ההלל. ושני מזמורי השירה העתיקה הזאת (תהל' קיג וקיד) היו עקר ההלל שעליו אמרו: “הפסח טעון הלל בעשיתו והלל באכילתו” (פסחי' צו), ויען כי היה נאמר ב“מועד צאתך ממצרים” על כן יִכּוֹן עליו מאד שֵם “הלל המצרי”, וקרוב הוא, כי שני מזמורים אלה כבר הוקבעו בימים קדמונים, גם לכל שלש הרגלים, שגם בהן היה מעין זכר ליציאת מצרים, כדבר רבותינו: “אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?” (קי"ז). ואולי יען כי ברור היה בעיניהם, כי שני מזמורים אלה עתיקים מאד, על כן נפלגו לדעותיהם רק בדבר יסוד מזמורי ההלל, ממזמור קט“ו ואילך, כי רק עליהם נדונים חמשת התנאים הנחלקים, וכלם מתחילים את דבריהם: “הם אמרו לא לנו ורוה”ק משיבה וכו'”. ועל המזמורים השנים הקודמים להם, נראה כי החליטו כלם, כי קדמונים הם מאד.

אך מצרים לא היתה הצרה האחת שנגאלו ממנה אבותינו, כי מצור סנחריב היה גם הוא צרה גדולה מאד, וגאולתם מידו באותות ובמופתים, נדמתה בעיני קדמונינו, ובעיני כל מעמיק לראות דבר לאמתו, כגאולת מצרים. כאשר השכילו רבותינו לכַוֵן את שתי הגאולות האלה גם לענין ההלל שאנו עסוקים בו, לאמר: “בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל” (ירוש' פסח' ט, ג). ומאמר זה שמסר לנו ר' יוחנן בשֵם ר' שמעון בן יהוצדק, מסכים אל דעת ר' אלעזר בן עזרי' האומר על ההלל, כי “חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב” (פסח' שם) ואל דעת ראב"י, כי חזקי' וסיעתו אמרו את ההלל, מפרשת “לא לנו” ואילך הוא לדעתנו המוכרעת ממקומה וממקומות אחרים (עיין מ“ד בירורי מאורעות וכו' בסוף ח”ב). ויזכור נא הקורא את החלטתנו שהחלטנו במוצא דבר הנזכר, כי להלל של חזקי' וסיעתו היה למופת מכתם אחד של דוד אשר מקצת דבריו נאמרו “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהל' נו, א) ומקצתם לכשנגאל מידם, ומלבד שלש פעמים שנזכר בו ההלל (תהל' נו, ה',א) נשנו מפסוקיו ארבעה פסוקים מלאים ושלמים (ה, יב-יד) בהלל המצרי, שאותו עשו חכמי ישראל לשירת קבע, לא רק לשלש רגלים בלבד, כי אם גם לשמונת ימי החנכה (ערכין י.), בזכרם את התעודה שיעדו לו הנביאים היוסדים אותו “שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין יהיו אומרים אותו על גאולתן”.

למען הבן לאמתם את דברי קדמונינו בדבר זמן יסוד ההלל יש לעיין היטב דברי הרשב“ם ד”ה: “יהושע וכל ישראל אמרוהו” רשב"ם (פסח' קיז.).

ההלל הזה “אשר בארנו” כי לפי עוסק פשט פסוקיו, נאמר בימי חזקי‘, כדעת ר’ אלעזר בן עזר‘, חביב היה מאד מאד על כלל האומה, ועל כן נולדו לאבותינו דעות שונות בזמן יסודו. ואחת מהן דעת ר’ עקיבא האומר, כי חמו“ע אמרוהו (פסח' קי"ז). הדעה הזאת התפַּיְטָה בציור נאה מאד. שגם חכמי התלמוד גם חכמי אלכסנדריא החזיקו בו, ועיין נא הקורא היטב מאמר “רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות וכו' עד הללויה אמרו כלן” (קי"ח) ומאמר “דרש ר”ש השלוני” (שם). ולעומתם יקרא נא הקורא את “תפלת עזריה בתוך הכבשן” ואת “שיר שלשת האנשים בתוך הכבשן” שבסוף האפוקריפא המתורגמת לנו בשם “כתובים אחרונים”, שסתם מחבריהם היו האלכסנדריים, ואחרי כן יכון נא את פסוקי ההלל, ומאמרי רע“ק וחזקי' ור”ש השלוני כנגד התפלה והשיר שבאפוקריפא.

מס' סידורי	במקרא ובגמרא נאמר:	ולעמתו באפוקריפא הוא אומר(*)
1.	ירידתן של צדיקים לכבשן האש (מאמר חזקיה פסחים קיח)	תפלת עזריה בתוך הכבשן (הכתובה בראש התפלה)
2.	לא לנו ה' לא לנו אמר חנני' (שם)	כחטאינו עשית לנו (ד') במשפט פקדת עלינו עון רשענו (ח')
3.	כי לשמך תן כבוד אמר מישאל (שם)	ותן כבוד לשמך הגדול (כ"א)
4.	על חסדך	אל תסיר רחמיך ממנו (י"ב) ועשה עמנו כחסדך וכרחמך הרבים (כ')
5.	ועל אמתך אמר עזריה (")	הלא הבטחת להרבות זרעם (י"ג) ועתה דלונו ונמאסנו (י"ד)
6.	למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם אמרו כלן (שם)	ויראי שמך היו לחרפה ולשמצה בגוים (י)
7.	כמוהם יהיו עושיהם (תהלים קטז, ח) עוז	יכלמו כל צרי עבדיך ויחפרו מפני גבורתך (כב)
8.	כל אשר בוטח בהם (שם)	וגאון עזם ישבר (שם)
9.	אמר לו גבריאל שר של ברד (פסחים קיח)	ומלאך אלהים ירד עם עזרי' ורעיו בתוך הכבשן (כו)
10.	ואקרר מבפנים (שם)	וישב בם רוח קר כטל (כז)
11.	ואקדיח מבחוץ	ויסר את להב האש אחורנית (כו)
12.	ועלייתן של צדיקים – חמו"ע – מתוך כבשן האש (שם)	שיר שלשת האנשים (חמו"ע) בתוך הכבשן (כתובה בראש התהלה)
13.	הללו את ה' כל גוים אמר חנני'	ויפתחו שלשה האנשים… את השירה שבחוהו כל האמים אמר מישאל כי הזאת לאמר: (א') המו“ע נברכה את ה' גבר עלינו חסדו אמר עזרי' ואמת ה' נרוממנו עד עולם סלה (לח) לעולם אמרו כולן הלל הגדול מי אמרו? רע”ק אומר חמו"ע אמרוהו (שם)
14.	הללו את שֵם ה‘: יהי שֵם ה’ מבורך מעתה וע"ע (תהלים קיג, א-ב)	מהלל שמך ה' אלהי אבותינו ברוך ומברך לדור דור יהי שם תפארתך מכבד לנצח ישגב שם קדשך (ב-ג)
15.	על השמים כבודו (תהלים קיג, א-ב)	ברוך אתה במעון קדשך (ד)
16.	המגביהי לשבת המשפילי לראות (תהלים קיג,ה-ו)	יושב הכרובים וצופה מעמקים (ה)
17.	ישראל בטח בה' (קטו, ט)	בית ישראל הודו לה' (לג)
18.	בית אהרן בטחו בה' (" י)	כהני ה' הללו לה' (לד)
19.	יראי ה' בטחו בה' (" יא)	עבדי ה' שירו לה' (לה)
20.	אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני (קטז, ג)	מירכתי שאול הצילנו (לט)
21.	כי חלצת נפשי ממות (" ח)	וממות חלץ נפשנו (")
22.	הללו את ה' כל גוים (קיז, א)	בני אדם ברכו את ה' (לב)
23.	ואמת ה' לעולם אמרו כלן (פסחים קיח)	חנני' מישאל ועזרי' נברכה את ה' (לח)
24.	הודו לה' כי טוב כל"ח (תהלים קיח, א)	הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (מא)
25.	יאמרו נא יראי ה' כל"ח (" " ד)	הודו לה' כל יראי ה' כל"ח (מב)

ומתקבל מאד על הדעת כי כל שירי הללויה, מין הל שהיו ישראל “אומרין על צרה וכשנגאלו היו אומרין אותן על גאולתן” מזמור ק“ה החותם בהללויה מין הלל גם הוא על יצ”מ, כי יש בו מעין צרה: “ויקרא רעב וגו' ברזל באה נפשו” (תהל' קה, טז-יח) “הפך לבו לשנוא עמו” (כה) ומעין גאולה: “שלח משה עבדו וגו' וגו'” (כו) “כי זכר את דבר קדשו וגו'” (מב) “ויוצא עמו בששון וגו'” (מג). גם מזמור ק“ו הפותח בהללויה וחותם בהללויה, הלל הוא על גאולת בבלי גם בו יש מעין צרה: “חטאנו עם אבותינו” (קו, ו) “ויחר אף ה' בעמו… וימכו בעונם” (מ-מג) ומעין גאולה: “וירא בצר להם וגו'” (מד) “ויזכור להם בריתו” (מה) גם מזמור קי”א וקי“ב ששניהם פותחים בהללויה נאמרו גם הם על צרה שנגאלו ממנה בימי אחד המלכים, ואשר קרוב הוא, כי גם כבוש היה בכלל פרטי הגאולה ההיא וגם מעין נפלאות היו בה: “גדולים מעשי ה'” (קיא, ב) “זכר עשה לנפלאותיו” (ד) “כח מעשיו הגיד לעמו” (ו) “לתת להם נחלת גוים " (שם) “פדות שלח לעמו” (ט) גם מזמור קי”ב נראה, כי יצאו האומרים אותו מאפלה לאורה: “זרח בחשך אור לישרים” (קיב, ד), ושמועות רעות באו להם, אך הם בטחו בה' ויהי עמם ויראו בצריהם (ז ח) ותאות שונאיהם, אשר חרקו שֵן אבדה (י). גם מזמור קמ”ט הלל היה על גאולה שנגאלו בימי בית ראשון, מצרה הנשקפה להם מן הגוים, בימי יהושפט, אשר עליו תתישב מאד “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם” (קמט, ו) כי במלחמותיו נאמר “ויעמד משוררים לה'” (דהי"ב כ, כא) “ובעת החלו ברנה ותהלה” (כב) “נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה'” (כו) “ויבאו ירושלם בנבלים… אל בית ה'” (כח); או בימי חזקיהו שנלחם עם הפלשתים(מ"ב, יח,ח) כי מזמור קמ"ט נאמר על כרחנו רק בימי בית ראשון, ולא על בית שני בימי החשמונאים, כאשר אמרו המבקרים החדשים להחליט, כי אין ביד איש להזיז ממקומה את המליצה הקטנה “בני ציון יגילו במלכם” (תהל' קמט, ב). ואנחנו יודעים, כי בימי החשמונאים הראשונים הכשרים, אשר הם לבדם היו גבורים, לא היה שום מלך לישראל. וכל העם ויראי ה' בראשם, אשר הם לבדם היו בעלי שירי הקדש יראו גם להעלות על לב, כי יקום עליהם מלך, אשר לא מבית דוד, על כן התנו תנאי מפורש, כי גם שלטון החשמונאים אשר לא נתן להם מיד העם, כי אם בשם “נשיא וכהן גדול” לא ימשך כי אם “עד כי יקום נביא אמת לישראל” (חשמ"א יד, מה) ובכן אי אפשר היה לבני ציון לגיל במלכם כי אם בימי מלכי בית דוד בימי הבית הראשון.

אולם אף כי לדעתנו נראה חוט הלל הנאמר על הגאולה מתוך רקמת מזמור קי“א קי”ב קמ“ט אין בידינו לקבוע זמנם כל עקר, או רק באומד רפה. לעומת זה יש מזמורי הללויה שיש לישבם על מאורע קבוע: מזמור קמ”ז יתבאר באחרית מוצא דבר זה.

את מזמור קמ"ו פתחו רבותינו כדברים האלה: “אמר ירמ': שירו את ה' הללו את ה' – ירמ' כ, יג – למה?על איזה דבר? כי הציל את נפש אביון מיד מרעים! – שם – “בשעה שהקב"ה מפיל לרשעים לגהינם, ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל” (מדרש תהל' קמו) מלבד שם “הלל” הנזכר פה, הנה גם מאמר “בשעה שהקב”ה… ומציל את הצדיקים הם מקלסין אותו והן נותנין לו הלל”, דומה הוא למאמר "ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. ואם הסמיכו את דבר ירמי' “הללו את ה' כי הציל את נפש אביון וגו'” למזמור זה, אין זאת, כי אם חשבו את מזמור זה להלל שאמר ירמי' על כי הציל ה' את נפשו “מיד מרעים” כעין “דברי השירה” אשר דבר דוד “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו” (ש"ב כב, א. תהל' יח, א).

ואם נטיב להתבונן מעט במזמור קמ"ו נראה, כי אמנם הלל נאה הוא לירמ' כי מלבד מלשונות הלל הנאמרות ונשנות בו (קמו, א, ב) ומלבד כי פסוק “אל תבטחו בנדיבים” (ג') הוא דוגמת פסוק “טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים” שבהלל המצרי, (קיח, ט) הנה דעה זו שגורה בפי ירמי' והנני להקביל פה את פסוקי המזמור לפסוקי ספר ירמי'.

1.	אל תבטחו בנדיבים בבן אדם (תהל' קמו, ג)	ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמ' יז, ה)
2.	שאין לו תשועה (שם	בחצי ימיו יעזבנו (יא)
3.	אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (ה'	ברוך הגבר אשר יבטח בה' (יז)

אחרי הפסוקים האלה יבא פסוק של שבח מעין השבחים הבאים בספרו “עושה שמים וארץ” (עיין ירמ' לב, יז) “את הים ואת כל אשר בם” (עיין ירמ' ה, כב. לא, לה) “השומר אמת לעולם” (עיין ירמ' י, י).

בפסוק ז' התחיל להלל את ה' על הטובות, אשר עשה לו ה' גם בימי צרתו וצרת עמו, אשר מעט מהם עוד יש בידינו להכיר.

1.	נותן לחם לרעבים (תהל' קמו, ז)	ונותן לו ככר לחם ליום וגו' (ירמ' לז, כא)
2.	מתיר אסורים (שם)	הנה פתחתיך היום מן האזיקים (מ, ד)
3.	ה' שומר את גרים (שם ט	קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רעה (לט, יב)

מלבד מזמורי ההלל שנוסדו ונאמרו על הצרות וגאולותיהן, שהמקובלים שבכלם הם מזמורי הלל המצרי ושעל כלם קבוע חותם הרוח וההיסתוריא של האומה הישראלית ביהודה, נוסדו עוד מיני מזמורי “הלל” להלל את ה' על חסדיו אשר הוא מפליא אל מין האדם כלו ואל כל אשר נשמת חיים באפו, ועל יפי היצורים אשר יצר. הלל כזה הוא מזמור ק“ד החותם בהללויה, אשר לפי רוממותו נראה, כי דוד אמרו, כי אין דומה לו בעוז והדר, כי אם שירת דוד במערכי דמות רעש איתני ארץ (תהל' יח, ח-טז) ובגוף מליצת פסוק אחד (קד, לב) דומה מזמור זה למליצת פסוק אחר במזמור שהוכחנו, כי הוא מעשה ידי דוד בעצמו (קמד, ה) וראשית פסוק זה היא מליצת שירת דוד ממש (קמד, ה-יח, י) על מזמור זה העיד החסיד שבאומות, ראש חכמי דורו אלכסנדר הומבולד, כי אין עוד כמוהו בכל הגוים ובכל הלשונות שיר מראה דמות הטבע בכל יפיו ובכל תפארתו. אולם לשם גדול באומה ולהיות לתהלה קבועה גם בעדה וגם בבית, זכה הלל אחר, שלפי הדעת האמורה בשם ר' אחא בר יעקב (פסחים קיח.) המכרעת בין הדעה התופשת את המועט, ובין התופשת את המרובה, ושהיא דעת ר' יוחנן בירושלמי (ירוש' פסח' ה, ז), הוא כולל מזמורי קל”ה הפותח וחותם בהללויה, ומזמור קל“ו, ואשר אותו קרא העם ההלל הגדול¹. ההלל הזה הדומה להלל המצרי, בהיותו מקצתו עוד מיוחדת לאומה הישראלית, בהפליגו מאד בשבחה וכבודה (תהלים קלה, ד), ובעסקו גם הוא בנפלאות תולדותיה מקדם (ח-יב, קלו, י-כא) יוצא הוא מגבול האומה אל גבול העולם גם הוא, במללו גבורת ה' והדר פעלו (קלה, ה. קלו, ד-ט) במזמור ק”ד, אך מדה יתרה יש בו, כי פורט הוא מתוך כלל חסדי ה' את חסד הפרנסה, שעקרה תלוי בירידת גשמים (קלה, ז) כדבר רבותינו “למה באלין תרתין פרשתא? ר' זעירא ר' אבהו בשם ר' שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן… דכתיב מעלה נשיאים מקצה הארץ” (ירוש' פסחים ה, ז) “א”ר יוחנן: מפני שהקב“ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל ברי'”. (פסחים קיח.) והדבר הזה היה לחוק בישראל מדי יצומו העם והתפללו לה‘, כי יתן מטר, והיה בפקוד אותם ה’ ביום ההוא בגשמי ברכה, ושמחו ואכלו ושתו וקראו ובאו בין הערבים וקראו את ההלל הגדול (תענית יט.) “מפני שכתוב שם מעלה נשיאים” (פסקי תוספות שם), ואף כי יעדו חכמי האומה תעודה נבדלת להלל זה מהלל המצרי, דומים הם ברוח האחת המחיה את שניהם המתבארת בפסוקיהם המקבילים איש לרעהו.

מס' סידורי	בהלל הגדול נאמר	ולעמתו בהלל המצרי הוא אומר
1.	הללויה הללו את שֵם ה' הללו עבדי ה' (תהלים קלה, א)	הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה' (תהלים קיג, א)
2.	כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (" " ב)	היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (" קיד, ב)
3.	גדול ה' ואדננו מכל אלקים (" " ה)	רם על כל גוים ה' וגו' מי כה' אלקינו (" קיג, ד-ה)
4.	כל אשר חפץ ה' עשה בשמים וגו' (" " ו)	ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (" קטו, ג)
5.	בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות (" " ")	המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ (" קיג, י)
6.	שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים (" " ט)	הים ראה וינוס, ההרים רקדו, ההופכי הצור אגם מים (" קיד, ג ד-ח)
7.	ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' (קיג, ב ג)	יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: (" " יג)
8.	עצבי הגוים כסף וזהב וגו' (" " טו)	עצביהם כסף וזהב וגו' (קטו, ד)
9.	פה להם ולא ידברו וגו' (" " טז)	פה להם ולא ידברו (" ה)
10.	אזנים להם ולא יאזינו (" " יז)	אזנים להם ולא ישמעו וגו' (" ו)
11.	אף אין יש רוח בפיהם (" " ")	ולא יהגו בגרונם (" ז)
12.	כמוהם יהיו עושיהם (" " יח)	כמוהם יהיו עושיהם (" ח)
13.	בית ישראל ברכו את ה' (" " יט)	ישראל בטח בה' (" ט)
14.	בית אהרן ברכו את ה' (" " ")	בית אהרן בטחו בה' (" י)
15.	יראי ה' ברכו את ה' (" " כ)	יראי ה' בטחו בה' (" יא)
16.	ברוך ה' מציון שוכן ירושלם הללויה (" " כא)	ובשם ה' אקרא: נדרי לה' אשלם וגו' בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה (קטז, יז יח יט)
17.	הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קיח, א-ד)	הודו לה' כי טוב כל"ח וגו' וגו' (קלו, א-כו)

מלבד הלל המצרי והלל הגדול אשר הוציאו אותם חכמי ישראל מתוך שאר מזמורי ההלל ויפקדו אותם בשֵם ויקבעו פרקים לאמרו: הלל המצרי: ברגלים, בחנוכה, ובליל הפסח. והלל הגדול, ביום פקידת גשמים ובליל הפסח; מלבד שני אלה יֶשְנוֹ עוד הלל אחד, אשר גם אותו פקדו קדמונינו ורוב הצבור קוראים אותו בכל יום, ובכל זאת לא נודע בשמו בישראל.

הנה מצאנו בגמרא: “א”ר יוסי: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח.) והאמוראים החליטו, כי ר' יוסי מכון בשם “הלל” במאמרו, לפסוקי דזמרא, ורש“י הבחין, כי אין בפסוקי דזמרא הנוהגים בכל ישראל מזמורים, אשר הם נאים להקרא בשם הלל כי אם “שני מזמורים של הלולים: הללו את ה' מן השמים – הללו אל בקדשו, (רש"י שם) שהם מזמור קמ”ח ומזמור ק”נ. ועל כן נחשבו שני מזמורים בעיני הקדמונים לעקר פסוקי דזמרא; עיין דברי ר' משה גאון (ערוך ערך תפלה ג'). והגהות סמ“ק (יום א' הל' תפלה) ומה יפלא בעינינו. כי גם חכמי אלכסנדריא שהיו עוד בפני הבית או סמוך לחרבנו לפניו או לאחריו, החזיקו שני מזמורים אלה להלל גמור, עד כי בשיר חנני' מישאל ועזרי' שהוכחנו, כי דבריו דברי הלל הם, החליפו את דברי שני המזמורים, בדברי הלל המצרי, והכניסו את של זה בזה ואת שזב”ז.

מס' סידורי	במזמורי קמ"ח וק"נ נאמר:	ולעמתו בשיר חמו"ע הוא אומר:
1.	הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (קמח,א)	שבחו שמים כבוד ה' הללוהו עד אפסי שחקים (י)
2.	הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (" ב)	הללו לה' כל מלאכיו (ט) גדלוהו כל צבאי ה' (יב)
3.	הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור (" ג)	הללו שמש וירח (יג) כוכבי שמים שבחוהו (יד)
4.	הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (" ד)	מי מרומים ברכו את ה' (יא)
5.	יהללו וגו' כי הוא צוה ונבראו (" ה)	הללו לה' כל מעשיו (יח)
6.	הללו את ה' מן הארץ (" ז)	הללו לה' כל הארץ (כד)
7.	תנינים (ז) רמש וכל צפור כנף (" י)	תניני וכל שרצי מים רוממו אלהינו (כט)	צפורי השמים הללויה (ל)
8.	וכל תהומות ("ז)	מעיני מים פצחו רנה (כז)מים וימים	קלסו אדונינו (כח)
9.	אש (" ז)	חום ואש ברכו את ה' (יז)
10.	וברד (" ")	כפור וקרח הודו לה' (יט)
11.	שלג (" ")	קפאון ושלג רוממו אלהינו (כב)
12.	וקטור (קמח ח)	טל ומטר הודו לה' (טו) עבים וברקים	הללו לה' (כג)
13.	רוח סערה (" ח)	רוחות השמים שירו לה' (טז)
14.	ההרים וכל גבעות (" ט)	הרים וגבעות שירו לאלהינו (כה)
15.	עץ פרי וכל ארזים (" ")	צמחי האדמה שבחו אלהינו (כו)
16.	החיה וכל בהמה (" י)	חיתו יער ובהמות שבחו אלהינו (לא)
17.	הללו אל בקדשו (ק"נ א)	הודו שם קדשו לנצח (כו) ברכו כל עת	את שם קדשו (לג)
18.	הללוהו ברקיע עזו (" ")	ברקיע שמים יקדש שמך (ז)
19.	הללוהו בגבורתיו (" ב)	זכרו תמיד נפלאותיו (יח) כי לתבונתו	אין חקר (יט)
20.	הללוהו כרוב גדלו (" ")	רננו גדולתו כל הימים (יד) רננו בלי	חשך גדולתו (כח) זמרו לבלי חוק גדולתו (ל)
21.	כל הנשמה תהלל יה הללויה (" ו)	רוחות ונשמות צדיקים הללויה (לו)

עד הנה כללנו ופרטנו את טיב מזמורי ההלל לעצמם. ועתה נשימה נא פנינו לבקר את טיב מזמורי התודה לעצמם.

כבר רמזנו בראשית דברי מוצא דבר זה על מזמורי ההודאה המסומנים במלת הודו בפתיחתם או בחתימתם. אך אין סמן זה הסמן המובהק האחד, לשירת הודאה, כי יש עוד סמן אחד זולתו.

יותר מארבעים פעמים נאמר במקרא “כי לעולם חסדו”, ומספר הרב הזה מוכיח, כי לא מליצה פורחת היו שלש מלין אלה, כי אם מטבע שטבעוהו נביאים ראשונים, ובאמת תשמע אזננו את ירמיהו מתנבא: “עוד ישמע במקום הזה וגו' (ירמי' לג, י) קול ששון וגו' קול אומרים הודו את ה' וגו' כי לעולם חסדו” (יא) ממלת “עוד” למדנו, כי קריאה של שמחה זו היתה בימים קדמונים ונשתכחה בימי אבלה של ירושלם באחרית ימי בית ראשון, ועתיד הקב“ה להחזירה בימי נחמתה. וגדולה מזו למדנו, כי כל עצמה של קריאה זו, היתה באה על התודה שנאמר: מביאים תודה בית ה'” (שם).

ודבר זה מתפרש ממקום אחר מזמור קבוע למקריבי תודה ששם אנחנו מוצאים קריאה זו במלואה, כי עוד שמור בידינו המזמור שהיו מזמרים “המביאים תודה בית ה'” ובראשו רשום “מזמור לתודה” (תהלים ק, א) ומזמור זה חותם בקריאה זו במלואה “הודו לו ברכו שמו: כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו, (ד-ה). זאת היא לדעתנו ראשית מטבע הקריאה ומפני הקצור עזב העם, את כפל הלשון ויהי בפיהם לפתגם של חֶדְוַת קדש: “הודו לה' כי טוב כל”ח”. ויען כי קריאה זו מראשיתה היתה מיוחדת לתודה, ע“כ נזכר בהלל המצרי “לך אזבח זבח תודה” (קטז יז) לפני ארבעת פסוקי ההודאה שבתחלת מזמור קי”ח הפותח בהודו וחותם בהודו. ומזמור ק"ז שכל עצמו אינו בא אלא “לארבעה הצריכין להודות” (ברכ' נד.) פותח בהודו ומזכיר ארבע פעמים “יודו לה' חסדו” (תהל' קז, ח. טו. כא. לא) ומסיים “ויתבוננו חסדי ה'” (מג) וגם הוא לא נאמר אלא על קרבן תודה ממש שנאמר “ויזבחו זבחי תודה” (כב).

וכשם שאנו מוצאים שגם מזמורים שלא נזכר בם שום לשון הלול נחשבו לשירי הלל מפני דברים אחרים שיש בם, כגון מזמור “בצאת ישראל” (קיד א-ח) כן אנו מוצאים גם בשירת הודאה שגם מזמורים שאין בהם לשון הודאה, על שירת התודה יחשבו אם יש בהם סמן אחד מסמני שירת ההודאה, אשר יתודעו לעיני הבוחן המעמיק. ואלו הם:

א. סמיכת ההודאה אל נפלאות הבורא ומעשיו: ארבע פעמים נאמר “יודו לה' חסדו ונפלאותיו וגו'” (קז, ח. טו. כא. לא) “יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו וגו'” (כב) “לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך” (כו, ז).

ב. סמיכת ההודאה על קריאת שם ה‘: הודו לה’ קראו בשמו" (קה, א. ישעי' יב, ד) “זבח לאלהים תודה וגו‘: וקראני וגו’” (תהל' נ, יד-טו) “לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא” (קטז, יז).

ג. סמיכת ההודאה אל השמחה ואל הרנה: “תודה וקול זמרה” (ישעי' נא, ג) “תודה וקול משחקים” (ירמי' ל, יט) “בקול תודה אזבחה לך” (יונה ב, י) “בקול רנה ותודה המון חוגג” (תהלים מב, ה) “אהללה שם א' בשיר ואגדלנו בתודה” (סט, לא) “מזמור לתודה הריעו וגו‘: עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה” (ק, א-יב) “ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה” (קז, כב) “ענו לה' בתודה זמרו וגו'” (קמז, ז).

ד. סמיכת ההודאה אל ביאת שערים: באו שעריו בתודה וגו' (ק, ד) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה וגו' (קיח, יט).

ה. סמיכת ההודאה אל תשלומי נדרים: “…תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה” (יונה י, ו) “זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך” (תהל' ג, יד) “עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך” (נו, יג) “לך אזבח זבח תודה וגו'” נדרי לה' אשלם וגו'" (קטז, יז-יח).

למען שכלל את ענין מזמורי התודה הנני לתת עוד בזה לוח מקביל קטן, אשר מתוכו נכיר סמני שירת הודאה גם בתוך המזמורים שהוכחנו במ“ד “בירורי מאורעות” בסוף ח”ב, כי נאמרו בימי חזקי'.

מס' סידורי	מזמור ק'	מזמור צ"ה	מזמור קט"ז–קי"ז–קי"ח
1.	מזמור לתודה	נקדמה פניו בתודה (ב)	לך אזבח זבח תודה (קטז, יז)
2.	הריעו לה'	נריעה לצור ישענו: בזמירות נריע לו: (א. ב)	– - - -
3.	כל הארץ (א)	- - - –	הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים (קיז, א)
4.	עבדו את ה' בשמחה	- - - - –	כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (קטז, יג)
5.	באו לפניו ברננה (ב)	לכו נרננה לה' (א)	- - - –
6.	דעו כי ה' הוא אלהים	כי הוא אלהינו (ז)	אֵל ה' וגו' (קיח, כז) אלי אתה (כח)
7.	הוא עשנו	ה' עושנו	- - - - –
8.	ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו (ג)	ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו (ז)	- - - –
9.	באו שעריו בתודה	- - - –	פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה (יט)
10.	חצרותיו בתהלה	- - - –	בחצרות בית ה' (קטז, יט)
11.	הודו לה' ברכו שמו (ד) כי טוב ה' לעולם חסדו	- - - –	כי גבר עלינו חסדו (קיז, ב) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – יאמרו נא יראי ה' וגו' (קיח, א-ד) הודו לה' וגו' (כח)
12.	ועד דור ודור אמונתו (ה)	- - - –	ואמת ה' לעולם (קיז, ב)

ואחרי אשר בקרנו את שירת ההלל לעצמה, ואת שירת ההודאה לעצמה, ונבחן בהן חוטים דקים עוברים מראשן עד סופן, ונמצא כי נבדלו אשה מרעותה על פי סמנים מובהקים מיוחדים לכל אחת מהן. הנני לעורר את הקורא להתבונן, כי לא הרבה עמדו שתי היצירות הנאות האלה אשה מנגד לרעותה, כי עד מהרה חבקו, דבקו ותתלכדנה יחד. הנה גם הלל המצרי וגם הלל הגדול קלטו אליהם את שירת ההודאה ויהיו עמה להלל אחד: פרשה קי“ח שבהלל המצרי, גם פתיחתה וחתימתה משל הודאה הן וגם פרשה קט”ז שחתימתה ופרשה קי“ז שפתיחתה וחתימתה של הלל הן, הנה כל סמני שירת הודאה נכרות בהן, כאשר יעלה מן הלוח המקביל שערכנו פה זה מעט. וגם פרשה קל”ו אשר כל פסוקיה מתחלתה עד סופה, פסוקי הודאה הם, נעשה עקר בהלל הגדול אף כי הלל גמור ומובהק על פי סמניו הוא רק פרשה קל“ה הקודמת לו. וגם תעודת שירת הודאה קרובה, וכמעט שוה אל תעודת שירת ההלל: את ההלל תקנו נביאים שיהיו ישראל אומרין אותו על כל צרה כשנגאלין ממנה. וגם את ההודאה תקנו לאיש שהיה שרוי בסכנה ונצל ממנה, כדבר רבותינו “ארבעה צריכין להודות וכו'” (ברכ' נד.). וההודאה הזאת אינה תקנת חכמים בלבד, כי אם תקנה מקובלת ובאה מימות המשוררים בעלי רוה”ק בכבודם ובעצמם, ככתוב ומפורש בעצם מזמור אחד ממזמורי הודאה: “הודו לה' כי טוב כל”ח: יאמרו גאולי ה' אשר גאלם" (קז, א-ב) ומליצה זו על ההודאה, דומה ממש לסגנון רבותינו על ההלל “כי נביאים תקנו… שיהו אומרים אותו וכו' על גאולתן”.

את בן דורו של ירמי‘, את חבקוק, ראינו כי היה נביא ומשורר כאחד. שתי פרשיותיו הראשונות דברי נבואה הם ופרשה השלשית והאחרונה “תפלה לחבקוק” מזמור גמור הוא וכל דקדוקי מזמורי תהלים נוהגים בו, כאשר בארנו במקומו. ומי יודע אם לא התחדש בימי הנבואה האחרונים, המתכונת הראשונה שֶתִּכֵּן לה שמואל אביה, לשום אותה ואת השירה לאחדים ביד החוזים, אשר הקים בניות ברמה, אשר לפני הנביאים הלך “נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י, ה) ואבות המשוררים בימי דוד, הלא הם אסף, הימן וידותון היו גם “הנביאים” (דהי"א כה, א) והימן וידותון נקראו “חוזים” (ה; דהי"ב לה, טו). וכן אנו רואים דוגמת זה בימי הנבואה האחרונים בחבקוק. ואם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי מזמורים רבים בתהלים נאמרו בפי ירמי’ וסיעתו. במזמור עט שלדעתנו נאמר מחוץ לירושלם תכף אחר החרבן, הלא מצאנו שני פסוקים מפסוקי ירמ' (תהל' עט, ו-ז=ירמי' י, כה) וגם מזמור קמ"ו העלינו, כי ירמי' אמרו. וכי קרוב הוא, כי גם רבותינו החזיקו כן. אך מלבד זה הנה גם הפסוק, אשר לפי דברי קדמונינו הוא עקר ההלל הגדול (ירוש' פסחי' ה, ז) מקרא כתוב ושנוי הוא בדברי ירמי' (ירמ' י, יג; נא, טז=תהל' קלה, ז) ובכלל הדבר אנו מוצאים גם בגוף ספר ירמי' פסוקים הרבה מאד, אשר בהם יַסֵב פניו מנגד העם, לפנות אל ה' בזעקתו ובתחנוניו הדומים בכל פרטיהם לדברי התהלים; על כן לא רחוקה היא, כי האספה הראשונה למזמורי תהלים הכוללת שני ספרים המסימת במלין המבוארות “כלו תפלות דוד בן ישי” (ע"ב, כ) היתה מעשה “סוד העם” בבבל שהם אספוה אל “כתב בית ישראל” (יחזק' יג, ט. ועיין דברינו בפרק גלות בבל) וירמי' השב שמה עם נבוכדנאצר ממצרים, היה עסוק באסופה זו, והוא בעל הפרשה הראשונה שכל עצמה אינה מזמור גמור, כי אם פתח דבר לספר, כי איננה מיחדת את דבריה אל ה' כי, אך מטפת היא דברי מוסר אל קורא הספר להתרחק מן הרשעים ולהתקרב אל התורה, כי בתוך הדברים היקרים והטהורים האלה נמצא פסוק אחד אשר לירמ' הוא.

מס' סידורי	תהלים א'	ירמיה יז
1.	והיה כעץ שתול על פלגי מים	והיה כעץ שתול על מים וגו'
2.	אשר פריו יתן בעתו	ולא ימיש מעשות פרי
3.	ועלהו לא יבול (ג)	והיה עלהו רענן (ח)

וגם “אשרי האיש אשר וגו‘: כי אם בתורת ה’ חפצו” (תהל' א, א-ב) דומה הוא לפסוק “ברוך הגבר אשר יבטח וגו'” (ירמי' יז, ז) וטעם “כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהל' א, ו) חוזר ונכר בפסוק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו', (ירמ' יז, י).

גם במזמור כ"ו נמשכים חוטים הנראים גם בדברי ירמיה:

מס' סידורי	תהלים כ"ו	ירמיה
1.	שפטני ה' (א)	צדיק אתה ה' וגו' אך משפטים אדבר (יב, א)
2.	בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי (ב)	ואתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי (ג)
3.	לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא: (ד)	לא ישבתי בסוד משחקים (טו, יז) ובית משתה לא תבא לשבת אותם (טז, ח)

שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (ה)

מזמור ל"א חזותו מוכחת עליו, כי ירמי' אמרו, כי תֵבותיו ופסוקיו משלו הם. גם הרוח אשר תחיהו, רוחו היא וכל הנאמר בנבואה מפי ה' אליו נאמר פה מפיו אל ה' או אל נפשו.

מס' סידורי	תהלים ל"א	ירמיה
1.	בך ה' חסיתי	מחסי אתה (יז, יז)
2.	אל אבושה לעולם (א)	ואל אבושה אני (יח)
3.	הצילני היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני (ג) כי סלעי ומצודתי אתה (ד)	נתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת** נחשת (א, יח) כי אתך אני… להצילך (יט) ו ונתתיך… לחומת נחשת בצורה וגו' להושיעך ולהצילך (טו, כ)
4.	תוציאני מרשת זו טמנו לי (ה)	כי כרו שוחה לנפשי (יח, כ) כי כרו שוחה ללכדני (כב)
5.	כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה (יא)	מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי (כ, יח)
6.	כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (יד)	כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב (י)
7.	אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים (יח)	יבשו המה ואל אבושה אני (יז, יח)

ופסוק “תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשונות” (תהל' לא, כא) הוא לדעתנו הודאה על מלוט נפש ירמי' וברוך מאנשי יהויקים, אשר הפקיד עליהם לתפשם אחרי שרפו את המגלה, ששם כתוב במליצה מיוחדת “ויסתירם ה'” (ירמי' לו, כו) ופסוק “ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור” (תהל' לא, כב), הודאה היא על שבעו עוד לחם בימי המצור בהנתן “לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם מן העיר”, (ירמי' לז, כא) ולעת צרה כזאת גם שובע שאינו מספיק חסד גדול הוא מאד.

“אמונים נוצר ה'” (תהל' לא, כד) שבח הוא לה' שנתן רחמים בלב נבוכדראצר להפקיד עליו לנבוזראדן “קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע” (ירמי' לט, יב).

כמזמור ל“א כן גם מזמור ל”ה קרוב כי לירמי' הוא “כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי” (תהל' לה, ח) נראה כי קול אחד עולה מפסוק זה מפסוק “ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים” (ירמי' יא, יט) “כל עצתם עלי למות” (יח, כג) “כל עצמותי תאמרנה… מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו” (תהל' לה, י) הודאה היא מעין הודאת “שירו לה' הללו את ה' כי הציל נפש אביון מיד מרעים” (ירמי' כ, יג). ובגופי מלותיה דומה מליצת תהלים זאת “מציל עני מחזק ממנו” למליצת “וגאלו מיד חזק ממנו” שבירמי' (ירמי' לא, יא). - “יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני” (תהל' לה, יא) תחבולת און זאת, פרט אחד היא מכלל התחבולות שחבלו עליו האנשים הזדים שכתוב בהן “ויאמרו לכו ונחשבה על ירמי' מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו” (ירמי' יח, יח). – “ישלמוני רעה תחת טובה וגו'”: (תהל' לה, יב) “ואני בחלותם לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב (יג) כאבל אם קודר שחותי” (יד) “ובצלעי שמחו ונאספו” וגו' (טו) הם כמעט דברי פירוש לדברי ירמ': “הישלם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם” (ירמי' יח, כ)

מס' סידורי	תהלים	קינות
1.	ראית ה' אל תחרש	ראית ה' עותתי שפטה משפטי (איכ' ג' נט)
2.	אדוני אל תרחק ממני (תהל' לה, כב)	קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא (נז)
3.	העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי (כג)	רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי (נח)

וגם מזמור ל"ח אפשר להחליטו על פי סמניו לירמ' כי כן נראים להוכיח אחד עשר פסוקיו האחרונים (תהלי' לח, יב-כב) ומליצת “אני לצלע נכון” (יח) הדומה למליצת “כל אנוש שלמי שומרי צלעי” (ירמ' כ, י).

מזמור מ' שבח הוא על הנצלו מן הבור, אשר בו “אין מים כי אם טיט” (ירמ' לח, ו) על מלוט נפשו שר את הדברים האלה “ויעלני מבור שאון מטיט הַיָוֵן” (תהל' מ, ג).

מס' סידורי	תהלים	ירמיה
1.	אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו	ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו (ירמ' יז, ז)
2.	ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהל' מ, ה)	…אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו (" ה)
3.	זבח ומנחה *לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת (ז)	כי לא דברתי וגו' על דברי עולה וזבח (ז, כב)
4.	לעשות רצונך אלהי חפצתי (ט)	כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי (כג)
"בשרתי צדק	בקהל רב" (תהל' מ, י) "לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב" (יא) אינם ראוים לצאת	מפי משורר, בלתי אם הוא נביא מורה צדק לעם בקהל עם.
5.	"צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי" (יא)	“היה בלבי כאש עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל” (ירמ' כ, ט)

חמשת הפסוקים האחרונים (תהלים מ, יד-יח) הם מעין פסוקי מזמור לא, ול“ה. גם מזמור נ”ח מתקבל הוא, כי ירמי' אמרו.

מס' סידורי	תהלים נ"ה	ירמיה
1.	מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (ז) ארחיק נדוד אלין במדבר סלה (ח)	מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם (ט, יא)
2.	כי ראיתי חמס וריב בעיר (י) ואון ועמל בקרבה (יא) הוות בקרבה… תוך ומרמה (יב)	וידרכו את לשונם קשתם שקר (ב) כל אח עקוב יעקב… רכיל יהלך (ג) יהתלו… העוה גלאי (ד) שבתך בתוך מרמה (ה)

“כי לא אויב יחרפני ואשא” (תהל' נה, יג), “ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי” (יד) “אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש” (טו) נאמר על אנשי ענתות שהיו אחיו ובית אביו (ירמי' יב, ו) וכהנים כמוהו (א, א) ויחדו היו מהלכים ברגש בביהמ"ק לעבוד עבודת כהונתם.

במזמור ס"ט נראים סמני רוח ירמ‘, מרי שיחו, ועקבות התלאות אשר מצאו אותו בימי חייו; “טבעתי ביון צולה” (תהל' סט, ג) “הצילני מטיט ואל אטבעה” (טו) חוזר אל אשר השליכוהו שרי צדקי’ אל הבור. ואולי גם מליצת “באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני” (ג) “אנצלה משונאי וממעמקי מים” (טו) “אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה” (טז) תסוב על המאורע הזה, או מהיות סתם בור מלא מים, אף כי זה הי' רֵק, הנה דרך המשורר להרגיש את הציור בכל תפוסתו והדבק בו, ככל אשר הוא כסתמו וכדרכו, או אולי בהלקחו להנתן שם, לא ידע, כי אין מים שם, על כן הוא מביע את רגש פחדו בכל עזוז נוראותיו. כי פחד הטביעה איננה פה טביעה בנהר או בנחל, יתבאר פה מזכרון שם “באר” (שם) שאין טביעה מצויה בו כלל. במזמור זה יתאונן על “שונאי חנם אויבי שקר” (ה) שהוא מדבר עליהם בספרו (ירמ' טו, י), ועל המוקשים אשר ישיתו לו סביב בדרך חייו (תהל' סט, כב), שהוא מזכיר בספרו “ופחים טמנו לרגלי” (ירמ' יח, כב), ועל הלעג שהם לועגים לו והחרפה שהם מחרפים אותו (תהלים סט, יא-יג. כ-כא).

מס' סידורי	תהלים	ירמיה וקינות
1.	ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר (תהל' סט, ט)	הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי (ירמי' כ, ז) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום (איכה ג', יד) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם (סג)
ושופך	שיחו על אנשי ענתות אחיו ואויביו.
2.	מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי (תהל' סט, ט)	כי גם אחיך ובית אביך בגדו בך (ירמ' יב, ו)
על כן	יקללם מעין קללה שקללם בספרו.
3.	הנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך (תהל' סט, כח)	אל תכפר עונם חטאתם מלפניך אל תמחי (ירמ' יח, כג)

פסוק “ואת אסיריו לא בזה” (תהל' סט, לד) נראה כי גם הוא רומז להפתחו מן האזיקים בידי נבוזראדן (ירמ' מ, ד).

מזמורי ע-ע"א ששניהם נראים כחלקי מזמור אחד, הם תוצאה שניה שהוציא ירמ' לעת זקנה (תהל' עא, ט; טז-יח) את פרי רוחו, אשר הביע בשניו הקודמות.

כל פסוקי גוף מזמור ע' (תהל' ע, ב, ו) הם הם חמשת הפסוקים האחרונים למזמור מ' (מ, יד-יח) שכתבנו עליו את דעתנו, כי לירמי' הוא. שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ע“ב (ע"ב, א-ג) הם הם שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ל”א (לא, א, ג) ומשם והלאה יספר, אחרי תפלה קצרה להנצל מיד רשע (עב, ד) מעט את הֲלָךְ נפשו ואת ארחות חייו, את שנאת אויביו, ומפסיק לרגעים בתחנונים ובתהלת ה' ורוב רחמיו ובגדולתו בשפה רוממה מאד, ומסיים בשבח ובנחמה ובמפלתם של רשעים (ה-כד).

המחצית הראשונה למזמור ק“ט היא כמעט כלה כפל לשון מפויט לששת הפסוקים האחרונים לפרשה י”ח שבירמי'.

מס' סידורי	תהלים ק"ט ב'	ירמיה
1.	כי פי רשע רפי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: (קט, ב) ודברי שנאה סבבוני וגו' (ג)	ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה לכל דבריו (יח, יח)
2.	תחת אהבתי ישטנוני (ד) וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי (ה)	הישולם רעה תחת טובה (כ)
3.	ואני תפלה (ד)	זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה (שם)
4.	ושטן יעמד על ימינו (ו)	ויהיו מכשלים לפניך (כג)
5.	יהיו ימיו מעטים (ח)	ואנשיהם יהיו הרוגי מות (כא)
6.	יהיו וגו' ואשתו אלמנה (ט)	ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות (שם)
7.	פקודתו יקח אחר וגו' (ח) ויבוזו זרים יגיעו (יא)	כי תביא עליהם גדוד פתאום (כב)
8.	ונוע ינועו בניו ושאלו וגו' (י)	לכן תן את בניהם לרעב (כא)
9.	יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח (יד)	אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי (כג)

ויתר פסוקי מזמור זה, הם דברי תפלה ותהלה דומים בהליכותיהם, בסגנונם אל המזמורים שהבאנו.

בגוף הספר ובהערותיו, כבר ביררנו כי נקראו כן על שֵם מחנות עולי בבל, שהיו עולים לא"י מימי זרבבל עד אחרי נחמי‘, כי כן נקראה כל מחנה “המעלה” (עזר' ז, ט) שפירושו: “העליה” (רש"י) “העולים לירושלים” (ראב"ע) כל חמשה עשר שירי המעלות מדברים על העליה לארץ ישראל, ועל מעמד הארץ ההיא ויושביה, ועל כל מה שהתחדש בה, עד אחרי ימי נחמי’, כאשר בררנו בגוף הספר.

עיין “במוצא דבר” דבר הפורים.

תמניא אפי

מזמור קי"ט יקרא בפי קדמונינו “תמניא אפי” (ברכ' ד.) לאמר: בעל שמונה פנים; כי משונה מזמור זה מכל מזמור שבתהלים כי עשרים ושתים פרשיות בו, כמנין אותיות שבלשוננו, וכל פרשה מחזקת שמונה פסוקים שכלם מתחילים באות אחת מאותיות אלפא-ביתא: פסוקי פרשה ראשונה מתחילים באות א‘, פרשה שני’ באות ב' וכן כלן עד תום כל סדר האותיות, ובכן שונה מזמור זה בתבניתו החיצונה, הבנויה מתחלתה על פי מדה קצובה ומנין קבוע, המורה כי מאמרים שנונים רבים מאד נאמרו בתחלתם כל אחד לעצמו, ויהיו לפתגמים לחברת אנשים תמימי דעות, ואחרי כן באו סופרי הקדש ויקבצו את כלם ויבורו את הטובים היפים וְהַקַיָמִים שבהם. ויען כי מרבית פתגמים כאלה בודדים הם, ואינם פרקי גוף אחד, כדרך כל פרשה שבמקרא שהיא הגוף והכלל, ופסוקיה הם האברים והפרטים, על כן סדרו אותם בסדר חיצון לאמר בסדר אלפא-ביתא. ומפני שהפתגמים המתחילים במועטת שבאותיות היו שמונה, העמידו כל פרשה מפרשיות המזמור הזה על שמונה. – זה הוא המתקבל על הדעת בסדור מזמור זה.

אך בכל היות כל אחד מפסוקי תמניא אפי ענין שלם לעצמו, הנה משותפים הם כלם בשתוף אחד פנימי שוה שבכלם, יותר מפסוקי כל פרשה אחרת שבמקרא. השותף הזה הוא מבטא האהבה העזה לתורה עד אין קץ. אולם בכל היות רוח אחת מחיה את כלם, הנה פניהם ודרכיהם שונות אשה מרעותה. יש פסוקים שענינם הוא אמתת התורה, גדלה, נצחה קדושתה וטהרתה, אשר מקצתם הבאנו בגוף הספר בפרק “חזוק מושב ישראל בארצו בימי נחמי'”. ויש פסוקים גוללים את המסך עד שנראה לנו גיא חזיון אדיר ונשגב מאד, דמות קהל קדושים מתחזקים בה' אלהיהם ובתורתו, מורדפים ומעושקים בידי אנשים אין לב, ההולכים אחרי שרירות לבם. והנה המבקרים החדשים אמרו לתת את פסוקי מזמור זה, בפי שלומי אמוני ישראל שמסרו נפשם על משמרת המצוה בימי אנטיוכוס הרשע וחבר מרעיו. ואומד זה נפרך הוא מכל צדדיו: האחת, כי לוא נאמרו פסוקים אלה על צדיקי הדור ההוא, איכה לא נזכר אף פעם אחת בתוך כל כנויי הצדיקים שֵם “חסיד” או “סופר” אשר כבר היו לשמות טבועים ליקירי האומה בזמן ההוא, והחסידים והסופרים הלא היו ראשי המוסרים את נפשם וראשי המעוררים את העם למסירת נפש בימים ההם, ומדוע לא נזכרו אף פעם אחת בשמות, אשר נקראו בחזון דניאל “עם יודעי אלהיו” (דניאל יא, לב) “משכילי עם” (לג) “משכילים”, “מצדיקי הרבים” (יב, ד), ומדוע לא נקראה התורה אף פעם אחת בשם “ברית” או “ברית קדש” (יא, כה, ל. לב) ומדוע זה לא נזכרו גם הרשעים במזמור קי“ט בשם “עוזבי ברית קדש” (דניאל יא, ל) “מרשיעי ברית” (לב). והשנית, הנה לא מצאנו בכל מזמור קי”ט לכל היותר, כי אם פחד סכנת נפשות, אך למעשה הרג ודמים ואף לענויים קשים, אין זכר בכל המזמור ההוא, ובימי אנטיוכוס הלא נקנסה מיתה אכזריה על כל מצוה קלה. ואלו נאמרו פסוקי תמניא אפי בימי אנטיוכוס, כי עתה היה להם ההרג על קדושת השם, לראש לכל שפך שיחם. והשלישית, כי בימי אנטיוכוס היתה מסירת הנפש על מעשה המצוה עקר, ובמזמור זה הננו רואים כי ראש כל מאוויהם ומשא נפשם, הוא למוד התורה. והרביעית, הנה כל תלונת פסוקי המזמור, רק על רשעי ישראל, ולא על הגוים ובימי אנטיוכוס אף כי הציקו גם הפושעים ההלניים מזרע ישראל לאחיהם שומרי תורתם מאד, בכל זאת היו לגבי היונים העריצים, רק כמשרתים וכלי מעשה, ומרגלים. ולוא היה דברי המזמור רק על ההלניים כי עתה לא מנע המתאונן גם מן היונים את חלקם. והחמישית, הלא בימי אנטיוכוס היה כל עקר הגזרה לעבוד עבודה זרה ממש, ולדבר הרע הזה, אשר יש בכחו לעורר יותר מכל דבר, אין אף רמז קל בכל פסוקי המזמור. סוף דבר מלבד אשר שגיאה גדולה היא, לחשוב את ימי היונים מימי אלכסנדר מוקדון והלאה לימי לדת נבואות ומזמורים, כאשר יתבאר עוד, לא ימצא אף סמן מובהק אחד במזמור זה לימי יונים, שאז כבר היו גם כתות שומרי תורה, גם מפירי תורה, נקובים בשמותיהם ומסוימים בכל דרכיהם.

על כן נראה הוא מאד, כי פסוקי המזמור הזה נאמרו בפי יראי ה' אשר נבדלו מטומאת גויי הארץ, ואשר למיום החלו השרים להשחית את דרכם, נזורו הנבדלים האלה אל תוכם, לנצור תורה ולחתום תעודה בתוך עדתם, למען תשתמר לימים טובים מימיהם בעצם כחה. המראה הזה יראה לנו בראשונה בימי מלאכי הנביא, אשר אחרי פרטו את מעשי הרשעים וכל עונותיהם ודעותיהם, בא לו אל יקירי העם, ויספר את דרכם לאמר “אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו” (מלאכ' ג, טז) “שלא לידבק במעשיהם הרעים” של רשעי הדור (רש"י). ויש להתבונן כי “נדבר” בבנין נפעל לא נזכר מלבד פעם אחת ביחזקאל (יחזקאל לג, ל) ובתמניא אפי פעם אחת (תהל' קיט, כג) ובמלאכי שתי פעמים (מלאכי ג, יג. טז) – ואין ספק כי כנגד דעות האון, שננו היראים איש לנפשו, ואיש לרעהו, בפתגמים נמרצים ושנונים, דעות נעלות וטהורות, אשר יהיו שגורים תמיד בקצורם על פיהם. ופסוקי תמניא אפי הם מעידים על עצמם, כי אין טובים וראוים מהם לפתגמים מזכירים תמיד לכל חבר את צביונו הנעלה, ואת תעודתו הקדושה. אך בימי השבי והבזה לפני בא נחמי', לעת אשר הכותים הצוררים שמו לב להכרית כל זכר למעשה עזרא, ואת לב הסגנים והשרים קנו לשית ידם עמהם, נוספה לעדת הנבדלים הכניסה אל תוכה גם מרת נפש, אשר הביעו אותה באמריהם השנונים, כי נפש הסגנים ההולכים בשרירות לבם, קצה גם היא בתורת עזרא ותלמידיו “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” אשר היתה למוקש לתאותם ולבצעם, על כן זממו להציק להם למען דכא את אוחם, אשר היתה למורת רוח להם.

המחלוקת הזאת נחלקו שתי כתי אנשים, אשר כמעט לא התיחדו עוד בשם נקוב ומפורש, על כן נקראו הנאמנים לתורתם בשמות כוללים: תמימי דרך הולכים בתורת ה' (תהל' קיט, א) נוצרי עדות (ב) שומרי פקודים (סג) יראים (ע“ד, ע”ט) יודעי עדות (שם) אוהבי שם ה' (קלב) אוהבי תורה (קמה). שמות כאלה ילדי הרגע והרגש ושאינם טבועים עוד במטבע קים, נקראו גם בפי מלאכי: “יראי ה' חושבי שמו” (מלאכ' ג, טז) “עובדי אלהים” (יח) וגם בפי עזרא: “חרד בדברי אלהי ישראל” (עזר' ט, ד) “והחרדים במצות אלהינו” (י, ג). וצוררי היראים האלה נקראו בפי עשוקיהם פעמים רבות בשם אשר קרא להם מלאכי: “זדים” (מלאכ' ג, טו. יט=תהל' קיט, ככא. נא. סט. עח. פה) וגם בשם אשר קרא להם מלאכי: “עושה רשעה” (מלאכ' ג, טו. יט) קראו להם: “רשעים” (תהל' קיט, נג. צח. קו. קנה) “רשעי ארץ” (קיט) ועל שֵם איבתם ותעלוליהם ליראי ה‘, כנו גם אותם בשמות ילידי הרגע “אויבים” (צט) “צרים” (קלט) “מרעים” (קטו) “חורפים” (מב) אך ככל אשר היו עוד שמות כתי בעלי המחלוקת רופפים, כן היו דרכיהם נִכָּרוֹת וּמְסֻמָנוֹת. דרך הנבדלים היתה “דרך אמונה” (ל) “דרך מצוה” (לב) "דרך חקי ה’" (לג) והליכות צורריהם “עולה” (ג) “בצע” (לו) “שוא” (לז) “שקר” (סט. קסג) ודרכם “דרך שקר” (ל) “ארח שקר” (קד. קכח) ומחשבותיהם “סעפים” (קיג), אשר שנאו הנבדלים ויתעבו, כי על כן הלא פרשו מתחלתם מגויי הארץ, ומן הדבקים בם ומדרכיהם הרעות, למען יוכלו לשמור את תורתם בטהרתה, על כן כלאו רגליהם מכל ארח רע, למען ישמרו את דבר ה' (קא), ועל כן היו לאגודת חברים: “חברים לכל אשר ירא את ה'” (סג). וקרוב הוא, כי למיום החלו הפוחזים לזנות אחרי הנשים הנכריות, הוסיפו עוד הנבדלים להתכנס אל תוכם, כי כן אנו שומעים אותם חורצים על נשואים כאלה את משפטם, כי ככל אשר יקרבו אל הזמה כן ירחקו מן התורה (קנ). לעומת כל חטאות הדור, נשאו הנבדלים את נפשם, להכין את דרכיהם לשמור את חוקי ה' ותורותיו (ה) לטהר את ידיהם מכל עשק עולה וללכת בדרכי ה' (ג), ולשום אותו לכל חלקם בחיים (יז) ולהיות תמימים בתורתו (עט). וישימו בראשיהם חכמים, אשר נקראו: “מלמדים” (צט) “וזקנים” (ק), למען ישמעו מפיהם תושבע“פ, אשר החלה להתפרסם מעט מעט מימי חגי וזכריה ומלאכי, ובימי עזרא התפרסמה כלה, ויתנו את עיניהם ולבם להעמיק להתבונן בתורה ובמצוה (ק. קד) ויהי כל איש אשר לא למד את דברי התורה, מפי זקן וחכם, כשוגג בכל דרכיו, כי בלי הדעת אותה, לא יוכל האדם לשמור משמרתה. ויהי לפתגם בפיהם “טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי” (סז) לאמר בטרם אלמד הנני שוגה בכל דרכי ועתה אחרי אשר באה תורהבלבי, יודע אני לנצור את אמרת ה'. כי כן נקרא גם בפי מלאכי הנביא איש הרוח הלומד תורה “עונה” (ב, יב) – ועיין שבת נה: ורש”י ורד"ק – ומעשה הלמוד נקרא גם במזמור זה בלשון “עניה” (תהל' קיט, קעב) גם “השכל” (צט. נחמי' ח, יג) נקרא מעשה למוד התורה בימים ההם.

והתורה הזאת לא נתנה קטורה באף השרים והעשירים, אשר “טפש כחלב לבם” (תהלים קיט, ע) ויהי לפני בא נחמיה אחרי ימי הבזה והשבי והסגנים, נטו ברפיונם או בשרירות לבם אל הכותים ועמי הארצות, ויהיו רק הנבדלים לבדם, אשר עמדו באמונתם ולא שבו לדבקה עוד בטומאת גויי הארץ, הצפוים אל כל חמת איבת הגוים ובעלי בריתם, אשר רמה זרועם בעת הרע ההיא. ומי יודע אם גם בימי השבי והבזה לא כלתה חמת הגוים בהם ביותר, בדעתם, כי הם בעלי ברית עזרא, האיש אשר סגר מפניהם את כל בית ישראל מבא. אך מתוך המזמור תשמע צעקת הנרדפים רק מפני נוגשיהם בני עמם, הסגנים והשרים, אשר רדפום (פ"ו, קסא). ראשית תאניתם היא על החרפה אשר יחרפום אחיהם השאננים מהם על יתרון בטחונם בה‘, ככל אשר חרפו הגוים את עם ישראל בכללו (כב. לט. מב), ואת החרפה הזאת שבעו מיד רשעי עמם “הזרים” אשר “הליצום עד מאד” (נא), אך אל הלעג התפל הזה נלוה גם העושק (קלד) אשר עשקום הזדים (קכב) ויכרו הזדים שוחות להם (פה) ויתנו פח להם (קי) ויטפלו עליהם שקר (סח) ויעותו את דרכיהם בעלילות אשר שמו להם ((עח). ויהי גורל הצדיקים האלה “צר ומצוק” (קמב) ענות ועוני (נ. עא. צב. קז. קנג), וקרוב הדבר, כי הציקו להם בעריהם, עד כי היו נודדים ממקומם, ויתגוררו כגרים בארץ מולדתם (יט), ויתעו כשה אובד (קעו) ויצר להם מאד מאד (כה. כח. פג). אך בכל זאת, אף כי גדלה הסכנה, ונפשם היתה בכפם תמיד (קט), בכל זאת לא ערבו הזדים את לבם לשלוח יד בנפשות התמימים, כי כן אנחנו שומעים את דבריהם “לי קוו רשעים לאבדני” (צה) “כמעט כלוני בארץ” (פז), ולעומת זה לא חדלו הנרדפים גם הם להוכיח את דרך צורריהם הזדים על פניהם, על עזבם את תורתם ויריבו עמם ויקראו להם בוגדים (קנח). ומכל המכאובים אשר נשאו מיד צורריהם, דאבה עינם לראות את משא נפשם הולך ובטל, כי בעצם הזמן המוכשר בימי עזרא, אשר היה "עת לעשות לה’". ולשום שארית עולם לתורה, והנה באו השרים “ויפרו תורה” (קכו), הדאגה הזאת לא נתנה דמי להם (נג. קלו. קלט).

סוף דבר: לדעתנו יהיה מזמור קיט, מחברת פתגמים שנונים ונמרצים, אשר יצאו מפי עדת “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” הם אבות הפרושים, לרומם ולקדש את תורת ה' ולחבב אותה איש איש גם על נפשו, גם על חביריו, ולחזק את ידיהם בימי הרעה, בימי השבי והבזה, אחרי כן עד בא נחמיה, לבלתי התרפות ביום צרה, ולבלתי הִכָּנַע אל הסגנים והשרים, הזדים אשר שתו ידם עם גויי הארצות, ולאמץ את לבם כי הדבק בתורת אלהיו בכל לבו לעולם לא יבוש (ו. מו. פ), ולהתחזק לבלתי הפסק אף רגע מלמוד התורה מפחד אויב או תקיף (כד. מו) כי הזדים המה יבושו (עח) ואחרית רשעים להכרית (כא. קיח. קיט. קנה) – “גָעַרְתָּ” “סָלִיתָ” “הִשְׁבַּתָּ” עתיד הם בתבנית עבר כמו “הבאת” (איכה א, כא) ועיין שם רש“י וראב”ע -, ולהוכיח כי ה' רבים רחמיו (תהל' קיט, קנו).

על דבר מזמור ע“ד ומזמור פ‘. עיין מוצא דבר: "השבי והבזה לפני בא נחמי’” ועל דבר מזמור פ“ה מזמור קמ”ז עיין בפרק “ראשית ימי כנסת הגדולה” בגוף הספר ובהערותיו. אך פה יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי מזמור קמ“ז, הפותח בהללויה וחותם בהללויה, היה הלל מעקרו על גמר בנין החומה ואפשר לקרוא אותו: הלל של בנין ירושלם, הלל של ציון, כדבר שנאמר “שבחי ירושלם את ה' הללי אלהיך ציון” (תהלים קמז, יב) ועל פרטי מזמור עיין בגוף הספר. אולם זאת יש להתבונן בשום לב, כי רבותינו קראו למזמור זה “הלל” ואלה דבריהם על פסוק ב' שבמזמור זה: “בונה ירושלם ה': כשם שהקב”ה מלך בהלל וזמירות כך ירושלם אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות וכן אתה מוצא בבנין האחרון וכו' שנאמר: ויסדו הבונים את היכל וגו' ויענו בהלל והודות וגו' לכך נאמר, כי טוב זמרה וגו‘, בונה ירושלם וגו’” (מדרש תהלים קמז).

הלל זה עקרו הוא הלל של גאולה דוגמת הלל המצרי, אך יש בו גם מעין שבח על ברכת השובע כי גם “ירידת גשמים כלולה בו” דוגמת הלל הגדול. ועיין היטב שני פסוקים אלה המכסה שמים “בעבים” (תהלים קמז, ח) “נותן לבהמה לחמה” (ט) ופסקת “חלב חטים ישביעך” (יד) “ישב רוחו יזלו מים” (יח).

המזמור הזה הוא לדעתנו האחרון לכל מזמורי תהלים. והאומרים לאחר קצת מזמורים, עד ימי החשמונאים, או אפילו עד ימי אלכסנדר מוקדון, לא הכירו היטב את חליפות הזמנים. בימי בא היונים על אדמת ישראל, קם לרוח ישראל איש ריב חדש, הלא הוא עם בני יון. ועל פיהו היה לישראל לחדש את כלי מלחמתו. כנגד השגיון השובב, והרגש הטמא והמקולקל של עמי הקדם, ערכו אנשי האלהים בישראל את ההגיון הנעלה הטהור והמטוהר הנאצל מן התורה, ואת הרגש הקדוש והמזוקק. אך למיום צאת לקראת ישראל במערכה גוי אשר למוד מיוחד ושטת חיים קבועה, היו כלי הנשק, אשר בידו, היה גם לישראל להכון לקראתו בלמוד מיוחד ובשטת חיים מֻכֶּוֶנת. מני אז החלה תורת ישראל להביע את רוחה בלמוד ובמעשה. ואת הדבר הזה העמיקו רבותינו להתבונן בטעמם הנאה, ובדעתם החריפה, כי ימי אלכסנדר חצו גם את דברי ימי הרוח לישראל לשני חצאים. ואלה דבריהם הנכונים: “מלך גבור הוא אלכסנדר מוקדון עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקדש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנאמר וכו'” (סדר עולם ל'). ומלבד שהם דברי רבותינו הנאמנים יבחן את אמתות דעתם זאת כל איש, אשר חננו ה' מאיר עינים להכיר את ההיסתוריא במלא גדלה ולהבדיל בה בין פרק לפרק, ובין תקופה לתקופה, והמתבונן כי מעשה אלכסנדר מוקדון שנה את פני תרבות העמים מן הקצה אל הקצה וכנגד השנוי הזה היה גם לרוח ישראל לשנות את תכסיסי מלחמתה.

הערה נוספת לענין מראי המקומות

לתוספת בירור, ולהציל את הקורא מן הערבוב, נהגנו בחלק זה ובחלקים הבאים אחריו, בכל מקום ששתי פרשיות מספר אחד, ופסוקיהן, נפרטות תכף אשה לרעותה, להפסיק בין האות המורה על הפסוק האחרון של הפרשה הראשונה, ובין האות המורה על עצם הפרשה השניה, בנקודה וטפחא לה מלמטה כזה; כגון (נחמי' ב‘, ד’, י‘; ט’, י“ג. כ”ב. ל“ה; י”א, כ') יהיה פירושו: ספר נחמי' פרשה שניה פסוק רביעי ופסוק עשירי, ופרשה תשיעית פסוק שלשה עשר ופסוק העשרים ושנים ופסוק השלשים וחמשה, ופרשה האחת עשרה פסוק העשרים. סוף דבר אחרי סמן של נקודה וטפחא מלמטה לה תבוא תמיד האות המורה על הפרשה לא על הפסוק או אות המורה על הפרק לא על המשנה (ולמען דעת הוראת הסמנים האחרים עיין ח"א צד 6).

כרך שני: מוצא דבר / זאב יעבץ

סדר התוספות:

א. מלחמת דוד באדום

ב. כיוון שמות גיבורי דוד

ג. התור הראשון לספרי הנביאים

(ד. נבואת אחיהו והבאים אחריו) ¹

ה. סדר מלחמות יהושפט

ו. קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן

ז. עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם

ח. המעונים

ט. ימי אחז

י. מפלת סנחריב

יא. הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב

יב. נביאים שנתנבאו בפרק אחד

יג. בירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

א: מלחמת דוד באדום

לדברי המלחמה הזאת יש במקרא ארבעה מקורים הלא הם: א) ש“ב ח', י”ג–י“ד. ב) דהי”א י“ח, י”ב–י“ג. ג) מ”א י“א, י”ד–י“ח. ד) תהלים ס‘, ב’. והנה בספר שמואל נקראה המלחמה על שם דוד ובס' דה”י על שם אבישי ובס' מלכים ותהלים על שם יואב. שוים דברי ס' שמואל ודה“י בשלשה דברים: במקום המלחמה גיא המלח, במספר החללים י”ח אלף ובדבר הנציבים. שוה להם הפסוק השני שבפרשה ס' בתהלים בדבר אחד במקום המלחמה גיא מלח, ושונה ממנו בפרשת מספר החללים י"ב אלף. שוים דברי ס' מלכים לפסוק זה שבתהלים בשם שר הצבא יואב, ומוסיף על שלשתם עוד שלשה דברים: דבר קבורת החללים, השתתפות כל ישראל במלחמה וכריתות כל זכר באדום.

והנה כל הפשטנים התבוננו בפסוק שבשמואל (ש“ב ח', י”ג) כי מקרא קצר הוא, כי העקר חסר ממנו הלא הוא שם אדום, וכי לגוף המאורע אין ללמוד ממנו; כי אמנם יש בשמואל מקראות חסרים כגון פסוק ש“ב ה‘, ח’ שעליו אומר רש”י ז“ל שזה אחד “מן המקראות… שרמזו ולא פירשו”, וכי המקרא הזה הסתום במקומו מתפרש במקום אחר (רש“י בראשית ד', ט”ז, עיין שם) וגם פסוק שאנו עסוקים בו מתפרש במקום אחר בדהי”א (י“ח י”ב) כי שם כתוב אבישי בן צרויה הכה את אדום בגיא המלח, ומליצת ו“אבישי… הכה” המתחלת בו“ו החבור, אחרי מלחמת דוד, נותנת מקום לפרש את הכתוב לאמר: כי בעת הכות דוד את ארם הכה אבישי את אדום. אך במלחמת יואב אי אפשר לאמר כן, כי שם כתוב “בהצותו את ארם וישב ויך את אדום”. ובכן היתה מלחמת יואב אחרי מלחמת ארם. ואין לאמר כי מלחמה אחת נלחמו יואב ואבישי באדום, כי במקום יואב היה תמיד אבישי כנר לגבי אבוקה, ומעולם לא תקרא מלחמה על שם אבישי בהיות יואב אחיו במערכה, ולפי זה יש לישב גם את שנוי מספר החללים הנפרטים במלחמת אבישי ויואב, כי שתי מלחמות היו. ועל מלחמת יואב שהיתה אחרי הכות בני ישראל את ארם נאמרה הפסקה המקוטעת “ויעש דוד שם בשובו מהכות את ארם” (ש“ב ח', י”ג) כי אחרי אשר כלה דוד את מעשיו בארם, היה גם הוא במלחמת אדום (מ“א יא”, ט"ו) וגם כל צבאות ישראל היו שם (ט"ז) עם יואב ששה חדשים אחרי אשר כלו מעשיהם בארם. ואת הדבר הזה, כי שתי מלחמות היו לדוד בארם ביד שני שרי צבאותיו, הרגישו כל המפרשים, השונים פה איש מרעהו בכלכלת המאורעות איש על פי דרכו: רש”י, רד"ק, בן מלך בשם ר' יואל בן שועב המובא בביאור (ש“ב ח', י”ג) וגראץ אשר סרס את סדר המאורעות מאין צרך השכיל להחליט גם הוא, כי שתי מלחמות היו באדם (גד"י 256 I הערה 2).

אחרי אשר עלתה בידינו לחלק את הפסוקים השונים לפי סדר מתישב על המקראות, יש לנו לשאול לסבת המלחמה: מה ראה ככה המלך החסיד השומר את תורת משה בכל לבו להתגרות מלחמה בעם אשר כתוב בו: “לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא” (דברים כ"ג, ח',) ואשר הזהיר מרע“ה אזהרה גדולה להשמר מאד לבלתי הצר להם במאומה (ב‘, ג’–ד’); ועל הדבר הזה יש מסורה עתיקה בספרותנו שיש בה עקר היסתורי ואלה דבריה: “כשהלך יואב להלחם עם ארם עמדו עליו בני אדום אמרו לו “הלא כך אמר הכתוב: אל תתגרו בם” השיבם יואב “לא כך אמר הכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם? הניחו אותנו לעבור ולא רצו אמר יואב וכו' וכו'” (תנחומא דברים). – ואנחנו העתקנו אותו מתוך הנוסח השמור בפי הרד”ק ששם הוא מחֻוָר יותר, מן האגדה הזאת עולה לנו, כי האדומים התאנו ליואב, כי אומר הוא לעשות להם רעה ולהתגרות בהם מלחמה, והוא בתם לבבו השיב להם, כי חלילה לבני ישראל להתגרות מלחמה באחיהם אשר עליהם הזהירה התורה: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו… ונשמרתם מאד, ועתה הנה אחיכם אנחנו תנו לנו לעבור, ולא שמעו להם בני אדום וישיבו פניהם ריקם, זהו פירוש האגדה הזאת, ואף כי אין להחזיק, כי עברו בני ישראל, אשר פניהם היו לארם אשר בצפון, את ארץ אדום אשר בדרום, הלא יצא לנו מזה, כי עמוד עמדו בני אדום לשטן לבני ישראל, וגם ר' יואל בן שועב מרגיש, כי “כאשר נלחם דוד בארם פשעה בו אדום” (ביאור ש“ב ח', י”ג), ואף כי מלת “פשעה” אינה מכונת, כי לא היתה משועבדת עוד בעת ההיא לישראל הנה דעתו לאמר, כי נצבה לו כצר, כי ראשית דברי האגדה המובאים בזה, עתיקה היא וכל עין בוחנת תכיר, כי דבריה דברי קבלה הם. ובכן יתבאר מאליו, כי ירא דוד פן יעמדו לו לשטן ולמוקש, ויצג מן העם אשר אות ויתן ביד אבישי, וכאשר הוסיפו להצר לישראל נלחם אבישי באדם ויך מהם שמונה עשר אלף איש, בעצם הזמן אשר נלחם יואב בארם כאשר הבחין הרד”ק: “נראה כי מלחמת אדום היתה כשהיתה מלחמת ארם”. (רד“ק ש”ב ח', י"ג), ואין ספק כי אחרי אשר כבש את אדום וישם בה נציבים, מהר גם הוא עם חילו לארם להושיע את דוד ואת יואב. ועתה הנה יפלא בעינינו אם נצח אבישי את אדום וישם בה נציבים, למה זה עלה יואב עוד הפעם על הארץ ההיא לשחתה? והלא בעת ההיא כבר עבדי דוד היו שמה? – החדה הזאת נפתרה בתשובת שאלה אחרת: בספר מלכים כתוב, כי עלה יואב שר הצבא לקבר את החללים (מ“א י”א, ט"ו) ועתה מי המה החללים האלה? הנה רש“י ורבנו ישעי' אומרים, כי המה החללים אשר הכו ישראל, ושיחה זו נאה היא ולשם מוסר נאמרה, כי נאה לנוצח להכניס לקבורה גם את אויביו, אך לפי הפשט אין רגלים לה, כי קבורה כזאת הלא היתה יכולה להמסר ביד הנציבים, אשר בידם משטר הארץ ומה לשר צבא מלחמה בבית הקברות? ואם נשאו לבו להתנדב לגמול חסר גם עם המתים מה יפלא בעינינו לראות, כי בשעה שהוא עושה מצוה קלה זו למתים, הוא עושה כלה בחיים, והמעט ממנו כי הוא מכה בהם י”ב אלף איש, יושב הוא ו בכל ישראל ששה חדשים ומכרית כל זכר באדום? גמילות חסד של אמת מצד זה והרג ואבדן מצד זה! אלא על כרחנו אנו אומרים, כי הקבורה והמלחמה לא היו שני הפכים, כי אם אב ותולדה, הקבורה הזאת גרמה למלחמה והמלחמה היתה מלחמת נקמת החללים הנקברים. והקבורה הזאת לא היתה יכולה להמסר לנציבים כי הנציבים הם המה היו החללים, כי אחרי צאת אבישי וגדודיו לעזור את ישראל הנלחמים על ארם, נפלו האדומים בטח על הנציבים ועל מעט אנשי המצב אשר הציג שם מבני ישראל, ויהרגום באכזריות חמה, – כדעת גראץ הנכונה בהערתו המובאה לעיל – וגם קבורה לא נתנו להם, על כן לא סר דוד ויואב וכל ישראל אל ביתם בשובם מהכות את אויביהם, וימהרו אל אדום ויקברו בראשונה את אחיהם החללים ואחרי כן נקמו מהורגיהם את נקמת אחיהם חללי ידם וישב להם יואב כגמולם. ובכן לא ישראל היו המתגרים באדום במלחמה הראשונה, כי אם בני אדום, ואחרי אשר הכניע אבישי אותם לא אמרו ישראל לעשות להם עוד רעה, כי אם לשום אותם למשמעתם, ויקומו האדומים ויהרגו את הנציבים אשר ישבו עמם לבטח, על כן לקחו ישראל את נקמתם הגדולה מאדום ויהרגו כל זכר יוצא צבא באדום, כי לא כל זכר ממש הכריתו מאדום, כי אלו היה כן מאין נולדה האומה האדומית שבימי יהושפט הדור החמישי לדוד היתה אומה שלמה ומרובה באוכלוסין? (מ"ב ג‘, ט’).

את הרושם אשר עשתה הריגת הנציבים בידי אדומים בלב העם, אשר נשארו בארץ ישראל בהיות דוד וכל צבאו בארם ואת סדר מלחמת יואב, ישוה לנו “מכתם לדוד” אשר הושר על מלחמת יואב באדום (תהלים ס'), תשועת אבישי לא נחשבה בעיני העם לתשועה, אחרי אשר נגפו אחרי כן הנציבים. ואולי היה בעיניהם כן, יען לא היו הולכים בקרב ההוא פני דוד, אשר יצא לו שם בישראל מנעוריו, כי ה' שומרו על יד ימינו במלחמה (ש“א י”ח, ה‘, י“ב. י”ד. כ"ח ל’.) וגם הארון אשר נראהו אחרי כן במלחמה עם יואב (ש“ב י”א, י"א) היה גם בפעם ההיא עם יואב, ששם היה רוב הקהל ולא עם אבישי באדום. על כן קראו על המלחמה “הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. ויהי המעט מהם, כי מרה נפשם על אחיהם המומתים בארץ אדום ויהגו אימה ויראו את האויב האדומי כאלו כבר פרץ גם בשערי ארץ ישראל להרעישה ולהראות את עמה קשה ולהשקותו יין תרעלה, כי בהיות הארון ודוד במערכה מחוץ לארצם, חשבו את ארצם כאלו ה' עזבה. את הרגש המר והקודר הזה הביע המשורר בשלשת הפסוקים הראשונים למזמורו (תהלים ס‘, ג’–ה’). אחרי כן החל לספר את התשועה, אשר עשה דוד בלכתו הוא להכניע את אדום במלחמה מלחמת יואב (ש“ב ח', י”ג. מ“א י”א, ט"ו), בראשונה יְפַיֵט המשורר בדרך כלל את המאמר המסופר בדרך כלל “ויעש דוד שם” (ש"ב שם) במליצת: "נתת ליראך נס " וכל עין תראה, כי “העשיה והנתינה”, “דוד והיראה”, “השם והנס” אחדים הם, והשם הזה או הנס הזה הוא “מפני קשט סלה”. כי דוד הראה גבורתו ומדת דינו לא לשם כבוש גס, כי אם מפני המשפט, כי הוא לא התגרה באדומים, כי אם הם התגרו בו ויכו את אנשיו, אחרי אשר כבר הרפו מהם וישבו לבטח עמם, ואחרי כן החל המשורר לספר את תחלת סדר המלחמה: דוד בשמעו את התלאה אשר מצאה את אנשיו באדום ואת הרעה הנשקפה לבני יהודה מבני אדום שכניהם, שאל במשפט האורים ויקרא: “למען יחלצון ידידיך” בני ישראל מבני אדום, אשר הרימו ראש. “הושיעה ימינך” תושיעני ימינך. “וענני” ביד כהניך הקדושים תהיה מענה אלהים. ויענהו ה‘, כאשר עם לבבו, ויקרא ברוב שמחתו: “אלהים דבר בקדשו” – כי יחזקני על אויבי על כן – “אעלוזה”, "אחלקה שכם " – כי ה’ אמר לי כי אחלק את אדמת אדום בחבל. ועתה יפרוט את מסעו – “ועמק סכות אמדד” – את העמק אשר מעבר לירדן, אשר שם עיר סכות (יהושע י“ג, כ”ז) אמדד בשעלי (ישעיה מ', י"ב) לאמר אעבור (כי לפי המתקבל על הדעת, הלך דוד אל ארם מעבר לירדן מזרחה, כי לוא אמר ללכת שמה דרך ארץ כנען, אשר מעבר הירדן ימה, כי עתה היה על כרחו עבר את ארץ צר וצידון, ואין להחזיק את זאת כי החריד דוד בחילו את חירם מלך הארץ אוהבו וידידו). “לי גלעד ולי מנשה” – כל יושבי עבר הירדן בני ועמי הם ומי יתיצב לי שם לשטן על דרכי. “ואפרים מעז ראשי יהודי מחקקי” כל ראשי שבטי ישראל נאמנים לי, ואם כן מי אירא? הלא – “מואב סיר רחצי” – כי כבר הכנעתיו. (ש"ב ח‘, ב’) “על אדום אשליך נעלי” – אשימהו למס עובד – “עלי פלשת התרועעי” – אולי תתני עלי אַת בקול קרא דוד בלעג. ועתה הוא נושא את לבו אל ה' לאמר: “מי יובילני עיר מצור”? – אל העיר הבצורה, אשר יהיה לי לצור עליה. “מי נחני עד אדום? הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו” כן יאמרו נמהרי לב. אך אני בוטח ואומר – “הבה לנו עזרת מצר” לאמר, תן לנו אתה עזרתך, כי – “שוא תשועת אדם” אני אין דעתי כדעת קטני האמנה כי בלב שלם אני בוטח “כי באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו”. ובכן יעלה בידינו מן המזמור הזה, כי תלה העם את אחרית הרעה של נצחון אבישי על בלי היות הארון במלחמה, וכי פחדם היה גדול פּן יפרצו בני אדום אל גבולם, וכי שאל דוד באורים ותומים, ומענה אלהים היה כאשר עם לבבו, ומסעו לאדום היה דרך העמק, אשר ממערב לערי גלעד ומלחמתו היתה מלחמת מצור.

וגראץ האומר, כי אין לשית לב למזמור זה, כי לא לדוד הוא, הוא לא שת לבו ודבריו מלתא בלא טעמא הם.

בפסוק ש“ב ח', י”ד נראה, כי כפל את דבריו, ובאמת יתבונן כל מעמיק, כי בין “וישם דוד נציבים” ובין “בכל אדום שם נציבים” חסרו דברים. ולדעתנו נמשכה הפסקה הראשונה אל שלפניה, אל מעשה שמונה עשר האלף, שהוא מעשה אבישי. ואחרי כן חסר פה מעשה מלחמת יואב ונקמתו ולא נותר ממנה, כי אם אחרית המלחמה, כי גם הוא שם נציבים, אך שימת הנציבים של יואב, היתה ביתר תוקף משל אבישי, כי פה נוסף “בכל”.

והדד האדומי, אשר ברח בימי מלחמת יואב מצרימה, אמנם היה לשטן לשלמה (מ“א י”א, י"ד) אך מלוכה לא עשה באדום – כי אם שת ידו עם רזון צוררו (כ"ג), כאשר נרמז מעט מפסוק המקוטע (שם כ"ה) כי עוד יאָמר בימי יהושפט: “ומלך אין באדום” (כ“ב, מ”ח) רק אז היה לנציב מעין כבוד מלך בימים ההם, כאמור “נצב מלך” (שם) ומלך אדום הנאמר בימי מלחמת מואב (מ"ב ג‘, ט’) אינו אלא נצב, כי עד ימי יורם בן יהושפט היתה אדום ביד מלכי יהודה, ואז המליכו עליהם מלך גמור (ח‘, כ’), ובכן היה כבוש זה קים בתקפו קרוב למלוכת שבעת מלכי יהודה.

_____

ב: כִּוֻן שמות גבורי דוד בש“ב ובדה”יא

מספר סידורי	דהי“א י”א	ש“ב כ”ג
1	יושב בשבת תחכמוני.. עדינו תעצני (ח')	ישבעם בן חכמוני (י"א)
2	אלעזר בן דודו בן אַחחי (ט')	אלעזר בן דודו האחוחי (י"ב )
3	שמה בן אגא הררי (י"א)	-
4	ואבישי (י"ח)	ואבשי (כ')
5	בניהו בן יהוידע (כ')	בניה בן יהוידע (כ"ב)
6	עשהאל אחי יואב (כ"ד)	עשהאל אחי יואב (כ"ו)
7	אלחנן בן דודו בית לחם (שם)	אלחנן בן דודו מבית לחם (שם)
8	שמה החרודי (כ"ה)	שמות ההרורי (כ"ו)
9	אליקא החרודי (שם)	-
10	חלץ הפלטי (כ"ו)	חלץ הפלוני (כ"ז)
11	עירא בן עקש התקעי (שם)	עירא בן עקש התקועי (כ"ח)
12	אביעזר הענתותי (כ"ז)	אביעזר הענתותי (שם)
13	מבוני החושתי (שם)	סבכי החושתי (כ"ט)
14	צלמון האחוחי (כ"ח)	עילי האחוחי (שם)
15	מהרי הנטופתי (שם)	מהרי הנטופתי (ל')
16	חלב בן בענה הנטופתי (כ"ט)	חלד בן בענה הנטופתי (שם)
17	אתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (שם)	איתי בן ריבי מגבעת בני בנימן (ל"א)
18	בניהו פרעתוני (ל')	בניה הפרעתוני (שם)
19	הדי מנחלי געש (שם)	חורי מנחלי געש (ל"ב)
20	אבי-עלבון הערבתי (ל"א)	אביאל הערבתי (שם)
21	עזמות הברחומי (שם)	עזמות הבחרומי (ל"ג)
22	אליהבא השעלבוני (ל"ב)	אליהבא השעלבוני (שם)
23	בני ישן.. (שם)	בני השם הגזוני (ל"ד)
24	יהונתן (ל"ב) שמה ההררי (ל"ג)	יונתן בן שגי ההררי 2 (שם)
25	אחיאם בן שרר האררי (שם)	אחיאם בן שכר ההררי (ל"ה)
26	אליפלט בן אהסבי בן המעכתי (ל"ד)	אליפל בן אור (שם)
27	-	חפר המכרתי (ל"ו)
28	אליעם בן אחיתפל הגלני (שם)	אחיה הפלוני (שם)
29	חצרי הכרמלי (ל"ה)	חצרו הכרמלי (ל"ז)
30	פערי הארבי (שם)	נערי בן אזבי (שם)
31	יגאל בן נתן מצובה (ל"ז)	יואל אחי נתן (ל"ח)
32	בני הגדי (שם)	מבחר בן הגדי (שם)
33	צלק העמוני (ל"ז)	צלק העמוני (ל"ט)
34	נחרי הבארותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם)	נחרי הברותי נושא כלי יואב בן צרויה (שם)
35	עירא היתרי (ל"ח)	עירא היתרי (מ')
36	גרב היתרי (ל"ח)	גרב היתרי (מ')
37	אוריה החתי (ל"ט)	אוריה החתי (מ"א)

הספר הזה מסתיים בספר שמואל בחתום זה “כל שלשים ושבעה” (ש“ב כ”ג, ל"ט) ואפשר, כי מספר זה נחתם בימי דוד הראשונים ואחרי כן נוספו על זקני הגבורים עוד ששה עשר אחרים צעירים מהם הרשומים בדהי"א שם (מ“א–מ”ז).

_____

ג: התור הראשון לספרות הנביאים

התור הזה קופל כארבע מאות שנה. ראשיתו היא כניסת ישראל לארץ ואחריתו היא מות דוד, הסופר הראשון לתור זה, הוא יהושע, והאחרונים הם שמואל נתן וגד. אך גם מיד סופרים אשר קמו ביניהם נמסרו לנו מעשי ידי סופרים, הלא המה שירת דבורה חמש פרשיות אחרונות לס' שופטים ושירת חנה כאשר יתבאר בזה.

I

ספר יהושע

בברייתא עתיקה שנינו “יהושע כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) ובגמרא: “והכתיב וימת יהושע? דאסקיה אלעזר, והכתיב ואלעזר בן אהרן מת? דאסקיה פינחס” (ט"ו.). מדברי הברייתא אנו שומעים, כי יהושע היה הכותב את ספרו, ומדברי הגמרא אנו מוסיפים לשמוע, כי רק את עקר הספר כתב יהושע אבל יש בו תוספות מיד גדולי האומה שלאחריו.

אך בראשונה נבאר את דבר מתכונת עקר הספר אל יהושע בעצמו; מפי קדמונינו שמענו: “א”ר שמעון בן יוחאי ס' משנה תורה היה סגנון ליהושע" (ב“ר ו'; ילקוט בראשית רמ”ז י"א) ולדעתנו אין מאמר זה אלא פירוש גמור למקרא המלא האומר: “ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורה אלהים” (יהושע כ“ד, כ”ו). על כל פירושי מקרא זה, הוציא רד“ק משפט לאמר: ולא נראה לפי הפשט לא זה ולא זה והאמת כתרגום יונתן” (רד“ק שם, כ”ה) ואלה דברי המתרגם “וכתב משה ית פתגמיא האלן ואצנעינון בספר אורייתא דה'” (תרגום שם) ודון יצחק אברבנאל ז"ל פירש: “שיהושע כתב ספרו… כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלהים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ס' יהושע ויהי ב' בספר משמש בלשון עם”. (אברבנאל שם).

לפי דברי התנא והמתרגם והמפרש, זקוקים שני הספרים האלה, ס' התורה וס' יהושע בזִקה גדולה ומהודקת החוזרת ונראת גם מתוך דברי חכמי ישראל (נדרים כ"ב:) גם מתוך דברי ימי הכותים, שאין להם כ"א שני ספרם אלה בלבד, תורת משה וספר שהם קוראים לו יהושע, ושזו עדות גמורה, כי גם בימי חזקיהו נחשב ס' יהושע כעין תשלום לס' התורה. ואם נתבונן מעט, נכיר, כי בכמה פנים יראה באמת ס' יהושע כתוספת לחמשה חומשי תורה, ומלבד אשר ראש ס' יהושע נעוץ בסוף משנה תורה, הנה כמעט רוח אחד שרויה על ספר זה ועל תורת משה כלה, כאשר יתבאר במערכה הזאת.

מספר סידורי	יהושע	משנה תורה
1	כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה (א‘, ג’). מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת… ועד הים הגדול… יהיה גבולכם (ד')	כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י“א, כ”ד)
2	לא יתיצב איש לפניך…	לא יתיצב איש בפניכם…(כ"ה)
3	חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (כ"ג)	חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם ( ד ברים ל"א, ז). חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם (ו')
4	אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך (ה')	וה'… יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך (ח')
5	אל תערץ ואל תחת, כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך (ט')	וה' הוא ההולך לפניך… לא תירא ולא תחת (שם)
6	ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך (י"ו)	וישמעו אליו בני ישראל (ל"ד, ט')

מלבד הפסוקים האלה, אשר הם כבריח המבריח את שני הספרים יחד ואשר על זה יכון עקר מאמר רשב"י, כי ספר “משנה תורה נעשה סגנון ליהושע”, יראו ביהושע שתופים בדעות ובמבטאים ובעשיות, גם בכל חומשי תורה, אשר לא נראו כן בשאר ספרי הנביאים והכתובים.

מספר סידורי	יהושע	משנה תורה
1	ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (ב', י"א)	ה' הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד', ל"ט)
2	למען תהיה זאת אות בקרבכם (ד‘, ו’)	ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר י"ז, ג', ועוד ועוד)
3	כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם (שם). ואמרתם להם.. _(ז'). אשר ישאלון בניכם מחר וגו' (כ"א). והודעתם את בניכם לאמר (כ"ב)	כי ישאלך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו' (שמות י“ג, י”ד). כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' (דברים ו‘, כ’). ואמרת לבנך (כ"א)
4	של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד קדש הוא (ה', ט"ו)	של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג‘, ה’)
5	למה העברת העביר את העם וגו' לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו (ז‘, ז’)	מה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג.. ולכלותם (שמות ל“ב, י”ב). ושמעו מצרים ואמרו.. מבלתי יכולת להביא את העם.. וישחטם במדבר (במדבר י“ד, ט”ז)
6	נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר (ה' ל"ה)	הקהל את העם והאנשים והנשים והטף וגרך (דברים ל“א, י”ב)
7	המקום אשר יבחר (ט', כ"ז)	המקום אשר יבחר.. (דברים י"ב, ה'. עוד ועוד)
8	ה' נלחם לישראל (י', י"ד). ה' אלהי ישראל נלחם לישראל (מ"ב)	ה' נלחם להם (שמות י“ד, כ”ה)
9	לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (כ"א)	ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש וגו' (שמות י"א, ז')
10	וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (ח', ל"ג). לכל ישראל לזקניו ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ג, ה'). לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו (כ"ד, א')	ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם (דברים ה‘, כ’). ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כ"ט, א'). הקהיל כל זקני שבטיכם ושוטריכם (ל“א, כ”ח)

המקראות האלה שבתורה ושביהושע הדומים גם ברח, אשר תחיה את שניהם בפנים אחדים ובמדה אחת, והמכוונים כמעט בכל פרקיהם ופרטיהם, גם במראיהם החיצון, יעידו לנו עדות מוכרעת מתוכה, כי ספר זה נכתב בימי יהושע, התלמיד המובהק למשה רבנו ע"ה, אשר סמך ידו ויתן מהודו עליו, ובשום פנים לא יכונו דברי אברבנאל האומר בהקדמתו לאחר את הספר כלו עד שמואל הנביא, וכל ראיותיו אשר הביא שמה לענין אחור עקר הספר קלושות הנה. ואמתת הדבר כך הוא: יהושע כתב את קר ספרו הוא ולא אחר, אך אמת הדבר, כי נוספו בו גם אחרי כן דברים מידי סופרי הקדש, שקמו אחריו כאשר דבר אברבנאל. אך הדברים הנוספים מעט מזער הם.

שבע פעמים כתוב ביהושע בצד המאורעות “עד היום הזה”, ומליצה זו שדרכה להאמר ולהכתב אחרי עבור ימים רבים מזמן המאורע האמור או הכתוב, נתנה לאל יד המבקרים החדשים לאחר את חבור הספר כלו, עד כי יש אשר קבעו זמנו באחרית ימי הבית הראשון. אך אם נבקר היטב את הכתובים, נראה כי עקר הספר כבר היה קים בימי יהושע כלו, והתוספות הקטנות אשר חלו בו ושהן בלי ספק מן הדברים הצעירים בכל דברי הספר, מקצתן בנות זמנו או אולי מעשה ידיו היו ומקצתן נוספו בימי השופטים לא אחרי כן, כי מאמר “עד היום הזה” לא דבר עקר בספר הוא. יעיד פסוק כ"ז שבפרשה ט'. עקר פסוק זה נכתב עוד בימים הראשונים שבראשונים לימי הכבוש בטרם הוקבעה עוד שילה למקום המשכן ומקום העתיד לדבר זה נקרא עוד בשמו האלמוני “המקום אשר יבחר” ככל אשר נקרא בתורה, ובכל זאת כתוב שם “עד היום הזה”. הא למדת, כי הספר היה חתום ומסוים בזמן המוסיף ואין לדור מן אחור התוספות על אחור העקר כלל וכלל. ובכן עומד עקר הספר בחזקתו, כי ליהושע הוא, ואנו אין לנו כי אם לקבוע את סוף זמן תוספותיו.

והנה הכתוב האומר: "ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה " (יהושע ט"ז, י'.) אי אפשר לו להכתב אלא לפני ימי שלמה, כי בימי שלמה לכד פרעה “את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה: ויבן שלמה את גזר וגו'” (מ“א ט', ט”ז–י"ז). ואין ספק לכל איש נבון, כי אחרי אשר התעמר בשארית עמי כנען וישעבדם לעבדים (כ’–כ"א) אין מקום עוד למליצת “ולא הורישו וגו'” (יהושע שם) המורה במקומו על קוצר יד ישראל הרפה לגרשם כלה, כאשר תורה מליצה זו השנויה פעמים רבות להלן (שופטים א', כ“ז–ל”ג).

והכתוב אומר "ואת היבוסי תושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה " (יהושע ט“ו, ס”ג) זוקק את ישיבת היבוסי לקוצר יד בני יהודה להורישם, ובכן לא נאמרה ישיבה זאת על זו שבימי דוד, אשר רק ברוחו הנדיבה הטה אליהם חסד ככתוב בגף ספרנו, כי אם על ישיבה הראשונה שבימי השופטים, שקבלו עליהם בני יהודה מאונס ומרפיון יד, ודבר זה, לאמר, בלתי יכולת, אין לו מקום, כי אם עד לכוד דוד את ירושלם (ש"ב ה', ז) בשנה השמינית למלכו.

מליצות “עד היום הזה” הכתובות שתי פעמים במעשה עכן בגל אבניו ובשם מקומו (יהושע ז', כ"ו) ופעם אחת בישיבת “גשור ומעכת בקרב ישראל” (י“ג, י”ג) אין להם שום הכרע ובשבילן אין לנו לאחר אפילו כניסת התוספות ולהוציאן מחזקת קדמותן. לעומת זה נראה, כי פעם אחת נכתב " ע ד היום הזה" בימי יהושע עצמו, האחת "ואת רחב החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה ". (יהושע ו', כ"ה) מלת “ותשב” הנאמרת על נקבה יחידה על כרחנו על רחב עצמה חוזרת ובכן אי אפשר לה להכתב אחרי דורה, ודורה הלא דור יהושע הוא.

ובכן יש להחזיק, כי התוספות האחרונות שבאחרונות נכתב בידי שמואל וסיעתו, וכל המקראות, אשר אין להם מקום בימי יהושע, יש לנו לחשוב אותם למעשה דורות השופטים עד ימי שמואל, אך זמן חבור עקר הספר אינו זז ממקומו.

________

II

ספרי שמואל

1 ספר שופטים

שמואל כתב ספרו וספר שופטים וכו' (ב“ב י”ד:) “שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם” (רש"י).

ככל אשר נעץ יהושע, את ראש ספרו בסוף תורת משה, כן נעץ בעל ס' שופטים את ראש ספרו בסוף ספר יהושע ומלבד ששני הספרים האלה דומים בפרט זה, כי תחלת ס' יהושע, הוא: “ויהי אחרי מות משה” ותחלת ספר שופטים: “ויהי אחרי מות יהושע”, תראה עין המבחין כי משולבים שני הספרים האלה בפסוקים שלמים המשותפים לשניהם.

מספר סידורי	שופטים	יהושע
1	ויאמר כלב אשר יכה וגו' (א', י"ב.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ג) ויהי בבואה וגו' (י"ד.) ותאמר.. גֻלוֹת תחתית (ט"ו.)	ויאמר כלב אשר יכה (ט“ז, ט”ז.) וילכדה עתניאל וגו' (י"ז) ויהי בבואה (י"ח) ותאמר.. גֻלוֹת תחתיות (י"ט)
2	ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וגו' (שם כ"ט.)	ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וגו' (ט"ז, י'.)
3	וישלח יהושע את העם וילכו איש לנחלתו לרשת את הארץ (ב‘, ו’.)	וישלח יהושע את העם איש לנחלתו (כ“ד, כ”ח.)
4	ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל (שם ז'.)	ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשי ה' אשר עשה לישראל (שם ל"א.)
5	וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם ה'.)	ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאת ועשר שנים (שם כ"ט.)
6	ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש (שם ט'.)	ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש (שם ל'.)
7	ואלה הגוים אשר הניח (ג‘, א’). חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני מהר בעל חרמון עד לבא חמת (ג'.)	זאת הארץ הנשארת (י"ג, ב').. חמשת סרני פלשתים.. (ג').. לצידונים (ד) תחת הר חרמון עד לבוא חמת (ה')

אך בכל זאת אינו דומה ספר שופטים בקשורו כספר יהושע, ספר יהושע בקשורו לספר משנה תורה, כי יהושע ומשנה תורה נעוצים עקר בעקר, לא כן שופטים ויהושע שמרבית פסוקיהם המשותפים מן התוספות הן, כי בפרשיות גבולים יש תוספות רבות שהכניסו שם סופרי הקדש אחרי מות יהושע (עיין הקדמת אברבנאל). ועל שבעת הפסוקים האחרונים שבספר יהושע כבר העירו רבותינו, כי מאוחרים המה. אך גם לפרשה ראשונה לספר שופטים ולעשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה שניה ולשלשת הראשונים שבפרשה שלישית, אין סדר רצוף וחבורם רופף ואינם עקר עוד בעצם דברי ימי השופטים וכל עצמם אינם, כי אם קבוצת זכרונת בודדים, וקרוב הוא, כי התוספות מדברי שמואל וסיעתו הן, והם עשו אותם חתום לספר יהושע ופתיחה לספר שופטים. ופסוק כ"א והפסוקים האחרונים שבפרשה ראשונה, יעידו כי אחרי מות שמואל אי אפשר לקבוע זמן חלק זה.

וספר שופטים, כאשר הוא בידינו שלשה חלקים לו. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד פסוק ה' לפרשה ג'. החלק השני הוא משם עד פרשה י“ז, אל החלק הזה יחשב על פי סדרם הנאה גם שלשה עשר פסוקים האחרונים שבפרשה שניה. והחלק השלישי הוא מפרשה י”ז עד סוף הספר.

החלק השלישי קודם הוא בזמנו לחלקים הסדורים לפניו, כי בימי הכתבן נקראה עוד ירושלם “יבוס” (שופטים י“ט י'-י”א) משא“כ בחלקים הראשונים ששם נקראת העיר הזאת ירושלם (א‘. ז’. ח. כ"א). ועיין על קדמות המאורעות המסופרים בחלק זה “זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה” שבסוף ח”א מספרנו, והדבר ברור, כי שמואל כבר מצא את החלק השלישי הזה כתוב ומונח ולא הוסיף עליו דבר, כי אם תקון לשון במקום אחד “היא ירושלם” (י"ט, י') ומליצית “עד היום הזה” (י“ח, י”ב) ועל כן חבר אותו בעינו וכהויתו בתורת תוספת בסוף ספרו ספר שופטים.

אך עקר מעשה שמואל בספר שופטים הוא החלק השני שתחלתו הוא פסוק ה' או ז' לפרשה ג' וסופו ט“ז, ל”א. כל הפרשיות האלה, מלבד שירת דבורה אשר נמצאה ככתבה וכלשונה ומלבד פסקי הנבואות המקוטעות, כלן דברי שמואל וסיעתו הנה, ואין דבר אשר יכריענו לחשוב אף את “עד היום הזה” (ו‘, כ"ד. י’, ד. ט“ו, י”ט) לתוספות מאורחות, כי אפשר ואפשר להחליט גם אותן לבעל עקר הספר, כי האחרונה שבמליצות “עד היום הזה” בשמשון היא אמורה וגם מימי שמשון עד ימי שמואל הלא עברו כמה דורות.

2 ספר שמואל

בברייתא המובאה שנינו: “שמואל כתב ספרו וכו'” (ב“ב י”ד:) “והכתיב: ושמואל מת? דאסקי גד החוזה ונתן הנביא” (ט"ו). מכלל הדברים האלה אנו רואים, כי יד ספרי הקדש שאחרי שמואל ויד שמואל שוה בו, והתוספת שהוסיפו גד ונתן, מרובה היא על העקר, כי לכל היותר אין לשמואל עצמו, כי אם כ“ד פרשיות הראשונות שבש”א, כי פרשת כ“ה מתחלת “וימת שמואל” והשאר שהם שבע פרשיות האחרונות שבש”א, וכ“ד פרשיות של ש”ב לגד ולנתן הם. ודבר זה מתקבל מאד, כי באמת האריכו שני הנביאים האלה ימים עד תם כל המאורעות שבספר שמואל. את גד החוזה אנו מוצאים קים בסוף ימי דוד בקנותו את הר המוריה מיד ארונה היבוסי (ש“ב כ”ד, י"ט) ונתן הניא עוד זכה למשוח יחדו הוא וצדוק הכהן, את שלמה למלך (מ“א א', מ”ה) ואם בּלוּ הנביאים האלה את כל המאורעות הכתובים בספר שמואל, אין ראוים ומוכשרים מהם לכותבי דברי הימים האלה, כי גד היה המתענה עם המלך דוד בכל נדודיו מתחלת נסו מפני שאול (ש“א כ”ב, ה') ויהי לו לנביא מגיד דבר ה' עד סוף ימיו (ש“ב כ”ד, י"א), ונתן הנביא היה מורה ומוכיחהו ואיש סודו עד יום מותו. ומי כמוהם בקיאים בכל ימי דוד, שבהם לבדם עסק הכתוב מפ' כ“ה שבש”א והלאה. ולענין חלוקת הספר, גם אם נתפוש את המרובה, לא כתב שמואל יותר, כי אם עד ש“א כ”ה. כי שם כתב “וימת שמואל” אשר קרוב הוא, כי זה הוא סמן תחלת דברים לסופר הבא אחרי הסופר הקודם כמו ויהי אחרי מות משה“. (יהושע א' א') “ויהי אחרי מות יהושע”, (שופטים א', א,) כי מבלעדי זאת אין צרך לזכרון מיתה זו (שופטים א' א'). אך גם זאת יש לנו להתבונן, כי מיתת שמואל נזכרת עוד הפעם בספר זה (ש“א כ”א, ג') וגם שם אין צרך לענין הבא אחריו, לזכרון מיתה זו. ועל כן יש לנו להחזיק, כי גם שם זכרון מיתת שמואל אינו אלא תחלת ספר. ואם יש לנו שני ספרים בספר שמואל – מלבד דברי שמואל עצמו – אין לנו לתלותם, כי אם בשני סופרים אלה גד החוזה ונתן הנביא. ואם כן קרוב הוא מאד כי “וימת שמואל” עד “ושמואל מת” הוא לגד החוזה, כי כל אלה הם דברי ימי דוד בגלותו ושם הלא היה עמו גם גד (כ"ב, ה') ומן “ושמואל מת” עד תם כל הספר לנתן הנביא הוא, כי אותו מצאנו נזכר לראשונה בימי מלכות דוד וקרוב הוא, כי נהג גם הוא מנהג בעל ספר דה”י (דהי“א, י', י”א י“ג – י”ד) לפתוח את מלכות בית דוד בחטאת שאול שחטא בבעלת אוב.

מלבד פרשיות אלה אפשר הוא, כי שלשת הפרשיות הראשונות שבש"א כלן או מקצת פסוקים שבהן, כגון “והנער שמואל וגו'” (ש“א ב', כ”ו) “ויגדל שמואל וגו” (ג', י"ט) “וידע כל ישראל וגו'” (כ'.) לא היו מעשה ידי שמואל, ודבר זה ברור לנו כמעט, כי שלשת הנביאים כתבו איש איש את חלקו וכל אחת נפוצה לעצמה בין העם. מגלת שמואל היתה נקראת: “דברי שמואל הרואה”. (דהי“א כ”ט, כ"ט) ומגלת נתן היתה נקראת: “דברי נתן הנביא” (שם) ומגלת גד: “דברי גד החוזה” (שם) “שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים הכין ספר שמואל הקודם אליו, וקבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים, כפי מה שראה וזה אמרו: עד היום הזה. (ש“א ה‘, ה’. ו', י”ח. כ“ז, ו‘. ל’, כ”ה. ש“ב ו‘, ח’. י”ח) והוא היה מה שכתב: לפנים בישראל וגו', כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. (ש"א ט‘, ט’) ושאר הפסוקים אשר זכרנו שיורו אחור הזמן כלם היו מפעל המתקן המקבץ ע”ה. (הקדמת אברבנאל לנביאים ראשונים).

אך בכל היות עקר ספר שמואל א' ושופטים בני אב אחד, נפרדים הם איש לעצמו ואין שום שלוב נוהג בהם, תחת אשר ספר שופטים, שעקרו מעשי ידי שמואל משולב בפסוקים משותפים לס' יהושע, שעקרו מעשה ידי יהושע הקודם לו כשלש מאות שנה וספר יהושע משולב לחמשה חומשי תורה, שהוא כלו למשה רבנו ע"ה.

3 ספר רות

את האחרון לשלשת ספרי שמואל מנו רבותינו את ספר רות, ואלה דבריהם בברייתא ההיא: “שמואל כתב ספרו ושופטים ורות” (ב“ב י”ד:) ויען כי עתיק ספר זה וקודם בזמן הכתבו לדור דוד, על כן מנו אותו ראשון לסדר הכתובים ויאמרו: “סדרן של כתובים רות וספר תהלים וכו' וכו'” (שם) והפסוק הראשון שבספר זה ישתף אותו במליצת “ויהי בימי שפוט השופטים” בפירוש עם ספר שופטים, מלבד, כי דברי קדמונינו עומדים תמיד במלא חזקתם, הנה גם כל הרוח השרויה על ספר זה, היא היא הרוח הנסוכה על החלק התיכון שבספר שופטים ועל ספר ש"א, ואם כן מסתבר הוא מאד, כי הוא עצם מעשה ידי שמואל וסיעתו וכמעט אין צרך עוד לראיות אחרות אך בכל זאת הננו לערוך בזה גם לוח מבטאים הבאים בספר זה, אשר ימצאו רק בספר שופטים ושמואל או אשר מרביתם ימצאו בספרים אלה ורק מעוטם ימצא במקום אחר.

רות	שופטים ושמואל
יעשה ה' עמכם חסד (א‘, ה’)	יעש ה' עמכם חסד (ש"ב ב‘, ו’)
כי יצאה בו יד ה' (י"ג)	בכל אשר יצא יד ה' היתה בם (שופטים ב' ט"ו 3
כה יעשה ה' לי וכה יוסיף (י"ז)	כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף (ש“א ג', י”ז ועוד חמש פעמים בס' שמואל)
ה' עמכם (ב‘, ד’)	ה' עמך (שופטים ו', י"ב)
ברוך הוא לה' (כ')	ברוך בני לה' (שופטים י"ז, ב') ברוך אתה לה' (ש“א ט”ו, י"ג)
וילפת (ג‘, ה’)	וילפות (שופטים ט“ז, כ”ט)
פלוני אלמוני (ד' א')	פלוני אלמוני (ש“א כ”א, ג')

גם על הספר הזה הפך המחבר ספרי שמואל נתן וגד לאחדים, את ידו, ויוסף גם עליו תוספות באור במקום אחד “לפנים בישראל” (רות ד‘, ז’) ככל אשר הוסיף בספר שמואל (ש"א ט‘, ט’).

_______

ה⁴ : סדר מלחמות יהושפט האחרונות

בין מלחמות יהושפט אנו מוצאים מלחמה אחת, שמלך אדום היה בעל ברת לו ואויב למואב (מ“ב ג', ט’–כ”ז). ומלחמה אחרת אנו מוצאים לו שאדום יושב הר שעיר היה אויב לו ובעל ברית למואב (דהי"ב כ‘, י’). והדעת מכרעת, כי אין להפסיק באמצע את השלשלת הרצופה של זקת אדום ליהודה המושכת והולכת מימי דוד, ולהתחיל אותה עוד הפעם מחדש ולאמר כי בראשונה הפרה אדום את בריתה עם מלך יהודה ותלחם בו היא ומואב, ואח“כ שבה עוד הפעם לבא עם יהודה בברית ולהלחם שתיהן במואב. ויותר הרבה הוא מסתבר להחזיק, כי זקת אדום ליהושפט היתה מושכת עוד מימי דוד, ואחרי כן כאשר נתק החוט, נתק נתיקה עולמית, ואם כן, יש לנו להקדים את מלחמת יהושפט מלך יהודה ויהורם מלך ישראל ומלך אדום במואב, למלחמת מואב ואדום ביהושפט. ומלבד האומד המתישב על הדעת, יתחזק דבר זה עוד יותר בהמצא ובהראות, במלחמת ישראל ואדום במואב, ראשית מקור חרי אף אדום בישראל, והוא דבר הקרבת מישע את בן מלך אדום, וקצפו על בני ישראל, שלא מיחו בידו ולא נקמו את נקמתו. (מ“ב ג', כ”ז. עמוס כ‘, א’–ג’) ועיין רד”ק רלב“ג ואברבנאל בשני המקומות אשר השכילו לכונם יחד ולפרש מלת “בנו” (מ"ב שם) בנו של מלך אדום, ובאמת גדלה חמת אדום על מואב ועל יהודה. אך למען הנקם באחד משני הגוים התחברה בראשונה עם מואב להנקם ביהודה, ואחרי כן אמרה להנקם גם במואב. ושנאת שני העמים, אשר כסו רגע במשאון היתה עזה מאד, עד כי פרצה בטרם הניחם עוד חמתם ביהודה (דהי“ב כ', כ”ג) כי דברי רש”י בשני המקומות ודברי ראב“ע בפירושו לעמוס אינם לפי פשוטו של מקרא, כאשר כתב האברבנאל, ומה רעועים דברי ר”י ייטלש בבאורו לספר מלכים המפרש מלת “בנו” על בנו של מלך מואב ומבאר פסוק “ויהי קצף גדול” לאמר: “ומזה נתעורר קצף גדול בלב אנשי אדום, אשר היו בעוזרי ישראל ויהודה על דבר האכזריות הגדולה הזאת, אשר נסבה מן המלחמה הזאת” – שכח המחבר הזה, כי הקרבת פרי בטן לעולות נחשבה בעיני העמים כמעשים בכל יום, ואיך יתעבר גי על לא דבר, כי אם בשביל קיום מנהג רגיל כזה שאירע בעם אר, ולא על גוף מעשהו, כי אם על גרם רחוק.

ומלבד זה יעיד שתוף שני המקומות בשלשלת גופי פרטיהם: 1) “מואב” שהוא פרט הפועל (מ“ב ג', כ”ו. עמוס ב‘, א’,), 2) “מלך אדום” שהוא פרט הפעול (מ"ב שם. עמוס שם). 3) “ויעלהו עולה” (מ“ב שם כ”ז) “שרפו עצמות וגו'” (עמוס שם) שהוא פרט הפעולה כי שני מקראות שבשני ספרים אלה מאורע אחד ומיוחד הוא, ומה שכתוב בעמוס מלך, ולא בן מלך, אינו אלא להמריץ את הרושם ולהפליג את החטא, כי מלבד אשר המית איש ובן מלך, המית מלך כי הוא היה בן מלך אדום “אשר ימלוך תחתיו” (מ"ב שם). על כן קבע גם בעל סדר עולם את מלחמת יהושפט בעמון ובמואב ובהר שעיר לאחרית מלחמותיו, ושאחרי כן לא חדש עוד דבר, כי אם את מנוי יהורם בנו למלך תחתיו, ואלה דברי התנא: “בשנת ה' ליורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, בחזרתן מן המלחמה, מאחר שהרגו עמון ומואב והר שעיר, באו והמליכו את יהורם בן יהושפט על יהודה וכו'” (ס“ע, י”ז) ואם היתה חזרת יהושפט ממלחמתו בעמון ומואב ואדום בשנת ה' ליורם בן אחאב, הלא היתה על כרחנו מאוחרת חמש שנים למלחמת יהושפט ויורם בן אחאב ומלך אדום במואב שהיא היתה לפי העולה מן הכתובים (מ"ב ג‘, ו’–ט’) בימים הראשונים לשנתו הראשונה. ורק אם היתה מלחמתו בעמון ומואב ובשעיר האחרונה לכל מלחמותיו, רק אז יכון הפסוק התכוף לה “ותשקוט מלכות יהושפט וינח לו אלהיו מסביב” (דהי"ב כ‘, ל’) שמתוכו מוכרע, כי לא קמו לו עוד מלחמות בימיו.

ולפי זה המעט ממלחמת יהושפט בעמון ומואב ואדום שהיתה גם היא בימי יורם בן אחאב, כי אם היא היתה עוד מאוחרת מספר שנים אחרי המלחמה, שנלחם הוא ויהושפט ומלך אדום במואב, ובכן היו שתיהן מאוחרות לימי אחזיהו בן אחאב שמלכותו קדמה למלכות יורם אחיו. ויוסיפוס שהקדים את מלחמת יהושפט באדום בימי אחזיה לא דיק, כי חשב את כל הכתוב בדה“י לרצוף בסדר אחד ובמצאו באחרית דברי ימי יהושפט את מליצת “ואחרי כן התחבר יהושפט עם אחזיה” (ל"ה) חשב את כל הקודם לפסוק זה בפרשה, לקודם בענינו בזמן. אך באמת אין סדר המאורעות רצוף, כי אם עד פסוק ל”א, ופסוקי ל“א–ל”ד אינם כיאם נוסח משונה מעט לפסוקי מ“ב–מ”ד ולפסוק מ“ו שבפרשה כ”ב בספר מ“א, כי כן היה דרך בעל ספר דה”י לאסוף אל ספרו כל נוסח אשר מצא (ועיין רש“י דהי”א ב', מ"ב), וכשם שבמ“א נערמו פסקי מאורעות בודדים ארי פסוקי הנוסח המשותף (מ“א כ”ב, מ“ב–מ”ו. דהי“ב כ', ל”א–ל"ד) שאין להם קשור עם שלפניהם כן תכף גם בדה”י מאורע התחברות יהושפט לאחזיה בדבר האניות לנוסח המשותף (דהי“ב כ', ל”ה ל"ז) ומאמר “ואחרי כן” אין ענין למקומו בספרנו כי אם ישנו ענין למקורו הקדמוני אשר ממנו לֻקח.

ולחקר דברי הימים נכבדה מאד הפסקה היקרה הזאת בהקדימנו את שני הפסוקים ראשונים (דהי“ב כ' ל”ה–ל"ו) לפסוק מ“ט שבפרשה כ”ב שבמ"א עד פסקת “ולא הלך” ובהקדימנו את שני הפסוקים האחרונים (דהי“ב שם ל”ו–ל"ז) לפסקת “ולא הלך” המתפרשת בפסוק שלאחריה (מ“א כ”ב, ג').

________

ו: קטגוריא בין בית דוד ובין בית אחר

סלוק עזיהו ממלכותו לרגלי נגעו, נזכר במלכים בתורת מקרה שקרה את המלך האמלל הזה לתֻמו. ואלה דברי הכתוב שם “וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ” (מ“ב ט”ו, ה') לא כן בדברי הימים, כי לפני ספור המאורע האמור גם בספר מלכים "ויהי מצורע עד יום מותו, וגו' (דהי“ב כ”ו, כ"א) הקדים בעל הספר חמשה פסוקים שלמים, שתחלת דבריהם הם "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטר על מזבח הקטורת " (ט"ז) ואחרי כן יפרוט בעל הספר את כח לב עזריהו הכהן הגדול ואחיו הכהנים (י"ז) את תוכחתם הנמרצה (י"ח) ואת זעף המלך וענשו עונש הצרעת (י"ט) וגרושו מבית ה' וקבלתו את הדין המרומזת במליצת “וגם הוא נדחף לצאת, כי נגעו ה'” לאמר “אחרי ראותו כי הצטרע ידע כי יד ה' היתה בו וימהר גם הוא לצאת” (כ').

והנה כל עצם המאורע הזה מתחלתו היה פרי גובה לב, שנכשל בו גם המלך הטוב הזה. “כחזקתו” “שאמר נאה למלך לשרת למלך הכבוד” כמליצת בעל הפי' המיוחס לרש"י (דהי“ב כו', ט”ז) מבלי שים לב אל מצות התורה, ואין ספק בדבר כי לענין זה קנא מלך יהודה זה במלכי אפרים, שהיו כהנים גדולים לאלהיהם (מ“א י”ג, א') ושבשביל כהונתם הגדולה על מזבח בית אל נקראה עיר זו “מקדש מלך” (עמוס ז', י"ג) כי שם “מקדש” לא יכון אלא לבית שמשמשים בו בכהונה ולא לדירת אדם. והמאורע הזה לא פסק מהוליד תולדות רעות בדומה לו ימים רבים.

לפי דברי ספר דברי הימים, לא מחלתו וצרעתו היו עקר סבת סלוקו מן המלכות כי אם צערו, או בשתו, על הגרשו מבית המקדש או שמפני הרהור תשובתו ומוסר כליותיו, לא קמה עוד בו רוח למשול בעמו, כי פסקת “כי נגזר מבית ה'” (דהי“ב כ”ו, כ"א.) איננה יכולה להיות טעם אל גוף מאמר “וישב בבית החפשית” שלפניו, כי גם מלבד בית ה' ובית החפשית ישנם עוד בתים, ואם בשביל הצרעת הלא מוטב היה לכתוב לת, טעם לדבר, את דבר הנגע. אך אין זאת, כי אם מאמר “כי נגזר מבית ה'” טעם כולל הוא על המאורע בכללו שעקרו הוא פרישותו מן הממלכה, ודבר זה, הלא תלאה גדולה היתה ליהודה ולבית דוד, כי תחת מלך זקן ורגיל נורא על כל סביביו, עלה ילד רך על הכסא, ולפי דברינו בגוף הספר, הלא היתה גם המלחמה “בדרך מצרים” שסופה היה מפלה ודבר ומגפה, תולדות חליפה זאת בממלכת יהודה.

גם על פני ממלכת יותם הנקי והצדיק, משך מאורע זה חוט זר מאד, כי בכל אהבתו את את בית ה‘, אשר בנה בו את השער העליון (כ"ז, ג') לא מצא את לבבו לדרוך על סף הבית הקדוש והמרומם הזה, אשר היה לו מזכרת חלול כבוד בית אביו "רק לא בא אל היכל ה’" (כ') “בעבור שנכשל בו עזיהו אביו לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו” (רד"ק), והדבר הזה היה למוקש לעש, אשר מרכז העבודה בבית ה' היה מסוגל לתת לו גם לב אחד, כי הבמות גברו ותרבינה עד להשחית (עיין רש“י ורד”ק למאמר “ועוד העם משחיתים” – שם) והבמות האלה, אף כי לשמים היו, פרצו דרך לעבודה זרה אחרי שכב המלך עם אבותיו, ואשר על כן המריץ מיכה המורשתי את תוכחתו על “במות יהודה” אשר הן היו בעיניו “כחטאות בית ישראל” (מיכה א‘, ה’), הקלקלה הזאת עלתה עד מרום קצה בימי אחז, כי הדבר, אשר היה קשה לעזיהו בהתיצב עזריה הכהן אמיץ הלב בפניו, וגם הוא הלא היה איש צדיק מימיו, אשר עד מהרה נכנע מפניו, נוח היה ביד אחז אשר עליו אמרו חכמי הדורות “הוא המלך אחז: הוא ברשעו מתחלתו עד סופו” (מגילה י"א). גם הכהן אוריהו אשר היה בימיו, שידענו בו מפי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) כי חסיד היה, לא מצא את לבבו לעכב בידו, המלך הטפש הזה אמר באולתו למצוא מקום, אשר הניחו לו אבותיו להתגדר בו.. עזיהו אבי אביו אמר לשמש בכהונה והשעה נטרפה עליו, ויותם אביו לא אמר לשמש בכהונה, אך מנוע מנע את רגליו מן המקום הקדוש אשר הכאיב את לבו, והוא בחוסר לבו לא שעה אל המון לב אביו, ויעתק בעברתו את המזבח העתיק ממקומו ויזניחהו (מ“ב ט”ז, י"ד) למען הנקם מן הכהנים אשר קדוש היה בעיניהם, ויעש מזבח חדש כתבנית מזבח אלהי דרמשק, וידרוך ברגל גאוה על המזבח הזה “ויקרב המלך על המזבח ויעל עליו (מ“ב ט”ז, י"ב) ויקטר את עולתו וגו' ויסך את נסכו ויזרוק את דם השלמים וגו'” (י"ג) “ובאחרונה סגר את דלתות האולם” (דהי“ב כ”ח, כ“ד. כ”ט, ז'), זאת היתה אחרית תוצאות הקטגוריא שנפלה בין עזיהו מלך יהודה ובין עזריהו הכהן הגדול, ומי יודע עד כמה ארכה העזובה הזאת לולא קם תחת אחז, מושל צדיק אשר כמעט עלה על כסאו, וישם קץ לדבר הרע הזה, הלא הוא חזקיהו המלך, “הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' וגו'” (ג') וישב את בית ה' לכבודו ויוסף עוד משמרת למשמרת לקדושתו ככתוב בפרשה ההיא, ומלת “הוא” שבראש הפסוק הנזכר לאחרונה, בא לעורר את לב הקורא, כי בדבר הזה נבדל מאבותיוץ

ומה יפו ומה נכונו דברי רבותינו, אשר שוו לנגד עיני עמם את המאורע הזה לפי דרכם ולפי הטעם הטוב המיוחד להם, הלא זה דברם “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר” וגו' (ישעיה ל"ח, ב') לאיזה קיר נשא פניו? – בקירות ביהמ“ק נשא פניו! דכתיב “והקיר ביני וביניהם וגו'” (יחזקאל מ"ג, ח') אמר לפניו “רבש”ע! אבותי בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין להתפלל בכל שעה בביהמ"ק אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללין והקיר בינם ובין המקדש, ואני כשאני מתפלל אין קיר ביני ובין המקדש עאכו”כ שתנתן לי נפשי וכו'" (ירושלמי ברכות ד‘, ד’. שם סנהד' י‘, ב. קהלת רבה ה’, ו') ואנחנו העתקנוהו מן המדרש, כי שם סגנון המאמר מתבאר יותר.

____

ז: עזיהו ויותם = זכריה שלום ומנחם

במוצאי דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד” נברר מתוך עומק דברי קדמונינו, כי הנבואות הנאמרות מפרשת ט' ואילך בספר זכריה, הן לזכריה המיוחד בשם “המבין בראות אלהים” שהיה בימי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה') ובימי ישעיה הנביא (ישעיה ח‘, ב’) הקודם הרבה לימי זכריה שהיה חבר לחגי הנביא. ובכן תתפרש לנו פרשה סתומה מאד בספר זכריה, ופירושה יפיץ אור גדול על פרק נכבד בדברי הימים על ימי סלוק עזיה ומלוכת יותם ועל אבדן בית יהוא בידי שלום בן יבש, ומעשקות מנחם. ואנחנו תחת הקדם הקדמות כוללות, נחל בגוף הפרשה, ואת פני הקורא נחלה להאמין בנו ולהתנהל על ידנו ולהתבונן במאמרים המקבילים בגופי הפסוקים ובפירושיהם שבצדם.

1	פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך:… גאון הירדן (זכריה י"א, א’–ג')	הוא דעתנו על חמת שהכה מנחם עם הפסח, וחמת היא על יד הלבנון, יער הארזים ועל מעינות הירדן.
2	כה אמר ה' רעה את צאן ההרגה (ד') אשר קוניהן יהרגון (ה')	ויעל מנחם.. וימלוך (מ“ב ט”ו, י"ד).. אז יכה מנחם.. ויך.. ההרותיה בקע (ט"ז) ועיין יוסיפוס (קדמ' 1 11 IX )
3	ורועיהם לא יחמול עליהן (ת')	ויוצא את הכסף על כל גבורי החיל על ישראל (מ“ב ט”ו, כ') ועיין על הטלת מס זה בגוף הספר.
4	ברוך ה' ואעשיר (ה')	ויתן לפול אלף ככר כסף (י"ט) ולא עמד שם בארץ (כ') ועין על הליכות פול בגוף הספר.
5	אנכי ממציא את האדם.. וביד מלכו וכתתו את הארץ (ו')	ואת גבוליה מתרצה (מ“ב ט”ו, ט"ז).
6	שני מקלות (ז')	שני בתי מושלים.
7	נעם (שם)	מלכי יהודה של מלכות יהודה לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה' (אברבנאל) "מלכותא בבית דוד דמדבר להון בניה " (יונתן ישעיה ח‘, ו’).
8	חובלים (שם)	“מלכי אפרים חובלים: לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים וכו'” (אברבנאל שם) ובית יהוא נקראו כן ביחוד מפני נקמת יהוא הקשה בבית אחאב.
9	ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד (ח')	1 " ו ינגע ה' את המלך [עזיהו ] (מ“ב ט”ו, ה') 2 זכריהו.. (ח') ויקשור.. שלום.. וימיתהו (י') וימלוך ירח ימים. 3 ויעל מנחם ויך את שלום וימיתהו (י"ד).
10	וגם נפשם בחלה בי (שם)	עזיהו “גבה לבו עד להשחית וימעל”.. (דהי“ב כ”ו ט"ז) זכריה (מ“ב ט”ו, ח') ויעש הרע.. לא סר מחטאות.. (ט') ושלום גם הוא עשה את הרע.
11	.. את נעם ואגדע אותו (י')	וינגע ה' את המלך (ה').
12	להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים (שם)	“אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום שאם ישמרוה… שיהיו חירות וכו'” (רש"י) ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים (דהי“ב כ”ו, ה') ויעזרהו האלהים על פלשתים.. ועל הערבים והמעונים (ז' ויתנו העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים וגו' (ח').
13	ותפר ביום ההוא (י"א)	..“בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם וגו'” (עמוס ד‘, י’) ועיין בגוף הספר ובמוצא דבר להלן “המעונים ומלחמת בדרך מצרים”.
14	וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי כי דבר ה' הוא (שם)	“ויתחזק יותם, כי הכין דרכיו לפני ה' אלהיו” (דהי“ב כ”ו, ו')
15	וישקלו את שכרו שלשים כסף (י"ב)	"ועבדו את רעותי גברין מקצת " (יונתן) “ויעש [יותם ] הישר… ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, ב')
16	השליכהו אל היוצר (י"ג)	“כתוב דכרן עובדיהון.. ורמי יתיה וכו'” (יונתן)
17	ואגדע.. את החובלים (י"ד)	מיתת זכריה האחרון לבית יהוא.
18	להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל (שם)	היא הקרבה שנתקרבו מלכי ישראל ויהודה במסור ירבעם בן יואש את דמשק ואת חמת ליהודה (מ“ב י”ד, כ"ח) ואנחנו הוכחנו בגוף הספר, כי מנחם בהכותו את תפסח הקרובה לחמת, הציק גם לבני יהודה שישבו בחמת ודמשק בימי ירבעם ועזיהו.
19	כלי רועה אוילי (ט"ו).. מקים רועה בארץ הנבחרות וגו' (ט"ז)	עיין מעשה מנחם בן גדי במלכים וביוסיפוס וידעת, כי בו דבר הכתוב.

הדברים האלה עולים מאליהם בנחת וכדרכם, בלי כל אונס, מתוך הפסוקים והסכמת מליצותיהם אל גופי המאורעות שאירעו בזמן הוא. וציורי הפרטים בנבואה זו, שהם ממלאים בממשם מלוי גמור את חלל מערכי ספורי ספר המלכים הערוכים שם בדרך כלל; והבירור שכל הפרק המסוכסך מתברר בהם, יעידו עדות שלמה על אמתתם ודיוקם. ובכן זכה אותנו הפִשוּט הגדול שסבכי הזמן הזה וכל קמטיו מתפשטים מתוך פרשה זו, להתבונן לשבעה דברים: 1 על אכזריות מנחם בן גדי במלחמותיו בעמו. 2 על רשעתו ורשעת שלוחיו גבורי החיל, אשר עשקו את העם בנגשו ממנו את הכסף, אשר נתן לפול ומצוקת העם. 3 על גבלות פול הנוטל ממון ואינו עושה רצון בעלים. 4 ולמצא ברור מדויק לזמן רדת עזיהו מכסאו שחל להיות בחדש שנהרג בו זכריה בן ירבעם בתחלתו ושלום בן יבש בסופו. 5 ובירור על סמיכות מרידת המעונים לסלוק עזיהו. 6 ולמצא רמז על דרך יותם הטובה. 7 ולעמוד על דבר הפרת ברית יהודה ואפרים בהסתלק עזיהו ובית יהוא מכסאות ממלכותיהם.

_____

ח: המעונים ומלחמת “בדרך מצרים”

על יותם נאמר “והוא נלחם עם בני עמון ויחזק עליהם וגו'” (דהי“ב כ”ז' ה'). על זה קשה: והלא כבר נאמר בעזיהו אביו “ויעזרהו האלהים על פלשתים וגו'” (כ"ו, ז') “ויתנו העמונים מנחה” וגו' (ח') ובכל פרשה זו לא נזכר, כי פרקו העמונים את עול עזיהו מעל צוארם כל ימי שבתו על כסאו, כי כן כתוב “ובחזקתו גבה לבו” (ט"ז) ובכן חזק ותקיף היה כל ימי שבתו על כסאו. ועל כן אנו אומרים על כרחנו, כי אם היתה כאן מרידה, לא היתה אלא אחרי הסתלק עזיהו ממלכותו לשבת בבית החפשית.

אך נבקרה נא היטב בתחלה את ספור כבוש העמונים בימי עזיהו ומתוכו נדע לעמוד על פרטים רבים שבמרד זה: בתחלה כתוב: “ויעזרהו האלהים [לעזיהו] על פלשתים ועל הערבים היושבים בגזר בעל והמעונים” (ז'): “ויתנו כל העמונים מנחה לעזיהו וילך שמו עד לבא מצרים כי החזיק עד למעלה” (ח'). והנה על כל עצם ספור העמונים, יש לנו לשאול כמה שאלות: האחת, והיא הקלה, מדוע לא נמנו עם העמים הנכבשים שנפרטו בפסוק ז‘. והרי אי אפשר לעזיהו להטיל עליהם מס, בלתי אם כבש אותם, או הכביד עליהם ידו תחלה. השנית, הנה יודעים אנחנו, כי הפלשתים ישבו מערבית דרומית לארץ ישראל עד מצרים וגם הערבים הלא ידענו, כי בנגב הם יושבים "על פני מצרים " (בראשית כ“ה, י”ח) והמעונים בני “מעון” שותפו של עמלק (שופטים י', י"ב) היושב בארץ הנגב (במדבר י“ג, כ”ט) הלא ישבו גם הם בארץ הנגב מדרום לבני שמעון הדרומי לכל השבטים (דהי“א ד', מ”א) וקרובים מאד לעמלקים (מ"ג) והנה שלשת אלה קרובים וסמוכים היו למצרים ובכן אם אמר בעל הספר להפליג את תוקף עזיהו במאמר: "וילך שמו עד לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ח') היה לו להסמיך פסקה זו תכף לסוף פסוק ז’ לאמר: למלת “והמעונים” ולא להפסיק בספור נתינת מס על “העמונים” שמושבם הוא מעבר הירדן מזרחה ורחוקים הם ממצרים ומופסקים מהם, בהיות ארצות מואב ואדום מבדילות ביניהם. והשאלה השלישית והחמורה בכלן, איננה שאלת סגנון היסתורי, כי אם קושיה היסתורית: הלא נחלת בגוב"ר שהיתה למלכי אפרים מבדלת היתה בין יהודה ובין ארץ עמון; ואם כן איך עלה על לב עזיהו לכבוש ארץ, אשר דרך ודריסת הרגל אין לו עליה, ואם אפשר לדחוק בקושי גדול ולאמר, כי ירבעם בן יואש מלך אפרים, שלדעתנו שלום היה בינו ובין עזיהו, נתן לו בארצו מעבר לבני עמון, – שדבר זה אינו מתקבל על הדעת – ואם כן אפשר היה לעזיהו לכבוש את בני עמון, הנה יקשה לנו איך היה אפשר דבר זה בימי פקח בן רמליהו? הגם עינו היתה יפה ביותם?– והלא שונא היה ליותם ולכל בית יהודה? (מ“ב ט”ז, ל"ז).

תקף השאלות החמורות האלה יכריענו לאמר, כי דבר “העמונים” שדחק ונכנס וחצץ בין המעונים ובין “לבא מצרים” שהוא למראית עין, דבר שאין לו מקום פה, אינם בני עמון כלל אלא בני מעון כאשר הרגישו קצת המפרשים. ועתה לא יקשה לנו עוד מאומה כי “העמונים” האמורים הם “המעונים” הנזכרים בסוף פסוק ז', ואם כן הלא כתוב בראשונה, כי הכניעם עזיהו ואחרי כן, כי הנכנעים נתנו לו מנחה ובני מעון הלא סמוכים הם באמת למצרים ואם כן אין פה שום הפסקה ודריסת הרגל ודרך פתוחה הלא היה היתה לעזיהו למעון, כי כל הנגב עד אילות היושבת על ים סוף היה פתוח לפניו (מ“ב י”ד, כ"ב).

ועתה לא יכבד עלינו עוד למצא את זכר המרד הזה שמרדו המעונים, ושגרם ליותם להלחם בם ולשוב ולכבוש אותם בכחו (דהי“ב כ”ז, ה'); ולמצא גם תוצאות מרד זה לבני יהודה.

במקרא, בתוך הפורעניות שמנה עמוס הנביא נמצאה גם פורענות זו. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ובאפכם". (עמוס ד‘, י’) מלחמה זו לא יכלה להיות מצד אפרים, שלא היתה שכנה למצרים, כי הפסיקה יהודה בין אפרים ובין עמי הנגב. ובכן היתה המלחמה הזאת על כרחנו מצד יהודה ואנחנו הלא שמענו זה מעט, כי הרחיב עזיהו את ממשלתו עד "לבא מצרים " (דהי“ב כ”ו, ה') ואם כן אין ספק, כי המלחמה הזאת שהיתה לישראל "בדרך מצרים " (עמוס שם) ליהודה היתה ואי אפשר לאמר, כי נלחמה ממלכת יהודה בעבדיה הנאמנים, הנושאים לה מנחה, אלא אם כן מרדו בה. ומרד זה על כרחנו אינו אלא מרד המעונים שנקראו במקרא עמונים, כי אותם אנו מוצאים שנכבשו בידי עזיהו וביד יותם (כ"ז, ה') ולכבוש כפול אין מקום בלתי אם התרגש מרד בינתים.

ומרד זה אירע תכף לסלוק עזיהו ממלכותו, כאשר יעיד הכתוב: ואקח את מקלי ואת נעם ואגדע אותו להפיר את בריתי, אשר כרתי את העמים (זכריה י"א, י') שכבר הוכחנו (במו"ד עזיהו יותם זכריה וכו') כי “נועם” הוא רמז למלכי בית דוד והגדיעה היא סלוק עזיהו מכסא, ואת פירוש פסקת “להפיר את בריתי אשר כרתי את כל העמים” בדרך כלל הבחין יפה מאד רש“י ז”ל באמרו “אשר כרתי עליהם עם כל העמים שלא יזיקום”, ועיין מערכת הפסוקים המקבילים במו"ד הנזכר שמצאנו את דבריו כמעט מפורשים במקרא.

את המעונים האלה, אשר לא יכול יותם לעמוד בפניהם בימי נעוריו, לא נקה בהיותו לאיש, אחרי התחזקו על כסאו (דהי“ב כ”ז, ו') וילחם בם ויחזק עליהם (ה') והם הם “בני עמון” האמורים במקרא שבאמת המעונים בני מעון הם.

________

ט: ימי אחז

מקראות רבים אנו מוצאים בישעיהו, שאי אפשר לישבם ולתלותם במאורע אחר, בלתי אם במלחמת פּקח ורצין באחז, ובמגפה הגדולה שנגפו בני יהודה לפני המלכים האלה (דהי“ב כ”ח, ה'), ובשביה הרבה, אשר הוליכו בני אפרים שמרונה ובתחבלותיהם להכשיל את כת בית דוד, בהמרידם עליו את אנשי יהודה ובתלאות שמצאו את יהודה ובנימין בימי אחז.

מרבית המלואים האלה, שיש לנו למלא את המאורע הזה נאצרו בשמונה פרשיות בישעיהו הלא הנה, חמש הראשונות והשביעית והשמינית והתשיעית. על כן נְכַון פה לפרשיות אלה את פסוקי פרשה ט“ז שבמלכים ב' ואת פסוקי פרשה כ”ה לדברי הימים ב'.

אך לפי דרכנו יש לנו להוציא את הדברים מסדר כתיבתם ולכונם על פי סדר המאורעות.

במות יותם הצדיק ואחז עלה תחתיו על הכסא ויתיצב על דרכו הרעה, הוביש מבט יראי ה' הנאמנים לעמם. וישאו על ירושלם ועל יותם מלכה הטוב ואל אחז בנו, את משל הכרם, אשר היה מתוקן בכל מיני תקון (דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו. כ”ז, ג’) ובית המלך היה כגפן אדרת “ויטעהו שורק ויבן מגדל ⁵בתוכו ויקו לעשות [לאמר, כי יעשה המלך הנמשל לשורקה] ענבים ויעש באושים” (ישעיה ה‘, ב’) כי בהשחת המלך את דרכו, עשה גם העם כמעשהו “מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו” (כ"ד) ויעזבו את דרכי אבותיהם וילכו בדרכי הנכר “כי נטשת עמך וגו' ובילדי נכרים ישפיקו ותמלא ארצו אלילים” (ב‘, ו’. ח'). ותפרוצנה ביהודה כל המדות הרעות שנתגנו בהן בני אפרים מפי עמוס הלא הן: גאות העושר (ג', י“א–י”ב. ט“ז, ט”ו). התענוג הבזבוז והשכרון (ישעי' ב‘, ז’. ט“ז. ג', י”ח–כ“ד. ה', י”א–י“ב. כ”ב) קלקול השרים עושק דלים סלף משפט ומעשה רמיה (שם א‘, ט“ו. י”ז. כ“א–כ”ג. ג’, י“ב–ט”ו. ה', ח. י“ח–כ”ג).

והקלקלה הזאת, אשר רופפה את לב בני יהודה, דלדלה גם את כבודם, עד כי לא כעול נחשב בעיניהם, לבגוד בבית דוד ולתת יד לשונאיהם ומגדיהם, לארם אויבתו מעולם ולאפרים אשר באה עמה בברית. לשתי הממלכות האלה היה בית דוד למוקש, כי לא אבה לשית ידו עמהן להתיצב בפני אשור התקיפה. על כן שלחו בסתר מדנים ביהודה ובירושלם, ויקימו בסתר בוגדים לממלכת יהודה מקרב ביתה, עד “כי מאס העם הזה את מי השלוח… ומשוש את רצין ובן רמליהו” (ישעיה ה‘, ו’) “מי השלוח: מלכותא דבית דוד” (יונתן ורש"י) ויטו אחרי מלכי הברית, אשר אמרו להפוך את כסא דוד ולהמליך תחתיו איש בן בלי שם את “בן טבאל” (ז‘, ו’) “והוא היה איש מבני אפרים” (רד"ק) “שר אחד” (הגר"א) ולמען קנות את לב הפותים ביהודה שמו בפיהם פתגם הממשיל את בית דוד לבית בנוי לבנים ושקמים ואת בית המלך, אשר הם אומרים לכונן ביהודה לבית גזית וארז (ישעיה ט‘, ט’) כל המאורע הזה נשקף בפרטי פרטיו מתוך דברי ישעיהו האומר “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם קשר” (ח', י"ב) לאמר: אל תלכו בעצת כת המורדים, ועיין תרגומו: “ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו” (שם) “מוראו” זה לא ידענו מה הוא, כשהוא אומר “את ה' צבאות אותו תקדישו הוא מוראכם והוא מעריצכם” (י"ג) למדנו, כי המורא וההערצה שבפסוק שלפניו, הוא הפך גמור מיראת ה' ומה הוא ההפך ממנה? על כרחי אני אומר, כי עבודה זרה היא. אך למען ברר את עניננו יש לנו לדיק היטב את מלת “תעריצו” ומלת “מעריצכם” “ה' צבאות… והוא מעריצכם” פירושו הוא הנותן לכם כבוד ועוז ומליצת אותו.. הוא והוא הבאה למעט וליחד, היא תוספת דיוק במחאת “ואת מוראו.. ולא תעריצו” הבאה להזהיר ולהתרות לבלתי תלות את הכח והעוז בעבודה זרה כמעשה האומרים “כי אלה מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני " (דהי“ב כ”ה, כ"ג) ולפי זה נתפשת עבודה זרה האמורה “אלהי מלכי ארם” בתפושת אחת ליהודה ולירושלם עם “הקשר” ועם “משוש את רצין ובן רמליהו”. ועתה נוסיפה נא להתבונן בפסוקים הסמוכים: “והיה” הקשר ועבודת אלהי מלכי ארם “למקדש” לעבודה זרה “ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושבי ירושלם (ישעיה ח', י"ד) וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו” (ט"ו) מקביל אל הכתוב “והם–אלהי ארם–היו לו להכשילו ולכל ישראל " (דהי"ב שם) אך על כרחנו אנו אומרים, כי אחז עבד ע”ז זו בזמן אחד והעם בזמן אחר, כאשר יתבאר להלן, “צר תעודה.. בלמודי” (ישעיה ח', ט"ז) “וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו' (י"ז) הנה אנכי והילדים וגו'” (י"ח) הפסוקים האלה ישוו לנגדנו את עבודת הנביא להחזיק בקרב תלמידיו בני הנביאים את רוח התורה, אשר נבקה מיתר בני הדור ⁶, ולחזק בנפשו ובנפשם את הבטחון בה‘, גם בעת הרעה ההיא “וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והמצפצפים והמהגים” אם יסיתו אתכם הקושרים לבלתי שמוע אל ה’ ואל נביאיו, כי אם לארם ולקוסיה, והשבותם להם “והלא עם אל אלהיו ידרוש” לתורה ולתעודה ואלהינו אלהים חיים הוא ואיך תבקשו ממנו לדרוש “בעד החיים אל המתים (י"ט) לתורה ולתעודה” לאמר: הלא גם חיי האדם ודעתו וכחו מרובים מחיי ע”ז ודעתה וכחה, כי היא דוממת ממש, ואיך ישתטה ויתבזה האדם החי, לדרוש מן האל המת תורה ותעודה – “לתורה ולתעודה” נמשך לפסוק שלפניו עיין רש“י ולזה הסכים שד”ל – “אם לא יאמרו וגו'” (כ') ל' שבועה היא, כמו: אם לא שויתי וגו' (תהלים קל"א, כ') “ועבר בה” בדרך אשר יסר ה' את הנביא מלכת בה “נקשה ורעב” דומה למליצת הכתוב: “שמלה לך קצין תהיה”… (ישעיה ג‘, ו’) “ופנה למעלה” (כ"א) “ואל ארץ יביט והנה צרה..” (כ"ב) פירושו מלמעלה ומלמטה אין שלום ואין נחת לראשי החורשים רעה על בית דוד “כי לא מועף לאשר מוצק לה” (כ"ג) לא יאמר “מועף” קל ונוח לדבר המוצק הכבד והקשה שבא עליה ומועף ומוצק מקבילים אל “הקל.. הכביד” שבפסוק זה לאמר גלות זבלון ונפתלי היתה קלה למול גלות עבר הירדן והגליל.

כל הנבואה הזאת לא היתה אלא אזהרה לנאמנים עם ה' “לבלתי שית ידם עם רצי ופקח, ולבלתי בגוד בתורת ה'”. ודומה הדבר כי נטית עם הארץ אחרי ארם ואליליה צרעת נושנת היתה בממלכת אפרים. על שבעת האלפים האיש אשר רק הם לבדם נלחמו בימי אחאב בבן הדד מלך ארם ויצליחו (מ“א כ”ו, ט"ו) הרגישו רש“י ורד”ק כי הם הם “שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'” (י“ט, י”ח) ואם כן, אם רק הנאמנים האלה היו בעלי המלחמה והנצחון ולא שאר העם עובדי הבעל הלא קרוב הדבר מאד כי כבר אז נפתה לב מרבית העם אחרי ארם ואליליה בימי אחאב ובימי בן הדד מלך ארם ככל אשר נפתה בימי פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם. ועתה נתבונן נא בכתובים המדברים בגוף מלחמת רצין ופקח בפירוש וברמז.

בספר מלכים נזכר רק מצור ירושלם בידי שני המלכים וקוצר ידם לעשות דבר (מ“ב ט”ו, ה') נשול בני יהודה מאילות ביד רצין (ו') בספר ישעיה נשנה קוצר יד המלכים להלחם בירושלם (ישעיהו ז‘, א’) ועליו נוסף פחד אחז ואנשיו (ב') זרוז ישעיהו (ג’–י"א) סרוב אחז לשמוע לקול הנביא (י"ב) תוכחה ונבואה קרובה (י“ג–י”ז) ואנחנו לוא היו בידינו רק שני ספרים אלה, כי עתה אמרנו, כי תולדות מלחמת רצין ופקח למעשה, לא היו בלתי אם נשול בני יהודה מאילות ביד מלך ארם לא יותר, אך בדברי הימים יסופר, כי גדולה היתה המגפה השבי והבזה במחנה יהודה (דהי“ב כ”ה, ה’–ח' עיין שם). והדעת מכרעת, כי סדר המאורעות היה ככה: בתחלה לא אמר רצין ופקח, אלא לקחת את הממלכה מבית דוד, ולתתה לבן טבאל, ולשום בדבר הזה את יהודה אל משמעתם, ולתכלית זאת החליקו אל עם בני יהודה, עד כי נפתו להם וישישו אתם “משוש” (ישעיהו ח‘, ו’) אולם בּראות מלכי הברית כי יד הנאמנים נכונה עם בית דוד, באו ויצורו על ירושלם. אך את כל הדרך עברו בשלום, ולעם לא עשו רעה, כי אמרו, אם לכוד ילכדו את ירושלם והסירו את אחז מכסאו, אז יהיה כל העם אחריהם. אך לא יכלו להלחם על ירושלם (מ“ב ט”ז, ה‘, ישעיהו ז’, א') אז חרה אפם מאד (ד') ויגלו את דעתם ואת שנאתם, אשר כסו במשאון, וישימו את פניהם ביהודה להנקם ולכלות חמתם בה. אז לקח רצין ביד חזקה ובחמה שפוכה את אילות מיהודה וינשל את היהודים היושבים שם (מ"ב שם, ו') על כן נסמך מאורע זה אל דבר המצור. ובספר דה“י כלול מאורע זה במלחמות שעליהם נאמר “ויתנהו – את אחז – ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') ואח”כ “וגם ביד מלך ישראל נתן וגו'”. ובכן היו ארבעה פרקים לסכסוך זה. 1 פרק המרמה והמדנים להמריד בת בית יהודה. 2 פרק המצור. 3 פרק מלחמת רצין שבספר מלכים לא פורש ממנה, כי אם כבוש אילות ובדהי“ב ספר עליה יותר. 4 מלחמת פקח. בסדר הזה כלכל גם יוסיפוס (קדמ' 1, 12 IX ) את שלשת המאורעות האחרונים ויודיענו עוד, כי המעט מרצין, כי כבש את אילות, ויך לפי חרב גם את חיל המצב אשר ליהודה בעריה. וקרוב זה מאד, כי מדהי”ב (כ"ח, ה') יש לשמוע, כי מכת רצין ביהודה היתה מרובה בערכה ובתולדותיה מכבוש אילות. אך הדבר, אשר כתב יוסיפיוס, כי אחרי אשר הכה רצין את יהודה ויפרד מעל פקח וישב לדרכו, ראה אחז, כי יוכל הפעם לפקח ולחילו ויתגר בו מלחמה. אם מסורת היא ביד הסופר הקדמון נקבל ואם רק אומד הוא, איננו מתקבל על הדעת, כי יתגרה אחז רפה הידים מלחמה. לעומת זה מסתבר הדבר, העולה מספורו, כי למן היום, אשר נעלו מעל מצור ירושלם רפתה האהבה בין רצין ופקח ויפנו איש לעברו, כי גם בדהי"ב (שם) מפורש, כי ביהודה נלחם רצין לעצמו ופקח לעצמו.

אך אם נאמר לשכלל את דמות המלחמה הזאת, יש לנו להתבונן מעט בדברי ישעיהו הנביא ולזכור, כי בימים אשר נבא ישעיהו לאמר, משנת מות עזיהו עד אחרית ימי חזקיהו לא היתה ביהודה מלחמה אחרת, שסופה היתה מפלה גדולה וכוללת בלתי אם מלחמת רצין ופקח, ועתה הנה כל התאניות שהתאונן הנביא על מפלת יהודה בימיו, אינן חוזרות אלא על מלחמה זו. “ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה” (ישעיהו א‘, ח’) "לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו (ט') אמתי נתקים מקרא זה שכל ארץ יהודה שעליה דבר הכתוב (א‘, א’) היתה כמעט חרבה ורק ירושלם לבדה התקימה בתקפה? הוה אומר בימי רצין ופקח! שהרבו נגף ושבי וחרבן בכל הערים, ורק בירושלם לא יכלו להלחם. ומליצת “כעיר נצורה” היא פירוש הנמשל לאחר סדור המשלים, לאמר למה לנו להרבות במליצות “כסכה בכרם כמלונה במקשה” נפרש את הדבר כהויתו, כי היתה ירושלם כאשר היא: “כעיר נצורה” כעיר שהאויב צר עליה ואינו יכול לכבשה ורק היא “השריד” שעמד לה להבדיל לטובה את חרבן יהודה ממהפכת סדום.

“מְתַיִךְ בחרב יפלו וגבורתך במלחמה” (ג', כ"ה) “ואנו ואבלו וגו'” (כ"ו) והחזיקו וגו'" (ד‘, א’) הם תוספות ציור לכתוב המספר “ויהרג פקח.. מאה ועשרים אלף. הכל בני חיל…” (דהי“ב כ”ח, ו').

“… חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים וגו'” (ישעיה ה', כ"ה.) בחמת ה'… על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף וגו' (דהי"ב שם ט').

אך בכל זאת יצאה מן הרעה הגדולה הזאת שעברה על בית יהודה שתי טובות גדולות, כי לרגלי המלחמה הזאת נעקר להם מן העולם אויב מסוכן מאד עקירה עולמית ולבית דוד קם איש, אשר היה לתפארת בעמו ושתי הטובות האלה נאמרו ונשנו לישעיהו ועוד מעט יתבארו לנו.

פרשה כ“ה בדהי”ב העשירה בפרשת מלחמות רצין ופקח באחז עניה היא בדברי מלאכות אחז לתגלת פלאסר. הנה גוף דבר המלאכות (ט"ז) השוחד (כ"א) וגם רשעת מלך אשור לבלתי תמוך בידו (כ) כתוב גם שם, אפס כי אין זכר שם לתולדות המלאכות הזאת, אשר יקרו מאד לבני יהודה. התולדה הגדולה הזאת שמורה היא בספר מלכים שם כתוב לאמר: “וישמע אליו – אל אחז – מלך אשור. ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית” (מ“ב ט”ז, ט') ומן הדבר הזה יצאה תשועה גדולה לישראל, כי העם הזה היה ראשון, אשר הכביד את ידו על אבותינו בארצם בימי עתניאל השופט הראשון (שופטים ג‘, ח’) ומימי רזון בן אלידע (מ“א י”א, כ“ג–כ”ה) והלאה כל מלכי יהודה וישראל היתה חרפו שלופה כל הימים על אבותינו. על כן שמחו בני יהודה מאד במפלתו בבא הדבר, אשר חזו להם הנביאים (ישעיה ז‘, ט"ז. ח’. ד‘. ז’. י"ז, א’–ג'.) וישעיהו הנביא ברך את ה' בעליצות לבו (ישעיה ט‘, א’–י’).

מלבד התשועה הזאת, אשר נושעו בני יהודה תשועת עולמים מדי אויב נורא היושב מחוץ לגבולם, הקים להם ה' מושל צדיק בקרב ביתם. הנה שלשה בנים היו לאחז שבהם דבר הכתוב. האחד לא נזכר שמו, אך את גורלו המר והאמלל הודיעו לנו ספרי הקודש, כי אביו באולתו ובאכזריותו וברשעתו העביר אותו באש למולך (מ“ב ט”ז, ג'), הבן השני היה “מעשיהו” אשר יצא עם עזריקם נגיד הבית ועם אלקנה משנה המלך למלחמה על פקח ויהרג גם הוא עמהם בידי זכרי גבור אפרים (דהי“ב כ”ח, ז') והבן השלישי הוא חזקיהו. ולפי העולה מן הכתוב, היה מעשיהו יורש העצר, על כן נמנה בתוך ראשי השרים ויצא למלחמה. וחזקיהו אשר לא נחשב בלתי אם כאחד מבני המלך ישב בביתו ולא יצא אל המערכה. ומתקבל הדבר מאד, כי למיום נגזר עזיהו מביתו, ויותם בנו יורש העצר היה המושל בשמו ובעוד אביו חי, היה לחוק בבית מלכי יהודה, כי יורש העצר, ישתתף בעסקי הממשלה ותקנה זו היתה מפני כבודו של עזיהו. ובגלל הדבר הזה, השתתף מעשיהו יורש העצר גם במלחמה, אך אחרי נפול מעשיהו בחרב, אז נסבה המלוכה לחזקיהו אחיו, ודבר זה מוכרע מתוכו מן המקראות.

כי אחרי הנבא ישעיהו “והחזיקו שבע נשים וגו'” (ישעיה ד‘, א’) שגם לדעת הרד"ק הוא חוזר למפלת בני יהודה בימי פקח, הוא קורא ואומר “ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד וגו'” (ב') והאברבנאל הבחין בטוב טעמו, כי חוזר הוא על חזקיהו, אך אם יהיה החזון הזה לימי מלוכת חזקיהו איך תכון מליצת “ביום ההוא”, אשר יאָמר רק על דבר שזה מעט דברו על אדותיו? אך באמת לא היה כל עצם גדולת חזקיהו, אלא תולדות מפלת בני יהודה בימי פקח, כי לולא מלחמה זאת, לא נהרג מעשיהו ולא נסבה המלוכה מעולם למושל צדיק ירא אלהים זה. ועתה עולה לשון “ביום ההוא” יפה מאד במקומה, כי אחרי התאבל הנביא על המון בני חיל שנפלו במלחמה (ישעיה ג‘, כ“ה–כ”ו. ד’, א'.) הוא מוצא תנחומים, ומנחם את קהל שומעיו בגדולת חזקיהו שנתחדשה בעצם היום ההוא ממש ושהיא תהיה "לצבי ולכבוד… לגאון ולתפארת לפלטת ישראל " אשר נמלטה מחרב רצין ופקח.

את הדבר הזה שנה הנביא עוד הפעם בברכו את ה' בשמחה, על הטובה הגדולה שיצאה מן הרעה, על אבדן ממלכת ארם שהיתה תולדת מלחמת מלכי הברית ביהודה. בהודאה זו, הננו מוצאים ברכה סמוכה לחברתה, אשר למראית עין אין טעם לסמיכותן; עשרה פסוקים הראשונים לפרשה ט' בישעיה הם הודאה והלל לה' על מפלת ארם וסופם הוא “וישגב ה' את צרי רצין עליו וגו'”, וקודם לפסוק זה יזכור עוד הנביא בנהמת לב את גאות אפרים בעל ברית רצין ואת עיניו הרמות לבלוע את יהודה, ואת המשל אשר שם בפי בני יהודה הנפתים. וארבעת הפסוקים הראשונים הלא הם הלל גמור מכֻון ביחוד אל ה' בכבודו ובעצמו, אך מה ענין שני הפסוקים ה‘, ו’ לכאן ומלת “כי” הבאה בתחלתם וסומכת אותם לשלפניהם, הנה כל המפרשים מסכימים פה אחד, כי פסוקים אלה חוזרים אל חזקיהו, ומה לו פה? אך מלבד השאלה הזאת, יקשה לנו עוד דבר: מה טעם למלת “יולד לנו”? וכי עכשיו נולד חזקיהו? והלא תשע שנים לפני עלות אביו על כסא נולד? אך לפי דברינו תעלה יפה גם מליצה זו בפרטה גם הסמיכות בכללה, כי הנביא שמח פה בגדולת חזקיהו ובתעודתו למלכות, וגדולתו זאת הלא תולדה מוכרעת היתה ממיתת מעשיהו, שרק מלחמה זו גרמה לה. על כן ראויה היא שתבוא תיכף למפלת ארם, שגם היא תולדת המלחמה. ויען כי מיתת מעשיהו וגדולת חזקיהו התחדשו פתאם שמש הנביא בלשון “יולד” כי רגיל העברי לאמר לדבר המתחדש פתאם “נולד”.

“ויתנהו.. ביד מלך ארם.. וגם ביד מלך ישראל נתן” (דהי“ב כ”ח, ה') “ועוד אדומים באו (י"ז) ופלשתים פשטו…” (י"ח) פסוקים אלה מתמלאים מפסוקי ישעיהו “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגו'” (ישעיה א' ו') “ארצכם שממה וגו'” (ז') הסר משֻכתי והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה‘, ה’) “ואשיתהו בתה וגו'” (ו').. “בתים רבים לשמה יהיו וגו'” (ט') “ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה..” (ט', י"א), “ויהי בימי אחז: מה צרה היתה שם? ארם מקדם ופלשתים מאחור” (רות רבה א' ב') ופסוק "ובעתהצר לו ויוסף למעול בה' " (דהי“ב כ”ח, כ"ב) מקביל אל פסוק "על מה תכו עוד תוסיפו סרה " (ישעיה א‘, ה’. ועיין ראב"ע).

“ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו ויאמר וגו' והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” (דהי“ב שם כ”ג) מקרא זה אומר דרשוני, כי למראית עין עולה מן הכתוב, כי הוא ועמו עבדו את אלהי דרמשק בזמן אחד ואנחנו הלא כבר הוכחנו, כי נוקשו באמת רבים מבני יהודה אחרי ע“ז, אך על כרחנו יש לנו להבדיל פה בין המלך ובין העם ולתן עבודה אחת להם ועבודה אחת לו, כי על הזונים מקרב העם נשא ישעיה משא בעוד אשר אמרו גם “קשר” ודבר זה לא היה יכל להיות, אלא לפני המגפה הגדולה בידי רצין ופקח, כי אחרי כן הכירו בני יהודה את שונאיהם היטב, ולא עלה עוד על לבם להתחבר עמם, ודבר זה יכריענו על כרחנו לקבוע את מכשול העם בע”ז לפני המלחמה וכנגד זה אין לקבוע בשום פנים את זמן עבודת אחז את אלהי ארם, רק אחרי המלחמה: ראשית, כי יש להעמיד את סתם סדר הכתובים על חזקתו. ומקרא זה הלא מאוחר הוא למקרא המספר מפלת בני יהודה בידי ארם, ובעל הספר חש להוסיף על “לאלהי דרמשק”, שפירושו לאלהי מלכי דרמשק, את מלת “המכים בו” ובכן הלא כבר הכו בו. וגם הדעת נותנת, כי בכל היות אחז מלך טפש, אי אפשר להאמין, כי התמכר לשקוצים אלה בשעה שעבודתם הובאה מתחלה לארצו לשם כלי מפץ לביתו ולכסאו, והשנית, כי טעם עבדו אותם היה “כי אלהי מלכי ארם מעזרים אותם” (שם) ואנחנו הלא יודעים, כי מימי יואש לבית יהוא והלאה עד מלחמה זו, זה יותר משמונים שנה היו המה בני אדם הנכנעים והמדוכאים והמוכים ולא המכניעים והמדכאים והמכים “והם היו לו להכשילו ולכל ישראל” מתישבת גם היא היטב, כי במקום זה איננה ספור דברים כי אלו היה כך היה הסגנון כדרכו “ויהי לו להכשילו”, – כי אם דברי תרעומת ותמהון הם על המלך הזה, לאמר: את האלילים האלה עבד וישכח באולתו כי "הם הם היו " למוקש לו ולעמו, כי הם הלא היו מכשירי האחוה בין ארם ובין אפרים אויביו ומכשירי הקשר שקשרו עליו בני עמו.

“ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם” (כ"ד) “ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים” (כ"ה) על דבר זה יאמר ישעיה “ותמלא ארצו אלילים וגו'” (ישעיה ב‘, ח’)

בימי אחז ובקלקול העם בימיו מבית, ובדלדולו מחוץ, תעסוקנה מרבית פרשיות ישעיהו עד פרשה י' – חוץ מפרשה ו' שנאמרה בשנת מות עוזיהו – ותשעת הפסוקים לפרשה הראשונה ישוו את מעמד הארץ ההרוס אחרי המלחמה, וכי מפלתם היתה פרי סורם מאחרי ה‘. פסוקי י’–כ’ מגנים מעשי בני יהודה הטובלים ושרץ בידם שקרבנות הם מקריבים ובתשובה אינם חוזרים, ופסוקי כ“א–ל”א דברי מוסר קשה הם על קלקול מוסר העם בכללו ועל קלקלת השרים והשופטים בפרטם.

הפרשה השנית השלישית והרביעית נאמרו לפני מצור ירושלם בידי רצין ופקח, ויען כי ראה הנביא את הצרה קרובה, הקדים לנבואתו הקרובה המלאה קדרות ויגון העשויה לדכא גם רוח הבוטחים בה‘, את הנבואה אשר אין ערוך לקדושתה ולרוממותה, הכלולה בארבעת הפסוקים הראשונים לפרשה ב’ שסופה להתקיים באחרית הימים בימות המשיח (ב‘, א’–ד’) ואחרי כן קרא בפסוק קצר את העם לשוב אל ה' (ה') ויערוך בפסוקי ו’–י"א את הפאר החיצון אשר לדורו ואת נבלותו ואת שפלותו הפנימית, מערכה מול מערכה.

פסוקי י“ב–כ”ב תשלומים הם שלפניהם במערכי מראות הנגעים הנעלמים והמחמדים הנראים, אך בהם נוסף חזון יום הפקודה הממהר לבא. פסוקי א’–י“ב לפרשה ג' יערכו את חלול כבוד העם וזלזולו בעיני עצמו, ונבלות השרים והפקידים העתידה להראות בקרב האומה אחרי מפלתה. פסוקי י”ב–כ“ד הם דברי ריב ותוכחה על השרים עושקי הדלים ועל הבזבוז המופלג שנשיהם ובנותיהם נוהגות בו לדעת העם כלו. פסוקי כ”ה כ"ו לפרשה זו ופסוק א' לפרשה ד' יביעו את המלחמה העתידה ואת אחריתה הנוראה. פסוקי ב’–ו' הם דברי נבואת תנחומים נעלמת ⁷, כי חזקיהו יעלה לגדולה ובימיו יגן ה' על יהודה וירושלם, כאשר גנן לפנים על עמו בעמוד אש וענן (עיין שד"ל לפסוק ו').

פרשה ה' עד פסוק י‘, היא נבואה אחרת על מפלת בני יהודה בידי פקח וקודמת לה, כי כן נאמרה כלה בל’ עתיד. פסוקי י“א–כ”ה גם הם חוזרים על מאורע זה אך מאוחרים הם לה, כי נאמרו כלם בל' עבר. פסוקי כ"ו–ל' יחזרו לדעתנו אל תגלת פלאסר ובכן יהיה כל פורענות זו לבני ארם ואפרים ורק מעוטה לבני יהודה, שגם בם כתוב “ויצר לו ולא חזקו” (דהי“ב כ”ח, כ') “ולא לעזרה לו” (כ"א).

פרשה ז' מפורש בה, כי נאמרה לאחז פה אל פה ועד פסוק י"ח עקר ענינה מבואר, ומשם ואילך ידובר בתגלת פּלאסר (ועיין פירוש שד"ל) והנביא קורא למלך זה “תער השכירה” “יען אחז שלח לו שחד שיבא לעזרתו” (שד"ל)

פרשה ח' ופרשה ט' עד פסוק י"א פרשנו.

פסוקי י“א–י”ז בפרשה ט' דברי תוכחה הם לבני יהודה שלא לקחו מוסר מצרותיהם ומפלתם. פסוקי י"ח–כ' חוזרים על מבוכת בני אפרים ומהומותיהם מימי תגלת פלאסר והלאה.

_______

י: מפלת סנחריב

תשועת ישראל מיד מלך אשור, אשר היתה לשם לזכרון ולתהלה עד היום הזה, מסופרת היא לשמה ממש בשלשה מקומות, אבל סתומה היא בשלשתם, ואלה דברי המקראות:

1) “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה” (מ“ב י”ט, ל“ה–ל”ו)

2) עצם דבר זה בעקרו, ורק בשנויים קלים בסגנונו, נשנה בס' ישעיהו (ישעיהו ל“ז, ל”ו – ל"ח).

3) “וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו”… (דהי“ב ל”ב, כ"א).

הנה המלה “מלאך” סתומה מאד ונשמעת לפנים אין מספר, ואינה פורטת אפילו מעט את טיב המכה אשר הכו צבאות אשור, על כן לא התברר הדבר. יוסיפוס אומר כי מגפת מות היתה (קדמ' 5, 1 X ).

אך רבותינו התבוננו בדעתם הברורה, כי המלאך אשר שלח ה' לריב את ריב עמו, הכה בחיל אשור, גם במגפה וגם במכה נפלאה ממגפה, עד כי המגפה לא היתה אלא טפל לה.

נשמעה נא את דבריהם:

“בימי חזקיהו היתה אותה הדבר שעתידה להיות בסוף, כמו שנא‘: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה’ את כל העמים אשר צבאו על ירושלם” – זכריה י“ד, י”ב. – שנאמר ויצא מלאך ה'" (תדא“ר י”ז).

במקרא זה איננו כתוב למראית עין, אלא מגפה בלבד, ואנחנו עוד נחזיק לפי שעה, כי כך הוא. אך על דבר אחד נעורר כי במשנת סדר עולם, אשר לפי פשטי הדברים עולה גם משם כי לא היתה שם אלא מגפה פשוטה, שהיא בלשון הכתוב “הרג בידי המלאך” טורח הגר“א ז”ל לישב הדבר כן "ונראה שראשי הגייסות נהרגו, ושאר החיילות נמסו מפני חום האש של המלאך וכן נראה מכמה פסוקים " (ביאור והגהות לס“ע כ”ג) ובכן יש לנו לבקר כמה פסוקים ולראות אם נרמזה שם מכת אש.

אך בטרם נביא את המון הפסוקים העוסקים בענין זה, הננו להביא עוד מאמרי רבותינו.

“סנחריב כשבא על ירושלם לא שפטו הקב”ה אלא במבול של אש " (אגדת בראשית א'). “והיה אור ישראל לאש זה חזקיה; וקדושו ללהבה זה ישעיה ובערה ואכלה שיתו ושמיר; זה סנחריב שיצאה האש מבין שניהם ולהטה אותו” (מדרש שוח“ט מובא בילקוט ישעיהו ד' תט”ו). “סנחריב שנתגאה וכו' לא נדון אלא באש” (ויקרא רבה ז'). אחרי הודע לנו מפי מאמרי רבותינו אלה, כי אש היתה שם נעבוד נא על הפסוקים המדברים במפלת סנחריב, אשר עליהם העיר הגר“א ז”ל, כי מהם נראה, כי הרבתה האש לאכול בחיל סנחריב מאשר אכלה המגפה.

נבואת “הוי אשור שבט אפי… (ישעיהו י‘, ה’) נאמרה כלה על סנחריב, כי כן נאמר “כאשר עשיתי לשמרון.. כן אעשה לירושלם..” (י"א) ופסוקי ח’–י”א. י“ג–י”ד אינם אלא פַיָטָה ⁸לדברי רבשקה ורוחב פיהו, ונבואת ענשו היתה: “ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש” (ט"ז).

“יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם” (כ“ו, י”א) להלן נוכיח, כי פרשה זו נאמרה על סנחריב “קנאת עם: כשתקנא לעמך..” (רד"ק) ומליצה זו מקבילה אל מליצת “קנאת ה' צבאות תעשה זאת” (מ“ב י”ט, ל"א) שנבא ישעיהו על מפלת אשור.

“והיה כאבק דק המון זריך” (כ"ט, ה') “מעם ה' צבאות תפקד… ולהב אש אוכלת” (ו') “המון זריך: אוכלוסי סנחריב שיהיו למאכולת אש” (רש"י ה').

“הנה שם ה' בא ממרחק.. ולשונו כאש אוכלת” (ל', כ"ז) “והשמיע ה'.. בזעף אף ולהב אש אוכלה” (ל') “שם ה': גבורתו שתהיה לו לשם מה שיעשה בסנחריב” (רש"י).

“כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערת בה” (ל"ג) “למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו” (רש"י) "למלך הוכן: למלך אשור " (רד"ק).

“ונפל אשור וגו' (ל"א, ח').. נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם” (ט') “שם יהיה האש מוכן לשורפם” (רש"י).

“תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם” (ל“ג, י”א) “והיו עמים משרפות שיר וגו' באש יצתו” (י"ב) "תהרו חשש: כנגד העמים, אשר במחנה מלך אשור.. והיו עמים: אותם עמים אשר במחנה מלך אשור ".. (רד"ק).

ועוד נאמר בפרשה זו “מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם” (י"ד).

ובמזמור מ“ו, אשר יראה הקורא בגוף הספר, כי צדקו דברי החכמים שהביא ראב”ע, כי נאמר “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור”, גם במזמור זה כתוב על חרבן מחנהו "עגלות ישרוף באש " (תהלים מ"ו, י').

אבל גם האש לא היתה עוד עקר השורש במכת סנחריב; כי אם תולדה למכה אחרת גדולה ממנה, אשר היתה לאם גם לה, ודבר המכה הזאת עולה ממרבית הפרשיות שמתוכם הוצאנו את הפסוקים האמורים.

אם נקרא את פסוק ישעיהו כ“ט, ו‘, במלואו נמצא כי “להב אש” נמנה ששי בסדר הרעות הנפרטות שם. ואלה דברי הכתוב שם "מעם ה’ צבאות תפקד ברעם ורעש וקול גדול, סופה וסערה ולהב אש אוכלה”. בכל הרעות שמרביתן מצויות, יש לנו להתבונן, כי היתה אחת שאינה מצויה, שהיא הרעש. ומשבאנו לכאן מתבאר הדבר, כי הרעם והקול הגדול לא היו, אלא בני לויתו של הרעש, ותולדתו היתה פרץ להב אש. ובכן נדונו צבאות סנחריב ברעש ואש. ותרגום הארמי לדה"י מתרגם את פסוק “וישלח ה' ויכחד.. במחנה מלך אשור..” (דהי“ב ל”ב, כ"א) לאמור: "ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכא ושיצי באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון.. ועל “אשא מנתרא” יאמר בלשוננו “אש נתכת” והאש הבאה לרגלי רעש, הלא מודעה זאת, כי נתכת ונוזלת היא, ובגלל זה צֵרַף המתרגם את גבריאל, שהוא לדעת הקדמונים שר של אש (פסחים קי"ח). למיכאל התובע עלבון ישראל (דניאל י‘, י“ג, כ”א. י"ב, א’).

ודבר הרעש נפרט בספר (זכריה י"ד, א’–י') שעוד נוכיח במוצא דבר “מנביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי לדעת רבותינו הנכוחה מפרשה ט' והלאה לזכריה הנזכר בישעיה ה‘, ב’. הוא ונבואותיו נאמרו בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו.

ומפרשה י"ב ואילך ידבר זכריה רק על מלחמת סנחריב.

נפרש נא בראשונה פרשה י"ד שדברי גאולת ישראל מסנחריב ודברי הגאולה העתידה כלולים ומעורבים בה כדברי רבותינו בתנא דבי אליהו שהבאנו זה מעט. “הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך” (א'). פסוק זה מקביל לדברי ישעיהו “ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל וגו'” (ישעיהו י‘, ו’). “ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'” (זכריה שם ב') מקביל אל “המון כל הגוים הצובאים על אריאל וגו'” (ישעיהו כ"ט, ז') ונלכדה העיר ונשסו וגו' פירושו קרובה תהיה העיר להלכד והבתים להשוס וכן אתה מוצא בדברי עבד מלך הכושי לצדקיהו על ירמיהו – “השליכו אל הבור וימת תחתיו” (ירמיה ל"ח, ט') שפירוש “וימת” הוא: קרוב הוא למות. ועוד מעט “ונלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשכבנה”.

"ויצא חצי העיר בגולה " (זכריה שם שם) כמו “כל קציניך נדדו יחד” (ישעיהו כ"ב, ג'). “ויתר העם לא יכרת מן העיר” (זכריהו שם שם) חוזר על העם שישבו בירושלם בימי המצור.

“ויצא ה' ונלחם כיום הלחמו ביום קרב” (זכריה שם ג') “ביום קרב: שבאו המצרים אחרי ישראל להרגם בים ושם כתוב כי ה' נלחם להם במצרים” (ראב"ע) לאמר לא ביד אדם תהיה המלחמה הגדולה הזאת בסנחריב ובחילו, כי אם ביד ה' בכבודו ובעצמו, כדבר ישעיהו הנביא אשר נבא “ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא-אדם תאכלנו וגו'” (ישעיהו ל"א, ח') ומה תהיה המלחמה הזאת “ועמדו רגליו וגו'” (זכריה שם ד' ה') יגע כביכול ויבעט בעוצם כחו בהר הזה “ונבקע הר הזיתים.. גיא גדולה.. ומש חצי ההר..” (שם) “כי יגיע גי הרים אל אָצל” (ה') “יסוב כל הארץ.. וראמה וישבה וגו'” (י') כל אלה הם מעשי הרעש ופעולותיו. “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'” (ח') גם זאת היא אחת מתוצאות הרעש, כי מעינות ונחלים נבקעים פתאום במקומות חדשים ודבר זה מפורש במקום אחר בישעיה בדברו על מפלת אשור “והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים”. (ישעיהו ל', כ"ה) ואימתי יהיה הדבר? “ביום הרג רב בנפול מגדלים” (שם) לאמר ביום ההרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים ואולי יש גם בפסוק “ורוחו כנחל שוטף עד צואר יחצה” (כ"ח) ובפסוק “מקום נהרים יאורים רחבי ידים..” (ל“ג, כ”א) ובפסוק “וכל אפיקי יהודה ילכו מים..” (יואל ד', י"ח) “ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'” (זכריה י"ג, א') רמז לבקוע היאורים בפתאום. “והיה יום אחד.. לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור” (י"ד, ז') פסוקים אלה המודיעים את “הדבר שעתידה להיות בסוף” יודיעו גם את הדבר שהיה “בימי חזקיה” כדברי תנא דבי אלי' שהבאנו, גם פסוקי נבואות אחרות יודיעו כי היו שנויים ממאורות באור ובאויר מעין הנוראות היעודות לעתיד ביום ההוא. ודבר זה עולה עם מדברי ישעיהו בדברו על אחרית חיל סנחריב, הוא אומר “לעת ערב והנה בלהה וגו'” (ישעיהו י“ז, י”ד) “והפרה הלבנה ובושה החמה וגו'” (כ“ד, כ”ג) “והיה אור הלבנה וגו'” (ל', כ"ו) “שמש וירח קדרו” (יואל ד', ט"ו) “יום חליו של חזקיה היתה מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה.. שנאמר… ותשב השמש עשר מעלות..” (ס“ע, כ”ג).

מלבד חזון זכריהו זה ישוה את אחרית המצור ביד סנחריב, ישעיהו הנביא.

בפרשה י' יפתח בדברי מוסר אל העם לשוב מחטאותם פן יסגירם ה' בידי סנחריב העריץ (ישעיהו י‘, א’–ו') אח"כ ישוה את גאות העריץ הזה (ז’–ט"ו) ואת מפלתו (ט“ז–י”ט) ואת הרהור תשובת בני יהודה (כ’–כ"ג). ובפסוקים הבאים יחזק את העם לבלתי נפול לבו מן המכות הקשות, אשר חלה בם מלך אשור בימי היות עוד עיניו מצרימה. “בדרך מצרים” לאמר לפני לכתו שמה (כ"ד), כי עוד מעט תהיה בו יד ה' (כ"ה) כי בדרך אשר שמה הלך ישיבהו ה' ריקם, "בדרך מצרים " ושם תחל מפלתו (כ"ו) ואז ישבר עלו מעל צואר ישראל (כ"ז) סיום פרשה ה' יהיה פחד העם (כ“ח–ל”ב) מגפת סנחריב (ל“ג–ל”ד).

והפסוקים ישעיה י‘, ל“ב ל”ג דומים הם בסדורם לפסוקי זכריה י"ד, א’, ב‘, ג’.

הצרה: עוד היום בנוב לעמוד וגו' (ישעיה י', ל"ב).

" הנה יום לה' בא וחלק שללך וגו‘: ונלכדה העיר וגו’ וגו' (זכריה י"ד, א‘, ב’).

הישועה: הנה האדון ה"צ מסעף פארה וגו' (ל"ג).

" ויצא ה' ונלחם וגו' (ג').

אחרי אשר התאבל הנביא על אבדן עשרת השבטים ואבדן ממלכתם וחרבן שמרון (ישעיהו כ“ד, א’–י”ב) ואחרי התנחמו בפלטת שרידי אפרים, אחר נמלטו ארצה יהודה וישובו אל ה' וישבו לבטח (י“ג–ט”ו) הביע את תנחומות צדיקי גולי אפרים אשר התנחמו הם בשמעם מרחוק את גדולת אחיהם בני יהודה בימי חזקיהו מלכם ויאמרו “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק” לאמר: ממרחק, מקצה הארץ–כי א"י רחוקה מאד מאשור–שמענו שמועה הערבה על נפשנו כזמירות, כי המלך החסיד המולך על אחינו, לשם ולתהלה הוא. ועל זה יענה הנביא “רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו” (ט"ז) לאמר: הם יודעים רק את הנחמה אבל הצער הוא ידוע רק לי, כי נמצאו בוגדים בעם הזה כשבנא וסיעתו, על כן נענש העם בעון הרשעים שבתוכם והעונש הזה, הוא: “פחד ופחת וגו'” (י"ז) “והיה הנס מקול הפחד וגו'” (י"ח) ואפשר כי הבורחים שבא' בהם “כל קציניך נדדו יחד” (כ"ב, ג') או מבני סיעתו של שבנא שהיו בחיל אשור, נספו גם ברעש. והרעש הזה מפורש בדברי הנביא כי “ארובות ממרום נפתחו” (כ"ד שם) כמו שנאמר להלן “נפץ וזרם ואבן ברד” (ל‘, ל’) “וירעשו מוסדי ארץ” (כ“ד, י”ח) “רוע התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ (י"ט) נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וגו'” (כ') “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום” לאמר על צבא השמים, שהם המאורות, אשר שנו את דרכם ביום ההוא כמו שכתוב בסוף פרשה ז' “והפרה הלבנה” שכבר פרשנו. “ועל מלכי האדמה וגו'” (כ"א) כפשוטו. “ואוספו אספה אסיר על בור וגו'” (כ"ב) כי פתחה הארץ פיה ותבלע רבים מהם ותכם עליהם. “כי מלך ה' צבאות בהר ציון וגו'” (כ"ג) דומה לנבואת זכריהו “והיה ה' למלך וגו'” (זכריה י"ד, ט') בהסתלק מורא בשר ודם של רשעי ארץ כסנחריב וחבריו שם שמים מתעלה, ולדעת רבותינו היתה מלכות חזקיהו מעין ימות המשיח, והתחלה לתקון עולם במלכות שדי.

בפרשה כ“ד היתה מעין תאניה על עשרת השבטים ועל יחידים שנספו גם הם ברעש. ואולם פרשה כ”ה כלה ששון ושמחה, תודה ותהלה על הנס הגדול הזה. ואחרי עליצות הנביא בפסוק ראשון ישוה את המהפכה, אשר הפך הרעש (ב') ואת המורא הפחד והכבוד לאלהי ישראל, אשר הטיל מאורע זה על העריצים (ג') ואת ה' יברך, כי הציל את עניי עמו גם מן הרעש ותולדותיו “חורב וזרם” וגם מרוח העריצים, אשר גם הוא מן זרם (ד'). פסוק ה' תשלום הוא לשלפניו. ואת מצור ירושלם בידי העמים הבאים ברגלי אשור, ימשיל כסעודה שתחלתה מתק וסופה תפלה גועל ומכאוב (ו') ומתנבא, כי בסעודה זו תגלה חרפתם וראו כל העמים את קלונם (ז). תהלה לה' המבלע את המות ומוחה דמעה ומחיה מתים במאמרו (ח' – ט') ומודיע, כי הרעש אשר יהיה בהר הזיתים יהיה גם במואב (י’–ב') ומליצת “תנוח יד ה' בהר…” מתאֶמת מאד למליצת “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים” שבזכריה.

פרשת כ"ו מתחלת בשבח ירושלם, כי היא היתה מבטח עוז סגורה ומסוגרת גם מפני האויב גם מפני הרעה, אשר הביא ה' עליה (כ"ו, א') ועתה הנה היא פתוחה לאסוף אל תוכה את בני ישראל בניה “גוי צדיק”. אך בתוך כדי דבור אומר הנביא לא מבצר ירושלם נצר את היושבים בה, כי אם הדעת התקיפה “יצר סמוך” של חזקיה אשר לא בטח בשום מבטחי כי אם בה' לבדו (ג') ועל כן יועץ הנביא להם לבטוח תמיד בה‘, אשר הוא לבדו “צור עולמים” (ד'), הוא הביא את הרעש על מחנה אשור (ה’–ו'). בשלשת הפסוקים הבאים, מביא את המון לבו אל ה’ (ז’–ט'), בשני הפסוקים הסמוכים מצדיק את הדין על האויב הרשע, אשר גם הוא היה בכלל רחמי ה' לוא רצה להיות צדיק (י' – י"א) ועיין תרגום הארמי לפסוק י‘. ועל כן יתפלל הנביא לה’ להטות חסדו לישראל (י"ב), ומוסיף לשפוך נפשו בזכרון הרעות ובתקות הטובות (י“ב, י”ט), ואחרי כן הוא שב בהלך נפשו אל היום הנורא, ומזהיר את עמו להתחבא כל הלילה מפני המלאך המשחית העובר לנקום את נקמתם מאשור (כ’–כ"א) ככל אשר צוה ה' את אבותיהם לבלתי צאת מפתח ביתם בליל צאתם ממצרים (שמות י“ב, כ”ב–כ"ג) שלדעת רבותינו היו שניהם בלילה אחד בליל ארבעה עשר בניסן.

בפרשה כ"ט העוסקת במפלת אשור, שממנה הבאנו למעלה פסוק ו', כתוב “ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יחשב” (י"ז) וגם דבר זה תולדות רעש ומהפכה הוא, כי יש שעפר קרקע זו משביח מערבוב השתות (עלעמענטע) הבא לרגליהם ועפר קרקע זו מתקלקל, ועל כן קרא המשורר לרעש “בהמיר ארץ” (תהלים מ"ו, ג').

בפרשה ל"ג המדברת גם היא בעניננו, מספר הנביא את פחד החנפים והחטאים שבירושלם מפני הרעש והאש (י"ד) ו את בטחון ישרי לב ומנוחתם, אשר ידעו ויאמינו, כי אצבע אלהים הוא (ט“ו–ט”ז) ומביע את הרוחה שעמדה לבני יהודה בנפול אשור, אשר שבה עינם לראות את מלכם בכבודו ובחירותו, ואת ארץ חמדתם במלוא רחבה, אחרי סור הסוללות והדיק מסביב, אשר האפילו את עין הארץ (י"ז). אחרי הציור הנעים הזה יטעים הנביא עוד רגע את קהל שומעיו מעין טעם רגש האימה, אשר הגה כל לב בישראל למראה האויב (י"ח) למען הגדל אחרי כן את רגש השמחה (י"ט) ובששון לבו יקרא לעמו להתבונן אל ציון עיר קדשו, אשר בה לא נגע הרעש לרעש (כ') ומדוע זכתה להנצל? יען כי ה' שוכן בארץ הזאת (כ"א) שהוא מעוז לעמו (כ"ב).

ובפרשה מ"ג יזכור הנביא את נס קריעת ים סוף (ט"ז) “ואחר שזכר הנס שעשה ה' להם בים סוף, זכר גם כן את הנס שעשה להם בדבר סנחריב.. ואמר המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז, יחדו ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו (ישעיהו שם י"ז) כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת וכבה במהרה” (רד"ק).

יואל אשר עוד יתבאר במוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”, כי גם הוא היה בימי עזיהו יותם אחז חזקיהו ידבר בפרשה ד‘, על מפלת סנחריב. בראשונה ישוה את קבוץ אשור ובעלי בריתו אל עמק יהושפט, שהוא מחוץ לחומת ירושלם, שאסף ה’ אותם, למען שפוט אותם על הגלותם את עשרת השבטים (ב') ועל תעלוליהם, אשר התעללו בם (ג') ואת הגמול השמור לצור וצידון ופלשת הצוררים לישראל אשר עזרו לרעתו (ד’–ח'). אחרי כן יהיו דבריו כעין זרוז לאשור ולעמים אשר עמו, להתאזר למלחמה (ט’–י"א עד אחר מלת “ונקבצו”) וממלת “שמה” יבוא חזון מפלת אשור (י“א–י”ד) ושנוי האויר והמאורות (ט"ו) ורעש הארץ ומלוט ישראל (ט"ז) וקדושת ירושלם וגאולתה מידי זרים (י"ז). ובהושע לא נאמר דבר על אודות סנחריב, ובמיכה לא נאמרו דברים מפורשים על הרעש, האש והמגפה, כי אם דברים כוללים שמקצתם מבוארים ומקצתם נעלמים, אחרי התנבא מיכה על אחרית הימים על גאולת ישראל האחרונה והכוללת בסגנון ישעיהו ובתוספת מרובה משלו (מיכה ד‘, א’ – ח') חזר לזמנו בנחמה קצרה שיש גם תוכחה גם זרוז (ס') וינבא עוד נבואה קטנה על גאולת ישראל מבבל (י') ואחרי כן חזר עוד לזמנו, וירבה לדבר על מצור סנחריב מעין דברי יואל, שדבר על קבוץ העמים על ירושלם ומשפט ה' בם. (י“א–י”ב) ויזרז את עמו להשיב את ידם על חיל האויב הנגף ולהחרים את שללם לה' (י"ג). ושני הדברים האלה מצאנו גם לשאר נביאי הדור דבר רדיפת העם אחרי הנמלטים “ונס לו מפני חרב..” “וחתו מנס..” (ישעיהו ל"א, ח’–ט') ודבר חרם הבזה (זכריה י“ד, כ’–כ”א) אחרי כן לעג הנביא על הגדוד הנורא, אשר עתה יתגודד, לאמר, אשר עתה ישים קרחה בראשו מרוב צרתו במפלתו. והנביא שמח לאיד הרשעים האלה על בזותם בראשונה את מלך ישראל (מיכה ד', י"ד) אחרי כן ידבר על התעלות חזקיהו אחרי מפלת סנחריב (ה‘, א’–ג’) ועל עונש אשור בדברים שאינם מבוארים עוד לנו בגופי פרטיהם (ד’–ה').

ובני קרח יסדו שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור” (ראב"ע) שם יזכר הרעש ביבשה ובים (ג') בנחלים ובהרים (ד') ומנוחת ירושלם ומי הברֵכה אשר לא כזבה את מימיה, ביום הרעש מחוץ לעיר (ה'), ישועתה בזכות השכינה השורה בתוכה וזמן הישועה בטרם בקר (ו'), פחד ובלהה בגוים (ז') ודברי הודאה (ח' – ט') על קץ המלחמה (י’–י"ב). גם מזמור ע"ו נתיסד על מפלת סנחריב ודבריו מבוארים.

בעיני כל הנביאים היה מלחמת סנחריב בישראל כעין מוקש, אשר טמן ה' לרגליו ולרגלי העמים אשר עמו, ישעיהו המשיל אותה לסעודה מזקת (ישעיהו כ"ה, ו’–ז'). יואל המשיל את עמק יהושפט מקום מחנה סנחריב לבית משפט (יואל ד‘, ב’) ולקמה העומדת להקצר (י"ג) ובדברי מיכה נמשלת ירושלם לגרן, אשר שמה נקבצו כל העמים לדיש (מיכה ד', י“ב–י”ד).

וזכריה ימשיל גם הוא את ירושלם ל“סף רעל” (זכריה י"ב, ב') “ולאבן מעמסה” (ג') “לגויי הארץ” (שם) לאמר לאשור ולחבריו, “וככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמוד” (ו') גם פרטים על אודות טבע המגפה ההיא נפרטו שם, כי הֻכו הסוסים “בתמהון ובעורון” (ד') ואנשי הצבא הכו בשגעון (שם) ובעורון (י“ד, י”ב) ובשרם נמק (שם) וגם על דברי ימי המצור נשמר פרט גדול, כי הכביד סנחריב את ידו על שבויי בני ישראל אשר שבה בערים להלחם ולצור על ירושלם עיר ממלכתם “על יהודה יהיה במצור על ירושלם” (זכריה י"ב, ב') “וגם יהודה תלחם בירושלם” (י“ד, י”ד) ועיין יונתן רש“י ראב”ע ורד“ק לשני הפסוקים ויונתן ורש”י לפסוק שני.

גם נחום בהנבא על אחרית אשור הזכיר את מפלת סנחריב ואת הרעש ואת האש (נחום א‘, ה’–ו’) ועל בזת ישראל ועל נקמתם בחיל אשור נשמרו הדברים האלה.

“ואסף שללכם אוסף החסיל וגו'” (ישעיהו ל"ג, ד') “אז חלק שלל עד מרבה פסחים בזזו בז” (כ"ג) “קומי ורושי בת ציון.. והדיקות עמים רבים”.. (מיכה ד', י"ג) “והיה שארית יעקב בגוים.. כאריה.. ככפיר..” (ה‘, ז’) “ואכלו על ימין ועל שמאל” (זכריה י"ב, ו').

_____

יא: הכנסת גרים אחרי מפלת סנחריב

מסורת עתיקה נשמרה בסדר עולם ואלה דבריה: “לאחר מפלתו של סנחריב, עמד חזקיהו פטר את האוכלסים שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם מלכות שמים” (ס“ע, כ”ג).

האוכלסים האלה הם הנזכרים לפי דרכם (ישעיהו כ‘, ד’. ועיין רש"י שם ג') למעלה בסדר עולם בעצם הפרק ההוא “שטף שבנא הסוכן – [שלפי מסורת קדמונינו מרד בחזקיהו ויתחבר לסנחריב] – וסיעתו והלך לכוש ונטל חמדת כל הארצות ובא לו לירושלם לקים מה שנאמר: יגיע מצרים וסחר כוש וגו‘, יגיע מצרים: זה חיל פרעה מלך מצרים, וסחר כוש זה תרחקה מלך כוש וסבאים אנשי מדה אלו חילות שלהן, עליך יעבורו זו ירושלם וכו’ וכו'”.

ולסיעת שבנא ולאוכלסי הגוים השלולים בקולרין, היה דבר ישעיהו לאמצם ברוח קדשו, להכניס תחת כנפי השכינה, את שבויי סנחריב ולהשיב לבצרון את סיעת שבנא.

“הוי כל צמא לכו למים.. ותתענג בדשן נפשכם” (ישעיהו נ"ה, א’–ב') בפסוקים אלה ימשיל את דעת אלהי ישראל, לדברים החביבים ביותר על השבוים העיפים והצמאים, למים ליין לחלב ויוכיח כי דת ישראל נותנת את מחמדיה למבקשיהם בלא כסף ובלא מחיר, כי אם בחן ובחסד וברחמים–בפסוק שאחרי כן יחדל מן המשל ופרש את הנמשל וקורא אותם לבא בברית ישראל ולהנות עמם יחד בצל חסדי המלך היושב על כסא דוד (ג'). ומגיד את שבח בית דוד (ד'), וקורא לסיעת שבנא לחזור, כי עת רצון היא (ו') כי עזיבת החטא מכפרת כפרה שלמה (ז') כי במקום גדולתו של הקב“ה שם אנו מוצאים ענותנותו ואף כי קצרי דעת לא יבינו זאת (ח’–ט'), ומעיר את אזן סיעת שבנא על תקף הנבואה שלא האמינו בה בתחלה, ועכשו הם רואים שנתקימה ומסביר להם, כי אי אפשר לנבואה שלא תתקים (י’–י"א), דברי הנחומים להם ולכלל ישראל לאחרית הימים (י“ב–י”ג) ודברי זרור לאוכלסי השבוים ולסיעת שבנא לשמור מצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו (נ"ו א' – ב') ודברי חזוק לגרים, כי חביבים הם בעיני הקב”ה ככל אזרח בישראל. – בתוך השבוים האלה היו גם סריסי בית המלך – ואין בידינו להכריע אם סריסי מלך מצרים או מלך כוש – היו שלולים גם הם בקולרים בתוך השבי – או סריסי סנחריב היו, אשר פגרו מלכת עמו בהיותו נחפש לנוס מן המערכה – גם על הסריסים הגרים האלה, הטה חזקיהו חסד, ויאספם ברחמים גדולים אל עמו. ואת הסריסים האלה, אף כי אין להם שרש מתחת בארץ הזאת, כי נכרים הם פה, וגם פרי לא יוכלו לעשות, כי הסריס לא יוליד בנים; את ידי הסריסים האלה הנעצבים, אשר היו בעיניהם כעץ יבש, חזק ישעיהו ויאמצם (ג') ויבטח להם בשם ה‘, כי בדבקם בתורתו באמת, תהיה להם שארית וזכרון בישראל “טוב מבנים ומבנות” (ד' – ה') ולכל האוכלסים תהיה יד ושם וזכרון גם בבית ה’ רק אם ידבקו בו בכל לבבם (ו’–ז'), חתימה בדברי נבואה לקבוץ כל גולי ישראל (ח') וציור נפלאות ה' המבליג את הטרף על טורפו, לאמר, את ישראל על אשור (ט'). ואפשר הדבר כי גרים אלה חזרו למצרים ועליהם חוזר דבר הנביא על “חמש ערים בא”מ מדברות שפת כנען" ועל “מזבח לה' בתוך א”מ" (ישעי' י“ט, י”ח, י"ט) וכל הנחמות עד פסוק כ"ד.

ומי יודע אם לא היתה נבואה זו שיש בה חזון צירוף כל העמים לעבודת ביהמ“ק (ו’–ז') שאין לו מקום אלא לאחרית הימים המפורש עוד יותר במקום אחר (ס“ו, כ' – כ”א ועיין רש"י) לפתרון פה למלכים המקולקלים שבסוף ימי בית ראשון לשום את הנכרים הערלים לכהנים בביהמ”ק, שעל זה הוכיח הנביא (יחזקאל מ"ד, ז’–ט') ועיין שם תרגום יונתן שתרגם דברים כפשוטם “בני נכר”: “בני עממיא” (ז') “בן נכר”: “בר עממין” (ט').

______

יב: נביאים שהתנבאו בפרק אחד

“ימי עזיהו יותם אחז חזקיהו מלכי יהודה” היו ימי התור השני לספרות הנביאים הקימת עמנו (ישעיהו א‘, א’. הושע א‘, א’. עמוס א‘, א’. מיכה א‘, א’). ודבר זה זכרו רבותינו בדברים האלה “דבר ה' אשר היה וגו' בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע” שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכו' ואמר ר' יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו בפרק ואלו הן הושע ישעיהו עמוס ומיכה (פסחים פ"ז). מקור דברים אלה הוא בברייתא בסדר עולם, אלא ששם נוסף דבר המבטל את גרסת ארבעה נביאים, כי על הארבעה הוא מוסיף שם עוד אחד ואף כי אין התנא מזכיר אותו בשמו, ותחת אשר ראש דבר המאמר בפסחים “דבר ה'” הנה תחלת מאמר משנת ס“ע בלשון זה: “הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי וגו' כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה וגו‘. חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’; דבר ה' אשר היה אל הושע וגו‘; דברי עמוס אשר הי’ וגו‘; דבר ה’ אאשר היה אל מיכה המורשתי מלמד שכלן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי כיון שאמר תחלת דבר ה' בהושע וגו' ובעמוס הוא אומר שנתים לפני הרעש ובישעיהו הוא אומר בשנת מות המלך עזיהו והוא היה ביום הרעש דכתיב וינעו אמות הספים וגו‘, דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז מלמד שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ'). התוספת הזאת של הפסוק שבראש המאמר בס”ע המובא מס' זכריה (זכריה י"ד, ח') תכריענו לאמר, כי בא התנא המעמיק מאד, לצרף את נבואת זכריה הנביא בזמנה, אל זמן נבואת ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד ומדייק את מלת “ונסתם” המדברת לגוף שני בל"ר, אל מעשה שאירע בימיהם ואת דבר הרעש ופסקת “בימי עזיהו מלך יהודה” (שם) הוא מכוון אל פסקת "שנתים לפני הרעש " שבימי עמוס (עמוס א‘, א’) ואל פסקת "בשנת מות המלך עזיהו " (ישעיהו ו‘, א’) שלפי קבלתם נראה חזון זה ביום הרעש, ומשתף בזמן האחד, זמן הרעש לבעל הנבואה הזאת ולישעיהו ועמוס, ומצרף אליהם את הושע, שנאמר גם בו תחלת דבר ה' בהושע ומקדים את ארבעתם לזמן מיכה בחתמו: “מלמד שכלן קדמו את מיכה”.

ובכן בא המאמר הזה ללמד, כי נבואת פרשה י"ד שבזכריה היתה בימי ישעיהו עמוס מיכה והושע ונמצא למד בעקרו, כי היה היה נביא אחד גדול וחשוב, מלבד ארבעת הנביאים האלה, שהתערבו ושנטפלו נבואותיו בנבואת זכריה שנבא מאות בשנים אחרי כן.

לשמע דבר זה תוָלדנה לנו שלש שאלות: א) מה שם הנביא הזה? ב) מה גרם לנבואות שני הנביאים האלה הרחוקים מאד שתתערבנה? ג) איכה נכיר להבדיל בין הנבואות העתיקות שבימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו מלכי יהודה ובין הנבואות המאוחרות שבימי דריוש מלך פרס?

והשאלות האלה תתבררנה אשה מרעותה אם נפתח במה שסימנו, אם נעיף עין רגע אחד, על סגנון ספר זכריה ועל הליכות נבואותיו וראינו, כי לא עירוב פרשיות יש שם, כי אם סמיכות שני ספרים, אשר הראשון שבהם נוגע בסופו בראש השני הסמוך לו, מבלי הצטרף כלל. שמונת הפרשיות הראשונות ספר אחד הנה, ושש הפרשיות האחרונות, הן ספר אחר נבדל בעינו בסגנונו ובמדברו, מן הספר הקודם לו, אשר אין לו דבר עמו בלתי אם סמיכות הפרשיות לבד.

והשאלה השנית מה גרם לשני ספרים אלה שיצטרפו? תתישב בישוב השאלה הראשונה השואלת מה שם הנביא הנעלם, אשר את נבואתו הביא בעל ס“ע. אם נשים לב יֵרָאֶה לעינינו, כי ככל אשר אנחנו מוצאים שני מיני נבואות רחוקות תפוסות לנו כיום בכרך אחד, כן נמצא שני נביאים רחוקים בלולים לנו בשם אחד, זכריהו הוא שם לנביא שבימי דריוש וזכריהו הוא שם לנביא גדול שהיה בימי עזיהו, אשר קרא לו “זכריהו המבין בראות אלהים” (דהי“ב כ”ו, ה') ואם נוסיף להתבונן, נמצא במקום אחד בפרק ההוא איש נביא ששמו זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח‘, ב’). ואם נתפוס את המועט נאמר, כי “זכריהו בן יברכיהו” שבימי אחז הוא הוא “זכריהו המבין בראות אלהים” שבימי עזיהו, כאשר חשב באמת בעל ס”ע נבואת נביא ששם זכריהו נקרא עליה עם ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד. ויען כי הנביא שבימי ישעיהו וחבריו היה דומה בשמו ובשם אביו לנביא שהיה בימי חגי שהם ימי מלכות דריוש זה היה נקרא זכריהו בן יברכיהו וזה היה נקרא זכריהו בן ברכיהו (זכריה א‘, א’) על כן נצטרפו יחד וברכיה בלי יו“ד בראשו, וברכיה בתוספת יו”ד לפניו, שני נוסחאות הם לשם אחד, כמו חזקיהו בלי יו“ד (מ“ב ט”ז, כ') ויחזקיהו בתוספת יו”ד לפניו (כ‘, י’) ששניהם נוסחאות הם לשם אחד של המלך המפורסם בישראל.

דברינו אלה כבר נגלו לאחד מחוקרי דורנו (יש"ר באחד ממאמריו). אך דבר אחד גדול נעלם ממנו, כי כבר קדמוהו רבנן בזה בסדר עולם. והיודע לברר בדברי רבותינו את הפשט והמסורת המדויקת מתוך הדרש והאגדה יודע הוא עד כמה דבריהם, במקום שהם דברי בקרת, מסייעים ומכריעים.

1 ספר זכריה המבין בראות האלהים שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה הן לזכריהו שבימי עזיהו וישעיהו ונבואותיו ארבע:

א) פרשה ט' עוסקת בכבושי ירבעם בן יואש מלך אפרים המסופרים בספר מלכים (מ“ב י”ד, כ“ה. כ”ח) והמרומזים בספר עמוס (עמוס ו', י“ג – י”ד) ובכבושי עזיהו המסופרים בדה"י (דהי“ב כ”ו, ו’–ח') כאשר בארנו בגוף הספר.

ב) פרשה י' מתחלת בעצירת גשמים הנזכרת בעמוס (עמוס ד‘, ז’ – ח') ומסימת בדברי נחומים הדומים לדברי הושע בן בארי.

ג) פרשה י"א מדברת על רשעת מנחם בן גדי כאשר התבאר במוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם”.

ד) פרשיות י“ב, י”ג, י“ד הן פרשת מלחמת סנחריב ומפלתו כאשר התבאר במוצא דבר: מפלת סנחריב. אך בפרשה י”ד יש דברים רבים שענינם נבואה לאחרית הימים.

כִוֻן נבואת זכריה “המבין בראות אלהים” אל נבואת בני דורו

מספר סידורי	זכריה ט'–י"ד	שאר הנביאים
1	ותבן צור.. והוא באש תאכל (זכריה ט‘, ג’–ד’)	1 ושלחתי אש בחומת צור ואכלה.. (עמוס א‘, י’)
2	.. ועזה ותחיל וגו' ועקרון כי הוביש מבטה ואבד מלך מעזה ואשקלון לא תשב: וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט‘, ה’–ו’)	2 ושלחתי אש בחומת עזה וגו' והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים וגו' (עמוס א‘, ז’–ח’)
3	ועקרון כי הוביש מבטה (ה')	3 אשדודה (ישעיה כ‘, א’) ובושו מכוש מבטם (ה') הנה כה מבטנו (י')
4	מִצָבָה (זכריה ח',) – בנחי ל"ה –	4 צֹבֶיהָ (ישעיהו כ"ט, ז') – בנחי ל"ה –
5	מלכך יבא לך (ט')	5 ממך לי יצא להיות מושל (מיכה ה‘, א’)
6	צדיק ונושע (שם)	6 ורעה בעז ה' (ב‘, ג’)
7	עני (שם)	7 צעיר (א')
8	והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (י')	8 והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (ט')
9	ודבר שלום לגוים (י')	9 והיה זה שלום (ד')
10	ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ (י')	10 עתה יגדל עד אפסי ארץ (ג')
11	ונכרתה קשת מלחמה (שם) והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם (שם)	11 וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (הושע ב‘, כ’) והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך (מיכה ה‘, ט’)
12	ביום ההוא [י"ח פעמים בו' פרשיות] (ט', ט“ז.–י”ד, כ"א).	ביום ההוא [מ"ו פעמים] (ישעיה ב‘, י“א.–נ”ב, ו’.)
13	דגן בחורים ותירוש יגובב בתולות (זכריה ט', י"ז) שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש (ה‘, א’) יתן לאיש עשב בשדה (י‘, א’)	יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון (הושע י"ד, ח') מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר (עמוס ד‘, ז’) והיה אם כלה לאכול את עשב הארץ וגו‘: נחם ה’ על זאת לא תהי' א' ה' (עמוס ז‘, ב’–ג’)
14	וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע (י‘, ו’)	ואת בית יהודה ארחם והושעתים (א‘, ז’)
15	אני ה' אלהיהם ואענם (שם)	אני ה' אענם אלהי ישראל לא אעזבם (ישע' מ“א, י”ז) והיה ביום ההוא אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)
16	והושבותים (שם)	והושבתים על בתיהם (י“א, י”א)
17	אשרקה להם ואקבצם (ה')	יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור (שם)
18	ובמרחקים יזכרוני (ט')	.. באיי הים שם אלהי ישראל (ישעיה כ“ד, ט”ו)
19	וגברתים בה' ובשמו יתהלכו (י"ב)	והושעתים בה' אלהיהם (הושע א‘, ז’)
20	נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו (י"ב, א')	בורא שמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיה מ"ב, ה')
21	אמצה לי יושבי ירושלם בה' אלהיהם (ה')	עיר עז לנו ישועה ישית (כ"ו, א')
22	.. כגבורים בוסים בטיט חוצות (י‘, ה’) אלופי יהודה ככיור אש בעצים כלפיד אש בעמיר (י"ב, ו')	שארית יעקב בגוים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן וגו' (מיכה ה‘, ז’)
23	ואכלו על ימין ועל שמאל (שם)	ויגזור על ימין.. ויאכל ועל שמאל.. (ישעיה ט', י"ט)
24	ביום ההוא יהיה מקור נפתח.. (י"ג, א') אכה כל סוס וגו' ועלבית יהודה אפקח עיני וכל סוס העמים אכה וגו ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי וגו' בה' אלהיהם (זכר' י"ב, ד‘, ה’). והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה (ז). לא תגדל תפארת ב"ד ותפארת יושבי ירושלם על יהודה (שם)	והיה על כל הר גבוה וגו' פלגים יבלי מים (ישעיה ל', כ"ה) כי אם שם אדיר ה' לנו מקום נהרים יאורים רחבי ידים (ל“ג, כ”א) ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלהיהם ולא אושיעם וגו' בסוסים (הושע א‘, ז’) עוד אושיבך באהלים כימי מועד (י"ב, י') ויהודה לא יצור וגו' (ישעי' י“א, י”ג)
25	אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד (ב')	והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם (הושע ב', י"ט)
26	הך את הרועה ותפוצנה הצאן והשיבותי ידי על הצוערים (ז')	הך הכפתור וירעשו הספים וגו' ואחריתם וגו' (עמוס ט‘, א’)
27	והשלישית יותר בה: והבאתי את השלישית באש וצרפתים.. הוא יקרא בשמי וגו' (ח’–ט')	ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער… מצבת בם זרע קדש (ישעיה ו', י"ג)
28	ואני אענה אותו (ט')	אענה נאום ה' (הושע ב', כ"ג)
29	אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי (שם)	והיה סחרה ואתננה קדש לה' (ישעיה כ“ג, י”ח)
30	והיה על מצלות הסוס קדש לה' (זכריה י"ד, ב')	ואמרתי ללא עמי עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי (הושע ב', כ"ה)

מלבד המערכות המקבילות האלה, עיין המערכות שבמוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם” ובמערכות שבשאר נביאי הפרק הזה ודברינו במוצא דבר “מפלת סנחריב”.

לפי דברינו יתבאר מאליו דבר זכרון עשרת השבטים בתורת ממלכה קימת ובשם אפרים הרגיל בפי הושע ושגור גם על פי הנביא הזה (זכריה ט‘, י’. י"ג. י‘, ז’) ובשם בית יוסף (י‘, ו’,) המצוי בפי עמוס (עמוס ה‘, ו’. ט"ו. ו', ') ובפסקת “בין יהודה ובין ישראל” (זכריה י“א, י”ד) כי אמנם קימת ועומדת היתה עוד מלכות עשרת השבטים בימיו: ועל כן לא יזכרו עוד שמות אלה אפילו ברמז קל מפ' י"ב והלאה, כי בימים ההם כבר גלו עשרת השבטים, ומטעם זה נזכרו אשור ומצרים בפי נביא זה (זכריה י', י’–י"א) במתכונתן שהיו להן בימי ארבעת הנביאים. ובאמת תבחן עין כל מעמיק להתבונן את הקושי הגדול שנתקשו המפרשים בשמות אלה בספר זה.

זכרון “בני יון” יבואר בדברנו על יואל הנביא.

2 דברי עמוס נביא זה נבא לכל המאוחר, לא אחרי חמש ועשרים שנה לפני מות עזיהו, כי כן כתוב על ימי נבואתו “בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” וארבע עשרה שנה מאחת וארבעים שנות מלכות ירבעם נבלעות בשעות אמציה ושבע ועשרים בשנות עזיהו שכל ימיו היו חמשים ושתים, ובכן עודפות היו חמש ועשרים שנה לעזיהו על ירבעם. לפי סגנונו הפשוט והתמים הקרוב לסגנון הנביאים הראשונים, שמועל, נתן ואחיהו, אליהו ואלישע, נראה, כי הוא הקודם לכל חבריו חוץ מזכריהו המבין בראות אלהים, שהוא היה לפי הנראה נביא גם בימי נעורי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה'). הרבה מנבואותיו נכתבו בעצם ידו, באשר תעיד לשון גוף ראשון: “הראני” (ז‘, א’. ד‘. ז. ח’, א') “ראיתי” (ט‘, א’), לעומת זה נכתבה פרשת המאורע, אשר היה לו בבית אל עם אמציה כהן בית אל ביד חבריו או תלמידיו, כי כן תעיד לשון גוף שלישי (ז', י’–י"ד).

3 דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי לפי סגנונו יחלק לשני חלקים. החלק הראשון כולל את שלש הפרשיות הראשונות הכתובות בסגנון רצוף ומשולב והחלק השני כולל את אחת עשרה פרשיות האחרונות הכתובות בסגנון נמלץ. החלק הראשון קרוב הוא, כי נאמר רובו בימי ירבעם בן יואש בעוד אשר היו חטאות אפרים סדורות. והחלק השני נאמר רובו בימי המהפכה, אשר החלו מימי שלום בן יבש והלאה.

סגנון הנביא הזה בכללו המדוקדק והמצוחצח יותר משל עמוס, יטנו להקדים תחלת נבואת עמוס לתחלת נבואתו, וכבר החליטו רש"י וכל המפרשים, כי פשוטו של מקרא “תחלת דבר ה' בהושע” רק ללמדנו הוא, כי קדמה נבואת הושע זו לכל שארנבואות הושע, אבל לא ללמדנו, כי קדמה נבואת הושע לנבואות כל שאר הנביאים.

מפרשה ראשונה ששם נזכר הנביא בגוף שלישי: “וילך.. ויקח” (הושע א‘, ג’) “אליו” (ד') “לו” (ו') נראה, כי לא בעצם ידו העלה את נבואותיו על ספר, אך מפרשה השלישית שנזכר שם בגוף ראשון: “אלי” (ג‘, א’) “וָאֶכְרֶהָ” (ב') “ואמר” (ג') ישמע, כי הוא בעצם ידו כתב את דבריו. בין שני הפכים אלה יש להכריע, כי מקצת ספרו כתב הוא ומקצתו כתבו תלמידיו בני הנביאים.

4 חזון ישעיהו עם זה הוא כלל לכל הספר ופרט לפרשה ראשונה, “הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו'” (ישעיהו ב‘, א’) הוא שם לפרשה ב‘. ג’. ד‘. כי פ’ ג' מחוברת לפ' ב' במלת “כי” (ג‘, א’) ופ' ד' מחוברת לפ' ג' במלת “והחזיקו” (ד‘, א’) שצורתה ומשמעה מעידים עליה שאינה תחלת ענין כ“א תוספת ענין. “אשירה” (ה‘, א’) וכל פרשה ה' אפשר כי נמשכת היא לשלפניה ואפשרי כי היא נבואה לעצמה. ענין פרשה ו' הוא חנוך הנביא. פרשה ז' משוה את פחד בית דוד מפני רצין ופקח (ז', א’–י"ג), חזון אחרית ארם ואפרים (י"ד–כ') ומראה ארץ אפרים בעת ההיא (כ“א–כ”ה). פרשה ה' היא חזון אחרית ארם ואפרים וסכול עצתם (ח‘, א’–י’), השתדלות הנביא לקיים את התורה בימי אחז הרעים (י"א–כ') וחזון אחרית אפרים (כ“א, כ”ג). פרשה ט' היא שמחת מפלת ארם ושמחת תעודת חזקיהו למלכות (ט‘, א’–ו’), חזון קלקול בני אפרים ואחריתם (ז’–כ‘. י’, א’–ד'). כל פרשיות אלה מלבד פרשה ו' נאמרו על ימי אחז, ועיין פירושם במוצא דבר “ימי אחז”. פרשה י', ה’–ל”ד היא נבואה על סנחריב גאותו ומפלתו. פרשה י“א וי”ב היא נבואה שנאמרה רק מעוטה על ימי חזקיהו ורובה לאחרית הימים. משא בבל (י"ג, א') היא פרשה י“ג כלה וי”ד א‘–כ“ג וענינה נבואת גאולת בבל. (י“ד, כ”ד–כ"ז) נבואה על מפלת סנחריב, פסוקי כ”ח–ל“כ\ב נבואה על פלשתים בימי אחז. “משא מואב” הן פרשות ט”ו וט“ז שענינן כמשמען נבואה על מואב, שגם עליה עברה כוס פלשתים, ועיין ס”ע כ“ג. פרשה י”ז היא חזון מפלת דמשק ואפרים (י“ז, א’–י”א), אחרית סנחריב (י“ב–י”ד). פרשה י“ח נראה שיש לה ענין גם עם דבר תרחקה מלך כוש, אך רוב ענינה היא נבואה לימות המשיח. “משא מצרים” פרשה י”ט היא חזון דלדול מצרים בידי הכושים, ובימי המהומה אחרי ימי תרחקה וממשלת שנים עשר המלכים שחיו בה ימים רבים (עיין דברי ימי העמים לשלוסר 70 I ) אך, התערבו בה דברי חזון ישועה לישראל שאי אפשר בידי פשטן לישבם כראוי, ולכונם היטב אל העבר. פרשה כ’ היא נבואה על מכת מצרים בידי סנחריב. “משא מדבר ים” (פ' כ"א) היא נבואה רחוקה למפלת בבל (עיין ס“ע כ”ח). “משא גיא חזיון” (פ' כ"ב) היא דברי מוסר לעם בימי מצור סנחריב (א’–י"ד) ונבואה על שבנא הסוכן הבוגד באדוניו (ט“ו–כ”ה). “משא צור” (פ' כ"ג) נאמר בימי הלחם בה שלמנאסר אשר לכד את העיר ומבחר גבריה עזבוה ויתישבו באי אשר מנגד, ויקראו לה צור החדשה (שלוסר שם 113); ועל התחדש עשרה בימי תחלת ממלכת בבל חזרו דברי הנביא “והיה מקץ שבעים שנה.. ושבה.. וזנתה וגו'” (י“ז–י”ח). פרשה כ“ד תדבר על גלות אפרים (א’–י"א), על פליטיהם המעטים אשר יותרו בארץ אבותיהם (י“ב–ט”ו), על בשורת תשועת יהודה מיד סנחריב אשר תשמע באזני גולי אפרים (ט“ז–כ”ג). פרשות כ”ה. כ“ו. כ”ז, הן דברי תפלה ושמחה ותהלה לה' על מפלת סנחריב. פרשה כ“ח נבואה על גלות אפרים. פרשות כ”ט. ל‘. ל“א. ל”ב. ל“ג. מדברות כלן על מצור סנחריב ומפלתו וכל התלוי בזה. פרשה ל”ד נבואה היא על אדום ועל כל הגויים. פרשה ל“ה היא נבואה לעתיד. פרשות ל”ו. ל“ז. ל”ח. ל"ט, הן ספור מלחמת סנחריב ומפלתו, מחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן כאשר נמצא גם בס’ מלכים ב' פרשה י“ח וי”ט. אולם פה נוסף גם “מכתב לחזקיהו” (ישעיה ל"ח, ט’–כ'). פרשה מ' עד סוף פרשה מ“ח נבואות הן שרוב ענינן הוא גאולת בבל ומעוטן לאחרית הימים. פרשה מ”ט עד סוף פרשה נ“ד כלן נאמרו על אחרית הימים. פרשה נ”ה כלה ומקצת פרשה נ“ו (א’–ח') הן דברי ישעיהו לשרידי שבי סנחריב, עיין מוצא דבר “הכנסת גרים”; וארבעת פסוקים האחרונים שבפרשה דברי ריב הם עם נביאי השקר (ט’–י"ב). פרשה נ”ז ראשיתה דברי מספד על אחד המלכים הכשרים. ולדעתנו על יותם מלך יהודה שמת בימי נעוריו (א’–ב') ודברי ריב ותוכחה לדור הפריץ שקם אחריו (ג’–י"ב), אחרית טובה ונחמה לבעלי תשובה (י“ג–י”ט), רשעת הרשעים ואחריתם הרעה (כ’–כ"א). פרשה נ“ח היא דברי מוסר לרעים לבריות ומתראים כטובים לשמים (א’–ד'), מערכי מעשי יראי ה' באמת ובעלי תשובה גמורים ואחריתם הטובה (ה’–י"ד). פרשה נ”ט באה להוכיח, כי החטא הוא מקור האסון והרעה (א’–ט"ו) וכי פתאם תהיה נקמת ה' מאויביו ותשועתו לאוהביו (ט“ז–י”ט), נבואה לאחרית הימים (כ'–כ"א). פרשות ס‘. ס“א. ס”ב וס“ג (א’–ו') נבואות הן לאחרית הימים בשפה נמלצה וברוח רוממה מאד מאד. וארבע עשרה הפסוקים האחרונים לפרשה ס”ג (ו’–י"ט) וכל פרשה ס“ד דברי קינה הן על מצוקות הגלות. פרשה ס”ה יש בה תוכחת הנביא לבני דורו – ולפי הנראה קרוב אחרי מות חזקיהו – (א’–י"ב) וסומך לענש הרשעים את גמול הצדיקים ומדברי הגמול משתלשל חזון שלום לאחרית הימים (י“ג–כ”ה). פרשה ס"ו עוסקת ביקר יראי אלהים בעיני ה’ ובאפו על עוזביו ועוברת אל דברי תנחומים, אשר אין בידי הפשטן להכריע אם נאמרו על התשועה מידי סנחריב או לאחרית הימים.

רבות מן הנבואות שנבא הגדול שבנביאים הזה, הלא הן מפרשה מ' עד סוף הספר, נמהרו רבים מן הסופרים לגזול אותן, מישעיהו ולתלותן באיש אחר שהיה בימי גלות בבל, אשר גם הם לא ידעו את שמו. והנה כבר קנא הרב שד“ל ז”ל לכבוד נביאי אלהיו וירב את ריב הספר הקדוש הזה מיד הנוהגים בו קלות (כ"ח שנה ז') וכל הרוצה לעמוד על האמת, יקרא את הדברים האלה. ואנחנו אשר בעינינו נראה בקורת נמהרה זו בשקר גמור, שאין רגלים לו כלל וכלל, באנו להראות בטבלאות הבאות את אמתת אחדות הספר מתוך אחדות ענינו וסגנונו; וראה כל מתבונן, כי גבול חלוקת הספר, שקבעו בתחלת פרשה מ' אינו מובהק כלל וכלל, כ“א יען כי הנבואות בבל ל”ט פרשיות רובן לשעתן נאמרו, והנבואות מן פרשיות מ' והלאה לגלות בבל ולימות המשיח נאמרו, על כן משתנות הנה לפי שנוי הענין שנוי קל בסגנון, אך גדול הרבה השתוף ששני סדרי הפרשיות משתתפים, בהיותם פרי רוח נביא אחד מן השנוי הקל שהם משתנים זה מזה, ויען כי רבים מן המבקרים גזרו, כי גם הפרשיות עד מ' אינן כלן לישעיהו, על כן תהיינה לנו ארבע כונות בטבלאות. א) לכון את ענין סגנון של ל"ט הפרשיות הראשונות, בפסוקים משתוים זה אל זה לעצמן; והפרשיות מן מ' ואילך לעצמן. ב) והעקר הגדול לכון ענין סגנון של הפרשיות שלפני מ' אל שלאחריהן. ג) לכון את כלן לשאר נביאי הזמן ההוא. ד) ואל חמשה חומשי תורה.

________

(א)

I
	1	גדלתי ורוממתי (ישעיה א‘, ב’);גדלתי… רוממתי (שם כ"ג, ד')
	2	גוי חוטא, עם כבד עון;זרע מרעים בנים משחיתים (א‘, ד’)עם מרי הוא, בנים כחשים לא אבו שמוע תורת ה' (ל‘, ט’) קרחה וחגורת שק (ג', כ"ד) ולקרהה ולחגור שק (כ“ב, י”ב)
	3	לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ד‘, ו’) חמה מזרם צל מחרב… חרב בצל עב… (כ"ה, ד‘-ה’) ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבא (ה', כ"ו). ישרק וגו' בקצה יאור וגו' בארץ אשור: ובאו (ז', י“ח-י”ט)
	4	ועוד בה עשיריה… מצבתה (ו', י"ג);שאר ישוב בו (י', כ"ב)
	5	קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ט‘, ו’) ;קנאת ה' צבאות תעשה זאת (ל“ז, ל”ב)
	6	ראש וזנב כפה ואגמון (ט', י"ג) ; ראש וזנב כפה ואגמון (י“ט, ט”ו)
	7	הבוגד בוגד והשודד שודד (כ"א, ב') ; הוי שודד ואתה לא שדוד ; ובוגד לא בגדו בך (ל"ג, א')
	8	רוח עריצים כזרם קיר (כ"ה, ד') ; כזרם ברד, שער קטב
	9	כזרם מים כבירים שוטפים (כ"ח, ב')
	10	וחפרה הלבנה ובושה החמה ואור החמה(כ“ד, כ”ג)
	11	והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' (ל', כ"ו)
II
	1	הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ט‘, י’) ; הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ס“ב, י”א)
	2	עבדי… כמלאכי.. (מ“ב, י”ט) ; עבדו… מלאכיו.. (מ“ד, כ”ו)
	3	מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי וגו' (מ"ט, א‘-ב’) רוח ה' עלי יען משה אותי לבשר ענוים שלחני וגו' (מ"א, א')
	4	גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (מ“ט, ט”ו) גם שבי גבור יוקח.. ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי מושיע (מ“ט, כ”ה)
	5	אנכי אנכי הוא מנחמכם (נ“א, י”ב) ; כן אנכי אנחמכם (ס“ו, י”ג)
	6	תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (נ“ה, י”ג) תחת הנחשת אביא זהב ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל (ס', י"ז) פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה (ס"א, ג')
	7	בעון בצעו קצפתי ואכהו דרכיו ראיתי וארפאהו (נ“ז, י”ז-י"ח) הן אתה קצפת ונחטא בהם 9 עולם ונושע (ס"ד, ד')

(ב)

1	מליצת “ה' דִבֵּר” במקום “נאום ה”
		כי ה' דבר (א‘, ב’)
		כי פי ה' דבר (א‘, כ’)
		כי ה' אלהי ישראל דבר (כ“א, י”ז)
		כי ה' דבר (כ“ב, כ”ח)
		כי ה' דבר (כ"ד, ג')
		כי ה' דבר (כ"ה, ח')
		כי פי ה' דבר (נ“ח, י”ד)
2	מליצת “יאמר” במקום “נאום”
		יאמר ה' (א', י"א)
		יאמר ה' (א', י"ח)
		יאמר ה' (ל"ג, י')
		יאמר אלהיכם (מ‘, א’)
		יאמר קדוש (מ', כ"ה)
		יאמר ה' (מ“א, כ”א)
		יאמר מלך יעקב (מ“א, כ”א)
		יאמר ה' (מ"ו, ט')
3	קריאה לויכוח
		לכו נא ונוכחה (א', י"ח)
		נשפטה יחד (מ“ג, כ”ו)
4	כנוי "אֲבִר לה' 10
		אביר ישראל (א', כ"ד)
		אביר יעקב (מ“ט, כ”ו)
		אביר יעקב (ס' ט"ז)
5	“משפט וצדקה” בפסוק אחד
		{במשפט… בצדקה (א', כ"ז)
		למשפט… לצדקה (ה‘, ז’)
		במשפט… בצדקה (ה', ט"ז)
		במשפט ובצדקה (ט‘, ו’)
		משפט… צדק (ט"ז, ה')
		משפט… וצדקה (כ“ח, י”ז)
		משפט וצדקה (ל“ב, ט”ז)
		משפט וצדקה (ל"ג, ה')
		משפט… צדקה (נ"ו, א')
		משפט… צדקה (נ"ט, ט')
		משפט וצדקה (נ“ט, י”ד)
6	מליצות הבושה 11
		יבשו מאילים (א', כ"ט)
		ובושו עובדי פשתים (י"ט, ט')
		וחתו ובושו מכוש מבטם (כ‘, ה’)
		בושי צידון (כ"ג, ד')
		וחפרה… ובושה החמה (כ“ד, כ”ג)
		יחזו ויבושו (כ“ו, י”א)
		לא עתה יבוש יעקב (כ“ט, כ”ב)
		לבשת… לכלימה (ל‘, ג’)
		כל הוביש (ח')
		לבשת וגם לחרפה (שם)
		חתו ובשו (ל“ז, כ”ז)
		יבושו ויכלמו (מ“א, י”א)
		יבושו בשת (מ“ב, י”ז)
		למען יבושו (מ"ד, ט')
		כל חבריו יבושו (מ“ד, י”א)
		יעמודו יפחדו יבושו (מ“ד, י”א)
		בושו וגם נכלמו (מ“ה, ט”ז)
		לא תבושו ולא תכלמו (ט“ז, י”ז)
		ויבושו כל הנחרים בו (ט“ז, כ”ד)
		לא יבושו קֹוָי (מ“ט, כ”ג)
		כי לא אבוש (נ‘, ז’)
		לא תבושי ואל תכלמי… לא תחפירי (נ"ד, ד')
		בשת… חרפה… (נ"ד, ד')
		בשתכם… וכלמה (ס"א, ז')
		ואתם תבושו (ס“ה, י”ג)
		והם יבושו (ס"ו, ה')
7	מליצת הגובה
		הרמים והנשאים (ב', י"ג)
		הרמים הנשאות (י"ד)
		גבוה (ט"ו)
		רם ונשא (ו‘, א’)
		גבה ונשא (כ"ז, ז')
		רם ונשא (ט"ו)
8	עדות החטא על עצמו
		הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם… (ג‘, ט’)
		וחטאותינו ענתה בנו (נ“ט, י”ב)
—	—-	—–	—–
9	מליצת “אמירה”	הפשוטה בתוך דברי הנבואה הרוממה
		ויאמר (ג', ט"ז)	ויאמר (ו‘, ה’)
		ואָמר (ו‘, ג’)	ויאמר (ו‘, ז’)
		ואֹמר (ו‘, ח’)	האומר (מ“ד, כ”ו)
		ואֹמר (ו', י"א	האומר (מ“ד כ”ז)
		ויאמר (ו', י"א)	האומר (" כ"ח)
		ואמרת (י"ב, א')	ולאמר (" ")
		ואמרתם (י"ב, ד')	אומר (ס"ה ח')
		ואמר (כ"ה, ט')	ואמר (נ“ז, י”ד)
		ויאמר (כ“ט, י”ג)	ואמר (ס"ה, ח')
		ואמר (מ‘, ו’)
10	שמות קימים לדברים שאין בהם ממש
		מק (ג', כ"ד)	ילדי פשע (נ"ז, ד')
		נקפה (ג', כ"ד)	זרע שקר (" ")
		כמסוס נוסס (י', י"ח)	בטוח על תהו (נ"ט, ד')
		ובשקר נסתרנו (כ“ח, ט”ו)	מחסה כזב (כ“ח, י”ז)
		בנפת שוא (ל', כ"ח)	דבר שוא (נ"ט, ד')
		ורסן מתעה (" ")	הרו עמל (" ")
		קו תהו (ל“ד, י”א)	והוליד און (" ")
		אבני בהו (" ")	וקורי עכביש יארגו
		יהיו אפס (ל“ד, י”ב)	(נ"ט, ה')
		מאפס ותהו (מ', י"ז	קוריהם לא יהיו לבגד (נ"ט, ה')
		ולא יתכסו במעשיהם (נ"ט, ה')	מאין.. מאפע (מ“א, כ”ט)
		כלם תהו (מ"ד, ט')	אפם.. רוח ותהו (י“א, י”ט)
11	קריאה לשירה ולהודאה
		אשירה (ה‘, א’)	יושר השיר (כ"ו, א')
		אודך (י"ב, א')	שירו לה' שיר חדש
		הורו (" ד')	(מ"ב, י')
		מרו (" ה')	רני.. פצחי רנה וצהלי
		צהלי ורני (י"ב, ו')	(נ"ד, א')
12	לשון נופל על לשון
		משפט=משפט (ה‘, ז’)	למני.. ומניתי (ס"ה
		צדקה=צעקה (" ")	י“א–י”ב)
		דימון=דם (ט"ו, ט')
13	“קול” כנוי לנבואה
		מקול הקורא (ו‘, ד’)	קול שאון מעיר
		קול אדו' אומר (ו' ח')	(ס"ו, ו')
		קול קורא (מ‘, ג’)	קול מהיכל (ס"ו, ו')
		קול אומר (" ו')	קול ה' (ס"ו, ו')
14	מלכות שמים
		המלך ה"צ (ו‘, ח’)	ה' מלכנו (ל“ג, כ”ב)
		מלך ה"צ (כ“ד, כ”ג)	מלך יעקב (מ“א, כ”א)
		בורא ישראל מלככם (מ“ג, ט”ו)
		כה אמר ה' מלך ישראל (מ"ד, ו')
15	עקשות החוטאים
		השטן לב העם ועיניו השע..
		פן יראה.. ולבבו יבין ושב ורפא לו (ו‘, י’)
		טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם:
		ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (מ“ד, י”ח–י"ט)
16	“רפואה” כנוי לישועה ותשובה
		ורפא לו (ו‘, י’)	נרפא לנו (נ"ג, ה')
		ורפא (י“ט, כ”ב)	וארפאהו (נ“ז, י”ח)
		ורפאם (י“ט כ”ב)	ורפאתיו (נ“ז, י”ט)
		ירפא (ל', כ"ו)
17	זירוז לבלתי ירוא בשר ודם
		אל תירא (ז‘, ד’)	אל תירא (מ"ד, ב')
		לא תיראו (ח', י"ב)	אל תפחדו ואל תרהו
		אל תירא (י', כ"ד)(מ"ד, ח')	אל תיראו (נ"א, ז')
		אל תירא (ל"ז, ו')	מי את ותיראי (נ“א, י”ב)
		אל תיראי (מ‘, ט’)	מי את ותיראי (נ“א, י”ב)
		אל תירא (מ"א, י')	אל תיראי (נ"ד, ד')
		אל תירא (" י"ג)	כי לא תראי (נ“ד, י”ד)
		אל תיראי (" י"ד)	ואת מי דאגת ותיראי
		אל תירא (מ"ג, א')	(נ“ז, י”א)
		אל תירא (מ"ג, ה')
18	חשיבות קריאת השם
		וקראת שמו (ז', י"ד)	וקרא לך שם חדש
		קרא שמו (ח‘, ג’)	(ס"ב, ב')
			(ס“ה, ט”ו)
		ויקרא שמו (ט‘, ה’)	ולעבדיו יקרא שם אחר
19	“למוד” כנוי לתלמיד
		בלמודי (ח', ט"ו)	למודי (נ“ד, י”ג)
		בלמודים (ג‘, ד’)
20	קיום התורה בבני הנעורים
		צר תעודה חתום תורה בלמודי (ח', ט"ז)
		אנכי והילדים… לאותות ולמופתים (י"ח)
		ילדיו… יקדישו שמי (כ“ט, כ”ג)
		ובניך למודי ה ' (נ“ד, י”ג)
		לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (נ“ט, כ”א)
21	מליצת “שחר” לטעם וסבה
		שחר (ח‘, כ’)/ -/ שחרה (מ“ז, י”א)
22	מליצת “מעתה ועד עולם”
		מעתה ועד עולם (ט‘, ו’)
		מעתה ועד עולם (נ“ט, כ”א) 12
23	יעקב וישראל בפסוק אחד
		ביעקב… בישראל (ט‘, ז’)
		ישראל… יעקב (י‘, כ’)
		יעקב… בישראל (י"ד, א')
		יעקב… ישראל (כ"ז, ו')
		יעקב… ישראל (כ“ט, כ”ג)
		יעקב… ישראל (מ', כ"ז)
		ישראל… יעקב (מ"א, ח')
		יעקב… ישראל (" י"ד)
		יעקב וישראל (מ“ב, כ”ד)
		יעקב… ישראל (מ"ג, א')
		יעקב… ישראל (" כ"ב)
		יעקב וישראל (" כ"ח)
		יעקב… וישראל (מ"ד, א')
		יעקב… ישראל (" ה')
		יעקב וישראל (" כ"א)
		יעקב ובישראל (" כ"ג)
		יעקב וישראל (מ"ה, ד')
		יעקב… ישראל (מ"ח, א')
		יעקב וישראל (" י"ב)
		יעקב… וישראל (מ"ט, ה')
		יעקב… ישראל (" ו')
24	כיון קצר יד אנוש אל גדולת ה' בדרך משל
		היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו בהניף שבט את סריסיו כהרים מטה לא עץ (י', ט"ו)
		אם כחמר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין (כ“ט, ט”ז)
		הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה
		היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו (מ"ה, א')
		הוי אומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין (י' וע' נ“ד, ט”ז)
25	רמות הכליון
		מנפש עד בשר יכלה
		והיה כמסוס נוסס (י', י"ח)
		כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס (נ"א, ה),
26	חזון תרבות החיות הדורסות
		וגר זאב עם כבש וגו' (י"א, ו')
		זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ס“ה, כ”ה)
27	הרע והסכנה בדמות הנחש
		משרש נחש יוצא צפע
		ופריו שרף מעופף (י“ד, כ”ט)
		ביצי צפעוני בקעו..
		האוכל מביציהם ימות והזורה תבקע אפעה (נ"ט, ה')
28	תהלת ה' במדבר
		על כן באורים כבדו את ה'
		באיי הים שם א' ישראל (כ“ד, ט”ו)
		שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ
		יורדי הים ומלואו איים ויושביהם (מ"ב, י')
		ישאו מדבר ועריו וגו' (מ“ב, י”א)
		ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (מ“ב, י”ב)
29	מליצת עונש האש לצרים
		אף אש צריך תאכלם (כ“ו, י”א)
		תבעה אש להודיע שמך לצריך (ס"ד, א')
30	שם לוי במקום שם המדה
		חָזָק (כ"ח, ב') = בְּחָזָק (מ‘, י’)
		וְאַמִּץ (" ") = וְאַמִּיץ (" כ"ו)
31	משל החרש והעורון 13
		החרשים… עורים (כ“ט, י”ח)
		עורים… חרשים (ל"ה, ה')
		החרשים… והעורים (מ“ב, י”ח)
		עור… וחרש (מ“ב, י”ט)
		עור… וחרשים (מ"ג, ח')
32	זכר שם אברהם 14
		פדה את אברהם (כ“ט, כ”ב)
		זרע אברהם אוהבי (מ"א, ח')
		הביטו אל אברהם (נ"א, ב')
		אברהם לא ידענו (ס“ג, ט”ז)
33	מליצת “הכתב” על זכרון קים
		בא כתבה על לוח (ל‘, ח’)
		הנה כתובה לפני (ס"ה, ו')
34	כבוד הלבנון
		כבוד הלבנון נתן לה (ל"ה, ה')
		כבוד הלבנון אליך יבא (ס', י"ג)
35	סלוק טומאה
		לא יעברנו טמא (ל"ה, ח')
		לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא (נ"ב, א')
36	שאלת “מי” להגדיל העון
		את מי חרפת וגדפת ועל מי הרמות קול ותשא מרום עיניך (ל“ז, כ”ג)
		מי מדד בשעלו (מ', י"ג) את מי נועץ (י"ד)
		ואל מי תדמיון (י"ח) ואל מי תדמיוני (כ"ה)
		מי העיר (מ"א, ב')
		על מי תתענגו ועל מי תרחיבו פה
		תאריכו לשון (נ"ז, ד')
37	משל אנוש לחציר
		ויושביהן חציר גגות (ל“ז, כ”ז)
		כל הבשר חציר (ט‘, ו’)
		אכן חציר העם (מ‘, ז’)
		ומבן אדם חציר ינתן (נ“א, י”ב)

____________

(ג)

מספר סידורי	ישעיהו	הושע
1	חדש ושבת וגו': חדשיכם ומועדיכם (א' י“ג,י”ד)	חדשה ושבתה וכל מועדה (ב', י"ג)
2	שריך סוררים (א', כ"ג)	שריהם סוררים (א', ט"ו)
3	וכתתו חרבותם לאתים (ב‘, ד’)	וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ (ב‘, כ’)
4	בית יעקב לכו ונלכה באור ה': כי נטשת עמך 15(ב‘, ה’–ו’)	אמרו לאחיכם עמי ולאחותכם רוחמה ריבו באמכם וגו' (ב‘, ג’–ד’)
5	מושכי בחבל… ובעבות (א' ז' ח')	בחבלי… אמשכם בעבותות (י"א, ג')
6	ומה תעשו ליום וגו' (י‘, ג’)	מה תעשו ליום וגו' (ט‘, ה’)
7	ליום פקודתה (שם)	ימי הפקודה (ט‘, ז’)
8	מי יצר אל ופסל נסך (מ"ד, י')	והוא חרש עשהו ולא אלהים (ח‘, ו’)
8	וחרשים המה מאדם (מ“ד, י”א)
9	ומושיע אין זולתי (מ“ה, כ”א)	ומושיע אין בלתי (י"ג, ד')
10	אמכם (ג‘, א’)	באמכם (ב‘, ד’)
11	ותשרי למלך בשמן (נ"ז, ט')	ושמן למצרים יובל (י"ב, ב')
12	ברב דרכך יגעת (נ"ז, י')	בטחת בדרכך ברב גבורים (י', י"ג)
13	ועמק עכור לרבץ בקר (כ"ה, י')	ואת עמק עכור לפתח תקוה (ב‘, א’)
14	הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל (ז', י"ד)	ותהר ותלד לו בן: – קרא שמו יזרעאל (א‘, ג’. ד'.)
15	ותהר ותלד בן וגו' קרא שמו מהר שלל וגו' (ח‘, ג’)	ותהר עוד ותלד בת – קרא שמה לא רחמה (ג')
16	בן נתן לנו וגו' ויקרא שמו פלא יועץ (ט', ה,)	ותהר עוד ולתד בן – קרא שמו לא עמי (ח‘, ט’)

מספר סידורי	ישעיהו	עמוס
1	הוי מושבי וגו' (ח', י"ח) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה (ח', י"ט)	הוי המתאוים יום ה' (ה', י"ח)
2	וינעו אמות הספים (ו‘, ד’)	וירעשו הספים (ט‘, א’)
3	ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (ט', י"א) ואת אלמנותיו לא ירחם… בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ט"ז) יחדו המה על יהודה בכל זאת לש שב אפו ועוד ידו נטויה (שם ב')	וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה' 16(ד‘, ו’) ונעו… לשתות מים ולא ישבעו ולא שבתם עדי נאום ה' (ח') וזיתיכם יאכל הגזם ולא שבתם עדי נאם ה' (ט') ואַעלה באש מחנכם ובאפכם ולא שבתם עדי נאם ה' (י') ותהיו כאוד מצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה' (י"א)
4	הנס מקול הפחד יפל אל הפחת והעולה מתוך הפחת ילכד בפח וגו' (כ“ד, י”ח)	כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש (ה', י"ט)
5	עם זו יצרתי לי (מ“ג, כ”א)	רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (ג‘, ב’)
6	כרע בל קרס נבו… עמוסות משא לעיפה (מ"ו, א') נפשם בשבי הלכה (מ"ו, ב')	ונשאתם את סכות.. ואת כיון (ה', כ"ו) והגלתי אתכם (ס“ה, כ”ז)
7	הוי כל צמא לכו למים (נ"ה, א') למה תשקלו כסף בלא לחם. שמעו שמוע אלי (נ"ה, ב')	לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' (ח', י"א)

(ד)

מספר סידורי	ישעיהו	חמשה חומשי תורה
1	שמעו שמים והאזיני ארץ (א‘, ב’)	האזינו השמים.. ותשמע הארץ (דברים ל"ב, א')
2	האדון ה' [צבאות] (א‘, כ"ד. ג’. א‘. י’, ט“ז. ל”ג. י"ט. ד')	האדון ה' (שמות כ“ג, י”ז. ל“ד, כ”ג)
3	והחזיקו שבע נשים באיש אחד.. (ד‘, א’)	ואפו עשר נשים לחמם בתנור אחד (ויקרא כ“ו, כ”ו)
4	אסוף חרפתנו (שם)	אסף א' את חרפתי (בראשית ל', כ"ד)
5	ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ו‘, ג’)	וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר י“ד, כ”א)
6	עזי וזמרת יה ה' ותהי לי לישועה (י"ב, ב')	עזי וזמרת יה ותהי לי לישועה (שמות ט"ז, ב')
7	בשלש שנים כשני שכיר (ט“ז, י”ד)	משנה שכר שכיר עבדך שש שנים (דבר' ט“ז, י”ח)
8	שמען קולי נשי… האזנה אמרתי (ברא' ד' כ"ג) /נשים… שמענה קולי… האזנה אמרתי (ל"ב, ט')	האזינו ושמעו קולי תקשיבו ושמעו אמרתי (כ“ח, כ”ג)
9	אלף אחד מפני גערת אחד.. תנוסו (ל', י"ז)	איכה ירדף אחד אלף (דברים ל"ב, ל')
10	אביר יעקב (מ“ט, כ”ו. ס', ט"ז)	אביר יעקב (בראשית מ“ט, כ”ד)
11	ואתם כהני ה' תקראו (פ"א, ו')	ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט, ו')

בדבר הבדות שבדו המבקרים הנמהרים על נבואות ישע' שנבא על מפלת בבל, כי נכתבו אחרי גלות בבל, תעידנה הנבואות עצמן כי בארץ ישראל, ולא אחרי גאולת בבל כי אם לפני החרבן נכתבו, כי בבל הלא נפלה בידי כרש מלך פרס וישע' הנביא המתנבא על המפלה ההיא עודנו קורא לפרס “מדי” (ישע' י“ג, י”ז; כ"א, ב'), יען כי לפני הגלות לא נודע עוד בא"י שם פרס כי אם שם “מדי” ושעל כן לא נזכר בכתבי הקדש שם פרס עד יחזקאל שהוא היה הראשון לנביאי הגולה (יחזק' כ“ו, י'; ל”ח, ה').

5 דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי

זמן הנביא הזה מפורש בפסוק הראשון לספרו וכבר הבאנו על אדות זמנו, גם את דברי רבותינו בס"ע ובתלמוד. תחלת נבואתו היתה מאוחרת למות עזיהו, ובאיזו שנה משנות יותם החלה אין ביד איש לברר, לעומת זה ברור הוא לנו, כי נמשכה נבואתו עד אחרי מפלת סנחריב, כאשר בררנו בגוף הספר בסוף דברי ימי חזקיהו ובהערה שם. בכל הספר אנו מוצאים רק מלה אחת שהנביא מדבר על נפשו בלשון גוף ראשון: “ואֹמר” (ג‘, א’) ואם על פי המלה היחידה הזאת נשפוט, אפשר להחליט, כי העלה הנביא הזה את נבואותיו בעצם ידו על ספר. ואם מעט היא רק מלה אחת להוציא על פיה משפט, הנה לעומת זה יגדל כחה, כי אין מלה אחרת בספר זה כתובה בגוף שלישי להכריע את הדעת כנגדה.

6 דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל

מבקרי המקרא אמרו לאחר את ספר יואל בתתם טעם לדבריהם, כי שם עם “היונים” הנזכר בו (יואל ד‘, ו’) מעיד, כי נכתבו בזמן אשר שני העמים, ישראל ויון, באו לידי קרוב כל שהוא. וטעות היא בידם, כי נכתב בצדו “למען הרחיקם מעל גבולם” (שם) ולוא היה בימי הנביא דבר לשני העמים זה עם זה, אין המרחק גדול כל כך ואם היתה “הרחקה” תכליתם, לא היו מוכרים אותם לגוי אשר דבר להם עם ישראל ואשר אולי שיירותיהם מצויות שם. ועל כן נשוב להחלטתנו, כי יואל בימי עוזיהו יותם אחז חזקיהו היה, ודומה בענין נבואותיו לעמוס התקועי ובדורות ההם לא היו היונים ידועים לישראל, כי אם בתורת “גוי רחוק”, לעומת זה היה ידועים “לצור וצידון” (ד') יען כי “יודעי הים ואנשי אניות” היו מעולם וידועים היו היונים גם “לכל גלילות פלשת” (שם) יען כי מקצת שבטי יושבי ארץ פלשתים היו יציאי “כפתור” (ירמי' מ"ז, ד‘. עמוס ט’, ז') שהיא האי היוני “ציפפערן” ומקצתם יציאי “גוי כרתים” (צפנ' ב‘, ה’) שהיא אי Creta וששתיהן איי יון ועומדים בברית עמהן ¹⁷, על כן נוח היה לשלשת העמים האלה, צור צידון ופלשתים למכור את שבויי יהודה שמה. ועתה הננו להקביל את ענין נבואת יואל ואת סגנונו לנבואת עמוס.

מספר סידורי	עמוס	יואל
1	יתר הגזם אכל… (א‘, ד’) /גפני לשמה ותאנתי לקצפה וגו' (ז')	.. וכרמיכם ותאניכם.. יאכל הגזם (ד‘, ט’) /.. גובי (ז‘, א’)
2	שֻדַד שדה.. שדד דגן (י') אכל נכרת (ט"ז)	בשדפון.. בירקון (ד‘, ט’) /נקיון שנים.. וחסר לחם (ד‘, ו’)
3	הובישו אכרים הילילו כורמים (י"א)	וקראו אכר אל אבל (ה', ט"ז)
4	מה נאנחה בהמה.. אין מרעה.. (י"ח)	ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל (א‘, ב’)
5	אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה (י"ט) /לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה (ב‘, ג’)	קורא לריב באש.. ותאכל את תהום רבה ואכלה את החלק (ז‘, ד’) /כאוד מוצל משרפה (ד', י"א)
6	גם בהמות שדה תערוג, אליך כי יבשו אפיקי מים (א‘, כ’)	מנעתי מכם את הגשם (ד‘, ז’) וגעו.. אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו (ח')
7	יום ה' כי קרוב (ב‘, א’) יום חשך ואפלה (ב')	המתאוים יום ה‘.. הוא חשך ולא אור (ה', י"ח) / הלא חשך יום ה’ ולא אור.. ואפל ולא נגה לו (כ')
8	לפניו רגזה ארץ רעשו שמים (י')	לפני הרעש (א‘, א’) הפכתי בכם במהפכה.. סדום (ד', י"א) והכה הבית הגדול רסיסים ואת הבית הקטן בקיעים (ו' י"א) העל זאת לא תרגז הארץ (ח‘, ח’) /הך הכפתור וירעשו הספים (ט‘, א’) /הנוגע בארץ ותמוג ועלתה ושקעה (ה')
9	שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם (ב‘, י’. ד', ט"ו) השמש יהפך לחשך והירח לדם (ג‘, ד’)	ויום לילה החשיך (ה‘, ח’) והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור (ח' ט')
10	ושובו אל ה' אלהיכם (ב', י"ג) /מי יודע ישוב ונחם (י"ד)	שנאו את הרע ואהבו טוב.. אולי יחנן ה' (ה', ט"ו)
11	על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (ב‘, ו’)	ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין (ד‘, ג’)
12	צור וצידון וכל גלילות פלשת (ד')	על שלשה פשעי עזה (א‘, ו’,) פלשתים (ח') על הגלותם גלות שלמה להסגיר.. (ו') על ג' פשעי צור על הסגירם גלות שלמה (ט')
13	וה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (ד', ט"ו)	ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו (א‘, ב’)
14	יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (י"ח)	והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (ט', י"ג)

אחרי הוכיחנו מתוך דברי ששת הנביאים, שלפי מסקנת בקרתנו נתנבאו כלם בפרק אחד, כי רבים מגופי דבריהם נאמרו לשעתם, או על הדורות הקרובים אליהם, חובה היא על כל חוקר ותיק ונאמן המעמיק להבחין, כי בכל נבואה ונבואה, עוד גנוזים דברים שעתידים להתחדש באחרית הימים, כי ברוח הנצררת והנכבשת בנבואותיהם אנו רואים, כי מלואָה גדוש ומבורך וכחה מכֻוָן ומכוֹנָן ומתוח הרבה הרבה יותר מדי צרכו להיות ענין רק למאורע יחידי, פלוני או פלוני שאירע בזמנים ההם. ומכל דבר מדבריהם יראה, כי כל התשועות שנושעו בני עמם בימיהם, לא היו בעיניהם כי אם מעין דוגמה קטנה לישועה הכוללת והאחרונה השמורה ומזומנת לאחרית הימים כדבר רבותינו אשר הורונו ברוח קדשם כי “כל דבר שעתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום” (תנא דבי אליהו רבא ג'). ומהיות לנגד עיני אנשי כנסת הגדולה העקר הגדול הזה, כִוְנו בכונה מיוחדת, באספם את דברי הנביאים אל תוך כתבי הקדש, להוציא מכלל האסופה [קאנאָן] את כל הנבואות שכל עקרן לא נאמר רק לשעתן לבדה, כי “הרבה נביאים עמדו להם לישראל..” ורק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה בידי אכנה"ג “ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י"ד). ובכן אין לנו בדברי הנביאים השמורים בידנו, גם כאלה אשר למראית עין נאמרו רק לדורם, או לדור הקרוב, כי אם נבואות שגם תעודות לעתיד לבא נשקפות מתוכן במלא אורן. ועל דברי נביאים אלה שמסרו לנו אכנה”ג אמרו חכמים “כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח” (ברכות ל"ד:) לאמר גם הנבואות שיש בידינו שפניהן “מוכיחות” עליהן שיש בהן מעין המאורע בדורות שעברו הנה גם הן, עקרן, כללן ותכלית צביונן הוא לימות המשיח, כי כל נבואה שלא הוצרכה לדורות ושלא היה בה שום שמץ דבר לעתיד לבא לא מסרו לנו. ואנחנו, בכל אשר יש לשוני הלכות להקדים את חקר גוף ההלכה בכל פרטיה הנראים, לחקר הרוח העליונה והכוללת המחיה אותה, כן יש גם לחוקר דברי הימים שבתוכנו לתפוש גם הוא ראשונה את הפרט הנראה מתוך הכלל הנעלם, לאמר, לשום את הצד החיצון והמוחש שבנבואה שהוא המאורע היחידה, ענין למחקרו, ובשובנו לדבר על נבואת הנביא בכללו, אז יש לנו להוכיח את צד הנצח שבו, ועל פי הדרך הזאת כלכלנו אנחנו את דברי חקירתנו.

_______

יג: מבירורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים

בטרם בואנו להוציא ממזמורי תהלים את הראוי לחקר דברי ימי עמנו, הננו לשמוע מפי קדמונינו את דעותיהם על דבר כותב הספר הזה. בברייתא עתיקה שנינו: “דוד כתב ספר תהלים ע”י עשרה זקנים “ע”י אדה“ר, ע”י מלכי צדק, וע“י אברהם, וע”י הימן, וע“י ידותון, וע”י אסף, וע"י שלשה בני קרח (ב“ב י”ד:). מזה אנו שומעים, כי עשרה סופרים היו לספר הזה והאחרון בהם היה דוד, שסדר את כל המזמורים ואחריו לא נוסף בספר מאומה.

גם אמוראי ארץ ישראל החליטו, כי התהלים הוא “ספר שאמרו לו פיות הרבה” (שה"ש רב' ד‘, ד’) וגם הם מנו עשרה סופרים באמרם: “עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדה”ר, אברהם, משה דוד ושלמה. על אלין חמשה לא אתפלגון, אלין חמשה אחרנייתא מאן אינון? רב ור' יוחנן: רב אמר: אסף והימן וידותון וג' בני קרח ועזרא; ור' יוחנן אמר: אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד, ועזרא " (שם) – על ישוב מספר עשרה ועל מה נחלקו רב וריו“ח, עיין במקומו – אולם לעניננו יש לנו להתבונן על חלופי שמות הסופרים. יציאת מלכי צדק וכניסת שלמה במקומו במספר העשרה, מאחרת גם היא את סיום הספר, עד אחרי מות דוד, אך צרוף עזרא על עשרת הזקנים ישנה שנוי רב את כל פני הדבר, כי מלבד אשר לפי זה לא יהיה הספר נחתם לפני מות דוד, שהיא שנת ב' אלפים תשמ”ב, כי אם כחמש מאות ושבעים שנה אח“כ, כי בשנת בוא נחמי' לירושלם שהוא ג' שט”ז, עדיין אנו מוצאים את עזרא קים. עוד הדעת נותנת, כי אם היה עזרא החותם את הספר, אין זאת, כי בכל הימים הרבים מימי דוד עד ימי עזרא היה הספר פתוח לאסוף אל תוכו מזמורי דור דור ומשורריו. ודוד רק על היותו כמעט אבי משוררי הקדש נקרא כל הספר עלשמו, כאשר הביעו רבותינו בשפה ברורה ומפורשת “דוד כתב ספרים דתילים נכתב על שמו (שה"ש רב' א‘, א’) כדברי הראב”ע: “יתכן שזה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, ויהי פי' לדוד כמו על דוד כמו: לשלמה א' משפטיך וגו, ואל תתמה על למ”ד לדוד וכו‘." (תהלים כ‘, א’) וכדברי קדמונינו “אע”פ שעשרה ב“א אמרו ספר תהלים מכולהון לא נאמר על שמותם אלא ע”י דוד מלך ישראל" (שה"ש ד‘, ד’) ועל כמה מזמורים אנו מוצאים את חכמינו מחליטים בפירוש, כי המשוררים המאוחרים לדוד חברום. לדעתם חבר שלמה המע“ה את מזמור שיר חנכת הבית ורק על שמו של דוד נקרא אע”פ שלא חברו. (מכילתא שמות ט"ו, א') ועל ששת מזמורי ההלל (תהלים קי“ג–קי”ח) שאלו חכמים “הלל זה מי אמרו” (פסחים קי"ז) וישיבו עליה ששה תנאים איש איש לפי דעתו, והצד השוה שבהם, כי איש מתוכם לא החליט אותו לדוד. וקהל החכמים הסכימו, כי נביאים תקנום ולא דוד. ובשטת רבותינו הקדמונים האלה, החליט כדורנו בתוך שאר הפרשנים גם הגאון מלבים זצ"ל המפורסם באמונתו השלמה, "כי כל עוד התהלך רוח ה’.. הוסיפו זקני דור ודור למלא אסמיו [שלס' תהלים] תבואת הדורות מזמור למנשה בן חזקיהו.. הלל הגדול על נס סנחריב.. עד התפלות שיסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות.." (בהקדמתו לפירושו על תהלים) “אין הכרח שיהי הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל, היה הצינור פתוח, עד חותם הנביאים עד עזרא כל זה לפ”ד הפשט" (בהערה שם) ועל פי שטתו הנכונה הזאת, באר הרבה מן המזמורים. ודבר זה כי יש מזמורים שדוד לא אמרם שמענו גם מתוך מליצת “מי אמרו” (פסח' קי"ז,) שפירושו על כרחנו “מי חברו” “מי יסדו” כי כן נאמר שיר שבתורה “משה וישראל אמרו בשעה שעלו מן הים” (שם) ומשה וישראל לא היו אומריו בלבד כי אם גם מחבריו ויוסדיו. אמור מעתה כי גם שאלת הלל זה “מי אמרו” פירושו מי חברו ויסדו. את כל זה ראינו להקדים בדרך כלל ולפרטיו יתבאר הדבר הזה גם מתוך הפשט המוכרע גם מתוך דברי רבותינו המפרשים דבר דבר במקומו. ועתה נקרבה נא אל עבודתנו לברר גופי מאורעות גדולים ונכבדים מתוך הספר היקר הזה, אשר היה בבואה נאמנה לכל המוצאות אבותינו מאות בשנים.

______

I

משה

מזמור צ' וצ"א

מכל עשרת הזקנים לא תמצא יד כל מבקר לברר שיר אחד מהם לפני דוד בלתי אם את מרע"ה וחלילה לנו לאמר, כי השתבש הסופר הקדוש לרשום בראש מזמור זה שם מדעתו. מזמור זה הוא דוגמא אחת מן התפלות שהתפלל משה ארבעים יום אחרי מעשה העגל (דברים ט', י"ח) על כן נאמרה בו “תפלה למשה”.

בראשונה יביע את דעת תורתנו, כי בחסד נברא העולם (א') כי העולם נברא יש מאין ברצון ה' ומזמן ידוע (ב') כי תכלית יסורים תשובה ומעשים טובים (ג') כי שנות ה' לא יתמו (ד’–ו') זכרון קושי השעבוד במצרים (ז') כי גם יסורים אלו לא היו בלא חטא (ח') זכרון השעבוד שנית (ט') קצור חיי האדם (י') ועומק הדין (י"א). אחרי הקדימו כל אלה יראו מעט כל הליכות משה ומעשיו ומאויו אחרי מעשה העגל.

מספר סידורי	תהלים	תורה
1	למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה (צ', י"ב)	הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל“ג, י”ג)
2	שובה ה' עד מתי (י"ג)	שוב מחרון אפך (ל“ב, י”ב)
3	והנחם על עבדיך (שם)	והנחם על הרעה לעבדיך (שם)
4	יראה על עבדיך פעלך והדרך וגו' (ט"ז)	הראני נא את כבודך (ל“ג, י”ח)
5	ויהי נעם ה' אלהינו עלינו (י"ז)	ובמה יודע כי מצאתי חן בעיניך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' (ט"ז)
6	יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן (צ"א א')	פני ילכו והניחותי לך (י"ד)
7	אומר לה' מחסי (צ"א, ב') כי הוא יצילך (ג')	אם אין פניך הולכים אל תלעגו (ל“ג, ט”ו)
8	כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (י"א)	הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (כ"ג, כ')
9	כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (י"ד) יקראני ואענהו וגו' (ט"ז) ארך ימים אשביעהו (ט"ז)	ויאמר אני אעביר כל טובי וגו' וקראתי בשם ה'.. וחנותי.. ורחמתי (ל“ג, י”ט)

______

II

דוד

המלך המקֻדש והמרומם הזה, אשר את ראשית דעת הקהל על טיבו ועל ערכו בעודנו רועה, שמענו מפי “אחד הנערים” מעבדי שאול כי “בן לישי בית הלחמי” זה, היה יודע נגן.. “וה' עמו” (ש“א ט”ז, י"ח) ואשר את “דבריו האחרונים” חתמו הנביאים סופרי הקדש בשם “נעים זמירות ישראל” (ש“ב כ”ג, א') וגם בדורות הבאים נחשב הוא לראש משוררי ישראל (עמוס ו‘, ה’); המלך הזה הוא אבי מזמורי מרבית ספר תהלים ואם עלתה מסורת בידי רבותינו או התברר להם מתוך הענין, כי יש מזמורים שיצאו מפי משוררי הקדש שהיו אחריו, הנה נמצאו בזמננו אנשים, אשר יאחרו גם את המזמורים שנאמרו על המאורעות אשר אירעו לדוד ביחוד, ואשר פורש גם המאורע בראשם בלשון צחה מאד, המעידה על קדמת הדברים ואמתתם, שהיא מספרת. מזמורים אלה ארבעה עשר הם: ג‘, ט’, י“ז, י”ח, ל“ד, נ”א, נ“ב, נ”ד, נ“ו, נ”ז, נ“ט, ס', ס”ג, קמ"ב. ועל מזמורים אלה הננו באים להוכיח, כי אין כל יסוד וטעם לדברי המאחרים אותם. –

“מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהלים ג‘, א’) מתבאר מאליו, וכבר רמזנו על מהלך שיר זה בגוף הספר במקום המאורע.

ומזמור (ז‘, א’) הנקרא “שגיון” אשר כתב עליו “על דברי כוש בן ימיני” הגיד לנו החכם המפורסם רא“ל מאנדעלשטאם ז”ל מספ“ב זה שנים רבות ואחריו מלא המשכיל א”ש לבית יחזקאל, כי מלת “כוש” בערבית פירושה “בליעל”, ובכן יהיה פירוש מקרא זה על דברי הבליעל שדבר “בן-ימיני”. ובן ימיני אשר דבר דברי בלע ובליעל באזני דוד, אינו אלא שמעי בן גרא בימי תקומת אבשלום (ש“ב ט”ז, ה'), ומלת “שגיון” הטיב בעל אצה“ש לתרגם בשם Dytrambé, שהוא שיר הנאמר בעוז רגש מופלג. אחרי תפלה קצרה שהתפלל במשך הגולה אל ה' להושיעו מיד רודפיו (תהלים ז‘, ב’–ג’), קופץ הוא ונשבע בכל עוז רגשת לבו (ז‘, ד’–ו’) אם הוא סבב בנפשות בני שאול המוקעים (ש“ב כ”א, ט') ואם ידו היתה בסתר עם הגבעונים הקשים למע הנקם מבית שאול, ושאול באלה נפשו, כי תבא עליו קללת שמעי כחומה (ז’–ח') אם באמת על פיו היתה שומת להמית אותם, כי אז יהיו חייו וכבודו יחדו למרמס לרגלי רודפיו (תהלים שם ו'). ולא זז עד שהועיד אל נקמות לקום ולהנשא עליו באפו כאשר עם לבב צורריו, המלאים עברה ולעורר עליו את המשפט הראוי על דבר כזה (ז'), אם אמנם יש בידו רעה, כי באמת גלוי ומוכח ומבואר הוא, כי נקי דוד מדמי בית שאול, ולא למען כונן כסאו עשה ח”ו דבר כזה; כי הלא מפיבשת ומיכא בנו, אשר הוא היה יורש עצר בית שאול ואשר משפחה רבה יצאה ממנו (דהי“א ח', ל”ה–מ'), חמל דוד וימלטהו מכף אויבי בית אביו (ש“ב (שם ז') ופסוק “ועדת לאומים.. ועליה למרום שובה” (תהלים שם ח') הקשה מאד לישבו, הוא לדעת ר”י ברי“ל בקשת פרסום משפט צדקו גם לעיני גויי הארץ, ואם כן הוא מתבאר מאליו. ואם יהיה כדעת רש”י וראב“ע בקשת עונש על העמים, תתפרש סתומת הקללה הזאת, שאינה במקומה, ואינה ענין לא לפניה ולא לאחריה, על שבט העם הקשה והאכזרי, העם הגבעוני, אשר בעצם ספור אכזריותם זאת הוציא אותם הסופר הקדוש גם במקום אחר, מכלל ישראל באמרו “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (ש"ב שם ב') ועיין מאמר רבותינו על פסוק זה (יבמות ע"ט). אח”כ מוסיף להתפלל לה' לדונו בדבר זה כפי כונתו הרצויה (ט'), לכלות את הרשעה ולכונן את הצדיקים, ומעיד אל דעות על מחשבותיו (י') ועושה את ה' לבדו למגנו (י"א). מפסוק י"ב ואילך היא תפלה ומסירת דין על אחיתפל ראש צורריו (י“ב–י”ד) המתנקש בנפשו (ש“ב י”ז, ב'), והודאה לה' (תהלים שם ט“ו–י”ח) על רשעת אויבו זה, כי היתה למוקש מות לנפשו (ש“ב שם כ”ג).

מזמור ט' “על מות לבן” (תהלים ט‘, א’) יתישב היטב רק אם נתפוש את דעת: “יש אומרים” כי “לבן” הוא “נבל הפוך” (ראב"ע שם) אז יהיו שלשת פסוקי המזמור הראשונים (ב’–ד') ועוד יותר מליצת “כי עשית משפטי ודיני” (ה') פיוט למאמר דוד “ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל” (ש“א כ”ה, ל"ט) מליצות "אבדת רשע שמם מחית " (תהלים ו') דומות למליצת “ויגוף” (ש“א ל”ח) שהצד השוה שבכלן מיתה חטופה שלא כדרכה.

אח"כ נשא המשורר את דעו, כי משפט ה' לבדו, הוא העומד לעד ומפניו לא ימלט העריץ הנותן חתיתו בארץ חיים (תהלים ז’–ט') והשופט הנורא הזה הוא “משגב לדך” (י') ומבטח ליודעי שמו (י"א) על כן יקרא לבני עמו לשיר את תהלת ה' הגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, ושש הוא לראות את צדקת השופט העליון בדרך הגמול העושה את הרשעה לפה ולמוקש לבעליה (ט"ז) וכי רק היא המודעת את צדקת משפטו בעולם (י"ז) וגם על נבל לא נחה יד דוד, כי אם בחרדת לבו על מעשהו הרע מת (ש“א ל”ז–ל"ח) ומוסיף לשבח בדבר עוז ובטחון (תהלים י“ח–כ”א). מזמור י' נראה לפי סדר אלף בית המשתף אותו לשלפניו, כי תשלום הוא למזמור הקודם. המזמור הזה מדבר ברשעת הרשע שאפשר לישבה על נבל האיש שנאמר בו “קשה ורע מעללים” (ש"א ג') “בן בליעל” (י"ז) “איש הבליעל… כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה עמו” (כ"ה) ובכן אפשר לדמות הקודרת שערך דוד במזמור י' להאמר עליו ממש. אך גם זה אפשר, כי נעים זמירות ישראל בעצמו ובכבודו, השיב ידו על שירי קדשו, בשבתו על כסא מלכותו, אז לא גדל עוד בעיניו דבר נבל בפרטו, וישנה את השיר הזה על כלל אנשי הרשע ויוסף עליו הרבה, ועל כן הכניס במקום שם האיש הזה, אשר כבר כסה חשך על שמו את שם “גוים” (תהלים ט‘, ו’. ט“ז, כ' כ”א) אשר היו אנשי ריב לו ולעמו. ומן העת ההיא נכנסה מלת “ציון” (י"ב) שהיה לה ערך גדול וכולל מיום לכוד אותה המלך דוד, תחת מלה אחרת שהיתה כתובה תחתיה בראשונה, למען הכשיר מזמור זה לכל לב בישראל. ואפשר כי הלוים המשוררים העבירו את ידם על שירי דוד לשנות את תפלת השעה של היחיד לתפלת עולם של האומה כלה, כי את שיריו מסר דוד לשר המשא “למנצח” (א').

סדר אלפא ביתא איננו סמן לאחור הספר כלל וכלל, כאשר בררנו בגוף הספר בפרק “דרכי אבותינו וגו'” כי מעשה הכתב היה ידוע גם בימי השופטים, וגם לאנשים מדלת העם, ובמקום שהכתב נוהג, שם למוד מעשה הכתב נוהג, שכמעט אי אפשר לו בלי סדר קבוע של האותיותץ

על “דברי השירה” אשר דבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול” תהלים י"ח, א') ואשר העלו גם על ספר שמואל (ש“ב כ”ב, א') דברנו בגוף הספר.

מזמור “לדוד בשנותו את טעמו” (תהלים ל"ד, א') הודאה הוא על אשר שמע ה' את תפלתו אשר התפלל “באחוז אותו פלשתים בגת” (נ"ו, א') “ויירא דוד מאד מפני אכיש” (ש“א כ”א, י"ד) “וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל"ד, ז') ומכל מגורותיו הצילהו (ד'). התשועה הזאת היתה לו למקור מוסר ולתוכחת חיים, כי שומר ה' את האדם, אם רק יזכה את דרכו לפניו, כי באמת נפלאה מאד הפלטה, אשר נמלט מאויביו הפלשתים, אשר הכה את גלית גבורם ויפץ את מחניהם וירב את חלליהם (ש“א י”ז, נ’–נ“ב. י”ח, כ“ז. ל'. י”ט, ח') ועתה הנה הוא בידם לעשות כטוב בעיניהם, ובכל זאת נתן ה' רוח בלב אכיש וישלחהו לשלום על כן קרא “חוזה מלאך וגו'” (תהלים ח')

אל מהלך פסוקי מזמור זה עיין ברייתא דל“ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מדת ל”א “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. וראית נפלאות בכלכלתם את המקרא.

מזמור נ“א “בבא אליו נתן הנביא” כבר זכרנו בגוף הספר. ובהערתנו התרעמנו על גראץ האומר להוציא אותו מחזקתו כדרכו. ופה נוסיף על דברינו ההם, כי מלבד אשר כל מלה וכל הגה מן המזמור יעיד כי דוד אמרו “בבא אליו נתן הנביא” יכריע פסוק אחד לכל בעל דעת ישרה להחליט כן, כי אם נאמר כי איש אחד ממשוררי הקדש חבר זה, ולא דוד המלך, מה ענין בקשתו: “הצילני מדמים א' א' תשועתי” (תהלים נ“א, ט”ז) והלא מלת “דמים” תאמר תמיד על עון האיש השופך את הדמים או על מי שיש לו הכח לשפוך את הדם ולא על אסון האיש שדמיו הם הנשפכים. ועל מי מן המשוררים, יכון יותר להתפלל, כי יצילהו ה' מעון דם נקי, מן המושל התקיף דוד המלך, ואי זו עת תכשר יותר למלך צדיק כמוהו, אשר חיי אדם היו קדש קדשים בעיניו (ש“ב ד', י”א. כ“ג, ט”ז–י"ז), להתפלל בצרת נפשו, כי לא ישוב לחטוא בחטא זה, מזמן התודותו על החטאת אשר הוכיחו נתן הנביא “את אורי החתי הכית בחרב.. ואותו הרגת בחרב בני עמון” (י"ב, ט') ועון ש”ד אפשר להכשל בו גם הצדיק והקדוש שבמושלים תומכי השבט והחרב, וכמעט אי אפשר להכשל בו גם הקשה שבמשוררי הקדש אנשי הרוח תופשי הכנור והעוגב.

במזמור נ“ב “משכיל לדוד בבוא דואג האדומי” יהיו ארבעת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור (ג’–ו') ופסוק ט' עמהם, פירוש מספיק לדברי דוד “ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול..” (ש“א כ”ב, כ"ב) לאמר ידוע ידעתי, כי איש אשר כל גבורתו היא “להתהלל ברעה”. (תהלים נ"ב, ג') אשר כל מחשבתו הוות ועשות רמיה (ד') האוהב רע מטוב (ה') כל דברי בלע ולשון מרמה (ו') אשר הותו היא מעזו (ט) כי איש כזה נכון להכות בלשונו השנונה “כתער מלטש” איש נקי וצדיק כאחימלך הכהן הנאמן אשר לא נמצא כל עון בכפו, ולא יירא את האלהים ולא יחשוך את ידו משלוח אותה בכהניו, כי לא את האלהים ישים מעזו, כי משאת נפשו הוא העשר הגדול אשר יעשיר אותו המלך שאול (שם) בהאמינו בו, כי הוא אוהבו האחד הנותר לו מכל אנשיו, אשר לפי דמיונו קשרו עליו כלם (ש“א כ”ב, ח') ועשה בחנופתו וברשעתו דבר (י"ח) אשר איש מעבדי המלך לא הרים ידו לעשותו (י"ז). – “גם אל יתצך לנצח ויחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה” (תהלים נ"ב, ז') דברים אלה נאמרו על העריץ הזה הנכרי הזה אשר בא מארץ אחרת ומעם אחר, מאדום, להאחז בארץ ישראל, לא לשבת לבטח עם יושבי הארץ, כי אם לשפוך בה את דמי בניה בחיריה. המליצה הזאת דומה היא בעצם ענינה אל מליצת ישעיהו אל שבנא הסוכן: “הנה ה' מטלטלך.. ועטך..: צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ..: והדפתיך… והרסך:” (ישעיהו כ“ב, י”ז–י"ט) כי לפי המתקבל (עיין רד"ק) ולפי המקובל היה גם שבנא בן מקום אחר כמאמר ר' ברכיה “מהדא סכני–שם מקום–הוה ועלה ונתמנה קומוס ואפרכוס בירושלם”, הוא שהנביא מקנתרו ואומר לו: “מה לך פה ומי לך פה? גלואי בר גלואי! איזה בית בנית כאן? איזה עמוד העמדת כאן? איזה מסמר קבעת כאן?..” (ויקרא רב' ה', ילקוט ישעיהו תכ"ג) מליצת ישעיהו על שבנא, מעינה על חברתה הדומה לה שבתהלים עדות נאמנה שעל דואג הזר הנכרי נאמרה, פסוק “ואני כזית רענן בבית א' בטחתי בחס' א' עולם ועד” (תהלים נ"ב, י') אמר לדעתנו כלפי עצמו וכלפי שאול, כי אין ספק, כי למן היום שנהרגו כהני נוב הכה לב שאול אותו, הארון והמזבח והאורים והכהנים, אשר בכללם נקראו יחד בית א', לא היו עוד למלך האומלל למבטח, כי אם למזכיר עון, כמאמר קדמונינו על דברי שאול לשמואל המת, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות: למה לא אמר לו באורים ותומים – כאמור בענין (ש“א כ”ח, ו') – א”ר יצחק: לב יודע מרת נפשו “על שהרג נוב עיר הכהנים” (ילקוט שמואל קל"ט) על כן ברך דוד את ה‘, כי בדבר הזה יש לו יתרון על שאול, כי בית ה’ לאמר הכהנים ומשפט האורים למעז הם לו ולא למחתה, ומלת הדיוק להפך הזה היא מלת “ואני”.

“למנצח בנגינות משכיל לדוד: בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו” (תהלים נ"ד, א’–ב'). הנה הזיפים השתדלו שתי פעמים להסגיר את דוד בידי שאול פעם אחת אחרי הושיעו את קעילה (ש“א כ”ג, י"ט), ושאול שמח לקראתם וילך אחריהם ויהי קרוב מאד אל מחנה דוד. אך שמועה הבהילה את שאול כי פלשתים פשטו על הארץ ויעל מאחרי דוד' אולם אך כלה שאול מעשהו בפלשתים וישב וירדף אחרי דוד אשר נטה את מחנהו במדבר עין גדי (כ"ד ב’–ג'). שם היה מקום לדוד להראות את נדבת לבו לשאול אויבו אשר נפל בידו ולא נגע בו לרעה (ז') ולהוכיח לרודפו המלך את דרכו עמו על פניו (י’–ט"ז), ולהפרד איש מרעהו בשלום. אולם הזיפים המרעים לא שקטו ולא נחו ויבאו עוד הפעם אל שאול להגיד לו את מקום דוד ולדבר על לבו לצאת בראש גדודיו ולתפשו, אך גם בעת ההיא הצליח דוד המשכיל בכל דרכיו להראות לשאול את אמונת לבו אליו, הגדולה מאמונת שומרי ראש המלך (כ“ו, ט”ו – ט"ז), ולהוכיח עוד הפעם בכבוד ועוז למלך את דרכו על פניו (י“ח–כ'. כ”ג–כ"ד) ולהטות אליו עוד הפעם את לב המושל האומלל, עד כי השיב אמרות רכות וטובות בלב שלם (י“ז; כ”א) ויגל אליו בצרת נפשו את לבו, כי יודע הוא כי האחרית לא לביתו היא, כי אם לדוד (כ"ה) ומני אז חדלו רדיפות שאול (כ"ז א’–ב').

מספר סידורי	תהלים נ"ד	ש"א
1	בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני (ג')	ישפט ה' ביני ובינך (כ“ד, י”ב) /והיה לה' לדין ושפט ביני ובינך וירב את ריבי וישפטני מידך (ט"ו)
2	זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי (ה')	ויעלו זיפים.. לאמר (כ“ג, י”ט) /ולנו הסגירו ביד המלך (כ') /ויבאו הזיפים (כ"ו, א')
3	לא שמו אלהים לנגדם סלה (שם)	(פירושו: חטאו לאלהים חטאת גדולה להכות בלשון את הגבור אשר הושיע זה מעט את עמו) (כ"ג, ה')
4	הנה אלהים עוזר לי (ו')	וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו (כ“ו, כ”ג)
5	אדני בסומכי נפשי (שם)	כן תגדל נפשי בעיני ה' (כ"ד)
6	ישיב הרע לשוררי באמתך הצמיתם (ז')	אם.. הסיתך בי.. ואם בני האדם ארורים הם.. (י"ט)
7	בנדבה אזבחה לך (ח')	ירח מנחה (שם)
8	כי מכל צרה הצילני (ט')	ויצילני מכל צרה (כ"ד)
9	ובאויבי ראתה עיני (שם)	(אולי הוא מוסב על נבל שמת בימי התגרות הזיפים עם דוד שבהיותו קרוב להם כמו שנאמר “מעון כרמל וזיף”) (יהושע ט“ו, נ”ה) אפשר שגם ידו היתה עם הזיפים. שמץ מזה תקח אזנינו מדבריו על דוד “היום רבו העבדים המתפרצים” (ש“א כ”ח, י')

מזמור נ“ו קדם בזמנו למזמור ל”ד אשר שר אחרי הנצלו. כי מזמור נ“ו תפלה הוא שהתפלל “באחז אותו פלשתים בגת”. (תהלים נ"ו, א') אך בכל זאת מקבילים שני מזמורים אלה במליצותיהם, ובהרגשה האחת המחיה את שניהם, ועל כן הנני לכון קצת פסוקי מזמור נ”ו לפסוק מזמור ל“ד ולפסוקי ש”א כ"א.

מספר סידורי	מזמור נ"ו	מזמור ל“ד וש”א
1	שאפני אנוש לוחם ילחצני (ב') /שאפו שוררי.. רבים לוחמים (ג') עלי כל מחשבותם לרע (ו') יגורו יצפונו.. עקבי ישמרו.. קוו לנפשי (ז')	ויטל שאול את החנית.. אכה בדוד (ש“א י”ח, י"א) ויאמר שאול אתננה לו.. ותהי בו יד פלשתים (כ"א) ויבקש שאול להכות בחנית בדוד (י"ט, י') וישלח שאול מלאכים.. לשמרו ולהמיתו (י"א) העלו אותו במטה אלי להמיתו (ט"ו) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד (כ') מלאכים אחרים (כ"א) וילך גם הוא (כ"ב) וקח אותו אלי כי בן מות הוא (כ', ל"א)
2	יום אירא (ד') ויירא מאד מפני אכיש מלך גת (כ“א, י”ג)	מכל מגורותי (תהלים ל"ד, ה')
3	אליך אבטח (שם) באלהים בטחתי (ה', י"ב)	אשרי הגבר יחסה בו (תהלים ט')
4	באלהים אהלל דברו (ה') /באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר (י"א)	בה' תתהלל נפשי (ל"ד, ג')
5	באף עמים הורד א' (ח')	כפירים רשו (י"א) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם (י"ז) תמותת רשע רעה (כ"ב). ולדעתנו כל הפסוקים האלה חוזרים על הפלשתים שתפשוהו.
6	נודי ספרתה אתה 18שימה דמעתי בנאדך (ט')	דרשתי את ה' וענני (ה') זה עני קרא וה' שמע (ז') צעקו וה' שמע (י"ח)
7	אז ישובו אויבי אחור ביום אקרא וגו' (י')	דרשתי את ה'… ומכל מגורותי הצילני (ה'). ולדעתנו חוזרים פסוקים אלה על הפלשתים התופסים את דוד שהרפו ממנו על כרחם בפקודת אכיש (ש“א כ”א, ט“ו–ט”ז)
8	כי הצלת נפשי ממות (י"ד)	וילך דוד משם וימלט (ש“א כ”ב, א')

מזמור נ“ז שאמרו דוד “בברחו מפני שאול במערה” (תהלים נ"ז, א') חוזר על המאורע שכתוב בו “ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים” (ש“א כ”ד, ג') ושאול שם פניו אל “מצדות עין גדי” (א') ודוד שמע כי נוסע הוא לצור על המצודה עזב דוד אותה ויחבא במערה לפי שעה “עד יעבר הוות” (תהלים נ"ז, ב) לאמר עד אשר יתיאש שאול למצוא אותו ושב אל ביתו ריקם, ועל כן התפלל כי יושיעהו ה' “חרף שאפי” (ד') וקרוב הוא בעינינו כי מליצת חרף במקרא זה הוא מעין מליצת “בושה” הדומה לה (ישעיהו ל‘, ה’) ומלת בושה היא משמשת למבוכת האיש שתאותו לא באה לו (איוב ו‘, כ’. וכהנה רבות). ובכן יתפלל דוד כי יבוש שאול משברו אשר שבר הפעם לפשוט עליו בטח ולהאביד ממנו כל מנוס בעזרת הזיפים אשר שתו ידם עמו לארוב לדוד (ש“א כ”ג, כ’–כ"ג). פסוק ו' שבמזמור אפשר כי הוא חוזר על הזיפים, ואפשר עוד כי חוזר הוא על אבישי ושאר אנשיו אשר בערה חמתם בם כעדת “לבאים.. לוהטים” אשר “שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה” (תהלים נ"ז, ה') לקחת את נפש שאול אויב אדוניהם, ואשר ברב כח חשך דוד את ידם מן הרעה (ש“א כ”ד, ד’–ז') “רשת הכינו לפעמי” (תהלים ז') תלונה היא על הזיפים. “נפלו בתוכה סלה: סופן ליפול בתוכה” (רש"י שם) ולפי פירוש זה הנכון אין פסוק זה ספור מאורע לשעבר כ”א תפלה להבא. שאר הפסוקים הם דברי הודאה שלפי הסברה נאמרו אחרי העלות שאול מעליו בשלום.

“אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו” (תהלים נ"ט, א') מפורש יפה בדברי רש“י וראב”ע. ואת דבר קראו את רודפיו “כלב” (ז' ט"ו), הטיב ראב"ע להסביר, כי רמז על שומרי הבית (ראב"ע ז') אשר באמונתם היתרה לאדוניהם, נכונים היו לעשות מעשה החיה הזאת לנשוך ולנגוף איש, אשר לא טוב הוא בעיני נותן לחמה, אף כי עול בכפו לא נמצא. ואולי קרא להם ברמז למדה זו של חיה זו “עַזִים” (ד') לאמר “עזי נפש” (ישעיהו נ“ו, י”א). ויש להתבונן כי במזמור זה כורך הוא בכריכה אחת את רודפיו ואת הגוים. וקרוב הוא בעינינו, כי על הפלשתים כון, אשר בהם נלחם מלחמת עמו, ואשר התשועה הזאת (ש“א י”ט, ח') המעט, כי לא השיבה אליו לב שאול, כי אם הסב הסבה אותו מאחריו, עד כי מרה עליו נפשו לעשות בו כלה (ט’–י') ובהודע לו הפעם, כי למן היום ההוא והלאה תבצר ממנו להלחם באויבי עמו ביד רמה, בהיותו אנוס לברוח ולהסתר מפני שאול קרא “ואתה ה' א' צבאות א' ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים וגו'” (תהלים נ"ט, ו') לאמר היה אתה הפעם בעל מלחמתם בעצמך ובכבודך, כי אני עבדך אשר בידי עשית את התשועה באויבי ישראל גולה ממקומו ונדח מארצו. ויען כי הוא מוסר כביכול לה' את מטה עזו, אשר נתן בידו לרדות בקרב אויביו, ומחזירו בעצם תמו בלי שום חלול ופגם, הוא קורא “עזו אליך אשמורה” (י') לאמר את “עזו” ותקפו של ישראל שהפקדת בידי הנני מחזיר “אליך” שמור במלואו, כי לא חללתי אותו ומעתה היה אתה מעוזם “כי” אתה “אלהים משגבי” כי גם לי שהייתי למגן להם רק אתה מגן ומשגב היית לי.

מזמור ס' כבר התבאר לפּרטי פרטיו במו"ד מלחמות דוד באדום.

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (תהלים ס"ג, א') נאמר גם הוא ברדוף אותו שאול בעזרת הזיפים ובהנצלו ממנו פעמים ומתבאר כלו כהתכונו אל דברי פרשה כ“ד וכי' שבש”א.

מספר סידורי	תהלים ס"ג	ש“א כ”ד
1	ודוד יושב במדבר (ג')	.. דוד במדבר עין גדי (כ"ד, ב') /–וע"ג היתה ביהודה (יהושע ט“ו, ס”ב)– /.. דוד במדבר זיף (ש“א כ”ו, ב') /–וזיף היתה ביהודה (יהושע ט“ו, נ”ה)–
2	אלהים אלי אתה (ב')	–אף כי – בני אדם.. גרשוני.. לאמר.. לך עבוד אלהים אחרים (כ“ו, י”ט) /– אני מחזיק בתומתי – /מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (א')
3	צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' (שם)	כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' (שם) /–ואני תאב ומגעגע לשוב שמה–
4	כי טוב חסדך (ד')	וה' ישיב לאיש את צדקתו (כ"ג)
5	כי היית עזרתה לי (ח')	ויאמר שאול לא ארע לך עוד (כ"א) /– ובכן עזרו ה' מיד שאול –
6	והמה לשואה יבקשו נפשי יבאו בתחתיות ארץ (י') יגירהו וגו' מנת שועלים וגו'	ואם בני אדם ארורים הם (י"ט)
7	(י"א) והמלך ישמח בא' יתהלל כל הנשבע בו (י"ב)	לא אשלח ידי באדוני. כי משיח ה' הוא (כ"ד, ו') גדלה נפשך… בעיני (כ“ו, כ”ד)
8	סכר פי דוברי שקר (שם)	למה תשמע דברי אדם… –דוד מבקש רעתך (כ"ד, י')

“משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה” (תהלים קמ"ב, א') כלו מתבאר מאליו. ועיין ספרנו ח"א 122 ובהערה שם כי “במערה” היא “מערת עדולם” (ש“א כ”ב, א')

נבואת נתן ¹⁹וקצת צואת דוד מפויטת.

אף כי מזמור פ“ט וקל”ב נאמרו על מאורעות שאירעו לאבותינו דורות רבים אחרי מות דוד, כאשר יתבאר אי“ה במקומו, יקר הוא מאד להתבונן מתוכם, כי דברי נבואת נתן, אשר היא היתה ברית העולם אשר כרת ה' עם בית דוד, הם הם החוט שנחרזו עליו שירי הקדש הנזכרים. אך יש לנו לדעת, כי המלך דוד בכבודו ובעצמו הזכיר דברים מדברי הברית הזאת שמקומם נפקד בעצם מקורם, ושמורים הם עד היום באחד משירי הקדש, על כן נכון פה את נבואת נתן בצירוף קצת דברי דוד אל מזמור פ”ט ואל מזמור קל"ב.

מספר סידורי	נבואת נתן (ש"ב ז') וצואת דוד (מ"א ב')	מזמור פ"ט
1	לקחתיך מן הנוה… להיות לנגיד (ש"ב ז‘, ח’)	הרימותי בחור מעם (כ') /מצאתי דוד עבדי (כ"א)
2	ואכריתה את כל אויביך מפניך (ט')	וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף (כ"ד)
מספר סידורי	ש"ב ז' מ"א ב'	מזמור פ"ט	מזמור קל"ב
—	—-	—	—
3	…………	ובשמי תרום קרנו (כ"ה)	שם אצמיח קרן לדוד (י"ז)
4	ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"א)	.. אתנהו עליון למלכי ארץ (כ"ח)	…………
5	ושמתי מקום לעמי ונטעתיו.. ושכן ולא ירגז	…………	זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה
6	ולא יוסיפו בני עולה לענותו (י')	ובן עולה לא יעננו (כ"ג)	…………
7	והקימותי אתזרעיך אחריך..	ושמתי לעד זרעו (ל') זרעו לעולם יהיה (ל"ז)	מפרי בטנך
8	והכינותי את ממלכתו (י"ב)	וכסאו כשמש (שם)	אשית לכסא לך (י"א)
9	אני אהיה לו לאב	הוא יקראני אבי אתה וגו'	…………
10	והוא יהיה לי לבן (י"ד)	אף אני בכור אתנהו כ“ז–כ”ח)	…………
11	אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (י"ב)	אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל (מ"א ב‘, ד’)	…………
12	אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים (ש“ב ז', י”ד)	ופקדתי בשבט פשעם	…………
13	ובנגעי בני אדם (שם)	ובנגעים עונם (ל"ג)	…………

דמיון מזמור קמ“ד למזמור י”ח

באחרונה יש לנו עוד להעיר את אזן הקורא המבין, כי מזמור קמ“ד דומה הוא ברוב בנינו אל “דברי השירה” הכתובה בס' שמואל (ש“ב כ”ב, א') ושנויה בתהלים במזמור י”ח.

מספר סידורי	מזמור קמ"ד	מזמור י"ח
1	המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה (א')	מלמד ידי למלחמה (ל"ח)
2	ה' צורי (א') חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגני ובו חסיתי (ב')	ה' חזקי (ב') סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי (ג')
3	הרודד עמים תחתי (שם)	וידבר עמים תחתי מ"ח)
4	הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו (ה')	ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (י')
5	ברוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם (ו')	וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (ט"ו)
6	שלח ידך ממרום פצני והצילני ממים רבים.. (ז')	ישלח ממרום יקחני ומשניממים רבים (י"ז)
7	שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך (ט')	אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה (נ')
8	הנותן תשועה למלכים (י')	מגדיל ישועות מלכו (נ"א)
9	הפוצה את דוד עבדו (שם)	ועושה חסד למשיחו לדוד וגו' (שם)

______

II

בימי שלמה

“לשלמה” (תהלים ע"ב, א') כלו מבואר ונאה ומתקבל ביחוד לימי שלמה. וגם “לה' הארץ ומלואה” (כ"ד, א') נאמר בימיו ביום חנכת ביהמ“ק כדברי רבותינו: כשבנה שלמה את ביהמ”ק בקש להכניס ארון לבית קה“ק… פתח ואחר שאו שערים וכו'”. (שבת ל') ועיין דברינו בגוף הספר, ואולי יתישב גם “שיר ידידות” (תהלים מ"ח, א') על נשואי המלך הזה עם אחת מבנות צר (י"ג).

III בימי אבִיָם

“משכיל לאסף” (ע"ח, א') המגנה את בני אפרים (ט'. ס"ז) והמזכיר את חרבן משכן שילה (ס’–ס"ד) בשם “אהל יוסף” (ס"ז) בתורת עונש על חטאות השבט הזה, והמיחד את כל הגדולה לשבט יהודה ולהר ציון (ס"ח) ולמקדשו (ס"ט) ולדוד אשר בו בחר ה' להמליכו (ע’–ע"ב) מזמור זה נאמר על מלחמת אבים המסופרת (בדהי“ב י”ג, ג’–י"ט). ועיין על אדותיו דברינו במקומם בגוף הספר.

IV בימי אסא

מזמור כ' נאמר בימי אסא על מלחמת זרח הכושי (דהי“ב י”ד, ח’–י"ד). וששת פסוקי הראשונים הם דברי תפלה לפני המלחמה ובשעתה. ושלשה פסוקים שלאחריהם הם דברי הודאה על הישועה, והפסוק האחרון יש בו מעין תפלה ומעין הודאה כאחד, דוגמת “אנא ה' הושיעה נא” (תהלים קי“ח, כ”ה) שיש בו תפלה ויש בו מעין הלל והודאה. וקדמונינו הטיבו להתבונן, כי חתימה מעין פתיחה היא באמרם: “המזמור הזה ראשו בענָיה וסופו בעניה” (מדרש תהלים) לאמר פותח הוא: יענך ה' וחותם: המלך יעננו – מתוך ראשית דברי המזמור הזה עולה סגנון דברי אבים אבי אסא, כי בזכות עבודת בית המקדש יוצאים ישראל למלחמה ונוצחים, ומתוך שאר דברי המזמור נשקפים ספור המלחמה ותפלת אסא (דהי"ב שם).

מספר סידורי	תהלים	דהי"ב
1	יענך ה' ביום צרה (כ‘, ב’)	עזרנו ה' אלהינו (י"ד, י')
2	ישלח עזרך מקדש (כ‘, ג’)	והנה עמנו בראש האלהים וכהניו.. אל תלחמו עם ה'.. כי לא תצליח (י“ג, י”ב)
3	יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה (ד')	ואנחנו.. וכהנים משרתים (י') ומקטירים לה' עולות.. וקטורת ומערכת לחם.. ומנורת הזהב ונרותיה.. שומרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו.. (י"א)
4	יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (ה') /ימלא ה' כל משאלותיך (ו')	כי עליך נשענו (י"ד, י')
5	עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו.. (ז')	ויגוף ה' את הכושים לפני אסא (י"א)
6	אלה ברכב ואלה בסוסים (ח')	ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות… (ח')
7	ואנחנו בשם אלהינו נזכיר (ח') /ישגבך שם אלהי יעקב (ב') /ובשם אלהינו נדגול (ו')	ובשמך באנו על כל ההמון הזה (י')
8	המה כרעו ונפלו (ט')	ויפל מכושים.. כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו (י"ב)

V בימי יהושפט

“שיר מזמור לבני קרח”. (תהלים מ"ח, א'), נאמר על שברון אניות תרשיש בעציון גבר, שבהן השתתף יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך אפרים (מ“א כ”ב, מ“ט. דהי”ב כ', ל“ה–ל”ז) ומזמור זה התבאר לפרטיו בגוף הספר.

שיר מזמור לאסף" (תהלים פ"ג, א'), נאמר על מלחמת יהושפט בבני עמון ובמואב ומעון ²⁰ובבני שעיר ועוד המון עמים שבאו על יהודה בעין גדי (דהי"ב כ‘, א’ – ל'), ועיין בגוף הספר.

VI בימי יהורם

בימי יהורם מלך יהודה אבדה כרגע כל הטובה אשר עשו לעמם המלכים הצדיקים אסא ויהושפט. וידוף כעשן כל מעשה הצדקה והמשפט אשר כונן יהושפט, כי הרוג הרג יהורם את ששת אחיו “הטובים ממנו”. (דהי“ב כ”א, י"ג) “וגם משרי ישראל” (ד') הנאמנים לבית דוד הרג העריץ הזה, באשמת אשתו עתליהו המרשעת אשר שנאתה לבית דוד היתה כאש עצורה בעצמותיה. לפי העולה מן הכתובים, אשר נביא עוד מעט בזה, נטה יהורם את ידו בעצת אשתו האכזריה גם על השופטים אשר העמיד אביו החסיד “בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר” (י"ט, ה'), ויהרוג גם אותם בחרב בתוך יתר שרי ישראל הדבקים בתורת משה ובכסא דוד. ואף כי היו בתוכם אנשים אשר סרו מן התורה, ולא הורו עוד משפט צדק, לא עמד להם הדבר הזה למעוז ויספו, עם השרים הנאמנים, בחרב יהורם. – על תעודת השופטים הקדושה שיעד להם יהושפט החסיד, ועל אחריתם ביד יהורם בנו הרשע, ירמוז לנו “מזמור לאסף” (תהלים פ"ב, א'). ארבעת הפסוקים הראשונים הם כמעט משנה דברי ימי יהושפט הצדיק ביום הפקידו אותם; הפסוק החמישי רומז על קלקול מקצת אנשים מהם; הפסוק הששי והשביעי ירמזו על אחריתם הרעה, והפסוק השמיני שהוא האחרון הוא חותם בתפלה.

מספר סידורי	תהלים פ"ב	דהי“ב י”ט
1	אלהים נצב בעדת אל (א')	לא לאדם תשפטו כי לה' (ו')
2	בקרב אלהים ישפוט (שם)	ועמכם בדבר משפט (שם) 21
3	עד מתי תשפטו עול (ב')	כי אין עם ה' אלהינו עולה (ז')
4	ומשא פנים (שם)	ופני רשעים תשאו סלה (שם)
5	שפטו.. הצדיקו (ג') פלטו.. הצילו (ד)	ראו מה אתם עושים (ו') יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו (ז') כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם (ט') חזקו ועשו (י"א)

“לא ידעו ולא יבינו” (תהלים פ"ב, ה'), פסוק זה קובל על השופטים שלא נהגו על פי התעודה היעודה להם במקראות הקודמים “אני אמרתי א' אתם ובני עליון כלכם” (ו') שמעשיכם הרעים יעמדו לכם למעוז בפני המושל הרשע לבלתי פקדו עליכם את עון צדקת שופטי ישראל, אשר כחטאת לא יוכל איש כפרה, נחשבה בעיני עתליהו המרשעת וכבדה אתכם כפסילי אלהיה צלמי הבושת והעול אשר אהבה נפשה "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו (ז') לאמר דרכיכם הרעות לא חשכו את נפשכם מן המות אשר המית יורם את הכשרים “משרי ישראל” (דהי“ב כ”א, ד') פסוק ח' הוא מסירת דין לשמים.

VII בימי יואש

על עלותו למלכותו נאמר מזמור “ה' אורי וישעי” (תהלים כ"ו, א') “מזמור שיר ליום השבת” (צ"ב, א') “נאם ה' לאדוני” (ק"י א'), ועיין פירוש מרבית דברי מזמורים אלה במקומם בגוף הספר ובהערותיו.

VIII בימי עזיהו

“שיר מזמור לבני קורח.. על מחלת לענות..” (פ"ח, א') נאמר על היותו נגזר מבית ה', ועיין בהערה בגוף הספר.

IX בימי חזקיהו

בגוף הספר הבאנו את שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “מזמור לאסף שיר” (ע"ו, א') אשר נאמרו בימי חזקיהו על מפלת סנחריב. ועתה הננו להוכיח כי דברי “מכתב לחזקיהו בחלותו ויהי מחליו” (ישעיהו ל"ח, ט') הם הם כל עצם הענין למזור ו' ולמזמור ל‘. ואחרי כן נברר מתוך כון הפסוקים המדוקדק, כי דעת ר’ אלעזר בן עזריה כי חזקיהו וסיעתו אמרו את ההלל מוכרעת היא מתוך עמק פשט הכתובים וכי מזמור ס"ו נאמר גם הוא על נס חזקיהו.

______

מכתב לחזקיהו שנוי במזמורי תהלים

כל האיש אשר עין פקוחה ולב מבין לו לכון דבר אל דבר, יכיר כי הדברים האמורים במכתב לחזקיהו, הם הם הדברים שנאמרו במזמור ו' “למנצח בנגינות על השמינית” (תהלים ו') ובמזמור שיר חנכת הבית לדוד (ל').

מספר סידורי	ישעיה	תהלים ו'	תהלים ל'
1	אני אמרתי (ל"ח, י')	…………	ואני אמרתי (ו')
2	אמרתי לא אראה יה (י"א)	…………	והסתרת פניך (ח')
3	מיום עד לילה תשלימני (י"ב)	אשחה בכל לילה מטתי וגו' (ז')	בערב ילין בכי (ו')
4	שויתי: “נחמה” (תרגום) /לאמר: שועתי	יגעתי באנחתי.. (שם)	שועתי אליך (ג')
5	עד בקר	…………	ולבקר רנה (ו')
6	כארי כן ישבר כל עצמותי וגו' (י"ג	נבהלו עצמי (ג')	…………
7	כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה	…………	אליך ה' אקרא.. אתחנן (ט')
8	ערבני (י"ד)	…………	והנני (י"א)
9	ותחלימני ותחייני (ט"ז)	רפאני ה' (ג')	ותרפאני (ג')
10	ואתה חשקת נפשי משחת בלי (י"ז)	חצלה נפשי ה'	העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור (ד)
11	כי לא שאול תודך	בשאול מי יודה לך (ו')	היודך עפר (י')
12	מות יהללך	…………	כי אין במות זכרך (שם)
13	לא ישברו יורדי בור אל אמתך (י"ח)	…………	היגיד אמתך (שם) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת (שם)
14	חי חי הוא יודך (י"ט)	…………	זמרו לה' חסידיו: והודו לזכר קדשו (ה')
15	אב לבנים יודיע אל אמתך (י"ט)	…………	ארוממך (ב') לעולם אודך (י"ג)
16	ה' להושיעני	הושיעני (ה')	ה' היה עוזר לי (י"א)
17	ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ')	…………	יזמרך כבוד ולא ידום (י"ג)
18	…………	ונפשי נבהלה מאד (ד')	הייתי נבהל (ח')
19	שמעתי את תפלתך (ל"ח,ה')	ה' תפלתי יקח (י')	…………
20	ראיתי את דמעתך (שם)	שמע ה' קול בכיי (ט)	…………

“ת”ר: הלל זה מי אמרו?.. ר' אלעזר בן עזריה אמר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב… הם אמרו “לא לנו” וגו' (פסחים קי"ז). הדעת הנכונה והקולעת הזאת מסתיעת מִכִוֻן פסוקי ההלל אל שאר מקראות המדברים בענין זה, ומבאורם הפשוט ולפני הקבילנו את הפסוקים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי היו לנגד עיני משוררי הקדש חזקיהו וסיעתו, מזמור נ“ו אשר שר דוד מלך ישראל “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהלים נ"ו), ועיין וכון ביחוד ובדיוק פסוק נ”ו, ה‘. י“ב. קי”ח, ו’. נ“ו, י”ג. קט“ז, י”ד. י“ז. י”ח. נ“ו, י”ד. קט“ז, ח' – ט'. ועיין ח”א 121 הערה 3 וראית כי גם מאורע של דוד עם אכיש בגת שעקר מקומו במזמור נ“ו התבאר עוד ביתר באור במזמור קט”ז שבהלל.

מספר סידורי	הלל	שאר מקראות ובאורים בענין זה
1	כי לשמך תן כבוד	וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך (ישעיה ל"ו, כ')
2	.. ועל אמתך (תהלים קט"ו, א')	אמתך (ל“ח, י”ח–י"ט)
3	למה יאמרו הגוים	הטה ה' אזנך ושמע.. את כל דברי סנחריב אשר שלח לחרף א' חי (ל“ז, י”ז)
4	איה נא אלהיהם (ב')	ויאמר.. רבשקה (ל"ו, ד') וכי תאמר.. אל ה‘.. בטחנו (ז') ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו (י"ח) כי יציל ה’ את ירושלם מידי (כ')
5	ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה (ג')	ה' צבאות אלהי ישראל.. אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ (ל“ז, ט”ז)
6	עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם (ד')	אלהיהם.. מעשה ידי אדם עץ ואבן (י"ט).
7	כמוהם יהיו עושיהם (ח')	אולי יש בזה מעין רמז כפול על דמון מפלת סנחריב שהיתה באש (עיין מוצא דבר מפלת סנחריב) ולשרפת עצבי הגוים באש “ונתון את אלהיהם באש.. ויאבדום” (ישעיה ל“ז, י”ט)
8	בית ישראל בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: /יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגנם הוא: (ט', י"א)	זרוז זה נאה לחזקיהו ביותר שהטובה במדותיו הטובות היתה מדת הבטחון (מ“ב י”ח, ה'). /ועי' דברינו בגוף הספר ובמו"ד “מפלת סנחריב” על חוזר מדה זאת במלך החסיד הזה.
9	יברך את בית ישראל.. את בית אהרן (י"ב)	יחוד בית אהרן מתוך כל בית ישראל נאה גם הוא לחזקיהו ביותר בהיות ראשית מעשה מלכותו לרומם את כבוד המקדש והכהונה (דהי“ב כ”ט, ד')
10	עושה שמים וארץ (ט"ו)	אתה עשית את השמים ואת הארץ (ישעיה ל“ז, ט”ז)
11	לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה (י"ז)	לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך (ל“ח, י”ח)
12	ואנחנו נברך יה.. (י"ח)	חי חי הוא יודוך כמוני.. (י"ט)
13	נברך.. מעתה ועד עולם הללו יה (שם)	אב לבנים יודיע (י"ט) ונגינותי ננגן כל ימי חיינו (כ')
14	כי ישמע ה' את קולי תחנוני (קט"ז, א')	שמע ה' תחנתי (י') – ועיין במערכה הקודמת ספירה 19 – שמע ה' קול בכיי (תהלים ו‘, ט’)
15	ובימי אקרא (ב')	אדדה כל שנותי (ישעיה ל“ח, ט”ו) ננגן כל ימי חיינו.
16	אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא (ג')	קפדתי כאורג חיי מדלה וגו' (י"ב) /שויתי.. תשלימני (י"ג)
17	ובשם ה' אקרא (ד')	אצפצף אהגה.. דלו עיני למרום (י"ד)
18	אנא ה' מלטה נפשי (שם)	חלצה נפשי (תהלים ו‘, ה’) – ועיין מערכה הקודמת ספירת 10 –
19	חלצת נפשי ממות (ח')	חשקת נפשי משחת בלי (ישעיה י"ז)
20	את עיני מדמעה (שם)	ראיתי את דמעתך (ה')
21	את רגלי מדחי (שם)	– מלכת שבי לפני סנחריב –
22	אתהלך לפני ה' בארצות החיים (ט')	אראה יה בארץ החיים (ל“ח, י”א)
23	יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (ט"ו)	הנני יוסיף על ימיך (ה')
24	הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבר עלינו חסדו (קי"ז, א’–ב')	על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים ייראוך: כי היית מעז לדל.. (ישעיה כ"ה, ג’–ד')
25	הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.. /יאמרו נא יראי ה' וגו' (קי"ח, א’–ד')	– הם פסוקי הודאה על הנס –
26	מן המצר קראתי.. ענני במרחב יה (ה')	“לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים” (ס“ע כ”ג) ובכן התפלל על חליו בימי המצור “מן המצר” ורפואתו היתה אחרי הישועה “במרחב יה”
27	ה' לי (ו') ה' לי בעוזרי (ז')	והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל (מ“ב י”ח, ז')
28	מה יעשה לי אדם (ו')	וימרד במלך אשור ולא עבדו (ז')
29	טוב לחסות בה' מבטוח באדם (ח').. בנדיבים (ט)	–חוזר אל המסוימת שבמדות חזקיהו מדת הבטחון–
30	כל גוים סבבוני.. (י') סבוני גם סבבוני.. (י"א) סבוני כדבורים.. (י"ב	–חוזר על חיל הגוים של מחנה סנחריב הצרים על ירושלים וסובבים אותה–
31	דעכו כאש קוצים (שם)	–רמז על ענש האש במחנה סנחריב–
32	דחה דחיתני לנפול (י"ג) יסור יסרני יה (י"ח)	אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול (ישעיה ל"ח, י') לא אביט אדם עוד (י"א) דודי נסע ונגלה (י"ב)
33	וה' עזרני (י"ג) ולמות לא נתנני (י"ח)	ויחי מחליו (ט)
34	קול רנה וישועה.. (ט"ו) ימין ה' רוממה (ט"ז)	ונגינותי ננגן (כ')
35	לא אמות כי אחיה (י"ז)	ויסב חזקיה וגו' (ב') ויאמר אנה ה' וגו' (ג')
36	ואספר מעשי יה (שם)	כמוני היום.. יודיע אל אמתך (י"ט)

@@@

הפסוקים הבאים מדברים על עלית חזקיה “ביום השלישי בית ה'” (מ"ב כ‘, ח’)

ולדעתנו גם מזמור ס"ו שכתוב “למנצח שיר מזמור” (תהלים ס"ו, א') על מפלת סנחריב רפואת חזקיהו הוא מדבר. בראשונה (א’–ד') יקרא המשורר הקדוש לכל העמים להודות לה' על התשועה אשר עשה לישראל כעין הקריאה שבהלל (תהלים קי"ז, א') וכדבר הנביא (ישעיהו כ"ה, ג'), המתבאר היטב מתוך הכתוב בדברי הימים: “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים” (דהי“ב ל”ב, כ"ג) שלפי העולה ממקומו על הגויים הוא נאמר, שגם הם נחלצו מצרה בנפול סנחריב, וקריאה זו לגוים במתכונתה אל תשועת ישראל מפורשת עוד יותר “ברכו עמים אלהינו וגו'” השם נפשנו בחיים וגו' (תהלים ס"ו, ח’–ט').

מספר סידורי	מזמור ס"ו	שאר מקראות המדברים בענין זה
1	לכו ראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (ה')	לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ (מ"ו, ט')
2	הפך ים ליבשה (ו')	בהמיר ארץ (ג')
3	שם נשמחה בו (שם)	ונשמחה בו (קי“ח, כ”ד)
4	ברכו עמים אלהים וגו': השם נפשנו בחיים (ה‘, ט’)	הללו את ה' כל גוים וגו': כי גבר עלינו חסדו (תהל' קי"ז, א‘, ב’)
5	ולא נתן למוט רגלנו (ט')	אלהים בקרבה בל תמוט (מ"ו, ו,)
6	הבאתנו במצודה שמת מועקה (י"א)	מן המצר (קי"יח, ה')
7	הרכבת אנוש לראשנו (י"ב)	כל גוים סבבוני.. סבוני כדבורים (י’–י"ב)
8	באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (שם)	עיין מו"ד “מפלת סנחריב”
9	אבוא ביתך (י"ג)	פתחו לי שערי צדק אבא בם (קי“ח,קי”ט)
10	.. בעולות (שם) עולות מחים.. עם קטרת אלים.. בקר עם עתודים (ט"ו)	לך אזבח (קט“ז, י”ז) אסרו חג (קי“ח כ”ז)
11	פצו שפתי ודבר פי בצר לי (י"ד)	מן המצר קראתי (ה')
12	אשלם לך נדרי (י"ג)	נדרי לה' אשלם (קט“ז, י”ד–י"ח)
13	ואספרה כל יראי א' אשר עשה לנפשי (ט"ז)	כי אחיה ואספר מעשי יה (קי“ח, י”ז)
14	אליו פי קראתי (י"ז)	ובשם ה' אקרא (קט“ז, ד’–י”ג)
15	און אם ראית בלבי (י"ח)	ולא כגמול עליו השיב חזקי' כי גבה לבו (דהי“ב ל”ב כ"ה)
16	לא ישמע ה' (שם)	ולא בא עליהם קצף בימי חזקי' (דהי“ב ל”ב כ"ו) וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם (ירמ' כ“ו, י”ט)
17	אכן שמע א' הקשיב בקול תפלתי (י"ט)	ויחל את פני ה' וינחם וגו' (שם) /כי ישמע ה' את קולי תחנוני (א')

ולפי דעתנו יתפרשו לנו שני פסוקים סתומים במזמור ס“ו ובמזמור קט”ז. הנה רבותינו פירשו לפי דרכם את הפסוק הסתום “אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב”, על המלך האומלל, אשר החל לפקפק באמתת דברי הנביא בהיותו בעיניו כאיש אשר כלתה אליו הרעה, ולא האמין עוד בטוב (ילקוט שמואל קל“ג רש”י. וראב“ע תהלים קט”ז, י"א) ועל דבר כזה העולה על לב בעת צרה יאמר חזקיה בשירתו “און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני” (ס“ו, י”ח) ואולי יהי' פסוק זה רצוי למאורע זה (עיין 143 הערות 4–8)

_______

מזמור שיר לעתיד לבא

למען קים את החלטתנו בסוף ח“ב כי מזמורי צ”ח–צ"ט שבתהלים נאמרו ברוח הנביאים הגדולים ישעיהו ובני דורו ובימיהם; ולמען הרעות, כי לא נכונו דברי קצת מבקרים חדשים מקרוב באו, האומרים לשום את הנביאים ואת הלוים משוררי הקדש לשתי כתות נבדלות בתעודתן, הננו להקביל את קצת פסוקי מזמורים אלה אל פסוקי ישעיהו ולהוכיח מתוכם, כי שניהם נאמרו לאחרית הימים וענינם הוא תקון עולם במלכות שדי.

מספר סידורי	תהלים.	ישעיהו
1	שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו' א')	שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ (ישעיה מ"ב, י')
2	ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (ג')	ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (י"ב)
3	ישמחו השמים ותגל הארץ (י"א) אז ירננו כל עצי יער (י"ב)	רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ (מ“ד, כ”ג) רנו שמים וגילי ארץ (מ“ט, י”ג) /יער וכל עץ בו (מ"ד שם)
4	יבושו כל עובדי פסל (צ"ז, ז') /יבשו בשת הבטחים בפסל (מ“ב, י”ז)	יוצרי פסל כלם תהו.. למען יבושו (מ"ד, ט') מי יצר אל ופסל נסך (י') כל חבריו יבשו וחרשים וגו' יבושו יחד (י"א) בושו.. חרשי צירים (מ“ה, ט”ז)
5	כי בא לשפט הארץ ישפט תבל.. ועמים.. (צ“ו, י”ג. צ"ח, ט')	איים.. ולאומים.. למשפט נקרבה (מ"א, א')
6	הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (צ"ח, א')	ותושע לי זרועי (ס"ג, ה')
7	הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו (צ"ח, ב') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (ג')	חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים (נ"ב, י') וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (שם)
8	פצחו ורננו (ד')	פצחו רננו (ט')
9	ירעם הים ומלאו (צ“ו, י”א. צ"ח, ז') יעלז שרי וכל אשר בו (צ“ו, י”ב) תבל ויושבי בה (צ"ח שם) נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו (ח')	ישאו מדבר ועדיו.. ירנו יושבי סלע (מ“ב, י”א) פצחו הרים רנה (מ“ד, כ”ג. מ“ט, י”ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף (נ“ה, י”ד).

___________